<4D F736F F D E4F1E9F4E5F820E4E0E3E5F0E9FA20E5E4F8E5EBEC2E646F63>

תמליל

1 לפניכם הספור: "האדונית והרוכל" עריכה ופרושי המילים: אלי פררה. למעוניינים לקבל את הניתוח והסיכום לספור, / שמואל יוסף עגנון יפנו באתר ב צור קשר. רוכל אחד יהודי היה מ ח זר בעיירות ובכפרים. יום אחד נזדמן ל דה יער, רחוק מן הישוב. ראה ית עומד יחידי. בא ועמד לפני הדלת והכריז על סחורתו. יצאה אדונית אחת ואמרה, מה אתה מבקש כאן יהודי? (*שחה: חה *ש מ ב רים נאים אלו שיש לי? הוריד את *ק תו (*קו ה: מ זוודה, התכופף) וב ירכ ואמר לה, שמא צ רי כה ק בר ( מעל כתפיו והציע לה כל מיני סחורה. אמרה לו, איני צריכה לך ולסחורתך. אמר לה, הביטי ראי, *שמא אף על פי כן? (*שמא: אולי בכל זאת) הרי לולאות והרי טבעות והרי מטפחות והרי סדינים וסבון מיני תמרוקים ה רות משתמשות בהם. נסתכלה שעה קלה בקו תו ועיקמה עיניה ממנו ואמרה, אין כאן כלום. ל ך ל ך. חזר והשתחווה לפניה והוציא דברים מן הקו ה והציע לה ואמר, תני עיניך גברתי ואל ת א מרי אין כאן כלום. מא בר זה רצוי לך, או מא חפץ נאה זה ימצא חן בעיניך. בבקשה ממ ך גברתי הביטי ראי. פ פ ה עצמה כלפי קו תו ופ שה קצת כאן קצת כאן. ראתה סכין של ציידים. נתנה לו *דמ יה וחזרה לביתה. טען את ק תו על כתפיו והלך לו. (*דמ יה אותה שעה כבר שקעה החמה ונתעלמה ממנו הדרך. - מלשון דמים: כסף, כמו דמי-כיס) היה מ ה לך שעה ועוד שעה, נכנס לבין האילנות ויצא וחזר ונכנס לבין האילנות. החושך כיסה את הארץ והלבנה לא האירה בשמים. נסתכל סב יביו מתחיל מ תיירא. ראה אור מאיר, והלך לקראת האור והגיע אצל ית אחד. הקיש על הדלת. הציצה עליו בעלת הבית וקראה, שוב אתה אן? מה אתה מבקש יהודי? אמר לה, משעה *שפירשתי (*לפרוש: לצאת, לעזוב) מכאן תועה אני בחשיכה ואיני מגיע ליישוב. אמרה לו, ובכן מה אתה מבקש? אמר לה, בבקשה ממך גברתי תני לי רשות ואשב לי עד שתצא הלבנה ואראה את הדרך ואלך לי. שבחצ ר. הניח עצמו על הקש ונתנמנם. בלילה ירדו גשמים מרובים, לו, הביטה בו בעין ז ע מה ונתנה לו רשות ללון ברפת ישנה כשעמד הרוכל קר ראה שכל הארץ כולה צה. ידע באותה אדונית שהיא קשה. אמר בלבו, אמסור עצמי בידי שמים ואל אבקש טובה מצרי עין. טען את ק תו על כתפיו וביקש *ליל ך (שם-הפועל *ללכת בלשון חז"ל). הציצה עליו האדונית ואמרה דומ ני שנפרץ הגג, יכול אתה לתק ן ם דבר. הניח הרוכל את ק תו ואמר, הריני קופץ ועולה. נתנה לו סולם ועלה בראש הגג. מצא רעפים שז עזע תם הרוח. עמד והחזירם למקומם, ולא השגיח בעצמו שבגדיו נובעים מים * מ נעליו (*מ נעלים: נעליים) כשני דליים. אמר בל ו, מה איכפת לי אם אני עומד בראש הגג או אם אני מ ה לך ביער, כאן גשמים וכאן גשמים, ואולי על ידי שאני עוזר לה אף היא תגמול חסד עמי ו יתן לי לשהות בית עד שיפסיקו הגשמים.

2 2 לאחר שסידר את הרעפים ו סתם את רצת הגג, ירד ואמר לה, מובטחני שמ אן ואילך לא יגיעו הגשמים לתוך הבית. אמרה לו *א מן אתה, (*א מן: בעל מלאכה, בעל מקצוע) *נ קבה (*נקוב מחיר) את כר ך ואתן לך. הניח ידו על ל ו ואמר, חס ושלום שאקח מגברתי פרוטה, אין דרכי לקבל כר על בר שאינו מגוף מלאכתי, כל שכן שהגברת עשתה עמי טובה ונתנה לי לל ן בבית. הביטה בו דרך חשד, שהייתה סבורה שאומר ן כדי לייקר עצמו לפני ה כדי שתתן לו כר הרבה. לסוף אמרה, ב ואעשה לך סעודת שחרית. עמד וסחט את בגדיו, הוציא את המים ממ נעליו והביט אילך ואילך. מתוך הקרניים המרובות שהיו תלויות על תלי הבית ניכר היה בית ציידים הוא. ואולי לא היה ית ציידים ואותן הקרניים תלויות להן לנ י, כדרך שיושבי יערות עושים, שמקשטים את בתיהם בקרנ י חיה. עם שהוא עומד ומביט חזרה בעלת הבית והביאה לפניו *ש יכר חם (*שיכר חם: יין חם) ומנ י מזונות. שתה ואכל ושתה. לאחר שאכל ושתה אמר לה, מא יש כאן דבר שצריך תיקון? וקדת עלי. נתנה עיניה ית ואמרה, ד ק ראה. מוכן אני לעשות כל מה שהגברת היה הרוכל שמח שניתנה לו רשות ל י שב בבית עד שיעברו הגשמים. התחיל מתעסק ותיקן כאן בר וכאן דבר ולא ביקש כר. לעת ערב עמדה והתקינה לו סעודת לילה והציעה לו מיטה בחדר שמוטלים שם כלים ישנים שיצאו מכלל *תשמיש. (כלים שיצאו מכלל *שימוש מחסן) הודה הרוכל לבעלת הבית שמיטיבה עמו כל כך ונשבע שלא ישכח חסד לעולם. למחרת התחילו גשמים חדשים יורדים. הביט הרוכל ל ח ץ והביט פני בעלת הבית, מי מוכן לרחם עליו תחילה. בעלת הבית ישבה מכ ו צת ושתקה ושעמום גדול יצא *מכלי הבית (*מכלי הבית: מהרהיטים שבבית). קרנ י החיות כתלים נתעטפו אדים ור י חם רי ח ר חי נדף מהן. אם משום שביקשה להפיג את השעמום לב ואם משום שנתגלגלו רחמיה עליו על אותו בחור שצריך להל ך בגשמים ב ה, אם משום זה ואם משום זה התחילה האדונית מד רת עמו. על מה דיברה ועל מה לא דיברה, על הגשמים שאינם פוסקים ועל הרוחות שמ נשבות בלא הפסק ועל הדרכים שמתקלקלות והולכות ועל התבואה שעשויה להירקב וכן כל כיוצא בזה. הודה לה הרוכל בל ו על כל די ר ודיבור, ל די ר ודיבור נותן לו ע בה בבית ואינו צריך לטלטל עצמו בדרכים בגשם ובקור ובסערה. ואף היא הייתה מרוצה, שיש כאן נפש חיה. נטלה לה כלי סריגה ואמרה לו, ב. ישב לפניה וסיפר דברים על רים ו רות, אדונים ואדונות, על כל מה שידע ועל כל מה שרצוי היה לה לשמוע. בין כך לכך נתקרבו זה לזה. אמר לה, גברתי יושבת *גלמודה, (*גלמודה: לבדה) כלום אין לה בעל או ידיד ו ר ע? ודאי יש כאן רים רבים ונכבדים שמבקשים קי רבת של אדונית נאה כמותה. בעל. נתאנח הרוכל ואמר, והוא מת. אמרה לו, לא י אלא נהרג. אמרה לו, היה לי

3 3 נתאנח הרוכל על בעלה שנהרג ושאל, כיצד נהרג. אמרה לו, אם השוטרים אינם יודעים, אתה מבקש לדעת. מה איכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה אכלתה או אם נשחט בסכין. הלא אף אתה מוכ ר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם. ראה הרוכל שאין דעתה של האדונית ל ס ר במעשי בעלה ושתק ואף היא שתקה. אחר שעה קלה חזר הרוכל ואמר, י יתן האלוקים וימצאו את רוצח י בע ל ך לנקום בהם נ קם. אמרה היא, לא ימצאו אותם. לא כל רוצח עש י שימצאו אותו, הש יל הרוכל את עיניו ואמר, מצטער אני *יכולני (*יכולני: יכול אני) ח לשמ ב רתי שהזכרתי לה צרתה, אילו ידעתי במה את ל ך הייתי נותן מחצית חיי. נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך מש נה, של ז או של ריצ י, או סתם חיוך, שאדם מחייך לו וחברו מפרשו לפי דרכו, ואם אדם תמים הוא הרי הוא מפרשו לטובת עצמו. הרוכל שאדם תמים היה פירש לו חוק זה ש חקה אותה אישה לטובתו ולהנאתו. והואיל ונצטער על אותה אישה שלפי שנותיה ולפי מידת י פ י ראויה הייתה שבני אדם נאים יחזרו אחריה ראה את עצמו פתאום כאחד מהם. התחיל מד ר לפניה דברים שאוזן של אישה בחורה אוהבת לשמוע. אלוקים יודע מהיכן נטל רוכל פשוט זה דברים כגון אלו. והיא לא ערה בו ולא דחפה אותו, אדרבא נ חה הייתה לשמוע עוד. נכנסה בו גבורה והתחיל מד ר דב רי אהבה. ואף על פי שהיא אדונית והוא רוכל עני קיבלה את דבריו והראתה לו חי ה. ואף לאחר שפסקו הגשמים ונתייבשו הדרכים לא *פירשו (*לא עזבו זה את זו) זה מזה. *נשתייר (*נשאר) הרוכל אצל האדונית. לא רפת הישנה ולא בחדר של כלים שיצאו מכלל תשמיש, אלא ר היה בחדרה של האדונית ובמיטתו של בעלה היה י. ן והיא הייתה מ מ ת לפניו כאילו הוא אדוניה. תקינה *ה בכל יום (*התקינה: הכינה) לו סעודה מכל אשר היה לה ית בשדה, כל עוף טוב וכל עוף מן. ואם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנה. בראשונה כשהיה רואה אותה מ לקת ראש עוף היה מזדעזע, אחר כך היה אוכל ומוצץ אפילו את העצמות, כדרך *קלי עולם (*קלי עולם: אנשים ח תים, קלי-דעת) שבתחילה אין רוצים ל עב ר ע בירה ואחר כך עושים כל ע בירות בעולם לתיאבון. אישה ובנים לא היו לו ולא היה לו על מי יתגעגע, ובכן היה ר עם אותה אדונית. שט בגדי רוכל ול בש בגדי חירות ונתח ר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם. האדונית לא נתנה לו להתייגע לא בבית ולא בשדה, ופינקת במאכלים ב משקאות, ואם *קי חי ה בלילה, כדרך הנשים שפעמים הן כך פעמים הן כך. אדרבא הטילה על עצמה כל עבודה נטרתו (*לקנטר: להקניט, להרגיז) ביום הראתה לו כך יצא חודש ושני חודשים, עד שהתחיל שוכח שהוא רוכל עני והיא אדונית. ואף היא שכחה שהוא יהודי וכן כל כיוצא בזה. ובכן יושבים היו כאחד בית אחד תחת גג אחד, והוא אוכל ושותה ונהנ ה וי שן על מיטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום. אבל על דבר אחד היה תמ י ה, שכל אותם הימים לא ראה אותה לא אוכלת ולא שותה. בראשונה היה סבור נ י ל לסעוד עמו.

4 4 משנתרגל בה ושכח שהיא אדונית והוא יהודי היה תוהה יותר ויותר. עם אחת אמר לה, מה זה הילני, זה כמה חודשים אני יושב עמ ך ואיני רואה אותך לא אוכלת ולא שותה. כלום *איבוס (*איבוס: פיטום, האכלת-יתר) עשית לך בתוך מע י יך? אמרה לו, מה איכפת לך אם אני אוכלת ושותה אם א יני אוכלת ושותה, די לך שאתה אינך חס ר עמי כלום ומזונותיך מצויים בכל עת. אמר לה, אמת שאני אוכל ושותה ו מזונו תי מצויים יותר מ כ ל הימים, אף על פי כן מתאווה אני לדעת מהיכן את מתפרנסת ומהיכן את ניזונ ת. על שולחן אחד עמי אין אפשר יש מתקיים בלא אכילה ושתייה. סועדת, ואף מחוץ לשולחן לא ראיתי אותך לא אוכלת ולא שותה, חייכה הילני ואמרה, אוכלת ומה אני שותה, דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת. מבקש אתה לדעת מה אני (ההדגשות באדום שלי. א.פ.) ע ם שהיא מד רת חיבקה אותו בכל כוחה והניחה שפתיה על שפתיו ומצצה ואמרה, מימ י לא ציירתי לי ש רו של יהודי מתוק כל כך. נ ק אותי ע רבי, נ ק אותי נ שרי, נשיקותיך מתוקות מכל נשיקות שבעולם. נשק לה והרהר בלבו, *דברי פיוטין הן, (*דברי פיוטין: דברי שירה) ואמרה, רכן של רות לומר בשעה שהן מח בות את בעליהן. יוסף ראשונה הראית עצמי נושכת אותך שלי. כ לבה מטורפת, ואף היא חזרה ונשקה לו את עצמך לפ ני רציתי לשסות בך את הכלבה, עד שאני חוששת שלא תצא מידי ח י, אני ועכשו ה י גרי המתוק כך היו מוציאים את י מיהם באהבה וחי ה ושום דבר שבעולם לא ע ר ב את ע אבל אותו דבר היה *נוקב בלבו (*נוקב בלבו: מטרידו. כמו שעושה לו חור בלב) של הרוכל. סקיהם. רים הם כא חד בבית אחד בחדר אחד ומיטתה סמוכה למיטתו, וכל שיש לה נתנה ידו, חוץ מן הלחם שאיננה אוכלת עמו על שולחן אחד. עד היכן, עד אינה טועמת כלום מכל התבשילים שהיא *מתקינה (*מכינה) לו. מאחר שאותו דבר היה נוקב בלבו היה חוזר ושואל. אמרה לו, כל המר ה ל שא ל מ עמיק לו *ש א ל (*ש א ל: עולם המתים, העולם שמתחת לאדמה). מ ח גרי המתוק על כל מה שניתן לך ואל תשאל שאלות שאין עליהן תשובה. הרה ר היהודי בל ו, אולי באמת צ דקה ממני. מה איכפת לי אם היא אוכלת ושותה ע י אם היא אוכלת ושותה ממקום אחר, הרי היא בריאה ופניה יפות וא יני חסר עימה כלום, קיבל עליו לשתוק. היה יושב ונהנה משולחנה וכן כל כיוצא בזה. לא הציק לה בשאלותיו ולא הטריד אותה בדברים יתרים, אלא הוסיף אהבה על אהבתו, אם מחמ ת שבאמת אהב אותה ואם אולי מחמ ת אותה חידה שאין לה פתרון. מי שעסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בר סופ ט ל ה. ואפילו אדם אוהב אישה כ משון את דלילה לסוף היא מה תלת בו, לסוף היא מציקה לו, עד שנפשו ק צרה למ ת. כך אותו רוכל, ח ר ימים התחילה מהתלת בו, אחר ימים התחילה מציקה לו, אחר ימים ק צרה נפשו למ ת. אף על פי כן לא הניח אותה.

5 ר ו* 5 הי ואף היא לא אמרה לו צ א. ישב עימה עוד חודש ועוד חודש, מתקוטטים ומת ייסים, מתפייסים ומתקוטטים ואין הוא יודע על שום מה מתקוטטים ועל שום מה מתפייסים. אבל מהרה ר היה בל ו, הרי אנו קרובים, הרי סמוכים אנו זה אצל זה ואין אנו זזים זה מזה ואף על פי כן איני יודע עליה היום יותר מ ידעתי עליה אתמול, ולא ידעתי אתמול יותר מ ידעתי עליה ביום אתי אצלה בראשונה וקנתה אצלי את הסכין. כל זמן שהיו שר יים בשלום לא ר ה לשאול, ואם שאל הייתה סותמת את פיו נשיקות. כיוון שנסתלק שלומ ם התחיל מהרהר ומוסיף, עד שאמר לעצמו איני מניח ממנה עד שהיא מספרת לי. לילה אחד אמר לה, עמים הרבה שאלתי אותך על בעל ך ולא אמרת לי כלום. אמרה לו, על איזה שאלת? אמר לה, וכי שני בעלים היו לך? הלא לא הזכר מה איכ ת לך אלא את זה שנהרג. אמרה לו, אם שניים או שלושה. אמר לה, אם כן אני בעלך הרביעי? אמרה לו, בעלי רביעי? אמר לה, הלא מ דבר י יך יוצא כך. לא כך הילני? אמרה לו, שאס ר. ל מנ ת: ל ס שלושה ארבעה חמישה. המת ן עד מ נה: (*שא מ נה *שא ( את כולם. שטה את ימינ והתחילה מונ ה באצבעותיה, אחד שניים כיוון שמנתה כל האצבעות שבימינה פשטה את מא ל והוסיפה ל מנות. אמר לה, והיכן הם? אמרה לו, וכי לא אמרתי לך כל המרבה ל שא ל מעמיק לו שא ל. אמר לה, הלא תגידי לי. טפחה על כרסה ואמרה, מ קצתם אולי הם כאן. אמר לה, מה פירוש אן? *לי כ סנה (*לי וא ם אומר לך כלום תבין. אני. כ ס נה: הביטה בו באלכסון) את עיניה וחייכה. הביטה בו שעה קלה ואמרה, א ם האלוהים, הביטו ראו איזה פנים יש לפגר זה. כבר משעה שהתחילה מונ ה באצבעותיה נסתלקה דעתו ממנו, וכל מה שאל, אל ל א מדעת. עכשיו ניטל ממנו אף ח הדי ור. ישב ושתק. אמרה לו, חביבי שלי מאמין אתה באלוהים? נתאנח ואמר, כלום אפשר שלא להאמין באלוהים? אמרה לו, לא יהודי אתה? נתאנח ואמר כן, יהודי אותו. מ אמרה לו, (כוונתה הרי היהודים אינם מאמינים באלוהים, *ל יש, שאילו האמינו בו לא היו שעל פי הכנסייה הנוצרית היהודים רצחו את יש ) מאמין באלוהים התפלל עליך שלא יהא ס פ ך ס פם. - ס פם של מי? - אלת עליהם. - של על י יך? - של על י. - *רוצחים אבל אם אתה סופ ם של אלה מה היה סופם? ענתה הילני ואמרה לו, אם אין אתה מבין, אין כדאי לד ר עמך. עם שהיא מדברת נסתכלה גרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה. הביט בה ונזדעזע. אף היא הביטה בו ואמרה, מפני מה החוורת פנים? ש מש פניו ואמר, קשות) מ של חזיר. החוויר? נ י ש מש בראשו אמרה לו, ואמר, ושערות ראשך עמדו *כזיפים (*זיפים: שערות שערות י עמדו? אמרה לו, נימי ז קנ ך (*נימי ז קן: שערות הזק ן שלו סמרו, כמו בעור יבש) נעשו קליפין קליפין כשל אווז. פוי, כמה מכוערים פניהם של פחדנים. ר קקה בפניו והלכה לה.

6 6 ע ם שהיא הולכת החזירה פניה כנגדו ואמרה לו, שמור את ה י קה שבגרגרתך. *א ם האלוהים (*אם האלוהים. הכוונה לאמו של י ש מר ה ( הרי היא מרט טת כאילו רואה היא את הסכין. אל תחושי חביב תי, עדיין איני נושכת בך. נשתייר הרוכל יושב. פעם היה מ מ היה מ משמש זקנו. שערות ראשו כבר נינ ח ש מש בפניו ופעם והיו מ נחות כבתחילה ח לק כאן ו חלק כאן ושביל עובר באמצע והוא צונן כאילו הניחו עליו קרח. מן החדר השני נשמע קול פסיעותיה של הילני. אותה שעה לא אהב אותה ולא נא אותה. איבריו התחילו דוממים, כאילו בדו ח שליטתם. ואלך לי. שדממ ס כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות. כיוון שביקש ליל ך נתרשלו איבריו יותר. רגליה נשמע קול נקישת כלים ו רי ח של תבשיל. אמר לעצמו, אעמוד ואטול ק תי שוב נשמע קול רגליה של הילני. התחיל הרוכל חוזר ומהרהר, כיוון עלי להסתלק וליל ך מכאן, אם לא עכשיו הרי למחר קר. כמה היה שמח ביום שניתנה לו לינת לילה רפת הישנה, עכשיו אפילו ה מטה המו צעת לו צ ו ח ת, טול רגליך ברח לך. אותה שעה כבר החשיך היום. הסכים בעל כורחו לעשות את הלילה ית הזה, אבל לא בחדר אשתו במיטת בעל יה שנהרגו, אלא רפת ה שנה או בחדר אחר עד שיאיר היום וילך לו. נכנסה הילני ואמרה, דומה אתה כאילו כבר לעתי ך. נ טלתו בזרועו והביאת לחדר האוכל והושיבתו אצל השולחן ואמרה לו, אבן. אכ ל. הגביה עיניו ונסתכל בה. חזרה ואמרה, נטל פרוסה אכול. בל ע כמות שהיא. אמרה הילני, רו ה אני שצריכין ללעוס לך את ה ת. ניע ר ידיו מן ה ת ועמד ליל ך. אמרה הילני, המ תן ואלך עמ ך. לבשה אד רת כבשים *וי צתה עמו. (*י צ תה: שם- הפועל ל צאת בלשון חז"ל) בדרך לא די רו לא דברים טובים ולא דברים רעים, אלא דברים תם, כבני אדם קנ טים שרוצים להסיח דעתם מעצמם. ע ם שהם מ הלכים פגעו בצורה של עמדה הילני ועשתה סימן של צלב על לי נטלת ליוסף זרועו וחזרה עמו לביתם. ועמדה והתפללה תפילה קצרה. אחר כך בלילה נ נער יוסף משנתו בבהלה וצעק צעקה גדולה. דומה היה עליו שתקעו סכין בלי ו, ולא בלי ו אלא באותה צורה של אבן, ולא בצורה של אבן, אלא בצורה אחרת עשויה קרח, שעושין הנוצרים בימי כן היה חושש בלי ו. *א ידיהם על הנהר. (*א יד: צרה, אסון) ואף על פי שלא פגעה בו הסכין אף על פי שהכל ה פורקת מעליה את ה טלטל עצמו ונתאנח. אחזתו שינה ונתנמנם. שמע קול קשקוש וראה ל לת שבצווארה. ע צם את עיניו ולא השגיח ה. קפצה ובאה. נעצה שיניה בגרונו. התחיל גרונו שות ת והיא לו קקת את דמ. צעק צעקה גדולה וטלטל אילך ואילך. ני נערה הילני וצווחה, מה אתה מרעיש את הבית ואין אתה נותן לי לישון. צ מצם עצמו בתוך ר יו כ ס ת ת יו והיה מוטל בלא זיע *היבטלתי עד שהאיר היום. קר אמר לה יוסף להילני, אותך משנתך. (*היבטלתי: הפריע לה בשנתה, גרם לה להתעורר ולהפסיק את שנתה) אמרה הילני, איני יודעת מה אתה סח. אמר לה, הלא צעקת עלי שאיני מניח לך לישון.

7 7 אמרה הילני, אני צעקתי? אמר יוסף, אם כן מתוך שנת ך דיב ר. החזירה פניה ושאלה, מה דב רים די רתי? בלילה העביר את כלי מיטתו לאותו חדר שמוטלים שם הכלים הישנים שיצאו מכלל תשמיש. ראתה הילני ולא אמרה כלום. כשהגיעה שעת שינה אמר לה, נתי אינה טובה על י ואני מתה ך על משכבי והריני מתיירא שמא אני *מ בטיל (*מ ב טיל: מפסיק) אותך משנתך, על כן העברתי את מיטתי לחדר אחר. נענעה לו הילני ראשה דרך הסכמה ואמרה, כל מה פה לך ע ה. אמר יוסף, כן עשיתי. אמרה הילני, אם כן הרי טוב. מכאן ואילך לא דיברו ולא כלום. יוסף שכח שהוא אינו אלא אורח והיה נוהג כדרכו. בכל יום יקש לעזוב את ביתה, להניח את טובותיה. עבר יום, יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה. ואף היא לא אמרה לו צ א. לילה אחד ישב לסעוד. הביאה לו הילני את התבשיל. עלה ריח יה כרי ח אדם רעב. עיקם את יו. הרגישה דבר ואמרה לו, מפני מה אתה מעק ם את יך? אמר הוא, לא עיקמתי את י. חייכה חיוך משונה ואמרה, מא ריח פי עלה לפניך? אמר הוא, ק חי פרוסה ו א כלי. אמרה היא, אל תחוש לי, אני לא ארעב. ושוב נראה על פניה חיוך משונה, קשה מן הראשון. אחר שאכל ושתה פירש לחדרו והציע לו את מיטתו. עלה בדעתו פתאום לקרות *קריאת שמע, (*קריאת "שמע ישראל") מאחר ש* ס ל י ר את ם (הכוונה ל*צלב) תלוי על הקיר עמד ויצא לקרות את קריאת שמע בח ץ. הלילה ליל חורף היה. הארץ הייתה מלאה שלגים וה מים היו קרושים ועכורים. הביט לשמים ולא ראה ביב אור, הביט לארץ ולא מצא את רגליו. ראה את עצמו פתאום כאילו הוא שבוי דה יער בין שלג זה שמתכסה בשלג חדש. ואף הוא עצמו מתכסה והולך. עקר את רגליו והתחיל רץ. פגע בצורה של אבן שעמדה בשלג. אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד הריני אבוד, הביט אילך ואילך עד שהכיר את *הרוחות. (*הרוחות, הכוונה לארבע רוחות השמים: צפון, דרום וכו') כיוון ליבו כנגד אותו הבית והלך לשם. מנוח ת השקט הייתה שרויה. לא נשמע אלא קול ע מע ם כקול השלג היורד על לי השלג. ומתוך אותו הקול עלה קול רגליו כשהן שוקעות בשלג ומתייגעות לצאת. כתפיו בד מאוד, כאילו היה טוען את ק תו הכבדה. אחר שעה קטנה הגיע אל יתו. הבית היה שרוי אפלה. כל אור לא האיר את חדריו. היא י נה, לחש יוסף ועמד, שיניו דבקו אלו באלו מתוך נאה. ע צם את עיניו ונכנס לחדרו. והתחיל מ בכניסתו נדמה היה לו שהילני בחדר. כבש שנאתו ממנה. נזדרז פשט את בגדיו מ מש רים בכסתות. לחש וקרא, הילני ולא נענה. עמד והדליק את הנר. ראה את כלי מיטתו שהם מלאים ח רים. מה אן? מה אן? הרי כשיצא מחדרו היו שלמים ועכשיו הם מלאים ח רים. אין ספק ח רים אלו בידי אדם נעש, אלא מה טעם נעש? נסתכל וראה קורט דם. נסתכל בדם והיה תמיה. בין בין שמע קול אנחה. הביט וראה את הילני כשהיא מ לכת על הקרקע וסכין בידה. זו הסכין שקנתה אצלו ביום ש א לכאן.

8 8 הוציא את הסכין מיד והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מיטתו. פתחה הילני את עיניה והביטה בו. ע ם היא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיק ינ י ה. אל יוסף את הילני, מבקשת את לומר משהו. ולא אמרה ולא כלום. הרכין עצמו כנגדה. נ ז קפה בת-ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לא דם, אלא מ י-קרח. ל ס ף דחפה אותו ו צ ווחה, פ י מה קר אתה, דמך טי ל הרוכל באדונית יום שני ימים ועוד יום. ח בש את פצעיה, שבלילה שנכנסה לשחוט אותו פצעה את עצמה. אף הוא הת קין לה תבשיל. אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, בר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והייתה למ דה לאכול בשר בעל יה ששוח ט ת ם ואוכ ל ת ם ושותה את דמ ם, כדרך שביקשה לעשות לו. יום החמישי הוציאה את נפשה ו מתה. הלך יוסף לבקש כומר ולא מצא. עשה לה ארון ות כריכים וחפר בשלג ל קברה. מאח ר שכל הארץ קרושה הייתה לא עלה בידו ל כרות לה קבר. נטל את נ בלת ט מ נ בארון ועלה על ראש הגג ו טמן את הארון שלג. הריח העופות נ בלת. א וניקרו בארון ו יברוה וחילק ביניהם נבלתה של האדונית. ואותו רוכל נטל את ק תו וחיז ר ממקום למקום וחי זר והכריז על סחורתו.