אנסמבל גלויה טלי זבילביץ' דנה הירש ליזר צילום: עמית אחד מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 1 מאמרים דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי תקציר:

תמליל

1 אנסמבל גלויה טלי זבילביץ' דנה הירש ליזר צילום: עמית אחד מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 1 מאמרים דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי תקציר: האמנות היהודית הפמיניסטית הנוצרת במרחב הדתי מהווה מגמת שוליים מובהקת בשדה האמנות בכלל, ובמרחב האמנות הישראלית בפרט. שוליים אלה טרם נדונו בתחום המחקר. מאמר זה מכוון אפוא לאפיין את השדה ולהדגימו. דוד שפרבר הוא חוקר אמנות, מבקר ואוצר עצמאי. בעבר אצר וכתב שפרבר במסגרת מרכז ליבר לאמנות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן. מאמריו של שפרבר פורסמו בבמות אקדמיות כמו גם בקטלוגים מוזיאליים ובבמות פופולאריות מקוונות ומודפסות. שפרבר כותב בקורות אמנות באתר האינטרנט ערב-רב ובאתרים נוספים ואצר )יחד עם אוצרת היודאיקה דבורה ליס( בפברואר 2102 תערוכה בין-לאומית של אמנות יהודית-פמיניסטית במשכן לאמנות עין-חרוד. מילות מפתח : פמיניזם, אמנות פמיניסטית, אמנות שוליים, אמנות יהודית, אמנות ישראלית, אמנות אמריקאית, נחמה גולן, פמיניזם יהודי, מינוריות, הלן אילון, גדעון עפרת, רב-תרבותיות, אורתודוקסיה מודרנית, דוד שפרבר. ע מ ו ד 43

2 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 רקע ישעיהו לייבוביץ' התייחס בזמנו לפמיניזם כמפנה היסטורי ביהדות בת-זמננו. ואמנם, כיום אי אפשר עוד לראות בפמיניזם הנוצרת מגמת במרחב שוליים, הדתי עודנה ומעמדו מגמת מרכזי שוליים יותר ויותר מובהקת, בחברה גם באמנות הדתית. אלא ובשדה בכלל שאמנות יהודית האמנות המקומי פמיניסטית זוהי בפרט: אמנות יהודית, דהיינו אמנות העוסקת בתמות מן העולם היהודי וגם אמנות של יוצרות נשים, ובפרט כאלה הפועלות בעולם הדתי. האמנות הפמיניסטית הנוצרת במרחב הדתי כמעט שלא נחקרה. מאמר זה ינסה לפיכך לפתוח צוהר לבחינה של השדה והשיח הללו, לאפיינם ולהדגימם בקווים כלליים, ובתוך כך למלא במידת מה את החסר המחקרי בתחום. בחלקו הראשון של המאמר אציג את המרחב הנדון בקווים כלליים ואציע לו בסיס תיאורטי. בחלקו השני אדגים את הדברים באמצעות עיון בעבודות של כמה אמניות בולטות בשדה מת וחם זה. חוקרי אמנות ואוצרים נוהגים לעסוק באמנות ישראלית בנפרד מרעותה היהודית בחו"ל )שפי, 2102(, ולעתים קרובות ההפרדה במקומה. הדיון במאמר זה יעסוק באמנות היהודית הפמיניסטית הנוצרת בארץ, 1 בכפיפה אחת עם זו הנוצרת במרחבים אחרים. במידת הצורך, נתייחס להתפתחויות השונות ולהבדלים בין 2 היצירה של אמניות יהודיות בנושאים פמיניסטיים בארץ לאלה שנוצרו במרחבי תרבות אחרים. אמנות פמיניסטית במרחב היהודי-המסורתי המושג המקובל "ניאו-אורתודוקסיה", שלכאורה מאפיין את הרקע החברתי של רוב האמניות הפמיניסטיות הדתיות, וייעשה בו שימוש במאמר זה, אינו מדויק. הוא מצמצם את עולמן של האמניות לקבוצה תרבותית מוגדרת ומתוחמת, אולם למעשה ההגדרות הדיכוטומיות המקובלות )אורתודוקסים, ניאו-אורתודוקסים, קונסרווטיבים, רפורמים, רה-קונסטרוקטיבים, מזרחים-מסורתים וכו'( הפכו עם השנים לנזילות מאוד. רוב האמניות היוצרות במרחבים הדתיים והמסורתיים נעות בין קבלה של ההלכה האורתודוקסית כמקור סמכות ובין תפיסה המתייחסת להלכה כמסורת, כהשראה או כמושא נרחב יותר לעיון חברתי ביקורתי. בטבורו, דומה כי השילוב שבין מודרניות למסורתיות, המאפיין את עולמן של רוב האמניות היהודיות- הדתיות והפמיניסטיות, יוצר מצב ביניים שבו ליברליות, סקרנות וביקורתיות שלובות ביסודות מסורתיים ולעתים אף שמרניים. השילוב הזה מייצר מתח פנימי שהוא מצע פורה ליצירה חתרנית, מעניינת ומעוררת. זאת ועוד, רוב העבודות הרדיקליות הנוצרות בידי אמניות דתיות היום מתחברות לשיח "פוסט-חילוני", שבו "חילוני ות" 1 על אמנות פמיניסטית אמריקאית בהקשר היהודי המובחן ראו למשל: BLOOM, BAIGELL, 2006, PP ; 2 היחס בין היצירה הפמיניסטית בארץ ליצירה הפמיניסטית שנוצרה בחו"ל נדון במחקר לא מעט. לעומתו, היחסבין האמנות היהודית בארץ )ובכלל זה האמנות היהודית הפמיניסטית העכשווית( לרעותה במרחבים אחרים הוא נושא שלא נחקר כמעט עד כה. ענף מחקר זה צובר תאוצה ממשית רק בתקופה האחרונה. הכנס ART MEMORY AND JOURNEY. DIMENSIONS OF ISRAELI AND JEWISH שיתקיים בדיסלדורף )גרמניה( ביולי 2103 מכוון בין השאר לדון בהשפעת קיומה של האמנות הישראלית על ההגדרה של האמנות היהודית ברחבי העולם. עמוד 44

3 ע) דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי ו"דתי ות" אינן נתפסות כניגודים, אלא כמושגים הכרוכים זה בזה בקשר ללא התר Braidotti, (Bracke, ; ) שילובים כאלה מופיעים לאחרונה באופן מובהק בשיח האורתודוקסי הפוסט-מודרני, למשל בהגות הדתית שאופיינה על ידי גילי זיוון )2115( כ"דת ללא אשליה". בלט בתחום זה הרב שמעון גרשון רוזנברג )שג"ר( )0994(, שדן ב"קושיות שאין להן תשובה" וב"רלטיביזם פתוח להשראה", והציע את המונח "דת רכה" '22-03(. על פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני בלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי, אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם" )ע' 55(. באחרונה עולה גם הגדרה לדמות חדשה-ישנה "הדתי החילוני", דמות היברידית שארוס דתי וביקורת התבונה משמשים בה בערבוביה )מאיר, 2112; שילה, 2100; שורק, 2102(. דומה כי זהו המצע התרבותי שעל בסיסו נוצרת רוב האמנות הפמיניסטית הדתית. "פמיניזמים גלובליים": הפמיניזם וקבוצות מיעוט חוקרת האמנות גריזלדה פולוק Pollock( )Griselda הציגה את הפמיניזם כאוונגרד האחרון של המאה העשרים )מצוטטת אצל 2112, p. 5 )Deepwell, ולדעת רבים, הפמיניזם הוא מקרה פרטי של מודרניזם. יש אף שהרחיקו לכת וראו בו תחליף רדיקלי ומשופר שלו )גורביץ', 0991, ע' 032(. הפוסט- כפי שציינה חוקרת האמנות טל דקל )2100, ע' 03(, מעטים התחומים של אוונגרד חברתי-תרבותי בעת המודרנית שבהם השתתפה האמנות באופן כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח כמו תחום הפמיניזם. האמנות הפמיניסטית היתה לחלק משמעותי בתהליך החברתי שהניע את הפמיניזם. האמניות ביטאו את הרעיונות הפמיניסטיים וסייעו במימושם באמצעות כלים אמנותיים ועמדות שזעזעו יסודות מקובלים. הן ביקשו ליצור אמנות חברתית שאינה רק מושא אסתטי להתבוננות במוזיאון או בגלריה, אלא פעולה מתוך ובתוך החיים, בכוונה להשפיע עליהם באופן ממשי. באחרונה נשמע קולן של נשים מקבוצות מיעוט, שמתלבטות כיצד להטמיע בקרבן את הרעיונות הפמיניסטיים, והד לכך עולה גם בעולם האמנות. דוגמה בולטת לכך היא העיסוק החתרני של נשים מהמרחב הערבי והמוסלמי בדיני הצניעות, ובמיוחד ברעלה על מורכבויותיה )שפרבר, 2102(. מחד, הרעלה מסמלת שם דיכוי נשי, אך מאידך היא גם סמל של התנגדות לקולוניאליזם ושוביניזם תרבותי )2003.)Bailley, תובנה לא-יורוצנטרית רעננה היא כי לפמיניזם צורות וביטויים שונים, בהתאם לתרבויות השונות שבהן הוא מתפתח, ולכן אי אפשר לצפות שיפעל באותה צורה בכל התרבויות. תפיסה זו היתה אבן היסוד לתערוכה "פמיניזמים גלובליים" Feminisms(,)Global שאצרו לינדה נוכלין ומאורה ריילי ( Maura Linda Nochlin and )Reilly והוצגה במוזיאון ברוקלין לאמנות בשנת שונים, כל תרבות על רקע אופיה המובחן בתערוכה זו נבחנה יצירתן של נשים על רקע עולמות 3 "פמיניזמים גלובליים" FEMINISMS( )GLOBAL הוצגה במוזיאון ברוקלין בניו יורק, 2111, וכללה יצירות של נשים מכל רחבי העולם שנוצרו משנות התשעים ואילך )בין השאר הציגו שם האמניות הישראליות סיגלית לנדאו ואורית אשרי ]חיה ופועלת בבריטניה[(. שנה קודם לכן הוצגה תערוכה פמיניסטית של אמניות שנות השבעים בשם WACK! ART AND THE FEMINIST REVOLUTION ב- MOCA, )המוזיאון לאמנות בת זמננו בלוס אנג'לס(, ולאחר מכן במוזיאון P.S.1 CONTEMPORARY ART CENTER שלוחה של המוזיאון לאמנות עמוד 45

4 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר זירת האמנות הדתית המתחדשת בישראל מונה ברובה נשים, ועל כן אין זה פלא שאחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקת היצירה הפלסטית בעולם זה הוא השיח סביב נושאים המשיקים לתיאוריות פמיניסטיות. האמנות הישראלית-הפמיניסטית בכללה מתאפיינת בפיגור מה אחר מרכזי האמנות הגדולים בעולם (2011.(Dekel, השיח היהודי-הפמיניסטי, שהתבסס בעיקר בעולם היהודי האמריקאי, הוא שיח צעיר יחסית בארץ, ועם זאת, בתחומי אמנות שונים הוא עלה במקביל לשיח שיצרו אמניות אמריקאיות. חרף צעירותו של השיח הזה בישראל, ולא פעם על אף חוסר המודעות שלו לשיח היהודי-הפמיניסטי שקדם לו בחו"ל, שעיסוקו בתכנים ומנקודת מבט האופיינית לתקופה הנוכחית, העכשווי. עם זאת, יש לציין כי העיסוק הרב של נשים דתיות בזהות ברי מעמיד אותו בקו אחד עם השיח הפמיניסטי נשית מתחבר אמנם לשיח הפמיניסטי המתחדש בחברה הזאת )ואפילו השיח הנשי המזרחי-המסורתי עולה שם(, אבל נראה כי העיסוק בזהות הנשית או בביקורת על ההגמוניה הגברית, מחפה לא פעם על המחסור המשווע בדיבור על מיניות ויותר מכך 5 על יחסים בין המינים בעולם הדתי. חוקרת האמנות והאוצרת מאורה ריילי 2111( הפמיניסטית היא פתוחה וגמישה יותר משהיתה בעבר. הבינאריות טמא/טהור, מכוער/יפה, אקטיבי/פסיבי )Reilly, הטעימה לאחרונה כי "הבנתנו את האמנות קורבן/מקרבן, טוב נשים/רע גברים, אינה העניין המרכזי של האמנות הפמיניסטית כיום" )ע'.)00 בהתאמה, עולם האמנות הפמיניסטי הנוצר היום במרחב הדתי הוא עולם רחב ומורכב שקשה לצמצמו מודרנית בניו יורק. בשלהי 2119 הוצגה במרכז פומפידו בפריז תערוכת נשים בשם ELLES@CENTREPOMPIDOU, IN THE COLLECTION OF THE MUSEÉ NATIONAL D'ART MODERNE )"נשים אמניות באוספי מרכז פומפידו"(. שלא כמו "פמיניזמים גלובליים", התערוכה במרכז פומפידו התיימרה לסכם את אמנות הנשים ממערב אירופה וארצות-הברית )אלה שבאוסף המוזיאון, שרבות מהן נרכשו במיוחד לקראת התערוכה(, אבל לא ייצגה כמעט אמניות מאזורים אחרים בעולם. מבקרת האמנות סמדר שפי )2112( ציינה בצדק שאמנם מספר האמניות היהודיות שיוצגו שם היה גבוה באופן בולט, אבל בטקסט התערוכה לא היה אזכור לכך, גם כשעובדה זו היתה רלוונטית להבנת עבודתן )כמו במקרה של קלוד קאהון CAHUN],CLAUDE [, שיוצגהשם בעבודות שבהן היא עוסקת בפרופיל ה"יהודי" שלה(. שתי אמניות ישראליות הציגו שם: סיגלית לנדאו יוצגה בעבודת הווידיאו הציגה את הציור "פלנטה" )2112(. )2110(, ורותי ברבש )ישראלית החיה בפריז( BARBED HULA 5 4 אף שאין להכליל בעניין, דומה כי התזה בדבר "יתרונה של השוליות", שפיתחה איריס פרוש )2111( ביחס לחברה היהודית בעבר, מקבלת בשדה האמנות הדתית משנה תוקף. חלוקת התפקידים המגדרית בעולם היהודי-המסורתי היתה בנויה בעבר על תפיסת הייעוד השונה של המינים: הגבר ממלא את ייעוד הבריאה, בעוד האשה מאפשרת לו לקיים את ייעודו. חלוקה זו נתנה בעבר את אותותיה בתוכני הלימוד השונים לנשים ולגברים: תחומי הלימוד הנעלים )לימוד התורה ובעיקר העיסוק בתלמוד( יועדו לגברים, ואילו נשים כוונו לנושאים שנחשבו לפחותים. באורח פרדוקסלי, השוליות של הנשים בחברה נהפכה דווקא ליתרון, משום שהן הורשו לעסוק בתחומים שרוב הגברים הודרו מהם. העיסוק העכשווי באמנות בקרב נשים צעירות מהמרחב החרדי והדתי-השמרני הוא דוגמה מאלפת ל"שוליות" זו וליתרונותיה. תובנה זו מעלה סתירה אימננטית שעולה לא פעם בעשייה של אמניות יהודיות-דתיות וחרדיות צעירות. מחד, אם נכונה השערתנו שוליותן המגדרית היא שמאפשרת להן להקדיש מזמנן ליצירה. מאידך, הסתירה שבין האפשרות ליצור ובין זהות נשית-דתית )שמעמידה בדרך כלל את גידול הילדים כתפקיד ראשון במעלה וכעיסוק שבראש סדר העדיפויות של הנשים בחברה הדתית והחרדית( עולה רבות במרחב צעיר זה. המתח שבין כוח היצירה הנשי לקושי לממש אותו בא לידי ביטוי בתערוכה "סטודיו משלך" )בית אות המוצר הירושלמי, ירושלים, 2100, אוצרת: אירנה גורדון( תערוכה מבית היוצר של מיזם שהקימה ציפי מזרחי מתוך כוונה לקדם אמניות דתיות צעירות בראשית דרכן )ארזי, 2100(. על העיסוק המתחדש בגוף, בנשיות ואף בארוטיקה בקרב יוצרות דתיות צעירות ראו שפרבר 2102 ב. עמוד 42

5 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי לפרקטיקה או תפיסה אחת ויחידה. מחד גיסא, יש בו מרכיב רדיקלי ואפילו מיליטנטי, מה שמחבר אותו לשורשיו באמנות הפמיניסטית הרדיקלית, ומאידך גיסא, ענף נרחב מהיצירה במרחב זה הוא מינורי ומפויס יותר. רבות מהאמניות הדתיות, כפי שהציגה את הדברים אוצרת היודאיקה דבורה ליס )2101(: אינן ישירות בביקורת שלהן על המסורת הדתית היהודית ועל ההכפפה הפטריארכלית של הנשים. הן אינן רואות בגברים מדכאים ובנשים קורבנות, והן דוחות את התבנית שלפיה הגברים רעים ולא טהורים בעוד שהנשים טובות וטהורות. עבורן, הקווים המסמנים ניגודים בינאריים נעשו דו-משמעיים, גמישים ולא-מובחנים )ע' 4(. חוקרת התיאטרון הדתי רינה רוטלינגר-ריינר )2101( מציינת כי האמנות היהודית הפמיניסטית שנוצרת בחברה הניאו-אורתודוקסית פורצת גבולות מ מ שטרים בקהילתה היא. כך, למשל, פעילות ליטורגית מחוץ לבית הכנסת היא בבחינת "אקטיביזם דתי" בחברה שעדיין מקפידה להדיר נשים מעיסוק כזה. האמנות הפמיניסטית הרבתה לעסוק בהדרת הנשים מן השיח המרכזי בחברה וכן במ שט ור גופן ומיניותן, תוך טיפול בנושאים דוגמת יחסי אובייקט-סובייקט, גוף ומיניות, כמו גם כלכלת הייצור של האמנות ודיון בכוחניותה של ההגמוניה הגברית. סוגיה אחרונה זו קיבלה ביטוי מובהק בניכוס מחודש של א ומנות: קרמיקה, רקמה, תפירה וסריגה. כמו כן טופלו נושאים כמו מיתוס היופי וממדי הגוף המקובלים, וגם עמדות פטריארכליות כלפי דם הווסת )דקל, 2100). האמנות הפמיניסטית הפועלת בהקשר היהודי-המסורתי שותפה לעיסוק בנושאים הללו. לצד עיצוב כלי פולחן חדשים ברוח פמיניסטית, היא עוסקת בנ רא ותן של הנשים, ניכוס מחדש של דמויות מיתולוגיות נשיות, דיון סביב סוגיות מקראיות ומדרשיות כגון סוגיית הסוטה )ראו על כך להלן(, הנידה והטבילה )שפרבר, 2102(, כיסוי הראש, העגונות ו"העקרות ההלכתית", תפילת נשים, שוליותן בתחום הפולחן והדרתן מהחיוב של לימוד תורה. ענף משמעותי של השיח בארצות-הברית הוא הקוויר, כמו גם האמנות הקווירית, שהיא חלק חשוב מהדיון בזהות יהודית חדשה, על פי רוב לא-ממסדית. אף שהסוגיה הקווירית )"בעלי נטיות הפוכות", בטרמינולוגיה הרבנית העכשווית( וההתייחסות אליה נוכחות מאוד בשיח הרבני, ומעט גם בשיח הפמיניסטי הדתי בשנים האחרונות, בשיח האמנות הדתי בישראל אפשר להצביע רק על ניצנים של מגמה זו 6 עבודות אמנות המציעות או מתבססות על ערכים ורעיונות מתחום התיאוריה הקווירית. דהיינו, 6 למעשה, זה שנים אחדות שיוצרים מסורתיים או בוגרי החינוך הדתי בארץ מתייחסים לנושא באופן ישיראו עקיף, למשל: יוסף ז'וזף דדון, איציק בדש, בנימין רייך, דינה ברמן, טמיר לדרברג, יעל אוריין, רפי דייגי, לאה גולדה הולטרמן ואחרים. גם בעולם החילוני עולים לא פעם ההקשרים שבין יהדות לקוויר, למשל בעבודותשל עדי נס, אורית אשרי )ישראלית הפועלת באנגליה(, סיצ'י גלעד, זהר ויימן-קלמן )ישראלית הפועלת בגרמניה(, עינת אמיר ואחרות ואחרים. בעולם האורתודוקסי-המודרני המגמה הזאת עלתה בתערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות", שהוצגה במרכז המגשימים הדסה, בשנת 2119 )אוצרת: עופרה צוקר(. אמנם איכות העבודות שהוצגו שם לא היתה אחידה, וגם נעדרו משם כמה מהיוצרים הבולטים בתחום, ואף על פיכן התערוכה זכתה להדים בתקשורת הבינלאומית, בהיותה סמן לדיון ציבורי ולאקטיביזם חברתי בתחום שהודחק עד כה בחברה הדתית. עמוד 41

6 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 רוב היצירה הפמיניסטית של הנשים במרחב הדתי מאז שנות התשעים משתמשת בשפת התרבות היהודית ובבעיות הייחודיות של תרבות זו בטפלה בסוגיות פמיניסטיות. בהקשר הישראלי, עבודות אלה מתחברות לעיסוק של חלק מהאמניות הישראליות בשנות השבעים, עבודות שהשיח התיאורטי מ שמ ע בהקשר הפמיניסטי. כך למשל אמניות כגון יוכבד ויינפלד ומיכל נאמן קשרו את עיסוקן בגופניות עם ת מות מהעולם היהודי והדתי )0929.)Ankori, לעומת זאת, היצירה של נשים יהודיות דתיות ופמיניסטיות בעשורים האחרונים בארצות-הברית שונה מזו שנוצרה בשנות השבעים והשמונים שם. גם אם חוקרות אחדות עמדו על עיסוק בתמות יהודיות במרחב האמנות הפמיניסטית שנוצרה בארצות-הברית בעבר )2011 ;Ankori, Bloom, 2006(, עובדה היא שהעיסוק הזה נסוב בעיקרו סביב ה קשרים של אתניות, הגירה ואסימילציה, ורק מיעוט קטן עסק בהקשר הדתי. יתרה מזו, בעוד שרוב האמניות הללו, כמו גם הוגות פמיניסטיות ממוצא יהודי, הציבו את 10 הפמיניזם במרכז יצירתן ולא את יהדותן, במרכז יצירתן הפמיניסטית תמות יהודיות מובהקות. יוצרות אמריקאיות רבות הפועלות בעשורים האחרונים מציבות מעבר לכך, האמניות הפועלות במרחב הדתי בארץ ובחו"ל אינן נכנעות להבניות מקובלות. יצירתן מערערת לא פעם על הקשר האטימולוגי שבין אמנות לאמונה. אף על פי שהן יוצרות מתוך עולם דתי או רוח מסורתית, הן מציגות לא פעם אי-אמון מתריס ביחס לעולם ההלכה, המסורת, והשתלבותן בהן. בעולם מסורתי שמרני, ריטואלים דתיים יומיומיים משמשים ממש כמו השפה, כלומר, הם דרך חיים שקופה שאין מערערים עליה ואין בוחנים אותה בכל פעם מחדש )ידגר, 2101, ע' 30(. לעומת זאת, האמנות הנוצרת בעולם המסורתי ובעולם הדתי היא לא פעם סדנה חתרנית לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת; חותרת תחתיה וגם מבקשת לעצב אותה מחדש. היסוד הרדיקלי ביצירותיהן של כמה מהאמניות הפועלות במרחב זה מתחדד גם על רקע העשייה הניאו-אורתודוקסית-הפמיניסטית במרחבי תרבות אחרים. כך, בעוד השיח הלמדני-המדרשי שם מתמקד בדרך כלל בפרשנות מדרשית "נשית" על המקרא וספרות חז"ל, והשיח ההלכתי מציע תיקונים הדרגתיים בחוק, שיש להם השפעה ישירה על החיים השיח האמנותי מציע לא פעם נרא ות לרעיונות חתרניים יותר, המערערים מן כמו כן ראוי להזכיר כאן את התצלום של בני )בניהו( אלבז ויצחק וולף, שהוצג בתערוכה "שבר ותיקון" )תערוכת העולים לשלב הגמר של תחרות קרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב, בית האמנים, ירושלים 2101, אוצרות: אמילי בילסקי ואביבה קט-מנור(. התצלום מדגים את המגמה, וגם פותח פתח למגמות העומק ולשיח ענף המתקיים סביב זהות לסבית והומואית בחברה הדתית. על אמנות ונוכחות קווירית דתית, ראו: מזומן ושפרבר, 2119, ע' בדומה, בתערוכת הענק "החוויה היהודית באמנות המאה העשרים" שאצר אברהם קמפף במוזיאון היהודי בניו יורק בשנת 0914, הוצגה החוויה היהודית של המאה העשרים בעיקר בהקשרים של שואה והגירה. 8 למשל: הלן פרנקנתלר FRANKENTHALER),HELEN נ' 0922(, ברברה קרוגר KRUGER(,BARBARA נ' 0945(, סינדי שרמן ( CINDY )DORA דורה מאר )0912 או MAAR, ,) ,CLAUDE CAHUN) נ' 0954( והצלמות היהודיות קלוד קאהון,SHERMAN.) גיזלה פרוינד ( FREUND, GISÈLE 9 למשל: ג'ודית באטלר BUTLER(,)JUDITH בטי פריידן FRIEDAN( )BETTY ונעמי קליין KLEIN(.)NAOMI 10 לדיון נרחב על ההדרה של העניין היהודי משיח האמנות האמריקאי ראו למשל: BLOOM, 2006, PP ;SOUSSLOFF, 1999, P. 2 ;KLEEBLATT, 2112; OLIN, 2001, PP עמוד 42

7 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי 11 היסוד על עמדות הכוח שתופסים שם )ובחברה בכלל( גברים. כך, למשל, בקובץ של דברי הכנס החמישי של הארגון האורתודוקסי-הפמיניסטי "קולך" (2119(, יוחד מקום נכבד לנושא הנידה. למעשה, לא נעשה שם ניסיון לערער על עצם ההלכות אלא רק לדון בגבולותיהן. בחלק הנדון קובצו כמה מאמרים המשיאים עצות ל"הדרכת כלות" אפקטיבית, ידידותית וראויה יותר, ולצדם דיון הלכתי בבעיית "העקרות ההלכתית". כמו כן עולה שם נושא שהפך לסמן פמיניסטי-דתי בתקופה האחרונה הצעה לביטול "שבעת הנקיים" וההעמדה של הלכות נידה על "דין תורה" )דאורייתא( בלבד )רבקה שמעון, 2119). לעומת זאת, כמה אמניות דתיות מייצרות אמירה רדיקלית בהרבה. הן מערערות על ההלכות הללו מן היסוד )שפרבר, 2011(. פמיניזם יהודי: אהבה שאינה מקלקלת את השורה האמניות הניאו-אורתודוקסיות בישראל יוצרות במרחב של מיעוט תרבותי הפועל בתוך חברת הרוב החילונית. השיח המקומי אמנם מאפשר לתכנים יהודיים להופיע בו, אבל עושה זאת בעיקר במסגרת תהליכי "הכלאה" ו"טיהור" 2010(.)Sperber, בשונה מהשיח ההגמוני, האמנות של היוצרות במרחב הדתי אינה מתאפיינת ב"טיהור" השיח שלה לכדי מבע חילוני-מודרני. היא עוסקת בתכנים דתיים )גם אם ברוח ביקורתית( באופן בולט וישיר. היא נוצרת בחברת שוליים, אולם עושה שימוש בחומרים, באופני יצירה, באסתטיקה ובשיח המאפיינים את השפה ההגמונית. היוצרות במרחב הנדון פועלות כחלק משיח האמנות הכללי, מודעות לו, מתכתבות עמו ומשתתפות בו באופן פעיל. זאת, בשונה מתופעה בולטת בקרב קבוצות אחרות של יוצרות דתיות שמרניות יותר, בתחום התיאטרון למשל, שלא פעם מכוונות להציע אלטרנטיבה לעולם היצירה המערבי-החילוני. דוגמה לכך היא העובדה שרובן כותבות בעצמן את המחזות קנוניים 2011(.)Rutlinger-Reiner, שהן מציגות, ואינן עושות שימוש בחומרים מערביים אמנם, מרחב יצירה זה מחובר בטבורו לעולם האמנות הכללי, אך עם זאת הוא מתייחס למרחב הדתי באופן מפורש וגלוי, ובעיקר לעולם ההלכה, הזר בדרך כלל לחברת הרוב ולשיח האמנות בישראל. זוהי, אם כן, 12 אמנות שוליים ואמנות מינורית )מיעוטית( הנובעת מעולם פנימי ותרבותי המודע לאחרותו, ומבקש ליצור אמנות ביקורתית שנוגעת ביסודה בעולם ייחודי הנובע משיח הלכתי-דתי. ואמנם, אף בתכניה היא מבקשת לא פעם לפרוץ מעבר ל"מגזר", הדבר נובע מן העובדה הפשוטה שנשים דתיות רבות, לא חיות בדיכוטומיה ברורה בין הדתי לחילוני. הרוח הפוסט-חילונית פשתה גם בעולם האורתודוקסיה המודרנית בארץ. יתרה מכך, כפי שהרחיבה החוקרת ג'ין מ' ג'ייקובס, המרחב המתוחם של העבר, שבו התקיימו קבוצות שונות שכל אחת מהן הייתה תחומה בגבולותיה, נפרץ, ובמרחב הפוסט-מודרני התרבויות השונות משתלבות זו בזו ויוצרות עולם היברידי של טריטוריה אחת גדולה והטרוגנית שבה מתערבבות זהויות שבטיות, דתיות, לאומיות ומיניות. את מקום ה"מרכז" והשוליים" מחליפים בעולם זה יחסים בין זהויות היברידיות ( Jacobs,.)1996 (2006, PP. 11 בדומה, חוקרת האמנות גנית אנקורי )391 הציגה עבודות של אמניות פלסטיניות שפועלות באינטראקציה עם המרחב המסורתי שבו גדלו )נוצרי או מוסלמי(. אנקורי מדגישה כי האמניות הללו אינן מתכחשות למסורת, אלא מכוונות דווקא להתחבר אליה, תוך שהן חושפות את הממד הדכאני שבה )ע' 391(. 12 על המושג מינוריות ראו: אהד זהבי, עמוד 49

8 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 בעשורים האחרונים ניכרת בקרב אמניות העוסקות בפמיניזם בהקשרו היהודי מגמה של טיפול בנושאי טאבו מנקודת מבט רדיקלית )שפרבר, 2100(. כפי שציינו לעיל, האמניות הללו נבדלות זו מזו בהשקפת עולמן ובדרכי ההבעה שלהן, ועם זאת, לרובן משותף מבט ביקורתי ביחס לעולם היהדות ההלכתית. בחינה של ההבדלים בין האמנות הפמיניסטית-הדתית לזו היהודית החילונית ההגמונית בישראל אינה 13 מאששת את ההבחנות הדיכוטומיות המקובלות בין חופש והתרסה לאישור המסורת ואישושה. ההבדל המהותי בין העולמות הללו טמון ביחס השונה לשאלת הדיאלוג ההיסטורי עם החילוניות. בעוד שהשיח החילוני ההגמוני מתמקד בשאלת תוקפה של המסורת ומייצר, מתוך כך, אמנות התרסה )כץ-פרימן, 0992, ע' 022(, הענף הדתי המתחדש מסב את תשומת הלב לשאלות הנוגעות בעיצובה של המסורת מעבר לשאלת תוקפה. השיח הזה, שנפוץ בקרב אמניות דתיות, אינו חיצוני ליהדות ההלכתית אלא משותף, במיוחד בשנים האחרונות, גם לרבנים בעולם הניאו-אורתודוקסי. כך, למשל, הרב אריאל פיקאר )2101( מבקר את הנהייה אחר שיח המזרחיות המתחדש, שבמופעו הדתי מבקש לא פעם לנכס מחדש מודלים של פסיקה ספרדית. פיקאר טוען שכיוון כזה עלול לחסום את הביקורתיות ביחס לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות, למשל בנושא מעמד האישה. "האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו," הוא אומר, "ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם" )ע' 01(. רוב היצירות הרדיקליות של האמניות הדתיות מתחברות, כאמור, לשיח "פוסט-חילוני" מורכב, ולפיו "חילוני ות" ו"דתי ות" אינן ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה. האמניות הללו פועלות לא פעם בתוך מרחב השדה ההלכתי או לצדו, אך אינן נכנעות לכלליו המוגדרים. עם זאת, מה שנדמה לא פעם כפרובוקציה וכמעשה 14 אנטי-הלכתי, אינו נתפס כך בקרב האמניות. מקלקלת את השורה". עמדתן ביחס ליצירתן היא לא פעם בבחינת "אהבה שאינה תפיסה זו מהדהדת, ביותר ממובן אחד, את תפיסתה של חוקרת האמנות והתרבות אלינור הרטני.(Heartney, 2004) העשרים. היא הרטני דנה במשמעותו של הדימויהקתולי של הבתולה באמנות נשים מסוף המאה התמקדה ביצירות שחקרו את מיתוס ההתעברות ללא חטא, כחלק מהדיון הפמיניסטי בייצוג הגוף ובגבולות המיניות. לדבריה, במקרים רבים עוררו היצירות סערה בקרב אנשי דת ושמרנים, שתפסו אותן כחילול הקודש, בעוד שהאמניות עצמן לא ראו ביצירתן חילול כלל ועיקר. דתיות ופמיניסטיות נחמה גולן )נ' 0941( היא אחת היוצרות הדתיות הבולטות והמוכרות ביותר בעולם האמנות הישראלי כיום. גולן, המסרבת להבניות חותכות של "יראת שמים" "דעת תורה" ו"כבוד חכמים", מתיקה לא פעם טקסטים מודפסים מעולם הדת ליצירתה. העבודה "ללא כותרת" )"שתלכי בדרכים טובות"( היא דוגמה לעיסוק הפמיניסטי, 13 ההבחנות הדיכוטומיות המקובלות קיבלו ביטוי מובהק במאמר של גדעון עפרת )2112(. 14 השימוש האמנותי בטקסטים מקודשים, שמלווה בדרך כלל בהדגשת המטריאליות שלהן, נתפס בעולם הדתי לא בפעם כעיסוק מחלל ופרובוקטיבי. שימוש כזה עלה בעבודה של האדריכל דניאל ליבסקינד, שהשתמש בדפי תנ"ך לכיסוי קירותיו של דגם של המוזיאון היהודי בברלין )עבודה הנכללת באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק(. בהקשר זה נציין כי אחת הביקורות שהושמעו נגד עבודתה של נחמה גולן בקרב המגזר הדתי בארץ היתה כי האמנית עושה שימוש לא ראוי בטקסטים מקודשים ובכך מחללת אותם. ביקורת מעין בעולם הנוצרי )סלע, 0992(. זו עולה גם עמוד 51

9 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי החתרני והמורכב שלה )תמונה 0(. העבודה עשויה משכבות נייר ודבקים פולימריים, היוצרים מעין נעל עקב טיפוסית. הנעל נוצרה מתצלומים של דפי תלמוד ממסכת קידושין. החיבור בין הנעל הלא-נוחה, הממ שטרת את דמותה של האישה כאובייקט תשוקה, ובין הטקסט התלמודי, העוסק בקניין הקידושין המסורתי, מציע מטפורה להלכות ולהליכות שהתרבות הגברית, הדתית והחילונית כאחת, מתווה לאישה. תמונה 1 נחמה גולן, "ללא כותרת" )"שתלכי בדרכים טובות"(, 1111, מיצב: דפי תלמוד מצולמים )מסכת קידושין דף א', עמוד א'( ודבקים פולימריים, 30x12x18 ס"מ. אוסף האמנית. השימוש שעושה גולן בטקסט המקודש אינו אקט של התרסה וחילול בלבד, אלא פרקטיקה של יצירה חתרנית וביקורתית, המאפיינת גם את אופי הטיפול שמעניקים לו המדרשים המסורתיים, כמו גם תפילות ומדרשים פמיניסטיים פוסט-מודרניים. המורכבות של אקט ההתקה אינה זרה לגולן: מאחר שלב לבה של העשייה האמנותית שלי נשען, נסמך, משתמש ודורש מתוך כתבי הקודש, טבעי לי שיתעוררו שאלות על גניזה. ואכן, הספר "שולחן ערוך", בר-הסמכא שלי לעניינים הלכתיים, הבהיר לי חד-משמעית שהשימוש בכתבי קודש לכל צורך חוץ מלימוד ושינון הטקסטים הוא פסול. ]...[ מאחר שאני עושה שימוש בטקסטים לצורכי אמנות ואיני עמוד 50

10 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 חושבת שאמנות, חשובה ככל שתהיה, מכשירה את האיסור והופכת אותו לפעולה של "מעלין בקודש", המושג של גניזה הופך למשמעותי מאוד עבורי )גולן, 2119(. הדברים הללו קיבלו ביטוי במהלך שתי פעולות אמנותיות שעשתה האמנית בעבר, האחת בביאנלה לפיסול "הומניזם 2111" בעין הוד )אוצרת: נעמי אביב(, והאחרת בתערוכה "'כן תעשה לך...', תחיית היהדות באמנות הישראלית" שאצר גדעון עפרת בגלריה "זמן לאמנות" )תל אביב, 2113(. בעין הוד יצרה גולן מיצב פיסולי שנסמך על הוראות הגניזה כפי שהן מופיעות בקודקס ההלכתי שולחן ערוך: גולן הטמינה ספרי קודש בכלי חמר והכניסה אותם למעין קבר שכוסה בשקיות בד לבנות מוחתמות במילה "עפר" )"גניזה", 0991, מיצב: כלי חרס, ספרי קודש ומגילות, 050x600 ס"מ. אוסף האמנית(. מיצב הגניזה השני הוצב בתוך חלל התצוגה שבו יצרה גולן חלל קטן עשוי טלית, והכניסה לתוכו חומרים המיועדים לגניזה )"גניזה", 2113, מיצב: כלי חרס, ספרי קודש ומגילות, 051x021 ס"מ. אוסף האמנית(. ביצירתה של גולן הופכים הטקסטים המקודשים לא רק לחומר הגלם שממנו נוצרת עבודת האמנות אלא לעצם מהותה. גולן הופכת את הפרקטיקה ההלכתית לחלק ממעשה האמנות שלה, תוך ערבול של הדיסציפלינות; מושגים הלכתיים הופכים לפרקטיקות אמנותיות, וחוזר חלילה. כאמור, גולן נוהגת לעבוד עם טקסטים: אותיות, מילים ומשפטים מחליפים לא פעם ביצירתה את האלמנטים האמנותיים המסורתיים של צבע, קו ומרקם. תוכנם של השירה, הפסוקים, המדרשים והאגדות שבהם היא משתמשת מוסיף רובד ליצירות. לעומת זאת, התורה של גולן שקופה וחסרת מילים )תמונה 2(. כוחה בשתיקתה. ספר התורה השקוף מציע מעין ר יק חוק שעוד לא נכתב, כאילו היא אומרת: המסע עדיין לא תם, העבודה בהתהוות, הטקסט עדיין לא נכתב ויש כאן עדיין תהליך שנותר להשלימו. תמונה 2 נחמה גולן, "תורה שקופה", 2111, יציקת אפוקסי, 50x70x15 ס"מ. אוסף האמנית. עמוד 52

11 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי הלן אילון Aylon),Helène נ' 0930(, בולטת מאוד בקרב האמניות האמריקאיות העוסקות בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי, מקורותיו המכוננים וטקסיו. אילון מוכרת כאחת האמניות החשובות בתחום האקו- פמיניזם בארצות-הברית בשנות השמונים. בעשורים האחרונים היא עוסקת בביקורת על העולם היהודי מנקודת מבט פמיניסטית, דרך בחינת מקורותיו המכוננים וטקסיו. שתי יצירותיה "שחרור הא-לוהים" G-d( )The Liberation of ) (, שבה סימנה פסוקים מהתורה המתנגשים עם תפיסתה ההומניסטית והפמיניסטית, ו"בית המשפט: בית דין כ'בית' של שלוש נשים" Women),(All Rise: Beit Din as a "House" of Three,) מעין רהיט המייצג בית דין חדש של נשים-דיינות הוצגו בעבר בכמה מוזיאונים מרכזיים בארצות-הברית. דומה כי היצירה "שחרור הא-לוהים" מבוססת על התפיסה התיאולוגית של ההתגלות המתמדת או ההתגלות המצטברת )הרטמן, 0992; רוס, 2112( גישה דתית שאינה נכנעת לתפיסות אמונה פונדמנטליסטיות של "מתן תורה" והתגלות אלוהית חד-פעמית, אלא גורסת פגישה פרוגרסיבית ומתחדשת בין הסופי לאינסופי בכל דור ודור )תמונה 3(. תמונה 3 הלן אילון, "שחרור הא-לוהים", , וידיאו, 1 שעות. אוסף האמנית. גם ביסוד העבודה "בית המשפט: בית דין כ'בית' של שלוש נשים" )תמונה 4( עומדת המודעות להשתלשלותה של ההלכה, היוצרת את עצמה מחדש ברוח הזמן והמקום. עבודותיה של אילון אינן מתריסות בלבד; יש לקרוא אותן דווקא על רקע החשיבות התרבותית והדתית שהיא מייחסת לטקסט המקודש ולמוסד בית הדין. האמנית מסמנת את הטקסט, אולי אפילו מצנזרת אותו )באופן מטפורי, בלי לנגוע בפועל בטקסט עצמו(, כביכול מנסה להציל את הטקסט מעצמו, או לשחרר את אלוהים מהפטריארכיה שניכסה אותו. כך מעלה אילון את בעיית הייצוג הנשי בעולם היהודי ומציעה מבט מחודש המציע אלטרנטיבה, ולמעשה תיקון. עמוד 53

12 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 תמונה 4 הלן אילון, "בית המשפט: בית דין כ'בית' של שלוש נשים",)All Rise: An Installation of a Beit Din as a "House" of Three) Women , מיצב: מדיה מעורבת, 322.6x304.8x165.1 ס"מ. אוסף האמנית. תצלום: סטפני סטרוגני Strogney(.)Stephanie המקף הוורוד הפך לסימן היכר ביצירתה של אילון. בעולם המסורתי, ש ם האל GOD )אלוהים( נכתב כך: G D )בדומה לא-לוהים או אלוקים(. הסטה זו נוצרה כדי לא לשאת את שם האל לשווא. אילון ממשיכה במסורת אמנות הניאון האמריקאית. הנורה הוורודה שלה )"נר התמיד שלי: מקף ורוד מואר", 2100, ניאון ורוד בתוך קופסת פלסטיק לבנה,.29x37x10 אוסף האמנית( מזכירה את אורו של "נר התמיד" המסורתי הניצב בבית הכנסת, אלא שצבעו מומר כאן לוורוד צבע המסמל הבחנות מ גדר והתבוננות קווירית. המקף הוורוד של אילון מתייחס ליצירה "שחרור הא-לוהים" שהוזכרה לעיל, שבה סימנה בוורוד מילים, ביטויים ואף פסוקים שלמים המתנגשים עם השקפת העולם הפמיניסטית שלה. אילון מנכסת מחדש סמנטיקה ופואטיקה של אלוהות נקבית, וכך היא מעלה את בעיית הייצוג הנשי בעולם היהודי ומציעה לו אלטרנטיבה ואף תיקון. "המחברות שלי" )תמונה 5( הוא מיצב של 54 מחברות, המוצגות על תשעה עמודים בחלל התערוכה בליווי טקסט הרשום בגיר על לוח בית ספר. היצירה נוצרה ב- 0922, ולרגל התערוכה "מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית" )משכן לאמנות, עין חרוד, 2102, אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר( יצרה אותה אילון מחדש, אך הפעם השתמשה במחברות ישראליות. הטקסט, הכתוב בגיר על הלוח, מספר סיפור של הדרה ואי- נרא ות. אילון מדמיינת מעין תורה אבודה, כזו שמעולם לא נכתבה ואף לא הועברה אלינו מאמהותינו. על הלוח כותבת אילון באנגלית )התרגום מתוך ליס ושפרבר, 2102, ע' 21(: עמוד 54

13 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי אני מעלעלת ב- 54 המחברות שמילאתי במהלך שיעורי החומש, בחיפוש אחר הערות שאולי רשמתי לעצמי בתקופת לימודי בבית ספר "שולמית" לבנות בבורו-פארק ובמדרשה התיכונית בבורו-פארק הערות על המילים שאמרו אימהותי, ובנותיהן, ובנות-בנותיהן )ככתוב: "וה גדת לבניך"( אך בשיעור אחר שיעור מבין אלה שלימדוני על 54 מפרשיות החומש, אינני מצליחה למצוא ול ו א זכור אחד של אישה שאליה יכולתי להתייחס במחברותי, שום סיפור על איזו אישה נעלה, ואולי ברכה או תפילה מפי אישה שאוכל לשנן. אני מטלטלת את ראשי מצד לצד, נוברת בכל פינת דף; הראש ריק, הדפים ריקים; ואומ ר: ויהי לבן! ואראה כי טוב, ול ו רק כהכרה במה שלעולם לא נדע: יושרן, מנהגן, תפילתן, בית הדין שלהן, חוכמתן, בינתן, דעתן, דבקותן ויראת השמים שלהן, כל המורשת הזאת שמעולם לא מצאה את דרכה אל לוח הכיתה כדי שאוכל להעתיקה למחברותי. תמונה 5 הלן אילון, "המחברות שלי", 2111/1112, מיצב: 54 מחברות, לוחות מזוניט, ולקרו וגיר על לוח. אוסף האמנית. הדברים הללו מזכירים את סיפורו של הסופר ש"י עגנון "חכמת נשים" )עגנון, מעצמי אל עצמי, ע' (. עגנון מספר על חובשי בית מדרש אחד שהחליטו לנקום באישה למדנית אחת. הם כרכו דפים ריקים של נייר עמוד 55

14 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 לספר כדי שייראה ממש כמו ספר תלמוד מבחוץ. את הספר הריק הם הציבו בין הספרים על המדף שבבית המדרש. "טעמו הבחורים שמינית שבשמינית נקמה, לכשתבוא אותה אשה לבית המדרש ותפתח את הספר ותראה שהוא ריק" )ע'.)319 האישה נפגעה וקצפה מאוד. היא לקחה את הספר לביתה ועגנון מתאר את מחשבותיה ביושבה שם: "אם אני מסתכלת בדבר צריכני להודות שהאמת עמהם, שהרי לא יש בידינו שום ספר שאשה חיברה. ועד שאני קובלת על חובשי בית המדרש מוטב שאקבול תחילה על אמותינו. שאילו הניחו לנו דבר של תורה כלום היה מקום לבחורים להתלוצץ בי כך" )ע' 319(. לבסוף )באירוניה משהו(, לאחר שהאישה מונה את הדמויות המיתיות החשובות שמוזכרות במקורות, היא יושבת וכותבת את "מקצת מדבריה, כדי שיהיו התינוקות קורין כל אימת שירצו" )ע' 319(. חוקרת התלמוד יעל לוין טוענת שהאקט הביקורתי שעולה בסיפור מופנה למעשה לפתחן של הנשים. לדבריה, עגנון טוען כי על הנשים עצמן רובצת האחריות למלא את הדפים הריקים בתוכן ממשי )לוין, 2112(. אכן, כפי שמציין ההיסטוריון אברהם גרוסמן )גרוסמן, 2100, ע' ( 05, דבריהן של נשים יהודיות בימי הביניים לא נותרו בכתובים. אולם, בתקופה האחרונה הראו חוקרות אחדות כי לא רק שהיו לנשים חיי דת ורוח עשירים ומלאים בעבר, אלא שהעשייה הדתית הנשית התאפיינה בקולקטיביות, ולמעשה, היו לנשים דת "שלהן" וטקסים "שלהן" שהן ניהלו וביצעו ביחד, בנפרד מהגברים )ראו למשל: חובב, 2119(. לעומת הביקורת המופנית אל הנשים בסיפורו של עגנון, נדמה שאת עבודתה של אילון יש לקרוא על רקע תיאוריות חדשות יותר המתייחסות למושגים כגון "יחסי כוחות" ו"שדה" )פוקו, בורדיה( ולשיח הפמיניסטי. גישות אלה מצביעות על מבני הכוח הפטריארכליים המדירים ומבקרות אותם. בדומה לאקט של הצלת האלוהים מפני הפטריארכיה שניכסה אותו )בעבודה "שחרור הא-לוהים" של אילון(, גם כאן נדמה שהאמנית מתריסה כלפי מנגנוני דיכוי, הדרה ומחיקה. כך נראה שבתשתית העבודה אפשר לזהות קינה על מקומן השולי של הנשים בחברה היהודית בעבר, לצד קריאה לגילוי כל אותן תורות נשיות שהודרו מהשיח הפטריארכלי. בתווך 15 עולה האתגר העכשווי של יצירת תורה נשית חדשה. מירל לדרמן-יוקלס Laderman-Ukeles(,Mierle נ' 0939( הטביעה את חותמה בעבודות אדמה מושגיות ובעיסוק באקו-פמיניזם. דומה כי לדרמן-יוקלס היתה האמנית הפמיניסטית הראשונה שעסקה בנושא טבילת הנשים באופן ישיר. במיצג "חלומות מקווה" )0912( הקריאה האמנית, עטופה בסדין לבן, טקסט המערער על הקישור המקובל שבין אקט הטבילה לניקיון )ראו הטקסט בנספח למאמר זה( קישור הטומן בחובו לא פעם את ההנחה שהלכות אלה מיוסדות על תפיסות פטריארכליות, הרואות בדם הווסת דבר מלוכלך ומגעיל. הטקסט של לדרמן-יוקלס חגג נשיות בהתייחסותו לאקט הטבילה כחזרה לרחם; כחוויה אירוטית; כניסיון של התחברות לעצמי הנשי )ללא חציצות ה"תרבות"(; כדת נשית וכנגיעה בימי בראשית. האמנית הציגה 15 פרשנותה של ענת חן )2102(, שרואה בעבודה של אילון ביטוי לביקורת על ה"אימהות" שלא כתבו את תורתן, מנוגדת לדברינו. חן טוענת כי בבסיס העבודה עומדת תפיסה "קורבנית" של אילון, ולתפיסה זו היא מתנגדת. אלא שנדמה כי חן מבלבלת בין שיח קורבני לביקורת רדיקלית. חן בוחרת לקרוא את העבודה של אילון במנותק מהרקע התרבותי שלה וממקומה של היצירה בקורפוס העבודות של האמנית. דומה שטענתה של חן נדחית בדיוק במקום שאותו היא העלתה כביקורת. חן )2112(: "האם במהלך שישים שנה שחלפו ]בין ש"י עגנון להלן אילון. ד.ש[ לא חל שינוי בעמדה הפמיניסטית ביחס לקובלנה על האימהות שלא כתבו את תורתן?". אכן, במהלך השנים חלו שינויים נרחבים בשיח, והניסיון של חן להציג היגד העולה מעבודות שנוצרו בשנות התשעים כמקביל לטענה שעלתה שנים קודם לכן ובשיח אחר, נראה כמוטעה. ראו על כך עוד שפרבר, 2102, ג. עמוד 52

15 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי את אקט הטהרה כחיבור בין הגוף הנשי למחזור הירח וחילופי עונות השנה. אגב, דבריה העלו שם בפרטי- פרטים הסברים למהות המקווה ולמשמעותה של טומאת הנידה. העבודה הזאת יוצאת דופן במרחב היצירה הפמיניסטי האמריקאי של שנות השבעים, שבדרך כלל נמנע, כאמור, מעיסוק מובהק בתמות יהודיות-דתיות. לדברי חוקרת האמנות עדנה קנטורוביץ ( Kantorovitz, 2007(, הרדיקליות של העבודה הזאת מתחדדת בעיקר על רקע המ ודעות לשיח ששלט בזמן שנוצרה. לדבריה, בתקופה שבה שלטה היודופוביה, והיהדות נתפסה כדת פטריארכלית וכמרחב לא-פמיניסטי )לשם הדגמה: האמנית הצעירה אז ולימים הנודעת, ג'ודי כהן-גרשטיין, שינתה את שמה לג'ודי שיקגו, ורק בשנות השמונים החלה ליצור באופן מובהק פרויקטים הקשורים לזהותה היהודית ב"פרויקט השואה"(, נשים יהודיות נתפסו כמנותקות מגופן וכמדוכאות מינית על ידי הלכות נידה. לדרמן-יוקלס, האמנית האורתודוקסית, ערערה על ההנחות הללו, וכיוונה לגלות פנים לא-מוכרות בעולם יהודי זה. מאוחר יותר, בשנת 0922, הציבה האמנית במוזיאון היהודי בניו יורק מיצב שהתייחס ישירות למקווה הטהרה גופו )"מקווה: מקום של מים נושקים ודלתות כפולות של תמורה נכונה? נכונה!"; Mikveh: The Place of Kissing Waters and Double Doors of Ready!,Ready Transformation? 0922, מיצב בטכניקה מעורבת, המוזיאון היהודי, ניו יורק(. עוד אמנית בולטת במרחב של יהדות צפון אמריקה היא הקנדית מליסה שיף Shiff( Melissa נ' 0921(, שיוצרת בגומלין עם תשמישי קדושה מסורתיים, ודנה בשאלות של יהדות, פמיניזם ומגדר. תפיסתה הפמיניסטית ועיסוקה בטקסי מעבר ניכרים היטב בעבודת הווידיאו "חתונה יהודית פוסט-מודרנית" Wedding( )Postmodern Jewish תיעוד חתונתה הממשית, שעוצבה כמיצג מולטימדיה )תמונה 2(. תמונה 1 מליסה שיף, "חתונה יהודית פוסט-מודרנית" Wedding(,)Postmodern Jewish 2113, וידאו, 25 דקות. אוסף האמנית. עמוד 51

16 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 בעבודה "חתכים מגדריים: היהודי תחת הסכין" Knife(,)Gender Cuts/The Jew Under the 2115, מיצב וידיאו. 05 דקות. אוסף האמנית( חקרה האמנית כיצד תרבות ודת נחרתות בגופו של הזכר היהודי בן השבוע באקט המילה. שיף הקרינה דימויי וידיאו על כרית טקסית המיועדת לשמש מצע לתינוק בטקס הברית. הצופים הוזמנו להיכנס למרחב מתוחם, מעין מרחב מקודש, ולצפות בטקס. ברקע נשמעו קולותיהם של כמה רבנים המתייחסים למשמעות הטקס. המשמעות הכפולה של שם העבודה מתייחסת לטקס ולניתוח עצמו, כמו גם להדרתן של הנשים מהברית ולהיררכיה המגדרית הנגזרת מכך. רעיה ברוקנטל )נ' 0915(, יוצרת דתייה בולטת בדור האמניות הדתיות הצעירות בישראל, רושמת ויוצרת עבודות וידיאו ומיצבים הבוחנים תמות יהודיות כחלק ממבט מחויב ומתמשך בשלדת הזהות היהודית. בעבודה מורכבת ועמוסת הקשרים, המשלבת וידיאו ומיצב, הציגה ברוקנטל את דמותה של מיס פיגי מתוכנית הטלוויזיה "החבובות" )תמונה 1(. החזירה מקעקעת את סימן ההכשר האמריקאי-האורתודוקסי OU על גופה של אישה, ואגב כך מספרת על קשייה כחזירה במדינת היהודים. ברוקנטל עוסקת בהקבלה בין מ שט ור הבשר למאכל בעולם היהודי ובין סוגי משטור אחרים, ובהם משטור גופה של האישה בחברה המודרנית. לדבריה, הכשרות והטהרה כמנגנוני מיון נוטלות לעצמן מונופול על ה"גשמיות" היהודית ועל צרכיה, וכך גם החוויה הנשית של טיפוח הגוף הופכת לאקט פולשני ומקעקע )ברוקנטל, 2100(. תמונה 2 רעיה ברוקנטל, "מיס פיגי", 2112, וידיאו, 11 דקות. אוסף האמנית. עמוד 52

17 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי המעשה החתרני בעבודתה של ברוקנטל מתבטא בהטבעת תווית הכשר באמצעות קעקוע, האסור על פי ההלכה היהודית, ובהכשרת המזון על ידי חזיר, הסמל האולטימטיבי למזון לא כשר. הפוליטיקה והפואטיקה של הגוף באות לידי ביטוי במיצב שנלווה לעבודת הווידיאו, ובו הוצגה בובת אישה עירומה )גילוף בספוג, יציקות פוליאוריתן ויציקות שעווה, 251x , ס"מ. המיצב התכלה ואבד(. פשיטת עור הגוף והצגתו כגוש "בשר לבן" מתחדדות מול הקונוונציה האמנותית הקלאסית, שלפיה אין להציג גוף בלי אריזתו הטבעית העור. בדומה ליצירה "ללא כותרת" )"שתלכי בדרכים טובות"( של נחמה גולן, שהוצגה לעיל, המורכבות שמציגה ברוקנטל נובעת מהבנת כוחו של המשטור בחברה האנושית, כוח המתגלה בפנים שונות בעולם הדתי ובעולם החילוני, אך מגלם לעתים אותו יסוד דכאני. מורכבות מגזרית ומגדרית עולה בסדרה שבה רושמת ברוקנטל דמויות של ידוענים שחזרו בתשובה והפכו לסמן ציבורי של פונדמנטליזם דתי או פוליטי. אקט ההעתקה העמלני נתפס בדרך כלל כמייצר פעולה של סובלימציה אמנותית, אלא שהטיפול של ברוקנטל נוסך בדמויות ממד קומי או סרקסטי; הן נראות כדמויות מסרט אימה ונרא ותן קשורה למה שנתפס כ"זהות יהודית" הניבטת דרך טקסטורות חיצוניות, למשל הז ק ן וכיסוי הראש עניינים שעולים רבות ביצירותיה. הזקן כמאפיין דתי מובהק מהדהד גם את התכנים המגדריים העולים מרישום האישה בעלת הזקן )תמונה 2(. ברוקנטל מספרת: ש ם הבמה של האישה עם הזקן והשפם היה "ליידי אולגה", ודמותה היתה עבורי מעין חוליה משלימה באבולוציה של רישומים שעסקו בזקן ובשיער כמסמני זהות. העתקתי את הדימוי שלה מתצלום ישן, וזה כאילו גישר על הפער שבין הרישומים של הגברים המזוקנים הפרפורמריים אריאל זילבר ואורי זוהר )"אריאל זילבר", 2119, רישום עיפרון וגרפיט על נייר, 21x41 ס"מ. אוסף האמנית; "הרב אורי זוהר", 2119, רישום עיפרון וגרפיט על נייר, 21x41 ס"מ. אוסף האמנית( לרישום של האקטיביסטית הימנית אשת "ארץ ישראל השלמה" דניאלה וייס )"רישום ביד ימין אשה ללא זקן, דניאלה", 2119, רישום עיפרון וגרפיט על נייר, 21x41 ס"מ. אוסף האמנית( )ברוקנטל, 2100(. "ליידי אולגה" היתה פרפורמרית בקרקס בארצות-הברית בשנות השלושים. היא התפרסמה כ"אישה עם הזקן" בסרט "פריקים" )freaks( של הבמאי טוד בראונינג )0932(. עלילת הסרט מתרחשת בקרקס שכל משתתפיו הם חריגים ובעלי מום. הסרט עורר ביקורות קשות על הניצול והאופן הגרוטסקי שבו הוצגו הדמויות, ובמשך שנים הוא נאסר להקרנה בבריטניה. ברוקנטל: למעשה "ליידי אולגה" היתה סוציאליסטית ובעלת חוט שדרה, לא טיפוס חלש ומנוצל, ולכן גידול הזקן אצלה נדמה לי כבחירה מודעת ולא כהשלמה עם מום. למעשה אני שואלת את עצמי, למה בעצם שיער נתפס כמום? השאלה הזאת מביאה אותי למקום אישי, לשאלת כיסוי הראש בעולם הדתי. נדמה לי שהיהדות ההלכתית לא מאפשרת מצבים לימינליים, ואותי דווקא המצב ש"בין לבין" מרתק "ליידי אולגה" מנציחה מצב שכזה. )ברוקנטל, )2100 עמוד 59

18 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 תמונה 2 רעיה ברוקנטל, "רישום ביד שמאל אשה עם זקן, ליידי אולגה", 2111, רישום עיפרון על נייר, 21x51 ס"מ. אוסף האמנית. הפרדות והבדלות, המהוות במידה רבה את לב-לבו של העולם ההלכתי, מטופלות בסדרת רישומים של ברוקנטל בשם "החוף הנפרד" )2100, עיפרון על נייר, מידות שונות. אוסף האמנית(, שבמרכזה השלט המוצב על קיר הכניסה של חוף שרתון בתל אביב. השלט, המציין את החוף המיועד לרחצה נפרדת של נשים וגברים בימים קבועים, מתווה אקס-טריטוריה המוסדרת בצופני התנהגות שונים מאלה המקובלים בתרבות התל אביבית, כך שהתיחום הטריטוריאלי המסומן באמצעותו הופך למעשה לגבול מנטלי. המגדרים השונים זוכים אמנם לחלוקה שוויונית של ימי רחצה, אך עדיין הלכות הצניעות המוטלות על הנשים מגבילות אותן גם בתחום זה. בשלט המקורי נראים אייקונים המסמנים גבר ואישה וקו מפריד ביניהם. ברוקנטל בחרה לשכפל את הדמות הגרפית של האישה גם בצדו השני של השלט, צדו של הגבר, ליצירת מיפוי חתרני המציף נושאים הראויים לדיון. ברוקנטל: "רציתי להפוך את השלט לדימוי הנוגע במושגים כגון שטח, פני שטח ומילוי שטח, עמוד 21

19 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי שהרי הוא מגדיר מרחב מובחן וצופני התנהגות בתוכו" )ברוקנטל, בעבודה גם באמצעות הטיפול בנייר הרישום: 2100(. ההתייחסות למושג "שטח" עולה התייחסתי לנייר כיחידה המסמנת שטח, דרך פרי שתו, אופן הנחתו והיחס בין תנוחתו למצג הדימוי הרשום עליו. בהגדרות הדפסה במדפסת יש אופציות שונות להדפסה: מאוזן )נוף( ומאונך )דיוקן(; הבחנה זו מצאה חן בעיני והפכתי אותה לדימוי הבוחן את היחס בין מושגים כגיאוגרפיה, שטח ונוף לבין הממד האנושי )ברוקנטל, 2100(. המצב של "נשים עם נשים", שנוצר משכפול הדמויות ברישום, מגרה למחשבה ביקורתית על חוקי הצניעות והמגבלות הכרוכות בהם: גדרי הצניעות משתמרים ומתקיימים לאו דווקא בגלל דיכוי גברי מושרש או שפת הלכה פטריארכלית, אלא לא פעם דווקא מכוח הח בר ות הנשי. בימי הרחצה הייעודיים החוף הופך לטריטוריה נשית אך אינני רואה בכך העצמה נשית אלא לעתים ש כפול של יחסי כוח והדרה המתבטאים בהלכות הצניעות )ברוקנטל, 2100(. מהלך זה מתפתח במידה רבה בסדרת הרישומים "מציצים" )תמונה 9(, שנוצרה בהעתקת פריימים מסרטו של אורי זוהר בשם זה. החוף התל אביבי הנקרא על שם הסרט סמוך לחוף הנפרד, וברישומיה של ברוקנטל נראה אורי זוהר כשהוא מציץ מאחורי הגדר אל מקלחות הנשים, תוך הנכחת ההפרדה בין המינים בעולם הדת באמצעות האקט חוצה הגבולות של ההצצה. ברוקנטל: הסרט "מציצים" מבוסס על סיטואציה של חדירה במבט למרחב של הפרדה. אני אוהבת את הסמיכות בין חוף ההצצה לבין חוף ההפרדה בגלל השוני התהומי ביניהם. הגדר והמחיצה הם "תווך", מצב של "בין לבין", וההקפאה הרישומית של פריימים מהסרט מתמקדת גם היא במבט כאובייקט, ברגע של תשוקה לחצות את המחיצה. באסוציאציה עלתה בדעתי גם המשמעות הדתית של מעברו של זוהר ל"עבר השני" עם חזרתו בתשובה )ברוקנטל,.)2100 עמוד 20

20 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 תמונה 1 רעיה ברוקנטל, "מציצים", 2112, עיפרון על נייר פרגמנט, 31x21. אוסף פרטי. הנה כי כן, ברוקנטל, הפועלת מתוך חיבור עמוק לעולם הדתי שבו גדלה, מייצרת ברישומיה שיבוש של הסדר הקיים, מעין אקט מורבידי מערבל ומטלטל הנובע מתוך עמדה שאינה מתיישרת עם דיכוטומיות חברתיות ופוליטיות פשוטות ומקובלות. אחת היוצרות הבולטות המייצרת אמירה רדיקלית במרחב המדובר היא חגית מולגן )נ' 0912(. בתערוכה "לא מוכנה" )קיבוץ בארי, 2114, אוצרת: זיוה ילין( ובתערוכה "מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית" )משכן לאמנות עין חרוד, 2102, אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר( תלתה מולגן בדי בדיקה )או "עדי בדיקה" פיסות בד שבאמצעותן מוודאת האישה שדימום הווסת פסק(, שכמה מהם הוכתמו באדום והוצבו כטבלה המסמנת ימי טומאה וטהרה )חגית מולגן, "שמיכת הטלאים שלי", 2114, מיצב קיר: אקריליק ובדי בדיקה על בד, 201x221 ס"מ. אוסף האמנית(. בשונה מהשיח המינורי שמנהלות נשים דתיות-פמיניסטיות היום בהקשר לאקט הטבילה, שיח שאינו מערער על עצם החיוב בטבילה, אלא מכוון רק לצמצם את פגיעתו במערכת הזוגית )ראו לדוגמה שמעון, 2119(, מולגן הטעימה: "]ימי הטומאה והטהרה", ד.ש.[ אלה חוקים שכתבו גברים על פי הפרשנות שלהם להלכה, והחוקים האלה גורמים לאישה להרגיש מחצית מחייה נחותה וטמאה" )מצוטטת אצל גילרמן, 2114(. הצופים עצמם הוזמנו להחתים את הבדים בחותמות ובדיו שהועמדו לרשותם בתצוגה. לדברי מולגן, בד הבדיקה מסמל את הפלישה התמימה, לכאורה, אל הגוף הפרטי, אל תוככי המקום האינטימי ביותר של האשה. מולגן: עמוד 22

21 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי בכל פעם ששלחתי לרב בד בדיקה במעטפה, הרגשתי פגועה ופגומה. הרגשתי לא נכון שאני נותנת לאדם זר לקבוע אם אני טמאה או טהורה. חשתי חוסר נוחות וחרדה מההתנהגות שנכפתה עלי, שבגינה עלי לוותר על השליטה והבחירה הנוגעות בי, בגופי שלי. חשתי שותפה למהלך מעוות שיפוטית ולא שוויוני, המאפשר לרב אלמוני לפסוק אם אני טמאה או טהורה ]...[ )ילין, 2114(. יצירתה של מולגן מתכתבת עם יצירתה האייקונית של קרולי שנימן Schneemann(,Carolee נ' 0939 (,הנקראת "יומן עבודת דם", מ )דם וסתי מוספג בנייר טישו, חלמון ביצה ונייר כסף, חמישה פנלים, 66x22 ס"מ(. שנימן עשתה שימוש בכתמי דם הווסת שלה וחקרה את חומריותו וצבעו: היא הספיגה את דם הווסת בנייר טואלט והדביקה אותו באמצעות חלמון ביצה על רקע לבן. העבודה עוצבה בחמישה פאנלים שהכילו ריבועים המזכירים לוח שנה. בכל ריבוע הוצג כתם דם שונה, כמעין תיעוד של פנימיות גופה של האמנית, הניחן, על פי תפיסתה, באסתטיקה נשית דינמית ואוטונומית. כוונתה היתה לערער על הלוגוס של טמא/טהור ועל תפיסתו כטאבו (167.p ;Weintraub,,1996 אוריין, 2119, ע' 31-22(. כמו שנימן, גם מולגן מנסה לחשוף הבניות דכאניות באופן ביקורתי-חתרני. שנימן ערערה על התפיסה הרואה בדם הווסת את הדחוי והטמא; מולגן חושפת את השלכותיה של תפיסה כזאת על מהלך חייה של אישה בעולם היהודי-המסורתי. לצד הטבלה תלתה מולגן שתי ציציות )סמן לשליטה גברית( שפתחיהן מזכירים איבר מין גברי ונשי בו- בזמן. כמו כן, כאילו כדי להמתיק את הנורא, תלתה מולגן אובייקט בצורת בד בדיקה מוגדל, שעשוי כולו מקוביות סוכר לבנות. בדי הבדיקה, הדגישה האמנית, מזכירים את צורת האות י', "האות שהיא עצמה טאבו ביהדות" )ילין, 2114(. בעבודת הווידיאו "חמש ועוד שבע" )שהוצגה לראשונה בתערוכת סיום הלימודים של מולגן במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל, 2110( נראות שבע נשים צועדות )תמונה 01(. הן לבושות בשמלות לבנות ובהן ריבוע חשוף באזור הבטן והטבור )א זכור לרחם(. הנשים צועדות בטור כשהן עוברות דרך קערות עם מים אדומים ומכלים עם מים שקופים. כפות רגליהן נשארות אדומות גם אחרי הטבילה במים הנקיים. הפלישה הפטריארכלית הממשטרת עולה בעבודה בדמות יד המחזיקה מוט חודר. הצגתו של הדם בהקשר היהודי בעבודותיה של מולגן מתריסה נגד השליטה הגברית, המיוצגת, בין השאר, בחותמות הכשר של בד"ץ )בית דין צדק, מוסד משפטי של העדה החרדית, המנפיק, בין השאר, אישורי כשרות(, המרוחות בדיו אדומה. "אנחנו לא מזדעזעות מהאדום שעל הבד", צוטטה מולגן, "אלא מהבד עצמו" )גילרמן, 2119(. כמו אמניות אחרות בשדה, גם מולגן מזירה חפצים השייכים לעולם הריטואל הדתי ומתיקה אותם לעולם האמנות. במעשה זה היא חושפת בראש ובראשונה עולם מוסתר ומודחק ומציבה אותו בחלל כשהוא פתוח לדיון ולביקורת. מולגן: עמוד 23

22 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 עד שפגשתי את מדריכת הכלות לפני החתונה, לא ידעתי במה מדובר. זה דבר שנשמר בסוד, האימהות לא מדברות על זה עם הבנות. אני פוגשת בתערוכה נערות צעירות דתיות שאין להן מושג מהן הלכות נידה )גילרמן, 2114(. תמונה 11 חגית מולגן, "חמש ועוד שבע", 2114, וידיאו, 2.15 דקות. אוסף האמנית. מבט מגדרי ביקורתי בלתי מתפשר, המכוון פנימה אל עולם האורתודוקסיה המודרנית, עולה גם ביצירותיה של חנה גולדברג )נ' 0959(. גולדברג חושפת את מה שמטואטא בחברה הדתית אל מתחת לשולחן ונשאר לא- מפורש ולא-מוגדר. לדבריה, הסבטקסט המושעה הזה חזק לא פעם מהטקסטים הקנוניים הממשטרים, אלא שבשל שקיפותו, קשה יותר להתמודד אתו בצורה ביקורתית גלויה )גולדברג, 2119(. בעקבות איקונוגרפיה מוכרת של דמות ששקית ניילון מכסה את פניה וחונקת אותה, או דיוקנאות נשים חסרות פנים או מכוסות פנים, ציירה גולדברג בצבעוניות עזה פורטרטים עצמיים עם שקית ניילון שקופה המכסה את כל ראשה )"תערוכה צנועה", שמן על בד, 120x , ס"מ. אוסף האמנית(. שקית הניילון שביצירות, שמזכירה גם מטפחת לכיסוי ראש, אמנם מאפשרת למתבונן מבחוץ להביט פנימה, אך אינה מאפשרת לדמות המכוסה לראות. עובדה זו מטעינה את היצירה במשמעות מטפורית. גולדברג: "בניגוד להצהרת הכוונות ההלכתית שכאילו מייעדת את כיסוי הראש כהגנה על האישה מפני המבט הגברי החודר, הרי שלמעשה היא חוסמת את המבט של האישה החוצה" )גולדברג, 2119(. שולחנותיה של גולדברג מכוסים במפת שבת לבנה, ודרכם מתגלה המכוסה, הדחוי והמודחק-המגדרי בשיח של העולם הדתי. האמנית אף צילמה במכונת צילום עמודים מתוך ספר ילדים העוסק בנושא השבת, והניחה את התצלומים מתחת למפות טרלין שנמתחו על מסגרות עץ. כך גם עולה נושא האינדוקטרינציה של חלוקת התפקידים וההיררכיה המגדרית במשפחה הדתית. לדברי גולדברג )2119(, המצאת מפת בד הטרלין היתה סמן של הקלה על עקרת הבית, מאחר שחסכה את העמל שבהלבנת מפות הכותנה הלבנות וגיהוצן )עם השנים הפך הטרלין לסמל של טעם עממי זול(. עמוד 24

23 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי "שולחן ערוך" הוא שולחן קונקרטי, אבל גם קודקס הלכתי. בסדרת העבודות של גולדברג בשם זה, הדימויים מספרי הילדים מתגלים רק אם מתקרבים מאוד ומביטים בהם מזוויות מסוימות. הדימוי המטושטש הנראה מבעד לבד מכוון ליחס המקובל לנושא בשיח הדתי. גולדברג מצביעה על כך שתפקידי מגדר מקובלים נשארים שקופים, מאחר שאינם מופיעים כהלכות או כטקסט גלוי, ולכן קשה להתמודד עמם באופן ישיר. בתמונות, מקומם של הבנים והבנות מוגדר ומובחן: הבנים, למשל, לומדים תורה, ואילו הבנות מנקות את הרצפה )תמונה 00(. תמונה 11 חנה גולדברג, "שולחן ערוך", 2113, מיצב קיר: צילומי זירוקס ומפת טרלין, 35x51 ס"מ. אוסף האמנית. באותה סדרה גם תפרה גולדברג על בד הטרלין דימויים מתחום התרבות הדתית הפופולרית. באחת העבודות, למשל, היא מציגה קבוצה של בנות עובדות, ובן אחד מפריע להן )"שולחן ערוך", הדפסה צבעונית על מפת טרלין, 270x , ס"מ. אוסף האמנית(. על מפה אחרת רקמה האמנית קלפי משחק בנושא השבת עמוד 25

24 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 )"שולחן ערוך", חוט רקמה, קלפי משחק על מפת טרלין, 205x , ס"מ. אוסף האמנית(: הילד זוכה לברכת אביו לפני תחילת סעודת השבת, ואילו הילדה ממתינה בצד לתור ה. אחד משולחנותיה של גולדברג הוא שולחן עגול הערוך עבור משפחה שלמה, אלא שצלחותיו הן חפיסות ריקות של גלולות למניעת היריון )תמונה 02(. "הגלולה", שסימנה יותר מכול את המהפכה המינית ו"שחרור האישה", נותרה טאבו שלא נדון כמעט בפרהסיה בציבור הדתי. לדברי האמנית )גולדברג, 2119(, גם ריבוי הילודה אינו נדון בגלוי בטקסטים הקנוניים. האקט החתרני של גולדברג מציב את סוגיית ריבוי הילדים ומשטור הילודה "על השולחן", באופן המחייב את המסובים להישיר אליה מבט. תמונה 12 חנה גולדברג, "בנייך כשתילי זיתים", חפיסות ריקות של גלולות למניעת היריון, רקמה בחוט זהב ומדבקות, 2113, קוטר: 11 ס"מ. אוסף האמנית. במוקד יצירתה של אנדי ארנוביץ, אמנית ילידת ארצות-הברית החיה ויוצרת בישראל, עומד השיח הפמיניסטי הדתי המתחדש. עם זאת, עיסוקה בטקסטיל ובלבוש מציף שיח פמיניסטי אמנותי נפוץ המת קף את היופי, הקישוטיות והא ומנות כערכים ראויים. הטיפול בעולם החוק מן העבר ובעולם ההלכה של ההווה בולט מאוד ואף ייחודי לעולם האמנות היוצא מבית המדרש של העולם הדתי, והוא עולה ביצירתה של ארנוביץ שוב ושוב. עמוד 22

25 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי העיסוק בסוגיית הסוטה המקראית והחז"לית, למשל, כמו גם ביטוייו המגדריים, עולים בתקופה האחרונה לדיון מחודש הן בשיח האמנותי ובהקשר המגדרי והן במסגרת מגמות חדשות בחקר התלמוד. "קבוצת התיאטרון הירושלמי" העלתה הצגה בנושא )העליון-ישראלי, 2119, ע' (, ורוחמה וייס )בשיתוף עם מגדלנה חפץ( הציגה בשנת 2112 את המיצג "'והקריב אותה הכהן' בית-המדרש של הסוטה". וייס )נ' 0922( נדרה לחיות במשך שבוע בחלל תצוגה במרכז ירושלים, וללמוד וללמד את מסכת סוטה, העוסקת, לדבריה, במשטור המיניות הנשית ובאלימות הממסדית כלפיה. גם עפרי כנעני )נ' 0915( יצרה מיצב וידיאו העוסק בסיפור תלמודי המתייחס ל"אישה סוטה", ורבקה פוטשבוצקי )נ' 0952( הציגה מיצב המתייחס לטקסט המקראי והתלמודי ומציע לו הקשרים עכשוויים )תמונה 03(. פוטשבוצקי היא אמנית-חוקרת, המציעה את מסקנותיה באמצעות מיצבים הנדמים כמעין ערכות נשיאה מלאות בשרידים מארכיונה החזותי. בשנים האחרונות התברר היטב כי מתוך הכאוס הפוסט-מודרני צומחת לא רק פתיחות, אלא גם הקצנה דתית. הפונדמנטליזם שמחפש יציבות כאילו אומר "אין לנו על מה להישען, אלא על כתבי הקודש". מצב קיומי כלל- עולמי זה, שמתגלה מצד אחד בפוסט-מודרניזם ומצד אחר בפונדמנטליזם הולך וגובר, מתקיים הן במזרח והן במערב. פוטשבוצקי מחברת בעבודתה בין פונדמנטליזמים שונים ומנכיחה את הנשים כקורבנותיהם. תמונה 13 רבקה פוטשבוצקי "ערכת שמלה: תיקון לטקס סוטה )לסקינה(", 2111, מיצב וידיאו, שמלה עומדת מעל אגן מים ומטפטפת 151x11x125 ס"מ בקירוב; שמלה מונחת על אלונקה )מוצבת תחת הקרנת וידיאו( 41x21x125 ס"מ בקירוב. אוסף האמנית. למעשה, העבודה של פוטשבוצקי מתייחסת למבחן הסוטה המקראי, שבו ש ם האל, הכתוב בדיו, נמחה במים והאישה אנוסה לשתות אותם )במדבר ה, י"א-ל"ג(. מורשתו האכזרית של טקס מעין זה עולה ביצירה במחווה לסקינה מוחמדי אשטיאני, שהואשמה בניאוף ונגזר עליה מוות בסקילה לפי חוקי השריעה המקובלים כיום באירן. פוטשבוצקי מרחיקה עדותה רק כדי לחזור ולהצביע על מקורות פטריארכליים משותפים, המייצרים מרחב של דיכוי לנשים. בספרו הטקס שלא היה מקדש, מדרש ומגדר במסכת "סוטה" )ירושלים: מאגנס, 2112( מציע חוקר התלמוד ישי רוזן-צבי לקרוא את הטקסט לא כתיאור ריאלי, אלא כפנטזיה תנאית, שמעולם לא התקיימה עמוד 21

26 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 במציאות. רוזן-צבי מזהה במיתוס הזה עיסוק אובססיבי של גברים בסכנות שנדמות בעיניהם כטמונות בנשים ובחוסר האפשרות של גברים להתמודד עמן. "מלבוש האישה הסוטה" של ארנוביץ מצטרף לשיח נרחב זה )תמונה 04(. הוא כולל חצאית ואפוד העשויים מנייר אורז יפני שקוף הכולא בתוכו שיער, עפר ואותיות עבריות מפרשת הסוטה )במדבר, ה, י"א-ל"ג(. כל אלה מאזכרים את מאפייניו של הטקס המומצא הזה. כמו בכל יצירותיה של ארנוביץ, גם כאן ניתן לחוות את ה"מלבוש" שלה ברמות שונות, כפי שמציינת דבורה ליס: הוא מתייחס לכל מי שנשפט, לכל מי שחופצן והוגדר אשם עד שחפותו תוכח. היצירה הזו עוסקת בחוויות של חשיפה חסרת אונים לעיניו החטטניות של הציבור או למצב שבו אדם נשפט על ידי הקהילה כולה. ארנוביץ מתחברת לחוויית הסבל יותר מאשר לגזר הדין. למתבונן, המלבוש הזה יכול להעלות זיכרונות אישיים של חוויות קורבן, של פגיעות ושל בושה פומבית )ליס, 2101, ע' 5(. עמוד 22

27 דוד שפרבר אמנות יהודית-פמיניסטית במרחב הדתי תמונה 14 אנדי ארנוביץ, "מלבוש האישה הסוטה", 2111, מיצב קיר: נייר אורז יפני, שיער, עפר, פילם וחוטים, 110x46x13 ס"מ. אוסף האמנית. תצלום: אבשלום אביטל. כמו נחמה גולן, גם ארנוביץ מתיקה טקסטים מעולם הדת ליצירתה, ומתארת באמצעותם עולם מורכב המסרב ליישר קו עם ההבניות הנוקשות המקובלות. לדבריה )ארנוביץ, 2100(, השימוש שהיא עושה בטקסט המקודש אינו אקט של התרסה בלבד, אלא גם, ובעיקר, פעולה של "מעלין בקודש" )תלמוד בבלי, שבת, כ"א, ע"ב(. בסדרה "מעיל העגונה" מתמודדת ארנוביץ עם אחת מאבני הנגף של ההלכה היהודית המודרנית )תמונה 05(. האמנית צילמה כתובות עתיקות, הדפיסה אותן, קרעה אותן לקרעים זעירים וחיברה אותן מחדש כמעילי נייר מסיביים. העגונה היא אישה שאינה יכולה להינשא שוב בגלל סירובו של בעלה לתת לה גט, או בגלל העדר הוכחות חותכות למותו. ביצירתה של ארנוביץ, השרוולים, האמרות והצווארונים תפורים וסגורים, והחוטים לא נחתכו. הכתובות קרועות לרצועות שלא מתחשבות במילים ובאותיות הכתובות עליהן, מטפורה למצב נישואיה עמוד 29

28 מגדר כתב עת למגדר ופמיניזם גיליון 0 נובמבר 2102 של העגונה. הסיבים נותרים תלויים, תזכורת לכך שגם העגונה נותרת תלויה והמעמד שלה נותר לא מוגדר. מעילה של העגונה נדמה כספוג בצער עמוק וטעון באנרגיה רגשית עצומה )ליס, 2101, ע' 5(. תמונה 15 אנדי ארנוביץ, "מעיל העגונה", 2111, מיצב קיר: קרעי סריקות דיגיטליות של כתובות עתיקות וחוטים, 151x153 ס"מ. אוסף האמנית. תצלום: אבשלום אביטל. ארנוביץ אף מגלה עניין רב בחפצים שיוצריהם נסכו בהם משמעות מאגית, כגון קמעות. היא מרותקת לצורך האנושי ליצור נראטיבים מיתיים שאפשר לבקש מהם נחמה בשעות של קושי, וכן לאמונות ולמנהגים שמאפשרים שליטה כביכול במה שאין אפשרות לשלוט בו. אחדות מיצירותיה של ארנוביץ הן עצמן בעלות אופי של קמע, וכאילו טוענות לכוחות על-טבעיים או לסגולות כישוף. כוחם המגונן העל-טבעי של חפצים מהלך קסם על ארנוביץ, מה שהוביל אותה ליצור את היצירה "חלום הבלהות של לילית" )2119, מונוטייפ, ליטוגרפיה צילומית על נייר ג'והנות, עמודי סידור, דיו וחוטים, 40.8x25.5 ס"מ. אוסף האמנית(, פריט אופקי עצום שנועד לעטוף את חלקה הפנימי של עריסת תינוק. "הפגוש המרופד" הזה מורכב מטקסטים שונים וממפות קבליות עם תמונות של רבנים, שהאמנית מצאה בשכונה החרדית מאה שערים בירושלים. הטקסטים המגולגלים נראים כאילו נטבלו בדם, והם קשורים בחוטי כותנה אדומים, משי וזהורית, חוטים מאגיים שנועדו להרחיק את עין הרע. המיתוסים הבסיסיים הנוגעים ללילית מזהים אותה בעיקר כגנבת תינוקות ממין זכר. קמעות רבים שנועדו לנשים הרות ולתינוקות, מימי הביניים ועד לימינו, משתמשים בשמות ובסכ מות של מלאכים )סנוי, סנסנוי וסמנגלוף( כדי להרחיק את לילית. לעתים מניחים גם סרט אדום בעריסה כדי להרחיק מעל התינוק את לילית. עמוד 11