הוראת השואה בבתי ספר ממלכתיים בישראל מחקר חינוכי 2007 2009 - ד"ר אריק ה' כהן בשיתוף פעולה עם ד"ר עינת בר-און כהן ובהשתתפות אדם פרקש, אליסון אופננסקי, אושרי ווייס ואפרת בלברג-רוטנשטרייך חלק 2 ירושלים, אפריל 2010
נספחים 2
נספח א' רשימת המרואיינים (על פי סדר הא-ב) 1. פרופ' שלמה אהרונסון שלמה אהרונסון הוא פרופסור אמריטוס בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ופרופסור באוניברסיטת אריזונה שבארצות הברית. אהרונסון הוא בוגר המחזור הראשון של המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בחטיבת לימודי שואה. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בגרמניה, ועבודה זו, שהייתה מחקר סוציולוגי ראשון מסוגו על צמרת האס-אס, יצאה לאור כספר, "רנייהרד היידריך וראשיתם של הגסטאפו ושירותי הביטחון", בשנת 1972, ונחשבת עד היום כמחקר יסוד בתחום זה. לאחר שסיים את כתיבת הדוקטורט שב לארץ והחל ללמד את ההיסטוריה של הרייך השלישי במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. ספרו האחרון, יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2006 ועומד לצאת לאור בתרגום לעברית תחת הכותרת:"היטלר, בעלות הברית והיהודים". 2 ד. "ר יעל אורבייטו יעל אורבייטו היא היסטוריונית המתמחה בהיסטוריה של שואת יהודי איטליה, ומתמקדת בהנהגה, בתגובה יומיומית, ובנשים וילדים בשואה. היא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. לצד עבודות המחקר שלה, יעל אורבייטו גם כותבת תכניות לימוד בבית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם. 3. פרופ' יאיר אורון יאיר אורן הוא מרצה מן המניין בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. לאורן תואר ראשון מאוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ובסוציולוגיה, את עבודת המאסטר כתב באוניברסיטה העברית ואת הדוקטורט כתב באוניברסיטת סורובן שבפריז. עם תחומי התמחותו נמנים זהות יהודית וזהות ישראלית, ג'נוסייד, שואת העם הארמני ועוד. כתב ספרים על זהות יהודית ועל רצח העם הארמני, מוביל מאבק אקדמי וציבורי להכרה של מדינת ישראל ברצח העם הארמני. 4. גילה אורן גילה אורן היא מנהלת מחלקת המחקר של נענע 10. אורן במכללה למנהל ובאוניברסיטת בן-גוריון שם היא מלמדת שיווק ופרסום מתוך מתודה של מנהל עסקים. לפני מספר שנים, הוסיפה כיוון אחר לחייה כאשר השתתפה בקורס מדריכי מסעות לפולין של יד ושם. כיום היא מדריכה קבוצות דוברות עברית ודוברות אנגלית. בנוסף למדה אורן בקורס מדריכי המוזיאון של יד ושם. היא עוסקת עכשיו בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה שתעסוק באושוויץ מתוך מתודה של ניהול אתרי מורשת. העבודה 3
תעסוק בשאלת ציפיות החוויה של המבקרים באתר ועד כמה הם תופסים את האתר כחלק מהמורשת שלהם. 5. פרופ' סדרה אזרחי סדרה אזרחי היא מרצה מן המניין בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, ומתמחה בספרות יהודית במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט שלה כתבה באוניברסיטת ברנדייס, בנושא שהיה פורץ דרך באותה תקופה, ספרות שואה. בין פרסומיה הרבים, מונוגרפיות על עגנון, על דן פגיס, על אהרון אפלפלד, ועוד. עוסקת גם בספרות יהודית אמריקאית, בייצוג השואה בארצות הברית ובספרות הקומית שאחרי השואה. 6. שולמית אימבר שולמית אימבר היא המנהלת הפדגוגית של בית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם. אימבר אחראית ל לכתיבה ולפיתוח תכניות הלימוד של בית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם, ולעבודה זו היא מביאה את ניסיונה הרב כמורה להיסטוריה. 7. פרופ' יהודה באואר יהודה וחבר באואר הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית אליו הצטרף בשנת 1961. באואר, המתמחה בחקר השואה, הוא חתן פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשנ"ט (1999) האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 1968 משנת עמד בראש המדור לחקר השואה באוניברסיטה העברית, ומשנת 1977 היה פרופסור מן המניין ומופקד על הקתדרה על שם יונה מחובר באוניברסיטה העברית. בשנים 1978-1995 כיהן כראש אקדמי של המכון ליהדות זמננו. ב- 1982 ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית ועמד בראש גוף זה עד 1995. עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם (2000-1995), והיה עורך כתב העת.Journal of Holocaust and Genocide Studies רוב החוקרים העוסקים בשואה במדינת ישראל הם תלמידיו ותלמידי עמיתו פרופסור ישראל גוטמן. יהודה באואר הוא מבכירי חוקרי השואה בעולם. מאז שנת 1997 הוא משמש כיועץ אקדמי לכוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה, היה יועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2000 בנושא השואה, יועץ בכיר לממשלה השבדית בנושאי שואה, ויועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2004 בנוגע למניעת רצח עם. כיום הוא משמש יועץ אקדמי וחבר בוועד המנהלים של יד ושם. יהודה באואר הוא שותף מייסד וחבר מערכת של "ילקוט מורשת", שהוא כתב העת המרכזי לחקר השואה בשפה העברית, היה מעורכי האנציקלופדיה לשואה שראתה אור ב- 1990 (עורך ראשי ישראל גוטמן). 4
8. פרופ' צבי בכרך צבי בכרך הוא פרופסור אמריטוס במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן. בכרך פרסם מחקרים בתולדות הנאציזם, האנטישמיות ותולדות יהודי גרמניה, ולימד היסטוריה בבית הספר התיכון הממלכתי-דתי צייטלין במשך 22 שנה. 9. אפרת בלברג אפרת ' בלברג שימשה רכזת היסטוריה בתיכון ליד האוניברסיטה במשך 25 שנים, ופרשה בשנת 2006. עוד קודם החלה את עבודתה כמורה, הייתה חוקרת שואה ואף סייעה בכתיבת הספר הראשון ללימודי שואה בביתי הספר:"שואה ומשמועתה" שכתבו פרופ' חיים שצקר ופרופ' ישראל גוטמן. בצד עבודתה כמורה וכרכזת עבדה בלברג במרכז להכשרת מורים ביד ושם וכתבה מאמרים על המסעות לפולין והיא ממשיכה לעבוד כיום בהכשרת מורים. 10 ד. "ר דניאל בלטמן דניאל בלטמן, מרצה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, הוא היסטוריון שחוקר את נושא השואה מזה שלושה עשורים. בלטמן פרסם מספר ספרים ומאמרים רבים בנושאים הקשורים בשואה, והמחקר שלו התמקד בתנועות הנוער בזמן המלחמה ובבונד בפרט, ביחסי פולנים-יהודים לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה ובצעדות המוות. בנוסף ד"ר בלטמן שותף לפעילויות רבות ביד ושם, בין היתר בהכשרת מורים וביצירת מאגר המידע של יד ושם. מחקריו מעמידים אותו בשורה הראשונה של מומחי שואה כיום. 11. ענבל קוויתי-בן דב ענבל קוויתי -בן דב היא מנהלת מגמת ההדרכה בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם. בית הספר הוא הזרוע החינוכית של יד ושם, ומגמת ההדרכה היא מחלקה באגף החינוך. בן דב אחראית להדרכת כל הקבוצות החינוכיות שמגיעות ליד ושם, ביניהן קבוצות תלמידים מהארץ ומחו"ל, חיילים, שוטרים, ואנשי משטרה זרועות הביטחון. כמו כן היא אחראית לכל התכניות החינוכיות לבתי הספר היסודיים, לחטיבות הביניים, ולבתי הספר התיכוניים, הן במסגרת החינוך הפורמלי והחינוך הבלתי פורמלי. בנוסף, היא מרכזת תכניות תכניותחינוכיות שמגיעות לארץ מחו"ל. 12. פרופ' אבנר בן עמוס אבנר בן עמוס הוא מרצה מן המניין בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. בן עמוס מתמחה בהיסטוריה של החינוך בצרפת בעת החדשה המאוחרת ובישראל. תחומי ההתעניינות והמחקר שלו כוללים את עיצוב הזיכרון הקולקטיבי באמצעות טקסים, אנדרטאות ומוזיאונים; את הוראת ההיסטוריה כאמצעי לגיבוש תודעה לאומית וכן סמלים פוליטיים ותרבות חזותית. בן עמוס כתב את 5
עבודת המאסטר ואת הדוקטורט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי. פרסומיו הרבים: "טקסים, חינוך והיסטוריה: יום השואה ויום הזיכרון בבתי ספר בישראל". בין 13 ד. "ר חווי בן ששון- דרייפוס חווי בן ששון-דרייפוס היא היסטוריונית שחוקרת את השואה מנקודת מבט ייחודיות, בהן חיי הפרט, מגדר וקהילה. היא מרצה באוניברסיטה העברית, בחוג להיסטוריה של עם ישראל, והייתה שותפה לכתיבת תכניות לימוד עבור בית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם. כמו כן הדריכה בן ששון קבוצות תלמידים למסעות לפולין, והיא מצויה היטב בשאלות העוסקות בחינוך גם מתוך ניסיונה המעשי והמגוון בהוראת שואה. 14. פרופ' דוד בנקיר דוד בנקיר, מרצה מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ובעל הקתדרה לחקר השואה על שם ג'ון ניימן ביד ושם, הוא חוקר מוערך בעל גישה מובחנת בחקר השואה. בנקיר למד באוניברסיטה העברית לתואר בוגר, מוסמך ודוקטור בהיסטוריה של עם ישראל. הוא עמית ליידי דיוויס, מופקד על הקתדרה על שם סלומון וויקטוריה כהן באוניברסיטה העברית ומשמש ראש מדור לימודי אנטישמיות ושואה של המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, והיה מעורב בפיתוח מרכזים ללימודי יהדות באמריקה הלטינית ובטיפוח פרסומים אקדמיים בשפה הספרדית. 15. אריה ברנע אריה ברנע הוא עורך דין, מרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית, ומלמד קורס בחירה, "שואה ומשפט", בחוג למשפטים. ברנע כתב שני ספרים על השואה. האחד, "לא נכנעו", עוסק בעמידה היהודית בזמן השואה. ספרו "גורל אחד", שזיכה אותו בפרס משואה, עוסק ביהודי ארצות האסלאם בתקופת השואה., אף שאין לברנע הכשרה אקדמית בלימודי שואה, הוא כתב תכניות לימוד רבות, שחלקן זכו בפרס יד ושם. בשנת 1995 החל ברנע לנהל בתי ספר, תחילה את בית הספר דנמרק בירושלים, לאחר מכן את הגימנסיה העברית הרצלייה בתל-אביב וכיום וכעת הוא מנהל את בית הספר האזורי באר טוביה. 16 ד. "ר מרדכי בר און מרדכי בר-און הוא היסטוריון צבאי ודוקטור להיסטוריה. בעבר קצין חינוך ראשי. בשנת 1948 נמנה בין המגויסים הראשונים לשורות צה"ל וסיים את קורס הקצינים הראשון. כקצין שירת תחילה בחטיבת גבעתי כמפקד מחלקה ומפקד פלוגה. לאחר מכן הופקד על הקמת מערך העתודה האקדמאית. בשנת 1952 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית. בשנת 1955 מונה לשמש ראש ענף היסטוריה במטכ"ל ובשנים 1958 1956- היה ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין. לאחר מכן השתלם 6
בבית הספר לפיקוד ומטה ויצא ללימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בשנים 1963-1961 כיהן כסגן קצין חינוך ראשי ובשנים 1968-1963 כיהן כקצין חינוך ראשי, בדרגת אלוף משנה. במסגרת תפקידו זה, הוא אשר כתב את הנאום שנשא הרמטכ"ל יצחק רבין בהר הצופים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר שחרורו מצה"ל מונה לחבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת הנוער והחלוץ (1977-1968). במקביל החל בפעילות ציבורית ונמנה בין מייסדי תנועת "שלום עכשיו". מטעם מפלגת ר"ץ נבחר בשנת 1984 לכנסת האחת עשרה, ממנה התפטר כעבור שנתיים. כיום הוא עמית מחקר ביד בן-צבי. 17. פרופ' נעימה ברזל ' נעימה ברזל היא פרופסור להיסטוריה ולחינוך במכללת אורנים, והתמחותה המחקרית היא בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ובתקופת השואה והוראתה. הייתה מורה בבית ספר תיכון, ובראשית שנות ה- 80 החלה מפתחת קורסים למורים בבית לוחמי הגטאות, במסגרת הראשונה של השתלמות מורים. פיתחה גם שתי תכניות לימודים למורים ולתלמידים בנושא הוראת השואה. ספרה "עד כלות מנגד" עוסק בשאלת מנהיגות המרד בתקופת השואה באמצעות מספר דמויות, וספרה "בחירה בטוב", על אודות חסידי אמות עולם, מציג טיפולוגיה השוואתית בין מעשי הצלה בהולנד למעשי הצלה בפולין. זהו מחקר מעמיק שבניית מאגר המידע שלו ארכה חמש שנים. הספר הוא בסיס לתכניות לימוד לתנועת הנעור העובד, למשואה, לתנועת הצופים ועוד. 18. פרופ' ישראל גוטמן ישראל ' גוטמן הוא פרופסור אמריטוס בחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. גוטמן היה פעיל במרד גטו ורשה במסגרת הארגון היהודי הלוחם. הוא הוּצא מהבונקר כשהוא פצוע ב- 5 במאי 1943 ונשלח למחנה הריכוז מיידנק. משם נשלח למחנה הריכוז אושוויץ, וצעד משם בצעדת המוות למאוטהאוזן בינואר 1945. בשנת 1946 עלה לישראל, בשנת 1961 העיד במשפט אייכמן. גוטמן הוא ממייסדי "מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'" וכיהן כמנהל הארגון. ב- 1963 שימש עורך כתב העת "ילקוט מורשת". ב- 1975 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית על חיבורו "תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על רקע חיי הגיטו 1943-1939". לאחר מכן החל את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטה העברית, ובמסגרת זו הופקד על הקתדרה ע"ש ריטה ומקס הייבר לחקר השואה ותולדות יהודי מזרח ומרכז אירופה, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. ב- 1989 ראתה אור ובשנים 1988-1985 היה ראש "האנציקלופדיה של השואה", שהייתה אחד ממפעליו המרכזיים. משנת 1991 משמש גוטמן כיועץ לממשלת פולין לענייני יהודיים, יהדות והנצחת השואה, וכחבר בהנהלת המוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון. היה ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, ההיסטוריון הראשי של יד ושם בשנים 1996-2000, ומאז 2000 7
הוא יועץ אקדמי ביד ושם. הוא חבר במועצת יד ושם, בהנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של יד ושם ובמערכת יד ושם קובץ מחקרים. 19 ד. "ר עמוס גולדברג עמוס גולדברג מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית במכון ון ליר. גישתו המחקרית אינה אופיינית לשיח ההיסטוריוגראפי של השואה, בהיותה מושפעת מאד, בין השאר, מתיאוריות ביקורתיות של המפנה הלשוני בשנות השישים, ונסמכת על סוגי שיח שונים מאלה שעליהם מקובל לחשוב בהקשר של השואה (למשל שיח ספרותי ושיח פילוסופי). גולדברג עבד מספר שנים עם בית הספר להוראת השואה ביד ושם ואף כתב תכניות לימוד לבית הספר, כך שאינו זר לשיח של הוראת השואה. 20. שלווית גרוס שלווית גרוס היא מורה להיסטוריה מאז 1988 בבית הספר פלך, כתבה תכניות ייחודיות ללימוד היסטוריה בכלל ונושא השואה בפרט. עמדה בראש משלחות לפולין מטעם בית הספר. 21 ד. "ר חיים גרטנר חיים גרטנר הוא מנהל הארכיון של יד ושם, ועמד בראש מגמת הכשרת מורים בבית המרכזי להוראת שואה ביד ושם. פיתח וכתב תכניות לימוד והיה אחראי למערך ליווי תכניות הלימוד בבתי הספר בארץ. 22. דינה דרורי דינה דרורי היא מפקחת מדור השתלמויות מורים בבית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם. בתפקידה זה היא כותבת השתלמויות מורים ומעבירה חלק מהן באופן פעיל. זהו המדור הגדול מסוגו בארץ מבחינת מספר המורים המשתתפים בהשתלמויות. 23. פרופ' יובל דרור יובל דרור הוא ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. הוא פרסם יותר ממאה פרקים ומאמרים בספרים ובכתבי עת מדעיים, חיבר שישה ספרים וערך שישה קבצים בתחומי התמחותו שהם תולדות החינוך העברי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, חינוך פרוגרסיבי ובלתי-פורמלי ומדיניות חינוכית. 24. הניה וינטרוב הניה וינטרוב היא מורה להיסטוריה למעלה מ- 35 שנה, ומלמדת את נושא השואה מאז החלה את דרכה בהוראה. וינטרוב שימשה כמפקחת בנושא ההיסטוריה במחוז תל-אביב. היא בת לניצולי 8
שואה ויש לה עמוק ואישי לנושא השואה. בבית הספר בו היא מלמדת אף הקימה מוזיאון תמונות בנושא השואה. 25.פרופ' יחיעם ויץ יחיעם ויץ הינו חוקר ומרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. התמחותו היא בהיסטוריה של תקופת טרום המדינה ושל תקופת המדינה. עבודת המאסטר שלו, בהדרכתו של פרופ' ישראל גוטמן, עסקה ביחס של הישוב בארץ לעקורים (ניצולי שואה שהיו חסרי מקום, שלא יכלו לשוב לביתם וחלקם ביקשו לעזוב לארה"ב או לא"י אך לא קיבלו אישור), ועבודת הדוקטורט ביחסה של מפלגת מפא"י לשואה מ- 1942 ועד לקום המדינה. עבודה זו יצאה לאור כספר ושמו "מודעות וחוסר אונים". ספר שני שכתב ויץ הוא "האיש שנרצח פעמיים" ועניינו משפט קסטנר. כמו כן כתב מאמרים על השפעתו של משפט קסטנר על החברה הישראלית, על שאלת השילומים ועל הויכוח הפנים גרמני בשנות ה- 50 וה- 60 וכן השוואה בין משפט קסטנר למשפט אייכמן. 26. פרופ' עידית זרטל עידית זרטל, מרצה בכירה באוניברסיטת באזל שבשוויץ, היא היסטוריונית וחוקרת תרבות מוכרת בארץ ובעולם. תחומי המחקר שלה הם השואה, הציונות וישראל, זיכרון קולקטיבי ולאומיות. זרטל הייתה פרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו ובבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריס, שימשה חוקרת בכירה במכוני מחקר באירופה ובארצות הברית, וספריה ראו אור בישראל, בארצות הברית, בצרפת, בגרמניה ובאנגליה. בסוף שנת 2004 ראו אור בעברית שני ספרים חדשים שלה, "אדוני הארץ, המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004", וכן "חנה ארנדט, חצי מאה של פולמוס", שהוא קובץ מאמרים בעריכתה ובהשתתפותה. ספרה "האומה והמוות", תורגם וראה אור בגרמניה ובצרפת, וזכה שם לשבחי הביקורת. 27. פרופ' חנה יבלונקה חנה יבלונקה היא מרצה מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון.עבודת הדוקטורט שלה: "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה" פרופ' יהודה באואר. הייתה פורצת דרך, שכן הייתה זו עבודה ראשונה שעסקה בניצולי בהנחייתו של השואה בישראל. כיום מכהנת בין השאר כהיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות, יו"ר המוזיאון של היהדות הדוברת הונגרית ויו"ר ועדת המקצוע ללימודי היסטוריה במשרד החינוך. במרכז מחקרה עומדים ניצולי השואה בישראל, זיכרון השואה, משפטי מלחמה והחברה הישראלית. 1948-1952", "ספר תולדות ארגון החיילים "אחים זרים : ניצולי השואה בישראל ספריה הם ו"הרחק "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" 1945-1995", והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים מהמסילה : המזרחיים והשואה ". 9
28. פרופ' חנה יעוז חנה' יעוז היא מרצה מן המניין בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. השכלתה האקדמית כוללת תואר ראשון ותואר שני מהאוניברסיטה העברית בירושלים. דוקטורט ופרופסורה מאוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בחקר ספרות השואה. לימדה ספרות והיסטוריה בבתי ספר תיכוניים בשנים 1956-1983, ומרצה באוניברסיטת בר-אילן מאז 1967. ניהלה את אגף הכשרת המורים של בית הספר לחינוך בשנים 1991-1995 ואת את הקתדרה לחקר הוראת מקצועות היהדות ע''ש הרב ד''ר אוקס בשנים 1999-2004. יסדה את המרכז ע''ש סאל ואן-גלדר לחקר ספרות השואה ודרכי הוראתה, והיא מנהלת אותו מאז 1990. בין פרסומיה הרבים: "סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטראנס-היסטורית", "השואה בשירת דור המדינה", "הניגון והזעקה: מחקר בשירת שנות הארבעים בנושא השואה". פרסמה 60 מאמרים בכתבי-עת מקצועיים, ערכה ספרי- לימוד, ספרי-עזר ואנתולוגיות, ביניהן האנתולוגיה "שירה צעירה". ערכה עשרות ערכות לימוד והדרכה להוראת ספרות. 29. ירון כפתורי ירון כפתורי, קולנוען, יצר את הסרט הדוקומנטרי "מכיוון היער", שעסק בבורות ההריגה של יער פונר בו נרצחו למעלה ממאה אלף יהודי ליטא והסביבה. הסרט זכה לביקורות נלהבות וזכה במספר פרסים בינלאומיים. חשיבותו למחקר מתבטאת בכך שסרטים הפכו אחד המרכיבים העיקריים של פעילות בלתי פורמלית עיקרית בהוראת השואה בבתי הספר. 30 ד. "ר זאב מנקוביץ זאב מנקוביץ, מרצה מן המניין בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא איש חינוך והיסטוריון. את עבודת הדוקטורט כתב באוניברסיטה העברית, ופרסם מאמרים על שארית הפליטה. עמד בראש מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית, ולימד בבית הספר לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית. כמו כן היה יועץ אקדמי בצוות ההקמה של המוזיאון החדש לתולדות השואה ביד ושם. היום הוא מתמקד בחקר יחסי הגומלין בין היסטוריה לזיכרון ומשמעותם להנצחת השואה. 31. פרופ' דן מכמן פרופ' מכמן הוא מרצה מן המניין בחוג לתולדות היהדות באוניברסיטת בר-אילן, ובעבודתו זו הרחיב וקידם את הצע לימודי השואה בחוג. הוא עומד בראש המכונים לחקר השואה על שם ארנולד וליאונה פינקלר ולחקר תפוצות ישראל בזמן החדש, וגם מופקד על הקתדרות לחקר השואה על שם אברהם ואדיתה שפיגל והרב פנחס ברנר. מאז 2000 הוא מכהן גם כהיסטוריון הראשי של יד ושם וכן עומד בראש המועצה האקדמית הבינלאומית של מרכז "תקומה" בדנייפרופטרובסק באוקראינה. הוא חבר בוועדות ומועצות מדעיות רבות בארץ ובעולם. 10
32. ריקי מנדל ריקי מנדל היא מפקחת במנהל חברה ונוער במחוז ירושלים, אחראית לחינוך חברתי ערכי בחלק מבתי הספר בירושלים ובמחוז. כמו כן עובדת ביד ושם כמדריכה במוזיאון וכמדריכה במסעות לפולין, מלווה קבוצה של תלמידים, מבוגרים ואנשי צבא. בהכשרתה המקצועית מנדל היא מורה למתמטיקה. 33. דורית נובק דורית נובק עומדת בראש בית הספר המרכזי להוראת שואה ביד ושם, שהוקם ב- 1993 באישורו של שר החינוך דאז הפרופ' אמנון רובינשטיין. בית הספר, שהוא מוסד ייחודי וראשון בעולם, מהווה ציר חשוב בפעילות יד ושם וממלא תפקיד מרכזי בעיצוב לימוד השואה בישראל ובחו"ל. חברי צוות בית הספר מפתחים שיטות לימוד, מערכי שיעור ועקרונות פדגוגים המשמשים אלפי מחנכים בעולם. אנשי בית הספר הם שותפים מובילים בארגונים בין לאומיים העוסקים בהוראת השואה ומנחילים את הידע הפדגוגי שפותח ביד ושם. בבית הספר מתקיימים סמינרים למורים מהארץ ומחו"ל. ההדרכה מתבצעת ב -11 שפות כדי לתת מענה למשתלמים מהמדינות השונות. נובק היא בעלת תואר מאסטר בחינוך חברתי, ולאחרונה סיימה את תפקידה כמנהלת תכנית מהל"ב (ויסקונסין) במשרד התמ"ת. קודם לכן שימשה ראש מנהלת פיתוח וקידום תעסוקה המשותפת לתמ"ת ולג'וינט. נובק הקימה וניהלה את התכנית החינוכית הארצית "הזנק" הנתמכת כיום בידי בנק דיסקונט. במסגרת שירותה הצבאי שימשה בתפקידים חינוכיים שונים בהם ראש ענף הסברה וראש ענף תרבות (סא"ל). 34. פרופ' אייל נווה אייל נווה הוא היסטוריון בכיר באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים, והיה מרצה אורח במספר אוניברסיטאות מובילות בעולם. התמחותו המחקרית היא חינוך היסטורי, כלומר הקשר שבין ההיסטוריה למערכת החינוך על רמותיה השונות של מערכת זו. מתוקף התמחות זאת, כתב נווה מספר ספרי לימוד בנושא היסטוריה והוא שותף בימים אלה לכתיבת תכנית לימודים חדשה בהיסטוריה לכיתות התיכון. כמו כן מתמחה בהיסטוריה של ארצות הברית. 35. פרופ' דינה פורת דינה פורת מכהנת כראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בנות זמננו ע''ש סטפן רוט בבית- הספר למדעי היהדות ע''ש חיים רוזנברג באוניברסיטת תל-אביב. פורת הייתה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל בשנים 2000-2003, וכיום היא מפעילה את הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות ע''ש אלפרד פ' סליינר, ומשמשת כחברת הוועדה המדעית והוועד המנהל של המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. 11
ד. 36 "ר גק'י פלדמן ג'קי פלדמן התחיל את לימודיו בתואר ראשון במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, התמקד בעלייה לרגל לבית שני בעזרת כלים אנתרופולוגיים. נושא הדוקטורט שלו, "את אחי אנכי מבקש: מסעות בני נוער ישראליים לפולין בעקבות השואה" יצא לאור כספר בשנת 2009. פלדמן עוסק גם בזיכרון שואה השוואתי וביקורתי בין ישראל לגרמניה. כתב מאמר על השינויים ביד ושם ומאמרים על ישראל וזיכרון השואה. בנוסף אנתרופולוג ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, אנתרופולוגיה של הדת וזיכרון קולקטיבי ואנתרופולוגיה של תיירות וצליינות. מלמד בעיקר 37 ד. "ר אורי פרגו אורי פרגו הוא מרצה לחינוך ולסוציולוגיה במכללה האקדמית הגליל המערבי משנת 1996, וקודם לכן הרצה וחקר באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה ובטכניון. פרגו קיבל את הדוקטורט מאוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית ועשה את עבודת הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת הארוורד. היה חוקר במכון לחקר הגולן וחוקר אורח במכון לחקר החינוך הגבוה באוניברסיטת ברקלי, פרסם מאמרים רבים בעיקר בנושא זהות יהודית וכיום עוסק בעיקר במחקר בתחומי הזהות הישראלית, תודעת השואה, עלייה וקליטה, פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה של חינוך. שיתף פעולה עם פרופ' שמעון הרמן, במחקר הבסיסי הראשון שהתקיים בשנת 1965, על זהות יהודית וישראלית בקרב תלמידים. באותו זמן גם פרסם מספר מונוגרפיות על הוראת השואה, על ציונות ועוד. 38 ד. "ר טובה פרלמוטר טובה פרלמוטר החלה את עבודתה כמורה להיסטוריה בחטיבות הביניים, עברה למכללה לחינוך ובשנת 1991 למכללת לוינסקי. את לימודי התואר ראשון והשני בהיסטוריה עשתה באוניברסיטת תל-אביב ואת עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסקת בהכשרת מורים לתפוצות ואחראית, מטעם משרד החינוך, להכשרת מורים שליחים לברית המועצות לשעבר. כמו כן עובדת במכון מופ"ת, מכון למחקר ולפיתוח פרופסיונאלי של מורי המכללות לחינוך, שם היא אחראית ל קורסים של מורי המכללות לחינוך ולהטמעת זיכרון השואה בתהליך הכשרת המורים במכללות בכל הזרמים. 39. פרופ' משה צוקרמן משה צוקרמן הוא פרופסור בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. בהכשרתו צוקרמן הוא סוציולוג, היסטוריון ואיש מדע המדינה, שנקודת המוצא העיקרית שלו היא הפילוסופיה והוא עוסק הרבה בסוציולוגיה של התרבות והמחשבה. איש אסכולת פרנקפורט, אמון על חלק גדול מהכתבים של אדורנו. מלמד במכון כהן היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות והמדע באוניברסיטת תל-אביב. עוסק בין השאר גם בהיסטוריה של אידיאות. כתב מספר ספרים העוסקים בחברה הישראלית כמו למשל "חורשת הישראליות", ומספר ספרים בגרמנית, חלקם עוסקים בזכר השואה כמו למשל 12
הספר:"השואה בחדר האטום". ובאופן מובהק בזיקתה לשואה. חלק מספריו עוסקים גם בבחינה תיאורטית של סוגיית הזיכרון, 40 ד. "ר צבי צמרת צבי צמרת הוא יושב ראש מכון יד בן צבי. הוא הקים את ארגון "מליץ" לחינוך יהודי ציוני ובמשך שנים רבות ניהל את בית ספר התיכון דנציגר בקריית שמונה. צמרת כתב ספרים על חינוך והחברה הישראלית. 41 ד. "ר מנואלה קונסוני מנואלה קונסוני היא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובחוג לספרות ולשפה איטלקית באוניברסיטה העברית. מאז 2006 חברה בכירה בקבוצת מחקר במרכז סכוליון. הדוקטורט שלה עוסק בפוליטיקה של זיכרון ביחס לשואה. 42. סבי קלור סבי קלור מלמד מאז 2005 בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון רנה קסין בירושלים. בנוסף מלמד קלור גם במכללת הדסה ובסוכנות היהודית. לימודיו האקדמיים כוללים תואר ראשון בהיסטוריה כללית ותואר שני ביהדות זמננו באוניברסיטה העברית. 43 ד. "ר נילי קרן נילי קרן עוסקת בהוראת השואה מזה עשרות שנים. היא הייתה שותפה בכתיבת המקראה הראשונה בנושא השואה בתחילת שנות ה- 70 וכתבה ספר לימוד על השואה שיצא לאור בשנת 1999. עבודת הדוקטורט של עוסקת בהוראת השואה בבתי הספר התיכוניים בארץ. כיום היא משמשת כיועצת האקדמית של מכון משואה. 44 ד. "ר ישראל רוזנסון ישראל רוזנסון הוא חוקר מקרא. עומד בראש מכללת אפרתה, מכללה להכשרת מורים במגזר הממלכתי דתי, והוא עוסק בהכשרת מורים מזה 30 שנה. רוזנסון כתב ספר זיכרון מחקרי:" שיחה עם זיכרון", בו הוא מגולל את סיפורם האישי של הוריו ודרכו את סיפורה של כל יהדות ליטא אשר רובה נרצחה בשואה. בימים אלה כותב רוזנסון ספר נוסף על יהדות ליטא הפעם מתוך נקודת מבט מחקרית הבוחנת שאלות של זיכרון והנצחה. כפועל יוצא מפעילות מחקרית זאת ייחד רוזנסון מסגרת לימודית במכללת אפרתה העוסקת בהנצחת יהדות ליטא. 45. פרופ' אליעזר שביד אליעזר שביד הוא הוגה דעות וחוקר, מורה ומחנך, שמאז שנת 1963 נמנה עם סגל המורים של האוניברסיטה העברית בחוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל. את קריירת הכתיבה הפורה שלו החל 13
כבר בשנות החמישים. מאמריו וספריו עוסקים בשאלות פילוסופיות ובפילוסופיה יהודית, לאחרונה פרסם ספר העוסק בשאלת ההגות הפוליטית היהודית. בשנת 1994 זכה בפרס ישראל על פועלו. בצד היותו הוגה דעות מהרמה הראשונה ומומחה בעל שם עולמי למחשבת ישראל, שביד היה חבר בוועדות רבות של משרד החינוך שביקשו לבחון את תכניות הלימוד השונות בנושאי יהדות, היסטוריה ומורשת. עיסוקו הפילוסופי הוא בשואה ובבחינה של שאלות תיאולוגיות שעלו מתוך. 46 ד. "ר תום שגב תום שגב הוא היסטוריון ועיתונאי שגב למד היסטוריה ומדעי המדינה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, ואת הדוקטורט שלו, שנושאו מפקדים של מחנות ריכוז נאציים, עשה באוניברסיטת בוסטון. המתודולוגיה המחקרית שלו הייתה פסיכו-היסטוריה, שילוב בין היסטוריה לפסיכולוגיה, והעבודה בחנה את הערך המתודולוגי של גישה זו. במסגרת העבודה ערך שגב 30 ביוגרפיות ואף ראיין חלק קטן מהאנשים עליהם כתב. עבודת הדוקטורט יצאה כספר שהופיע בעברית תחת השם:"חיילי הרשע". לאחר מכן כתב שני ספרים "1949" ו"המיליון השביעי", ספר העוסק ביחסה של החברה הישראלית לשואה. שגב עוסק עכשיו בכתיבת על ביוגרפיה של שמעון ויזנטל תוך עבודתו העיתונאית בעיתון "הארץ". 47. מלכה תור מלכה תור מנהלת את מחלקת העדויות ביד ושם. היא מורה להיסטוריה בבתי ספר תיכוניים מזה 35 שנה. בעשרים השנים האחרונות מלמדת תור באולפנה בעופרה תלמידות כיתות י"א וי"ב על פי תכנית לימוד מתוגברת וייחודית אותה בנתה. 14
מ- נספח ב' לוח הזמנים למחקר אפריל 2007 התארגנות פנימית יוני-אוגוסט 2007 הקמת וועדת ההיגוי מאי-דצמבר 2007 פגישות עם מומחים (הראיונות עם המומחים נמשכו עד לסוף דצמבר 2008) ספטמבר 2007 פגישה של וועדת היגוי אוקטובר 2007 יצירת קשר עם המדען הראשי במשרד החינוך כדי לקבל אישור לחלוקת השאלונים למנהלים דצמבר 2007 רץ 2008 חלוקת שאלונים למנהלים אוקטובר 2007 הכנת השאלונים למורים נובמבר 2007 קשר עם המדען הראשי במשרד החינוך כדי לקבל אישור לחלוקת השאלונים למורים ינואר 2008 חלוקת השאלונים למורים דצמבר 2007 הכנת השאלונים לתלמידים ינואר 2008 קשר עם המדען הראשי במשרד החינוך כדי לקבל אישור לחלוקת השאלונים לתלמידים מרץ 2008 יוני 2008 חלוקת השאלונים לתלמידים דצמבר 2009 פגישה של וועדת ההיגוי ספטמבר-דצמבר 2008 קבוצות מיקוד 1 במאי 2008 תצפיות בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובפעילויות בבתי ספר 6 בינואר 2009 תצפיות בטקסי עשרה בטבת ובפעילויות בבתי ספר נובמבר 2008 -מאי 2009 ניתוח נתונים והכנת הדו"ח 15
נספח ג' ביבליוגרפיה נוספת בהוראת השואה. אורון, י' (2003). מכאוב הדעת: סוגיות בהוראת השואה וג'נוסייד. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה. אורון, י' (1993). זהות יהודית ישראלית: מחקר על יחסם של פרחי הוראה מכל זרמי החינוך ליהדות בת זמננו ולציוניות. תל-אביב: ספרית פועלים. אורון, י' (2007). ג'נוסייד: מחשבות על הבלתי נתפס: היבטים תיאורטיים בחקר רצח עם. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. אורון, י' (2005). הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני. כפר סבא: מבע. אורון, י' (1985). יחס הנער היהודי המאורגן בצרפת לשואה ולאנטישמיות. יהדות זמננו, ב, 235-.209,16 אורון, י. (1993). השואה ואני: עמדותיהם ויחסם של סטודנטים להוראה בישראל אל השואה. דפים,.37-65 אורון, י' (1993). השואה ואני. משואה, כ"א, 129-154. אורון, י' (1993). זהות יהודית ישראלית. תל-אביב: ספרית הפועלים. אורון, י. (1987). על זיכרון שואה "יהודי אוניברסלי", ארבע דוגמאות קיצוניות. כיוונים, 59-83. 36, אוסטרובסקי, ר' (1994). הזיכרון והלקח: מטרותיהם של ארגונים ישראליים העוסקים בזכר השואה ופעילותם. ירושלים: לפיד - התנועה להנחלת לקחי השואה. אזרחי, ס' (1994). השואה והשיח הפוסט מודרני. ירושלים: אקדמון. אזרחי, ס' (1996). לייצג את אושוויץ: מחנה השמדה ואתרים חלופיים במפת הזיכרון. תיאוריה וביקורת,.179-171,8 אריקסון, א' (1987). זהות נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית הפועלים. ארני, י (1979). נושא השואה והגבורה בבית הספר: פרקי הדרכה למורים. תל-אביב. באואר, י (1972). השלכות מחקר השואה על תודעתנו ההיסטורית. ירושלים. באואר, י (1982). השואה היבטים היסטוריים. תל-אביב: ספרית פועלים. באואר, י (1998). לקחי השואה- האם נלמד הלקח? יהדות חופשית,.19-21,13 באואר, י (2000). השואה: המיוחד והאוניברסלי. חינוך לתרבות בחברה רב תרבותית, סוגיות בהשתלמות מורים. ירושלים: משרד החינוך והתרבות עמ 168-159. 16
בירגר, ר' (1996). תכנית התערבות חינוכית לגיבוש האני בגיל ההתבגרות. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן. בן עמוס, א, בית אל, א (1998). טקסים, חינוך והיסטוריה: יום הזיכרון בבתי הספר בישראל. חינוך והיסטוריה, עמ 479-457. בר און, ד' (1991). "מעגל הקסמים" בין התייחסות למציאות והתייחסות לשואה בקרב צעירים ישראלים. פסיכולוגיה, ב,(2).126-138 ברנע, א (1993). לקחי השואה: ראשי פרקים לשיעורי מחנך. ירושלים. גוטמן, י. שצקר, ח' (1983). השואה ומשמעותה. ירושלים: מרכז זלמן שזר. גוטמן, י (1984). מחקר השואה, בעיות והיבטים. לא נמצא כרך. ראיתי שיצא כחלק מאסופת מאמרים בתוך הספר: גוטמן, י' (2008) סוגיות בחקר השואה : ביקורת ותרומה. ירושלים: יד ושם. עיונים ביהדות זמננו,.83-73 גולדברג, ע' (1995). מכוות האור: מפגש בין ניצולי השואה ליישוב בארץ- דימוי ומציאות. ירושלים. גולדשמיט, י (1980). הן נוראותיו: קווים להוראת תקופת השואה בבית הספר הדתי. ירושלים: ספריית המורה הדתי (בפרסום משרד החינוך). גרוס,ז' (1995). יהדות ובני קיבוץ-קשר אפשרי. (עמ' 81-83). 34-40, תל-אביב: רמות. גרוס, ר (1985). הוראת השואה לבתי ספר יסודיים. ירושלים. דור-שב, ז' ויעוז, ח' (1983). אמפתיה כללית ואמפתיה עם הסבל היהודי אצל תלמידים בבית ספר תיכון דתי וכללי בישראל. עיונים בחינוך, 25-36.. דור-שב, ז' ויעוז, ח' (1986). ההשפעה של הוראת השואה בספרות על האמפתיה של התלמידים כלפי העם היהודי בסבלו ואל ניצולי השואה. עיונים בחינוך, 219-228. 43-44,. הרמן,ש' (1979). זהות יהודית: מבט פסיכולוגי חברתי (עמ' 141-146). 17-85, ירושלים : הספרייה הציונית. ויץ, י (1994). מודעות וחוסר אונים: מפא"י נוכח השואה. ירושלים: יד יצחק בן צבי. זיו,א' (1984). התבגרות. תל-אביב: מסדה. יבלונקה, ח (1994). אחים זרים: ניצולי השואה במדינת ישראל. ירושלים: יד יצחק בן צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. יבלונקה, ח (2001). מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן. תל-אביב: משכל. ירון, מ' (2004). הוראת נושא השואה: בשיעורי היסטוריה בחטיבה העליונה. ירושלים: יד ושם, בית הספר המרכזי להוראת השואה. יעז, ח (1985). הוראת נושא השואה: שירה, פרוזה ומחזה. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 17
כהן, ר (2001). על עשיית כסף מהשואה- גורל כספי הפיצויים מגרמניה, היחס לחסדי אומות העולם, נסיעות תלמידים למחנות ההשמדה ויד ושם. ירושלים. כרמון, א (1981). השואה: נושא לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המרכז לתכניות לימודים. לב, מ' (1996). המפגש של בני הנוער עם השואה בפולין- מניעים ועמדות כלפי הנסיעה. עבודה סמינריונית לתואר מאסטר. אוניברסיטת בר-אילן. לב, מ' (1998). השפעת מסע בני נוער לפולין על עמדותיהם כלפי השואה בתחום הקוגניטיבי ובתחום הרגשי. עבודת מחקר לתואר דוקטור. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, ביה"ס לחינוך. לורברבוים, א (1988). הוראת השואה-הלימוד והחוויה. מעלות, שנה 19, עמ 82-71. לורברבוים, א (1991). הוראת השואה והחינוך לערכים. מעלות, שנה 20, עמ 116-100. מוס, ר' (1988). תיאוריות על גיל ההתבגרות. תל- אביב: ספרית הפועלים. מכמן, ד' (1996). דימויי שואה בויכוח הציבורי הישראלי. גשר, 52-60. 135, מכמן, ד' (1997). "פוסט ציונות" ושואה. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, הפקולטה למדעי היהדות. מכמן, ד (1998). השואה וחקרה: המשגה, מינוח ומושגי יסוד. תל-אביב: מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, בשיתוף בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. מכמן, ד (2005; עורך). השואה בהיסטוריה יהודית: היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות. ירושלים: יד ושם. מלקינסון, ר' וויצטום, א' (1996). "ממגש הכסף" ועד " מי יזכור את הזוכרים"- היבטים פסיכולוגיים של אבל בניתוחים ספרותיים. אלפיים, 211-237. 12, משרד החינוך והתרבות, המנהל הפדגוגי, אגף הנוער. (1999) קריטריונים להנחיות לאישור משלחות לפולין. חוזר המנהל הכללי. סמילנסקי, מ' (1991). אתגר ההתבגרות, צרכים, לחצים והתמודדות. כרך ד'.תל-אביב" רמות. סמילנסקי,מ' (1989). אתגר ההתבגרות: הכרות וחברות. תל-אביב.: רמות. עופר, ד (1996). ישראל והשואה: עיצוב הזיכרון בעשור הראשון. בשביל הזיכרון 4-8. 12, פירר, ר ( 1994 ). השואה בספרי הלימוד להיסטוריה בישראל 1982-1948. דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ג, 243-257. פירר, ר (1989). סוכנים של הלקח. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. פישרמן,ש' וקניאל, ש' (2004). שינויים בזהות האני לאחר הביקור בפולין. דפים, 37. פלגי, פ' (1986). על מוות סימבולי- תופעת המוות. חברה ורווחה, ז, 293-301. פלדחי, ר (1999). חינוך והיסטוריה: הקשרים תרבותיים ופוליטיים. ירושלים: מרכז זלמן שזר. פלדמן,ג' (1995). עליה לרגל לאתרי ההשמדה לפולין. בשביל הזיכרון, 8-10. 7, 18
ג' פלדמן, (1998). "מעל בורות המוות ומתחת לדגל ישראל המונף לרמה"-מבנה משלחות הנוער הישראליות לפולין בעקבות השואה ומשמעותן. ילקוט מורשת, 31-1. 66, פלדמן,ג' (2001). בעקבות ניצול השואה בישראל. תיאוריה וביקורת, 167-173. 19, פרגו, א' (1989). הזהות היהודית של הנוער הישראלי 1985-1965. יהדות זמננו, 259-285. 5, פרגו,א' (1984). תודעת השואה בקרב נוער לומד בישראל. דפים לחקר השואה, ג, 159-177. פרגו, א (1982). סקירה על הוראת השואה בישראל. חיפה: אוניברסיטת חיפה. צוריאל, ד' (1990). "זהות האני" לעומת "פזירות הזהות" בגיל ההתבגרות: היבטים התפתחותיים והשכלות חינוכיות. מגמות, לב (4), 483-509. קייך, ה' (1993). השואה ודרכי הוראתה. ירושלים. קניאל,ש' (2006). "זהות וזהות יהודית". אתר דעתhttp://daat.co.il/daat.html. תשס"ו. קרן, נ' (2002). מוזיאונים ומוסדות להנצחת השואה והשפעתם על הוראת השואה בישראל. היסטוריה, זהות וזיכרון, ספר היובל לישראל גוטמן, יד ושם, עמ' 155-171. קרן,נ' (1992). מסעות בני-נוער לפולין- הרהור שני. סקירה חודשית, עמידה יהודית בשואה (עמ' 47-46). תל-אביב: משרד הביטחון. קרן, נ', זילקוביץ, ג., אורון, י (1997). אנטישמיות וגזענות: חקר עמדות בקרב תלמידי בתי ספר תיכוניים בישראל. תל-אביב: מכללת סמינר הקיבוצים. המרכז להוראת השואה ויהדות זמננו, היחידה למחקר ומעקב. רובין,נ' (1986). מבנה חברתי ודפוסי אבל. חברה ורווחה, ז, עמ' 219-229. רוזמן,מ' זלצמן,נ' ופרנקל, ר' (1989). זהות אישית- עבודה קבוצתית עם מתבגרים' תל-אביב :רמות. (עמ' 11-19). רומי,ש' ולב, מ' (2003) ידע, רגשות ועמדות של בני נוער ישראלים כלפי השואה: שינויים בעקבות המסע לפולין. מגמות, מב (2), עמ' 219-239. שגב, ת' (1992). המיליון השביעי- הישראלים והשואה. ירושלים: כתר. שיף, ע', בר-זהר, י', כפיר, ד' זייגר, ט' (1996). הכשרת סטודנטים להוראה להתמודדות חינוכית עם נושא השואה. דפים, 7-26. 23, שכטר, ח' (2002) השפעת מסע בני נוער לפולין על האמפתיה של ערביי ארץ ישראל. חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה. חיפה: אוניברסיטת חיפה. שפירא, א (2001). שואה וכוח. משואה, ל, 95-121. שפירא, א (1997). השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי. זמנים, 4-13. 53, שצקר, ח (1981). הוראות השואה: דילמות ושיקולים. משואה, ט, 149-155 שצקר, ח (1968). בעיות דידקטיות בהוראת השואה. חיפה: החברה לחינוך. 19
Card, C., & Marsoobian, A. (Eds.). (2007). Genocide's aftermath: Responsibility and repair. West Sussex, UK: Blackwell Publishing. Cohen, A., & Cochavi, Y. (Eds.). (1995). Zionist youth movements during the Shoah. New York: Peter Lang Publishing. Fallace, T. (2006). The origins of Holocaust education in American public schools. Holocaust Genocide Studies, 20, 80-102. Fallace, T. (2007). Playing Holocaust: The origins of the Gestapo simulation game. Teachers' College Record, 109 (12), 2642-2665. Friedlander, H. (1979). Toward a methodology of teaching about the Holocaust. Teachers' College Record, 30 (3), 519-542. Gerstenfeld, M. (2007). The multiple distortions of Holocaust memory. Jewish Political Studies Review, 19, 35-55. Giuliana, M. (2002). Theological Implications of the Shoah. Washington, DC: American University Press. Greenbaum, B. (2001). Bearing witness: Teaching about the Holocaust. Portsmouth, NH: Heinemann, Boynton/Cook. Halbwachs, M. (1992) S1950]. On collective memory. Chicago: University of Chicago Press. Originally published in French as La mémoire collective, Paris: Presses Universitaires de France. Juzwik, M. (2006). Performing curriculum: Building ethos through narratives in pedagogical discourse. Teachers' College Record, 108 (4), 489-528. Lipstadt, D. (1994). Denying the Holocaust: The growing assault on truth and memory. New York: Plume. Morris, M., & Weaver, J. (Eds.). (2002). Difficult memories: Talk in a (post) Holocaust era. New York: Peter Lang Publishing. Novick, P. (1999). The Holocaust in American life. New York: Houghton Mifflin. Ofer, D. (2000). The strength of remembrance: Commemorating the Holocaust during the first decade of Israel. Jewish Social Studies, 6 (2), 24-55. 20
Ofer, D. (2004). Fifty years of Israeli discourse on the Holocaust: Characteristics and dilemmas. In A. Shapira (Ed). Israeli identity in Transition (pp. 137-162). Wesport, CT: Greenwood Publishing. Schweber, S. (2004). Making sense of the Holocaust: Lessons from classroom practice. New York: Teachers College Press. Schweber, S. (2008). 'What happened to their pets? Third graders encounter the Holocaust. Teachers' College Record, 110 (10), 2073-2115. Schweber, S., & Irwin, R. (2003). "Especially Special": Learning about Jews in a Fundamentalist Christian School. Teachers' College Record, 105 (9), 1693-1719. Spalding, E., Savage, T., & Garcia, J. (2007). The march of remembrance and hope: Teaching and learning about diversity and social justice through the Holocaust. Teachers' College Record, 109 (6), 1423-1456. Weinberg, J., & Elieli, R. (1995). The Holocaust Museum in Washington. New York: Rizzoli International Publications. Wistrich, R. (1997). Israel and the Holocaust trauma. Jewish History, 11 (2), 13-20. Young, J. (1991). Holocaust memorials in America: The politics of identity. Survey of Jewish Affairs, 161-173. Online sources: http://www.jcpa.org/jcpa/templates/showpage.asp?drit=3&dbid=1&lngid=1&t MID=111&FID=254&PID=0&IID=1744&TTL=Post-Holocaust_and_Anti-Semitism Zisere, B. (2006). Les musées de la Shoah aux Etats-Unis: Un exemple d instrumentalisation de la mémoire. http://www.sens-public.org/spip.php?article230 תזות מובחרות בנושא הוראת השואה (MA) אבירי, מ' (2006). חורבן יהדות אירופה או השואה? ירושלים: האוניברסיטה העברית. אהרון, י' (2001). החינוך הערכי בביהס הממלכתי ובביהס הממלכתי דתי בראי הוראת השואה. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. אלדן, מ' (2006). הנחלת הזיכרון הקולקטיבי על ידי גננות. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. 21
אשכנזי, נ' (1996). בתי ילדים של תנועות הנוער. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. בן ישי, ר' (2002). הנחיית פורם לימודי ברשת האינטרנט. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. גל, ש' (2001). איור לטקסט ספרותי מהו הערך המוסף? תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. דגן, ע' (2006). זהות יהודית- ישראלית עמדות ורגשות כלפי השואה. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון. הופמן, ת' (2006). עדות במדים: טקסי זיכרון במשלחות צהל לפולין. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. הורביץ, י' (1999). ערכים והשתקפותם בתכניות לימודים. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. ועדיה, א' (2005). הצעה לדיון בפרויקט שורשים. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. כהן, א' (2001). השימוש בתיאטרון בהוראת השואה. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. ליבנה שניר, ש' (1998). תקשורת בין דורית בנושא השואה. חיפה: אוניברסיטת חיפה. קליימן, ג' (2000). קהילתיות וממלכתיות. ירושלים: האוניברסיטה העברית. קליינהאוז, א' (2006). להיות שם? הדרכת משלחות נוער ישראלי לפולין. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. קרון, ש' (1998). צה"ל והשואה. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. רביד, ס' (1991). הוראת השואה בחטיבת ביניים. ירושלים: האוניברסיטה העברית. רוזנטל, ע' (2002). השואה- היסטוריה או חינוך ואידיאולוגיה? רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. שטיימן, ו' (2006). השואה בשטחי ברית המועצות והוראתה בישראל. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב. Levin, R. (2002). Teaching the Holocaust: Theory and Application. Tel Aviv: Tel Aviv University. Nir, L. (1998). Teaching Shoah. Tel Aviv: Tel Aviv University. Oppenhemier. J. (1999). Making history relevant. Jerusalem: The Hebrew University of Jerusalem. תזות דוקטורט מובחרות בנושא הוראת השואה גלזנר חלד. ג' (2004). ייצוג השואה של ק. צטניק. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון. הראל, מ' (2000). מקומה של האידיאולוגיה של מורים. ירושלים: האוניברסיטה העברית. ובר, ש' (1995). תמורות באידיאולוגיה החינוכית. ירושלים: האוניברסיטה העברית. כהן, מ' (2003). ניתוח משווה של תכניות לימוד. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 22
פלדמן, ג' (2000). את אחי אנוכי מבקש. ירושלים: האוניברסיטה העברית. פרלמוטר, ט' (2003). הוראת השואה. ירושלים: האוניברסיטה העברית. שכטר, ח' (2002). השפעת מסע בני הנוער לפולין. חיפה: אוניברסיטת חיפה. 23
נספח ד' 1 סקירה היסטורית של הוראת השואה בארץ השלב הראשון: השנים הראשונות 1948-1961 בשנים הראשונות למדינה הייתה החברה היהודית בה מורכבת משלושה סוגי אוכלוסייה: הותיקים, אלה שהגיעו לארץ עד שנות ה- 30, שארית הפליטה, אותם פליטים מארצות אירופה (בהם ניצולי השואה שהגיעו ממחנות העקורים) שהחלו להגיע לפני מלחמת העצמאות ועם סיומה והמוני עולים מארצות אסיה ואפריקה שהגיעו ברובם לאחר קום המדינה. בשנים אלה התקיים המפגש הראשון של החברה הישראלית הצעירה עם ניצולי השואה, מפגש אשר נתן ועדיין נותן את אותותיו בכל הקשור להוראת השואה בארץ. בשלב זה היה רצונם של ניצולי השואה להיטמע בחברה ופחות ביקשו לספר 2 את סיפורם, אך אין להסיק מכך שליחסה החשדן של החברה כלפיהן לא היה חלק באותו תהליך. בשנים הראשונות הללו פעלה הכנסת להנצחת השואה בשני חוקים חשובים: חוק "יד ושם" וחוק "יום השואה ומרד הגטאות". חוק "יד ושם" התקבל בשנת 1953 והסדיר את הקמתו ואת מטרותיו של המוסד הראשי לחקר השואה ולהנצחתה בישראל. בין היתר נכתב כי המוסד נועד להעניק לאומה את לקח השואה (לא נאמר מהו אותו לקח) ולעודד אוירה של אחדות בזיכרון. חוק "יום השואה ומרד הגטאות", שהתקבל בשנת 1951, קבע שיום זיכרון זה יחול ביום כ"ז בניסן. על אף שעוד נמשכו דיונים רבים בשאלת התאריך עצמו, היו חברי כנסת רבים אשר טענו כי נקבע כבר שיום העשרה 3 בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי ושאלו אם יש צורך ביום זיכרון נוסף. מה היה אופייה של הוראת השואה באותן שנים? כיצד השפיעו הנסיבות ההיסטוריות על עיצובה? בראשית ימי המדינה לא הייתה למשרד החינוך תכנית לימוד מסודרת בנושא השואה, וכך גם היה בנושאי לימוד רבים אחרים. מחקר השואה עדיין לא היה תחום רחב היקף וללא בסיס מחקרי קשה היה לכתוב תכנית לימודים מסודרת. אחד הניסיונות הראשונים להוציא ספר לימוד שיעסוק גם בנושא השואה היה בשנת 1953, כאשר ההיסטוריון בן-ציון דינור כיהן כשר חינוך. באותה שנה פרסם משרד החינוך בשיתוף עם בית לוחמי הגטאות מקראה בשם:"השואה והמרי". מקראה זו כללה טבלאות, תצלומים, מפה ולוח תאריכים. במקביל פרסם משרד החינוך באותה שנה תכנית לימודים 24 1 סעיף זה נכתב על ידי אדם פרקש. 2 קרן, נילי (1985). השפעות מעצבי דעת הקהל מחד-גיסא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלמוד בנושא השואה בבתי הספר העל-יסודיים ובחנוך הבלתי פורמלי בישראל בין השנים 1981-1948. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמ' 5-15. 3 שם, עמ' 15-20.
בהיסטוריה, ובפרק המתייחס לכיתות ח' הופיע סעיף הדן בשואה. לסעיף זה הקדישו יוצרי התכנית שעתיים, ואלה היו צריכות להספיק לכלול את נושא השואה כולו. לצד הפעילות בנושא השואה בחינוך הפורמלי היו גם פעילויות במסגרת החינוך הבלתי פורמלי. פעילויות אלה נועדו לטקסים ולימי זיכרון. הקרן הקיימת לישראל פרסמה בשנת 1953 שתי חוברות זיכרון לפעולה חינוכית בקרב הנוער, 4 ופרסם חוברות הדרכה למורים ולמדריכים. ובית לוחמי הגטאות הוציא לאור ספרות עדויות וזיכרונות אלכסנדר דושקין ערך מחקר בקרב שליש ממנהלי בתי הספר בישראל, ומתוצאותיו עולה כי רק שני שליש מבתי הספר לימדו את נושא השואה במסגרת שיעורי ספרות על אף שהוא הופיע בתכנית הלימודים. כמו כן בשיעורי היסטוריה לימדו את הנושא %60 מבתי הספר בכיתה ח' ורק %50 מבתי הספר בכיתה י"ב. באופן כללי ניתן לומר כי לימוד השואה בתקופה זו עוד לא התמסד, לימדו את הנושא רק בחלק מבתי הספר ובאותם בתי הספר הקדישו לכך שיעורים מעטים והלימוד לא היה שיטתי. עיקר הפעילות באותן שנים בנושא השואה התרכזו סביב יום השואה, ב- %80 מבתי הספר הממלכתיים הזכירו את יום השואה וערכו פעולה חינוכית כלשהי הקשורה לנושא. מרבית בתי הספר 5 הדתיים ציינו את יום השואה ביום הקדיש הכללי, הוא העשרה בטבת. בחלקה השני של התקופה (1954-1960) חלו שני אירועים היסטוריים בעלי חשיבות ליחסה של החברה הישראלית כלפי השואה משפט קסטנר ועסקת הנשק עם גרמניה. קסטנר, שניהל משא ומתן להצלת יהודים עם השלטונות הנאצים בהונגריה בזמן המלחמה, הואשם בשיתוף פעולה מלא עם הנאצים ובעריכת רשימות שהצילו את מקורביו או אנשים ששילמו לו שוחד. קסטנר ערער על האשמתו אך נרצח בטרם התקבל הערעור. חשיבות המשפט בהקשר החברתי היה בגילוי פן נוסף של השואה על גבי העיתונות והתמודדות ראשונה עם השלדים בארון הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית הצעירה. עסקת הנשק עם גרמניה התרחשה על רקע המאבק הציבורי בנוגע לשילומים מגרמניה. העסקה כללה מכירת נשק קל ישראלי לגרמניה המערבית, וברור היה לכול כי מה שעמד מאחורי העסקה הוא רצונה של גרמניה לנקות עצמה מאשמת השואה. בדומה לפרשת השילומים, גם בפרשה זו הדיון הציבורי התנהל על במות העיתונים ובכיכרות הערים שבהן יצאו אלפים למחות כנגד העסקה. כמו משפט קסטנר, 6 גם פרשה זו הציפה מחדש את נושא השואה בדיון הציבורי הרחב. 25 4 שם, עמ' 24-28. 5 פרגו, אורי (1982). סקירה על הוראת השואה בארץ. חיפה, עמ' 9-10. 6 קרן, נילי (1985). השפעות מעצבי דעת הקהל מחד-גיסא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלמוד בנושא השואה בבתי הספר העל-יסודיים ובחנוך הבלתי פורמלי בישראל בין השנים 1981-1948. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמ' 36-48.
בתחום החינוך בשנים אלה יצאו לאור, ככל הנראה, ארבעה ספרי לימוד בהיסטוריה של עם ישראל אשר כללו פרקים בנושא השואה. בשנת 1955 הוציא משרד החינוך תכנית לימודים לכיתה ח' ובה פרק מפורט בנושא: "עליית הנאציזם והשואה". עם זאת חשוב לציין כי לתלמידי המגמה הספרותית והמגמה החברתית, שהיו חייבים בבחינת בגרות בהיסטוריה, לא למדו על השואה מתכנית לימוד 7 מוגדרת. ספרי הלימוד באותה תקופה אופיינו, מחד גיסא, בהדגשת הלקח הציוני מהשואה עלייה יהודית לארץ ישראל וקיומה של מדינה יהודית ריבונית חזקה. מאידך גיסא אופיינו הספרים בשלילת הגולה וההשלכה הייתה שיהודים שנהנו מהאמנציפציה ולא היו בעלי ראייה פוליטית ציונית נכונה 8 שילמו את המחיר. השלב השני: ממשפט למלחמה 1967-1961 תקופה זו נפתחת באירוע המשמעותי ביותר לשינוי יחסה של החברה הישראלית לשואה, והוא לכידתו של אדולף אייכמן בשנת 1961 והבאתו לדין. למן הרגע הראשון אחזה בציבור התרגשות גדולה, החל בהודעתו של בן גוריון על לכידתו של אייכמן וכלה בנאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר ששודר בשידור ישיר ברדיו. שיאו של המשפט ומשמעותו החברתית היא פרק העדויות, בתוכה עדותו המפורסמת של יחיאל דינור הידוע בכינוי הספרותי ק. צטניק. באמצעות המשפט נחשף הציבור הישראלי בפעם הראשונה בפורום ציבורי בפומבי לכל זוועות השואה. בהקשר החינוכי צריך לציין שעבור רבים מבני הנוער היה מדובר בגילוי של ממש משום שעד המשפט לא נחשפו לנושא. רבים הניחו כי חל מפנה בתודעת הנוער ובעניין שגילה בנושא השואה, והנחה זו קיבל משנה תוקף במחקרו של שמעון הרמן, אשר חקר את מידת השפעתו של המשפט על בני הנוער. המחקר העלה שלמשפט הייתה השפעה משמעותית מאוד. השפעה זו חצתה את כל הגבולות החברתיים והייתה זהה על כל פני הנוער, לא רק אלה שבני משפחה שלהם נספו בשואה או אלה שהיו בנים לניצולים. נסכם ונאמר כי השפעתו של המשפט על תודעת השואה הציבורית בכלל הייתה גדולה ומשמעותית ובפרט הייתה משמעותית על תודעת השואה של בני הנוער. משפט אייכמן היה נקודת המפנה בה החל תהליך ההפסקה של שלילת הגולה ובושה בשואה ותחילת יצירת הזדהות והבנה עם יהדות הגולה 9 בכלל ועם השואה בפרט. 26 7 שם, עמ' 71-77. 8 פירר, רות (1989). הסוכנים של הלקח. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 106-108. 9 קרן, נילי (1985). השפעות מעצבי דעת הקהל מחד-גיסא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלמוד בנושא השואה בבתי הספר העל-יסודיים ובחנוך הבלתי פורמלי בישראל בין השנים 1981-1948. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית עמ' 88-100.
בעקבות אותה השפעה של המשפט על תודעת השואה בקרב בני הנוער הוחלט בהנהלת משרד החינוך והתרבות על הקמת ובספרות. וועדה ציבורית לקביעת חומר הלימודים על השואה והגבורה בהיסטוריה בראש הוועדה עמד אברהם ברתנא, המפקח על החינוך העל יסודי, והתוצר של עבודת הוועדה היה תכנית לימודים על נושא השואה והגבורה, תכנית שפרסםמשרד החינוך בשנת 1963. תכנית כללה שני חלקים, האחד לבית הספר היסודי והשני לבית הספר העל-יסודי והיא מציינת תפנית בתפיסתו של משרד החינוך את מקומה של השואה במערכת הלימודים. התכנית הדגישה את שינוי התדמית השלילית של השואה לא עוד "כצאן לטבח". לצד תכנית הלימודים החדשה נוספו שני ספרי לימוד חדשים, "דברי הימים", 10 החדש" מאת אפרים שמואלי." מאת מיכאל שמואל אטינגר ויעקב לנדאו ו. "תולדות עמנו בזמן חשוב לציין כי במקביל להוצאת ספרי לימוד חדשים בהוצאת משרד החינוך יצאו לאור גם ספרי עזר להוראת השואה ביוזמה פרטית של הוצאת בית לוחמי הגטאות ומחלקת הנוער של הקובוץ הארצי. הראשון הוא "לתולדות השואה והמרי" מאת שרה נשמית בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הספר כולל לוח תאריכים מפורט ולוח מונחים. ספר העזר השני הוא "השואה והמרד:נושא לימודי" מאת ישראל גוטמן. יוזמה חינוכית נוספת מטעם גוף חיצוני למשרד החינוך, הייתה ימי העיון ביד ושם, שהיו אמורים לתת מענה לתחושה כי מערכת החינוך אינה ערוכה כראוי בנושא השואה. בתחילה היו ימי העיון לתלמידי סמינרים להוראה ולמורים ולאחר מכן החלו ימי העיון לתלמידי הכיתות הגבוהות. גם בספרי העזר וביוזמות החינוכיות האלה אנו למדים על גישה אפולוגטית של ניסיון להשיב לטענת בדבר "הליכה כצאן לטבח", ולהמיר אותה בהגדשה של המרידות האקטיביות בגטאות ועל הלחימה 11 היהודית בקרב הפרטיזנים. השלב השלישי: ממלחמה למהפך פוליטי 1967-1981 בתקופה זו היו שלושה אירועים היסטוריים אשר טבעו את חותמם על הוראת השואה בארץ, הראשון הוא מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ותקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, השני הוא מלחמת יום כיפורים בשנת 1973 על ההרוגים הרבים בה ועל מספר השבויים הרב ולבסוף המהפך הפוליטי בשנת 1977 בו לראשונה זכתה מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין בשלטון. האירוע הראשון מתנהל סביב תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים. בתקופה זו חוותה החברה הישראלית התעוררות של תחושת "שואה" קרבה, כאשר אותם חודשים מתוחים שקדמו למלחמה גרמו לתחושת חרדה קיומית נוכח האפשרות של השמדת ישראל במלחמה כוללת נגד העולם הערבי כולו. לאור תוצאות המלחמה נמחקה תחושת החרדה והחלפה בתחושת גאווה וחיזוק האמונה בזכות 27 10 11 שם, עמ' 116-130. פרגו, אורי (1982). סקירה על הוראת השואה בארץ. חיפה, עמ' 10-12.
קיומה של מדינה ריבונית חזקה שבזכותה "נמנעה" שואה נוספת. מוטיב חזק שעלה בימים שאחרי 12 מלחמת ששת הימים, היה שלא נחזור לאותה תחושת חוסר אונים שאפיינה את השואה. בחינה של הוראת השואה באותה תקופה מראה שלא חל שינוי אמיתי בתכנית הלימודים, למרות השינוי התודעתי-חברתי ולמרות התפתחות המחקר. ניסיון להקים מערך של הנצחה חינוכית, סביב הנצחת קהילות יהודיות שנספו בשואה לא צלח, זאת בעיקר משום שלא נתן מענה לצורך הראשי של מערכת החינוך החדרת תודעת שואה על משמעותיה הרבות לציבור הרחב של התלמידים בישראל. ספרי הלימוד לא חודשו, אף שספרי מחקר וספרי זיכרונות חדשים פורסמו בעקבות משפט אייכמן. בשנת 1968 כתבה שרה נשמית את הספר "מאבקו של הגטו", והיה זה ניסיון ראשון לכתוב ספר לימוד מקיף בנושא השואה. אולם הספר לא הפך לספר לימוד בבתי הספר, אלא נרכש במספר עותקים עבור ספריות, כעוד ספר העוסק בשואה. יחד עם זאת מחקרים פסיכולוגיים שביקשו לבדוק את מידת התייחסות הנוער לשואה בצל האירועים האקטואליים (תקופת ההמתנה), הראו כי תכנית הלימודים החדשה הניבה פרי, 13 והנוער הישראלי החל לגלות רגישות ומודעות לשואה. האירוע ההיסטורי השני הוא מלחמת יום כיפור, שהפתיעה את הציבור הישראלי באוקטובר 1973. בניגוד לתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, הניצחון הישראלי בסיומה של המלחמה, לא הייתה כל ציפייה למלחמה, החברה הישראלית שונתה לעד בעקבותיה. ועל אף התערערה תחושת הביטחון העיוור בהנהגה הביטחונית והמדינית. במאמרי ביקרות בעיתונות נערכה לא פעם השוואה בין הנהגת המדינה לבין הנהגת היודנראט בימי השואה. ימיה הראשונים של המלחמה לוו בתחושת חרדה קיומית, וזו יצרה תחושת הזדהות חדשה עם השואה. כמו כן, התמונות קשות של חיילי צה"ל שנפלו בשבי יצרו בחינה מחודשת לביקורת על יהודי אירופה שלא נלחמו די כנגד הצורר הנאצי. ככל הנראה, נכון יהיה לומר ש הטראומה של מלחמת יום כיפור מוטטה את התזה הציונית של שלילת הגולה ואת הביטחון העצמי המופרז. אותה תחושת חורבן של הימים הראשונים של המלחמה 14 יצרה הזדהות אמתית ראשונה עם השואה וניצוליה. באותה תקופה החלו רפורמות כלליות במשרד החינוך. חלק מרפורמה זו הייתה הפיכת בית הספר היסודי לשש שנתי והקמת חטיבות הביניים. בנוסף הוחלט על הקמת צוות מומחים בראשותו של חיים שצקר שתפקידו היה לכתוב תכנית לימודים חדשה להיסטוריה ובתוכה ייכלל נושא השואה. עבודת הצוות נמשכה למעלה משלוש נשים שבסיומן פרסם משרד החינוך את תכנית הלימודים החדשה לחטיבה העליונה: "אנטישמיות ושואה". התכנית כללה 28 שעות לימוד, אך לא הייתה מחייבת, והמורים שהחליטו ללמד על פיה עשו זאת רק בכיתות שרמתן האינטלקטואלית הייתה 28 12 קרן, נילי (1985). השפעות מעצבי דעת הקהל מחד-גיסא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלמוד בנושא השואה בבתי הספר העל-יסודיים ובחנוך הבלתי פורמלי בישראל בין השנים 1981-1948. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמ' 146-154. 13 שם, עמ' 174-186.. 14 שם, עמ' 187-191
גבוהה במיוחד, שכן התכנית לא התאימה לכלל התלמידים. התכנית "אנטישמיות ושואה" לא הייתה תכנית חובה בחינוך הפורמלי, אך בגלל חשיבותו של הנושא הוחלט במשרד החינוך לחזק את החינוך הבלתי פורמלי בתחום זה. משום כך נכתבה תכנית חינוכית, "משואה לתקומה", לחינוך הבלתי פורמלי. תכנית שהעבירה את העיסוק בשואה משיעורי ההיסטוריה אל הפעילות החינוכית-חברתית. שני ספרי לימוד חדשים יצאו לאור בשנים הללו האסופה "השואה: פרקי עדות וספרות" שערך שמאי גולן ליד ושם, ו"חיוניות יהודית בשואה" בהוצאת משרד החינוך. היעד החינוכי של ספר זה היה 15 ליצור אמפתיה לשואה בקרב בני הנוער. האירוע ההיסטורי השלישי ואולי בעל הקשר הישיר ביותר להוראת השואה, היה המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון את מנחם בגין, 16 היה ידוע כבעל רגישות מיוחדת לנושא השואה. עם עלייתו של בגין לשלטון חל שינוי במצבת כוח האדם בצמרת משרד החינוך, ושינוי זה הביא לכך שנושא השואה הפך לנושא חובה והוראתו עוגנה בחוק. ב- 1.4.1979 הודיע משרד החינוך על החלטתו להפוך את נושא השואה לנושא לימוד חובה לחטיבה העליונה. החלטה זו לוותה בדיונים ערים בין חוקרים לאנשי חינוך, ולקראת מימושה הוקמה ועדה בראשות יוסף בן-שלמה שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. חשוב לומר כי בזמן דיוני הועדה היו כבר קיימות תכנית לימוד בנושא השואה אשר לא היו מחייבות, הוועדה לא התעלמה מהן אולם החליטה לבסוף על תוכנית שאנשי הפיקוח על הוראת ההיסטוריה יחברו תכנית לימוד שלישית. אולם, גם תכנית זו לא הייתה האחרונה. בשנת 1981, עם קבלת התיקון לחוק חינוך ממלכתי, פרסם משרד החינוך תכנית לימודים מחייבת בהיסטוריה לקראת בחינות הבגרות. בתכנית זו 17 לבגרות חובה. 30 שעות לימוד ומשקלה הוא שליש יחידת לימוד באשר לספרי הלימוד, בשנת 1980 הופיע ספר לימוד מקיף, "שואה", מאת א כרמון. הספר מחולק לשניים, בחלקו הראשון עוסק הספר בצד הגרמני וחלקו השני עוסק בהיבט היהודי. מטרתו העיקרית 18 של הספר, בניגוד לספרים קודמים, הוא חינוך לערכים, תוך יצירת משמעות לשואה. היבט חשוב נוסף בהקשרם של ספרי הלימוד הוא השינוי התוכני, ובספרים החדשים הוקדש מקום מרכזי לתיאור ולהערכה של העמידה היהודית ושל המאבק לשמירת צלם אנוש. מדובר בדחיית הדימוי של "כצאן לטבח" ובהחלפתו בערך "קידוש החיים". מגמה זו כוללת גם הצגה מורכבת יותר של תפקיד היודנראט ובנוסף הכללת המרידה הפיזית של היהודים כחלק ממאבק כללי יותר של כל היהודים, גם של אלה שלא השתתפו באופן פעיל באותן מרידות. הבדל חשוב נוסף הוא היעלמות 19 הדמוניזציה הכוללנית של מבצעי השואה והחלפתה בהסברים היסטוריים ופסיכולוגיים. 29 15 16 17 18 19 שם, עמ' 220-234. שם, עמ' 204-205. ראו גם גורני, יוסף (1998). בין אושוויץ לירושלים, תל-אביב: עם עובד), עמ' 155-157. שם, עמ' 234-242. פרגו, אורי (1982). סקירה על הוראת השואה בארץ. חיפה, עמ' 13. פירר, רות (1989). הסוכנים של הלקח. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 118-119.