1 בס"ד חוה"מ פסח תשפ" ב אחיקם קשת דקדוק בפרטי פרטיהם של הדינים במהלך הדורות לכבוד הרב , מועדים לשמחה, בשיחתנו בערב פסח העלית את הדיון על העיסוק

תמליל

1 1 בס"ד חוה"מ פסח תשפ" ב אחיקם קשת דקדוק בפרטי פרטיהם של הדינים במהלך הדורות לכבוד הרב , מועדים לשמחה, בשיחתנו בערב פסח העלית את הדיון על העיסוק בפרטי פרטיהם של הדינים, למשל בניקיונות חמץ, בהכנות לטבילת נשים, בדיונים האם החרוסת צריכה להיות נוזלית או סמיכה, בגדרים המדויקים של חציצה בהגעלת כלים, ובכלל. בשאלה שעיסוק יתר בהם מרחיק אותנו משמחת החג ושמחת הטבילה, גורם לזלזול בנו מצד אלו שאינם שומרים מצוות, ואוסיף ומסתבר שהתכוונת גם לזה השאלה האם זהו רצון ה' וזוהי מטרתן של המצוות. בגלל שהמחשבות שלי בנושא ארוכות ומפורטות, אני מעדיף לכתוב אותן מאשר בשיחה בעל פה שקשה לגעת בה בכל הנקודות. ואני יודע מראש שלא בטוח שהדברים יתיישבו על דעתך, אבל אולי יעזרו במשהו. אחלק לכמה נושאים. יש כאן בעצם שתי שאלות מרכזיות: א. האם היה דקדוק דומה בפרטי ההלכה גם בעבר, ואם לא מה נשתנה. ב. הפגיעה שנוצרת מהדקדוק הזה פגיעה בשמחה, במטרות המצווה העיקריות וכו'. אבל יש עוד כמה נקודות נוספות. א. עם-ארצות בענייני ההלכה שגורמת לחומרות כשאין להם מקור אמיתי זהו חלק שולי מתוך הנושא הרחב שהעלית, ודווקא בגלל זה אתחיל בו. יש מקרים שמדובר פשוט בעם-ארצות. הניקיונות לחמץ יצאו מכלל פרופורציה, והם לא מתקשרים למפורש בהלכה. מפורש במשנה תחילת פסחים "אור לי"ד בודקים את החמץ". המשנה והגמרא לא דנות על ניקיונות קודם לכן. בסוגיית "הבודק צריך שיבטל" )פסחים ו:( מפורש שפירורים לא חשיבי, ואין צורך אפילו לבטל אותם בפירוש. בראשונים מוזכר לטאטא את הבית ביום י"ג, וזה מוזכר בשו"ע. מפורש במשנה ברורה שגם הטאטוא הזה לא מנקה לחלוטין, ויתכן שיישאר חמץ באיזו גומא. בזמן המשנה ברורה הבתים כבר נראו די דומים לימינו, א"א לומר שאצלם לא היו בגדים וחפצים. ובכל זאת זה מספיק )והרב נבנצל מוסיף שאחרי הטאטוא הזה הבדיקה בליל י"ד כבר יכולה להיות ברפרוף(.

2 2 ומה יעשה מי שרוצה להחמיר יותר? תבוא עליו ברכה. אבל בתנאי שהוא יודע שזו רק חומרא. העבירה הראשונה שנעשתה בעולם, קרתה בגלל שחווה עירבה בין הציווי המקורי של הקב"ה )לא לאכול מהעץ( עם ההוספה האנושית )לא לגעת בעץ(, בלי להבחין ביניהם. מי שמבחין מהו החיוב ההלכתי ומהי ההחמרה, לא יבוא לצעוק על בני הבית, לא יפגע בלשום בית, לא יפגע בחינוך הילדים, לא יכה את הילד שהלך מהשולחן לשירותים לפני פסח ושכח לעבור "בדיקת פירורים" אצל האבא )מעשה שהיה(, לא יגמור את הכוחות של האישה, ולא ישכח שיש גם מצווה לשמח את אשתו ברגל בבגדים חדשים. אלא מה, שכנראה כל זה לא מתיישב על ליבן של הנשים )וגם חלק מהגברים(. כנראה גם הרבנים חוששים לפעמים שזה יהיה בגדר "קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה" ולכן מעדיפים שלא לומר דבר שלא נשמע )אולי גם לנשותיהם(. כשאמרתי את זה למישהי, היא אמרה לי שזה נכון, לא צריך לנקות כ"כ הרבה, לכן, לדבריה, מה שהיא לא מספיקה לנקות בכל הבית עד א' ניסן, היא מוותרת. מא' ניסן והלאה היא מנקה רק את המטבח... גם בענייני חציצה, השו"ע קצח א פוסק )למיטב הבנתי( שגם בבשר, מדאורייתא רק רובו ומקפיד עליו חוצץ. כך שבשביל להגיע לאיסור כרת צריך ממש ממש "להשתדל" שתהיה חציצה, למשל להיכנס לחבית צבע. נכון שמקפידים כמובן גם על דיני דרבנן, אבל כבר אין מה לחשוש לכרת... אבל בהחלט הנקודה הזו מתייחסת למיעוט המקרים בלבד. יש הרבה מקרים שפוסקי ההלכה עצמם דנים בפרטים ופרטי פרטים. ב. ההתייחסות לחילול השם בעיני אלו שאינם שומרי מצוות הערה אגבית, ושוב דווקא בגלל זה אזכיר אותה בהתחלה. לדעתי אין מה להתייחס לחילול השם ע"פ מה שנראה בדעתם של אלו שאינם שומרי מצוות )כשדעתם בעניין נובעת מחוסר חיובם לתורה ומצוות, כמובן(. שאל"כ אין לדבר סוף: יש חילונים שמוזר להם להקפיד על דקדוק המילים בקריאת שמע. יש כאלה שמוזר להם בכלל שצריך להתפלל שמונה עשרה ברכות שלוש פעמים ביום. יש כאלה שמוזר להם למה בכלל צריך להתפלל. או למה בכלל צריך מצוות, העיקר להיות יהודי בלב. יש כאלה שמוזר להם מה הערך בעקרונות הצניעות. יש כאלה שמוזר להם מה הערך בנישואין. מה הערך בלהוליד ילדים. מה הערך בעם ישראל או בשמירה מהתבוללות. מה ערך החיים וכו' וכו'. ולדעתם הרבה פעמים מדובר בפרימיטיביות והם מזלזלים במעשינו ודעתנו. עיקרון החשש מחילול השם הוא ממה שנראה כעבירה ע"פ כללי ההלכה והמוסר של התורה. ועכשיו לעצם העניין.

3 3 ג. האם יש ערך לפרטים עוד לפני שניכנס לפרטים של הפרטים, נדון רק בכלליות. ההלכה היהודית )כולל התורה שבכתב( נותנת משקל גדול מאוד לקיום המעשי, לפעמים יותר מאשר להפנמת הרעיון שבטעם המצווה. התורה לא מסתפקת בזכירה רעיונית של יציאת מצריים, אלא מצווה עלינו הרבה מצוות מעשיות לצורך כך. כך גם לגבי זכירת הבריאה )שבת(. התורה לא מסתפקת באהבת ה', אלא יש צורך בקרבנות, משכן וכו'. דוגמה בולטת היא תפילה. חז"ל פסקו שהכוונה מעכבת רק בברכה ראשונה. במילים אחרות, חז"ל ידעו שלא כולם יכוונו בכל הי"ח ברכות. איזה ערך יש לתפילה בלי כוונה? הרי כל המטרה של התפילה היא הבקשה מה', השבח לה', הקירבה לה', ומה הערך בלי כוונה? אנחנו רואים שיש ערך עצום לקיום המעשה, גם כשהוא לכאורה ללא המישור הרעיוני )כנ"ל לגבי קריאת שמע, שמעכב בה רק פסוק ראשון(. הרבה יותר חמור אם אמרת בטעות "ותן טל ומטר" בקיץ, מאשר אם לא כיוונת בי"ז ברכות! אם אנחנו מבינים את החשיבות שהתורה מייחסת לקיום המעשה, אנחנו יכולים גם להבין, עקרונית, את החשיבות של פרטי המעשים. ד. האם היה דקדוק דומה בפרטי ההלכות גם בעבר אם אנחנו מדברים על תקופת התנ"ך, אנחנו באמת ממש לא יודעים. פשוט אין לנו שום תיעוד בעניינים האלו, לא לחיוב ולא לשלילה. האם כבר אז היו ל"ט אבות מלאכה? ואם לא, איך החליטו מה מותר ומה אסור בשבת? אינני להוכיח לכאן או לכאן. יכול התקופה שבה מתחיל לנו תיעוד היא תקופת חז"ל, המשנה ואחריה הגמרא. במשנה כמובן הכל מאוד מקוצר, אז א"א להסיק ממנה עד כמה היו ידועים להם בעל פה תולדותיהם ופרטיהם של כל אבות המלאכות למשל. בגמרא כבר יותר מפורט. ובתקופה הזו אנו מוצאים בהחלט, גם בבבלי וגם בירושלמי, דקדוק בפרטי ההלכות. בירושלמי )שבת פ"ז ה"ב( כתוב שהיו שמצאו שש תולדות לכל אב, והיו שמצאו ל"ט תולדות לכל אב. גם אם נסביר שזו גוזמא, בוודאי מדובר על מספר גבוה מאוד של תולדות סה"כ. רק לזכור את השמות של שש תולדות לכל אב, זה כבר מאות פרטים, עוד בלי להיכנס לפרטיה של כל תולדה כזו. מצאנו במשנה )והסבר בגמרא( על הצורך לדקדק בקריאת אותיותיה של קריאת שמע. כלומר לא מדובר על דיבור רגיל וזורם כמו שאנשים מדברים בינם לבין עצמם. דקדוקים רבים בהלכות טריפות איזה גודל הנקב, האם הוא מפולש, איפה הוא וכו' וכו'. דקדוקים רבים בכתיבת סת"ם מבחינה מעשית ברור שע"פ המפורש כבר בגמרא, זה מאוד לא פשוט לכתוב תפילין שלא יחסיר אות, שכל אות תהיה מוקפת גוויל, לדקדק בקוצו של יו"ד, שלושה תגים

4 4 על שעטנז גץ, וכל אחת מארבע הפרשיות אמורה להיכנס בתא נפרד בתפילין, שכמובן הגודל שלהם לא יכול להיות גדול מידי. גדרים דקים בזמנו של בין השמשות )גם בירושלמי קצת(, שכמובן יש מהם נפק"מ עצומות מתי זמן תפילה ומתי נכנסת שבת. ברור שלפני שבת כשהיתה שאלה אם מותר עוד לעשות מלאכה )וכנראה גם בזמנם היו לחוצים לפני שבת כשסתם קדירות רותחות...(, היה צריך להסתכל ולראות בדיוק אם הכסיף התחתון ולא העליון וכו' )שמפורש בגמרא )שבת לה.( שגם להם זה לא היה פשוט(, ואם בין השמשות זה שלושה רבעי מיל או שני שלישי מיל, שבעצם מדובר על הפרש של כדקה וחצי. דיני טומאה וטהרה, גם ע"פ המפורש במשנה, היו מייגעים. ולא רק בגלל שאנחנו לא רגילים בהם, אלא הדין )משנה חגיגה פ"ב מ"ה( שבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש וכו', שזה ממש גורם לריחוק בין בני אדם שונים, גם כשכולם מקפידים במצוות )ולא דיברנו על עמי הארצות(. ורק לדמיין שאתה צריך לזכור בבית שהכלי ההוא ראשון לטומאה והמאכל ההוא שני לטומאה וכו' וכו'. גם הפירוט שלהם בענייני שיעורים מדגיש את פרטי הפרטים: כאשר רצו לדייק בהגדרת מידתו של שיעור כזית, האריכו ופירטו "לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי וכו' אברוטי וכו' סמרוסי" )ברכות לט.(. כאשר רצו להגדיר את גודלו של גוש אדמה, האריכו ופירטו "כפיקה גדולה של סקאין, שהוא כחותם המרצופין, וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית )בכורות כב.(. גם בענייני היום-יום אנחנו רואים שחז"ל חיו באופן מדקדק מאוד. כשהגמרא )ע"ז כ( מספרת שרבן גמליאל בירך על שראה אישה נאה, היא מקשה איך יכול להיות שהוא ראה אותה בכלל, ובסוף עונה שזה היה בקרן זווית. כלומר הוא הלך והיא הופיעה מולו מהסיבוב. הגמרא לא מקבלת את זה שהיא היתה מוכרת במכולת והוא הסתכל עליה לרגע כדי לשלם לה, או שהיא באה אליו לשאול אותו איך מגיעים לאיזה כתובת. האפשרויות האלה לא היו מקובלות בעיני האמוראים. רק קרן זווית. ובאותו עניין, הגמרא אומרת שתלמיד חכם שהולך לקדש אישה צריך לקחת איתו עם הארץ כדי שלא יחליפו לו את האישה )ב"ב קסח(. רואים שהם דקדקו מאוד בענייני צניעות. לא זו אף זו, שנראה שחז"ל גם ראו ערך בפרטים רבים. כשקבעו שתפילה מורכבת מי"ח ברכות, הרי היה אפשר לומר שהתפילה היא "ריבונו של עולם תודה על הכל ואני מבקש ממך שהכל יהיה רק טוב". אבל חזל ראו ערך בפירוט הזה של הברכות. כשחילקו ברכות שונות לפרי העץ פרי האדמה וכו' וכו', ברור שהיה אפשר לתקן שעל כל דבר נברך שהכל, ובכל זאת ראו ערך בפירוט ברכות שונות, שכמובן גורר אחריו צורך בגדרי הלכה מפורטים )לגבולות ביניהם וכד', כדלקמן(. אז נכון שמאז תקופת חז"ל מצאנו עוד הרבה פרטי פרטים שבחז"ל לא היו מפורשים )ולפעמים גם מפורש שלא היו(, אבל אנחנו יכולים להוכיח בהחלט שכבר לחז"ל היה ברור שאין "פסול גורף" בריבוי פרטים כאלה, לפחות בהלכות מסוימות, גם כשהפרטים מייגעים. ה. האם היו בתקופת חז"ל הרבה יותר פרטים ממה שמפורש בהם נראה שהסברה מכריחה שגם בזמנם בפועל היו הרבה יותר פרטים ממה שמפורש בחז"ל.

5 5 ברגע שחז"ל קבעו שיש לברך על מאכל, ע"פ גדרים מסוימים, ומאידך שאסור לברך ברכה לבטלה, ברור שהתעוררו בעיות שמצריכות שאלות הלכתיות: האם המאכל הזה נחשב טפל, האם יש בו כשיעור, האם זו נחשבת אכילה של הנאה. ברגע שקבעו שיש ברכה שונה לפירות האדמה ולפירות העץ, ולכתחילה צריך לברך את הברכה המתאימה, ברור שחייבים לדון על מקרי הביניים, ולתת הגדרות מדויקות ופרטניות מהי הגדרת פרי העץ ומהי הגדרת פרי האדמה. ומה קורה כשהמאכל מורכב משניהם יחד. ברגע שיש חובה לענות אמן, ועוד יותר לענות אמן יהא שמיה רבא )מפורש בגמרא(, ומאידך יש איסור להפסיק בין הפרקים של ברכות קריאת שמע, ועוד יותר באמצע הפרק )מפורש במשנה( מתעוררות שאלות האם מותר לענות אמן או איש"ר במקרים הללו. ברגע שיש מצוות מזוזה, וצריך לברך על קביעתה, ברור שיש לדון על מקרים רבים האם הפתח מחייב מזוזה. בדיוק כמו מקרים רבים בפתחים שונים ומשונים שנמצאים היום. בוודאי שאותם מקרים היו גם אז, והיה צריך להחליט אם קובעים מזוזה, ואם מברכים עליה. כך גם לגבי אחת המצוות הקדומות ביותר מצוות מילה. המצווה היא למול את העורלה, אבל מובן מאליו שמתעוררות שאלות לגבי הגדרת העורלה, ומה הדין כשלא כולה הוסרה. השאלות האלה נידונו בגמרא, אבל ברור שהם היו גם בתקופת יהושע בן נון, בוודאי כשמלו בעזרת אבני צור. יתרה מכך, אפילו דינים שכליים, שהיינו דנים אותם גם לולא ניתנה תורה, נצרכים לפרטים מוגדרים. האיסור לדבר לשון הרע ברור, וגם זה שבמקרים מסוימים יש מצווה לדבר לשון הרע גם זה ברור. מסקנה מתבקשת היא שצריך גדרים מדויקים לתנאים מתי הדבר מותר ומתי הדבר אסור. לא מעשי שכל אדם יקבע לעצמו על כל מקרה מתי מדובר באיסור חמור ומתי במצווה גדולה. דוגמא נוספת היא מצוות השבת אבידה. בתורה מדובר בפסוקים בודדים, וגם לולא ניתנה תורה היינו מבינים בהבנה המוסרית שצריך להחזיר אבידה. אבל ברור שצריך שיגדירו לנו תנאים מדויקים יותר, מתי "הרי אלו שלא" מתי "חייב להכריז" ומתי "לא יגע בהן". לא יעלה על הדעת שאדם ימצא שק עם שטרות כסף, ויכריע בעצמו בשאלה האם מספר השטרות או הדרך שבה הם אגודים היא סימן או לא. מזה הגענו לפרק שלם במשנה וגם בגמרא )פ"ב של ב"מ(. נכון שבירושלמי הרבה יותר קצר )במיוחד מסכתות ב"ק ב"מ ב"ב(, אבל ברור שגם בארץ ישראל היו גדרים הרבה יותר מפורטים. פשוט אי אפשר בלעדיהם. אז מה הם עשו עם כל אותם פרטים שלא מפורשים בגמרא? שלוש אפשרויות: א. או שפרטים רבים היו ברורים להם מסברא, ורק לנו מסיבות שונות אינם ברורים ואנו צריכים לדון בהם בשביל להסיקם. ב. או שהיתה להם מסורת על פרטים שונים, ולא ראו צורך לכלול את כולם בגמרא מחמת הצורך בקיצור ובהתמקדות בפרטים המעשיים יותר.

6 6 ג. או שהיו עושים שאלת חכם והיה משיב ע"פ סברתו. ברור שאדם פשוט שלא בקיא בהלכה ובדרכי פסיקתה לא היה יכול להכריע לבד בשאלות כאלה, בדיוק כמו שבכל תחום אדם שלא מבין לא יכול להכריע. אנשים מבינים בקלות שלא שואלים אדם ברחוב בענייני רפואה, אבל אנשים נוטים לפעמים לחשוב שענייני הלכה הם בסך הכל היגיון ישר שכל אדם יכול להכריע בו. אבל זה ממש לא כך. לצורך פסיקת הלכה יש צורך גם בידיעת פרטים רבים בנידון, וגם בעקרונות הלכתיים שלא ידועים לאדם מן השורה איזה משקל נותנים למקורות מול סברות, איזה משקל נותנים למקורות שונים מתקופות שונות וכו'. ו. האם יש סיבה עקרונית לריבוי פרטים מדור לדור יש סברה עקרונית, שככל שהדורות מתקדמים אנשים מעדיפים להגדיר את חיובי ההלכה בצורה ברורה יותר. אתן לכך דוגמה מעולם המשפט. מסתבר שבעולם המשפט הקמאי, היה מגיע העבריין או שני הניצים אל ראש השבט, והוא היה מחליט מסברתו הישרה האם האדם אשם ומה עונשו וכו'. ככל שעברו הדורות, אנשים הבינו שיהיה מדויק יותר וישר יותר לקבוע אמות מידה קבועות. ככל שעברו הדורות והתרבו התקדימים, נעשה צורך בפירוט רב יותר. נניח שהיום היה רק חוק כללי שאסור לאדם להזיק לשכן, והיינו משאירים את ההכרעה לשופט. כל שופט היה מכריע אחרת, ואנשים היו מרגישים שנעשה להם עוול. איך יכול להיות שהשופט בחיפה פסק אחרת באותו מקרה. ורק בגלל שאני בתל אביב הפסדתי. אז נוצר צורך בעוד ועוד פירוט. אם ניקח רק את החוקים הקיימים והתקדימים על הוצאת מרפסת, נקבל כנראה כמה וכמה כרכים גדושים )נכון שעדיין נותר מרחב שיקול דעת לשופט, אבל השיטה הזו משתדלת ומצליחה לצמצם את המרחב הזה(. זה לא נוח, אבל כנראה התועלת בשיטה הזו מרובה על הנזק. כך גם בעולם ההלכה. היינו יכולים להישאר עם הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולבוא לכל שאלה לרב שיפסוק. אבל יותר נוח לנו שיש ספר שמפרט לנו מתי לשון הרע לתועלת מותרת ומתי אסורה. נכון שריבוי הספרים מייגע, אבל התועלת כנראה מרובה על הנזק. ז. ריבוי הפרטים פוגע בזרימת חיים מעניין לעניין באותו עניין, אני צריך להתייחס למושג "זרימת החיים", ולטענה שריבוי פרטים הלכתיים פוגע בזרימה הזו )אני יודע שלא הזכרת את המושג הנ"ל בשיחתנו הנ"ל, אבל זה בהחלט קשור(. יש שקוראים לזה בכינוי "תורת חיים", בהבנה המסוימת הנ"ל )לא ההבנה המקורית כמובן(. אני מקווה שאני לא חריף מידי, אבל אני לא מקבל את ההבנה שעומדת מאחורי המושג הזה. הסיבה פשוטה מאוד: כל מצווה, עשה או לא תעשה, דאורייתא או דרבנן או מנהג, בעיקרו סותר את "זרימת החיים":

7 7 לקום לתפילה כשעייפים סותר את זרימת החיים. לקבל מנה כשרעבים ואז מתעוררת שאלה הלכתית וצריך לעצור ולבדוק בספרים או להתקשר לרב סותר את זרימת החיים. לסרב לשכן הגוי שמציע לך לשתות יין סותר את זרימת החיים. לעצור באמצע סעודת שבת ולשאול את עצמך אם מותר להוציא את העצם מהעוף סותר את זרימת החיים. לגדל ילדים ולחנך אותם סותר את זרימת החיים. להסתדר עם רצונות שונים של האישה סותר את זרימת החיים. ואין לדבר סוף. אלא מה? שהתרגלנו שלקום בבוקר לתפילה נעשה אצלינו פשוט )בכל זאת, לא אצל כולנו(. ללכת לתפילת שבת למשך שעתיים נראה לנו טבעי. לעצור באמצע העבודה בגלל שנכנסת שבת נראה לנו מובן. אם נזרום רק עם זרימת החיים, בלי לעצור את הזרימה הזו לצורך מצוות, אנחנו פשוט נהיה חיות )לא אמרתי "גויים" כי גם הם עוצרים את זרימת החיים לצורכי החוקים שלהם(. ואדם )בניגוד לחיות( לעמל יולד. העמל מעצם מהותו סותר את זרימת החיים. אז אנחנו מודעים לכך שקיום המצוות סותר את זרימת החיים, ואנחנו חיים עם זה בשלום ובטבעיות, פשוט כי המצוות האלה חשובות. אלא שמסיבות חינוכיות שונות לא מספיק הדגישו לנו שלברור עצם מהעוף חשוב לא פחות מלשמוע קריאת התורה בבית הכנסת. פה הנקודה שמקשה עלינו, ואת הנקודה הזו אנחנו צריכים לתקן. וחשוב להוסיף שגם בירושלמי יש כמובן הלכות שסותרות מאוד את זרימת החיים )האמת שכמובן גם בתורה שבכתב(. אין יותר בולטת מסוגיית "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי" )הוריות פ"ב ה"ה(. ח. אז מה עם השמחה? אז לדעתי הצורך והערך בריבוי פרטים הלכתיים ברור. ועכשיו לשאלה כיצד זה לא יפגע בשמחה. כאן אני חוזר לעיקרון שניסיתי לומר קצת בשיחתנו, אבל אסביר יותר. אני חושב שכבני אנוש אנחנו מתקשים להבין את החוויות וההרגשות של אנשים בעלי תרבויות שונות משלנו. אדם אחד לא מצליח להבין איך אדם אחר נהנה משיעור בקבלה וחסידות, האחר לא מבין איך זה חי בלי "חוויות קדושה" )כנראה הוא יקרא לזה בכינוי אחר(, זה לא מבין איך ההוא מקשיב בעיניים עצומות לרב שלו ולא מפעיל את השכל, ההוא לא מבין איך זה חי בלי שיש לו רבי שיענה לו אם צריך לעבור דירה או לא... ויש מי שלא מבין למה בכלל אנשים מתחתנים, למה אוהבים תינוקות, איך יש אישה שלא רוצה קריירה אלא נהנית לגדל ילדים, ואיך ההם גרים בקיבוץ, איך אפשר לחיות בקוטב הצפוני, מה פתאום ההוא נהנה מלצאת לטבע ולאלתר מקום לישון...

8 8 דיבר איתי אדם שאינו שומר מצוות והוא היה משוכנע שאני ממש מפסיד שאני "לא יכול" לעשות שיחת זום בליל הסדר ו"להרים כוסית" עם כל המשפחה... והיה לי תלמיד לשעבר )בעצם גם ב"לשעבר" הוא לא היה תלמיד...( שפגש אותי פעם ברחוב ושאל אותי "הרב איך זה במרכז הרב? באמת לומדים כל היום בלי לשתות סמים בכלל?" אבל אנחנו יודעים שתרבויות שונות כן נהנות מאוד מדברים שלאנשים שמחוץ לחינוך ולחברה ההיא פשוט לא מובנים. אולי אותי אישית הקב"ה זיכה ביתרון בנקודה הזו, פשוט בגלל שגדלתי גם בליבה של שכונה חסידית, גם בבית ספר ובישיבה בסגנון ליטאי, וגם במרכז הרב. חייתי מבפנים )לא רק מקרוב, אלא מבפנים( את ההרגשה שכל התורה כולה בנויה על זה שאתה לא מפעיל את השכל אלא רק מקשיב לגדולי הדור, את החוויות והזכות העצומה של לתפוס תפוחים שהרבי זורק בשמחת תורה, שיחות מוסריות בסגנון בעלי המוסר הליטאיים, וגם את אלה שעברו למשך חודש עם כל המשפחה לחיות באוהל בכפר דרום ולהתקלח בצינור השקייה, כדי למנוע את ההתנתקות. וכל אלה ממש הרגישו חוויה שמחה וסיפוק בדברים הנעלים ביותר )לשיטתם( שהם עסקו בהם, אפילו שהם לא היו קלים בכלל. אז אולי צריך לדון על החילוק בין "שמחה" ל"סיפוק", אבל כמו שיש מי שיש לו סיפוק עצום כשהוא סיים פרק בגמרא, ויש מי שיש לו סיפוק עצום בפעילות הצבאית שלו, וכל אחד מהם לפעמים ממש לא מבין מה השני עושה איך הוא נהנה מדבר כ"כ מייגע שבכלל א"א להנות ממנו. שניהם מתקשים להבין שהשורש של הסיפוק והשמחה הרוחנית נובע מהערך שאתה נותן לדבר שאתה עושה. והקושי רק מוסיף להרגשת הסיפוק בסוף הדרך, וגם תוך כדי הדרך. ובאותו עניין סוגיה שחשובה בפני עצמה לא-פחות: יש מקומות שבהם בחורים לא מבינים למה ללמוד גמרא, וחלקם גם אומרים שהם ממש לא אוהבים את זה )יש גם ניסוחים פחות מכבדים(. עשרות שנים שהמחנכים שואלים את עצמם למה זה קורה ואיך אפשר לתקן את זה. עלו גם כל מיני רעיונות ללמוד יותר משנה במקום גמרא, להקל את העומס וכו'. לדעתי השאלה הזו מיותרת לגמרי, כי התשובה עליה כל כך פשוטה. מה חשבתם? שמה שקשה בגמרא זה הארמית? הרי אותם תלמידים לומדים אנגלית. מה שקשה בגמרא זה הריכוז המחשבתי? הרי אותם תלמידים לומדים מתמטיקה פיזיקה ומחשבים. מה שקשה בגמרא זה שהיא לא רלוונטית )חלילה(? הרי אותם תלמידים לומדים היסטוריה. מה שקשה בגמרא זה שהלימוד מצריך מאמץ ארוך? הרי אותם תלמידים עושים אח"כ טירונות. אז מה באמת קשה להם בלימוד גמרא? פשוט, הם לא חונכו )במשפחות שלהם ובחברה שלהם( שיש בזה ערך. ללמוד גמרא, כמו כל לימוד, תובע ממך מאמץ, וכשאדם מתאמץ בלי להבין את הערך זה פשוט קשה לו מידי. מי שגדל על כך שבאנו לעולם בשביל לעשות את רצון ה', ורצון ה' מתגלה ע"י התורה, וכוונת התורה מתגלה ע"י הפלפול בגמרא גם כשקשה לו הוא נהנה. תלמיד ששואל "בשביל מה בכלל ללמוד גמרא", כנראה לא תספק אותו שום תשובה. וחשוב לשים לב. בני האדם נוטים להתייחס למוסר הטבעי שלהם ולשכל הישר שלהם כאמת מוחלטת. אבל זה ממש לא כך. הרבה מהעקרונות הנ"ל הם תלויי חינוך וחברה :

9 9 האם עונש מוות הוא מוסרי? האם עבדות היא מוסרית? האם מוסרי להוציא הודאה בעינויים? האם בכלל מוסרי לתת תנאים גרועים לאסירים? האם להחמיר בענישה באופן קיצוני כדי להרתיע? האם מוסרי להרחיב את הענישה למקרים שבהם אין ודאות מוחלטת שזהו העבריין, רק כדי למגר את הפשיעה? האם מוסרי להרוג אדם אחד כדי להציל כמה אחרים? איך בתקופות שונות אנשים חכמים ומוסריים נתנו לשאלות הללו )או לחלקן( במדינות שונות אנשים חכמים ומוסריים נותנים לשאלות הללו תשובות שונות? תשובות שונות? איך טבעי שקשה לנו כבני אדם להודות בזה, אבל גם עקרונות של שכל ישר נתונים להשפעה של חינוך וחברה. אם כך, נראה שבידינו לשנות את הגישה ולהבין את החשיבות והצורך של פרטי הפרטים של ההלכה, וכשנפנים באמת את חשיבותם, נראה בהם קושי שיש לו ערך, וממילא מביא לסיפוק ולשמחה. בדיוק כמו אלה שחונכו כך )חזונאישניקים וכד'( שממש מתמלאים סיפוק כשהם מצאו את הדרך לקיים את המצווה עם כל החומרות. אני זוכר בחור ישיבה צעיר )באמת תלמיד חכם וירא שמיים, ואגב הוא היה אומר הלל ביום העצמאות( שהסביר לי שכיוון שיש פוסקים שצריך לכרוע במשך כל המודים דרבנן, ויש כאלה שפוסקים שרק בהתחלה )כדעה המקובלת(, ויש כאלה שפוסקים שבהתחלה ובסוף אז הוא כורע לגמרי בהתחלה ובסוף, ובאמצע הוא רק כורע מעט אבל באופן שיוצא ידי חובת כריעה, וכך הוא יוצא ידי חובת כל הפוסקים. מובן לכולנו שלא מדובר על דין דאורייתא, ואין שום חובה להתאמץ לצאת ידי חובת כל השיטות בזה. אבל אחרי הכל, האם אנחנו יכולים להבין את הסיפוק שהיה לו, שהוא הצליח לקיים עוד מצווה על פרטיה ודקדוקיה לכל השיטות? שהוא מתקרב עוד טיפה למטרה שלשמה באנו לעולם לקיים את רצון ה' עד כמה שניתן? האם אנחנו יכולים להבין שזה לא פגע בשמחת החיים שלו? ואוסיף עוד נקודה. יש אנשים שבטבעם מחפשים את הקולות. יש אנשים שבטבעם מחפשים את החומרות. אלה ואלה יכולים להגזים לפעמים, וגם לטעות, כלשון הירושלמי )ברכות פ"ד ה"ב( "שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ". אבל אין כאן סימטריה. ממה נובעת השאיפה להקל? ממה נובעת השאיפה להחמיר )ואני מתכוון לאלו שכוונתם לשם שמיים(? הנטייה להקל אמנם מותרת כמובן, והיא מובנת וטבעית, אבל היא נובעת מהמשיכה לעולם הזה, וכלשון המסילת ישרים )פרק ו( "כי עפריות החומריות גס", לעומת זאת השאיפה להחמיר נובעת מהרצון להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא, לעשות את רצונו גם כשלא חייבים בכך )ונחזור שוב למסילת ישרים כאדם שממלא את רצון אביו, שמשתדל לעשות יותר ממה שהתבקש בפירוש(. אם נשים לב לזה, נוכל להבין יותר את השמחה הרוחנית והסיפוק בקיום פרטי הפרטים. בברכת התורה אחיקם קשת