Microsoft Word - רבני ערים - הקובץ הסופי _2_.doc

תמליל

1 מינוי רבני ערים בישראל איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין פרויקט "שביל הזהב" נובמבר 2013 כסלו התשע"ד

2 כל הזכויות שמורות למכון לאסטרטגיה ציונית קינג גורג 58, ירושלים, טל: הודפס בישראל 2014

3 1 המכון לאסטרטגיה ציונית הוא גוף עצמאי הפועל למען שמירת צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל על פי עקרונות מגילת העצמאות. המכון פועל לשמירת זכויות האדם במדינת ישראל ברוח עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. המכון פועל למען הידוק הקשר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל על פי ערכי הציונות. המכון עוסק בעריכת מחקרים, כתיבת תכניות והגשתן, הדרכת מנהיגים צעירים, ייזום כינוסים, סמינרים, סיורים ופעילויות אחרות למען חיזוקה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. The Institute for Zionist Strategies is an independent non-partisan organization dedicated to the preservation of the Jewish and democratic character of the state of Israel, according to the principles of Israel's Declaration of Independence. The Institute strives to promote human rights within Israel in the spirit of the principles of freedom, justice, integrity, and peace as prescribed by the Jewish Heritage. The Institute strives to fortify the bond between the Jews in the Diaspora and the state of Israel, according to the values of Zionism. The Institute engages in research, formulation and advancement of programs, training of young leadership, organization of policy conferences, seminars, and field study missions, and in other activities to strengthen the State of Israel as the National Homeland of the Jewish People. רחוב המלך ג'ורג' 58, מיקוד: ירושלים 58 King George St., Jerusalem Tel ; Fax: info@izs.org.il;

4 2 תוכן עניינים תקציר... 3 הקדמה...6 חלק ראשון: מינוי רבני ערים מקורות הלכתיים והיסטוריים הנוגעים למינוי רבנים מינוי על ידי הציבור הורשת המינוי מאב לבן מינוי על ידי השלטון מינוי על ידי חכמים סיכום המקורות ההלכתיים וההיסטוריים הליך בחירת רבני ערים מתקופת היישוב ועד היום הבעיות בהליך הבחירה משקל מכריע לציבור הדתי ייצוג מועט לקול הנשי מינוי ועדת הבחירות ונציגי בתי הכנסת בעיות במינוי נציגי המועצה הדתית ומועצת העיר שיתוף נציגי המועצה הדתית בגוף הבוחר...36 עיכוב הליך הבחירה על ידי שר הדתות סיכום הבעיות בהליך הבחירה חלק שני: משך כהונת הרב רקע היסטורי מקורות הלכתיים הדנים במשך כהונת הרב משך כהונת רבני ערים מתקופת היישוב ועד היום הבעיות בהליך הקיים ועדות והצעות חוק ניסיונות לרפורמה במשך כהונת רבני ערים. 52 חלק שלישי: סיכום והמלצות התנעת הליך הבחירה ועדת הבחירות הגוף הבוחר עקרונות להרכבת הגוף הבוחר הצעות להרכב הגוף הבוחר השוואת החלופות משך המינוי...61 ביבליוגרפיה... 64

5 3 תקציר הליך בחירתו של רב עיר בישראל הנו הליך קשה וסבוך שמעורבים בו מאבקים פוליטיים רבים. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כך שכמעט כל מינוי רב עיר נתקל במאבקים משפטיים ומתעכב במשך שנים רבות. בשל כך, בכמה מפסקי הדין של בג"צ בשנים האחרונות הועלה הצורך לשנות את התקנות. בנייר עמדה זה אנו מבקשים להציע תיקונים לחלק מהבעיות שהתגלו בהליך הקיים. חלקו הראשון של נייר העמדה עוסק בהליך המינוי. תחילה מובא הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי של הליך המינוי המביא למסקנות הבאות: מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו הוא אמור לשרת. הבחירה יכולה להיעשות ישירות על ידי הציבור המקומי, על ידי ועדת מינוי הנבחרת בידי הציבור המקומי, או על ידי השלטון המקומי הנבחר בידי הציבור המקומי. הליך הבחירה צריך למזער שיקולי בחירה לא ענייניים. כמו כן, נכון לבחור בהליך שלא יעורר מחלוקות ציבוריות מיותרות. אסור לרב להתמנות על ידי השלטון כנגד רצון הציבור המקומי. מעורבותם של החכמים הנ ה חיונית בשלב ההסמכה של המועמדים, אך אין להם סמכות יתרה לפעול כנגד רצון הציבור בשלב המינוי. לאחר מכן נבחנת ההיסטוריה של מינוי רבני הערים בישראל החל מתקופת היישוב ועד היום, וממנה ניתן לראות כי במהלך השנים גברה מידת מעורבותו של השר לשירותי דת בהליך המינוי. החוק מנחה את השר לשירותי דת להתקין תקנות להליך בחירות לרב העיר, אך לא מעניק לו סמכות ישירה למינוי. למעשה, מעורבותם הגוברת של שרי הדתות בהליכי מינוי רבני ערים עומדת בניגוד להנחיות החוק. לאחר מכן, מובאות הבעיות שעוררו התקנות לבחירת רבנים. על פי התקנות הנהוגות כיום, הגוף הבוחר את רב העיר מורכב מנציגי המועצה הדתית (25%), נציגי מועצת העיר (25%) ונציגי בתי הכנסת בעיר (50%). בין הבעיות המתקיימות בהליך ניתן למנות את הבעיות הבאות: לציבור שאינו דתי ולציבור הנשים ישנה נציגות מועטה ביותר בגוף הבוחר.

6 4 שרי הדתות השונים מתערבים לעתים קרובות במינוי ועדת הבחירות ובמינוי נציגי בתי הכנסת בניגוד להנחיות החוק ומטים את הליך הבחירות לטובת המועמד המועדף עליהם. התקנות לא מגדירות באופן ברור מי יהיו נציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת העיר בגוף הבוחר והדבר מביא למחטפים ומאבקים סביב מינוי נציגים אלו. ישנו פגם בהשתתפות נציגי המועצה הדתית בגוף הבוחר, הן מכיוון שנציגים אלו הם למעשה גוף ממונה (בחלקו הגדול על ידי שר הדתות) ולא גוף נבחר, והן מכיוון שנציגים אלו יהיו כפופים להכרעותיו ההלכתיות של רב העיר שעתיד להיות ממונה עליהם. התקנות אינן מחייבות את השר לשירותי דת למנות רב לעיר שאין בה רב. חלק מהשרים השתמשו בכוח זה על מנת לעכב את הליכי הבחירות כאשר סברו שהמועמד המועדף עליהם לא ייבחר. בחלקו השני של נייר העמדה נידונה שאלה הנגזרת מהליך המינוי: לכמה זמן המינוי תקף? מבחינה היסטורית, ברוב קהילות ישראל היה מקובל למנות את רב הקהילה לזמן קצוב, בדרך כלל לתקופה של בין שלוש לחמש שנים. רוב הפסיקות ההלכתיות אינן מוצאות פסול בקציבת משך כהונת הרב. ישנן אף פסיקות המתירות הפסקת כהונת רב גם באמצע הכהונה במקרה שדעת הציבור אינה נוחה מתפקודו של הרב. כאשר בוחנים את ההיסטוריה בישראל מאז תקופת היישוב רואים כי בתחילה קבעו התקנות כי הרב ייבחר לתקופה של חמש שנים. ב נקבע בתקנות כי תפקיד הרב אינו מוגבל לתקופה מסוימת, אלא עד הגיעו לגיל 75 (או 80 באישור מועצת הרבנות הראשית), וב הוקדם גיל הפרישה ל- 70 (או 75 באישור מועצת הרבנות הראשית). בפועל, מועצת הרבנות הראשית מאריכה את כהונתם של כל הרבנים באופן אוטומטי. הבעיות בתקנות אלו: ישנם רבנים רבים שנבחרו בעבר, אך אינם משקפים את רצון הציבור כיום; פעמים בגלל שינויים באופי הקהילה, ופעמים בגלל חוסר שביעות רצון של הציבור מתפקודו של הרב. כך או כך, לקהילה אין אפשרות להחליף את הרב. רבנים רבים ממשיכים לכהן על אף שעברו את גיל הפרישה.

7 5 החלק השלישי של נייר העמדה מתמקד בהצעות אופרטיביות לשינוי התקנות. לגבי התקנות למינוי רבני ערים מוצע כי: שר הדתות לא יוכל לעכב את המועצה המקומית במינוי ראשון. רב עיר לגבי הרכב הגוף הבוחר מובאות מספר הצעות שבאות לתת מענה לעקרונות הבאים: o הבחירות צריכות לשקף את רצון הציבור המקומי. o הבחירות צריכות לתת העדפה מסוימת לחלקו של הציבור העתיד לצרוך את השירותים שהרב יספק, על פני חלקו של הציבור שאינו צורך שירותים אלו. o הליך הבחירה צריך להיות פשוט ומוגדר בצורה ברורה, כדי למנוע מאבקים ציבוריים ומשפטיים ביישומו. ההצעה המביאה לאיזון בין העקרונות הקודמים היא שהגוף הבוחר יורכב באופן הבא: 50% o יהוו כל חברי המועצה המקומית המייצגת את דעת הציבור המקומי. 50% o הנוספים יהיו בצורת גוף שייבחר על ידי כל חברי המועצה המקומית ויורכב מרבנים (בעלי הסמכה מהרבנות הראשית לישראל) ומטוענים וטוענות רבניות המתגוררים בעיר. לגבי משך כהונת הרב מוצע כי: תקופת כהונתם של רבני הערים תוגבל לקדנציה של עשר שנים. בסופן תינתן לרב העיר המכהן האפשרות להתמודד בשנית על משרת רב העיר, וכן הלאה, עד שהרב יגיע לגיל הפרישה. יש לקבוע תקופת מעבר, שלאחריה תופעל תקנה זו גם על כהונת הרבנים המכהנים כיום. את התקנות החדשות לאחר השינוי, יש לעגן בחקיקה ראשית ולא להסתפק בשינוי תקנות שר הדתות, כדי לתת להם תוקף ויציבות, ולמנוע שינויים תכופים בתקנות הנגזרים כתוצאה מהשינויים בהרכב הפוליטי של השלטון.

8 6 הקדמה "'ה ר בּ ה אַר בּ ה ע צּ בוֹנ ך ו ה ר נ ך בּ ע צ ב תּ ל ד י ב נ ים' (בראשית, ג, טז) - אלה דברים אמר הקדוש-ברוך-הוא לחווה לאחר אוכלה מפרי עץ הדעת. בהוֹל ד תו ובישראל של ימינו, הרבה עצב, מכאובות וייסורים כרוכים שמואל אליהו אמינוף נ' 861/98, בג"צ של רב עיר". (השופט מישאל חשין, אלטלף) הליך בחירתו של רב עיר בישראל ה נו הליך קשה וסבוך שמעורבים בו מאבקים פוליטיים רבים. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כך שכמעט כל מינוי רב עיר נתקל במאבקים משפטיים ומתעכב במשך שנים רבות בפסק דין שעסק בבחירת רבני העיר בפתח תקווה, בנובמבר הרבות ארבל באריכות לבעיות הטכניות עדנה התייחסה השופטת שבתקנות הקיימות: "בטרם נפנה לבחינת העניין שבפנינו אומר באופן כללי כי לטעמי התקנות יצרו הליך פוליטי מורכב ומסורבל המעכב ברשויות מקומיות רבות את בחירתו של רב העיר, ורצוף בפרצות המאפשרות הפרת כללי מנהל תקין. ההתדיינויות המשפטיות הרבות שהעסיקו את בית משפט זה בעניין בחירת רבני עיר ברשויות שונות מלמדות על הקשיים הרבים בהליך זה... ברשויות מקומיות רבות מתעכב מינוי רב העיר במשך שנים רבות מבלי שצרכי הדת של תושבי הרשות מקבלים מענה ראוי כנדרש. כמו כן עולה מדיווחים תקשורתיים כי פעמים רבות מסכמים נציגי המפלגות השונות ברשויות המקומיות על זהותם של רבני העיר שימונו עוד בטרם הליך הבחירות. העובדה כי בסופו של הליך רבנים אלו אכן נבחרים מלמדת על חוסר התוחלת בהליך הבחירות הקיים כיום. לטעמי, אם כן, היה ראוי לבצע חשיבה מחודשת בעניין הליך הבחירות לרבני עיר, ומכל מקום ראוי שיהיה פחות מסורבל ויותר מהיר, כך שלא יחלפו חודשים רבים ולעיתים שנים עד לסיומו, 1 שמשמעותם פגיעה בתושבי המקום". השופט יורם דנציגר הודיע כי הוא מצטרף לדברים אלו, ובאופן דומה נהג גם השופט נעם סולברג: "כדברי חברתי השופטת ארבל: הליכי בחירת רבני עיר טעונים תיקון, למניעת בזיון וקצף שבמצב הדברים כיום, 2 ולהבטחת מתן מענה הולם לצרכי הדת של תושבי הערים". בפסק דין 1 2 בג"צ 8773/11, הרב שמעון ביטון נ' השר לשירותי דת. שם.

9 7 אחר אף המליצו לאחרונה שופטי בג"צ למשרד הדתות לבחון את שינוי 3 הליך הבחירות הנוכחי. הצורך בעיסוק בנושא בחירת הרבנים מתחדד על רקע הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו לאחרונה. מספר רשויות ביקשו למנות לעצמם רבני עיר חדשים, אך בג"צ הורה לדחות את כל הליכי מינוי הרבנים לאחר קיום 4 הבחירות. בנייר עמדה זה נרצה להציע תיקונים לחלק מהבעיות שהתגלו בהליך הקיים. לצורך כך, בחלקו הראשון של נייר העמדה נסקור את הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי של הליך המינוי, ונצביע על הבעיות השונות בהליך המינוי הנהוג כיום. בחלקו השני של נייר העמדה נדון בשאלה הנגזרת מהליך המינוי: לכמה זמן המינוי תקף. גם בסוגיה זו נבחן תחילה את הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי, ולאחר מכן נצביע על הבעיות השונות באופי ההליך הקיים כיום, ועל הניסיונות השונים לרפורמה בתחום שנעשו בשני העשורים האחרונים. בחלקו השלישי של נייר העמדה נציע הצעות והמלצות ליישום, הנגזרות מתוך העיון המפורט שבשני החלקים הראשונים. בג"צ 2430/11, עמותת ברית נאמני תורה ועבודה נ' השר לשירותי דת. בג"צ 5224/13, אבי בטיטו נ' השר לשירותי דת. 3 4

10 8 1.חלק ראשון: מינוי רבני ערים 1.1 מקורות הלכתיים והיסטוריים הנוגעים למינוי רבנים רבני קהילה, שכונה או עיר, המוכרים בימינו ה נם חלק ממוסד הרבנות המקומית. מוסד זה ה נו "חדש" יחסית במונחים הלכתיים, ואת ניצניו הראשונים אנחנו מכירים משלהי ימי הביניים. על נושא זה כותב ההיסטוריון ד"ר אברהם יצחק איגוס: "חקירה רחבה של הספרות הרבנית של המאות הי"א והי"ב, מביאה אותנו לכלל הדעה שבמאות הללו לא היו רבנים פרופסיונליים בקהילות אשכנז וצרפת. בכל הספרות הרחבה של תקופה זו אי אפשר למצוא אף זכר לקהלה שקבלה עליה רב אחד להורות בדיני איסור והיתר, ולעסוק בגיטין ובקידושין, ולהיות הפוסק והדיין של הקהלה ולקבל שכר על כך. בקהלות הקדומות היו ראשי הקהל, בעלי בתים חשובים שנבחרו על ידי חברי הקהל לנהל את עניני הקהל, והם היו עוסקים באמונה בין במילי דמתא בין במילי דשמיא, בלי קבלת שכר. ונראה שאפילו תלמידי חכמים מפורסמים היו חברי הקהל, והיו משלמים מס כבעלי בתים פשוטים... לעומת זה, החל מהמאה הי"ד יש לנו ידיעות רבות על רבנים פרופסיונליים, על הדרישה שיקבלו תעודה מיוחדת (שקראו לה בשם 'היתר הוראה' או 'סמיכה'), על סכסוכים בין רבנים בטענת הסגת גבול, ועל הופעת הרב הקהלתי, המושל בכיפה, מקפיד על כבודו בעקביות, 5 ומאיים בחרם ובשמתא כגדול הדור". בדעה דומה מחזיק פרופ' אברהם גרוסמן: "רק בשלהי המאה השתים עשרה ובמאה השלוש עשרה מתגלים פה ושם עקבותיהם של רבנים שמילאו פונקציה רוחנית מעין זו של רב מקומי בהנהגת הקהילות בגרמניה ובצרפת. ואולם לא מדובר בתפקיד רשמי, והם לא נטלו שכר מקופת הקהילה. אמנם אין בידינו עדויות מפורשות לאי קיומה של משרת רבנות רשמית באשכנז הקדומה, אך זו התמונה העולה משתיקתם המוחלטת של המקורות... מאחר שמדובר 6 בעשרות מקורות מגוונים, שתיקתם רבת משמעות ומשכנעת". בנסיבות הללו אפשר להבין מדוע כמות המקורות ההלכתיים הנוגעת למינוי רבנים מקומיים אינה גדולה. מטבע הדברים, המקורות שמתייחסים 5 אברהם יצחק איגוס, תשובות בעלי התוספות, ניו יורק התשי"ד, הוצאת תלפיות ישיבה אוניברסיטה, עמ' אברהם גרוסמן, 'קוים לדמותה של הרבנות באשכנז הקדומה', בתוך: ידידיה שטרן ושוקי פרידמן (עורכים), רבנות: האתגר, כרך ראשון, ירושלים התשע"א, עמ'

11 א( ב( ג( ד( 9 לנושא הם מאוחרים, מגיעים מתקופות שונות, ונוגעים להקשרים פוליטיים וחברתיים המשתנים מתקופה לתקופה. גם הפתרונות ההלכתיים הם מגוונים, ומותאמים לאתגרים שהתקיימו בכל תקופה. באופן זה, נראה שקשה יהיה לגזור קו הלכתי חד וברור לגבי הדרך ההלכתית הרצויה לבחירת רבנים כיום. עם זאת, ולמרות השונות הגדולה, נראה שאפשר לראות קו עקבי יחסית בכל ההתייחסויות לסוגיה זו, והוא המשקל הרב הניתן לרצון הציבור בהליך המינוי. מהן האפשרויות למינוי רב? האפשרויות המרכזיות הנוגעות לדיון הן: מינוי על ידי הציבור ( הורשת המינוי מאב לבן ( מינוי על ידי השלטון ( מינוי על ידי רבנים אחרים ( בפרקים הבאים ננסה להביא כמה מן המקורות ההלכתיים המתייחסים לכל אחת מן האפשרויות הללו מינוי על ידי הציבור בפרק זה נציג מקורות שונים הנוגעים למינויי רבנים מקומיים. המקורות, חלקם היסטוריים וחלקם הלכתיים, דוגמים באופן נקודתי תקופות שונות לכל אורך ההיסטוריה מאז הופעת מוסד הרבנות המקומית בשלהי ימי הביניים. ממקורות אלו נרצה להראות את המשקל הרב הניתן לרצון הציבור במינוי הרב המקומי. התייחסות מוקדמת הנוגעת לסוגיית מינוי בעלי תפקידים אפשר למצוא בגמרא במסכת ברכות, המביאה את דברי רבי יצחק: 7 "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל' (שמות לה, ל). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן?! אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם 7 לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן"?! רבי יצחק נסמך בדבריו על הפסוקים שבהם מצווה ה' את משה להודיע לבני ישראל על המינוי המבוקש של בצלאל. נוסח ההודעה מצביע על כך שאף כאשר ה' ממנה בעצמו הוא נמלך בציבור. קשה לדעת מדבריו של רבי יצחק עד להיכן תוקף דבריו: מי נחשב ל"פרנס" על הציבור, ומיהו תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נה ע"א.

12 10 המעמיד החייב להימלך בציבור. למרות זאת, יכולים אנו ללמוד מדבריו שדעת הציבור מהווה מרכיב חשוב במינוי בעלי תפקידים. התייחסויות ממוקדות יותר נוכל למצוא החל מסוף המאה הי"ג, כאשר התחיל מוסד הרבנות המקומית המקצועית להתפתח. 8 הריב"ש (סוף המאה הי"ד) עוסק באחת מתשובותיו בסכסוך הנוגע לרבנות בצרפת. מקור זה הוא אחד המקורות הקדומים העוסקים בפירוט במינוי רבנים, בסמיכה ובנוהגים הקשורים בהם בתקופה זו, והוא משמש גם כמקור לפסיקות הלכתיות מאוחרות יותר וגם כמקור היסטורי. ממקור זה אנו למדים על משקלו של רצון הציבור בבחירת הרב כאשר הוא מתנגש עם מינוי על ידי חכמים. נשוב לעסוק בתשובה זו בסעיף העוסק במינוי על ידי חכמים. בסקירה היסטורית על מוסדות הקהילה בקהילות אשכנז במאות הט"ז, י"ז, י"ח, מתייחס פרופ' יעקב כ"ץ גם להליכי המינוי בקהילה, ובפרט למינוי הרבנים: "הרב נבחר, כרגיל, מבין מועמדים שונים באסיפת בעלי הבתים, או על 9 ידי גוף מצומצם המשמש באי כוחם. התנאי הוא, כמובן, שיהא מוסמך לשמש בהוראה על פי הסימנים שתיארנו למעלה. אולם את סמכותו המיוחדת לגבי בני הקהילה שואב הרב אך ורק מאקט המינוי, שניתן לו גם ביטוי רשמי ברשימת זיכרון דברים בפנקס הקהילה ובשיגור 'כתב רבנות' לנבחר כתב הכולל את תנאי קבלתו ושירותיו של הרב בקהילתו. הרב מתקבל לזמן מוגבל, כרגיל לשלוש שנים... דרך הכללה אפשר לומר, כי כהונת הרבנות הקהילתית כובשת והולכת לעצמה מקום 10 מובטח בחיי הקהילות". פרופ' חיים הלל בן-ששון מביא בספרו התייחסות לאחת התעודות שעליה חתום גם המהר"ל ואחיו, המלמדות על הליכי המינוי לרבנות במרכז אירופה: "בבוהמיה מורביה חתמו ראשי פראג וחכמיה בי"ד בכסלו שנת של"ח (1577) על הסכמה-תקנה בעניין בחירת ראשיהם. בין החתומים על התעודה הם המהר"ל מפראג ואחיו ר' סיני, והיא מסתמכת על הסכמות של חכמים קודמים. עיקרי הסכמה זו, 'שלא יתפוס אדם ראשות אלא אם כן מדעת רוב הקהל. כפי שהוא המנהג בכל קצוות שבהן יהודים 8 רבי יצחק בר ששת, שו"ת הריב"ש, סימן רעא. 9 כ"ץ מוסיף שם בהערה: "על מנהג של כל פורעי המס המשתתפים בבחירות מוסר בעל 'צמח צדק'... ברוב המקומות בחר הקהל המובחר, בפוזנא היו ל"ב, בליטא 71 בעלי בתים בוחרים". 10 יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים התשל"ח, עמ'

13 11 יושבים'... תקנות אלה הובאו לפני הקיסר, והזכירו לו שמשה ראשון לכל הנביאים וראש להם, שכל דבריו ד בּר אליהם ומצוותו, כאשר רצה למנות עליהם ראשים ומצווים אמר לעדה 'הבו לכם אנשים חכמים 11 ונבונים וידועים... ואשימם בראשיהם'". הליך מינוי רב על ידי הציבור התבצע גם בקרב היהדות הספרדית. כך מתאר זאת פרופ' מאיר בניהו בספרו "מרביץ תורה", הסוקר את סמכויותיו, תפקידיו וחלקו של הרב במוסדות הקהילה בספרד, בתורכיה ובארצות המזרח: "כל 'קהל' או מספר קהלים בעיר בחרו ב'מרביץ תורה'. צורת הבחירה אינה שווה בכל הקהלות ועברה משך הזמן התפתחויות שונות. בקהלות אחדות היתה הבחירה נעשית על דעת הפרנסים עצמם, אולם במרבית הקהלות היתה זכות דעה גם ל'יחידים', כלומר 12 חברי ה'קהל' הפורעים מס". פרופ' לאה בורנשטין הצביעה על אופן בחירת הרבנים בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז ובמאה הי"ז: 11 חיים הלל בן-ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים, תל אביב 1969, עמ' 271. המהר"ל סייג את הדברים בספרו נתיבות עולם (נתיב הדין, סוף פרק ב): "ובפרק שני דייני גזירות (כתובות ק"ה, ב') אמר רבה אמר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאלתא (- שצריך לשאול, לקחת מאחרים) פסול למידן דינא ולא אמרן אלא דלית לי לאושולי, אבל אית ליה לית לן בה ע"כ. והטעם כי הדיין שנתלה בבריות וצריך להם פסול הוא לדין, כי אין ראוי שיהיה צריך אל אשר הוא דן. ומעתה אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים והם הרבנים שהם במדינות אלו כולם תלויים בראשים וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו ואיך לא יהיה ירא מפניהם אותם שהוא נמסר בידם באולי לא יחזירו אותו לרבנותו, וראוי לומר כי דיין כמו זה פסול מדינא דלא גרע מדיין דשאל שאלתא. וכל זה ממעשה הדור הזה עם שאר דברים שהוא בארצות האלו, כי הבעלי בתים אין מאמינים להרב כי יראים באולי יצא חוץ לשורה, ולכך יש לחוש גם כן כי הרב ירא מן בעלי הבתים אם לא יעשה רצונם וגם זה מכשלה לכמה וכמה דברים, והוא יתברך ברחמיו יזכנו ואשיבה שופטייך כבראשונה ולביאת משיחנו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן". לדבריו, כאשר הרב הוא גם דיין, אם יש לו תלות בבעלי הבתים הבוחרים בו כל כמה שנים (כאשר גוף מצומצם הוא הבוחר בו, ולא כל בעלי הבתים), עלול הדבר לגרום להטיית דין. למעשה, כמה עשרות שנים לאחר פטירת המהר"ל הוארכה תקופת הכהונה, ובוטלה ההקצבה לשנה, כפי שתועד בתקנות מדינת מוראביה. ראו על כך אצל ישראל היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, סימן רצ"א. 12 מאיר בניהו, מרביץ תורה, ירושלים התשי"ג, עמ' טו.

14 ב" 12 קהילות האימפריה העות'מאנית במאה הט"ז ובמאה הי"ז רווח היה מינוים של החכמים בידי ההנהגה החילונית או בידי חברי 13 הקהילה, בדרך כלל הממונים או החברים החשובים בקהילה". הרמ"א (המאה הט"ז), מחשובי פוסקי ההלכה, מעיר על כוחו של הציבור במינוי הרב בהגהותיו ל"שלחן ערוך": "רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס (- תשלום) מהם על זה... אבל אם בא חכם אכסניא (- כאורח) לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם, לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם... ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו, אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים... ובמקום שיש מנהג לקבל רב כל זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם 14 עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו". מדברי הרמ"א אנו למדים על כמה דרכים למינוי רב מקומי: (א) האחת "שהקהל קבלו הראשון עליהם". (ב) השנייה ירושה, "אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים". (ג) והשלישית "ובמקום שיש מנהג לקבל רב כל זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם". האפשרות הראשונה היא, ככל הנראה, קבלה לא פורמאלית של הסמכות הרבנית על ידי הקהילה, בעוד שהאפשרות השלישית היא מינוי בהליך בחירות פורמאלי למשך כהונה קצוב. ניתן לראות שהרמ"א תולה את כוח המינוי בקבלת הציבור בין אם הוא מתבצע באופן פורמאלי ובין אם לאו. תוקף המינוי כברירת מחדל הוא לכל החיים, ואף עובר בירושה (בכך נעסוק בסעיף הבא), אך הציבור יכול לקצוב מראש את משך הכהונה ולקיים הליך בחירות בכל תקופה מחדש. הרב מנחם מנדל קרוכמל (המאה הי"ז), תלמידו של הב"ח ומחבר שו"ת "צמח צדק", עסק באריכות בנושא מינוי הרבנים. בשל חשיבות דבריו נביא אותם באריכות: "נשאלתי מקהל שמנהגם מעולה לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס. וכן ברירת ראשי וטובי הקהל וגבאים ודיינים ושמשים. על פי האנשים בוררים 13 לאה בורנשטין, 'מבנה הרבנות באימפריה העותמאנית במאה הט"ז ובמאה הי"ז', ממזרח וממערב א, רמת גן תשל"ד, עמ' רבי משה איסרליש, הגהות הרמ"א, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כב

15 13 העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות נוהג חדש שכל עניני צרכי צבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס 'קט ן וגדול שם הוא' (איוב ג, יט) כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה או שיש להם מעלה בתורה... ולאפוקי אותן שאין בני תורה וגם נותנים מס מעט לא יהיו מן המנויים... י ראה דלאו שפיר דמי למיעבד כך לדחות העניים הנותנים מעט... הרי מבואר בהדיא דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר... ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה הא נמי לאו שפיר דמי וראיה מהא דאיתא בחגיגה (פרק ג' דף כ"ב) מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי הוא דתניא וכו'. אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי. וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו. הרי מבואר שאפילו עדות מקבלין מעם הארץ מפני חשש איבה כשיראו שמרחיקין אותם יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנדון דידן אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל, ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם ויהיו פורשים מן הצבור ומתוך כך ירבו מחלוקות 15 בישראל ח"ו. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך". מדבריו אנו רואים שאף בתקופתו נהגו למנות את הרב על פי הצבעה של רוב משלמי המס. כמו כן, אנו רואים את דעתו שאין למנוע מעניים וממי שאינם "בני תורה" להשתתף בהליך הבחירה. בעל "פרי מגדים" (המאה הי"ח) עסק בסוגיה דומה של מינוי חזן: "ולפי זה הולכין אחר רוב דיעות ומכל מקום כבר נתבאר עכשיו הולכין אחר רוב 16 ז' טובי העיר או נבחרים". ה"משנה ברורה" (סוף המאה הי"ט) מביא את דבריו, ומרחיב זאת גם לגבי בחירת מרביץ תורה ואב בית דין: "אבל היום שידוע שבעונותינו הרבים הרבה מחזיקין במח לקת בלי טעם וריח וכוונתם שלא לשם שמים... בין לענין מנוי הש"ץ או מרביץ תורה ואב בית דין בעיר וכל כהאי גונא... הולכין אחר רוב פורעי המס. ועכשיו המנהג שהולכין אחר שבעת טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל על זה, כל מקום ומקום לפי מנהגו (פרי מגדים) והכל שלא ירבו 17 המחלוקת". באותה תקופה כותב גם הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בעל "ערוך השולחן": הרב מנחם מנדל קרוכמל, שו"ת צמח צדק הקדמון, סימן ב. הרב יוסף בן מאיר תאומים, פרי מגדים - משבצות זהב, סימן נג, סעיף יד. הרב ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סימן נג, סעיף יט, ס"ק נג.

16 "...מי שבא בעקיפין לדון שלא ברצון הציבור, והציבור מוכרחים לשתוק מפני איזה טעם - הוא מצער את הציבור, ואין קץ לענשו, ועל כזה יש תקון קדמונים מר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים. וכן כל התמנוּת, אסור לעשות לעצמו או לאחר שלא ברצון הציבור. ועיקר הציבור הם הבעלי בתים ההולכים בדרך התורה והתלמידי חכמים יראי אלקים. והעושה כן (- שמכריח את הציבור לקיים דעתו) לא יראה טוב 18 בעולם הזה ובעולם הבא". בנאום ההכתרה שלו כחכם באשי בשנת תרנ"ג (1893) מ צר הרב יעקב שאול אלישר על כך שנבחר על ידי גוף בוחר מצומצם, מנציגי העדה הספרדית בירושלים, מבלי לשתף את כל העדות. בדבריו הוא מסביר את חשיבות ההנחיה להימלך בציבור בבחירת פרנס: "...שצריך לומר בהכרח כמו שאמרנו מתחילה דכל מלך ומנהיג או פרנס כבר נגזר עליו מזמן אדם הראשון, אך שאנחנו אין אתנו יודע האמת, מי הוא אשר נגזר עליו שיהיה דבּ ר (- מנהיג) או פרנס. ולזה נמלכין בצבור. אם תראה שהצבור מוסכמים הא ודאי דנגזר עליו שיהיה הוא דבר ומנהיג, ואם יש מחלוקת גם כן צריך לראות או רוב 19 הצבור, או סנהדרין וכו'". גם רבני דורנו קובעים שמקור הסמכות של הרב המקומי הוא הציבור שממנה אותו. כך למשל קובע הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, בנושא זה: "מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו, וזו הסיבה למחויבותו של הציבור לקבלת מרות הרב שהוא עצמו מינה. הסמכות התורנית נתונה אם כן למרא דאתרא, אולם מקור הסמכות, כמו גם דרך קבלתה, נמצאים אצל הציבור... הדבר ניכר כבר מתוך התלמוד עצמו, 20 אשר הגדיר את הדיין כך: 'שהמחוהו רבים עליהם'". גם הרב שלמה דיכובסקי, שכיהן במשך שנים כדיין בבית הדין הגדול, 21 סבור כך. במאמרו "הדרך הנאותה לבחירת רבנים" האריך הרב דיכובסקי הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ג, סעיף ח. הרב יעקב שאול אלישר, 'דברי אי"ש', בתוך ישא אי"ש, ירושלים. על נאום ההכתרה של הרב אלישר ראו בהרחבה אצל יצחק הרשקוביץ, 'אין שום ניגודים והבדלים בין הרבנים והעם: גופים בוחרים רחבים לבחירת רבנים ראשיים בשיבת ציון החדשה עיון משווה במשנת ר' יעקב אלישר והרב אברהם יצחק הכהן קוק', בתוך רבנות: האתגר (לעיל הערה,(6 עמ' הרב יעקב אריאל, 'מעמדו של רב בישראל ותפקידו', בתוך רבנות: האתגר (לעיל הערה,(6 עמ' הרב שלמה דיכובסקי, 'הדרך הנאותה לבחירת רבנים', ברקאי א, ירושלים התשמ"ג, עמ'.36-33

17 15 להוכיח כי לרבנים יש הכוח להצביע על הכשרתו של אדם לתפקיד רבנות, אך המינוי עצמו הוא בסמכותו של הציבור: "כיצד יש לבחור רבנים לפי המקורות שלנו, והאם יש לנציגי הציבור מעמד בבחירות אלו? חושבני שהתשובה על כך היא חיובית... אין מנוס מן המסקנה כי הסכמת הציבור מהווה חלק אינטגרלי מן הסמיכה, וללא הסכמתם בטלה הסמיכה מעיקרה. טעמו של דבר הוא משום שהסמיכה 22 אינה רק מתן 'תעודת כושר' אלא גם הענקת סמכות וכוח". מסקירת המקורות דלעיל קשה שלא להבחין בקו העקבי והברור הדורש שמינוי הרב המקומי יהיה ברצון הציבור העומד לקבל את מרותו. עם זאת, האופן שבו מתברר רצון הציבור משתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. בחלק מהמקומות משתתפים כל משלמי המס, ובחלק מהמקומות משתתף גוף בוחר שמונה על ידיהם. בעל "ערוך השולחן" מוסיף שבעלי זכות הבחירה הם רק בעלי הבתים ההולכים בדרך התורה, ומדבריו יש להסיק שאין לשתף את מי שלא הולכים בדרך התורה. מנגד, ה"צמח צדק" מתייחס לסוגיה דומה במקצת, באשר לשאלה האם אפשר לדחות את השתתפותם של מי ש"אינם בני תורה" ואלה שאינם משלמים מסים, ולדבריו יש לשתף גם את אלה בהליך בחירת הרב. אפשר להביא שני עקרונות שיכולים לסייע בידינו לקבוע כיצד יש לברר את רצון הציבור. העיקרון הראשון מופיע בדברי ה"משנה ברורה" שהבאנו לעיל: "ועכשיו המנהג שהולכין אחר שבעת טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל על זה, כל מקום ומקום לפי מנהגו, והכל שלא ירבו המחלוקת". על פי עיקרון זה, יש להעדיף דרך בחירה שבה לא תרבה המחלוקת. לפיכך, אם ישנו הליך בחירה שימעט מחלוקת וייתן תוצאות המייצגות את רצון הציבור יש להעדיפו. כדוגמה נגדית אפשר לקחת את הליכי הבחירה הקיימים היום, שבשל פערים בהגדרת הליך המינוי, הצדדים השונים מגיעים בדרך כלל לבית המשפט ולעימותים ציבוריים אחרים. העיקרון השני מובא בדברי ה"חתם סופר": "ובתשובה אחת ביארתי דמשום הכי דייקו בתקנותם והתנו שיהיה ברצון רוב הקהל ומפני חשיבותם, משום שפעמים מסכימים רוב הקהל על דייני בוּר (- שאינם בקיאים), ומי שמקיל להם מגיז להם, ואומרים לעץ אבי אתה, על כן בעי גם כן 'מפני חשיבותם', ולא תהיה אחרי רבים 23 לרעות" שם, עמ' 34. הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק ה, חושן משפט, סימן כא.

18 16 על פי עיקרון זה, יש לוודא שהליך הבחירה הוא ענייני ושהרבנים נבחרים "מפני חשיבותם", ולא בגלל סיבות אחרות. יש להיזהר מהליכי בחירה שעלולים להביא לבחירה לא עניינית. אם רב נבחר רק בגלל שקלא וטריא פוליטית של נציגי הציבור, הרי שלמרות שההליך מוגדר היטב בצורה שלא תעורר מחלוקת, הבחירה עלולה לנבוע משיקולים לא ענייניים. מן הצד השני, אם רק "מביני דבר" יבחרו את הרב, הרי שהציבור שאיננו בקי יתרעם על כך שדעתו אינה נשמעת, ותרבה המחלוקת. הפתרונות המאזנים בין העקרונות בצורה המיטבית המתאימה לכל תקופה הם הפתרונות העדיפים הורשת המינוי מאב לבן כאשר סוקרים את המקורות ההלכתיים לגבי דרכי מינוי בהלכה, נראה לכאורה שישנם מקורות ברורים הסותרים את המסקנות שהגענו אליהן לעיל. על פי מקורות אלו, אין לרצון הציבור משקל רב בסוגיית המינוי ברוב המקרים, משום שהמינוי עובר בדרך כלל מאב לבנו גם בלי עזרתו של הציבור. בסעיף זה נציג את המקורות הללו, ואת האופן שבו התייחסו אליהם הפוסקים האחרונים. על פי התמונה שתוצג נראה שהפוסקים חלוקים האם דיני הירושה נוגעים למשרות רבניות, ובפרט בתנאים הקיימים בימינו. גם לדעת הפוסקים הסוברים שדיני הירושה נוגעים למשרות רבניות בימינו, אין הירושה יכולה לעמוד במקום שדעת הציבור אינה מקבלת את המינוי. בספר דברים נאמר על המלך שעליו לכתוב לעצמו ספר תורה "למען יאריך 24 ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". המדרש מסביר זאת כך: "'למען יאריך ימים על ממלכתו' - אם עושה הוא מה שכתוב בענין, כדאי הוא שיאריך ימים על ממלכתו. 'הוא ובניו' - שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל, שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר 'הוא ובניו בקרב ישראל'. כל שהוא בקרב 25 ישראל - בנו עומד תחתיו". בהתאם לכך פוסק הרמב"ם: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המ נויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו דברים יז, כ. ספרי דברים, פיסקא קסב.

19 17 30 במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו 26 מרובה אין ממנין אותו למנוי מן המנויין שבישראל". ובדומה פסק במקום אחר: "כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו... והוא הדין לכל שררה 27 שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו". גם הרשב"א מתייחס לעניין זה בתשובה לגבי מינוי בן של חזן: "אף על פי שיש אחר טוב ממנו, שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם, כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת האבות... וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המינויין 28 שאם היה הבן ראוי, הוא קודם לכל אדם". אלא שהמרשד"ם, רבי שמואל די מדינה (המאה הט"ז), סובר שדין הירושה לא נאמר על מינויי תלמידי חכמים: "ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וזה לשונו וכלל גדול אמרו ז"ל בכל ענייני המנויים, שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם... אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו (- אינו שווה לו), פשיטא דלכולי עלמא הגדול קודם... כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע (- בקי) בדברי תורה... עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בעניין תלמיד חכם, כי הרי כתיב "'צדק צדק תרדוף' הלך אחר בית דין יפה", ואמרו 'המעמיד דיין על הצבור' וכו'... ועל (- כן) צדקו חז"ל במסת יומא (ע"ב:) שאמרו ג' ז רים, וכתר 29 תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו'". ה"מגן אברהם" מקבל את דעת המהרשד"ם ומביא מקורות נוספים לחיזוקה. הרמ"א, שאת דבריו בנושא מינוי רבנים הזכרנו כבר בפרק הקודם, מזכיר גם הוא בהגהותיו על ה"שולחן ערוך" את דין הירושה ברבנות, אך מסייג אותו בצורה ניכרת: "אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן 31 קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם" הרמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות כלי המקדש, פרק ד, הלכה כ. רבי שלמה בן אדרת, שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן ש. הרב שמואל די מדינה, שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן פח. הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר, מגן אברהם, אורח חיים, נג, כה. רבי משה איסרליש, הגהות הרמ"א, יורה דעה, סימן רמה.

20 כלומר, דין הירושה מתבטל במקרים שבהם ישנו מנהג שהציבור בוחר רב לתקופה קצובה. ה"חתם סופר" מצדד גם הוא בתשובותיו בטענה זו: "היוצא לנו מזה... אי אין רוב הציבור מסכימים עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה וכדומה אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל, ומה שכתב הרמ"א ביו"ד סוף סימן רמ"ה בניו קודמים, נמי 32 אהחזיק עצמו בשררה קאי, אבל לא אהוראה ורבנות...". אך בסעיף שלאחר מכן נראה שהחת"ם סופר חזר בו מדבריו, והגביל אותם לרב מדינה בלבד. למעשה, גם אלו הסוברים שיש ירושה ברבנות, מסתייגים במקרה שבו אין הסכמת הציבור לירושה. כך לדוגמה כתב המהר"ם שיק: "ומכל מקום נראה דבעינן הסכמת הציבור לזה... דאף על גב דהוא בירושה אפילו הכי 33 בעינן דעת העם והשרים בזה". וכן כתב הרב אשר וייס בספרו "מנחת אשר": "והנה אף שהאבני נזר הסיק שם באריכות גדול דיש ירושה ברבנות ודחה את כל דברי החתם סופר, חידוש כתב שם בנו הגדול בעל 'שם משמואל' בשם אביו [בעל אבני נזר], דאין הבן קם במקום אביו אלא 34 אם כן הוא נתמך על ידי רוב מנין או על ידי רוב בנין של בני העיר". הרב שמואל הלוי וואזנר, בעל שו"ת "שבט הלוי", ביאר שהירושה ברבנות הייתה שייכת רק בעבר, אך כיום כשעיקר תפקידו של הרב ה נו תפקיד רוחני, אין הדבר שייך: "דאין מציאות של זמנינו דומה למציאות שבימי החתם סופר שנתקבלו הרבנים מהעיר ומקהילה היחידה אשר בעיר והיו מרי דאתריהו ממש שכל עניני העיר רובן עליהם... מה שאין כן בקהלות כגון דא, שהם קהילות פרטיות והתפקיד בעיקר רוחני, להרביץ תורה באיסור והיתר 35 ובטהרות... דהעיקר שוב שררות דתורה שאינו ירושה". הרב ישראל מאיר לאו מתייחס לסוגיית הירושה ברבנות בשאלה שנשאל בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל, וגם הוא טוען כי דין הירושה אינו רלוונטי כיום: "מנהג המדינה כיום הוא שמישרות ציבוריות אינן נחלתו של איש, ואדם שהתמנה למשרה כזו אינו רשאי להעבירו על דעת עצמו לאחר, וגם לא להורישו לבנו אחריו... יש לקיים מכרז כנהוג, ולאפשר לבן רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר חלק א, אורח חיים, סימן יב. הרב משה שיק, שו"ת מהר"ם שי"ק, יורה דעה, סימן רכח. הרב אשר וייס, מנחת אשר - במדבר, ירושלים התשס"ו, סימן נט. הרב שמואל הלוי ווזנר, שו"ת שבט הלוי, יורה דעה, חלק ד סימן קכח.

21 19 להגיש את מועמדותו במכרז. אם יימצא הבן 36 לבכר את הבן על פני אחרים". ראוי למינוי, כי אז יש מינוי על ידי השלטון בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה ביקשו השלטונות להישען על הנהגה יהודית מרכזית שתסייע בגביית המסים מהקהילות היהודיות, ולשם כך מינו במקומות ובזמנים שונים את הרבנים הראשיים או את רבני הקהילות ותמכו בהם. כך למשל, הרב יעקב פולאק מונה לרב הראשי של פולין 37 בשנת 1503, וככל הנראה גם הרמ"א החזיק במשרה מטעם המלכות. ההתייחסות ההלכתית למינויים הללו נעשית משני כיוונים. מצד אחד, יש במינוי משום דינא דמלכותא, ולפיכך הוא תקף והציבור צריך לכבד אותו. מן הצד השני, אסור שמינויים כאלו יעמדו כנגד רצון הקהל, ולפיכך אסור לממונה לקבל עליו מינוי שכזה אלא אם כן פעל לקבל את רשות הקהל. האיסור השני מודגשת בצורה חזקה במקורות ההלכתיים והגינויים עוברים עליו הם בוטים וחריפים. על החומרת הרמ "א, שכאמור לעיל החזיק כנראה בעצמו במשרת רבנות מטעם השלטון, התייחס בתשובותיו לתוקפה של משרה מסוג זה : ע" ל דבר הרב שנתנו לו שולטנות משר או מלך של אומות אי אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא. נראה דודאי אמרינן דהשררה והשולטנות שלהם ומחוקי המלך למנות שררה ומושלים למי שירצה וראיה מעזרא ונחמיה בן חכליה שהיו מושלים על פי כורש מלך פרס וכן שאר מלכי ישראל בבית שני... וכן כתבו הריב"ש בתשובה סימן רע"א והרשב"א בתשובה סימן תרל"ז דרשות מן המלך מהני (- מועילה) והוי מכלל דינא דמלכותא. ומיהו כתבו שצריך להיות ראוי לכך והוא מרצון הקהלות שנתנה עליהם וכמו שהאריכו שם. אבל מי שנתמנה שלא מרצון הקהלה עתיד ליתן את הדין אם הוא הגורם... אבל אם מינהו המלך 38 וקבלוהו הקהל עליהם ע"פ הכתב ההוא מהני ומועיל...". דבריו של הרמ"א חריפים ביותר: רב המתמנה כנגד רצון הקהילה "עתיד ליתן את הדין". דברים דומים על הבעייתיות שבמינוי מטעם השלטון כנגד 39 רצון הציבור כתב הרמ"א גם בהגהותיו על ה"שלחן ערוך". עם זאת, הרב 36 הרב ישראל מאיר לאו, 'ירושה במשרות ציבוריות', תחומין יט, אלון שבות התשנ"ט, עמ' חיים הלל בן-ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים (לעיל הערה 11), עמ' 270. רבי משה איסרליש, שו"ת הרמ"א, סימן קכג. רבי משה איסרליש, הגהות הרמ"א, חושן משפט, סימן ג.

22 א' 20 יהונתן אייבשיץ בספרו ההלכתי "אורים ותומים" קבל על הרמ"א על שהגינוי שלו למי שמתמנה שלא ברצון הקהילה אינו חריף מספיק(!): "ותמהני (על הרמ"א) שלא העתיק שהוא חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן ומאה וחמישים רבנים והוא בתשובת מהר"ם וזה לשונו: 'ועוד גזרנו ונידינו וחרמנו בשמתא וב'ש ם מיתה' שלא יהיה אדם רשאי ליטול שררה על הציבור לא ע"י מלך וכו' אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם, והעובר על זה וכו' פתו פת כותי וכו'. הדור אתם ראו ושמעו כמה רב מהעונש שיש בזה הנוטל שררה על הציבור על ידי שררה ובעוונותינו הרבים פשטה נגע צרעת ממארת הזו בזמנינו וכמה כרכים נחרבו וכמה בתי מדרש נדלדלו ע"י כן וכמה הריסות בתורה ולומדים 40 גרם זה וחובה על רבני זמן לעשות גדר וכו'". גם ה"חתם סופר" נדרש לסוגיית תוקף מינויו של "רב אחד אשר השתרר עליהם מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהילה רק על פי פקידה ממקום גבוה על גבוה. והלך וישב לו על כסא הרבנות בעל כרחם שלא ברצונם". ה"חתם סופר" נדרש לשאלה "האם מחויבים או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות ואם כדין עשה או לא ", וכך ענה : "הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במס' ברכות, נ"ה ע"א: "ר יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אא"כ נמלכין בציבור'... ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, 41 מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?.. כ"ז כתבתי על פי עיקר הדין ". ה"חתם סופר" מדגיש שגם אם מדובר ברב גדול וחשוב ש"גבהו כארזים וחסון כאלונים" אין לו להתמנות למשרת רבנות בניגוד לרצון הציבור. עם זאת, היו לא מעט מקרים של רבנים שעשו כך, ולכן מציין ה"חתם סופר" גזרה שתוקנה בנושא על ידי גדולי הראשונים: "אך כבר היו מעשים כיוצא באלו בדורות הראשונים וגזרו רבותינו על זה והוא בסוף תשובת מהר"מ מרוטנבורג: 'ועוד גזרנו וכו' שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו לא על ידי מלך ולא על ידי שר ושופט וכו'. לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים וכו' אם לא שימנו אותו רוב הקהל מפני חשיבותו והעובר על דברינו יהא... ויהיו כל ישראל מובדלים ממנו... וספריו ספרי קוסמים (- עובדי עבודה זרה)... ועל רבי יהונתן אייבשיץ, אורים ותומים, חושן משפט, סימן ג. רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק ה, חושן משפט, סימן יט.

23 21 42 תקנה זו חתומה: שמואל בר מאיר (הוא רשב"ם) יעקב בר מאיר (הוא 43 ר"ת) אליעזר בר נתן (הוא ראב"ן) ומאה וחמישים רבנים'". בהמשך דבריו מתייחס ה"חתם סופר" בחומרה יתרה עוד יותר למצב שבו המינוי נעשה על ידי השלטון, אך את שכר הרב שילמה הקהילה: "לכוף הציבור ליתן לו פרס... כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסת הרבנות על פי 44 כפיית השר גזל הוא לפי עניות דעתי". את דבריו הוא מסכם כך: "אף על פי שאין להתמנות אלא על פי רצון הציבור מכל מקום אם מינה אותו המלך והשר דינו דין דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, אך שהדיין מחויב להודיע להשררה שאין רצונו לקבל על עצמו התמניות זה שלא ברצון הקהילה, ואז אם השר כופהו על זה אז דינא דמלכותא דינא. אך אם לא הודיעהו הדיין להשר כך, ומכל שכן אם הוא השתדל לעצמו הממשלה, הרי הוא אדם שאינו הגון ומצוה להודיע להשר שהדיין זה 45 עושה שלא כהוגן ולא ישב על כסא ישראל ולא ידרוך בארמנותינו". מבחינה של כלל המקורות עולה בבירור שהמינוי מטעם השלטון אין בו די כדי להצדיק את המתמנה, ועליו לפעול כדי לקבל את הסכמת הציבור למינוי או לסרב למינוי במקרה שהציבור אינו מעוניין בו. אלא שיש לדון דיון נפרד, מה מתוך פסקי ההלכה הללו יכולים אנו להסיק למינויי רבנים הנעשים במדינת ישראל, על ידי השלטון. ישנם שני הבדלים מהותיים בין המצב כיום למצב בעבר: ראשית, השלטון במדינת ישראל ה נו שלטון יהודי ולא שלטון של גויים. שנית, מדובר בשלטון שנבחר על ידי הציבור בצורה דמוקרטית, בניגוד לשלטונות בעבר ששלטו בכוח הזרוע ולא בהסכמת הציבור. מאידך, ההתנגדות של הפוסקים למינוי רבנים על ידי השלטון המרכזי לא נומקה בכך שמדובר בשלטון שאינו יהודי אלא בכך שהמינוי נעשה בניגוד לרצון הציבור. את הדיון יש לשוב ולחלק לשני סוגי שלטון: שלטון ארצי ושלטון מקומי. לכאורה בבחירות לרב ארצי נראה שדווקא השלטון הארצי שנבחר על ידי הציבור יכול לייצג אותו נאמנה בבחירת רב ארצי, ולכן מעורבותו לא רק שאינה שלילית אלא היא הכרחית. לעומת זאת, במקרה של בחירת רב מקומי, צריך המתמנה לוודא שהנציגים הבוחרים בו מייצגים את דעת הקהילה המקומית. בחלקו השני של נייר עמדה זה נראה, כי בעשורים האחרונים גברה מעורבותם של שרי הדתות במינוי רבנים בערים השונות, הסוגריים במקור. וכן בהמשך הקטע. שם, שם. שם, שם שם, שם.

24 22 וחרגה אל מעבר לאחריות הטכנית לקיום ההליך. לפי המקורות שהובאו לעיל, נראה שדעתם של רוב הפוסקים אינה נוחה ממעורבות זו, שכן היא אינה משקפת את רצון הציבור המקומי מינוי על ידי חכמים בסעיף זה נעסוק באפשרות שלפיה הרבנים המקומיים ימונו על ידי רבנים אחרים. בתחילת הדברים חשוב לחדד הבחנה בין שלב ההסמכה לשלב המינוי. כדי שחכם יתמנה לתפקיד של רב מקומי, הוא צריך לעבור שני שלבים. שלב ההסמכה מהווה את סיום ההכשרה המקצועית. מעתה רשאי אותו חכם לפסוק הלכה, לדון, לערוך קידושין וגירושין ועוד כהנה וכהנה, על פי ההסמכה שקיבל. לאחר מכן, יכול אותו חכם להיות מועמד לכהונה במשרת רב מקומי. לאחר שלב המינוי ישנה לרב סמכות הלכתית בקהילה המקומית כלפי הקהילה שבה הוא מונה להיות רב. המינוי, בדרך כלל, כולל עמו בלעדיות מסוימת, המונעת מחכמים אחרים לפעול בתחומי הקהילה בנושאים מסוימים, וכן הוא כולל בדרך כלל תשלום משכורת, זיכיון או אמצעי אחר לפרנסתו של הרב. אין מחלוקת שלתלמידי חכמים תפקיד מכריע בשלב ההסמכה. הדיון שבסעיף הזה יתמקד בשאלה הבאה: בהנחה שהחכמים הסמיכו כמה מועמדים לשמש כרבנים, מה רמת מעורבותם הרצויה בשלב שלאחר מכן שלב המינוי. האם נכון שהחכמים ימשיכו גם בקביעת המינויים, או שמא הם צריכים להותיר את השאלה הזו בידי הציבור? המקור הראשון שבו אנו נתקלים בסכסוך בין תלמידי חכמים במרכז אירופה על הסגת גבול בתחום זה ה נו תשובה של מהר"ם מרוטנבורג (המאה הי"ג). בתשובה זו משיב מהר"ם לר' יהודה מוינא המתלונן על כך שמהר"ם דאג למנות את ר' ידידיה באותו מקום ובכך קיפח את פרנסתו. המהר"ם משיב שמלכתחילה כאשר ר' ידידיה מונה למשרה בוינה, לא היה הדבר בהשפעתו, ומשנודע לו שהמינוי של ר' ידידיה פוגע בר' יהודה הוא, מהר"ם, "כרכר כמה כרכורים" כדי שר' ידידיה לא ייכנס למשרה בוינה: "באתי בקצרה להודיע לאדוני כי לא על פי (- על דעתי) השכיר עצמו בוינא מורינו הרב רבי ידידיה, כי הוא הולך לחזר במלכות, וכאשר בא שמה השכירוהו. ואני לא ידעתי מזה מאומה, לא ברמז ובסומך. וכאשר חזר הגיד כל הענין, ולא הגיד לי ממך שום דבר. גם לא ידעתי שאתה

25 23 תקוע לשם, ושהיה בא בגבולך. והנה כשהודעתני שהיה הדבר קשה 46 בעיניך ושהוא יורד לחייך, כרכרתי כמה כירכורים להשאירו". מתוך התיאור הזה אפשר להבין שככל הנראה היה מהר"ם משתמש לעתים בסמכותו כדי להשפיע על מינוי רבנים במקומות המרוחקים מרחק רב מרוטנבורג. עם זאת, הלשון "כרכרתי כמה כרכורים להשאירו" מרמזת שככל הנראה ההשפעה לא הייתה בעלת תוקף פורמאלי. במקור מאוחר בכמאה שנה, מתאר בפנינו הריב"ש (המאה הי"ד) מקרה שונה, שבו ניסה החכם להשתמש בסמכותו הפורמאלית כפוסק הלכה כדי למנות רב במקום מרוחק. במקום זה התעורר מתח בין הסמכות של הציבור למנות את הרב לבין הסמכות ההלכתית של גדול הדור השוכן בארץ אחרת. על פי תיאור השתלשלות האירועים, רבי מתתיה נתקבל על ידי קהילות צרפת לרב. לאחר מותו מינו הקהילות את בנו רבי יוחנן ליורשו. לאחר מכן, מינה רבי מאיר בן ברוך הלוי מוינה את רבי ישעיה לרב על צרפת במקום רבי יוחנן, וכדי לתת תוקף לדבריו, גזר שכל המגיעים להוראה יצטרכו לקבל הסכמת רבי ישעיה, ואם לא יעשו כן לא יהיה תוקף לגיטימי לחליצות שיערכו. הריב"ש דוחה את המינוי והגזירה ואומר שאין הדבר נתון לסמכותו של מהר"ם הלוי: "אומ ר כי ענין הגזרה אשר גזר מהר"ם הלוי נר"ו על קהלות צרפת וחכמיהם, אם היא כוללת על כל החכמים ותלמידים שאינם תלמידיו ולא תלמידי הרב רבי ישעיה, אין לחוש לה כלל, לפי שאף אם גלוי ומפורסם כי מהר"ם הלוי מופלג בחכמה ומופלג בזקנה, מכל מקום איננו נשיא שהוא הגדול שבסנהדרין גדולה העומד על בני עמנו תחת משה רבינו עליו השלום וגוזר גזרות על ישראל לאסור דברים המותרין. וגם 47 הנשיא לא היה גוזר מדעתו אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם". לאחר מכן הוא שב ומוסיף שאף אם הייתה סמכות הלכתית בידי מהר"ם הלוי למנות רב על צרפת, הרי שבמקרה דנן ישנן כמה סיבות אחרות שלא לעשות כן: 1. רבי מתתיה נתמנה ברצון הקהילות והמלכות, ורבי יוחנן מהווה לו יורש. 2. גם אם רבי ישעיה גדול מרבי יוחנן אין זה רלוונטי לאחר שכבר הוחזק רבי יוחנן. 3. כיוון שנתקבל רבי יוחנן בהסכמת קהילות צרפת, אין מורידין אותו שו"ת בעלי התוספות, סימן צ. רבי יצחק בר ששת, שו"ת הריב"ש, סימן רעא.

26 24 מכלל דברי הריב"ש ניתן להתרשם שרצון הקהילות הוא שיקול הגובר בחשיבותו על המינוי של החכם היושב בארץ אחרת. כפי שראינו לעיל, הרמ"א מביא את דברי הריב"ש ופוסקם להלכה, במקור שכבר הזכרנו לעיל: "ובמקום שיש מנהג לקבל רב כל זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו 48 ולהורידו(ריב"ש)". מתיאור המקרים הללו ומאופן ההתייחסות של פוסקי ההלכה אליהם נראה שכאשר דנים באופן ישיר בהליך המינוי יש עדיפות לרצון הציבור במינוי רב. ההשפעה שצריכה להיות לחכמים בהליך המינוי מבחינה רשמית אינה יכולה לסתור את רצון הציבור. ישנה אפשרות שעמדת החכמים תשתקף באופן עקיף בהליך הבחירה. לדוגמה, כאשר חכם תומך במינוי, עמדתו בהחלט יכולה להשפיע על דעת הציבור בהליך הבחירה. רוח דברים דומה אפשר למצוא בדבריו של ראש ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין: "על השאלה אם אדם מתאים לשמש דיין משיבים רבותיו בתורה, והם הם המסמיכים אותו. ברם סמכות ההכרעה בשאלה מי ימלא איזו משרה נמצאת בוודאי בידי הקהילה שנושא המשרה ישרת. יש המצרים על התלות האימננטית שאי אפשר להימנע ממנה מלכתחילה ואף לא בדיעבד, אולם היתרונות הגלומים בקשר והסימביוזה בין הקהילה לבין המורה הרוחני המיועד לרעות את צאנה ובד בבד אף להציב דרישות נורמטיביות לפני ציבור לאו דווקא ממושמע, אף הם ברורים מאליהם. רבנים מובילים שואפים לעתים קרובות להשתמש בהשפעתם כדי לקדם את המועמד המועדף עליהם. אולם הקהילה וחבריה הם בעלי זכות 49 המילה האחרונה, ובצדק" סיכום המקורות ההלכתיים וההיסטוריים בסעיפים הקודמים הבאנו התייחסויות הלכתיות והיסטוריות מזוויות שונות לנושא מינוי רבנים. אפשר לתמצת את המסקנות מכל המובאות הללו, לכמה נקודות פשוטות: רבי משה איסרליש, הגהות הרמ"א, יורה דעה, סימן רמה. רבנות: בתוך סקירה כללית', הרב אהרן ליכטנשטיין, 'ממשל קהילתי אזרחי ורבני: ראו דברים דומים גם במאמרו, 'הרבנות הראשית 190. עמ' 6), האתגר (לעיל הערה (עורכים), הרבנות מבט הלכתי עכשווי', בתוך: איתמר ורהפטיג ושמואל כ"ץ לישראל הראשית לישראל - 70 שנה להיווסדה, כרך ב, ירושלים התשס"ג, עמ'

27 25 מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו הוא מיועד לשרת. הבחירה יכולה להיעשות ישירות על ידי הציבור המקומי, על ידי ועדת מינוי הנבחרת בידי הציבור המקומי, או על ידי השלטון המקומי הנבחר בידי הציבור המקומי. הליך הבחירה צריך למזער שיקולי בחירה לא ענייניים. כמו כן, נכון לבחור בהליך שלא יעורר מחלוקות ציבוריות מיותרות. אסור לרב להתמנות על ידי השלטון כנגד רצון הציבור המקומי. מעורבותם של החכמים הנ ה חיונית בשלב ההסמכה של המועמדים, אך אין להם סמכות יתרה לפעול כנגד רצון הציבור בשלב המינוי.

28 הליך בחירת רבני ערים מתקופת היישוב ועד היום בכדי להבין את האופן שבו התפתח הליך בחירת רבני הערים במהלך השנים יש לחזור אחורה עד לתקופת המנדט ולעיין בתקנות "כנסת ישראל", הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בתקופה זו. בתקנות כנסת ישראל משנת 1927 נכתב כי "באותן הקהילות שתחליט עליהן מועצת 50 הרבנות הראשית תוקם לשכת רבנות או ימונה רב". התקנות אינן קובעות כיצד תתנהלנה הבחירות למשרת הרבנות, אך הן מסמיכות את מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי להחליט על הליך הבחירות של מועצת הרבנות הראשית עצמה, וכן של לשכות הרבנות ורבני הקהילות: "לאחר שתקנות אלו תקבלנה תוקף, על מועצת הרבנות הראשית והועד הלאומי שישמשו באותה שעה, להתקין תקנות הקובעות את שיטת הבחירות או המינויים של מועצת הרבנות הראשית, לשכות הרבנות 51 ורבני הקהילות". על סמך תקנה זו נקבע נוהל להליך בחירת רבני ערים בשנת על פי תקנה זו, הגוף הבוחר את רב העיר הורכב בחציו מוועד הקהילה (מעין מועצת העיר) ובחציו מנציגי בתי הכנסת: "לשכת הרבנות או הרב של הקהלה יבחרו באספה מיוחדת המורכבת מחברי ועד הקהלה בצירוף באי-כח בתי-כנסת הגדולים שבמקום. בתי- כנסת אלה יקבעו ע"י לשכת הרבנות וועד הקהלה בצוותא חדא, ומספר באי-כחם צריך להיות שוה למספר חברי ועד הקהלה. בכל מקום שבו קימת עדה ספרדית תהיה לעדה הנ"ל ביאת-כח באספה הבוחרת ובלשכת הרבנות באופן יחסי למספר חברי העדה בתוך הקהלה ולמספר 52 בתי-הכנסת הגדולים". נוהל זה שרר בפועל גם לאחר קום המדינה כאשר ועד הקהילה הוחלף במועצת העיר. בשנת 1965 במסגרת התקנת תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (בחירות רבני עיר), תשכ"ו- 1965, נוספה "הבהרה" לתקנות של 1936, שלמעשה שינתה את הרכבו של הגוף הבוחר: "כל מקום בתקנות הבחירות שמדובר בו ב'ועד הקהילה' או ב'לשכת הרבנות וועד הקהילה' רואים כאילו מדובר בו בנציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת הרשות המקומית במספר זוגי שווה לכל גוף; המספר תקנות כנסת ישראל 1927, עדות דתיות, 5(1). שם, 9(1). תוספת מס' 2 לעתון הרשמי, גליון , 582, עמ' 201.

29 27 ייקבע לפי הסכם בין שני הגופים, 53 הדתות". - ובאין הסכם לפי הכרעת שר שינוי זה, העביר מחצית מכוחה של המועצה המקומית אל המועצה הדתית. המועצה הדתית היא גוף הממונה באופן הבא: 45% על ידי שר הדתות, 45% על ידי הרשות המקומית ו- 10% על ידי הרבנות המקומית. כמו כן, נציגיו שייכים בדרך כלל למגזר הדתי. בסוף נובמבר 1965 קבע בג"צ כי לכל תקנות כנסת ישראל מלפני קום 54 המדינה, ובכללן התקנה לבחירת רבני ערים משנת 1936, אין עוד תוקף. בעקבות פסיקה זו נצרכה הכנסת להתקין מחדש חוקים ותקנות רבות. במקום התקנה לבחירת רבנים משנת 1936, הוסיפה הכנסת לחוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים תש"ט- 1949, סעיף חדש (סעיף 8) המסמיך את שר הדתות לקבוע נוהל חדש לבחירת רבני ערים. מכוח הסמכה זו התקין שר הדתות את התקנות לבחירת רבני עיר תשכ"ז התקנות חזרו בעיקרן על הנוהל הקודם. בשנת 1971 הוחלף חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים תש"ט- 1949, בחוק שירותי הדת היהודיים תשל"א- 1971, ובדומה לו הטיל גם הוא את תפקיד התקנת התקנות לבחירת רבני עיר על שר הדתות: "שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו, ובין השאר תקנות בדבר - (1) מינוי חברים למועצה {-הדתית} במקום חברים שמקומם נתפנה; (2) בחירות של 55 רבני עיר". על פי החוק, משרת הרב אינה נקבעת בהליך מינוי של שר הדתות אלא בהליך בחירות. תפקידו של שר הדתות הוא התקנת הליך הבחירות. ב התקין שר הדתות תקנות חדשות בעניין בחירת רבני עיר. התקנות שינו את היחסים בין חברי האספה הבוחרת, כך שכוח נציגי בתי הכנסת פחת מחצי לשליש: "(א) מספר חברי האסיפה הבוחרת יהיה זוגי; יקבעו אותו מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית, ובאין הסכמה ביניהן - יקבע אותו שר הדתות. (ב) שליש חברי האסיפה הבוחרת יהיו נציגי מועצת הרשות 56 המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי הכנסת" תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (בחירות רבני עיר), תשכ"ו- 1965, 2(2). ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל,פד"י יט( 3 ) 402. חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א- 1971, סעיף 15. תקנות בחירות רבני עיר תשל"ה- 1974, סעיף 6.

30 התקנות מתייחסות גם למינוי ועדת בחירות, שתפקידה יהיה לארגן את הליך הבחירות. הועדה תורכב מ"שניים שתבחר מועצת הרשות המקומית, שניים שתבחר המועצה הדתית ואחד שהוא יושב-ראש הועדה שיבחרו 57 הארבעה". ועדה זו תקבע את האופן בו ייבחרו נציגי בתי הכנסת, נציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת העיר. התקנה התייחסה גם לצורך בייצוג הולם לאשכנזים וספרדים בגוף הבוחר. כמו כן, שר הדתות קבע בתקנה, שבמקרה שבו יחולו עיכובים בהליך הבחירות, יהיה השר רשאי למנות את בעלי התפקידים בעצמו: "לא נבחרו או נתמנו חברי ועדת הבחירות, יושב ראש ועדת הבחירות או חברי האספה הבוחרת, תוך 15 ימים מהיום שהשר לעניני דתות הודיע על כך בכתב למי שחייב לבחרם או למנותם, רשאי השר לעניני דתות למנות את בעלי התפקידים". בשנת 2007 שינה השר לענייני דתות את התקנות. הרכב הגוף הבוחר הוחזר לחלוקה שנהגה לפני 1974: 50% לבתי הכנסת, 25% למועצה המקומית ו- 25% למועצה הדתית במקום החלוקה לשלושה חלקים שווים. כמו כן, השר שינה את הרכב ועדת הבחירות הממנה את נציגי בתי הכנסת והסמיך את עצמו למנות שניים מתוך חמשת הנציגים ישירות על ידו : "לביצוע הבחירות תוקם ועדת בחירות של חמישה, בהרכב כלהלן: (1) שופט או דיין שמכהן או שיצא לגמלאות שמינה השר בהסכמת הרבנים הראשיים לישראל והוא יהיה היושב ראש; לא הגיעו הרבנים הראשיים לישראל להסכמה ביניהם בתוך 14 ימים, ימנה השר את היושב ראש ובלבד שקיבל לכך את הסכמתו של לפחות אחד הרבנים הראשיים לישראל. (2) נציג השר מקרב עובדי משרדו. (3) רב עיר שבחרה מועצת הרבנות הראשית. (4) נציג הרשות המקומית שבחרה מועצת הרשות המקומית מקרב עובדיה או נבחריה. (5) נציג המועצה הדתית שבחרה מועצת המועצה הדתית מקרב עובדיה או נבחריה; היועץ המשפטי של הרשות הארצית לשירותי דת במשרד ראש הממשלה ישמש משקיף בוועדה זולת אם השר מינהו לשמש חבר הוועדה 58 כנציגו". שינוי זה הגדיל את מידת היכולת של שר הדתות להשפיע על הליך הבחירה, כיוון שכוח נציגיו בועדת הבחירות גדל, וועדה זו היא הקובעת מי יהיו נציגי בתי הכנסת, המהווים 50% מהגוף הבוחר. התקנות הוסיפו גם הנחיות לגבי אופן הבחירה של נציגי המועצה המקומית והמועצה הדתית. על פי ההנחיות, מועצת הרשות המקומית שם, סעיף 5. שם, סעיף 7.

31 29 תקבע את הסיעות שייוצגו באסיפה הבוחרת ואת מכסת הנציגים לכל 59 סיעה באופן המשקף את יחסי הכוחות ברשות המקומית. המועצה הדתית תמנה את נציגיה באופן שיעניק ייצוג לסיעות שלא יוצגו כפי חלקן היחסי במועצת הרשות המקומית, או לא יוצגו כלל, על ידי מועצת 60 הרשות המקומית. הסקירה ההיסטורית מלמדת שהתקנות שהתקין שר הדתות לאורך השנים הגדילו את כוח השפעתו על הליך הבחירה. ראשית, עם הכנסת המועצה הדתית, שחלק ניכר ממנה ממונה על ידו, לגוף הבוחר. אחר כך, בשנת 1974, עם הגדלת חלקה של המועצה הדתית לשליש מהגוף הבוחר. כמו כן הסמיך השר בתקנות אלו את עצמו לקבוע את חברי ועדת הבחירות והגוף הבוחר במקרה של עיכוב בקיום ההליך הרגיל. בשנת 2007 אמנם הוקטן בחזרה חלקה של המועצה הדתית בגוף הבוחר, ובכך קטנה מידת השפעתו של השר על ההליך. עם זאת, בתקנות אלו קבע השר ששניים מחברי ועדת הבחירות הקובעת את נציגי בתי הכנסת ימונו ישירות על ידו, ובמקביל הוחזר ל- 50% כוחם של נציגי בתי הכנסת הללו. כך שגם התקנות הללו הגדילו את כוח שר הדתות במידה ניכרת שם, סעיף 10. שם, סעיף 11.

32 הבעיות בהליך הבחירה בסעיף זה נציג את הבעיות שהתעוררו בעקבות התקנות הקיימות למינוי רב עיר. את הבעיות יש לחלק לבעיות מהותיות הנוגעות לתפיסה הרעיונית העומדת בבסיס ההליך, ולבעיות טכניות הנוגעות לישימות ולהיתכנות של ההליך. הצגת הבעיות תלווה בתיאורי מקרים ואירועים שבהם באה הבעיה לידי ביטוי משקל מכריע לציבור הדתי על פי התקנות הקיימות בהרכב הגוף הבוחר, ישנו ייצוג מועט לציבור הכללי. 75% מהגוף הבוחר ה נם נציגים של גופים דתיים באופן מובהק: נציגי המועצה הדתית (שכמעט תמיד ה נם דתיים) ונציגי בתי הכנסת. מנגד, רק 25% הם נבחרי הציבור הרחב (שחלק מהם דתיים). ביולי 2012, עתרה תנועת "נאמני תורה ועבודה" כנגד התקנות לבחירת רבני עיר וטענה: "מאחורי מתן כוח הבחירה לבתי הכנסת מסתתרת עמדה ערכית ולפיה לבאי בתי הכנסת זכות בחירה כפולה מאשר לתושבי העיר שאינם בין באי בתי הכנסת. עמדה זו לא נקבעה בחקיקה ראשית. עמדה זו אינה דמוקרטית. היא פוגעת בזכות הבחירה של בני העיר אשר אינם מתפללים רשומים בקהילה זו או אחרת, ומעצימה מאידך את זכות הבחירה של באי בית הכנסת. דווקא בני העיר אשר לשם קבלת שירותי דת יז קקו לשירותי רב העיר (להבדיל מרבני הקהילות וממנהיגים דתיים אליהם מקושרים רבים מבאי בתי הכנסת) הם המודרים מהליך 61 בחירתו". על פי "נאמני תורה ועבודה", דווקא הציבור הכללי יזדקק יותר לרב העיר מאשר ציבור באי בתי הכנסת, ולכן אין היגיון והוגנות שנציגי בתי הציבור הדתי יקבלו כוח רב יותר בבחירת הרב. נראה שטענת העותרים מוגזמת במקצת. נכון הוא שלחלק מן הציבור החילוני יש עמדה בנוגע לבחירת רב, אך ברור שרמת העניין של הציבור הדתי בבחירה היא גבוהה יותר שכן הוא נצרך יותר לשירותיו של הרב. אין היגיון דמוקרטי בכך שאנשים שאין להם עניין בדמותו של רב העיר יקבלו ייצוג שווה בבחירה, ולכן אין בעיה דמוקרטית בכך שבעלי העניין מקבלים ייצוג רב יותר בבחירה. מן הצד השני, נכונה הטענה שישנם בעלי עניין 61 לכתב העתירה המלא ראה: %20%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99%20%D7%A8%D7%91% D7%A0%D7%99%20%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D.pdf