חיי היהודים בגרמניה הנאצית מבט מלמטה Marion A. Kaplan, Between Dignity and Despair, Jewish Life in Nazi Germany (New York and Oxford: Oxford Universit

תמליל

1 חיי היהודים בגרמניה הנאצית מבט מלמטה Marion A. Kaplan, Between Dignity and Despair, Jewish Life in Nazi Germany (New York and Oxford: Oxford University Press, 1998), XII pp. גיא מירון מריון קפלן מוכרת עד כה בזכות מחקריה על התנועה הפמיניסטית ועל חיי היום-יום של 1 היהודים בגרמניה בתקופת הקיסרות. גם בספרה החדש שילבה קפלן את עיסוקה בהיסטוריה היהודית-הגרמנית ובהיסטוריה של המ גדר,(gender) אלא שהפעם בחרה להתמקד בתקופה מאוחרת וטרגית יותר. בבסיס הספר שלפנינו עומדת השאיפה לשקף את חיי היהודים בגרמניה הנאצית "מלמטה", מנקודת מבטו של הפרט ובייחוד מנקודת המבט הנשית. מגמה זו ניכרת קודם כול בסוג המקורות שקפלן עיינה בהם. בשונה ממרבית המחקרים העוסקים בתקופה זו המבוססים על העיתונות היהודית שיצאה לאור בגרמניה הנאצית עד שלהי 1938 ועל החומר המוסדי הרב שהותירו הארגונים היהודים המרכזיים הספר הזה מבוסס בראש ובראשונה על מצבור גדול של עדויות וספרי זיכרונות אישיים של בני התקופה, בעיקר של נשים יהודיות. קפלן עיינה בזיכרונות מארכיון ליאו בק בניו יורק, באוסף הזיכרונות של אוניברסיטת הרוורד שקיימה בראשית שנות הארבעים תחרות כתיבת חיבורים בין מהגרים יהודים ולא יהודים מגרמניה בנושא "חיי בגרמניה לפני שנת 1933 ואחריה" וכן בספריית וינר ובארכיון יד ושם. שימשו אותה גם קובצי זיכרונות אחדים, מאותם קבצים רבים שיצאו לאור בשפה הגרמנית בשנים האחרונות, וכן כמה מחקרים שעסקו במקומות ספציפיים. כמו כן היא קיימה כמה ראיונות בעצמה. אין ספק שאיסוף מקורות אלו וניתוחם הניבו תוצאה מרשימה. קפלן אמנם אינה הראשונה שמתבססת בעיקר על עדויות אישיות כדי להציג את חיי היום-יום של יהודי גרמניה בתקופה זו. בזמן שעבדה על ספרה יצאו לאור לכל הפחות שלושה מחקרים שהתבססו גם הם על עדויות ואף בחרו להתמקד, כמו קפלן עצמה, בנשים ובחיי המשפחה היהודית בגרמניה שניים מהם אף מופיעים ברשימה ביבליוגרפית של קפלן והיא נעזרת בהם מעת 2 לעת. עם זאת נדמה שרוחב היריעה של קפלן, ההתבוננות העמוקה בחייהם של מושאי מחקרה והאמפתיה שהיא מגלה כלפיהם מייחדים את ספרה, גם אם לעתים בעיקר בפרקים הראשונים שלו אין בו גילויים חדשים. חשובה גם העובדה שספרה של קפלן נכתב באנגלית, ולפיכך יש בו כדי לשמש ציבור רחב שאינו יכול לקרוא את רוב ספרי המחקר והזיכרונות בתחום זה, הכתובים בגרמנית. 1/10 1 ספרה האחרון המוכר ביותר של קפלן בתחום זה הוא: Marion.A Kaplan, The Making of the Jewish Middle Class, Women, Family and Identity in Imperial.Germany (New York & Oxford: Oxford University Press, 1991) 2 Martina Kliner-Fruck, "Es ging ja ums überleben", Jüdische Frauen zwischen Nazi- Deutschland, Emigration nach Palästina und ihrer Rückkehr 1995) Verlag, ;(Frankfurt & New York: Campus חלקו הראשון של מחקר זה (עמ' ( עוסק בנשים יהודיות בגרמניה בשנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים על פי עדויות אישיות; Quack, Sibylle Zuflucht America, Zur Sozialgeschichte der Emigration deutsch-jüdischer Frauen in die USA pp (Bonn: Dietz,,( ; לפני העיסוק בחיי המהגרות היהודיות מגרמניה בארצות- הברית דן מחקר זה בחייהן בגרמניה בשנות השלושים (עמ' 39-82); Policy Lisa Pine, Nazi Family (Oxford & New York Berg Pub., 1997); הפרק החמישי במחקר זה (עמ' ) עוסק בחיי המשפחה היהודית בגרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים על סמך עדויות אישיות, ומביא גם מן המקורות ששימשו את קפלן, אם כי בהיקף מצומצם יותר. לאחרונה נערך מחקר חדש מאת דניאל פרנקל העוסק בחיי היום-יום של היהודים בגרמניה הנאצית, כפי שהם משתקפים בארכיון האגודה המרכזית Verein).(Central בשנים האחרונות נכתבו גם מחקרים העוסקים בזווית הנשית של החברה הגרמנית לגוניה, ראה למשל Fatherland: Claudia Koonz, Mothers in the 1987); Press, Women, the Family, and Nazi Politics (NewYork: St. Martin's וכן לאחרונה: Gudrun Schwarz, Eine Frau an seiner Seite, Ehefrauen in der "SS-Sippengemeinschaft" (Hamburg: Hamburger Edition, 1997)

2 קפלן מציגה את מחקרה לא רק כתרומה לחקר ההיסטוריה היהודית אלא גם לחקר ההיסטוריה הגרמנית. ההתמקדות בחיי היום-יום של היהודים על פי זיכרונותיהם יכולה, לדבריה, לסייע לנו "לגלות כיצד תפקדה הנורמליות הגרמנית" (עמ' 9) ובתוך כך עולה הפן האחר של חיי היום-יום השגרתיים שרבים מהעדים הלא-יהודים בני תקופה זו מתארים 3 בזיכרונותיהם, לעתים מתוך התעלמות מודעת או לא מודעת גורל שכניהם היהודים. ז'אנר זה, כתיבת ההיסטוריה של היום-יום, עלול לטשטש ולדברי מבקרים מסוימים אף מטשטש, ובמודע את הא-נורמליות של התקופה הנאצית, אך קפלן מצליחה להשיג תוצאה הפוכה. הספר מחולק לשמונה פרקים המשחזרים את חיי היהודים בגרמניה בכל מיני תחומים, על פי סדר כרונולוגי ותמטי. ארבעת הפרקים הראשונים מתארים את חיי היהודים בציבור, ברשות הפרט ובמשפחה, וכן את חיי הילדים והנוער. הפרק החמישי עוסק באירועי נובמבר 1938 ובהשפעותיהם. שלא כחוקרים רבים העוסקים בתקופה זו אין קפלן חותמת את הדיון בגורל היהודים בגרמניה בפרוץ המלחמה. שלושת הפרקים האחרונים של הספר עוסקים בחיי היהודים שנשארו בגרמניה בזמן המלחמה עבודות הכפייה, השילוחים והחיים במחתרת עד לשחרור. הסתמכות על עדויות ועל זיכרונות הנמסרים לאחר זמן יכולה להיות בעייתית. ואכן, כבר בפתיחה נוגעת קפלן בבעייתיות זו, ולדבריה "הפרשנות [במחקרה] נרקמת מתוך מעשיהן של הנשים האלה, ולא מהדרך שבה שזרו אותם לאחר מכן, בזיכרונות שכתבו או בראיונות" (עמ'.(viii בהערה 7 למבוא (עמ' 239) היא אף מעלה בפירוט יתר את שאלת ההשפעה של נקודת המבט הרטרוספקטיווית של כותבי הזיכרונות על דרך ייצוגו של עברם, ודנה בשוני האפשרי בייצוגיו של העבר מנקודות מבט למיניהן בהווה. קפלן מבטיחה לטפל בסוגיה זו ובדומותיה מתוך העיון במקורות, אך הבטחה זו אינה ממומשת תמיד. עד כמה ניתן לייחס, למשל, את עדותן של שתי נשים על פחד יום-יומי כבר בחודשיו הראשונים של המשטר הנאצי (עמ' 21) למה שבאמת חוו ב , ועד כמה יש כאן השפעה של חוויות מאוחרות יותר על הזיכרונות המוקדמים? ניכר שקפלן מנסה להתמודד עם בעיית אמינותם של הזיכרונות - במקרים רבים היא מאששת זיכרונות אלה בעדויות ובמקורות אחרים משנות השלושים וראשית שנות הארבעים. עם זאת אין ניכרת בספר מודעות למועד כתיבתם של הזיכרונות שנות הארבעים, שנות השישים או אפילו שנות השמונים. כך גם באשר לנסיבות האישיות שבהן נכתבו הזיכרונות ולמקום כתיבתם, שהרי לא מן הנמנע שזיכרונות שנכתבו בארץ-ישראל יבטאו למשל צורך עמוק יותר של הכותב או הכותבת להציג "גבורה יהודית" בעברם, ואילו בארצות-הברית יהיו הכותבים משוחררים יותר מצורך כזה. דיון שיטתי במתח שבין "החיים כפי שנחוו" ובין "החיים כפי שהם מסופרים" יכול להיות כמובן נושא למחקר בפני עצמו, שהיה עלול להסיט את המוקד מהסוגיות העיקריות שטיפלה בהן קפלן בספרה, אך נראה שבכל זאת היה מקום לצפות לדיון מעמיק יותר בבעיות אלה מעת לעת, על כל פנים בהערות השוליים. סוגיית יסוד שקפלן מרבה להידרש אליה בספר ולבחון אותה מכל מיני זוויות היא השפעתו של המגדר על תהפוכות גורלם של היהודים בגרמניה. לדבריה, גברים ונשים היו חשופים לפנים שונים של האנטישמיות הנאצית לשלביה, וגם תגובותיהם הושפעו מהמגדר. בשורות האחרונות של הספר היא מסבירה את מקומו של המגדר בעבודתה: "העובדה שהעליתי את עניין המגדר אין בה כדי לייחס לו חשיבות רבה יותר מלגזענות... הדגשתי את חשיבותו של המגדר לא רק משום שבאמצעותו אפשר לגולל סיפור שלם יותר ומדויק יותר, אלא גם כדי להחזיר לנשים היהודיות את קולן שנשלל מהן זה כבר ולהציע נקודת מבט שנשללה מאתנו זה כבר" (עמ' 237). המודעות להבדלי המגדר מקנה על פי דבריה אלה של קפלן נקודת מבט נוספת למחקר העוסק בחיי היום-יום של היהודים בגרמניה, והיא רואה בה גם מעין תיקון של עוול 2/10 3 על דרך שחזורו של העבר בעדויות אישיות של גרמנים לא יהודים בני התקופה ועל נטיות ההדחקה שלהם, ראה למשל: Gabriele Rosenthal, ed., "als der Krieg kam, hatte ich mit Hitler nichts zu tun", Zur Gegenwärtigkeit des Dritten Reiches in Biographien (Opladen: Leske & Budrich, 1990); Barbara Keller, Rekonstruktion von Vergangenheit, Vom Umgang der "Kriegsgeneration" mit Lebenserinnerungen, (Opladen: Westdeutscher Verlag, 1996)

3 שנעשה במחקר ההיסטורי עד כה לנקודת המבט הנשית. אמירות אלה מחדדות את השאלה בדבר הנושא המרכזי של ספרה של קפלן, שאלה שהקורא שואל את עצמו בלא הרף - האם לפנינו ספר העוסק, כפי שהוא מציג את עצמו, במכלול חיי היום-יום של היהודים בגרמניה הנאצית, גם אם הוא מדגיש את נושא המגדר או שמא לפנינו מחקר על חייהן של הנשים היהודיות בתקופה זו, ואילו הגברים עומדים בו רק ברקע? שני נושאי מחקר אלה קשורים כמובן זה לזה, אך אין הם זהים, ולעתים עולה הרושם שלא ברור לאיזה מהם כיוונה קפלן. כך למשל מתמקד חלק ניכר מהפרק הראשון בנשים היהודיות ומתאר את החרם הכלכלי ואת חוק הפקידות (אפריל 1933) מבעד לזיכרונותיהן. קפלן נדרשת מעת לעת גם לזיכרונות של גברים, אך אזכורם על פי רוב קצר ואנונימי, ובלא ציטוט (למשל "איש אחד נזכר כי...", עמ' 21). למי שבוחן בחינה מגדרית את התמונות המצורפות לספר כולן מארכיון ליאו בק בניו יורק מתברר שגם בהן מופיעות בעיקר נשים, גם כשהתמונה עוסקת בתחום יהודי "כללי" כמו פעילות עזרת החורף היהודית (עמ' 139) 31, 30, או אירוע ספורט של נוער יהודי (עמ' 110). קפלן תורמת כמובן למחקר בהתמקדותה זו בנשים ויש בכך, וזו אף כוונתה המוצהרת, לתקן את העוול שבהתרכזות רוב המחקרים בגברים אך אין הדבר עולה בקנה אחד עם יומרתה של קפלן לשקף בו את חיי היהודים בגרמניה בכלל. עם זה, נושאים אחדים מטופלים בספר במסגרת היסטוריה חברתית "כללית" של יהודי גרמניה ובלא התמקדות בנקודת המבט הנשית, למשל איסור השחיטה הכשרה והתגובות עליו (עמ' 33-34) ויחסי היהודים עם שכניהם בקהילות הכפריות ובערים (עמ' 36-40). כשבוחנים את טענותיה של קפלן בנוגע למגדר אחת לאחת, מגלים שלעתים הבחנותיה מבוססות ומאירות פן חדש של האירועים, ולעתים הן משכנעות פחות. למשל, טענתה שנשים יהודיות נפגעו בשלב הראשון קשה יותר מגברים יהודים מ"חוק החזרת הפקידות המקצועית על כנה" מוסברת בהיגיון: גברים רבים לא נכללו בהגדרות החוק משום שלחמו במלחמת העולם הראשונה והיו יוצאי צבא, או משום שנכנסו לתפקידם לפני 1914, ואילו לנשים כמעט לא היתה יכולת מילוט כזו הן לא שירתו בצבא ובגלל האפליה המסורתית נכנסו לשירות הציבורי מאוחר יותר מהגברים (עמ' 27). הבחנה מגדרית חשובה נוספת היא, בין שני סוגים של נישואים מעורבים: נישואים 4 שבהם הגבר יהודי והאשה ארית, ונישואים שבהם הגבר ארי והאשה יהודייה. הנאצים נהגו בעניין הגזעי כדרכן של מדינות אירופיות זה כבר בעניין האזרחות וההשתייכות הלאומיות - מעמדם של בני הזוג נקבע על פי השתייכותו של הגבר. על פי רוב הגדירו הנאצים נישואי תערובת של גבר יהודי ואשה ארית בתור "חסרי פריווילגיה" - בני הזוג הועברו אל "בית יהודים",(Judenhaus) הגבר היהודי היה חייב לשאת טלאי צהוב החל ב ועוד ואילו הזוגות שבהם היה הגבר ארי זכו בדרך כלל למעמד של "בעלי פריווילגיה" - הם לא הועברו אל "בתי יהודים", הנשים היו פטורות מטלאי צהוב והגברים הארים אף שירתו בצבא עד אפריל הסבריה של קפלן להבחנה במדיניות הנאצית, כפי שהתגבשה בסוף אפריל 1939, מאירי עיניים, אם כי נראה שייחוס המעמד הגבוה של הגברים לחברה הגרמנית ולנאצים דווקא אינו מדויק: החלטתם של הנאצים לז כּוֹת בזכויות יתרות את הגברים הארים יותר מן הנשים האריות [הנשואות ליהודים] משקפת את שנאת הנשים בחברה הגרמנית ואת מעמדו הרם של הגבר בה. בית אב הוגדר על פי הגבר העומד בראשו. נוסף על כך, גברים ארים שנשאו נשים יהודיות הוסיפו לשרת בצבא... והנאצים חששו שהמורל שלהם ייפגע אם ינהגו במשפחותיהם כבמשפחות יהודיות. נוסף על כך, מנהיגי הנאצים אולי הניחו שהנשים לא ימחו, אבל הגברים ימחו גם ימחו אם יכפו אותם, או את נשותיהם וילדיהם, לעבור אל "בתי יהודים". ולבסוף, נראה שהנאצים לא השתמשו אלא בחוק הסקסיסטי בדבר נישואים של גרמנים עם 3/10 4 ההבחנה המדויקת בין שתי קטגוריות הנישואים מורכבת יותר, וכרוכה גם בשאלה אם היו לזוג ילדים ומה היה מעמדם, ראה עמ'

4 זרים, והחליפו אותו בחוק גזעני - כאשר נישאו נשים גרמניות לזרים, איבדו את אזרחותן הגרמנית, אבל כשנשאו גברים גרמנים נשים זרות נעשו נשותיהם אזרחיות גרמניה. במילים אחרות, נשים גרמניות ויתרו על קשרי הדם שלהן עם העם הגרמני [Volk] משנישאו למי שאינם גרמנים, ואילו נשים יהודיות זכו להגנה מסוימת משעה ש"השתלבו" בו (עמ' ). קפלן מבחינה עוד הבחנה מעניינת בין גורלם של גברים לגורלן של נשים. לאחר שהחלו הגירושים למזרח, טוענת קפלן, היו הגברים היהודים שהסתתרו, או ניסו לטשטש את זהותם ולהתערב בארים נתונים בסכנה גדולה יותר מהנשים היהודיות שעשו זאת, שכן מאחר שהרוב המכריע של הגברים הגרמנים גויסו לצבא, נראה כל גבר מהלך ברחוב חשוד ולכן היה חשוף הרבה יותר לבדיקת זהותו מאשה (עמ' 203). במקרים אחרים קשה יותר לקבל את הבחנותיה של קפלן, כך למשל בטענתה הכוללנית שהנשים נפגעו יותר מהגברים מהרעת יחסה של הסביבה אל היהודים לאחר עליית הנאצים לשלטון. הנשים הן שקישרו בין המשפחה לסביבה, היטיבו להכיר את השכנים, באו בקשר הדוק יותר עם פקידי ממשלה והיו פעילות יותר בארגונים וולונטריים למיניהם ולכן נפגעו יותר, לדבריה, מהשינוי באווירה. קפלן אינה מתעלמת מהאפשרות שגם הגברים סבלו מהשינוי ביחס אליהם במקומות עבודתם, ועם זאת היא אומרת כי "אף על פי שהגברים התקבלו עכשיו בדרך ארץ פחותה בעבודה, היו רגילים בתחרות ובמידה מסוימת של מאבקים בחיי העבודה היום-יומיים שלהם, ואפשר שקיבלו ביתר קלות ביחס לא חברי, אולי אף עוין, שהתקבלו בו" (עמ' 39). אפשר להשתכנע מטיעוניה העקרוניים של קפלן, שמבחינות מסוימות אכן הושפעו הנשים יותר מצוק העתים, אך קשה לקבל את הטענה שהתחרותיות העסקית "הכינה" את הגברים היהודים לעוינות החדשה. אביו של בנימין זומר ממנהיים חזר מנסיעות העסקים שלו ו"סיפר לאמא... [על] הקשיים שנתקל בהם בזמן עבודתו, שחצנות של כמה לקוחות, אי תשלום חובות... עד כדי שיסוי כלב." הוא ודאי חש בשינוי באווירה ולכן גם מיעט אחר כך 5 לנסוע, כפי שמספר בנו, כי כבר "לא היה לו כל כך ביטחון. הידרדרות קשרי המסחר של סוחרי הבהמות היהודים הכפריים, כמו בני משפחתו של אריך לוקס Lucas),(Erich לא היתה בבחינת ירידה עונתית שניסיונם העסקי הכשיר אותם להתמודד אתה, אלא תוצאה של לחץ המנהיגות הנאצית המקומית שמנעה אפילו חברים ותיקים מלהוסיף ולסחור עמם, והם 6 ודאי חשו זאת. ייתכן שקפלן מייחסת לגברים התנסות כאובה פחות עם העוינות החדשה של סביבתם מפני שקראה הרבה יותר זיכרונות של נשים משל גברים. יתירה מזאת,לא מן הנמנע שמסקנתה בדבר קיומו של הבדל כזה נובעת גם משוני מגדרי בייצוג העבר בזיכרונותיהם של כותבים בני שני המינים. ייתכן מאוד שגברים שחיו באותה מציאות וחשו גם הם, כמו הנשים מפח נפש וחוסר אונים, התביישו לתארן בפירוט או העדיפו למקד את סיפור חייהם בכל זאת בקריירה המקצועית שלהם או בפעילויות אקטיוויות אחרות שנמשכו על אף יחסה 7 של הסביבה. 4/10 5 מתוך עדותו של בנימין זומר, ארכון יד ושם, 03/10479, עמ' 13. 9, תודה לאירנה שטיינפלד שהפנתה את תשומת לבי לקטע הזה בעדות. 6 Erich Lucas, Jüdisches Leben auf dem Lande, Eine Familienchronik (Frankfurt a.m. Fischer Taschenbuch Verlag, 1991), p הגברים המספרים על עברם נוטים בדרך כלל להתמקד בסיפור הקריירה ובהישגים המקצועיים, ואילו הנשים גם אם היתה להן קריירה, הן נוטות יותר להזכיר את המשפחה ואת הסביבה החברתית, ובעיקר חוויות שיש להן נגיעה רגשית ישירה יותר. מגמה זו נדונה בשנים האחרונות בשיח העוסק באוטוביוגרפיה הנשית, ראה למשל: Estelle C. Jelinek, The Tradition of Women's Autobiography: From Antiquity to the p. 187 ;Present (Boston Twayne Publishers, 1986), דיון בתיאוריה המעמידה במוקד זיכרונותיהן של הנשים את "יחסן לאחר" other ) ( their relationship to a significant שיכול להיות גם הסביבה החברתית בכללה בשונה מזיכרונותיהם של הגברים, המתמקדים ב"אני", ראה אצל: Sidonie Smith, A Poetics of Women's Autobiography, Marginality and the Fictions of Self-Representation (Bloomington & Indianapolis: Indiana University Press, 1987), p. 18

5 כשקפלן דנה, למשל, בפרדתם של המהגרים היהודים מגרמניה, היא משווה את שחזור הפרדה של גבר ושל אשה בני הזוג לואיס, שהיגרו בסוף שנות השלושים לבריטניה ומסיקה את המסקנה המרחיקה לכת, שקיים הבדל בסיסי בין תפיסתם של מרבית הגברים ובין תפיסתן של מרבית הנשים בנוגע להגירה הזאת: "...אף על פי שהוקל לשני ההורים, שיקפו המחשבות שליוו את פרדתם נטייה כללית של נשים וגברים המתנסים בהגירה - רוב הנשים הסתירו את הכאב והקפידו על חזות אמיצה, ואילו גברים רבים הביטו לאחור והתאבלו על הארץ והתרבות שכה אהבו ואבדה להם עתה לנצח" (עמ' ). לא ברור על מה מתבססת סברה מכלילה זו מלבד קטעי הזיכרונות של בני הזוג לואיס. קפלן תומכת טענה זו באמירה ההגיונית כשהיא לעצמה, שהגברים חששו יותר מהנשים מקשיי הפרנסה שיהיו מזומנים להם לאחר ההגירה, אך נראה שאין בכך כדי להסביר שוני בין גברים לנשים בתגובה על פרדה ממולדת. המעיין בזיכרונותיהם של מהגרים יהודים מגרמניה יגלה כי תכופות העלו על הכתב את זיכרון חוויית הפרדה שלהם ממולדתם כחוויה טראומטית של קרע מארץ שהיו קשורים אליה בכל נימי נפשם אך תיאורים ברוח זו 8 משותפים לגברים ולנשים כאחד. ברטה כץ, שעלתה לארץ-ישראל עם בעלה בסוף 1933 לאחר ששכנע אותה לעזוב את גרמניה דינמיקה משפחתית הפוכה מזו שמתארת קפלן מספרת על התחושה המוזרה שליוותה אותה כשעזבה את גרמניה: במשך תשעים הימים האחרונים שלי בפרנקפורט חשתי לעתים סכיזופרנית. צד אחד בי, הצד הריאליסטי, ידע היטב שעד כה חייתי באשליה תרבותית, שהרי מעולם לא הייתי רצויה בתור יהודייה... ואילו הצד האחר שבנשמה הסכיזופרנית שלי עדיין היה כרוך אחר ההווה שהיה אהוב עלי כל כך עד כה וסבלתי קשות 9 מכל הפרדות הללו... תיאורי הפרדה מגרמניה הם מגוונים, ונראה כי אפשר לדון בהם על פי גורמים חשובים הרבה יותר מעניין המגדר, כגון הרקע החברתי של הכותבים ונקודת המבט שלהם בזמן שהעלו את זיכרונותיהם על הכתב. הסתגלות לחיים בארץ החדשה, למשל, שבה נכתבו הזיכרונות, או אף הזדהות אתה וכינויה "מולדת" (Heimat) בזיכרונותיהם של מקצת המהגרים באלה יש כדי לרכך את תחושת הקרע מהמולדת הישנה, ולהפך - תחושת הקרע וטראומת הפרידה עלולות להתחזק בשל קליטה לא מוצלחת בארץ החדשה. אורך הספר, יחסה של החברה הגרמנית ליהודים הוא אחד הנושאים שקפלן נדרשת אליו לכל בעיקר כפי שהוא משתקף בעיני היהודים ובראי זיכרונותיהם. נראה שבתחום זה אין בספר מסקנה עקרונית חדשה - קפלן אמנם מצטטת ממחקריו של דוד בנקיר (עמ' 46 10, 199), אך לניתוח ולהמחשה יש חשיבות כשהם לעצמם. קפלן מתארת כיצד התקבלו מעשי המשטר הנאצי נגד היהודים בהבנה כבר מראשיתם, וכיצד הפיקו מהם גרמנים רבים תועלת. במקצועות שונים, היהודים למען קידומם האישי כגון ברפואה, (עמ',(16-27 פעלו המתחרים להאיץ את דחיקת עמיתיהם שכנים תלו ביזמתם שלטים כגון "אל תשאירו הודעות וחבילות לדלת הסמוכה, הם יהודים" (עמ' 38) ופעילים קיצונים הביאו לידי סילוקם 5/10 8 על דיון בהשתקפות חוויית הפרדה מגרמניה בזיכרונותיהם האוטוביוגרפיים של יהודי יוצאי גרמניה שעלו לארץ-ישראל ניתן לעיין בעבודת הדוקטור שלי (בשיפוט): גיא מירון, יהודי גרמניה בארץ-ישראל / מדינת ישראל תודעתם העצמית מבעד לדפוסי זיכרון אוטוביוגרפי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, הוגש ב , עמ' ; שני תיאורי פרדה דומים בעוצמת הקשר למולדת הגרמנית ראה: Feuchtwanger, Martin Zukunft ist ein blindes Spiel (München: Langen Mueller, 1989), p. 173; Charlotte Stein-Pick, Meine verlorene Heimat (Bamberg: Bayerische Verlagsanstalt, 1992), pp Bertha Katz, Autobiography (ms.) (NewYork Leo Baeck Institute Archive) ME355, p David Bankier, The Germans and the Final Solution: Public Opinion under Nazism 10 (Oxford: Blackwell, 1992)

6 של יהודים ממגוון איגודים וארגונים, כגון ארגון המורים, איגוד העיוורים ואיגוד השחמט, ואילו הפעילים האחרים נמנעו מלצאת נגד דרישה זו (עמ' 43). קפלן נדרשת לדפוס נוסף של יחס ליהודים בפרק העוסק בחייהם של הילדים ובני הנוער, דפוס של עוינות ליהודים ככלל מצד אחד ויחס הוגן לפרטים יהודים מצד שני. היא מספרת על מורים שלא החמיצו הזדמנויות להתבטאות אנטישמית, ועם זה זיכו את תלמידיהם היהודים בציונים הוגנים (עמ' 96). השקט החדש שהתנסו בה פתאום היהודים ביחסיהם עם רבים מחבריהם ומכריהם הקודמים, בגלל חששם להיות מזוהים עמם, מוצגת בספר כחלק מההתפוררות הכללית יותר של המרקם החברתי הגרמני שחולל המשטר הנאצי (עמ' 37). לא תמיד שיקף שקט זה עוינות, בדרך כלל הוא ניכר במי שלא גמרו בדעתם כיצד להגיב לנוכח מצבם של היהודים, אך הפנו להם עורף מחשש לגורלם שלהם. על רקע השקט הזה בלטו יותר שירי התעמולה של הנוער ההיטלראי ושל אחרים נגד היהודים, מעשי האלימות שהתפשטו בכפרים ובעיירות שדה עוד ב וקריאות הגנאי נוסח "יהודי אחד חוסל. תודה לאל יהודי אחד פחות" 11 שנשמעו במהלך הלוויות יהודים (עמ' 37-38). גם הפן האחר שגילו גרמנים מסוימים מוזכר אצל קפלן - היא מספרת למשל, על שני כפריים שהתעקשו להשתתף בלווייתו של יהודי שהכירו ולחלוק לו כבוד אחרון על אף האיומים שקיבלו. ככל שגברה מצוקתם של היהודים, וככל שהעמיק מה שקפלן מכנה "המוות החברתי" שלהם, ניצלו רבים מהגרמנים שבסביבתם את המצב להפקת טובות הנאה. פקידי מדינה וסוכנים למיניהם ניסו לסחוט כסף ורכוש מיהודים שנמצאו בתהליך הגירה, והיו גם מקרים של ניצול מיני (עמ' 72). בשלב מאוחר הרבה יותר, משלהי 1941 ואילך, כאשר עמדו היהודים המגורשים לצאת אל מותם, התקהלו שכנים ליד בתיהם כדי לבזוז את שרידי רכושם, וגם פקידי השלטון לא נמנעו מכך (עמ' 186). השתרשותן של הדעות האנטישמיות אפילו בקרב גרמנים אנטי-נאצים בלטה למשל בתחושה שהיהודים אשמים במלחמה ובהפצצות מן האוויר על גרמניה (עמ' 160). נקודת המבט של הארים על מצבם של היהודים, מה שראו ומה שנמנעו מלראות גם מי שלא היו אנטישמים קיצונים, ניכרת בדברי הפרדה הידידותית לכאורה של שני ארים מאליזבת פרוינד, שהצליחה לקבל ויזה לארצות-הברית ולעזוב את גרמניה באוקטובר קפלן מביאה את דברי הפרדה ומנתחת אותם: משקיבלה פרוינד לבסוף את אישור ההגירה באוקטובר 1941, הלכה אל שער בית החרושת עם ארי שהיה עליו ללוותה... האיש אמר: "כל טוב, לך יהיה טוב יותר מלכולנו כאן." כך גם קרא המוכר, שהתפלא למה לה לקנות משקפי שמש: "מה, את נוסעת לאמריקה, ארץ שאין בה מלחמה! הלוואי שהייתי יכול להתחלף אתך!" אף לא אחת מן השיחות הללו אינה מכירה ברדיפות הנוראות שרדפו את היהודים אפילו לא הארי שחזה בעבודה הכפויה ובשני המקרים הניחו הדוברים הגרמנים שמזלם של היהודים שפר משלהם (עמ' 169). קפלן אינה מייחדת פרק נפרד בספר לתגובותיהם של היהודים למצבם, אלא כוללת את הדיון בהם לכל אורך הספר. היא מתבססת על מקורות יהודיים ומשלבת מיניה וביה את תיאור התפתחותה של המדיניות נגד היהודים ואת הדרך שבה תפסו הם עצמם את מצבם, אך חוץ מזה היא מקצה מעת לעת כמה עמודים לתיאור התנהגותם לנוכח המצוקה ולניתוחה. הנרטיב המשלב הזה משקף תמונה מאוזנת - לא מתקבל הרושם המוטעה שהיהודים היו חסרי מעש לנוכח פעולות הנאצים, ועם זה לא עולה תמונה של הרואיזציה מוגזמת של תגובותיהם, משום שהן מוצגות בתוך הקשרן הטרגי. 6/10 11 קפלן אינה מפרטת תמיד היכן ומתי התרחשו מעשים אלה.

7 דפוס תגובה שמוזכר בספר בכל מיני הקשרים הוא ההסתגלות - קבלת המציאות 12 הבלתי נמנעת, שינוי בתפיסת החיים והנמכת הציפיות כדי להסתגל למצב החדש. כך גרם איסור השחיטה שרוב היהודים הדתיים למדו לחיות בלי בשר ונעזרו במתכונים צמחוניים (עמ' 34), וההתכחשות החברתית הפומבית של חברות גרמניות הביאה כמה נשים יהודיות לידי כך ש"היה עליהן להגדיר את המושג 'חברוּת' הגדרה חדשה, שתכלול את החברות שלא היו מוכנות עוד או, לפי השקפתן, לא היו יכולות עוד להיראות בציבור בחברת יהודים" (עמ'.(42 מאמרים בעיתונים היהודיים קראו לחינוך בני המשפחה שלא לדרוש יותר מדי, ארגוני הנשים הטיפו לפשטות ולחסכנות (עמ' 55-56) ובני זוג אף נטו להדחיק כעסים כדי לשמור על מסגרת המשפחה (עמ' 58). ההומור שימש ליהודים אחד המפלטים מחוסר האונים ומהמציאות הקשה שנקלעו. סיפורים על יהודים שעורם ושערם בהיר, שגרמנים טעו לחשוב אותם לארים ולעתים אף העלו על נס את מופת האריות שלהם עברו מפה לאוזן (עמ' 35), יהודים התבדחו בלחישה על כתובות אנטישמיות ועל ארגונים נאציים (עמ' 59) ותלמידים בבתי-ספר יהודיים חיקו בלעג את היטלר ואת גבלס (עמ' 104). דרך בריחה אחרת מהמציאות היתה החלום. קפלן מספרת על ילדה בת שמונה שהושפלה בכיתתה, והמציאות עוצבה עיצוב חדש בחלומה: בני כיתתה הראו לה, בחלומה, את סיכות צלב הקרס שלהם והקניטו אותה, שלא תוכל לקבל סיכה כזאת. היא ענתה שתוכל, והראתה להם סרט זרוע מלא בצלבי קרס. הילדים מחו, והמורה קרע מעליה את הסרט ואמר שלא תוכל לענוד אותו. בחיוך ניצחון הכריזה שהיטלר פגש בה ואמר שהיא ילדה טובה, ונתן לה את כל צלבי הקרס. מאז היו המורה והילדים נחמדים אליה (עמ' 108). קפלן ממעטת לעסוק בתגובה היהודית הממסדית וכמעט אינה מזכירה גופים כמו הנציגות הארצית של יהודי גרמניה Juden) (Reichsvertretung der Deutschen, האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני הדת היהודית והתאחדות ציוני גרמניה (Zionistische Deutschland).Vereinigung für אכן, אילו היתה מפרטת מה היתה השפעתם של גופים אלה ושל המערכת הקהילתית על יהודי גרמניה, היתה סוטה מהתמקדותה בחיי הפרט, מה גם שסוגיות אלו כבר נידונו בהרחבה בספרות המחקר. עם זאת, נראה שמקומן של הנשים במסגרות אלו ראוי בהחלט לעיון נוסף, שישולבו בו נקודת המבט הארגונית ונקודת המבט המגדרית. הספר מבליט את הליכוד המשפחתי והקהילתי של יהודי גרמניה בימי שלטון הנאצים, ומסביר שמשום בידודם מן החברה הכללית נטו היהודים להתכנס יחד ולטפח את הקשרים ביניהם. קפלן דנה בקצרה יחסית במה שנידון בהרחבה יתרה במחקרים אחרים: פעילות החינוך והתרבות שארגן הממסד היהודי, ואחר כך גם מסלולי ההכשרה המקצועית 13 ולימוד השפות הזרות לקראת הגירה (עמ' 43-46). היא גם מזכירה שהוקמו בתי ספר יהודים (עמ' ) וקבוצות הנוער היהודיות, לא ציוניות כולן, היו יותר ויותר למקור הזדהות ותקווה (עמ' ). קפלן נוגעת גם בגילויים של סולידריות יהודית במצב הקשה ששרר ב"בתי היהודים" בשנות הארבעים המוקדמות, נושא שנחקר הרבה פחות. עם כל התנאים הפיזיים הקשים, הצפיפות, היעדר הפרטיות והרעב התפתחה שם לדבריה תודעה קהילתית של מעין "משפחה מורחבת" - היהודים חלקו זה עם זה את האוכל, נתנו מתנות וסייעו זה לזה. אנשים שאבו תמיכה מן הקשרים החברתיים אף על פי שלא נבעו מבחירה, אלא מלחץ הנסיבות, ויחסים טובים בדרך כלל נרקמו בין יהודים מרקע חברתי ודתי שונה, ובכללם מי שלמעשה היו נוצרים (עמ' 155). קשה להכריע עד כמה תיאורים אלה אמינים ועד כמה המציאות הקשה והסבוכה מיופה בדיעבד בזיכרונותיהם של העדים הניצולים. ייתכן 7/10 12 קפלן עומדת על תובנה זו בעמ' 51, על יסוד מחקר פסיכולוגי שנעשה באוניברסיטת הרווארד על הזכרונות והראיונות עם המהגרים מגרמניה הנאצית. 13 על אלה ראה למשל אצל יהויקים כוכבי, חימוש לקיום רוחני, תרבות וחינוך יהודיים בגרמניה הנאצית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988.

8 שקפלן אינה ביקורתית דיה בנוגע לעדויות שלאחר מעשה, ואולי היה מקום לסייג מעט את הדברים. עם זה, האמפתיה שלה לקטעי העדות שהיא מצטטת היא מסגולותיו המובהקות של הספר, סגולה הניכרת גם כשהיא נדרשת לשרידיה האחרונים של ההוויה הבורגנית ב"בתי 14 היהודים" הצפופים, כמי שחקרה בספרה הקודם את התהוות הנורמות ואורחות החיים הבורגניים בקרב יהודי גרמניה: הורים הוסיפו להקנות לילדיהם, ככל שהשיגה ידם, גם צל-צלו של חינוך בורגני. אנליזה וינטרברג Winterberg) (Anneliese זכרה בחיבה את שיעורי הפסנתר שקיבלה בבון במשך שישה חודשים, בשעה ש יהודים נדחקו בתוך מנזר לפני שגורשו. רק תשעה מהם שרדו. בכמה "בתי יהודים" הקימו תושבים צעירים קבוצות תיאטרון קטנות. בלייפציג עברו בני נוער על איסור מפורש, והתקבצו להאזין לגרמופון שהיה שייך לאשתו הארית של יהודי (עמ' 156). בצד דפוסי התנהגות אלה, שניכרים בהם נורמות וערכי יסוד של יהודי גרמניה לפני 1933, מזכירה קפלן גם עברות על החוק. כבר בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי הוסיפו יהודים דתיים לשחוט שחיטה כשרה, על אף האיום בעונש קשה (עמ' 33), אך ההתנגשות החמורה יותר עם החוק באה לידי ביטוי במאבק על החיים עצמם, בשנות הארבעים. הרקע הבורגני של המבוגרים יותר לא הכין אותם כלל, לדברי קפלן, לחיים הבלתי חוקיים במסתור, והצעירים יותר שגדלו במשטר הנאצי היטיבו מהם להסתגל למציאות (עמ' 203). מעניין במיוחד תיאור פעילותו של "חוג חלוצי", קבוצה של כמה עשרות צעירים יהודים שהוסיפו להתקיים בברלין במסתור במשך כל שנות המלחמה, נפגשו מעת לעת ביערות ובגנים כדי לקיים פעילויות תרבות וספורט ואף לציין את החגים היהודיים (עמ' ). מזלה של קבוצת הרברט באום היהודית-המרקסיסטית שפר פחות, וכמעט כל חבריה נתפסו ונרצחו בידי הנאצים (עמ' ). אחת התרומות החשובות של הספר היא העיסוק בבעיותיהם ובגורלם של מומרים, של בני תערובת (מישלינגה) ושל זוגות מעורבים. אנשים אלה לא חיו בקהילות מאורגנות, ולכן מעטות התעודות בנוגע אליהם. בהיעדר תעודות, נדחקו תולדותיהם עד כה לשולי הדיון בספרות המחקר. מחוקי נירנברג נבע שמשפחות ויחידים שהיו בעיני עצמם נוצרים זמן רב גילו שהם עדיין "יהודים", ולפיכך זומן להם גורל שמבחינה מסוימת היה קשה אף מזה של היהודים - הם הופלו והושפלו כמוהם, אך פרט לארגון של הנוצרים הלא-ארים שהקימו, לא נתמכו במערך קהילתי חברתי ותרבותי כשל היהודים. אמנם ביולי 1939 אילצה הממשלה את ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה (Reichsvereinigung) לכלול גם את המומרים ובני התערובת בשורותיה, אך בזיקה ארגונית כפויה זו לא היה בהכרח כדי לענות על הצורך שלהם במסגרת חברתית ותרבותית, וייתכן שאף החריפה את ניכורם. קרובי משפחה ארים תמכו לעתים ב"יהודים" אלה ולעתים ניתקו את קשריהם עמם, אך נראה שהקושי הגדול ביותר עמד בפני מי שהפנימו את האנטישמיות הנאצית לפני שגילו שהם עצמם יעד מיעדיה (עמ' 85-86). בחיי המשפחות המעורבות, שרובן החזיקו מעמד במשך כל התקופה הנאצית על אף מאמצי השלטון הנאצי להפריד בין בני הזוג, נוצרו לעתים סיטואציות שקפלן מכנה בצדק גמור "ביזריות", כמו המקרה של בן לאם יהודייה מומרת ואב ארי, שלאחר מות אמו ונישואי אביו לאשה ארית נעשה מכשול בעיני אביו ונאלץ לעזוב את המשפחה ולהגר לארצות-הברית, או אפילו מקרים שבהם הובילו הורים ארים את ילדיהם ה"יהודים" לגירוש (עמ' 87). "יהודים" שהיו נוצרים על פי דתם הוסיפו להתפלל בכנסיות ואף חיפשו בהן מפלט, אך נאלצו לשבת במקומות רבים על ספסלים נפרדים ולעתים אף לבוא לתפילה בשעות נפרדות (עמ' 160). בשלב הגירוש היה מצבם של המישלינגה ושל היהודים הנשואים לארים טוב יותר ממצבם של שאר היהודים. יחס הרשויות אליהם לא היה אחיד, ולא בכל מקום נידונו 14 Kaplan, The Making of the Jewish Middle Class 8/10

9 למוות. במקרים מסוימים, כאשר הצליח הגסטפו להביא בני זוג ארים להתגרש מיהודים על פי רוב בהבטחות שווא נרצחו בני הזוג מיד לאחר מכן (עמ' 190). קפלן דנה גם בהפגנה המפורסמת ברחוב רוזן בברלין - בפברואר 1943 הפגינו נשים אריות למען שחרור בעליהן היהודים שנעצרו ויועדו לגירוש לאושוויץ. הפגנה המונית זו נחלה הצלחה בלתי צפויה - הבעלים שוחררו וקצתם אף הוחזרו מאושוויץ כמי שגורשו לשם ב"טעות" מעשה שלא היה כמוהו. קפלן תולה את ההצלחה במידה רבה בעיתוי ההפגנה - זמן קצר אחרי התבוסה בסטלינגרד חששו השלטונות הנאצים מדה-מורליזציה בציבור הארי ומעימות עם דעת הקהל (עמ' 193). הצלחתה הלא צפויה של המחאה נגד הרצח מבליטה את אדישותם הרועמת של תושבי גרמניה בנוגע לכל הגירושים האחרים. שלושת הפרקים האחרונים, העוסקים במצבם של היהודים בגרמניה בזמן המלחמה, בימי הגירושים ובחיים במחתרת, הם לדעתי הטובים והמרגשים שבספר. התקופה הזאת נחקרה מנקודת המבט של היהודים הרבה פחות מן התקופה שקדמה למלחמה, כנראה בגלל מיעוט המקורות, והיא גם מוכרת פחות בציבור משום שמוקד האירועים עבר בשלב זה למזרח אירופה. גם כאן משכילה קפלן להמחיש את ההתרחשויות בפרטים הקטנים ובסיפורים האישיים. היהודים שנותרו בגרמניה לא הורעבו הרעבה של ממש כמו יהודי פולין הכבושה, אך חלו עליהם הגבלות שיטתיות בנוגע למזון - הותר להם לרכוש רק מוצרים מסוימים, הותר להם לקנות רק בשעות מסוימות ורק בחנויות מסוימות. נוסף על אלה הביאו גם ההגבלות על רכושם ועל אפשרויות התנועה שלהם להתפשטות הרעב גם אם לא הגיעו לכלל מוות מרעב. ב היה אסור ליהודי גרמניה לקנות בשר, מאכלים משומרים, דגים, קפה, חלב (פרט לילדים קטנים), והם אף הוגבלו לפירות וירקות מסוימים בלבד. בעלי החנויות אף החמירו לעתים את התנאים בהצהרות כמו "לא מוכרים מזון באספקה מוגבלת ליהודים" ומנעו מהם אפילו מוצרי יסוד כגון תפוחי אדמה. מהילדים היהודים נמנעו דברי מתיקה כגון דבש ושוקולד. ב- 1941, משנאסר על הילדים היהודים לשחק ביערות ובגני שעשועים, התלוננו שכנים ארים שהתגוררו בסמוך למעונות היום שלהם ומעתה יכלו לשחק רק בבתי הקברות היהודיים (עמ' 163). הפרק השביעי פותח בתיאור שגרת היום-יום הקשה של עבודת הכפייה, שכל מי שנפלט ממנה היה מועמד מיד לגירוש, ומנסה להתמודד גם עם ריבוי ההתאבדויות בקרב יהודים גרמנים שהייאוש אכל בהם (עמ' ). שעות העבודה הארוכות המתישות השתלבו בקשיים הקיומיים להשיג מזון וחומרי הסקה, ולעתים אף מנעו את בני הזוג מלהיפגש זה עם זה. קשה במיוחד תיאורן של הנשים העובדות שהביאו כל בוקר בשעה חמש את הפעוטות שלהן למעון הילדים "אהבה" בברלין, ובאו לקחתם בשעות הערב המאוחרות עייפות ומותשות. "הם היו ילדים רציניים," מספרת עובדת המעון שקפלן מצטטת את עדותה, "הם צחקו פחות מאחרים, וגם בכו פחות. כאילו השתדלו שלא להטריד אותנו" (עמ' 176). בפברואר 1943 נקטעה שגרה קשה זו באחת - הנאצים גירשו את הילדים והמטפלות בלא התראה מוקדמת, והאמהות שהגיעו בערב מצאו את המעון ריק. "שכנים צפו בבעתה שאחזה באמהות בשעה שגילו שילדיהן נלקחו מהן: 'האמהות עמדו שם במשך שעות ובכו'" (שם). את החיים בתקופה האחרונה עד לגירושים ואת ההישרדות במסתור בדרכים למיניהן מיטיבים להדגים כמה סיפורים שקפלן משחזרת בפירוט, מה שמכונה בשפת מחקר יבשה "מקרי מבחן". סיפורם של בני הזוג המבוגרים אנה ושלמה שמואל (Anna and Salomon Samuel) מברלין ממחיש כיצד היטלטלו היהודים בין המלנכוליה ובין הרצון לשמור על חיים נורמליים על אף הכול עד לגירושים (עמ' 172). תיאור מפורט של שלושה סיפורי הסתתרות של נשים יהודיות, שכל אחת מהן הסתתרה ושרדה בדרך שונה לגמרי, ממחיש את תוצאות הלוואי הקשות של מקרים אלה (עמ' ). קפלן מספרת שלושה סיפורים שהסתיימו בהצלה וב"הצלחה", ולא לא היה מי שיספרם, ועם זאת הם מייצגים משהו מרוח האירועים, שכן גם לאחר השחרור נמשכו הקשיים: משפחות התפרקו, אנשים חלו ובשום מקרה אי אפשר לומר שהאירועים נחתמו ב"סוף טוב". ספרה של קפלן מזמן לקוראיו גם למי שאינם מכירים את ספרות המחקר שקדמה לו וגם לבקיאים בה פגישה ישירה וכמעט בלתי אמצעית עם חיי היהודים בגרמניה בתקופה 9/10

10 הנדונה בו, ובזה מעלתו העיקרית. כדרכה של קפלן, הוא מאיר במיוחד את חייהן של הנשים ואת חשיבותן במכלול התמונה ההיסטורית בדרך מעניינת ומקורית, גם אם שנויה במחלוקת. הספר קריא ובהיר, ואין ספק שישמש אחד מספרי היסוד להבנת התמודדותם של בנות הקהילה היהודית בגרמניה ושל בניה עם התקופה הטרגית של שקיעת עולמם. מקור: יד ושם מחקרים כ"ז ע"מ /10