כתב עת לס פרות גיליון 7, ינואר 2009, טבת תשס"ט אחוזת בית, הוצאה לאור מו"לית: שרי גוטמן

תמליל

1 כתב עת לס פרות גיליון 7, ינואר 2009, טבת תשס"ט אחוזת בית, הוצאה לאור מו"לית: שרי גוטמן

2 ה ו!, כתב עת לס פרות גיליון 7 עורך: דורי מנור Ho!, Literary Magazine Editor: Dory Manor 2009 כל הזכויות שמורות למערכת ה ו! ולאחוזת בית, הוצאה לאור, מרמורק 5, תל אביב All rights reserved by Ho!, Literary Magazine and Achuzat Bayit, Publishing House, 5 Marmorek St., Tel Aviv על העטיפה: דוד אבידן, איור מאת ב"מ עיצוב העטיפה, ס דר ועימוד: דור כהן נדפס בישראל תשס"ט, Israel, 2009 Printed in

3 עורך: דורי מנור מערכת: סיון בסקין, משה סקאל מען המערכת: יצירות יש לשלוח בקובץ מצורף בדואר אלקטרוני, מודפסות ברווח כפול, בציון שם המחבר, כתובתו ומספר הטלפון שלו. שירים יש לשלוח בניקוד חלקי.

4 תוכן העניינים 9 על "הו!" 7 15 סיון בסקין שמונה אטיודים לגיטרה 23 רונה קינן משהו נורא קרה לו, ליואל. ארבעה שירים מתוך אלבום בעבודה 29 פ טיה )פיוטר( פ תאח המפגש עם ה ש גב ס וכם בט ח ו רי חריזה 34 פרימו לוי החרוז משיב מתקפה, מאיטלקית: דוד פאפו 38 אנה הרמן שלושה שירים 42 חנן בוהדנה צועקים לי ארנבת שחורה 47 סנדרו פ נ ה אלוה י מתרחק באופניים, מאיטלקית: אמוץ גלעדי 56 איל י אבידן עזר הסוטים עוברים ושירים נוספים 60 קט ול וס נ ח י ה, ל סביה שלי, ונ אהב, מלטינית: שמעון בוזגלו 72 מרחב ישורון קרבות בוץ 85 ע' )עאל ק( ב רק וף העתיד הוא מ גרש לסיפוק הצרכים, הציג לקורא העברי: עמנואל גלמן 92 חמוטל בר יוסף שבעה א פיט פ ים 95 סטפאן מלארמ ה עשר סונ טות, מצרפתית: דורי מנור מדור יומנים 115 ז'יל רוזי ה המוזיקה של האנשים הבאים מכאן וממקום אחר 127 לילך נתנאל מוהלת את העברית בטיפה אחת מרה 133 סיון בסקין היכן עובר גבול הקרחון? 140 משה סקאל שני קילוגרמים ושש מאות שמעון בוזגלו אין שיר 151 היום, שימ ון, כלום! אבידב ליפסקר המיסה 154 משה לייב הלפרן ארבעה 166 שירים, מיידיש: מתן חרמוני בני מר הבלדה על אלישע 171 אלמוג ב ה ר וריאציות 174 ל ר ב ינ ד רנ את ט ג ור שחר מריו מרדכי דברי ימי 177 געגועים לילך נתנאל מישראל 183 שולחים שלומות מתן חרמוני אית קה, ניו 188 יורק, היא כבר סיפור אחר ננו שבתאי ה י, סוס פוני 195 רוברט וייטהיל בשן מראה 196 עקומה עודד כרמלי קטנה גדולה 201 תמר מרין האביב מתעורר 203 יערה שחורי פריחה הפוכה 215 יצהר ורדי נוה ל ש קט 217 דוד אבידן דיגומים 221 דוד אבידן ייעוץ טכני מן העבר לעתיד 231 ענת ויסמן "ההרפתקה מתחילה במקום שבו הסכ מה מסתיימת", בשולי הדיגומים של אבידן 235 שאלון דוד אבידן 245 משתתפי הגיליון

5 על "הו!" 7 "מצב היסוד של קולו הוא אירוניה," קובע אריאל הירשפלד במאמר על אריק איינשטיין שהתפרסם לאחרונה לרגל יום הולדתו השבעים של הזמר, אולי המייצג הקונסנזואלי ביותר של הרוח הישראלית הצברית. ודומה כי את הקביעה הזו אפשר להחיל לטוב ולרע על חלקים נכבדים מן התרבות הישראלית של העשורים האחרונים. מאז החלה התרבות הישראלית הצברית להתנער מן ה"פראזות" של דור היוצרים המייסדים, מצב היסוד של קולה הוא האירוניה. מאז החלה התרבות הישראלית הצברית לבעוט באבותיה הרב תרבותיים והרב לשוניים, הפכה האירוניה )או ה"ציניות", בלשון הדיבור הישראלית( היסודית של עמדתה לפואטיקה שלמה. פואטיקה הגמונית כמעט, התופסת כל רהיטות חגיגית כפתוס גמלוני וריק מתוכן, ואשר גינוני סגנון וצורה ביצירה ממש כגינוני אדיבות ברחוב נדמים בעיניה כביטוי לזיוף ולחוסר אותנטיות, וכאיזה שריד לעולם ישן, גלותי, לא ישראלי. בדיוק מהסיבה הזאת בחרנו לפני כארבע שנים לקרוא לכתב העת שאתם אוחזים בידכם בשם "הו!". משום שהכותרת הזו מייצגת את היפוכה של העמדה האירונית השלטת זה שנים ארוכות בתרבות המקומית. משום שיש בה איזה פתוס זר, חגיגי, לא לגמרי ישראלי. משום שחשנו שיש לנו הרבה מה להפסיד מההתכחשות ארוכת השנים לאופציה הבלתי אירונית, מן ההגחכה הכרונית, הקלה מדי, של כל סימן קריאה בתרבות. המילה "הו!" היא הזמנה להפוגה מן היומיום הבלתי שירי ולקריאה נרגשת יותר, מ ח רפ ת נפש יותר, בשירה. כתב העת "הו!" הוא פתיחת פתח לחידוש האופציה הרהוטה, העשירה והקוסמופוליטית בספרות העברית, ליצירה מתוך התכתבות מתמדת עם קולות של יוצרים לא עבריים, מתוך הסתכלות ביקורתית ומפוכחת על הישראלי ות ומתוך מ ודע ות לקולותיה של העברית האחרת: הרב תרבותית, העל זמנית, הטרום צברית. המדור המרכזי בגיליון הנוכחי מוקדש ליומנים אישיים. למשימה המורכבת והחושפנית הזו כתיבת יומן אישי, המיועד מלכתחילה לפרסום התגייסו ארבעה מהמשתתפים הקבועים של "הו!": ז'יל רוזי ה, לילך נתנאל, סיון בסקין ומשה סקאל. המדור נפתח בקטעים נבחרים מיומנו של ז'יל רוזי ה, סופר צרפתי ומנהל ספריית היידיש של פריז, ששהה במהלך הקיץ האחרון בתל אביב לשם כתיבת רומן חדש. משך כל תקופת שהותו כאן ניהל רוזיה יומן מסע, ובו תיאר את רשמיו מן העיר ומאנשיה, מאווירתה התרבותית ומן העברית המדוברת בה 9

6 10 )ז'יל רוזיה דובר עברית, אך את יומנו כאת כל ספריו כתב בצרפתית(, תוך שהוא משלב בו קטעי מכתבים ומסמכים, שמצא בעיזבונותיהם של סופרי יידיש שהשתקעו בישראל. ביומנו הוא מצביע על חסר אחד גדול בתרבות הישראלית העכשווית: העובדה שהולכת ומתעמעמת בה "המוזיקה של האנשים הבאים בעת ובעונה אחת מכאן וממקום אחר", כהגדרתו. גם יומנה של לילך נתנאל נכתב במהלך שהות קיצית בעיר זרה: וילנה, בירת ליטא. נתנאל )שפירסמה השנה ספר ראשון נפלא: "המצב העברי", ששלושה פרקים מתוכו התפרסמו לראשונה ב"הו!" 4( שהתה בווילנה לצורך קורס יידיש אינטנסיבי שנערך באוניברסיטה המקומית, כתלמידה ברמת מתחילים. בקטע היומן שלה, הקרוי "מוהלת את העברית בטיפה אחת מרה", היא מספרת לא בלי הומור על רצונה להרחיב את גבולות העברית הישראלית שלה באמצעות ההתוודעות ליידיש ולתרבותה. בדרך זו היא מבקשת להתמודד עם העוול התרבותי והלשוני שעשתה מחיקת הגלות עוול שקורבנותיו אינם רק הגלות ולשונותיה, אלא גם התרבות הישראלית והשפה העברית העכשווית. "אדבר קצת מא מע לשון יתומה מאם," היא כותבת, "רק א ם תרשה לי הילדות העברית הישראלית שלי. המחוננת בישיבת מולדת המתעמרת בזיכרון גלות. ובאמת. כאשר שרה הכיתה את המנון הפרטיזנים והכול חתמו עם 'מיר זיינען דא!' )יידיש: "אנחנו פה"(, אני פלטתי גם איזה 'ל בנות ולהיבנות' אחד." קטעי היומן של סיון בסקין, המתפרסמים כאן תחת הכותרת "היכן עובר גבול הקרחון?", נכתבו בתל אביב, העיר שבה היא מתגוררת, ובה נולדה בקיץ 2008 נעמי, בתה הבכורה )מאורע זה תופס מקום מרכזי ביומן(, אך רוחה של וילנה, עיר ילדותה של בסקין, מרחפת עליהם כל העת. "בדור של סבתי," כותבת בסקין, "היתה יידיש שפת האם של מרבית האנשים; בדור של הורי חלקם דיברו אותה, לפחות כשפה שנייה, וחלקם רק הבינו קצת. בדורי מעטים, כמוני, מבינים קצת, מעטים אף יותר לומדים אותה מחדש. אך שוב ושוב, עד היום, הופכת היידיש, בתפיסה שלי, משפת כל האנשים לשפתם של מעטים, וממנה לשפתן של אימהות. אם יש בי שמץ מן ההיסטריה האימהית המצויה, הרי שהיא מדברת יידיש." יומנו של משה סקאל, החותם את המדור, נפתח אף הוא בלידה תל אביבית: הולדתה של גלי, אחייניתו הראשונה של הכותב. אך מרכזו של היומן הוא ה פ רדה מסבתו האהובה, ההולכת ודועכת לנגד עיניו. פ רדה מסבתא ילידת קהיר, דוברת צרפתית, שבזכותה נחלץ הכותב בעודו נער מגורל החד לשוניות והחד תרבותיות הצברית: "אני מדבר עם סבתא בצרפתית, הצרפתית שלי

7 נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת, אני מתעקש לד בר בצרפתית, היא מסרבת להכיר במבטא המרוקני שלי, ואילו אני רגיל לשמוע את הרי"ש שהיא מגלגלת. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם את המבטא הפריזאי, ומאז סבתא מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא היתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה." אלה הם ארבעת הפרקים השייכים למדור התמטי, אך גם חלקים אחרים בגיליון הנוכחי כבכל ששת גיליונות "הו!" הקודמים נוגעים מזוויות שונות בשאלות הרב תרבותיות והרב לשוניות. מקצתם עושים זאת באמצעות ערעור מרומז על מקומה של הישראליות כתרבות א וט רקית, מ ספקת לעצמה, וי תרם באמצעות יצירה המתכתבת עם מקורות זרים או עבריים טר ום ישראליים, או אף דרך תרגום כאקט מחולל של יצירה חדשה. שמעון בוזגלו מפרסם בגיליון זה מחזור של חמישה שירים )כותרת המחזור: "אין שיר היום, ש ימ ון, כלום!"(, ובתוכם השיר "שנה לפני שנולדתי", המסתיים בשורות אלה: " ב רא ש ית ב רא א לה ים / א ת ה ש מ י ם ו א ת ה א רץ. / א י, ו לא ב ע ב רית, / ב מ ר ו קא ית, / ב צ רפ ת ית, / לא, ב ש פ ת כ ו וצ י ה ב ט ן ב ל ב ד, / א נ י מ ת ג ע ג ע ל ה ו רים ה א ל ה / ש ה ג יע ו ל כ אן, כ ך רצ ה ה מ ק רה, / ש נ ה ל פ נ י ש נ ול ד ת י." עוד מפרסם בוזגלו מבחר תרגומים לשירי קטולוס, משורר הזימה הרומי הגדול מן המאה הראשונה לפני הספירה. מ פרי עטו של בני מר, עורך כתב העת "דווקא" המוקדש לארץ יידיש ותרבותה, מתפרסמת הפעם "הבלדה על אלישע", שגיבורה הוא גלגול עכשווי של "אחר" מן האגדה התלמודית, ובראשה מוטו מתוך מסכת חגיגה. מתן חרמוני מפרסם תרגומים למשורר היידי הניו יורקי הגדול משה לייב הלפרן, וכן מסה אוטוביוגרפית קצרה על השנים שבהן התגורר כנער באיתקה שבמדינת ניו יורק, עירו המאומצת של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב. רוברט וייטהיל בשן, משורר עברי אמריקני, שמ ימיו לא חי בישראל, מפרסם הפעם כ ל יל סונ טות, העשוי על פי כל כלליו ודקדוקיו של הז'אנר המורכב הזה, וכתוב עברית מרתקת: פרועה ועכשווית מאוד, ובו בזמן גם על זמנית ובעלת הדהוד זר. מחזור סונ טות נוסף המתפרסם בגיליון, "כמעט כ ל יל סונ טות", כהגדרת מחברו, הוא "דברי ימי געגועים" מאת שחר מריו מרדכי יצירה המתכתבת, בין השאר, עם תרגומי לאה גולדברג לסונ טות של פטררקה ועם שירת האהבה של דליה רביקוביץ. חופשיים יותר מבחינה מבנית, אך מורכבים ועשירי רבדים לא פחות, הם שיריו של פ טיה )פיוטר( פ תאח, משורר דו לשוני רוסי ועברי המפרסם 11

8 12 ב"הו!" למן גיליונו השני. שיריו, המכונסים תחת הכותרת "המפגש עם השגב ס וכם בטחו רי חריזה", כוללים גם תרגום עיבוד אחד לשיר של מנדלשטם, המשתלב במ רקם יצירת המקור העברית של פ תאח ומת פקד כחלק אינטגרלי ממנה. בגיליון 6 של "הו!" פירסם אלמוג בהר שירים שהושפעו מן הפיוט הארץ ישראלי והמזרחי ומן השירה הערבית הקלסית. "אני לא יכול להבין את עצמי בלי הערבית," אומר בהר בריאיון שהתפרסם לאחרונה ב Ynet, "כמו שאני לא יכול להבין את עצמי בלי הסידור והפיוט, ובלי הספניולית והגרמנית, ובלי הגולה." הפעם מפרסם בהר עיבוד לשלושה שירים של המשורר ההודי ר בינדרנאת ט גור, וזאת כחלק מתפיסת עולם השואפת לה ערות יצירות זרות אל עורקיה של ה ת רבות הישראלית ולחדש באמצעותן את מחזור הדם של היצירה העברית המקורית. פרופסור אבידב ליפסקר, לשעבר ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בר אילן, הוא משתתף חדש ב"הו!". מ פרי עטו אנחנו מפרסמים את "המיסה": סיפור פיוטי שעלילתו מתרחשת בפולין, והוא כתוב מתוך תודעתו של כומר קתולי. ליפסקר, כפי שמלמדים התאריכים ומרא י המקום שבשולי הסיפור, התחיל לכתוב את "המיסה" במהלך שהות בקייב שבאוקראינה, וסיים את כתיבתה בעת ששהה בקרקוב שבפולין. לילך נתנאל תרמה לגיליון זה, נוסף על יומן וילנה שלה, גם סיפור ששמו "מישראל שולחים שלומות", הכתוב כולו בנוסח י"ח ברנר ובסגנונו. בסיפורה בוראת נתנאל מציאות דמיונית, ספק ח וץ ישראלית ספק פ וסט ישראלית, שבה מתקיימת עד היום גל ות מזרח אירופית, ושפתה המובנת מאליה היא עברית כמו ברנרית. רק ביקורו של הגיבור, ישראלי הנחלץ מן ה פ רעות במולדתו המנ וונת שלחופי הים התיכון, הוא שמחריד את שלוותו של העולם העברי והיהודי הזה. הזמרת והמוזיקאית רונה קינן מפרסמת בגיליון זה ארבעה שירים מולחנים )תחת הכותרת: "משהו נורא קרה לו, ליואל"( מתוך אלבום חדש, שיראה אור באביב הקרוב. האלבום מספר סיפור חיים של דמות פיקטיבית למחצה המכ ונה יואל, שסיפורה מבוסס חלקית על הביוגרפיה של עמוס קינן, אביה של הכותבת. האלבום עוקב אחר חייו של יואל מאז הולדתו בתל אביב, דרך שנות הילד ות, תנועות הנוער והשבר של המלחמה, ועד לז קנה ולהידרדרות הסופית. סיפורו של יואל מנסה לפצח משהו מסיפורו של הדור הצברי דרך פרשת חיים אחת. זהו במידה רבה ה ספד על דור שלם, שמעולם לא הצליח להיפרד מן

9 הימים שבהם "ה ק וצ ים ה י ו ק וצ ים ו ה ש וח ות ה י ו ש וח ות", ולא ידע להתפכח מן האתוסים המכ וננים שלו. כך מסכמת רונה קינן את הביוגרפיה העצובה של יואל ושל בני דורו: "ה מ ש ט רה מ ב ק ש ת א ת ע ז רת ה צ ב ור,/ ה וא ל ב ש ח ל צ ה כ ח ל ה ו כ וב ע ק ש". פרסום מבחר משיריה המולחנים של רונה קינן הוא חלק ממגמה קבועה ב"הו!": הרצון לבחון את הזיקה בין השירה העכשווית למוזיקה מחד גיסא, ובין הפזמון המולחן לבין השירה ה"רצינית" מאידך גיסא. מסגרת מגמה זו פירסמנו ב"הו!" 4 שיר פרי עטו של המוזיקאי והזמר שלומי שבן, וב"הו!" 5 ייחדנו מקום למסה מאת נסים קלדרון על יצירתו של ערן צור. המתרגם עמנואל גלמן מציג לקורא העברי ארבעה משיריו הפורנוגרפיים של ע' ב רק וף פס ידונים של משורר רוסי עכשווי, שהגיע לישראל במסגרת גל ההגירה של שנות התשעים וחזר כעבור זמן לא רב למולדתו. שיריו של ברקוף מצויים בקו התפר שבין שתי השפות הרוסית והעברית וזיקה ברורה קושרת אותם הן למשורר הרוסי הפורנוגרפי בן המאה השמונה עשרה, איוון ב רק וב, והן לשירה העברית לדורותיה. תרגומים נוספים בגיליון: "אלוה י מתרחק באופניים", מבחר משירתו השערורייתית של המשורר האיטלקי סנדרו פ נ ה, בתרגומו של אמוץ גלעדי; ו"החרוז משיב מתקפה", מאמר מניפסטי בזכות החרוז, מאת הסופר האיטלקי פרימו לוי, בתרגומו של דוד פאפו. עוד בתרגומים: מבחר של עשר סונ טות פרי עטו של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמ ה )בתרגומו של הח"מ(, בליווי ביאור והערות. בתולדות הספרות האירופית החדשה נחשב מלארמ ה לאב טיפוס הטהור ביותר של משורר "קשה". שירתו התובענית והמורכבת, הנרתעת מכל חנופה ומכל קריצה לטעם הקהל, מכ וונת מטבע מהותה לעיניו של ציבור קוראים מצומצם, של happy few אנין ומיטיב קר וא. עוד כלולים בגיליון: שלושה שירים מאת אנה הרמן, מן היוצרות המזוהות ביותר עם "הו!". מחזור שיריה של הרמן נפתח בשיר "הפסקה", הנוגע באומץ רב ובהומור בנושא הטעון של הטיפול הפסיכואנליטי, וממשיך בשני שירים העוסקים בהיריון; "שמונה אטיודים לגיטרה" מאת סיון בסקין, מחזור שירים מוזיקלי להפליא, שכל שיר בו כמו כתוב בסולם אחר; "קרבות בוץ", פואמה "שרבטנית" במוצהר מאת מרחב ישורון, הנעה בטבעיות בין פאול צלאן וספר בראשית לבין שיטוט לילי ברחובות תל אביב וביקור אצל זונה; ו"ה י, סוס פוני", שיר מאת ננו שבתאי, המשתתפת בקביעות בגיליונות "הו!" האחרונים. 13

10 משתתפים חדשים ב"הו!": חמוטל בר יוסף, המפרסמת מחזור של שבעה א פיט פים )שירים הכתובים במתכונת של כתובות מצבה(; עודד כרמלי, ממייסדי כתב העת "כתם", המפרסם שיר ששמו "קטנה גדולה"; יצהר ורדי, התורם לגיליון שני שירים; יערה שחורי, המפרסמת אף היא שני שירים; ותמר מרין, שסיפורה "האביב מתעורר" הוא פרק הפרוזה הנרחב ביותר בגיליון הנוכחי. לשניים ממשתתפי הגיליון זהו פרסום ראשון: חנן בוהדנה ואיל י אבידן אזר, שכל אחד מהם מפרסם מחזור בן שלושה שירים. במדור הצורני, החותם את הגיליון, מתפרסמים לראשונה "דיגומים" של דוד אבידן לנתן אלתרמן, למונולוג "להיות או לא להיות" מתוך "המלט" בתרגום אברהם שלונסקי ולשיר מאת רחל בלובשטיין. הדיגומים, שנכתבו לצורך הוראת כתיבה באוניברסיטה, נמצאו בעיזבונו של אבידן, והם רואים אור תחת הכותרת "ייעוץ טכני מן העבר לעתיד". חוקרת הספרות ענת ויסמן צירפה לדיגומים אחרית דבר מרתקת, וכן שאלון על חייו ועל יצירתו של דוד אבידן, שהמוטו העומד בראשו הוא ציטוט מתוך "המשורר והיצירה" של פרויד: "רצינות אינה היפוכו של מ שחק". * כתובתנו:.ho.poetry@gmail.com לדיסק "הו!" בהופעה חיה אפשר להאזין באינטרנט בכתובת. אנחנו מודים לכל השותפים בהכנת כתב העת, ובראש וראשונה ל שרי גוטמן, לענת סולל ולתרצה פלור מהוצאת אחוזת בית; לאנשי עמותת "הו!", ובראשם אמיר בקר, אביעד אליה ואנה עדי; וכתמיד לשרה שריג האחראית לניקוד ולהתקנה ולדור כהן המעצב הגרפי. ד"מ 14

11 סיון בסקין שמונה אטיודים לגיטרה 1 ה ו, ה ל ו אי ש, ה ל ו אי ש י דע ת י ל א ה ב א ות ך ב ד ר כ ו ש ל ה ש ב ט ה א ריס ט ו ק רט י ש כ ה י קר ל י, ש כ ה ח פ ש י ע ל ס וס י ה פ ל א, ב ע נ ן א ב ק צ וע נ י, ב ע וד א נ י מ ק פ ל ת ת ח ת ע נ ב ל ג ר ונ י. ז ה לא י ג מ ר ב קיא נ ט י ב ח יק ה א ה וב ה ב א. כ יצ ד ק רה ש ז מ נ ת י מ נ ו רה צ ה ב ה ומ ש ק ב י ת ת מ ו ה ג יט ר ות ומ ח ב ת ות? כ מ ות ם, רצ ית י ל נ וע. ) כ מ ות ם, רצ ת ה ל פ ת ות...( כ יצ ד ז ה ק רה ש ד נ ת י א ת ע צ מ י ל א ה ב א ות ך כ ך? כ ן, ז ה י ג מ ר ב דנ ט ה מ ע ל ש ל ח ן ה מ ט ב ח. 15

12 2 נ ות ר ב י מ ש ה ו ע ל וב ו דק מ ה מ ט ב ח ה מ ית י ה ר וס י, מ ט ב ח ש ב ו ש ות ים ומ נ ג נ ים, ומ ה א וכ ל ים ה ש ד י ו דע. ד ג מ ל וח, כ מ וב ן, מ צ ר ך ב ס יס י. ב ת ה צ ל ול ט ב ל מ צ וף ה צ נ ים. מ נ י ן ל י? ה ן לא ה י ית י ש ם. ז ה ז כ ר ון מ ש ת ל, כ מ ו כ ל ד ב ר: פ ס א וד ו א יט ל י ה, פ ס א וד ו ס פ רד ג ם ה ן ש ט ות ב ד ם, כ מ ו ב דב ש ם ה מ ת ל ה ט ש ל ש ז יפ י ע ב ר, ומ ש א יר ות ש ב ל נ וז ל י ו ר ד רד, ש א ת ה ל ב ל ש נ י ם מ ב ת ר. ו א ין ל י ז כ ר ון ב ר ור י ות ר. 3 ב קי ץ א ל פ י ם ו א ר ב ע ה י ה ג ל ש ל ח ם, פ רד ה מ מ ך, א ה ב ה א ח רת, ס יג ר רה קט נ ה ב כ ל ש ע ה פ נ וי ה. א ר וט י קה ש ל ה ז רק ות ע ל ש וב ר ה ג ל ים ה ג ד ול, ה א פ ר, ה ל וה ט ש ש מ ו ת ל א ב יב, ו ינ י קה ש ל י י ן ו ד רמ ה ג ב וה ה מ ח ז ה ה ע יר. 16

13 ב קי ץ א ל פ י ם ו ח מ ש ג ל ינ ו א ת ד ר ום ט יר ול, א ת ה ש ל מ ות ה א ל פ ינ ית, א ת ה צ ל ב ים ב רא ש י ה פ ס ג ות, א ת ה ת א נ ים ש ל ב ול צ אנ ו, ו א ה ב ת י א ות ך ע וד ו ע וד. ב קי ץ א ל פ י ם ו ש ש ה י ית י פ צ וע ה, ו ה י ת ה מ ל ח מ ה ב צ פ ון. ר פ את א ות י י ום י ום, ע ד ש י כ ל ת י ה כ ל, ה כ ל ל מ ע ט ש נ וי צ ו רת ה ש ל א ה ב ת י. ב קי ץ א ל פ י ם ו ש ב ע ה י ה ה י ם ה ת יכ ון ל מ ת נ ה ה ג ד ול ה, ש ח כ ת ה ל י ב ס ב ל נ ות. א ת ה י ת ר ת א ר ת י ב ס פ ר ה ד ו וח ים מ ה ד ו. ל ע ול ם לא א ש כ ח א ת מ ש ח ק ה כ ד ו רע ף ש ל ך ב כ וכ ב ה ק פ וא. ב קי ץ א ל פ י ם ו ש מ ונ ה י ש ל נ ו ה ד ב רים ה ב א ים: 1. י ל ד ה ש ח י ה ב ת ו ך ב ט נ י. 2. צ ל יל י ה ב נ ד ונ יא ון ה כ ל י כ ול. 3. ה ג יט רה ה א ה וב ה ש ל ך, ג יט רה ש ל ס וס ש ב רח ו ע די ן לא ש ב ל ג וף ש ל ס וס פ רא ב ע רב ה. ה ו, כ מ ה א נ י א וה ב ת א ות ך ו א ת ה מ וז י קה ה נ ק רע ת ש ל ך, ש ע די ן א ינ ה י ו דע ת ש ה יא ב ד ר ך א ל ת ו ך ה ג וף ה ג מ י ש ה ז ה ש לא י רא ה ע וד א כ ף, א ל א רק ש מ ש, י רח, ע ש ב ו ריצ ה, ריצ ה. ו לא, ז ה לא ס ות ר א ת ה ת ר ב ות ה ג ב וה ה, א ת א ול מ ות ה ק ונ צ רט ים ו כ ו'. 4. ה ד מ ע ות ה ר ב ות ש ל י, ר ב ות מ ד י. מ ה א ע ש ה ב ה ן? 17

14 4 ג ו רת ג יט ר ות מ ת ו קה, ב ת ל ח י ה ה ד ו רא ש ית ש ד רה ב י ע ר ת ל א ב יב י מ ע רב, ה ע ת קה ש ל נ ו, ב ין ג יט רה ל ג יט רה א ת ח י ה, נ ה ד רת, מ ע כ ש ו. א י ך ה צ ט רפ ת א ל ינ ו ב ק ל יל ות ה מ כ נ פ ת ש ל ך, נ כ נ ס ת ל ב י ת ה מ וז ר ב ל י draft","save a ב ל י מ א ה ט י קים, ב ל י א מ ון, ע ם נ פ ש ע די ן מ ס ת ו רית, א י ך לא נ ז ה ר ת ו לא פ ח ד ת? כ ה קט נ ה, כ ה א מ יצ ה, כ ל כ ך ש ל נ ו. ב ית נ ו ל ה ט ת ל א ב יב י ע ל ק רח ון, מ ב ל ע ת מ ש נ ה. א ב ל א ת לא ה ס ס ת, א נ ח נ ו לא ש א ל נ ו. ה ג ע ת ל ב י ת ה נ כ ון. 5 כ מ ונ י י ל ד ה ש ל ח ם, כ מ ונ י י ל ד ה ש ל א וג וס ט. מ ע ל י ך ת מ יד כ מ ו מ פ ר ש א ו ש מ י ם א ו פ וס מ ס פ ר... כ מ ו ב רכ ה ש כ וח ה י פ ה ל ת מ יד. כ ל ומ ר, מ א ז ש ה ו ר דנ ו מ רג ל ך א ת צ מ יד ב ית ה ח ול ים. י ל ד ה ש ל ח ם מ וז י קל י. פ ל א קט ן ש מ א ז ומ ע ול ם ח כ ה ל י, 18

15 ע ד ש ב את י ל ח ל ץ א ות ך מ ה א י ן, פ ל א ל וה ט ו ע ת יק כ מ ו ה ח י"ת ו ה ע י "ן. כ פ י ש ר ומ ז י ק י רי, ש מ ו קט ול וס, ג אי וס, כ ל ה ד ב רים ה ח ש וב ים מ ת רח ש ים ב ק י ץ ג ם א ת. א ול י מ ש ום ש א ין ב ית ס פ ר. ג ל י ח ם כ א ל ה י פ רצ ו כ ל ס כ ר, לא רק ג וף נ ש י. ב ג ל ל ז ה י ל ד ת י א ות ך כ מ ע ט ב ל י כ א ב א ו ז כ ר ון ט רא ומ ט י, א ף ע ל פ י ש ק ב ל ת י מ כ ש פ ה ב ת ור מ י ל דת, ו ע כ ש ו מ ק ומ ה ב פ ול קל ור, ומ ק ומ י ב ק ר דיט. כ ש ת ג ד ל י קצ ת, נ ק ח א ות ך א ת נ ו ל ר ומ א, ל דר ום ט יר ול, ל ו יל נ ה. נ כ יר ל ך א ת נ ו ש א ה ר מ ח, א ת ה י ם ה ת יכ ון, א ת ה נ ב יא ים ב ק פ ל ה, ו א ת ד ג ה ז ה ב, ו א ת ה א רנ ים ב פ ל ח ה צ פ ונ י ש ל ה א רץ, ו א ת א ל ה ה יכ ן ש א מ א ש ל ך נ ול ד ה, ו ע ם ח ס ר ונ ם לא ה ש ל ימ ה. ו ע כ ש ו ק ב ל י א ת ב א ך )ל לא ה ת וס פ ת " ב י ב י"(, ק ב ל י ק ומ די ה )ל לא ה ע ב וד ש ל ב ית צ ב י(, ק ב ל י א ת ה ט נ ג ו ה מ ל כ ל ך )נ וא ב ו(. ד ע י ש כ ל ז ה ת מ יד ה ת ק י ם ב ט ב ע. 6 ט רג די ה ש ל ע רב ח ג נ ס ע ה א ל ינ ו כ ל ה ד ר ך מ י ו ן, נ ס ע ה א ינ ק וג נ יט ו, ע ם ת ג ז ה וי ש ל י ום רג יל ו ט וב ס רב ן ת ה פ וכ ות, ח פ " ש ב צ ב א ה ז מ ן א ב ל, כ מ ו רע י ה ש ל מ ה ג ר 19

16 ש נ מ צ א ה, ה יא ה ת י צ ב ה ב כ ל ה ת ח נ ות ב ד א ר, ה א וג ר א ת ת ח נ ונ י ה א ה ב ה ש ל נ ו, ו ש ל ח ה א ג רת ע ל ב וא ה, ב ר ו רה כ מ ו ע צ ב ש ל ח ו ה, כ מ ונ ול וג ב ק ומ י קס ב ב וע ה. ו לא ה ב נ ו ש ום ד ב ר מ ה א ג ר ות ש ל ה. וכ ש ה ג יע ה ס וף כ ל ס וף, ה פ ת ע נ ו א י ך נ ש ב ר ל ב ס פ ר ד י א ח ד נ צ ח י, ו ש נ י ם ת ל א ב יב ים, ב נ י ח ל וף. 7 א ה וב י, ה ב יט ו ה ח וצ ה, מ ע ל ג ג ות ת ל א ב יב, ה יכ ן ש י ו ר דת פ ונ קצ י ה ש ל ד ול ר ב ל ת י י צ יב. ש ם צ ומ ח ים ד קל ים ל לא ש ר ש, ש ם ת ל וי ים ל י ב ו ש Family values ש ל ג' ו רג' ד ב ל י ו ב ו ש. ת מ ונ ה ב פ רס מ ת מ ש ל מ ת ל ת כ נ ית ה ל ו א ות, ת ח רה ע ל מ צ נ פ ת פ ל מ ית, ס ל ו ר ד 20

17 ש ל פ ה, מ ר צ ה מ ק ו רנ פ ל קס, מ ד ב ש פ רו רים ב ב ט ח ון ש ל ב ן ק ו רס י קה American dream לא, ה ם לא ר ש מ ו ב ט א ב ו א ת ה מ ש ג "מ ש פ ח ה" ) רק ת ג ע ב ו ת צ א ל ח ה(. א ב ל ג ם ה ל ח ש ה י י די מ ע ל צ ל ח ת כ ב ד ה, ח ם כ מ ו ח ופ י ה א יט י מ א ה ב ה ומ ח רד ה, ז ה ש מ מ נ ו ב אנ ו, ו א ול י א ל יו ג ם נ ש וב, נ א יב י כ מ ו,Easter bunny נ ב ון כ מ ו מ ל ות כ ש וף כ ך י ד ב ר ו ב ג ן ע דן ד ג ים ו ע ופ ות ב ת נ ור "א מ א, פ ת ח י, כ אן א די פ וס!" ג ם ה וא לא א מ ור ל ח ב ש ל ב ד ו א ת ה כ ת ר ש ל א ה ב ה מ ש פ ח ת ית. ג ם ל נ ו מ ג יע ק ש ר ש ל צ ל ופ ח א ו א ל ת ית ל נ ח ל רח וק ש ל ב י ת: מ ל וח מ ת וק צ ל ול, 21

18 ז ה ש מ מ נ ו ב את י וב ו נ ג מ ר ה מ ס ל ול. 8 א ת ם ה מ ש פ ח ה ש ל י: א ת ה )ס פ ק ות ומ וז י קה ו ז ע ם(, ו א ת )א ז נ י ם ז ע יר ות, ה מ ק ש יב ות ל כ ל ה נ "ל(, ו ג ם א ת ן ) ג וף א ש וח ית, ח צ י ת ריס ר ש ל מ ית רים( כ ל כ ם ה מ ש ך ל א ה ב ה ש ל פ נ י נ ול ד ה. א נ י רק כ ל י ק ב ול ש ל ה, מ כ ל א ש ר א וג ר א ות ה. ב צ ל ה א רנ ים ה ל יט א ים ב נ ית י ל י א ת ר ומ א, ע ם ו ת י קן, ע ם ת א ט ר ון ופ ור ום, ו ה יא ג דל ה ו ה ת ב ג רה א ת י, כ די ל ש כ ן א ת כ ם, ל ה י ות ל ב י ת ל כ ם, ש א ז ה י ית ם ע ת י די. תל אביב, יוני אוקטובר

19 רונה קינן משהו נורא קרה לו, ליואל 1 ארבעה שירים מולחנים מתוך אלבום בעבודה שיר הנוצות א נ י ר וצ ה ל ה י ות כ רית נ וצ ות ש ת ס פ ג א ת ה כ ד ור ב מ ק ומ ך, ק ב י ה ש ל ק רח ב כ וס ש ל ך ב ח מ ס ין ה נ ו רא י, ה ח וט ש י ת פ ר א ת ה ס נ ט ר ש ל ך א ם ח ס ו ח ל יל ה ת פ ל, מ ג ב ים ז ק ופ ים ל ע ינ י ם ש ל ך א ם פ ת א ום ת רצ ה ל ב כ ות. ג וף ח מ ום, ג וף ח ם, ח ם ג וף, ת ם ל ב, ס דינ ים נ ק י ים, ו יל ונ ות ל ב נ ים, א ור ע ש ש ית, ת ח ת ית ש ל כ וס ת ה, קל י די פ ס נ ת ר ש ת מ יד מ ת מ ס רים. ק ור ות ה ע ץ ש מ ח ז יק ות א ת ה ב י ת ש ל ך, מ פ ר קים ב ריא ים ל ב ר כ י ם ש ל ך, מ ע נ ה א נ ו ש י ל ב ע י ות ש ל ך, ד פ ים ח ל קים ל נ ס י ונ ות ש ל ך. 1 האלבום החדש של רונה קינן, שיראה אור במהלך 2009, מספר סיפור חיים של דמות המכ ונה יואל. הסיפור עוקב אחר חייו של יואל מאז הולדתו בתל אביב, דרך שנות הילד ות, תנועות הנוער והשבר של המלחמה, ועד לז קנה ולהידרדרות הסופית. סיפורו של יואל המבוסס חלקית על הביוגרפיה של עמוס קינן מנסה לפצח משהו מסיפורו של הדור הצברי דרך סיפור חיים אחד. 23

20 א ד נ ית רח ב ה ל פ ט ונ י ות ש ל ך, קל פ ות ת פ וז ים ל ש ב יל ים ש ל ך, ק ר ש קפ יצ ה ה ח וצ ה מ כ אן, קפ א ין ו ס יג רי ות ב ל י ל ה ל ב ן, א מ צ ע י ה ת ח ב ו רה ש ל ה נ פ ש ש ל ך מ ח וץ ל ע צ מ ה וב ח ז רה. ה ל צ ן ב י ום ה ה ל דת ש ל ך, ה ק ב רן ש י ק ב ר א ת ה ס וד ש ל ך, ה ק ול ב צ ד ה ש נ י ש ל ה ק ו ש ת מ יד י ג יד ל ך כ ן, א ור ות ע רפ ל ב ל י ל ה א ר ך ש כ מ ע ט ו נ ג מ ר ב א ס ון. מ ש ה ו מ ת וק, צ ל ול ו ע מ ק. מ ש ה ו נ ע ים כ מ ו ל י ש ן. בצד של הטובים מ ש ה ו נ ו רא ק רה ל ו ל י וא ל. ה וא רא ה מ ש ה ו, ה וא רא ה, א ב ל ה וא לא ה י ה ב ט וח. מ ש ה ו נ ו רא ק רה ל ו ל י וא ל. ה וא ח ש ב ש ה וא נ ל ח ם ב צ ד ש ל ה ט וב ים. ה וא ח ש ב ע ד ש ה ת ח יל ה ק רב. י וא ל, מ ה ת ע ש ה ע כ ש ו? מ ה י ה י ה ע ל י ך, מ ה י ה י ה? י וא ל, מ ה ת ע ש ה ע כ ש ו? א י ך ת ח ז ר ש נ ת ך ל ע ינ י ך ה י פ ות? 24

21 מ ש ה ו נ ו רא ק רה ל ו ל י וא ל. כ ש ה ג ב ע ות ה י ר ק ות ל ב ש ו א ד ם, נ פ ל ע ל יו מ ס ך ש ח ר. מ ש ה ו נ ו רא ק רה ל ו ל י וא ל, ו ע כ ש ו ה וא ת וע ה כ מ ו כ ד ור. י וא ל, מ ה נ ע ש ה ע כ ש ו? מ ה י ה י ה ע ל ינ ו, מ ה י ה י ה? י וא ל, מ ה נ ע ש ה ע כ ש ו? א י ך ת ח ז ר ש נ ת נ ו ל ע ינ ינ ו ה כ ב ד ות? מ ש ה ו נ ו רא ק רה ל ו ל י וא ל ו ז ה י ע יר א ות ו ב ל י ל ה, ב כ ל ל י ל ה, מ ע כ ש ו ו ע ד ע ול ם. כשהקוצים היו קוצים א ת ה לא מ וצ א. לא מ וצ א א ת ה ב י ת. ש כ ור מ א ב ק ש רפ ה ו א ור, א ת ה מ ח פ ש. מ ח פ ש א ת ה ד ל ת ש ת ק ח א ות ך א ל לע ה ת ות ח. א ת ה מ ת ג ע ג ע. א ת ה כ ל כ ך מ ת ג ע ג ע ל ש רי קה ה מ ת ו קה ש ל ה פ צ צ ה. א ז ה י ו ה מ ל ח מ ות י פ ות, ה ק וצ ים ה י ו ק וצ ים ו ה ש וח ות ה י ו ש וח ות, 25

22 ה א וי ב ה ס ת כ ל ל ך ב ע ינ י ם. א ת ה מ וע ך ס יג רי ה ומ ק ש יב ל ס י רנ ות, כ ב ר ש ל ו ש ה י מ ים ה ם מ ח פ ש ים א ות ך ב ע יר. א ב ל רק א ת ה י ו דע, רק א ת ה י ו דע ש א ל ה א ור א ת ה כ ב ר לא ת ח ז ר. א ז ה י ו ה מ ל ח מ ות י פ ות, ה ק וצ ים ה י ו ק וצ ים ו ה ש וח ות ה י ו ש וח ות, ה א וי ב ה ס ת כ ל ל ך ב ע ינ י ם. וכ ש נ פ ל, נ פ ל מ ה ר. א ב ל א ת ז ה א ת ה כ ב ר לא ז וכ ר. ה מ ש ט רה מ ב ק ש ת א ת ע ז רת ה צ ב ור, ה וא ל ב ש ח ל צ ה כ ח ל ה ו כ וב ע ק ש ו ה וא נ רא ה קצ ת מ ב ל ב ל, מ ב ל ב ל כ ש ש א ל א ם נ ג מ רה ה מ ל ח מ ה, מ ד וע לא ש ומ ע ים א ת ה ש רי קה. א ת ה י וצ א מ ה ס ל יק ו רץ א ל ת ו ך ה א ור, ה ם ק ו רא ים ל ך ב ש ם. א ב ל א ת ה כ ב ר לא נ ו ש ם. ע כ ש ו א ת ה נ מ צ א ב ת ח נ ה ה כ י י פ ה, ב ש דה ק וצ ים צ ה ב-ס ג ל, קר וב ל א ד מ ה. ה א וי ב מ ס ת כ ל ל ך ב ע ינ י ם. ה וא לא כ וע ס, ה וא רק ע י ף, י ש ן א ת ש נ ת ו ה א ר כ ה, ה ע ת י קה. 26

23 ח י ל ים א ל מ ונ ים ה נ נ ו ב ל י מ ד ים, מ ס ב יב נ ו א ימ ה ו צ ל מ ו ת, כ ל נ ו ג י ס נ ו ל כ ל ה ח י ים, מ ש ו רה מ ש ח רר רק ה מ ו ת. איש לא גבוה א י ש לא ג ב ו ה, א י ש לא נ מ ו ך, ז את ה צ רה, ה צ רה ע ם ה ג וף, מ ש ה ו ת מ יד לא נ כ ון, מ ש ה ו ת מ יד מ פ ס יק ל ע ב ד, ד ו קא כ ש ה וא מ נ ס ה ל ע מ ד. ש ת י מ ש ק ול ות ב רג ל י ם. א ת ה ת ה מ ג י ש ים ב ח מ ש ו ש ל ו ש ים, י ש ה פ ע ל ות ב א ג פ ים ה ק ש ים, צ רי ך ל ה נ ע ים א ת ה ז מ ן. א י ש לא ג ב ו ה, א י ש לא נ מ ו ך, פ ע ם ה י ית מ י ש ה ו א ה וב. מ י ש ה ו ח כ ה ל ך ב ב י ת. א ין ד ב ר ח ש וב י ות ר, ח ש וב פ ח ות, ה ס פ ל מ ת ר ו קן ב ס וף, כ ן, ב ס וף. א ין ד ב ר ח ש וב י ות ר, ח ש וב פ ח ות, ה ג וף ה ז ה קמ ל ב ס וף, כ ן, ב ס וף. י ש רע ש ב ח וץ, ז ה נ ש מ ע כ מ ו מ ט וס. מ י ש ה ו מ ק י ש ע ם כ פ ית ע ל ה כ וס. א ין מ נ וח ה ל י ג ע. י ש כ ת ם ח ד ש ע ל ג ב י ד י מ ין, 27

24 א ם ה י ו מ ס פ רים ל ו, לא ה י ה מ א מ ין. ה ק ל פ ה כ ל כ ך מ י ת רת. א י ש לא ג ב ו ה, א י ש לא נ מ ו ך, פ ע ם ל ח ש ו, ה וא ג מ ר א ת ה ס וס. ע כ ש ו א ין כ ב ר מ י ש י ל ח ש. א ין ד ב ר ח ש וב י ות ר, ח ש וב פ ח ות, ה ס פ ל מ ת ר ו קן ב ס וף, כ ן, ב ס וף. א ין ד ב ר ח ש וב י ות ר, ח ש וב פ ח ות, ה ג וף ה ז ה קמ ל ב ס וף, כ ן, ב ס וף. א ין ד ב ר ח ש וב י ות ר, ח ש וב פ ח ות, ה ל ב ה ז ה ר וכ ן ב ס וף, כ ן, ב ס וף. 28

25 פ טיה )פיוטר( פ תאח המפגש עם ה ש ג ב ס וכם בט ח ו רי חריזה חמישה שירים הקדשה רע ל א ל ים, א ח ות י, ש ת ית י ב ל י ל ה רם ו ה י ית י כ מ וה ם ז ח וח, ד ל וק, מ י ת ר ה ת ע ל ית י ב ג ע ש מ ח ול כ מ ש ל י ך ה ס ל ם ו ג ד ש י ה א קס ט ט י ה י ה ל י ב מ ק ום ג א ל ה ה ש ת כ ח ו מ ל ב י ד מ וי י א ח רית ו רא ש ית ו ח דל ה מ וע קת ה כ מ יה ה ל מ ג ע א נ ו ש י ס נ ט ימ נ ט ס נ ט ימ נ ט נ קצ ע ו כ ס ופ י ה ב דיד ות כ ש ב ב י ה ל ב ב ה מ ש ח יז ר ק וד ו ה י ק וד ה רצ ון ו ה ע נ ג, ה ח ל ט ת י, ע צ מ ה א ח ת ו י ה ר ת י ב ג וף ז ק ו קי ל ג ל מ ה ל ע ד כ י א מ נ ם ס ימ ול צ י ה, א ך ה א ל מ ו ת נ ש ק ל ש פ ת י ו ח צ ב ת י ב נ צ ח מ וצ ק מ ס ל ות ב רכ ות י, כ ש ח יל ות ה ת פ א רת ה ג יע ו ל קח ת א ות י ו ה י ית י ע וד ח י ח ג ה ב ה ו רה ס ב יב י ק רב ת ם ה מ ה י רה א צ ה ס פ י רל ה ז וה רת ל ר ום ה נ ו רא 29

26 ב מ ס ל ול ת ל א וב ות פ א ת ונ י נ ג ר ר ת י מ ע ל ר קיע ים ו ל יל ות ו ג ופ י ה ר ו קד ב ג ל ג ל א ינ ט נ ס יב י מ ש א ת ול ג מ רי " ש רק לא י פ ס יק!" ע ד ש ת ם ב י ה רע ל )ו א ת לא ה י ית( ו צ ע ק ת י מ ס פ יק! ו ק רס ה ב י ש ד רת ה נ ב יע ה ופ רצ ה א יב רי ו נ ג רה ב מ ט ר ש ל ד מ ע ות, ל ב ה, כ יח ו דב ש ה ש י רה ז ק ו קי ב נ ח ית ה ט ריל י ונ י רס יס ים כ וא ב ים מ ר ס ק ו א ש ם ה ת ע ו ר ר ת י ב ת ל א ב יב ה מ פ ג ש ע ם ה ש ג ב ס כ ם ב ט ח ו רי ח ריז ה, כ מ רט י רד ום ט פ ל ה ש ת ר ש ב ל ש ונ י מ א ז כ ס ג ל ה א י מ ה וכ כ רח ל ש את ב רכ ת ו ב צ ל ם ד ל וק, א ח ות י, וב ל ב מ ש ח ז תשע שורות א ות ה ה א ח ת, א ל וה ים, א ות ה ה א ח ת! מ ע ול ם לא י כ ל ת י ל ח ש ב ש א רא ה א ות ה ש וב ל ע ד ב א ות ה ה ש נ י ה א ו ל ע ד מ ע ת ה ג וף ז ק ו קים ח ל ונ י א נ י לא מ א מ ין! ח מ ר ז ח וח ב ן א צ ב ע, ב ן ת וס פ ת ן ח ד ק רן ו ד וכ יפ ת ב ח י י, ש נ יה ם! 30

27 ז רע ב ן י ל ד, ש מ ע ת א ות י, ח ז ר! י ל ד ח ת ן: ת מ יד ומ י ד, ת מ יד ומ י ד א ות ה ה א ח ת, א ל וה ים, א ות ה ה א ח ת! 1 מתוך מנדלשטם לא כ ד ר ך ה פ ר פ ר קמ ח י מ לב ן ע פ רי א ש יב ל א ד מ ה רצ ונ י ה וא ש ה ג וף ה ש ח ב כ ב ד י ה פ ך רח וב ומ דינ ה: ח ל י ות ש ל ג וף ח ר ו ך ה לא ה ן ה ת פ ש ט ות מ ו דע ת ל ע צ מ ה. י רק ע ז, ת ש וא ות ע ל י ה מ ח ט, ע ט ר ות ב ע מ ק ש ל ב א ר, א ל ע ינ ם ש ע ל מ ת קן ת מ ות ה מ נ ח ת ז מ ן ח י ים י קר נ ש א ב, ע וב ר ח ש ו קים ד ג ול ים, ע ל י ה מ ח ט, א ות י ות ג ד ול ות קל וע ות ב ז ר. צ ע ד ו ה ט יר ונ ים צ ו ם ל ל כ ת ל ע ב ד ש מ י ם ב ק ש י ם, ח יל רג ל ים נ ש א א ת ו ב ש קט א ת ר וב יו כ ס ימ נ י ק ריא ה. 31 ו א ל פ י ה ת ות ח ים א ת ם ב ד ר ך ת כ ל ת ו ע רמ ון א י ש ונ יה ם א נ ש ים ה ל כ ו א י ש א י ש, " כ ל ם" ב ל י ס דר מ י י מ ש י ך מ פ ה א ח ריה ם? שיר זה מופיע במקור ללא כותרת בספרו האחרון של א וסי פ מנדלשטם, "מחברות וורונז'". השיר חותם את הראשונה מבין שלוש המחברות, והוא מתוארך: 21 ביוני במאי 1936.

28 בשכיבה.1 ל מ ז ע ר א ת ה נ ז קים, ל מ נ ע א י נ ע ימ ות מ ה ע וד? ל ה ר ג יע א ת ה ר וח ות, ל ש כ ב פ ר ק ד ן, ל כ ס ות פ נ ים ב א ריג ש ן, ג ב ור! מ י רכ א ות ו ג ר ש י ם, ג ח ל יל י ות ומ ול ק ול ות מ ס ב יב ך ב מ ש מ ר ש קט ו ה מ י ם ה מ י ם ז ר וע י כ וכ ב ים נ ע צ ר ו )ל דמ י ן א ת ע מ קם ה ח י, ל ה א ט א ת ה ד פ ק, ל ס לח, ל ס ג ר מ ע ג ל( ה מ ג ן ו ה ח רב צ פ ים, א ך ה א ש ו ה ס פ ר ה ול כ ים א ל ה ק ר קע ית ב ת וד ה. 32

29 2. לילה בירדנית ע ט ל פ ים מ ע ל י ו צ ל ל י א נ ש ים )א ל ה לא א נ ש ים א ל ת דא ג( י נ ש ופ ים מ ע ל י ל יל י ות מ ע ל י נ ט ר קים ש ע רי מ ז ל ות ה ב ז קים ב ש מ י א וג וס ט ת ח ל ה ה ח ל וץ ר וכ ב ע ל ה ד ב ה ה ג ד ול ה, א ח ריו ה ס ט ל ן ר וכ ב ע ל ה ד ב ה ה ק ט נ ה ו ה ש ח ת ב ת מ א ה ש נ ה ע וד ט וב ה ל ל ינ ה ש ל ום ד ג נ י ה א'! ש ל ום ב ית א ל ג' וז! ש ל ום ד ג נ י ה ב'! מ א ו רי ון ה צ י ד נ ש י קת ל י ל ה ט וב ל ח קל אי ת ח ל ה ג ל ינ ו א ת ה ד קל ים, א ח ר כ ך ה ש פ מ נ ון ע ל ה ב ת ח ל ה ה ע צ ים נ ע ר ו א ד ר ות ומ ט ח כ וכ ב ים י צ א, ב ס וף צ ל ל י ות א י קל י פ ט וס ים א פ ר וח י ע נ ק. ו ה מ י ם ט וב ים ל ש ח י ה ול ה ש קי ה )ח צ י א ג רת ח צ י נ ה ר( י ת ו ש ים מ ע ל י כ וכ ב ים מ ע ל י פ ר ד ס ים ב ה ב ה וב כ ימ ה ג ד ול י ל ח ש ים 33

30 החרוז משיב מתקפה פרימו לוי מאיטלקית: דוד פאפו ד"פ פרימו לוי ) (, כימאי במקצועו ובן למשפחה יהודית ליברלית מהעיר טורינו, נעצר בשעה שניסה להסתפח על מחתרת הפרטיזנים Giustizia e Libertà )"צדק וחירות"( בצפון איטליה הכבושה על ידי הנאצים, וגורש לאושוויץ בפברואר עם חזרתו לאיטליה אחרי שחרור המחנה, החל לעבוד ככימאי במפעל בטורינו, ובד בבד החל לכתוב על חוויותיו במחנה ההשמדה. הגרסה הראשונה של ספרו "הזהו האדם?" התפרסמה ב בעשורים הבאים המשיך לכתוב ספרים, והיה לאחד הסופרים האיטלקים המ וכרים ביותר. ב 1987 נפל לוי אל מותו ספק תאונה ספק התאבדות לאחר שנים ארוכות של דיכאון מהקומה השלישית של בניין מגוריו. המסה "החרוז משיב מתקפה" לקוחה מהקובץ "יצרן המ ראות", אסופה של סיפורים קצרים, מאמרים ומסות שהתפרסמו לראשונה מעל דפי העיתון La,Stampa שבו השתתף פרימו לוי בקביעות משנות השישים ואילך. הוא מציג במסה זו הסתכלות "חוץ ספרותית" על השירה הסתכלות של מדען ומבקש להציע הסבר רציונלי ומדעי לתופעת החרוז )אגב, מעניין לציין כי מרבית שיריו של לוי עצמו, שכונסו בקובץ,Ad Ora Certra כתובים בחרוז חופשי ברוח התקופה(. זוהי מסה הכתובה בסגנונו האופייני של לוי: סגנון מפוקח ומדוד, אך אף פעם לא קפ וץ; כתיבה "הכרחית ומ ספקת", שלעולם אינה גולשת למחוזות דלות החומר. סגנונו של כימאי המודד ומחלק, וחורץ לבסוף משפט רק על סמך ראיות מוצקות. * כל מי שהיה לו אי פעם מגע עם עולם הדפוס, יודע כמה גדול היום )ולא רק היום( היצע השירה, וכמה דל ביחס אליו הביקוש. מכאן שער כה של השירה, כמו כל סחורה, מ ופחת; בתחרויות השירה הרבות ניתן למנות מאות מועמדים, אך הפרס עצמו הוא סמלי לחלוטין: אולי רק מדליה או פיסת נייר בלבד. הסיבות להיצע היתר הזה הן רבות. הראשונה, והעמוקה ביותר, היא הצורך לשורר, שמאפיין כל מקום וכל תקופה. השירה מצויה בתוכנו, כמו המוזיקה ושיר הזמר. אין תרבות שהיא אינה קיימת בה; אין ספק שהיא 34

31 קדמונית יותר מן הפרוזה, אם במושג שירה אנו מתכוונים להבעה כלשהי בעל פה או בכתב, שבה הקול עולה בנימתו, מתח הביטוי הוא גבוה, ובה במידה גבוהות גם שימת הלב לסימנים ודחיסות ההבעה. כדי להשיג תוצאה זו, פיתחה כל "פואטיקה" חוקים משלה; החוקים שונים זה מזה, אך לכולן יש מערכת של אותות משותפים, שמטרתם להתריע בפני הקורא: "שים לב, אני לא סתם פטפוט: דב רי, צנועים ככל שיהיו, מתכוונים להישמע ולהיזכר." במאמר מוסגר, ראוי לציין שהחוקים הללו מנוסחים כמעט תמיד בדיעבד, כלומר, כאשר פואטיקה מסוימת כבר הניבה פרי. קביעה זו חלה למעשה על כל מערכת של חוקים, כולל החוקים במובנה הצר של המילה אלה שחוקקים על ארד או על אבן כללים ואיסורים שכבר היו קיימים קודם. איש אינו מכיר את ממציא האוקטבה או הסונ טה; אך רושמי הכללים שלהן ידועים. מחוקק השירה אינו המשורר אלא המדקדק. המשורר דווקא נוטה לשבור את הנורמה: לפעמים הוא חורג ממנה מתוך חוסר מיומנות; לפעמים מפני שהוא סובל מצר ות גבולותיה; ולעתים מתוך כוונה מודעת להפר אותה. כך מסייר המשורר ב שביל שהפואטיקה העכשווית כבר עברה בו, וממ סד את העב רות על השפה השגורה. מכיוון שהשירה היא ביסודה מעשה אלימות כנגד שפת היום יום, מובן שכל משורר אמ תי ירגיש דחף להפוך לעבריין, הווה אומר, לחדש באופן אישי: להמציא פואטיקה משלו, שהיחס בינה לבין הפואטיקה הקודמת שווה ליחס שבין זו האחרונה לבין הפרוזה. זוהי הסיבה שלא נלמד בבית ספר איך לשורר: מאותו טעם שלא נלמד איך לדבר או ללכת. כל אלה הן פעילויות שיש לנו נטייה גנטית אליהן, ואנו רוכשים אותן בקלות וברצון, אם כי לא באופן ספונטני. לא נדרש מאיתנו ללמוד, נדרשת רק )וזה מספיק( הדוגמה; ולאחר שמאמצים אותה, יפ תח כל אחד מאיתנו סגנון אישי שיעצב את דיבורו, את צעדו ואת חרוזיו. ממש כשם שאנו מדברים והולכים, כולנו ול ו רק באופן פוטנציאלי משוררים. לשורר משמע לח דש, ולח דש לא לומדים. הסבר נוסף להיצע היתר של השירה נעוץ במהפך המהיר שעברה הטכניקה הפואטית מתחילת המאה הנוכחית, דהיינו, מאז התחילו הוויכוחים על משבר הציוויליזציה ועל דעיכת המערב. לא במקרה התחוללו רעידות אדמה מקבילות במוזיקה, בפסיכולוגיה, בפיזיקה, בבלשנות, בכלכלה, בקיצור: בכל פן של צורות חיינו. לכאורה )אך רק לכאורה( השירה האירופית של המאה שלנו מנותקת מכל קשריה. המשקלים והמקצבים הקלסיים, אחרי דורות של סמכות כמעט בלתי מעורערת, התעמעמו ונחלשו. איש לא הדיח אותם רשמית, אך 35

32 36 אין ספק שבתחושה הכללית הם נראים מיושנים, ואף דבקה בהם איזו תווית שלילית. מי שיכתוב כיום סונ טה לפי החוקים ה קנוניים, ייחשב לחובבן, לשריד מזמן אחר, או ל פ ר ודיסט. החופש המדומה הזה פתח את הדלת לצי של משוררים מלידה: וכפי שאמרתי, הרי כולנו כאלה. משני המקורות הללו הצורך לשורר ולכשף שיש לכולנו, לצד קריסת המגבלות הצורניות נובע שטף הטקסטים הפואטיים. זוהי תופעה מזיקה, שכן היא מסיחה את תשומת הלב מן הקולות החדשים האותנטיים, שבהחלט מפוזרים בקרב ההמון. מסיבה זו, אך לא רק בגללה, אני מייחל לשיבה ספונטנית )זה לא פרדוקס( של הנורמה, ובמיוחד של החרוז; יותר מזה, אני צופה שהיא קרובה, שכן בכל העניינים האנושיים יש איזונים חוזרים המתקנים סטיות מן הכביש הראשי. החרוז הוא המצאה מאוחרת יחסית, אך "סבירה": כוונתי שזו אחת מאותן המצאות שמרחפות באוויר, ואז קורמות עור וגידים במקומות שונים. ניתן למעשה למצוא אותו במסורות פואטיות רחוקות מאוד זו מזו בזמן ובמרחב. ליקוי מאורו של החרוז בשמי השירה המערבית נראה לי בלתי ניתן להסבר, וללא ספק זמני. יש לו מעלות רבות מדי, והוא יפה מכדי להיכחד. הוא מסמן בדיסקרטיות את תום השורה או הבית. הוא מאושש את קרבת הדם העתיקה שבין השירה והמוזיקה, שתיהן בנותיו של אותו הצורך בקצב: יש הטוענים שרוכשים אותו לפני הלידה, תוך הקשבה לפעימות הלב האימהי, ומכאן שכולנו משוררים מרחם א מנו. הוא מדגיש את מילות המפתח, אלה שאמורות למשוך את תשומת הלב של הקורא. אך הייתי מבקש להצביע על יתרונות נוספים של החרוז, האחד לטובת קוראי החרוזים, השני לטובת הכותבים אותם. מי שקורא שורות שיר טובות, אוהב לשאתן איתו, להיזכר בהן, להחזיק בהן. לעתים קרובות אין לו צורך לשנן אותן: זה מתרחש כאילו הן נחרתות באופן ספונטני, טבעי, בלי כאב )בעוד שכואב, או לפחות מייגע, לחרות בזיכרון טקסטים שאי אפשר לקלוט את יופיים(. ובכן, לחריתה בזיכרון, החרוז הוא כלי עזר משמעותי: שורת שיר אחת גוררת את השנייה, שורה שנשכחה יכולה להיות משוחזרת, לפחות בקיר וב. ההשפעה היא חזקה כל כך, שבמחסן המסתורי אך המוגבל של זיכרוננו אנוס לעתים השיר שאינו מחורז לפ נות את מקומו לשיר המחורז, גם אם האחרון הוא נשגב פחות. מכאן נובעת תוצאה פרגמטית: משוררים שמבקשים להישאר בזיכרון )"להיחרת בלב": בשפות רבות הביטוי "לימוד דרך הלב" heart by מסמן "לימוד בעל פה"(

33 מוטב להם שלא יתעלמו ממעלותיו של החרוז. המעלה האחרת היא דקה יותר. מי שמטרתו ליצור בחרוזים, כופה על עצמו מגבלה, אך זוהי מגבלה ש שכרה בצ דה. הוא נוטל על עצמו לסיים שורה במילה המוכתבת לאו דווקא על ידי ההיגיון הדיבורי המקובל, אלא על ידי היגיון אחר, מוזר יותר, שמקורו במאגר המוגבל של המילים הנגמרות "באופן הנכון". הוא מחויב אפוא לסטות מדרכו, לעזוב את הדרך הקלה מתוקף היותה צפויה; קריאה של הצפוי משעממת אותנו ולא מיידעת אותנו ב דבר. סד החרוז כופה על המשורר את הבלתי צפוי: הוא מכריח אותו להמציא, לגלות; להעשיר את הלקסיקון שלו במונחים שאינם שגורים; להגמיש את התחביר שלו; בקיצור, לח דש. מצבו דומה לזה של פועל בניין שנאלץ להשתמש בלב נים לא מקובלות, בצורת פ וליה דר ון כגון מ נסרה משולשת בין הלב נים הרגילות. הבניין שלו יהיה חלק פחות, פונקציונלי פחות, אולי אפילו יציב פחות, אך הוא ידבר יותר אל הדמיון של המתבונן בו, ויישא את חותמו של מי שבנה אותו. החרוז, והכללים השיריים בכלל, לובשים אפוא תפקיד של סוכנים החושפים את אישיות הכותב; ואכן, ניתן לראות שהמרחקים בין משוררים הם גדולים יותר מן המרחקים שבין פרוזאיקנים. קל יותר לזהות מחבר שיר מלזהות מחבר פרוזה. לנוכח המכשול המשקלי, הכותב נאלץ )או מאלץ את עצמו( לבצע זינוק אקרובטי, שסגנונו ייחודי לו עצמו: הוא חותם את שמו בכל שורת שיר, אם הוא רוצה ויודע זאת או לא. פרימו לוי 37

34 אנה הרמן שלושה שירים הפסקה כ ל מ ה ש כ ב ר א ינ נ י מ ס פ רת ל ט ל י ה ול ך ומ צ ט ב ר )ל מ ש ל ה ל ד ה ש ה י ת ה ל י( כ מ ו קר ום ל ב ן ע ל ג ב ינ ת קמ מ ב ר. ב א ח ד ה י מ ים נ ח ז ר ו נ פ ג ש ו נ ג ע ז ו ב פ ת ה ל ח ה ש ל ז ו כ מ ו ד מ ע ה ב ע י ן ו ז ה לא י ה י ה ז י וף ו ז ה לא י ה י ה ז י ון ז את ת ה י ה פ ס יכ וא נ ל יז ה, ה פ ס יכ וא נ ל יז ה ש ל י. לפני עלות השחר א ב ח ל ומ ה ה י ו פ ת ות ים ש ל ש ל ג ס מ י ך מ ת ע ופ פ ים ב י ום קס ום. ו ה יא כ רע ה ל ל דת, ו כ ו ש ל ת ה י ת ה ב ש ד ות ה ש ל ג ש כ ס ום פ ת ות ים ש ל ר ך ל ב ן. ה א יר ה י ום. פ ק וח ות ע ינ יה. ה ח ל ום ח ס ום: ה יא לא ב ה רי ון. פ ק וח ות ע ינ יה. א ב ל ה ש ל ג ע וד מ מ ש י ך ל ר דת ב ת ו ך ר א ש ה א ש ר מ נ ע נ ע א ת ה ח ל ום ע ד ש ת כ רע ל ל דת. ב א ת ה ח ל ום ע ד ש ת כ רע ל ל דת ר א ש ה מ נ ע נ ע ב ה וו ה כ מ ו ל ו ה י ה כ ד ור ז כ וכ ית. מ ול ט ת א ות ה ל ד ה ב ש ל ג ה ע ב ה. ה ש ל ג ה ן א ינ ו רי רית ה רח ם א ב ל ע ל יו, כ מ וה, מ צ ו ה 38

35 ג ל נ ש ר ד ומ ם. א ת פ ר ו רי ה ל ח ם א כ ל ו ה צ פ ו רים, ו א י ך י וכ ל ו ה י ל דים ה ב י ת ה ל ה ל ך, ה ם כ ל וא ים ב ת ו ך ה י ע ר ה כ ל וא. כ ל וא ים ב ת ו ך ה י ע ר ה כ ל וא כ ל וא ים ב י ע ר ש ב ת ו ך ה ב ט ן פ רח ים ש לא פ רח ו וכ ב ר נ ב ל ו. כ ל ח ד ש ש וב נ דמ ה ל ה ש נ וב ט ת ב רח ם ה ת ח ל ה ר כ ה ש ל ג ור. ו א ח רי ש ב וע י ם ש וב ה ו ס ת נ ש פ כ ת מ ן ה ש ע ר ה ס ג ור. נ ש פ כ ת מ ן ה ש ע ר ה פ ת וח רי רית ע ם ה ת ח ל ה ר כ ה ש ל ג ור ד ג ו רה ש לא מ צ א ה מ ק ום ב ט וח, ת ינ וק ש לא ע ב ר ו לא נ ול ד, ב ת ו ך רח מ י ע ב ר ו ו לא נ ב ט ו, א ך ה ז מ ן נ מ ס ב פ ה כ מ ו ש וק ול ד. ה ז מ ן נ מ ס כ מ ו ב צ י ור ש ל ד אל י. מ ת י י ב וא א ל י ח ג ה מ ול ד? ש א ל ת י ב ח ל ום, כ י לא נ ו דע ל י מ ת י ה ח ש ך ש ל ח י י י וא ר. ו ה ת ינ קת ש ע וד לא נ ול ד ה ל י, א מ ר ו ל י ש ת ב וא ב י נ וא ר. פסח תשס"ז, אביב 2007 ג ו רה ש לא מ צ א ה מ ק ום ב ט וח. 39

36 שינה ב היריון י ש נ ו ב י ח ד י ל ד ו י ל ד ה ב נ י ש ש, ב ע צ ם לא י ש נ ו, לא נ ר ד מ ו, ב י ח ד י ל ד ה כ ס וס ת ח ש ש ו י ל ד ש ח ו ש ש ה י ש יר ו מ ב ט ם א ל ת ו ך ש מ ור ות ה פ ח ד. י ש נ ו ב י ח ד י ל ד ו י ל ד ה ב נ י ש ש. ה ה רי ון ה י ה ע וד כ ה רח וק מ מ נ ה, א ך ה רצ ון ה ז ה כ ב ר א ת ע צ מ ו ה צ ית. ה יא לא ה י ת ה י פ ה, ה יא לא ה י ת ה ה ל נ ה, א ך ה וא י ש ן א ת ה כ מ ו ז רע ע ם ב יצ ית. ה ה רי ון ה י ה ע וד כ ה רח וק מ מ נ ה. ה יא קמ ה ו ה ג יפ ה ח ר ש א ת ה ד ל ת, ו נ ח ה ח ש ך ע ל פ נ יה כ מ ו א פ ור. ה יא קמ ה ו ל פ נ י כ ן ה יא א מ רה ל י ל ד: "ס פ ר ל י, פ ה ב ח דר ה ח ש ו ך, ס פ ור." ו קמ ה ו ה ג יפ ה ח ר ש א ת ה ד ל ת. "ע ד ש י פ צ יע ש ח ר ו י א יר ה י ום ס פ ר ל י, כ י א נ י פ וח דת מ ה ל י ל ה." ו ה וא ס פ ר ל ה ע ל א ש ה ב ה רי ון ש ב ט ן ע נ קית ל ה, ב ט ן כ ה ג ד ול ה ל ה. "ע ד ש ה פ צ יע ש ח ר ו ה א יר ה י ום, ג ל ים ש ל ח רד ה כ מ י ה י ם כ ס וה, ו ה יא ל א ר ך כ ל ה ל י ל ה ה א י ם ה י ת ה מ וט ל ת כ מ ו ס פ ינ ה ע ל ה י צ וע. ה יא פ ח ד ה כ ל כ ך מ מ ש ה ו א ד ם, ג ל ים ש ל ח רד ה כ מ י ה י ם כ ס וה." 40

37 ו כ ך ס פ ר ה ב ן ל ח ב ר ת ו ה ב ת: " ב ל י ל ה ב ע ל ה ש ל ה א ש ה ל ח דר נ כ נ ס וב י ד ו ס כ ה, ז ה לא צ 'יז ב ט! ה יא נ רא ת ה ל ו כ מ ו פ יל ה ש מ נ ה ב ל י ח דק," כ ן, כ ך ס פ ר ה ב ן ל ח ב ר ת ו ה ב ת, "ו ה וא א ת ה ס כ ה נ ע ץ מ מ ש ב א מ צ ע ה ב ט ן, ז ה א ול י נ ש מ ע ל ך לא ס ב יר, א ך ה ס כ ה ה ז את ע ש ת ה ב ב ט ן פ צ ע, ה ה רי ון י צ א מ מ נ ה כ מ ו א ו יר, כ י ה וא א ת ה ס כ ה נ ע ץ מ מ ש ב א מ צ ע." ה רח ק ה רח ק מ ע ב ר ל ה רי ה פ ח ד, מ ע ב ר ל ה רי ה ח ש ך, ב ח ד ר ה ש ל ה י ל ד ה ש נ יה ם לא נ ר ד מ ו ב י ח ד ו ר וח ש ל ל ב ד ב ל יל י ל ד ות ח ז רה ה רח ק ה רח ק מ ע ב ר ל ה רי ה פ ח ד. 41

38 חנן בוהדנה צועקים לי ארנבת שחורה שלושה שירים מוזה כ מ ה ס רט ים רא ית י ב ג ל ל ך כ מ ה ש י רים "ה ו, א י ד ה ו ש ל י! א פ ל יג א ל י ך ל ע ול מ ים" ש רים ה מ ל ח ים ו י ש ל ה ם ט פ ת מ צ פ ון א ז ה ם לא מ ז כ י רים ב כ ל ל א ת ה י רח רק ע ם ה כ וכ ב ים ה ם מ נ ו ט ים. כ ן, ה ק י ום ש ל י נ ח ת ך ב ק ו ים מ ק ב יל ים, א נ י י ו דע. רק א ל ת ק רא ל י פ רח נ רק ול פ ט י ב מ ב ט א ל יט א י כ ב ד. א רץ א וכ ל ת י ו ש ב יה א ב י ונ ה ו רע ה. י ל ד א וכ ל א ת פ ר ות ה ע ונ ה. א ת ה ה י ר קן ב ש וק מ ח נ ה י ה וד ה א ת ה ב רנ ש מ מ ל ח ש ל ו ש ב ע ש ר, מ ת ק, ז ה כ ל ום כ ס ף 42

39 ז ו מ ש כ רת ש ל ט ב ח. ל פ ע מ ים נ רא ה ל י ש ז ו ב דיח ה ג ר וע ה ל פ ע מ ים א ת ה נ רא ה ל י ב מ רא ה כ מ ו ט ב יע ת א צ ב ע ש ה ש א ר ת י פ ע ם ב ז י רת ה פ ש ע ד מ ע ות מ ל וח ות ע ל ש רו ול ים א נ י קט ן א ת ה ע ש רים ו ת ש ע כ מ ע ט ב רח ת י מ ש ם מ ב ל י ל ח ש ב ע ל ס ימ נ ים מ ז ה ים ש נ פ ל ו ל י ב רח וב ע ל ס ימ נ ים מ ז ה ים ש ל ג נ ט י קה ח ש וכ ה ע ל מ רצ פ ות ש ז וכ ר ות א ות י ו לא ז וכ ר ות א ות ך. ח ת ול ש ח ר מ ת ע רס ל ב ח י קי י ש ל ו ע ינ י ם ש ל ב ו ריס ק רל וף י ש ל ו כ נ פ י ם ש ל ד רק ון ה וא ל וח ש ב וא, מ ת ק, א נ י א רא ה ל ך מ י ה ב וס כ ש כ ל ם מ ת נ ש קים מ ת ח ת ל ד ב ק ון א נ י ס ופ ר ש נ י ות מ ת ח ת ל ק יס וס ה רע יל ש ע ו ש ה ל י פ ריח ה ז ה ש ע ו ש ה ל י ז ה ש ע ו ש ה ל י א ות ך. א נ י ל ו קח ש ע ו רים ב ג רמ נ ית וכ כ ל ש ע וב רים ה י מ ים ל פ ע מ ים נ רא ה ל י ש ז ו ב דיח ה ח ול נ ית כ מ ה ס רט ים רא ית י ב ג ל ל ך כ מ ה ס מ ים. 43

40 העבודה משחררת 1 ח דר מ ד רג ות י כ ול ל ה י ות כ ל א ל מ ע ש נ ים ה כ ב דים ב ינ ינ ו ל א ל ה ש לא מ וצ א ים ס פ וק ב פ ט י ש א ו ב מ ג ל ו א ינ ם י ו דע ים א י ך ל ר כ ב ע ל ה ג ל ש א ומ ר ש א ת ה י ח יד ש ר ומ ז ש א ת ה ר ב ים ש ל ו קח א ות ך ל נ כ ש ע ש ב ים ו ל צ ע ק ב ק ול ג ד ול "א יז ה נ ס!" כ ן, ז ה ה כ ל. ב ק ול ג ד ול. 2 ג ופ ות מ י ז ע ים מ ת ח ב קים ל א ור י ום מ ל ים ק ש ור ות ב ס רט א ד ם ב כ וח ה ש רי רים ש ל נ ו נ מ צ א ש ל ו ה ה ע ב וד ה מ ש ח ר רת ה ע ב וד ה מ כ א יב ה. ל ז ה ק רא ו פ ע ם "ח ב רה" כ ש רצ ו ל דע ת מ ה מ ד ב יק א ות י ו א ות ך א ל ה ש י רה. 44

41 3 כ ש רצ ו ל דע ת מ ה מ ד ב יק א ות י א ל י ך )ו לא ב ח ז רה(. 4 א נ ח נ ו ש נ י ד פ ים ח ל קים ול ב נ ים. א נ ח נ ו י פ ים, א נ ח נ ו ג ד ול ים. א ם י ק פ ל ו א ות נ ו י ח ד ל א ו יר ון נ וכ ל ל ש יר ש י רי ה ל ל ל ש ד ות ה ח ר ו ש ים. כ ן, ז ה ה ק ול. ק ול ג ד ול. ה י ום א נ ח נ ו כ ל י כ ול ים. February. Get ink. Shed tears א מ ר ת י ל ך ש א נ י ח י ע ל ש ב רי ז כ וכ י ות ו א ת ה א מ ר ת ש ז ה מ ז כ יר ל ך א יז ה ש יר ו ש ב ט ח ה וא ה י ה י ו דע א ב ל ה וא לא כ אן כ אן י ש רק מ פ ית נ י ר ס כ ין מ ז ל ג כ פ ית כ אן י ש כ וס קפ ה ה פ ו ך כ אן י ש ד ם צ ו אר ש פ ו ך כ אן י ש ש י רה ג ד ול ה כ אן י ש ג א ל ה. א נ י מ ח י ך ומ דל יק ס יג רי ה א ת ה ב וח ן ק ו י ת ח ריט ש ל א ה ב ה נ כ ז ב ת 45

42 ב ש נ י ה ל ב נ ות )ו ז ה מ ז כ יר ל י א ת א ת מ ול א צ ל ר ופ א ה ש נ י ם ש ש א ל א ם א נ י מ ע ש ן ו א מ ר ש ז ה לא ט וב ל ש נ י ם. א ב ל ז ה ט וב ל נ ש מ ה, ע נ ית י ל ו, וב כ ל רג ע נ ת ון א נ י מ ע ד יף א ת ה נ ש מ ה(. כ מ ה מ ל כ ל ך ו ח ס ר א ונ ים א נ י ו ד אי נ רא ה ל ך מ ב ע ד ל ע ינ י ם ה מ ז ג ג ות כ ל כ ל ך א ו יר כ ל כ ל ך צ ל כ ב יר ש ל ו כ ל כ ל י רח מ ים ע צ מ י ים רכ ו ש מ ש ת ף כ ל כ ל נ ו מ ח ל קים. ו י ש ל י א ו ב ס ס י ה ל דב רים י פ ים, א נ י י ו דע, ו ה י פ י מ פ ס ל א צ ל י ב דמ ות ו, א ת ה ש ומ ע צ ל יל ים צ ו רמ ים ש ל ל ב ח ו רק כ ש א נ י ע ול ה ב מ ד רג ות ומ ת נ ש ם. ו א ת ה לא מ פ ס יק ל ב ח ן א ת ה פ נ ים ש ל י א ת ה לא מ ו ריד א ת ה ע ינ י ם )ו א נ י ש ק רן מ ת ע ב. ב רג ע ז ה א נ י מ ע ד יף א ת ה ש נ י ם( כ ב ר ח ש ך ב ח וץ ו ה ח ב ר'ה מ ה ע י ר י ה מ ס ת וב ב ים ע ם כ ל וב ים ג ד ול ים. ה ש י רים ש ל ו מ ת ר וצ צ ים ס ב יב י ב מ ע ג ל נ ו רא כ מ ו ס ופ ת מ ל ים ס ו ר רת ג ונ ב ת ל י א ת ה ח מ צ ן צ וע קים ל י א רנ ב ת א רנ ב ת ש ח רה. 46

43 סנדרו פ נ ה אלוה י מסתלק באופניים מבחר שירים מאיטלקית: אמוץ גלעדי המשורר האיטלקי ס נ דר ו פ נ ה )Penna( נולד ב 1906 בעיר פ ר וג 'ה, שם חי עד שנתו העשרים ושלוש. לאחר מכן השתקע ברומא, העיר שאליה ה רבה להימלט החל בשנתו השש עשרה. הוא למד ראיית חשבון, אך עסק גם במקצועות אחרים ועבד כמוכר בחנות ספרים, כמתרגם וכסוחר אמנות. את יצירותיו הראשונות שלח למשורר א ומ ב רט ו ס ב ה ) ,)Saba, שדאג לפרסומן. ספרו הראשון של פנה, "שירים", הופיע ב במהלך שנות החמישים פירסם ספרי שירה נוספים, וב 1970 הופיעה מהדורת "כל השירים" של פנה. ספרו האחרון שהופיע בימי חייו הוא "מוזרויות", המכנס שירים מן השנים סנדרו פנה הלך לעולמו ברומא ב רובה המכריע של יצירתו מורכב משירים קצרים, לעתים אף קצרצרים, כמעט דמויי הייקו. מוטיב התשוקה לילדים שב ומופיע בהם באובססיביות. באחד משיריו מתייחס פנה לאובססיביות זו בתערובת של אירוניה עצמית והתרסה: ד מ י ות י ל דים א ל ש י רי נ דח ק ות! א ך א ינ י י ו דע ל ד ב ר ע ל ד ב רים א ח רים. כ ל ה ד ב רים ה א ח רים מ ש מ ימ ים. א ינ י י כ ול ל ש יר ל כ ם י צ יר ות א ד וק ות. בשל שיריו הקצרים ובשל המשיכה שלו לנערים צעירים, הושווה פנה לעתים קרובות למשורר היווני האלכסנדריני קונסטנטין קוואפיס ) )Cavafis, עם זאת, להכרה נרחבת כמשורר זכה פנה רק בערוב ימיו, על אף שכמה וכמה מבקרים איטלקים הצביעו זה שנים על איכויותיה הנדירות של שירתו. ב 1974 פירסמה קבוצת אינטלקטואלים בעיתון " פ א ז ה ס רה" מודעה בעניינו, כדי להסב את תשומת הלב למצבו העגום של המשורר, ש"חלה וחי כעת בתנאים של עוני מחפיר". המשורר והקולנוען פייר פאולו פ זוליני ) )Pasolini, ראה בפנה את גדול המשוררים הליריים באיטליה של המאה העשרים, ואף הציע אותו כמועמד לקבלת פרס נובל. כיום נחשב משורר שערורייתי זה לאחד הקולות המקוריים והחדשניים ביותר בשירה האיטלקית המודרנית. א"ג 47

44 מתוך "שירי נעורים" ) ( * ש י רת י לא ת ה י ה מ ש ח ק קל יל ע ש וי מ ל ים ע דינ ות ו ח ול ות ) ש מ ש מ רס ב ה י רה ע ל ע ל ים מ צ ט מ ר רים ש ל ע צ י ד ל ב ש צ ב ע ם י ר ק ב ה יר מ ד י(. ש י רת י ת ש ג ר א ת כ וח ה כ די ש י אב ד ב א ינ ס וף )מ ש ח קיו ש ל מ ת ע מ ל י פ ה ב ע רב קי ץ א ר ך(. מתוך "שירים" ) ( * ש מ ש ב ל י צ ל ע ל ג ופ ים ג ב ר י ים נ ט ו ש ים. כ ל ע צ מ ה נ א ל מ ת. ה נ פ ש צ ול ל ת ל א ט ה ע ם ה י ם ל ת ו ך ש נ ה ב וה קת. ל פ ת ע מ ז נ קים ה ח ו ש ים א י ים קט נ ים וצ ע י רים. א ב ל ה ח ט א א ינ ו ק י ם ע וד. * א ם מ א ח ו רי ה ח ל ון ה מ וא ר י ש ן י ל ד, ב ל יל ה ק י ץ, 48

45 ה וא ח ול ם... ר כ ב ת ח ול פ ת ב מ ה יר ות ו נ וס ע ת ה רח ק. ה י ם נ ות ר ל לא ש נ וי. * שחיין ה א ם י ש ן...? ל א ח ר מ כ ן קם ו ה ת מ ת ח. ה ב יט ב מ י ם ב ע ינ י ם ל א ות. ז נ וק ג ופ ו. כ ך נ ת ק מ ן ה ק ר קע. * כ א ש ר ת ו קפ ת א ות י מ ח ל ה, א נ י מ ש וט ט ב ין ה ה מ ונ ים ב פ רו ר. א ב ל ה א פ ר ו ר י ות ה ל ח ה ש ל ה ח רף ג ו רמ ת ל י ל ח ו ש ע צ וב וב ו דד. א ל ה רח וב ח ו ד רת צ ח נ ה ח מ ה מ ח דר כ ש ר ת ת ק ר קע י, ש ב ו ח י ות ט רף צ ע יר ות ו ע י ר מ ות מ ס ת ע ר ות ע ל א וי ב ים ד מ י ונ י ים, ש ם ל מ ט ה, ל מ ק ט ע ין וב נ ש ימ ות כ ב ד ות. ק ב צ ן ז קן מ ת ב ונ ן ב מ ח ז ה כ מ ונ י, ל לא ג ע ג וע ים. * ת ח ת ש מ י א פ ריל ש ל ו ת י 49

46 א ינ ה ו ד א ית. ה י רק ה ב ה יר נ ע ע כ ש ו ל כ אן ול כ אן ת ח ת ה ר וח. ע וד י ש נ ים ה מ ע י נ ות, א ך נ דמ ה ש ע ינ יה ם פ ק וח ות. נ ע רים רצ ים ע ל ה ד ש א, ו נ דמ ה ש ה ר וח מ פ ז רת א ות ם. א ך ה פ ז ור א ינ ו א ל א ב ל ב י, ש ב ו נ ות ר ה ב רק ה ע ז )ה ו, נ ע ו רים!( ש ל ח ל צ ות יה ם ה ל ב נ ות ה מ ד פ ס ות ע ל ה י רק. * ה כ וכ ב ים א ינ ם ז ע ים ב ש מ י ם. ש ע ת ה ע רב ז ה ה ל קי ץ א ח ר. א ב ל ה י ל ד ה צ וע ד ל פ נ י ך כ ב ר לא י ה י ה א ות ו ה י ל ד א ם לא ת ק רא ל ו... * ה י ית י ר וצ ה ל ח י ות רד ום ב ת ו ך ש א ונ ם ה מ ת וק ש ל ה ח י ים. מתוך "שירים חדשים" ) ( * ל מ ש ת נ ה ה ק רי רה ש ל ה ת ח נ ה י ר ד ת י מ ן ה ג ב ע ה ה ל וה ט ת. ה א ב ק ו ה ז ע ה ש ע ל ע ו רי מ ש כ רים א ות י. ב ע ינ י ם ע וד ש רה ה ש מ ש. א נ י מ פ קיר א ת נ פ ש י ו ג ופ י ל ח רס ינ ה ה מ ב ה י קה ב ל ב נ ה. 50

47 * ה ש מ י ם רי קים. א ב ל ב ע ינ י ם ה ש ח ר ות ש ל ה י ל ד א ת פ ל ל ל א ל וה י. א ב ל א ל וה י מ ס ת ל ק ב א ופ נ י ם א ו מ רט יב, קל ד ע ת, א ת ה ק יר. * כ ב ר מ ב ה יק ה א ב ט יח. ה ע רב ה י ו רד כ ב ר א פ ל י ות ר. ו א ת ה ח וז ר מ ע ט נ וג ה א ל ת ו ך ל ה ט י. * ב ת נ וע ה מ ה י רה ה ס ר ת קו צ ת ש ע ר מ מ צ ח ך. ב ג א ו ה ה צ ת ס יג רי ה. א ב ל קו צ ת ה ש ע ר ש ב ה ו נ ופ ל ת. ו ה ע ונ ה מ ש ת ה ה, ו צ וח קת ב רפ י ון רב. * ה ק י ץ ה ס ת ל ק ב דמ מ ה. ב ז ה א ח ר ז ה, ע נ נ ים ק ל ים ג ד ש ו א ת ה ל ב ב ס ימ נ ים א ל מ ונ י ים. ה י רח ח ל ף ב ש מ י ם ח רד ו ה ג ון. ש ר וע ל כ ל א ר כ ו ע ל ח ומ ה ב ש רב י ש ן י ל ד. ב י ד ו ח פ ן א ת ה י קר ב ח פ צ יו. לא מ ת ו ך ב ו ש ה כ י א ין ב ו ש ה ב ש נ ה, ו ה ח ל ום ב ו דד א פ ל ו ב ע יר. 51

48 * ל לא נ וע ב ש מ ש, ה ש דה נ רא ה כ ש ב ומ ק ש יב ל ס וד ו. ע ל ם ח ל ף א ך ע וד א ינ י י ו דע א ם א מ ת י ה י ה א ו ע ז כ ל ש ון א ש ש ה ש מ ש ש ב ה וב ל ע ה ב ד מ מ ה. * א ה ב ת י כ ל ד ב ר ב ע ול ם. ו לא ה י ה ל י א ל א פ נ קס י ה ל ב ן ת ח ת ה ח מ ה. מתוך "עינוי ועונג" ) ( * י ל ד, כ ל א ות ה י פ ע ה א ש ר ל ך ב ז ה ח ד רי ה ב ו ר ג נ י ב ק רב ה ע יר ה ח מ ו רה ש לא י ו דע ת ד ב ר ע ל כ ל א ות ה י פ ע ה א ש ר ל ך. * ח ב ר, א ת ה רח וק. ו ח י י ך מ ק פ ים צ ב ע ים ש א ינ י ר וא ה. ג ם ח י י מ ק פ ים צ ב ע ים ש א ינ י ר וא ה. * א ר כ ה ה ד ר ך ב א וט ו ב וס. ה ג ם ש ה נ וף ה כ פ רי י פ ה כ ל כ ך, 52

49 ו א ף ח ל ומ י ב ין ה ע רפ ל ים. ש ול י ת א ופ ה מ ג ש ם, א ת ח נ ו ה ר ך מ ע נ יק ל רג ע ים ו א ז ח וז ר ב ו. ה וא ה ופ ך כ ך א ת כ ב רת ה ד ר ך ה ז את ל ש ר ש רת ז כ ר ונ ות י פ ים ש א ע ל ה ב ש ע ת ע רב ב ז ה א ח ר ז ה. * א ך נ כ נ ס, ה י י ן ה ע דין ש ל ה ג ש ם, ל מ י ם מ ז ה מ ים ה ופ ך... * א ה ב ה, א ה ב ה, ח ר פ ה ח ב יב ה. מתוך "מוזרויות" ) ( * ה ח ם, ה צ נ ה, ש ל א ול מ ות ה ה מ ת נ ה. נ רא ה ל י ה ע ול ם ח ל ום ב ה יר, ח י י ה י ומ י ום א ג ד ה. * ה ש מ ש כ אן נ דמ ית ל י כ ה ח מ ה. ה פ רח ים כ אן צ ומ ח ים ל וה ט ים ו יב ש ים. ומ ה ש כ אן א ומ רים נ דמ ה ל י צ ל יל ב ל ב ד. ה ו, ז ר מ א ש ר ב כ ל מ ק ום. 53

50 מתוך "שמחת חיים משונה" ) ( * ה ו, א ל ת ל ב ש א ר ש ת י ה י רה. רק מ ב ט א ח ד רא ית י ה רא וי ל ה. ה י ה ז ה י ל ד מ ש ע מ ם ב מ ס ב ה. * מ ה נ ע ים ל ע ק ב א ח רי ך ה ו, ע ל ם ה מ ת נ ו דד ב ר ג ע ב ע יר ה ל יל ית. א ם ת ע צ ר ב פ נ ה, רח וק א ש א ר, רח וק מ ש ל ו ת ך ה ו, כ מ ה ע ז ה ב דיד ות י. מתוך "אחרים" ) ( מטיפי מוסר ה ע ול ם ה נ רא ה ל כ ם ע ש וי כ ב ל ים, כ ל ו א ריג ש ל ה רמ ונ י ות ע מ ק ות. * ד מ י ות י ל דים א ל ש י רי נ דח ק ות! א ך א ינ י י ו דע ל ד ב ר ע ל ד ב רים א ח רים. כ ל ה ד ב רים ה א ח רים מ ש מ ימ ים. 54

51 א ינ י י כ ול ל ש יר ל כ ם י צ יר ות א ד וק ות. * ה ו, ה א נ קה ה ח ל וד ה ש ל ח רט ה ע ת י קה מ ד י מ ן ה א ר ב ות א ל ה ד מ מ ה ש ל ה ל י ל ה ת ח ת ה ר וח. * ו א ז כ ז ב וב ל כ וד ב ד ב ש... סנדרו פ נ ה ופייר פאולו פזוליני )בצדודית( 55

52 איל י אבידן אזר הסוטים ע וברים ושירים נוספים שיר ערש ל י ל ה ט וב, מ ס ך ה פ ל ז מ ה, ע ת ל ל ט ף ש ל ט. ל י ל ה ט וב, י ל ד ה מ ד ח ת, ת ם כ וכ ב נ ול ד. ת מ ו ח ד ש ות, ה פ ע ם ש קט ו ש ל ו ה, "ע ז ה מ ת פ ר קת", ש ח ק רי ן ב ת א ו ה. ל י ל ה ט וב, מ ס ך ה פ ל ז מ ה, ע ת ל ר כ ס כ פ ת ור. ל י ל ה ט וב, כ וכ ב ת פ ו רנ ו, ל י ל ה ט וב ל ג מ ר. מ ה רי, ק מ ור ב ל ונ ד ינ י, ב וט ו קס מ ש מ ש, ה מ ס ך, א ם לא ת ק ד ימ י, י ת נ מ נ ם, מ ת ש. ל י ל ה ט וב, מ ס ך ה פ ל ז מ ה, ע ת ל נ ט ש ח ל ום. ל י ל ה ט וב, כ רס ה נ פ ת ח ת, ל י ל ה ט וב, ה ד ום. ד י ל מ כ רז י ה פ ת ע מ ג ה ד יל א ד יר, י ום קנ י ות ח ד ש ב פ ת ח, י ום ח ד ש מ א יר. 56

53 סונ ט לאחת 1 )בעקבות רונסאר( כ ש י ש י ש ה ת ה י י, מ ול ה מ ח ש ב ב ח ש ך, ת ש ט ף א ות ך ע ר ג ה, וב ין ה ת י ק י ות ב ה ן צ פ ונ ות ש יח ות ה ט קס ט ה ע ת יק ות, ת אמ רי, "א י ך ס קס י 6 ה י ה ע ו ש ה ל י א ש ר." י ע ור א ז ב ע ל ך מ ב ין ק ו רי ת ר ד מ ת ל ש מ ע "ס קס י 6 ", ו ימ ה ר ל ז ע ם. ו א ף ש לא קט פ ת, כ מ וה ו, א ת ה י ום, ב ית ך י ז ד ע ז ע ב מ ריב ה ר וע מ ת. ג ופ י ה ח י י כ ל ה, י ות יר צ ל ו י רט וא ל י ב מ רח ב ים ב ד וי ים, ע ל כ ס מ ל כ ות ו י רל י. ו א ת ת ה י י קמ וט ה, ב ת ל ם מ י ש רת, כ ר וכ ה ב ג וף ב ו דד ב כ ל א רצ י ונ ל י. א ך א ם ת רצ י ל מ ר ד ב כ רח ט קס ט וא ל י, ש מ ע י ל י ו ח י י ה י ום ו לא ב ס רט. הסוטים עוברים א נ ח נ ו ע ול ים ל מ ינ רו ה ב י ח ד כ ז וג א וה ב ים א ג ב י. ז ה כ ב ר קי ץ. ב ח ם ע וד ז ול ג ז כ ר פ ח ד ו רע ד ח ול ף ב ה וב י. א ות ם נ ע רי ה מ כ ל ת ש א ז א ח ז ו מ ב ט ם כ מ ח ב ט, 57 1 לשני תרגומים שונים של הס ונ טה של רונסאר, שבעקבותיה נכתב שיר זה, ראו "הו!" 1 )מצרפתית: יהושע קנז( ו"הו!" 2 )מצרפתית: דורי מנור(.

54 כ פ ר קי א צ ב ע ות נ ק פ צ ות ב מ ר מ ז, כ נ ו רה ה נ דל קת נ כ ב ית, מ ס יט ים ע ינ יה ם מ ש דיה מ י ד א ל ח ד ות א י ש ונ י ה ז ק ו רים. לא צ רי ך ל ד ב ר. ל א ח ז י ד ב י ד. ש ת י קת נ ו ת מ ים ו א ו רים. לא צ רי ך ל ד ב ר ב ש ד רה ה רח ב ה, ס פ ס ל ים מ ת פ ק ע ים ב ש ת י קה ג ופ ות ינ ו כ ע ת ר וח ש ים א ה ב ה, ע ט יפ ות ש ל ד ב רי מ ת י קה. וב ת י ה ק פ ה ה ק ט נ ים מ ח י כ ים, ומ ח ז רים א ח רינ ו פ ת ח ים, ו י די ם ס ופ קים, ו כ פ ות מ ח כ כ ים, ו ה כ ל מ ז ד ו ג ים ו נ ח ים. ה ח ש ך נ מ ס ו נ ק ר ש ת ח ת צ ע ד א ו רנ ו ה ג ס, ה ב ה יר, וב א ל נ ב י פ יק וס רג ו ש ע ד כ די רע ד מ נ יע ז ר וע ות ומ כ ב יר מ ל ות יו ה ט וב ות ע ל ד ר כ נ ו, ש ול ח ב רכ ות מ ע מ קי ש ר ש יו, ומ ס יט כ פ ות יו כ ו יל ון ופ ות ח ל ת ת ב ע ינ ינ ו כ וכ ב. א ך ב פ ת ח ה ב ר מ ת ק צ ף ה ג ל אי, ו ה ד ל ת נ ו ש את א ת פ נ יה : "א ת ה ב ת ה א וב דת ש ש ב ה, א ול י, צ ע ר ך כ ה רה וט ומ ש כ נ ע, 58

55 א ול ם ז ה ש כ ו ר ך א ת ז ר וע ו ס ב יב ע ר פ ך ש א ב ד מ ב ית ו ל ע ול ם, לא י וכ ל ע וד ל ש וב, כ י ע ור ו ה ת ה פ ך, מ ת א ר ו כ ב ר ש כ ח א ת ע ל ן ש ל נ ש ים ש א ה ב, א ח י ות ש נ ט ש מ א ח ור, ב ק רב ות נ ו ש נ ים, ה וא ש כ ח א ת ש צ פ ו ה נ ש י, ה מ ת ש, ש ה י ה מ ס ת ע ר נ ים לא נ ים ע ל ה ב ר, ע ל ר ב וע ה פ י קא פ ה ט וב, ש ח ב ש א ת ש ד ש ה ה ע יר, ש ה נ יח ע ינ י ם ב ש ל י ש ה רט ב, ו ה ע יר, ו ה רנ ין, ו ה ס ע יר." א נ ח נ ו א ל מ ים. א ין ת ש וב ה. א ין ת ר וץ. רק ש ת י קה ב ין ש כ ב ות ה ב ג דים. ה יא ש ות קת א ת ז וב מ ח ש ופ ה ה פ ר וץ ו א נ י א ת כ ס ות ה ג ל דים. נ ת פ ל ל ו א ול י נ ד רס כ ש נ ח ז ר, ו י ופ יע ו כ ת וב ות מ ונ ה ב ע ת ון ש ל מ ח ר, ב קט ן, מ א ח ור: "נ ה רג ו ק ו קס ינ ל ו ז ונ ה". 59

56 קט ול וס נ ח י ה, ל ס ב י ה שלי, ונ אהב אחד עשר שירים מלטינית: שמעון בוזגלו קטולוס, או בשמו המלא, ג י וס ו ל רי וס קט ול וס Catullus(,)Gaius Valerius חי שלושים שנים בלבד )בין 84 ל 54 לפנה"ס בערך(, אבל הספיק להשאיר אחריו, למזלנו הגדול, קובץ בן 114 שירים, חלק גדול מהם מופלאים. הוא נולד בצפון איטליה, בעיר ו ר ונ ה, למשפחה עשירה. בשנת 61 הגיע לרומא, כנראה לצורך קריירה פוליטית. הפוליטיקה לא ממש התאימה לאופיו של הצעיר חסר המנוח הזה, אבל העיר הגדולה בהחלט התאימה לו. הוא הסתובב בחוגי ה iuventus delicata )"הנוער המעודן", כפי שקרא להם קיקרו(, ש פ נו עורף לאי דאלים של רומא המוקדמת ואימצו את התרבות היוונית ההלניסטית. קטולוס שירת אמנם שנה אחת ב ב ית ינ י ה, אבל נראה שבאופן כללי סלדו הוא וחבריו מפוליטיקה, ועיקר מעייניהם היו נתונים לשירה ו"לעסקי האהבה". ואם מדברים על אהבה, כשהגיע לרומא, התאהב קטולוס ב"ל ס ב י ה", דמות המככבת ברבים משיריו, והוא קרא לה כך כאות להערצה שרחש לס פ פ ו, המשוררת היוונית מן האי ל ס ב וס, שפעלה בתחילת המאה השישית לפנה"ס. א פ ול א וס )המאה השנייה לספירה( מספר לנו שמאחורי השם הפיקטיבי עומדת דמותה של קל ו די ה, אישה צבעונית למדי ממשפחה אריסטוקרטית ואשתו של קונסול ידוע )קונסול היתה הדרגה הפוליטית הגבוהה ביותר ברומא הרפובליקנית(. היא היתה מבוגרת מקטולוס בעשר שנים, ואחרי רומן קצר ביניהם השליכה אותו לטובת מרקוס קי ל י וס ר ופ וס, המוזכר בשיר 77 )שאיננו מתורגם כאן(. במבחר השירים הקצרצר המובא כאן אין שום ניסיון לתת חתך מייצג של שירי קטולוס. בחרתי דווקא אותם, כי אני אוהב אותם. זה הכול. לשירים מצורפות הערות ובדרך כלל גם רקע קצר. מ ס פ ור השירים הוא לפי המהדורה המדעית של הטקסט. מספור השורות בשירים הוא שלי, ומטרתו לעזור לקורא בזמן קריאת ההערות. ש"ב 60

57 1 ל מ י א נ י מ ג י ש ס פ ר ון ח ד ש מ קס ים ש ז ה ע ת ה ל ט ש ב א ב ן ג יר צ ח יח ה? ק ו רנ ל י וס, ל ך, ש כ ן ת מ יד ח ש ב ת ש ל ז וט ות ש ל י י ש ע ר ך כ ל ש ה ו, 5 כ ב ר א ז כ ש ה ע ז ת )י ח יד ב א יט ל קים( ל ג ול ל א ת כ ל ק ור ות ה י מ ים ב ש ל ו ש ה כ רכ ים מ ל מ דים ח י י ו פ יט ר ו ע מ ל נ י ים. א ז קח א ת ה ס פ ר ון ה ז ה, 10 כ כ ה, כ פ י ע ר כ ו, ו ה ל ו אי ה ו, פ ט ר ונ ית ב ת ול ה ש י וכ ל ל ה ח ז יק מ ע מ ד י ות ר מ ד ור א ח ד. שורה 2 "ל ט ש": הכוונה לליטוש קצוות המגילה )הצורה המקובלת באותה עת לספרים( בעזרת אבן גיר, ואולי גם לליטוש השירים עצמם. שורה 3 "קורנליוס": הכוונה היא לקורנליוס נ פ וס )99 24 לפנה"ס(, חבר של קטולוס, בן צפון איטליה כמוהו, ומחבר ביוגרפיות מפורסם. שורה 7 יצירה שאבדה ולא הגיעה לידינו. היא כונתה "כרוניקה" וסיכמה את ההיסטוריה של העולם הידוע עד אז. שורה 11 "פטרונית בתולה": בסופו של דבר, המוזה היא הפטרונית האמ תית של קטולוס, לא קורנליוס. 2 פ ש ו ש, ח מ ד ת נ ע רת י, א ת ך א וה ב ת ל ש ח ק, ל ח פ ן א ות ך ב ח יק, ל ה ו ש יט ל מ ק ו ר ך א ת קצ ה א צ ב ע ה ול ג ר ות א ות ך ל נ ק ר קר קר קר, 5 61

58 ב כ ל פ ע ם ש ה יא ת ש ו קת י ה ז וה רת מ ב ק ש ת א יז ה ש ע ש וע מ ת וק ומ ר ג וע קט ל כ א ב יה, כ די ל ש כ ך, א נ י מ א מ ין, א ת ל ה ט ה ה כ ב ד. 10 ה ל ו אי י כ ל ת י ל ש ח ק א ת ך, כ מ וה, ל ה קל ע ל ר וח י ה ק ו ד רת! שירים 8 7, 5, 3, 2, המתורגמים כאן עוסקים ביחסיו של קטולוס עם לסביה אהובתו )ראו על כך בהקדמה(. שורה 1 הציפור המוזכרת בשיר היא דרור, לא פשוש, אבל המרחק הקצרצר בין השימוש שלנו בעברית במילה פשוש ככינוי חיבה, לבין מה שמרגיש קטולוס כלפי הציפור של אהובתו, ממש דורש את ההחלפה הזאת. שורה 12 אחרי השורה הזאת מופיעות בכתב היד השורות האלה: " כ ה מ ס ב ל י ע נ ג, / כ פ י ש ל נ ע רה ה ז ריז ה / ה ס ב, כ ך מ ס פ רים, / ת פ וח ה ז ה ב א ש ר ה ת יר א ת א ז ו ר ה / ש ז מ ן א ר ך ה י ה ק ש ור." הקטע הזה ממוספר במהדורות המדעיות כ 2b. רוב המלומדים בימינו טוענים שזה ההמשך של שיר 2, אלא שבין שני הקטעים הפרידו כנראה כמה שורות שאבדו. בכל מקרה, הקטע הקצר הזה עוסק בא ט ל נ ט ה, הנסיכה הצעירה שהיתה קלת רגליים וסירבה להתחתן. היא הציבה אפוא תנאי למחזרים שלה: מי שינצח אותה בתחרות ריצה, יזכה בה, ואם יפסיד ימות. רבים קיפחו כך את חייהם, עד שהגיע ה י פ ומ נ ס ובסיוע תחבולה של אפרודיטה הצליח לנצח את אטלנטה )שכבר היתה מאוהבת בו(: בזמן תחרות הריצה ביניהם הוא השליך תפוח זהב על הארץ, היא התכופפה להרים אותו )והשתהתה בכוונה(, והוא השיג אותה. מה שגרם לה לעונג להתיר את אזורה ולאבד את בתוליה. 3 ה ת א ב ל ו, ה ו, ו נ וס ים וק ו פ יד ונ ים ו כ ל ה א נ ש ים ה כ י מ פ ל א ים: ה פ ש ו ש ש ל נ ע רת י ה וא מ ת, ה פ ש ו ש, ח מ ד ת נ ע רת י, ש א ות ו א ה ב ה י ות ר מ ע ינ יה! 5 כ י מ ת וק כ דב ש ה י ה ו כ ה ה יט יב ל ה כ י ר ה כ מ ו נ ע רה א ת א מ ה, ג ם לא ה ז יז א ת ע צ מ ו מ ח י ק ה 62

59 10 לא, נ ת ר ל ו מ ס ב יב פ ]ע[ם פ ה פ ]ע[ם פ ה ו רק ל ג ב ר ת ו צ י ץ ו צ י ץ. ע כ ש ו ב א פ ל ה וא ע ו ש ה א ת ד ר כ ו א ל מ ק ום ש מ מ נ ו, א ומ רים, ע וד לא ח ז ר א ף א ח ד. 15 ל כ י ל ע ז אז ל, ח ש כ ת ש א ול א ר ו רה ה ב ול ע ת א ת כ ל ה ד ב רים ה י פ ים! כ ז ה פ ש ו ש י פ ה ג ז ל ת ל י מ י די. ה ו, ע ס ק נ פ ש ע! א י, פ ש ו ש מ ס כ נ ון! ב ג ל ל ך ל נ ע רת י ה ע ינ י ם א ד מ ות נ פ וח פ וח ות מ ר ב ב כ י! שירים מספר 2, 2b ו 3 מופיעים בכתבי היד כשיר אחד תחת הכותרת "קינה על הדרור של לסביה". אבל כבר לפני שנת 1500 הפרידו מלומדים בין שיר 3 לשני השירים האחרים, ובשנת 1829 הופרדו במהדורות המדעיות שני השירים האחרים. ולדעתי, בצדק, שכן לכל אחד מן השירים האלה אופי אחר. שורה 1 ונוס היא אלת האהבה, וקופידון הוא בנה. הצירוף "ונוסים וקופידונים" משמעו רוחות או כוחות האהבה. אני מניח שהריבוי "ונוסים" עשוי להישמע מוזר לאוזניים אחדות, אבל לאוזנ י הוא נשמע טבעי יותר מ"ונוסות". שורה 11 יש לקרוא " פ ם פ ה פ ם פ ה". 5 נ ח י ה, ל ס ב י ה ש ל י, ו נ אה ב וב וא י לא נ ש ים פ ר וט ה ע ל פ ט פ וט י ז קנ ים. ש מ ש ות י כ ול ות ל ש ק ע ו ל ז ר ח, א ך כ ש א ו רנ ו ה ק צ ר י ש קע ל י ל ה נ צ ח י י ע ט ף א ת ש נ ת נ ו. ת נ י ל י א ל ף נ ש יק ות, א ח ר כ ך מ א ה, ו א ז ע וד א ל ף, 63

60 א ח רי כ ן מ א ה נ וס פ ת, א ח ר כ ך ש וב ע וד א ל ף, א ח ר כ ך מ א ה. ו א ז, כ ש נ ת נ ש ק ע וד א ל פ י נ ש יק ות, ב וא י נ ע ר ב ב א ות ן ש לא נ דע א ת מ ס פ רן א ו ש מ י ש ה ו לא י ט יל ב נ ו ע י ן רע ה כ ש י דע ע ד כ מ ה ה ת נ ש קנ ו. הרעיון העומד ביסוד השורות האחרונות בסוף השיר, שבהן מציע המשורר לאהובתו לערבב את מספר הנשיקות, הוא האמונה התפלה שמספור של דברים מביא מזל רע: מה שאיננו יודעים לא יכול להזיק לנו, ואי אפשר לנצל אותו נגדנו. 7 א ת ש וא ל ת, ל ס ב י ה, כ מ ה נ ש יק ונ ות ש ל ך י ש ב יע ו 'ת י ו די. כ מ ס פ ר ג ר ג רי ה ח ול ה ל וב י 5 ב קי רנ ה ה מ צ מ יח ה א ת ה ס יל פ י ום ב ין מ ק ד ש ו ש ל י ו פ יט ר א ש ר מ ז יע מ ר ב ח ם ל ק ב ר ה ק ד ו ש ש ל ב ט וס ה ז קן, א ו כ מ ס פ ר ה כ וכ ב ים ה ר וא ים 10 כ א ש ר ה ל י ל ה ש ות ק א ת א ה ב ות יה ם ה ג נ וב ות ש ל ב נ י ה א ד ם. נ ש יק ות כ ה ר ב ות ל נ ש ק א ות ך: ז ה י ש ב יע א ת קט ול וס ה מ ש ג ע! 15 ה ח ט ט נ ים לא י וכ ל ו ל מ נ ות ן כ ב ר ו ל ש ון רע ה לא ת ב ח ש נ ג ד ן כ ש ף. 64

61 שורה 5 קירנה היתה עיר יוונית גדולה באזור החוף המזרחי של לוב המודרנית, אזור הנקרא על שמה עד ימינו: קי רנ י י קה. סילפיום )Silphium( היה צמח )אולי מן המין )Ferula שגדל שם ונכחד. השתמשו בו למטרות קולינריות ורפואיות )השימוש הרפואי העיקרי שלו היה למניעת היריון(. מכל מקום, נראה שהשורה הזאת נועדה ללעוג ללמדנות ההלניסטית שהתגנדרה במילים מפוצצות ובשמות מקומות, צמחים, וכיו"ב, ס ו פר אקזוטיים. שורה 6 הכוונה היא למקדש הנבואה )oraculum( של האל המצרי א מ ון, אשר הרומאים זיהו אותו כיופיטר. האל המסכן "מת" מחום בגבולה הדרומי של קירנייקה. שורה 8 בטוס )המאה השביעית לפנה"ס( היה המלך הראשון של קירנה. קברו היה מרוחק כחמש מאות ק"מ ממקדשו של יופיטר. שורה 16 שוב, כמו בשיר 5, אם אנשים לא י דעו מה מספר הנשיקות, הם לא יוכלו להזיק לזוג המאוהב. 8 קט ול וס ה מ ס כ ן, ה פ ס ק ל ה ש ת ט ות, ו ה ב ן ש מ ה ש א ב ד ת א ב וד. ז רח ו ל ך פ ע ם ש מ ש ות ז וה ר ות, כ ש נ ה ג ת ל כ ר כ ר א ח ר נ ]ע[ רת ך ש א ה ב נ ו א ות ה, א י ך א ה ב נ ו א ות ה. 5 ה ז מ ן ח ל ף ל ו ב מ ינ י ש ע ש וע ים ש ח ש ק ת ב ה ם ו נ ע רת ך לא ס רב ה. כ ן, ז רח ו ל ך ש מ ש ות ז וה ר ות. ע כ ש ו ה יא כ ב ר א ינ נ ה ר וצ ה, א ז ג ם א ת ה, ר כ יכ ה, א ל ת רצ ה, ו א ל ת ר ד ף א ח רי מ י ש ב ו רח ת, א ל ת ה י ה מ ס כ ן. לא, ה ק ש ה א ת ל ב ך, 'י ה נ ח ו ש! ש ל ום, נ ע רה, ע כ ש ו קט ול וס נ ח ו ש. ה וא לא י ב ק ש א ות ך ו לא י ת ע נ י ן ב ך, 15 א ם א ינ ך ר וצ ה. א ב ל א ת ע וד ת צ ט ע רי, כ ש לא י ת ע נ י נ ו ב ך כ ב ר. מ ר ש ע ת ש כ מ ו ך א יז ה ח י ים נ ש א ר ו ל ך? 65

62 מ י י ב וא א ל י ך ע כ ש ו? ל מ י ת רא י כ ה י פ ה? א ת מ י ע כ ש ו ת אה ב י? ל מ י י אמ ר ו ש א ת ש ל ו? 25 א ת מ י ת נ ש קי? ל מ י ת ש כ י ש פ ת י ם? א ב ל א ת ה, קט ול וס, ה ת ע ק ש, ה י ה נ ח ו ש! לסביה הפנתה עורף לקטולוס, המאהב האובססיבי שכירכר אחריה לכל מקום, עד שהתחיל כנראה לשעמם אותה. בשיר המקסים הזה ממשיך קטולוס להטריח את לסביה, גם אם נדמה לו שלא. שורה 4 יש לקרוא "נ רת ך", לא "נ ע רת ך". שורה 5 קטולוס עובר כאן ללשון רבים, אולי מפני שבדרך הזאת קל לו יותר לדבר על אהבתו הנכזבת. 13 ת ס ע ד א צ ל י ה יט ב, פ ב ול וס ש ל י, ת ו ך י מ ים א ח דים א ם י ת ח ש ק ל א ל ים ב ת נ אי ש ת ב יא א ת ך ס ע וד ה ט ע ימ ה ו ג ם א יז ו נ ע רת ז ה ר ו י י ן ומ ל ח וצ ח ו קים, ב ל י ס וף צ ח ו קים. 5 א ם ת ב יא, א נ י א ומ ר, א ת ה ד ב רים ה א ל ה, ת ס ע ד ה יט ב, מ קס ים ש ל י! א ת ה מ ב ין? ה א רנ ק ש ל קט ול וס ש ל ך מ ל א... ב ק ו רי ע כ ב י ש. א ב ל ב ת מ ו רה ת ק ב ל א ה ב ות ט ה ור ות, 10 לא, מ ש ה ו מ ת וק ו א ל ג נ ט י י ות ר: א ג י ש ל ך ב ש ם ש ו נ וס ים ו ק ו פ יד ונ ים נ ת נ ו ל נ ע רת י, 66

63 15 ב ש ם, ש א ם ת ריח א ות ו, ת ב ק ש מ ן ה א ל ים, פ ב ול וס ש ל י, ש א ת כ ל ך י ה פ כ ו ה ם ל א ף. שורה 1 "פבולוס": חבר של קטולוס ששירת בספרד, ושלח משם למשורר ממחטות פשתן משובחות )כך לפי שיר 12, שאינו מתורגם כאן(. שורה 4 "מ לח": במשמעות הרגילה ובמשמעות שאנחנו מייחסים יותר בשפתנו למילה " פ לפל". שורה 9 הפ ס ון של המשורר העני איננו המצאה של התקופה המודרנית. נכון שלהיות משורר זה לא עסק רווחי מאוד, ולא מעט משוררים הוכיחו ומוכיחים את זה, אבל יש גם לא מעט משוררים אחרים, כמו קטולוס שנולד למשפחה עשירה והיה בעצמו בעל רכוש, שנוח להם יותר להתעטף במעיל מחורר. אחוות משוררים או רומנטיקה בורגנית? שורה 13 ראו הערה בשיר א נ י א ז י ן א ת כ ם ב פ ה וב ת ח ת א ו רל י וס ה מ ת ר ומ ם ופ ו רי וס ה מ ת נ וע ע, א ם א ת ם ח ו ש ב ים, ב ג ל ל ש י רי ה ע נ ג ים, 5 ש א ינ נ י מ ס פ יק "מ ה ג ן". נ כ ון, רא וי ל מ ש ו רר א מ ת ל ה י ות צ נ וע ב ע צ מ ו, א ב ל ז ה לא מ ח י ב א ת ש י ריו. ב ע צ ם, ב ש י ריו י ש קס ם ופ ל פ ל 10 רק א ם ה ם ע נ ג ים ו לא מ ס פ יק "מ ה ג נ ים" וכ ש ה ם י כ ול ים ל ה צ ית א ת ה ח ש ק, ו א ינ נ י מ ת כ ו ן ב נ ע רים מ י ח מ ים, לא ב מ ב ג רים ש ע י רים 15 ש מ ת ק ש ים כ ב ר ל ה ז יז א ת ח ל צ יה ם ה מ י ב ש ים. א ת ם, מ פ נ י ש ק ראת ם ע ל א ל פ י ה נ ש יק ות ש ל י, 67

64 א ת ם ח ו ש ב ים ש א נ י נ קב ה? 20 א נ י א ז י ן א ת כ ם ב פ ה וב ת ח ת! תרגומים מלאים לשיר הזה )לשפות שונות( הופיעו בדפוס, למיטב ידיעתי, רק במחצית השנייה של המאה העשרים! האיזון המופלא בין חיי הגוף והרוח, שאיפיין באופן כללי את התרבות היוונית רומית, היה ועודנו נועז מדי, עצמאי מדי, חי מדי, ביחס לגישה המסרסת של הנצרות, היהדות והא סלאם. עד למחצית השנייה של המאה העשרים נחלקו התרגומים לשיר לשתי קבוצות עיקריות: האחת השמיטה את שורות 2 1, ו 20 )בחלק מן המקרים הושמטו שורות אלה גם מן המקור הלטיני(, והאחרת תירגמה אותן עם "חגורת צניעות", למשל: man" "I'll show you I'm a )"אראה לכם שאני גבר"(, או "Furius, Aurelius, I'll work your / own perversions on you and your persons" )"פוריוס, אורליוס, אני אבצע עליכם ועל גופכם את הסטיות שלכם"(. שורה 2 אורליוס ופוריוס היו שני יריבים של קטולוס שהתחרו בו בהצלחה על ל בו של יובנטיוס, צעיר מצודד שקיים יחסי מין עם קטולוס והיה כנראה בן חסותו. שורה 18 הכוונה בוודאי ל"אלפי הנשיקות" המוזכרות בשיר ההומוסקסואלי שמספרו 48, ואולי גם לנשיקות בשירים 5 ו א ם י ר ש ו ל י, י וב נ ט י וס, ל נ ש ק א ת ע ינ י ך ה ד ב ש י ות ע וד ו ע וד, א נ ש ק א ות ן ש ל ו ש מ א ות א ל פ י פ ע מ ים ו לא א ש ב ע ל ע ד, ג ם א ם י ב ול נ ש יק ות ינ ו י ה י ה צ ה ב ו רב מ ש ד ות ש ב ול ים י ב ש ות. מתברר שקטולוס חשק לא רק בלסביה, אלא גם בגברים )תופעה שהיתה מקובלת בזמנו הרבה יותר מאשר בזמננו(. על יובנטיוס ראו הערה בשיר 16, ובכל מקרה, הוא מוזכר גם בכמה שירים אחרים )15, 99(, 81, 24, 23, 21, שנהוג לכנות אותם "שירי יובנטיוס". 51 ה וא נ רא ה ל י ש ו ה ל א ל, 68

65 א ו א ם מ ת ר ל ומ ר ע ול ה ע ל ה א ל ים, ה א י ש א ש ר י ו ש ב מ ול ך, 5 ו ש וב ו ש וב מ ב יט ב ך ומ ק ש יב ל צ ח ו ק ך ה מ ת וק: א י, ז ה ג וז ל מ מ ס כ ן ש כ מ ונ י א ת ח ו ש י כ ל ם. כ י מ י ד ב רא ות י א ות ך, ל ס ב י ה, 10 ש ום ]ק ול[ לא נ ש א ר ל י ] ב פ ה[, ג ם ל ש ונ י מ ש ת קת, ל ה ב ה ד ק י קה פ ו ש ט ת מ ת ח ת א יב רי, א ז נ י מ צ ל צ ל ות 15 ב צ ל יל מ ש ל ה ן, ל י ל ה מ כ ס ה א ת ת א ומ י ע ינ י. ה פ נ אי, קט ול וס, ה וא מ ט רד ב ש ב יל ך. 20 א ת ה מ ת ה ול ל ב פ נ אי, מ ש ת ול ל י ות ר מ ד י. ה פ נ אי ה רס ל פ נ ים מ ל כ ים ו ע רים מ ש ג ש ג ות. השיר הזה הוא תרגום חופשי של קטולוס לשיר מאת ספפו )פרגמנט 31 ברשימת יצירותיה(. קטולוס העריץ את המשוררת מלסבוס, וסקירה מהירה של מה שנשאר משיריה תבהיר מיד מה הסיבה. נראה שגם שירים 61 ו 62 שלו נכתבו בהשראת שיריה, או אולי גם הם תרגומים ישירים לשירים שלה שאבדו לנו. שורה 9 קטולוס מרשה לעצמו חופש פואטי. על לסביה ראו בהקדמה. שורה 10 המילים בסוגריים המרובעים הן בגדר הצעה של מלומדים, כדי להשלים שורה החסרה במקור. שורה 18 הבית האחרון הוא כולו של קטולוס, לפחות כל עוד איננו יודעים איך הסתיים השיר אצל ספפו. 69

66 הנה השיר של ספפו: 31 ה וא נ רא ה ל י ש ו ה ל א ל ים, ה ג ב ר ה ה וא ה י ו ש ב מ מ ול ך ומ ק ש יב מ ק ר וב ל ק ול ך ה מ ת וק ו ל צ ח ו ק ך ה מ קס ים. 5 ב ח י י, ז ה מ ק פ יץ א ת ה ל ב ב ח ז י. ה רי כ ש א נ י מ ב יט ה ב ך ל רג ע, א ינ י י כ ול ה ל ד ב ר ע וד, ל ש ונ י מ ת נ פ צ ת ב ח ך, א ש ד ק י קה מ י ד ז וח ל ת 10 מ ת ח ת ל ע ו רי, ע ינ י א ינ ן ר וא ות ד ב ר, א ז נ י מ ז מ ז מ ות, ז ע ה ק רה נ ג רת מ מ נ י, צ מ רמ רת א וח ז ת א ות י, 15 א נ י י ר ק ה מ ע ש ב, נ רא ה ש ע וד קצ ת ו א מ ות. א ב ל ה כ ל א פ ש ר ל ש את, ש כ ן ]...[ 101 ב ין ע מ ים ר ב ים ו ע ל מ י ם ר ב ים נ ס ע ת י וב את י, א ח י, ל ק ב ר ה א מ ל ל ה ז ה, כ די ל ת ת ל ך כ ב וד א ח ר ון ו ל ש ו א ל ד ב ר א ל א פ ר ך ה ש ות ק, 5 70

67 כ י ה ג ו רל ה וא ג ז ל ל י א ות ך. א ח י ה מ ס כ ן, נ ל קח ת מ מ נ י, כ ן, ב צ ו רה לא ה וג נ ת! ע כ ש ו, א ם כ ן, ק ב ל א ת ה מ נ ח ות ה א ל ה 10 ש א ב ות ינ ו צ ו ו ל ת ת ל מ ת ים א ת ה מ נ ח ות ש ל א ח י ך ה ש ט ופ ות ב דמ ע ות, ו ע ד ע ול ם, א ח י, ש ל ום, ל ך ב ש ל ום. אחיו של קטולוס מת היכן שהוא ליד טרויה )בצפון מערב טורקיה המודרנית(. בשנת 57 לפנה"ס, בדרכו לביתיניה )פרובינציה רומית בצפון מערב אסיה הקטנה, לחופיו הדרומיים של הים השחור. קטולוס שהה שם במשך שנה, בעת ששירת בסגל של הנציב הרומי ג י וס מ מי וס(, ביקר המשורר את קבר אחיו האהוב כדי לכבד את אפרו בנס כים, כמנהג. איזה שיר נוגע ללב הוא כתב בעקבות הביקור הזה! שורה 10 המנ חות לרוחות המתים manes( )di כללו נסך של יין, חלב ודבש, יחד עם פרחים. מנחות כאלה היו חובה משפחתית. פ ריאפוס, אל הפריון, שוקל את הפ ל וס שלו )ציור קיר מפומפיי( 71

68 מרחב ישורון קרבות בוץ א ב ות י ה מ ש נ ים ז מ ר ו ב א וט וס ט רד ה א ת ה ת ב וס ה ש פ ר ו ש ה ל ה י ות א ד ם! א צ ל י ה ר א ש מ ל א ב ה ב ל ט ר ום ב ר ב רי א ז מ ה ה פ ל א ש י צ את י ש ר ב ט ן. א פ ח ל צ ים ב ה ק פ ה! ח י ב ל ע וף! ח ס ול כ ל ל י! מ צ ו ה מ ש א ב ים, מ ח ר נ נ ש ם ב ח ש ך! כ ל ם רצ ים ו רק א נ י ע וד מ ת ג רד ב ין ה ב יצ ים ז ה מ דג ד ג ל י... ל ב ד? ל מ ה ל ב ד? ה ול כ ים ל ז את י! ת מ יד ב ס וף א נ י א צ ל ה, ו ש ם ה יא מ ס ב י רה ל י: ה נ ה ה רצ פ ה, ז את ה ת ק רה ופ ה א נ י. ה ת ג ע ג ע ת! צ ל ש ל ס פ ר ב דל ע ור ע ג ל! א נ י י וצ א מ ת ו ך ע צ מ י ל ה ל ח ם ב י ע ם ע צ מ י ל ח ת ך א ת ז נ ב ה ש א ל ה א ם י ש ב י ת כ ן ש ל ע צ מ י א ל ה פ ל ומ ה ה ח מ ימ ה ש ב ין רג ל יה ל ש ם נ ו ש ב ות ר וח ות א פ י י מ ינ ה ב ג ו רד ון, ש מ אל ה ב דיז נ ג וף כ מ ה קל ל ה י ות ה ג וף כ ש ה רג ל י ם מ רח פ ות 72

69 ו כ ל ה ש א ר כ ב ר ש ם א צ ל ה ת מ יד כ ש ב א ה ס וף א נ י א צ ל ה ו ה יא ת ס ב יר ל י... לא נ ו רא א ל ת ת קע ז את ס ת ם כ כ ר ע ם מ ז ר קה ו קצ ת י ונ ים ת רא ה, ת רא ה כ מ ה פ ש וט ז ה ל ה י ות... א נ י ד ו ר ך ע ל ל ש ונ י ומ ז ד מ ז ם כ מ ו א יז ה ז מ ר ח ר ק רק: ט ר ף ט רף ט ר ף ט רף ט ר ף ט רפ ת י מ ל א ז ו ע ה מ ה ע ב ד ה ש א נ י ע וד מ ק רה פ רט י מ ד ג ם מ קט ן ת וצ ר מ ג מ ר ש ל ה י ק ום ה א ז רח י ד ג מ ן ק ומ פ קט י ב ז מ נ ה וף פ נ ת ש למ ה ה מ ל ך נ ד ב ק ה ר א ש ומ נ ס ה ת ר ג יל מ כ ר י פ י, פ ס יכ י! מ י י ו דע? נ רא ה מ ה י ש ב ר... ט וק ב ד ל ת! ט וק, ט וק, ט וק מ ה נ ד ב ק ל י ל א י ש ון? ת כ ף ח מ ד ת פ ת ח כ מ ו מ ל ה מ ה מ ל ון, א ב ן ש ו ש ן ת מ יד ב ס וף קנ ון א ה וב י ע וף א ל ה ת ק רה ש נ י ק ול ות ע וד י פ ג ש ו פ ה ב "א ו ה ו" ש ל ה ג מ י רה ב ום, ב ום, ב ום ה כ ל ד פ וק א ז מ י ד ופ ק? 73

70 ה מ צ יא ות, ג ב ר! א ת ה ק ול ט? ) פ ות ח ת ד ל ת( פ ת א ומ ית ל ע ד י פ ה ב א ב ן " ש ה א ב ן ת וא יל ל פ ר ח " ז ק פ ת פ ג רים! ז ה ש ל צ ל אן ק ול ט ת ח מ ד? א ב ן ש ו ש ן! י אל ל ה ל כ ב ו ש! צ א מ כ אן, א נ י ע ומ ד ל י ת ח ת ונ ים ו א פ ס ד ע ת א ם י ש נ פ ש ל ה צ יל ת צ יל... פ רס מ ת ל א ב קת קת רס יס! ב ב ד לל פ ת ע מ ע י ן ה ל ה ט ים ה מ ת ו קים ה וע מ ו כ ת פ יה א ור נ כ רי... כ מ ו א יז ה ב ן א ל ף נ ת קע ים ב י צ ט וט ים כ ל י ש ב רי פ ס ו קים ע ד ה ג ר ון ש ל ום ל כ נ ור ות ש ל ום ל ח צ וצ רה מ ונ ית ח כ י א ב יא נ קנ יק ל ה א כ יל י צ ור מ צ ח יק 74

71 ש ג ר מ ת ח ת ל ש פ ה ) ב רט ט ש ה וא נ ח ב ו, מ ח ש ב ה ה יא ה פ רע ה( ב ק צ ור, נ ג מ ר ה ח ג, ק דימ ה ס ע! א פ ש ר ל ל כ ת ל א ב וד ב ת ו ך א ש ה וב ה קיץ ל מ צ א א ות ה רי קה י ש ל ה וצ יא ב ב ת א ח ת א ת ה ר א ש מ ת ו ך ה ח ר ול ה צ יץ ד ר כ ו ב מ י י ו דע מ ה ז ה ש וב א נ ח נ ו, ה נ ה כ אן ש ת י רג ל י ם, ש ת י י די ם ש ת י ע ינ י ם, ג ם כ ל ה י ת ר: פ ה ופ ח ד, ריר ת נ ומ ה ג ם כ ן פ ה א ת נ ו ב א ות ה ה ע רמ ה ש וב ב ח ז ית א ח ת מ ול ש א ר ה מ ה ומ ה ג ע ל ב ל י נ פ ש כ ל ב ב ל י ע צ ם ו י רח מ ת ח י ך ב א י ל ון א ור ות ע ו קפ ים א ור ות ח ול פ ים ה ת נ וע ה ז ו רמ ת כ ס ד ר ה ה ע רב ים ו ד אי מ ת ר ב ים... א ול י מ א ה פ ע ם: " לא ל רא ות א ות ה ש וב" א ז א י ך ז ה כ ל פ ע ם ת וס פ ת? א נ י מ א ש ים רג ל קר ו ש ה ש ק מ ה ל ת ח י ה ב ר וח נ קמ ות א נ י מ א ש ים א ת ה ג ר וט א ות וזחטי, פצקרשת ו כ ל צ ב א ן ש רק נ וצ ר ו ל ה פ צ צ ה 75

72 א נ י מ א ש ים א ת ש פ ת ה א ם, ה יא ג וף ה ק ד ש כ י א ין ל ה ם צ ו רה ל א ה ב ה! א ו פ ס א ו יר ק ריר פ ו רר א ב קת ב ש ר ח ס ר ד י ור מ ש ת ין ב קיר ומ נ ע ר ע ל ר א ש ג רנ י ום א י ש מ צ יץ ט ר ף ט רף ט ר ף ט רף ט ר ף ט רפ ת י ט ר ף ט רף ט ר ף ט רף לא ג ב ר ב ל י מ ל ה ט ר ף ט רפ ת י! כ ל י ש ל יל ה ל א ן נ ול י ך א ת ה ח ר פ ה? א י ש ב ל י ת כ ונ ות ס מ רט וט רצ פ ה ס מ רט וט ד ו ר ך ע ל ל ש ונ ך א ת ה ס מ רט וט ריק כ מ ו א ב ן רק רג ע א ח ד ש קט ב ב ק ש ה ת ס ל ח ל י לא ת א ר ת י ל י ש א ת ה ב מ ד ה כ ז את א י די וט א נ י רק ד ג מ ה ל פ ס וק ת ח ב י רי א נ י רק ד ג מ ה ל פ ס וק ת ח ב י רי 76

73 א נ י רק ד ג מ ן ש ל פ ס וק ת ח ב י רי ל ח ש ה א נ ס ל כ וב ס ת מ כ ל ום נ ה י ה ב קר ס פ ס ל מ ת כ ו ץ ח ר ב ן א פ ס מ ת ג ל ג ל ה נ ה ג ם ב רנ ר ז וח ל מ ה ק ב ר ת ל מ יד ק רב ות ב ץ ב נ פ ש ו ל וע ס א ת ה ש ל ח ן ומ צ יק: " כ ל ום ה י ית י נ א מ ן ל ה א פ ס ה א מ ת י ש ב ת וכ י ה ב ז ל י ב ש ע ה ז ו ע ל ש א נ י מ ד ב ר ע ל א וד ות יו" ו ז ל ד ה ב ל י ש ום ה ת ח כ מ ות: " רע ל י מ ת י א מ ות" ס ת ם! ז ב ל ן א ו ר ג נ י ל ך ח פ ש פ רצ וף ד רמ ט י ל ה נ יח א ת ה מ ה ש מ ו ב ין ש פ ת יה ה ק ר וע ות ש ל ה ע ב רית )ה יא ע וד מ וצ צ ת!( ל ש א ל ל ש א ל ל ש א ל ב ש א ל ה ה מ מ ל כ דת מ ה ח ד ש? א ם ה ס ופ ים כ ל ם פ ס ו קים א ם ה פ ס ו קים כ ל ם ת פ וס ים ו א ין מ ס מ ר ש לא נ ד פ ק א וצ יא ל ש ון ו א ג ש ש ב ין ה ס ד קים 77

74 א נ י ר וצ ה ל מ צ א ח ל ל ש לא ח ל ל א נ י י וצ א מ ת ו ך ע צ מ י ל ה ל ח ם ב י ע ם ע צ מ י ל ח ת ך י פ ה ע וד ה ב ט ח ה ש רק ע כ ש ו י צ א ה מ פ י ל ת ו ך ב ור קב ר ח ס כ ונ י ש ב ין רג ל י א ה וב ת י ל ש ם נ ו ש ב ות ר וח ות א פ י י מ ינ ה ב ג ו רד ון, ש מ אל ה ב דיז נ ג וף, כ מ ה קל ה ג וף ע צ מ ו כ ש ה רג ל י ם מ רח פ ות ו כ ל ה ש א ר כ ב ר ש ם א צ ל ה. ת מ יד כ ש ב א ה ס וף א נ י א צ ל ה, ה יא כ ב ר ת ס ב יר ל י: ה נ ה א ת ה ו ז את א נ י, ה ת ג ע ג ע ת! מ ה א ת? א מ צ ע? ס וף? א ו ריק? לא מ ש נ ה! א נ י ד ו ר ש א ל ה מ פ ל א! ב ז מ נ ה וף פ נ ת ש למ ה ה מ ל ך נ ד ב ק ה ר א ש ומ ע מ יד ל י נ ס י ון: א ם לא ת פ נ ה א ח ור א ת ה א ד ם ל לא מ ל ה ב ום ב ד ל ת! ב ום ז ה ב א ל ך מ כ אן, ח ל קיק ק ופ ץ ב י א ם י ש נ פ ש ל ה צ יל ת צ יל א ח ת! )ע ב ד ש ל נ קב ה( נ פ ת ח ח ריץ מ ה מ ת קמ צ נ ת? 78

75 " ב את י" "א נ י ר וא ה" "מ ת ג ע ג ע " "א נ י לא ז ונ ה" ת מ יד ב ס וף א ות ו קנ ון י ע וף א ל ה ת ק רה רק לא ל ש וב א ל ה ב ש ר ל לא ב ש ו רה )ר וכ ב ים...( א נ י ע וד רג ע מ ת ו א ת ר וצ ה ע די ן ו א ת א ומ רת " ת ש א ר" ו א ת י פ ה כ מ ו פ רס מ ת ל ע צ מ ך א נ י מ ז מ ין מ ז כ ר ונ י א ת פ רצ ופ ה ה א ימ ת נ י ש ל ה מ ו רה ל מ ת מ ט י קה, ל א ה ק וס ד ח וס, ס ופ רים א ח ת א ח ת א ת ה ש נ י ות כ ש א ת ד וה רת מ א ה פ ע ם א מ ר ת י: " לא ל רא ות א ות ה ש וב" ת מ יד י ש ת וס פ ת. א ין מ ה ל ד ב ר! א צ ב ע ק וף פ ט מ ה קמ וט ה ח מ ד, ז ה ס ג ור א נ ח נ ו מ ד ב רים ש פ ה מ ת ה ל ה פ יק צ ל יל ים א פ ש ר צ ל יל ים? כ מ ו כ ל ום, ז את ב ע י ה? 79

76 ג צ ל יל ים ל י, צ ל יל ים ל ך, צ ל יל ים ל ה ש ב וט נ ט ל ד ג ום ו ש ט ר א ש ז רע ש ט ב ש קט, ש ט ב מ י ש ת ק ב א י ום ו נ פ ל ג ו רג ל י מ ש ל מ ת ה ג יח ו מ ה ת ם פ ט פ וט ופ ת פ ט פ וט ה ול יד א ת י ת ר ו א ת כ ת ם ו א ת ת ה ו א ת ה ב ל ו א ת ש פ יכ י ו א ת ב ו ש פ ת ה ול יד א ת ב ט ן ו א ת ח ש ק ו א ת מ ש ך א ת ח ב וט א ת ב א ל י ט וב ו א ת ג פ וף א ת ריס ו א ת צ פ רן ו א ת פ ו! א ת נ ו כ ב ר ו א ת ה נ ה ו א ת פ ה א ת מ רא ה ל י ו א ת ב וא כ ב ר ו א ת ש ת ק א ת פ ת א ום ו א ת א נ ו ש ו א ת מ ול י א ת ל ח ש ו א ת ג ש ם ו א ת ג וף א ת פ ל ומ ה ו א ת ב ת רג ע ו א ל ת ז וז א ת ש די ו א ת ב ית כ נ ס ת ו א ת פ יצ וץ א ת י נ ק ו א ת נ ר ד ם ו א ת ק ד ו ש א ת ש מ יכ ה ו א ת ח ם ב ט ן ו א ת פ וק א ת ש ול פ ת א ת ש ול ל ת ו א ת ש מ וק א ת ס וף מ ש ח ק 80

77 ו א ת נ ו ש ב ת ו א ת פ וס א ת ק רצ י ה ו א ת נ ש ב ר ל י ו א ת ע וף פ ת ה ול יד א ת מ ת ק ו א ת ז את י ו א ת ח מ ד א ת פ ג ת קף ו א ת נ ס ו א ת פ ת ה א ת ק ב וץ ו א ח יס פ ר א ת ש יט וט ו א ת י קט ן ק ב וץ ה ול יד א ת נ ות נ ת ו א ת ח ט וט ו א ת א ל י ע ס ק א ח יס פ ר ה ול יד א ת מ ש ת ק ו א ת ש ול ל ת ו א ת ס ג פ נ י ש יט וט ה ול יד א ת ר וצ ץ 81

78 ה ול יד א ת ע וף ה ב י ת ה ו א ת ט פ ש ות י כ צ ע קת ה י קט ן ה ול יד א ת א ל מ וד ד ו א ת ח צ רמ ו ת ו א ת י רח א ז ק ום מ ל כ יצ דק וב ע ט א ת ה ד ל ת כ י ז ב ל מ ל א ע ד ה ג ב ה ק ום ע ב ד מ ת ו ה כ ה ב ב ש ר ה ב ש ר י ע לץ ו ה ז מ ר י פ ר ץ א ב ל מ י י ש פ ץ א ת ה ו ש ט? ד ש וב נ פ רץ ל י ס דק ב מ ש ט ר ה ה כ רה א נ י י ו רה מ ש ר ב ט ים ב קצ ב ט ה ט רה ט ט ה א ות י ח מ ד א נ י ח ות ך פ ו רס ד ק ד ק א ך לא מ ב ין א י ך ג ד ל ת י כ ז ה א יב ר מ ה רס! א קס ט רו ג נ ט י! ל ק ול מ ח יא ות ה כ פ י ם ח ר ש ת ה ס פ וק ו רח ש ל ע יס ת נ קנ יק ב מ ס ד ר ון ד ח וס 82

79 רק רג ע ח מ ד ל א ן א ת ה ול כ ת? ח כ י רג ע ת נ י ל י ע ז ב י א ת ה ש מ ל ה! ב כ ל ז את, רק ת נ י ל ה ש ח יל פ ה מ ל ה: א ת לא ב ש ב יל י א ת... א ב ל כ ש ה רו ח ב ין ש מ י ם ו א רץ נ מ ל א י ל ל ה... מ כ י רת ח ס ול כ ל ל ית! פ ח ל צ ים ב ה ק פ ה! ש וב ו ג ינ ה מ פ א רת ת ב ל ג ן א ות י ס ופ ית ב ל ג ינ א ב ל ג ינ א מ ונ ול וג מ ה ו ג ינ ה צ א ה ח וצ ה ב וא ש וב פ נ ימ ה י ל ד ט מ ב ל ל ך ל א מ א ס פ ור א ח ר כ ב ר ש ט ב ד ם ב ין ה ב יצ ים ש וב מ נ ג ן ל י מ ש קיף ע ל ה א נ י ו ז ה ב נ י ן נ ט ו ש א ו פ ס ב ש ו רה! צ ל צ ול ח י ריק ש פ ריץ ד מ מ ה צ י וץ צ ע קנ י ש ל ז ב ל א ו ר ג נ י א ב ק נ ד ב ק ע ל ה ש ו רה ל כ י מ כ אן ל ש ון ש ח רה י צ ו רים מ ת מ וט ט ים ה ש ת ינ ו ב ת וכ י ח ז י ר י ות ש לא נ דע 83

80 ע ב ד ה: ה פ כ ת י ב ע צ מ י נ ו ש א ל ב וז ב ז מ ן ש כ ב ר ב ר ור ש לא נ ות ר ד ב ר רא וי ל ב וז! ל ש ון כ ר וכ ה ב רצ וע ה י וצ את כ מ ו כ ל ב ל ט י ול מ פ ה ל ש ם פ ל יט ת צ פ נ ים ב מ ק ומ ות ש כ ב ר ס מ נ ו ב ש ת ן א ח רים א ו יר! ה רו ח ש ב ין ה ש ור ות! ) ב ש ו רה א ו פ ט ימ ית( ש ת ק! ש ת ק, לא ה ב נ ת ד ב ר! י ש ב י א ז ו רים ש כ ף רג ל א ד ם ע וד לא ד רכ ה ב ם! א ור מ מ ז ר נ דל ק ב ה ב ר קה ה ע כ ש ו ית א ור מ ת וק ש ל א ב א'ל ה מ ק רי פ רצ ופ ון לא מ ע צ ב מ ב ס וט מ ע צ ם ה ז נ ב ח י ו ך ש ל ה ה פ ך א ות י י ו רד ע ל י ד ב ור צ פ וף ח ד ש ה נ ה ה א ש ל ה דל יק א ת ה ב נ ות מ כ ת כ נ ף ל ש נ ים נ פ ל א ות ה ז מ ן קצ רן ו ה וא ק וצ ץ ל ח ל קי קי ש ור ות י צ י רים ל ש ונ י ים ש ה פ ר ש ו ב ין ה ת נ וח ות 84

81 ע' )עאל ק( ב רק וף העתיד הוא מ גרש לסיפוק הצרכים ארבעה שירים הציג לקורא העברי: עמנואל גלמן הכרתי את עאל ק ברקוף בשנת 2001, בזמן שהותי בסיביר. הגעתי לשם בתור מנהל המרכז ליהודים בסיכון )הם מתבוללים, מה לעשות?(. עם פעילויותיו השונות של המרכז נמנתה גם הפעלת מועדון, ששמו האנכרוניסטי "לקראת כלה", לא חשף ול ו במאום את טבעו הבוהמי. התאספו בו, אחת לשבועיים בימי שישי אחר הצהריים, אנשי רוח ויצירה, של בם יצא אל הקשקשת ה פס ידו פילוסופית על רזי הקיטש היהודי. או שמא קיבתם חמדה את כיבודי שבת, כגון וודקה "ג ז 'ל קה" ומטעמים אחרים, שחלקם התברכו בהעדר המוחלט של היתר כשרות. איש גבה קומה, כסוף בלורית וכבד מבט ריתק אותי כבר מן הפגישה הראשונה. הוא לגם מן הוודקה בצימאון ראוותני, ולא נחפז לבלום את השפעתו הדסטרוקטיבית של המשקה החריף בעזרת מזון מוצק. כמו כן הרעיף ניבולי פה עסיסיים על סובביו, לפני שהגה דבר מה נרטיבי, ודיקלם את שיריו בלי שביקשו זאת ממנו. ע' ב רק וף )שם העט(, דוקטור לאסתטיקה בחוג לפילוסופיה והולל בן חיל, שלח לראשונה את ידיו "לגופה הענוג של א רט ו" )כלשונו( בישראל דווקא, בשנת באותה שנה ובהשפעת השפה שלמד, בחר לעצמו את ה פס ידונים שלו. הוא היה עולה חדש קצר פתיל וחד לשון. חד לשון עד כדי כך, שהסתכסך על נקלה עם הקהילה הרוסית הספרותית והל י ד ספרותית. וקצר פתיל עד כדי כך, ש ש נה וחצי לאחר הגירתו ארצה אסף את מיטלטלי הרווק וטוב לו שלו אל תוך הצי פה שקיבל בזמנו במשרד הקליטה ו"העלים את עצמותיו" מארץ אביו )א"י היתה בשבילו ארץ אביו תרתי משמע, כי מצד אמו הוא ממוצא ק רלי(. סומא ומיוזע מ ש פעת השמש הים תיכונית, שם ברקוף את פעמיו היישר אל סיביר המזרחית. שם, באוניברסיטה ממלכתית אחת, מצא לעצמו משרה שכללה משכורת רעב, חסדי סטודנטיות ופרסום חינם בביטאון האוניברסיטאי. הוא הקפיד לפרסם את שיריו החוליגאניים לצד מחקריו המדעיים במשך חומש תמים וזכה לאהדה סוחפת בקרב הצעירים ולהרמות גבה תאטרליות של הממונים עליו. הכרת הציבור הרחב פקדה את ברקוף במפתיע בתחילת המילניום החדש: שיריו הידועים לשמצה הודפסו בעיתון "ק ומ ס ומ ול ס קי ה פ ראו וד ה" רב ההשפעה, ומבקר הספרות החשוב מיכאיל ב ל וג ול וב י תייג אותו כ"ממשיך דרכו הבולט ביותר של איוון ב רק וב האגדי". 1 עברית טובה שגורה על פיו. גם בלי שנתחשב בעובדה כי ביקורו בארץ היה קצר אולפן, והמשורר עצמו היה אז רחוק מלהיות עלם. גם אוצר הגידופים שלו בשפה העברית והתמצאותו בסלנג שלנו הפליאו אותי והדהימו כל פעם מחדש, אם כי לקו בחוסר רגישות לשונית. בכך דמה לאותם ישראלים שלימודי השפה הרוסית שלהם 85

82 מסתכמים במילה אחת בלבד, "ח וי" לדוגמה, והם משתמשים בה בלא כל התחשבות במצב או בזולת. עם כל זאת, הוא ניסה לתרגם את שיריו לעברית בכוחות עצמו. הוא הראה לי את ניסיונותיו, והיה לי משהו מה להגיד. רו קנו בקבוק וודקה. שלפתי והראיתי לו את תרגומ י מאיוון ברקוב שהתפרסמו בסמוך לנסיעתי בכתב העת לשירה "כרמל", וכך התיידדנו. באותה הפגישה נודע שהשיר של א' ברקוב החביב ביותר על שנינו הוא "ההזהרה" בת ארבע שורות: " ש מ ע ל י, ח ב ר, מ ן ה ק רנ י ם ה ז ה ר ב ל י ה רף! ד ופ קים א ת א ש ת ך כ ל נ ו ש ת י ו ע רב." " ש א ח רים י ז ה ר ו," ה ש יב, " ש ת ז ה ר א ש ת י ה רי א ות ה כ אן מ ז י נ ים ו לא א ות י." ע"ג לא זו בלבד שהשיר, כמדומני, משקף את היחסים האבסורדיים שנרקמים בין שני המינים ובעל כורחם, אלא לעניות דעתו של ידידי החדש השיר חושף גם את יחסו של כל סופר באשר הוא לשם העט שלו. * * * מחרוזת השירים של עאל ק ברקוף המוצעת בגיליון זה היא, ככל הידוע לי, חשיפתו הראשונה בשפה העברית. מבחר מצומצם זה אינו מתיימר לייצג את מפעלו הפואטי של האיש או את משקלו הסגולי בעשיית השירה הרוסית העכשווית. הבה נאמר כי תרגומ י אינם אלא מדגם משירתו, המבטא נאמנה את טעמי האישי ואת יכולתי להכיל בכ די הסלנג הישראלי את תועפות השפה הרוסית הבלתי נורמטיבית. 1 איוון ב רק וב, ספק משורר בשר ודם, ספק אגדה, נולד בשנת ביצירתו שילב את כישרונו הנדיר ואת השכלתו הרחבה עם אורח חיים של שתיין, זנאי, בריון וציניקן. השעטנז הזה הוליד שירה שחיברה יחדיו את הניב הנמוך ביותר של שפת ההמונים, את ניבולי הפה העממיים, גמגומי הלשון של שיכורים מועדים, הכתובות על קירות בתי שימוש ציבוריים וכיוצא באלה מחד גיסא, ומאידך גיסא את המליצות והתבניות של השירה הגבוהה הקוראת מטבעה לערכים נעלים. עד לימיה העליזים של הפרסטרויקה לא הוצאו לאור כתביו של א' ברקוב בכל הוצאה רשמית, אלא הועברו מאיש לרעהו ומדור לדור בעל פה או באמצעות העתקי יד שהוכנו על ידי חסידיו ונאמניו. "ברקוב הוא אבי הסאמיזדאט! תרומתו לחופש הביטוי בארצנו עולה אלפי מונים על תרומתם של כל הסופרים הרוסים יחד, מפושקין ועד לסולז'ניצין!", הכריז ע' ברקוף באחת מהרצאותיו השערורייתיות, ופנה אל משורריה הצעירים של רוסיה כולה: "הלאה המחברות הדיגיטליות שלכם! צאו לרחוב, כתבו את שיריכם על גבי הקירות של בתי כיסא, על גבי הג דרות של מגרשי בנייה, על גבי המדרכות המטונפות של שווקים, על גבי פחי זבל. קעקעו אותם על ישבניהם של זונות, שוטרים ופקידי ממשל. במאה העשרים ואחת אין דרך אחרת להיות משורר אמ תי!" סגנונו היוצא דופן של ברקוב, המכונה היום ברקוביאנה, הפך לאחת התופעות 86

83 המופלאות והמסקרנות בתולדות השירה הרוסית. במשך דורות שמרו טובי המשוררים של רוסיה על הצביון של הכתיבה הברקובית ואף הפכוהו לאב הפונדקאי של שיריהם, כאלה שלא הלמו את מעמדם החברתי: פשוט חתמו עליהם בשמו. שנת מותו ומקום קבורתו של האיש אינם ידועים. יש אומרים כי טבע בבית כיסא כשהיה שיכור כלוט, יש שמנדבים מיתוס אחר נפצע אנושות בבית בושת בעקבות קטטה עם סרסור, יש הסבורים כי התאבד... אבל כולם מזכירים את מילותיו האחרונות של ברקוב: "חי בזדון, מת כמוקיון." יהיה זכרו ברוך! השעון ה ש ע ון ע וד צ ע יר ומ פ ר כ ס ב ז רם ש ל ז מ ן, מ ח וג יו ע צ ל ים: "ל ה ז ד רז? ב ש ב יל מ ה?" ה כ ל לא ח ש וב, ה כ ל לא מ מ ש ה כ רח י, ו ה ע ב ר ה נ פ ע ר ה וא ר ומ ן רכ ר וכ י. ה ש ע ון מ ד ש ד ש, א ב ל ה ק פ יץ ב ו נ מ ת ח ל ר וץ ו ל ר כ ב, ו ל ש את ב ס פ ת ח מ פ ש ע ות רט ב ות וב ת י ש ח י ל ח ים: ה ע ת יד ה וא מ ג ר ש ל ס פ וק ה צ רכ ים. ה ש ע ון מ ת ק ת ק, ה ז מ ן א וז ל ב פ ל יט ה ה מ ת פ ז רת ש ל ה נ וז ל א ש ר ה ב ש יל ב ג ן ה ע דן ש ל א ש כ י ב ע ל כ רח י, ו ש א ג ת א רי ה ה יא ג ר ג ור ח ת ול ים ל ע מ ת ה נ ה מ ה ב ג' ונ ג ל נ ב כ י. 87

84 ה ש ע ון מ ת ק ת ק, א ב ל י ש ע וד קצ ת ז מ ן ל ה ת ח יל, ל ס י ם, ול ה פ ריח א ת ה ש מ מ ה א ש ר ב קע ה ב ין ה ר רי ה ש א ול ש ל מ וח י, ו ח ר דת ה נ צ ב מ ול כ ת ת י ו רים ה יא ש נ ס ון ש ל ז 'אק ב רל ל ע מ ת ה א ימ ה ה ר וח ש ת ב ת ו ך ת וכ י. ה ש ע ון מ ט פ ט ף ל ש ק ית ש ת ל וי ה ע ל כ ס א ג ל ג ל ים, י ח ד ע מ ו ז ול ג ים ס פ רים, צ י ו רים, א ה וב ות, ו ה "א ול י?" ו ה "א ם?" ש נ ש א ל ו כ ל א ח ר י ד ב ל או ה כ י, ו ה מ ח ר ש ל ח י ד ק ה וא ע ול ם ומ ל וא ו ל ע מ ת ה א פ ק ה מ א ד ים ב פ ת ח י. ה ש ע ון י ע צ ר. א ז נ ש מ ע א ת ה ש א ון ה ב ל ת י נ ס ב ל ש ל ד מ מ ה, א ת מ ש וט יו ה א ל מ ים ש ל כ ר ון א ח י... וב ח ריר ש ל מ ח ט מ ש ח ל ב נ קל מ ה ש ה י ה א נ וכ י. יוני 2006 לבי במזרח לר' יהודה הלוי, באהבה ל ב י ב מ ז רח, ו ט וח ן מ ע רב י ר ו ש ל מ י ב ל אפ ה, 88

85 ז ול ל ח מ וצ ים. ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, מ ת ב ש ם ב ז ע ה, מ ש ג ל א יז ו י פ ה ב ש דה ה ק וצ ים... ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, מ ג ד ף ו צ ו רח : "ח ב ל "ז! א יז ו ש אפ ה!" כ ל מ ה ק ו רצ ים. ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, מ מ ש ש א ת ל ח י ו ה ש נ י ה: א ת ה כ אפ ה ח ט ף ב ב יצ ים. ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, מ ת ח ל ח ל ו ר וא ה: ג 'יפ ה ז ב ה ו צ פ ה, מ ל א ה ב ר וב צ ים. ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, מ ת ג ע ג ע ל כ ל ט וב ס פ רד: ס נ ונ ית ע פ ה מ ב ין ה ע צ ים. ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים. ל ב י ב מ ז רח, ש ם ד ל ת ות נ פ רצ ות ב ל י פ ו רצ ים... ל ב י ב מ ז רח ו י מ ות ו כ ל ה ל צ ים!

86 זכרי! לא"צ ז כ רי ל ש מ ר א ת ק וס ך ב ריא, ל ומ ר ל ו כ ל ע רב "ל י ל ה ט וב", וב קר ב קר ל ה צ יג ו ב רא י, ל ה י ות ל ו כ מ ו ב ע ל ה ד וא ג ל א ש ת ו. ז כ רי ל ה ל ב י ש ו ב כ ס ות ח מ ה, ל פ נ ק ו ב מ י ם ח מ ים וב מ י ק ול ון; ל ה ש כ יל ו ב דב רי ח כ מ ה כ ש ה וא מ ש ת ק ף ב רצ פ ת מ וז א ון. ז כ רי ל ס רק ו פ ע מ י ם ב י ום, ל ה רח יק מ ה א ש, מ כ ל ח פ ץ ח ד, ל ס ל ס ל א ת י פ י ו, ל ח ש ל א ת א פ י ו: ש י ה י ה א נ וכ י, ש י ה י ה מ לה ט. ז כ רי: ב א צ ב ע, מ ב ע ד ל פ ש ת ן ת ח ת ונ ך לא ל ה פ ר א ת מ נ וח ת ו, א ת ש ל ו ת ו... א ם כ י מ ת ר ל ה ע נ יק ל ו ל ט וף ת ומ ך כ די ש ל רג ע קט י ה י ה ל ח ו רט ב. ז כ רי, ב ב ה, א נ י ב א! ב ג ד ול! א פ צ ה ו ע ל כ ל ה מ ת נ ה ו ע כ וב. ש מ רי ע ל ע צ מ ך, ה י י ל צ ד ו: א ות י מ כ ל י ה רי לא י פ רק ו. מרץ

87 ניחוח פותך לר"ו נ יח וח פ ת ך ע רב ל א פ י, ה ק ר ום ש ם כ ל ו ע נ ג ל מ ג ע; ר ק ך כ ה מ ת וק, א ף ע ל פ י ש פ י ל מ יץ ז מ ת ך ש ו קק, מ ש ג ע. ת אמ רי ל י, ה ו א ת, מ ד וע נ כ ס ף א נ י )ז כ ר ונ י מ ק פ ץ ב ח פ ז ה( ה וז ה: ע י ר מ ך ב קימ ונ ו נ ח ש ף, י ר ק מ ב ט ך, מ ל א רמ יז ה. ה י ינ ו ז וכ רת? כ ר וכ ים ז ה ב ז ה, י כ ל נ ו ב ק וס מ וס ב ן ש נ ינ ו ל ב ח ר... א ר ור ה מ כ ש ף ה מ ד פ ל ם ה נ ב ז ה! א ות ך ו א ות י ת קע מ א ח ור. י ת ום ע ול מ י, ב ו ח דל ת ל ה י ות; י ת ום ה רא י, ב ו נ ש קפ ת לא א ת... מ י ש ם? ז ה א נ י. מ ג ן ה ח י ות... א ל ג' ונ ג ל נ ב כ ך... ל ומ ר א ת נ ש מ ת. מרץ

88 חמוטל בר יוסף שבעה א פ יט פ ים * פ ה נ ט מ נ ה מ י ש ה ל כ ה א ל ר אש ה ת ור כ ש נ ת נ ו ז ריק ות ב ב ית ה ס פ ר. כ ש מ כ ל א ב ר כ א ב ו ל ה ה ח י ים ו ה מ צ וק ות ש רק ו ב ל י מ ע צ ור, ה יא ה צ ט י נ ה י ות ר מ ה ן ב צ ע ק ות. ו ג ם ע כ ש ו, כ ש ה יא ע פ ר ו א פ ר, ה נ ה, א ת כ ם ה ש א י רה מ א ח ור. * פ ה נ ט מ נ ה א ש ה ס ו ר רת. "צ רי ך ל ש ב ר א ות ה," ב י ום ה ו רים א מ ר ל א מ א ה מ ו רה נ ג ד ו ב ת ע ש ר א ר ג נ ה ש ב ית ת כ ת ה. ב א פ ן ע קר ונ י ע ש ת ה ל ה פ ך ו לא ח ש וב מ מ ה. ב ג יל ע ש רים נ ש א ה ו ת כ ף ה פ י קה מ ש פ ח ה ח מ ה מ ד י. כ ל כ ך ל וה ט ת ש ה ת פ וצ צ ה ל ה ב י די ם. "א ת לא ה י ית צ ריכ ה ל ל דת י ל דים", ב ק ול ש ל א ש מ דאי א מ ר ל ה ב ע ל ה. נ ש ב ר א צ ל ה כ מ ע ט ה כ ל. ה ש יר נ ות ר. 92

89 * פ ה נ ט מ נ ה א ש ה ש ל כ ל ם ת ק נ ה ש ג יא ות ל ש ון ומ ג יל ע ש ר ע ד ז קנ ה ת ק נ ה א ת ה ע ול ם ב ל י נ ש ק מ ול כ ל ס כ נ ה ה ס מ יק ו ל ח י יה ו כ מ ש ו, ומ ש ום מ ה ה י ו ח י יה מ ש ב ש ים ב ל י ת ק נ ה. ב ה צ ל ח ה ה י ת ה נ ו קב ת כ ל ה ר ו כ ל צ ל ה ר ש ב ד ר כ ה נ ק רה. כ ל ג ב ר ש פ ג ש ה ה י ת ה א וה ב ת ל ח ב ק, וב ח יק ו ל ב כ ות מ רה. * פ ה נ ט מ נ ה מ י ש ה י ת ה ל ר ב א ש ה כ וע ס ת, כ י ה ת ו כ ח ה ע ם ה ח י ים ו ה מ ת ים ש ש ים ש נ ה, ב ה ם ח ב וק ח ב ה, צ ח ק וק ש מ ח ה ו ז יק ש ל ח ס ד ק ב ל ה מ כ ם ה ר ב ה, ו קצ ת, א ך לא ל כ ם, נ ת נ ה. ה א ם ה יא לא רצ ת ה, א ו לא י כ ל ה ל ה י ות ש י כ ת? ב ג יל ש ל ו ש ס רב ה ל ח י וכ ים ה מ ש ת פ ים א ל ה צ ל ם, ה קימ ה מ רד ב מ ו רה ה לא צ ו דק ב כ ת ה ח י"ת. מ א ז ה יא מ ת פ י ס ת ו ש וב רב ה ע ם כ ל ם. ע דן ו ת פ ת ה מ נ וח ה י דע ה כ ב ר ב ה י ות ה א ש ה ו א מ א. ו א ם ה ת פ רס מ ה ב ע ת ונ ים, ו א ם ה ת פ רנ ס ה מ ה ו רא ה מ ע ב ר ל נ ה ר ה ח פ ז ון ה ז ה, ב צ ד ה ל ב ב פ נ ימ ה ג ד ה נ כ ל מ ת צ רה א ת צ ל וח ית ש י ר ה. 93

90 * פ ה נ ט מ נ ה א ש ה נ ו קב ת כ ל צ ל ה ר, כ ל ב ע י ה כ וא ב ת. ב ל י ה ב ח נ ה, לא מ ת ח ש ב ת, ש ומ ע ת לא ש ומ ע ת, א וה ב ת לא א וה ב ת כ ל א ז ן מ ת ק רב ת ה יא ה י ת ה ר וצ ע ת. * פ ה נ ט מ נ ה א ש ה י ות ר מ ד י נ מ רצ ת ש ע ל צ מ רת ע ץ נ ס קה ב וע ת ח י יה מ וא רת, מ ת ק ש ט ת ב צ ב ע י ה ק ש ת, מ נ פ ח ת ל ח י יה ע ד ל ה ת פ וצ ץ. פ ת א ום רו ח ל ה, ה ח ו י רה, ה ת ק מ ט ה, ה צ ט מ צ מ ה, ב ל י א נ ח ה, לא מ ת ע ק ש ת, ה ת כ ו צ ה, פ ל ט ה א ו יר, פ רח ה. * פ ה נ ט מ נ ה א ש ה ד ל ת ח ז ה ו ע ת י רת ע כ וז. א ם ת ע ב ר פ ה, ה ל ך, י ש ל נ פ ט רת ב ק ש ה: ב א ב ן ג ע, מ ש ש א ות ה ו א ל ת ב וז ל מ ש וג ת ה ש ל ה ט פ ש ה. 94

91 סטפאן מלארמ ה עשר סונ טות מצרפתית: דורי מנור אם שארל בודלר הוא "החלוץ המרכזי" במ גרש השירה המודרנית, הרי שסטפאן מלארמ ה ) ( משחק בה בתפקיד ק ש ר קדמי. שירתו של מלארמה היא אולי הקישור המזוקק ביותר בהיסטוריה של השירה בין ה"הגנה" הכתיבה הקלסית, על כלליה החמורים ועל צורותיה המוקפדות, האנכרוניסטיות לכאורה, לבין ה"התקפה" תעוזה תחבירית חסרת תקדים, פריעה מרחיקת לכת של המוסכמות הפואטיות המקובלות וחתירה ללא פשרות נגד כל אוטומטיזם לשוני. אך מטפורות הלקוחות מעולם הכדורגל הן בעייתיות כאשר מדובר במשורר כמלארמה, מה גם שיצירתו בוודאי לא נועדה לאצטדיונים. ספק אם היא נועדה בכלל להיקרא בקול רם. בתולדות הספרות האירופית החדשה סטפאן מלארמה הוא האב טיפוס הטהור ביותר של משורר "קשה", ושירתו התובענית והמורכבת, הנרתעת מכל חנופה ומכל קריצה לטעם הקהל, מכ וונת מטבע מהותה לעיניו של ציבור קוראים מצומצם, של happy few אנין ומיטיב קר וא. מיתולוגיה שלמה נרקמה ברבות השנים סביב מלארמה, ובמיוחד בולטים בה התיאורים בדבר הפער בין היצירה הבלתי מתפשרת, המלוטשת עד בלי די, לבין אישיותו החמה והחביבה של המשורר. מלארמה היה בבגרותו איש רעים להתרועע, ו"ימי שלישי של מלארמה" היו לשם דבר בקרב אמני פריז של שלהי המאה התשע עשרה. בדירתו שברחוב רומא אירח המשורר מדי שבוע את ידידיו הרבים, ובחסותו נולדו כמה מהמפגשים הפוריים והזכורים ביותר בין סופרים, ציירים ומוזיקאים. עם חברי חוג יום שלישי שלו נמנו בין השאר הציירים אד ואר מאנ ה, אדגר דגה, אודיל ון רד ון וג'יימס ויסלר, הצלם פליקס נדאר, המלחין קלוד דביסי )שיצירתו "פרל וד לאחר צהריים של פא ון" מבוססת על אחד משיריו הידועים של מלארמה(, וכמובן סופרים ומשוררים רבים, וביניהם צעירים כ פ ול ואלרי, אנד רה ז'יד ומרסל פרוסט, ואורחים מחו"ל כאוסקר ויילד, ריינר מריה רילקה ושטפן גאורגה. עם זאת, בעיני ציבור הקוראים הרחב נתפס מלארמה כבר בזמנו כמייצג האי דאה הגבוהה והמרתיעה ביותר של הספרות, וכמי שהפך את מלאכת הרחקת "הקורא הס ביר" לאמנות של ממש. "מלארמה הוא שיצר בצרפת," כתב פול ואלרי, מתלמידיו המובהקים של מלארמה בשירה, "את מושג 'המשורר הקשה'. הוא הכניס במפורש לשדה האמנות את הצורך במאמץ שכלי. מתוך כך הוא רומם את תפקידו של הקורא ]...[ וב רר לו מ קרב הבריות מספר מצומצם של אוהדים ייחודיים, שמ עת שטעמ ו פעם אחת את טעמו, שוב אינם יכולים להסתפק בשירים לא טהורים, מי דיים, חסרי הגנ ות. מעת שקראו את מלארמה, כל השאר נראה להם נאיבי ורופף." ב מקום אחר הזכיר ואלרי את הקסם היחיד במינו שמהלך מלארמה על אוהביו 95

92 96 ואת הרתיעה הקיצונית שהוא מעורר בקרב מתנגדיו: "הוא נולד לע נג אחדים ולזעזע אחרים, ולכולם כאחד הוא מופת: מופת של טירוף ושל חוסר שחר בעיני רבים; מופת של גאווה, של אלגנטיות ושל ענווה אינטלקטואלית בעיני קומץ. כך או כך, די היה לו בכמה שירים כדי להטיל בספק את עצם מהותה של הספרות." דומה שדבריו אלה של ואלרי תקפים גם היום, יותר ממאה שנים מאז הפכה שירתו של מלארמה בכיר המשוררים הסימבוליסטיים לחלק מן הקנ ון השירי העולמי. קשה להעלות על הדעת משורר מרכזי אחר, ששנים כה רבות לאחר מותו מוסיפה יצירתו להבהיל את קוראיה הפוטנציאליים ולשמור על המוניטין שלה כבלתי נגישה, בלתי קריאה ועל אחת כמה וכמה בלתי ת רגימה. באשר לנקודה אחרונה זו עלי לומר כמה מילים בעלות נימה אישית: במשך שנים פחדתי לתרגם את מלארמה. תחילה פחדתי גם לקרוא אותו, אך בשלב מסוים הרבה בזכות ספרו של חוקר הספרות הצרפתי יהודי פול ב ניש ו ) (, "נ וכ ח מלארמה" או "לפי מלארמה" Mallarmé( )Selon התגברתי על הרתיעה האינסטינקטיבית מן השירה הזאת, שהצטיירה לי כשכלתנית מדי )טעות גמורה!(, ונכבשתי אט אט בקסמיה. ההתוודעות לעולמו השירי של מלארמה אילצה אותי לחרוג מכמה הרגלים ישנים כקורא ולהודות ביני לבין עצמי שבמקרה הייחודי הזה יש בהחלט מקום אולי אפילו צורך לקרוא את השירים בצמוד לעיון בפרשנויות ובביאורים, שבלעדיהם הגישה ליצירה נותרת חסומה. לתרגם את מלארמה העזתי לראשונה רק בזמן האחרון )פרט לשיר אחד: "קבר אדגר אלן פו", הכלול בנספח התרגומים בספר שי רי הראשון, "מיעוט"(, והדבר עלה בידי רק מעת שהבנתי שבמקרה הקיצוני כל כך של שירת מלארמה יש גם לנקוט אמצעים תרגומיים קיצוניים: מן הבחינה הצורנית, בחרתי באופן שיטתי כמעט "להרחיב" את משקלי השירים המקוריים )דבר שנמנעתי ממנו בדרך כלל כשתירגמתי משוררים אחרים(, כדי שיהיה ניתן להכיל בשורה עברית אחת את המ רב מ כ מ וסת האינפורמציה המרוכזת להפליא, שדוחס מלארמה בכל שורה בשיריו המאוחרים; מן הבחינה המבנית והסגנונית, פישטתי במידת מה את התחביר המקורי )המסובך עד קצה גבול יכולתה של השפה הצרפתית, ולא פעם אף מעבר לקצה גבול יכולתה( כל אימת ש כ ליה של העברית לא איפשרו לי למסור אותו כלשונו; ומן הבחינה התוכנית, הכרעתי בתרגומי פעם אחר פעם בשאלות פתוחות ונקטתי בהן פרשנות אישית ברורה )כל תרגום הוא כידוע פירוש, אך במקרה של מלארמה, נדרש המתרגם להכרעות פרשניות נחרצות במיוחד(. זאת ועוד, בדרך כלל העמדתי בראש מעיינ י את ההיבט המוזיקלי של השיר הלא הוא ההיבט המהותי ביותר בעיניהם של מלארמה ושל יתר המשוררים הסימבוליסטיים ובכל מקרה של התנגשות בין הדיוק הסמנטי לבין מסירה שירית נאמנה של מצלול עשיר הקיים במקור, העדפתי את המצלול. במבחר הנוכחי כללתי עשר סונ טות מן התקופה המאוחרת של מלארמה. שלוש המוקדמות שבין הסונטות המובאות כאן נכתבו ב 1887, ואילו המאוחרת בהן היא מ 1897, כשנה לפני מותו של המשורר בגיל חמישים ושש. לכל אחד מהשירים צירפתי הערה, ובה ביארתי בקצרה כמה מן הנקודות הסתומות בשיר. בהערותי הסתייעתי רבות בספרו של פול בנישו, וכן במהדורת שירי מלארמה בעריכת ז'אן לוק סטיינמץ. שירתו של מלארמה היא שירה קשה, אך לעולם אינה סתומה. היא מתאפיינת

93 ד"מ בקוהרנטי ות מושלמת, ואין בה שום דבר שרירותי. זוהי שירה של יופי צרוף, של מוזיקליות צרופה ושל חוכמה צרופה. מקוראיה היא דורשת קריאה קשובה וא טית במיוחד, אך זהו בלי ספק מאמץ ש שכר רב בצדו. סטפן מלארמ ה 97

94 כוסית ברכה לא כ ל ום, רק קצ ף, ש יר ב ת ול י ש א ך מ ת ו ה א ת ג ב ול כ וס ו; כ ש ם ש ג ד וד ס י רנ ות ש וא ו ש וב צ ול ל ה פ ו ך מ ול י. נ ש וט ב צ ו ת א, ה ו רע ים א נ י כ ב ר י ר כ ת י, א ת ם ח רט ום ה רה ב ה ק וט ם ג ל ים ב ס ע ר ה מ רע ים. ב ע ב ות ות ש כ ר ות י פ ה, וב ל י ל פ ח ד מ ס ח פ ה א נ י מ רים כ וס ית כ ע ת ב דיד ות, כ וכ ב א ו ח וף ג ז רה ל כ ל א ש ר ה צ ד יק פ ה א ת ת וג ת ב ד נ ו ה צ ח רה. שיר מאוחר זה התפרסם לראשונה ב 1893, ובשל היותו ביטוי א רס פואטי מובהק של שירת מלארמה, בחר המשורר להציבו בראש ספר שיריו המכונסים. הסיטואציה הנרמזת בשיר היא של מ שתה משוררים, הנערך כביכול על ספינה המפליגה בים סוער. במרוצת המשתה נוטל מלארמה את רשות הדיבור ומרים כוסית לכבוד אמנות השירה. בשורות 2-1 מדומה השיר אותו "לא כלום" תוסס לקצף המתפוגג על שפתה של כוסית השמפניה שאוחז המשורר. כל תפקידו של השיר הקצף הוא "להתוות את גבול כוסו", כלומר, להצביע על עצמו ולהתקיים בעבור עצמו בלבד. התיאור הנפלא של הסירנות המתהפכות כבועות קצף לקראת צלילתן בים )שורות 4-3(, ט ווה את ראשיתו של מוטיב ההפלגה בשיר. בשורות 8-5 מציג המשורר את עצמו כמי שעומד בירכתיה של ספינת המשוררים, כלומר, כמעין זקן שבט )מלארמה היה אז בן 51 בלבד!(, 98

95 הצופה בעין משועשעת בעמיתיו, המשוררים הצעירים מלאי הרהב, העומדים בחרטום הספינה ונאבקים ב"סער המ רעים". הבתים השלישי והרביעי מציגים את הרמת הכוסית עצמה: ה"שכרות היפה" )שורה 9( מרמזת מן הסתם לשיכרון הפואטי; שלושת שמות העצם המוזכרים בשורה 12 מייצגים שלושה מ הלכים או ס ופים אלטרנטיביים של ההפלגה, שבאופן מטפורי הם גם שלושה גורלות אפשריים של כותב השירה: עוינות מצד קהל הקוראים )"בדידות"(, תהילה )"כוכב"( או כישלון הייעוד )"חוף גז רה"(; "תוגת הבד הצחורה" החותמת את השיר )שורה 14( היא בעת ובעונה אחת מפר ש הספינה ודף הנייר הלבן מוקד התקוות הפואטיות, שהוא גם סמל עקר ות המשורר. * מ ה ס ה ב ע נ ן ה מ כ ב יד, ש פ ל ב ז ל ת ו ל ב ה, ב ינ ות ל ה דים ע ב דים, ק ול ע נ ות ח ל ו ש ה ש ל צ ופ ר ב ל י ע ת יד ה ס פ ינ ה ה ט ר ופ ה )ה ן ת צ וף ע ל פ נ יה, ה ק צ ף ה ז ב!(, ש ב ר כ ל י ע רי רי ו נ ש ג ב נ כ ח ת ה ו ת רנ ו ה ח ש וף. ו א ול י ת ח ת ז את ת ש ת ול ל ב א ין ט רף י פ ה ל ה ל ל ו ל ש ו א ת ס ת ע ר ה מ צ ול ה, וב צ ח ור ה ש ע רה ש ת ז ר נ ה, ב ש קי קה ש ל כ יל י י ב ל ע א ג נ ה ה י ל ד י ש ל ס י רנ ה. 99

96 במשך שנים נחשב שיר נטול כותרת זה, שפורסם לראשונה ב 1892, לאחת הדוגמאות הבולטות ביותר ל"סתימ ות" של שירת מלארמה. אך קריאה קש ובה שלו מוכיחה כי למרות מורכבותו הרעיונית והתחבירית, אין הוא סתום כלל ועיקר )יש לציין כי בתרגומ י פישטתי במידת מה את התחביר, ואף הוספתי פיסוק מחיר שבחרתי לשלם כדי שהשיר הסבוך הזה יהיה בר תרגום(. אחד הקשיים המרכזיים נעוץ בעובדה שנושא המשפט הראשון מופיע רק בתחילת המרובע השני של הסונ טה )"הספינה הטרופה"(, וארבע השורות שלפניו מתבררות בקריאה שנייה כשרשרת משלימים הכפופים לו תחבירית תכסיס החביב על מלארמה ברבים משיריו. אך השכלול התחבירי, הגובל לעתים בלהטוטנות של ממש, אינו מסתכם בשאלת מיקום הנושא, אלא משתרע על פני השיר כולו. אין זה המקום להיכנס לניתוח תמטי נרחב של השיר; אציין רק שהוא עוסק בשני "תסריטים" אלטרנטיביים של סערה בים: הסערה הראשונה כרוכה בהיעלמותה הטרגית של ספינה, הנטרפת תחת שמים שחורים ומעוננים )"הענן המכביד" הוא שמדומה לבזלת ולל בה בשורה 2(, לאחר שה פעילה לשווא את צופריה )שורות 4-3(, וכל שנותר ממנה הוא שבר כלי חשוף תו רן, שעל מקומו מעיד רק "הקצף הזב", שעודו צף מעליה )שורות 8-5(. הסערה השנייה, המתוארת בשני המשולשים החותמים, מוצגת באורח טרגי הרבה פחות: זוהי סערה גרוטסקית, המשתוללת לה על פני הים ומחפשת לשווא קורבן )שורות 11-9(. כיוון שאין היא מוצאת כל טרף, היא כמו מפצה את עצמה "בשקיקה של כיל י" בבליעתה של דמות אגדית, שמעצם הגדרתה אינה יכולה לטבוע )שורות 13-14(: הסירנה. ובמקום שבו צללה הסירנה הצעירה נותר שוב רק הקצף, המדומה הפעם, במרומז, ל ש ערה צחורה מ שערות ראשה )שורה 12(. * ל ע ס וק ה י ח יד, ל מ ס ע כ ה ו כ ה ע ד מ ע ב ר ל ה ד ו קס ומ ה וס ב וכ ה ל ו א ק ד י ש א ת ה ש יר ה פ ר וס כ אן, ש ל יח ו ש ל ה ז מ ן, ה וא ה כ ף ש ח וצ ה ח רט ומ ך 100

97 כ מ ו ה מ וט ה ס מ ו ך ע ל א ח ד ה ת רנ ים ה צ ול ל ע ם ס פ ינ ת ה מ פ ר ש ב ג ל ש ה ו ע ל יו מ קצ יפ ה ב מ ש ק ע ד נ ים ה צ פ ור ה א ומ רת ש כ ר ות ח ד ש ה ו ה י ת ה מ צ י צ ת ל לא ה פ ס קה וב לא ש ה ה ג ה ל רג ע י מ ו ש ע ל מ ר ב ץ ס ר ת וע ל ת ה נ ח ב ק ר קע ח ש כ ה, א ב נ ים י קר ות ו י א ו ש ש ה י ה מ ש ת ק ף ב ש י ר ה ע ד א ש ר ע ל ש פ ת יו ש ל דה ג מ ה ח י ו ך י ת ח ש ר. רק ב 1947 התברר כי שיר נפלא זה, שאינו כלול בספר השירים שערך מלארמה בחייו, התפרסם לראשונה באלבום מיוחד שראה אור בפריז ובליסבון ב 1897, במלאת 400 שנה למסעו של וסקו דה גמה, ונכתב לפי הזמנה מיוחדת לצורך אלבום זה. מכאן שדה גמה, ששמו מוזכר לראשונה בשורה החותמת את השיר אפקט הפתעה החביב במיוחד על מלארמה אינו רק סמל עקרוני למסעות התגלית שאליהם יוצא האדם, אלא בראש וראשונה דמותו הקונקרטית של מגלה ארצות פורטוגלי גדול זה. עם זאת, מלארמה חורג במכוון מן האמת ההיסטורית כאשר הוא מתאר את דה גמה המפליג "עד מ עבר להודו" )שורה 2( וסטייה היסטורית זו היא המפתח להבנת השיר כולו. דה גמה של מלארמה נוהה אמנם אחר קסמיה של אותה הודו "קסומה וסבוכה", וכדי להגיע אליה חוצה חרטום ספינתו את ה כ ף כף התקווה הטובה, כבמסעו ההיסטורי של דה גמה, או אולי זהו דווקא הכף של תת היבשת ההודית; כך או כך, ה כ ף מוצג כאן כמהמורה לא ב מרחב כי א ם ב זמן, ומגלה הארצות הצולח אותו מוצג כשליח הזמן, ששליח ותו חוצה את המאות )שורות 4-3(. דה גמה של מלארמה מחליט ברגע נחוש אחד להתגבר על פיתוייה של הודו ולהמשיך במסעו. הציפור המופיעה בבית השני ומלווה את דה גמה עד סוף השיר מעידה בוודאי על ה קרבה ליבשת. היא מקציפה בכנפיה )שוב, דימוי הקצף האהוב כל כך על מלארמה( לקראת הגילוי הקרוב, 101

98 המבטיח "שכרות חדשה" )שורות 8-5(, ומתריעה על קרבתו של מרבץ האבנים היקרות, שלשמו יצא וסקו למסע. אך האבנים היקרות נידונות לייאוש ולח ש כה בבטן האדמה ומתוארות לפיכך כמרבץ "סר תועלת" )שורות 12-11(, היות שווסקו דה גמה אינו סוטה ול ו לרגע מדרכו )שורה 10(, ורק מעלה על שפתיו חיוך מסתורי. חיוך זה, החותם את השיר, הוא האחרון בסדרה של תגובות, שראשיתה בנצנוצן המפתה של האבנים התת קרקעיות, והמשכה בשיר ה של הציפור, שכמו משתקף בריצודן. איגרת ברכה ז ו א ינ ה ס ע רה ש ל ס ח ור ס ח ור ב רח וב ה ש ל ה ע יר ה ג ד ול ה ע ל מ ע וף כ וב ע יו ה ש ח ר ז ה ו ס וד ר קד נ ית מ ת ג ל ה: מ ע ר ב ל ת כ ל יל ת מ ל מ ל ה א ו ט ר וף ש ל קצ פ ים ב צ ח ר ש ב ב ר ך ק ל ה מ פ ש יל ה מ וצ יא ת נ פ ש ות ינ ו ל א ור, וב מ ח י ש ל ה ט וט ו ת כ ת ש, ר וח נ ית, ש כ ו רה ו נ י ח ת, כ ל ד ב ר ה מ ונ י ו נ ד ו ש, וב ל י ז ע ף, א פ ל ו ב נ ח ת, ב מ ש ק ח צ א ית א ת ר וח ה ע ל ג 'ימ ס ו יס ל ר ת ש יב ב א ב ח ה. 102

99 השיר "איגרת ברכה" הופיע לראשונה ב 1890 בכתב העת הלונדוני The Whirlwind )"המערבולת"(, מייסודו של הצייר האמריקני ג'יימס ו יס ל ר ) ,)Whistler, ידידו הטוב של המשורר. הלוגו של כתב העת רקדנית בלט המסתחררת ברוח, וכמו הודפת בחצאית המלמלה שלה את כל הדברים הנדושים הוא ששימש השראה לשירו של מלארמה. השיר כולו בנוי ממשפט מורכב אחד )בתרגומי בחרתי להוסיף לו סימני פיסוק, הנעדרים כליל במקור(, הצופן בסופו כהפתעה את שמו של ויסלר, אשר לו ולכתב העת שהוא עורך מוקדשת "איגרת ברכה" זו. שלוש השורות הראשונות מגדירות על דרך השלילה את המערבולת המתוארת בשיר: זו אינה סערה סתמית המעיפה ברחוב את כובעי האנשים )סמל להוויית היומיום על סערותיה הפרוזאיות וההמוניות, היפוכה של האמנות(, כי אם )שורות 14-4( רקדנית "רוחנית, שיכורה ונייחת" )מן הסתם, נדמית כנייחת מרוב סחרור(, היוצאת במחול סוער. דמות סמלית זו, "מוציאת נפשותינו ל אור" )שורה 8(, היא ייצוגה המובהק של האמנות הטהורה, לפי תפיסת מלארמה. היא כותשת "במחי של הט וט ו ]...[ כל דבר המוני ונדוש" )שורות 11-9(, ולסיום מ שיבה על הצייר את רוחה "בלי זעף, אפילו ב נחת" )שכן, על האמנות הטהורה להיות שקולה, מחושבת ומעמיקה, אך בלי שהדבר יבוא על חשבון ה"א בחה"(, ומשרה עליו את השראתה כמעין מוזה מודרנית )שורות 14-12(. מחווה ל כ ל ש ח ר, א פ ל ו רד ום ע ד קמ יצ ת א צ ב ע ות ח ש וכ ה נ ג ד ת כ ול ח צ וצ ר ות ה ז ריח ה ש נ ו ש ף ה ח ר ש ה ק ד ום, י ש ר וע ה ו א ת ו י ש צ פ ח ת ומ ק ל ה מ כ ה ו נ ט ב ע ע ם כ ל צ ע ד ב צ ע ד ה ב א ע ד ש ע ין ה מ ב וע ק ול ח ת. 103

100 כ ך מ ר א ש ג ם א ת ה מ כ ו ן, לא ב ו דד, ה ו פ וב יס דה ש ו אן, א ך ת מ יד י ח י די, ל ה ד רי ך ו ל רע ות א ת ה ז מ ן ש י רו ה מ ה נ ימ פ ה ח ס רת ה ת כ רי ך ש ת פ א רת ש מ ך ת ש ו ה. שיר מחווה זה הופיע לראשונה ב 1895 בגיליון מיוחד של כתב העת La Plume )"הקולמוס"( שהוקדש לצייר הצרפתי הסימבוליסט פ וב יס דה ש ו אן ) Chavannes,.)De בניגוד לשירי המחווה לדה גמה ולוויסלר, הפעם שמ ו של מושא ההקדשה אינו מופיע בשורה החותמת, אלא משתרע על פני שתי שורות בבית השלישי של השיר, בהבלטה גרפית יתרה, ומחלק את השיר לשני חלקים נבדלים מבחינה רטורית. בתיו הראשונים של השיר מוקדשים לתיאור כללי של רועה היוצא עם צאנו בשעת שחר מוקדמת שעה שבה השחר עודו רדום )במקור מסומנת המילה "שחר" Aurore באות רבתי, ומרמזת לאלוהות העתיקה המסמלת את השחר(, וכמו מוחה באגרופים קמוצים נגד חצוצרות הזריחה המבקשות להעירו )שורות 3-1(. נושא המשפט המורכב, שראשיתו במילים "לכל שחר", מופיע, כמיטב המסורת של מלארמה, רק בבית השני: "לכל שחר ]...[ יש רועה". המשורר מתעלם בשלב זה לחלוטין מן הצאן, ומדגיש בעיקר את דרך צעידתו של הרועה, המגשש במקלו באדמה "עם כל צ ע ד ב צ ע ד ה ב א" )שורה 7( כדי למצוא מים להשקות בהם את עדרו. שני הבתים החותמים את השיר עוברים מן הסמל אל המסומל דה שוואן עצמו ומציגים אותו כהתגלמותו הקונקרטית, בשדה האמנות, של אותו רועה אלגורי, שצעדיו מכ וונים תמיד אל העתיד. מלארמה, מקורי וע ז מחשבה כתמיד, אינו מדמה את הצאן לקהל הרחב השוואה בנ לית וקלישאתית מדי לטעמו אלא דווקא לזמן. דה שוואן מרווה אפוא את צימאונו של הזמן )שורה 12( מ"הנימפה חסרת ה ת כ רי ך" )המילה "נימפה" מציינת לא רק את אלוהות המים המיתולוגית, אלא בלטינית גם את המ עיין עצמו(. ותהילתו של דה שוואן )"תפארת שמ ך"( היא שמת פקדת במישור המטפיזי כמקל הרועים המגשש אחר מים, והיא שחושפת בפני הזמן הצמ א את המעיין )שורות 14-13(. 104

101 * ל כ ל רה ב י ש ע רב ע ש ן, א ב ו קה ח נ ו קה ב מ ש ב, ו ה ב ל ו א ל מ ות י, א ך ל ש ו א ל ג ז רת ה א ז ל ה י מ א ן. ה י ו ר ש ה מ נ וח, ח דר ו מ ג ול ל ש ל ל ק רב ות ע ת י קים; לא י ס יק ו א ות ו מ ס י קים א ם י צ וץ ב פ ר וז ד ור ד י ר ו. פ ל צ ות ה ע ב ר נ ח ת ה ב ט פ רים ש ל ה כ רח ל פ ת ה ל וח קב ר ש ל כ ח ש מ ב ע ית; ת ח ת ש י ש ש ה יא מ ב ו ד דת לא ב וע ר ה ת נ ור, א ך י ו ק דת ב ה ב ז ק מ ת כ ת ה ה ז ו ית. שיר זה הוא הראשון בסדרה של שלוש סונ טות מ 1887, המסמנות מ פנה אנטי רומנטי ביצירתו של מלארמה. זוהי פניית עורף נחרצת לרעיון ה"אי דאל" הרומנטי, שליווה את השירה האירופית מאז ראשית המאה התשע עשרה )לעתים בצורה של "אי דאל שלילי", כמו ה"שיממון" אצל בודלר או ביצירתו המוקדמת של מלארמה עצמו(, ובעצם לרעיון הטרנסצנדנטי בכלל. ה"רהב" הנזכר בשורה הראשונה מצביע כמדומה על שאפתנותו של האדם באשר היא, כפי שמעיד רצף המטפורות המסורתיות המציינות את הבלותה של היוהרה האנושית: עשן, ע רב, אבוקה כבויה )שורות 2-1(. ההבל, המוגדר על דרך האירוניה כ"אלמותי" )שורה 3(, אינו אלא ייצוג מטפורי לנשמה האנושית, הכפופה אף היא ל"גז רת הא זלה", דהיינו, לחידלון ולמוות. גם בבית השני שלטת הנימה האירונית: האמונה בדבר הישארות הנפש אמונה טפלה, לתפיסתו של מלארמה מוצגת באופן גרוטסקי באמצעות תיאורו של מת, 105

102 בן למשפחה עשירה ועתיקת יוחסין )שורות 6-5(, החוזר לפקוד את טירתו וצץ פתאום בפרוזדור )שורה 8(, כדרכן של רוחות רפאים. הקור השולט בטירה והיעדר האש, הנרמזים בהומור במרובע השני )שורה 7(, עוטים בשתי השורות האחרונות של השיר נופך חמור סבר הרבה יותר: האש היחידה בחדר הקפוא היא ה בזק ריצודה הקלוש של הזווית העשויה מתכת, התומכת בלוח שיש המצוי שם )שורות 14-12( אולי ארון הקבורה של "היורש המנוח". המשולש הראשון של הסונ טה מתפר ש למקרא הבית האחרון: האור המבזיק לפתע מזווית המתכת מקביל, באופן מטפורי, לתנועתה החטופה של יד הנקמצת כבהתקף חרדה תחת השפעתה של " פ ל צ ות העבר" הניחתת )שורה 9( וכמו לופתת "בטפרים של ה כ רח " )שורה 10( את ש יש הקבורה לנוכח בעתת המוות )המכונ ה כאן: "כחש"(. שם העצם החותם את השיר, "הזווית", הוא מוקדו של השיר כולו, וממש כמו החפץ שהוא מסמן, אף הוא "מחזיר אור", כלומר, מבזיק רטרואקטיבית על סביבתו הסמנטית והתחבירית המ וקשה. * ב ג יח ו מ ק מ ור ת נ ופ ת ה ש ל ז כ וכ ית ב ת ח ל וף ומ ב ל י ל ה פ ריח צ ל מ ו ת ל יל י ה צ ו אר ה ש כ וח נ קט ע. ש נ י פ י ות לא י ש ת ו לא א מ י ו א ף לא א ה וב ה מ ב רכ ת ה ז י ה מ ש ת פ ת א ח ת )א נ י ש ד ה ת ק רה ה מ ימ י(. כ ל י ה ט ה ר ה ח ף מ נ וז ל פ רט ל ריק ש א ינ נ ו א וז ל, א ף ב מ ח יר ג ס יס ת ו לא י ס כ ים 106

103 נ ש י קה ש ל ת מ ות ה ות מ ימ ות! ל ה פ יח מ א ומ ה ב דמ ות ש ו ש נ ה א פ ופ ת מ ח ש כ ים. סונ טה ידועה זו היא השנייה בסדרת שלוש הסונטות שכתב מלארמה ב אם הסונטה הקודמת נחתמת באזכור החפץ הסמלי )הזווית(, הרי שכאן נפתח השיר בתיאור פתלתול של חפץ סמלי לא פחות: אגרטל זכוכית, שאינו מכיל כל פרח )שורות 3-2(, ועל כן צווארו כמו נעצר )"נקטע"( באמצע תנופתו, בעודו מגיח מתוך קימור הזכוכית של גוף הכד, והוא מפריח רק "צלמוות לילי". הבית השני עובר לבחון את הנושא מזווית אחרת לגמרי: הדובר, כפי שמתברר בשורה 8, הוא עתה ש ד מיתולוגי חשקן )במקור:,)Sylphe המצויר על תקרת החדר. אמו של השד ואהוב ה שתי דמויות המתוארות באמצעות המ טונימיה של פ יותיהם )שורה 5( מאוחדות אולי ב נשיקה, אך השד הגרוטסקי מ טעים דווקא את העובדה שלא יכולה לשרור ביניהם אחדות נפשות, שהרי אין הם יכולים לחלוק אותה ההזיה )שורות 7-6(. שני בתיו האחרונים של השיר חוזרים אל האגרטל: לא זו בלבד שהוא אינו מכיל פרח, אלא שהוא מתברר עתה גם כ"חף מנ וזל" )שורה 9(, וכטומן בחובו " ריק שאיננו א וזל" )שורה 10( זאת בניגוד למלא ות )כלומר, באופן מטפורי, לקשר עם העולם החיצון(, העלולה תמיד לאזול. זהו אפוא אגרטל שאינו ממלא שום תפקיד המצופה מאגרטל לא כחפץ דקורטיבי ולא ככלי קיבול אלא נותר בבדידותו האגרטלית המזהרת. וכפי שמתברר, כלי סמלי זה ממאן אף במחיר חייו )שורה 11( לפנות מקום ל שושנה שתפרח מתוכו. היעדרה של השושנה נמסר באופן סובטילי באמצעות היעדר הניחוח שהיא אמורה להפיץ )לכך רומז הפועל המפתיע "להפיח" בשורה 13(, ומדומה מראש ל"נשיקה של תמותה ותמימ ות" )זה תפקידו של ההסגר התחבירי בשורה 12( דהיינו לנשיקה שכמוה כשושנה )אדומה, קוצנית, מלאת תשוקה, מסוכנת, ובמקרה זה: נעדרת(. השושנה הלא קיימת הזו, "שושנה אפופת מחשכים" כניסוחה של השורה המפורסמת החותמת את השיר ש בה ומגדירה לסיום את נושאה המרכזי של הסונטה: היעדר האפשרות לקשר אמ תי בין אדם לזולתו )ושמא זהו רמז גם לקשר בין המשורר שיצירתו פורחת רק במחשכים לבין קהל קוראיו?(. 107

104 * ת ח רה נ ע ש ת ה לא ה י ת ה ב ס פ ק ות ה מ ש ח ק ה ת מ י די ב ח ש פ ה כ ח ל ול י ח י די ה ע ד ר ע ול מ י ש ל מ ט ה. ה ס כ ס ו ך ה ל ב ן ה ת וכ ף ב ין מ קל ע ת ל ב ין רע ות ה ב ש מ ש ה ה ח ו רת נ ר ת ע וב לא ש י ט מ ן, מ רח ף. א ב ל מ י ש ח ל ום ב ו י פ ר ש ז ה ב ו, ב ק ר ב ו נ ם קת ר וס ב ע ל ריק מ וז י קל י ח ל ול כ ך ש נ כ ח ש מ ש ה וב לא ב ט ן א ם ש א ינ נ ה ש ל ו י ל וד ו ל ה ג יח ע ל ול. הסונ טה השלישית בטרילוגיה של 1887 היא גם הסתומה מבין השלוש, והיא עוררה בקרב חוקרי מלארמה חילוקי דעות ערים. עם זאת, באשר לנושא הכללי אין ויכוח: שני המרובעים מתארים, לכל הדעות, וילון תחרה המרחף בחלון של חדר שינה נטול מיטה. ה"חילול" הכרוך בתמונה זו )שורה 3( נובע מכך שאותו "היעדר עולמי של מיטה" )שורה 4( מייצג כמסתבר בהמשך סירוב עקרוני לכל סוג של ילודה או של פוריות גשמית. בבית הראשון חושפת תחרת הווילון המרחפת את עובדת היעדרה של המיטה )שורות 4-3(, ולפיכך מאבדת למעשה את עצם מהותה כאמצעי להסתרה ולחציצה. במישור העקרוני היא מתבטלת אפוא מעצם הגדרתה ונעשית "לא היתה" )שורה 1(. "המשחק התמידי" המוזכר בשורה 3 הוא אולי מטפורה ליחסי המין שהיו אמורים להתנהל מאחורי הווילון. הבית השני מציג וריאציה על אותו הנושא: הווילון מתואר תוך שימוש במטפורה יפהפייה כ"סכסוך לבן" בין מ קלעות 108

105 התחרה )שורות 6-5(. במקום למלא את ייעודו ולהסתיר את הראוי להסתרה )מלארמה משתמש בשורה 8 בפועל "לטמון", אולי כדי לרמז לתכריך לבן(, הווילון הזה נרתע )ברוח? מאימת המחזה?( ומרחף לו מהשמשה והלאה. הבית השלישי והבית הרביעי הם מהמסובכים ביותר מבחינה תחבירית ורעיונית בכל שירת מלארמה, אך גם מהיפים ועשירי המצלול שבה. תחת הילודה הגשמית, מציע כאן מלארמה היריון דמיוני, שכולו הפריה אמנותית ומוזיקלית: בקרבו של מי שחלומו פור ש בו את זהבו, כלומר, בקרבו של מי שמסוגל לחלום חלום יקר מציאות די הצורך )שורות 10-9(, עשוי להיות טמון קתרוס כלי פריטה עתיק וכרסתן שבטנו העגולה ה רה " ריק מוזיקלי חלול" )שורה 11(. בבית האחרון שב ונרמז המקום שבו מתרחש האירוע הסמלי הזה: "נוכח שמשה", ולראשונה בשיר מצוינים במפורש שני מושגים המתקשרים ישירות לילודה: "בטן אם" ו"יילוד" העלול להגיח )שורות 14-13(, ומשליכים רטרואקטיבית אור על השיר כולו. זוהי אפוא לידה נ סית, רוחנית וצלילית, המסמלת בוודאי את היצירה האמנותית בכלל ואת הפריון השירי )או ליתר דיוק: את השני ות בין הפריון לעקרות השירית( בפרט. * ה נ ש מ ה מ ת מ צ ה כ ל כ ל ה ע ת מ פ ינ ו ל א ט ה יא נ נ ש פ ת ב ט ב ע ת ע ש ן ע ג ל ה ה ב ט ל ה ב ט ב ע ת נ וס פ ת ו י ע יד כ ל ס יג ר ו ס יג ר ה ב וע ר כ ב מ ל אכ ת מ ח ש ב ת כ ל א ימ ת ש ה א פ ר ה ק ר מ ת נ ת ק מ נ ש י קת ה ש ל ה ב ת. כ ך ר וח פ ת א ול י ע ל ש פ ת ך מ קה ל ה ש ל ר ומ נ ס ות, פ י ט ן. א ל ת ש כ ח ל נ פ ות מ ת וכ ה 109

106 א ת ע ב ד ות ה מ צ יא ות ופ ס ל ת ן. כ ש ה פ ש ר מ ד י מ ב א ר, כ ל ע ר פ ול ש י רת ך מ ב ע ר. שיר זה נכתב כתשובה למשאל על החרוז החופשי, שערך ב 1895 העיתון "ל ה פיג רו" בקרב משוררי התקופה. עם זאת, בשיר עצמו אין כל התייחסות ספציפית לשאלת החרוז החופשי, כי אם הרהורים בעלי נופך קליל )יחסית למלארמה, על כל פנים( על השירה בכלל. שמונה השורות הראשונות עוסקות באמנות עישון הסיגר, ואילו שש השורות האחרונות מוקדשות למעין א רס פואטיקה משועשעת למחצה. אך הקשר בין שני חלקי השיר אינו קשר חד משמעי של סמל )הסיגר( ומסומל )השירה(, אלא מערכת סבוכה יותר של זיקות. רק האפר, שיש לנתקו מ"נשיקת השלהבת" )שורות 8-7( כדי שהסיגר לא יכבה, נדמה כמקביל באופן ישיר לצורך בניפוי "עובדות המציא ות ופסולתן" )שורות 12-11( מן השירה. בבית השלישי מתברר כי המשורר מפנה את דבריו ל נמען ככל הנראה למשורר טירון, של ו הוא מבקש להשיא עצה. מלארמה מציג אותו, במידה לא מעטה של לגלוג, כצעיר רומנטי ארכיטיפי, שהשירה בוערת כביכול בעצמותיו ומבקשת לנבוע ממנו הח וצה. זהו תיאור קריקטורי ברור, שהרי קשה להעלות על הדעת ז'אנר הרחוק ממלארמה ומשירתו יותר מאשר הרומנסה קל וחומר אותה "מקהלה של רומנסות" )שורות 10-9( הרוחפת על שפתיו של הנמען האלמוני. ניפוי פסולת המציא ות מהשירה, לעומת זאת, הוא עצה העולה בהחלט בקנה אחד עם תפיסת העולם של מלארמה; אך בקביעה החותמת את השיר "כשהפשר מדי מבואר" וכו' )שורות 14-13( קשה שלא לראות התבדחות של מלארמה על חשבון אותו משורר מתחיל. מלארמה ודאי עומד מאחורי ההסתייגות מביאור יתר של השירה, אך בה בעת אין דבר המנוגד לשירתו יותר מאשר הערפ ול, שהוא מעלה כאן לכאורה על נס. שירתו של מלארמה קשה ומורכבת ככל שתהיה היא ל עולם מדויקת מאוד, ורחוקה מרחק רב מכל ציעוף ומכל ערפל. אשר להשוואה בין העישון לבין הכתיבה: דומה כי שתי הפעולות דורשות, לתפיסת מלארמה, ריכוז עליון ומיומנות של מלאכת מחשבת. ברור, מכל מקום, כי בשתיהן כאחת "מתמצה הנשמה" ופורחת באוויר בצורה של טבעות עשן קונקרטיות )במקרה של הסיגר( או מטפוריות )במקרה של השירה(. 110

107 מנגינה קטנה 2 ח פ ש י ה מ כ ל רס ן ו ד אי כ פ י ש א ף ת קו ת י מ ז נ קת ה ת פ ק ע ה ב ש ח קים ו א ב ד ה ב ת ז ז ית ש ל ק ד ח ת ו ש קט ו ק ול ה ז ר ל י ע ר א ו ש מ א כ ל ה דה וד א ח ריו לא י ש יב ה צ פ ור ש רק פ ע ם ל ש מ ע ש י רת ה ב ח י ינ ו נ ק ש יב, מ וז י קא ית ס ת ו רה ו נ מ ה רת ה ן ס פ ק ה וא ו לא י פ ת ר א ם ג ר ונ י א ו ג ר ונ ה י מ רר א ת ה ג נ יח ה ה מ רה ב י ות ר מ ב ת רת ס ופ ה ש ש ל מ ה ת ו ת ר ע ל פ ס ת א ד מ ה. בסונ טה "מנגינה קטנה 2" )השנייה משלוש סונ טות הנושאות כותרת זו(, שהתפרסמה ב 1893, דומה כי התוכן הטרגי מציג את הכותרת הקלילה והאגבית באור אירוני. הקריאה הראשונה בשיר רצופה מהמורות ומותירה רושם מסתורי קמעא, שכן הנושא התחבירי של המשפט, המשתרע על פני שני המרובעים הראשונים, מתברר רק בקריאה חוזרת: זוהי הציפור המופיעה לראשונה בשורה 7)!(. כל שש השורות הקודמות מתארות אותה בשרשרת של תיאורים הסוגרים על הנשוא התחבירי, "התפקעה ]...[ ואבדה", שבמרכזם. לצורך פישוט הקריאה, נשעתק את התחביר הסבוך ללשון "ידידותית" יותר )אנו מפסידים כך כמובן את כל הערך הפואטי ואת כל הנימה הייחודית של השיר(: "הציפור, שרק פעם אחת בחיינו נשמע את שירתה, ואשר קולה ז ר ליער, או לכל הפחות שום הד אינו עונה אחריו הציפור הזאת זינקה השמימה כשהיא חופשייה מכל רסן, 111

108 ממש כשם שתקוות י מרקיעות שחקים, אך ודאי התפקעה ב שחקים ב תזזית של קדחת ושקט ואבדה לעד." ציפור טרגית זו היא כמדומה סמל לא רק לשאיפותיו של כל אדם המבקש להרקיע שחקים, אלא בראש וראשונה למשורר, שקולו המזוקק זר מעצם טיבו ל"יער" של הדיבור היומיומי, ושירתו אינה זוכה לכל הד בקרב ההמון )שורות 6-5(. העובדה שהציפור שרה רק פעם אחת לפני מותה, או לפחות נשמעת רק פעם אחת, מסמלת את השירה במלוא טהרתה שירה שכמו נצרפה ולוטשה משך כל שנות חייו של משוררה. בבית השלישי מוצגת הציפור מפורשות כאמנית )"מוזיקאית", שורה 9; המוזיקה, כזכור, היא בעיני הסימבוליסטים האמנות בה"א הידיעה, ואליה צריכה השירה הכתובה לשאוף(. בהמשך הבית מציב המשורר את עצמו בתחרות גרוטסקית עם הציפור, ותוהה מי משניהם )שורות 12-11( "ימרר את הגניחה המרה ביותר". סופו החידתי של השיר, על האוקסימורון המוזר שלו )מבותרת שלמה(, מציג את הציפור, שגופה המבותר צנח ונותר "על פיסת אדמה" )שורה 14(, כשל מה לחלוטין במותה, או כמי שמותה הוא מוות "שלם" שהרי אפילו זכר שירתה הזרה ונטולת ההד לא ייוותר אחריה, שלא לדבר על גופה ועל נשמתה. סטפאן מלארמה והעורב של אדגר אלן פו, רישום מאת פול גוגן 112

109 מדור יומנים כפולת עמודים מתוך יומנה של לילך נתנאל 113

110 114

111 ז'יל רוזי ה המוזיקה של האנשים הבאים מכאן וממקום אחר יומן תל אביב )קטעים נבחרים( קיץ 2008 השתוקקתי למסע הזה. השקעתי את כל האנרגיה הנחוצה כדי להשיג מ לגה שתאפשר לי לחיות שלושה חודשים בתל אביב. רציתי לגור שם בתנאים טובים )מה הטעם לחיות בתנאים לא נוחים בתל אביב, כאשר בפריז יש לי דירה מרווחת?(. שבועיים לפני הנסיעה עדיין לא מצאתי דירה לשלושת השבועות הראשונים. בלית ב ררה התכוננתי לדחות את מועד הטיסה, אם כי הרעיון הזה לא מצא חן בעיני. ויתרתי על דברים רבים מכדי שא סוג ברגע האחרון. בניסיון למצוא פתרון, חיפשתי דירה בירושלים, אבל זאת עיר שאני מכיר טוב מדי. התוכנית היתה לעשות הפעם משהו אחר. רציתי לגור בתל אביב, כי זאת עיר שאיני מכיר. זמן רב שנאתי אותה. כשגרתי בירושלים, לפני עשרים ושלוש שנים, נסעתי לתל אביב פעם בשבוע לצורך רחצה בים, תמיד אכלתי קרעפלך במסעדת פועלים אשכנזית ליד כיכר דיזנגוף, ובערב חזרתי ללון בעיר האהובה עלי. תמיד היה לי חם במישור החוף, וכעבור עשר דקות כבר נזלו ממני מפלי זיעה. ואחר כך בא תורו של המיזוג. שינויי הטמפרטורה האלימים האלה גרמו לי להצטנן. לא אהבתי את העיר הזאת. ועם זאת, בבתי הקפה של רחוב דיזנגוף אפשר היה לפעמים לשמוע אנשים מדברים יידיש דבר שבירושלים אינו קורה לעולם, אלא אם כן הולכים במיוחד לשכונות החרדיות של עיר הקודש. רק בשכונות החרדים ניתן היה לשמוע את השפה הזאת, שבאותה תקופה עדיין לא שלטתי בה היטב, אבל אהבתי להקשיב לה. דיברו אותה אנשים שנראו כלקוחים מתוך תצלומים מצהיבים של אבות אבותינו, קשה היה לי להזדהות איתם. ואילו בתל אביב, כל הז קנים ששתו תה בצל עצי ההדר נראו כמו הדוד סימון או הדוד חיימו, ומי יודע, אולי בפולין הם היו יחד בבית"ר. כששני הדודים האלה באו לביקור, דימיינתי שהם פוגשים את החברים שלהם בצל העצים. זה הדבר היחיד שאהבתי בתל אביב. העיר היתה מלוכלכת, חלונות הראווה היו מלאי אבק, הבניינים מוזנחים, חוטי החשמל תלויים מהמרפסות. תושבי תל אביב לא אהבו את ירושלים עיר מטורפת, שאני הרגשתי בה טוב עד טירוף. ובינתיים דוד 115

112 סימון הלך לעולמו, ואחריו גם דוד חיימו. ואני למדתי יידיש. האם בנייני הבאוהאוס הם שגברו על סלידתי? ה תחילו לנקות את חזיתות הבתים ולתקן את הבקיעים ואת החריצים, ואני התחלתי להרשות לעצמי לאהוב את סוג האסתטיקה שנוגע בי באמת שנות העשרים של המאה, סגנון הא ר דק ו ולא עוד את מה שביקשו לכפות עלי לאהוב הסגנון הנ או קלסי של המאה השבע עשרה. הטרו ק דר ו היה חביב עלי, אף שרבים הוקיעו אותו כמבנה פשיסטי. הרגשתי נוח בין רהיטים שהיו באופנה בימי היטלר. האם הייתי אשם בשל כך? על תל אביב, לעומת זאת, הסתכלתי בעין אחרת לגמרי: התחלתי להביט למעלה. אהבתי את המרפסות הקמורות ואת הקו הנקי של החלונות המוקפים ריתוכי מתכת, שמאירים את חדרי המדרגות. כאן, לפחות, סגנון האר דקו תקין פוליטית: מעצביו היו הנרדפים, ולא הרודפים. יום שישי 27 ביוני 2008 הגעתי אתמול בשלוש אחר הצהריים. לבדי בדירה, בלי טלפון. האינטרנט יחובר רק ביום ראשון. כמה זמן לא קרה לי דבר כזה? להיות לא זמין. בודד בעולם, כביכול, בעיר הזאת שכמעט איני מכיר, אף על פי שאת שפתה אני דובר. עניין הטלפון אינו מניח לי: אני הולך לקנות לי כרטיס רשת ברחוב אלנבי. עכשיו אני כבר זמין, אבל איש אינו מכיר את המספר שלי. לא ברור לי מה הסיבה, אבל הידיעה הזאת מדהימה אותי. עם השקיעה אני הולך לרחוץ בים. יום שבת 28 ביוני 2008 עדיין אין לי חיבור אינטרנט, וככל הנראה כרטיס הרשת שלי אינו מאפשר חיוג לחו"ל. א טריטוריאלי: נטול טלפון, נטול אי מייל, חסר קיום כביכול בעיני החברה העכשווית. א ן ס ופי והילדים חסרים לי באופן מחריד. אני מרגיש כאילו מישהו כרת לי רגל. הם מגיעים בעוד שלושה שבועות, אבל איך אחזיק מעמד עד אז? אני קורא עיתון, ואיני מצליח לכתוב. אני מתחיל להיתקף בהלה. מה יקרה אם השיתוק הזה יימשך כל שלושת החודשים? בפעם הראשונה אחרי שבע עשרה שנים אמור להיות לי זמן, הרבה זמן. הרבה יותר מדי זמן. ואולי אני מצליח לכתוב רק כשאני יודע שיש לי זמן מוגבל? 116

113 יום ראשון 29 ביוני 2008 אני מתקשר לכמה אנשים, מחדש קשר עם מכרים כדי להפיג את הבדידות ולקחת חלק בחייה של העיר הבלתי מ וכרת הזאת. איש אינו מצפה לי כאן. אני משוטט ברחובות ברגל ובאופניים, יושב לי בקפה הלל בשדרות רוטשילד זה עתיד להיות המקום הקבוע שלי לכתיבה, לקריאת עיתונים, להתכתבות באי מייל. מנקר לי ב ראש דימוי: אני "אבוד בטוקיו" Translation(,)Lost in אלא שאני מבין את השפה. אני "אבוד". יום רביעי, 2 ביולי 2008 באתי כדי לכתוב את הרומן החדש שלי, שעלילתו מתרחשת בסביבה של סופרי יידיש בוורשה בין שתי מלחמות העולם. בבית הספרים הלאומי בירושלים אני מבקש לקרוא מסמכים מהארכיונים של אורי צבי גרינברג ושל מלך ראוויטש. אני קורא מכתבים שאצ"ג כתב לראוויטש ב שניהם נולדו בעיירות בגליציה המזרחית, ליד למברג )לבוב(, ונפגשו בוורשה בתחילת שנות העשרים. שני משוררי אוונגרד צעירים מלך ביידיש ואורי צבי בעברית וביידיש. ב 1922 פירסם אורי צבי כתב עת אקספרסיוניסטי חדשני: "אלבטרוס". גיליון 2 נפסל על ידי הצנזורה: בנו של הרבי החסידי נחשד בחילול קודשי הדת הקתולית ובחירוף שם המושיע. אורי צבי עוקר לברלין ומשתקע בפ זאנ נ שטראסה מס' 48. ביקרתי שם לפני כמה שנים. כיום שוכן באותו רחוב ה Literaturhaus של ברלין, בניין יפהפה, עטור בגזוזטרה, שנבנה לפני המלחמה. לא היה לי מושג ששם התגורר אורי צבי. בזמן שהותו בברלין הוא פוגש כמה סופרי אוונגרד גרמנים, ובין השאר מתיידד עם אלזה לסקר שילר, שמכנה אותו Mein bester Freund von Aschkenas )"חברי הטוב מאשכנז"(. אורי צבי מפרסם את גיליון 3 4 של "אלבטרוס", בפורמט גדול ובעטיפה קונסטרוקטיביסטית יפהפייה בצבע אדום דם. בספריית מעדעם בפריז יש לנו עותק מגיליון זה, מושא לקנאתן של ספריות רבות. אורי צבי שולח עותק למלך ראוויטש המתגורר בוורשה. הוא אינו זוכה לתשובה. אורי צבי שולח לו מכתב נרגן, הוא קורא לחברו "רשע מרושע", הוא כותב לו שהוא אוהב אותו, אבל מאשים אותו בכפי ות טובה. אלה מכתבים מדהימים בעוצמתם, שנכתבו בברלין, 117

114 על נייר מכתבים של כתב העת "אלבטרוס", עשר שנים לפני שהחייתיות השתלטה על גרמניה. הם מציגים אדם אנושי להפליא. בגלל השתייכותו הפוליטית לאחר מכן, ובגלל שירי הנאצה הלאומיים שלו, דימיינתי לי תמיד את אורי צבי כאדם מרושע. אלא שמכתביו חושפים את ההפך המוחלט מזה: אדם הנתון בחיפוש מ תמיד אחר האהבה ומסור כל כולו למאבק בכוחות השקר. יום שישי 4 ביולי 2008 בשעה אחת עשרה אני נכנס לבית לייוויק, מושב עמותת הסופרים והעיתונאים היידיים. הם אירגנו מפגש בין סופרים לבין תלמידי הקורס ליידיש של אוניברסיטת תל אביב. אחת הסטודנטיות שואלת את הסופרים מדוע הם בחרו לחיות בישראל. אלכסנדר שפיגלבלאט עונה לה בחיוך: "החלפנו סוג אחד של אנטישמים בסוג אחר של אנטישמים." בערב אני משתתף בארוחה לכבוד אותם הסטודנטים, שלושים וחמישה במספר, שכל אחד מהם בא ממקום אחר בעולם. אני משוחח עם מתן על ציליה דראפקין, על משה לייב הלפרן, על אצ"ג ועל משוררי יידיש נוספים. משמח אותי לפגוש אנשים שכולם בעלי עניין דומה: כמה אנשים בני דורי בעולם יכולים לקרוא את יעקב גלטשטיין בשפת המקור? די במספר מצומצם של אנשים כדי לשמוח. האינטרנט בדירה מחובר. אני מקשיב לתוכניות מוזיקה קלסית ברדיו השווייצי בגרמנית ולהרצאות של אנטואן קומפני ון בקול ז' דה פראנס: "הלקח של פר וסט". נפלא. התחלתי לכתוב: מכתבי המשוררים פרצו את הסכר. יום ראשון 6 ביולי 2008 ב 1923, כשאורי צבי גרינברג הגיע לתל אביב, הוא התגורר בשכונת נורדיה. אני עורך חיפוש באינטרנט: שכונה של צריפים ששכנה עד שנות השישים במקום שבו עומד כיום דיזנגוף סנטר. איפה שוכנת נשמתו של אורי צבי בין כל בתי המסחר ההמוניים ומשטחי הבטון העצומים, שנראים כאילו הונחו שם בלי שום תכנון או מחשבה? 118

115 יום שני 7 ביולי 2008 יש לי כרטיס זוגי לקונצרט של מוזיקה קלסית, ואני מציע למושיק לבוא איתי. אחרי הקונצרט עורכים לי היכרות עם אחד הנספחים בשגרירות צרפת, ואני מציג את עצמי: ז'יל רוזיה... מלגת סטנדאל לשלושה חודשים... סופר... והוא: "אהה, ובמה אתה עובד?" כמה מ וכר. להיות סופר, כידוע, זה לא מקצוע. "אני מנהל את ספריית מעדעם בפריז ומלמד יידיש." "כשהגעתי לישראל לא ידעתי על זה שום דבר, אבל הופתעתי לגלות כאן שאני מבין יידיש." "אני מתאר לעצמי שאתה דובר גרמנית." "שמעתי אנשים מדברים באיזה סרט, אתה יודע, הסרט הזה על השואה, איך קראו לו?" "שואה?" "כן, בדיוק. מאוד מעניין. טוב, כמו כולם גם אני לא ראיתי עד הסוף, זה ארוך מאוד. אבל זה היה מאוד מעניין: כל אחד דיבר שפה אחרת. אגב, היו שם גם אנשים שדיברו יידיש. זה היה מאוד מעניין, לראות את כל האנשים האלה, שכל אחד מהם מדבר בשפה אחרת." סוף הדיאלוג. יום שלישי 8 ביולי 2008 את שעות אחר הצהריים אני מבלה בבית אריאלה בחברת אורי צבי. אני שקוע בקריאת כתביו בעברית וביידיש. האיש הזה, שעד כה הכרתי רק את כתביו ביידיש, הולך ומתקרב אלי. הוא מתחיל לחשוף בפני את קלפיו. אני אוהב את ביאליק, את אצ"ג, את כל אותם משוררים דו לשוניים. אני חושב שזאת הסיבה שלמדתי את שתי השפות. כדי להתחבר למסורת הזאת. איך אפשר להיות יהודי ולא להכיר את שתי שפות היסוד האלה? לא הייתי אותו אדם, וגם לא אותו סופר, אילולא למדתי אותן. אני קורא באינטרנט על תולדות ספריית שער ציון, וחושב על חנות הספרים ועל הספרייה שבצלאל פרנקל, יהודי יליד וילנה, הקים ביפו בתחילת המאה העשרים. הוא מכר שם ספרים ביידיש ובעברית, לפעמים גם ברוסית, והוא גם השאיל אותם, כי אלה היו ימים 119

116 שבהם הקוראים לא תמיד יכלו להרשות לעצמם לקנות ספרים. בצלאל היה נתין רוסי, וב 17 בדצמבר 1914 הוא נמנה עם נתיני ארצות האויב, שהטורקים עצרו וגירשו באונייה למצרים. באלכסנדריה הוא המשיך בפעילותו כמוכר ספרים וכספרן, גילה עניין נלהב באמנות הסרט המצויר, שהיתה בחיתוליה, והחל לעסוק בייצור רהיטים בסגנון סיני. בזכות הריהוט הסיני הוא יכול היה לממן את תחביבו הקולנועי. וולט דיסני יצר באמריקה את דמותו של מיקי מאוס, ואילו הוא יצר באותה עת במצרים סרטים מצוירים אילמים, שגיבורם הוא קוף קטן שלראשו תרבוש. ב 1956 נאלץ בצלאל פרנקל להפליג שוב, הפעם לצרפת, ולקח איתו את הספרייה שלו. הוא השתקע ב ב ר ונ ואה, לא הרחק מפריז, והקים מחדש את הספרייה במרתף החווילה שלו. על ילדיו הוא אסר לגעת בקודש קודשים זה, הנושא את חותם נדודיו. אך מצב הספרים הלך והידרדר. בסוף שנות התשעים, כעשר שנים אחרי מותו, יצר נכדו, דידי ה, קשר עם רב הישיבה של ברונואה ושאל אותו מה לעשות באלפי ספרים בעברית וביידיש, שהישנים בהם הודפסו בסוף המאה התשע עשרה. הרב שאל אותו מה מצבם של הספרים, והוא הבהיר לו שמצבם ירוד. "קבור אותם!", יעץ לו הרב. דידיה לא היה מרוצה מהתשובה. הוא יצר קשר עם ספריית מעדעם, ואני נסעתי לברונואה. מצאתי שם אוסף ספרים מלא אבק, שורץ תולעים בחלקו. אך חלק מהספרים היו רבי ערך. היה ביניהם אוסף של כשלוש מאות ספרי ש ונד, אותם רומנים רומנטיים מהסוג שהעלה דמעות ש ליש בעיניהן של המשרתות במטבחים. בצלאל שמר את כל הספרים האלה, שבדרך כלל הושלכו לפחי האשפה של מזרח אירופה ושל ארצות הברית. וכך מצאה את עצמה ספריית מעדעם מחזיקה בין ספריה את אחד האוספים היפים בעולם של ספרות שונד. עניין משונה אחר: בצלאל נהג לתקן את ספריו בעזרת כל מיני עיתונים וניירות קרטון שונים ומשונים. הכריכות הפנימיות חוזקו בגזירי עיתונים ערביים, בכרטיסים שה קצו מקום של כבוד בבית הכנסת האשכנזי של אלכסנדריה, בדו"חות של דיוני חבר הנאמנים של אותו בית כנסת, בפרסומות בעברית מתקופת מגוריו ביפו, ועוד ועוד. יום חמישי 10 ביולי 2008 דורי זכה בפרס טשרניחובסקי. אברהם סוצקבר, המשורר היידי הזקן, התקשר לברך אותו. הוא בן תשעים וחמש. לפני כעשרים שנה בא סוצקבר לביקור בפריז. 120

117 באותו ערב הייתי צריך ללכת לחתונה של בן של חברים של הורי, וביטלתי את השתתפותי ברגע האחרון כדי ללכת לשמוע את המשורר הגדול קורא משירתו. אף פעם לא הצטערתי על הביטול הזה. בזמנו, משפחתי לא הבינה את ההחלטה שלי. שנים אחר כך, בספרי "הבטחה מאוסלו", עיצבתי לפי דמותו של סוצקבר את דמות המשורר היידי הזקן שחי בבית האבות שבו עובדת שרון. אני שב וחושב על סוצקבר כשאני מתבונן בכוכבים. אני נזכר בשיר שהוא כתב בגטו וילנה: ת ח ת לב ן כ וכ ב י ך ל י ה ו ש ט ל ב נ ת י ד ך. מ ל ות י ד מ ע ות, א ל י ך 1 נ א א ס ף א ל ת ו ך י ד ך ]...[ היום סוצקבר זקן וחולה. אומרים שהוא בקושי מצליח לדבר. אבל הוא כאן, והוא משגיח על תל אביב. שיריו שייכים לכל מי שנכון לקבל אותם, ללמוד שפה כדי ליהנות מקריאתם. בערב אני מדבר על מכתביו של אורי צבי. אני אומר איזה אדם טוב הוא היה, כמדומה. אנחנו משוחחים בינינו, אנשי שמאל כולנו, על השתייכותו הפוליטית לימין, וכולנו מסכימים: אנשי ימין הם בדרך כלל אנשים נחמדים. אנשי השמאל, לעומת זאת, הם לרוב בלתי נעימים. יום שישי 11 ביולי 2008 המים נעימים הבוקר, והמדוזות הואילו סוף כל סוף להסתלק, מה יש להתלונן? לקחתי איתי שלושה קילו של עיתונים, התחלתי ברחצה בת עשרים דקות, שחיתי עד המזח ובחזרה, ואפילו עברתי קצת את שובר הגלים הישן כדי להרגיש )טיפ טיפה( בהלה, כאילו אני נמצא בים הפתוח ממש. מעבר למזח, הגלים כמובן גבוהים יותר, ומה יקרה אם את קף פתאום בחולשה, הרחק מעיניהם של המצילים, והים הזהה לעצמו תמיד, ועם זאת שונה בכל פעם יתברר היום כרוצח שלי? ואחר כך ימצאו את התיק שלי תיק כותנה קטן שקיבלתי כשקניתי לבני הבכור חולצה ועליה מודפס המשפט הבא: Art is a.dirty job but somebody s got to do it הוא מתאים לי בהחלט, המשפט מיידיש: שלמה צוקר

118 הזה. ימצאו גם את המגבת שלי, שעליה מודפס משפט אחר: "אני המיוחד ביותר בעולם". מתנה מהחותנת שלי. האם צריך לראות בזה מסר? עוד ימצאו את הטלפון הנייד שלי ושלושה קילוגרמים של עיתונים שזהים בכול לעיתונים של שכנ י לחוף, פרט לכך שאיש מלבדי אינו קורא כאן "הארץ", שהוא עיתון לאשכנזים חוורוורים שאף פעם אינם רוחצים בים, אנשים שחושבים שהם חושבים. ולבסוף ימצאו בתיק שלי שלושים שקל חדש ואת משקפי הקסוקר שלי. לא ימצאו את המפתחות שלי, כי אני שומר אותם בתוך כיס קטן בבגד הרחצה שלי )כפי שחותנתי היתה קוראת לזה(, שמיועד בדרך כלל לקונדומים, אבל אין לי בהם צורך כשאני הולך לים. את המפתחות אני לא משאיר על החוף, כי אני תמיד חושש מהגרוע מכול, שיגנבו לי אותם כשאני לבוש רק בתחתוני רחצה )כך קראו לזה כשהייתי ילד( ובסנדלים, ושאני לא אוכל לחזור הביתה. ימצאו את כל הדברים האלה, אבל לא י דעו למי הם שייכים, כי אני לא לוקח איתי לחוף את הדרכון. לא י דעו שום דבר על זהותו של בעל החפצים, עד שהים ישליך את גופי אל החוף, באותו הלילה או למחרת. אני תמיד לוקח איתי לחוף רק את המינימום ההכרחי, כי אני חושש מהגרוע מכול מ גנ בה, למשל אבל אני גם קצת משתוקק לו, אחרת איזו סיבה יש לי לחשוב על מוות כזה במקום ליהנות מהשחייה, לצוף במים שהטמפרטורה שלהם 27 מעלות, להקשיב להמיית הגלים ולחוש רטטי עונג בזמן שהגלים מעברו השני של המזח מערסלים אותי, משהו מהאושר שחשתי כילד כשהתנדנדתי על נדנדה, וכשחזרתי לקרקע הבטוחה הזדעקתי: "זה מדגדג בבולבול." האם היה זה מה שקראו לו בזמנו "חדוות פסי הברזל",)Eisenbahnglück( ונהגו להשוות אותו לעינוג מיני? יום שלישי 15 ביולי 2008 יום הולדתו התשעים וחמישה של סוצקבר. דורי מספר לי איך הם נפגשו בפעם הראשונה. הוא היה אז כבן עשרים. בשבוע הספר בתל אביב הוא קנה ספר שירים של סוצקבר בתרגום ישן לעברית, והבין מיד כמה גדול המשורר הזה. הוא קרא עליו כמה פרטים ביוגרפיים: גיבור גטו וילנה, משורר יידיש... בקיצור, דורי היה משוכנע שסוצקבר נספה בשואה. כמה חודשים אחר כך, לאחר שהתפרסם במוסף הספרות של "הארץ" אחד מתרגומיו הראשונים לבודלר, צילצל הטלפון בבית הוריו של דורי. באפרכסת נשמע קול בעל מבטא יידי כבד, שאמר: "מדבר כאן אברהם סוצקבר". הם נפגשו לראשונה בקפה אולגה בתל אביב, ליד ביתו 122

119 של המשורר, ולאחר מכן שבו ונפגשו כמה וכמה פעמים. באותם ימים היה עדיין סוצקבר משורר פעיל ופורה ועורך כתב העת היידי החשוב ביותר בשנים שלאחר המלחמה, "די גא לדענע קייט". בקרב קהל הקוראים היידי בעולם כולו היה סוצקבר שם דבר, ואילו ברחובות תל אביב הוא היה אלמוני גמור. ולראיה: בחור צעיר ומשכיל, המקדיש את חייו לשירה, לא שמע עליו מעולם, וכשהוא שומע אותו בטלפון, הוא חש כאילו הוא מת קשר עם ממלכת הצללים. אני מספר לדורי שמיום שהגעתי לתל אביב אני מרבה לחשוב על המשורר, שהוא מצטייר בעיני כמעין השגחה או ככוכב שמגן עלינו, מעין ערבות לכך שכל עוד הוא נותר בחיים, אפילו תשוש וזקן, העולם לא ישקע לגמרי בכאוס. דורי יודע בדיוק על מה אני מדבר. רעד של הבנה עובר בינינו. יום שבת 19 ביולי 2008 במוסף הספרות של "הארץ" בני מר מפרסם תרגום עברי שלו לטקסט של סוצקבר על הסופר ישראל רבון. רבון חי בלודז' ב 1939, לאחר שמוקדם יותר בשנות השלושים עורר ספרו "די גא ס" )"הרחוב"( שערורייה גדולה, כשהכניס את לשון הדיבור אל תוך היכלה של ספרות היידיש. ב 1939 נאלץ רבון להימלט מלודז' ומצא מקלט בווילנה. שם פגש אותו סוצקבר. בני מקדים מבוא קצר לטקסט. הוא מציין כי בימים אלה מלאו לסוצקבר תשעים וחמש, וחותם את מאמרו במילים: "מי ייתן שפנס הרחוב שלו ימשיך להאיר". ושוב אני מצטמרר. יום שני 21 ביולי 2008 דורי השאיל לי ספר שירים של נתן אלתרמן. השירה העברית מתחילה לאט לאט להתמסר לי. תחושה של כיבוש, כאילו אני חודר לאישה מלאת חשק. או לגבר. אני מנסה לתרגם את "פגישה עם סוצקעווער", שיר של דורי, ש כ תוב במשקל קבוע ובחרוז. הקושי נעוץ בצורך למצוא בצרפתית תבנית מקבילה לכתיבה העברית של מנור, כלומר, לשמר את החרוז, אבל לאו דווקא את מספר הרגליים המקורי, כי כל אחת משתי השפות מת פקדת בצורה שונה מבחינה משקלית. צריך גם להעביר משהו מן המודרניות של השיר: למשל, הפסיחה הקיצונית באמצע הצירוף "דיאט ספרייט": המילה "דיאט" בסוף שורה אחת, 123

120 והמילה "ספרייט" בתחילת השורה הבאה. ייקח לי כמה שבועות לתרגם את השיר הזה, אם בכלל אצליח. יום חמישי 24 ביולי 2008 יום השנה למותו של ביאליק. בשבע בערב השמש כבר קופחת פחות על העיר. אך עדיין חם, כל הזמן חם. אתמול בערב יצאתי מהופעה באולם ממוזג, והגוף שלי הגיב ברפלקס צרפתי לעילא: "אנחנו יוצאים לאוויר הפתוח, תיכף נוכל לנשום טוב יותר." אך למעשה קרה ההפך: יצאנו מהאוויר הממוזג היישר אל הלחות ואל האובך של העיר. בבית הקברות שברחוב טרומפלדור החום מעיק כפליים, כי המצבות צוברות את חום השמש במשך כל שעות היום, ואחרי השקיעה הן מחזירות אותו. אני מרגיש איך הזיעה זולגת לאורך עמוד השדרה שלי. אהרון אפלפלד הוזמן לשאת דברים. הוא מדגיש שביאליק היה סופר יהודי, לא רק המשורר הלאומי של העברית. הוא מדבר עברית יפה, עם שמץ מבטא גרמני רך. אחריו נושאת דברים שהרה בלאו. היא מכריזה בנימה אגרסיבית שביאליק היה משורר גדול, ואחר כך קוראת שניים משיריו, וביניהם "אחרי מותי". גם בזמן הקריאה הנימה שלה אגרסיבית. ראוי היה לה להיקרא "סערה", לא "שהרה". אני חושב על מה שאמר לי דורי: הישראלים משימים עצמם כלא יודעים שביאליק כתב עברית בהברה אשכנזית, אף על פי שכשקוראים את שירתו במבטא הישראלי, כל ההיבט המוזיקלי שלה מתפוגג. שהרה בלאו מספקת בקריאתה הוכחה זועקת לטענה הזאת. אפלפלד, שעם הגיע ו לישראל אמר לעצמו שהוא לא יוכל להיות סופר עברי אם לא י דע יידיש ולא יכיר את המשנה, לא היה קורא את ביאליק כפי שקראה אותו שהרה בלאו. בראשו מתנגנת מוזיקה אחרת: המוזיקה של האנשים הבאים בעת ובעונה אחת מכאן וממקום אחר. כמו ביאליק, למשל. שהרה בלאו באה מכאן בלבד. יום ראשון 27 ביולי 2007 כשנוברים בארכיון, אף פעם אי אפשר לדעת מה יעלה בח כה. קיוויתי למצוא שריד כלשהו מהגעתו של אורי צבי גרינברג לפלשתינה בנובמבר באחד הארגזים הקודמים גיליתי כרטיס הפלגה לאונייה שבה הוא הגיע מטרייסטה 124

121 ליפו, אבל לא ידעתי דבר על התגובה שלו כשהוא התחיל להתוודע למציאות החיים ביישוב. היום, בפעם הראשונה, מצאתי: מכתב שהתאריך המצוין בו הוא ח' במרחשוון תרפ"ה. אורי צבי הגיע לארץ ישראל פחות משנה קודם לכן, והוא כותב למלך ראוויטש: "אתם הולכים על הראש. אתה מצייר רוח. לך אין בית. ולי יש אדמה קדושה ובה כפרים יהודיים, כבישים יהודיים, עם הכול, כל מה שרואים פה בפולין אצל הגויים. יש לנו אור חשמל משלנו! אני שמח כשגשם יורד. מפני שכולם נושאים על שכמם ארץ מנוסרת. מה אתה יודע, יקירי, מה פירושו של דבר ליהודי ולמשורר יהודי, לבוא באונייה לעיר ושמה יפו ולדרוך על אדמה משלך. זה לא עניין לוויכוחים: כן או לא. מה אפשר לכתוב לך? ל ו יכולת להיות איתי, היית גדל, מפני שאני יודע עד כמה גופך ונשמתך צמאים כמו שוורים למציאות יהודית ולפיסת אדמה יהודית. אתה יודע מה פשר העמק הזה? אתה יודע מה פירושו של דבר בשבילנו לומר 'פה בעמק'? יש פה כל מה שמצא חן בעינינו תמיד בארצות שבהן מתגוררים הסל בים. יש פה מה שיש 2 לסל בים ולנו אין. בפולין, רוחנו היא נייר על נייר. אותיות. כאן זו אדמה." יום רביעי 30 ביולי 2008 מושיק מספר לי שעל החלון האחורי של החיפושית שלו הוא מצא כתובת, שמישהו כתב באבק:.I wish my wife was that dirty יום ראשון 3 באוגוסט 2008 דורי הציע לי לפרסם חלק מיומן תל אביב שלי בגיליון הבא של "הו!". עד סוף אוגוסט אני אמור לערוך הצעה למבחר של כשלושת אלפים מילה, והוא יתרגם אותן לעברית. בינתיים סיימתי את תרגום השיר שלו על סוצקבר. שלחתי לו אותו, והוא הגיב בחום. יום שני 4 באוגוסט 2008 ביקור בחנות הספרים ע"ש י"ל פרץ ברחוב ברנר. אני מאתר כעשרים ספרים, שככל הנראה עדיין אין לנו בספריית מעדעם. ספרנות היא מקצוע מושלם לאנשים אובססיביים: אפשר לבלות חיים שלמים בניסיון למלא חסרים. 2 מיידיש: בני מר 125

122 יום חמישי 7 באוגוסט 2008 אתמול בערב צפיתי בעיבוד של "הדיבוק" לשלושה שחקנים ולבובות. השחקנים מפעילים את הבובות כך שבכל רגע נתון הקהל רואה לפניו גם את הבובה וגם את "נשמתה". כשבעיצומו של המחזה משתלטת על לאה נשמתו של חנן, הבובה של לאה משחקת על הבמה לצד השחקנית, וכך גם השחקן שמשחק את חנן מאחוריה. זה חזק מאוד. בסצנת גירוש השדים בסוף ההצגה התחלתי לבכות. חשבתי על הדיבוק שבי, על הדיבוק של סבי, משה צימבליסטה, שנרצח על קידוש השם. הוא שהנחה אותי בכל מה שעשיתי בעשרים וחמש השנים האחרונות בנוגע ליהדות, ונגדו ניסה אבי להילחם, אך ללא הועיל. אי אפשר להילחם נגד דיבוק. התאריך הוא 15 ביולי אורי צבי זוכה בפרס ביאליק. מלך כותב לו: "איך בין אויך געווען אין בית עולם", "גם אני הייתי בבית הקברות". אני מסיק שהוא מתכוון לטקס לזכרו של ביאליק. שנינו היינו באותו המקום, בהפרש של חמישים ושלוש שנים. יום שני 18 באוגוסט 2008 אני קורא את דליה רביקוביץ. מושיק המליץ לי על כמה שירים, ואני קורא אותם תוך כדי חיפוש מילים קשות במילון, ואז שב וקורא. אחר כך אנחנו נפגשים ומשוחחים עליהם. למקרא השיר "תינוק לא הורגים פעמיים" מתעורר בי חשק לקרוא מחדש את "ארבע שעות בשתילה" של ז'אן ז'נה ואת "בעיר הה רגה" של ביאליק. הנה אפוא שיר שלישי בשרשרת ההדהודים הזאת, אחרי השיר שנכתב בעקבות הפוגרום בקישינב ואחרי השיר בפרוזה שנכתב בעקבות הפוגרום בשתילה. כשדליה רביקוביץ כתבה את שירה, היא חשבה ודאי על שירו של ביאליק. ז'נה לא הכיר את ביאליק, אבל המהלך שלו דומה: תגובתו של מי שלא נכח באירוע, אלא מתבונן בתוצאותיו ביום המחרת, מדמיין את הט בח וקורא בעיניהם של הנרצחים. מצרפתית: דורי מנור 126

123 לילך נתנאל מוהלת את העברית בטיפה אחת מרה יומן וילנה אוגוסט 2008 עד שהוצאתי חיוך חמוץ אחד כבר חלפו יומיים ושלושה ימים בעיר הבהולה הזו המשחירה בשמש הקיצית. ובשמונה באוגוסט כבר שמעתי צעקה: הרוסים באים! פלשו לג אורגיה השכנה הרחוקה. וברחוב המוביל עד פאתי האוניברסיטה בווילנה הבירה ספרתי לפחות שלושה מכסי ביוב משובצים בכתב קירילי זכר לימי הסובייטים הבונים. המערסלים בזרוע אלומה של חיטה ושעורה. היורים בראש בגולגולת חשופה. פה מרכז ללימודי יידיש! הכריזה בגאון המזכירה הליטאית. הגישה לי חוברת מאוירת המציגה את התוכנית. ארבעה שבועות. חמישה ימי לימודים ובשישי שולחן שבת בבית הקהילה היהודית. יום לפני תחילת הלימודים דממה. הנחתי את האצבע על כותלי המבנים בעיר העתיקה. לחוש את הסדקים המנחמים המתקלפים מצבע המתפוררים. שידמעו המבנים הארורים! למי יש כוח. מספיק היה לי עם העמידה האיתנה של ימי המדינה. אחרי הכול לפוש קצת בישיבת גלות מותר גם. במיעוט. בזרות. בנמיכות קומה. * ברחוב הגאון מווילנה דווקא אירע לי שנתפסתי במצלמה של תיירים. ממש מאחורי פני הברונזה המזוקנים של הגאון נראים פנ י שלי. חיוורים. ממושקפים. בעיניים המאדימות מן ההבזק. וזאת אולי לראיה: עוד יש יהודים בווילנה! גם אחרי ככלות הכול. עוד מהלכים כפופי גב. עוד ממלמלים בין השפתיים הרועדות תמיד. וכאשר סוף סוף נמלטתי מן הצל המצטלם שלי, חציתי את הגן, את גן המשחקים המוזנח המזוהם. ובשדרה המחודשת כבר נטפלה השמש אל העורף, אל הראש. עצרתי בפינת רחוב, שתיתי קוואס מפי בקבוק. ובלילה הצהוב המאחר להחשיך תמיד עד להכעיס ייללו השיכורים המוטלים ברחובות. זכר לבקבוק זכוכית שבור שיניים המתגולל בתעלות. אני בשום מחיר לא אאחר לשכב לישון. ערות עד השעה העשירית מספיק לי. שכן לולא הפרישה הצנועה הזו שלי מן 127

124 הציבור הרי אבדתי. וילנה שתיוותר לעת עתה עת לילה מבעד לעיניים העצומות שלי. מבעד לעיניים העצומות שלי מצ די שיתחוללו להן כל העוולות שבעולם: הקנייה והמכירה. הדיבור המיוגע. המבט על הדברים והדברים המכבידים על המבט אני לעת עתה ועד הבוקר אני כולי אינני כאן. * ובאמת למחרת הגעתי לכיתה לשעה הראשונה ועמדתי בצר לי בסמוך לשער הכניסה לאחר שנתפס לי שרוול החולצה בזיז ברזל. ואף חייכו אל י הנכנסים כאילו אני מקבלת את פניהם. עד שבנס בנס נחלצתי. סוף סוף נכנסתי לכיתה, כבר עט עלי הבחור האמריקני הגבוה, שאל אותי "פ ון ווא נען קומסטו? ווער א ר י ו פ רא ם?" שתקתי לו את השתיקה העגומה יותר שלי. זו המיועדת לקמים עלינו לכלותנו במעשיות האוי וויי איז מיר היהודי. והוא באמת סוף סוף ויתר לי. כך למעשה החל היום הראשון לישיבת האלף בית החדשה שלי. רעד דיין מא מע לשון! je veux bien 1 אדבר קצת מא מע לשון יתומה מאם. רק א ם תרשה לי הילדות העברית הישראלית שלי. המחוננת בישיבת מולדת המתעמרת בזיכרון גלות. ובאמת. כאשר שרה הכיתה את המנון הפרטיזנים והכול חתמו עם "מיר זיינען דא!" 2 אני פלטתי גם איזה "ל בנות ולהיבנות" אחד. חייכתי אל הבחורה הפולנייה הנחמדה אשר לבשה הבוקר מין שמלה של תחרה יפה כמו מפת נרות שבת. ובשעה אחת עשרה בבוקר שעה שלישית ללימודים התחלתי להרגיש כבר את הקוץ באלף בית. עם הישראלית שלי אני אילמת ביידיש הבריאה הזו. היידיש הבריאה האוחזת בזרועה של היבשת הישנה כמו מאהבת ופולטת אוי בין השפתיים בצורת שריקה חדה דווקא. בלי פחד. בלי פחד. ובכיתה דממה שעה שמתאמצים לקרוא כזו שפה זרה. כבר נעלבה אותה קנדית שצחקו לה על הח ס שלה. ומאז רק עיפרון נמצץ בין השפתיים והאצבע על דופק השורה. אף אני קראתי שרה סא רא לע וחתונה קראתי כא סענע. עוד לא ביידיש מן הסתם רק בעברית מוטרדת. * ובחוץ עקבות נעליהם של יהודי וילנה המשוטטים ברחובות על האבנים המכחילות מקור מתים. בצעדים חרישיים. בסוליות בלות. במחול נעדרים. 1 בחפץ לב )צרפתית(. 2 "אנחנו פה". 128

125 * ובאחד עשר באוגוסט כבר הצביעה הניצולה פ' על הדיוקנאות התלויים לאורך קיר המוז און היהודי. ובין היתר התעכבה בצד תצלום נמוך אחד. אמרה זה היושב פה על ספסל. זה היה אז המורה שלנו לספרות עברית. שמו היה צוקער זיס אבל אנחנו בינינו קראנו לו ביטער זא לץ. 3 צחוק ביידיש. חה חה חה. צוקער זיס וביטער זא לץ. צחוק ראשון ביידיש. מדגדג את השיניים. תענוג. במוזאון היהודי הרעוע. העוטה מפות ותצלומים ופרצופים כמו שמלה קרועה של אבלים. ואם להודות על האמת, התמונות האלה הן אינן מראות לי כלום. בפרצופים אני לא מביטה אף פעם. בפרצופים אני אומרת באמת אין מה לראות. בפה המדבר של פ' אין מה לראות. בעיניים המביטות שלה אשר ראו מה שראו בגוף ראשון אין מה. רק הרגליים. רק כפות הרגליים הרכוסות בסנדלים. רק כפות רגליה של פ' הזריזות הבלתי מתעייפות אף פעם. המתרוצצות על הקליפות, על האבנים, על עפר החצרות. בכפות הרגליים הצועדות של פ' אפשר לראות, אני אומרת, את הניצולים ואת האבודים, אני מונה מאתיים אלף צעדים ויותר מקצה אחד של וילנה ועד מות. * פ' עכשיו היא בת שמונים וכמה. מתאווה לכל דבר מתוק. סוכרייה. קובייה של שוקולד. אוכמניות טריות. ובבית הקברות היהודי כבר ניפנפה באגרופים קמוצים מול פרצופו של גוי גבוה ממנה בשלושה ראשים. הוא מזמר קדיש תמורת פרוטה שחוקה אחת. והוא באמת האריך ב יתקדש יפה יפה מול אגרופיה ורק אז הלך לו. ובעמידת הדום. בעמידה המתנדנדת בדומייה המוקדשת לאובדים הנרצחים הצטופפו יחדיו דא ניעל. דע בא רא. מייקל. קא רא לינא. לילא ך נותרה בצד. מחזיקה את השפתיים. האישון משוטט כמו זבוב בעין. רק קולו של הרופא השוויצרי הפרוע רק הוא נשמע עוד מאחור. מדבר יידיש מצוצה מגרמנית. מספר מעשיות על הרכבת הט רנס סיבירית שיום אחד עוד תפתח את כל אירופה כמו סכין. ובמשך היזכור המתארך עלה על דעתי. אם משה קולבאק היה באמת מרחף כמו בלון בשמי אירופה. את הבלורית שלו אפשר היה לראות ממרחקים. ופוגל עוד עשוי היה להיעצר פתאום בהשתאות בפינת רחוב בווילנה. ולמהר לתחוב 3 מתוק כסוכר ומר כמ לח. 129

126 את היומן שהוא כותב לכיס. המבט מושך למעלה. אוי אם אפשר היה להפקיע רק מיתר אחד מן הכלים המנגנים יזכור, אני הייתי כבר עושה זאת בשיניים. * עד העשרים באוגוסט היה שקט יחסי. עד שבעשרים ואחד שוב קרב אל י הבחור האמריקני הגבוה. רוצה לשאול אותי את שאלת השאלות: מדוע יידיש? נו. כדי להרחיב את העברית. לערער את הביטוי השגור על השפתיים היורקות את הקוצים את האספלט הארץ ישראלי. כך עבור סטודנט אחד כמוני. נציג האוניברסיטה המשלמת לו שכר צנום על מחקרו בכל חודש בחודשו. )והוא מודה לה, אגב, הוא מודה לה!( סטודנט אחד כמוני לבוש חצאית חיוורת ונעלי סירה. יושבת בכיתת לומדים בקיץ. מוהלת את העברית הישראלית בטיפה אחת מרה. סטודנט אחד כמוני אשר מצא לעת עתה את מקומו במדעי הרוח. לא בדיוק אוהב אדם. ולא תמיד שונא אדם. בעיקר נרתעת מן הגופים הנפגשים. מכל מגע בכלל. וכל גילוי של אהדה פשוטה נותר לגמרי זר לה. אבל עם כניסתו לכיתה באיחורו הרגיל פנה אל י המורה המשורר בסתר שמו ד"ב והפטיר גוט מא רגן. 4 ואני בקול אפילו ברוחב לב עניתי לו גוט יא ר. 5 וכאשר מלאו שבועיים לישיבתי שם בכיתת היידיש, מספיק להעמיד פנים אמרתי לו למורה למשורר ד"ב. בוא נדבר עברית. נדבר עברית פרועה. נדבר בנוח. שכן אז כבר הייתי בטוחה לחלוטין: היידיש יודעת עברית על בורייה. היידיש יודעת עברית אבל סותמת. רק אחת לאיזה זמן היא מסננת בין השפתיים הקמוצות שלה איזו מילה עברית בודדת. תל מא כן. מורא הא בן. 6 זו נקודת השבר. היידיש החצופה. מכסה את העברית בעפר היא מכסה. תל מא כן. מורא הא בן. כמו הנערה הגסה מסיפורו של גנסין היוצאת אלייך מן הגן בנשימה מהבילה. בצחוק פרוע. כך היידיש מושיבה אותי לישיבת הא לעפ בייס 7 שלי. בין הסטודנטיות הרוסיות הפולניות הגרמניות והבחור האמריקני שכל כך נקשר בי. * לי בגלל היידיש יש געגועים מלוא הפה. ג ע גו עים בורים. חסרי מילה לאילמות של שפת ינקות. של שפת עבר. לשכון בבית האות לבטח. כמו המורה המשורר בסתר ד"ב גם אני רוצה לסטור ליידיש על פניה. מספיק. לומר 4 בוקר טוב. 5 שנה טובה. 6 תל מא כן: להרוס, לנתץ; מורא הא בן: לפחד. 7 אלף בית. 130

127 לה. דברי עברית! דא ברי עברית כמו בען א דא ם! ווי א מענטש! עברית דברי כדי שלא נשמע עוד את טפיפת הרגליים. רגליהם של יהודי וילנה המרקדים כצללים ריקים טרוטי עיניים ברחובות. * בעשרים וארבעה בחודש כבר הבחנתי בדפוס קבוע: ימי וילנה שלי נערמים אחד על השני. נושמים לאחרונה לפני שקיעה עם בוא הלילה המאחר תמיד. אז בא גם השיכור על אופניים ונעמד מול היושבים במסעדה מול הצלחת המלאה. והוא צועק להם בפה רקוב א מ רי קה להכעיס. שריד יחיד מימי הקומונה הגדולה. חוגג בלגימה של יי"ש עד שבועט בישבנו המלצר המעונב והוא עף. עף עד הגגות המאדימים. עד העיניים המביטות שלי. עד שאספר את כל זה לבחור האמריקני, כבר א כ ל ה את כל מילות היידיש שלי ואעמוד מולו בלי טיפה אחת. בלי תואר. אילו אפשר היה תמיד לשמוע איך המורה ד"ב מוציא את היידיש מן הפה. כמו שמעשנים מקטרת. בנחת. כמו צעדי הנהר החוצה את העיר הזו לרוחב. העברית הישראלית, אמר לי ד"ב, צריכה ללמוד איך נאנחים מצער. או לחלופין איך מוצצים סוכר בפה תאב. העיקר לחוש בפה. לחיות את המולדת הישנה. אני שבירה כמו קיסם, אמרתי לו. אל תדחק בי. ובדרך כלל אני חסרת מילה. גם בעברית מתקיימות אצלי לכל היותר רק כמה מילים בחודש. וגם זה בדוחק האמן לי. ד"ב המורה המשורר בסתר גדול באמת כמו דב. ומעשן כדי לפצות את עצמו על האוויר הטוב. בזרוע אחת שלו הוא מקיף אותי בלי בעיה. שלוש מאות שישים מעלות סביב המותניים. בלילה הוא אינו נוהג לישון זה רואים עליו מיד. ומילים יש לו בשפע לא צריך ל לוות מאף אחד. אשרי לו. כותב אחד מושך באף כמוני לא סופרים בכלל לעומת דב ערבות כמו ד"ב שותה חצי בקבוק של יי"ש בשתי לגימות. ובעוד אני בכל משב של רוח טרם סתיו כבר מרחפת הוא עומד יציב ובקצה האצבע הוא אולי מרגיש איזו תנודה קלה שבקלות. נו שת י לגימה אחת קטנה. אמר לי. מגיש לי כוסית אחת מלאה. לא. עניתי לו קצרות ונחרצות. בכוהל אני בוערת כמו פתילה. אבל למחרת היום פתאום דיקלמתי בקול ובבטוח את הצירוף האלמותי: קיינער ווייס נישט ווא ס איך זא ג. קיינער ווייס נישט ווא ס איך וויל. 8 והיתה שמחה גדולה. קיינער ווייס נישט אוי אוי אוי. יידיש היא מדברת מדגדגת בגרון. 8 איש אינו יודע מה אני אומרת. איש אינו יודע מה אני רוצה. 131

128 * וכשהסתכלתי בעשרים ושבעה בחודש בעין העדשה של הצלם, כבר ישבתי על מדרגות האוניברסיטה של וילנה. בין ארבעים ושמונה תלמידים בחשבון אחרון פחות שלושה נוסעים ממהרים אשר הקדימו לשוב. ובין ברכיים ללחיים של הישיבה בצוותא אמנם עלה בי רטט קל אבל שתקתי. עד שה בטתי כבר צולם. תפסו אותי במבט החושש שלי שטרם החיוך. וכשלבסוף באה אותה פולנייה בשמלת השבת המשוקצת שלה ואמרה לי שלום עליכם, החזרתי לה בהרחבה עליכם שלום וא ת שלום וכל אשר לך שלום. בהנאה גלויה. כך למעשה גוועו ימי וילנה הספורים שלי. ימי וילנה הממושמעים שלי. שישבתי לעיין בספר המילים ובטבלאות השימוש בפעלים ובקולות האשכנזיים המאריכים בא וי לא עלינו. הא וי המתנגן הזה שאני בכל זאת לא זרה לו. בת בית לא בבית. כך אמרתי לו לד"ב והוא הביט עלי מלמעלה אמר לי נו. ומה חדש ווא ס איז ניי. 132

129 סיון בסקין היכן עובר גבול הקרחון? קטעי יומן, ספטמבר אוקטובר 2008 ביום שבו נרצחה בנזיר בוטו, גיליתי שאני בהיריון. זמן לא רב לפני כן טיילנו בחבל קשמיר, כך שפקיסטן כבר לא היתה עבורי איזו מדינה מוסלמית שלא באמת קיימת, ואפילו לא רק מולדתם של המהגרים החיים בבריטניה, אלא ההרים הקרובים האלה בצד השני של העמק שלא לדבר על סימני האלימות, המשוחים בשכבה העבה של גריז העוני והאומללות, שניכרו בכל מקום על גופן של עיירות המריבה לאורך הכביש מש רינאגאר לל ה. ולכן, בדרכי הביתה באותו יום, חשבתי על שני דברים: על כך שזה היה צפוי כל כך שירצחו אותה זמן קצר אחרי שובה למולדת, ועל כך שהיום אני חייבת לעבור בבית מרקחת ולקנות בדיקת היריון ביתית. ראיתי שני פסים ורודים ברורים על גבי המקלון, הבטתי בראי חדר האמבטיה, ולא זיהיתי את פני. זו היתה תחילתה של נעמי. * נעמי בת שלושה עשר יום. מתברר שטי פת חלב נמצאת בבניין של חנות הגיטרות, זאת שבה קנה א ורי את המגבר לחשמלית שלו, שאנחנו נוהגים לקרוא לה שראפובה. היא קיבלה את שמה בזכות יופייה התמיר והאתלטי, ובימים שבהם הצטרפה אלינו, בדיוק ביקרה שראפובה המקורית בישראל והביסה את כל נבחרת הנשים שלנו בטניס. אבל עם כל היחס הסנטימנטלי לחנות הגיטרות איזה אידיוט מיקם טיפת חלב בבניין ללא מעלית, מעבר לגרם מדרגות בגובה חצי מטר כל אחת? בלית ב ררה, אני משאירה את העגלה למטה ועולה בלעדיה. האחות לוקחת ממני את נעמי ומצווה עלי להביא את העגלה. נכון שילדתי לפני פחות משבועיים ואני לא אמורה להתאמץ, אבל כוח האבסורד מריץ אותי למטה, לגרור את העגלה במעלה המדרגות. בפעם הבאה אבוא עם המ נשא. האחות מודדת ושוקלת את נעמי, שכבר עברה יפה את משקל הלידה האפרוחי שלה. 133

130 אחר כך אני מיניקה אותה ועונה על אלף שאלות, שכנראה נחוצות לאיזה מדור סטטיסטיקה מסתורי של עיריית תל אביב. לפתע מתברר שהאחות היא וילנאית. לא הספקתי לשאול אותה איפה היא התגוררה בווילנה, אבל היא הספיקה לשאול אותי. "ב קר וליני ש קס," אני עונה. "טוב, זה מהשכונות החדשות" )לא כל כך חדשות, למען האמת: אבא וסבתא ז ל ט ה גרו שם כבר בתחילת שנות השבעים(. "אבל אבא שלי הוא במקור מהעיר העתיקה, מרחוב קר וא ו פ ו," אני מנסה להעלות את מניותי. האחות ממליצה לתת לנעמי תוספת ויטמין D. "אבל למה," אני שואלת, "הרי ויטמין D אמורים לקבל מהשמש. לא ייתכן שאלוהים התכוון שתינוקות יקבלו תוספי מזון בטפטפת." "לא יודעת," עונה האחות, "ככה החליטו המדענים. הרי גם אנחנו היינו מקבלים שמן דגים." היא מתכוונת לשמן הקיק, שמאוחר יותר התגלה כ לא בריא. אני שומעת בקולה איזו קריצה סודית, ומיד נזכרת בזיכרון לא לי: ילדותם של אבא ושל האחות בווילנה של שנות החמישים, משוקמת אחרי המלחמה, ענייה ויהודית למרות הכול. צריך לשאול את זלטה על שמן הקיק, על ויטמין D, על הילדים שגדלו במאה התשע עשרה במרתפי העיר, ללא ויטמין D מהשמש, וחטפו רככת. גם לזלטה וגם לי יש זיכרונות זרים קרובים, מושתלים כאלה, שקיבלנו במתנה מימים עברו. צריך לקרוא ספרות מקצועית רפואה, ביולוגיה, היסטוריה, שירה ולהבין ל מה אלוהים כן התכוון. אני נזכרת שהעור הבהיר והעיניים הבהירות התפתחו בתקופת הקרח כדי שיוכלו לקלוט יותר ויטמין D מהשמש הקמוצה, ושבליטא יש עד היום שמות ג אוגרפיים המעידים על מיקום גבול הקרחון. כה עתיקה השפה הליטאית! אבל גבול הקרחון האמ תי תמיד עובר בלב האדם, נכון? לפני חמש שנים כתבתי ב שיר על ליטא: "ע ל א רצ ך, כ מ ל ך ג ול ה, / ק רח, ק רח, ק רח ע ול ה. / ק ש י ש ים ח ד ש ים י ח ל יק ו כ אן, / י ש ב ר ו ז ר וע ות ד ל ות ס יד ן, / וב א ור א פ ר ו רי ו ח ל ש ח ו א ים / י ח פ ר ו ת פ וח י א ד מ ה קפ וא ים, / ומ ש ת " פ ח ד ש ב א צ ב ע כ ח ל ה / י יט יב ל א ח ז ב ת ת מ קל ע." 1 כן, הקרחון יכול לעצור לפני לבו של איכר המסתיר יהודי, או להתפשט הלאה דרך המוליך הטוב ביותר: נפשו הרגילה ה רגילה לחלוטין של המשת"פ והמלשן. לא ביקרתי בליטא שש שנים, אני עדיין לא מסוגלת לנסוע לשם בידיעה שלא אפגוש שם יותר את סבא י וז ס )צורה ליטאית של יוסף( ואת סבתא יהודית. הידיעה שאפילו בליטא הם אינם עוד, בלתי נסבלת עבורי. יום אחד אקח לשם את אורי ואת נעמי, א ראה להם היכן גדלתי והיכן עובר גבול הקרחון. אבל 1 מתוך השיר "ארץ עיר". ראו "הו!"

131 קודם נעמי צריכה לגדול, ואני להתרגל. אז מה, מעכשיו גם אני אימא כמו כל האימהות של ילדי היהודים בווילנה? אם בליטא יש "רק שבעה ימים אביב בשנה", ברור שיש מחסור בוויטמין D... איך היא אכלה היום? לא, אני לא אדחף לה אוכל אם היא לא תרצה. האם אתחיל לדבר יידיש? בדור של סבתי היתה יידיש שפת האם של מרבית האנשים; בדור של הורי חלקם דיברו אותה, לפחות כשפה שנייה, וחלקם רק הבינו קצת. בדורי מעטים, כמוני, מבינים קצת, מעטים אף יותר לומדים אותה מחדש. אך שוב ושוב, עד היום, הופכת היידיש, בתפיסה שלי, משפת כל האנשים לשפתם של מעטים, וממנה לשפתן של אימהות. אם יש בי שמץ מן ההיסטריה האימהית המצויה, הרי שהיא מדברת יידיש. כך מדברים כל הפחדים מרוח הפרצים, מהצינון, מהמזון הבלתי מספק. לעומת זאת, הידיעה שהצינון אינו האויב מספר אחת של תינוקות בחודש אוגוסט בעיר תל אביב )כל עוד לא מכניסים את התינוק לקניונים ממוזגים, אבל מה יש לי לחפש שם?(, מדברת עברית לא רעה: העברית הספרותית של הרוקנרול. נעמי נרדמת לשיריה של נועה גולנדסקי הנהדרת: "ומתחת לשולחנות נחים עכשיו בשקט כלבי השמירה של כל החירויות..." היינו בהופעה של גולנדסקי ב"אוזן השלישית" בערך שבוע לפני הלידה. נעמי בטוח זוכרת משהו. גולנדסקי אמרה אז שאין לה מזגן לא בדירה ולא באופניים. בחורה כלבבנו. אנחנו מגדלים את בתנו באמצע החיים, בתל אביב החמימה והמתוקה. אין פה טלוויזיה, מזגן או הרבה מקום. יש פה אבא, אימא, ילדה, שתי גיטרות, שלושה סירים, מוזיקה שהיא כבר שומעת, וספרים שהיא עדיין לא יכולה לקרוא. מקום חשוב במיוחד תופסת כרגע המוזיקה של א ס ט ור פיאצ ולה, הגאון הארגנטיני שהביא את הטנגו המלוכלך של בואנוס איירס לאולמות הקונצרטים. מאז הולדתה של נעמי, תמיד יש לי במחשב תיקייה פתוחה עם האלבומים של פיאצולה: אם נעמי לא מרוצה, ונשללה האפשרות שהיא מבקשת אוכל או החלפת חיתול, אני לוקחת אותה על הידיים ולוחצת על.play אנחנו רוקדות בחלל הצר של המבואה. טנגו עדיין לא למדתי, אבל אני יודעת להקשיב למוזיקה. דווקא ההאזנה לטנגו המסורתי חושפת את הגאונות האמ תית של פיאצולה: הוא ניחש בטנגו את מה שעדיין לא היה בו, אך היה המהות האמ תית שלו. כך ניחש דוסטויבסקי האכזר את המהפכה, כך ניחש האהוב מכולם, קט ול וס בדילוג מעל הר של אלפיים שנה את השירה המודרנית. 135

132 * נעמי בת חודש. בכירת הדודות שלה, כלומר, אחותי הצעירה, חזרה מביקור בווילנה. היא מספרת שהעיר רק יפתה בשנים האחרונות. מישהו שם באמת מנסה ביושר לבנות לליטא חיים חדשים. היהודים כבר לא שם, והליטאים משמרים את המסורת שלנו. במקום יהודים יש להם מוז אונים על יהדות ליטא. אבל האמת היא שאני כבר לא יכולה לכעוס על הליטאים של היום, הם בסך הכול לומדים עכשיו לחיות למען עצמם ולבנות לעצמם מקום יפה ונעים. לאנטישמים ולשאר הגזענים שביניהם אין עוד תירוץ של אקלים ציבורי: הגיע הזמן שאנשים יישאו באחריות אישית על דעותיהם ומעשיהם, ואין סיבה להחיל עליהם שנאה קולקטיבית. אני רוצה לקוות שימי המשת"פים לא יחזרו לעולם. אחותי מספרת שקרובי המשפחה שהיא ביקרה שם הוציאו לה מהארכיון עותק של מסמכי החקירה של אבי סבנו, שמת במחנה ריכוז של סטלין. משפחתו הוגלתה ליישוב כפייה בסיביר. כל זה קרה להם, וכן למשפחת סבתי, ולרבים אחרים, זמן קצר אחרי כיבוש ליטא על ידי ברית המועצות בראשית שנות הארבעים. ביקשתי מאחותי העתק של המסמך. אנחנו רוצות לדעת במה הואשם האיכר הזה שלא הכרנו, אבא של סבא, אלכסנדראס ב ני וליס, א ילו סעיפי שווא טפלו עליו, ומה קרה לו. אנחנו רוצות לדעת כל מה שאפשר על אלימותם של משטרים אפלים, אז ועכשיו. אפילו כשהייתי בלאדאק, האזור הטיבטי של צפון הודו, שבו חיים הטיבטים החופשיים האחרונים )למעט אלה שבדהראמסאלה, גם היא בהודו(, התעקשתי לקרוא ולצלם כל מודעת קיר המדווחת על התעללות המשטר הסיני בטיבטים. כן. חופש התנועה הוא החופש החשוב ביותר. הוא החשוב ביותר, משום שהוא הבסיסי ביותר. לפני חופש הביטוי. לפני חופש הדת. לפני חופש העיסוק. החופש לקחת את גופך לאן שמתחשק לך, החופש לשלוט בגופך בעצמך קודם לכול. ללא השאיפה הזאת, איש לא היה מבקש חופש פוליטי: זה פשוט לא היה נחוץ. אם אפילו גזילת חופש התנועה שעברתי במשך שעה בחדר הלידה היתה כה קשה לי וזה היה הדבר הקשה היחיד בלידה הזאת, שבחרתי לעבור ללא אפידורל, במיוחד כדי לזכות בחופש תנועה איך אמור אדם לקבל גזילת חופש מלאה ומתמשכת? הוא לא אמור. נעמי שלי, כשתלמדי ללכת, את תדעי את זה מיד. * 136

133 נעמי בת חודש וחצי. גמרתי לקרוא את חומרי הארכיון שאחותי העתיקה לי. מתברר שדווקא תיקו האישי של אלכסנדראס לא שרד, אבל נותרו העתקים מהתיקים האישיים של סבא, של א מו, של גיסו ושל סבתא יהודית. משונה כל כך לקרוא את שמותיהם של אהוביך בטפסים ובפרוטוקולים של חקירות באינקוויזיציה הסובייטית. פרוטוקול החקירה של סבא: "מהו המוצא הסוציאלי שלך?" "ממשפחה של איכרים." "במה עסקת לפני הפינוי?" )"פינוי" הם קוראים לזה(. "בחקלאות." "במה עסקת בתקופת השלטון הבורגני בליטא?" "בחקלאות." "במה עסקו הוריך?" "בחקלאות." "במה עסק סבך?" "בחקלאות." וכן הלאה copy paste עיקש של חקלאות, דורות מתחלפים של סוסים, פרות, כבשים, תפוחי אדמה, תפוחי עץ, מחרשות... מעולם, מעולם לא טעמתי ירק או פרי טעימים כמו אלה שגידל סבא שלי אולי רק בדולומיטים שבצפון איטליה, אצל איכרים וצאצאי איכרים כמוהו. אלא שהממשלה האיטלקית משלמת להם סובסידיות נדיבות כדי שיש מרו למענה את שיטות הגידול המסורתיות, ואילו את סבא שלי ה גלו בצעירותו לסיביר. ואפילו באדמה הקפואה שלה הוא הצליח לגדל משהו אכיל. אני, נערה עירונית שלא מצאה את מקומה בקיבוץ ועזבה מיד אחרי הצבא, לפחות יודעת לזהות את הדברים האלה. מה מכל זה אוכל להעביר לנעמי? ובכל זאת אני לא מצטערת שבתי היא ילידת תל אביב. תל אביב היא חופש. * התיק מלא בכל מיני מכתבים ומסמכים שכתבו המגורשים עצמם: בעיקר אוטוביוגרפיות שנועדו להוכיח שהם עובדים ביושר וזוכים להערכה על עבודתם, בתקווה עמומה שזה יקל על גורלם. משמעות ההקלה היא אחת: שייתנו להם לשוב הביתה. המכתבים כתובים בשמם של בני משפחה שונים, אבל בכולם אני מזהה את כתב ידה המצועצע של סבתא יהודית. היא כתבה אותם עבור כולם, מן הסתם משום שהיטיבה מכולם ללמוד רוסית. היה לה כישרון אדיר לשפות. שישים שנה אחרי שנסגרה הגימנסיה העברית שלה במרימפול, היא התכתבה עם אחותי בעברית רהוטה. כשחשה ברע, ביקש ממני סבא להעתיק באותיות גדולות שירים בעברית ולשלוח לה. לא שלחתי את השירים שלי, כמובן שלחתי את שיריה של לאה גולדברג. הם הקלו עליה מעט את הימים הקשים. מה שמדהים עוד יותר בתיקים האלה, אלה הפרוטוקולים של חקירות 137

134 העדים. ב 1950, אחרי פנייתו של סבי התמים שביקש לשוב עם משפחתו הביתה, משום מה לקחו נציגי האינקוויזיציה את העניין ברצינות והלכו לברר על סמך מה הוגלתה משפחת בניוליס. נחקרו כמה שכנים ומכרים של המשפחה. השאלות נסבו בעיקר על רכושה של משפחת בניוליס לפני הגירוש ועל חברותם של בני המשפחה באי א לו ארגונים בתקופת "השלטון הבורגני". כל הנחקרים נתנו בערך אותן תשובות בנושא הרכוש )"4-3 סוסים, 5-4 פרות, כבשים" וכו'(, וזה מובן: אם כולם אומרים שלושה סוסים, אתה לא יכול לומר פתאום שלא היה להם שום סוס. אבל חלקם, כך נראה, שמחו לנדב גם מידע על נשיאה בתפקיד כלשהו בשלטון המקומי. ועד הכפר או משהו כזה. מדוע היו צריכים לנדב מידע כזה, להיות יותר קדושים מהאפיפיור על אזרחי? הלא ידעו שמידע זה, שלא חויבו אלא התנדבו לתת, עלול להרע את מצבם של שכניהם לשעבר. האם בתוך שנים אחדות השחית הכיבוש הסובייטי כל כך את נפשם של האיכרים הליטאים? או שמא זהו טבע האדם: אולי כל מה שנחוץ כדי להופכו למלשן, הוא מעט עידוד? אולי המלשן והמשת"פ שבתוכנו רק ממתין למישהו )לבוש מדים, או על אזרחי( שיבקש זאת? שיפקוד עליו להיות? החקירה מצאה ביושר שאלכסנדראס בניוליס נשלח למחנה, ומשפחתו הוגלתה, על סמך היותו קולאק )"4-3 סוסים...", כזכור( וחבר בכיר במפלגה בורגנית, ועל כן אין לבטל או לקצר את עונשם. הם שבו לליטא רק ב 1959, שש שנים אחרי מותו של סטלין. על מסמך השחרור שלהם כתוב שהם רשאים להתגורר בכל יישוב ברחבי ברית המועצות, למעט המחוז שבו התגוררו לפני הגירוש. חופש התנועה האמ תי, החופש לשוב הביתה והחופש לעזוב את הבית, לא הושב להם גם אז. * אורי מתאמן על פרלוד של באך, שנכתב במקור ללאוטה ועו בד לגיטרה קלסית. אני בוכה מהתרגשות. תמיד התייחסתי לבאך כאל מלחין א פ י: עד כה לא היה לי מושג שהיה גם ליריקן גדול. כנגד ההפתעה שלי אורי מוצא בשבילי ב Youtube את הביצוע של גלן גולד לווריאציות גולדברג. "אבל באך הזה לא משאיר לך שנייה לעצור ולנשום," הוא מפטיר. נעמי מאזינה ויונקת, יונקת. היא לא צריכה אף שנייה לעצור. רוב הניסויים הפסיכולוגיים על העדפותיהם של תינוקות מבוססים על שינויי קצב היניקה. 138

135 אני מדמיינת אולם ענק, מלא במספר סטטיסטי ענק של אימהות )כלומר ב ס קיני ות( עם תינוקות יונקים. מדען בחלוק לבן משמיע להם באך או פיאצולה, וכל התינוקות יונקים מהר יותר. מקהלה סטטיסטית של תינוקות. אחר כך הוא משמיע להם פרוטוקולים של חקירות, וכולם עוצרים את היניקה וצורחים. מה שבטוח, התוצאה הממשית של הניסויים המדומיינים הללו כלומר, דיסקים עם כותרת "בייבי ]מלא את שם המלחין[" אינה באה בחשבון. אלה הומצאו עבור הורים שאינם אוהבים מוזיקה בעצמם, אבל מרגישים חובה "לפתח את המוח" של תינוקותיהם. קסילופונים שמתיימרים להחליף תזמורת זה לא בשבילנו. * החופש לשוב הביתה והחופש לעזוב את הבית. אני רוצה לבקר במקומות רבים, אבל יש שתי ארצות שאליהן תמיד ארצה לבוא שוב ושוב, ולקחת אליהן את נעמי: ליטא ואיטליה )בעברית אלו כמעט אותן אותיות!(. מולדתי הממשית ומולדתי הרוחנית )חייבת מתישהו ללמוד איטלקית, ואולי גם לטינית. הידיעות הקלושות שיש לי כעת, לא יספיקו לתוכנית ארוכת טווח(. מולדתי השלישית, המעשית, היא תל אביב. כאן נולדה ילדתי. וילנה, מימין: סבא יוז ס וסבתא יהודית 139

136 משה סקאל שני קילוגרמים ושש מאות קטעי יומן תל אביב באוגוסט הזעקה האחרונה של אחותי נשמעת בארבע וחמישים לפנות בוקר דרך כל הקירות והדלתות הסגורות. מיד אחרי הצעקה הזאת חודרות צווחות חדשות את חומות הבטון והפלסטיק, צווחותיו של תינוק טרי, תינוקת, האחיינית שלי. חצי שעה התעניתי בזעקותיה של אחותי, וכעת הן נקברות בבת אחת תחת קריאת הגרון החדש, המר ו קן את כל מה שיש לו בבטן על העולם ועל האור החזק ועל האוויר. צריך להתחיל לנשום. כל בני המשפחה התאספו בחדר ההמתנה של בית היולדות באיכילוב. אבא ברח החוצה לפני שעה, הוא לא עמד במחנק וברעש. כשאני נכנס לחדרה של אחותי, אני מגלה שאור היום כבר עלה, ועכשיו נכנס האור דרך החלון ונופל על גופה הסגול של התינוקת. היא מקופלת בתוך השמיכה של איכילוב, הרגליים שלה מציצות מהשמיכה, הפה שלה כבר יונק, עושה קולות של יניקה, מצד אחד ואז מצד שני. אני מניח את היד על כתפה של אחותי, כמו שעשינו בילדותנו כשהיינו מתפייסים, אחרי הטחת הראשים בקיר, החריטות העמוקות בבשר, כשהוצאתי את הלשון מהפה וליקקתי את הדם הזב ואז הנפתי דגל לבן לכניעה, שביתת נשק. הכול נגמר עכשיו. כשהייתי קטן, קראו לי במשפחה מושי קטן, להבדיל ממושיג ד ול, בן דודי שנולד שישה חודשים לפנ י. אני חוזר הביתה בשבע בבוקר, הולך לישון ומתעורר בשתיים בצהריים. הראש שלי כואב, הבטן כואבת. אני אוכל משהו והולך לתרגל יוגה, אבל אירועי הלילה והבוקר אינם מרפים, הם צצים כמו תחילתו של התקף מיגרנה, עמומים וקרבים, הולכים וקרבים, קשה לי במיוחד היום עם התנוחות ההפוכות, כי הדם נתקע בראש ומסרב לרדת לרגליים, לכל היותר הוא נעצר בירכיים 140

137 וזהו, אין לי מספיק דם, ואני צונח על המזרן ופרצופי משתקף במראה: סגלגל כמו פרצופה של אחייניתי. לשנינו ראש ביצה. אבל היום אינו נגמר כל כך מהר. בערב אני מגיע שוב לזירת הפשע, התינוקת יש נה כי נתנו לה אנטיביוטיקה, אלוהים יודע למה, ואחר כך, באחת עשרה בלילה, אני אוכל שקשוקה ביפו, וגם מכרסם בנמל כנאפה שקניתי ברחוב יפת, ורק בסוף, מאוחר בלילה, מקרטע למיטה ונרדם. ששש... דוד מושי קטן ישן שנת ישרים. 1 בספטמבר יום ראשון. אני רוכב על האופניים לחנות התכשיטים של אבא. מבעד לסורגים אפשר לראות אותו, רכון מעל שולחן העבודה, משקפי העבודה על ראשו, והוא עובד לאור מנורת הנאון. אני ממשיך לעמוד שם עוד קצת, עד שהוא מרים את הראש ומסתכל לעברי ולא באמת רואה אותי בגלל החושך בפנים והשמש בחוץ, אבל הוא יודע שאני שם, כמו אדם עיוור שמישהו נכנס לתחומו והוא מרגיש. אבא לוחץ על הכפתור ואני הודף את הדלת ונכנס ומדליק את כל האורות. לפעמים, כשאני עומד בחוץ ומציץ דרך חלון הראווה, אני רואה אותו יושב, הרגליים על השולחן וכוס קפה ביד. את הקפה הוא מחמם לעצמו בעזרת הלהבה, שבה הוא מ לחים תכשיטים. שולחן העבודה שלו עמוס פלאיירים, פצירות, מלקחיים, חומצות שונות, גושי מתכות ואבני חן. משמאל לשולחן העבודה של אבא תלויה תמונה ש בה הוא בן שלוש או ארבע, על ראשו תלתלים והוא מחזיק סוכרייה על מקל ומחייך. הוא יושב על משהו שנראה כמו גזע רחב וכר ות. שולחן עגול, מן הסתם. * בלילה אני מבקר את המשוררת א', והיא אומרת שיש לי קו גורל קטוע בכף היד. 2 בספטמבר וגם בבית היולדות, שוב בבית היולדות באיכילוב, כל המשפחות, הילדים, 141

138 142 המבקרים, הנ אונים, הפרחים והבובות הוורודות. אנשים שמגיעים לבקר את היול דת בלי להתקשר ולקבוע מראש, כאילו מדובר בהצגה, שעשוע להמונים. אחותי, למען השם. אני מתקשר ושואל אם אפשר לבוא. כן, בטח, אומר גיסי. טוב, אז אני אגיע עוד מעט. אתם צריכים משהו? לא... לא, לא, תודה. ושם, בגינה של בית החולים איכילוב, אנשים מדדים על רגליים כפותות בפלסטיקים ובברזלים. זה בית חולים, לכל הרוחות, לא "הבימה" שלד אפלולי ומתוחם, מעל מגרש החניה התת קרקעי. אני הלא אמור להכיר בתי חולים, לא מבפנים, מבחוץ. כמה הייתי רגיש, כמה אני רגיש לכל דבר: לחלב, לקור, לעייפות, לשינה. לחלב. האם היניקו אותי? לא, בקבוק היניק אותי. ינקתי חלב מזויף מבקבוק מחוטא, כל שלוש שעות ב ול. הייתי שמן, בלונדיני, מפונק, לא רציתי לדרוך על החול ברגליים חשופות, ולא בגלל הח ום. סרגו לי גרביים קטנים, ובהם ירדתי לחוף הים. הים היה קרוב, ישבתי קרוב למים, בגופייה לבנה, צמיד קטן על פרק היד, שרשרת משתלשלת מהצוואר ועליה תליון: שני דגים מעורסלים זה כנגד זה, מאחורי התליון שמי, מספר הטלפון בבית ומספר הטלפון אצל סבתא. אני הנכד הבכור. סבתא יושבת במרפסת בעלת התריסים הירוקים, קשה לה ללכת, אף שהיא רק בת חמישים ו. כשהיתה בת שנתיים פגעה בה מחלה, וכשאני כבר בן עשר ומגיע אליה לבדי, צריך לחכות הרבה זמן ליד הדלת עד שהיא מגיעה עם מקל ההליכה האפור, לאט לאט. אנחנו יושבים במטבח, אני מניח את הידיים על השעוונית, סבתא מבקשת שאזיז את הידיים, ופור שת גיליונות נייר ששולחים אליה מ"מפעלי נייר חדרה". סבא א ב רם עבד שם עד שיצא לפנסיה. כשאני בן שש או שבע, בעקבות מריבה גדולה בין סבא וסבתא, עובר סבא א ברם להתגורר אצלנו. יש לו חדר משלו ורגל מפלסטיק. כל היום הוא יושב על הכורסה, פושט את רגל הפלסטיק לפנים וקורא ספרים בצרפתית. הוא קירח, יש לו שפם אפור, הוא שונא מוזיקה מלבד נגינת הכינור, ומספר לי שישב בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל. והוא הרי היה חובב רדיו ולא מרגל. אני זוכר הכול. הזיכרון אצל הס ופר הוא כמו האצבעות עבור הפסנתרן. סבא נולד במצרים, למשפחה ממוצא צ'כי. ככל הנראה. סבתא לא מדברת עליו יותר אף פעם, גם כשהוא כבר מת. היא פור שת את גיליונות הנייר של "מפעלי חדרה" בנדיבות על השעוונית, מכניסה שתי פרוסות לחם אחיד לטוסטר. אני אוהב אצלה הכול: את הקוטג' ואת המיונז ואת המלפפון

139 והעגבנייה ואת הממרח שהיא מכינה מטחינה גולמית ומדבש, ואת ה כ ונ פ ה עוגה העשויה אטריות, עם הרבה סוכר ובוטנים. אני אוהב את התריסים הסגורים תמיד מחשש ה d'air,courant "רוח הפרצים", את כל החפצים המכוסים ניירות אלומיניום וניילון בשביל ההיגיינה. כשאני הולך לחדר השירותים, היא מכבה את הטרנזיסטור, כדי לשמוע אם רחצתי ידיים. אני משאיר את המים נוזלים עוד דקה או שתיים, שהיא תהיה מרוצה. רחצת ידיים? כן. היא מסתכלת על האצבעות שלי. היא יפה כל כך, היא מדברת איתי בצרפתית, גם כשאני עדיין לא מבין. ובגיל שלוש עשרה אני מתחיל ללמוד את השפה הזאת, יש לי מבטא מרוקני בגלל המורות בבית הספר, אבל אני אוהב את השפה הזאת, אני קשור אליה. היא עשתה דרך ארוכה מצרפת לקהיר, ומקהיר לתל אביב ועד אלי. אני מדבר עם סבתא בצרפתית, הצרפתית שלי נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת, אני מתעקש לד בר בצרפתית, היא מסרבת להכיר במבטא המרוקני שלי, ואילו אני רגיל לשמוע את הרי"ש שהיא מגלגלת. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם את המבטא הפריזאי, ומאז סבתא מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא היתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה. את הדירה שלה היא עוזבת כשאני כבר בן שלושים. אנחנו מפ נים משם הכול: את שולחן הטואלט ואת מראת הטריפטיך, את השידות, את התמרוקים ואת הסיכות ל ש ער שהיא שומרת בתוך קופסת לב שנתתי לה במתנה, את המיטה, את כל הניילונים, ניירות הטואלט, גלילי הצמר גפן וניירות האלומיניום בשביל ההיגיינה. מאז אני מ פנה את המבט בכל פעם שאני עובר ליד הבניין הישן שלה, אבל פעם אחת הספקתי להבחין שהתריסים הירוקים כבר לא שם, וגם לא סבתא. איפה את, סבתא? אני כותב את זה כשאת עוד כאן, חשוב לי לכתוב כשאת כאן, ולא אכפת לי שזה לא יהיה מעו בד. את שוכבת בהרצליה בבית האבות, את בחרת את המקום הזה בעצמך, התגלגלת מבית אבות אחד למשנהו עד שהחלטת ששם, בהרצליה, יהיה לך טוב. והיה לך שם חדר משלך עם מרפסת לגינה, עם כל הרהיטים שסחבנו מהדירה הישנה בתל אביב, עם כל התמרוקים שלך והשיגעונות שלך ונייר הסלוטייפ להגנה מה d'air,courant וכל גלילי נייר הטואלט והצמר גפן, עד שהחלטת שזהו, את עוברת למחלקה הסיעודית שבקומה ד', כי ככה את רוצה. 143

140 ושם, בקומה ד', את חולקת חדר עם אישה שכל היום צועקת בפרסית, והפנים שלך אינן פונות לחלון ואינן פונות לטלוויזיה, הן פונות היום לתמונה של הבן שלך, ד וד שלי, הבן שהיה לך ומת מהתקף לב לפני שישה חודשים, בגיל ארבעים ושבע. הצמדת את התמונה שלו לקיר באמצעות נייר סלוטייפ ואת מסתכלת עליו כל היום. כבר עברו שישה חודשים מאז שהוא מת, סבתא, אבל עלייך זה נראה כאילו עברו עשרים שנה. איפה החי ות שלך? והנחמה שלך? והצחוק שלך? ולמה את כועסת עלי? את לא רוצה לראות אותי, סבתא, את לא רוצה שאבוא. יקי רי, עכשיו ישנים. יקי רי, עכשיו לא רגע נוח. סלח לי. אני לא סולח. פעם אחת, לפני שבועיים, עשיתי את כל הדרך בחיפושית הלוהטת, בשמש של חודש אוגוסט, עד להרצליה, עליתי לקומה ד', עצרתי את הנשימה כשנכנסתי למחלקה הסיעודית, ושם, בקצה המסדרון, דפקתי על הדלת וקיוויתי לשמוע את הקול הדק שלך. לא שמעתי אותו, אבל הכניסו אותי לשם איכשהו, ישבתי לידך כמה דקות. הסתכלת על הקיר, על התמונה שלו. גילגלת את העיניים לאחור או לשמ ים, ואחרי כמה דקות ביקשת שאלך. הגזע הכרות, אני חושב על הגזע הכרות כשאני רואה את כל התינוקות האלה בבית היולדות ואת המשפחות האלה. תוך יום העלו אותך בדרגה, סבתא, תוך שנייה אחת, הצעקה של אחותי והצווחות של האחיינית, בן רגע הפכת מסבתא לסבתא רבתא. את לא אוהבת את הצליל של זה, ובצדק. 3 בספטמבר והציונות העיקשת שלך. את בני המשפחה שיכנעת לעזוב הכול את כל התפארת בקהיר ואת בתי הקיץ באלכסנדריה ולעלות לארץ. פשוט נסעת לחופשה בתל אביב, ואז הודעת להם שאת נשארת כאן, ושמי שרוצה, שיבוא. את כולם העלית לארץ, מלבד אח אחד שהשתקע בבלגיה, ועוד אח שחי במשך שנים בפריז ובלונדון ולבסוף בא למות בנתניה. פעם אחת שמעת אותי מדבר על הצבא, והתרתחת: nous" Nous "!défendons )אנחנו מג נים על עצמנו(. את יודעת. 144

141 אבל רק לפני שנה, כשנפלתי מהאופניים וסדקתי צלע, דיברתי איתך והבנת אותי. היית אולי היחידה שהבינה מה מתחולל בתוך הגוף שלי, הרי כל החיים את מסתובבת פגומה, צריכה להיזהר, כל דבר שובר ונשבר, כל דבר מחליש עד כדי הירתקות למיטה. ומן המיטה מ נ הלת את כל העולם. אבל לא אני. אין לי הכישרון לזה. אחרי שנפלתי, קמתי מהרצפה כמו חולה שנגע בו קדוש והוא קם לתחייה. תכף ומיד מיהרו אלי אנשים, עזרו לי לקום ונתנו לי לשתות כוס מלאה במ ים מוניציפליים שכמעט הרגו אותי. חזרתי הביתה, לבשתי בגדי התעמלות, יצאתי ועשיתי ספורט. הכאבים התחילו יומיים אחר כך, וגיליתי עד כמה שברירי כל העסק הזה, הגוף העור והעצמות ומה שביניהם, האיברים הפנימיים, אלה שלא חושבים עליהם אף פעם מלבד כאשר יושבים במסעדה ומניחים לפניך: מוח, אשכים, טחול, לשון, קישקע. כשהצלע סדוקה, אפילו כשנושמים כואב. אפילו כשנאנחים. נאנחתי הרבה, אבל בשקט. אוי אוי אוי, הייתי נרדם מרוב כאבים, ול פנות בוקר מתעורר מרוב כאבים, ולא יכול לשכב על צד שמאל ולא על צד ימין ולא על הבטן ולא על הגב. הלכתי ל שבת בסלון, בזהירות, על הספה, עצמתי את העיניים, וכל חלומות הבלהה שרק חיכו ליום שבו אפול ואסדוק צלע, כל החלומות הללו באו אל י בשעות הבוקר המוקדמות. שמחתי שאין ש בר בצלע, הודיתי לאל שלא שברתי שום איבר חלילה, אבל כמה אפשר לשמוח כשאפילו לשמוח כואב? לפני חודש שברת את עצם הירך, ממש כמו זקנה טיפוסית. כשבאו להקים אותך בבית החולים, עצמת את העיניים וצווחת. הם נבהלו והלכו, השאירו אותך יושבת בכיסא הגלגלים. גם הפעם ניצחת. אבל מה עשו כולם לפני ש בעים שנה, כשאת כבר הסתובבת עם פוליו ברגליים? בצילום על חוף הים בתל אביב רואים אותך שרועה על החול, יפהפייה, בבגד ים שני חלקים, שתפרת בעצמך. * ואם אני מתגעגע לארץ, לאיזו ארץ אני מתגעגע בדיוק? לזאת שתהרוג אותי בסוף אני עוד אמות ממנה או לזאת שלא נשארתי בה. וכל הגעגועים האלה, גם הם כבר שככו. הרגיש ות הקיצונית, הכאב, התענוג הצורב, כל זה הלך עם הגעגועים. בצרפתית זה נשמע טוב יותר,,Mal du Pays "הכאב של הארץ", הע צב וקשיי ההסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי ההסתגלות האלה מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה )"החזרה לייסורים"( 145

142 או מלנכוליה. לפעמים גם בדיכאון. אני נזכר במה שכתב שאטובריאן: "הנוסטלגיה היא הגעגוע למולדת. גם על גדות נהר הט י ב ר ח ווה אדם געגועים ל מולדת, אבל געגועים אלה גורמים לתוצאה שהיא הפוכה מהתוצאה הרגילה: הוא נתקף באהבת הבדידות ובשאט נפש כלפי ארצו." אני אוהב את הבדידות. סבתא אוהבת את הבדידות. כל מי שברחוב לא. ובבית היולדות. לאחיינית הקטנה נתנו "ע רכ ת תינוקת". אבא מוכר את זה בחנות. יש בזה סיכת ביטחון קטנה מזהב, חרוזי קוראל ודמות קטנה של ילדה מזהב. אולי קמע, אולי קישוט לעגלה. אני מתבונן באחיינית, היא מתוקה מאוד, היא עוד לא יודעת כלום. יש בינינו קשר גנטי, המשפחה מתפצלת מכיוונים בלתי מ וכרים, אני הדוד שלה, דוד מ ושי קטן, כולם אומרים, דוד זה הכי כיף. שני קילוגרמים ושש מאות גרם, פחות מהלפטופ שלי. היא כל הזמן י ש נה. 4 בספטמבר יש לה קיבה בגודל של מטבע. חצי שקל. היא גומעת את החלב אבל לא ברור מה היא עושה בו, אומרים שזה בעיקר בשביל התנועה של השפתיים, שיהיה לה מה לינוק כשהקיבה שלה תגדל. השערות השחורות שלה זמניות. ראש הביצה וצבע העיניים זמניים. היא מוצצת אצבע מלידה, את כל היד הקטנה שלה היא מוצצת בקול גדול. תיבת התהודה שלה אינה די מאומנת, אולי רק בלילות, כשהיא רעבה. והיא תינוקת ממין נקבה. כמה תינוקות בנות אני מכיר, כמעט כולן כאלה. סיפרו לי שבתל השומר נולדו החודש מאה ועשר בנות ועשרה בנים. ביום שבת האחרון, מדווח גיסי, כל הזמן היה איתה כך: קקי פיפי קקי קקי פיפי פיפי קקי. * גלי בת שבוע. כבר שלושה ימים כואבת לי הבטן, ערכתי כבר חצי מהספר המתורגם, עבדתי בחנות ארבע פעמים, בישלתי לי מרק עוף באמצע הקיץ המהביל. והיוגה, היום אחר הצהריים יוגה. הדם חייב לרדת מהרגליים לראש, ואני לא מדבר על הדם הטבורי. אם אקנה אנזימים, א וכל לשתות חלב, אבל אני לא רוצה. וסבתא. 146

143 מחרתיים אסע אליה, הפעם לא אבקש את רשותה. אולי אגיע מזיע, בחיפושית, אעלה ארבע קומות והדלת תיפתח לקראתי, היא תקרא לי לבוא, תשאל לשלומי, תתעניין. אני אשב בידיים על הברכיים, כמו שהיא אוהבת. ואולי אימא צודקת, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לא לבקש. 5 בספטמבר כי בעצם, כשישבתי בחדר היולדות )שוב אני חוזר לשם(, הרגשתי באופן חזק מאוד את העקר ות שלי, הרגשתי אותה בבטן ולא באשכים. ואז ראיתי שם בחורה, כבר לא כל כך בחורה אבל לא ממש אישה. והיה בינינו קשר סמוי, בגלל זה הסתכלתי עליה. ואז היא ניגשה ואמרה שאנחנו מכירים, שעבדנו יחד בפריז. נכון. אבל לא בגלל זה הסתכלתי עליה, לא זיהיתי אותה בכלל היא השתנתה מאוד אבל היה בינינו קשר סמוי של עקר ות, של דודים נצחיים, דודים וזהו )עד שהדוד מת והאחיין שלו הולך אחרי האלונקה שלו ורואה איך זורקים אותו לאדמה. הדוד שהיה חזק וכשהייתי ילד רכבתי על הכתפיים שלו. הדוד שאהב רק נשים תימניות. שעישן הרבה. שהיה לו קול נמוך וסמכותי. בפעם האחרונה שדיברנו, זה היה לפני שנה בערך, הוא התקשר ושאל אם אני מכיר עיתונאים כדי לחשוף פרשייה בתחום קמעונאות המזון. אבל הוא נפל על רגע לא טוב, הייתי מדוכדך מאוד, כאבה לי הבטן. וככה זה גם יצא, אמרתי לו שלא, אני לא מכיר(. אחר כך לא יצא לנו לדבר, לדוד שלי ולי, חוץ מפגישה אחת חטופה באיכילוב אחרי ההתקף הראשון שלו. ואז היה ההתקף השני, בחודש פברואר, ועליו כבר סיפרו לסבתא שלי, ובימים שהוא היה מאושפז ללא הכרה, היא ביקשה לנסוע ולראות אותו. היא הזמינה אמבולנס פרטי, האמבולנס הגיע לבית האבות, לקחו אותה משם על אלונקה, ואז העלו אותה לאמבולנס וקשרו את האלונקה של סבתא טוב טוב כאילו הולכים לשגר אותה לחלל. אחר כך נסעו ל"אסף הרופא" והיא ישבה ליד הבן שלה. הוא היה רגוע כפי שמעולם לא היה. הזקן שלו כבר צימח. כל מיני מכשירים היו מחוברים אליו, והחזה שלו עלה וירד כמו בנשימה לא טבעית, שאין בה ממש. אנשי הצוות הרפואי היו נחמדים לבני המשפחה באופן מדאיג, והעלימו עין משעות הביקור המותרות. סבתא נשארה לשבת לצ דו שעה ארוכה, היא שאלה הרבה שאלות בנוגע למכשירים שמחוברים אליו, ולפני שעזבה את 147

144 המקום על כיסא הגלגלים שלה, רצתה לדעת שלא קר לו. למחרת חזרנו הביתה. ישבנו עליו שבעה. ואז, כאילו הבן אדם הזה לא היה. מה שמוציאים מתוך האדמה ומחזירים לתוך האדמה, כאילו לא היה. מה שהסתובב ונשם ואכל וסבל, כבר לא מרגיש כלום. האדמה מעכלת את הבשר שלו ופולטת את העצמות. העצמות דוקרות לה כמו שורש של שן כלואה. זה כמו שן ב ינה, שרוצה לצאת החוצה, היא צובטת את החניכיים, היא דוקרת, היא רוצה לצאת ולא יכולה, כי יש ש ם עצם. בדיוק במקום שבו היא צריכה לצמוח. ואז, מי שירצה להוציא את השן הזאת החוצה, יעשה חור בחניכיים, יכניס צבת וישבור את שן הבינה, וככה הוא יוציא אותה: חלקים חלקים. כמה דם י צ א משם? המון. ולמחרת, הבן אדם יקום עם פרצוף נפוח ולא יוכל לאכול שום דבר, רק לשתות. מ ספר הטלפון שלו עדיין שמור בזיכרונות של הטלפון הנייד שלי, אני לא מוחק אותו, אין לי מושג למה. * האחיינית יש נה בחדר שהכינו לה מבעוד מועד בבית של אחותי ברעננה. מחר אסע להרצליה, לבקר את סבתא, ובאמת לא אשאל אותה אם אפשר לבוא, פשוט אגיע. אימא אמרה לי היום: "אי אפשר להתנהג איתה כמו פעם." "כמו מתי, כמו לפני שנה?" שאלתי. אימא ענתה: "כמו לפני חודש." את נעל מת לי, סבתא. תמיד חשבתי שאני אמות לפנייך. כמה הכול יכול היה להיות יותר פשוט. אבל את נצמ דת לחיים שלך כמו אזוב, בכל פעם שאני מספיד אותך בראשי, את חוזרת. אולי מחר תיעתרי. 148

145 149

146 150

147 שמעון בוזגלו אין שיר היום, ש ימ ון, כלום! חמישה שירים א ינ שיר ה מ וז ה מ פ נ ה א ל י א ת ג ב ה ומ פ ש יל ה א ת ש מ ל ת ה, ו א ת ה נ פ יח ה ה פ ו רח ת מ ע כ וז ה ה מ ע ד ן נ ות נ ת ל י ל ה ריח, ל ה ריח ב ל ב ד, א י י י י, ו ל מ ות מ ת ש ו קה! שומר לילה במאפיית ב רמ ן ב י מ ים ה ה ם ה ת ע ל ס ת י ע ם ס פ ר ות י ו ן ה ע ת י קה ב די רת ה ח דר ש ל י, ה י ש נ ה. ו נ ג ע ת י ל ה ב כ ל ה מ ק ומ ות, ו ה יא ה ת מ ס רה א ל י ב פ ש וט א יב רים ש ל פ ס ל א ל ת א ה ב ה א ש ר ה ש יל ה מ ע ל יה ת ' פ ס ל. וב ל יל ות ה ה ם, כ ש מ ב ע ד ל ח ל ון ה ק ט ן נ ש ר ו כ וכ ב ים ע ל ה ע יר ם ש ל ג ופ נ ו ו ט ב ע ו ב ז ע ת א ה ב נ ו, ו ש מ ות ג ב ו רים, פ ע ל ים ו א י ים רח ו קים צ מ ח ו פ רא ע ל ש פ ת ות ינ ו, קמ נ ו ל נ ו מ א צ ב ע ות ה מ ט ה, א ה וב ת י ה יא ה ת ק פ ל ה ש וב ל ס פ ר, ו י ח ד י צ אנ ו א ל מ ש מ רת ה ל י ל ה. שנה לפני שנולדתי ש נ ה ל פ נ י ש נ ול ד ת י, כ ך רצ ה ה מ ק רה )א ו מ י ש לא י ה י ה(, ה ג יע ו ה ו רי ל י ש רא ל מ מ ר וק ו. ו נ אמ ר ש ה מ ק רה ה י ה מ ה ס ס, נ אמ ר ש ה ו רי ה י ו נ ש א רים ע די ן ב מ ר וק ו. א ה, ה נ ה א נ י, ש ם ב ת מ ונ ה, ב ג ן ה י ל דים ה מ ר ו קא ים, ש ם ל י ד ה ג נ נ ת ה ש מ נ ה. מ מ ה רח ל, ע ט ינ י ש ו א י ז רע ה, ש פ ר ו ש ו: מ מ ה רח ל, ת נ י ל י קצ ת ג רע ינ ים. י ל ד ה מ ד ב ר מ ר ו קא ית 151

148 ז ה ד ב ר מ ש ע ש ע, ב ח י י. ה לא מ ר ו קא ית ז ו ש פ ת ם ש ל ה ז קנ ים, מ ה? מ מ ה רח ל, ע ט ינ י ש ו א י ז רע ה. א ו נ אמ ר ש ה ו רי ה י ו מ ע ד יפ ים א ת צ רפ ת, כ מ ו ה ר ב ה י ה ו דים מ ר ו קא ים. ה א ם ה י ינ ו ג רים ב מ ו ש ב ה ע ל ח וף צ רפ ת, ז ו ש ה קימ ו י ו נ ים ק דמ ונ ים ו כ נ ו א ות ה ב ש ם מ ס ל י ה? מ רס י,,Monsieur ז ה לא ב ש ב יל ך: מ ל כ ל ך, י ות ר מ ד י ע רב ים. ס ע ל פ רי, ש ם ע דיף. א ה, פ רי, ל מ ות מ ן ה ש ם. ה י, ש ימ ון, ה נ ה א ת ה, ע ם ה י ל ק וט ה כ ב ד ע ל ה ג ב ב ין ר ו ש מ פ ול י ו]ן[ ל rue ש מ פ ינ י ו]ן[ ע ל ר קע ד ש א ים י ר ק ים, ב ל י ס וף ד ש א ים י ר ק ים, מ ז יע ל ה ט ות פ ע ל ים ב ל ט ינ ית In principio creavit Deus,caelum et terram א וי, ב מ ק ום ל ומ ר פ ש וט ב רא ש ית ב רא א לה ים א ת ה ש מ י ם ו א ת ה א רץ, ו ל מ ה ה וא ע ש ה א ת ז ה? ומ י ח ל ק א ת ה א רץ ש ל ו ל מ ר וק ו, י ש רא ל ו צ רפ ת, ג ם א ת ז ה א ינ נ י י ו דע. ב רא ש ית ב רא א לה ים א ת ה ש מ י ם ו א ת ה א רץ. א י, ו לא ב ע ב רית, ב מ ר ו קא ית, ב צ רפ ת ית, לא, ב ש פ ת כ ו וצ י ה ב ט ן ב ל ב ד, א נ י מ ת ג ע ג ע ל ה ו רים ה א ל ה ש ה ג יע ו ל כ אן, כ ך רצ ה ה מ ק רה, ש נ ה ל פ נ י ש נ ול ד ת י. עופר מתקשר ל ר ו קר ע פ ר ה ת ק ש ר א ל י, "נ י רה ר וצ ה י ל דים," ה וא א מ ר. ח ש ב ת י ש א נ י ע ומ ד ל ה קיא. לא ס וב ל י ל דים, ש ונ א מ ש פ ח ות. ת ג יד ל ה, א מ ר ת י ל ע פ ר, ת ג יד ל ה ש א ת ה ר וצ ה א ות ה נ י רה. ש א ת ה ר וצ ה א ות ה א ש ה, לא א מ א. ש א ת ה ר וצ ה מ א ה ב ת, מ ז ד י נ ת ע ול מ ית, ש א ת ה ר וצ ה א ות ה רק ל ע צ מ ך ו ש י מ ות ו כ ל ה י ל דים. ת ו ריד א ת ה ח ל צ ה, א מ ר ת י ל ע פ ר, ו ת ן ל ה ל ס ל ס ל א ת ש ע ר ה ח ז ה. ת ו ריד ת ' ת ח ת ונ ים, א מ ר ת י ל ע פ ר, ו ת ן ל ה ל ת פ ס ל ך א ת ה ז י ן, ל מ צ ץ ל ך א ת ה ז י ן ב א מ צ ע ה ס ל ון, ב ב קר, ב צ ה רי ם, ב ע רב, 152

149 ב ל י ל ע ש ות ח ש ב ון ל יל דים. " ומ ה ע ם ש נ י ה י ל דים ש ל ך?" ה וא ש א ל. א ה, א מ ר ת י, ה י ל דים ש ל י, ע פ ר, ז ה כ ב ר ל ש יר א ח ר. ה ר ו קר ב mood א רס פואטי א וה ב ו ש ונ א ל כ ת ב ש י רה ו א ם א ת ש וא ל ת ל מ ה, א נ י א ג יד ל ך. כ ש א נ י כ ות ב ש י רה, ו א ם א נ י מ ר ג י ש ש י צ א ה ל י א יז ו נ פ יח ה לא רע ה, א ז כ מ ו נ פ יח ה ט וב ה א נ י מ ס ריח א ת כ ל ה א ו יר מ ס ב יב י ב מ צ ב ר וח ט וב, מ רח ף ל י ע ל מ ד רכ ות, ל וח ש ל ך ב א ז ן, ב ש ד רה, מ ל ים ש ל ש ת י ם ב ל י ל ה, ו כ ל ה ק ל ל ות ו ה י ריק ות ו ה ב ע יט ות ה ופ כ ות ל ד מ וי ים מ י ז וכ ר ש ל מ ה. א ז א ת מ ב ינ ה ל מ ה א נ י ש ונ א ל כ ת ב? מ ג יע ה רג ע ה ז ה, ה ר וע ד, כ ף ה רג ל ש ל י מ ת ה ל ב ע ט, ה פ ה ר וצ ה ל נ ש ך, ל יר ק, ל ה ת יז מ ר רה ע ל ה א י ש ה ז ה, ה ז ח וח, ש מ רח ף ל ו ע ל ה מ ד רכ ה מ מ ול י ומ ד ב ר א ל א ה וב ת ו ב ק ול ב ל י ש פ יצ ים, ב מ ל ים ש קט ות ש ל ל י ל ה, מ ל ים ש ל ת ח ל ת ס ת ו ב ת ל א ב יב, כ ש ה ח ם כ ב ר מ א ח ור ו ריח ה פ רח ים ה א ל ה ב ט ע ם ס כ ר י ות ש ל ד ב ש מ ת ע ל ס ע ם ה ע יר ה מ ט נ פ ת ש מ ת ה כ ב ר ל ג ש ם רא ש ון. א וה ב ו ש ונ א ל כ ת ב ש י רה. א ת מ ב ינ ה? א נ י לא. 153

150 אבידב ליפסקר המיסה הקללה הראשונה: א ם לא ת א מ ינ ו כ י לא ת א מ נ ו ה ם מ דג ד ג ים א ות י, י ש ו ט וב ש ל י, ה ם מ דג ד ג ים א ות י א ל ה נ ה ר. ה ם ש ות קים ש ם, י ש ו ט וב ש ל י, א ת ח ל ומ י ה ם מ ט ב יע ים ש ם ב ר ש ת ם. נ פ ת ית י, י ש ו ט וב ש ל י, נ פ ת ית י, ו א ת נ פ ש י ה ם צ ד ו, ת ול ע ת מ ת ע ו ת ת ב ק רס ח כ ת ם. כשטיפס במעלה הגבעה, התעבתה סביבו שיבולת השועל כאילו תיעשה אט אט, עד שיגיע אל לב החווה של ט דא ו ש, לגוש עבה, סמיך וירוק שיסתיר את מבואות החווה ואת הגבעות הרחוקות של פ ו דג ו רז 'ה, ולא יוכל לראות עוד את פיתוליו המכסיפים של הוויסלה, שמימיו האהובים הם אותם מים שליד ביתו שלו על גבעת כנסיית ו או ול שמעבר לנהר. ע ב ה, ע ב ה השיבולת בשנה המבורכת הזו, חיכך בכפותיו המיוזעות מאחורי גב נוטה קדימה אל השביל העולה, נזהר שלא יסתבכו שולי ש למת הכמורה השחורה בין רגליו וייכשל אל החום הבוצי והדשן של השביל שהצמיח ש ד רת דשא עשב רחבה וגבוהה, מוריקה ומרימה ראש גם בין מדרסי הגלגלים של עגלות העץ הטעונות בגלילי ירק ענקיים למלא את כרסותיהם של סוסי ק רקוב. ג ב ה הירוק מכל צדדיו, ולא ראה את קצה הגבעה עוד, וגם סביבותיו נעלמו ממנו. בתוך הדשן הזה התקצרה נשימתו עוד ועוד כאילו באה ב רכת השנה הזו לחנוק אותו ברוב ט ובה השופע, וכך גם אותם 154

151 אגלים רטובים וגדולים המצמררים את גבו בירידתם מן הצוואר ונאספים אל מתחת לאזור מותניו מבקשים להטביעו, ומחה בייאוש באצבעות עבות, רכות ולחות את פניו ועורפו והחליקן בעשב ממקום החיבור סמוך לשורש אל מעלה הגבעולים הקרירים האסופים בידו ועד לבלוריות הרכות ששמש הצהריים חיממה אותן, ועדיין היה ממלמל בפליאה, שנה טובה כל כך, שנה טובה כל כך. ראה לבסוף את חיוכה צהוב השיניים של אחותו בין שתי הידיים המנפנפות לשלום ונבעת כמו הסוס, נחרד, כמו הסוס, שבעט בסתיו בט דא ו ש שרכן לבדוק את נעל הפרסה האחורית ונבעט אל תוך פיו ונקרעה ממנו לסתו התחתונה ושתת דם מול שמים משחירים בעננים כבדים ומול עיניו הרטובות של הסוס הלועס, עד שבאו והתערפלו למולו גם פניה המתעוותות של א נ ה, שא ימת חצי פניו והלשון השמוטה עד לצוואר גירשה מהן כל חמלה ונותרה בהן רק זוועה של צרחה נבלעת אל הגרון פנימה והבהילה את יאנוש ומרינה מן החצר האחורית אל הבית פנימה, דוחקת את ראשם לדב וקה אחת תחת סינ רה המרובב, וננעלה איתם בלא בכי עד ש רפתה ממנה הזוועה המחייכת בשיני דם ובלשון משורבבת, ויצאה וכלאה אותם בבית ומיהרה להביא את הרופא ואותו מן הכנסייה שבגבעת הו ואו ול מ הלך כל שעות הגסיסה אל טדאוש המת, שרק הוא והרופא טיפלו בו באגדים להתקין את הלסת הניתקת אל הראש המוצף דם בגלגול הרצועות הלבנות שנסתפגו מהר בדם משחיר, מצליבים שוב ושוב את ידיהם עליו ועל גופם הרועד מאימה ומגועל. אחרי שגמרו אומר לשחוט את הסוס הקטלן ומכרו את בשרו המבותר ואת עורו לקצבים ולרצענים שבשוק החומה שברחוב ב ש ט וב ה, נזדעזע פתאום מן הצחוק מופשל השפה של הראש הכרות שחשף שיניים צהובות וגדולות בדיוק כמו של אנה, בדיוק כמו של אנה, ובושה נוראה הציפה אותו גם עתה, כשניסה לא לראות בחיוכה של אחותו כשבירך אותה בירידתה מן השביל המאובק במבט מושפל וחומק הצידה והושיט לה את כפתו הכבדה והרכה לנשיקה ברכינה ענווה ומצטודדת קמעה, שקנה לו בימי לימודיו בקולגי ום התאולוגי. הלחם והצלי המעושן הונחו על מפת הפשתן מול מושבו, ועדיין היה מבטו נעוץ במ דרס העפר שלרגליו, שמעולם לא ר וצף ונעשה כחרס קשה ומבהיק מ מ דרך הסוליות הגסות שעברו עליו פנימה וח וצה עם כל עגלה מכ ורה של שיבולת שועל, וה ודק משומן הבישול הנדרס עליו. פר ש את גלימתו על ברכיו כדי שיוכל לשלב את רגליו זו על גבי זו, הרחיב את חגורתו ומתח את שרווליו עד מעל פרקי ידיו, והחליק בשקט רב את חלקו העליון של הבגד, כאילו הוא והיא ממתינים לסופו של המעשה הזה, שבו יתיישב סדר עולמו שנפרע ב חיוך 155

152 156 הסוס שהבעיתה אליו בשביל. ואף שהרגיש בתחינתה השותקת והרועדת לבקוע את אילמותו, משך בידה לשבת לידו וניענע בסירוב רך ותקיף את כף ידו השנייה כשביקשה להזמין גם את הילדים פנימה. טיפל בדממה עקשנית בלחם ובבשר, מזג את קוואס הלחם החום אל ספליהם ועיבה את הדממה הכפויה בעיניים עצומות ב ב רכה ממולמלת ובלחש נמוך וארוך מן הרגיל, ועודו אוחז בכף ידה כאילו לשם הברכה הזו על אוכלם, וכאילו הולך ונמשך טקס ארוך ליד השולחן הכבד, והיא רק מ ש מ שתו בקודש ואסורה ב דיבור, שלשמו דווקא ביקשה שיבוא וישמע כמה רעות פה השעות וכמה מייראים אותה מעשי הילדים, ובמיוחד יאנוש שלה, וכמה נוראים הם הקולות שפיסות היער של פ ו דג ו רז 'ה המתחככות בגדרות החווה משמיעות מקרחותיהן ב י מים וב לילות, וכמה עזובה היא מטדאוש המת ועתה גם מאחיה המשתקע ב עיניים כסויות עפעפיים כהים וכבדים ב כמורה חשוקת השפתיים שלו. ה תרצה לה רק כשנטלה את כף ידו הרפה מאי רצון בכ פ תה, שאין בין עצמות פרקיה לעורה אלא ורידים מגוידים, והוציאה אותו מן הבית דרך פתחו האחורי אל ע רמות נמוכות ולחות של עצים חטובים ואל יריעות הבד הלבנות שטפחו בפניהם בחבטות רטובות מחבלי הכביסה המתוחים לרוחב חצר ספוגת ריח סבון ועץ טחוב, ושוב כבדה נשימתו והלך והתלבט אחרי צעדיה המהירים אל גדר הענפים הקלועים המקיפה את הבית, וכשיצא ע מה משם וראה את עורפה הצר צומח מן הצווארון המעומלן הלבן של בגד החג שלבשה אל מקלעת ה ש ער הצהוב מעליו, נשכחו ממנו פני אחותו ונזכרה לו רק עדנתה מימים רחוקים, ולרגע נכמר אליה מאוד והשווה את צעדיו לצעדיה עד שהלכו שניהם יחד, והיא קוראת בקול גבוה ומצטווח ליאנוש ולמרינה ומבריחה עופות כבדים מן העשב הגבוה, וקריאותיה דוחפות את הציוצים המבוהלים כשובל אחר המעוף הנדחף אל שוליו הרחוקים של העשב, עד שהם נעשים לעננה קטנה מגורגרת ואפורה על פאת היער שבגבעות ממול, והדי הקולות הצווחים והמצייצים שבים אליהם מעורבבים עם משב רוח חרבה שמכה בפניהם מן העומק הירוק. בחצי השביל היורד אל הגבעה שמאחורי הבית נעצרו והשקיפו אל הגבעות שירקותן הצטללה, כאילו יפלח מבטם את התכלת המוריקה ויצוד את הילדים מתוכה, וגווע קולה ונשנק מחרדת הידיעה כי שוב יאנוש נוטל את מרינה הרחק מעבר לגדרות החווה אל הגדרות האסורות, במקום שגם השיבולת כבר לא תהיה נקצרת לעולם. וכש קצה נפשו בהליכה שריבבה את נעליו באדמה שחורה ודביקה ולא יכול היה להשיג את טעם החרדה לילדיה ולשיטוט התמים בשולי החווה, ניצוד לפתע דבר מה בתוכו מול השיממון הגבעי הירוק ההולך ונמשך מעבר

153 למ שוכות המקיפות את החווה עד לחלקות היער הקטנות, והלך הלאה מעבר למה שהצטרך לו מכוח היד המושכת אותו להשקיף רגע בקרעים הירוקים הכהים ובכיכרות העשב שניבעו בקימורים הרכים של הגבעות ובתכונה של הטורים הנ מלוליים והעסקניים הרוחשים שם הלוך ושוב, נושאים משאם כמו אל קן נבנ ה בקרחות היער, שקולותיהן מגיעים מעורבבים בקולות פצפוץ זעירים כעין אותם שמשמיעים עצי הל בנ ה שבחצרו בחורפים קפואים, ומילמל לעצמו בקול שנסחף ברוח אל אנה, ובכן לכאן מ קז ימ י רז, לכאן מביאים אותם מבתיהם, וכשהינהנה לו כאילו לכך חיכתה מאז ביקש ה להביא לפניו את הילדים אל מטבחה, משך את ידה אליו והחזירה בבהילות אל השביל העולה לחצר האחורית, מונע ממנה בחיפזון הזה את הדיבור, עפעפיו שמוטים מטה ושוב הוא רואה לפניו רק את קצות נעליו. שתקו ליד גוש הבשר המעושן והשאריות שעל הצלחות, ושתקו ליד דלת הבית, ושתקו גם בפרידתם, ואף על פי שזכר לשאול מה על יאנוש ומרינה המתרוצצים רחוק מעבר לגדרות לא שאל, והתווה לה צלב לברכה ושוב עצם את עיניו כשחייכה אליו להשיב לו על ברכתו, ניחם אותה שיהיה בלא הילדים הפעם. במורד השביל הפונה אל ביתו שבגבעת הוואוול מצ דו האחר של הנהר הוסיפו לנ מ ל ל בגבו טורים שחורים שמ קרחות היער של פ ו דג ו רז 'ה, ובירידתו מטה ראה לפניו את בתי קז ימ י רז הרחוקים בד ולים מן העיר ומצטופפים סמוך סמוך אל הנהר. עשאום כאילו יהיו קרובים לטביעה הירהר ודחק מעצמו את טרדותיו בנעימה משכרת: מ א ר ש, ד מ ב ר וב ס קי צ ע ד מ רנ ין, / מ א דמ ות א יט ל י ה ש מ ה, ל פ ול ין! וכדורס את גשר פ יל ס ו דס קי כמו לערסלו בטלט לה לא מוחשת, מיהר להגיע אל גבעת הכנסייה טרם ח ש כה והוסיף לקצוב את צעדיו: ז ו ה ו יס ל ה וג ד ות יה נ ח צ ה, / ול פ ול נ ים כ ך נ ה י ה. * הקללה השנייה: א ל א ש ר א נ י ה ול ך ש מ ה לא ת וכ ל ע ת ה ל ל כ ת א ח רי/ א ך א ח רי כ ן ת ל ך א ח רי כ מ ו א ג ס ים ב ל י ל ה, ש ר וח ות ה ק י ץ ה רע ות ה פ יל ום קט ופ ים. כ מ ו א ג ס ים ב ל י ל ה, 157

154 א ל פ נ י ה א ד מ ה ה ם נ ח ב ט ים. כ מ ו א ג ס ים ב ל י ל ה, ל ת ו ך ה א ד מ ה ה ם ר קב ים ו נ ס פ ג ים, ת וס ס ים ו א ל ה ש ר ש ים ע ול ים, ש ב ים ש נ ה א ח ר ש נ ה ב ק ל ל ה ה ע פ צ ה כ מ ו א ג ס ים ב ל י ל ה, ב פ ה י ב ש, ב נ פ ש ח ר רה. אנה בשמלה רחבה ומתנפנפת ברוח העזה הנושבת תמיד על רחבת הו ואו ול, יאנוש גבוה ממנה בחולצתו הלבנה, ומרינה בצ דו השני וס ודר ה מכה בכנפותיו על פניה ועל גופו של יאנוש ל בו פג בו ממראה הברכה העתיקה והמקוללת הזו של שתי נשים ונער הגזורים לקראתו ממסגרת האבן של שער כנסיית ב רנ רד, נדחפים קדימה אליו ומסתערים עם הרוח על עמידתו השקטה והמחכה ברחבה. הן הכיר כבר את הסערות האלה הממשמשות לבוא מידה הדוחפת של אנה מאחורי גבו של יאנוש ודוחקת בו להיכבש בידי דודו. וכאילו לא הרוח היא המטפיחה את בגדיהם הלבנים והרחבים אלא היד ההיא הדוחפת להביא את שלושתם בפניו קירבה עתה את הסיעה המשולשת בגלי בד מתנפנפים ומסתבכים זה בזה ל ח לות את פניו. ברחבת ה ק פ לה פנימה ש קט הכול ועמדו איש לעצמו והוא הכין את בגדיו בקיטון האחורי, עוטה את צעיפו השחור ומצנפתו ומתיישב בתא העץ שליד קיר הקפלה. עודו מסיט את וילון הקטיפה התלוי על טבעות הפליז, ראה את אנה מקיפה את הנער באותו חיבוק שבו היתה חונקת את סירובו המתפתל בשנותיו הראשונות שהיה ניעור מאוחר בלילותיהן הקפואים, רועד בכותונתו ומטפס על גבי כיסא ומוציא מכד התחמיצים פיסות לפת וסלק נ קשות וכוססן בלילות בחריקה שקטה במיטתו, מסיימן וקם כסהרורי כ פ ות לטעם החמוץ ונוטל וכוסס עוד ועוד, ובאותו חיבוק חונק של א מו היה מכחיש בבכי מבוהל את כסיסותיו גם מול פרחי האודם המרשיעים שפרחו עם בוקר על כריתו, על הסדינים ועל הכסתות הלבנות, ואף שהוורידו מ חבטות מערוך העץ שחבטה בהם אנה ב ע רב ה הרתוחה בחצר, לא הלבינו עוד, ונעשו לקניינו שלו בלבד, כדי שלא יפרחו פרחי הלילה האדמדמים בכל מצעי הפשתן הלבנים שבבית, ומצעיו שלו הוורידו תחת ידיה החובטות של אנה והאדימו וחוזר חלילה, גם אחר שאמר במצוות דודו המוודה אין ספור פעמים את י ש ו ומ ל א כ יו ה ש ומ רים א ות י; וכך ח ו ב ק גם כשהתחלפו פרחי האודם בקרישי לובן מאפירים 158

155 ומתפוררים, ודודו הובהל להחזיקו בכפות ידי הנער שפרקיהן כבר צימחו והם עתה מוארכים וציפורניהם ארוכות וקשות ואחוזות בידיו השמנמנות והלחות של דודו בבושה שונאת ומאזינה באימה לסודותיו שלו שנלחשים על אוזנו, על אלוהיו שרואה לחטאים מבעד למעבה האפ לה של חדרו בלילות, ועל העיניים הטובות של מלאכיו המזילות דמעות אל תוך מצעיו כשהן רואות שם את עיני השטן ושלוחיו מציצות בין אצבעות ידיו אלה ובכך, באותו חיבוק, הביאה אותו עתה שוב אל דודו כדי שיספר בקולות הנעלמים שעל גבעות פ ו דג ו רז 'ה, והנער מפתיע אותם ונכבש מאוד לרצונה וממהר לכרוע על הדרגש הנמוך המרופד קטיפה חומה מהעבר השני של מחיצת העץ וסורג העץ המגולף ורדים ומלאכים שמחליק אט אט על המסילה ונסגר בפניו, וצל צדודית גולגולתו של הדוד המוודה משחיר בין ורדים ומלאכים, והנער הולך ומפרש לאוזן הסמוכה לסורג העץ את הקולות הנסתרים של גבעות פ ו דג ו רז 'ה, וסיפר בקולות של אלה שהביאו אותם לשם, וב מ ה שכרתו ביער וב מ ה שבנו להם שם וב מ ה שסתרו, ופירש לו גם ב קולות מצטווחים וב קולות חופרים, וגם פירש לו ב קולות בוכים וב קולות פוקדים, וכשהתפרש לה לגולגולת בתא האפלולי יותר ממה שהצטרכה לו, והיד השמנמנה ניסתה להסיט את הוורדים והמלאכים ממסילתם הצידה, השיב יאנוש בשקט שונא את הוורדים והמלאכים למקומם הראוי והשלים את פירושו לקולות הרחוקים ב פ ו דג ו רז 'ה וגם השמיע לה לגולגולת המחרישה בצדודית רכונה בספיקת ידיים קצרה וחדה קול נפץ יבש, ובספיקת כפות קעורות קול רך ולח של טפיחת גופים, והד קולן של כפותיו הסופקות של יאנוש התרומם מתא העץ אל תקרת הק פ לה כהד קולם של כנפי יונה כשהיא מט פחת בכנפיה מתדפקת ואובדת אל קשתות האבן הקרה למעלה ונוחתת מטה ונחה בכנפי עץ פרו שות חומות וגלופות יפה יפה של היונה הברוכה המשקיפה בעיניים טובות מ כותרת העץ של התא על המלאכים ועל הוורדים. כשניתנה לו ל דוד המוודה הרשות לחדול מלשמוע, קם יאנוש מן התא הצר, טפח טפיחה כפולה על ברכיו כאילו כרע על שביל מאובק העולה אל ביתו בחווה, יישר את קפלי מכנסיו, תחב את שולי חולצתו הלבנה מ גבו אל תוך מכנסיו השחורים, נעמד מול א מו ואמר בחיוורון מנצח ועכשיו מרינה. כשהוא ישוב על כיסאו בתא המוודה, ניסה להינחם במראה החיוור והשתוק של אחייניתו הבהירה ונזכר שוב במראיתה העטופה ש פעת בד מתנופפת ברחבה המוצפת אור ורוח, וכמעט נשכחו ממנו הקולות הרחוקים שפירש לו יאנוש, ול בו השיב לו קול ה מיית הד רחוק, חגיגי ומנחם, ע וד פ ול ין ש ם לא נ כ ח ד ה,/ א ם 159

156 160 נ פ ש נ ו ב נ ו ח י ה, וריכך אליה בדיבור דודי ומפויס, כאילו עתידה היא לומר דברים של סתם והוא יצווה אותה בקול טוב על "א ו ה מ ר י ה", אלא שהיפחות החנוקות שבאו מאפלולית התא העירו קשב ששקע בהמיית השיר המנחמת והשיבו אותו אליה כה ש ב ילד שסרח אל חלק ה האחרון של ארוחה נזנחת ויצקו אל סרבנותו השותקת את קולותיה של מרינה מאותן גבעות ארורות ואת מה שהראה לה אחיה פעמים הרבה במה שנעשה שם בשולי הקרחות שאליהן גוררים את נשיהן של ההם, וכבר לא ידע אם קולותיה שלה הן היפחות הקצרות והחנוקות האלה, או מקולות מה שהיא מספרת על מה שהראה לה שם יאנוש, ורק כשהלך וגדל הבכי, הבין כי לא בהם הארורים היא מספרת, אלא במה שעתיד להישמע ממנה ועליה, ונ צמת מלוא כובדו אל מושב העץ הממורט, ודמו אוזל מראשו ומחזהו אל כפות ידיו הכבדות האוחזות בשולי העץ החלקים, ואל הריק הנורא הזה, שידע שנ בעה בו עם הזיעה הקרה על מצחו ועל עורפו, הגיח אסון סיפורה שלה על יאנוש אחיה ועליה, אחותו על מרינה ש עתה כבר חדל לה או רח כנשים והיא מונה באימה את הימים והשבועות ומהדקת בבהלה את סינ רה הדק היטב אל מותניה ומבקשת להיוושע בתא האפל הזה בדודה שי פדה אותה מביתה שלה ומאסון ס בלה. ונפלא היה הדבר בעיניו ש ד ל ה את נפשו שלו מתוך ב א ר ה החשוכה והשותקת והמציא לה מיד ניחומים שקטים ובוטחים בשוליית רצענים שהבטיח לו תשובה ליד דוכן שהושען על החומה העתיקה שברחוב ב ש ט וב ה, ויביאהו לה בקידושים מהירים שימציא לה מהר ובכאן. כשהלכה הסיעה ח וצה מן הק פ לה, היה דווקא הוא זקוף ונישא מבין הארבעה מוליכם חוץ לרחבה אל השביל היורד מגבעת הו ואו ול, מפנה גב שחור ודומם אל אחיינו, אוחז בידו את מרינה משמאלו, מהסה מימין את אחותו בחיבוק של ניחומים בוטחים וסוכ ר את סקרנותה הנסערת בלחישה קדוש הוא סוד הווידוי, הן יודעת היא, קדוש, קדוש. נעלמו נפנופי הידיים וגם הבד המסתולל ברוח מאחורי עיקול הדרך היורדת מגבעת הו ואו ול, והוא נכפף וה טה עצמו מול הרוח המכה בגלימתו ונמלט אל אולם הנ קר ו פ ול י ה האהוב עליו לטמון שם את כא ב גופו ב חושך ה רצ וע ב ית רים מתוחים של אור מן האשנבים המקושתים שמעל הס רק ופ גים ועד אריחי השחמט שלרצפה, ו קרס כבד אל תוך גלימתו שלו למרגלות ש נ ת ה המפוסלת של המלכה יאנה מול לוח קברו של זיגמ ונט אוגוסט, והוא שומע בעילפון גלוי עיניים את א וושתה המעובה של ש למת בגדו נארגת אל קול קפלי השיש הנאספים בברכיים דקות אל חזה המלכה הי ש נה הגולשת אליו ממגש האבן שלה, רוכנת אל ראשו ומ צ נ ה ב שדי השיש שלה את מצחו החם, אחר כך

157 אוספת אותו בידיה ברחמים רבים, ראשו על ח ז ה, והוא מוטל ידו שמוטה אל האריחים הרבועים באפס כוח בחיקה, ומשם היא נושאת אותו בשתי ידיה ומניחה אותו במקום מנוחתה שלה על הטבלה הלטושה, וכשהוא שוכב שם גבוה, מוטל על גבו ויורד במעלות של חושך אל תוך שנתה, ג ולות עיניו שמתחת לעפעפיו הסגורים ניתקות מאחיזתן וצוללות אט אט כשתי אסדות טובעות אל הים האפל שבקופסת גולגולתו, שורכות אחריהן שובל חבל ירקרק ומתנודד של אצות וגבעולי מים, ובנחיתתן מאחור על קרקעה העמוקה של רצפת הגולגולת הן מרימות שני ענני חול זכוכית מרוססת, ומשם כשתי פנינים קד ור ות וגדולות בקרקע ימים הן משקיפות במבט שחור מבעד לים זכוכית ירוק שחור שקפא עליהן אל שני קרעי תושבות ארובותיהן הריקות הניבטות לתקרת הנקרופוליה הקמורה ומשם לשמים ולשמי שמים הנוטים חופתם על הו ואו ול ועל הוויסלה שנוצצת אליהם את מימיה, ומעליה מעל ש פעת הזהב המפכפך על גשר פ יל ס ו דס קי עומדים זיגמונט ויאנה עמידה ממורטת והשמש מ פ ז ה את גוום המלוטש, ובאותו מקום שבו אומדות היו רגליו את קצבו של מארש ד מ ב ר וב ס קי, הם מונים ומעבירים תחת שרביטם את מי שברצונם להעבירם, ומונעים ומ ש לחים לגבעות הרחוקות את מי שאין ברצונם להעבירם, ושפתי השיש הפ שוקות קמעה מריעות קול מ חז ות האבן שלהם קול נישא באוויר הקר, נוסק ואחר כך נוחת ומכה אדוות של זכוכית אל שתי הפנינים השחורות הפעורות אליהם לרווחה: ל ה צ יל ח י י א ב ות / כ ך נ ש וב ע ל פ נ י י מ ות. צינת השיש הקר ואפלולית הערב היורד העירו אותו מ רבצו הנכאב אל קיטונו החם, שחלונו סמוך אל גן החומה העבה. הנער המשמש אותו פשט ממנו את בגדיו והביא לו את מאכלו בחרדת מ ש רת נמוכה ונערית, שהשיבה לו את רוחו האבודה והכינה אותו לשנת הערב. כששכב על מיטתו, שמע כיצד נכנע הקיץ לרוח ספטמבר הקרה שנשבה בחלונו ליד אגסי הבר בחצר המ שירים את פ ריים לארץ. קול החבטות הרכות באדמה הלחה העיר בו פחד חידה עתיקה כמו אז מול ספר ענק ששלף למענו ס פרנ ה של הביבליות קה הי אג ל ונ ית ובו תמונות פותרות חלום במראות מבעיתים יותר מן החלומות, כאילו באו החלומות להעיר אסונות איומים מהציורים האלה, שלא היו מתעוררים אילו לא הזדמנו החולמים אצל דפי הספר, שצ ייר צ ייר בו על פני דף נייר קשה ומחוספס המשמיע בדפדופו קול נפץ מאובק; עץ אגס שנופו רחב והוא כולו כ פ רי ו עומד במותניים אגסיים על גזע צר כפטוטרת של פרי ואגסים רבים תלויים בו ול ח יים ה וו רדה במכחול דק ו רד ות קלה ומימית בלחי כל אגס, וליד העץ מ גדל אבן וקורה יוצאת מכותרתו החוצה, ועל הקורה ענוב 161

158 חבל תלייה ובקצהו איש תלוי במהופך ראשו נופל מטה, קרסול רגל אחת תפ וס בקצה החבל ורגלו השנייה כפופת ברך כעין עמידת החסידה, ידו האחת תחובה בפתח מעילו וידו השנייה פרו שת כ פ ה שמוטה כבדה אל הארץ, ועורב רעב עומד בראש המגדל וקורא במקור פעור קריאות שבר רע ות שנופלות על צמרת העץ המווריד לו פ רות למטה כאילו מ קללת המת הם מוורידים, וש פעת הברכה הפורייה והמקוללת הזו שקטה ושלמה מאוד כמו עתה בדממה שבחדרו, שהברכה נעשית בה קללה והקללה נעשית בה ברכה, ורק קולות הרוח הרטובה הנחבטת באגסי הבר שבחצר במשבי פתאום מעירים בו נפילות חבוטות, כאלה שהשמיע לו יאנוש, וממו רא ן נרדף אל קיטון בגדי הכהונה שלו והתלבט בבהלה אל תוכם ויצא אל רחבת הוואוול הגדולה, ואל השער נרדף מן החבטות הלחות שנשמעו לו עתה כבאות מכל עבר ועיוותו בבטנו קבס כאילו אכל מן האגסים הוורדרדים האלה, שרי קבון קודמיהם מן הקיץ שעבר בא אליהם מן האדמה עם רי קבון התלוי שנשמט מן החבל, ותסיסתם הפורייה נעפצת עתה בפיו היבש מן הלילה שניחר בו שעות של יקיצה מעונה ויצא אל החושך החיצון של מורד הגבעה, מקום שי לל הרוח רב והעצים נעים בחריקת שיניים, ואף שידע כי הוא יוצא אל השעות האסורות ביציאה, ב טח בבגד הכמורה שלו שימ לטהו בעיר העצורה, וכאילו התגולל עם ש פעת העלים הנחבטת למרגלות החומות הגבוהות בדרך היורדת לפתח רחוב ג ר ו דצ קה ומשם אל דרך המלכים העולה עד לכיכר העיר העתיקה, ובהליכה הנחפזת הזו מ ע ל ה דיפדף גופו בצללי עמודי השער החשוכים החולפים לאחור בחשכה את שמות הקדושים של כנסיית מרצינה, כנסיית אנד רי הקדוש וכנסיית פיוטר ופאוול הקדושים, והעדה המפוסלת הקדושה הולכת ונאספת אחריו ורודפתו, והוא חומק ופונה ממנה במעלה הרחוב אל כנסיית השילוש הקדוש הענקית של הדומיניקנים שבס ט ול רצ ה כאילו להציל את שולי גלימתו ממ דרס רגלי הענק שלהם עד לחזית האבן הדומיניקנית הרחבה שדוקרת אותו בכידוניה ובדגליה והיא מריעה על גופו הרועד ועל גופת הדרקון המובסת לרגליה. כשיצא מסמטת ס י ינ ה אל מבוא כיכר העיר, הוצנה זיעתו והרוח הקרירה כיווצה אותו על מדרגות הק פ לה הצדדית של גב רתנו מ א רי הקדושה מ כול, כאילו היה חיטוב אבן עגול ומסעד לקבצני היום הסועדים שם את שיירי מזונם. בחשכה שנכפתה על העיר ועל כיכרה הביט מרו קן ומשתאה מחנייתן השקטה של מכוניות ה ב נ ץ הרובצות על רצפת הכיכר בגגות הבד הפתוחים שלהן ובאלומות פנסיהן שהן משלחות זו אל זו מצ דה האחד של הכיכר אל צ דה האחר ככלבי ים שחורים ונוצצים שמצאו חוף רחוק לט קס י החיזור שלהם והם תרים על רצפת הכיכר 162

159 ועל סטווי בניין הס ו קנ ייצ ה שבמרכזו אותות אבודים שנשרו מנוצת המתכת של מ יצ קייב יץ' המשגיח עליהם מעל ה פ ו די ום שבחזית הס וקנייצה וממלמל: כ ל ש ז ר נ ט ל מ מ נ ו, / ח רב ה יא ש ת ש יב נ ו. אימת המנועים הנוהמים ה בריחה אותו אל מאחורי הק פ לה בדרך ספיטל נה העולה אל חומות העיר, כאילו ימתין לו שם מעבר לקשת הרחבה של רחוב פיז 'רסקי בגומחת החומה העתיקה הרצען הצעיר והמתולתל, חגורת עור אלכסונית על גופו, בערווה גלויה ובחיוך נערי ומתוק שנטל בגנ בה מדונטלו, כדי שיביא הו כבר עתה אל מרינה המתייסרת ב פ ודג ורז 'ה. ובח ש כה ההזויה והשתוקה הזו של פינת ספיטלנה ופיז'רסקי נבעת לרגע כשראה עד כמה סמוכים אליו שלושת המשוחחים שיצאו ממעון החירשים אילמים, גוזרים כמעט ליד אוזנו את האוויר באצבעותיהם המהירות כבמספריים ומגישים את פיסות הלילה החתוכות בעיניים מעפעפות אל שפתותיהם הטועמות והממצמצות כאילו ניסו אותן לפני שיגישו לו לעומד סמוך כל כך לכתפיהם את לילם המפוטפט לטעימה, שיהיה כ רוטב הטוב לאגס י לילו של ו שתרעלתם הוורודה עדיין תוססת בבטנו. נרעש מן ההמולה הדמומה הזו פנה מהם מטה אל הדרך היורדת אל כנסיית גב רתנו מארי שעל החולות, חולף על פני אנה הקדושה היצוקה בגוש עבה ומוארך ומניח שוב את גופו הדווה ליד הגולגותה שלמדרגות הכרמליטים, עייף ונואש מן הקד ושה העריצה הזו ומייסורי הנצח של השיש המתעוות על צלבי הברונזה הזולגים דמעות גדולות וירוקות של לשלשת יונים, מש פעת הגלגלים המתהפכים ודוקרניהם, החניתות המשספות צלעות והח צים הפולחים את חזות האבנים העקודות. כלום לא לכך ממש לכך נועדנו, מילמל לעצמו, כלום לא נשבענו ת ח ת מ ר ות ך? וכלום לא תתקיים בנו ההבטחה בלא צ ל ל יה ם הנעלמים שם בגבעות של פודגורז'ה כ י ניעשה ל ע ם א ח ד? מהכנסייה הכרמליטית ועד סופו של רחוב קנוניצה נעשתה לו דרכו בקיצור הממולמל הזה, ושוב יכול היה לשוב אל ביתו ממבוא הרחוב לוואוול כמו בפסיעה אחת. * הקללה השלישית: ו ה ע ול ם ש נ א א ות ם י ע ן כ י לא מ ן ה ע ול ם ה מ ה י ום ח ש ך ו א פ ל ה י ום ע נ ן ו ע רפ ל כ ש ח ר פ ר ש ע ל ה ה רים 163

160 ע ם רב ו ע צ ום כ מ ה ו לא נ ה י ה מ ן ה ע ול ם ו א ח ריו לא י וס ף ע ד ש נ י ד ור ו ד ור: כשיצא מקנוניצה, נפר שה מלוא גובהה גבעת הוואוול הח ש כה, ואף על פי שראה אותה, לא רווח לו, וכאילו השתכחה ממנו דרכו לשם המשיך במורד הגבעה אל בתי קזימירז. הכיר שהגיע אל מבואות הרחובות הצרים שלהם על פי העיתונים המתגוללים ומסתבכים בין נעליו, שאותיות כותרותיהם כנ ר ות שחורים דקים ובקצותם שלהבות שחורות הנוטות פעמים למעלה ופעמים לפנים ופעמים לאחור. ש פעת הנייר המתגוללת הזו התלבטה עוד ועוד בין רגליו כאילו ביקשה לחסום את מגעו בחומת הבתים הנמוכים והריקים שלפניו, שכל חלונותיהם ודלתותיהם צלובות בקרשים ופתקאות של קריאות אזהרה צהובות ממוסמרות אליהם. נעמד נשען בידו האחת אל גדר נמוכה ובידו השנייה ביקש לנער את שושנות הנייר האפורות המסתוללות ברוח לילה רטובה מגשם קיץ הביל ומתעבות סביב רגליו לפקעות לחות ואחז בקצה הנייר הדביק ובתנועה הפוכה להתרתו עיבה עוד יותר את העיסה הרטובה והמעופשת שדבקה עתה גם בסוליות נעליו, ומראיתן כשל נעלי האיכרים ההולכים בשלג העמוק ומדרסי קש רחבים קשורים לערדליהם, וייאוש אטום מן ה ב וצה הפילית הזו שעיבתה את שתי רגליו, ומן הרוח הסועה מול פניו ומטיחה בו עוד ועוד גיליונות רטובים שריח גשם ועופרת נידף מהם, ליעלע בגרונו בכי עצור ונעזב על חולשת גופו שתקפה אותו באפלה ועל אימת קולה הסתום והרודף של השירה הנישאת עם האוויר הנושב מן הבתים הנמוכים בעיסה קרה ודלוחה של נייר ומים: אנשים נ ר פ שים מ maché Papier בבתים נמוכים של Papier maché מאכילים ילדים חיוורים ב maché Papier טובלים אצבעות רזות של Papier maché בעיסה קרה אפורה של Papier maché בונים להם בתים של Papier maché ורחובות מתפתלים של Papier maché זורמים בגגות עקומים של Papier maché מטיפים ממרזבים של Papier maché טיפות עכורות של Papier maché ובחצרות חשוכות של Papier maché ממלאים שקים ב maché Papier ובשווקים נרעשים מ maché Papier מרשרשים במטבעות של Papier maché צועדים אחרי ארונות Papier maché 164

161 ממלמלים בשפתיים עב שות של Papier maché מילים רס וק ות של Papier קוראים נסתרות ב Papier Papier maché בחדרים נמוכים של maché Papier ובונים שערים של Papier maché ומתפללים לעננים של maché Papier בפנים נבעתות של Papier maché ברקיעים קדושים של maché Papier לרקוד בחופות של Papier maché יוצאים מקשתות של maché Papier משיטים פרחים של Papier maché ופורטים על נבלים של maché Papier וחולמים עולמות של Papier על נהרות אפלים מ maché maché maché מתגעגעים ל א רצ ות של Papier maché ובוכים ב פ נ ים שחורות של Papier maché ועומדים מול אימים כ ל מ ול Papier maché בחז ות פרומים של Papier maché טורפים צעקות של Papier maché ונופלים כבובות של Papier maché נערמים בשוחות כ maché Papier וזורמים בתעלות כמו Papier maché וצפים לנחלים כמו Papier maché נשפכים לימים כמו Papier maché וממקום שאליו הם נמסים כ maché Papier משם הם שבים וזולגים בטיפות של.Papier maché על רחבת הגבעה הגבוהה, שתווי צריחיה המחודדים כבר הסתמנו עם השחר המפציע קמעה קמעה, נזכר כי היום הוא יומו לשרת במיסה של יום השישי וכך גם נזכרה לו חובת הדרשה שלו ליום הראשון וניסה למללה ולציירה לפניו דבר דב ור על אופניו, והתערבבו לו מילות הקללה של חזון יוחנן בפותחו את החותם השביעי ודברי קללתם בברד ואש, בימות לענה ובארות מעלות קיטור גופרית בלולים במילות הברכה הרועדות, שביקש להביא אל דרשתו שלו על שא רי בשרו ועל צאן מרעיתו ועל פולין הקדושה שלו, שנת קללה בכובשים ונתקללה מצלליה שלה בקזימירז ובפודגורז'ה, וגם כשהם הארורים הולכים ונעלמים בידי אותם כובשים מעל פני האדמה, הם כאגסים הרעים והמא ררים האלה באים עתה בבשר, הבשר שממנו הוא מבקש להצמיח כעת ברכה חדשה שתעלה כעץ מלבלב ות שגה על פולין הקדושה והמבורכת שלו. ומ סערת רוחו שמע שהוא ממלמל בקול, ורוח גדולה באה מן השביל העולה ליד חומת הגבעה ומשברת את מילותיו וטורפת אותן מרחוק: תחילה קולה דק כקול תינוק קטוף משדי אמו, ואחר כך הולך קולה ונחזק כקינת אוהב באלמנותו, וכשהיא באה עד יו בענן עלים ואבק, קולה כמו קול בגלגל על ארץ לא נושבת והיא טופחת על פניו ואל פיו בקול בכי רב קולה של ארץ ש ש ב ק ה אל. קרקוב 1993 קייב

162 משה לייב הלפרן בינות רפ א י לילה, אפור וגבוה, ניצב לו לבד מוישה לייב שלושה שירים של משה לייב הלפרן ושיר אחד עליו מיידיש: מתן חרמוני שירתו של משה לייב הלפרן ) (, אחד מגדולי משוררי יידיש, היא בעלת פנים רבות. יש הרואים בהלפרן משורר אפוקליפטי, אחרים מתייחסים אליו כאל חרזן פס ידו עממי. הוא נחשב בשעתו למשורר הפופולרי ביותר בקרב קהל קוראי יידיש, ולמי ששם את האצבע על דופק הכרך. יש שיגידו שהוא גלגול של שלום עליכם, אחרים יראו בו יורש של י"ל פרץ דווקא. לפעמים נדמה שכל התשובות נכונות. לפעמים נדמה שאף לא אחת. משה לייב הלפרן נולד בזלוטשב שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית. בנעוריו שלח אותו אביו לרכוש מקצוע בווינה, אך למגינת לבו של האב רכש שם הנער מקצוע מפוקפק ביותר: משורר. בהשפעת המשוררים הגרמנים דט ל ף פון לילי ינ קר ון, הוגו פון ה ופ מ נ שט ל ובעיקר היינריך היינה, החל הלפרן הצעיר לכתוב שורות קצוצות בגרמנית. כאשר חזר לזלוטשב, ב 1907, כבר היה נטע זר בתרבות שבה גדל. עד שבהשפעת משוררים בני עירו פנה עורף לגרמנית והחל לכתוב יידיש. בספרה "מעט אהבה במנהטן הגדולה" Manhattan( )A little love in Big מספרת רות וייס כי כאשר שלח הלפרן את שיריו הראשונים לעיתון היידי "טאגבלאט" שראה אור בל מברג )העיר הראשית בחבל גליציה. היום היא נקראת ל ב וב, כגרסת הפולנים, או לב יב, בגרסה האוקראינית(, דחה אותם העורך, משה קליינמן, בטענה כי הם בשלים מכדי להיות שיריו של משורר מתחיל. את שיריו הבאים כבר שלח הלפרן ל"טאגבלאט" תחת שמה של אחותו, פרידה. ב 1908, מאימת הגיוס לצבא הקיסר פרנץ יוזף, עזב הלפרן את האימפריה האוסטרו הונגרית ונסע לאמריקה. בדרך עבר בעיר טשרנוביץ' ונקלע לוועידת טשרנוביץ' המפורסמת. הוא אף זכה לראות שם בפעם האחת בחייו את אחד מגיבוריו: י"ל פרץ. שבע שנים מאוחר יותר, עם היוודע מותו של פרץ, כתב הלפרן קינה מרטיטת נפש, ובה ספד לסופר ולמשורר שביטא בעיניו את שקיעת התרבות היהודית, שעל חורבותיה נבנה הלפרן עצמו. ניו יורק של העשור הראשון של המאה העשרים פתחה בפני המהגר הצעיר ש ע ר למצב אנושי חדש, או לפחות למצב יהודי חדש. הוויה חדשה בתכלית זו גירתה כמדומה את בלוטות המשורר של הלפרן, והביאה את שירת יידיש למחוזות שבהם לא ביקרה עד אז. הלפרן הסתפח אל הקבוצה הדומיננטית בניו יורק באותן השנים, "די יונגע" )הצעירים(, שבה היו חברים המשוררים מאני לייב, ראובן אייזלנד, זישא 166

163 לנדוי ואחרים. אך הלפרן, שעד מהרה היה למשורר הבולט בקבוצה, היה גם נבדל ומתבדל בתוכה. את שיריו פירסם הלפרן בכתב העת של הקבוצה, וכן בכתבי העת הס טיריים וההומוריסטיים שראו אור אז בניו יורק: "דער גרויסער קונדס", "דער קיביצער" ואחרים. ספרו הראשון, הקודר, "אין ניו יא רק" )"בניו יורק"( התפרסם רק ב 1919, וספרו השני, "די גא לדענע פא ווע" )"טווס הזהב"(, ראה אור ב ספר שני זה היה, כלשונו של בנימין הרשב, "מעשה מלאכת מחשבת, המע רב היתממות והפלגת דמיון, משלב יסודות של טון בל די ופולקלור יהודי וסל בי וקולט בשיר הקצר יסודות נטורליסטיים המלווים עוקצים סטיריים וגרוטסקיים. טון זה ה צעיף את שאריות הרומנטי ות הלירית והסנטימנטלית שבלבו של הציניקן." דמותו של הלפרן המשורר היתה מעשה תשבץ מורכב. בדמות המשורר, כפי שניתן לראות ברבים משיריו, יש מתח תמידי בין דמות "מוישה לייב" הפרחח, המתהלך בארצות החיים, לבין "מוישה לייב" המשורר, המתהלך שלוב זרוע עם המוות. המתח הזה נשמר גם בתוך החריזה ההומוריסטית לכאורה. משה לייב הלפרן נהג למצוא את המשקל הסדור ביותר, ובאיזה אופן לשבור ולפרק אותו על ידי שורות שחוזרות בבתים השונים, ולמעשה שוברות את המשקלים והחרוזים הצלולים. כך, למשל, באחד משיריו המפורסמים ביותר, Memento mori )בתרגום בנימין הרשב(: "ו א ם מ וי ש ה ל יי ב ה מ ש ו רר י ס פ ר כ י ב ע ש ר ב ב קר ד ו קא ב ל י מ ש ים, כ רא ות ה א ד ם א ת ע צ מ ו ב רא י, ה וא רא ה א ת ה מ ו ת מ ב ין ה ג ל ים, ה י א מ ינ ו ל מ וי ש ה ל יי ב?" המתח שנוצר כאן בין מוישה לייב הפרחח לבין מוישה לייב המשורר נשבר על ידי השורה "היאמינו למוישה לייב" )במקור: "צי וועט מען דא ס גלייבן מוישה לייבן?"(. אך שורה חותמת זו שוברת לא רק את המתח בין דמות הפרחח העממי לבין דמות המשורר "האינטלקטואל", אלא גם את המקצב ואת החרוז. הפועל היוצא הוא שכל בית, בשיר זה כמו ברבים אחרים משיריו של משה לייב הלפרן, הופך למעין "שיר מתהפך" קצר, אם לשאול את המונח שטבע בזמנו מנחם פרי. * דמותו של משה לייב הלפרן שימשה מקור השראה לכמה משוררים, רובם ככולם חבריו יריביו, בני קבוצתו "די יונגע" או בני קבוצות מתחרות, דוגמת הא ינזיך. כך לדוגמה הקדיש לו הסופר והפ לי יטוניסט משה נאדיר שיר הקרוי "משה לייב הלפרן", והמשורר המודרניסט יעקב גלאטשטיין פירסם ב 1937 את השיר "מוישה לייבס קול". במסגרת המבחר הנוכחי בחרנו להביא תרגום לשיר "משה לייב הלפרן", מאת מאני לייב, חברו של מוישה לייב הלפרן לקבוצת "די יונגע". שיריו של הלפרן זכו למלבושים עבריים לא מעטים, בין השאר באנתולוגיה "על נהרות" שפירסם שמשון מלצר, וכן באנתולוגיה שפירסם עידו בסוק, "יאבדו שמים 167

164 מ"ח וארץ, שירת האפוקליפסה היידית". המבחר המקיף ביותר משירתו של משה לייב הלפרן בתרגום עברי כלול בשני הקבצים שתירגם בנימין הרשב: "טווס הזהב" )1963, יחד עם אריה סיון( ו"המתופף בחוצות" )1993(. השירים המובאים כאן מופיעים, למיטב ידיעתנו, לראשונה בתרגום עברי. חלום פז כ ח ל ים ה ם וג ד ול ים ל מ ע ל ה ה ש מ י ם, ו ה נ ה מ וי ש ה ל יי ב, ש וכ ב ב ע צ ל ת י ם. ח ול ם ל ו מ וי ש ה ל יי ב, ו ה וא פ ת א ום א ס יר, ומ י ש ה ו ב ח ב ל ג ו רר א ות ו ל ע יר. מ ו ש יט י ד ו מ ל א ך מ ת ו ך ה נ ג וה ות, מ ב ע יר ה וא א ש, ו ה נ ה, ה ע יר ב ל ה ב ות. כ ל ת ה כ ל ת ה ה ע יר כ מ ו רמ ץ ג ח ל ים, ו ה נ ה מ וי ש ה ל יי ב כ ב ר ע ף ל ו ב מ ר ומ ים. ו ה וא ש ם מ ש י ט ל ו כ מ ו ד ג ב נ ח ל ים ו ה וא ש רף וכ ר וב, מ ל א ך ב ין מ ל א כ ים. ה וא מ ה ל ל ש ם י ה מ ג ד יל ומ א ד יר א ת ש מ ו ש ל ז ה א ש ר ש רף א ת כ ל ה ע יר. צער העולם לא ה רח ק מ ב ית י, ב פ א ת י ה ע יר, מ מ רר ל ו ב ב כ י א ל וה ים לא צ ע יר, ב ח וץ ה וא, ע ל א ב ן, כ וכ ב י נ ש ף ע ל ו ו כ ל ה ד ל ת ות ב פ נ יו נ נ ע ל ו. לא ה רח ק מ ב ית י, ב ין ע ש ן ו ש ח ור ל יל, צ וח קים ש ומ רים כ ת ן מ י ל ל, כ א ל ו רצ ו ב מ ל מ ד ש ל ז ה ב ל א ל ף א ת פ ח ד ם ה ש ול ף צ פ רנ יו. לא ה רח ק מ ב ית י ע ל ס פ ס ל ש ם י ו ש ב ים 168

165 ש ל ו ש ה ז קנ ים א פ רים ו ש ב ים, כ ת רים ש ל א ור ק ש ו רים ל ר א ש ם, ש ל ו ש ה מ ל א כ ים מ ע ב ר ל י ם. א ב ל ה א ש ה ה ש ר וע ה ע ל ח צ יר, ע י ר מ ה כ מ ות ם, ו ע ו ר ה מ א פ יר, נ א נ ח ת כ מ ו פ ג ר ש ל ע ץ ב ס ופ ה וב י דיה ש ל ה ת ע רס ל א ת ג ופ ה. ו צ ע ר ע ול ם א ת כ ל נ ו ע וט ף. מ כ ל ח ל ון ה וא מ י ב ב, ומ ג ד ף א ת כ וכ ב ה מ ר ום ש א ות ו כ ך פ ת ה, וב נ ג ה א ור ו ש וב ו ש וב ב ו ש ט ה. נאום הגבר ל מ ע ן ה ש ם, ח נ ה מ י רל, ז כ רי א ת ה ל ב א ת ך ל קח ת, כ ה רב ש ם ה צ ע ר, ו א ת ל לא ל ב לא ת וכ ל י ל ק ונ ן ל ך ב נ ח ת, ח נ ה מ י רל. פ רו ת ת ח ש ת וכ ל י ש ם ל קנ ות ל ך, ו ג ם מ ל ת ח ה ל ת פ א רת, רק מ ג ב ע ת כ דאי ל ך ל קנ ות פ ה, כ י ש ם ה ת פ י רה מ כ ע רת, ח נ ה מ י רל. א ם י רא ו א ות ך כ ך ה ש ונ א ים ה י ש נ ים כ ל ם י ה י ו ב ש מ י ם, ח נ ה מ י רל. כ ל ן מ כ רח ות ש ם ב ב כ י ל מ רר, ל כ י ת ש א ל י א ת ה ד וד ה ה יא א ומ רת ש מ י ש א ינ נ ה ב וכ ה לא ה ול כ ת ל פ י ה מ וד ה. ח נ ה מ י רל. ו א ל ת ש כ ח י א ת א ה ר ן נ יס ל, א ות י, א נ י מ ת ח נ ן ב פ נ י ך. ת א רי א ת ה צ ע ר ע ל כ ל ה פ רט ים ש א וכ ל ל ה נ ות ב ל ע די ך, ח נ ה מ י רל. ול מ ע ן ה ש ם, א ל ת ע ז י ל ש כ ח ל ה ב יא א ת ך א ת ה מ קט רת ו א ל מ ול ה ס פ ינ ה א ע ר ך ל כ ב ו ד ך ק ב ל ת פ נ ים מ פ א רת, ח נ ה מ י רל. רק ת דע י ש ז ה לא י פ ה, ש א נ י ע ם פ רח ים א ל י ך א צ ע ד, ו א ת לא ת ב יא י מ ש ם ב ש ב יל י א פ ל ו... ד ב ר א ח ד... ח נ ה מ י רל. ו רק לא ל ב כ ות, ה רי כ ש ב וכ ים מ י ד מ ת נ פ ח ות ה ע ינ י ם. 169

166 מאני לייב 1 מוישה לייב הלפרן ב ש ד רה רח ב ת ה י די ם ב א ב ק ה ח ש מ ל ה ז וה ב ב ינ ות רפ א י ל י ל ה, א פ ר ו ג ב ו ה נ צ ב ל ו ל ב ד מ וי ש ה ל יי ב. מ ת מ רים ש ם פ נ יו, ב וע רים ה ם, ג א ו ת ן ו ז וע ם כ מ ו ה י ם, א ול י א ך ס ל ק מ ע ל יו ס ת ם כ ך מ י ש ה ו ו א פ ש ר ש ז ק וק ה וא ל מ י ש ה ו כ ך ס ת ם. מ וי ש ה ל יי ב... מ אנ י ל יי ב... ע וב ר רע ד ב י ד ש ה ו ש ט ה ל ה כ יר מ וי ש ה ל יי ב, מ ר ל ו מ ר, כ ל כ ך מ ר ל ו, ו ה ע יר ה יא רק א ב ן ו קיר. מ ע ו ה א ת פ נ יו כ מ ו י ל ד, רק ח י ו ך ש ח ות ך ב צ ל ע ות, מ ק פ ל י מ כ נ ס יו ה ש רמ נ ט י ים ע ד ל קפ ל ש פ ת יו ה ע ב ות. ו ע ינ יו, כ ח ל ות כ ר קיע, צ וח ק ות צ ח וק ג ר וי ומ פ קר ו ד מ ו ה ע צ וב י ח ל ח ל ו... ב ע ו ר קי ה וא ל נ צ ח י דה ר. ב ש ד רה רח ב ת ה י די ם ב א ב ק ה ח ש מ ל ה ז וה ב ב ינ ות רפ א י ל י ל ה, א פ ר ו ג ב ו ה נ ות ר ל ב ד ו מ וי ש ה ל יי ב. משה לייב הלפרן דיוקן עצמי 1 שיר נוסף של מאני לייב )"אל הסונט"( התפרסם בגיליון 1 של "הו!" )עמ' 308(. 170

167 בני מר הבלדה על אלישע מעשה באח ר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו מאיר: חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל אף אתה חזור בך. א"ל ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. חגיגה טו ב י ום ש ב ת א ח ד, ב ש ע ת מ נ ח ה, ש ע ה ש מ רי פ ו פ ינ ס ב ה פ רח ה, ש כ ך ה ג ש ם. ש מ ש קר י צ א ב מ ע יל ע נ ן. ג ם א ל י ש ע רצ ה ל צ את, ל נ ש ם א ו יר, מ ש מ ע ל ה י ות ח פ ש י מ ח ם, מ א כ ל ו ש ט י ות. ו ח וץ מ ז ה, ב רח וב רח ש ד ב ר מ ה, א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. ש ע ה כ ז את ה יא כ מ ו ל ק וי ח מ ה. מ ת י מ ע ט י ו דע ים ע ל ק י ומ ה ש ל ש ע ת ס ג ל ה ס ו דית ב ס וף ס ופ ה, כ מ ו ק ש ת, ב ל י ש ע ור, ו כ ה י פ ה. ל כ ן, ע ם ה נ ח ל ים א ש ר ה ול כ ים ל י ם, מ ה ר. א ול י ב פ כ פ וכ ים י וא יל ו ל ה ש יב ל ו ל ש ם מ ה א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. 171

168 ה ז מ ן קצ ר. א ול י ב כ ל ל א ח ר ו י צ ט נ ן ל ש ו א. ה ן ה וא א ח ר ו לא ש פ ח ה ע ל י ם ו לא כ ל ה. ת מ יד ח כ ה ו ש ב ב ה קל ה, ה לא ה ת ג ל י ות ה ן פ נ ו קים. א ול י י ח ל יף ע ם א י ש ה ב ק ב ו קים ח ל ב ש ח ר ב א מ ונ ה ש ל מ ה א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. ק ב צ ן, י ונ ים, ל כ ל ו ך ו ח ת ול ות י רד ו א ת ו ל י ם ל ה ת ע ל ות, ל רא ות ק ול ות כ ת מ ים מ ת ו ך א פ ר ו א ת ה י ם ר ות ח ע ם ה כ פ ור. א ז ה וא נ ס ה ל ש א ל א ם מ ת ג ל ים כ אן א ל וה ים ב קצ ף ה ג ל ים. ג ל ים ג א ו, ק רא ו, ה י ם ה מ ה, א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. וכ ב ר ק רב ה ש קיע ה ש ל ל א רס פ ון ט ריר, א ך כ מ ו ב ס רט לא נ פ ת ח ח ריר. א ם א ת ה ג א ל ה ש ומ ע ים כ ל ב ים, א ול י ה יא ת ע ל ה מ ן ה ב יב ים? מ ע ל, ב צ וק, רא ה ב ח ור נ א ה, ש פ ע ם ה וא ג מ ר א ת ו ב ס נ ה. ו ה וא צ ע ק: ה א ם ג ם ש ם ש מ מ ה? א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. 172

169 א ול י ז ו א צ ב ע ש ל ק רנ י ח מ ה מ ן ה ע נ ן? ו ש מ א ה יא ר ש מ ה ל ו כ ת ב ת ב ין ה ח ול ל ב ין צ ד פ ים? א ך ה ן ה י ו כ ת וב ות ב ש פ ת ש רפ ים. וב כ ן א ין פ ש ר פ ה, ה כ ל ע ב ד ה ב ל י ש ום ה ס ב ר, ו ה וא כ ב ר לא י דע? ק ול ו ה דה ד, ז ו לא ה י ת ה ד מ מ ה ו ה וא ע וד לא ש מ ע, ע וד לא ש מ ע. א ב ל פ ת א ום ה ש מ ש כ ב ר נ ש קה ל י ם ח ל ון ש ל א ור נ ב קע ס וף ס וף. ט ע ות ה ג יע ה א ל ק צ ה, ח י יו ה פ כ ו ש מ מ ה. ב ת ק ול י צ א ה: "ל כ ל י ש ח ל ק ל ע ול ם ה ב א מ ל ב ד א ח ר." ו א ז ה א ור נ כ ב ה, ו רק ה וס יף: " ג ם ז וה י נ ח מ ה" א ב ל ה וא לא ש מ ע, ה וא לא ש מ ע. 173

170 אלמוג ב ה ר 1 שלוש וריאציות ל ר ב ינ ד רנ את ט ג ור 1 ה ת ינ וק ב וכ ה כ ש א מ ו מ רח י קה א ות ו מ ן ה ש ד ה י מ נ י, רק כ די ל מ צ א כ ע ב ר רג ע נ ח מ ה ל פ יו ה צ וע ק ב פ ט מ ת ה ש ד ה ש מ אל י. ו א נ י, ש ע ו ד נ י ע ומ ד ע ל מ פ ת ן ה ח י ים ה ל ל ו כ ת ינ וק, נ ז כ ר א י ך כ ש ה ת ח יל ב ו קע מ ן ה ר קיע ה ע נ ג ה נ דיר ש ל א ור ה ש ח ר, ל ח ש ת ל י ה צ ע ה ל ה פ ל יג ע מ ך ב ס י רה, רק א ת ה ו א נ י, ב ל י ש נ פ ש ב ע ול ם ת דע ע ל כ ך, ע ל ה ע ל י ה ל רג ל ה מ ש ת פ ת ל נ ו, ש א ין ס ופ ה ל ה ג יע ל ש ום א רץ א ו מ ט רה. ב א ות ו רג ע ד מ י נ ת י א ת ה א ו קי נ וס ש ב ו נ פ ל יג וב א מ צ ע ית ו ס י רת נ ו, ו רא ית י א ות ך מ ק ש יב ל י ש ם ב דמ מ ה מ ח י כ ת ב ז מ ן ש א נ י ש ר ל פ נ י ך א ת ה ש י רים ש ל ך, ו ש י רי מ ת ג ב רים כ כ ל ש ע וב ר ה ז מ ן ו ר וכ ב ים ע ל ה ג ל ים, ח פ ש י ים מ מ ל ט ה מ ל ים. ו א ז כ ש לא ב את ו צ נ ח ע ל ה ע ול ם ה א ו קי נ וס ח ס ר ה ח ופ ים ש א נ ח נ ו ק ו רא ים ל ו ל י ל ה, ד מ י נ ת י א ת ה ס י רה ש ל נ ו כ ק רן א ור א ח ר ונ ה ב ש קיע ה א וב דת ב י ם, ו רא ית י א ת ה צ פ ו רים ה ח ול פ ות מ וצ א ות ח ופ ים ש ל מ נ וח ה ב מ ע ופ ן כ נ ג ד ס כ וי י ה ח ש כ ה. ש ע ות ח פ ש ת י א ות ך ל י די, ב ח ד רי, ב ל י ל מ צ א א ת פ נ י ך, ו ע ת ה ש ק וע ב מ ח ש ב ות רא ית י א ת ע צ מ י כ ת ינ וק ה ה וא ש רק נ ול ד ה י ום, ש ש וב א ינ ו ז ר ב ת ו ך ה ע ול ם מ רג ע ש א מ ו ל קח ה א ות ו ב ז ר וע ות יה, ו ל ח ש ת י ל ך ב ל י ל ח פ ש א ת צ ל ל ית ך כ י ב ל י ל ה ה ב א א ק ח א נ י א ות ך ב ס י רה ש ל י א ל ה י ם, א ש מ יע ל ך א ת ה מ וז י קה ש ל י ע ד ש א ג ר ם ל ך ל רק ד, א ב יא ל ך פ רח ים מ ל א ים ב ס וד ה צ וף ע ד ש א פ ך לא י וכ ל ע וד ל ע מ ד ב ג ד ש ה נ יח וח ות ה מ ש כ רים, א ש ק ע ל פ נ י ך ו ע ל פ י ך נ ש יק ות ד ו דים א ס ור ות ע ד ש י ו ל ד ח י ו ך ב ין ש פ ת י ך. ו א ז, ל רג ע, א דמ י ן א ת ע צ מ י כ לא א ד ם, כ ל ג ופ י י ל ב ש א ת ה וד ג ופ ך ו ה ד ר ו ו י ח ו ש א ת כ ב ד ו, ו א ע ב ר ע ל פ נ י ג ופ ך כ ר וח קי ץ נ ע ימ ה, ג ופ ך ש י ת ג ל ה ל י פ ת ע א נ ו ש י. 2 1 רבינדרנאת ט גור נולד בכלכותה שבהודו ב ספרו "ג יט אנ ג 'אל י" )פירוש השם בעברית: מ נחות שירה( ראה אור באנגלית בשנת זהו מבחר מתוך ארבעה ספרי שירה בנגאליים, שפירסם המשורר במהלך העשור שקדם להוצאת "ג יט אנ ג 'אל י" לאור. טגור עצמו ערך את המבחר ואף תירגם בעצמו את שיריו מבנגאלית לאנגלית )בתרגום פרוזה(. ב 1913 זכה טגור בפרס נובל לספרות. הוא מת בכלכותה ב שיר זה הוא תרגום עיבוד המשלב שלושה שירים של טגור מתוך "ג יט אנ ג 'אל י" )שתירגם טגור עצמו מבנגאלית לאנגלית(: מס' 62 42, ו 95. כל השירים לקוחים מתוך "קצה המדרכה", ספר שיריו השני של אלמוג ב ה ר, שיראה אור ב 2009 בהוצאת עם עובד. 174

171 2 א נ י רק מ ח כ ה ל א ה ב ה כ די ל ה ס ג יר ע צ מ י ס וף ס וף א ל ת ו ך י די ך. א נ י רק מ ח כ ה ל א ה ב ה כ די ל מ ח ק א ת ע צ מ י ול ה ת מ ס ר ל ך. ע ל כ ן א נ י מ מ ת ין ז מ ן רב כ ל כ ך ל פ נ י ד ל ת ך ו לא ה ול ך, א ף ש ה ש ע ה מ ת א ח רת ו ה ע נ נ ים מ ת א ס פ ים ע ל י ומ קימ ים ב י ח ש כ ה. כ מ ה ז מ ן ע וד ת ת ן ל י ל ה מ ת ין? ב ש ע ות ה י ום, ב ש ע ות ה ע מ וס ות ש ל ג א ות ה צ ה רי ם, א נ י ע וב ד ב רח וב ות ה מ א ב קים ש ל ה ש וק כ צ י ר, ו ע וב רים ו ש ב ים מ ב יט ים ב י וב צ י ו רי ו א ומ רים ש ה ם ר וא ים א ות ך מ ב יט ב כ ל ע ב וד ות י. ו א נ י כ מ ע ט ש כ ח ת י כ יצ ד א ת ה נ רא ה. ה א נ ש ים ה א ל ו לא י ו דע ים ש פ ע ם ה י ית ל ו קח א ות י מ ת ו ך ש נ ת י ל ש ח ק ע מ ך. ב א ות ם י מ ים לא ט רח ת י ל ל מ ד א ת מ ש מ ע ות ה ש י רים ש ש ר ת ל י ו לא ש נ נ ת י א ות ם, רק ל ב י קל ט א ת ה מ נ ג ינ ות ו א ת ע ול מ ן ו ח י א ת ן, ו כ ל ג ופ י ה י ה ר ו קד א ז ל צ ל יל ך, ג ופ י ש ע כ ש ו מ ש ת ו קק ל ה ז כ ר ב מ ל ה א ח ת ש ל ך. ו ה י ום א נ י ע ומ ד ל פ נ י ד ל ת ך ומ ב ק ש מ מ ך ש ת ת ן ל י ב ע ז רת קצ ה ה כ נ ף ש ל ש י רי ל ג ע ת ב כ פ ות רג ל י ך, א נ י צ וע ק ל פ נ י ך ש א ם לא ת רא ה ל י א ת פ נ י ך, א ינ י י ו דע א י ך א ע ב ר א ת ה ש ע ות ה א ר כ ות ו ה ג ש ומ ות ה ל ל ו ב ל ע די ך, א נ י מ ו ת ר ומ ת ר צ ה ומ ב ק ש ב ל ח י ש ה ש רק ת א פ ש ר ל י ל ה נ יח א ת מ ט ת י ל פ נ י ד ל ת ך, כ די ש א וכ ל ל ה מ ש י ך ל ב ה ות ב ק דר ות ה ש מ י ם וב ע רנ ות ה כ וכ ב ים, כ די ש ש פ ת י י וכ ל ו ל י ל ל ב א ז נ י ך ח ס ר ות מ נ וח ה. א ם א ת ה לא ת ד ב ר ב א ז נ י, א נ י א מ ל א א ת ל ב י ב ש ת י קת ך ול ש ונ י לא ת ד ב ק ל ח כ י ע ד ש לא א מ ר א ת ש מ ך א ל ף א ל פ י פ ע מ ים. 3 3 ה מ ש ו רר ל וב ש ד מ ות ע ל מ ה ק ב צ נ ית ומ ב ק ש ל קר א מ ול כ ל א י ש ה ע וב ר מ ול ו: ט פ ש, א י ך ת וכ ל ל ש את א ת ע צ מ ך ע ל כ ת פ י ך ש ל ך? ל מ ה א ת ה מ נ ס ה? מ ט רף, מ ה ה ט ע ם ל נ ק ש ע ל ד ל ת ך ש ל ך ול ה ת ח נ ן ל נ ד ב ה? מ י י ש מ ע א ת ת ח נ ת ך? ה וא י ו ש ב ב צ ד ד ר ך מ א ב קת ומ ח כ ה ל א ל וה יו, וג ב רים ח ול פ ים ע ל פ נ יו, ח וז רים ל ב ית ם מ ן ה ע ב וד ה ו ל ו קח ים מ ן ה פ רח ים ש ב ה ם ב ק ש ל קנ ות א ת ל ב מ א ה ב ו. ה ש ע ות ע צ מ ן כ ב ר ל א ות, ב קר מ ת ח ל ף ב צ ה רי ם ש י ק ד ימ ו ל ה ב יא א ת ה ע רב, ו ע ינ יו מ ת ע ר פ ל ות מ ל רא ות כ י כ ל ה מ רא ות א ינ ם ש מ ים קץ ל צ פ י ה ו א ינ ם מ ב יא ים א ל יו א ת ה א ה וב ש ה ע ל ים פ נ יו ת ח ת צ ל ל יה ם ה מ ת א רכ ים ש ל ה א נ ש ים. ח י וכ י ה ג ב רים ה מ ב יט ים ב מ ש ו רר מ מ ל א ים א ת ב ט נ ו ב ו ש ה ה מ ול יד ה ב ו ד מ וי ח ד ש, ו ה וא פ ונ ה א ל ע צ מ ו 3 שיר זה הוא תרגום עיבוד המשלב בתוכו שבעה שירים מתוך "גיטאנג'אלי": מס' 18, 17, 2, 102,97,19 ו

172 ב דב רים: א נ י י ו ש ב כ ע ל מ ה מ ק ב צ ת נ ד ב ות, א נ י מ ו ש כ ת ש ל מ ת י מ ע ל פ נ י, וכ ש ה ם ש וא ל ים א ות י מ ה רצ ונ י, א נ י לא מ ע נ י קה ת ש וב ה ומ ש פ יל ה מ ט ה ע ינ י. ו ה ש ל מ ה ה נ מ ש כ ת מ ע ל ה מ ס ת י רה א ת ה פ נ ים א ך מ ג ל ה ט פ ח מ ן ה ג וף, וב רג ע ה ב ו ש ה ה ג ד ול ה מ ת ע ו ר רת ה ת ש ו קה ה ג ד ול ה, ת ש ו קה ה מ ו ש כ ת א ת ה ג ב רים ה ה ול כ ים ב ד ר ך, ו ע ל יה ל מ ש ך א ת ה מ א ה ב ה נ ח ב א. ס ל ס ל ת ה מ ש ו רר ה ק ב צ נ ית כ ב ר רי קה כ מ ע ט מ פ רח ים, וב ע ינ י ה ג ב רים ה ח ול פ ים א ל וה ים ה וא א ו יר, ו א ל ו ה נ ע רה נ ו ש את ע ינ י ם ל ש מ י ם, נ א נ ח ת ו ש וא ל ת: א י ך י כ ל ת י ל ומ ר ל ה ם ש ל ך א נ י מ ח כ ה, ו ש א ת ה ה ב ט ח ת ל ב וא, ו ה ם ר וא ים א ות י י ו ש ב ת כ אן ו ש ל מ ת י א ב ק? א ת ה מ ל ים ש ל י ל ך מ ת ר ל ב ט א רק ב ס פ רים א ו ב ש י רים, לא ל פ נ י קה ל. וב ינ ת י ם א ין רמ ז ל ק ול ג ל ג ל י מ ר כ ב ות יו, ו ה נ ע רה ב וה ה ב ש מ י ם, ו ש ו קע ת ב ח ל ומ ות ע ל ה ה וד ה פ ת א ומ י ש ל א ה וב ה, ש י רימ ה מ ע פ ר ו י ו ש יב ה ל צ ד ו. וב ינ ת י ם ה יא ש ומ רת כ נ ד ונ י ה א ת ע נ י ה, מ ח ב קת ג א ו ה ז ו ב ס וד ל ב ה, מ א ז ינ ה ל ק ול ק רק ו ש ה ת ה ל וכ ות ה א ח ר ות ש א ינ ן ש ל רכ ב י מ א ה ב ה. ה מ א ה ב ע וד רג ע י ע מ ד ב צ ל ד ומ ם מ א ח ו רי קה ל ה א נ ש ים, ו ה יא ה י ח יד ה ש ת ח כ ה ל ו ו ת ב כ ה ות כ ל ה ש ע ות יה ות י ח ל ל ו ב ע רג ונ ות ש ו א. וב כ ל ז את ב ס וף ה יא ת וכ ל ל ומ ר: ה ו, א ל וה י, א ל וה י ה ש מ י ם כ ל ם, ה יכ ן ה י ת ה א ה ב ת ך ש וכ נ ת, א ל ול א ה י ית י ק י מ ת? 4 רבינדרנאת ט גור 4 שיר זה הוא תרגום עיבוד המשלב בתוכו שלושה שירים מתוך "גיטאנג'אלי": מס' , 9, 176

173 שחר מריו מרדכי דברי י מ י געגועים כמעט כ ל יל ס ונ טות ל ס פ ן ב ר ו ך כ א ב מ ת וק ל רא ש ונ ה / ע ת א ה ב ה ה י ת ה ל י מ ק ד ש ת / ב ר ו ך ה ח ץ, ב ר וכ ה ל ע ד ה ק ש ת / ב ר ו ך ה פ צ ע א ת ל ב י ע נ ה. )פרנצ'סקו פטררקה. מאיטלקית: לאה גולדברג( א צ ל ך מ כ ס ה א ת פ נ י ל מ ן ה י ום ש ב ו נ ר כ נ ת ל ע ב רי נ ד ר ך כ ק ש ת, ש ל וח ח ץ מ ק רי ה י ש ר ל ב א ר ש ע ות ד ח ק ופ נ אי; ב ר ו ך כ א ב מ ת וק, ב א ד נ י. ר וח ש מ ע ל, מ ת ח ת ל ע ו רי; מ ק צ ות רג ל י ו ע ד קצ ה ש ע רי ב ך א פ קיד א ות ה ב ל י צ ו ות נ אי. ה לא מ רג ע ש ע ינ י ע ל פ נ י ך נ ח ו; נ ח צ ו ח י י כ ע יר ח צ וי ת נ ה ר, ש א ץ ל ח י ות ב י ם א ו ל ג וע ע ל ח ופ ו. א נ י מ פ ר ש ל ס פ ונ ך. א ת ה י ו דע, כ ך ה וא: מ ל א ר וח ו צ פ ור ע ל ת רן מ ס נ ו ר, ו א ור ז ו רח מ ס וף ע ול ם ו ע ד ס ופ ו. ב ו א ור ז ו רח מ ס וף ע ול ם ו ע ד ס ופ ו. וכ ש י רד ע ם ע רב ע ול ם מ נ כ ס יו, ו ש מ ש א ל ה י ם ע ם ל ה ק ט ו ס יו ב ש כ ב י ס ה ור ל י ל, ט ו ס ל י א ו כ נ פ ו. וב ק ומ י י ת מ ה ה א ור ע ל מ ה ש פ ע נ ח: ע וף ה ח ול ו ע וף ה מ י ם רח ש ו רפ ר וף, וב מ ל וא ש מ ח ת ה י ש נ וה ר ל ו ג וף א ל ג וף; ו נ פ ט ון ע וד ר וג ע, ו קל ש ונ ו מ נ ח. ל פ ת ע קמ ה ס ע רה. מ ח וף א ל ח וף ה יא ק ו רע ת ע יר א ל י ם ו ע ג ן מ ס פ ינ ה, ו א ין מ ת ם מ ח יפ ה ע ד ת ל א ב יב י פ ו. א מ נ ם לא י ה י ה כ מ ו ך ע וד ל י פ י 177

174 ג ד א ב ל ג ם לא ל א פ ל ול ט ע ם ל ע נ ה. ו א ם א ב וא ב א ור, צ ל ך ב א ו ט ו רפ ו. ו א ם א ב וא ב א ור, צ ל ך ב א ו ט ו רפ ו. ו א ין ל א ל י די ל ע ז ב מ א ס רי; ת ן ש לא י ק ד ים ב י צ ע ר ב ש רי כ ט ב ע ות ב ע ץ כ ב ד ע צ ב ש נ ות א ינ ס פ ור. ב קר ב קר א ת פ ל ל: מ י י ת ן ע רב; ו ע רב ע רב: מ י י ת נ נ י ב קר. ב נ ט ש ש מ ח ת ה י ש, ה ול ם ה ח ס ר ב ק רח וב א ש; ט ב יע ה, ס קיל ה ו ח רב. כ י ב ז ב ז ת י א ת כ ל א וצ ר ות א ה ב ת י, ו לא ה ש א ר ת י ל י ד ב ר ל ב ד מ ק רט ח ול ב ש ע ונ י. ה ש ב ל י א ת ח י י א ו ת ן ל י א ת מ ות י; לא כ ך: כ וא ב ב כ ל א יב ר, ו צ ל צ ל ך מ א ור ע ינ י. ו צ ל צ ל ך מ א ור ע ינ י, י די ך מ ט יל י ב רז ל. א ת ת נ וע ת י א ת ה ג וז ל ר א ש ו רא ש ון ל מ ע נ י. ש ל ח ע ג נ י ך ל ג ב ול ם. ה רע ש ס ת רי י ם ו ג ל ים, ה נ ף מ פ ר ש, ה ת ר כ ב ל ים; ט ר ף א ת ה ק צ ף ב ע ול ם. א ב ל ל ב ך מ ט יל ז ה ב ק ו רא ל י ש וב מ מ צ ול ה. ד מ ות ך כ ב ש ה ב ע ור ז א ב ה יא. ט וב, ב וא. ת אה ב. ב א מ ת ת אה ב? א ו ש ת ת יר א ת ה ק ל ל ה. א ת כ ל ג ופ י ש ב ית ש ב י. ה א ת כ ל ג ופ י ש ב ית ש ב י: צ ח ו ק ך ה מ ת ג ל ג ל כ צ ר ור ש ל מ פ ל ים, א ל ש פ ך ל ב ה מ ו ו רי די כ י וב ל ים. ו ה י ות ך ש מ ח ת ה ל ב ה יא. פ נ ינ ים ו א ל מ ג ים ו א ב נ ים ש ל ח ן ע ל ו מ ן ה מ צ ול ות ב נ צ נ וץ ש ל א ור ע ם ל ה ק ש ל ש ח פ ים, ד ג יג ים, ס וס י י א ור, וב א ו ב ע ינ י ל רק ד ול ק נ ן. א ף כ י ש ב ת י ל ס פ ון ל ת ור א ת ך א י י א י ים, א ש ר א ף ל מ פ ות ע די ן לא נ ג ל ו, ה נ ה ה מ ג ד ל ור ש ב י ד ר ו ך ס כ נ ה. 178

175 ו כ י נ ר ש מ ו ב ז כ ר ונ י ד ב רי י מ י ג ע ג וע ים ע ת ח ו ר ו פ נ י, רפ ו י די, רג ל י כ ש ל ו; ו לא ב א א ל ג ופ י ט ע ם ש ל ש נ ה. ו לא ב א א ל ג ופ י ט ע ם ש ל ש נ ה. א ש ר י ג ר ת י ב א ל י; ה ל ב ה רי נ ב א ל י. א ב ל מ ז ה ז מ ן רב א נ י נ ט ול ב ינ ה. ה ג וף ה ז ה כ ו רע ב ז כ ר ו א ת ה ת ח נ ה: ה צ יל נ י מ ש ע ות רע ות, י מ ים רע ים ו ש ב וע ות מ ח ד ש ים ש ל ז מ ן לא ז ז, ש נ ה ו ע וד ש נ ה. א ך ת פ ל ת י ה ש א וג ה, מ י י ש מ ע א ות ך? ו א י ך ת ה דה די ב ת ו ך רע ש ש כ ז ה? א ה ה! ה לא ג ם ל ך א ין ע וד ת ק נ ה. י ש וב ה כ ל ב ע ל קיא ו, ה ר וצ ח ש וב י רצ ח; ה מ ת א ה ב כ ך נ וא ש ות י ש וב ו י ת ב ז ה. ה ן לא נ ש מ ע ת ל י כ ל ל, נ פ ש מ ע נ ה. ז ה ן לא נ ש מ ע ת ל י כ ל ל. נ פ ש מ ע נ ה ש ב ט ש ל פ רא ים ר וח ש ב ת ו ך ת וכ ך; מ פ ל יא: ה ל ב מ ת מ יד ל פ ע ם כ ש ת ש כ וח ך. א ר ור ה וא ה נ ו ט א ש ר נ וה ג א ת ה ס פ ינ ה. ע ל ש ת י רג ל יו ש לא ב ק ש ו ל ב וא א ל י; ע ינ יו ש לא נ ב ט ו, י ד יו ש לא ה ו ש ט ו ל י ב וא ו, ה ש ופ ט ים, מ ש פ ט צ דק ת ש פ ט ו ל י: י ק ח א ות ו א ו קי נ וס. ומ ה י ה א ע ל י? נ פ ש י, ש נ ש ל ל ה מ מ ך ע ר ג ת מ ל ח ו י ם; כ ש ה ח י ים ע וד ם נ ו ש פ ים א ו יר ב ח ד רי ך ל ג יה נ ום א ת ת כ ת ב י. ש מ ע י נ א ל י, ג ם ז ה כ ת וב: ב רג ע מ ס י ם י ה י ה ל ו רע, ו ש וב י ש וב; ס ג רי ל ו ש ע רי ך. מ פ נ י פ נ יו פ נ י ה ס ב י. 179

176 ח ט ל מ ה ק ראת ם ל י, ח ופ י ה פ ל א / ל מ ה כ ז ב ת ם, א ור ות רח ו קים? רחל בלובשטיין המבקש להבין את המשורר חייב ללכת אל ארצו של המשורר. גתה מ פ נ י פ נ יו פ נ י ה ס ב י. כ ך א ש ה ל ח ב ר ת ה ב ין ש נ י רח וב ות, כ ך ק ונ נ ה צ פ ור ל צ מ רת ע ץ ע ב ת; ו ז ו כ מ ו ז ו צ ר וב ת כ א ב ה יא. ס ח ה ה א ש ה: ד ב רים ג ל וי ים נ דע ע ל פ ה ש ש ש ע ות מ רו ח ה ז מ ן ש ב ין ג א ות ל ש פ ל, ש ל ו ש מ א ות ש ב ע ה מ ט רים ג ב ה מ ג ד ל א יפ ל; מ וס קט ב י רת ע ומ אן; ב י רת ט י ו ן ט י פ ה. ה ש יב ה ה צ פ ור: ו נ ס ת ר ות נ ב ין ע ל ל ב ה ן ב ש ב ריר ש נ י ה נ ופ ל ים ל ש פ ל מ ג א ות, ו ג ב ה ה מ ג ד ל כ מ ו ר ום ה ל ב ב נ פ ל ך. וב פ נ ות ו ש ל י ום א ח מ ק ש וב מ צ ל ך. כ י ב ע צ ם א ין ל נ ו ד ב ר מ ן ה מ ש ת ף. כ ש ם ש ב את ב מ פ ת יע, כ ך ה פ ל ג ת ב ח ט ף. ו א ין ב ך מ ו ש יע, ו א ינ נ י מ צ יל ך. ז ה ש ע ש ה א ת כ ל ה ד ר ך ל א רצ ך, ס פ ן, ה וא ה מ ש ו רר ש כ נ ח ש ול א ל ס ל ע ה ש ת ב ר. מ ח רט ום ע ד י רכ ת י ם לא ה י ה ל י מ ד ב ר; כ ב ו ש פ ת י ך, ו ש פ ת י ם ש וב לא ב א ו א ל ס פ ן. א נ י ח ו ש ש: א ול י א ת ה ל י כ מ ו ל א ו רה ל פ ט ר ר קה. א ין ל נ ו ע ת יד. י ש רק א ול י, מ ח ר, א ח ר כ ך. ע י ן ב ל ת ש מ ט, ח כ ם; ה כ ס ל ל א ו יל. ל ך, ס פ ן, ב י רה ב כ ל נ מ ל; ל י ח וף כ וז ב. ש ל ח נ י כ צ פ ור; ה רח ק נ ד ד, א רח יק ע ד ות; וב פ נ ות ו ש ל י ום א ח מ ק ש וב מ צ ל ך. ו ה י ה כ י נ פ ג ש ע ל צ מ ת ל י מ ין ו ש מ אל, וב ל ע די ך ז ה ל ה י ות, ו א ת ך ל קמ ל, א ם ת ימ ין, א ש מ יל. הדילוג על סונטה י' מכ וון 180

177 י"א י"ב י ב וא מ א רץ כ ות ים ]...[ ב ס פ ינ ה ש א ול ה י נ ה ג / ומ ש ט ה ב י לא ה י ה / י ת ג ו דד ב נ מ ל ס פ נ ים / י ש ית ל מ ו ד ב ר ח ל ק ות / י פ ל ח נ ו ל פ נ יה ם / מ ה ם י נ ה ג א נ י ה. דליה רביקוביץ ו א ם ת ש מ יל, א ימ ין. כ י רא ית י ך ו א ח י ה; ש וב מ ש ט ה ב י לא ת ה י ה. מ ע ד נ ות ב י לא ת ל ך, לא ת ה ל ך ע ל י א ימ ים. ב מ ס ב ות ש ל ת ל א ב יב א ב וא ב קה ל ה מ ז מ נ ים; ב ר וט ש יל ד א ט י ל, ב " ב ג ס י" וב " ש י ן" א ש ב. א ד ב ר ד ב רים ש ל ס רק, ו א מ ר ד ב רי ה ח ש ב; ו א ל ה מ ע ש י ל ה ת ע נ ג כ ל ה י מ ים. מ ח וף א ל ח וף ה נ ש מ ה ה יא ב ת נ וע ה ש קט ה ש ל מ י ם ב י ם ש ה ס ופ ה ב ו פ ס ה ו ה ל כ ה. צ וח קת ב י ה ע יר ב כ ל ה מ ק ומ ות, ה ז כ ר ון ס ג ור ה יט ב ב ע צ מ ות. פ ת א ום כ ש ש ב ו ל י פ נ י, מ ת קה ל ק ול ך. פ ת א ום כ ש ש ב ו ל י פ נ י, מ ת קה ל ק ול ך. ופ א ת י ש מ י ם נ מ ש ח ו ב א דם, ו ג ם כ ב י ש י ה א רץ נ מ ת ח ו מ א וד ה ם ש א ת י צ ב מ ול ך? כ י ע כ ש ו ה ז מ ן ל מ ר ד. א ם ל יט רת א ה ב ת ך ע ול ה ל י ב יג ונ י; מ וט ב ל י ל ע מ ד ה יט ב ע ל מ כ ונ י, ל נ ע ל ול ה ג יף ול ב צ ר מ א וד. מ י ום ל י ום כ ל ה כ וח י. א מ נ ם נ ש ב ע ת י: לא א ב וא, א ב ל ל לא ה וע יל. ג ם א נ י ב מ נ צ ח ים י ו רד א ל י ך מ נ ב ו, ו א ין מ י ש י צ יל. י"ג ו א ין מ י ש י צ יל מ ן ה ה ל ו ך ו ה ח י ו ך, מ כ ף ה י ד ה ע מ ק ה; ומ ק ול ך ב ש ע ת ד ב ור, ומ ק ול ך ב ש ע ת ש ת י קה. פ רא, פ רא א צ יל. צ ע ד צ ע ד ת כ פ יל: כ ף י ד א ל י ר ך, ש נ י ה א ל ע רף מ ת ל ה קת; 181

178 מ ב ט ש ב ט מ ב ט, ח ופ ר ל ה ת ח פ ר ב ש קט כ ש ף קס ם ס קס א פ יל. מ רה יב ע י ן מ רע יב נ פ ש; י ו רד י ם ב ול ע ש מ ש צ ל ך מ כ ס ה א ת פ נ י. ע ד ש פ ת א ום כ פ ות י די ך ש וב מ ת ג מ ג מ ות. ח י ו ך ח ו רק ומ ה ס ס, ה ל ו ך נ ס וג. ו א ז ק ופ א א וצ ר מ ל ים ז מ ין. ע ל ע ץ ב פ ל ו רנ ט ין א צ מ יד ל ב ל ש נ י ש מ ות, א ת ן א מ ון ב ק ו רא י כ ף י ד וב ק פ ה; ז ה לא ל ה א מ ין. י"ד ז ה לא ל ה א מ ין: ע ומ ד ע ל י ה א י ש ה ז ה ל כ ל ות נ י, ש ופ ך א ה ב ת ו ה ל א ה ומ מ נ י. א ת ה ה א י ש. ת ב ין. ע ל י ל ק ום. ו ל ע מ ד. ש וב פ נ ה ה ל יל, ו ש ח ר ש וב ב כ ה ב י ש וב מ פ נ י ה י ד ה ז ו ש נ ש ת ל ח ה ב י. י ד ך ש ל ך ב י ע וד. ט"ו צ ל ך מ כ ס ה א ת פ נ י, ו א ור ז ו רח מ ס וף ע ול ם ו ע ד ס ופ ו, ו א ם א ב וא ב א ור, צ ל ך ב א ו ט ו רפ ו; ו צ ל צ ל ך מ א ור ע ינ י. א ת כ ל ג ופ י ש ב ית ש ב י. ו לא ב א א ל ג ופ י ט ע ם ש ל ש נ ה; ה ן לא נ ש מ ע ת ל י כ ל ל, נ פ ש מ ע נ ה: "מ פ נ י פ נ יו פ נ י ה ס ב י". וב פ נ ות ו ש ל י ום, א ח מ ק ש וב מ צ ל ך: א ם ת ימ ין, א ש מ יל; ו א ם ת ש מ יל, א ימ ין. פ ת א ום כ ש ש ב ו ל י פ נ י, מ ת קה ל ק ול ך. ו א ין מ י ש י צ יל; ז ה לא ל ה א מ ין. א נ וס ל פ נ י ך ב ת נ וע ת מ ע ג ל א ם ל ה ג ן ע ל ע צ מ י א ינ י מ ס ג ל, א י ך א נ צ ל ב ע ור ש נ י? 182

179 לילך נתנאל מישראל שולחים שלומות כל שכתבתי כאן כתבתי על פי י"ח ברנר וכדרכו. וכל המשוקע כאן לוויתי מברנר הלוואה שלא על מנת להחזיר. המחברת שנתיים ימים עשיתי בחנותו של יהודי י ש ן בין לימונים כבושים ומלפפונים כבושים ושקים גסים של קטניות. היתה זו חנות קטנה היושבת רובה ככולה בעלטה, ומנורת נפט בודדה היתה מעשנת בזווית ומקמצת באור. הוא היה פוקח בכל בוקר תריס ברזל עבה החוצץ עת לילה בין החנות והרחוב. אחר היה רוכס אל מותניו סינר של בד ומבקש לשתות חמין. אשתו כבר היתה אז ממהרת עם המ חם ומגישה לו ספל מלהט ופורסת לו חתיכה של סוכר, בעוד היא עצמה כבר מוצצת מעט בהנאה גמורה. ושניהם היו מסיחים בפתחו של יום דברים שהיו אמורים על פניהם. החורף והגג הדולף ומעות שספר ו יחד ליל אמש וטבעת מרוקעת נחושת שאבדה כמדומ ה. אני דרתי אז בחדר ובו חלון אחד. כיסא כפשוטו ושולחן כפשוטו. מצע ב ל וי שמכנים אותו מיטה. בצאת השבוע השלישי לישיבתי בחנותו של היהודי הובאה אל י איגרת מ רעי הטוב, ובה ביקשני לבוא גם הוא. השבתי לו בוא. בוא אם אתה נכון למעין חיים של זוטות. ככלות איזה זמן הודיעני כי עתיד הוא להגיע בערוב היום במטוס אדיר מכונף כנפיים. בטיסת רקיעים. אני הלכתי לפוגשו בשדה. הוא היה מבושם כולו באותו הבל של זרות. את השפה דיבר בקושי. היה מגמגם כמה מילים דומות זו לזו ומייחל שיבינו אותו. והבינו. בראותו אותי חייך במבוכה והתנצל על שהוא מבטל אותי מעיסו קי ומאלצני לארחו. את שירת המנועים של העיר שמע גם שמע ואת חשמליה ראה גם ראה. במעוני פרק את מזוודתו הקטנה ונעם לו. אמר לי כי הכול יש לו די צורכו וכבר נפנה מן הזוטות ומן הקטנות והפציר בי שאוביל אותו לחנותו של היהודי. אותו סוחר במיני מינים של מזונות שלא נראה כמותו במקומותינו. יהודי אחד כזה צהוב הנוטל איזו סכין קהה ומיד ייגש יפרוס לך בעזרתה איזה 183

180 184 נתח נאה של גלות. ערב היה ותריס הברזל כבר הוגף, ושניהם, היהודי ואשתו, היו רכונים אל השולחן הקטן בקצה החנות וסופרים יחדיו את המעות. זה אומר, "שלושים ושלושה יש לי," וזו אומרת, "אין לך שלושים ושלושה כי אם שלושים ושישה." זה אומר, "אישה, מה את עושה לאדם. שלושים ושלושה יש כאן," וזו, "שלושים ושישה, אני ע רבה לך. אוזניים להם." רעי קילס את המקום ואת יושביו בכל פה וכבר נכנס. הצגתיו כרעי הישראלי אשר מקרוב בא, והם קיבלוהו. היא מיד נבלעה במטבח המשחיר, ואנו נותרנו בחדר האחורי באור עששית הנפט המעשנת. היהודי מישש בזקנו הצהוב והתאפק שלא לומר דבר, אולם ניכר היה שאין כוחו עומד לו ולבסוף פתח במעין נימה צרודה ושאל על ישראל. רעי כמדומה כבר הכין לבו לזה וענה לו קצרות וארוכות. בת שישים ובת עטרת של זרדים. הלא שישים שנות מדינה חלפו להן ברצף כמו מחטף. סח רעי ליהודי שלי. בת שישים ועוד עומדת לה בפה מלא שיניים. חר ושת דרכים צפופת מבנים עד אין רואים. עד אין רואים. ועד שזו היהודייה שבה מן המטבח, כבר הפכו שניהם חזור והפוך בימי המדינה האלה וייחלו לתום ימי הזעם והאבל. היהודי היה מדבר יהודית עסיסית ומדקלם חזור ודקלם את ה"באים עלינו להכותנו" שלו, ורעי נהנה ממנו הרבה. אני מצ די הייתי מונח כאבן מפני הצינה. אולם בצאת שעה קטנה כבר היו ערוכים על השולחן פיסה נאה של דג מלוח, קופסה מלאה רקיקים ובקבוק של יי"ש. נטלתי רקיק ושניים להתחזק מפני הצינה, והיהודי לא פטר אותי בזה אלא מזג לי כוסית והוא מברך בלשון סתומה. ראה שאין אנו מחזיקים אחריו, שאל אם אין אמת בדבר כי שם מדברים לשון קודש. אמרנו לו, אכן לשון קודש מדברים שם אבל מבטא ישראלי אמ ור הוא בהברה ספרדית. אמר לנו, מו רי ורבותי, אין לכם דבר שאין לו מקום. אמרנו לו אמן ואמן, ובזה חתמנו את הברכה ושתינו כוסית אחת ושתי כוסיות. אנו נטמענו היישר בעבודות יום שבחנות כאילו היה זה טבע שני לנו. אני הייתי שוקל ומונה ומקטר סיגרטות הרבה, ורעי היה עורך את השקים ואת צנצנות הזכוכית הכרסתניות ומנקה מיני אבק ומיני רפש. היהודי היה יושב באחת הפינות, עורך חשבונות ונוהם, ואשתו שתחיה היתה מפטפטת לה עם הקונים ומשדלת אותם בנקניקים משומרים "מן המשובח" כדבריה ובמיני תרגימא. אך כנטות צללי ערב הייתי עומד אצל החלון בקיטוני ומהרהר בקול רם בענייני השעה. בענייני נדו די. נדודינו. רעי היה שותק לי בכוונה תחילה. ל ו כבר היה יתר על המידה. הוא בכוח אחרון ביקש שלא להיכנס דווקא בעובי

181 הקורה הזו. אני הייתי מקשה עליו בשאלות חיוורות. בטלות. "למתי אתה אומר לשוב." "למתי אתה אומר לשוב." וכל זאת לשווא. לחינם. כוס התרעלה עמדה בינינו, והוא סירב לשתותה. הוא מצדו נהנה הרבה מהיהודי שלי וכבר הרגיש כי הוא מ שיל סוף סוף מעט מן הילדות הישראלית החופשית שלו. צרתו. היהודי נראה שמח בנו עד מאוד וכבר חש כי הוא מושיענו מצרת הזמן והמקום. אני לא התווכחתי עמו. השעה היתה רעה למדי, ואנו, יש לומר, מצאנו כאן איזו מנוחה. הלא שם פוגעים ומפ געים. פוגעים ומפ געים. אחת לאיזה זמן הייתי מקבץ מעות ורוכש גיליון עיתון בשפה יהודית ותמיד הייתי מוצאו עמוס חדשות עכורות מעבר לים. ואכן בחלוף חודשיים ימים מאז בואו של רעי פקד את מעוננו אסון. פורעים פרעו בעיר תל אביב, ודודו הטוב של רעי נמנה עם הקורבנות. היהודי שלי נאלם מפני החדשה הזו, ודווקא היהודייה שתחיה היתה סועדת את רעי באבלו. עלי הטילה לסור אל בית השגרירות הישראלית מדי יום ביומו ולחקור ולתבוע. על היהודי שלה ציוותה לעמוד עתה בחזית החנות, וזקנו היה מוסיף ומצהיב מחמת עבודה שהוא אינו מורגל בה ומחמת הזרים שעליו לשרתם. בעיקר קשה היה לו להסיח עמם בענייני דיומא שהיו צורבים לנו. לכולנו. באולם קבלת הקהל אשר בבית השגרירות היה הפקיד מביט בי בפנים נפוחים משעמום וממילא לא היה בכוחו לסייע, שכן כל הודעותי ששלחתי נותרו כולן בלא מענה. רעי פתר זאת באומרו כי הכול עסוקים באבל ובארס, וכי ממילא אין בידו להחיש לא עזרה ולא ממון. הוא היה יושב כעת בחדר האחורי ומעיין בצערו בחברת אותה יהודייה. שניהם לגמו יחד תה מלהט וטעמו מלוא החופן צימוקים ושקדים להמתיק את זמנם. מדי כמה רגעים היה אומר לה, "במטותא ממך. את הכוס מלאי נא," והיא היתה משיבה לו דברים כפשוטם ונאנחת, "הו. מה אגיד לך, רבי. צרת ישראלים יש לנו על ראשנו." זה מתאונן בלשון שאין הוא חפץ עוד להגות, וזו מברכת על אבותיה שמעולם לא הלכו אחר רעיונות של תקומה ולא עזבו את עירם. ימים קשים רכנו עלינו. רעי היה כאדם שבקושי רב הצילוהו מן התופת ועצביו הדוקים עוד. הבריאות לא טובה היתה. היה בכי בכל רגע. בנו פעמה עדיין אותה הנפש הישראלית הרצוצה. היינו חסרים קביעות. טיפוסיות. שאלנו מה נוכל אנחנו לברוא כאן. חיים חדשים ביקשנו לנו. עבודה יהודית. אולם י די שלי היו צבות מן השקים הכבדים. שוגה הייתי במנייה ובשקילה. נוגע לרעה בקטניות ומזיק למליחים. בלילות היה לנו על לבנו. עמדנו בין ארץ לארץ ובין מים למים, והיתה זו אחת הנימים היותר דקות והיותר דואבות. 185

182 186 תמו ימי האבל ובאו ימים כהרגלם, ואנו הוזמנו אל היהודי שלנו לעשות עמו את השבת. באנו בפנים נפולים ובקומה נמוכה. במטבח היתה היא היהודייה שלו הופכת בכלים בטקס גדול. הוא היה לבוש בבגדיו הטובים לכאורה, שהיו אף הם מהוהים וממוזמזים כמו בגדי חול שלו. בירך על הלחם וחילק כזית ונתכלתה הח לה. היא נשאה אל החדר ק דרה מהבילה. על צלחתו של רעי האב ל הוסף הוסיפה ומצלחתו של היהודי גרעה. אנחנו כילינו את ארוחתנו בשתיקה, והיהודי החל מזמזם זמירות קטועות להעיר בנו כניסת שבת. ראה שאין לבנו הולך אחר זמירותיו, אמר לנו מילים גלויות, " ב מקום שאתם רואים רק צללים, אנוכי רואה אורות." אמרנו לו, "אדם כדאי שתהא לו סבלנות היסטורית, ו לא הוא שוקע בצערו." אמר לנו, "אין דבר. הרי גם הצער איננו דבר מיותר." יחידים היינו ומתייאשים היינו. אמר לנו, "הבו לי יחידים. הבו לי מתייאשים המשקיעים את ייאושם בבניין אחד של גלות." ומעט מעט התגנבה אל ל בנו איזו תזזית הססנית, אשר די בה כדי להחזיר אדם לחיי מעשה. לבסוף תמו ימים של חורף, והכול החלו נהנים משמש ביישנית ומבשרת. עבורנו היו אלה ימים של עסק גדול. החגים עמדו בפתח, והחנות היתה עמוסה תיבות של עץ ותיבות של פח וחביות כרסתניות וצרורות ארוזים בחבל. היהודייה היתה מתקינה במרץ סלים גדושים וכורכת אותם למשלוח. הרחוב נדמה הפשיר כולו, והאור היה פורץ ביתר עוז על החפצים ועל הבריות. חבית גדולה של מליחים שהיתה עומדת בחזית החנות החלה מעלה ריח, שקשה היה לסובלו. הכול השילו מעליהם את החורף הגס, ואף רעי נדמה השיל מעליו את אבלו. את קיטוני הישן המרנו בדירה אשר שימשה לנו מעון של קבע, ובה שני חדרים מרווחים דיו ומיטה בכל חדר וכיסא בכל חדר. תיבה של עץ שימשה לנו שולחן של תפארת. היו לנו מים רותחים והיה לנו תה ולעתים אף מרקחת היתה לנו לתבל בה את פ תנו. היהודי שלנו היה שמח בנו על פי רוב, אף שעסקי החנות היו טורדים את מנוחתו יומם ולילה. והיא היהודייה היתה בת פלוגתא שלו דווקא בעין ייסוריו רחמנא ליצלן, הי ינו בספירת המעות. החל בשעת בין ערביים היה כבר חש עצמו מרוגז על לא כלום והיה חוקר ודורש על כל ש על. "הרי בשם אלוהים שבשמים, מדוע המסננת אינה נקייה, הרי אני כבר אמרתי פעם ופעמיים. והמאזניים. על כפות של תמרים את שוקלת, א מרי לי." דמותו שבכל שעה היא כפופה הפכה בשעה זו עלובה עד מאוד. חלושה עד מאוד. ולעת ערב עת סגירת החנות היה קרב אל השולחן שבזווית. יושב לאור המנורה העשנה. נוטל עיפרון של עופרת והוא ממולל את זקנו הצהוב כאומר, מי יידע ייסורים שבנפש

183 אדם. אשתו שתחיה היתה ניגשת גם היא והקופה בידה. שניהם הסתודדו רגע אחד זה עם זה כאילו לבם שווה, אולם בחלוף שני רגעים כבר היה זה צועק, "עשרים וחמש ומחצה הלא תשמעי לי," וזו, "עשרים וחמש ואין להוסיף ואין לגרוע," וזה, "הרי יחד ספרנו עשרים וחמש ומחצה," וזו, "א אויבר חכם זה. ואמש לא שגית בחשבון? ומי צדק אז, אמור לי? ומי תיקן?" אנחנו שנינו היינו ממהרים להניח להם בשעה זו. ערבים של טרם קיץ היו אז והרקיע היה ספוג ירח, ורעי ואנוכי נתחבבה עלינו מאוד השוטטות ברחובות. היתה זו שוטטות כפשוטה. א טית. קלת דעת. לאן מועדות פנינו לא ידענו ולא שאלנו ולא אכפת היה. נערות יהודיות ונערות נוכריות ונשים מלובשות יפה יפה היו חולפות מולנו. שלובות זרוע. אני כבר הנחתי את שאלותי מאז מות דודו הטוב ולא ביקשתי חלילה להעיר בו עוד צער. רעי היה נושם את האוויר והוגה בחייו פה ומניח לחייו שם. ואף אני. מפליג הייתי בציורים של נפש, שאין אדם ערוך להם אלא כשהוא מבטל עצמו מעיסוקי היום ונפנה לעלטה של לילה. רעי ביקש לעשות מסחר גדול בפולים של קפה "אשר צומחים על אדמות של אש ונרכשים בפרוטות ומגיעים לכאן לכל חפץ. ומג רים. כמה הם מגרים את הח ך". אמרתי לו, "הרי אמר היהודי שלך שגם אם לא התברך בבנים משלו, ה נה ש ב א ו בנים בצ לו. משמע שאת החנות הוא מתעתד להוריש לך בבוא היום." אבל רעי הטוב הוא לא שעה לדברי האלה, משום שכבר נישא על גלים יחד עם תל פולי הקפה שלו, שקנה אותם בפרוטות וימכור אותם ביוקר. אני הירהרתי בלימודי מדיצין שלי. את השפה הרי הכרתי על בורייה ושכר לימודים יימצא לי. וכבר גמענו רחובות הרבה ונמצאנו עומדים בשערי השדה, ומטוסים מכונפים רועמים שם במנועיהם. שתי בריות גלויות ראש יצאו מן הרציפים הרחוקים ודיברו מילים רמות. אמרו כמדומה, "מישראל שולחים שלומות," ואנחנו שנינו נתעכבנו על זה. עוד שבים מישראל כמסתבר. עוד ישנם יודעי העברית הישראלית למודי השמש אשר שבים מישראל אל ארצות הקור. שנתיים ימים עשיתי בחנותו של יהודי י ש ן. ראשית נפטר מע מנו רעי והלך לעשות לו דרך במדינות הים. אחר נסתלקתי גם אני ונסעתי בקרון של רכבת עד לעיר הגדולה ובכוח ממון קטן שנתנו בי די היהודים האלה סיימתי את חוק לימודי. ואני מטפל בבריות החולות המוכות, והן נרפאות על ידי. ואני מברך על ימ י ומתאונן על שעותי כמצוות יהודים מלומדה. ואת אבותי אשר עשו להם תקומה אנוכי שומר על לוח לבי ונושא את זכרם במרחק. 187

184 מתן חרמוני א ית קה, ניו יורק, היא כבר סיפור אחר כ י ת צ א ב ד ר ך א ל א ית קה ש א ל כ י ת א ר ך ד ר כ ך מ א וד מ ל א ה ב ה ר פ ת קא ות, מ ל א ה ב דע ת. א ל ת י רא א ת ה ל ס ט ריג ונ ים ו א ת ה ק י קל ו פ ים א ל ת י רא א ת פ וס יד ון ה מ ש ת ול ל. ל ע ול ם לא ת מ צ א ם ע ל ד ר כ ך כ ל ע וד מ ח ש ב ות י ך נ ש א ות, ו רג ש מ ע ל ה מ פ ע ים א ת נ פ ש ך ו א ת ג ופ ך מ נ ה יג. לא ת ת קל ב ל ס ט ריג ונ ים וב ק י קל ו פ ים ו לא ב פ וס יד ון ה ז וע ם, א ל א א ם כ ן ת ע מ י דם ל פ נ י ך נ פ ש ך. 1 * איתקה. אל שירו המפורסם של קוואפיס התוודעתי כשאני יושב נז וף על כורסת הפסיכולוג, בעוד הוא יושב והוגה אל חלל החדר שורות וקרעי שורות מתוך שירו של אבי השירה היוונית המודרנית. זה היה ריטואל קבוע, שנמשך שלוש או ארבע דקות מדי פגישה: "כי ת צא ב ד ר ך אל אי ת קה, ש אל כי ת א רך דר כ ך מאוד, מל אה בהר פת ק אות, מל אה בד עת..." היו יוצאות המילים מפי הפסיכולוג, ואז חוזר ושונה: "שאל כי תארך דרכך מאוד..." איזה פסיכולוג פואטי, חשבתי אז. אלוהים יסלח לו, שישה וחצי שקלים לדקה שילמתי, ואילו הוא היה מאריך באמפי ב רכ ים, לועס בין שיניו את האנ פ ס ט ים, מפצח כמו גרעיני דלעת את הי מ ב ים. כי תצא בדרכך אל איתקה. אני מנסה שלא להטיל ספק או דופי בפסיכותרפיה. אבל בשיר של קוואפיס נתקלתי שוב ושוב בהקשרים של פסיכולוגיה פופולרית דווקא ב ר וש ורים, ז'ורנלים ופורומים באינטרנט. כל הפסיכולוגיה הדינמית בשיר אחד. 1 מיוונית: יורם ברונובסקי. 188

185 * איתקה, ניו יורק, היא כבר סיפור אחר. בפעם השנייה בחיי ביקרתי באיתקה זו בשלהי ספטמבר נסעתי לראות את חופות העצים בוערות באש הסתיו. נסעתי לראות את סירות המפרש באגם. נסעתי לראות את שיחי הקיסוס המשתרגים על בנייני האבן של קמפוס האוניברסיטה היפה של העיר )אוניברסיטת ק ו רנ ל( ואת אשדות המים שהם העורקים הכליליים השוצפים שלה. סיסמתה של העיר היא Ithaca is,gorges משחק מילים בין gorges )צוקי אבן( ו gorgeous )מקסים(. אין מה לומר: איתקה, ניו יורק, היא אכן גורג'ס. בערבו של אותו היום יצאתי לטיול. מסע רגלי קצר מהקמפוס שנמצא על גבעה הצופה אל האגם, ועד לבית המלון שבו לנתי בסמוך לשפת האגם מסלול שאורכו שלושה או ארבעה קילומטרים. היום כבר החשיך, כבו העלוות הארגמניות, ומתוך חלונותיהם של הבתים השוכנים לאורך הדרך, רובם מה שנהוג לקרוא "טא ון הא וזס", הפיצו מנורות אור נעים. היה קר מן הרגיל בעונה. אד עלה מהאגם, והאוויר נמלא רסיסי מים, מה שנקרא אצלם "ה ייז". נדמה לי שהמילה "קיטש" קצת איבדה מכוחה בעשור האחרון, אולי כבר קצת קודם. * האדם הידוע ביותר שהתגורר באיתקה, ניו יורק, הוא ולדימיר נבוקוב. באיתקה כתב נבוקוב את רוב פרקי הרומן המפורסם שלו, "לוליטה". איתקה אמנם לא מוזכרת בשמה, אבל נבוקוב לא עושה מאמצים גדולים מדי להסוות את המקום שבו פוגש הומברט הומברט את ל ו, דולורס הייז, לו לי טה. ברומן זוהי אמנם רמסדייל, עיירה מנומנמת )ודמיונית( בוורמונט או בניו המפשייר, אבל נבוקוב, כפי שהיה ידוע לכול, התגורר באיתקה. ורמסדייל היא איתקה, כפי שרחוב ל ון,Lawn( "נאות דשא"(, המופיע ברומן הוא רחוב "סטייט" או רחוב "סנקה" היורדים מהאוניברסיטה ועד לאגם כמעט, או אחד מרחובות שכונת קי וגה הייטס Heights(,)Cayuga שבה התגוררו ולדימיר וו רה נבוקוב, וממש כפי שהאגם, שנקרא בספר "אגם שעון החול" Lake(,)Hour-Glass הוא בן דמותו של אגם קי וגה, שגם לו צורת שעון חול )פחות או יותר(. בעבור נבוקוב, המהגר האירופי שכל חורבותיה של תרבות המערב רובצות על כתפיו, היתה איתקה גן 189

186 עדן מודרניסטי: הומרוס לצ דו, רוחות ז פיר בגבו, ומולו כל הקיטש והשמאלץ של אמריקה של שנות החמישים: מגזינים מצוירים, תוכניות רדיו, מזנונים שמוכרים בהם מילקשייק ובננה ספליט והסרט From Here to Eternity )"מעתה ועד עולם"( בכיכובם של ברט לנקסטר ו ד ב רה קר סמל הטעם הרע בעיני נבוקוב. בסמוך לפרסום הרומן "לוליטה" כתב נבוקוב את המסה Philistines and,philistinism כמעין מאמר מלווה לרומן. וכך הוא כותב בה: "כשמדובר בפיליסטין 2 מסוג זכר, הרי שזה יזהה עצמו עם איש הדרג הניהולי הכריזמטי, או עם כל 'ביג ש וט' אחר זאב בודד, שהוא גם אדם משכמו ומעלה, אך הלב הפועם בחזהו הוא לב נערי של שחקן גולף. והאישה הפיליסטינית, הלא היא ה philistinette, תזדהה תמיד עם המזכירה הנהדרת, בלונדינית בצבעי פסטל תות. יש בה עדיין מעט מן הילדונת, אבל לבה הוא לב אם ואחות. בסופו של דבר היא תתחתן עם הבוס הנערי" )תרגום שלי, מ"ח(. במובנים רבים, "לוליטה" הוא מסע אל השאול בנוסח הקומדיה האלוהית: הומברט הומברט, ה פ רוורט האירופי, מגיע אל תופת הקיטש של אמריקה, שם מסתופפים אנשים שמדברים בלי סימן קריאה בסופו של משפט חיווי ובלי סימן שאלה בסופו של משפט שאלה. ואילו לוליטה המורכבת מפאר היצירה האמריקנית אנאבל לי של אדגר אלן פו מחד גיסא ושבועוני הקולנוע והפרסומות של שנות החמישים מאידך גיסא היא מורת הדרך שלו, ממש כמו וירגיליוס המוליך את דנטה. באחרית הדבר הקצרה שהוא מצרף לרומן, "על ספר בשם לוליטה", מספר נבוקוב שאחד מחבריו אמר לו ש"לוליטה" הוא למעשה שיר אהבה לרומן הוויקטוריאני. נבוקוב טען כנגדו שזהו שיר אהבה לשפה האנגלית. כל העניין הזה הוא כמובן שקר וכזב. לוליטה הוא כתב ש טנה ל"אמריקנית". נבוקוב ראה בשפת תרבות ההמונים שהתפתחה מעברו האחר של האוקיינוס, פ רוורסיה מוחלטת, סטייה מההיסטוריה של שפות התרבות. לפיכך הוא שם ללעג ולשנינה כל ביטוי וצירוף כבול:.ice-cold, brand-new, waterproof dad נדמה לא אחת שהוא מבודד מילים אלה ומילים אחרות, ולוכד אותן בפינצטה כמו פרפר מיובש שיש לנעוץ במחט על לוח שעם. אין ספק: לנבוקוב היתה אוזן נבזית במיוחד, אוזן זרה ונקמנית. כל "אמריקניזם" הואר אצלו באור יקרות של ה ז רה בנוסח שקלובסקי, אבל נותר בה בעת עירום ועריה. ניקח, למשל, את רשימת שמות התלמידים בכיתתה של לוליטה: 2 פיליסטין philistine במקור: פלשתי. כיום: אדם וולגרי וחומרני, אויב האינטלקט. 190

187 אנג'ל, גרייס / אוסטין, פלויד / ביל, ג'ק / ביל, מרי / באק, דניאל ]...[ / המילטון, רוז / הייז, דולורס / הונק, רוזאלין / נייט, קנת ]...[ וכן הלאה והלאה. "שיר, שיר, אלוהים ע די!" 3 מזדעק מרוב חדווה וחמדה הומברט הומברט, גיבורו של נבוקוב, כשהוא מגלה את שמה של לוליטה בין שמות תלמידי הכיתה. נבוקוב כמובן צדק. רשימת שמות התלמידים בכיתה היא אכן שיר. שיר עם מקצב קבוע, הכתוב בחרוזים לבנים; מעין אקרוסטיכון שנמתח מקצה האחד של אמריקה ועד לקצה האחר, שיר שחוזר וחוזר וחוזר בכל בית ספר תיכון ובכל חטיבת ביניים, ובכל שנה ושנה, והוא כתוב בספר שנקרא ה yearbook. כל בית ספר ברחבי אמריקה מנפיק מדי שנה את ה yearbook שלו )"אלמנך" או "ספר מחזור" יהיו כאן רק תרגום קלוש או אדפטציה פרובינציאלית(. לא ברור בדיוק מתי החל העניין הזה. בוויקיפדיה מצולם טופס של yearbook מ 1939, אבל ככל הנראה יש yearbooks מוקדמים יותר. בכל טופס וטופס מופיעות תמונות דרכון, דיוקנאות קטנים של התלמידים, ולצ דם מופיעה רשימת השמות: אנג'ל, גרייס, אוסטין, פלויד, ביל, ג'ק, ביל, מרי, וכן הלאה וכן הלאה. כולם עם פסוקת ב ש ער: השמרנים יותר )זכרים ונקבות כאחד( עם שביל בצד )מה שנקרא,)clean-cut המרדנים עם שביל באמצע. כולם נראים זהים בתצלומי השחור לבן האלה. רק אלוהים יודע את מי אפשר למצוא שם בין כל הקלסתרונים, כל אלה שיהיו פעם משוררי ביט Allen(,)Ginsberg, סנטורים רפובליקנים Newt(,)Gingrich, גיבורי וייטנאם John(,)Rambo, שחקנים הוליוודיים Pam( )Anderson, ורוצחים סדרתיים Ted(.)Bundy, את כולם כולם אפשר למצוא ב yearbook. בשנים שעשה ולדימיר נבוקוב באיתקה, הוא התגורר, כאמור, באחד האזורים היפים של העיר, "קי וגה הייטס", לא הרחק מאוניברסיטת קורנל וממגרשי הגולף. אך גם לא הרחק מ"הקומפלקסים" העירוניים, שבהם גרו המשפחות המבוססות פחות, וגם התושבים הזרים, שהגיעו לאיתקה בענייני האוניברסיטה ובעניינים אחרים. אילו לוליטה היתה קיימת, היא היתה מגיעה מדי בוקר על אופניים, ברגל, או באוטובוס הצהוב של בית הספר לחטיבת הביניים דוויט.)Dewitt( סביר להניח שהיתה יוצאת לעשן בהפסקות, וסביר גם שהיתה נתפסת על ידי משגיח המוסר, מאמן ההיאבקות לשעבר, אורלנדו ט ו רק ו, ומסולקת מבית הספר לשלושה ימים תמימים. מה שנקרא.expelled 3 הציטוטים מ"לוליטה" לקוחים מתרגומה של דבורה שטיינהרט )הספרייה החדשה, 1986(. 191

188 זה יכול היה להיות בכל שנה. אם בשנה שבה נכתב הרומן ואם כמעט שלושים שנה מאוחר יותר. אילו לוליטה, דולורס הייז, הנערה המתבגרת המפורסמת ביותר בדברי ימיה של איתקה, ניו יורק, היתה מבקרת בבית הספר הנ"ל בשנת 1984, למשל, סביר להניח שב yearbook היתה תמונתה של,Haze, Dolores ניצבת שכם אל שכם לצד תמונתו של.Hermony, Matan * הפעם הראשונה שבה ביקרתי באיתקה היתה ב הפעם נמשך הביקור לא לילה אחד כי אם שבע מאות לילה ולילה. שנתיים ימים פחות שבועיים: אני זוכר בדיוק. קשים הם חייו של נער מתבגר. הפלומה הכהה שמתגנבת מעל לקצות השפתיים ועד לנחיריים היא צרה צרורה: אסתטית ואתית. חזרתי עכשיו וקראתי את פרק הזיכרונות שכתבה סיון בסקין על וילנה של אחרי המלחמה, 4 זיכרונותיה של מי שהקלסיקה גוננה עליה כגונן היונה על גוזליה. באיתקה, ניו יורק, בין השנים 1982 ו 1984, היתה הקלסיקה רחוקה כרחוק סקילה וכ רי ב דיס מ מורק אנד מינדי. על מצב האדם הצעיר מ"ח בספטמבר 1982 בחטיבת הביניים דוויט אפשר אולי ללמוד מתוך הסיטואציה הבאה: מכיוון שהיה עלי לבחור בין שיעור מוזיקה רגיל לשיעור מקהלה, בחרתי במקהלה. זאת מאחר שלא ידעתי אנגלית ומשום מה הייתי סבור שהמילה choir פירושה "חינוך גופני". המקהלה ערכה אז חזרות לקראת הופעה גדולה ומכובדת, ערב שאליו הוזמנו הורים ומורים. יחד עם שני בנים נוספים מילאתי את תפקיד הבריטון. ההופעה כולה היתה מורכבת משיר אחד בלבד שירו של כריסטופר קרוס מתוך הסרט "ארתור", בכיכובם של דדלי מור ולייזה מינלי. הבנות שבתפקידי הסופרן והאלט שרו If you get caught,between the moon and New York City ואני ושני הבנים האחרים ענינו לפניהן:.I know it's crazy, but it's true שורה נוספת ששרתי אז בקול המתחלף, שחודש אחד קודם לכן עוד שימש לשירת המפטיר בבית הכנסת בבאר שבע: The best that you can do, the best that you can do is.fall in love היום כוללות שנות השמונים המוקדמות בעיקר פריטים לאספנים: וידאו קליפים ראשונים מ MTV, אי.טי, מדונה, לארי בירד, להקת Men Without,Hats נעלי ריבוק, מכונות משחק וכמובן כוכבת סרטי הארוטיקה הרכה שנון 4 ראו "בלוז לקצה הזנב", "הו!" 5, עמ'

189 טוויד. טראש לכל הדעות. אבל בעבורי זו היתה מתקפה רב חושית. ההוויה היתה הוויית פ ק מן. * את "לוליטה" קראתי לראשונה בתרגומה של דבורה שטיינהרט, אבל בעברית הוא נראה לי כרומן שעלילתו מתרחשת בעולם בדוי לחלוטין. רק כשקראתי את הספר באנגלית, כמה שנים מאוחר יותר, קמו וחוללו לעינ י המדשאות, אשדות המים, האגם, הסירות, העצים שעליהם מדממים עם התקדש מרחשוון. באנגלית קראתי פתאום רומן על המקום שבו התהלכתי על קצות האצבעות במשך שנתיים. צריך להבין: הייתי מוקף בעיקר בבנים שלימים יהיו "זאבים בודדים ואנשים משכמם ומעלה", עם לב נע רי וחולצות גולף, ובבנות בלונדיניות בצבעי פסטל תות, שתגדלנה ותהיינה מזכירות נהדרות, כפי שכה היטיב נבוקוב לתאר את הסובבים אותי. מהזאבים הבודדים התייראתי. נערות הפסטל תות שברו את לבי. הבוז והסלידה ב"לוליטה" חורכים את הדפים. נבוקוב היה תושב איתקה של אודיסאוס, וכל היתר היו תושביה של איתקה, ניו יורק. באיזו חדווה הוא מגלגל את המילה!waterproof ו"לוליטה", איך נגיד? "לוליטה" היה הנקמה שלי. * "הי. החיים לקחו אותי רחוק מאיתקה, עד לא מזמן. למדתי במכללה בסטילווטר, אוקלהומה )אל תשאלו(. אחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד עבור חברות כימיות ופטרו כימיות. התגוררתי במקומות אקזוטיים כמו מערב טקסס ומרכזה, דרום מערב לואיזיאנה, מרכז אוקלהומה ועכשיו בצפון אילינוי. כיום אני גר בבית גדול במרחק של כשעה נסיעה משיקגו, עם אשתי, בתי, חתני, נכדה בת שנתיים )הנכד השני בדרך(, שני חתולים, שני כלבים וחמישה ברווזים ששטים באגם הקטן שמאחורי הבית. אנחנו גאים בבן שלנו שמשרת בצבא במוסול, עיראק. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אין רגע אחד דל אצלנו בבית. בזמן האחרון אני עובד כמנהל הבטיחות והביטחון במפעל כימי גדול." 5 )ראס פרכטל, )Prechtl "אחרי בית ספר התגייסתי לצי, ובמשך ארבע שנים וחצי עבדתי בתור מפעיל דוודים. במלחמת המפרץ שי ר ת י שישה חודשים. אחר כך חזרתי לכמה ציטוט זה ואלה שאחריו לקוחים מאתר הכנס של עשרים שנה למחזור 1987 של Ithaca.High School

190 שנים לחווה ועבדתי בגיזום עצים מעל קווי חשמל. עכשיו אני עובד בכור החימום של קורנל, ואחראי למים החמים והקרים. ב 1999 התחתנתי, ובתי נולדה ב עכשיו אני בונה מכונית מרוץ, ובעיקר מחפש שקט ושלווה." )קלי מרטין, )Martin "לא קרה הרבה מאז שעזבתי את בית הספר. ב 1992 הצטרפתי לצי חיל הים. שם פגשתי את מי שיהיה בעלי והתחתנתי. נולדו לי שני בנים נפלאים, היום בני 12 ו 7. השתחררתי מהצי. עברתי לג'ורג'יה. אבא שלי חלה ולכן חזרתי הביתה לאיתקה." )שרה סזמטוביץ, )Szematowitz * ביוני 2007 נערכה פגישת מחזור של בוגרי,Ithaca High School מחזור 1987, בית הספר שאליו מן הסתם לא הגיעה דולורס הייז. שכן, תחת לחבוש את ספסלי בית הספר, כפי שמחייב החוק, יצאה דולורס למסע ברחבי ארצות הברית. גם אני לא הגעתי לבית הספר הזה. דולורס הייז מצאה עצמה בסופו של דבר בעיירה Coal Mount במערב וירג'יניה. אני במקיף ו', באר שבע. באתר האינטרנט שהוקם לקראת פגישת המחזור הצלחתי לראשונה לברר מה עלה בגורלם של כמה מהתלמידים שלמדו אתי בבית הספר. אז ככה: טוד פאולר, שאותו שנאתי שנאת נפש, הפך לנשיא חטיבת הברוקראז' בחברת תחנות רדיו בצפון קרוליינה. דבי היגינס, שעל מעלליה המיניים סיפרו גדולות ונצורות, התחתנה עם בחור משופם, ונולדו להם שני ילדים )היא צירפה תמונה(. כריסטין לילי, שהיתה אלופת מדינת ניו יורק בשחייה במאה ומאתיים יארד בסגנון חופשי, מתה. קתרין )קייטי( פ ר וד ום, שאותה דווקא חיבבתי, עובדת בסוכנות האמריקנית למדינות מתפתחות. בחיפוש בגוגל למדתי שהיא התעמתה עם הסנטורית הילרי רודהם קלינטון באיזה עניין של זכויות אדם. מי שהיה באותן שנתיים חברי הטוב ביותר, נער בשם רוברט דרייף, נהיה ברבות הימים יועץ לפרסום מקוון. הוא לא הגיע לכנס המחזור. גם תמונה הוא לא שלח. לפני שנתיים מצאתי איכשהו את כתובת המייל שלו וכתבתי לו ברכה לחג המולד. הוא ענה לי כך: "הי. באמת עבר הרבה זמן. נחמד לדעת שעוד זוכרים אותי. אני לא זוכר כמעט שום דבר מהימים ההם. אני מקווה שאתה בטוב." אני דווקא זוכר. 194

191 ננו שבתאי ה י, סוס פוני ה י, ס וס פ ונ י קט ן א יפ ה א ת ה? א ב א ש ל י א ומ ר ש צ רי ך ל ט מ ן א ות ך ב א ד מ ה ח מ ה ה וא א ומ ר ש א י א פ ש ר ל כ ע ס ע ל י ך א ת ה כ מ ו מ ס פ ו רי ה א ג ד ות כ מ ו א ל ה ש מ ש ת ח ל ים ד ר ך ח ר ה מ נ ע ול כ מ ו א ל ה ש ה ופ כ ים ש ב ל ת ל מ ט ב ע ש ל ז ה ב א ת ה ל יצ ן פ ע ם ש ח ק ת ע ם י ל ד ה ב ב ית ח ול ים א מ ר ת ש ה יא כ מ ו א נ י ו כ ל ה י ום ח ש ב ת ש א ת ה א ת י א ב א ש ל י א ומ ר ש כ ש י וצ יא ו א ות ך מ ה א ד מ ה א ז ת ה פ ך ל ג ב ר ש כ א ל ו י צ את מ ה "א ח ים ג רים" כ מ ו א ל ה ש נ ע ל מ ים א ח רי ש ה ם ב ל ע ו ש ק וי קס מ ים ש א י א פ ש ר ל כ ע ס ע ל י ך א ת ה ס וס קט ן, א ו נ ע ר פ ל א כ מ ו ש נ ע ל מ ת ל י. 195

192 רוברט וייטהיל בשן מראה עקומה כ ל יל ס ונ ט ות א ב א ת ט וע נ ת ש א ין ש מ ח ת ך מ ד מ ה, א ך ב ר ור ש ע צ ב ך א מ ת י. ל מ ג ע יל נ ה פ ך ה ע ול ם ש א ה ב ת, לא י וע יל ה ע נ וג ה מ ינ י ל נ ח ם. ל מ ג מ ה ש ל כ נ יע ות ל דמ ון א ת נ פ ל ת, ב ע רמ ה ה וא ר ו קם א ת פ ל ח ן א י ונ ך. כ ה רע יל, כ ה ע רב ל ח כ ך, א ש מ דאי ה מ פ ע יל ב ש פ ת יו ע ל ג ופ ך ה ת ר פ ק ות ש ל ר מ ה. י ש א ול י ז כ ר ונ ות ה ש וב ים ו ע ול קים כ ע ק ץ ע כ ב י ש א ת ט ר פ ו ב ק ו ריו; ה רפ א ים ה ח ו ד רים ב ה ס ת ר רק ל מ ח ות א ת ה ד ם ה נ ות ר ב צ ל ל ים מ ת נ ש קים ב ח מ ד ה, ומ ס ו ים ב ע מ ד ת מ א רב ב דמ מ ה ל ת קיפ ה ב ש פ ת י ם ל ח ות. ב דמ מ ה ל ת קיפ ה ב ש פ ת י ם ל ח ות, ה ס וק ו ב וס ש ל י, ה ז י ה מ ב ע י רה א ת ע ו רי; ול ב ונ ה ע רי ת ך, פ ע ו רה ונ ט ול ת רח מ ים, ב ח ש רת נ יח וח ות ג ה א ונ ס ת ש נ ת י. א ת ג וה רת ל ס ח ט א ת ל ש ד ח ל צ י; א ו ל ט וב א ו ל רע ל ך א נ י, ב וע ל ך ו ע ב ד ך. ש א כ רע ל ש ט ן ב ת וד ה ע ל י ד יו ה פ ת וח ות? ו א נ י ב מ ל כ ות נ ש מ ת ך ת ו ש ב ז ר, ה פ ול ט ה ב ל ים ו ל וה ט ל ח ס ות כ ל ח י י ב ג ופ ך, ו ת וה ה ל ש ם מ ה ב כ וח ות ג יה נ ום נ א מ ר ו נ ג ז ר ש א פ ל ב ח ל ק ך ו א ז כ ה ל נ ס ות מ צ יפ ת מ ש ג ל ך, ה ר וט ט מ צ מ א. )הקוסם מארץ עוץ מודה באהבתו למכשפת המערב( מ צ יפ ת מ ש ג ל ך, ה ר וט ט מ צ מ א, ט ע מ ך ל ש פ ת י ב מ ט ת ה ת ל ת ן; א ת כ ל ה ל י ה י ית, ו א נ י ל ך ח ת ן ב ה יכ ל ה ב ר קת ב ע וץ ה ק ס ומ ה. ב מ ע ופ ף ה ק ופ ים ע ל ג ב י ה ח ומ ה ה יא ה ג יע ה מ ק נ ז ס ע ם כ ל ב קט ן ו ש פ כ ה ה יא ע ל י ך ד ל י מ י ם א ימ ת ן ו ח ש פ ה א ת ח י י כ נ וכ ל ות ומ רמ ה. 196

193 ד ה נ פ ל ט ה מ ג ר ונ ך צ ע קת א ב ד ון ו ה פ ש ר ת ב רצ פ ה מ ת ב ע ב ע ת ו ז "ל, ח ל ב ונ ים ת וס ס ים, ר קמ ות נ ש פ כ ות; לא נ ר ת ע ת י מ פ נ י ה מ ס מ וס ב ז ד ון ב ש ח ות י ל ל ק ק ק י ומ ך ה נ ג ז ל, מ ע ש ה א ה ב ה ב ש כ ר ות א נ ח ות. מ ע ש ה א ה ב ה ב ש כ ר ות א נ ח ות, ה ק ול ות ב ל י מ ל ים מ ב ע ים מ ן ה ש ב י ה מ ת וק ש י צ רנ ו ש נ ים ב ע ב י ת א ו ות ופ ח דים וב ש ע ב וד ל כ וח ות ה מ ש ומ ם, רו וי י ה ס ת ומ ות ה מ ו ש כ ות א ות י ל ך, א ות ך ל י. נ וא ש ות ת אה ב י, ת ש נ א י ב ר כ ות, ע ד ע ול ם ת ש א ב י פ ר כ וס י י רכ י, נ ת ע ל ף מ ג נ יח ות. ג ן ה ע דן ש ל נ ו כ מ ע ט לא מ כ ר, רק ש ב ריר ע רפ ל ב ע ר ב ול ז כ ר ונ ות; כ מ ד ו רה ש ג ו ע ה ע וד ל פ נ י ס י ומ ה ומ ו קד ה ש ל ה ב ת נ מ ס ל צ ל קר. ו א ול ם ה ש ת י רנ ו ב צ ר ור ת וב נ ות, וב ינ י ל ב ינ ך ה א מ ת ע י ר מ ה. וב ינ י ל ב ינ ך ה א מ ת ע י ר מ ה, ו ה ש קר ל וב ש א צ ט ל ת ת ח ב ול ות. ו וב ינ ינ ו נ מ ת ח ת ש ר ש רת מ ל ות רמ ז ים ו ח יד ות ונ קי ש ות ש ל ז מ ה, ש ל ה ז מ ן ה ח ונ ק, ה מ ש פ יל; ו ח מ ה ל מ ג ע נ ש ימ ת ה ש ח קים ב ע ל ות ה ו יל ון, ל ה ט וט ה ס ח ה ו ק ול ות ש ל א כ ול ת קו ות ינ ו מ ע ל ה ב מ ה. ל ה ז ין ס פ ו ק ך א נ י ל ך מ ת מ כ ר, נ רק ומ ן ו כ מ ר ך, ה ת וה ה וב וה ה, לא מ ב ין מ ה ד ע ת ך א ו כ יצ ד ל א ח ות פ ר ו די ע נ וג ים; כ ל ח י י מ ש ת כ ר מ ב יא ה ע ר פ דית וב ת וכ ה מ ש ת ה ה, ה י ונ קת מ מ נ י א ת כ ל ה כ וח ות. ה י ונ קת מ מ נ י א ת כ ל ה כ וח ות, א ת ט ו רפ ת א ות י ב ח י ו ך מ ח י ך ב ח ד רי ח ד רים ב ע ר פ ול ש ט י ח ב ש א ל ות נ ט ול ות מ ע נ ה; מ מ ל כ ות ש ל ו ר דים ב ג נ ת ה ח צ ר ו צ ומ ח ות מ מ ש ג ל מ מ ש ך, ו ז ה ל נ ו ש י ך ו ת מ יד מ ס ת ו רי, ג ם נ י ד, ג ם נ י ח, ל ח י ש ות ז רע ונ ים, פ ה ו ש ם, נ ש כ ח ות. ש ו ש נ ים, צ ב ע ונ ים ומ רו ה נ מ ס ים ע ל ב ל ק ון ש ב רי רי ה ד ומ ה ל ג ר ד ום, ו קיס וס ה ת ל י ן מ ש ת ל ש ל כ צ מ ה, 197

194 ז ח ו א ב ד ו ה ק ול ות. ה צ ל ל ים ה ר ומ ש ים מ ס ב יב מ נ ש ב ים ב ה ס ט ל א ד ם ו ח ול פ ים ע ל פ נ י ך כ מ ו ה ינ ומ ה. ו ח ול פ ים ע ל פ נ י ך כ מ ו ה ינ ומ ה ח י וכ י מ ש פ ח ה ש ה כ ר ת, ו נ קל ף מ ע ינ י ך מ ס ו ה. קל ס ת ר ך א ז מ ח ל ף מ א ש ה ל י ל ד נ ת צ ופ ה ל ת מ ה, ח ב ו קה ל ד ב ון, ב ע ת יד, וג ל ומ ה ב ע ב ר ה מ ב י ך, ב ה וו ה ה מ ס ל ף, ה מ ל ב ן מ א מ ת; ה מ ב ט מ ג ל ף ב כ ח ל ח ל ה ת ה ום, מ ד מ ע א ימ ה. ה ב ת ים מ וג פ ים, ב ו דד ה ה ש כ ונ ה; י ד ב י ד מ ט י ל ים, ט וע מ ים מ ה ד מ י. א ת ע ומ דת מ ל כ ת, ע ינ י ך ת פ וח ות ו ע ל ס ף ה ב כ ות. מ ה ב כ ל ל ה ש ת נ ה? א ם א נ י מ ת ק רב, א ת ב ו רח ת מ מ י? ה י מ ים פ וח ז ים, ה ע ב ים מ ח ש יכ ות. ה י מ ים פ וח ז ים, ה ע ב ים מ ח ש יכ ות, ו ה כ ר ך מ ת ע מ ם; ו א נ ח נ ו ת רים א ח רי ה א ג ם, ב ח ל ום מ ת ע רים ב ין ח ל מ ית ו ה דס, ב ין ש ר ך ופ ריח ות ט א ו ז ים, וב י ח ום רע נ ן מ ריח ות י ח ול ינ ו, ש ע ל ה מ ק ום נ ג מ רים ב ג ל ג ל ת ז ו רמ ת ע ל מ י ם ק רי רים, ה מ ל ה ט ת א ימ ים ש ה י ו ד ע וכ ות. נ ע ש ה א ה ב ה ו נ ש כ ח מ כ ל ז ה; ו א יפ ה ה ג ל ג ל ת ו "ע ל ד א ט פ ת "? כ י ז את רק ב ב וא ה, ה ז י ה ע ש וי ה. כ ך ב ש ח ץ ה ג ב נ ו וב ט ון מ ב ז ה ע ל ח י ינ ו, כ א ל ו א ינ ם ל ופ ט ג ע ש עפ ט א ו ס ד רת ע ו ית ות מ ומ ת ות ב ה מ י ה. א ו ס ד רת ע ו ית ות מ ומ ת ות ב ה מ י ה א ו ס י וט ה ע וט ה ש ח קי ד מ ד ומ ים ו נ ס וג ל מ ש ט ר י ס ו רים ע ל ומ ים מ ט ב ע ים כ ח ות ם ב נ פ ש ך ה כ ס וי ה. א ת ב ש ב י מ ח ז ור י ריד ה ע ל י ה, א נ ק ונ ד ה ב ל ב ל ונ ה פ רק ה א ימ ים; ו ל מ ר ות ש א נ ח נ ו א ח ד, מ ל ח מ ים, א ת ח ומ קת מ מ נ י ו ש וב א ת ס מ וי ה. כ צ ל ל ית ב ש ק וף מ מ רא ה ע ק מ ה, א ת מ ופ ע ת א ל י ח ב וי ה ו נ ג ל ית ב צ נ יח ה ל רצ פ ה וב ט פ וס מ ע ל ה ב ח ומ ת ה ז ג וג ית. ה ז רימ ה ח ס ומ ה: א ת א ול י מ ד ב רת, א ינ נ י ק ול ט ב מ ה ומ ת ה צ ל ל ים וב א ור ה מ ש ל ה. 198

195 י ב מ ה ומ ת ה צ ל ל ים וב א ור ה מ ש ל ה, וב ינ ינ ו מ ה י ש? ב ג ש ו ש ח ול מ נ י א ח רי ה ת ר ג ום, ה פ ת ר ון ה מ וכ נ י ו ה ק ל ל ב ל יע ה, ו א נ י מ ג ל ה ה ת פ ש ט ות ו צ מ צ ום, מ ס ת ו רין ה מ דל ה מ ית רים ל מ ז מ ור לא מ ו ש ר. ו א נ י כ א ב יר מ ש ת ר ך ב מ ס ע צ ל ב נ י ב צ וד ג ב יע כ ש וף ת מ יד ריק ומ ל א. ו א ם כ ן, מ ה ה ט ע ם ל ח י ות ע די ע ד א ם ר וב ץ ש מ מ ון ב ח י י ע ול מ ים? ב נ י רו נ ה ש ל י א ל יל ה רכ ונ ה מ ח כ ה מ י מ ים ק דמ ונ ים ו ת ס ע ד מ נ פ ש י ה מ ס ו רה, ו ת ש ת ה ה ד מ ים ב ח ב וק מ ט רף ב ין ע ל י נ ע נ ע. יא ב ח ב וק מ ט רף ב ין ע ל י נ ע נ ע ה ת ג ר ות ח נ נ ית, א ה ב ת נ ע ו רים; ו דב ו קים כ ך ח צ ינ ו ח י ים א ח רים ו צ ל ח נ ו י ק ום כ מ ע וף ב ש נ ה. כ וכ ב ים ה ע ל ינ ו ל ש יר ב ק רינ ה וב ק ת ה קט נ ה ב ח ר ש ה ל מ ג ו רים; ל ה קי ח ל ומ ות מ ב ש רים ו א ומ רים ש ז ריע ת ה ב כ ות ת ק צ ר ב ר נ ה. ל נ פ ש י ת ע ז ב ינ י, ב ש ר מ ב ש רי וכ א יל ן מ כ ה נ ש ל א ג ו ע מ ב פ נ ים; ו ז ק וף א ת פ ו רר ל א ט י ע ד כ ל י ה. ו א נ ח נ ו ש וכ ב ים ב מ רע ה ה כ פ רי ו דב ו קים ע ור ל ע ור כ י מ ים רא ש ונ ים, מ ע ז ים ל ה ג ש ים ה ח ז ון ש ה י ה. יב מ ע ז ים ל ה ג ש ים ה ח ז ון ש ה י ה כ ש ג ור ב פ יה ם, ה ם כ נ ונ י ט פ ש י, וכ ל ומ ר, ב ן א ד ם ב ע ל קצ ר רג ש י, ב ע ינ יו מ צ יא ות ה י ומ י ום ה ז י ה. ה ם ע ש ו ל י ב נ קט, ו ע ל ת ה ה ס ג י ה, ו צ י נ ת י ע ל כ ך ב י ב וב ח רי ש י: צ ל י ה ר א ש ש ל ה ש ור ע ל ה ט ס ה וא ר א ש י! ו א ת ה, ה ם ע נ ו ל י, מ כ ה א ש ל י ה! מ ח רם כ מ צ רע, מ ה ות י נ כ רכ ה ב ל י ב רט ו ש כ וח ש לא י ב י ם. ומ וח י, ה ם א מ ר ו, ה ר כ ב ו לא מ ל א; י ש ה מ ון ח ריצ ים, א ב ל א ין מ ד רכ ה. ז ה ו נ ס, ס ך ה כ ל, ש א נ י כ ל ל ק י ם; מ ש נ ה ה מ ק ום ש ה ל ב מ ג ל ה. 199

196 יג מ ש נ ה ה מ ק ום ש ה ל ב מ ג ל ה. ש ת ר ש ו ל י ל ב ר ח, א ו רק ל פ ב רק פ י וט ים ש א ק ריא ב א ול ם ח צ י ריק א ו ס פ ור ה צ ל ח ה; כ י ר א ש י מ ת מ ל א ח ר קים, ו קיס ר ה ז ב וב ים, ה כ ול א מ נ ד ים ב ת א י ה ב יד וד, מ ש ת רק ב א ז נ י ב צ ינ וק, ו א נ י מ ת פ רק, מ ת פ ז ר ב ש מ י ם כ א ב ך ע ול ה. ו ל מ ר ות ה פ ס יכ וז ה כ ב ר א ין כ וע ס ים, א ל א רק צ וח קים ה א ח ד ל ש נ י. כ י א צ ל נ ו ז ה כ כ ה: מ ית רי ה נ ג ינ ה כ ר וח ות מ ה י ם, מ וח ש ים ב ל י מ ש ים; כ י ה ג יל ה וא ע ק ר, ו ה צ ע ר מ ש נ י, ו ה ריה ו ה ל קח, ו ז ו ת וב נ ה. יד ו ה ריה ו ה ל קח, ו ז ו ת וב נ ה, מ י ש ב ים א ת ה ל ב ב ת פ רח ת ק ול ות, מ נ ב א ים י מ י שב ע, ע ת ים א פ ל ות, ש ד ו רי ה ת ה ום, ת דיר ות מ ש ת נ ה. מ ח כ ימ ים ה צ ל יל ים כ פ נ ים ש ל ת מ ונ ה, מ ש ט ח פ רס ק ו ע ת יק, ש כ ב ות יו ה ק מ ל ות מ ג ל ות ת ול ד ות יו, ומ ת ח ת ת ב לט ה ת ש וב ה ל ש א ל ה, ע ל ע צ מ ה ה יא ע ונ ה. מ ס נ ו ר מ ח ל ום ומ ז ה ר ל ב ן ה ש וט ף א ת ה י ע ר ב ת ם ה מ ט ר, ו ר א ש י ע וד מ נ ח ע ל ב ט נ ך ב דמ מ ה; א ה ב י ך ה ם ל י כ צ יפ ת ד ב ד ב ן, ו ה צ ע ר א ס ור ל י, ו ל ך ה וא מ ת ר? א ת ט וע נ ת ש א ין ש מ ח ת ך מ ד מ ה. טו א ת ט וע נ ת ש א ין ש מ ח ת ך מ ד מ ה ב דמ מ ה ל ת קיפ ה ב ש פ ת י ם ל ח ות; מ צ יפ ת מ ש ג ל ך ה ר וט ט מ צ מ א, מ ע ש ה א ה ב ה ב ש כ ר ות א נ ח ות. וב ינ י ל ב ינ ך ה א מ ת ע י ר מ ה, ה י ונ קת מ מ נ י א ת כ ל ה כ וח ות, ו ח ול פ ים ע ל פ נ י ך כ מ ו ה ינ ומ ה, ה י מ ים פ וח ז ים, ה ע ב ים מ ח ש יכ ות; א ו ס ד רת ע ו ית ות מ ומ ת ות ב ה מ י ה ב מ ה ומ ת ה צ ל ל ים וב א ור ה מ ש ל ה, ב ח ב וק מ ט רף ב ין ע ל י נ ע נ ע, מ ע ז ים ל ה ג ש ים ה ח ז ון ש ה י ה. מ ש נ ה ה מ ק ום ש ה ל ב מ ג ל ה; ו ה ריה ו ה ל קח, ו ז ו ת וב נ ה. פוטומק, מרילנד ותל אביב, תשס"ח

197 עודד כרמלי קטנה גדולה א מ ע רף ע ד מ צ ח א ת ה ש ופ ע רע י ונ ות ר מ ה, ל דג מ ה מ כ ל ה א וכ ל ים ד ו קא ה ר מ ה ב ג ן ה צ ב ו רי ל כ ל ם כ ל ב ים ל ך ר מ ה ב רצ וע ה קט נ ה ג ד ול ה ה ר מ ה ג ל וי ת רא ש ה ר מ ה ב ת קי מ א ו ע ל כ ך ל פ ח ות מ ג יע ות ל ה נ ק ד ות י כ ל ה ב א ות ה ה מ ד ה ל ה י ות ח י ד ק ה נ ע ל מ ה ב מ ח ש ב ות. ב ל ה י ות ש ופ ע ר מ ה ש י ל ד ת וע ה י ת קע מ ק ל ב ב ט נ ך ו ת ה י ה מ ש ת פ ך ר מ ה מ ת כ ת ת נ וצ ץ, י ל ד ת וע ה י ב כ ה ה וא י דע ב מ ה מ ד ב ר: ר מ ה ה יא נ מ ל ה ש ל ב ש ר ו ז ה מ כ ר כ א ל ו נ ש כ ח ו נ וכ ח ש מ ש י ל ה פ ל יא ב ז ב וב ים וב ס ג ול ה ו רי דים. 201

198 ג ה ט ל פ ונ ים מ ת מ ע ט ים ו ה ר מ ה מ ת ר ב ה. ב צ פ רן ח ול קים ע ל י ך וב צ פ רן מ ו רח ים א ות ך ו ע וד ת ול ע ה ב קע ה. מ ר ב ה מ כ א וב מ ר ב ה ר מ ה ו ת ול ע ה. א ל ו רק מ צ את ת ע ס ו קה כ מ ו כ ה נ ה כ מ ו ה ע רב ל ה ע רב מ ה ת ע ש ה ה ע רב מ ה א ת ה י ו דע ל ע ש ות מ ל ב ד ל צ מ ת ל ע צ מ ך מ ל וא ה ג ב ה ול ה כ ריז כ ל כ מ ה ד ק ות ש ה נ ה ז ה ר וע ד, ה נ ה ז ה ב א. 202

199 תמר מרין האביב מתעורר וונדלה: יש לי משהו בבטן, אני אמות, אימא, אני עומדת למות... גברת ברגמן: את לא הולכת למות, ילדונת! את לא הולכת למות... וונדלה: אז למה את בוכה כל כך כל הזמן? גברת ברגמן: את לא הולכת למות, ילדונת! אין לך משהו בבטן. יש לך תינוק! יש לך תינוק, וונדלה! הוי, למה עשית לי את זה?! "האביב מתעורר" מאת פטריק וודקינד מגרמנית: שמעון לוי אי אפשר לשאת עוד את שאון הצלצול. כל היום אני מקשיבה לו, משמיע את צהלתו היום יומית, תובע את תגובתי המי דית; דו"ח שגרתי על ההרגשה הכללית, ופירוט, אם אירע משהו חדש או חריג. אני מבקשת מבעלי לעקוב אחר הספרות המזדהרות על הצג והמסגירות את זהותו של המתקשר. אם הוא נד בראשו ומצקצק בשפתיו בהבעה של חשיבות אני מניחה לו להרים את השפופרת. אני נשענת לאחור ומאזינה לתשובותיו הרפות והמנומסות. אני עוצמת את העיניים ומניחה להדים הקלושים להתמוסס במרחק, ה כול ב ס דר, מח כים מח כים. אבל לע תים לא די בזה. יש התובעים דיווח ישיר מפי, ואז בעלי מתייצב לצד המיטה. אם אני שוקעת בתנומה, הוא עומד מעלי עד שאני חשה בנוכחותו ואני פוקחת את עיני. הוא הודף לעברי את השפופרת ומתרחק בצעדים מדודים. כך גם עכשיו. אני מבחינה בו עומד מעלי, לצד המיטה, אבל הוא לא הולך לשום מקום. אני שואלת אותו בלחש, מהמרפאה? הוא לוחש בחזרה, לא נראה לי. ביד אחת הוא מסיט בתנועה מהירה קווצת ש ער מיוזעת שנדבקה אל מצחו. אני לוקחת את השפופרת מידו השנייה. הקול בצד השני אומר בהיסוי, עדי. אני מזהה מיד, ובכל זאת אני שואלת, "כן?" כאילו לא זיהיתי. הקול שוב קודח, ע די די, את יודעת מי אני. 203

200 204 אני מאשרת, מיכלי, זו את. היא אומרת, נכון, זו אני. קולה מרומם, כאילו הכריזה על זכייתי בפרס. היא שואלת, איך זיהית אותי? אני בקושי יכולה לזהות את עצמי עכשיו. אני שואלת, מיכלי, הכול בסדר? היא עונה, לא, לא. קולה העליז מתחלף בבת אחת ביבבות קטנות וגבוהות. אני שואלת, מה קרה לך, מיכלי? היא אומרת, הוי, עדידי. היא אומרת, לא בטוח שיש לך זמן עכשיו. אני אומרת, ודאי שיש לי זמן. בעלי מתיישב בקצה המיטה ומביט בי. אני פוערת את עיני לרמוז לו שיסתלק, אבל הוא מוסיף לשבת שם, ועיניו הבוהות בי הולכות ומצטמצמות. היא משתעלת וקולה נשנק מעט. היא אומרת, אני מצטערת להפריע לך. אני אומרת, זה בסדר גמור, מיכלי. היא אומרת, אני מוכרחה לגשת לכמה דקות לחדר אמבטיה. היא שואלת אם אוכל להישאר על הקו ולחכות לה. אני אומרת, אין שום בעיה, מיכלי. עולה בדעתי שזה לא רעיון טוב להניח לה להיות לבדה באמבטיה, ואני צורחת לתוך השפופרת, קחי את הטלפון איתך. פניו של בעלי מאדימים, אות לכך שהרמתי את הקול, בניגוד להוראות המפורשות, ושהתרגשתי יותר מדי, אבל אני מתחילה לחשוש שזה כבר אבוד. אני מצמידה את האוזניים אל השפופרת: אני מבחינה, במרחק, בקולות שיעול עמומים, ובצליל המזכיר קילוח מים דק, ואחר כך כבר איני שומעת כלום. בעלי קם ממקומו ומתחיל להתהלך בחדר. ברכיו מתרוממות לגובה כשהוא צועד, כאילו רצה להדגיש את חשיבותו של משהו. מתוך שפתיו בוקעות מדי פעם נשיפות רמות של ט רדה או של קוצר רוח, עד שהשפופרת כולה מתמלאת בנשיפות הקולניות, ואני נאלצת לנופף בידי כדי שישתוק ואני אוכל לשמוע מה מתרחש שם. כשבעלי מבחין בידי המתנופפות מולו, הוא קופא על מקומו וגבותיו נקשרות זו לזו בהשתוממות נרגנת. שפתיו מתחילות לנוע כאילו רצה להגיד משהו, אבל הוא נמלך בדעתו ומשתתק.

201 אני מס בה ממנו את המבט, שלא אצטרך לראות את כל זה. אני מהדקת את האוזניים היטב אל השפופרת, ומאזינה לריקנות העולה מתוכה, עד שהכול מתמלא שוב בקולה האומר, זהו זה, תודה רבה שחיכית איתי. אני אומרת, על לא דבר, מיכלי. אני שואלת אותה אם היא מרגישה יותר טוב עכשיו. היא אומרת שכן, עד כמה שזה אפשרי. היא משתתקת למשך כמה רגעים. היא אומרת, בקול נמוך, זה בגללה, עדידי. אני שואלת, מה היא עשתה עכשיו. היא אומרת, היא כבר לא איתנו. היא אומרת, זה נגמר, עדידי. המילים ניתזות, קדחתניות, מתוך שפתיה. אני אומרת, אבל איך זה קרה, מיכלי. ייתכן שקולי מתרומם שוב, כי בעלי מזנק לעברי מיד. הוא אוחז בכתפ י והודף אותי קלות, לאחור, שאשכב. הוא מרים את שמיכת הקיץ הדקה שהחליקה ונפלה על הרצפה ותוחב את קצותיה, במגושם, אל תוך המרווח שבין המזרן למיטה. ידיו מיטלטלות סביבי, עוד רגע יחבטו בי מבלי משים. אני אומרת לעצמי שעלי לזכור לומר לו, מאוחר יותר, שהוא מוכרח להיזהר עכשיו, כשהוא מבצע תנועות פתאומיות כאלו, שידיו חזקות יותר ממה שהוא חושב, ושבמצבי זה עלול להיות מסוכן. אני אומרת בשקט, אבל איך זה יכול להיות, מיכלי. היא אומרת שמיד תסביר. היא מוסיפה, אולי את עסוקה עכשיו. אני מנסה להיזכר בזמן שבו לא הייתי ש רועה כאן, ממתינה. אני אומרת, אל תדאגי, מיכלי. אני שואלת שוב, אבל איך זה יכול להיות, מיכלי. היא אומרת, בעולם שלנו הכול יכול להיות. קולה נישא בחלל השפופרת, חגיגי וגבוה, כמו באולם ההתעמלות הישן, כשהיא היתה וונדלה התמימה ועזת הלב העומדת מולי, ואני גברת ברגמן, א מה הצייקנית והקפוצה. היא אימצה אז גון קול שהיה שונה מקולה הרגיל, גבוה יותר וילדותי, עיניה נפערו בבת אחת, מכחילות בכעס ובעלבון, וסנטרה התרומם. ידיה החליקו את ש ער ה מאחורי אוזניה, בתנועה שביטאה באופן מושלם את 205

202 206 התמימות ואת הנחישות שהיו קיימות זו לצד זו בדמותה של וונדלה. יכולתי להרגיש את מבטיהם של בני כיתתנו ננעצים בגבנו, ואת עיניו הקטנות והנוקבות של רזי, המורה למשחק. אחר כך, רזי שיבח את מיכלי. הוא אמר, נהדר. פשוט נהדר. הוא אמר שהביצוע של מיכלי מוכיח את מה שהוא מנסה להסביר לכיתה כבר שבועות, שהדרך הטובה ביותר לבנות דמות היא להתחקות אחרי מ ח ו ות גופניות וק וליות שאופייניות לה, כמו למשל הטיה מסוימת של הראש, או נימת דיבור שייחודית לדמות. הוא אמר שלהבין באופן שכלתני את מניעיה של הדמות, זה רק חלק קטן מעבודת השחקן. המהות האמ תית של המשחק נמצאת בגוף ולא בראש. הגוף מספר את הסיפור טוב יותר ממה שהדמות מסוגלת לספר אותו לעצמה או לאחרים. רזי לא הביט בנו כשדיבר. ידיו הארוכות והחלקות חתכו את האוויר בהשתלהבות, ומדי פעם היה שולח אותן לאחור כדי להורות על מיכלי, ועיניו הכהות, הנוצצות, היו מרפרפות עלי כמו בתהייה. ידעתי עד כמה הוא צדק, בכל הנוגע אלי: אני התקשיתי למצוא מחוות גופניות וקוליות שיאפיינו את גברת ברגמן, אף שעשיתי מאמצים רבים כדי למצוא אותן. הייתי משווה לנגד עיני כל מיני נשים שמרניות ונלעגות שנתקלתי בהן מורות, או פקידות קבלה במקומות שונים, והייתי מחקה את האופן שבו דיברו, אבל התוצאה היתה גרועה. קולי הידהד בחלל אולם ההתעמלות, צעקני ולא טבעי, "את לא הולכת למות, ילדונת! את לא הולכת למות!" לפעמים הייתי מתקשה להאמין שהמילים האלו יצאו מפי, והייתי מתייאשת. הייתי אומרת למיכלי שאני רוצה לוותר על הכול. שמישהי אחרת תקבל את התפקיד, מישהי שמתאימה לו יותר ממני. אבל מיכלי אמרה, הוי עדידי, לך אין מה לדאוג. את תמיד מצליחה בכל מה שאת עושה. בהפסקה ישבנו על הספסל בחצר שליד אולם ההתעמלות. מולנו נשקפו עמודי הכדורסל הגבוהים. הבטנו בבנים מהכיתה המסתחררים סביבם בתנועות גליות וקצובות, מותחים את גופם מעלה ומטה. רונה מינקובסקי עמדה לידנו בסמוך לספסל. ידיה סילסלו ב ש ערה הארוך ופר שו אותו כלפי מעלה כאילו היה מניפה. הבטתי בכפות ידיה החזקות והנחושות של רונה וניסיתי לדמיין אותן כשהן מחליקות עלי בלילה, כשהיא היתה ה ב ן ולחשה, אני לא יכול להפסיק לחשוב

203 עלייך ולחלום שאנחנו עושים את זה, ואם לא עשית את זה אף פעם, אני אלמד אותך כל מה שצריך לדעת, אני רק אלחש לך בשקט את כל מה שצריך לעשות, עד שאת כבר תדעי לבד. מיכלי לא הביטה ברונה מינקובסקי. היא שאלה, לא היית רוצה להסתלק מכאן. שאלתי, להסתלק לאן, מיכלי. הבטתי בבנים מהכיתה, המניפים באוויר את ידיהם הארוכות. היא אמרה, למקום רחוק. רחוק ממנה. שאלתי, מה היא עשתה עכשיו, מיכלי. הפניתי אליה את ראשי, לראות את עיניה הכחולות הגדולות המזדהרות כנגדי. היא אמרה, את יודעת טוב מאוד מה היא עשתה. מה שהיא עושה תמיד. את ההצגות שלה, זה מה שהיא עשתה. היא אמרה, היא תהרוג אותי יום אחד. אמרתי, אבל מיכלי, היא הרי אימא שלך. היא ניענעה את ראשה מצד לצד כאילו אמרה לא לא לא. ידיה הדקות אחזו בראשה, מלפנים, עד שכיסו את פניה. היא השמיעה יבבות קטנות שנבלעו בתוך כפות ידיה, ולפעמים קולה התרומם, עד שגם רונה מינקובסקי סובבה את הראש כדי להביט בה. עיניה הכהות והערמומיות של רונה הבריקו. גם מיכלי הבחינה ברונה ובעיניה הערמומיות. היא עיפעפה בריסיה הארוכים שדמעות קטנות נתלו מעליהן. היא התרוממה בבת אחת והחלה לצעוד לצ דו השני של בית הספר, היכן שניצבו מכ ולות מרובעות, מלאות בחלקי תפאורה שנותרו מהצגות בית ספר ישנות. הבטתי בה מרחוק כשהתיישבה מעל המכולה הנמוכה החלודה. ראשה נשמט מטה ו שערה הארוך והכבד כמו חבל השתלשל בין אצבעותיה ונ שרך על האדמה המאובקת. רונה מינקובסקי התיישבה לצ די על הספסל. היא אמרה, אולי תרוצי אחריה, היא הבת שלך, לא? היא השעינה את המרפקים על גדות השולחן שחו בר לספסל שעליו ישבנו. היא הטילה את הצוואר לאחור וצחקה. היא אמרה, כבר אין לי כוח לחזרות המטופשות. אפשר לחשוב. כ ו ל ה הצגת סוף שנה. אמרתי, כן, כו לה הצגת סוף שנה. עצמתי את העיניים והשענתי את 207

204 208 המרפקים על השולחן, כמותה. קירבתי את ראשי לראשה והקשבתי למילים הנמתחות בתוך פיה כמו פיהוק ממושך, בואי נלך לשכב בשמש, בואי נשתזף קצת, מה אכפת לך. שאלתי, אבל מה יקרה אם לא ימצאו אותנו כשהחזרה תתחיל. רונה אמרה, במקרה הכי גרוע יעיפו אותנו. אל תדאגי, אותך יקבלו ל"הבימה". היא ליחששה בחרדה מעושה, כאילו ביקשה לחקות את נימת קולי. היא ציקצקה בשפתיה כלאחר ייאוש ואמרה, עדידי, את הילדה הכי רצינית שאני מכירה. היא הזדקפה כולה והצביעה על כר הדשא הגדול הנשקף מן הקצה השני של הרחבה שלפני מגרש הכדורסל. היא אמרה, אני אהיה שם. הבטתי ב ש ערה השחור והכבד שה כ ה קלות על גבה הרחב כשצעדה, ובכל גופה שליווה אותו בתנועה קצובה ונינוחה. התחלתי לצעוד במהירות, להדביק אותה. חציתי את החצר הגדולה והבטתי בבני כיתתנו שהפסיקו לשחק והיו עכשיו רובצים סביב וממתינים לחזרות שיתחילו. איבריהם הארוכים נ שרכו על הספסלים הסמוכים לאולם ההתעמלות, ראשיהם המזהיבים הסתופפו זה לצד זה. חשבתי על הקיץ הקרב, ועל כל האפשרויות שייפתחו בפני, ללמד אותי את כל מה שצריך לדעת. ליד חלקת הדשא עצרתי להביט לאחור. מיכלי עוד היתה מקופלת מעל המכולה האפורה הגדולה. חבלי ש ערה התפלשו בעפר הלבן צהבהב. התחלתי לצעוד לעברה במהירות. התיישבתי לצ דה על גוש הבטון החלוד. אמרתי, מיכלי, כדאי שנחזור עכשיו. החזרה עומדת להתחיל. ראשה השמוט בין ידיה נע ימינה ושמאלה, כמו מטוטלת. היא אמרה, אני לא יכולה ללכת לחזרה עכשיו. גררתי את הרגליים הלוך ושוב על העפר. בהיתי באבק הנפר ש מולנו כמו מסך לבן וסמיך. שאלתי, אבל למה, מיכלי. היא אמרה, כי אני לא מרגישה טוב, כי כואבת לי הבטן כל הזמן. ראשה הוסיף להיטלטל, קבוע ועקשני, בין ידיה. צרחתי, אבל אין לך כלום בבטן, אין לך כלום בבטן, מיכלי. היא הרימה את ראשה והביטה בי כתמ הה.

205 אמרתי, אין לך כלום בבטן, מיכלי. שמעתי את המילים הולכות ומתמוססות בתוך פי. הבטתי מרחוק בחצר שהתרוקנה. ליד אולם ההתעמלות עדיין עמדו כמה ילדים שהשתהו מחוץ לאולם, גוררים את רגליהם על המרצפות מוכות החום, ועיניהם ממצמצות מול השמש, נבוכות ומתריסות. חיפשתי בעינ י את רונה מינקובסקי, אבל היא כבר לא היתה שם. מיכלי אמרה, אני מצטערת, עדידי. אני אומרת, זה בסדר, מיכלי. היא אומרת, אולי יש לך דברים חשובים יותר לעשות עכשיו. אני אומרת, אל תדאגי בקשר לזה, מיכלי. אני שואלת אותה מהיכן היא מתקשרת. אני ממתינה בשקט לתשובתה. היא אומרת, אני עדיין כאן. אני שואלת, ל מה את מתכוונת. היא אומרת, את יודעת טוב מאוד ל מה אני מתכוונת. היא אומרת, נשארתי כאן, איתה. אני שואלת, אבל למה, מיכלי. היא אומרת, הייתי מוכרחה להישאר. בגלל המצב שלה. היא אומרת, לא נשארה לי שום ב ררה. אני מבקשת ממנה להסביר לי את השתלשלות הדברים, בפירוט ובאריכות. אני מציגה לה שאלות, והיא משיבה עליהן ככל יכולתה. היא מציינת תאריכים ושמות בתי חולים. היא מתארת שבועות, וימים ארוכים. היא מזכירה רופאים ורפואות. היא מתאמצת להיות מדויקת ככל יכולתה, ולא להשמיט דבר. אני מקשיבה לה במשך דקות ארוכות, במשך חצי שעה או אפילו שעה. אחר כך אני עוצמת את העיניים, שאוכל לראות לפנ י את אולם ההתעמלות הישן המלא בהורינו העומדים גאים ומוחאים כף, ואת פניו של רזי הנוהרים מרוב שמחה על ימי החזרות שהגיעו ל קצם, הימים הארוכים, המיוגעים, הנמשכים גם בשעות אחר הצהריים בביתה של מיכלי, בדירה הקטנה ברחוב מזא"ה. אני חושבת על האור החיוור המדמדם בחדרים קטנים החוסים מאחורי וילונות ארוכים, המג נים עליהם מן השאון של הרחוב, ועל הרחש הקל, הנעים, שהשמיע המזגן הדולק תמיד, ועל חדרה של מיכלי, על הרהיטים החומים כהים ועל האם הקטנה, הפוסעת פנימה, על פניה המוזרים ועל עיניה המרצדות 209

206 210 המשתהות על הרהיטים, כשהיתה נעמדת במרכז החדר בחלוק הדהה לס פ ר על כאבים שאין להם מרפא ועל אטימותו של העולם ועל אכזריותו. המילים היו מתארכות עוד ועוד בתוך שפתיה, ידיה היו ממוללות את שוליו הקמוטים של החלוק, מדי פעם היתה שואלת על דבר זה או אחר, את זוכרת, מיכלי. מיכלי אמרה, כן, כן. לאחר שהאם יצאה, מיכלי היתה אוחזת בראשה בחוזקה ומטלטלת אותו מצד לצד כלא מאמינה. היא אמרה, ראית אותה, אמרתי לך. היא תהרוג אותי יום אחד. באחד הימים יצאתי מהחדר להתאוורר קצת ולקחת לי כוס מים מהמטבח. הבית עמד בדממה. פסעתי לאט במסדרון הקטן והאזנתי לקול הנהמות החרישיות והקצובות של המקרר במטבח. חשבתי על הקיץ העומד להסתיים ועל ההצגה העומדת לעלות ועל השנה הבאה שתיקח אותי מכל זה. מתוך חדר האמבטיה הקטן, הסמוך למטבח, עלה קול טפטוף של מים, כמו מתוך ברז שלא נסגר היטב. עיני התעכבו על דלת חדר האמבטיה הפתוחה לרווחה ועל האם הקטנה העומדת בתוך האמבטיה הלבנה המבהיקה, בווילון מוסט הצ דה. זרם המים הקלוש דלף מראשו של צינור המקלחת שהיה מוטל בחיקה וטיפטף על גופה הקטן, השמוט. הבטתי בעור הדק והשקוף, המעוטר פסים לבנים ובוהקים שנפרשו כמו מניפה בשיפולי המותניים והוסיפו להימשך עוד ועוד כלפי מטה, עד שהקיפו ככתר את ש ער הערווה המדולדל. הא ם קראה לי ב שמי. עמדתי על מקומי. אמרתי "כן" ושמעתי את קולי מתרומם לסימן שאלה צייתני. היא אמרה, בבקשה ממך, המגבת שלי. היא בהתה בי בשלווה, עיניה הנוצצות היו עכשיו שקטות וחלולות למראה, כאילו נוכחותי בחדר האמבטיה שלה היא עניין של יום יום. פסעתי פנימה ושאפתי את הבל האדים המתקתק והמחניק. ביקשתי להסב את המבט מהגוף המוזר ולחפש את המגבת שהיא ביקשה, אבל חדר האמבטיה התמלא בבת אחת ע רמות ע רמות של בגדים, בגדים מ עלי א דים, לחים ומרובבים, מוטלים סביב על המתלים ועל הכיור ובתוך סל הכביסה הענק ובתוך הכיור, משתלשלים מתוך ארון התמרוקים, שדלתות הזכוכית שלו היו מכוסות באותו אד דק ומתקתק, שהיה מעורבב בריח נוסף ובלתי מ ו כר.

207 חשבתי, אולי זהו הריח האמ תי של המין, וכאן, באמבטיה הקטנה, נגזר עלי להתוודע אליו. אמרתי לאימא של מיכלי שאני מצטערת מאוד, שאין מגבת יבשה שאוכל להושיט לה. שאלתי מה לפי דעתה אני צריכה לעשות עכשיו. היא אמרה, לא לא לא. אסור להתייאש, חמודה. צריך להמשיך ולחפש. היא אמרה, עוד מעט, עוד מעט את תראי שתמצאי אותה. הבל הא דים נפר ש מולי כמסך, ועלה בדעתי שאולי איבדתי כל יכולת להבחין בעצמים הברורים ביותר, ושאני עלולה לאבד את שיווי המשקל וליפול על הרצפה המשחירה מבוץ תחת עקבות נעל י. רציתי לשאול את אימא של מיכלי אם היתה רוצה שאקרא למישהו, אבל חששתי שזה יהיה בלתי אפשרי. דמותה הלכה וניטשטשה, והיתה עכשיו נוזלית וחסרת צורה בתוך האמבטיה הספוגה אדים. הפניתי את המבט לאחור, להיחלץ מן המערבולת, וראיתי את הוו הקטן ואת המגבת הוורודה, היבשה, התלויה מעליו. הושטתי את המגבת לאימא של מיכלי, והיא לקחה אותה מידי אבל הוסיפה לעמוד שם. זרם המים עוד קלח על גופה. היא אמרה, תודה רבה, חמודה, את טובה מאוד. אמרתי לה שאני מצטערת שהתעכבתי כל כך. היא אמרה, כאילו לא שמעה את דברי, את טובה מאוד. קולה היה רך וצלול, ידיה העבירו את המגבת על גופה. הבטתי במגבת הוורדרדה שהתפתלה כנחש סביב צווארה המגויד, עד שנתלתה ברפיון מעל שדיה הצבים. היא אמרה, גם לי היתה פעם ילדה קטנה וטובה. היא השתתקה ובהתה שוב נ כחה. חשבתי שנמלכה בדעתה, אבל היא אמרה שוב, היתה לי פעם ילדה קטנה וטובה והיא אבדה לי. פעם לא היה מישהו בעולם הזה שהיא אהבה יותר ממני, ואחר כך היא הפסיקה לאהוב אותי. ככה, ביום אחד, היא החליטה שלא אכפת לה ממני יותר והיא עזבה אותי. קולה התרומם והיה עכשיו דק ושורקני. היא שאלה, שמעת פעם דבר כזה, ילדה שמפסיקה לאהוב את אימא שלה. ילדה כזאת רעה, כזאת רעה שלא אכפת לה יותר מאימא שלה הקטנה. היא השתתקה שוב ואחר כך אמרה, דבר כזה בטוח שעוד לא שמעת. עיניה התרחבו ושוב עלה בהן ניצוץ. אמרתי, אני בטוחה שזה ישתנה. 211

208 212 אמרתי, אני בטוחה שהכול יסתדר ב סוף. עיניה נתלו בי לרגע וברק ו בציפייה, כאילו ביקשה שאמשיך לדבר. ניסיתי לחשוב על משהו שאוכל להגיד לה, אבל לא מצאתי שום דבר חדש לומר. אמרתי שוב, אני בטוחה שהכול יסתדר. חייכתי אליה, אבל פניה נעכרו בבת אחת. גבותיה התרוממו בזעף. היא אמרה, לא לא לא, חמודה, אני לא חושבת. ראשה נע מצד לצד בהנהון פסקני. היא השתתקה לרגע ואז אמרה שוב, לא לא לא, על דבר כזה בטוח שעוד לא שמעת. היא פר שה את המגבת לרוחבה והתעטפה בה עד שנראתה כמו ילדה המתביישת בעירומה. היא נפנתה והס בה את המבט ממני, כאילו ביקשה לאותת שעלי לצאת משם עכשיו. כששבתי לחדר, מיכלי המתינה לי שם. היא ישבה זקופה כולה על מיטתה והביטה בי. כפות ידיה היו מונחות על ברכיה. אמרתי לה שאני מצטערת שהתעכבתי. שאלתי אם היא רוצה שנמשיך בחזרות עכשיו. היא הוסיפה להביט בי, אבל לא ענתה. היא השתרעה בבת אחת על המיטה והתכסתה בשמיכת חורף כהה. הבטתי בצווארה הארוך הפורץ מן השוליים הצמריריים של השמיכה. היא אמרה שהיא מרגישה קצת חלשה ועייפה. אמרתי, אולי שוב לא אכלת ולא שתית מספיק. היא אמרה, כן, את כנראה צודקת. היא שאלה אם אוכל להישאר ולשבת לידה עד שתירדם. אמרתי, בוודאי, מיכלי. כרעתי לצ דה. יישרתי בידי את קצותיה הקמוטים של השמיכה ומתחתי אותם היטב היטב על שוקיה הרפים, הקטנים, עד שהכול היה מהודק במקומו. אחר כך רכנתי מעליה והבטתי בעורה החיוור ובעפעפיה המושפלים, הזרועים ורידים ירקרקים. הוורידים רטטו וניתרו בתנועות קצובות, כאילו איימו לפרוץ את מעטה הבשר הלבן. החלקתי עליהם בחוזקה בכפות ידי. יכולתי להרגיש את הבשר הדקיק נסוג תחת אצבעותי הנלפתות, ואת רעד הריסים, הארוכים כמו ריסיה של בובה. אמרתי, תישני עכשיו, מיכלי. אחר כך התרוממתי ויצאתי מהחדר על קצות האצבעות. כשחלפתי על פני חדר האמבטיה הקטן, הסמוך לחדר, השתהיתי מעט

209 והצצתי פנימה. חדר האמבטיה המרובב היה ריק ואפלולי עכשיו. הווילון היה מתוח על פני האמבטיה הקטנה. אחר כך פניתי החוצה. נשענתי לאחור על קיר המסדרון. עצמתי את העיניים לספוג את הריקנות הדוממת ואת האוויר הנעים, הנושב מהמזגנים הרוחשים בחדרים הקטנים. חשבתי על הרחוב האביך והלוהט הממתין לי בחוץ, על רעשי המכוניות ועל האנשים הנדחקים זה לזה באוטובוסים, חשבתי על גופותיהם המיוזעים ועל בגדיהם הלחים, הנצמדים לעורם הדביק, ועל זרועותיהם הלהוטות המגששות ועל קולותיהם הלוחשים באוזני. רק בקושי הצלחתי לצאת מהדירה ולרדת אל הרחוב. התקדמתי בצעדים מהירים, תקעתי את המבט במדרכות ושמרתי את הידיים, במהודק, בצ די הגוף. חשבתי, אם רק אוכל לשמור על הידיים כך, קרוב אלי, הם לא יוכלו לגעת בי. חשבתי על רזי, ועל ידיו הארוכות, החלקות, החותכות את האוויר שעה שהסביר לנו את חשיבותן של מ ח ו ות גופניות בתהליך של עיצוב הדמות. בבת אחת עלו בדעתי המחוות הגופניות המאפיינות את גברת ברגמן, והבנתי כיצד עלי לגלם אותה. יכולתי לראות לפני, במדויק, את תנועת הידיים הממוללות זו את זו, כדי לא להרגיש את הזיעה המבחילה של הגוף האנוס להידחק ולהתערבב עם זיעתם של גופות אחרים, את הטיית הראש הנרתע לאחור, שלא לראות את הידיים הלהוטות הנשלחות לפנים. יכולתי לשמוע את המילים המתמוססות באימה, בתוך השפתיים, יש לך תינוק, יש לך תינוק, וונדלה, הוי, למה עשית לי את זה. גם עכשיו אני מוסיפה להאזין. קולה נמוך ומעובה, עד שעלי להתאמץ כדי לשמוע את דבריה. היא אומרת שאינה יודעת מה תעשה עכשיו. היא אומרת שהיא מרגישה את כוחה הולך ואוזל, הולך ואוזל. אני אומרת את מה שיש לומר במצבים כאלה: אני אומרת שצריך לתת לזמן לעשות את שלו, ושזמנים קשים אינם נמשכים לנצח. אני אומרת שעליה להיות חזקה. היא אומרת, כן, כן. היא אומרת, תודה רבה, עדידי. קולה ענוג כקולה של וונדלה. אחרי שאני סוגרת את השפופרת, אני נשכבת שוב על הגב. 213

210 214 בעלי מתרומם ממקומו ומתחיל לפסוע בצעדים חרישיים לעבר הדלת. אני נוגעת בשולי חולצתו. אני מבקשת ממנו שיחכה ושלא ילך עכשיו. אני מבקשת לקחת את כף ידו ולהרגיש אותה חמימה בתוך ידי. הוא נראה משתומם אבל אינו מוחה. הוא כורע על הרצפה. הוא מרכין את הראש ומצמיד אותו לבטני. זרועותיו מוטלות על המיטה לצ די, פשוטות לצדדים, כאילו שקע בתפילה. אני מרגישה את ח ומה של הזיעה הנובעת ממצחו ומחלחלת פנימה דרך שמיכת הקיץ הדקה. עולה בדעתי משהו שרציתי לומר עכשיו, אבל אני חוששת שאם אתחיל לדבר, אתרגש יותר מדי ואגרום איזה נזק. אני אומרת לו שמוטב שי צא וייתן לי לנוח עכשיו. הוא מתרומם בצייתנות ויוצא מהחדר במהירות, צעדיו לא נשמעים. אני מיטיבה את הכרית מאחורי ראשי. אני עוצמת את העיניים ואחר כך פוקחת אותן שוב. אני מביטה אל החלון שמתחיל להיעטף באור אפרפר. אני חושבת שאולי עלי לקרוא לבעלי לחזור כדי לשאול אותו אם כבר הגיע בוקר, אבל בסופו של דבר אני אומרת לעצמי של ילה עכשיו, ושאנסה להסיח את דעתי במחשבות עד שאירדם. אני מחליטה שאנסה שוב לצייר את דמותו של התינוק בדמיוני. לראשונה אני מצליחה לראות את כל כולו: פניו בהירים, כמו פני, וגופו קטן, מאוד מאוד קטן, ורך. הוא כל כך רך, שהוא נמס כשאני לוקחת אותו בי די.

211 יערה שחורי פריחה הפוכה שני שירים אוטוביוגרפיה ו ה י ע ר ה י ה ש ח ר כ מ ו ע וג ה ו ה י ע ר ה י ה נ קב י ו ג ר ו ב ו כ ל ה א נ י ה ק ט נ י ע ל קצ ות א צ ב ע ות ה ת ג וד ד ו ומ ת ו ך ה מ ת וק א נ פ ה ל ב נ ה ה ת ע רב ה ל ת וכ ו ל ת וכ ו ל ת וכ ו ל ת וכ ו ו ה י ע ר ה י ה ש ח ר כ ע וג ה ו ה נ פ ש פ ס ע ה ב ו ה ל ו ך ופ ס וע ו ה א נ י ב ה ד ב ק ו ב ה ו ד ב ק ו ה ס ל ע ים ב צ דף צ דף ס ל ע ע מ ק ו ט ב וע, ו ה י ע ר ה י ה ש ח ר כ ע וג ה ו קט נ י ה א נ י פ ע ו א ל ת וכ ם ו רצ ו א ת ה כ ל ל ב לע ו ה י ע ר ה י ה ש ח ר כ ע וג ה ו ה א נ י ב א נ י לא נ ג ע ה ה ז כ וכ ית נ ש ב רה ל ש ב ר א ת ע צ מ ה ו ה י ם נ ע ש ה מ ע צ מ ו נ ע ש ה ו ט ב ע ב ת וכ ו ש ל ה י ע ר 215

212 וב רכ ה לא ה י ת ה ב ו נ ר ד מ ת ומ ש ה ו נ ע ב ה ומ ש ה ו ז ע ו א נ י לא א נ י ז ה ע נ ה ו ע נ ה ו ה ל ך ו ח ז ר ו א נ ה ו א נ ה ו נ ג ע מ ע צ מ ו ב פ ריח ה ה פ וכ ה ו ה י ע ר ה י ה ש ח ר כ מ ו ע וג ה. צבע כחלחל צ ב ע כ ח ל ח ל ה י ה ל נ ג ע ים ע ל ה ג וף כ ל ה נ ג ע ים ה כ ח ל ים ה ד יפ ו צ ב ע ם כ ל ד ב ר ה יא ח ש ב ה מ ג ופ ה פ ע מ י ם ה יא ח ש ב ה פ ע מ י ם א ות י. צ ב ע כ ח ל ח ל ו ע מ ק ז ה ר מ נ קב י ה ע ינ י ם כ ל ה ע ינ י ם ב ח דר ה ב יט ו ב י כ ל ש ד ה ש ב ח דר ע מ ס ה א ות י כ ל ת מ ונ ה ב ח דר ה צ ר, ה ה פ ו ך, ה י ת ה ש ל י. צ ב ע כ ח ל ח ל ה ע מ יק וב ה ק מ ת ו ך ה ח רים כ ל ה י די ם ש ל נ ו פ ש ט ו ל צ ד דים כ ל ה רג ל י ם ש ל נ ו ה וט ל ו ל צ ד דים כ ל ש רצ ת ה ל ח ש ב פ ע מ י ם כ ל ש רצ ת ה ה י ית י. 216

213 יצהר ורדי נוה ל ש קט שני שירים נסעה י פ נ ה ה נ וף מ ש ק ר: פ ריח ת א פ רס קים ו ר ד ה; מ ע ין י פ ן. ח מ ש א י א ם, רא ש ית א ב יב ו ע רפ ל ים; מ נ וע ט ר קט ור מ פ ל ח ש קט מ ד מ ה. ה ח ב ר'ה ב ש ור ות ה מ ק ב יל ות כ ב ר ר וח ש ים כ מ כ ב ס ה רכ יל י ות: נ ס ע ה י פ נ ה. ג י וס ד ל ול פ רח י ה א פ רס ק: א ת ה ש ונ א ש ר ש רא ות ש ל ס מ יכ י ות א ב ל י ות ר מ כ ך א ת ה ש ונ א א ת ה ע ד ר ה ש ל ז ו א ש ר נ ס ע ה י פ נ ה. ה ש מ ש ט רם. ע נ פ ים ק רים. ה א צ ב ע ות, כ פ ור ות, מ ו רט ות א ת ה פ רח ים א ח ד א ח ד: א וה ב ת, לא א וה ב ת, א וה ב ת... לא א וה ב ת. ה רי נ ס ע ה י פ נ ה. פ רח ים מ ר וט ים נ ופ ל ים ל ק ר קע: ז ו צ ו רת ה כ א ב. 217

214 קיץ י קיצ ה. כ וכ ב ים נ ר ד מ ים, א ב ל כ אן מ ת ע ו ר רת ה נ פ ש ל ג וף, ז וג ע ינ י ם פ ו קח ח ל ון, ס נ ו רים נ מ רח ים ע ל ה ע ץ ה ש ד וף ו נ וג ח ות ה ק רנ י ם ב צ ל ה נ ס וג ו ה ג ז ע נ קל ף ב ש ד רה ח ת ול ים מ ס ת ת רים ב ע צ ים. נ מ ל ה מ ת מ וט ט ת ב ש מ ש ה רע ו ק ריר ס וף כ ל ס וף. כ וכ ב ים ב ו ד דים מ קיצ ים צ ה ב ים ב ש ול י ם, ה א וח ב ע ץ מ א פ יל, צ רצ רים מ ח רי ש ים. ה ם י ו דע ים כ מ ו כ ל ם: נ ה ל ש קט א ב ל כ אן ה יא ש ר וע ה, ז וג ע ינ י ם י ר ק, ו דר וכ ה ב ח ר דת נ ע ל י ם ע וד מ ע ט ו ה ח רף י ב וא, א ס ק פ ה. ו ה ד ל ת כ ב ד ה ו נ ט ר קת. 218

215 דוד אבידן: דיגומים איור: ב"מ 219

216 220

217 דוד אבידן ייעוץ טכני מן העתיד לעבר פרסום ראשון: דוד אבידן מדגם את אלתרמן, את שקספיר/שלונסקי ואת רחל 1( אלתרמן מתוך "כוכבים בחוץ" אבחון הקסם )ה"מאגיה"( על ידי גלגול דגמים: מקור: ש ם ל וה ט י רח כ נ ש י קת ט ב ח ת, ש ם ר קיע ל ח א ת ש ע ול ו מ רע ים, ש ם ש קמ ה ת פ יל ע נ ף ל י כ מ ט פ ח ת ו א נ י א ק ד ל ה ו א רים. קירוב התחביר לתקן 1976 תוך שמירה על החרוז ועל ה"כמו" המיושן בעיקרו גם הוא: הירח לוחש שם כנשיקת ט ב ח ת. ה רקיע פולט שיעול מדהים. ש קמה מפילה לי ענף, כמו מ טפחת. אני קד לה ומ רים. הערות: שורות א ג פותחות ב" ש ם" 1 המסתורי, ובכך משדרות תאוצה עצבנית חגיגית של הצבעה על אירוע דחוף ודרמטי. העתקת ה" ש ם" לאחר הנשוא מיקום תקני יותר בשימוש תחבירי יומיומי ובן זמננו מבטלת את הדחיפ ות, וכניגוד לה יוצרת שקט מדומה ואפילו אווירה מתחכמת היתולית. אין פירוש הדבר שזהו מ מסר הבית המגולגל כשלעצמו, ללא קריאה השוואתית עם מושא הדיגום. 1 הד די ישיר ל TAM הרוסי. 221

218 222 אגב: מושא הדיגום כתוב במשקל טרוכיי: ש ם ל ו / ה ט י / רח / כ נ ש י / קת ט / ב ח ת ואילו הגלגול במשקל מעורב, נניח "שפוי" יותר. הטרוכי אינו בנוי במיוחד למבנה הצלילי של השפה העברית, לפחות לצורך טיעונים שאנו נוהגים להגדירם כ"אמינים". הסיבה: השפה העברית היא בעלת אוריינטציה מלרעית מובהקת, ולכן המאזין לה מפתח בדרך כלל ציפייה להדגשה על המילה ה"נועלת" )של המילה או של היחידה המשקלית(. הדגשה זו היא, נאמר, ה"הכרעה", ה"נעילה" של יחידת צליל משמעותית. כאשר ההכרעה מושגת מיד, בהברה הראשונה, קורים שני דברים: א( הציפייה מתבטלת, אולי אגב תסכול מסוים; ב( הבקרה מאחרת. הפיצוי הוא היסחפות מסוימת, אקסיומטית, בלתי מבוקרת, אחר ההכרעה המי דית, לאחר שהציפייה להכרעה מאוחרת הפכה את המציאות המשקלית למעין הצתה מוקדמת. מבלי להפוך הערה זו לדוגמה, לסכ מה או לגירוי לת זה ואגב הודאה באפשרות, שהיא טעונה עדיין בדיקה מקיפה ניתן להמר על הרושם הספונטני, כי טרוכי הוא משקל טוב יותר לשירי ילדים ואולי לשירי פעוטות )כל עוד תדמית היסוד של ה"ילד" או ה"פעוט" במסגרות החינוך הקיימות בעינה עומדת( מאשר לשירי מבוגרים. דווקא משום כך, כאשר משקל אקסיומטי, מנטרל בקרות, המומלץ יותר לשירי ילדים ופעוטות, ננקט בתמליל בעל כוונה "רצינית" יותר, מתעוררות אפשרויות אחדות למבחר זריז, כדלקמן: א( המשורר התכוון לדברים רציניים, אבל היה נתון ב"הלך צליל" ילדותי; ב( המשורר "כישף" או הקסים את עצמו מראש ב צליל הטרוכיי, ורק אחר כך הזרים לתוכו תבניות טיעון ודימוי; ג( המשורר פעל מתוך כוונה מודעת אם גם ספונטנית ביצועית להקסים יותר מאשר לשכנע )המתרגל הגדיר פעם את אלתרמן כ"שוליית הקוסם", הגדרה חלקית למדי, משום שהיא מעוררת שאלה מי דית, מיהו בעצם הקוסם עצמו, אף כי אין זה מן הנמנע שאפילו משורר וירטואוז כאלתרמן לא חרג מן השוליה שבו, כשהוא משרת כל ימיו קוסם מסתורי, סמכות פואטית שלא הצליח לחשוף מתוך עצמו(. ולבסוף: הטרוכי, ככל שהוא בלתי מותאם לתקן הצלילי של השפה העברית )המעדיפה את הי מב ואת האנ פ סט על הטרוכי, האמפיב רך וה דקטיל(, מותאם מה מותאם לתקן הצלילי של השפה הרוסית. דור שלונסקי אלתרמן לאה גולדברג חולל לכאורה "מהפכה" בשירה העברית, אבל יותר ויותר מתברר כי מהפכה זו היתה בעיקרה צלילית. משוררים אלה ומושפעיהם לא שינו במידה מספקת את העיקר בשירת ביאליק את התחביר אלא, בעיקרו של דבר,

219 מילרע ו אותו והקציעו אותו אל תוך תבניות שקולות חרוזות שהועתקו כמעט כמ ות שהן משפה אחרת. יש טעם אפוא לבדוק ברצינות את הטענה עליה חוזר, למשל, ד"ר איתמר אבן ז הר בהרצאותיו כי הפואטיקה של שלונסקי אלתרמן גולדברג ומושפעיהם היא יותר רוסית עברית מאשר עברית חדשה, או שהיא בעצם פונקציה של הפירוש שהעניקו משוררים אלה לשירה הרוסית המודרנית בהקשר הקונקרטי של אפשרויותיהם בתחום השפה העברית. תוצאת לוואי אחת היא, כי ייתכן שהפירוש הנ"ל היה חפוז ומוטעה, בכך שהותאם מראש לאפשרויות האימוץ התרגומיות של השפה העברית השירית האחר ביאליקאית. עובדה היא שכל שלושת המשוררים הנ"ל ומושפעיהם תוכנתו למעשה על ידי תרגומיהם מרוסית, ולכן יש לראות בקובץ "שירת רוסיה", למשל, מעין תוכנית אב )או תוכנית אם, לצורך שמירת זכויותיה של "אמא רוסיה"( של הפואטיקה השלונסקו אלתרמנו גולדברגאית. תוצאת לוואי אחרת של ההערות הנ"ל היא תשובה אפשרית על השאלה, מדוע למרות המהפכה של חבורת "יחדיו" לא הצליחו חבריה להדיח את ביאליק משלטונו, וכיום, לאחר שהם עצמם בטלו מן העולם, עדיין, מבחינה מסוימת, הוא בילה אותם. ייתכן כי המהפכה האנטי ביאליקאית הוגשמה )או הושלמה( ביתר הצלחה על ידי משוררי דור המדינה, שגם מיצו והוציאו מכלל שימוש את הפואטיקה השלונסקו אלתרמנית, וגם גרמו לנסיגת עומק של התחביר הביאליקאי שלונסקאי. ייתכן באמת כי המליצה השירית העברית, בתוכן ובצורה, היתה חסינת פגיעות עד כדי כך, שנדרשו מערכות פואטיות משולבות מזרח ומערב אירופיות כדי לקעקע אותה. ביטול החריזה וה"כמו": הירח ל ה ט נשיקת ט ב ח ת. ה רקיע ה רעים שיעול ל חלוחי. ה ש קמה ה פילה מ טפחת ענף. התכופפתי והרמתי. גלגול למקצב חופשי, בטכניקה מעודכנת שמרנית 2 ובנעימה דידקטית מודגשת: ירח גדול ויפה שולח צרור נשיקות השירה העברית בת זמננו עדיין מהססת אם לציית סופית לאפשרויותיה החדשות ולהינתק הינתקות מוחלטת ונטולת חרטה משאריות המליצה הפיוטית העברית.

220 השמים די מצוננים, משתעלים ומתעטשים עלינו. רק ה ש קמה לא מאבדת את עשתונותיה: שולפת מכיס הגזע קלינקס, שולחת ענף גדול למעלה ומקנחת. מה שמוכיח שאפשר לסמוך על עצים בעת צרה. או בשירה יותר עגתית: בא לך על נשיקה תבקש מן הירח. אל תיבהל אם הוא ישתעל עליך. אם הוא יתעטש עליך תתעטש עליו בחזרה. חוק שימור החומר יגן עליך תמיד. חזרה למקור האלתרמני, בניסיון לדגמו בכפוף לחומריו, אך אגב שינויי מילים ודימויים: שם ציפור צורחת כתרועת רכבת. שם נהר מ סיע רקפות לים. שם יורים בלב החי כמו בארנבת, ולבי שיכור, בולע דם. או בעיבוד יותר חופשי: שם ציפור צורחת כמו אישה יולדת. שם פרפר ממריא לשמש ונשרף. שם ש קמה גדולה את נשמתי לוכדת ותולה אותה על הענף. לסטודנט: ראה בתרגולים הנ"ל נקודות מוצא כלליות ביותר לתרגולים משלך. גלגל דגמים קדימה ואחורה מהדגם האלתרמני החוצה, אל זמננו, ומתמלילים בני זמננו בחזרה אל הדגם האלתרמני. 224

221 2( המלט / ויליאם שקספיר ש כתוב מונולוג מתוך מערכה שלישית, תמונה ראשונה )אחרי "המלך ופולוניוס יוצאים. נכנס המלט."( המונולוג בתרגום שלונסקאי: מקרא: אותיות מודגשות = ניסוח שאמינותו נשמרה, ניתן ליישום בתרגום הרבה יותר חדיש. אותיות מוטות = ניסוח מליצי ומיושן, שאיבד אמינות. לא שימושי יותר. אותיות רגילות = בעייתי מבחינה זו או אחרת )טכנית, ניסוחית, אסוציאטיבית(, אף כי לא בהכרח מליצי ומיושן. ל ה י ות א ו לא ל ה י ות? ה נ ה ה ש א ל ה: מ ה נ ע ל ה י ות ר ל ש את ב א ר ך ר וח ח צ י ג ו רל א כ ז ר, א ב נ י מ ר ג מ ות יו, א ו א ם ח מ ו ש ל צ את מ ול י ם ה י ס ו רים, ל מ ר ד, ו קץ ל ש ים ל ה ם? ל מ ות: ל י ש ן, ו לא י ות ר; ו דע ת: ה ש נ ה ה ז את ת ש ב ית מ כ א וב ה ל ב ו א ל ף ה פ ג ע ים, ז ה ח ל ק כ ל ב ש ר, ה נ ה י ה ת כ ל ית, א ל יה י כ ס ף א ד ם. ל מ ות, ל י ש ן; ל י ש ן! א ול י ל ח לם! ה א, ז ו ה מ כ ש ל ה: מ ה ח ל ומ ות נ רא ה ב ת ר ד מ ת ה מ ו ת, א ח רי ש נ נ ע ר ח ב ל י ע ול ם ה ז ה, ה נ ה ה מ ע צ ור! ה נ ה ה נ ס ב ה ל א ר ך י מ יה ם ש ל י ס ו רי א נ ו ש! הערה: המונולוג תורגם על ידי שלונסקי תרגום י מבי רצוף, שבוצע כידוע מרוסית ולא מאנגלית )לא תמיד עובדה קובעת בענייני תרגום לתאטרון, ותכופות משנית(, לא הושווה למקור השקספירי. הדיגומים שלהלן נועדו אך ורק להפיק אפשרות תמלילית טובה ומעודכנת יותר מתדמית שקספיר בביצוע שלונסקי, וזאת אגב חשיבה במושגים במתיים תאטרוניים לא פחות מאשר ספרותיים תמליליים: חתירה למונולוג שמיע, שחיק, אמין, משדר, מונולוג המעביר את המ מסר הארכאי ואת הרוממות הלשונית של המקור 225

222 בסיוע נכסים מילוליים של מה שמוגדר כללית כ"תקן השירה העברית 1976" )אם מישהו מכיר את התקן הזה מקרוב ויש לו עליו מידע מילולי או מתמטי מוסמך הוא מבקש להעביר אותו בדחיפות לידי המתרגל(. דיגום א': להיות או לא להיות? זוהי השאלה: מה חשוב יותר לסבול באורך רוח מהלומות גורל, פגעי המקריות או לצאת חוצץ אל מול הייסורים, למרוד בהם ולחסלם? למות? לישון ולא יותר. לדעת: השינה הזאת תרגיע אלף כאבים וחבלות. זה גורל אדם וזוהי התכלית, אליה כל אדם שואף: למות, לישון; לישון! לחלום אולי! הו, איזו תקלה; על מה נשאר לחלום בתרדמת המוות, אחרי שנפטרים מהעולם הזה, בזה כל העניין! וזהו מצבם של בני אדם בתוך ייסוריהם! דיגום ב': )הערה: העיבוד הנ"ל כולל עדיין מליצות וארכאיזם טעוני כיסוח אילכך דגם ב' מהווה משיכה נוספת אל מחוץ לפואטיקה השלונסקאית( להיות או לא להיות: זו השאלה: מה נאצל יותר לסבול פגעי גורל זועם על כל ח ציו ואבניו או לצאת לקרב מול ים הפורענות ולמגר אותו ביד קשה? למות: לישון; 226

223 ולא יותר. לקבוע: השינה הזאת תרגיע אלף כאבים וחבלות, מורשת הבשר זהו שכלול אליו צריך לשאוף באדיקות. למות, לישון; לישון: אולי לחלום. כן, זה הקושי: על מה נשאר לחלום בתרדמת המוות, אחרי שנפטרים מהעולם הזה זוהי השאלה אשר עוצרת בנו. ומכאן הייסורים שמלווים אותנו. העיבוד הנ"ל מבוסס רק חלקית על בדיקה מחדש של אמינות התרגום השלונסקאי בהשוואה למקור )שאולי לא הובן לשלונסקי במלואו(. להלן יטופל התרגום על קטע מונולוג זה לגמרי מחדש, בהתבסס על המקור, על מ מסרו ועל האפשרויות לתקשר אותו מחדש בעברית בת זמננו. השוואת תרגום שלונסקי למקור מגלה גם שהמתרגם לא הקפיד במיוחד על העברת הפיסוק המקורי והארכאי במידה רבה אך גם לא המיר אותו במערכת פיסוק תפקודית יותר. אילכך, ייעשה להלן ניסיון גם לפסק מחדש את הקטע. ולבסוף: תדמית הכתיבה השקספירית, כפי שהיא מצטיירת מתרגום שלונסקי עליו חונכו דורות של חובבי שקספיר בעברית מוטעית במידה רבה וגורעת מחלקו של המשורר האנגלי. תדמית זו היא של רטוריקן חלק, לפעמים חלקלק, נוטה לבנלי ות, מחליק על ניואנסים, קליל כתיבה. אפילו שורות מעטות אלה, המטופלות כאן, מוכיחות עד כמה שקספיר הוא משורר מסוג אחר לגמרי: משורר הנאבק על כל שורה ועל כל מילה, קשה כתיבה במידה מסוימת, מעניק עדיפות למ מסר בכל מצב של עימות עם קושי טכני )למשל הקטע המתחיל ב ]...[ For in ומסתיים ב ]...[.)Pause כאן צץ מחדש תפקידו של דיגום, באותו מובן שעליו ד ו בר בתרגיל, כלומר: ייעוץ טכני מן העתיד לעבר. מי שמתרגם את שקספיר היום, חייב לא רק לתרגם אותו ללשון השירית בת זמננו, משום שכתיבתו המקורית של שקספיר היתה בלשון התקנית ואפילו במידה רבה הדיבורית של תקופתו, אלא גם לצעוד צעד אחד בנוסף על צעדי שקספיר עצמו: לא להנציח לבטי ניסוח במקור, אלא להעניק להם אותה גאולת בהירות, ששקספיר עצמו היה מעניק להם, אילו עמד לרשותו הניסיון הניסוחי שעומד כיום לרשותנו. 227

224 תרגום חדש של שקספיר חייב גם לבטל מילוצים מסוימים הכלולים במקור )למשל ההתייחסות אל מכלול הצרות האוניברסליות כאל "ח צים ואבנים" ו"ים של פורענות"(, משום שהיום יש לנו גם קטלוגים מסווגים יותר של צרות ופורענויות מאלה שעמדו בשעתם לרשות שקספיר )וגם קטלוגים מסווגים יותר של דגמי שינה והתאבדות(. ומכאן לתרגום הקטע מחדש: להיות או לא להיות זו השאלה: )1( מה נאצל ורוחני יותר לסבול פגעי גורל א לים וחבלני )2( או לצאת לקרב מול ים של אסונות )3( ולמגר אותו בהתנגדות? )4( למות, לישון ולא יותר. )5( ואז לטעון, שבשינה חיסלנו )6( מכאובים ואסונות, מורשת הבשר זוהי דרגה )7( אליה לא הגענו. )8( כן, זה הקושי: על מה חולמים כבר )9( בתוך שנת המוות, כשנחלצים ממלכודי )10( החומר זוהי השאלה, )11( עצור. וזה מקור הייסורים שמלווים אותנו. )1( הפיסוק השקספירי הוא: ]...[ או לא להיות: זו השאלה: מה שמאפשר העמדה כזאת, למשל:... השאלה... ולמעשה, תרשים בסיסי לקטע מונולוג זה, בהמשך לפיסוק השקספירי המקורי, הוא:? השאלה או: 228

225 כלומר )ימינה(: למות, לישון או )שמאלה(: לצאת לקרב. כי אם ימינה, אז מה נחלום גן עדן )למעלה( או גיהינום )למטה(? המ מסר בקטע מונולוג זה הוא תבנית נפשית כל כך אוניברסלית, שאין כמעט צורך לתאר אותה במילים. אפשר גם להציג נוסחה מתמטית: heaven Death מאבק )קטן מ ( )גדול מ ( מוות Fight Trombles + BD (bad dreams) )2( אמין יותר מח צים ואבנים בשלב מתקדם זה של ניסיוננו הפורענותי. במקום "חבלני", אולי "מתנכל". )3( ים הוא עדיין ים, לכן הושאר המונח בנוסח זה, למרות הפיתוי למחוק גם ניסוח ארכאי זה. )4( במקור קרוב שקספיר בקטע זה לשירת המאה העשרים אולי יותר מאשר בכל קטע אחר במונולוג, ולמעשה מזכירה הנעימה אינטונציות אליוטיות. לכן נבחר הביטוי הקונקרטי, "הקשה", הלא חלק. )5( אפשר גם: "רק זה". )6( אפשר גם: שיככנו, ביטלנו, הרגענו. )7( במובן המקורי: דרגת שכלול. או פשוט: שכלול. או שלמות. )8( במקור: אליה כדאי לשאוף באדיקות, בקנאות. )9( המילה "כבר" מדגישה את הספקנות המ קדמית של שקספיר לגבי סיכוייו לזכות בתוך שנת המוות בחלומות הרצויים לו והמהווים פיצוי על ההתאבדות )כלומר חלומות עם כיוון החץ למעלה ר' תרשימים(. )01( קרוב יותר למקור: "עבותות", "נפתולים", "כבלים". )11( כאן ניתנה חירות לפוטנציאל ההתרבות של "זוהי השאלה" גם לעבר הכרעות משנה, אם ההכרעה העיקרית הנדונה כאן היא עניין ההתאבדות. ניתן לגלגל דגמים הלאה ברוח ההערות הנ"ל. נושא למחשבה: בקטע זה חסרים, מבחינה פילוסופית, שני מרכיבים: ו לזכור לא לשכוח. כן חסר בו הפתרון למחיקת השאלה על ידי עצם השינה )או היפוכה(. 229

226 קטע מונולוג זה מתמרץ גם לדיגומים חשיבתיים ומנטליים, לאו דווקא מילוליים. 3( מה זה שירת רחל? מישהו שאל בתרגיל בעת עיסוק בעניין אחר, בהנחה שיש בכלל "עניינים אחרים" כאשר עוסקים בעניין כלשהו "איך מזהים שיר של רחל?" הוא רצה לדעת הרבה: מהי הפואטיקה של רחל? מה הרפרטואר שלה? מה העיקרון כאן? הדיגום הבא בא כתחליף לתשובה תאורטית, המיותרת למדי, כאשר מדובר במשוררת קדם מקצועית, אם גם בעלת סימני היכר אישיים חובבניים מסוימים. ידו בידי אטול את ילדי הפעוט בידו. לבי אז י צ א לו לשוט לבדו. אדע: לעולם לא יבוא זה היום, בו יפעם לבבי ויפעם לבבו בתום. רק פתע ייאור בי ניצוץ וכבה. זריתי ברוח, כמוץ, אהבה. 230

227 ענת ויסמן "ההרפתקה מתחילה במקום שבו הסכ מה מסתיימת" בשולי הדיגומים של דוד אבידן ברצף אפשרויות הכתיבה האבידנית, הדיגומים הם כביכול פן צדדי, "טכני" בעיקרו, הנענה למזג הפרודי של מחברם. אך למעשה פעולת הדיגום היא אחד מן הביטויים המובהקים לחזון אסתטי מורכב ועקיב )כן, גם בפרדוקסיו, בכישלונותיו ובשיגעון הגדלות שלו(; חזון ופרקטיקה פואטית הקשורים בשאלת האפשרות לכתוב שירה ולהיות משורר במחצית השנייה של המאה העשרים בלי להיכנע למושגי השירה המסורתיים של "יצירה", "השראה" ו"השפעה", אך גם בלי לוותר על הישגיה המופלאים של השירה שנכתבה עד כה ועל העונג לחקות את מקצביה ואת תחבולותיה. למעשה, הדיגומים הם תוצר טהור ופשוט של המעבדה השירית של אבידן, וגם מקרה פרטי של שימוש יתר )השואף להיות מושכל, זריז ואגבי ככל האפשר( בסכ מות, בתבניות קיימות ומוצלחות )"צפנים מילוליים" בלשונו של המשורר(, מתוך רצון עיקש ומוזר לממש את חירותו של המשורר, אותו "יחיד מתנועע" חרד נייח ות, תוך כדי חזרה על דגמים קיימים. במילים אחרות, הדיגומים מאפשרים למשורר לנוע במרחבים הלשוניים של העבר ולעדכנם תוך כדי תזוזה. אגב כך, הם קשורים גם לאתוס האבידני של דימוי המשורר העתידי כמי ש"מנהל" את השיר, "מת פעל" אותו או "מת זמר" אותו, או כמי שמחולל בהינף אחד את התנועה בחומר הלשוני ולא כמי שכותב את השיר האחד, החד פעמי, השלם והגמור בדם לבו ומתוך סופיותו האנושית. מלחמה נגד המוות, תשוקה לאלמוות. הו, כמה קלסי מצדו של אבידן! כמה מלנכולי! "תהליך היצירה מעולם לא היה זהה בעינ י עם עבודה פיזית, אלא עם צמצומה עד למינימום, עד כדי ביטולה המוחלט. מה שקובע הוא הרעיון, הדגם, ההבהוב, צליל הפתיחה, הצופן. תמיד שאפתי לכתוב בעיקר צ פ נים, ובמידה מסוימת גם עשיתי זאת. צפנים ממוחשבים יהיו מח ב ריהם של תמלילי העתיד, ואנחנו נהיה המוח המנחה והעין המאשרת, בדומה להפרדה הרצויה בין תהליכי קבלת החלטות לבין ה פרך המשרדי מ נהלי ]...[ היצירה תהפוך מעבודה לבריאה." כך כותב 231

228 דוד אבידן בהקדמה לספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" )1974(. אבידן המ דגם הוא אפוא בהיעדרה של טכנולוגיה מתאימה התחליף הזמני לאותה מכונת דיגום עתידנית, שתבצע את העבודה הקדם שירית כתנאי לניהול מוצלח של הבריאה השירית באמצעות דיאלוג עם דפוסים שכבר קיימים. ברוח זו, אפשר לרמוז כי גם בשירתו המוקדמת, באמצע שנות החמישים, משתמש אבידן לעתים באלתרמניות בקטע האלתרמני, בקצב שלו ובלקסיקון המאפיין אותו כ"צופן ממוחשב", כקיצור דרך לכתיבת שיר. אבידן "דיגם" את אלתרמן בתוך יצירתו בשנות החמישים, כפי שאיזה אמן היפ הופ עכשווי "מסמפל" קטע מ וכר, אהוב וידוע לתוך השיר שלו, משתמש במלודיות שלו ונותן לו להשתלב בשפה חדשה תוך כדי יצירת שיתוף פעולה בין גורמים צליליים וסמנטיים שונים באופיים מבלי למזגם. כך, על נעימת יסוד מ וכרת )של אלתרמן, של מיאקובסקי או של אלכסנדר פן(, משיג אבידן את הגוון הצונן )ק ול( של שירת "ברזים ערופי שפתיים" )1954(. במובן זה, למשל, כשאבידן כותב את האודה שלו על לוח הפרסומת: "א נ י ח וז ר א ל י ך כ מ ו מ ט ל ית ב וע רת, / א ש ר כ ב ו א ל ה ק יר ות ה ה ר וס ים. / ה ם כ ב ר מ ת א ו ש ש ים./ ה כ ל נ ו ש ם ב ע ר ך./ )ה נ ע ר ות א מ ר ו: נ ו רמ קס ים(." הוא מאפשר לאלתרמן לדבר "אבידנית", כשם שהוא עצמו מדבר בשיר "אלתרמנית". בקיצור נמרץ, הדיגומים האבידניים מאפשרים לנו לראות מכונת sampler אנושית בפעולה, כולל ההיבט האנליטי המאפשר ליצור גרסה או נוסח חדש ולתת ליוצר מן העבר לדבר בשפה עדכנית המייצרת "היפעמות דיגומית", כלומר, אותה "הרגשה מופלאה לעשות בשביל העבר, כדי שהעבר יעשה דברים בשבילך", כלשונו של המשורר. * דוד אבידן התחיל לדגם דיגומים מהרגע שבו החל לכתוב שירים, אך את תשוקת הדיגום הוא הפך לפרנסה לעת מצוא תחת א צטלה אקדמית בשנים , כשלימד בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב "תרגילים מעשיים בלשון הספרות". אבידן לימד קורסים שכותרתם "דגמים ספרותיים: תרגיל בכתיבה מעשית" או "תרגול דגמים: מעבדה להבנה ביצועית". חלק מן הדיגומים הללו, בצירוף דיגומים שנכתבו בהזדמנויות שונות אחרות, הופיעו כבר בכתב העת "עכשיו" תחת הכותרת "דוד אבידן 232

229 / דיגומים יצוא אל העבר" )עכשיו, 35 36, סתיו חורף תשל"ז 1977(; נכללים בהם דיגומים על שירה אשכנזית )"מביאליק הלירי עד גרינברג המוקדם"(, דיגומים סל ביים מראשית המאה, דיגומים על פי השירה הרוסית כפי שהשתקפה בפואטיקה השלונסקאית, דיגום על פי שלונסקי, דיגום על פי עמיחי, דיגום על פי אהרן שבתאי )אבידן מזהה בדיוק מעורר השתאות את הדגם של הפואטיקה המוקדמת של שבתאי כדגם מרכזי, כלומר, כדגם הראוי כבר לחיקוי בזמן אמ תי( ואף דיגום על פי אבידן עצמו. דיגומים נוספים הופיעו בגיליון הראשון של כתב העת חדרים )"אחת עשרה סונ טות סנ וטות, מדוגמות ופעילות", 1981(; סונ טות על פי שקספיר, לאה גולדברג, יהודה עמיחי ורילקה. בארכיון דוד אבידן באוניברסיטת בן גוריון מצאנו תיק שלם, מסודר ומתויק, שבו שמר אבידן את מערכי השיעורים וכן דיגומים מאת המשורר ותלמידיו )וגם מכתב לפרופ' מאיר שטרנברג, ראש החוג דאז, שבו הוא פונה אליו לבירור האפשרות להעניק לו תואר מוסמך על סמך עבודתו בחוג(. בין השאר מת רגל אבידן עם תלמידיו תפעול דגמים ספרותיים על פי ספחים תרופתיים )לתרופות מומצאות כגון "אגרסיבין פורטה"(, מאמרים בסגנון "תורת הספרות" ובנוסח ירחונים ספרותיים )כגון כתב העת "הספרות"(, שבהם הוא מחקה את סגנון הכתיבה ה"מדעי" בחקר הספרות, לעומת הסגנון ה"ישן" של הלקין, קורצוויל ואחרים, דיגומים של שירי פעוטות, דיגומים על פי פסוקי הפתיחה ל"בראשית", "דיגומי מדרשים ומ דרשיזמים", "מעקב אחר שינויי גובה בפרופיל השירי של תבניות נמוכות פרופיל" )בקיצור, ניסיונות להשתמש בתבנית החמשיר "תבנית פלבאית במיוחד בעולם הצורות השיריות והפזמוניות" לצורכי פזמונאות נאורה יותר ואפילו ליצירת משהו "הנוטה מאוד לשיר"( וגם דיגומי פרוזה: "עגנון ועגנוניזמים". מעשה הדיגום האבידני בהקשר האקדמי מלווה בתת כותרות דקדקניות, בהקדמות, בהערות שוליים מפורטות ובסיכומים, שהם חלק בלתי נפרד ממעשה הדיגום. יש בהם מחווה רצינית מצחיקה לשיטת הכתיבה האקדמית. רצינית כי מעשה הדיגום נתפס כדרך יעילה ומוצלחת להבנת רב המערכת הספרותית )ברוח התאוריה של פרופ' אבן זוהר, המצנט האקדמי של אבידן(; התרגילים אינם מוגדרים כלל ועיקר כסדנאות יצירה אלא ככלי מחקרי להבנת המנגנונים הפואטיים באופן יעיל, מי די וקונקרטי יותר להבין דברים אגב עשייה. מצחיקה כי על דרך ההגזמה נחשף כאן משהו מן הניפוח הסגולי של השפה האקדמית בת הזמן של החוג לתורת הספרות הכללית והפורמליזמים שלו. 233

230 לעתים מתבקשים התלמידים לכתוב בסגנון מסוים הן כניסיון דיגום רציני, הן כניסיון דיגום פרודי. גם את הדיגומים שאבידן כותב בעצמו הוא מקטלג ומסדר ברצף מן הקל אל הכבד, מן הפרודיה הקלילה עד לתרגילים בהרחבת מצאי האפשרויות לשירה העכשווית )אף ה קטלוג הזה עצמו הוא מחווה רצינית מצחיקה ל קטלוג כמו אקדמי(. בחרנו להביא כאן שלושה דיגומים "אקדמיים": דיגום על בית מתוך שירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ" )יש לשים לב כי צריך להיות: "ו א נ י / א ק ד ל ה / ו א רים", במקום החלוקה השגויה לטורים בציטוט אצל אבידן(, דיגום על תרגומו של שלונסקי למונולוג המפורסם "להיות או להיות" מתוך "המלט" )אבידן תירגם את המחזה כולו בסוף שנות השבעים( ודיגום קטן על שירת רחל. הדיגומים על פי אלתרמן ותרגום שלונסקי לאלתרמן הם דיגומים רציניים אנליטיים לימודיים. כידוע, אבידן השתמש רבות בשירת שלונסקי ואלתרמן בשירתו המוקדמת הקנ ונית, וזוהי גם הזדמנות להבין משהו על מורכבות היחס שלו לנוסח של הדור. הדיגום על שירת רחל נוטה יותר לקוטב של הפרודיה המנמיכה והלעגנית. נצטט לסיום את הבית הראשון משירו של אבידן "הפגנת כוח כחולשה מ ס וג ח ר", שהופיע לראשונה ב"שירים בלתי אפשריים" )1968(: ח ל ש ת י ה יא ח ס רת י ש ע ח ל ש ת י מ ס רב ת ל ח י ות. מ נ ק ד ת רא ות ה ז ה ו פ ש ע ל ה י ות א ו לא ל ה י ות ג ם ב ש יט ה ה ש קס פ י רית ו ג ם ב ש יט ות א ח ר ות. מבחר גדול מן הדיגומים ותרגומו של אבידן ל"המלט", שעדיין לא ראה אור, יופיעו בכרך ג' של מהדורת "כל השירים" בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד )הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק(. דוד וינפלד בחר את הקטעים המופיעים כאן יחד עם ענת ויסמן. תודה לארכיון דוד אבידן מכון ה קשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית אוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרה של ענת ויסמן על שירתו של דוד אבידן, "הזינוק האחרון", יראה אור השנה בסדרת "מסה קריטית" )מכון הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והוצאת דביר(. 234

231 שאלון דוד אבידן שאלונים יודעים עליך הרבה יותר משאתה יודע, או איפעם תדע, עליהם "רצינות אינה היפוכו של משחק" )פרויד, "המשורר וההזיה"( 1. ז הו את המילים של אבידן: "א נ י א ינ ג מ ר ב רג מ ן ש ל ה ט רג די ות ה נ ו רא ות ב א מ ת." א. "ה ע יר, ב מ ה פ ך, / ע ל ב ת יה ז ו רמ ת." ב. " לא ל א ב ד ע נ י ן ב א ב וד ע נ י ן." ג. 2. מדוע כינה אבידן את הוצאת הספרים שלו "ארד"? א. ראשי תיבות: אבידן, ראה דוד. ב. ראשי תיבות: אבידן, רעיה דוד )רעיה: בחורה ירושלמית שאבידן היה מאוהב בה(. ג. מקורות יודעי דבר בתל אביב אומרים כי שתי התשובות עשויות להיות נכונות. 3. מתי נסע אבידן בפעם הראשונה לחוץ לארץ? א. בשנות העשרים לחייו נסע עם אמו לשוויץ לטיפול חדשני בקצרת. ב. בשנות השלושים לחייו נסע לארצות הברית )הרבה התנסויות עם סמים ותרבות רדיקלית(. ג. בשנות הארבעים לחייו נסע לשוודיה כדי לקדם את ענייני פרס נובל, שקיווה לקבל. 235

232 4. איזה ספר אבידן לא כתב? ספר על המרד במחנה ההשמדה סוביבור. א. מדריך חיי לילה לתל אביב. ב. איך לעשות שירים. ג. 5. אבידן כתב דיגום על פי: חיים גורי. א. נתן זך. ב. ולדימיר מיאקובסקי. ג. 6. מי מן המשוררים הבאים תורגם על ידי אבידן? אברהם סוצקבר )יידיש(. א. ברטולד ברכט )גרמנית(. ב. יוליאן טובים )פולנית(. ג. א ילו פרסים ספרותיים קיבל דוד אבידן? 7. פרס ראש הממשלה ליוצרים עבריים. א. פרס ביאליק. ב. שום פרס. ג. באיזה משמות העט הבאים לא השתמש 8. אבידן? אברהם ירון. א. חיים יחזקאל הלפרין. ב..L.S.D ג. 236

233 9. מי כתב על ספרו הראשון של דוד אבידן, "ברזים ערופי שפתיים" )1954(, את מאמר הביקורת שכותרתו "מה אשמים בכל זה הברזים..."? א. דוד אבידן כתב ביקורת בדיונית על עצמו כדי לחולל רעש למטרות יחסי ציבור ופירסם אותה בדף הספרותי של "על המשמר". ב. אברהם הוס, פרופסור למטאורולוגיה מן האוניברסיטה העברית, ב"משא", המוסף הספרותי של "דבר". ג. נתן זך בכתב העת "יוכני" אחרי ליל שכרות, שבו התחוללה מריבה בינו לבין אבידן וגבריאל מוקד. 10. מאין לקוחה אמירתו של אבידן: "הדבר הראשון שקורא לי אבא אני יורה בו"? א. זוהי המצאה של "העולם הזה" ושל אשתו השנייה של אבידן, לילי אבידן. ב. המשפט מופיע בסרטו של אבידן, "מין". ג. פורסם בשיר "ל ך ל ך או צו תנועה" ב"ידיעות אחרונות" ב 1972 )שיר שאבידן גנז לאחר מכן(. 11. באיזה מן הטיעונים הבאים השתמש אבידן כדי להסביר את שיטת הכתיב המיוחדת שלו )איחודי המילים כמו ב"מ מ ש י רה" או ב" ר קא מ ש"(? כדי להרגיז את הפרופסורים העבשים מן האקדמיה ללשון א. העברית. ההשתהות על כל מילה מבזבזת שעות שינה. ב. בני אדם הם בודדים, אז לפחות נדאג למילים לחיי חברה. ג. 237

234 12. לדוד אבידן היתה תערוכת יחיד במוז און ישראל. א. נכון. אוצר התערוכה: יונה פישר. ב. לא נכון. הוא הופיע בתערוכות קבוצתיות רבות, אך לא זכה לתערוכת יחיד של עבודותיו. ג. רפי לביא הציע זאת כבדיחה, ובשנות השבעים הוסיף זאת אבידן לקורות חייו על דשי ספריו. 13. מיהו המשורר "השני הכי טוב" על פי אבידן? הוא עצמו. א. ויליאם שקספיר. ב. בוב דילן. ג. 14. על איזה שיר כתב אבידן ברשימה שפורסמה בכתב העת "עכשיו": "משורה לשורה זה נעשה יותר 'זה' וזה נעשה כל כך 'זה' בסוף"? על שירה של יונה וולך "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". א. על שירו של נתן זך "משנה לשנה זה". ב. על "שיר משמר" של נתן אלתרמן בהתייחסו לטורי השיר: "ז ה ע רב ג. קי ץ ל כ א ו רה, ז ה / ל כ א ו רה רק ע רב קי ץ ט וב, י ד וע ו י ש ן". 15. על מה כתב אבידן "מ ז ר קה נ פ ל א ה ש ל א נ ר ג י ה קינ ט ית"? על האורגזמה הנשית. א. על כתיבה במכונת כתיבה. ב. על השירה שתי כ תב בעתיד ללא מגע יד אדם. ג. 238

235 16. למי הקדיש אבידן שיר? לאשתו הראשונה, ברוריה אבידן בריר. א. לדוד וינפלד, עורכו וידידו. ב. לשניהם ולכל מאן דבעי. ג. 17. באיזו מן הסוגות הבאות לא ניסה אבידן את כוחו? ספרות ילדים. א. ז'אנר הסיפור הקצר. ב. מדע בדיוני. ג. 18. כיצד כינה אבידן את ה ר ש מקול החדש שלו, לאחר שהראשון נגנב ביום הראשון לביקור סאדאת בירושלים? פון דיקט ה השני. א. ח ו דס מ נ ט י 2. ב. טלפאתוריקה. ג. 19. איזה חוקר ספרות נזכר בשיר של אבידן בספרו "משהו בשביל מישהו"? דן מירון. א. דב סדן. ב. גבריאל מוקד. ג. 20. איזה נמר לא מופיע בשירת אבידן? נמר ממושקף. א. נמר סנגלי. ב. נמר זקן בסתיו. ג. 239

236 21. אבידן נהג לפרסם מבחרי שירה, ש כינה "מבחרי תוכן". איזה מן הספרים הבאים פורסם כמבחר תוכן? שירים עקרוניים. א. שירי אהבה ומלחמה. ב. שירים שלא מן המניין. ג. 22. מהן מילות הפזמון של ההמנון, שהכין אבידן מראש לכבוד יובל החמישים של המדינה? " לא נ דע מ ו ת, / לא נ דע ס וף, / נ דע רק ח י ים / ו נ דע רק ט וב." א. "י ריד ה צ ר ך ע ל י ה / ע ל י ה צ ר ך ע ל י ה / ז וה י כ ל ה ע צ מ ה." ב. אבידן כתב המנון לכבוד יובל המדינה?! ג. 23. על מי נאמר: " כ ל ה ש ע רים ה י ו ס ג ו רים ב פ נ יו / כ י ה וא לא ה י ה ב ח ור ח ב ר ות י"? על משורר העתיד. א. על אבידן, דוד. ב. על שמשון הגיבור. ג. 24. מה אמרה הקוראת בקפה לאבידן? "ה ל ב ש ל ך ש ח ר. א ינ ך י כ ול ל ש מ ח ב א מ ת." א. "י ש ל ך מ ע ט י די דים ו ה ר ב ה א וי ב ים." ב. "א נ י ז ז ה מ כ אן. א ת ה ב א / א ת י א ו לא?" ג. 240

237 25. כיצד נגמר השיר האחרון בספרו האחרון של אבידן: א. " ש ל ום ע ש ן רח וק, ה יד ד י רח, / ש ל ום פ רח ימ ת ים, ש ל ג רע. / מ ח ר ע ל ק רנ ש מ ש א נ י פ ו רח, / ע ל ק רן ש מ ש ש ב ו רה, ש ח רה. ב. "ו א ז, ב ב ת א ח ת, ה י ה ב ר ור, / ש א ין כ מ ע ט ו א ין מ ח ר ו א ין ד ח י ות / רק צ ר ור ש ל ב צ וע ים נ ש א ר צ ר ור / כ די ל ב ק ע ה ל א ה ו ל ח י ות." ג. "מ ק פ צ ה ק ופ צ ת ל ד ל וג ה מ ו רי ל ע ד ן ה י ו ר ש / ע ד ן ה ד ל י ו ע ד ן ה מ י ם ו ע ד ן ה א ש." חיברה את השאלון: ענת ויסמן תשובות 1. א. מתוך הרצף השירי "נסיעה בעיר", הקטע "עוד פריט קטלוגי", "תשדורות מלוויין ריגול", )ב. מתוך השיר "יחס טוב לסוסים", ולדימיר מיאקובסקי בתרגום אלכסנדר פן. ג. זלי גורביץ מתוך הספר "יום יום".( 2. ג. )א. על פי רשימת ביקורת של מאיר ויזלטיר. ב. על פי שיחה בעל פה עם גבריאל מוקד.( 3. ב. אבידן יצא לראשונה מגבולות הארץ בשנת 1966, כשהיה בן ג. אבידן הצהיר בהזדמנויות רבות על כוונתו לכתוב מדריך לכתיבה יוצרת, שכותרתו תהיה "איך לכתוב" )"איך לעשות שירים" היא כותרתו של מניפסט פוטוריסטי של מיאקובסקי משנת 1926(. הספר מעולם לא נכתב. )א. "המרד ביער הינשופים" על פי יומנו של משה בהיר, ספרי המאה השלושים, תל אביב, בפרק "מדוע העולם שתק" כתב אבידן בין השאר: "מנגנוני הקלט שלהם היו משותקים. אפס מוטיבציה להבנת מצב שואתי". ב. ב 1983 ראה אור גם "לילות תל אביב, המדריך לחיי הלילה". מתוך הספר: "לעזוב את הבדידות לבדה ולצאת לבלות זוהי התגרות מסוכנת קודם כול בה, שכן היא ממתינה לנו בחדר השינה לרגע שנחזור."( 5. א. גבריאל מוקד מצטט את הדיגום שערך אבידן לשירת חיים גורי 241

238 242 ב"זיכרונות בית 'עכשיו'" )"סימן קריאה" 1972(. 1, הוא מספר שאבידן כתב את הדיגום במשך דקה בבית דודתו בשדרות קרן קיימת בתל אביב )כיום שדרות בן גוריון(. מתוך הדיגום: "א ב ל מ ד וע, רע ט וב / ל כ ת ב ש י רים, א ם ב נ וב ל ה / א פ ש ר ב א ריכ ות ל כ ת ב ע ל צ פ רי רה ו ע ל ב ל ה?" 6. ג. אבידן תירגם שני שירים של המשורר הפולני יוליאן טובים בשנות החמישים: "תפילה" ו"נעליים". הם פורסמו ב"קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית. 7. א. אבידן זכה בפרס ראש הממשלה בשנת היה זה הפרס הספרותי היחיד שקיבל מימיו. בשנה זו יצא לאור הספר "שירים שימושיים". 8. ג. )א. "שלוש סונ טות על גואטמלה" פורסמו ביולי 1954 תחת השם אברהם ירון. השירים נכתבו בשיתוף עם משה דור כפרודיה על נוסח השיר הקומוניסטי של התקופה. שלוש הסונטות התקבלו במערכת "קול העם", ואלכסנדר פן פירסם אותן במוסף הספרות של העיתון. זו היתה דרכו של אבידן להיפרד סופית מן המפלגה. ב. בשנת 1967 חיבר אבידן תחת הפסבדונים חיים יחזקאל הלפרין "חמישה שירי מעלות דגמים מילוליים פתוחים ליוזמת דיגום חופשית" ]הקדים והדגים: דוד אבידן[. מדובר בדפדפת ספירלה הכוללת עשרים ושלושה שירים. בהקדמה מציג אבידן את כותבו הבדוי של הספר כמהנדס חשמל.( 9. ב. המשורר, המתרגם והפרופסור למטאורולוגיה, אברהם הוס. הרשימה העוקצנית פורסמה ב"משא" עם הופעת הספר. היא פתחה את מסע ההתקפה כנגד אבידן וגררה גל של תגובות. הוס האשים את אבידן, בין השאר, בשיגעון גדלות, בריקנות ובכיעור. 10. ב. הסרט "מין" )1971, 35 מ"מ, 20 דקות, צבע( נאסר להקרנה על ידי הצנזורה. הפסקול שלו מופיע במלואו ב"מין )פואמה קולנועית(" בספר "שירים שימושיים" )1973(. 11. ג. "אם יכולים אנשים, שנתוודעו אל בדידותם בעזרת מילים, לעשות משהו למען מילים בודדות, הרי זה רק דבר אחד: לדאוג לפחות להן לחיי חברה תקינים" )מתוך "עוד משהו", אחרית הדבר של "משהו בשביל מישהו"(. 12. א. תערוכת היחיד של דוד אבידן, "תקרינים )צלולויד, אלומיניום ונייר(", הוצגה בשנת א. הוא עצמו, על פי השיר "השני אחרי הראשון" )מתוך "ספר האפשרויות", 1985(: "ח ב ל, א ב ל / א נ י כ ס ופ ר / ה ש נ י ה כ י ט וב א ח רי ע צ מ י / א ח רי א ב יד ן כ נ מ נ ע ן ס פ ר ות י // ומ א ח ר ש מ ס פ ר א ח ד א ינ נ ו ב ש וק / ה רי מ ס פ ר ש נ י ם מ מ ש י ך

239 ל ה וב יל." השיר מתחיל במילים: "מ יט ב י צ יר ות י ה ן א ל ה / ש לא כ ת ב ת י ו לא א כ ת ב ל ע ול ם." 14. ב. הרשימה פורסמה בשנת 1960 ונדפסה שוב ב"עכשיו" , 15. ב. מתוך השיר "קיץ 1962 )טיוטה לתסריט צונן(": "ה א צ ב ע ות ה מ א מ נ ות / ע ל מ כ ונ ת ה כ ת יב ה ה ן מ ז ר קה נ פ ל א ה ש ל א נ ר ג י ה קינ ט ית" )"שירי לחץ",. ) ג. השיר "כרטיס ביקור": "ה ול כ ים ב ל י ל ה, ה ול כ ים, ה ול כ ים / ע ל ה כ ב י ש ים ה א ר כ ים ו ה מ ל כ ל כ ים. / י מ י ש ל ום. א ף לא ר וב ה ב ין ה ש יח ים" )"בעיות אישיות", 1957(, מוקדש לברוריק. ההקדשה הושמטה עם כינוס השיר ב"משהו בשביל מישהו" )1964(. בספר "שירים בלתי אפשריים" )1968( מקדיש אבידן את השיר "אולי ג מ ז ה" מתוך "דברי מינ ות" לד"ו: "'א ש ה נ ע ה', א מ ר מ י ש ה ו, ו ה ז ריז ות / ה ל ש ונ ית ק ב ל ה א ת ה א ת ג ר כ מ ח ב ט ע ל יז". "לכל מאן דבעי" מוקדש השיר "ייפוי כוח" )"מ ה ש מ צ ד יק י ות ר מ כ ל / א ת ה ב דיד ות, א ת ה י א ו ש ה ג ד ול" וכו' וכו'(. למיטב ידיעתנו, יש רק עוד שיר אחד המוקדש למישהו: לצייר יואב בראל )לי"ב(: "בוקר טוב, טוב, טוב" מתוך "עשרים ושניים שירים צוננים" )"משהו בשביל מישהו"(. 17. ג. אבידן פירסם שלושה ספרי ילדים אחרי הולדת בנו, תר: "עלילות דני מחונני", "עלילות דני מחונני בניו יורק" )1993( ו"ראש לשועלים" )1994(. הוא כתב סיפורים קצרים בנעוריו, למשל, הסיפור "קטטת רחוב" ב"צופר בטאון לתלמיד" )1951(. בין שאר הכותבים בעיתון זה שלמה אבינרי, גבריאל מונבז )לעתיד, מוקד( וישראל פנקס. 18. א. ראו גם הפואמה "פ ון דיקט ה במופע בכורה", "תשדורות מלוויין ריגול", ב. בשיר "אין עילית רוחנית בארץ הזאת" )"משהו בשביל מישהו", 1966( מצטט אבידן "פזמור עברי מוזר, בהברה אשכנזית מקסימה": " ש ו ש נ ת ה מ י ם, / י פ ת ה ע ינ י ם, / קמ ל ה ב צ ד י ה רח וב." הוא מזכיר את סדן בכותבו: "זה שנים, שאני מתכוון לשאול את דב סדן, מנין צ מ ח ר וז עגום זה." 20. ג. בין שלל נמריו של אבידן נמצא "זקן צעיר בסתיו", אך לא "נמר זקן בסתיו". בפואמה "לוליטה" )1962( כותב אבידן על מוטיב הנמר החוזר בשיריו: "א ך מ ה נ ע ש ה, ו ה ח י ה / ה ב נ ל ית ה ז את ק וס מ ת ל נ ו כ ל כ ך? ב ע צ ם, ה יא ה י ח יד ה, ה מ ס מ כ ת ל א ח ס ן ב ת וכ ה כ מ ה מ ע ק רי ה ת מ ט י קה ה ש י רית, ש א נ ו / מ ר כ יב ים ב ע מ ל רב ב ע ש ר ה ש נ ים ה א ח ר ונ ות." 21. א. בסוף שנות השבעים הוציא אבידן לאור שלושה אוספים של שירים 243

240 ישנים וחדשים המכונסים על פי עקרונות תמטיים גמישים: "שירי אהבה ומין", "שירי מלחמה ואהבה" )1976( ו"שירים עקרוניים" )1978(, האוסף המ טה פואטי שביניהם. ייעודם של מבחרי התוכן: "לפתוח פתחים חדשים אל שירת אבידן, מנקודות ראותו התצפיתית תיוגית של הקורא המשקיף עליה מבחוץ בחשש מה והמחפש דרך בטוחה ומכובדת להיכנס פנימה." )ג. בשנת 1966 פירסם אבידן בעיתונות שירים אחדים מתוך "שירים שלא מן המניין". רובם נכנסו אחר כך לספרו "שירים בלתי אפשריים", 1968.( 22. א. את הנוסח המלא של "המנון ישראל החדש" אפשר לקרוא בחוברת "עכשיו" 66, שהוקדשה לדוד אבידן. 23. ג. מתוך הפואמה "שמשון הגיבור" )הרצאה פרשנית בחוג לחקר המקרא(, מתוך "משהו בשביל מישהו". 24. א. מתוך הפואמה "קריאה בקפה" ]שחזור מסוגנן של שיחה אותנטית[, מתוך "שירי לחץ". )ג. כך אומרת הנפש לגוף בשיר "רגע לפני האחרון", "משהו בשביל מישהו".( 25. ב. מתוך השיר "תצלום בוקר", בספר "המפרץ האחרון", )א. שני הטורים הפותחים את "שיר פרידה ישן, שהוחמץ מזמן", שיר המוטו ל"משהו בשביל מישהו". ג. שני הטורים המסיימים של "הראש השחור סיכום ביניים", "המפרץ האחרון".( סיכום הנקודות: )כל תשובה נכונה מזכה את הפותר בנקודה אחת( כל אחד מהפותרים יקבל, בהתאם להישגיו, מצווה מעשית מאת דוד אבידן: נקודות: "א ל ת ח ש ב א ות נ ו ל מ ג ל ומ נ ים כ י מ ג ל ומ נ י ה ה יא מ ל ה, / ו כ ל מ ל ה ז וכ ה א צ ל נ ו ל ט פ ול מ ח ד ש ב כ ל ח ל קיק ש נ י ה." נקודות: " לא ב ריא ל קר א י ות ר מ ד י / כ ש ר וצ ים ל כ ת ב י ות ר מ ד י." נקודות: " לא ב ז ה ה ע נ י ן. א ל א ב ז ה ה ע נ י ן." 244

241 אילי אבידן אזר הוא יליד ישראל, סטודנט לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובוגר התוכנית לכתיבה יוצרת והחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. נמנה עם זוכי תחרות "שירה על הדרך" לשנת חבר בקבוצת "בדיעבד". צילום: נתי בוכניק אלמוג ב ה ר הוא יליד ירושלים, כותב עבודת דוקטורט על זהות ומגדר בשירתה של אמירה הס ומלמד בבית הספר "קדמה". סיפורו "אנא מן אל יהוד" זכה בתחרות הסיפור הקצר של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" לשנת תשס"ה, ותורגם לערבית בקהיר בכתב העת "אל הילאל". ספר שיריו הראשון, "צימאון בארות", ראה אור ב 2008 בהוצאת עם עובד. בימים אלה רואה אור ספר סיפוריו הראשון, "אנא מ ן אל יהוד". ספר שיריו השני, "קצה המדרכה", יראה אור במרוצת חנן בוהדנה הוא יליד ישראל, גדל בנתניה, ובגיל תשע עשרה עבר לתל אביב. בחר להימנע משירות צבאי מ טעמים אידאולוגיים. זהו לו פרסום ראשון. 245

242 שמעון בוזגלו פירסם שלושה ספרי שירה: "ארם" )הקיבוץ המאוחד, 2000(, "תל היסרליק" )הקיבוץ המאוחד, 2002( ו"אישית לוחצת" )ידיעות אחרונות, 2004(. המחזה שלו, "גשם שחור", הועלה לראשונה בפסטיבל ישראל 2007 וראה אור ב 2008 )אור עם(. בין תרגומיו: "מדיאה" לאוריפידס )אור עם, 1999(, שני כרכים של דיאלוגים מאת אפלטון: "חייו ומותו של סוקרטס" ו"פיידון" )ספרי עליית הגג, 2001 ו 2005 (, "שד הלילה שחור מבחר מן השירה היוונית הלירית מראשיתה" )ספרי עליית הגג, 2006(, "אנטיגונה" לסופוקלס )ספרי עליית הגג, 2007( ו"ירמה" מאת פדריקו גרסיה לורקה )אור עם, 2008(. חתן פרס יהודה עמיחי לשירה )2003(, פרס ראש הממשלה ליצירה )2006( ופרס ברנשטיין )2008( על המחזה שלו, "הרקולס". סיון בסקין, ילידת ליטא, מתגוררת בתל אביב. בוגרת הטכניון. עובדת כמנתחת מערכות מידע. בשנים פורסמו שיריה בכתבי עת רגילים ומקוונים שונים. מרבה להופיע בקריאת שירה. תירגמה את הרומן "סיפורה של סוניצ'קה" מאת מרינה צווטאייבה )אחוזת בית, 2005(. ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", ראה אור ב 2006 בהוצאת אחוזת בית. 246

243 חמוטל בר יוסף היא ילידת ישראל. פירסמה עד כה תשעה קובצי שירה ושני קובצי שירה מתורגמת מרוסית. תירגמה שירה גם מצרפתית ומאנגלית. קבצים משיריה הופיעו באנגלית וברוסית, ושירים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת בצרפתית, אוקראינית, איטלקית והונגרית. זכתה בפרס עיריית תל אביב, בפרס אקו"ם, בפרס האישה היוצרת, בפרס הנשיא ובפרס ברנר. פירסמה גם ספרי מחקר ומאמרים על ההקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה, וכן רשימות ביקורת רבות. אמוץ גלעדי, יליד ירושלים, מתגורר בפריז. פירסם מאמרי ביקורת, תרגומים וסיפורים קצרים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ובכתב העת "קשת החדשה". בין הספרים שתירגם: "הדינמיקה של הקפיטליזם" מאת פרנן ברודל )רסלינג, 2005(, "גזע, היסטוריה, תרבות" מאת קלוד לוי סטרוס )רסלינג, 2006(, מבחר משירת מקס ז'קוב, "ניסים אמיתיים", יחד עם אורי הולנדר )הוצאת קשב לשירה, 2006( ו"בר וז' עיר מתה" מאת ז'ורז' רודנבך )נהר ספרים, 2007(. עמנואל גלמן, יליד קייב, מתגורר בירושלים, חי על התפר שביניהן. פסל וצייר, לרוב מפסל בסגנון פיגורטיבי ולרוב מצייר עירום נשי. מתרגם מרוסית לעברית, בעיקר שירה. משנת 2003 משמש כעורך האמנות של כתב העת "כרמל" ומפרסם בו תרגומים ומסות על אמנים ועל אמנות. ספר תרגומיו מיצירתו המוקדמת של 247

244 מיאקובסקי, "חליל המרזבים", ראה אור ב 2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג. אנה הרמן היא ילידת ירושלים, שיריה ראו אור לראשונה בכתב העת "א ב" ב עד כה פירסמה שלושה ספרי שירה: "חד קרן" )הקיבוץ המאוחד, 2003(, "אלפא ואומגה" )לב רית ש כ תבה עם דורי מנור לאופרה, שהועלתה על במת האופרה הישראלית; הקיבוץ המאוחד, 2001( ו"ספר הרפואות הפשוטות" )הקיבוץ המאוחד, 2006(. תירגמה מאנגלית את היומנים של סילביה פלאת )ידיעות אחרונות, 2002(. כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת אמא לנ גה. רוברט וייטהיל בשן הוא יליד צפון קרוליינה, מתגורר בפוטומק, מרילנד. משפטן, עוסק בייבוא ובייצוא ומלמד עברית. כשהיה בן ארבע עשרה, החל ללמוד עברית מתקליטים. תירגם לאנגלית מיצירותיהם של אהרון מגד ושל יצחק בן נר. כותב שירה בעברית. ספר שיריו האחרון, "אחרי השתיקה" )כרמל, 2007(, ראה אור לאחר הפסקה של כרבע מאה בפרסום שירים. ספריו הקודמים הם "עורבים חומים" )עקד, 1976( ו"אפס מקום" )דביר, 1981(. 248

245 צילום: דני מכליס ענת ויסמן היא ילידת צפת. גרה בתל אביב. למדה ולימדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית ובבצלאל. מרצה במחלקה לספרות עברית, ראש המסלול לכתיבה ספרותית ומופקדת על הקתדרה למדעי היהדות ע"ש משפחת רוזן באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כותבת מאמרים ומסות על שירה ופרוזה. שני ספרים בעריכתה זכו השנה בפרסי שר המדע, התרבות והספורט להוצאה לאור של ספרות מופת: "מנדלי בעברית" )חרגול( וכרך א' של מפעל כינוס שירי דוד אבידן )יחד עם פרופ' דוד ויינפלד; "כל השירים" בארבעה כרכים, הקיבוץ המאוחד(. יצהר ורדי הוא יליד קיבוץ בית קמה. מתגורר כיום בעמק יזרעאל ומגדל עם אשתו, שולי, ארבעה ילדים. עוסק בכתיבה, בעריכה ובתרגום ספרות. 249

246 מתן חרמוני מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וכותב עבודת דוקטורט העוסקת במקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תקופת התחייה בספרות העברית. מרחב ישורון הוא יליד ישראל, שיר ראשון פרי עטו התפרסם ב"הו!" 3. ספרו הראשון, "ישורון על קוטב העיזבון", ראה אור ב 2007 )הוצאת פלונית(, והוא כולל שלוש פואמות ושיר אחד. עודד כרמלי הוא יליד ישראל, נמנה עם מקימי כתב העת "כתם". קובץ שיריו הראשון, "עורשלד", ראה אור ב 2007 בהוצאת עכשיו. במהלך 2009 עתידים לראות אור רומן הביכורים שלו, "כלכלת בית", בהוצאת כתר, וכן קובץ שירה שני בהוצאת אחוזת בית. צילום: מוטי קיקיון 250

247 אבידב ליפסקר הוא יליד חיפה, חוקר את הפרוזה העברית הקדומה והחדשה ומכהן כפרופסור מן המניין במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. עמד בראש מחלקה זו בשנים משמש עורך ראשי ומנהל )עם יואב אלשטיין( של "האנציקלופדיה של הסיפור היהודי", ועורך את כתב העת "ביקורת ופרשנות" הרואה אור מטעם אוניברסיטת בר אילן. כתב עשרות מאמרים בחקר השירה והפרוזה העברית המודרנית. פירסם סיפורים בכתב העת "קשת החדשה", וכן ספר שירה, "משחקי השח של אבא" )הקיבוץ המאוחד, 1990(. דורי מנור, יליד תל אביב. פירסם עד כה שלושה קובצי שירה: "מיעוט" )הקיבוץ המאוחד, 2001(, "אלפא ואומגה", ל ב רית ש כ תב עם אנה הרמן לאופרה, שהועלתה על במת האופרה הישראלית )הקיבוץ המאוחד, 2001( ו"בריטון" )אחוזת בית, 2005(. בין תרגומיו: "פרחי הרע", "הס פ לין של פריז, שירים קטנים בפרוזה" ו"גני העדן המלאכותיים" מאת שארל בודלר, "הגיונות מטפיזיים" מאת רנה דקארט, "מכתבים ללואיז קול ה" מאת גוסטב פלובר ו"קנדיד" מאת וולטר. חתן פרס ראש הממשלה ליוצרים עבריים לשנת 2007 ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת בימים אלה משלים תרגום של מבחר משירי סטפאן מלארמ ה. 251

248 בני מר הוא יליד תל אביב, פירסם את סיפוריו הראשונים בכתב העת "א ב" ב מפרסם מאמרים ותרגומים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". ספרו "רוב הלילות", הכולל נובלה ושני סיפורים קצרים, ראה אור ב 2002 )הוצאת הקיבוץ המאוחד(. מתרגם מצרפתית ומיידיש. מאז 2007 עורך את כתב העת "דווקא", המוקדש לארץ יידיש ותרבותה. שחר מריו מרדכי הוא יליד חיפה, גדל בקריית ביאליק ומתגורר כיום בתל אביב. עובד כיועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים. ה נחה לצד מגישים אחרים את "על המדף", תוכנית הספרות של הטלוויזיה הישראלית. כתובת הבלוג שלו: showpost.php?blogid=199 תמר מרין היא ילידת תל אביב, חוקרת ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. משלימה בימים אלה עבודת דוקטורט העוסקת בפרוזה נשית ישראלית ובזיקותיה אל מסורת הספרות העברית. מפרסמת ביקורות ספרים ורשימות על ספרות במוסף "ספרים" ובמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". סיפורה הראשון, "קביעות", ראה אור ב 2006 בכתב העת "קשת החדשה". 252

249 לילך נתנאל היא ילידת נתניה, למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת פריז 8. כותבת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן. ספרה הראשון, "המצב העברי", ראה אור ב 2008 )הוצאת בבל(. צילום: נמרוד ארונוב משה סקאל הוא יליד תל אביב, פירסם קובץ סיפורים קצרים, "התרחיש", בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ושני רומנים: "האי אני" ו"אחייך אלייך, אחייך", בהוצאת "ידיעות ספרים". כמו כן פירסם קטעי פרוזה ומאמרים בכתבי עת שונים. משלים בימים אלה כתיבת רומן חדש, "הצורף מסמטה פלונית". כתובת הבלוג שלו: דוד פאפו נולד ב 1969 בעיר אנק ונה שבאיטליה. למד כלכלה ומדעי המוח באיטליה ובצרפת, וב 2005 היגר לישראל. הוא עוסק כיום בחקר המוח האנושי ובניסיון להבין את האופן שבו הוא פותר בעיות תוך הסתמכות על כללים סבוכים מחד גיסא ועל אינטואיציה מאידך גיסא. 253

250 פ ט י ה )פיוטר( פ תאח הוא יליד קייב, אוקראינה, חי בישראל מאז משורר. כותב ברוסית ובעברית. עוסק גם במיצגים ובשירה חזותית. ב 1997 החל לפרסם משיריו ברוסית. פירסם בכתבי העת "מפתח הלב", "נקודתיים", "סטתוסקופ" )פריז( ו"מגזיניק" )ניו יורק(, וכן באסופות "סימורג" )ירושלים, 1997(, ו"יוליסס האובד: שירה רוסית בגולה" )מוסקבה, 2004(. בוגר החוגים לפילוסופיה ולתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. לומד לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. רונה קינן היא ילידת תל אביב, החלה את הקריירה שלה כזמרת, מלחינה וכותבת כשהיתה בת שמונה עשרה ושיתפה פעולה עם ערן צור באלבום מחווה ליונה וולך. מאז השתתפה בעשרות פרויקטים מוזיקליים, כתבה מוזיקה לטלוויזיה ולקולנוע ועבדה עם מיטב המוזיקאים הישראלים. עד כה הוציאה שני אלבומי סולו, "לנשום בספירה לאחור" ו"עיניים זרות". בימים אלה עובדת על אלבומה השלישי ומופיעה עם להקתה ברחבי הארץ. 254

251 ז'יל רוזי ה הוא יליד ג רנ ו בל, מתגורר בפריז. שהה בישראל בשנים 1985 ו ב 1997 השלים כתיבת דוקטורט על הסופר הי ידי משה ברודרזון. מאז 1994 מנהל את ספריית מעדעם, הספרייה היידית החשובה במערב אירופה. כותב שירה ביידיש ועורך כתב עת חדש בשפה זו: "גלגולים". פירסם כמה רומנים בצרפתית, והאחרון שבהם,,Projections Privées ראה אור בצרפת ב ספרו "אהבה כלואה" תורגם לעברית )שוקן, 2005(. צילום: נתן דביר ננו שבתאי, ילידת ירושלים, כותבת שירה, תסריטים ומחזות. בוגרת "סמינר הקיבוצים" במגמות משחק ובימוי. סיימה בהצטיינות לימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סם שפיגל בירושלים. כתבה את המחזה "להגיד מותר הכול" )2001(, שהועלה באנסמבל התיאטרון העירוני הרצליה בבימויו של גדליה בסר. בין המחזות שביימה: "קורבנות החובה" מאת אז'ן יונסקו, בהפקת הזירה הבין תחומית )2006(, ו"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב )קברט תל אביבי, פסטיבל "קולה של המילה" 2005(. ספר שיריה, "ילדת הברזל", ראה אור ב 2005 בהוצאת ידיעות אחרונות וה קנה לה את פרס אקו"ם ליצירת ביכורים. 255

252 256 יערה שחורי היא ילידת תל אביב, גדלה בקיבוץ אפק. כתבה עבודת מאסטר באוניברסיטת תל אביב על אינטרטקסטואליות בשירת דליה רביקוביץ. בימים אלה כותבת עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית על הפן האימהי בשירת ביאליק. חיברה מאמרים על אמנות פלסטית ועל ספרות ושירה, וביניהם "'אצלי היגייני, אזור כתיבה': על שירת הפנאי העברית" )עם תמי ישראלי(, מטעם , מעורכי "אדומה אנתולוגיית שירה מעמדית" )2007(. עורכת קלסיקה וקלסיקה מודרנית בהוצאת כתר.