הירחון לנוער הדתי אריאל תורת חיים בעז! גליון,67 אב ה' תשס''ט במכון המקדש, לא מחכים למשיח בשביל להכין את כלי המקדש >> ממיזוג אויר ועד חניה, הם מתכננים

הירחון לנוער הדתי אריאל תורת חיים בעז! גליון,67 אב ה' תשס''ט במכון המקדש, לא מחכים למשיח בשביל להכין את כלי המקדש >> ממיזוג אויר ועד חניה, הם מתכננים לפרטי פרטים את בית המקדש, ויוזמים עליות להר הבית ומפגשי כהנים ללימוד על המקדש >> המקדש בדרך יצחק למפרט // עמ' 6

השבוע )כ'-כ"ד בתמוז תשס"ט( בנות חבריא ב' יצאו לשבוע התנדבות בשלוש ערים מרכזיות ברחבי הארץ - חולון, ראשון לציון ורחובות. בשעות הבוקר יצאו הבנות להתנדב בגני חינוך מיוחד וכן עזרו למשפחות נזקקות בעיר בה הן מתנדבות. בשעות אחר-הצהרים הן המשיכו להתנדב ויצאו להפצות ברחבי העיר - חלוקת מדבקה קטנה של 'תן חיוך - הכל לטובה', וכן כוסות שתיה שיברכו עליהן,. בנוסף, בנות חבריא ב' העבירו לילדים שאינם שומרי תורה ומצוות פעילות חוויתית בה הסבירו להם על המקדש. נכון לעת כתיבת שורות אלה, שבוע ההתנדבות עדיין בעיצומו. ומכאן נשגר ישר כוח לבנות העוסקות במלאכה! 2 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט כתבות תאריכון הר המוריה מה היה בהר הבית, מבריאת העולם ועד ימינו מכינים את המקדש במכון המקדש לא מחכים למשיח בשביל להכין בגדים לכהן הגדול, מזבח ומנורה << ראיון עם יהודה גליק, מנכ"ל מכון במקדש מתי נוסד הסיבוב שערים? איך זה קשור לבניין המקדש ולכותל? ראיון עם נריה אופן, ממארגני ה'סיבוב שערים'. קומו נעלה ציון הרב יצחק שטרן קורא לעלות להר בית ד' נחמו נחמו עמי ארבע שנים לגרוש מגוש קטיף וצפון השומרון האבכה בחודש החמישי? הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ת שעה באב מתקרב אנחנו כבר רגילים לטכס: סמוך לצום, נאכל ביצה באפר, ננעל נעלי בד, נשב על הארץ, נדליק נרות, ונשמע קריאת 'איכה' מלב שבור של אחד מזקני בית הכנסת. מדי פעם בוודאי יתייפח בבכי על החורבן. בודאי שאלנו את עצמנו לא פעם: האם החזן מקונן ברצינות? בכל ימות השנה הוא נראה די שמח. אם חורבן המקדש באמת כואב לו, מדוע אינו עושה דבר ממשי לבניינו? בכלל, מה פשר הבכייה הזו! כשהיינו בגולה הרחוקה, בספרד, בתימן ובפולין היה מקום לבכייה, היום, כש'הר הבית בידינו' הכך הוא רצון ה'?! האם המקדש הוא גוויה של מת שבוכים עליה?! הרי מדובר במצוה נצחית חיה וקיימת, כמו שבת, סוכה, תפילין ומזוזה. היכן מצאנו, שאדם שנפסלה מזוזה בביתו, יושב על הארץ, מדליק נר ובוכה! דרכו של אדם לקנות מזוזה חדשה, ולברך בשמחה 'לקבוע מזוזה!' מה היינו אומרים על אשה שבנה חולה, ובמקום לרוץ איתו אל הרופא, היא מתעקשת לשבת על הארץ ולקיים 'טכס בכייה' על בנה החולה? אך מה לנו כי נלין על אותה אשה, ומה לנו כי נלין על אותו זקן המזיל דמעה. כך היה רגיל בגולה. הבה נלין על עצמנו: מה עשיתי אני לבנין המקדש! צריך להכיר בעובדה: מיום שרגל חייל ישראלי דרכה בהר הבית, חל חיוב מן התורה על כל איש ואשה מישראל לקום ולבנות מקדש )רמב"ם בית הבחירה א, יב(. אין מצוה בתורה לבכות על המקדש! כיום הזה נתחדשה המצוה כפשוטה: 'ועשו לי מקדש!' יש לצאת למחצבה להביא אבנים ולבנות! ועכשיו! המקדש חרב? - יש לקום ולבנותו! כן! דווקא בתשעה באב! כך עשו אנשי בית שני! הם באו מועטים ודלים ארבעים אלף בלבד! לא היה להם צבא. לא היו להם תקציבים. והם - לא פיתחו טכס בכייה על המקדש! במקום לבכות בתשעה באב, הם עבדו קשה: נשאו על גבם אבנים לבנין המזבח, ובראש השנה חנכו אותו וחידשו את העבודה! באותם ימים הגיעה לירושלים שאלה, שנשאלה על ידי יהודי בבל: 'האבכה בחודש החמישי ]בתשעה באב[?!' כלומר: מה דעתכם אנשי ירושלים, האם להמשיך ולבכות על החורבן? הרי המדינה שהקמתם כה קטנה ועלובה, גם ירושלים עדיין בחורבנה. ובאשר לקרבנות שהתחלתם להקריב, הרי אתם עושים זאת על מזבח העומד בין החורבות של הבית הראשון, שהרי בית המקדש השני טרם נבנה? העולים ארצה לשקם את חורבות ירושלים התמלאו זעם ודרשו מאחיהם: עלו ארצה! אנחנו כאן בונים מקדש! אירזו את החפצים ועלו גם אתם לירושלים! אתם יושבים במרחק, וכנראה התרגלתם לבכייה על החורבן עד כדי כך שהתחבבה עליכם. לא כן אנו! אנו מרגישים כבר את טעם החרות, אנו רואים כבר את שמחת הבנין. עלו ארצה ונשמח יחד בתקומת העם והמקדש, ככתוב: 'צום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים!' )ראה זכריה ח, יט. וברד"ק שם(. בואו ונלך בעקבות הראשונים, הם היו דלי דלים, אך היו ענקי רוח. הבה נחולל לפחות שינוי קטן בחיינו, נעשה אתחלתא, ובכך נתחיל את מעשה התשובה למקדש. נשנה נא שתי מילים בסיום התפילה, ובמקום לומר: 'יהי רצון שייבנה בית המקדש', נתקן ונאמר: 'יהי רצון... שנבנה את בית המקדש במהרה בימינו ובידינו, ותן חלקנו תורתך! טל שמים ירחון לנוער הדתי יוצא ע י תנועת אריאל רחוב הקבלן 41,ירושלים. עריכה, עריכה גרפית: יצחק למפרט, איור שער: רעות זלצר תרבות: אילת השחר צוף הגהה זהבה שפייר תגובות, פניות, הערות וטענות: שח-רחוק אלחוטי: 0524295119 דואר-חשמלי : tal.shamaim@gmail.com אתר התנועה: www.tariel.co.il פניות תתקבלנה בברכה, ללא התחביות לענות טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 3 5 6 12 14 16 מדורים 2 3 4 20 21 19 20 22 26 טל השמים מהנעשה בתנועה בשמים תוכן הגליון טל השמים מהנעשה בתנועה חב"ב בתנועה ]לא[ בשמים דבר תורה הרב ישראל אריאל כי בא עורך יצחק למפרט בפורפורציות אלישיב אהרון החודש הזה נתנאל אריאל יומן הדרכה סימי אלבוים רגע של תרבות סיפור, שיר, תקליט-אור וספר ניצוץ ממקדש מוריה יוסף באר הראי"ה אגרות הראי"ה זצ"ל עם סגירת הגליון: למרות מאמצנו הרבים, לא הצלחנו להשיג מאמר המסביר מבחינה הלכתית ורעיונית מדוע לא לעלות כיום להר הבית. נשמח לקבל מאמרים בנושא, ולפרסמם בגליונות הבאים, אם ירצה ד' יתברך. כמו כן, הפינה של דוד צדוק תחזור בגליון הבא בעז"ה. באהבת ישראל, מערכת 'טל שמים' ]לא[ בשמים דבר תורה moriahad@gmail.com ועדת חגיגות השלושים שמחה לבשר על: על תחרות כתיבת השיר הרישמי לשנת השלושים לתנועה! אם את/ה חושב/ת שהקב"ה זיכה אותך, בכישרון הכתיבה, את/ה מוזמן/ת לנסות את כוחך בכתיבת המילים לשיר הבא של התנועה! הקרטריונים לכתיבת השיר הם: 1. שיר כשר. 2. שיכלול את ערכי התנועה ומושגיה. 4. משחקי מילים חמודים)לא חובה, אבל רצוי מאד..( וכד'. 5. השיר אמור להיות קליל, קליט, ולא כבד מידי.. )לא מבחינת כמות המילים, ולא מבחינת התוכן!( 6. שלושה בתים לא יותר.. שיציין כמובן את שנת ה - 30!! למשלוח הצעות: tal.shamaim@gmail.com

יצחק למפרט, דביר ראשל"צ למה דווקא באמצע החופש? תאריכון הר המוריה והמקדש מבריאת העולם ועד היום המדרשה לידע המקדש לפני בריאת העולם: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח" )פסחים נ"ד, א'( בריאת העולם: העולם נברא ממקום המקדש, מאבן השתיה. "ולמה נקרא שמה 'אבן שתיה', מפני שממנה התחיל הקב"ה לבראות את עולמו" )תנחומא פקודי ג'( היום השישי- אדם נברא: האדם הראשון נברא ממקום המזבח. י"ד בניסן, כמה שנים לאחר בריאת העולם, קרבן קין והבל: קין והבל מקריבים את קרבנותיהם במקום המזבח. "והוה מסוף יומיא ובארבסר בניסן ואייתי קין מאיבא דארעא מזדרע כותנא קרבן בכוריא קדם ה'" )תרגום יונתן לבראשית ד', ג'( 1606, כ"ז בחשוון נח מקריב קרבן תודה נח מקריב קרבן תודה במקום המזבח. "ויבן נח מזבח לה'..רבי אלעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון" )בראשית רבה, ל"ד, ט'(. 1923 פגישת אברהם ומלכי צדק אברהם פוגש את מלכיצדק מלך שלם, ו"אחר הדברים האלו" הקב"ה אומר לאברהם כי "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה." 2085 א' בתשרי: עקידת יצחק בהר המוריה. "ו י אמ ר ק ח נ א א ת ב נ ך א ת י ח יד ך א ש ר א ה ב ת א ת י צ ח ק ו ל ך ל ך א ל א ר ץ ה מ ר י ה ו ה ע ל הו ש ם ל ע ל ה ע ל א ח ד ה ה ר ים א ש ר א מ ר א ל יך " )בראשית כ"ב( 2098 "ויצא יצחק לשוח בשדה". יצחק מתקן את תפילת מנחה בהר הבית. 2171 יעקב חולם את חלום הסולם. "ו י יר א ו י אמ ר מ ה נ ו ר א ה מ קו ם ה ז ה א ין ז ה כ י א ם ב ית א ל ק ים ו ז ה ש ע ר ה ש מ י ם" )בראשית כ"ח(. 2448 ט"ו בניסן שירת הים עם ישראל יוצא ממצרים, ושר: "תביאמו ותטעמו... מקדש ה' כוננו ידיך". כחצי שנה אח"כ הם מצווים למרגלות הר סיני- "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". 2449 א' בניסן הוקם המשכן 2488 עם ישראל נכנס לארץ ישראל. במשך 14 שנות הכיבוש והחלוקה המשכן עומד בגלגל. 2502 משכן שילה המשכן נבנה בשילה, למשך 369 שנה. "שילה - בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה" )ירושלמי מגילה י"ז( 2871 חורבן שילה שילה חרבה, המשכן עובר לנוב למשך 14 שנה. ארון הברית נשאר בקרית יערים. 2885 משכן בגבעון המשכן עובר לגבעון למשך 44 שנה. בית ראשון עמד 410 שנה. 3338 חורבן בית ראשון ב-ט' מנחם אב חרב בית ראשון. במשך הגלות זוכרים הגולים את ירושלים. "ע ל נ ה רו ת ב ב ל ש ם י ש ב נו ג ם ב כ ינו ב ז כ ר נו א ת צ י ו ן...א ם א ש כ ח ך י רו ש ל ם ת ש כ ח י מ ינ י... א ם ל א א ע ל ה א ת י רו ש ל ם ע ל ר אש ש מ ח ת י" )תהילים קל"ז( 3390 הצהרת כורש. "כ ה א מ ר כ ר ש מ ל ך פ ר ס...מ י ב כ ם מ כ ל ע מ ו י ה י א ל קיו ע מ ו ו י ע ל ל ירו ש ל ם א ש ר ב יהו ד ה ו י ב ן א ת ב ית ה' א ל קי י ש ר א ל הו א ה א ל קים א ש ר ב ירו ש ל ם" )עזרא א'( 3408 בנין הבית השני נבנה בית המקדש השני לאחר 70 שנות גלות. הבית השני עומד 420 שנה. 3838 חורבן בית שני בט' מנחם אב חרב הבית השני. במשך כל שנות הגלות התפללנו לירושלים ולבניין המקדש. ירושלים והמקדש הציפו את תפילותינו, קינותינו ושירנו. כך גם במטבעות, תחריטים ותמונות. עד שזכינו בחסדי ה' לחזור לארצנו. 5727 כ"ח באייר שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים. שוב הוכרז "הר הבית בידינו". 5742 עליית התודעה לבניין המקדש הרב ישראל אריאל מקים את 'מכון המקדש'. )הרב אריאל היה ממשחררי הר הבית, מופיע במדים משמאל, יחד עם הרב הנזיר והרב צבי יהודה זצ"ל( מעובד מהחוברת 'ניצוץ ממקדש' בהוצאת מכון המקדש 2928 בית ראשון "ו י ה י ב ש מו נ ים ש נ ה ו א ר ב ע מ או ת ש נ ה ל צ את ב נ י י ש ר א ל מ א ר ץ.. ו י ב ן ה ב י ת לה' )מלכים א', ו'(. "ב ירו ש ל ם ב ה ר ה מ ו ר י ה א ש ר נ ר א ה ל ד ו יד א ב יהו א ש ר ה כ ין ב מ קו ם ד ו יד ב ג ר ן א ר נ ן ה י בו ס י" )דברי הימים ב', ג'(. א ם היינו קובעים את זמן חורבן המקדש, לא היינו שמים אותו באמצע החופש הגדול, או ליתר דיוק - להפך. לא היינו שמים את החופש הגדול על זמן חורבן הבית. אסור לטייל, אסור לשמוע ניגונים שמחים, אסור להתחתן וכמעט כל דבר שמעורר שמחה. לא עדיף לשבת ללמוד בזמן הזה? גם בהנא"ר, כשאמרתי ליוסי ורדי בשח- רחוק שהטל-שמים הבא הולך להיות על המקדש, הוא טען שצריך שהטל שמים יהיה על החופש. 'כל הזמן המבוגרים מדברים אל הנוער מה צריך לעשות בחופש, ואני רוצה לשמוע מה הנוער חושב על החופש' )ציטוט לא מדויק( כיוון שאני כבר התחלתי לעבוד על הגיליון שאתם קוראים עכשיו, והגיליון הקודם כבר ירד לדפוס החלטתי שאתייחס לחופש בנוסף למקדש, וכמובן שלגרוש הגזעני מגוש קטיף. הקשר בין הגרוש מגוש קטיף לבין המקדש ברור חורבן פרטי וחורבן כללי, או חורבן כללי קטן, וחורבן כללי גדול. ידוע שהסיבה לחורבן המקדש, הינה הסיבה לגרוש מגוש קטיף ואני לא מדבר על שנאת חינם )אליה אתייחס בהמשך(, אלא לחוסר הקשר שלנו למקדש, לקודש, לתורה, לאמת, לצור ישראל. חוסר הקשר האמיתי לקב"ה, הפך את היהדות לדת שבה העיקר זה הזבחים, וקצת פחות הבין אדם לחברו. אני לא בא ח"ו לומר שהבן אדם לחברו הוא עיקר התורה. זה אחד הטיעונים המרכזיים של גופים עתירי כסף, שמעוניינים לקדם את כפירתם בצורה הזו. ברור, אדם שלא מאמין, יפשע בחדרי חדרים, שהרי מי רואה אותו- ואדם שלא מכיר טובה לאלוקיו, מדוע שיכיר תודה להוריו? אדם שלא מאמין בקב"ה, לא יכול להיות מוסרי, ואדם לא מוסרי לא באמת מאמין בקב"ה. סיבה רוחנית וסיבה גשמית לכל דבר ישנה סיבה גשמית נבוכדנאצר הצליח להבקיע את חומת העיר, ולכן הצליח לשרוף את בית המקדש. אולם, כל בר-דעת יודע שבית המקדש לא נשרף בגללו בכלל, אלא הוא היה שליח מטעם הקב"ה להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו. גם לכך שאנחנו לא זכינו בתשכ"ז בהר הבית, אלא רק בכותל שהוא קיר שלא זזה ממנו שכינה, אולם אין בו קדושה כהר הבית עצמו, והוא די 'פיצוי עלוב' לעומת הדבר האמיתי בית המקדש, היא סיבה חיצונית משה דיין נתן את המפתחות לוואקף, אולם לכך שמשה דיין היה שר בממשלה ישנה סיבה ברור, אדם שלא מאמין, יפשע בחדרי חדרים, שהרי מי רואה אותו- ואדם שלא מכיר טובה לאלוקיו, מדוע שיכיר תודה להוריו? אדם שלא מאמין בקב"ה, לא יכול להיות מוסרי, ואדם לא מוסרי לא באמת מאמין בקב"ה. פנימית: עם ישראל לא הצמיח מתוכו מנהיגים, כלומר, הוא לא היה ראוי למנהיגים, שישכילו לבנות את הר הבית. זה 'סוד גלוי' שעלינו מוטלת החובה לבנות את הר הבית, וזו מצווה של כלל ישראל. הרמב"ם כותב את הלכות בית הבחירה כהלכות מעשיות, לא פחות מאשר נטילת ידיים; הרב קלישר, שנפטר בה' חשון תרל"ה )הקונגרס הציוני הראשון היה יותר משני עשורים אחר כך( כבר דן במצווה, והאם חלה חובה לבנות מזבח, או את כל המקדש בידינו. נוצר מצב מוזר שבו אפילו הציפייה למקדש )!( הופכת אותו למעין דבר שצריך לצפות, אבל הוא לא באמת יקרה. מעין 'חזון אחרית הימים' כזה, שלא שייך לזמננו. אגב, אם תשאל אותם הם יגידו לך שהם מצפים למשיח... קליעה למטרה סיכמנו עד כה שלושה דברים: א. שלושת השבועות 'תקועים' לנו באמצע החופש. ב. שבית המקדש הוחרב בפועל על ידי נבוכדנאצר, אולם ישנה סיבה פנימית עם ישראל לא היה קשור למקדש ולקב"ה מספיק, ולא היה ראוי לשכינה בקרבו; אולם, מה הקשר בין החופש לבין הר הבית? מדוע דווקא בחופש יש את העניין של הר הבית? התשובה היא בעצם המטרה של החופש. החופש הוא חסר מסגרת קבועה. למעט סוף זמן ק"ש, שכבר נדד לו אל מעבר 8:14, אין באמת מסגרת בחופש, או לפחות- ישנו חופש גדול יותר, גם למי שניגש למועדי ב' בבגרויות במתימטיקה ואנגלית וכיו"ב. בחופש, ישנה אפשרות לדלג על מדרגות. להתקדם יותר מהר. לא נמצאים במסגרת שמטבעה מבזבזת את הזמן )שערו לעצמכם כמה זמן באמת אתם לומדים ביום לימודים ממוצע, וכמה נוסעים לישיבה, מפטפטים, מבזבזים את השיעור וכו'(, בחופש, אפשר לחפש ולחשוב מה עשינו השנה למען הר הבית? מדוע אנחנו עדיין בגלות מחשבתית? דווקא בחופש, ישנה את ההזדמנות לחשוב היטב- האם כל מה שאנחנו נעשה בחופש יקדם את הגאולה השלמה, או לפחות את החלק שבה שתלוי בנו בניין המקדש? אם המקדש הוא המטרה, זה מחייב; זה דורש; וכן, זה גם עוזר לקום בבוקר. אדם שיש לו מטרה לקום בבוקר לא מבטל את זמנו ולא חוטא. לכן דווקא יצא ששלושת השבועות באמצע החופש. שנזכה לנצל דווקא בשלושת השבועות הללו את הזמן לעבודת ד', ונזכה שהשנה יתבטלו ימים אלה. 4 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 5

מכינים את המקדש במכון המקדש, לא מחכים למשיח בשביל להכין את כלי המקדש << ממיזוג אויר ועד חניה, הם מתכננים לפרטי פרטים את בית המקדש, ויוזמים עליות להר הבית ומפגשי כהנים ללימוד על המקדש << המקדש בדרך יצחק למפרט א ין מי שלא מכיר את "מכון המקדש", בין מהפעילויות בבתי הספר, הישיבות והאולפנות, הספרים, כנס 'נוער המקדש', הפינה בטל שמים, התערוכה בירושלים ועוד. מי שמרכז כיום את כל הפעילות בנושא המקדש, בהוראתו והכוונתו של הרב ישראל אריאל הוא יהודה גליק )43(, מנכ"ל מכון המקדש. גליק, בעל תואר בחינוך ותואר שני בתולדות עם ישראל, בוגר ישיבת מקור חיים, הר עציון ועתניאל. עד שנת תשס"ה, עבד במשרד הקליטה, כאחראי נפת אשקלון וראש תחום זהות יהודית, דובר משרד הקליטה ועוד. בשנת תשס"ה, במחאה על תכנית הגרוש מגוש קטיף, החליט לפרוש מתפקידו. אני מגיע למכון, וגליק עובד על אחד המחשבים במשרדי המדרשה לידע המקדש. אצלו על השולחן יש מחשב נייד בלבד )וגם הוא מכוסה בערמת ניירת(. את עיקר השולחן תופסות אבנים, וכן סוגי חול שונים לקראת הקמת המזבח. למה לעזוב את משרד הקליטה? מה הקשר בין משרד הקליטה לגרוש? קודם כל באופן כללי משרד הקליטה הוא חלק ממשלת ישראל, וכיוון שחשבתי שהממשלה שהיא המעסיקה שלי, עושה מעשה שהוא בלתי אנושי ובלתי חוקי - אני לא יכול להיות שותף לה. כל המהות של משרד הקליטה, היא הנסיון לחבר בין החלקים השונים של עמ"י, עולים מבריה"מ ואתיופיה. מבחינתי, הצעד שהממשלה נקטה, מלבד הבלתי אנושיות שבו, הוא צעד של פגיעה 6 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט מהותית במרקם העדין שבין החלקים השונים של עם ישראל. אני הרגשתי שאני לא יכול להזדהות עם זה. הנקודה השלישית קשורה לעובדה שאני כתבתי מכתב לשרת הקליטה, ציפי לבני, וכתבתי לה שהצעד הזה שהיא שותפה לו מסכן את תושבי העיר והאזור, ואני לא יכול להיות חלק מזה ולקחת אחריות על החיים של האנשים הללו. אין לי ספק שבעקבות התוכנית הזאת יגיעו טילים לאזור אשקלון. היא כמובן לעגה לי. מחכים שיפול מכדור פורח איך נולד הרעיון להקים את מכון המקדש? מה שעומד ביסוד הקמת המכון, בעצם יש בו משום חידוש לכאורה של איזה מסר ישן. משום מה, פשטה בציבור אמונה שבעניין בניין המקדש אין מה לעשות. צריך לחכות שמאיזה שהוא כדור פורח ייפול בית מקדש מהשמים וזהו. זה דבר מאד מוזר. גם רוב הילדים היהודים בחינוך היהודי הדתי, מחונכים שבית המקדש ייפול משמים. בחלק מהמקומות, מי שחושב אחרת הוא כופר. למה? המחנכים והרבנים אף-פעם לא קראו רמב"ם? אני לא דובר של הרבנים, אני אומר מה רוב הילדים הדתיים היהודים בעולם משוכנעים. יש מקומות שאם אתה אומר אחרת אתה כופר בעיקר. למה בכלל לחנך ככה? אני אומר שזה המציאות. וזה מוזר, כי כשלומדים את המקורות, רואים שכל מוני המצוות מונים את מצוות בניין המקדש כמצוות עשה שנוהגת בכל זמן. מה אתם עושים ב'מכון המקדש'? אנחנו מנסים לקיים את המצווה של בנין המקדש. צריך להבין שמצוות בניין המקדש זה לא רק עוד איזה מצווה. אם מתוך תרי"ג המצוות כשליש אנחנו לא יכולים לקיים כי אנחנו לא קשורים למקדש, זה אומר ששליש מהתורה אנחנו לא מסוגלים ליישם. קח את כל חמישה חומשי תורה ותראה כמה עבודת המקדש תופסת מקום מרכזי. רוב מוחלט של התנ"ך סובב סביב הציר של המקדש, ואנחנו כאילו ויתרנו על זה. המכון מנסה לעסוק בעצם בנושא המקדש משלושה כיוונים: א. לחקור. כדי להבין, כדי לדעת. כדי ללמוד. מתוך המחקר: לנסות להוציא מסקנות מעשיות לבנין - איך לבנות כלים, איך להכין בגדי כהונה, איך לבנות מזבח. ב. אנחנו עוסקים בדבר השני, שזה חיזוק התודעה של ידע המקדש בקרב הציבור. מה כולל ב'הפצת ידע המקדש בקרב הציבור'? לנסות להפיץ ספרים, ללמד נושאי מקדש, כל מה שקשור להפצת הידע והתודעה. ג. התכנון של המקדש עצמו. וב הילדים היהודים בחינוך היהודי הדתי, מחונכים שבית המקדש ר ייפול משמים. בחלק מהמקומות, מי שחושב אחרת הוא כופר. לשבת על טופגרפיה? ביוב? תיעול? תכנון אדריכלי,תכנון מקומות חניה, מיזוג אויר, תכנון מבנה וכו'. כל אחד מהדברים שאמרתי הוא גם מתפרט לפרוטות מעשיות, שכל אחד יכול להיות שותף בהם. הרעיון הוא שלא עמותה קטנה וחשובה תעסוק בזה, אלא כלל ישראל. איך אפשר להביא את כל כלל ישראל לעסוק בזה? כל אדם ואדם יכול לקחת חלק בבניין. בשלב הראשון- לימוד. החפץ חיים אומר שמי שלא לומד את המקדש, לא מאמין בבניין המקדש. כי גם אם מחר בבוקר נבנה את בית המקדש, הוא לא ידע מה לעשות בו. תפילותיו לבניין המקדש הן לא אמיתיות. הוא משקר. החפץ חיים אומר את זה. דבר שני - יש דברים מעשיים שאדם יכול לעשות. כהן יכול לקנות בגדי כהונה לעצמו, שיהיה מוכן לעבוד איתו במקדש. אדם יכול לתת תכשיט זהב לצורך בניית כלי המקדש. אישור בנייה מה זה יעזור שנבנה כלים? הרי לפי מה שלמדנו בגן קודם יבוא משיח בן דוד, ואז מקבץ נדחי ישראל, ואז בונים את בית הבחירה. המצווה לא קשורה למשיח. חלק מהמצווה זה הכנת כלים למקדש וזה חלק מהמקדש. גם הגמרא במגילה והירושלמי במעשר שני קובעים חד משמעית שבניין מקדש קודם לביאת המשיח. באופן עקרוני, מצוות עשה לבנות מקדש כוללת בתוכה גם בניית כלים. אבל חלק מהלימוד של המקדש, הוא בעצמו חלק מההכנה לבניין המקדש. זה לא סתם איזה משהו כדי לדעת. אם אנחנו זוכים במקדש, כל החיים משתנים. זה הערכות לבניין מקדש. יש לנו עכשיו חוברת שאפשר ללמוד חמש דקות ביום. עומדים להוציא אנציקלופדיה מקיפה על בניין המקדש. כל נושא המקדש לפי א"ב, אז אדם יכול להיות שותף בלימוד. מעבר לכל זה- מכון המקדש הוא הגוף היחיד בעולם שעוסק בבניין המקדש, כל מי שנותן שקל למכון המקדש שותף במצוות עשה לבנין המקדש. מי שחותם הוראת קבע הוא קבוע מחובר לבניין המקדש. דיברת מאוד יפה. לחבר את כלל ישראל למקדש, זה נשמע טוב. אבל, אם היום תבוא למישהו מהשלטונות לקבל אישור בניה עם התכנונים של המקדש, לא תקבל. זה חלק מהענין של המכון - לחבר את עמ"י. אם אני אבוא כאדם פרטי לבקש אישור לבנות -העירייה לא תתן. אם יבואו מליון - תהיה לעירייה ולממשלה בעייה. כדי להגיע למליון - צריך שאנשים יהיו מחוברים. שיבינו שהמקדש הוא דבר כל כך מרכזי בהווי של עמ"י. בלי המקדש הקיום שלנו רק בכיאלו. עובדה שעם ישראל קיים. יש ישיבות, יש תורה. אם אנחנו לא יכולים לקיים את מצוות התורה - אנחנו קיימים בכאילו. הקיום היהודי הבסיסי, התורני והאמיתי לא קיים. אם הציבור יבין את זה, וירצה להתחבר באמצעות לימוד, באמצעות הגעה להר הבית או כל מה שקשור להתחברות לנושא המהותי שנקרא מקדש, אז גם הדרישה חפץ חיים אומר שמי שלא לומד את המקדש, לא מאמין בבניין המקדש. ה כי גם אם מחר בבוקר נבנה את בית המקדש, הוא לא ידע מה לעשות בו. לבנות בית מקדש לא תבוא משניים שלושה אנשים אלא מציבור גדול ורחב עד כדי כך שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בסרוב. ברור שזה תהליך ארוך. זה לא יקרה ביום אחד. פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתחו של אולם מה זה האולם? האולם זה המקדש. מהם הכלים ברשות המכון? המכון הכין עד היום כ- 70 כלים. בראש ובראשונה - מנורה, מזבח ושולחן. אלו שלושת הכלים המרכזיים.מעבר לכך, יש את בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושל כהן הדיוט, יש לנו את כלי הנגינה של הלווים, כלי שרת לקורבנות, מזרקים, כלים לניסוך היין והמים, כיור נחושת, כלים להקטרת הקטורת ועוד. אנחנו מכינים את מזבח העולה. המזבח בנוי מאבנים. כדי לבנות מבנה מאבנים, צריך משהו שיחבר את האבנים. חומר מדבק או מלט, שיחבר את האבנים אחד לשני. במזבח יש שני אתגרים מרכזיים: צריך שהדבק יהיה חזק מאוד - יש אש תמיד, אז זה צריך להיות חסין אש. הדבר השני הוא שהכהנים מסתובבים יחפים, הם צריכים להסתובב בלי שהרגליים שלהם ישרפו. זה אפשרי? "אתה רואה את החומרים שפה על השולחן? הם לצורך המזבח. אנחנו מתכננים לבנות מזבח" ואיפה תשימו אותו? באופן זמני הוא יעמוד במקום אחר. עלה נעלה? רוב גדולי ישראל לא מתירים לעלות להר הבית. מדוע עולים? "אני לא יודע אם אתה יודע את תולדות ההתיישבות ביו"ש. כשהקימו את ההתנחלות הראשונה בסבסטיה, כל הרבנים התנגדו לזה." מה פתאום התנגדו לזה? הרב צבי יהודה היה שם. "הרב צבי יהודה גם התנגד לזה. הרב צבי יהודה קרא אליו את מנחם בגין, ומנחם בגין אמר שלא. אח"כ הרב צבי יהודה קרא אליו את הרב גורן, והרב גורן אמר לא. ואז הרב צבי יהודה פסק שלא. ואז הם באו והודיעו לו שהם כן. אחרי שהם הודיעו שהם כן, באים בעקבות זה רבנים. וככה גם בנושא של הר הבית. זה התחיל מיהודים פשוטים, ולאט לאט יותר ויותר רבנים באים לזה. הראי"ה לא אסר לעלות? "מאז עד היום אנחנו יודעים הרבה הרבה יותר ממה שידע הרב אז. אנחנו מדברים היום על הר הבית שנמצא בידינו, אנחנו מדברים על מצב שירושלים יהודית, אנחנו מדברים על מצב אחר לגמרי" מה הקשר לזה שירושלים יהודית? "העובדה היא שהרב חתם על זה לפני שהיתה מדינת ישראל. אני לא יודע מה שיקוליו של הרב. הר הבית בידנו, מדינת ישראל היא עצמאית. אתה מדבר על לפני קום המדינה." המדינה משנה הלכות? "לא. המציאות של עם ישראל משנה. אני לא א ם הציבור יבין את זה, וירצה להתחבר באמצעות הגעה להר הבית אז הדרישה לבנות בית מקדש תבוא מציבור גדול ורחב עד כדי כך שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בסרוב. הדובר של הרב, אני מדבר על המציאות כיום." לבוא עם מי שכבר עלה מה נדרש בכדי לעלות להר הבית? אדם שרוצה לעלות להר הבית ועולה בפעם הראשונה, מומלץ שיבוא עם מי שכבר עלה. מעבר לזה צריך לעשות הכנות. הכנות זה אומר בעמ' 8 לפני כן, המשך יום >> טבילה במקווה או ביום העלייה או טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 7

המקדש ולהישמר בטהרה. לפני הטבילה צריך להוריד כל חציצה, כדי שהטבילה תהיה טבילה לכל דבר. מי יכול לעלות? לפי ההלכה, כל אדם שהוא טמא מת מותר לו לעלות כל עוד הוא טהור מהטומאות היוצאות מגופו. מי שעולה- עולה מסביב, או לתוך ממש? "אנחנו נכנסים לתוך הר הבית, לתוך הר הבית זה אומר לתוך השטח שמותר. לפי ההלכה אסור להכנס לאזור העזרה. חז"ל הרחיבו והוסיפו גם את עזרת נשים ואת החיל. מדובר על שטח שהוא אחוז קטן מהר הבית. ברוב רובו של הר הבית אין אפילו גזרת חכמים. ולא רק שאין גזרת חכמים, אלא שלאורך כל הדורות יהודים עלו להר הבית. ככה מעיד המאירי, בנימין מטודלה, וככה מעיד הרדב"ז. הרמב"ם עצמו מציין שהוא עלה, וקבע יו"ט לוא"ו חשוון לכבוד עליתו למקום המקדש" יש אפשרות לעלות להר הבית בשבת? לא. הר הבית פתוח ליהודים כיום מראשון עד חמישי. מה שמאוד משמח שבאים ישיבות שלמות, רבנים, קהילות. ממש בהמוניהם. היום, רוב ראשי ישיבות ההסדר והגבוהות עולים להר הבית עם ישיבותיהם. מעלה אדומים, עתניאל, שילה, אלון מורה, תורת החיים, יצהר, כפר חסידים]ישיבה קטנה[, פתח תקווה, רמת גן, הר עציון, קרית ארבע, קרית שמונה, אש התורה ועוד. אור עציון כבודדים. הבית והסדר נשמר. ככל שיותר יהודים יתפללו בהר הבית, יותר תקבע עובדת הריבונות שלנו בהר הבית, ותקבע גם יותר החזרה של עמ"י להר." מי באמת שולט בהר הבית? שוטרים יהודים מאפשרים להתפלל. אין ליווי הווקף? יש ליווי של הוואקף, וגם הם יודעים שיהודים מתפללים בהר הבית. ומה החוק אומר על העליה? החוק הוא חד משמעי שמותר להתפלל בהר הבית. ולא רק שמותר, בג"צ קבע, ולא פעם אחת אלא עשרות פעמים שאסור למשטרה למנוע מיהודי להתפלל בהר הבית, אלא אם כן יש סכנה קונקרטית מידית בגדר פיקוח נפש. אין קבוצה של יהודים דתיים להר הבית שלא מתפללת. אני עצמי בשנתיים האחרונות כמעט כל יום מתפלל מנחה בהר הבית. אז למה המשטרה מתנכלת לחלק מהעולם? זה בדיוק התביעה שתבעתי את המשטרה בפני בג"צ. המשטרה מיישמת את הפסיקה? לא. ולכן עתרתי כרגע כנגד המשטרה. נשמע מוזר שצריך לעתור נגד המשטרה. "מאוד מוזר שמשטרה פועלת נגד החוק. נגד ההנחיה המפורשת של בג"צ. זה באמת חמור מאוד". מדוע אף אחד לא עושה משהו נגד כניסת גויים להר הבית? "אין איסור על גויים להכנס להר הבית" ולאזור הפנימי יותר, של אל-אקצא? "אם הרבנות הראשית הייתה מתפקדת כמו שצריך, היא הייתה מציינת איפה מותר להיכנס ואיפה אסור. היא הייתה מתדרכת את האנשים." איזה מבנים יש על הר הבית? המבנים המרכזיים הם כיפת הסלע ומסגד אל אקצא. לנוצרים אין מבנים על ההר? "לא." למה ליהודים אין? "אני לא יודע אם אתם שמעתם או קראתם עליהם, אבל לפני 2000 שנה נחרב המקדש" לא, אני מדבר שהיו תוכניות להקים ביכנ"ס על אם התעצבנת או כעסת, או סתם לא יכולת להבליג - לשלוח תגובה ל tal.shamaim@gmail.com זה השמים שלכם. חורבן דניאל אדרי, אחיה ראשל"צ ה לב הומה, הנשמה שמחה, העין דומעת, הכל שלם. כל אנשי היישוב היהודי כפר חנניה, בגליל, הגיעו לשמחת החתונה, של אלידע ומוריה. החתן - אלידע, אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי. והכלה שנקראה כמו בנבואה על שם העתיד - מוריה, ממשפחת הכהנים. השמחה כפולה גם על עצם החתונה עצמה וגם הגעתו של גדול הדור וחכמיו - ריב"ז, מקים עולה של תורה, אל הישוב המתחדש. ומי מהחכמים רואה את ריב"ז יוצא ואינו יוצא. ה לעניות דעתי החופה נקבעה לתחילת השעה התשיעית, לפי שעות זמניות, בשדה שליד הישוב. האורחים כבר הגיעו, מחכים לחתן ולכלה. לאחר כמה דקות של צפיה והנה החתן; מגיע מכיון הישוב כולו אומר אושר וכבוד, מלווה על ידי שושבניו אל מקום החופה. הקהל ובמיוחד הצעירים שבהם פוצחים הקובעת. בשירי החתונה המסורתיים. וכעת מחכים לכלה, והנה גם היא מגעת אל החופה מלווה באימהות. ויהי כאשר הכלה הכלולה הגיעה, ההרגשה היתה ממש כביום חתונתו וביום שמחת ליבו. אכן; הלב הומה, הנשמה שמחה, העין דומעת, הכל שלם. או בעצם לא הכל... הזיכרונות עדין טריים, הפצעים עדים כואבים. לאחר קריאת הכתובה, פנה ריב"ז אל הקהל העומד למרגלות החופה ואמר להם; "מורי ורבותי נישואין אלו היו אמורים אם אתה לא זוכר איך חיילי הליגיון העשירי, ימח שמם, פרצו אליכם הביתה ולקחו בשבי את אחותך, שאותה לא ראית עד היום? ואתה אליעזר למשפחת יהויריב" להעשות בעיר קדשנו ותפארתינו, ובמקום כך אנו עומדים כאן בארץ הגליל כמהים, לראות בבנין ביתו." הקהל תמיה מה עניין חרבן המקדש לשמחת החתונה? ריב"ז בראותו את פניהם התמהים פנה אל הקהל בשאלה "מי מאיתנו לא איבד אחד מקרוביו במרד? הרי גם החתן וגם הכלה איבדו את חניכים, מדריכים וחב בניקים - זה המקום לכתוב את כל העולה על ליבכם וראוי שכולנו נדע. טל שמים מחכה לכם, כותבים צעירים ולא כל-כך, להביע, לשתף, לקדם ולעשות. ב הצלחה לכולנו. אבותיהם, בשרפת ביתנו, בית מקדשנו לפני כחמש שנים." לפתע נפלה על הקהל אוירה מעיקה ועצובה כאחד, חלק מהקרואים הליטו פניהם באדרותיהם והחלו בוכים. והחל ריב"ז לפנות אל הקרואים להזכירם ולעוררם לכך. "אתה זכריה" פנה ריב"ז אל אחד מן הנערים שעמד בקירבת מה אליו "האם אתה לא זוכר איך חיילי הליגיון העשירי, ימח שמם, פרצו אליכם הביתה ולקחו בשבי את אחותך, שאותה לא ראית עד היום? ואתה אליעזר למשפחת יהויריב" פנה ריב"ז אל גבר בגילאי העשרים "האינך זוכר איך הרומאים פרצו אל העזרה באותו יום מר ונמהר, ורצחו לנגד עיניך את סבך בעודו עומד על המזבח וראש קרבן התמיד בידו?" וכך עבר ריב"ז עוד כמה וכמה מהקהל העומדים למרגלות החופה, והזכירם על החרבן, עד ששכחו לאיזו סיבה הגיעו לכאן, האם לחזות בשמחת החתונה או להזכר שוב באבל הנורא שפקדם לפני כחמש שנים. רבים מן הקרואים היו מהנלחמים ברומאים בחזית הצפון תחת פיקודו של יוסף בן מתתיהו, עוד זוכרים באיזו אכזריות נלחמו בהם הרומאים. ההתייפחויות הקודמות נהפכו לבכי המוני, אנשים כבר חלצו את סנדליהם וישבו לארץ, בוכים. "בדרכי לכאן ראיתי את בתו של נקדימון בן המשך בעמ' 10 << המשך מעמ' 8 מכינים את בג"ץ התיר, המשטרה אוסרת מה מצב הר הבית כיום? ברוך ד', הרבה יהודים באים להר הבית. מה זה הרבה יהודים? באופן יחסי. אם בעבר היה מדובר בכמה עשרות, היום מדובר בכמה אלפים. עשרות עד מאות מדי יום. ברוך ד' בדרך כלל השוטרים המלווים את העולים מאפשרים תפילות. מה האינטרס של המשטרה למנוע עליית ותפילת יהודים? "המשטרה חיה בפחד מתמיד שמי יודע מה יקרה אם יהודים יתפללו בהר הבית. העובדה היא שכיום מאות יהודים מתפללים מדי יום בהר הר הבית. מה נגזר עליהם? הרבנות הראשית הקימה וועדה לעניין, לצערי לא נעשה בזה דבר. ממתי הר הבית קדוש למוסלמים? מהמאה השמינית. כמאה שנה אחרי מוחמד הוגדר ע"י החליף עומאר שבי-ם יוקם מסגד שיקרא מסגד אל אקצא - המסגד הרחוק, לעומת המסגד באלמכה ואלמדינה, שהן קרובות. במסגרת הפצת האיסלאם, הקימו גם את המסגד הרחוק - דהיינו מסגד בירושלים. אז מדוע הם מחוללים הרס בהר הבית? לצערי כיום תוך שימוש כאילו בשם אלוקים מפיצים המוסלמים מהר הבית שנאה וטרור. אין לי ספק שזה ייפסק "ועל כן נקוה לראות מהרה חוק הוא חד משמעי שמותר להתפלל בהר הבית. ולא רק שמותר, בג"צ ה קבע עשרות פעמים שאסור למשטרה למנוע מיהודי להתפלל בהר הבית בתפארת עוזיך להעביר גילולים מן הארץ.. לתקן עולם במלכות ש-די" אם נקים את בית המקדש, לא תפרוץ מלחמת עולם? "תראה, ישעיהו הנביא הבטיח שבית המקדש השלישי יהיה בית תפילה לכל העמים ומהר הבית יצא המסר שלא יישא גוי אל גוי חרב. ישעיהו הנביא מספיק אמון עלי. הקמת בית המקדש לא תעודד מלחמה אלא תעודד שלום" מה אנחנו יכולים לעשות למען הר הבית? "לארגן קבוצות יותר ויותר קבוצות שיעלו להר הבית. שיעלו עם רבותיהם, עם בית ספרם, קהילותיהם, עם ישוביהם, לעודד כמה שיותר שיעלו להר הבית" האם מוטלת עלינו היום החובה לקום ולבנות? " ודאי. כן." הכהנים והלווים- מה נ כון להם? רוך ד', הרבה יהודים באים להר הבית. מה זה הרבה יהודים? באופן ב יחסי. אם בעבר היה מדובר בכמה עשרות, היום מדובר בכמה אלפים. "אנחנו מכינים עכשיו הלכות כהונה, סדר לימוד לכוהנים. כהן יכול לרכוש בגדי כהונה, כהן יכול לייסד מה שהחפץ חיים ביקש, שכוהנים ייסדו ביישוביהם לשכת כוהנים - דהיינו קבוצה של כוהנים שנפגשת אחת לתקופה ללמוד יחד הלכות כהונה.זה ההערכות הכי מעשית שיכולה להיות לבניין המקדש. אם בכל יישוב ויישוב יהיה לשכת כהנים, מפגש פעם בשבוע-שבועיים מתכנסים יחד ללמוד, והכהנים ילמדו למגמה של להתכונן לקראת מקדש, אנחנו נהיה מוכנים לקראת מקדש" 8 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט שמים // גליון // 67 אב תשס ט 9 טל

המשך מעמ' 9 גוריון מלקטת שעורים מגללי בהמה של ערבים!" זעק בכאב ריב"ז "לבי אומר לי" פנה ריב"ז אל הקרואים בבכי "שגלות זו תהיה קשה מכל מה שהכרנו עד כה, על כן הנני מזהיר אתכם לא לשכוח, למה אנו כאן ולא שם. על כן בהחלטת הסנהדרין נקבע שעל כל חתן לשים במקום התפילין אפר, שלא י ש כ ח החרבן, שלא יהפוך לאיזו נקודה בדברי ימי עמנו" כעת פנה ריב"ז אל החתן "א מו ר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"... והחתן בוכה, הכלה בוכה, הקהל בוכים. הלב הומה, הנשמה שמחה, העין דומעת, הכל שלם. כל תושבי הגבעות, שמסביב הגיעו אל מקום החתונה, בגבעת חנניה שבשומרון. החתן אלידע והכלה שנקראה על שם העתיד - חומ ש. לאחר כמה דקות של צפיה הגיע החתן, והצעירים שבקהל החלו לשיר 'קול ששון וקול שמחה, וקול שמחה, קול חתן וקול כלה... טובה הארץ מאוד מאוד טובה הארץ מאוד מאוד'... והנה הגיע הרב של 'גבעת יוחנן' הסמוכה, ה מסביבו 'אל תפגעו בהאמר'?" וכך עבר הרב עוד כמה וכמה מאנשי הקהל והזכירם את עוולות הגירוש, והמה בוכים למרגלות החופה. והמשיך הרב ואמר "אך צדיק הוא ה'א שעשה לנו כך, כל זה בא לנו מפני שלה' אין בית כבר 2000 שנה, אם כן, הרי זה הגיוני מאוד שכשלה' אין בית גם לנו לא ראוי שיהיה בית כלל. כדברי הגמרא במסכת ברכות: שמאז חרבן המקדש נגזירה גזירה על בתי צדיקים שיחרבו". היעב"ץ כותב שסיבת היות הגלות הזאת נוראה וארוכה יותר ממה שהיה לפניה, הינה מפני שאין אנו שמים על לבנו את גודל החרבן, לא אכפת לנו מהמקדש. לא אכפת לנו מהחרבן, מפני שאין אנו מתאבלים על החרבן כראוי. כל השנה לא אכפת לנו מבית ה'. בתפילת שמונה עשרה אנו יודעים טוב מאוד לבקש בקשות פרטיות בברכת רפאינו ובשומע תפילה, אך בבונה ירושלים, נראה כאילו אנו אומרים את אינכם איך חיילי צבא הגנה לישראל, באו וגרשו אתכם מבתיכם? האינכם זוכרים מי היו שולחיהם - מדינת ישראל - ראשית רמיסת גאולתינו? שכן אחיינו הינו החתן, מסדר הקידושין, והחל פונה אל הקהל הצוהלים; "האינכם זוכרים את החרבן שפקדנו? האינכם איך חיילי צבא הגנה לישראל, באו וגרשו אתכם מבתיכם? האינכם זוכרים מי היו שולחיהם - מדינת ישראל - ראשית רמיסת גאולתינו. האינך זוכר אלישב איך בן דודך, חייל גבעתי, התנדב לגרשך מביתך כי כך הוא רצון המדינה? האינך זוכר יהודה איך רב אחד שהתנגד לסירוב הפקודה חנק אותך בכניסה לנוו"ד, כשתלמידיו צועקים המשך מעמ' - 12 למה החופש עצוב? כאן מגיע המקום של אהבת החינם. הימים האלה בהם אנו עסוקים בצער על חורבן המקדש הינם גם הזמן המתאים ביותר לפעול לבניינו. את הימים האלה צריך כל אחד ואחת מאיתנו לקחת כזמן בו הוא עובד על אהבת- חינם. לאהוב גם את אלו, שאליהם הוא פחות מתחבר. זמן זה הוא הזמן המתאים להחיות קשרים שאבדו, לפתח חברויות חדשות ולהכניס לחבר'ה גם את מי שלא היה שם עד עכשיו. בתור תנועת נוער, לימים אלו ישנם משמעות מיוחדת. גם כמדריכים- לשים לב יותר לחניכים. 10 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט הברכה בזאת כדי לצאת ידי חובתינו מזכרון ירושלים, אך ליבנו בל עמנו בזה. בכל יום ויום אנו חוטאים בזה שאין אנו מעוררים עצמנו על חרבן המקדש. אנו איננו רואים את החילול ה' הנורא בהיותינו בכותל המערבי הכ"כ בזוי, הקיר המיותר הזה הכל כך חוצץ בינו לביננו. הכותל המערבי סתם מפריע! אנו בטיפשותינו חושבים כמה הכותל הזה טוב כמה הוא חשוב. הכותל הזה מפריע! הכותל המערבי מחלל את שם ה'! כל עוד לא נכניס לראשנו שאין לנו רצון כלל בכותל המערבי, אלא בבית המקדש רק בבית המקדש, בהר הבית, הגלות תמשך. אין אנו נכספים אל ירושלים תכלית הכוסף. אין לנו רצון בקרבנות, ובגלל זה אנו ממשיכים לסבול בגלות המר נו איננו רואים את החילול ה' הנורא בהיותינו בכותל המערבי הכ"כ בזוי, הקיר המיותר הזה הכל כך חוצץ בינו לביננו. הכותל המערבי סתם מפריע! לבדוק מי לא מגיע, ולמה... לנסות ולהכניס לסניף חניכים חדשים, ולעודד את החניכים לעבוד על הקשרים החברתיים בתוכם. גם כחניכים - להתייחס יפה לשאר החניכים, ולא לגרום למצב בו חבר לא יגיע לסניף או לפעילות בגללי. לבדוק טוב מה אני יכול לעשות, כדי שהמצב החברתי בשבט יהיה טוב יותר. וגם כתנועה- לקחת את הזמן הזה כזמן חשיבה על התחומים האלה, להציב מטרות חדשות-ולעמוד בהם. אבל אהבת החינם לא מתחילה בסיף, בשבט, ואפילו לא בחברים. היא מתחילה במשפחה. בחופש אנחנו נמצאים הרבה יותר בבית ובאופן טבעי נוצרים חיכוכים. עבודה על היחס שלנו הזה. כל עוד אנו מסתפקים במועט, בכותל וברובע, אך שוכחים שה' ית' אינו מסתפק במועט, רצונו לשכון בתוכנו, במקדשו, וכל עוד אנו מונעים מעצמנו לחשוב ולהתקרב ולהתקדש אל מקום המקדש הר הבית, הכל ימשך ולא נגאל ברחמים. הגלות אינה בגלל הממשל הציוני יש"ו, אינה בגלל המזרוחניקים, או בגלל חסידי סאטמר ונטורי קרתא. הגלות היא בגללנו בגלל שלנו לא אכפת מה' ומביתו. פעם אמרתי דבר זה, שהכותל המערבי הוא 'חילול ה' נורא' לחבר שלי, הוא כולו נדהם על מה ולמה אני אומר זאת. וזה גופא עיכוב הגאולה כאשר אין אנו מבינים את החסרון שיש בנו כשאין בית מקדש, שאין אנו קולטים שללא עבודת הקרבנות אנו חסרים. אנשים יכולים לחשוב, 'נו מה אכפת לי מבית המקדש'. למה אין אנו צועקים מכאב על החרבן, על החסרון הגדול - שלה' אין בית, אין אנו יכולים לעבוד את ה', אין אנו יכולים ללמוד תורה, אין אנו יכולים לחיות בלי המקדש!! אחי רעי ועמי, התעוררו לבקש על המקדש, אם לא נחל לשים על לבנו את המקדש, מי יודע מה ילד יום... אם אתן שנה לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב! בצפיה לבנין אריאל, באמת! לאחים שלנו, על תשומת לב לאח קטן, כבוד לאח גדול, והתייחסות נחמדה לשאר היא דבר גדול ועצום. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, והוא יבנה בעז"ה במהרה בימנו בגלל אהבת-חינם. אהבת חינם היא לא דבר גדול ומפוצץ- היא היחס שלך לאח, לחבר, לשכן ולמדריך. אין הדבר תלוי אלא בנו. אם נרצה באמת, אם נשאף ונשתדל- נרוויח לא רק חברתיות נפלאה, אלא אף את בית המקדש השלישי והמפואר מכולם עומד על תילו. קורבנות?! למה מה קרה?! דאעל כהן, הגבורה נ"א/שעלבים כולנו מצפים לבניין המקדש. כולנו מדמיינים את החוויה מלאת ההוד וההדר בעליה לרגל עם כל עם ישראל, למפגש עם השכינה - כוהנים בעבודתם ולווים בעבודתם. לעומת זאת, קשה לנו להכניס לרגעים מרוממים אלה את עבודת המזבח. ענייני הקורבנות נתפסים בדעתנו כדבר רחוק מן ההיגיון האנושי, כדבר אכזרי ומנותק. הדם הנשפך והגוף שנשרף לאו- דווקא גורמים לנו להתעלות רוחנית אלא יותר להרגשת גועל וריחוק. בהלך מחשבתנו המודרני, אנחנו מסתכלים על הדברים במבט חיצוני, ולא מבינים את עומק משמעותם. בעידן שבו תרבות המערב שולטת, הגבול בין האדם לבהמה טושטש. האדם בימינו עובד תהליך "התבהמות"- הליכה לאחר יצרים ואינסטינקטים גופניים במקום הליכה לאחר השכל. חוסר בושה, חוסר משמעות ועומק בחיים ואגואיסטיות, הם רק חלק מהתכונות הבהמיות שהאדם אימץ לעצמו. האדם בעצם הפך לבעל חיים מפותח, וממילא נפש האדם מזדהה עם עולם החי בצורה חסרת פרופורציות, והיחס בין עליונות האדם לשפלות הבהמה, אבד. יצאנו לחופש. מן הסתם, לכולם ברורה מטרת המדריך במשך השנה )ועל זה אפשר להוציא ט"ש נפרד(. אני רציתי לכתוב על מטרתו של המדריך בחופש. האם ישנו הבדל בכך בין החופש לבין שנת הלימודים? לדעתי ישנה ייחודיות הדרכה בחופש, ויש לה תפקיד מיוחד. ראשית, עלינו להציג את תפקידו של המדריך במשך השנה. במשך שנת הלימודים כל החניכים נמצאים בבתי הספר, וגם המדריכים עצמם לומדים בישיבות - חלקם קרובות לבית, וחלקם רחוקות ממנו. ונו... אני מניח שאת הקשיים בשנת הלימודים כולם מכירים: המורה מעצבן, הר"מ מעיק, שיעורי הבית קשים, ולפעמים מרגישים ש"וואלה אין כבר כוח ללמוד", ושחייבים איזה משהו ששובר את רצף היום המבאס הזה כדי שלא נשתגע, וכאן נכנס המדריך... המדריך מכין פעילות או שתיים במהלך השבוע. איזה ערב שוקולד, ביסלי, במבה, לימוד מעמיק על היחס בין העבירה לקורבן שמכפר עליה, משמעות זריקות הדם על המזבח, ושריפת הקורבן כולו או חלקו, תקרב אותנו אל עולם סודי זה, ואל הבנת המשמעות העמוקה של זביחת קורבנות על המזבח. ההבנה שקורבן חטאת קרב להראות לחוטא בשוגג - למי שחטא מחוסר תשומת לב, מה היה אמור לקרות לו, וההפנמה שבהמתו נשחטה ועלתה לקורבן במקומו תמלא אותו רגשי יראה וזהירות יתרה להבא. הבנה זו תיתן מבט פנימי יותר ואמיתי יותר לקורבן. התעסקות עמוקה בנושא תגרום לו להיות רלוונטי לעולמנו העכשוי. בירור מהותי בעניין יולדת והקורבן שהיא מביאה, ישפוך אור גדול על יחסנו לחיים ולמוות, הבאת חיים לעולם, וערכם. הדרכה בחופש יהודה עופרי דביר בת-ים. הבנת עניינו של הנזיר וקורבן החטאת שהוא מביא, יגררו דיון על פרישה מהעולם לעומת ערך החיבור לחיים והעלאתם לקדושה. כך, בהבנת עומק משמעותו, נתחבר לעולם מרתק זה. גם החיבור לבית המקדש עצמו, צריך הקורבנות נתפסים בדעתנו כדבר רחוק מן ההיגיון האנושי, כדבר אכזרי ומנותק. הדם הנשפך והגוף שנשרף לאו-דווקא גורמים לנו להתעלות רוחנית אלא יותר להרגשת גועל וריחוק. ענייני ואם תירצו גם אמבה, בשביל לתת לחניכים מין הרגשה כיפית וחברתית. שייהנו וישכחו את כל הקשיים שעברו או חוו במהלך היום או השבוע. כמובן לא נשכח את הערכים התורניים שזה גם חלק מתפקידו של המדריך להעביר ושרוב רובה של התנועה הוקם לשם כך )ויש הרבה מה להרחיב...(. פחות או יותר הבהרנו מהי ההדרכה במשך שנת הלימודים, אבל להדרכה בחופש תפקיד שונה לגמרי. תשאלו למה? אני אגיד לכם למה. לפי השכל וההיגיון הפשוט, כשהחניכים בחופשה אז אין להם את כל הקשיים שעוברים עליהם במהלך שנת הלימודים )"אין כוח ללמוד ואיזה מורה מעצבן", ועוד אלף ואחד דברים שקורים במהלך היום שלהם( ובעצם מי צריך כבר להיעשות ע"י הבנת משמעות הבית כמקום השכינה, כמרכז התרבות הרוחנית של העם, וכמה העולם חסר ועקר ללא גילוי אלוקי זה. בצורה כזו, נשאף בכל מאודנו לבניין הבית. המשך תהליך הגאולה יבער בעצמותינו ונייחל באמת לעולם מתוקן זה. "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימנו". אנו מבקשים, שרבש"ע יחזיר לנו אותה במובן הרוחני, שנשוב ונתחבר לעבודה זו. נשוב ונבין את המקום שלה. ומתוך כך, תחזור העבודה גם פיזית, שנחזור לעבוד עבודה זו. אכי"ר. מדריך בחופש? תן לי לעשות מה שבראש שלי, אני לא רוצה איזה אחד שיארגן פעילות באמצע השבוע ויתקע לי את כל התכניות לאותו היום )טיול עם המשפחה, חברים, בריכה וכו'(. התכנונים שלי יותר חשובים מהפעולות שלו )ערב שוקולד וכו'(, ומי צריך אותו בכלל? אני חושב שהמטרה של המדריך בחופש היא לעבוד עם החניכים על תכנון נכון וניצול של מי צריך כבר מדריך בחופש? תן לי לעשות מה שבראש שלי, אני לא רוצה איזה אחד שיארגן פעילות באמצע השבוע ויתקע לי את כל התכניות לאותו היום? בעצם הזמן בחופש. המטרה הפנימית של המדריך בהדרכה בחופש היא לא סתם להעביר את הפעולות הרגילות אלא להחדיר לאט-לאט לחניכים את המחשבה שצריך לנצל כל דקה. להרגיל אותם שכל רגע חשוב. שלא ישבו בחופש כשכל יום שלהם מתחיל בשעה 12 המשך בעמ' 15 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 11

ליון הבא << הגליון ה ן הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << ה הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון ה הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << ה הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב גליון אלול ה'תשס''ט הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגל הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא עלינו לטובה << הגליון הבא << הגלי הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון ליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגלי הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא > הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגלון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << ה הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא > הגליון הבא << הגליון ה הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא <הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון ה הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגל הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגלי הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגלי << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא > הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הב ליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגל << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא > הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הגליון הבא << הג הבא << הגליון הבא << הגליון ליון הב התשובה הגליון הבא יעסוק בעז''ה בנושא ניתן לשלוח מאמרים, שירים, סיפורים, הצעות, שמות מרואיינים, קטעים לט"ש לילדים, וככל העולה על רוחכם הטובה מאת ד' ניתן לשלוח חומר עד י ז באב דוא"ל: tal.shamaim@gamil.com פלאפון: 052-4295119 הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל משה אטלו חלפו 4 שנים מאז הגירוש, עמ"י עבר טלטולים רבים, החל מכישלון מלחמת שלום הגליל השנייה, ובהמשך הפגזת טילים על כל אזור הדרום, וכלה במלחמה המכונה "עופרת יצוקה" ועדיין ממשלות ישראל )מימין ומשמאל( ממשיכות לתכנן חורבנות נוספים וגירוש מאות אלפי יהודים ממרחבי יהודה ושומרון. נשאלת השאלה: מהו תפקידינו בעת הזאת, נוכח כל זה? האם קיימת תשובה ברורה וחד משמעית איך להיחלץ מהמצב הביטחוני הקשה הפוקד את ישראל? האם יש חזון המחייב אותנו בעת הזאת? התשובה היא כן! אנו חייבים לחזור ולשנן את הכלל הגדול שלימדו אותנו רבותינו לגבי תקופה זו: ארץ ישראל היא הנקודה העיקרית וממנה נובע הכל! חייבים לזכור: "באין חזון יפרע עם"! והחזון הוא ירושת הארץ וישיבתה על פי הגבולות שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כל עוד נזניח את המשימה הזאת, לא נוכל לומר שעשינו כעם את תפקידנו בעת הזאת וממילא לא נוכל לטעון מדוע אין שקט בטחוני בארץ ישראל. לכל תקופה בחיי עם ישראל היה יעוד מסוים שהוא היה הלב של התקופה, גם היום בתקופתנו ישנו יעוד גדול לעם ישראל: גאולת ארץ ישראל. למה החופש עצוב? אביעד חזני האמת היא, שהחופש הגדול מתחיל גרוע. רק יצאנו מהלימודים, וכבר אנחנו נכנסים לבאסה המעצבנת של שלושת השבועות. אסור לשמוע שירים, אסור לשחות בים, אסור לקנות דברים חדשים, בקיצור- באסה... שלושת השבועות הללו תקועים לנו באמצע והורסים לחלוטין את החופש... אולם, ידוע לכולנו שאין מקרה בעולם, ולכל דבר שמתרחש ישנה סיבה, ישנו טעם, יש עומק נסתר. אם נתבונן ונחשוב לעומק נמצא שיש יתרון מסוים בכך שהחופש מתחיל בשלושת השבועות. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, והוא עדיין לא נבנה. שנאת החינם עדיין יוקדת בתוכנו, עדיין הורסת אותנו ופוגעת שלימות עם- ישראל. ישנם דעות רבות מתי יבנה המקדש. "תיפח רוחן 12 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט שתי דרכים ישנם לכך: האחת: כיבוש הארץ כפי שנעשה בזמן יהושע בן נון, ולשם כך צריך להעמיק את ההסברה לעם ישראל שתפקידו המרכזי של הצבא הוא לרשת את הארץ ולהגן עליה ועל עם ישראל. השנייה: להמשיך להתנחל בכל מלא רוחב ארצנו איפה שרק ניתן, כפי שמעיד הרב חרל"פ שזו הייתה שאיפתו העיקרית של הגר"א ללמד את הצורך להחיות את הארץ. יש לעשות הכל למען ארץ ישראל, אפילו אם אנחנו יחידים, ו'העם )עדיין( לא איתנו' הגר"א חוזר ומלמד פעם אחר פעם, שאת מצוות ההתרחבות בארץ ישראל יש לקיימה בהתמדה גם אם רק יחידים הם העוסקים במצווה זו, ולהיות בטוחים שהרבים יבואו אחריהם. בעת הזאת, יש להמשיך להתנחל ולהתרחב באדמת ארץ ישראל, ומתוך כך להאיר לעם ישראל את הדרך הנכונה בכל קיומי התורה והמצוות, ולא להפוך את הסדר שקבעו לנו חכמי ישראל בגלל סברות כאלה ואחרות. וגם אם נראה שעדיין עם ישראל אינו מבין זאת, הוא ודאי יבין זאת, ועד אז יש להמשיך במצווה יקרה זו, שהרי היכן ראינו שהמעטים אינם מחויבים במצוות ישוב הארץ כשהרבים עדיין אינם "מחוברים" לדבר? של מחשבי קיצים" מרוב תקוות שווא שנבדו. אולם דבר ברור זועק ר' יהודה הלוי בחתימת הכוזרי "ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". הגאולה לא תבוא, ירושלים לא תבנה, עד שאנחנו נרצה אותה, היא תבנה רק כאשר נשתוקק אליה. בית המקדש לא ייבנה, עד שאנחנו נבנה אותו. אין הכוונה לבניין הפיזי דווקא, אלא לכך שנהיה מוכנים לבניית בית המקדש. בית המקדש לא נבנה כי אנחנו לא ראויים אליו. אנחנו לא פועלים מספיק לבנייתו. וצעד ראשון והכרחי בדרך אל בית המקדש הוא תיקונה של שנאת החינם. כאן נכנס החופש הגדול לתמונה. במשך שנת הלימודים, כל אחד ואחד "תקוע" בתוך המקום בו הוא לומד. נמצא בתוך עולם של מבחנים, מתכונות ובגרויות. מסיבות מובנות, התחום * האם בגאולת מצרים הקב"ה חיכה עד שכל ישראל יבינו את גודל השעה ויעזבו את מצרים? הרי רק חמישית מבני ישראל הבינו זאת ויצאו! * האם עזרא הסופר בעלותו לארץ ישראל "חיכה" שכל עם ישראל יבינו זאת ועד אז לא עלה? הרי עם עזרא עלו מעט מאוד מבני ישראל, ומהגרועים שבהם, הן ברוחניות שהיו עוברים כמעט על כל התורה כולה והן במצב ייחוסם שהיה ספק אם בכלל מזרע ישראל הם. ולמרות זאת הוא לא סבר שעד שכל ישראל יבינו את החשיבות של העליה לארץ הוא לא יעלה. עזרא פשוט קם ועלה! * האם תלמידי הגר"א חיכו עד שעם ישראל יבין שצריך להגיע לארץ ישראל, ורק אחר כך עלו? הם קמו, עלו וסללו בכך דרך לרבים! לצערנו הרב, ישנם האומרים שהמציאות השתנתה, ודברי חכמי ישראל כמו הרב חרל"פ או הרב צבי יהודה, או הרב קלישר וכו', אינם מתאימים לימינו. כמה חבל לדבר כך על גדולי ישראל שידעו בחכמת התורה וברוח קדשם לכוון בדבריהם וללמד אותנו אורחות חיים, על כל זמן התקופה הגדולה הזאת הנקראת "עקבתא דמשיחא", תקופה שכידוע נמשכת עד לגילוי משיח בן דוד ובניין בית המקדש. המאמר מתומצת מדבריו של הרב עוזיהו שרבף. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן: http://ww.eretzil.org/pagen.asp?d=03&id=73 החברתי די נדחק הצידה בזמנים של לימודים. העיסוקים הרגילים מונעים מאיתנו להשקיע בכך בצורה רצינית. כשמגיע החופש- נגמרים התירוצים. לכל אחד ואחד מאיתנו יש ים של זמן פנוי )ושאף-אחד לא יספר לי שהוא עסוק כל הזמן...( וכמויות מטורפות של שעמום, ובאופן טבעי העיסוק החברתי מקבל שוב את המקום המכובד שמגיע לו. אלא מאי? שהחופש לא תמיד מיטיב עם המצב החברתי. את החברות שלך עם הדומים לך, עם אלה שאתה אוהב - הוא אולי מחזק. אבל את הקשר לאלה שאתה פחות אוהב, לאותם שאליהם אתה פחות מתחבר הוא לא בונה ומטפח... אותם הדחויים בחברה מסכינים בחופש הרבה יותר. הם אינם מזומנים לטיולים ופעילויות או אפילו סתם לשבת עם החבר'ה. המשך בעמ' 10 פרסום החומר כפוף לאישור המערכת, לא כל פניה תענה ולא כל מה שתשלחו יתפרסם בגליון שמיד אחרי. נא להקפיד על תאריכי שליחת החומר, זה מקל על המערכת. גופים הקוראים בשם ד' יכולים לפנות אלינו, ונשמח לשתף עמם פעולה.

מזה כשבע שנים, מחודש מנהג 'סיבוב השערים' סביב הר הבית - מקום המקדש, מנהג שהחל עוד בתקופת הגאונים, שממנו גם הגיע המנהג להתפלל בכותל המערבי << וגם - מה מסייע סיבוב השערים להחזרת עם ישראל למקדש? << ראיון עם נריה אופן, ממארגני ה'סיבוב שערים'. נתנאל אריאל א ין זה סוד שאריאלניקים רבים נוהגים להשתתף בסיבוב השערים שיש בכל ראש חודש סביב חומת הר הבית. לקראת תשעה באב רצינו לבדוק איך הכל התחיל, למה, ומה בעצם כל כך דחוף עכשיו להתעסק עם בניין בית המקדש. פנינו לנריה אופן, מיוזמי סיבוב השערים בזמננו כדי לדון על כל אלה, וגם קצת על הגאולה. ואם כבר שאלתם לגבי התנגשויות עם ההלכה ועם השלטונות אנחנו יכולים לבשר שאין כל בעיה הלכתית להשתתף בסיבוב השערים, וגם המשטרה משתפת פעולה. מאיפה קיבלתם את ההשראה לרעיון סיבוב השערים? איך זה התחיל? נריה: מנהג סיבוב השערים הומצא כבר בתקופת הגאונים, כשהשלטונות בארץ הגבילו את התפילות בהר הבית. בין המנהגים שהם תיקנו היו הקפות בהר הצופים, זכר להקפת המזבח בבית המקדש, ותפילות על שערי הר הבית. כתוצאה מפעילותם של הגאונים נולד המנהג להתפלל בכותל המערבי. אולם יש גם צד פנימי, מנהג קבלה. הקפת מקום המקדש וסיבוב השערים מקביל להקפה של הכלה סביב החתן בחופה לפני החתונה ביאת המשיח. הרב יצחק גינזבורג שליט"א דחף את ש 14 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט צורת ההתייחסות הנכונה למקום הקדוש ביותר. רצינו לעורר את הציבור לחשיבות המקום, ללא קשר למציאות הקשה. החלטנו לשחזר את שמירת המקדש, שזה תפקיד ששייך בעיקרו לכהנים, אבל גם כל שאר העם הרי חייב לשמור על קדושת המקדש. רצינו להמחיש מהם הכללים ומהו כבוד המקום. השמירה תפסה תאוצה ועברנו משמירה רק בשער הרמב"ם )המוגרבים( לשמירה בעוד מספר שערים. משמר המקדש התקיים כשנה וחצי, עד שנסגר הר הבית ליהודים בעקבות האינתיפאדה של אוסלו, בתשס"א. כתוצאה מסגירת ההר ליהודים הופעל לחץ רציני על השלטונות, מכל מיני אנשים טובים, א ולבסוף הם הסכימו להגיע לפשרה לפיה יהיה אירוע גדול, חד פעמי, בחול המועד. מסתבר שכשהמשטרה אישרה את האירוע בחול המועד היא לא האמינה שזה יגיע לסדר גודל כזה, השוטרים האמינו שהאירוע יפרוק את הלחץ הציבורי והרוחות יירגעו. הם לא שיערו שזה יתפוס, ומאז ועד היום סיבוב השערים מתקיים כבר שמונה שנים. מה החשיבות של סיבוב השערים? נריה: ברמה המחשבתית, ההקפות נועדו לעורר את תשומת הלב והחיבה של הקב"ה לעמו, מה שמכנים "איתערותא דלתתא". ובאופן פרטי, הנוכחות שלך בסיבוב השערים מבטאת את המקום שבו אתה רוצה להיות. רים שירי גאולה וקצת שירי אקטואליה. הרבה שמחה. בסוף הסיבוב יוצאים בהרגשה מיוחדת, שלא דרכנו במקום, אלא שהתקדמנו עוד שלב, עוד צעד, בדרך לגאולה. הנושא מתחילתו. בהתחלה הוקם 'משמר המקדש' כדי להסביר לאנשים שפוקדים את ההר מה החשיבות של המקום ומה כציבור אתה אומר שאתה רוצה את הר הבית. הסיבוב מתעלם מהמציאות שנראית כיום, ומספר לאן אנחנו שואפים להגיע, אל מקום המקדש. אדם שמגיע לסיבוב בא מתוך שמחה של מצווה, ולא כרצון להפגין או למחות. מדובר ברצון של אלפים להיות במציאות אחרת. יש ציבור שרוצה להתקדם לקראת הגאולה וזה חשוב, וגם יש אנשים שסתם כיף להם בסיבוב שערים. הסיבוב הוא הלב הפועם של הגאולה, זה נותן כוח. הרעיון אינו להפגין נגד הממשלה, אלא לקבל כוחות חיוביים 'עם ישראל חי' יש עם מי לעבוד ועל מה לעבוד. המוטו שלנו הוא 'לפעול על הרצוי ולא על המצוי'. במקום להסתכל במציאות הלא נעימה ולהתייאש, אנחנו מצמיחים חזון דם שמגיע לסיבוב בא מתוך שמחה של מצווה, ולא כרצון להפגין או למחות. מדובר ברצון של אלפים להיות במציאות אחרת. ורצון להתקדם. מה קורה בסיבוב שערים בפועל? נריה: הציבור נאסף ברחבת הכותל, ופוגש את האנשים שמתכוננים לסיבוב. אנחנו מקפידים כבר מההתחלה להגיע להפרדה מלאה בין בנים ובנות, עם פרוכת, כיאה לאירוע שבקדושה. למדנו את זה מחז"ל. דווקא בשמחות שהיו במקדש הייתה הפרדה, למשל בשמחת בית השואבה הנשים עלו על האצטבאות של בית המקדש. מתפללים ערבית באמצע, שרים שירי המעלות, ומשם יוצאים לתהלוכה עם הגברה ניידת, שרים שירי גאולה וקצת שירי אקטואליה. הרבה שמחה. בסוף הסיבוב יוצאים בהרגשה מיוחדת, שלא דרכנו במקום, אלא שהתקדמנו עוד שלב, עוד צעד, בדרך לגאולה. האם אתם רואים הצלחה בפעילות, ובמה זה מתבטא? נריה: איננו הגוף הראשון שעוסק בהפצת נושא המקדש, אבל אין ספק שמאז שהתחילו סיבובי השערים - יש הבדל בין לראות תערוכה לבין העמידה בשטח מול שערי הר הבית - החוויה האישית של השטח נותנת לאנשים כח, וגם לכל עוסקים במלאכה. אמנם מכון המקדש קיים כבר למעל מעשרים שנה אבל כשאתה מניף אמירה בשטח, אמירה ציבורית, אנשים מתחברים לרצוי. ככל שנתקדם בכל התחומים בכיוון החיובי, כמו גם למשל בחיזוק עבודה עברית, המציאות תתקדם. למה בעצם צריך לדרוש עכשיו את המקדש, הרבה רבנים מתנגדים לעלייה להר ואומרים שהעם עוד לא מוכן לכך, וצריך לעסוק היום בחינוך העם? נריה: תסלח לי שאני לא מבין את השאלה. הרי להניח תפילין כל אחד חייב, וכך גם לגבי שאר המצוות. כתוב "ציון, דורש אין לה" ואומרים בגמרא "מכאן שבעי )צריך( דרישה"! אני לא יודע בדיוק איך ה' מגלגל את הדברים, אבל אם תסתכל תראה שיש מקומות שאחד הדברים הראשונים שאומרים לפעילים של ההחזרה בתשובה, ללכת לסיבוב שערים. אגב זה מה שאומרים גם לחילונים רבים שמתקרבים. כך זה בבית מוריה בבאר שבע וכך זה גם בעיר אריאל. אמירה ציבורית לא יכולה להיות באוויר, אתה צריך להחזיר את העם למקום כלשהו. האם כל שאיפת ההחזרה בתשובה היא שהאדם יניח תפילין, או שליהדות יש משמעות גם מבחינה ציבורית? צריך שגם << המשך מעמ' // 11 הדרכה בחופש בצהרים, וזה עוד לפני תפילה )!( ואחרי זה הם יושבים מול המחשב כמה שעות טובות. מנחה,ערבית-וככהנגמרלועודיוםמהחיים... לסיכום נאמר, שהכול תלוי במדריך. אם ייקח ההתאגדות הציבורית תהיה בכיוון כלשהו. צריך לבנות 'ציבוריות מתוקנת' לעם ישראל. אנחנו מחפשים לא את התשובה מיראה אלא דווקא מאהבה, מיראת הרוממות כמה ה' גדול ובשביל זה אנחנו חייבים להראות, לא רק חזון פרטי, אלא מה החזון הציבורי הגדול שלנו. אלו רבנים תומכים בפעילות שלכם? נריה: עד גוש קטיף הקפדנו להביא רבנים, אינני רוצה לנקוב בשמות, אבל הגיעו רבנים מכל קצוות הקשת הדתית. גם הרב מרדכי אליהו כיבד אותנו בנוכחותו. אולם אחרי הגירוש ראינו שיש דמויות שיש מי שלא יאהבו את הימצאותם בשטח, ולכן החלטנו לא להזמין יותר רבנים, כדי כ לא לגרום ל מ ה ו מ ו ת ובעיות בין הציבור לרבנים כלשהם. כמובן שכל אחד יכול להגיע כפרטי, אבל לא כדמות המייצגת של סיבוב השערים, כל זאת כדי לא להסתבך במשבצת הפוליטית. ובכל זאת, האם יש דמות שהולכים לאורה? נריה: המודל שלנו בסיבוב השערים הוא דוד המלך. דוד השקיע את כל הכסף של מלכות ישראל בהתכוננות לבניית המקדש. גם ספר תהילים עמוס בדברים על בית המקדש. גם כשהוא ברח משאול הוא הלך ללמוד על המקדש עם שמואל. אנו שואפים להרים את המדינה מהשלב של הרצוי אל השלב של המצוי. אנו רוצים לחיות לא רק על פי תנאי המציאות, אלא על פי החלום היהודי. מה היחס של השלטונות אליכם, ומה לגבי הערבים? נריה: ב"ה אין בעיות עם המשטרה. הם מתייחסים לאירוע כמאושר ולגיטימי, ולא עושים כמעט בעיות. כמובן שלנו אין כל עניין להגיע איתם לחיכוכים. אנחנו מעוניינים להביע את רצוננו כציבור, לא באנו כדי לכבוש את העיר העתיקה, אלא לדרוש מקדש. גם מהערבים אנחנו את התפקיד שקיבל או "הוטל עליו" בראש גדול. אם יפעל מתוך מחשבה ואחריות - יביא את החניכים לא רק לניצול נכון ותכנון של היום והחיים, אלא להגדלת והפצת אור ה' בעולם )החזון שעליו הוקמה תנועת אריאל( משתדלים להתעלם עד כמה שניתן. המשטרה דואגת שלא יהיו חנויות פתוחות בזמן הסיבוב ומונעת חיכוך מיותר. קיים היום מצב אבסורדי, תמיד אנחנו מתפללים לכיוון הר הבית, ורק בהר הבית עצמו אסור להתפלל. איך אפשר לשנות את המצב? נריה: זה תחום שלא ממש שייך לסיבוב השערים. אבל כנראה שאם יהיו עשרת אלפים משתתפים בכל סיבוב שערים ההתעניינות תהיה אחרת, וממילא גם הפוליטיקאים יתייחסו להר בהתאם. איך כל אחד יכול לזכור את המקדש בחיי היום-יום? נריה: נדמה לי שעם ישראל מקפיד על נראה שאם יהיו עשרת אלפים משתתפים בכל סיבוב שערים ההתעניינות תהיה אחרת, וממילא גם הפוליטיקאים יתייחסו להר בהתאם. זכירת המקדש כמעט בכל דבר ובכל יום. החל משלוש תפילות ביום, ברכת המזון, והמנהגים - שבירת הכוס בחופה, איסור נגינה בכלי שיר בירושלים לחלק מהדעות, אמה על אמה בבית ועוד. כל חיינו הם בעצם זכר למקדש. כשחיים חיים יהודיים זוכרים את המקדש. בסיבוב השערים אנחנו מפיצים סטיקרים ודגלונים לרכבים על המקדש. אולם חשוב להוסיף שכשאנו תובעים לחדש את המקדש אנחנו מצפים קודם כל שתהיה לנו הנהגה מתוקנת. "מקדש ה' כוננו ידיך" חתונה מחודשת עם ה', אבל בשביל זה צריך גם את הפרקטיקה, צריך למנות מלך, ולא סתם מלך אלא "אשר יבחר ה' אלוקיך" אנחנו צריכים לחשוב גם מי ה' היה רוצה שינהיג. צריך להרים את דגל ההנהגה במקביל לדגל המקדש. כל הפעולות שאנחנו עושים במציאות יישוב הארץ, מלחמה באויבים, עבודה עברית וכו' אלו פעולות של שינוי כולל של המציאות, ממילא מדובר בהנהגה שתוביל גם לבניית בית המקדש. החופש הזה והבאים אחריו יהיו אחרת. והלוואי שכל מדריך יזכור את מאמר רבי עקיבא )אבות דרבי נתן פרק ו'( שגם אבנים אפשר לשחוק, בעבודה יסודית ומושקעת. בציפייה לבניין אריאל...! טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 15

ארבע שנים לגרוש: ישובי גוש קטיף החרבים אלי סיני סוכות תשמ"ג - ט"ז אב תשס"ה יישוב קהילתי. הוקם בסוכות תשמ"ג, על ידי קבוצה ממגורשי ימית. קיבל את שמו בשל הכמיהה לחזור לסיני במקום גרו כ- 95 משפחות שמנו למעלה מ- 350 נפש. רובם עסקו במקצועות חופשיים. במקום פעלו מעונות יום תינוקות וגן ילדים. ביישוב התקיימו חוגים ופעילויות רבים. בדולח כ' טבת תשמ"ו י"ב אב תשס"ה הוקם בשנת תשמ"ו על ידי דור ההמשך של מושבי הנגב בדרום ומושבי לכיש והשרון במסגרת אגוד מושבי הפועל המזרחי. המושב היה בעל אופי דתי ברוח "תורה ועבודה" של בני עקיבא. בישוב בדולח התגוררו כ 50- משפחות. מרבית חברי המושב עסקו בחקלאות חממות מתקדמת )פלפלים, עגבניות, ירקות ללא תולעים...( ליצוא ולשיווק המקומי. בשנותיו האחרונות נקלטו בישוב מספר משפחות עולות מצרפת. גדיד תשמ"ב - אב תשס"ה מושב עובדים דתי בדרום ברצועת עזה. שמו של היישוב הינו על שם הפעולה בה קוטפים את פירות עץ התמר. היישוב הוקם בשנת תשמ"ב על ידי ארגון "הפועל המזרחי". התגוררו בו כ- 60 משפחות שהתפרנסו מחקלאות כאשר החממות הוקמו בסמוך לבתים. בתשנ"ט הוקם בגדיד מרכז קליטה לעולים חדשים. גן אור תשמ"ג אב תשס"ה מושב של הפועל המזרחי. מושב גן אור היה מושב עובדים דתי וחבר ב"אגוד המושבים של הפועל המזרחי". המושב הוקם בשנת התשמ"ג ע"י בוגרי ישיבות הסדר ובני-עקיבא אשר העמידו בראש מעייניהם יצירת חברה המושתת על ערכי תורה ועבודה. במושב התגוררו יותר מ - 50 משפחות שהתפרנסו ברובן מחקלאות חממות )ירק עלים וירקות( ומקצתן מיוזמות פרטיות שונות. גני טל תשל"ז י"ג אב תשס"ה מושב עובדים של הפועל המזרחי שהחל את דרכו בקיץ תשל"ז, עם גרעין של עשר משפחות שהחלו את דרכם בכפר דרום. בקיץ תשל"ח הצטרפו שבע-עשרה משפחות נוספות והחלו את דרכם יחד עם הגרעין המייסד את דרכם במושב קטיף. בקיץ תשל"ט, עלו המתיישבים למושב החדש, גני טל בעליה מרשימה על הקרקע.המושב בעל אופי דתי. מרבית התושבים עסקו בחקלאות והגידולים המרכזיים היו: ירקות, ירקות אורגניים, פרחים, זרעים, צמחי-בית וגינה ותבלינים. שאר התושבים עסקו במקצועות חופשיים בגוש ומחוצה לו. במושב פועלו גנים ומעונות, הילדים למדו בבית הספר האזורי "נאות קטיף" בנוה דקלים. בגני טל התגוררו קרוב ל - 80 משפחות בניהם בנים ובנות שחזרו לגור במושב. במושב הושם דגש על קיום פעילות תרבותית מגוונת במשך כל ימות השנה למבוגרים ולנוער במועדון התרבות המקומי, בסעיף בני-עקיבא שפעל במקום ובמועדונית. דוגית תש"נ- אב תשס"ה כפר דייגים. הגרעין הראשוני של היישוב מנה שלוש משפחות שבמשך כ 10 שנים התגוררו בקראוונים ולאחר מכן נבנו בתי הקבע. מקור התעסוקה העיקרי שלהם היה חקלאות ימית, שירותי הצלה, בריכות דגים, תיירות, מסעדות דגים, דיג ועוד. חזונם של התושבים היה להתפתח בכיוון זה, וליצור אתר נופש ייחודי של תיירות ודייג. בדוגית התגוררו כ - 20 משפחות שהן כ- 70 נפש. שם הישוב משקף את אופיו המיוחד של הישוב - דוגית היא סירה קטנה. כרם עצמונה יישוב קטן שהכיל כ- 20 משפחות שהתגוררו בקרוואנים. ביישוב היה בית כנסת ומקווה. היישוב לא הוכר על ידי מדינת ישראל ונחשב כמאחז. כפר ים תשמ"ג י"ג אב תשס"ה ישוב קטן של תנועת "אמנה" המוגדר כ"התיישבות בודדים" על חוף הים ממערב לנווה-דקלים ומכאן שמו.הוקם בשנת תשמ"ג בתחומו של כפר נופש נטוש של קציני הצבא המצרי על ידי שתי משפחות. בשנת תשמ"ה הצטרפה משפחה נוספת שהתיישבה בחלק הדרומי של הישוב ובשנת תשנ"ו התיישבה משפחה רביעית בתל ג'נאן עצמו. לישוב היתה חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה בשל שליטתו על ציר החוף ועל אזור "המואסי". בחלקו הדרומי נמצא תל עתיק: תל ג'נאן שהיה מיושב בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל. תושבי הישוב התפרנסו בחקלאות חממות מתקדמת ומקצועות חופשיים. מורג ג' כסלו תשל"ג אב תשס"ה מושב מורג היה הישוב הדרומי ביותר של יישובי גוש קטיף. ראשיתו במאחז נח"ל שהוקם בג' כסלו תשל"ג, הישוב אוזרח בשנת תשמ"ד והפך למושב עובדים חקלאי דתי השייך לאגוד המושבים של הפועל המזרחי. במושב התגוררו קרוב ל - 30 משפחות שהתפרנסו ברובן מחקלאות. שאר המשפחות עסקו במקצועות חופשיים מגוונים. נווה דקלים כ"א בטבת תשמ"ג י"ד באב תשס"ה היישוב נווה דקלים ממוקם ברצועת עזה על דיונות חול הצופות אל הים, צמוד לרצועת החוף של חבל עזה. היישוב הוקם על שטחים לא מיושבים, שכן החולות הללו כונו דיונות המוות, דיונות שלא צמח בהן מאומה. שמו הוא תרגום לא מדויק לעברית של שם העיירה הפלסטינית דיר אל בלח. בנוו"ד התגוררו כ 500 משפחות, והוא היה הגדול ביישובי גוש קטיף. אוכלוסייתו מנתה כשליש מתושבי הגוש, הוא היווה מרכז עירוני לכל תושבי הגוש. בישוב היו ממוקמים המוסדות המרכזיים והשירותים הניתנים לתושבי הגוש - משרדי המועצה האזורית, שירותי דת ובריאות, מרכז מסחרי, מתנ"ס, ספריה אזורית, תחנת משטרה וכיבוי אש, ואזור תעשייה. ביישוב פעלו מוסדות חינוך רבים - מעונות, גני ילדים, בית ספר אזורי, אולפנא,ישיבת הסדר )ישיבת הסדר נוה דקלים, שגלתה מהעיר ימית(, ישיבה גבוהה )ישיבת תורת החיים(, בית חב"ד ומדרשה לבנות מדרשת טהר. בישוב פעלו שתי תנועות נוער - בני עקיבא ואריאל ובהן מאות חניכים, וכן גמ"חים רבים לצרכים שונים. ניסנית תש"מ אב תשס"ה יישוב קהילתי מעורב. שהוקם כהיאחזות נח"ל בתש"מ ואוזרח בתשמ"ד. בשנת תשנ"ג הפך ליישוב קבע עירוני קהילתי. היישוב מנה כ- 300 משפחות.היישוב שימש כמרכז עירוני לשאר היישובים בצפון רצועת עזה: אלי סיני ודוגית. הוא כלל גן ילדים, מרפאה, מעונות יום ובתי כנסת. קרבת היישוב לעיר אשקלון אפשרה קליטה מהירה של משפחות תוך השענות על מקורות התעסוקה והשירותים העירוניים המקומיים. בנוסף, היו מספר בקתות אירוח )צימרים( בשטחו. היישוב נקרא כך על שם פרח הניסנית הנפוץ בחולות האזור באביב. נצר חזני כ"ז אייר תשל"ג- י"ג אב תשס"ה בכור הישובים בגוש קטיף - בכ"ז אייר תשל"ג הוקמה על ידי חברי תנועת הנוער "עזרא" וגרעינים מאגוד המושבים הדתיים בהיאחזות נח"ל "קטיף". הנחל"אים הניחו במקום את התשתית החקלאית הראשונית ותוך מספר חודשים כבר היו חממות. לקראת אזרוח היאחזות "קטיף" שונה שמה לנצר- חזני, על שמו של שר הסעד מיכאל חזני ז"ל שהיה מתומכיה הנלהבים של ההתיישבות בחבל. בכ"ב בשבט תשל"ח עלה גרעין של 12 משפחות שהתארגן בכפר דרום לישוב. כך הפך נצר חזני למחדש הישוב העברי בחבל עזה והיה כחלוץ לפני המחנה.במושב נצר חזני התגוררו כ- 70 משפחות, שהן כ- 400 תושבים. בישוב היו מעונות וגן ילדים, וילדי הישוב למדו בבית הספר האזורי בנוה דקלים, ילדי המושב נהנו בישוב היה סניף בני-עקיבא, תלמוד תורה, ומועדונית. מרבית התושבים עסקו בחקלאות בחממות. תכולת בית, יגאל קירשנזפט, תשס"ה מוזיאון גוש קטיף, ירושלים נצרים י"ד אדר תשל"ב-אב תשס"ה נצריםהוקמהכהיאחזותנח"לשלגרעיניהשומרהצעיר, לאחר מכן שימש המקום בסיס מעבר לישובים בחבל קטיף. בשנת תשמ"ד - )1984( אוזרח המקום על ידי תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר מספר שנים פורק הקיבוץ ועוזבי הקיבוץ הקימו במקום ישוב קהילתי- עירוני. שמה ניתן לה בשל קרבתה למחנה הפליטים נוציראת. הישוב נצרים בעל אופי דתי-תורני וקהילתו משלבת אנשי חינוך, חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים. בישוב היו שטחי חקלאות נרחבים ובהם גידלו חלק מתושבי נצרים: עגבניות ליצוא, מנגו, ירק ללא תולעים, לול פטמים ואף מחצבת חול. בנצרים פעלו מעונות, גני ילדים,מדרשה ליהדות שעסקה בארוח קבוצות לסמינריונים ומכון ל"מורשת יהודי עזה" שתיעד את חיי היהודים בעיר עזה לאורך הדורות. בישוב פעל בית המדרש "דרך אי"ה" שחרת על דגלו לימוד מסכתות שלמות בעיון. בשנת תשס"ב הוקמה בישוב ישיבת הסדר ובה נצרים 20 תלמידים. בישוב פעל בית המדרש "דרך אי"ה" שחרת על דגלו לימוד מ ס כ ת ו ת ש ל מ ו ת בעיון. בשנת תשס"ב הוקמה בישוב ישיבת הסדר ובה 20 תלמידים. עצמונה??? אב תשס"ה בני עצמון הייתה התנחלות ומושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה, כשלושה ק"מ מצפון לרפיח. המושב השתייך לארגון יישובי "אמנה", ונשא אופי דתי בעיקר ברוח ישיבת הר המור. באופן בלתי רשמי, אך נפוץ ומקובל, נקרא היישוב "עצמונה", כשם היישוב בסיני על שמו נקרא. אולם בשל חוק האוסר מתן שמות זהים לאלה של יישובים שפונו/ננטשו נקרא שמו הרשמי "בני עצמון". היישוב בראשיתו היה מושב שיתופי, אך עבר תהליך הפרטה, שעל פיו השתייכו חלק מהמשפחות לאגודה הקהילתית, ו- 30 משפחות ביישוב השתייכו למסגרת השיתופית. בין שני הגופים התקיימה הרמוניה מלאה ועזרה הדדית. היישוב מנה כ- 95 משפחות, ובהן למעלה מ- 700 נפשות. אוכלוסיית היישוב נהנתה ממערכת תל קטיפא חינוך ענפה שכללה מעונות, גנים, תלמוד-תורה לבנים ובית ספר לבנות בהם למדו כ- 550 תלמידים והמכינה הקדם צבאית "ע צם" בראשות הרב רפי פרץ, שבה למדו מדי שנה כ- 150 בחורים לפני גיוס לצה"ל. במשק השיתופי היה שטח של למעלה מ- 5,000 דונם גידולי שדה בחבל הבשור, 12 דונם של לולי תרנגולי הודו והודונים, רפת, חברת בנייה ומשתלות עצמונה. ביישוב פעל סניף של תנועת הנוער אריאל. פאת שדה תשמ"ט- אב תשס"ה ישוב קהילתי שעלה לקרקע בשנת תשמ"ט במחנה "שלו", השוכן סמוך לישוב הקבע. בשנת תשנ"ג עלה הישוב לשטח הקבע - גבעה הצופה לעבר הים. בישוב התגוררו 20 משפחות )110 תושבים ביניהם 70 ילדים(. מרבית התושבים עסקו בחקלאות וחלקם במקצועות חופשיים אחרים. הישוב היה ישוב קהילתי מעורב: חילוניים, מסורתיים ודתיים גרים יחד בהרמוניה. מרבית ילדי הישוב למדו בבית הספר האזורי בחבל הבשור, ומיעוטם בבית הספר "נאות קטיף" שבנוה דקלים. קטיף תשל"ג - ט"ז אב תשס"ה מושב קטיף הייתה מושב שיתופי ששכן בגוש קטיף. המושב השתייך לארגון המושבים של הפועל המזרחי. הוקם בשנת תשל"ג כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-תשל"ז. לאחר מספר שנים עבר הפרטה ונקלטו בישוב משפחות שאינם חברי השיתופי, וכך הפך מושב קטיף לקהילה מעורבת של חקלאים וקהילתיים. ביישוב שכנה הישיבה התיכונית "צביה-קטיף", ותלמוד תורה "עוזיאל". בישוב היה מפעל פלאמיקס, משתלות קטיף, רפת קטיף-עצמונה ומפעל בד- קט )מוצרי בד לא ארוג(. המושב מנה למעלה מ- 70 משפחות, ובהן למעלה מ- 330 נפש )מהם כ- 220 היו ילדים (.=ונוער(. נצר חזני מורג קטיף שירת ים נווה דקלים גדיד כפר ים גן אור בדולח עצמונה פאת שדה שלו רפיח ים רפיח ים תשמ"ד אב תשס"ה ביישוב התגוררו כ- 30 משפחות. מרבית התושבים התפרנסו מחקלאות מתקדמת וחממות עגבניות שרי אורגאניות. ביישוב היו גם מתפרות בבעלות פרטית. היישוב נודע בין השאר בזכות היותו היישוב היהודי המערבי ביותר בארץ ישראל ובזכות "חוף אשלים" המסודר ששירת את תושבי גוש קטיף. שירת הים ט"ו בשבט תשס"א - י"ג אב תשס"ה היישוב נבנה על תשתית של עשרה בתי נופש שנבנו בסמוך לרצועת החוף ושמשו קצינים מצריים לפני מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה הועברה הבעלות על מבנים אלו למנהל האזרחי. הבקשות למתן אישור להתיישבות יהודים במקום נדחו והמקום החל להיתפס על ידי ערבים תושבי האזור. לאחר הפיגוע נגד אוטובוס ילדים של כפר דרום בכ"ב חשוון תשס"א, ניתן אור ירוק מהממשלה ליישב את "חוף עשרת הבתים" )שאגב, בסופו של דבר מעולם לא הוכר חוקית(, ולהקים את היישוב "שירת הים". השם שירת הים הוענק למקום בעקבות סמיכות הקמת היישוב ל"שבת שירה" שבה נקראת בבתי הכנסת "שירת הים". בישוב התגוררו כעשרים משפחות בקראוונים. לקראת הגרוש הוקמו לאורך החוף ליד שירת הים עשרות סוכות שקלטו לתוכן משוב"חים. שליו תשמ"ב תשס"ה ישוב קהילתי הנקרא על שם עוף השלו אותו אכלו בני ישראל במדבר. הוקם בשנת תשמ"ב כהיאחזות נח"ל. אחרי הגרוש מחבל סיני היה הישוב כמחנה מעבר לגרעיני התיישבות שונים ומקום משכנה של "מדרשת הדרום", בתחילת שנות הנוני"ם התגוררו בחלקו האחד של הישוב שלוש משפחות וחלקו השני הפך למחנה מג"ב. בשנת תשס"א נאחז בישוב גרעין של תלמידי ומורי המכינה הקדם צבאית "עצם" שבעצמונה שחבר למספר משפחות בודדות שהתגוררו במקום. תל קטיפא ד' אייר תשנ"ב אב תשס"ה הוקמה על ידי קבוצת צעירים, דור שני למתיישבי גוש קטיף. היישוב נקרא על שם האתר ארכאולוגי הסמוך ליישוב, מהתקופה הכנענית הקרוי תל קטיפא. באתר נמצאו שרידי כפר חקלאים-רועים. בתחומי היישוב היה אגם מים טבעי, אשר מימיו מקורם במי תהום ששימשו את בני היישוב להשקיית החממות. בשיאו כלל היישוב 24 משפחות. יישובי צפון השומרון בעמ' 20 מקרא שטחים המיושבים בצפיפות על ידי ערבים גבול מה שמכונה 'רצועת עזה' נתיב תחבורה כביש מס' 4

א ני יושבת בחדר שלי. בקרוילה. מנסה לחשוב איך אפשר להעביר דבר כזה נורא אליכם, האנשים שלא גרו שם. כן, אני יודעת. גוש קטיף הוא חלק מארץ ישראל. המאבק הוא כללי. על שלימות ארצנו הקדושה. לא רק על הבית שלנו. ובכל זאת. אני רוצה להתמקד בפן האישי. בגירוש מנקודת המבט שלי אז, ילדה בכיתה ו'. אני לא זוכרת את היום האחרון ללימודים. בכל זאת, עברו ארבע שנים מאז. אני רק זוכרת את התחושות שליוו אותנו. בנות הכיתה. את אי הוודאות. כדי שלא נשכח את התקופה העצומה הזאת, המורה שלנו הביאה לכל אחת מאיתנו מחברת כתומה שתשמש כיומן. לא כתבתי בה הרבה. התקופה הייתה סוערת ועמוסה מכדי לשבת ולכתוב. אבל אני רוצה בכל זאת לשלב פה מספר קטעים מהיומן. לעבור איתכם, יחד, על כל התהליך הזה שוב. ואולי, אולי לנסות לעכל. "היום הראשון לחופש הגדול. לפי התקשורת נותרו עוד 38 ימים עד לביצוע תוכנית ההתנתקות. האם נזכה לעוד חופש גדול כאן בגוש?... הלוואי כבר יגיע היום בו נדע שעברנו את זה, והתוכנית הייתה רק ניסיון בדרכנו לגאולה." השורות האלה לקוחות מתוך הקטע הראשון ביומן. היום הראשון לחופש הגדול סימן בשבילנו הרבה יותר מאשר סתם יום הפותח את התקופה הכי שמחה ומשוחררת של הילדים. בבת אחת נזרקנו מהעולם המאושר והתמים של הילדות. התחלנו תקופה שהייתה מלווה בהמון דאגות, חששות ואי וודאות. 18 טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט במלאת ארבע שנים לגרוש מגוש קטיף וצפון השומרון המחשבה המפחידה ש"הנה. זה מתקרב. אולי זה בכל זאת אמיתי" התחילה לחלחל לתוכנו. בשבילי בעצם, יום תחילת החופש הגדול היווה נקודת מפנה. בתחילת החופש עוד ניתן היה להגיד שהמאבק ממשיך כרגיל. אך ככל שהתקרבנו למועד הגירוש דעכו שיטות ההתנגדות הרגילות, ואנשים החלו לנסות להיכנס לגוש. המאבק 'עבר הילוך'. "... אתמול בלילה הייתי בכיסופים. חושך. פנסים זזים במהירות מצד לצד. הכל מלא בשוטרים. פחדתי מהם. הם זרקו זקן אחד באלימות מצד אחד של הכביש אל הצד השני. צעקות. לא מרשים לנו לחנות. עברנו את המחסום ואספנו 'מסתננים'..." יום הגירוש הלך והתקרב. פתאום האנשים ברחוב לא מוכרים. הנופים שהיית רגיל אליהם השתנו. אנשים בכל מקום. אוהלים. לכלוך. הכל בלאגן. ובבית- אתם כבר לא רק שישה ילדים. נוספו לכם עוד כמה. המוני אנשים שפשוט באו וניסו לעצור את הגזירה הנוראה הזו. אך כל זה לא עזר. יום חלוקת צווי הפינוי הגיע. כבר היה ערב כאשר הם דפקו לנו בדלת. אני פתחתי. נבהלתי. לא האמנתי שזה באמת יקרה. לא ידעתי איך להגיב. קראתי לאבא ורצתי לחדר. כשנרגעתי, יצאתי חזרה לסלון. אבא ואמא ישבו איתם שם וניסו להסביר. לשכנע. החיילים הקשיבו והנהנו. מאוחר יותר הם חזרו אלינו עם כל הפלוגה שלהם. ישבנו איתם בגינה. אמא סיפרה על הגוש. ברגש. אבא ניסה לפנות אל ההיגיון. שום דבר חדש מסתבר. הם הקשיבו. כאבו. בכו. אך המשיכו. בנחישות וברגישות. בבוקר, כשקמנו, הלכנו כרגיל לכביש הראשי של הישוב לראות מה קורה. היה שם בלאגן גדול. מאות אנשים עומדים מצד אחד של השער. ומהצד השני- מספר גדול עוד יותר של חיילים. הבנו. הגירוש פה, בישוב שלי, מתחיל עוד רגעים אחדים. צעקות. מכות. פחי זבל עולים באש. משאיות עם מכולות. אוטובוסים. חיילים. ו... אנשים. אתם מבינים?? אנשים מגורשים מביתם! זה בלתי נתפס לראות את זה. אנשים שיקרים לך, שגדלת איתם, מועלים מול עיניך לאוטובוסים. ואתה לא מבין. אז אתה לא בוכה. ולאט לאט הם מתקרבים. והאנשים שמנופפים לך לשלום מהאוטובוס זה כבר אנשים מהשכונה שלך. ואז תורך מגיע. אתה מתכונן. הם באים. הם מסמנים את ה'וי' שלהם על הבית שלנו במפה ומתחילים. ובאמצע, פתאום הם עוזבים. הולכים לפנות את בית הכנסת. זכינו לעוד כמה רגעים של חסד בישובנו. יום שישי היום. והדקות חולפות. שבת! אנחנו עדיין בישוב! חוץ מחמש משפחות כבר לא נשאר אף אחד. אתה הולך להתפלל בבית הכנסת. אף אחד לא הולך איתך. הכל ריק. ואתה מסרב להפנים שזה הישוב שלך. הכל מלא בשאריות מזון של חיילים. זבובים בכל מקום. ושקט. שקט. אתה מגיע לבית הכנסת. לא. זה לא הוא. לא יכול להיות. זה בית הכנסת היפה שהתפללנו בו עד היום? זה? הכל מלא בחול. שמן. בקבוקים. והדמעות מתחילות לזלוג... יום ראשון. הגענו למלון בירושלים. שם ניסינו לחזור לחיי שגרה. במלון שהינו כחמישה חודשים, עד שעברנו למבנה הזמני שלנו. לקרוילה. היום אנחנו מחכים לבניית בתי הקבע. בציפיה לבניין אריאל ולחזרה במהרה לכל חבלי ארצנו. יומן הדרכ)ה( סימי אלבוים, דביר כפר גנים סוף סוף הוא הגיע, החופש! אפשר להירגע מכל הלחץ, לנוח, לשבת בבית, לישון עד מאוחר, ו...אם ממש חייבים, אפשר גם ללכת לים, לבריכה, ללונה פארק וכו', אחחח...החיים הטובים!!! או ככה לפחות חשבתי... התיישבנו בסניף, ישב"צ לפתיחת החופש הגדול ומה עושים בו בכלל. ים- עם החניכות, בריכה- עם החניכות, טיול- כן, ניחשתם נכון, עם החניכות, מסיבת פיג'מות- עם הצוות, )בשביל הגיוון...( לונה פארק- טוב, נו, על זה וויתרנו... אז אחרי שהצטיידנו בכובעים, קרם הגנה וכמובן הרבה מורלים, הלכנו לים. אני באופן אישי הצטיידתי בעוד כמה פריטים חשובים, כגון- שלושה גלגלי ים, ארבעה זוגות מצופים, משקפת צלילה אחת וכמובן, כרטיס ה- 10 שעות שלי במד"א. )למקרי חירום...( בואו נגיד שמספר הפריטים שנכנסו לתיק לא תאם את הציפיות, וזה עוד תיק של אריאל!! טוב, אז וויתרתי על גלגלי הים...ועל המצופים... בים, הוטבעתי כמעט למוות, ע"י שלוש חניכות שהחליטו לבדוק כמה זמן אפשר להיות במים מבלי לנשום. אפילו אני הופתעתי מהעובדה שנשארתי בחיים..! לפחות למדתי משהו, כישורי שחייה לא תמיד מספיקים אם את עם החניכות שלך בים... אח"כ גילינו שאחת החניכות הלכה לאיבוד, )בים!! איך למען ה' אפשר להיאבד בים?!?!( בקיצורו של עניין אגיד שהיום הזה היה יום ארוך, מהנה ומתיש כאחד. ממש כמו היום בו יצאנו לטיול, רק החניכות, המדש"ית ואני. הפעם הצטיידתי בפלסטרים לרוב, כובעי שמש, הרבה מים ו- כמובן, איך לא, כרטיס ה- 10 שעות שלי במד"א, )אין צורך להסביר למה, נכון?( המסלול היה נחמד. קצת ארוך מידי, אבל אני לא אהיה קטנונית... המעיין היה ממש במקום! אחרי הליכה ממושכת )...( בחום המעיק אין כמו מים קרים ובעיקר מלוכלכים בשביל להתרענן! )מיותר לציין שאותה חניכה שנאבדה בים נאבדה גם פה...סוג של כישרון..!( אז מה עוד מחכה לי? שבוע הבא קומזיץ' ועוד מעט גם המחנה! משום מה יש לי תחושה שלא הולך להיות לי משעמם החופש הזה... )אמרתי חופש?? התכוונתי לחודשיים נון-סטופ עם החניכות, הצוות, הסניף והתנועה( ובינינו, טוב שכך!! למעיין בנובייב )כותבת הטור 'באור אחר'( וארוסה דוד מזל טוב! יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל מערכת 'טל שמים' טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 19

הישובים החרבים בצפון השומרון שאנור תשל"ז- אב תשס"ה שא-נור היה יישוב בצפון השומרון, דרומית לג'נין. בשנת תשל"ז עלה לקרקע גרעין "דותן" הדתי - גרעין שביקש להקים יישוב יהודי בצפון השומרון. אנשי הגרעין התגוררו בתחילה במבנה ישן ששימש בעבר את משטרת המנדט ובקרוואנים, ואחר כך קיבלו אישור ליישוב קבע. לאחר שחלפו שנתיים הקימו אנשי הגרעין את מבוא דותן, וגרעין חילוני של תנועת ההתיישבות העובד הלאומי עלה למקום. בשנת תשמ"ד עלה גרעין שלישי למקום, הפעם של אמנים, רובם עולים מברית המועצות, והיישוב הפך למעשה לכפר אמנים. בשנת תשמ"ז הוקם היישוב שא-נור באופן רשמי וקיבל את שמו משם הכפר הערבי הסמוך סאנור. בראש השנה תשס"א, עם פרוץ אינתיפדת אל אקצה, הפכה הגישה ליישוב המבודד למסוכנת, והאמנים החלו נוטשים את המקום. כדי לחזק את ההתיישבות הצטרפו עשרות משפחות דתיות ואוכלוסיית היישוב זינקה מעלה פי ארבעה. ביישוב, שבו התגוררו לפני ההתנתקות כ- 60 משפחות, היו גן ילדים, מעון, ספרייה ובית כנסת. כדים כ"ה אדר א' תשמ"ד אב תשס"ה היישוב כדים היה יישוב בצפון השומרון, מזרחית לעיר ג'נין. כדים הוקם כהיאחזות נח"ל של גרעין מתנועת הנוער הלאומי, ואוזרח בכ"ה אדר א' תשמ"ד. מקור שמו של היישוב הוא סמלי, ומזכיר את הכפר הערבי "בית קד", הממוקם מצפון אליו. תחילה התגוררו במקום חמש משפחות מגרעין שא נור. ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה התגוררו בכדים 39 משפחות )כ- 160 תושבים(. במהלך אירועי האינתיפאדה עזבו את היישוב משפחות רבות. גנים גנים היה ישוב קהילתי באזור השומרון ליד העיר ג'נין שהשתייך למועצה אזורית שומרון. היישוב הוקם בשנת תשמ"ג על ידי ארגון "העובד הלאומי". שמו של היישוב ניתן לו על שם העיר ג'נין הסמוכה אשר הייתה בעבר העיר עין גנים המקראית שהייתה בנחלתו של שבט יששכר. נקודת אור: חומש חומש קמה כישוב קהילתי-מעורב של תנועת העובד הלאומי. היישוב היה ממוקם בלבו של השומרון, דרומית לג'נין. היישוב מנה נכון בתשס"ה כ- 70 משפחות. היישוב נקרא על שם חמישה כפרים שהיו קיימים באזור בתקופת התלמוד והמשנה. היישוב הוקם תחילה בשנת תשל"ח כהיאחזות נח"ל בשם "מעלה נחל" על ידי גרעין של תנועת הנוער הלאומי, ונוסד כיישוב אזרחי בשנת תש"נ. בזמן מלחמת אוסלו עזבו כמחצית מהמשפחות את היישוב. כדי לחזק את היישוב הגיעו תושבים דתיים לישוב, והקימו בו גרעין תורני וישיבה. בחנוכה תשס"ז, עלו לראשונה כ- 900 יהודים לחומש, להדליק נרות חנוכה. מאז, עלו עשרות אלפים לחומש בעליות המאורגנות על ידי מטה חומש תחילה. ביישוב פועלת ישיבה בראשות הרב אלישמע כהן, וכרגע מדברים על בניית מבנה קבע לישיבה, והדבר בקרוב יעלה, בעזרת ד' יתברך על שולחן הממשלה. כשם שזכינו להתחיל בבנית חומש, ככה נזכה לשוב לכל שאר הישובים. טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 20 בפרופורציות כ שאומרים שנושא החודש הבא הוא "מקדש", זה כבר מעורר שאלה, ואולי זה סתם אני שרגיש. כשתוחמים את בית המקדש "לזמן שלו", לקשר ללוח השנה, הוא נהפך לעניין טכני. עכשיו חופש גדול נדבר על החופש הגדול. ניסן נקשקש על הגאולה. בין המצרים הגיע הזמן לדסקס על בית המקדש. עולים בי כעת אותם הרגעים בו עיירות רבות מתאספות לעיר אחת כ שתוחמים את בית המקדש "לזמן שלו", לקשר ללוח השנה, הוא נהפך לעניין טכני. גדולה, "עיר המעמד", שם היו לנים משפחות משפחות ברחובה של עיר, כדי שאם ח"ו ימות אדם באחד הבתים לא ייטמאו, שהרי מחר הם עולים לבית המקדש להביא את הביכורים! המשכים, זה עם הרמקול של חפ"ק כפר מימון מעיר את הישנים לאחר לילה עמוס של מלחמות אצטרובלים ונוער ברזלים. הם עולים לירושלים, השור הולך לפניהם קרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. הסלסלאות מלאות משמני הארץ הטובה, גוזלות היו מסובבות את הטנאים. החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו לירושלים. ובבירה סגני הכהונה, סגני הלווים והגזברים היו יוצאים לקבל פניהם, וכל בעלי אומנויות שבירושלים, שחכמים פטרו אותם לעמוד בפני תלמידי חכמים כדי אלישיב אהרון שלא יבטלו ממלאכתם עומדים מפני מביאי הביכורים, שחביבה מצווה בשעתה. הסיטואציות המיוחדות שמתארת המשנה על החיים בימי הבית, כמו למשל קטע זה ממסכת ביכורים, מרגשים. מחברים. מבקשים עוד. וזהו סוד החיבור, הנובע מתוך הבדל עקרוני בין אבל לאומי לאבל פרטי. אדם שנפטר לו ח"ו קרוב, ביום הראשון הוא נקרא אונן, ודיני האבל שלו חמורים ביותר. בהמשך, בשבעה, בשלושים ובשנה, כשם שדרכו של המת להשתכח מן הלב, כן האבלות קלה יותר, הן מבחינת דיניה, והן מבחינת הזכרון. לעומת זאת, באבל לאומי, נקודות החיבור של כל אחד ואחד אינן חזקות כמו באבל פרטי. אי לכך, באבל לאומי, כמו חורבן בית מקדשנו, התהליך הוא הפוך. תחילה צום י"ז בתמוז, הקל יותר, והשיא, המאוחר יותר - יום החורבן ט' באב. בשונה מאבל פרטי, בו האבל דועך עם הזמן. וכל זאת מדוע? כי באבל לאומי אנחנו צריכים להכין את עצמנו. יש לנו שלושה שבועות לעשות את הדרך ולהתחבר חזרה אל מקום שאין אנו מכירים כלל. במשך שלושה שבועות אלו נוכל להעמיק אל הימים שהבית היה עומד בתפארתו, כדי שביום ט' באב נוכל לומר את הקינות מתוך הרגשה, ולו קטנה, של חסר. שבית המקדש חסר לי. שאני כותב עליו כעת כי הוא חסר לי, ולא בגלל שהעורך פתח לוח שנה. הבהרה: בגיליון הקודם הבהרתי למה לדעתי ההדרכה אינה מתאימה לילדים בגיל תיכון, וזו היתה מטרת המאמר. הכותרת היתה "למה הבן שלי לא יהיה מדריך". בגלל שהנושא היה מדריך באריאל הוספתי בסוגריים באריאל, כמובן שאין שום קשר. החודש הזה נתנאל אריאל לביא בית אל הרב צבי הירש קלישר ב'מאמר העבודה' שבספרו 'דרישת ציון' מגיע למסקנה שחובה להקריב היום, לפחות את קורבן הפסח. נראה לענ"ד, שצריך לומר שגם בית המקדש יבנה רק כשנבין את ערכו ונרצה בו באמת. כמו שאנו לא מבינים מה איבדנו כשפסקה הנבואה, כך, ויותר בחריפות, אנו לא באמת מבינים מה זה לחיות בלי בית מקדש, מה זה להיות בלי קשר ישיר לריבונו של עולם. שמות, סדר י"ח פסוק ח': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הרמב"ם, בהלכות בית הבחירה פרק ו', פוסק שגם בימינו צריך להקריב את כל הקורבנות: "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". הרב צבי הירש קלישר ב'מאמר העבודה' שבספרו 'דרישת ציון' מגיע למסקנה שחובה להקריב היום, לפחות את קורבן הפסח. מנגד, ראוי לציין שמרן הרב זצ"ל פרסם מכתב חריף שאוסר לעלות להר. בפרק א' מהלכות מלכים מביא הרמב"ם את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" )דברים, סדר י' כח(, מדוע הוא לא מזכיר את הפסוק שמצוטט לעיל? הרמב"ם בא לומר שגם לדעת מי שסובר שאין לעלות כיום להר, יש חובה ללמוד את ההלכות הללו- 'זכר למקדש בימינו יחודש'. ריבונות ישראל על ההר הינה השלב הראשון בדרך לבניין המקדש. לא מתוך כניעה ל'וואקף', כפי שלצערנו קורה בימינו, אלא דווקא מתוך עמידה על כך שזה שלנו. הרב מנחם ליבמן זצ"ל כותב: "ירושלים מורכבת משתי בחינות, עיר בירת הממלכה )שלם(, ועיר הקודש עיר מקום המקדש )ירו-יראה(". לירושלים יש שני חלקים, החלק הארצי- המדיני, והחלק האלוקי- בית המקדש. הוא ממשיך וכותב "ירושלים תגיע לשלום, לשלמות, רק לאחר שינוצחו כל העמים שרוצים לפגוע בירושלים". מו"ר הרב צבי יהודה היה מבאר בצורה נפלאה את מעמדה של ירושלים ביחס לשאר הארץ - זה לא רק מ' היתרון, אלא יחס. מתוך קדושת כל ארץ ישראל, ירושלים היא עיר הבירה. קדושתה של ירושלים נובעת מתוך קדושת ארץ ישראל. לכן בתחילה התקדשה הארץ בימי יהושע, אחר כך ירושלים בימי דוד, ולבסוף שלמה קידש את הר הבית. עשר הקדושות של ארץ ישראל בנויות האחת על גבי השניה, וכל אחת מהן היא קומה נוספת שחייבת להיבנות על גבי הקומה הקודמת. מושג החודש: סטטוס קוו: משמעות המונח היא "מצב קיים שאין לשנותו". בישראל הכוונה בדרך כלל היא לשימור המצב בנושאי דת ומדינה. וכך כתבו בתש"ז שלושה מראשי הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון יצחק גרינבוים והרב יהודה לייב פישמן לאגודת ישראל "ברור שיום המנוחה החוקי... יהיה יום השבת... ניתן למצוא ביסוס לדברים אלו בתוך דברי הרמב"ם, בהלכות בית הבחירה, שצוטטו לעיל: " ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא" )הראב"ד מעיר הערה מקומית, אבל לא חולק על העיקרון(. בהלכה ט"ז הוא כותב: "...ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וכו'..." בדבריו רואים שכל העיסוק בשאלה האם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, אם לאו, זה רק לגבי תרומות ומעשרות, אבל לגבי הקדושה העצמית של הארץ אין חולק שכולה נתקדשה בשעת יהושע, לשעתה וגם לעתיד לבוא. )וכן בתוספות, מסכת יבמות, דף פ"ב ע"ב ד"ה ירושה(. רב אברום שפירא מספר שהבעש"ט בא פעם לכפר. לאחר התפילה הלך יהודי אחד לביתו וסיפר לאשתו שהרב אמר שצריך לעלות לארץ. היא שאלה אם לא עדיף שהרב ישאיר את היהודים בגלות וייקח את הגויים לארץ. הבעש"ט הבין עד כמה יהודים שכחו את הארץ ולכן הקים את החסידות, כדי לרומם את רוח העם, ולגרום להם לשוב לארץ ישראל. רבי יהודה הלוי, במאמר החמישי של ספר הכוזרי, אומר: "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". נראה לענ"ד, שצריך לומר שגם בית המקדש יבנה רק כשנבין את ערכו ונרצה בו באמת. כמו שאנו לא מבינים מה איבדנו כשפסקה הנבואה, כך, ויותר בחריפות, אנו לא באמת מבינים מה זה לחיות בלי בית מקדש, מה זה להיות בלי קשר ישיר לריבונו של עולם. חז"ל אומרים "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" מוטלת עלינו החובה לפעול ככל יכולתנו למען חיזוק אחיזתנו בהר קודשנו ואולי גם לבנות אותו בפועל. "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות". יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר... חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו..." לצערנו, בשנים האחרונות יש מי שמנסים לערער את ה'סטטוס קוו' והם גורמים מתחים מיותרים בין דתיים לחילונים. טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 21

ספר תקליט-אור ספר המקדש הרב ישראל אריאל ק צת מוזר לסקר ספר שהוא לא ספר ספרות קלאסי. למרות שיש בו עלילה, דמויות ואפילו תמונות, אזי הוא לא ספר רגיל. העלילה -היא קורות בית המקדש, ובעצם - קורות עם ישראל. הדמויות בספר, הן הכהן הגדול, בני משפחות גרשון קהת ומררי, ועם ישראל כולו. התמונות - הינם ציורים ותמונות של כלי המקדש, כפי שהם מופיעים במכון המקדש בירושלים. הספר מתחיל במדוע בכלל העולם צריך ר איתי לנכון להביא דיסק שמזכיר בדרך כלשהיא את המקדש. יגעתי ומצאתי דיסק, שממש כולו שירי מקדש - הלא הוא "סיבוב שערים" ]את הדיסק ניתן לרכוש כל סיבו"ש במחיר שווה לכל נפש-. 25 תרומה לסיבוב השערים[ אבל אני מניחה שרובכם מכירים אותו כבר, או לפחות את השירים שבו, לכן חיפשתי משהו קצת יותר מקורי וקצת פחות מוכר. קבלו אותו: נתחיל עם הזמר והלהקה ששרים ומנגנים להקת "לכתחילה" של אבישי עמיצור. ]כן, האלה עם הדיסקים של החתונות![ אבישי מנגן עם הלהקה כבר הרבה שנים. בהתחלה שם הלהקה היה "ארזי הלבנון", ואח"כ הם שינו אותו ל"לכתחילה". הלהקה מנגנת בעיקר בחתונות, ולכן לא מפתיע שהם הוציאו 5 דיסקים של שירי מקדש וממשיך במשכן - צורתו והקמתו, מקדש שלמה, בית שני, התקווה לבניין השלישי וצורת הבניין השלישי. בספר נמצא גם תיאור של מה היה במקדש עצמו - המנורה, השולחן, כלי הנגינה של הלווים, בגדי הכהנים והלווים וצורת עבודתם, ביכורים, והטהרה במקדש, והוא מהווה בעצם תיעוד וכמעט סיור במקדש. המצפים לבניין אריאל - ימצאו בכלל למה הם מצפים, ומה היה שם בכלל, שהרי קצת קשה לנו לדמיין מהמבט חתונה ]מומלצים![ אני רוצה דווקא להתמקד בדיסק אחר שיצא מתחת ידם, והוא- "להאמין שזה בא". אתם יכולים כבר לתאר לעצמכם ששיר הנושא שעל שמו נקרא הדיסק עוסק במקדש, ועל האמונה בבוא הגאולה. השיר מתאר כל אחד מהרגלים עם ההתכוננות אליו בזמן המקדש, הקורבנות, שירי הכוהנים- כל-כולו גאולה ומקדש. לשמוע שוב ושוב- זה פשוט לא נמאס! שאר הרצועות בדיסק לאו דווקא עוסקות בנושא המקדש. רובן המוחלט הן הלחנות למילים מהמקורות, כמו "וארשתיך", "אליהו הנביא", "אל אדון" והלחנה מיוחדת למזמור ק"נ בתהילים. יש שיר המוקדש לרחל אימנו, שיר שקט ומרגש. רצועה מס' 9 מדברת אף היא על הגאולה, שלנו מה זה לחיות בלי בית מקדש, אפילו מתיאורים במקורות. ציור עושה את זה יותר טוב. למי זה מתאים? לכל מי שרוצה לבנות את המקדש, ולהבין מה הפסדנו בכך שאין מקדש, וכמובן כל מי שרוצה לדעת את תולדות ירושלים. הרב ישראל אריאל, ספר המקדש, מן המשכן אל המקדש בירושלים, הוצאת מכון המקדש ופירסומי ישראל. 127 עמ', כריכה קשה, פורמט אלבומי. יצחק למפרט להאמין שזה בא אבישי עמיצור ולהקת לכתחילה אבל לא בקשר למקדש, אלא גאולה כללית של עמ"י, קיבוץ גלויות, וכו'. את שאר הרצועות תשמעו כבר בעצמכם.. מי יאהב? מי שאוהב קצת אירי, הרבה שמחה, והלחנות מיוחדות ולא רגילות למילים מהמקורות. מי לא יאהב? מי שלא פתוח לשמוע סגנון קצת שונה, או סתם לא בא לו להתחיל לרקוד. ציטוט נבחר: "פזמון רצועה מס' -4 "בית המקדש" )להאמין שזה בא(: "אז מה כולם מביטים בי כך, ומה עם קניתי כבש משובח, הרי וודאי מיד יבנה בית המקדש, צריך להתכונן להאמין שזה בא, לפעול באמת לקרב גאולה!" אילת-השחר היכל תצוגה בית לא מכיל / מוזיאון גוש קטיף ב בטרם הגעתי למוזיאון גוש קטיף לא ממש ידעתי למה לצפות בכלל. לנסות להכניס לבית אחד כמה מאות בתים זה קצת קשה, ובוודאי שלהכניס רגשות ותחושות של אלפי מגורשים ומשוב"חים למקום אחד, זה משימה עוד יותר קשה, על אף שמדובר בחורבן לאומי ולא בחורבן פרטי. נכנסתי פנימה לבית. בתחילה קידמה אותי המנורה מנצרים, ממש ממול הנכנס, כמו גם תמונות של היישובים בבניינם. נכנסתי יותר פנימה. צילום של העמוד האחרון של הספר 'הסנדל של איל', מופיע על הקיר, ואומר: תכף נשוב ונמצא את הסנדל של איל, ונחזור לגוש. אני נכנס לחדר השחור. בחדר השחור אני לא יודע מה לעכל. מסך של כמה עשרות אינצ'ים מקרין לרקע השיר 'תפילה לעני' מראות מהגרוש. על הקירות עצמם תלויה תמונה של בית הכנסת בכפר דרום בעת הגרוש ובניין המגן דוד השבור. גם על המחיצה מניילון שבין החדרים, פזורות מילים שנאמרו לחיילים בגרוש. אני ממשיך לחדרים האחרים, וניכר שבהם אין התעסקות בנושא אחד בין אם בגוש בבנינו, ובין אם במאבק עצמו. לאחר מכן מתחילה הקרנה של סרט. ניכר שבנות אולפנת נווה דקלים, מפיקות הסרט, עשו עבודה טובה. אולם, ההקרנה לא עשתה את זה יותר טוב מאשר סרט שרואים במחשב, כי החוויה עצמה מספיק חזקה בכדי שהיא 'תשבור' את המסך. למיזהטוב? למישישלוביןחצישעהלשעתייםפנויותבמרכזירושלים. כדאי לקפוץ אחת לחודש וחצי, כי התערוכות שם מתחלפות. חסרונות לא ניתן לתפוס את הגרוש. להבין את האבל והחורבן, את ההתפרקות והשבר שהגרוש יצר. ככלל, אולי יוזמי המוזיאון הלכו על משהו שמוזיאון לא יכול בכלל לבטא. בכל מקרה, טוב לו שנברא )לאחר שהיה גרוש( משלא נברא. מוזיאון גוש קטיף, רחוב שערי צדק 5, ירושלים. עלות: כניסה חינם, סרט והדרכה - עשרה שקלים. << המשך מעמ' // 25 סיפור רגע של תרבות שכחנו לכתוב על משהו? tal.shamaim@gmail.com מצליח לדבר. "טוב, אז אני אתחיל. בזמן האחרון התקופה שעברה על כולנו הייתה לא קלה. המחלה של יהודה אילצה אותנו להתמודד עם מצבים שלא הכרנו בעבר. אני רוצה להגיד לכולכם, שכ"אחד מהצד", אפשר לראות את התהליך העצום שעברנו בחודש וחצי האחרונים. יש בנו כוחות אדירים, מעלות. ה' מאמין בנו, ואנחנו לא מאכזבים אותו." הניצוץ בעיניו של יובל, עבר מאחד לאחד... השקט שהמשיך לשרור, אילץ אותו להמשיך. "אין לי יותר מידי מה לומר, רק, הכנתי לכם משהו קטן.." והוא החל מעביר צ'ופרים לכל החניכים. כשכולם קיבלו, הוא החל קורא- יצחק למפרט il@inn.co.il "ביקשתי מאלוקים כח, והוא הערים עלי קשיים כדי שאהיה חזק. ביקשתי מאלוקים חכמה, והוא נתן לי בעיות לפתור. ביקשתי מאלוקים שפע, והוא נתן לי שרירי מח להפעיל. ביקשתי מאלוקים אומץ, והוא העמיד אותי בפני סכנות. ביקשתי מאלוקים אהבה, והוא הפגיש אותי עם אנשים בצרה כדי שאעזור להם. ביקשתי מאלוקים טובות, ואלוקים נתן לי הזדמנויות. אף דבר שביקשתי מאלוקים לא קיבלתי- ובכל זאת קיבלתי כל מה שהייתי צריך." יובל סיים להקריא, השתתק והביט על יהודה, כמבקש שימשיך אותו. האחרון הבין את הרמז, והחל מדבר.. "חבר'ה, בחודשים האחרונים עברה עליי תקופה לא עט הזמיר ענת כהן רייח. מור, בשמים ולבונה מכסה את העיר הקסומה אור. לבן, טהור וזך מתפרש מצפון לדרום -מערב ומזרח. מתמזג עם רייח ניחוח ומחדש חיים באדם, בחי ובצומח. זה כתוב -במדרשים ובספרים וקצרה ידי מלהקיף את המקרים והפלאים. חיים של אמונה אמיתית. חיים שיראת ד' מתלווה תמיד. חיים שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. חיים של מיצויי מיוחד והמלכת ה-מלך בעולם. חיים שאנו חיים באשליה, ומצפים להם אלפיים שנה. אלפיים שנה של זיכרון, ומעת לעת דועך החיכיון. מעבירים עוד תקופת אבלות עם הנמנהגים המוכרים אך מה עם הקץ לגלות?! האם עליה אנחנו עוד חושבים?? קלה, המחלה הזאת גזלה ממני הרבה כוחות, פיזיים ונפשיים, אבל בעזרת ה' התגברתי עליה. לא אתאר לכם את כל הטיפולים שעברתי, ואת כל המזרקים שדקרו אותי. רק אספר לכם, שבתוך כל הסיוט הזה, הדבר היחיד שהחזיק אותי הוא אמונה. אמונה בה', אמונה שלכם בי, ואמונה שלי בעצמי. חבר'ה, כ"כ חיזקתם אותי. תמיד הייתם פה בשבילי. תודה לכם, באמת.." והדמעה שנשרה לו על הלחי, דיברה בשביל כל המילים שלא נאמרו. ]ותודה למי שעזר. להערות, הארות וסתם שטויות- ]aviya@inn.co.il 0 10 20 30 40 50 10 20 30 1 2 טל שמים // גליון // 66 תמוז תשס ט 23 40 50 3 4 0 10 20 30 40 50 6 10 20 30 7 40 50 8 9 22 טל שמים // גליון // 66 תמוז תשס ט 10

תן לי סימן אביה, הגבורה פג ז סיפור ק ולה של משאית הזבל שעברה ברחוב הסמוך, העירה את יובל לעוד בוקר חסר מעש. הוא הסתכל בשעון היד, שסנוור את עיניו, שעוד לא הורגלו לאור היום, השעה הייתה 10:32, הוא שוב פספס את התפילה במניין. הוא נאנח כאילו כדי להראות לעצמו שעוד נשארה בו טיפת מצפון, פיהק פיהוק רחב ונמתח מעט, הסתובב לצד השני, וחזר לישון. בפעם השנייה שהתעורר, השעה הייתה כבר 11:56, הוא כבר ממש גער בעצמו, חש מצפון על שהבטיח לעצמו לקום בבוקר הזה בזמן למניין. נזכר בשעה שהיה בה ער באמצע הלילה על המחשב, וניחם את עצמו שגם ככה לא יכל להתכוון בתפילה אילו היה קם. אנחה, כמה מחשבות לבוקר אחד.. הוא ניגש בעייפות לעבר המדף, לקח תפילין וסידור, והחל ממלמל. מסך הפלאפון הבהב, המכשיר היה על "פרופיל שקט" עוד מהלילה. יובל קלט בזווית עינו את הפלאפון, הקליד לחבר שעוד רגע הוא חוזר, וניגש לפלאפון. "אה אחי? היום? אממ, שנייה, תן לי להתפקס.. נראה לי פנוי. מעיין? סבבה אחי. עם מי הולכים? לא לא, זה סבבה עם השבט. עוד שעה וחצי בכניסה לעיר? סגור." יובל כבר היה רגיל לסדר יום מעין זה, החופש הגדול, הוא מלמל לעצמו. גדול, גדול. גדול מידי. גדול עליי כל העניין הזה. ההבטחות שלי לעצמי מתפוגגות ואת מקומם תופס עוד מעיין מגניב שהחבר'ה מצאו, או עוד איזה סרט ש"חבל לך על הזמן, אתה חייב לראות!" אכן. חבל על הזמן. חשב. ובכל זאת, לא שהיה לו משהו יותר מעניין למלא את הזמן. השיעור היומי שקבעתי לעצמי? בערב. נו, בערב לא יהיה את כל החברים, והסרטים. בערב אשתפר. מחר אשתפר. למחשבות שלי. לעצמי. מה יהיה איתי. איזה מתחזק, ואיזה נעליים. בקושי סטנדרט נורמאלי של בחור דתי אני מצליח.. וכבר שבועיים שאני נמצא בשאול תחתיות הזה.. חייב לעשות עם עצמי משהו. ריבונו של עולם, תן לי סימן. אות. משהו. שאני אדע שאתה איתי. שלא התייאשת לגמרי. אידיוט שכמותי, משחק משחקים עם בורא עולם. מי אני. עפר ואפר. ובכל זאת, אבא... וכבר כמעט חשבתי שנשברתי. ומצאתי את הכוחות לקום, לעשות משהו. אני לא אאכזב אותך, אבא. אתה תראה. אתה תהיה גאה בי.. רכב נעצר, לאזור ירושלים. אני עולה ומשום מה מוצא את עצמי מחייך. תודה, אבא. "מעלות!! תהיו שנייה בשקט! אני מדבר איתכם! יש לי משהו חשוב לומר לכם.. רציני.. יוני! אני מדבר אלייך! יחס?" לקחו לו עוד מספר דקות עד שהצליח להשתיק את כולם, ועדיין הריכוז לא היה במאת האחוזים. משום מה, הפעם דווקא זה הפריע ליובל יותר מתמיד, אולי משום הסיבה שרצה לכנס אותם. "אהממ" הוא כחכך בגרונו, כאילו מוודא שזה האחרון, לא בוגד בו. לא ברגע כזה. לא ליד החניכים. "בקיצור, מה שרציתי לומר לכם... כולכם וודאי שמתם לב שיהודה נעלם בתק' האחרונה מהסניף.." שוב השתתק. מתי הספקתי להיות כזה דרמתי? "אז.. גילו אצלו את המחלה, ברגל." עיניהם של החניכים, שנתלו בו בקשב, התעגלו בהפתעה. "מה? מתי? ברגל? הוא יבריא? הוא בבית חולים?" "אני לא יודע הרבה יותר, הוא בבית חולים. ביקרתי אותו אתמול, הרגל לא נראית טוב, נפוחה מאוד. דיברנו, יש לו המון סיכויים להבריא, והפחד מלווה אותו, כמובן. אני חושב שנלך לבקר אותו, כל פעם שני חניכים. שלא נפריע. נעשה תורנות. מי השניים הראשונים שמתנדבים?" סיכם יובל את דבריו. "אני הולך. מי בא איתי?" היה זה נועם. החניך המנהיג בשבט, כאילו מתוך מוסכמה, הרים גם ניר, חברו הטוב של נועם את ידו "אני איתך", הוא אמר. "מצוין", פסק יובל, "בפעם הראשונה אני אבוא איתכם, שלא תתביישו. בהמשך נתחלק לצוותים, זוג בכל צוות, ובכל פעם שיהודה ירצה, נבוא לבקר אותו. יש למישהו שאלות?" השבט דמם. כאילו מבקש את זמנו השקט, לעכל את המידע שנחת עליו משום מקום. יובל קלט את המצב והחל מדבר. "אני יודע שזה מצב מאד לא קל לכולנו, אבל אנחנו חייבים להתחזק, ולנסות לחזק אותו. הרבה תפילות, צדיקים, ה' מקשיב לכם.." אמר. ספק לשבט, ספק לעצמו. הוא המשיך לחזק אותם כקבוצה, מנסה לשכנע את עצמו יותר מאשר אותם, ואחר לקח את החניכים שקיבלו זאת קשה מכולם לצד. לא. רק שהשבט לא יישבר לו עכשיו. זה לא מה שחסר לו. "אמא, אל תלכי, אני לא רוצה להישאר לבד.." יבב יהודה, בעודו מחובר למכונת האינפוזיה. "אל תדאג ילד שלי, אני פה איתך. עוד מעט יובל ושני ילדים מהשבט יבואו, הם יהיו איתך, ידברו, יצחקו, אני אלך הביתה, אבשל משהו לינון ודקלה, אנוח מעט ואחזור. אל תדאג. אתה לא לבד. אף פעם. ה' איתך, צדיק שלי, ואתה תבריא בעזרת ה'." ניסתה אמו להרגיעו. "אני עייף. תגידי להם שיעירו אותי כשהם באים. אח, כמה שאני כבר רוצה שיבואו. תגידי, אמא, ינשרו לי השערות בזמן הטיפול? אני אהיה קירח?" "זה לא בטוח, חמודי, אבל יכול להיות.. בעזרת ה' שלא נזדקק לשום דבר כזה.." ניסתה להרגיע. לפתע הדלת נפתחה, יובל בראש, נועם וניר אחריו, עם שלט גדול, וכמה בלונים קשורים בחוט אדום. "ש-לום! יהודה! מה המצב גבר? איך אתה מרגיש?" היה זה יובל, שניסה לשדר ביטחון, אחרי ששינן בבית עשרות פעמים את הכניסה, את מה שיגיד, וניסה לדמיין כל תגובה אפשרית היכולה להתקבל מצד יהודה. אט אט יהודה ניסה להתרומם ושידל עצמו לחייך. השפתיים שלו התעגלו כלפי מעלה, ובכל זאת נראו חמוצות משהו. 'העיניים, העיניים שלו..' אמר יובל לעצמו 'הן, כ"כ, כ"כ.. עצובות. את המראה הזה לא יכולתי לדמיין.. חייבים, חייבים לשמח אותו!'. "אני.. אני בסדר. ב"ה.." מלמל יהודה, השתעל, והתיישב במיטה. "אל תטריח את עצמך, אם נוח לך לשכב, תשכב. מבחינתנו זה סבבה." נועם ניסה לגרום לו לתחושה נוחה. וניר, כדי לא להישאר היחיד שלא אמר שום דבר, פתח את השלט בחיוך מתנצל. למראה עיניו הנפערות של יהודה. "אה, זה.. סתם משהו קטן מהשבט.." יובל פנה לאימו של יהודה והסביר לה שהוא יכול להישאר פה, ושתלך הביתה, תתרענן מעט, הוא יישאר פה ואין לה מה לדאוג. אימו הודתה לו מקרב הלב "אתה לא יודע כמה זה תורם לכולנו. כמה זמן יהודה כבר מחכה לכם.. תודה לך, אשרינו שזכינו במדריך כמוך. שוב תודה.." ופנתה לעבר מיטתו של יהודה, נפרדה ממנו בנשיקה, ובהבטחה שתחזור בערב. באיזה שהוא שלב של הביקור, אבא של ניר צלצל אליו ואמר שהוא באזור, והוא יכול לקחת אותו הביתה עם הרכב. יובל הציע שנועם וניר ייסעו עם אבא של ניר, והוא יישאר פה עוד, ואח"כ כבר יחזור באוטובוס. הכל הסכימו, והם נפרדו. שתיקה מעיקה השתררה לאחר סגירת הדלת, יהודה בהה בנקודה לא ברורה בקיר הלבן, יובל לא רצה להפריע לו. "אתה יודע," היה זה יהודה שקטע את הדממה, "לפעמים אני חושב שה' שלח לי את המחלה הזו כי לא הייתי מספיק טוב. כי הוא כועס עליי. אבא שלי אמר שזה בדיוק ההפך, שה' סומך עליי.. אבל.. אני.. קצת מפחד.." הוא עדיין בהה בנקודה בקיר. "אבא שלך צודק, יודה, תמיד אנחנו אומרים שהקב"ה נותן ניסיונות רק למי שיכול להתמודד איתם. אין דבר כזה 'סתם' להפיל על מישהו התמודדות כלשהי. ה' סומך עלייך, צדיק. אל תאכזב אותו." ושוב, בפעם המי-יודע-כמה הרגיש יובל שהוא מחזק את החניכים, ובעצם, מחזק את עצמו. "אני יודע... אתה צודק. פשוט, במצבי.. קשה כ"כ להרגיש את זה, זה כל כך מבלבל המצב הזה.. אני מרגיש כאילו ה' רחוק ממני, כאילו אני לבד בכל המחלה הזו. אבל מצד שני, ה' כל כך טוב אליי. הוא איתי. פשוט איתי. בלילה, כשאני מתעורר ולא רוצה להעיר את אמא שלי, אני מדבר איתו. בלב. אני מספר לו עד כמה כבר אני רוצה לחזור לשבט, להיות ילד רגיל.. כמה אני רוצה להנות עם כולכם בחופש הגדול.. ואני מבקש ממנו, שירפא אותי. שיחזק אותי.. ובעיקר, שלא יעזוב אותי." יובל התפלא מרמת הבגרות של חניכו בן ה- 12, מכוחות האמונה הטמונים בו. הוא לקח את ידו הצנומה של יהודה, בידו שלו, ולחץ עליה בעדינות. השתיקה הייתה התשובה הכי טובה להכל. * "התעורר, התעורר.. כי אתה נמצא בחושך גדול.. התעורר.." השעון המעורר של יובל צלצל בקולי קולות. השעה 7:11 וב- 7:30 כבר מתחיל המניין בישיבה. הוא קם. ובעייפות רבה שפשף את עיניו והתיישב על המיטה, "מודה אני לפנייך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך." לפתע הרגיש עד כמה המילים מדברות אליו, עליו. על התקופה, המצב.. על יהודה. הקב"ה מאמין בנו. מי אנחנו שנאכזב אותו? המחשבות האלה חיזקו אותו, הוא קם והחל מתארגן. "חבר'ה, היום מפגש שבט ב- 5 וחצי בגן הניצן ליד הסניף. כולם מגיעים. חשוב מאוד. להעביר קשר." הפלאפון של נועם, הודעה מיובל. נועם צלצל ליובל, לסכם משהו אחרון בקשר למפגש בצהריים. "חבר'ה, תקשיבו שנייה" ניסה יובל. ולהפתעתו, השבט ציית והשתתק. הוא שם לב שהתקופה האחרונה, עם כל מה שעובר על יהודה, ביגרה אותו, ואותם. השבט הפך לרציני יותר, ורגיש הרבה יותר. "אז ככה זה המצב, דיברתי היום עם מישהו שדיבר עם יהודה.. המצב שלו משתפר, ברוך ה'. וכבר לא נשקפת סכנה לחייו, כולנו תפילה שבקרוב הוא יחזור אלינו בריא ושלם.." הוא עצר לרגע, לקח אויר, והמשיך. "מסתבר שבעקבות הטיפולים, החל לנשור לו השיער. הוא מתבייש לחזור לשבט, וחושש מעט מתגובתנו. ההצעה שעלתה פה, מאחד החניכים, היא שנסתפר כולנו. גלח. שלא ירגיש שונה. חבר'ה, תחשבו על זה. שיער זה דבר שגדל, ואיזו הרגשה טובה זה ייתן ליהודה. מגיע לו. באמת. הוא עבר מספיק בתקופה האחרונה.." סיכם יובל, והביט סביבו, לראות את תגובת השבט. "אני איתך." היה זה בועז, החניך השקט בשבט. יובל התפלא, אך לא שידר זאת. "מצוין. יישר כוח. מי עוד?" אט אט הורמו כל הידיים בשבט, ונקבע שכולם, מחר, ב- 9 וחצי ליד המספרה של רמי. ושוב, אותה סיטואציה, בזמנים אחרים. הפרש של חודש וחצי, שעשה את כל ההבדל. הפלאפון מכובה בכיס, האצבע מונפת לעבר הכביש, והמחשבות... "אבא'לה, תודה. תודה שהוצאת אותי מהלמטה העמוק עמוק שהייתי בו. תודה על הניסיון הזה שנתת לי, ואיתו הרמת אותי, אלייך. אני שוב מרגיש קרוב.. אני שוב מרגיש איתך. ויהודה, הוא כ"כ התבגר.. והשבט, השבט שלי... תראה איך הם גדלו בחודשיים האחרונים, כמה בגרות 'בזכות' המחלה הזו. העברת אותנו תהליך. אני שמח שהצלחנו לעמוד בו. תודה אבא. על הכל. על הכוחות שנתת בי. על האמונה שהאמנת בי.." והטרמפ לא מאחר להגיע, וגם החיוך... הבית של יהודה מלא בבלונים, שלטי "ברוך שובך" תלויים בכל מקום. עוד מספר דקות וכל השבט יגיע, מסיבת הודיה, לקב"ה, על הנס שנעשה, ולשבט, על כל ההשקעה שהושקעה ביהודה בתקופת המחלה. דפיקה בדלת, יהודה קורא לאחיו ינון לפתוח את הדלת. יובל עומד בפתח, עם גלח מבריק על ראשו, ושקית בידו. מאחריו משתרכת שורה ארוכה של ראשים מגולחים, וחיוכים רחבים. יהודה יושב על הספה, ולא מאמין למראה עיניו. "יודה! מה המצב אח שלי?" יובל ניגש אליו בעדינות וטופח לו בידידות על השכם. כל השבט אחריו, באים, ובעדינות נותנים חיבוק, צ'פחה קטנה. יהודה לא יודע איך להגיב, ודמעות של אושר עומדות בעיניו. כולם מתיישבים במעגל בסלון חלק על הספה, חלק על כסאות, והשאר על הרצפה. יובל תופס כיסא, ומתיישב ליד יהודה. הוא מכחכך בגרונו, והשבט כבר יודע להשתתק. "אם יש ליהודה מה לומר, כולנו נשמח לשמוע.." הוא מתחיל. "אני.. אממ. לא יכול לדבר.. תתחיל אתה, אני אחר כך.." יהודה בהתרגשות גדולה, בקושי אשתפר? המקום הזה שקט. שקט מידי. ודווקא עכשיו נגמרה לי הבטרייה. המחשבות שלי רצות, רצות. מזל שאני במקום כזה, כדי להיזכר להקשיב 10 20 30 1 2 טל שמים // גליון // 66 תמוז תשס ט 25 40 50 3 4 0 10 20 30 40 50 6 10 20 30 7 40 50 8 9 24 טל שמים // גליון // 66 תמוז תשס ט 10

מרדכי פרסוף, רכז המדרשה לידע המקדש ניצוץ ממקדש קו מו ו נ ע ל ה צ י ו ן הרב יצחק שטרן, ר"מ בישיבת 'למרחב', פ"ת "ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלקי מערכות ישראל...היום הזה יסגרך ה' בידי... וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל" לאחר הניצחון המזהיר על גלית הפלשתי, "עולה דוד על הסוס" העם אוהב אותו, הוא מתחתן עם בת המלך והכל נראה מבטיח. אמנם ה"נפילה" ממהרת לבוא: " ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת...ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול וילך הוא ושמואל וישבו בניות... ויאמר איפה שמואל ודוד ויאמר הנה בניות ברמה " )שמואל א' י"ט(. ננסה להבין את הסיטואציה. דוד בורח מפני המלך. היינו מצפים שיברח לחו"ל, יתחבא באיזו מערה, אך לא. במקום למלט את נפשו הוא הולך לדון עם שמואל הנביא. ובמה הוא עוסק: "מלמד שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, בבנין בית המקדש" )זבחים נד:(. דוד המלך מבין שאמנם חרב חדה מונחת על צווארו, אך אין זה הזמן לחשבונות של כדאיות אישית. דוד יודע שיתכן שכל רגע ייתפס על ידי חיילי שאול, אך אפילו ברגע זה, הדבר הכי חשוב הוא לעסוק בדבר שעם ישראל הכי צריך בנין בית המקדש!! "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך.. עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". ומקשים חז"ל, הרי בתקופתו של דוד עדיין לא נבנה בית המקדש? וכך מבארים: "מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו, דוד מתי יבנה בית המקדש? מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל. ואף על פי שמתכונים להכעיסני,אני שמח בלבי" דוד המלך מבין שקורה כאן מהלך גדול. אם פריצי הדור אומרים "מתי יבנה המקדש", גם אם כל כוונתם, כרגע, לאחל לו שימות, ממשיך דוד להיות שמח כנגד כל היגיון. ועל מה שמח מלך? דוד יודע כשירושלים תבנה, היא תהיה 'עיר שחוברה לה יחדיו... ששם עלו שבטי י-ה להודות לשם ה'... ששם ישבו כסאות למשפט יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך! ואמנם, אחרי חורבן בית המקדש הרגישו כולם שחרב עליהם טל שמים // // גליון // 67 // אב אב תשס ט 26 לבנין ולא לחורבן! כל עולמם אנשים הפסיקו לאכול בשר שהזכיר להם את הקרבנות, פירות שהזכירו להם את הביכורים ויש שרצו אף להימנע משתיית מים שהזכירה להם את ניסוך המים, בעת הבקשה על גשמי השנה. אלו שחשבו קצת יותר 'חיובי' החלו מתקינים תקנות "זכר למקדש" מתוך מחשבה ש"מהרה יבנה המקדש" וימלא חסרונם. השאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איפה אנחנו בכל זה? האם אנחנו בכלל מרגישים את חסרון בית המקדש או שמא טוב לנו עכשיו? האם גישתנו נובעת מתוך ההבנה שקשה להתגעגע למקום שלא היינו בו מעולם, או שמא ביודעין אין אנו מחפשים את המציאות הזו, כי זה 'לא מתאים לנו'? האם כל אמירתנו הגאה בעד ירושלים בירתנו הנצחית מסתכמת באמירה פוליטית או שזה בא מתוך הכרת מרכזיותו של מקום המקדש מראשית ימי יצירת כדור הארץ )אבן השתייה...(, דרך בריאת האדם מעפר שבא ממקום המקדש,העקידה, דוד המלך, בית המקדש הראשון והשני ועד...? אם אנחנו לא מרגישים את החיסרון. כנראה שאיננו יודעים מה באמת אנחנו מחפשים בירושלים. אולי פשוט כי איננו מכירים מה זה לחיות בחיים בהם השכינה שורה בתוכנו, את האפשרות להתגדל בעצם נוכחות הקדושה והעוצמה שסובבים אותנו או ההכרה בדבר האמיתי שיכול לאחד את כולנו, או שמא מפני שאנחנו חושבים שהדבר איננו אפשרי? בהתעוררותו של דוד לבניין בית המקדש, הוא מלמד אותנו שגם כאשר הדבר נוגד את ההגיון, גם כאשר הוא נרדף על ידי שליחי המלך, ו"אין דבר בעולם שיכול להציל אותו" דווקא אז זהו הזמן להניע את המהלכים האמיתיים והגדולים. במשך השנים האחרונות אני שותף למפעל אדיר שקיבל על עצמו להחיות את בית המקדש בעיני ובליבות כולנו להבין שבית המקדש הוא לא רק היסטוריה מפוארת מן העבר, אלא מציאות אמיתית שיכולה לחזור ולפעם בתוכנו. כנגד כל מה שנראה "הגיוני וראלי". בתי ספר ותיכונים, מבוגרים וקשישים ומתחילים 'לד ב ר מקדש'. דווקא בימים אלו, בהם 'המנהיגים' שוב מדברים על חורבן, עלינו לעסוק בבניין - בלב ליבו של ארצנו ועמינו. בואו להיות שותפים עימנו: בלימוד, במחשבה ובמעשה, ויחדיו נכריז: "לבנין ולא לחורבן"! ב יום ירושלים דאשתקד, זכיתי להיות בין העולים להר הבית למקומות המותרים, אחר טבילה כדת וכדין. בראש העולים להר היה הרב ישראל אריאל שליט"א, ראש מכון המקדש. בשעה שצעדנו על גרם המדרגות העולה לשערי הר הבית, שמענו פרץ של שירה עזה הבוקע מרחבת הכותל שתחתינו. החוגגים למטה שרו ורקדו בקול גדול את השיר הידוע: "נעלה נעלה נעלה נעלה, נעלה לבית המקדש; נעלה נעלה נעלה נעלה, נעלה לבית המקדש". כששמענו את השירה הנלהבת, אמר לנו הרב אריאל בחיוך מהול בעצב: "יש כאלה ששרים 'נעלה נעלה', ויש כאלה שפשוט עולים...". אפשר להמשיך ולשיר, אפשר להמשיך ולהתפלל: "והביאנו לציון עירך ברנה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם", אפשר להמשיך ולחכות שהמקדש ירד משמים וכל הבעיות תפתרנה אבל זה לא יקרה כך. הקב"ה הדריך אותנו, על ידי נביאיו וחכמיו, שדרך הגאולה בוא תבוא בהדרגה ועל ידינו. כבר אמר מי שאמר: "הר הבית בידינו", כלומר הר הבית וכל הנעשה בו תלוי בנו, ובידינו הוא לשנות את המצב בו מן הקצה אל הקצה. אם כיום עומדים שם שיקוצים משוממים ובתי תיפלות של אויבי ישראל, ואם כיום מהלכים שם שועלים הולכים- על-שנים ומשחקים כדורגל במקום בו היה בנוי המזבח, ואם כיום כל הגויים באים לתור ולראות את "המקום המקודש לישמעאלים" בידינו הוא לשנות את המצב. ורק בידינו הוא. בשיר השירים נאמר: "קו ל ד ו ד י ה נ ה ז ה ב א מ ד ל ג ע ל ה ה ר ים מ ק פ ץ ע ל ה ג ב עו ת, ד ו מ ה דו ד י ל צ ב י או ל ע פ ר ה א י ל ים" הקב"ה, הדוד, ממהר לגואלו, הוא מקפץ ומדלג ומתקדם במהירות בשלבי הגאולה. אבל אינו מסיים אותה: "ה נ ה ז ה עו מ ד א ח ר כ ת ל נו מ ש ג יח מ ן ה ח ל נו ת מ צ יץ מ ן ה ח ר כ ים" הקב"ה מגיע עד הכותל, ואחרי שהוא נותן לנו את הכותל הוא מחכה, והוא מציץ לראות מה נעשה, כי עכשיו תורינו לפעול: "ע נ ה דו ד י ו א מ ר ל י קו מ י ל ך ר ע י ת י י פ ת י ו ל כ י ל ך... קו מ י ל ך ר ע י ת י י פ ת י ו ל כ י ל ך ". ומה את אמורה לעשות? "יו נ ת י ב ח ג ו י ה ס ל ע ב ס ת ר ה מ ד ר ג ה ה ר א ינ י א ת מ ר א י ך ה ש מ יע ינ י א ת קו ל ך כ י קו ל ך ע ר ב ו מ ר א יך נ או ה" אני מחכה שתראי לי אותך, שתבואי ותראי לי שאת באמת רוצה אותי, אני מתגעגע אליך, ורוצה לראות שגם את מתגעגעת אלי. אני עושה את כל התהליך, אבל את החלק האחרון את צריכה לעשות. כיום, גם אם אין ביכולתינו לבנות את בית המקדש ולהקריב קרבנות, אין זה בגלל סיבות הלכתיות )יעויין, למשל, בתשובת מרן הרב קוק זצ"ל, שו"ת משפט כהן סי' צ"ד, אות ב'(, אלא בעיקר מסיבות פוליטיות. לכולם נוח עם המצב. היהודים למטה, הישמעאלים למעלה, ושלום על ישראל. אם היהודים אינם תובעים את הר הבית, ואת בנין המקדש, למה שמישהו ידאג לזה. אבל זה יכול להשתנות, ובידינו הדבר. אם יתחילו המוני יהודים לפקוד את הר בית ה' מדי יום ביומו, בטהרה ובמקומות המותרים, אט אט יחדור לתודעה, שהר הבית הוא בעצם מקום של יהודים. הר הבית הוא שלנו, לא פחות ועוד הרבה יותר מכל שאר המקומות בארץ ישראל. איך יתכן שאנו נאבקים על כל פיסת אדמה בארץ, על כל מאחז וגבעה, ואילו את בית ה', את מקום מקדשנו, אנו מזניחים ומפקירים ביד אויבינו. אוי לאותו חילול השם. הר הבית הוא הלב שלנו, ואם אנחנו מפקירים את הלב, איך אפשר שנצליח להציל את שאר האיברים?! לכל המהססים, שיהיה ברור: אין שום איסור לעלות להר הבית, אחר טבילה כדין. איסור כרת אינו אלא בכניסה לעזרה, אבל בשטח הר הבית מותר להכנס אחר טבילה. מאחר ואין ידוע בדיוק היכן העזרה, אנו לוקחים טווח-בטחון, לפי כמה וכמה שיטות, ונכנסים רק למקומות שבודאי אינם בשטח העזרה. גדולי ישראל שבדורות האחרונים, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, התנגדו לעלייה להר מחשש כניסה לעזרות, אבל כיום כאמור אחרי מחקרים רבים ואחר לימוד מעמיק של השיטות השונות, ניתן לדעת היכן מותר להכנס ללא חשש, ורק לשם אנו נכנסים. ישנם כמה ממתנגדי העלייה להר, הסוברים שאין לעלות משום שהדבר פוגע ב"מורא המקדש". הם אומרים וכותבים כי: "כשעולים להר הבית... הדבר גורם בהכרח )!( החלשה גדולה ורצינית ביראת המקום המקודש והנורא הזה". אולם אי אפשר לקבל את דבריהם כלל וכלל: וכי אנו עולים מתוך זלזול ומורא מקדש?! וכי כל עלייה למקום המקודש, אחר טבילה כדת וכדין, אחר השלת הנעלים מעל הרגלים, ובהקפדה להכנס רק למקומות המותרים, תוך כדי תפילה חרישית, תוך כדי הבעת כיסופים לבניית הבית על תלו האם היא בהכרח )!( גורמת החלשה גדולה ורצינית ביראת המקום המקודש והנורא הזה?! ישתקע הדבר ולא יאמר! אנשים אלו טועים, לענ"ד, טעות חמורה, והם אינם יודעים "מורא" מהו. הייתי רוצה לשאול אותם: האם מפני "מורא רבו" ימנע האדם מלגשת אל רבו?! האם מפני "מורא אב ואם", ישתדל אדם לראות את הוריו כמה שפחות?! האם מחמת "מורא בית כנסת", ידיר אדם רגליו מבית הכנסת?! וכי חובת היראה מצריכה את האדם לנתק מגע מהדבר אותו יראים?! ודאי שלא! - יראה אמיתית אין פירושה "חדלון", חוסר קירבה, והימנעות מעשייה. יראה אמיתית פירושה: עשייה גדולה, אך באופן הנכון ובכוונה הנכונה, ומתוך תחושת הכנעה. גם בענין,מורא מקדש" הדברים נכונים. הטענה הנדושה, שבענין המקדש "ההתרחקות היא ההתקרבות", הוכחה בעליל כבלתי נכונה כלל ועיקר. ההיפך הוא הנכון: ככל שהתרחקנו, התרחקנו יותר. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות: מי שמונע עצמו מעשייה בגדרים המותרים מטיל מאפל על לבו; ומי שפועל ועושה, עולה ומתראה בהר בית ה' מושך את לבבו לשם, שופך לבו כמים נוכח פני ה', ומעמיק בתוכו את החיבור ואת הקשר למקום הקדוש. העולים להר הבית, לא עושים שם פיקניק, חלילה, ולא הופכים את זה לטיול. העלייה כולה היא מסע של תקוה, מסע של תפילה, מסע של תחנונים לפני המקום, שישוב ויראה בציון, ושיחדש ימינו כקדם. כ ה א מ ר ה' ש ב ת י א ל צ י ו ן ו ש כ נ ת י ב תו ך י רו ש ל ם ו נ ק ר א ה י רו ש ל ם ע יר ה א מ ת ו ה ר ה' צ ב או ת ה ר ה ק ד ש )זכריה ח, ג(. טל שמים // גליון // 67 אב תשס ט 27

תנועת אריאל מברכת את כל חניכיה לומדי התנ"ך ואת ונציגי הסניפים אשר השתתפו בחידון התנועתי שנערך ביום ראשון י"ג תמוז באולם היכל שלמה שבירושלים. הנציגים: תנועת הנוער אריאל רחוב הקבלן 41, הר נוף, ירושלים קטנים: עמיחי ערמון (פתח תקוה) אבינועם לוי (בית שמש) ישי אייזנברג (גב"ש שילה אשוול (בת ים) משה גבריאלי (עצמונה) דניאל דרמון (נחלאות) אליהו סעייד (קריית ארבע) יהונתן שמרון (מכמש) סגן שני - אורי שילה (בית אל) סגן ראשון - אלישיב שרון (שעלבים) חתן - ישראל ויסבורט (אלון שבות) אריאל תורת חיים בעז! זמרות, רקדניות, צופות, מלחינות, חניכות, מדריכות וקומונריות יקרות! הייתן מדהימות בפזמון תנועה! יישר כח גדול על הרמה הגבוהה של השירים והביצועים המקוריים והאיכותיים! והזוכות הן..: מקום שלישי: סניף נחלאות- הייתן שפיץ! מקום שני: סניף כפר גנים- כמה קטנות ככה גדולות! ובמקום הראשון: סניף רחובות המלך!- שיחקתן אותה! וכל שאר התותחיות- עצמונה, פג"ז, פתא"ח, קרית ארבע, חרסינה, בית אל, בית שמש, רמב"ש, מא"ד- הייתן גדולות מהחיים! ניפגש אי"ה בשנה הבאה... צוות תחום בנות! גדולים: נתנאל מויאל (פתח תקוה) ראם וכסלר (בית שמש) איתן זון (רחובות) עידן ירחי (בת ים) סגן שני - דוד וולוורשטיין (עצמונה) סגן ראשון - ישראל שיבר (גב"ש) חתן - שילה גרוסברג (שעלבים) חילכם לאורייתא! ההנהלה הארצית