ידיעות כנרת עיתון אגודת הסטודנטים במכללת כנרת, עמק הירדן יו"ר האגודה: עידן מקייס עורכת: שני שחם עורכת אחראית: ענת טולנאי יוצא לאור בחסות "ידיעותיכון"

תמליל

1 ידיעות כנרת עיתון אגודת הסטודנטים במכללת כנרת, עמק הירדן יו"ר האגודה: עידן מקייס עורכת: שני שחם עורכת אחראית: ענת טולנאי יוצא לאור בחסות "ידיעותיכון" הניכור הזה נובמבר 2008 כסלו תשס"ט איך נראה העולם בעיניים של צעירה ערבייה? נורה סבאח, סטודנטית לרוח ותקשורת שנה ג', מאפשרת הצצה לחייה ולמחשבותיה עמ' 9-8 ככה פותחים שנה למה אין ספסלים ושולחנות על הדשא? עמ' 15 כמה עולה סל בסיסי בכלבו הכי זול באיזור? עמ' 13

2

3 ממשרד האגודה חפשו אותי באתר מסיכומי שיעורים, דרך הצעות עבודה ומגורים ועד עידכונים יומיים שוטפים על כל מה שחם אתר האגודה החדש של מכללת כנרת זה כדאי! וגם: הפרוייקטים שמומשו ואלה שבדרך החיים של סטודנט במדינת ישראל הם לא פי קניק. הם אפילו די קשים, אם לומר את האמת. התימרון בין לימודים לעבודה הוא קשה ומתיש, ובתווך ישנם החבר/ה, שלא רואים מספיק ובכלל, תמיד חסר זמן. השנה נפתחה לאחר מאבק די חרישי מצידנו, ובו ארגון הסטודנטים הארצי והתאחדות הסטודנטים הארצית נלחמו בכוונה להעלות את שכר הלימוד - כוונה שהתמוססה לבסוף, לטובת כולנו. השנה האגודה ניהלה מאבקים רבים כדי ששנת הלימודים תתחיל כמה שיותר רגוע, לכמה שיותר סטודנטים. לא רבים יודעים, אך במהלך חופשת הסמסטר כמעט קורס שלם נכשל באחד מהמקנ צועות במסלול תקשורת, ולאחר מאבק די עיקש, אך סמוי, זכו אותם סטודנטים למועד חדש, ולא מן המניין. במהלך אותה חופשה היו סטודנטים שעמדו בפני ועדת משמעת של המכללה, וזכו לייצוג בוועדה של חברי האגודה, שהיו שם לצידם. כמו כן, האגודה ניתבה כספים רבים לטובת רכש, שיעזור לאגודות העתידיות של המכללה, והדוגמא האחרונה היא רכישת מכונת כרטיסי סטודנט קבועה, שנמצאת כעת במשרדי האגודה, ותתיר את התלות בגורמים חיצוניים. הדוגמה האחרונה היא עוד המחשה להתחייבות שנטלנו על עצמנו, והיא לדאוג לרווחת הסטודננ טים במכללה - עתה ובעתיד. האגודות הבאות לא יוציאו כספים על תעודות הסטודנט, ובנוסף לא יצטרכו לשלם שוב כדי להקים אתר חדש לאגודה, הכל כבר יהיה קיים. נכונים לכולנו מאבקים נוספים בהמשך, אך רק דבר אחד יקבע את תוצאותיהם, והוא רמת הסונ לידריות שנפגין בינינו. למשל, אם יש סטודנטים רבים במכללה שיכולים להרשות לעצמם להוציא מדי יום בממוצע 25 שקל על ארוחה חמה, הרי שצריך לחשוב גם על אלו שאין להם. בימים אלה נבחנות אופציות להוזלת מחירים דרסטית במכללה ובאיזור, אך במקרה שהמשא ומתן ייכשל, ובתקווה שלא ייכשל, יש להיות מוכנ נים לצאת למאבק בנושא, ואם נגלה אחדות, לבטח ננצח. סטודנטים מגובשים הם אגוז קשה לפיצוח. החוויה התמוססה במהלך חופשת הסמסטר חברי האגודה פעלו לקדם את התוכניות, עליהן התחייבו במהלך קמפיין הבחירות בשנה שעברה. הנה עברו להם כמה חודשים, מספר תוכניות כבר יצאו לפועל ומספר פרוייקטים מחכים בפתח. הפנינג פתיחת השנה, שהיה מתוכנן להיות חוויה של שלושה ימים, קצת התמוסס, אך עדיין, המכללה ובמיוחד ציבור הסטודנטים היוו קהל יעד להמון חברות במשק, ביניהן בנק לאומי, בנק דיסנ קונט, סלקום, ישראכרט ורד בול. בנוסף, היו דוכני אוכל ומשקאות, שפעלו לאורך כל השבוע הראשון וכמובן, דוכני התגייסות לפעינ לות בשתי עמותות הפועלות במכללה - "איילים" ו"מגמה ירוקה". התקיים מיני הפנינג עם מתנפחים ועמדת די.ג'יי, אוהל זולות וסתלבט ועוד הפתעות, שחילנ קה האגודה עם כרטיסי הסטודנט. ביום המיוחד הגיעו מתנדבים מעמותת "תנו לחיות לחיות", במטרה שסטודנטים יאמצו גורי כלבים וחתולים מתוקים. נא להכיר: אגודת כנרת השנה נפתחה במסיבה מושקעת בחוף בכנרת. להקת מוניקה סקס נתנה בראש להמוני המבלים. כנרת בשבילכם ולקינוח, דגש חזק הושם השנה בעניין אתר האגודה. השנה ציבור הסטודנטים יוכל ליהנות ממגוון רחב של מדורים באתר האגודה החדש: )אליו ניתן להגיע גם דרך אתר המכללה(. דף הבית של האתר מהווה חוליה, המקשרת בין ועד האגודה הנבחר והדיקנט לבין כלל הסטודנטים בקמפוס. ניתן להתעדכן במבזקי חדשות, ליהנות משירותי מילון בבילון, והכי חשוב - להיכנס פעם ביום לפחות לרובריקה של עידכונים מהאגודה, על מנת להיות בעניינים. באתר יש מספר מדורים המותאמים לסטודנטים, ואשר מכילים שפע של אינפורמציה רלוונטית. כך למשל הוקמו: מאגר סיכומים המאגד את מחלקות הלימוד השונות ומכיל מאמרים, סיכומי הרצאות וחומר נוסף. לוח נדל ן המפרסם דירות להשכרה בקירבת המכללה וכן חיפוש שותפים. לוח דרושים עם משרות מותאמות לסטונ דנטים. כאמור, האתר מתעדכן מדי יום, ובנוסף ניתן לצפות בהנחות וההטבות הניתנות לבעלי כרטיס סטודנט. העורכת ידיעות כנרת במסדרון הקטן, המואר תמיד באור מסנוור, עמד ריח התמיד של אדי אלכוהול, קיא )טרי או שיבש לא מכבר(, ריח של מלט מתפורר, לחות מעופשת, ולעיתים היה בו ריח כמעט נעים של בושם נושן, צף עכור בבקבוקו, ספק של אישה, ספק של גבר. היו במסדרון הזה ארבע דלתות, צמודות מדי אחת לשנייה אחת מהן היתה הכניסה לעולמי בחודשיים וחצי שגרתי בתל אביב. ההחלטה להנ עתיק את מגוריי מהקיבוץ בתקופת הקיץ היתה מהירה. היא גמלה בי במהלך 24 שעות: אינטרנ נט-יד 2 -הומלס-טלפונים-השוואות-החלטה. תוך ימים ספורים עברתי לדירת חדר בקצה של פלורנטין, בין הזונות של התחנה המרכזית להודים, התאילנדים והכושים של רחוב העלייה, לבוהמיינים חוזרי/נוסעי הודו, היוצרים-מנגנ נים-כותבים-שותים-מעשנים של השכונה הדנ רום תל אביבית. תהליך העזיבה של הקיבוץ היה הכרחי, פן אשנ תגע. אחרי שנתיים של בהייה בה, הכנרת פחות מרגשת, והמים עכורים ממילא, שקט מופתי, וחם היה - עד שפקעו וורידיי. רציתי לשנות, להתאוורר, לעשות כסף. ארנ זתי מזוודה, את הכלבה, חברה - טבריה, מונית שירות, ארלוזורוב, חלוצים 39. מתחת לשוק לוינסקי. כעבור שלושה ימים התחלתי לברמן בבית קפה שכונתי בפינסקר, מקום של ידועני השכונה, כלנ ביהם וחבריהם. כמעט על כל שולחן היה הלפ- טופ פתוח, וכותבים וכותבים וכותבים. נראה כי כל אחד עסוק בכתיבת רב המכר הבא. מי שלא רומן בוסר ניאון כתב, דיבר מוזיקה, אמנות, אקדמיה. מי שנמאסו עליו הדיבורים, ניגן בפסנתר. המלצריות כבר מזמן שכחו מהי אופנת המכנ נסיים הנמוכים, ובאופן שיטתי חזרו ללבוש מכנ נסיים גבוהים גבוהים, חולצות סבתא מגניבות, ועיניהן טובות וחושבות. גם הן עסוקות בכתיבת הרומן הטוב הבא, חושבות על ההפקה הקרובה, על ההופעה הבאה, על הפילוסופיה האחרונה שקראו, על הדייט עם האמן המזדקן. כל אמוני בעצמי קפא. התבלבל בקרבי. הרגנ שתי מחנק מעמקים, טביעה איטית. ההכרה חנקה אותי - ההכרה שכ-ו-ל-ם מיוחדים. כ-ו-ל-ם עושים. כ-ו-ל-ם כותבים. כ-ו-ל-ם לומדים. כ- ו-ל-ם מצליחים. איך אצליח אני, לעשות שונה, את מה שכ-ו-ל-ם ממילא כבר עושים? התגעגעתי לקיבוץ. מה קורה בעיר הנפלאה הזאת, תהיתי. הרי מספרים שלא מקבלים בכניסה אליה כרטיס בטוח להצלחה, אז איך בכל זאת כל יושבי העיר, המוארת ללא הפסקה, דולקים גם הם? בזריחת הילתם, בין אורות המקררים של,AM:PM או רציתי לשנות, להתאוורר, לעשות כסף. ארזתי מזוודה, את הכלבה, חברה - טבריה, מונית שירות, ארלוזורוב, חלוצים 39. מתחת לשוק לוינסקי אחר הסקופ הבא? רציתי להיות כמותם. לשתות אספרסו קצר במשך חמש שעות, ולהרהר אחרי המילה הבאה, ולא להכין אותו בעצמי, ולהרהר בחשש מתי אחנ ראית המשמרת תחזור. רציתי להיות כמו רבים שפגשתי שם, שהציגו את עצמם ומרכולתם, אבל יותר מכל חשבתי - כיצד ייתכן, לעזאזל, שהם עושים כל היום, ובלי הפסקה, כך לטענתם, אבל יושבים שעות בבית קפה, ואיך זה, לעזאזל, שרנ בים רבים, אוי, כל כך רבים לבסוף ממלצרים. גיליתי הרבה פקה פקה, וכאלה שמדברים יותר )הרבה יותר( ממה שהם באמת, נחשפתי לתחרות עצומה במסווה של בוא-נשב-לקפה, דביקות, רכילות, בדידות, וכישלון. בסתר נאמר לי, שההוא סופר כושל, וזה רבנ רבן, אחר נמצא בפיתוח של חמישה או שישה פרוייקטים )כבר שנתיים הוא רק מפתח(, וכנ ששאלתי על הבחורה השקדנית, החולמנית בפינ נה, סיפרו לי שהיא עוברת על מודעות הדרושים, ולא על עריכת כתביה. תל אביב היא קשה ומאתגרת, כולם הכל וכל הזמן. כולם כלום, אבל כל הזמן. שמחתי מאוד על שנותרה לי שנת חסד אחרונה בעמק, בלימודים, בקיבוץ. כדי לנשום יותר טוב, כדי להרגיש מיוחדת, כדי שכאשר יתחיל הרונ מן האמיתי שלי עם תל אביב, הוא יסתיים ברומן רב המכר שלי. אל תמהרו לכבוש שום דבר, תיהנו מהכנרת, עוד תתגעגעו. בהצלחה והרבה הנאה, שני שחם עיתון אגודת הסטודנטים מכללת כנרת, עמק הירדן עורכת: שני שחם shanyshaham@yahoo.com חברי המערכת: אסף נחום - iceassaf@walla.co.il רואי ג ורנו - jorno22@hotmail.com נורה סבאח - ever-after-acs-42@hotmail.com נורית קוניו - nuritkonyo@hotmail.com סתיו ספיבק - stav_777@nana.co.il תהילה שטרית - tehila_2@hotmail.com מיכל בר דור - michal_bardor@walla.com הראל פלג - harelpeleg@walla.com לוטם ארי - lotemari@hotmail.com ידיעות מהמכללה: נורית בורגר ינאי, מחלקת יח"צ וקשרי חוץ עיצוב פרסומות: יגאל פוחליצקי ונועה שפייזר יוצא לאור בחסות "ידיעותיכון" רחוב מוזס 2, תל אביב, טלפון yt@yedioth.co.il גרפיקה: שרית סטמקר עורכת אחראית: ענת טולנאי עורך ראשי: יהודה יערי ידיעות כנרת -

4 אחד על אחד עם עידן מקייס אני אלחם, כשאדע שאתם מאחוריי התמודדותו של יו"ר האגודה החדש של מכללת כנרת בבחירות המוניציפליות בטבריה, מסגירה אולי כוונות עתידיות בינתיים הוא מתגאה באתר האינטרנט החדש של האגודה, במתנות שיחלק לחבריה ומשתדל לפרגן ליו"ר היוצא מאת תהילה שטרית "ידיעות כנרת" "ברגע שהבנו שניצחנו ושהאגודה שלנו, קפצנו ושמחנו, אבל מהר מאוד הבנתי לאיזה 'ברוך' נכנסתי", כך מתוודה עידן מקייס, יו"ר האגודה החדש שלכם. מקייס )25(, סטודנט שנה ג' לקרימינולוג גיה, נבחר עם מפלגת "יחד" להנהיג את אגודת הסטודנטים של כנרת בבחירות שנערכו בסוף השנה שעברה, והוא נכנס לתפקיד יו"ר האגודה עם המון אמביציה ורצון לתקן דפוסים, המפרינ עים לו בכל הנוגע לחיי הסטודנטים ולרווחתם. פגשתי את מקייס במשרד האגודה, שנראה יותר כמו חדר איחסון עמוס קרטונים. "אווירת תחילת שנה", הוא מגחך ומוסיף, "אלו מתנות לסטודנטים, חברי האגודה, לפתיחת שנת הלינ מודים". ניצחתם, ומה עכשיו? "השגנו את המטרה שעבדנו קשה עבורה, ומהר מאוד התחלנו לעבוד. אנחנו משתדלים ונשתדל לעמוד בכל מה שהבטחנו במצע. "יש פרוייקטים, שהצלחנו בהם בעזרת עבודה קשה שלי ושל חברי הוועד - למשל בר קפה חדש שנפתח במכללה במקום הקפיטריה, ובתוך פחות מחודש חברי האגודה יוכלו ליהנות בו מהנחות. בפרוייקט יום הולדת, שאימצנו משנים קודמות, הכנסנו שידרוג קטן - כל חבר אגודה שחוגג יום הולדת, מוזמן להגיע למשרד האגודה ולקבל מתנה מאיתנו". "יש דברים שלא תלויים רק בי, אלא גם בהנהנ לת המכללה ובתקציבים השונים. אנחנו עובדים על עוד פרוייקטים, אך ייקח להם זמן ומלחמה. חשוב לי לציין את הפרוייקט, שהוא אחד מהנ מוצלחים שלנו - אתר האגודה באינטרנט. אתר חדש שהרמנו מההתחלה ויש בו מאגרי סיכומים ועידכונים שוטפים מדי יום". משבר קטן עם דוריס בשיגרה, האגודה פועלת לסייע בעיקר לס טודנטים חדשים ומבולבלים, הנכנסים לשאול שאלות, לבקש, להבין, להכיר. על אף הנכונות הגדולה, הדברים נראים מעט לא מאורגנים, ונעשים בלחץ ובבלגן. העליתי בפני מקייס כמה בעיות שעולות ב"עם" ציבור מקייס. "נשתפר עם הזמן" הסטודנטים. הרי תמיד נמצא על מה להתמרמר מול הנהלה צעירה, בעלת ניסיון מועט. נשמעו טענות על מסיבת תחילת השנה, על המיקום המרוחק, מחירי האלכוהול הגבוהים והאווירה הפוליטית שלא תאמה את האירוע. "ניסיתי להשיג את הכי טוב שאפשר בשביל הסטודנטים. יש לי במכללה שלוש אוכלוסיות שונות: המגזר הערבי, המקומיים )טבריה, בית אני עובד בשקיפות מלאה. לכל ישיבה מתפרסמים פרוטוקולים. אנחנו לא מתביישים בשום דבר שאנחנו עושים, ואם תתגלה בעיה, נשנה את הדרך שאן לרוב( ואוכלוסיית העמק, שמונה בדרך כלל חבר'ה מאזורים שונים בארץ. "האגודה שלי מבוססת על נציגים מכל סוגי אוכלוסייה, והמסיבה התקיימה בחוף סאות'ביץ' מסיבות כלכליות בלבד, ולא כי אני גר בטבריה. דווקא סטודנטית שחיה את חיי העמק, היא זו שבחרה את המיקום". מקובל שמסיבת פתיחת השנה מתקיימת ב"דוריס" באפיקים. מה השתנה? "ישבתי לפני המסיבה עם הבעלים של 'דוריס'. הוא לא היה מוכן להתפשר איתנו על מחיר, הוא רצה לקבוע את מחירי הכרטיסים והאלכוהול, ולא רצה לתת לנו אחוזים. "מבחינתו, הוא רצה שהאירוע יהיה בשליטנ תו, ושאנחנו רק נביא את הכסף. לא היה בינינו שיתוף פעולה, אבל אני יודע שאהיה חייב לענ בוד איתו, כי אין לי ברירה כרגע, הסטודנטים מבקשים...". עדי, מבעלי ה"דוריס", בתגובה: "עידן ואני ישבנו לפגישה, האווירה היתה טובה. הצעתי לו בדיוק את מה שסוכם עם קודמו בנוגע לדרך עבודתנו. לא דיברנו על מסיבת פתיחת השנה. "מחיריי ידועים לכל, והיות שחפץ אני בקהל הסטודנטים, אינני יכול להעלות מחירים באופן שרירותי וחד פעמי. דוריס בר ימשיך את קשריו עם הסטודנטים, בתיווך האגודה או בלעדיה". פוזל לפוליטיקה מקייס, שהתכוון להציג במסיבת הפתיחה את האגודה ואת פועלה, התאכזב ממספר הסטונ דנטים המצומצם יחסית שהגיע לאירוע, וזאת למרותה עובדה שהמסיבה לא נערכה בעמק. "אני יודע שיש דברים שהתנהלו פחות טוב, אבל מי שאוהב אותנו ומכבד אותנו, הגיע למסינ בה", אומר היו"ר. "אין לי ספק שנסיק מסקנות, ורק נשתפר עם הזמן". מעבר לתפקידו באגודה, משמש מקייס גם בתפקיד פוליטי, והתמודד ברשימה של דרור ללוש לעיריית טבריה. יש הרגשה שהמעורבות הפוליטית שלך גולשת למעורבות הסטודנטיאלית. בירכת את ללוש מעל במת המסיבה, מעשה שנחשב בעיני רבים כניסיון לעשות תעמולת בחירות במקום שאינו מתאים לכך. "דרור ללוש הגיע למסיבה, ואחד מאנשיו ביקש ממני לברך אותו מתוקף תפקידו כסגן ראש עיר. כשעליתי לברך, החלטתי לא להכניס שום אמירה פוליטית. הודיתי לו על נוכחותו באירוע, שלהזכירך, התקיים בתחום הטריטוריה שלו. אני רוצה לציין, שביקשתי ממנו לא להגיע, אבל הוא הגיע כדי לכבד אותי ולהעניק לי ביטנ חון, ואני חושב שזה היה נכון לברך אותו". הודעתם בפנייה לסטודנטים ש"השנה אתם תקבלו את התמורה לכסף שלכם", והוספתם "בניגוד לאגודה הקודמת". היה מקום להש וואה המעט מכפישה? "בשנים האחרונות היתה ירידה באגודת הסנ טודנטים. החזירו אותנו קצת אחורנית. דניאל )יו"ר האגודה לשעבר, ת.ש.( התחיל מהלך טוב של כמה צעדים קדימה, אבל זה לא הספיק ובגנ לל זה התמודדתי לתפקיד. "ראיתי שהאגודות שפעלו לפניי, פגעו בטבנ ריה ובשם של העיר, והחלטתי לשנות את המצב. דניאל בן אדם מדהים, עבד קשה, אבל כנראה, שלא קשה מספיק. בכל מקרה, לא היתה שום הכפשה על האגודה הקודמת". למקייס חשוב להעביר מסר לכל הסטודנטים: "אם תתמכו באגודה, נצליח. אם יש טענות כלנ פיי, תבואו, תדברו - הדלת פתוחה. "כל סטודנט יכול להגיע לכאן, אני עובד בשנ קיפות מלאה. לכל ישיבה של האגודה מתפרנ סמים פרוטוקולים באתר, אנחנו לא מתביישים בשום דבר שאנחנו עושים. ובמידה שיש בעיה, ואתם צודקים, נשנה את הדרך. אני אלחם, כשאנ דע שאתם מאחוריי". חילוקי דעות תמיד יהיו, כיוון שציבור גדול הוא בעל אינטרסים שונים. אבל בחברה דמונ קרטית, בה אנו בוחרים את המנהיגים שלנו מקייס נבחר ברוב גדול. והוא מוכן להשקיע ולפעול למען הסטודנטים. פתרון בעיות וסלילת הצלחות ייתכנו, רק אם האגודות שפעלו לפניי פגעו בטבריה ובשם של העיר, והחלטתי לשנות את זה. דניאל הוא בנאדם מדהים, ולא הייתה הכפשה של האגודה הקודמת נצא לדרך שכולם יהיו מעורבים בה, עם פחות לגלוג ומרמור, ויותר קשב ומתן פתח לאפשנ רויות ודרכים חדשות. - ידיעות כנרת

5 מלחמה סטודנטים מהמכללה השתתפו בקיץ במשלחת של סטודנטים ישראלים ופלסטינים, שהתכנסה בגרמניה המטרה: לעשות שלום. התוצאה: הסכם היסטורי )ושנוי במחלוקת( מאת מערכת "ידיעות כנרת" משלחת של חמישה סטודנטים ממכללת כנרת ביקרה בקיץ בגרמניה, במסגרת הפרוייקט "חופשה ממלחמה". הייצוג המקומי כלל את העיתונאי הראל פלג, את יו"ר אגודת הסטודנטים היוצא דניאל הרוש, יערה שיכט ומינ כל אברהם. הסטודנטים מהעמק היו חלק מ 30 סטודנטים ישראלים, שנפגשו עם 30 סטודנטים פלסטינים ל"חופשה ממלחמה". ועידת וולוורברג, 2008 הסטודנטים הישראלים והפלסטינים נפגשו בכפר הפ סטורלי וולוורברג, הממוקם בין הערים קלן ובון. בבוקר הדיונים הראשון, התחלקו המשלחות לארבע קבוצות דו לאומיות. במהלך השהות בוולוורברג, התנהנ לו דיונים בקבוצות הללו, ולעיתים הן התפצלו להרכבים חד לאומיים, כדי להבין את התהליך שעוברים הצעירים מכל צד. לקראת אמצע השבוע הראשון, כל צד הציג את הנרטיב שלו. כעס והמולה התעוררו במשלחת הישראלית, כאשר את הנרטיב הפלסטיני מציג אחד מראשי המשלחת הפלסנ טינית, ד"ר יוסוף, בדמות מאמר אקדמי של הפרופ' האנטי ציוני, אילן פפה. המאמר נוגע לטבח שנעשה ברחבי הארץ ב הסטודנטים הישראלים זעמו על כך וטענו, שהשימוש בפפה כבסיס לנרטיב הפלסטיני הוא אינו אובייקטיבי. בסופו של דבר, הושגה ההבנה בקרב חברי המשלחות על ההבדלים בין התפיסות של העצמאות הישראלית אל מול הנכּבּה הפלסטינית. משלב הצגת הנרטיב נוצרו קשרי חברות בין הפלסטינים לישראלים, ולהיפך. בשעות הערב, כשהיו יוצאים הסטודנ נטים לבלות בערים הסמוכות קלן ובון, הם עשו זאת יחד - ישראלים ופלסטינים. וכבר מתחילת השבוע השני, סדר הישיבה במהלך הדיונים היה מעורב. ניכר, כי הצדדים מרנ גישים טוב אחד עם השני. מדברים על הכל שתי המשלחות בחרו כל אחת את ראשי הממשלה מטעמן. במשלחת הישראלית נערכו בחירות דמוקרטיות, ולתנ פקיד נבחר דניאל הרוש )27(, שכיהן עד לאחרונה כיו"ר אגודת הסטודנטים של מכללת כנרת. בצד הפלסטיני הבנ חירה היתה קשה יותר. מספר רב של מועמדים הציעו את עצמם. תחילה היה קונצנזוס בקרב הפלסטינים על כך, שמי שצנ ריך לייצג אותם הוא תושב השטחים ולא מישהו שגר במנ זרח ירושלים ונושא תעודת זהות כחולה. בסופו של דבר, לתפקיד ראש הממשלה הפלסטינית נבחר סטודנט צעיר וכריזמטי, מוחמד ווארי, בן 26 מירושלים. בשלב הבא התחלקו הצדדים לוועדות, שבמסגרתן יעבדו על הפיתרון העתידי וינסו להגיע להסכם. בתוך כך הוקמו ועדה לענייני גבולות, ועדה לענייני ירושלים, ועדה לענ נייני פליטים וועדה לשיתוף פעולה איזורי כלכלי. כל ועדה היתה מורכבת מנציגות חד לאומית )ישראלים ופלסטינים לחוד(, כאשר כל כמה שעות מתכנסות שתי הוועדות האחיות, כדי לראות היכן אפשר לגשר על הפענ רים ולהגיע להסכמות. הוועדה לענייני ירושלים החליטה על פשרה - מזרח ירונ שלים תהיה בריבונות פלסטינית, מערב ירושלים בריבונ נות ישראלית. עוד החליטה הוועדה, כי לכל צד יהיה ראש עירייה משלו, והמקומות הקדושים בעיר יהיו בריבונות בינלאומית. הצדדים הסכימו על שיתוף פעולה בינלאומי, שיחול על העיר במסגרת המצב הביטחוני. בנוסף הוסכם על תנועה חופשית לכלל האזרחים בכל חלקי העיר, כאשר כל צד מכבד את הצד האחר ואת המקומות הקדושים שלו. פיתרון מעניין, אך שנוי במחלקות, הושג סביב סוגיית הפליטים. הוועדה לענייני פליטים הגיעה להבנות מרחינ קות לכת: 100 אלף פליטים יוכלו לשוב לארץ מולדתם, וכל פליט שחוזר מקבל חצי דונם אדמה. הצדדים הסכימו להמשיך הלאה עם ההסכמות הללו, על אף המחלוקת בדבר מספר הפליטים שיחזרו. הפלסטינים רצו 300 אלף פליטים והישראלים 100 אלף. חייבים לוותר יומיים לפני סיום הוועידה, קיימו הצדדים מסיבת עי תונאים. מנהלי המשלחת ניצלו את היותו של פלג עיתו נאי, והוא נבחר להנחות את מסיבת העיתונאים ולהציג את הממשלות ואת החלטותיהן בפני הכתבים. באותה שעה, הממשלות היו עסוקות בעיצומו של שלב חתימת ההסכם. במסיבת העיתונאים הוצג ההסכם ההיסטורי. היסטורי - בטוח, אבל מקובל על הציבור הישראלי? לא בטוח בכלל. בין ההסכמות: חזרה לגבולות 67', ופשרה מסויימת ויצירת תית על זכות השיבה. לא בטוח שראש ממשלה בעתיד ייתן וולוורברג 2008, ראשי הממשלה, הישראלי והפלסטיני, מצהירים על תום הסכסוך. מתי המנהיגים הגדולים ילמדו? ידו להסכם כזה, והצדדים בוועידת וולוורברג הבהירו, כי הם מודעים לכך שההסכם הזה לא קביל על ממשלותיהם. ראש הממשלה הישראלי, דניאל הרוש, אמר במסיבת העיתונאים: "החברים החליטו, כי דין אריאל וגוש עציון כדין שאר ההתנחלויות וכי עלינו לפנות אותן. כך הוסר מחסום אחרון בדרך להסכם. "לא היה לי קל לחתום על הסכם, שלכאורה נראה מרחיק לכת מבחינת הוויתורים הישראליים, אך אני בטוח שכל מנהיג ישראלי, שבבוא היום ירצה לעשות מהלך היסטונ רי ואמיץ ולסיים את הסכסוך - יצטרך ללכת בדרך שבה אנו הלכנו. זה דורש המון אומץ ואמונה בצד השני, אך כשהאלטרנטיבה היא המשך המאבק שכולנו סובלים ממנו, אין מנוס מלעשות צעדים כאלו". ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד ווארי, אמר באותו מעמד: "היה לנו די קשה להגיע להסכמות, אבל שני הצנ דדים גילו גמישות ואומץ, כדי לסיים את הסכסוך. צריך להבין, כי זה לא פשוט - העם הפלסטיני סובל וכיום אין שיוויון בין שני העמים. ההסכם הזה הוא יחסית טוב, והוא משפר את מצבה של המדינה הפלסטינית". בחזרה לקרקע המציאות עם החזרה הביתה, כל קבוצה הקימה אתר בפייסבוק, שנקרא חופשה ממלחמה. אלא שהניסיון הזה - לשמר כאן את רוח ההידברות שהיתה שם - הופרע על ידי גורמים שכתבו הערות גסות, מעליבות וקיצוניות בדבר עצם ההידברות. ואולם, חברי המשלחת לא ויתרו והקימו קבוצה חסויה מחדש. בעוד כמה שבועות יישבו חברי המשלחת בבית ג'אלה, וינסו להבין האם האופוריה של גרמניה הסתיימה. האם האוטופיה השתלטה עליהם, או שאולי המציאות תנצח את הכל. מה שבטוח - בבית ג'אלה, או בכל מקום אחר בעונ לם, אף אחד לא יוכל לחבל בחברויות ובקשרים החזקים, שנוצרו בין הסטודנטים משני הצדדים במהלך ה"חופשה ממלחמה". ואם כבר מזכירים את בית ג'אלה, יש משהו שמעיב על המפגש, שאמור להתקיים ממש בקרוב. הפלסטינים מסנ פרים, כי עם שובם למולדתם, גורמים פלסטינים לא ראו בעין יפה את היוזמה. "אם יידעו שאנחנו נוסעים להיפגש עם הישראלים בבית ג'אלה, יחשבו שאנחנו מרגלים. צריך להבין, שיש פה אנשים קיצוניים, שכל מטרתם היא לחבל בכל תהליך של הידברות", אמר אחד הפלסטינים. ידיעות כנרת -

6 משבעה יוצאים שניים זוכרים שאשתקד ביקשנו מארבעה סטודנטים לסכם את השנה במכללה? שבעה מרצים התבקשו להגיב על הדברים, ורק שניים טרחו ד"ר זאב דרורי, מנכ"ל המכללה הנכנס: "אם כל מקצוע לא יהיה באיכות הטובה ביותר, מהר מאוד מקבלים משוב מהחברה הישראלית וממפעלי העבודה" ד"ר שי ענבר: "היום לסטודנטים יש תחושה שמותר הכל" כתבת המשך מאת שני שחם "ידיעות כנרת" בגיליון האחרון של השנה שעברה ביקשנו מארבעה סטודנ טים מייצגים לסכם את השנה, בדגש על מספר תחומים רמה אקדמית, סטודנטים וקהילה, איכות אנושית ויחסי יהודים-ער בים. הם כתבו בכנות, בתעוזה, לצורך הצפת הדברים ותיקונם, והנה עיקרי הדברים: "כשהולכים על הסלוגנים של שקט וציפורים מצייצות, יש בזה לפעמים טעם לפגם. כשמישהו מסתכל על זה מכיוון של 'לא באתי ללמוד, אלא ליהנות מהמים, מהדשא ומהציפורים'" "...כמות לא מבוטלת של שיעורים מתנהלים בצורה לא ראויה למכללה אקדמית, מה שגורם לתחושה של רמה נמוכה באופן כללי... דרושה דחיפה ויוזמה מצד המכללה ליזום כנסים, הרצאות ופעילויות אחרות כדי ליצור גיבוש וסגירת פע רים ביחסים בין יהודים לערבים..." )גלי בן דב( "...יש פה בעיה תרבותית, האנשים עובדים למען עצמם ולא למען החברה... דווקא בפריפריה יש לנו הכוח כציבור 'חזק', לתת מאיתנו למי שזקוק לעזרה... ברור שלא קל להיות סטודנט שמתרוצץ בין הלימודים, העבודה ושאר העיסוקים, אבל זה לא סותר את זה שאנחנו יכולים לתת בגד לנזקק או לסייע לנפגעי תקיפה מינית..." )עופר סגל( "...אין חשק לארגן פרוייקטים, ללמוד ולהתפתח. יש רמת ציניות גבוהה... הבחירה בשינוי היא בחירה קשה, אז מעדיפים להתייאש... איכשהו, בתחושה, קורה כאן משהו בעייתי גם מצד הרמה הממונה וגם ברמת הסטודנטים. לא ברור מי מזין את מי, אבל מה שנדמה הוא שכל צד מאשר לשני לא להתפתח. ההנהלה מצידה רואה את הסטודנטים שלא באים ללמוד יום שלם, ומקבלת את זה בשיוויון נפש. הסטודנטים רואים באישור הלא פורמאלי של ההנהלה לגיטימציה לא להשקיע יותר מדי..." )נורית רז( "... דבר אחד נשמע יותר מכל הוויכוח היהודי-ערבי... תחושה של ניכור ואכזבה אל מול האווירה המזוייפת שסבבה אותי במכללה. רק לברוח מהמקום הזה... השפה היא כלי מאוד חשוב להיכרות עם הצד השני, אך, לצערנו, עד עכשיו אין קורסים אקדמיים, שמלמדים את השפה הערבית במכללה..." )עביר לחוד( דרורי. המודל: מסלול ההנדסה ובכן, הלימודים הסתיימו, החופש החל, וסי מני השאלה נותרו בעינם. החלטתי לא לתת לזמן להשכיח ולקבור את הדברים ביחד עם השנה שהסתיימה. פניתי לשנ בעה מרצים, ביניהם מנכ"ל המכללה, על מנת שיגיבו על הכתוב, ואולי יציעו פתרונות. מעדיף ללמוד את המקום "לפעמים אורח לרגע רואה כל פגע", אומר מנכ"ל המכללה הנכנס, ד"ר זאב דרורי. "מצד שני", הוא מוסיף, "תהיה צנוע ותשכיל לשבת בשקט, וללמוד ולאבחן את הדברים שלא רואים אותם על פני השטח, ורק אחרי זמן אפשר להצליח לחדור יותר עמוק ללב ארגון גדול כמו המכללה, שיש בו כמה רבדים - של סטודנטים והנהנ לה, קשר עם מכללות אחרות, עמק הירדן, והמכללה האזורית. אני מעדיף ללמוד את המקום לפני שאני מדבר, ולהיבחן במעשים". דרורי החל את תפקידו לפני חודשים ספורים. הוא איש צבא בכיר, שכיהן בתפקידי חינוך רבים. על אף צניעותו, והכרה ראשונ נית בלבד עם המערכת, הוא מוכן להתראיין ולהשיב. זהו הראיון הראשון, שהוא מעניק לכלי תקשורת במסגרת תפקידו החדש. "דרושה תגובה אקדמית ותגובה מינהלית", פותח דרורי את דבנ ריו. "ישבתי על זה עם הנשיא, ואנחנו בראש אחד. זה עלה אפינ לו במועצה האקדמית של המכללה, סביב הנושא המרכזי כיצד מייצבים את המכללה, שהנושא הלימודי הוא בעדיפות עליונה, האיכות של המרצים, השיעורים והדרישות מהסטודנטים היא רמה אקדמית סוף שנה: שלב הסיכומים אל תוותרו למפריעים מרבית המרצים מתעלמים מהפרעות בכיתה לא בטוח שזו הדרך אני מאוד אוהבת את המכללה. אני לומדת כאן המון, ולא רק מהלימודים. היופי והשלווה באיזור משפיעים על האווירה ועל הלך הרוח במכללה. אבל לא הכל ורוד. ואם לקרוא לילד בשמו: אין כאן דרישות מינימאליות מהסטוד נטים להתנהגות בסיסית. אין ספק שרמת המרצים והדרישות מן הסנ טודנט הן ברמה אקדמאית גבוהה, אבל כמות לא מבוטלת של שיעורים מתנהלים בצורה לא ראויה למכללה אקדמאית, מה שגורם לתחושה של רמה נמוכה באופן כללי. זה נכון שמדובר בציבור סטודנטים ואין צורך להעביר אותו סדרת חינוך, אך מן הראוי, שתהיה דרישה לכך מצד המערכת. מרבית המרצים מתעלמים מהפרעות בכיתה. די ברור, ובצדק, שלא מעניין אותם להתעסק עם משמעת וזה ממש לא התפקיד שלהם, אבל כשהדבר משפיע על רמת הדיון ועל מהלך השיעור, כנראה שאין ברינ רה. בנוסף, בולטים הריחוק וההפרדה בין המגזרים במכללה. למרות הכנ וונות הטובות של רבים מן הסטודנטים, דרושה דחיפה ויוזמה מצד המכללה - ליזום כנסים, הרצאות ופעילויות אחרות כדי ליצור גיבוש וסגירת פערים. המון סטודנטים, שלקחו על עצמם ליזום ולהקים פרוייקטים בתנ חומים שונים, זכו לחוסר שיתוף פעולה מצד המכללה, שלעיתים אף הערימה עליהם קשיים נוספים ולא גיבתה אותם, עד שנאלצו לסגת מהתוכניות שלהם. אני חושבת שמעבר לכך שהמכללה היא מוסד לימודי, היא מוסד מחנך. במקום לנצל את העובדה שמדובר במקום המפגיש בין כל המגזנ רים והסקטורים בחברה, ולנסות לגשר על הפערים )שהם, הרי, מיקרונ קוסמוס של הפערים בחברה(, היא משיגה את ההיפך. למערכת החינוך האקדמאית תפקיד חשוב בעיצוב החברה בעתיד )הקרוב(. והמכללה, למען הסר ספק, היא חלק ממנה. התנדבות זו לא מילה גסה אין כמו ההרגשה של מתנדב, שיודע כי המעט שעשה, גרם אושר לאדם אחר בימים בהם הרציונל השולט הוא לא ללכת להיות מורה או לתרום לקהילה, אלא ללמוד מקצוע נחשב כדי שיהיה כסף וחיים מוצלחים ברור שמעטים הם הסטודנטים שמתנדבים. יש פה בעיה תרבותית, האנשים עובדים למען עצמם ולא למען החנ ברה. מדיניות ההפרטה מביאה למצב האבסורדי של איש לביתו, ומי שאמון על החינוך הוא המורה שמקבל שכר רעב. מערכת החינוך לבדה אינה יכולה, ואני בתור איש חינוך, שעשייה למען הקהילה היא הייעוד שלי בחיים, יודע שצריך לגרום למודעות יותר גבוהה בקרב הסטודנטים, הקהילה בה אני חי. אנחנו חלק בלתי נפרד מהקהילה בה בחרנו לחיות. דווקא בפנ ריפריה יש לנו הכוח כציבור "חזק", לתת מאיתנו למי שזקוק לעזרה. התיישבות כמו איילים, שעושים עבודה מבורכת, או אפילו סטודנטים שיעברו לגור בבית שאן מאפשרים לילדים לראות בנו גורם מעודד ומחזק. הם יראו שאפשר אחרת. כשיתקרבו לסטודנטים, יבינו שבמנ קום להישאר ברחוב, אפשר לתעל את היכולות שלהם לדברים טובים. זה ימנע עבריינות ויחולל תהליך של הפרייה הדדית. אין כמו ההרגשה של מתנדב בקהילה, שיודע כי המעט שעשה, בין אם זה בצביעת בית או בעזרה לעולים חדשים, גרם אושר לאדם אחר. בפעם הבאה, הוא כבר יביא את החבר'ה שלו. ברור שלא קל להיות סטודנט שמתרוצץ בין הלימודים, הענ בודה ושאר העיסוקים, אבל זה לא סותר את זה שאנחנו יכולים לתת בגד לנזקק או לסייע לנפגעי תקיפה מינית. הנתינה היא דבר שחוזר אליך מייד. זו ציונות עבורי. עופר סגל, סטודנט לסוציולוגיה ומדעי המדינה סטודנטים וקהילה צריך להילחם כאן בשביל ללמוד יש אנשים טובים במכללה, שיכולים לעשות הרבה דב רים, אבל אין להם כוח. אין מוטיבציה אמיתית. מהסביבה האישית שלי אני חשה שאין חשק לארגן פרוייקטים, ללמוד ולהתפתח. יש רמת ציניות גבוהה )'מה, אני אסע לשדרות? מה ולי ולהם'(, יש הרגשה ש"אני האדם הקטן" שבאמת לא יכול לעשות יותר מדי. וזה מחזק את תחושת "מי אני שאשפיע", אי אפשר לשנות את העולם. ולומר דברים כאלה, זה הרבה יותר קל מאשר לקום ולעשות. כשהמצב קשה, יש שתי אופציות: הראנ שונה היא לקום ולתקן, והשנייה היא לשבת ולהתלונן. הייאוש אצל הצעירים פה הוא כבד. הבחירה בשינוי היא בחירה קשה, אז מעדיפים להתייאש. והכי גרוע זה שגישה כזאת רק מקשה על האנשים שכן מוכנים לעשות. ברמה הפסיכולוגית אנחנו מקבלים "אי שור" שהעולם דפוק, ושזה בסדר שנשב וננ בכה על החיים המסובכים שלנו. האיזור הזה הוא מאוד כיפי, מתחדש וצנ עיר, אבל הלימודים פה זה לא הצד החזק. זה לא נורא בעיניי. אני לא למדתי בשומקום אחר בארץ. איני יודעת מה קורה שם ואיני יודעת אם שם לומדים יותר. אבל איכשהו בתחושה, קורה כאן משהו בעייתי גם מצד הרמה הממונה וגם ברמת הסטודנטים. לא ברור איפה הביצה והתרננ החלטנו לצאת אל הסטודנטים ולשמוע את הקולות מהשטח. נושאים רבים עמדו על הפרק, ומתוכם התמקדנו בארבעה בולטים. ארבעה סטודנטים, ארבע שאלות קשות: גולת ומי מזין את מי. אבל מה שנדמה הוא שכל צד מאשר לשני לא להתפתח. ההנהלה מצידה רואה את הסטודנטים שלא באו להשקיע, אלו שיוצאים לדוריס ולא באים יום שלם ללמוד, ומקבלת את זה בשוויון נפש. הם כאילו מבינים את זה ולא דורשים יותר מדי. כך יוצא שכמעט כל אחד כאן יכול להוציא תואר. הסטודנטים מצידם רואים באישור הלא פורמאלי של ההנהלה לגיטימציה לא להשקיע יותר מדי. מי שלא רוצה ללמוד, שלא ילמד, אבל שלא יפריע. נדיר לראות מרצה ששם גבונ לות, לעומת הרוב שיבליגו, או שיגידו במנ קרה של התמודדות עם כיתה כמעט ריקה - "לא נעים" מאלו שיפספסו, ויבטלו את השיעור. "השקט ללמוד זה סלוגן טוב. לקום בבוקר לראות ירוק ולשמוע ציפורים, לשבת על הדשא ולקרוא מאמר בפילוסונ פיה, הם תנאים אידיאליים ללמידה, למי שרוצה. הנמנום הזה שרואים כאן היה מתנ קיים אצל מי שזה הטבע שלו גם לו למד באוניברסיטה. העובדה שכאן זו מסה קרינ טית ושזה משפיע גם על האחרים ועל התנ חושה הכללית, היא הדבר שבהחלט יש לו משמעות דומיננטית. יש אבסורד שאדם שרוצה ללמוד כאן, צריך להילחם על זה, ולא להיפך. למשל, כשאני מגישה בזמן למרצה ועשרה אחנ רים מאחרים, ובגלל זה דוחים הגשה - זה פשוט לא פייר, זה ערכים וחינוך שגויים. אז גם מצד הרמה הממונה יש בעייתיות, הם מעדיפים לא להיות אחראים ולא לעמוד בכללים. נורית רז, סטודנטית לתקשורת איכות אנושית ההזדמנות שלנו בכנות, הדבר שהכי גורם לי לחייך הוא כאשר אני רואה סטודנטים יהודים וערבים לומדים ביחד, צוחקים ביחד, גרים ביחד בדירה זה מרגיע אותי ונותן לי תקווה לגבי מה שקורה במדינה כולה יחסי הגומלין בין סטודנטים ערבים ליהודים במסגרת הלימודים במכללה הם טובים, יחסית. לא הרגשתי כך כשרק הגעתי הנה. בשנה הראשונה היתה לי תחושה של ניכור ואכנ זבה אל מול האווירה "המזויפת" שסבבה אותי במכללה. תחושה זו הספיקה בשביל לגרום לי לחשוב על לעזוב. רק לברוח מהנ מקום הזה. אני זוכרת היטב, גם עכשיו, את כל הפנ טפוטים והסטיגמות ששמעתי במסדרונות. חלק דיברו על הלימודים, על הקורסים, המרצים, ואפילו על הסטודנטים האחרים. אבל דבר אחד נשמע יותר מכל הוויכוח היהודי ערבי. כשבאתי ללמוד, הבאתי איתי כל מה ששמעתי על המקום הזה. הרגשתי שהייתי פה קודם, למרות שלא הייתי. הבנתי שיש מקום לשינוי, לפחות ברמה האישית. שינוי זה, מבחינתי, התחיל כבר בשנה הראשונה, עת גיליתי שיש מקום והזדנ מנות ליחסים טובים ומפגש דו קיומי בין שני הצדדים. דבר זה הפתיע אותי מאוד, כי לא הייתי מודעת למגוון הפעילויות, הסדנ נאות, ההידברות והשותפות של סטודנטים ערבים ויהודים, שהתקיימו במכללה. מחוויה אישית, אני רואה שכן קיים במנ כללה מפגש בין שני הצדדים, אך הוא אינו מספיק עדיין כדי לייצר אינטראקציות אמיתיות בין ערבים ליהודים בקמפוס. אני בטוחה, שישנם הרבה כלים שונים ומגוונים במכללה, שאפשר להשתמש בהם כדי לקרב בין שני העמים ולנ קדם את מערכת היחסים ביניהם. אפשר להתחיל בשפה. השפה היא כלי מאוד חשוב להיכרות עם הצד השני, אך לצערנו, עד עכשיו אין קורסים אקדנ מיים שמלמדים את השפה הערבית במכנ ללה. בנוסף לכך, עיתון מכללה בשתי השפות, הוא אחד הכלים החשובים, וצעד משמעונ תי לקידום היחסים בין ערבים ליהודים. גם באמצעות דיאלוגים אפשר להגיע לדו קיום והידברות בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. אדבר בכנות, הדבר שהכי גורם לי לחייך הוא כאשר אני רואה סטודנטים יהודים וענ רבים לומדים ביחד, שותים וצוחקים ביחד ואפילו שותפים לדירה. זה מרגיע אותי ונונ תן לי תקווה לגבי כל מה שקורה במכללה ובמדינה כולה. אני מאמינה שאפשר להתחיל מפה ומנ עכשיו, לפעול למען חיים משותפים, לחנך ולהכיר אחד את השני, כי יש טוב ורע בכל מקום ובכל עם. הכי חשוב לדעת, שיחסים טובים אפשריים, אם נניח לרגע את הפונ ליטיקה בצד. עביר לחוד, סטודנטית לפרסום ושיווק יחסי יהודים- ערבים - ידיעות כנרת

7 כזאת, שהיא מחייבת כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. "כאשר הולכים על הסלוגנים של שקט וצינ פורים מצייצות, יש בזה לפעמים טעם לפגם. כשמישהו מסתכל על זה מכיוון של 'לא באתי ללמוד, אלא ליהנות מהמים, מהשקט, מהדנ שא ומהציפורים', ההסתכלות הזאת לא נכונה. השקט נותן את שלוות הנפש כדי ללמוד". דרורי, מרצה בכיר, כתב עד כה חמישה ספרים. הוא טוען שאי אפשר לכתוב בלי השקט הנפשי והחיצוני, שמאפשר ללמוד. "השאלה היא איך קוראים את ציוץ הציפורים", הוא מסביר. "אסור שזה יפגע באיכות ובדרישות של המרצים. "הרף הגבוה ביותר מבחינה איכותית, הן באנ נשים, הן בחומרים, ובכל המשאבים, זהו הרף שכולם שואפים להגיע אליו. כאן במכללה הוא מסמל את לימודי ההנדסה, שמושקעים בהם המשאבים הכי טובים, והמרצים והפרופסורים הכי טובים. משקיעים כל כך הרבה בסטודננ טים, ודורשים מהם דרישות איכותיות, שמתוך 48 סטודנטים, נשארים 24. זו האיכות וזה הרף שאליו ישאפו כל המחלקות האחרות במכללה. "אם כל מקצוע לא יהיה באיכות הטובה ביותר, מהר מאוד מקבלים משוב מהחברה הישנ ראלית וממפעלי העבודה. והרצון הוא שכמה שיותר מהר כנרת תמצב את עצמה כמכללה איכותית, שדורשת איכות בכל תחומי הלימוד, ומכל סטודנט שיוצא מפה. "אני יודע שרגילים בישראל לבקר, להשמיץ, לפגוע ולהרוס, וזה גם חלקה הגדול של העיתונ נות. אני לא אומר שאין מקום לבקר, אבל אני נמצא פה חודשיים שלושה, ואין לי ביקורת על מסלול לימודים. לא ראיתי עדיין אף שיעור". דרורי מתכוון ללמד פה, ולהעביר סמינרים שהוא מלמד באוניברסיטת חיפה. בעתיד, בתונ כנית לימודים שתחצה את כל מערך הלימודים, הוא מקווה, כוונת הנשיא היא שכל סטודנט שינ למד כאן, יחוייב בקורסים של מדינת ישראל, היסטוריה ונושאים חברתיים. התוכניות מעניינות מאוד, והשאיפות עוד יותר, אבל מונחות לפניך טענות עכשוויות של סטודנטים, שמרגישים שהאווירה במכ ללה אנמית, שלמרצים לא איכפת. איך יוצ רים אווירה לימודית, מקיימים פרוייקטים, דוחפים קדימה? "אין לי ספק, שנצטרך לקיים דיון חריף ונוקב עם המרצים סביב הנושא הזה, לאן הרוח נושבת מבחינת רצינות, אכפתיות וסדר. אפשר לשנות את הרוח בעזרת עבודת צוות, וזה מחייב כנס לקראת שנת הלימודים, והגדרה לנורמות התנ נהגות ולימוד, שמחייבות את כל המרצים. "בלימודי ההנדסה אין בעיה כזאת, כי שם יודעים שמי שלא יגיע או יפריע, לא יסיים מהנדס. מי שלא עומד בסטנדרטים, לא יסיים. תקבע האיכות, ולא הכמות. "זה לא צבא", מודה דרורי, ואולי גם קצת מצטער שלא, "ואי אפשר להכריח אף סטודנט לרצות באמת ללמוד, במקום להיות פה רק כדי להשיג תואר, אבל צריך להגיע לתובנות עם המרצים, ומצד שני גם עם הסטודנטים עצמם. במועצה האקדמית יצטרכו לקבוע סטנדרטים גבוהים יותר, מבחינת דרישות, נורמות התנהנ גות ואיכות". הזדמנות שווה לשני הצדדים לאחר שלושה חודשים, רק עוד מרצה אחד, ד"ר שי ענבר, חזר עם תגובה. הנה המכתב ששלח ל"ידיעות כנרת", כלשונו: "נושא מערכת היחסים בין יהודים לערבים במכללה הוא נושא חשוב מאוד. "חשוב להדגיש כי אין מדובר בנושא ייחודי למכללה שלנו. הנושא הוא חלק ממכלול היחנ סים בין יהודים לערבים בישראל, וקיים במוסנ דות אקדמיים אחרים בדרגות עוצמה שונות. "ייחודי אולי במכללת כנרת הוא ההרכב של האוכלוסייה במכללת כנרת חלק יחסי גדול יותר של סטודנטים ערבים וזו הזדמנות. ההזדנ מנות איננה רק לסטודנטים הערבים! אני רואה בכך הזדמנות גם לסטודנטים היהודים וגם למנ כללה בכללותה. "שיוויון הזדמנויות הוא אחד מכללי היסוד של חברה דמוקרטית. הסיטואציה במכללה יכולה ליצור שיוויון הזדמנויות, עד כמה שהדנ בר נשמע מוזר. גם אם החברה מתכוונת, ורוצה לאפשר שיוויון הזדמנויות לאוכלוסייה הערנ בית, המצב האובייקטיבי הוא בעייתי. "האלמנט הבולט הראשון הפוגע בשיוויון ההזדמנויות הוא השפה. בעניין זה הערבים הם בנחיתות ברורה בכל אורחות החיים, ובוודאי בלימודים אקדמיים. גם העובדה שהערבים הם מיעוט בקרב הציבור היהודי הדומיננטי, היא עמדת נחיתות נוספת. ועוד לא דובר על נושא הסכסוך, המאפיל על כל יתר הנושאים. "למכללה יש הזדמנות לצמצם את המגנ בלות הללו, בקידום תוכניות, אשר יאפשרו לאוכלוסייה הערבית להתקדם בצורה טובה יותר. "קידום השיוויון בין ערבים ליהודים איננו רק עניין לקבוצה הערבית אלא גם לקבוצה היהודית. לא מדובר ברווח רק לצד אחד, ובנ וודאי לא על חשבון השני. היכרות אמיתית בין שני הצדדים ממצב של שיוויון היא רווח לכולם פרטים וקבוצה. אל תוותרו למפריעים! "אני מסכים כי יש לקבוע כללים ברורים של מותר ואסור לסטודנטים במהלך שיעור. היום, שלא כמו לפני אי אלו שנים, לסטודננ טים יש תחושה שמותר הכל, וכאן נושא הכנ ללים צריך להיות ברור וחד משמעי. אך ישנה סוגיה של שיתוף סטודנטים במהלך השיעור, כדי להפוך אותו יותר מעניין, ואז הגבולות "זה לא צבא, ואי אפשר להכריח אף סטודנט לרצות באמת ללמוד, במקום להיות פה רק כדי להשיג תואר, אבל במועצה האקדמית יצטרכו לקבוע סטנדרטים גבוהים יותר" פתוחים יותר. "אכן המעבר בין שני החלקים לפעמים מבנ לבל הן את הסטודנטים והן את המרצים. אולם, לדעתי, יש לנסות לקיים דיאלוג בשיעורים על מנת לאפשר עניין והפריה הדדית תוך שמינ רה על כללים הגיוניים של סדר, משמעת וכבוד הדדי". אם לא יגידו, איך נדע? שתי תגובות הן עניין מאכזב. לא לכך צי פיתי, וכמעט חשבתי לוותר על כתבת המשך, וכי מה ייכתב בה, תהיתי. ובכן, דפים ריקים הם תגובה, ולעיתים חזקה וברורה יותר מתגובה כתובה. אילו יכולתי לכנ תוב עכשיו כותרת ולהשאיר דף חלק, הייתי עושה זאת. כי מגיע לנו להבין, ולנסות ביחד ליצור פה חיי רוח ויצירה פוריים. מוסד אקדמי מורכב מסטודנטים וממרצים גם יחד, ורק יחד, דרך דיאלוג משותף, נוכל ליישר סימני שאלה. הסטודנטים דורשים יותר - חינוך, חברה, עשייה ופיתוח. סביר שגם המרצים רוצים יותר, אבל אם לא יגידו כלום, איך נדע? הכי זול? אצל ההורים רק אחרי שיוצאים מהבית ומתחילים לערוך את הקניות לבד, מבינים כמה היה נוח פעם, אצל אמא "ידיעות כנרת" כיתת רגליים בין המכולות והסופרמרקטים באיזור, ומצא את הסל הכי זול בעמק וזיכרו: סוף קנייה במחשבה תחילה טורעאן כל בו תל קציר מסדה דגניה א' בית שאן אשדות אפיקים לנופש סניף "יש" יעקב איחוד חלב קרטון גבינה 5% גבינה צהובה עמק 9% פסטה אין לחם פרוס מלפפונים עגבניות ביצים נס קפה עלית שמפו פינוק קוקה קולה אין 7.49 אין נסטי דיאודורנט אין Dove או Axe סה"כ אבל אבל 15% הנחה אבל לא היה לא היה לבעלי לא היה דיאודורנט נסטי כרטיס = לחם פרוס ולא נסטי לימודים, עבודה, מעט שעות שינה, בילויים, ובמקרה הטוב זוגיות. ככה בערך נראים חיי הסטודנט הממוצע במהלך השנה, כשאחת הב עיות המרכזיות של כולנו )אם אינכם נמנים עם הבנים של אריסון ושות'( היא תזרים המזומנים. רובנו תלויים בהורים בדברים מסויימים )אין ספק, הבית של ההורים הוא המקום הטוב ביותר בעולם לעשות בו קניות(. אבל כאשר מתייצבים בפני הקופה הלא ממש מרחמת במכולת, יוצאים בדרך כלל עם הרגשה ששילמנו הרבה וקנינו די מעט. חמושים בהרגשה הזאת, וגם בעט, דף ומוטיבנ ציה, יצאו בשבועות האחרונים מיטב בחורינו מכינ תות העיתונאות אל השטח. המטרה: לברר מהו סל המחירים הטוב ביותר בשביל הסטודנטים בעמק. לפני שמתחילים, יש כמה דברים שכדאי לקחת בחשבון. רשתות השיווק למיניהן יכולות להרשות לעצמן מחירים נמוכים במקצת, עקב הגב הכלכלי שלהן, משהו שלא ממש ניתן לצפות ממכולות פרנ טיות. לצערנו, אין בעמק רשת שיווק גדולה, ולכן המחירים כאן יותר יקרים. יחד עם זאת, אין ספק שהכלבואים הקיבוציים מספקים חוויה. הם מעוררי נוסטלגיה, פשוטים, ביתיים, תמיד מספקים רכילות עסיסית על "החברים", ואם תפשפשו - תמצאו מוצרים מגניבים, שבחיים לא הייתם מוצאים במכולות גדולות. עוד עניין חשוב הוא לחפש מבצעים והנחות על כל דבר, ולפעמים אף "לרדת" מעט ברמת החיים שהיינו רגילים אליה, כשגרנו תחת הגג של ההורים. הנה כמה עצות לסטודנטים בעניין הקניות הבסיסיות, שניתנו על ידי האתר אקונומיסט - האתר המקיף לכלכלה ופיננסים בישראל: 1. אל תצאו לקניות על בטן ריקה. כשרעבים, נוטים לקנות כמויות גדולות יותר. בנוסף, אנחנו גם מתפתים לקנות חטיפים יקרים, כדי לספק את הרעב שלנו. זו הסיבה לכך, שבסופרמרקטים תמיד שמים חטיפים ומשקאות ליד הקופות. 2. הכינו רשימת קניות מראש, ותדבקו בה. תנו לרשימת הקניות שלכם להנחות אתכם בזמן הקנ ניות. דבקות ברשימה תעזור לכם לקנות פחות דברים, שאתם לא באמת צריכים, ותעזור לכם לסיים את הקניות שלכם מהר יותר. 3. השתדלו לקבוע מראש את תקציב הקנייה. קביעת תקציב מוגדר, לפני שנכנסים לחנות, תענ זור לכם לדבוק ברשימת הקניות שלכם. כשתיגשו לקחת מוצר שלא ברשימה, תצטרכו לחשוב פענ מיים, כדי לא לחרוג מהתקציב. 4. נצלו מבצעים על מוצרים שאינם מתכלים. קנו כמויות גדולות יותר ממוצרים, כדוגמת נייר טואלט, אבקות כביסה וחומרי ניקוי, כאשר הם במבצע. אחרי הכל, אתם בדרך כלל משלמים בתנ שלומים, וממילא תצטרכו לקנות אותם שוב עוד לפני שהתשלום האחרון ירד. 5. זיכרו: לא כל מה שגדול יותר - חסכוני יותר. לא תמיד אריזות גדולות יותר באמת זולות יותר. לפעמים, שתי אריזות קטנות עולות פחות מאריזה אחת גדולה. תשוו ותבדקו. יש דרכים רבות לחסוך, ואחד הדברים הפשוטים הוא לזכור לעצור את עצמכם לפני בזבוז מיותר. קבעו מספר ימים, שבהם תצאו לשתות בירה, ובנ כלל - קומו קצת יותר מוקדם ותכינו סנדוויצ'ים. זה זול, טעים ולא קורע את הכיס. השתתפו בהכנת הכתבה: אסף נחום, ענבל אשכנזי, אדווה ישראל, סתיו ספיבק, לירן זינגר, שני שחם, גלי בן דב, נורה סבח, מיטל נעימי, רואי ג'ורנו. ידיעות כנרת -

8 בכל זאת, הריחוק הז אתה נפגש עם אחר, שמדבר שפה אחרת, וזה מוזר, ואתה חושב שהוא נחמד, אבל אתה מפחד להתקרב אליו נורה סבאח מספרת על עולמה של סטודנטית ערבייה בכנרת אחרי שהרגשתי שלא אכתוב יותר וח שבתי לפרוש מעבודתי כסופרת, חזרתי מהחלטותיי הקשורות בנושא זה. כולנו עכשיו עומדים על אותו סולם, כדי להגיע לרמה מכובדת בלימודים ובנ חיים. כולנו רוצים לסיים את שנות הלימודים בהצלחה ולנוח מכל העבודות. כולנו מתעוררים מוקדם בבוקר ומחכים לאוטובוס שאולי יעבור מבלי שיעצור, או שניאלץ לעמוד כל הנסיעה. ממבט ראשון הכנרת היא מקום נהדר ללמוד לצידו, אך מהר מאוד זה עובר להיות מקום נהדר למאוהבים וגם לאוהבי הטבע. לשבת מול הכנרת ולהתחיל לכנ תוב ולקוות, כמו שאני עושה עם כל גל שנוצר. בשנה הראשונה מתגלים הרבה קשיים שקשה להתגבר עליהם, ובמיוחד קשיי השפה. אני כמובן מדברת על אלה שהשפה העברית היא לא שפת האם שלהם, אך עם הקריאה המרובה והקשרים הבינ נאישיים אפשר להתגבר גם על הקושי הזה. הבעיה היא שאני מאוד קשורה לשפה הערבית, ושום שפה אחרת לא יכולה לתפוס מקום בדמיון שלי. הרגשתי מוזר פתאום, ונוספו על כך הלחץ הנפשי והעייפות, אבל למרות המחשבה שבנ חרתי את המקום והמקצוע הלא נכונים ושלא אוכל לעשות שום דבר - התגברתי. אם אתה לאומני, זאת בעיה גדולה בשבילך, כי לא תצליח להתגבר על ההרגשה של למה אתה כאן, ולמה אתה מדבר בשפה שהיא לא השפה שלך, ולמה אתה לומד דברים שאתה לא צריך ללמוד. חלק יסתגלו, חלק ימרדו, אבל בסופו של דבר כמעט כולם נכנעים. הם הרי באו ללמוד כדי להגשים חלק מחלומותיהם. פחד וחוסר בטחון להתקרב לאחר ראיתי, ואני עדיין ממשיכה לראות את המקום הזה כמקום מפגש התרבויות ומ פגש העמים. אתה נפגש עם אחר, שמדבר שפה אחרת, וזה מוזר, ואתה חושב שהוא נחמד, אבל אתה מפחד להתקרב אליו, או אפילו לפחות לדבר איתו כמה מילים, ולהרגיש שאתה יכול לדעת איך הוא חושב ומה נקודת ההסתכלות שלו כלפיך. זאת ועוד דברים שרצים בראשים שלנו, אך כולנו נתפנ סים לנקודה אחת: הפחד וחוסר הביטחון העצמי מלהתקרב לאחר. באחת ההרצאות ביקשה ממני אחת הסטודנטיות הערביות לקחת ולצלם את החומר, ונתתי לה בשמחה. אבל היא חזרה מהחלטתה, ושאלה אם היא יכולה לצלם מבחורה יהודיה שיושבת לידי. היא היססה, ולא העיזה לבקש. הרגשתי חצויה. הרגשתי שאנחנו שני עמים מפוצלים, למרות שאנחנו חיים במשך 60 שנה ביחד. באחד המפגשים שלי עם אחת הבחורות היהודיות, שאלתי אותה איך הולך לה בלימודים. היא ענתה שיש במכללה הרבה סטודנטים, והרנ בה פעמים בהפסקות היא לא מוצאת מקום לשבת בו - אך הלימודים טובים והיא מתנ גברת על הקשיים עם הזמן. הקושי העיקרי מבחינתה הוא שהיא עברה מהמרכז לצפון, והרבה דברים השתנו אצלה. לגבי הקשרים שלה עם ערבים במכללה, היא אמרה שאין לה עדיין קשרים איתם. האי גם הודתה, כי אם תצטרך, תעדיף להשלים חומר מיהודי. זה טבעי לגמרי שהשנה הראשונה בלינ מודים תהיה הקשה מכולן. לא רק מבחינת לימודים, אלא גם בחיים, באהבה, ובעבודה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לקבוע לנו מטרות, ולהתקדם לפי המטרות האלו. אם אנחנו נכשלים בהתחלה - בטח נצליח בהמשך. יותר מ 60 שנה חלפו, ואין שום פיתרון. הפיתרון הוא שנפריד בין פוליטיקה לבני אדם כמונו... לכולנו אותה סקרנות להכיר אחד את השני... אבל פחד, ביישנות ואולי שנאה מונעים זאת השפה היא הדבר הכי קשה להתמודדות. כך גם אני הרגשתי בשנה הראשונה, אבל בעזרת קריאת ספרים, עיתונים, הקשבה בהרצאות ויצירת קשרים עם דוברי השפה - אתם יכולים להתגבר - ידיעות כנרת

9 ה... في السنة األولى... سوف أبدا... بعد أن شعرت بأنني لن استطيع الكتابة وبأنني سأعتزل مهنتي " ككاتبة" قررت أخيرا العودة إلى سالف عهدي والتراجع عن جميع قراراتي بخصوص هذا الموضوع فأجد بأنني وسط صخب كبير من األمور فبالتالي ال أجد نفسي بين كل تلك األمور ولكني استطيع بين الفينة واألخرى أن أجد بعضا من نفس باتت تعتبر نفسها موجودة بحفظ وباسم ما ال تدركه قط ولكن في النهاية نحن هنا! تبدو مقدمة طويلة لرسالة لست ادري أن كانت ستجد من يقراها ولكننا دوما على ذات الدرجة من األمل فال تخلو الدنيا من القارئين! كلنا اآلن نقبع على ذات السلم الذي يطمح إليه الجميع وهو الحصول على أفضل مكانة في الدراسة وأيضا في الحياة أو على األقل إنهاء هذه السنوات بنجاح والتخلص من عبء الوظائف وتحمل االستيقاظ باكرا وانتظار الباص فربما سيمر من أمامي اليوم دون أن اصعد فيه وربما أيضا سأصعد واقفا فال مكان يتسع لمخيلتي ولعقلي الذي احمله في راسي وأحيانا في جيبي أو محفظتي هذه الدنيا علينا تحملها! يبدو جميال البحر للدراسة ولكنه ما يلبث إال أن يكون مكانا رائعا للحب وملتقا جميال لعشاق الطبيعة.هي فكرة جميلة بان تجلس وتكتب هناك وبان تنتظر أمال كما افعل أنا مع كل موجة قادمة من ذلك البحر األزرق وان كان ازرقا أصال! في السنة األولى يكون من الصعب تجاوز الكثير من األمور ومن أهمها اللغة, أتحدث هنا عمن يحملون في طيات حياتهم لغة بغير اللغة العبرية ولكنهم مع استمرار المطالعة إن كانت الحرة أو داخل نطاق التعليم والمخالطة يستطيعون تجاوز هذه األزمة إن صح التعبير أما عن نفسي فقد وجدت صعوبة في ذلك كوني متعلقة جدا باللغة العربية وال استطع اتخاذ غيرها في مخيلتي وتفكيري ولكني اعتدت على ذلك واستطعت بقليل من المطالعة واالختالط أن اجمع بين االثنتين. شعور بالغربة والضغط النفسي وإرهاق كامل حتى انك تصل لمرحلة تشعر فيها بأنك اخترت المكان والموضوع الخطأ ولست بقادر على فعل أي شيء ولكنك في النهاية ستتأقلم مع كل ما هو غريب وجديد وان كنت وطني فهنا المشكلة فلن تستطيع التخلص من الشعور لما أنت هنا ولما تتحدث بغير لغتك ولما تتعلم أشياء ال يجب أن تتعلمها أو هي مختلفة عن عالمك وبيئتك ربما ستحاول التمرد وربما ستحاول التعايش ولكنك نهاية ستخضع ألمر واحد وهو انك جئت هنا لتدرس ولتحقق بعضا مما حلمت. كنت وربما مازلت اسمي هذا المكان التقاء الحضارات أو حتى التقاء الشعوب وال اقصد العشاق أبدا فأنت تلتقي بشعب آخر يتحدث بلغة أخرى ولهجة مختلفة تراه غريبا فتنظر إليه كما لو انه شيء جديد جميل ولكنك تشعر بالخوف من االقتراب منه أو حتى التحدث إليه بكلمات بسيطة تجعلك تستطيع أن تعلم كيف يفكر وماذا تعني أنت بالنسبة له وماذا يكتب وماذا يحب وكيف يتصرف يبدو لبقا أو همجيا كلها أمور تدور في رأسنا جميعا ولكننا نبقى عند نقطة واحدة الخوف وعدم الثقة بالنفس من االقتراب فهل يصدني! كنت في إحدى المحاضرات فقامت إحداهن بسؤالي إن كانت تستطيع أن تأخذ مني مادة المحاضرة فأخبرتها بكل سرور ولكنها تراجعت لشيء في نفسها وعادت لسؤالي إن كانت تستطيع أن تأخذ المادة من يهودية تجلس بجانبي فأجبتها تستطيعين سؤالها فقالت وهل ستعطينني فقلت لها ولما ال اطلبي منها فقط ولكنها تراجعت أيضا لخوف في نفسها ولشيء ما جعلها أمام حاجز أن ترفض هي أن تعطيها.ولست أقول في أنها مخطئة في شعورها ولكنني حينها شعرت بشيء غريب وشعرت كم نحن شعبان متفرقان بالرغم من عيشنا معا طوال ستين سنة مرت ولست ادري حال لحصول التقارب. وفي لقاء آخر مع فتاة يهودية كنت قد تحدثت معها بلقاء سريع وقد سألتها عن التعليم والصعوبات التي تواجهها والعالقات بين العرب واليهود وقد قالت في هذا النطاق : " أالحظ كثرة الطالب في هذه الكلية نسبة لمساحتها الصغيرة حتى أنني ال أجد مكان للجلوس في الفسح بين المحاضرة وألخرى أما بالنسبة للتعليم فهو جميل هناك بعض الصعوبات ولكني استطيع التغلب عليها وليس لدي مشكلة إلى اآلن ".أ كملت متابعة: " كان من الصعب التأقلم هنا كوني من المركز واألمور مختلفة عما اعتدت ولكني استطيع التغلب على ذلك وفي النهاية نحن في البداية وحاليا ال يوجد وظائف أو امتحانات فيبدو الوضع جيدا ولست ادري ماذا سيحدث بعد ذلك ". وبعدها قمت بسؤالها على عالقتها بالعرب في الكلية وان حصل لها شيء معهم مثال لقاء ما حديث معين فأجابت : " ال أبدا لم يحدث هناك أي اتصال وليس لوجود سبب ما إنما ألننا في بداية السنة واألسبوع األول من التعليم فلم تحدث بعد فرصة للتعارف ". وأيضا قمت بسؤالها إن احتاجت يوما مادة دراسية معينة فهل ستتطلب من العرب تلك المادة الخاصة بالتعليم. فقالت : " كفكرة لما ال ولكن أفضل اخذ المادة الدراسية من يهودي كونها لغتهم األم ومتحكمون بها أ كثر من العرب وخاصة الجدد ". من الطبيعي أن تكون السنة األولى من أصعب سنوات حياتنا وليس فقط في التعليم إنما أيضا في الحياة وفي الحب وفي العمل وفي كل شيء فهذه هي طبيعة الدنيا في بداياتها صعبة وحتى في نهاياتها صعبة ما علينا فقط هو تحديد أهدافنا والسعي وراءها وان فشلنا في البداية فأ كيد هناك نجاح قادم. نورا زهير صباح ידיעות כנרת -

10 קלאב הוטל, מחוז בנימין בתוך המעטפה שנושאת את חותמת צה"ל, מצא רואי ג'ורנו "הפתעה" - זימון למילואים ביו"ש אחרי התלבטות אם להתייצב או להשתמט, הוא בחר לעלות על מדים ולוותר על כל האופציות האחרות בסוף גם יצא מזה טור אישי מאת רואי ג'ורנו "ידיעות כנרת" אם יש משהו, שגורם לי להיות עצוב ומדוכא אחת לכמה חודשים, זו תיבת הדואר שלי. ולא, אני לא מדבר על חשבון הפלאפון או הישראכרט, אלא על אותה מעטפה מבויילת בחותם צבאי, שמבשרת לך שאתה חוזר ללבוש מדי זית. הכל בגלל אבא אבא שלי יודע, שברגע שאני מקבל את הבשורה, אני נכנס לחופה מופנמת ומסתגר בתוך עצמי. והוא, בתפקיד המודיע הלאומי, עושה זאת בזהירות, עקב החשש שלו מהתפרצות עצבים שלי וזריקת חפצים. "זה הגיע", הוא אומר בלחש. "מה הגיע?", אני שואל מבלי לחשוב. "החופשה", הוא עונה.,shit" אני לא מאמין, למה עכשיו? למה? עד שיש לי חופש מהלימודים? עד שהחיים שלי מתחילים להסתדר בנתיב הנכון? מה הם צריכים אותי? עשיתי כבר מספיק ימי מילואים השנה". ואני ממשיך בלי הפסקה לדבר אל עצמי, ולרטון כמו איזו פולנייה בערך חצי שעה. ככה זה היה גם בפעם האחרונה, שבה קיבלתי את צו הגיוס למילואים. ואז נרגעתי )לרגע(, התאפסתי על עצמי. אבל... עוד פעם אני ממשיך לקלל ולהתעצבן: "שיעזבו אותי החארות האלה, די, נמאס לי כבר, אני לא הולך". התחלתי לצעוק, עד שהתקשרו אליי משח"ל, כדי לבדוק אם אני צריך פינוי. פתחתי בעצבים את המעטפה הירוקה, ואז אני מגלה בפנים "הפתעה". פונקתי ב 21 ימי מילואים באיזור יהודה ושומרון - מתנת קלאב הוטל בנימין. איזה חמודים אלה, לא היו צריכים, באמת. ללכת, או לא ללכת תמיד דגלתי בפתגם "שונא מתנות יחיה" )במקרה הזה, תרתי משמע(. אבל הם התעקשו, והתקשרו יומיים אחרי זה לוודא את הזכייה. "שלום", נשמע הקול ממעבר לקו, "זה רואי ג'ורנו?", הוא נשמע בטוח. עניתי )כמו תמיד( "תלוי מי שואל". "משרד הקישור", הוא משיב )בטוח בחיוך זדוני(. "כן זה אני, ושתדע לך שזה לא פייר. אלה המילואים השלישיים שלי השנה, ואם יש משהו שאני שונא, אבל שונא לעשות זה מ- י-ל-ו-א-י-ם!". התנשפתי והתחלתי לחמש עצמי לקראת עימות נוסף, אך הדביל הזה מגיב בשקט ובלי התלהמות מיותרת: "תקנ שיב, ואני שונא דייסה, אז...". "חבל שככה אתה בוחר לדבר, בציניות", סיננתי לי בחצי פה. "צר לי שככה אתה מרגיש", הוא ניסה לנחם )בטח זה כתוב להם בדף מעל לטלפון הצה"לי: 'דבר חלש והתנהג בנימוס, גם כאשר שואגים עליך מעברו השני של הקו'(, אבל כמוך יש עוד מאות, אם לא אלפים, שהוזמנו למילואים. וגם הם, בדיוק כמוך, עסוקים בלימודים, בקריירה, במשפחה. אז ככה שאין מה לעשות - קוראים לך, אתה בא". "טוב", עניתי. "אז אתה בא?", הוא שואל ומחכה לשמוע תשובה חיובית. "נראה", עניתי, כשאני מנסה לעצבן ולהתגרות בו שוב. "אני רק רוצה להזכיר לך, שבמידה שאתה לא מתייצב - אתה עלול לעלות למשפט ולהישלח לכלא", הוא מאיים. "אני מודע להשלכות של המעשים שלי, אל תדאג". "טוב, אז שנה טובה שתהיה לך ולבני משפחתך", הוא מסיים את השיחה במשפט, שמזוהה יותר עם חברות הטלמרקטינג, שמנסות למכור לך בכוח מוצר שלא יהיה לו שום שימוש בו בעתיד. "שנה טובה?!", וואלה נכון. המילואים נופלים לי על ראש השנה וגם על כיפור. כבר השנה החדשה מתחילה ברגל שמאל. מה יכול להיות יותר גרוע מזה? - שאלתי כשפניי למרום. מתוך ניסיון כואב, אל תגידו את זה אפילו בצחוק, כי מייד אחרי זה נכנסתי עם הזרת הקטנה של הרגל השמאלית בפינה של הקיר. וכמה שזה כאב. טוב, אז מה עושים מכאן? מבריזים? או שכמו החננות של הכינ תה, אתה חושב לעצמך, "למה שאני אסתבך?". האפשרות השנייה נראית לי הגיונית יותר. מה אני צריך עכשיו לשבת באיזה תא עם בוריס או מוריס ולחגוג איתם ביחד את תחילת תשס"ט? לך, סיים עם זה, ותשכח שכל זה קרה )לפחות עד המילואים הבאים(. זה לא נורא הכנתי תיק, יותר נכון, מזוודה על גלגלים. אם כבר 'חופ שה', אז עד הסוף. והכנתי את עצמי נפשית לשלושה שבועות של תעסוקה מבצעית - שמירות, מחסומים, סיורים ו ש ל ל אטרקציות. המקטרגים יגידו שאני בכיין, ושהם עונ שים את זה כל הזמן ושלא תשמע אותם אף פעם בוכים או כותבים על זה טור. ת'אמת, לא איכפת לי מה הם אומרים. בא לי להיות בבית בחג הזה. בא לי לענ בוד עד הלימודים ולהרוויח קצת כסף. בא לי לרדת לאילת. בא לי לנסוע לחרמון או לירוחם )פשוט, אף פעם לא הייתי באף אחד משניהם( - ולא מעניין אותי שום דבר. מעצבנת אותי ההרגשה שאני פראייר, שיש כאלה שלא עושים בכלל מילואים, ושאין להם הצרה הזו על הראש - לעזוב הכל למשך חודש ולהתנתק. זה לא שרע לי שם. הכרתי אנשים חדשים, וכיף לי איתם מאוד, אבל הייתי שמח להכיר אותם בסיטואציה אחרת, ולא על קפה על הגז או על משחק שש בש קצר. העניין הוא, שהדיכאון באמת נעלם כשאני מגיע ליחידה. יכול להיות ששותפות הגורל עושה את שלה, ואני מתנחם בעובדה שיש שם מישהו שעזב אישה בהיריון, או אבא שמפספס את יום ההולדת של הילד שלו. נשמע רע, אני יודע, אבל צרת רבים היא תמיד חצי נחמה, איך שלא תסתכלו על זה. "מילואים זה דבר חשוב, אנחנו מגנים על המדינה, אין מי שינ עשה זאת במקומנו", מספר לי אחד החברים בפלוגה, ואז ממשיך בלהט בן גוריוני, "תאמין לי שבשבילי זו חופשה אשכרה, חופשה מאישתי, מחמותי ומהשיגעון של העבודה", הוא צוחק. כבר נגמר ואז זה קרה - תפנית בעלילה. בסיומו של היום השלישי למי לואים, נכנס קצין השלישות של היחידה ומודיע כי הפלוגה שלנו משוחררת. "יש!", אותו חבר צועק. "דובב, לאן אתה הולך?", צעקתי לעברו, לאחר שראיתי אותו נס על נפשו עם התיקים. "לחנייה, האוטו שלי שם", הוא צרח לי מרחוק. "אבל לפני שנייה אמרת כמה חשובים המילואים האלה", ניסיתי להישמע ציוני לפחות כמוהו. "כוסאומו מילואים, הולכים הביתה!", הוא ענה. "אבל רגע, מה איתי? מי ייקח אותי לבית שאן? הלו? מישהו?". כולם נעלמו לפני שהשליש יתחרט. לא היה עם מי לדבר. בסוף תפסתי טרמפ, שלקח אותי במזל עד עפולה. ב 13:00 כבר הייתי בבית, יושב על המחשב וכותב את כל החוויה הקצרה הזו. איזה כיף זה מינ לואים, נכון?! נ.ב: להזכיר לעצמי לא לערבב אף פעם דיאט קולה עם סוכריות מנטוס. אני מתנחם בעובדה שיש שם מישהו שעזב אישה בהיריון, או אבא שמפספס את יום ההולדת של הילד שלו. נשמע רע, אני יודע, אבל צרת רבים היא תמיד חצי נחמה - 10 ידיעות כנרת

11 הצילו, לקוח של שבת הסטודנטים שמתפרנסים מעבודה במסעדות ובבתי קפה מכירים היטב את הלקוחות המעצבנים של שבת הכל מגיע להם, שום דבר לא טוב בעיניהם, והמלצר הוא קורבן לגיטימי של הטיול שהתפקשש ושל הבגדים הרטובים עד כאן מאת שני שחם "ידיעות כנרת" היא החזירה את הכיסא למקומו, אחרי שגי רדה ממנו שאריות שוקולד סמיך. לקחה נשי מה עמוקה והרימה את העיניים. ואז נשימתה נעתקה, כאילו חזתה באסון שנלקח מתוך סרט אימה זול. היא ראתה אותם נדחקים בדלת, זיעה אל זיעה, בגד ים ורוד אל כתום פרחוני. אחרונים נכנסו תחנ תוני הבוקסר, שלא השאירו אף מקום לספק - יהיו בעיות. תמיד צודקים הם היו עשרה, והיא אימצה את החיוך הכי מזוייף שיכלה להעלות על שפתיה בעת מצו קתה. "צהריים טובים", אמרה בעווית פיה. "יש כיסא לתינוק?", האם התעלמה מברכתה. תינוקה היה שמוט על כתפה השרופה משמש, ירוקת צמיגית עיטרה את נחיריו. היא חזרה ובידה הכיסא המסורבל. פותחת, מיישרת, קושרת, ואף אחד לא נענה לבקשתה לענ זרה. הם בכלל לא שומעים. יום שבת, והם בחופש. ומגיע להם ההההההכל. "אפשר קנקן מים, אבל שיהיה ממש ממש קר, עם הרבה קרח. וואי, כמה חם כאן, אפשר להדליק את המזגן?" "אין לנו קנקן, רק כוסות. והמזגן על הכי נמוך". היא מכירה כאלה. הם מפוזרים בהמוניהם, גודשים את המסעדות ואת בתי הקפה, והיא מוכנה להפגזה ראשונה של יום שבת. "זה לא יכול להיות", האישה משמיעה טונים צונ רמים ראשונים, "מי זה כאן המנהל?". בחור מזיע, זה שלבוש "יפה" בחולצה מכופתרת )היחידה שמצא, ההיא מהחתונה של אחותו, שלרוב גם יהיה לבנבן עם בלורית מתנופפת(, ניגש אל השולחן שזה עתה חזר מהים: "כן גבירתי, כן אדוני, מה שתרצו, אני רץ רגע לאיקאה לקנות קנקן במיוחד בשבילכם. איך אפשר לפנק אתכם בינתיים? תרצו שהמלצנ רית תנשוף עליכם?". המלצרית אינה שומעת את השיחה האמיתית, אבל ידיו המזיעות והשלובות מאחורי גבו של המנ נהל סוחפות אותה לתשובתו שהמציאה. "תביאי להם 20 כוסות מים", הוא אומר, נרגש ומתוח. "אבל הם רק עשרה", היא מתמרמרת, "ושניים מהם שותים עדיין מבקבוק". "את יודעת שאין מה לעשות, הלקוח תמיד צודק. ותדאגי שתהיה להם על השולחן צלחת הפנ תיחים המיוחדת שלנו. עם תוספת של חציל בלימון ורימונים. הילד אוהב רימונים". אין רחמים הלקוח הישראלי. הלקוח הישראלי של יום שבת. הלקוח הישראלי שהגיע עם המשפחה שלו, שכמעט לא ראה אותם כל השבוע. הלקוח הישראלי - זה שיצא קצת מהבית, שעצר לרגע את השיגרה, שבא כדי ליהנות ולנוח, להתנ רענן ולשמוח? לא ממש. הלקוח הישראלי - שיצא מהבית רק כדי להתמרמר, לצעוק, לדפוק את המנ ערכת, להשיג סופלה בחינם. אני לא רוצה לשים אצבע מאשימה על המוני בית ישראל, כי יש גם מעטים שבסדר. אבל את אלה שמצליחים לסחוט דמעות מהמלצריות בלי רחם - את אלה אפשר להריח מרחוק, עוד מהאוטו, כשכפות רגליהם דורכות על האדום לבן בקצה המדרכה. לא רק המסעדה - גם הכביש שלהם, כי ביום שבת הכל מותר להם. "בחייאת, שים לי עין על האוטו לאיזה שעה. אני פה, תקרא לי אם תבוא ניידת", הם אומרים לשומר המבוהל בכניסה, שלא יודע מה קודם - לשים עין על המכוניות, לבדוק תיקים ברשלנות או להתמודד עם ההעלבות הבוטות של הנכנסים, על שהעז בחוצפתו לבקש שיפתחו את התיק. להיות מלצרית זה קשה, וקשה שבעתיים בשבת. זה מתחיל בקוקו מתוח, ממשיך בחולצה מוכתמת ומסריחה, בסינר מעיק ובנעליים סגורות ושחורות מדי להיות מלצר/ית זה קשה. קשה שבעתיים בשבת. מי שלא היה מלצר מימיו, לא יודע התפוצצות פינ זית, ורתיחה נפשית - מהן. זה מתחיל בקוקו מתוח, ובמקרי מבוכה עילאיים, מתווסף גם כובע מצחייה נוקשה, שנותן מראה של טיול שנתי בכיתה ז'; ממשיך בחולצה מוכתמת ומסריחה, כי המקום נותן רק שתי חולצות, ולכו תכבסו ביד מדי יום; גם הסינר מעיק, והנעליים סגורות ושחורות מדי. והמגש - הנשק האישי של המלצר, ואוי לו אם יפקיר אותו על איזה שולחן אפילו לרגע, שחס וחלילה, רחמנא ליצלן, תצא צלחת בלי מגש. יכולות לעמוד שש צלחות, 15 כוסות ועוד מיל ליון טאפסים, והמלצר יעמוד מול כל המנות, לא יידע מה לעשות וכיצד לנהוג, והרי אסור לו לגעת. והוא מבולבל ומגמגם, והברמן צועק עליו שיעיף הכל. "אני לא יכול! אני לא יודע איפה המגש שלי!", הוא יענה נרעד. כמה מגוחך וגרוטסקי. מה עדיף? שהלקוח הגם ככה עצבני יחכה עד שהמלצר ימצא את המגש, או שפשוט, כמו כל בן אנוש, ישתמש המלצר בזרועות השריריות שפיתח? )בעצם, יש רק יד אחת שרירית - היד של המגש כמובן(. האדם שמאחורי המגש המלצר הוא בורג. הוא תעתיק מושלם של חבריו המלצרים, חסר אופי ופנים. הוא כלי משחק, הוא משרת. אבל למעשה, הוא סטודנט שבא להרוויח את שכר הדירה והלימודים, כדי שיוכל אולי להיות שונה מההמונים הרטובים שחזרו מהים. וכי מה יש לכם, המוניי, להתמרמר? אם תרימו את הראש מהצלחת, תראו שיש תור אינסופי בחוץ ושאתם לא היחידים במסעדה. אם תפסיקו לצעוק, תשמעו את רחשי הריצה של המלצרים ואת בעבוע המחבתות ומכונת הקפה, שעובדים ללא הפסקה כדי לרצות אתכם. אם תחכו לאוכל 13 דקות, ולא תתחילו לצרוח אחרי שעברו שבע דקות בלבד - אולי תזכו לשיחה משפחתית קולחת ומהנה? אם תגידו "תודה" כשמגישים לכם, תזכו לשינ רות טוב יותר, נעים ולבבי. ואם תבינו סוף סוף, שהמלצר הוא לא הטבח, הברמן, האחראי, בעל הבית, המנקה או השמרטף, הוא רק המלצר - לא תאלצו להלאות אותו בשאנ לות, בקללות ובוויכוחים. כי הוא לא זה, שיכול לפתור את "בעיות העולם" שלכם, וסביר שהוא רק יהנהן וילך לבכות בשירותים... הדבר הנורא ביותר הוא, שמירמר הלקוח, על לא עוול בכפו של המלצר, קיבל מנה חדשה וגם קינוח על חשבון הבית, ואז אומר: "לא, לא, אני כבר לא רוצה. התחרטתי", תוך שהוא עוטה על פניו פני שה תמים ונעלב. האחראי מתחנן אליו שיאכל, רק שיטעם. "טוב, נו", אומר הלקוח ובולס, ודוחף מרפק לאשתו על איך שהם שיחקו אותה ביום שבת קיצי. אפשר גם אחרת אז לא, לא ולא. הלקוח לא תמיד צודק. הוא הרבה פעמים טועה, ובוטה, ויש מקום להעמיד אותו על טעויותיו המצמררות ועל התנהגותו המחפירה כלפי נותני השירות. אלא שהאחראי, אותו לבנבן מקודם, יוסיף להרנ עיף על הוד מלכותו - הלקוח, גינוני סליחה ותחנ נונים, ושפתיו כמעט שייגעו בכף ידו לנשיקה. ומה יקרה אם יעמוד אחראי המשמרת לצידם של המלצרים? ומה יקרה אם יבקש את התנצלותו של הלקוח המקלל? ומה יקרה אם לא יבטל את כל החשבון של השולחן, אחרי שרבים עמלו על הכנת המנות? מה יקרה, אם במקום כל זה הוא יעמוד ויסביר ללקוח, ויהיה חכם ונטול סליחות שקר מיותרות. הלקוחות המקשיבים - ייתכן שיבינו, שאולי הם אלה שהיו לא בסדר. או אולי, אבוי, יקום השולחן בסערה ויעזוב תוך הבטחה לא לחזור לעולם? הסובבים ישמעו, כיוון שבטח תקום המולת נענ לבים, אבל אולי מהצד הם יבחינו כיצד הם נראים ונשמעים. וכמעט בטוחה אני, שרק טוב זה יעשה - לאחראי שלא השתפן, למלצרים שיזכו בכוחות מחודשים )כיוון שיש מי שעומד לצידם(, ללקוחות האחרים שיבינו יותר ושיקבלו שירות טוב הרבה יותר. כמובן, גם המלצרים טועים, וגם הטבחים, והברנ מנים, ואפילו האחראים והבעלים. ולפעמים הלקוח באמת צודק, והפיצוי ראוי ומגיע, וגם כיף לתת אותו בתמורה לחיוך. זוהי בלדה על לקוח ישראלי בשבת - שעל אף הצהרותיו, יחזור בכל שבוע מחדש, ויקבל בחינם בכל פעם קינוח אחר, עשוי שוקולד או מרמלד. הלקוח לא תמיד צודק. הוא הרבה פעמים טועה, ובוטה, ויש מקום להעמיד אותו על טעויותיו המצמררות ועל התנהגותו המחפירה המלצר הוא בורג. הוא תעתיק מושלם של חבריו המלצרים, חסר אופי ופנים. הוא משרת. אם תרימו את הראש מהצלחת, תראו שיש תור אינסופי בחוץ ידיעות כנרת - 11

12 זמר צובר זיכרונות שבע שנים הוא היה שוטה, ואולי גם קצת נביא הוא עשה את הקאבר המופלא ל"אדם צובר זיכרונות", הוא הקול מאחורי "קול גלגל" ואחרי שנפרד מההרכב היחיד בארץ, שידע לעשות מוזיקה שאנטית אתנית, הוא יוצא עכשיו עם אלבום סולו מרגש קבלו את אקס שוטי הנבואה, אברהם טל, מתוך ראיון לרדיו "קול הכנרת" מאת מיכל בר דוד "ידיעות כנרת" להקת "שוטי הנבואה" מתחלקת כיום לשניים: "פשוטי העם" ואברהם טל. לאחר שבע שנים של יחד, החליטו חברי הלהקה להיפרד ולומר יפה שלום, כאשר הדברים שנשארים משותפים לכולם הם אמונה, שלום, אלוהים ואהבה. בסמיכות אקראית לגמרי, החלו לעבוד על אלבום ראשון גלעד ויטל ורואי לוי, המוכרים יותר בשפת העם כ"פשוטי העם". במקביל הוציא אברהם טל את אלבום הבכורה שלו. העבודה על האלבום, הוא מספר, נמשכה תשעה חודשים, ממש כמו היריון. כך נולד ויצא לרדיו הסינגל הראשון, "הזמן עושה את שלו", שהיה גם השיר הראשון שנכתב לאלבום. לגמרי לבד "כתבתי אותו מייד לאחר הפירוד מ'שוטי הנבואה', והבעתי בו בעיקר את מה שבער לי בלב", אומר טל. "קשה לי לכתוב על דברים שלא קשורים לחיים האישיים שלי. הבית הראשון מדבר יותר על הכאב והפרידה, על כמה שקשה לצאת לבד לדרך חדשה....כי כל מילה שנאמרה היתה אמת שהאירה את הנשמה לפעמים אני נזכר איך היינו כל השנים לפעמים המחשבות באות ולא עוזבות אותי... "הבית השני מדבר על כמה זה כיף לצאת לדרך חדשה". ואכן, הקצב מתגבר, ואיתו העלייה המיוחדת בטונים של קולו. בפיתחו של הבית השני הראש זז - כי כך הוא מוכרח, ונשברת התוגה היחסית של הבית הראשון. והכל קורה תוך קצב אתני, המיוחד והמנ סוגנן של טל. "אני שר על זה שאני מלא אמונה, ושהאנשים סביבי מדהימים, ושאם אני אקשיב ללב שלי - אז דברים יסתדרו:...כה שמח להתחיל מחדש את הכל כה שמח להרגיש כמה אהבה יש עוד לגלות והמתנות בדרך הן כה רבות, מלאכים שמתגלים מתוך האנשים... "כל האלבום מדבר על החיים פה, בסך הכל, והוא נעשה בשיתוף עם המון אנשים טובים - חברים ונגנים אלופים, שכל אחד מהם נתן את הנשמה שלו", הוא אומר בחמימות, מכיר תודה למלאכיו. יצא לך להאזין לחומרים של "פשוטי העם"? "האמת, שלא ממש", הוא מעט נבוך, "שמעתי את השיר החדש שלהם 'נמצא קדימה' פעמיים או שלוש ברדיו, ונורא אהבתי. הוא נשמע אופטימי ונחמד, וזהו. יותר מזה לא שמעתי". נעזרת בחבריך מ"שוטי הנבואה" בעת כתיבת החומרים? "לא. כשהלהקה התפרקה, כל אחד היה צריך את השקט שלו וכל אחד לקח את הכיוון שלו. אני בעיקר בקשר עם עמית, המפיק של השוטים, שעזר לי בבחירות המקצועיות". מופשט ומסתורי הפירוק מהשוטים גרם לטל לפרוח ולבטא את עצמו הרבה יותר מבעבר. מבחינתו, האתגר הגדול ביותר הוא העבודה לבד, שמ לווה בהמון אחריות. טל: "להקה של שישה אנשים היא ביטוי של שישה אנשים. כרגע אני עובד עם כמה נגנים, אבל את רוב העבודה אני עושה בעצמי, והכל מוכתב לפי הקצב שלי. כך יש לי מקום לבטא את עצמי ולתת מעצמי יותר. "בלהקה אתה צריך לדאוג, שתמיד יהיה שיוויון בין כולם, ולפעמים כל האלבום מדבר על החיים פה, והוא נעשה בשיתוף עם המון אנשים טובים - חברים ונגנים אלופים, שכל אחד מהם נתן את הנשמה שלו זה גורם לך לקמפרס ולמנוע מעצמך. כשאתה לבד, אז השמיים הם הגבול ואתה נותן מה שבא לך וכמה שבא לך. אילו אתגרים שונים. "בכל דבר יש אתגר. בלהקה יש אתגר גדול בכל מה שקשור לביחד של הלהקה, ליחסים בין האנשים. וזה לא קל, כי זה כמו משפחה ויש מלא עניינים כל הזמן. כשאתה לבד, זה גם אתגר גדול, כי כל האחנ ריות נופלת עליך. אתה אדון לעצמך, ואתה זה שנותן את האו.קיי. אתה זה שצריך להניע את הדברים. "הרבה פעמים יוצא, שבלהקה אומרים לך איפה להיות ומתי. כשאנ תה עובד לבד, אם לא תעשה, לא יקרה כלום. אני חושב שאני בשל לזה, וזה כיף לקחת כזו אחריות. אני כבר אבא, והגיע הזמן שאני אקח את הדברים לידיים שלי ואקבל החלטות לבד". למה בחרת לקאבר דווקא את "אדם צובר זיכרונות" של יונה וולך? "הזמינו אותי למשרד ההפקה של פרוייקט 'עבודה עברית'. ישבנו שם כמה שעות ובררנו שירים, עד שניצן - אדם יקר מאוד, אמר פתאום: 'מה עם אדם צובר זיכרונות? זה שיר שאף פעם לא עשו לו חידוש'. החלטתי לשמוע לעצתו והקשבתי לשיר. "המנגינה היתה מוכרת לי, אבל את השיר לא הכרתי כל כך טוב. נדלקתי עליו ועשיתי לו סקיצה, שלחתי להפקה והם נורא אהבו. מאוד התחברתי לשיר, בעיקר לניגון שלו - שהוא מתחיל נמוך ועולה גבוה. אמרתי לעצמי: וואו, בא לי לשיר ככה, בא לי לפתוח את הגרון - מה שהרבה שירים לא איפשרו לי לעשות. "יש לשיר הזה צורה מאוד מיוחדת של כתיבה, ביחד עם לחן גאוני... טוב, את יודעת - יונה וולך! הרגשתי מיסתוריות בטקסט, שנורא סחפה וריגשה אותי. כי הוא לא מובן, הוא מופשט ומסתורי כזה". אוי, אלוהים הטרנד החם של הרבה אמנים הוא החזרה בתשובה, או התגב רות האמונה - אם תרצו, וזו ניכרת בשיריהם. גם טל חזק בעניינים שבינו לבין אלוהים, והוא שר:... אם לאלוהים לקח שישה ימים לברוא את כל מה שיש כאן מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל... "אני לא דתי, אני מאמין", מציין טל, "אני לא מניח תפילין עדיין, או שומר שבת, אבל אני חושב שהאמונה היא חלק בלתי נפרד מהנ חיים. כי יש הרגשה שיש משהו מעבר, ששומר ומגן עליי. יש הרגשה שאנחנו לא סתם פה ושהכל מתוכנן". ובכן, כל שנותר לעשות הוא לשכב בשישי בצהריים על ערסל בחצר הקיבוץ ולהאזין לתריסר שירים בניחוחות שאנטיים. ומי יודע? אולי יום אחד יתאחדו השוטים מחדש. * הכתבה לקוחה מתוך ראיון, שקיימה מיכל בר דור עם אברהם טל, במסגרת תוכניתה "אלטרנמיקי", ברדיו "קול הכנרת" מסיבת חנוכה בהפקה ענקית פרטים בקרוב אגודת הסטודנטים - 12 ידיעות כנרת

13 סיפור ב ציר אחרון / לוטם ארי ביום שבו השמיים החלו להפשיר מהקר ה הבלתי נגמרת של פברואר, ויומיים לאחר שי ין "נירה" קטף את פרס הבציר בתחרות מקומית, קפא לי שריר בלב "השמש נדלקת בשמיים כל בוקר בשעה שש ועשרה, ונכבית בחמש לפנות ערב בדיוק. תוך כדי יש זריחות מרהיבות ושקיעות מרהיבות לא פחות. וענני צמר גפן סמיכים, שמתמזגים עם השמש, וקרניים המסתננות מ בעדם בשובבות. ומסביב ירוק פ ראי וחי. והאוויר מינרלי וצלו ל. בחורפים הבהירים של מעלה ארזים רואים רחוק, רואים שקוף. גם את הים, בימים בהם הראו ת מאפשרת. ככה זה, כשהיישוב הפסטונ רלי שלך שוכן על כתפו ה"שרירית" של אחד ההרים הגבוהים בארץ. יישוב שיתופי קטן וא יתן, נטו ע כרמי גפן זהובים. הומה משובת נעורים ו ש חוק ילדים". ציור של קרן ווינטרס לפני שלוש שנים כתב ידוען אחד, פייטן חובב טבע, את המילים היפות והמחמיאות הללו באיזה מדריך טיולים חדש שהוציא, ופתאום כל המדינה ידעה איפה זה מעלה ארזים. וכולם באו לעשות פיקניקים בין הכרמים הזהובים. לא תמיד השמש נדלקה בשש ועשרה בדיוק. וכבר היו ימים בחורף הזה וגם בחורפים קודנ מים לו, בהם השחר הפציע בשש. לפעמים חמש חמישים וחמש. ואני יודעת, כי אלו השעות שבהן זאביק ואני היינו צועדים בכביש ההיקפי, יוצאים בחושך, תמיד בחמש ושלושים ומסיימים בשער בשש ועשרה. לפעמים כבר בעיקול שמימין לכניסה לכרם, השמיים נמלאו והוצפו באור ראשון. "איך עוד לא בנו כאן צימרים", זאביק היה מקשקש לי. "יכולנו לברוח לנו מהעולם". זה זאביק, השם מרצד על הצג. אני עונה, אך הוא ממלמל. נשמע קטוע, הקול שלו מתפתל. רק השיניים נוקשות, אני מרגישה. ואלה ימים נעימים של שלהי החורף, וזאביק תמיד הזיע, גם בגופייה את הקפה השלישי שלי הייתי נוהגת לש תות במשרד המזכירות הקטן. הרבה ניירת. הרבה כאבי ראש. כ או ס של יישוב צעיר, שאינו חף מלסתות הבירוקרטיה. זה רוצה זה. אלה רוצים את הכסף. ההלוואה לכרם לא מאושרת. המצבה של נחמני מתעכבת. משפחת הלמן מבקשת אישורי בנייה לצימרים... הקפה השלישי הרבה פחות מוצלח מאלה של הבית. זו עובדה. זאביק תמיד חשב, שהחדרון הזה שהוקצה לי, מ בזה אותי. ושבכלל, אני בזבוז. כי איך אני נותנת ליורם ובנצי לרדות בי, כשהאיי קיו שלי כפול משל שניהם ביחד. ואני בכלל דוקנ טורנטית בפ וטנציה. מחזיקה את מעלה ארזים על כתפיי הצנומות ומתקיימת מקפאין ואור פלורוסנט שדולק לי על הראש. הייתי מוכנה להישבע שמתישהו יגיע הב ו ם הזה שיוציא אותי מהמעגל ובעיקר מהשיממון. שיממון בן שנתיים שכולו שיגרה. יום רודף יום. בעל. עבודה. נטמעים זה בזה. כרו כים זה לזה. נ גזרים זה מזה. והפחד הסטטיסטי לאבד הכל, אולי, בגלל איזו טעות. או רכילות. או קנאו ת. "אהובתי, יחד נהרוג את השיגרה", זאנ ביק היה נוהג לסמ ס לי, פעם אחר פעם. מסביר: "אני רוצה שיהיה לך קצת טעם". והיה לי טעם. היה. אבל לא תוסס כמו הטעם שרציתי להרגיש. והייתי מרגישה, רק שם, בבוקר, על הכביש... תמיד היינו מתלוצצים על זה בצעידות. זאביק תמיד היה מתלוצץ על זה בצעידות. "איך בנצי עוד לא חטף אותך מכאן, רחוק ממני", הוא היה אומר, ומחקה בתנועות, וגורם לי להסמיק, ולו להשתטות. "איך...", הייתי מגיבה לו בחיוך, "כי יש לי כ ו רם מוכשר, תוסס מש יכר, וזה ידוע שהוא לא כל כך אוהב את מר ג זבר...". וזאביק, כולו מחוייך ועו ל ז מהחרוזים המטופשים שלי, מבטיח שבעוד חודש, יהי מה, ושכ ו -לם יקפצו, יוציא יין אדום חדש על שמי. "מיוחד במינו ולא שינ גרתי. כמוך". ואני אוהבת יין. יין טוב גורם לי לנסוק. אני טובעת באושר הלא שיגרתי הזה שחבוי בכל לגימה. ועוד לגימה. ועוד לגימות. גדולות ו מנ חממות. בורחת דרכן. מרקדת איתן. משתכ רת ומשקרת. משקרת ומשתכ רת. ומקיאה מנ שמתי את הקצת חיים האלה שיכולתי להרגיש. והרגנ שתי. ואסור. אסור. אסור. ביום שבו השמיים החלו להפשיר מהקר ה הבלתי נגמרת של פברואר, ויומיים לאחר שי ין "נירה" קטף את פרס הבציר בתחרות מקומית, קפא לי שריר בלב. בדיוק חזרתי מהצרכנייה, כהרגלי, לבית הריק. אפילו הספקתי לפני כן, ככה, על הדרך, להחליף פטפוט או שניים עם דורית, כי מה בוער הרי, ושבע ארבעים עוד נחשבת שעה שפויה להיות בה לבד, במיוחד אם בעלך העסוק נמצא בתפקיד מפתח ועובד מסביב לשעון. הערב הרימו בכרם כוסית "נירה" חגיגית, עם כל ה"נבחרת" מהמזכירות. והוא שם. ושניהם שם. בזמן שאני כאן, מכניסה את המלפפונים החמוצים שקניתי למקרר, והפלאפון רוטט לי בכיס. זה זאביק, השם מרצד על הצג. אני עונה, אך הוא ממלמל. נשמע קטוע, הקול שלו מתפתל. רק השיניים נוקשות, אני מרגישה. ואלה ימים נעימים של שלהי החורף, וזאביק תמיד הזיע, גם בגופייה. ביומיים האחרונים מאז קבלת הפרס, כל הזמן רץ, המסכן. נע בין הרמת כוסית כזו או אחרת, ועכשיו זו הפינאלה, הרמה אחרונה עם כל החשובים, וזאביק, ידעתי, התרגש. עוד לפני הצעידה של הבוקר, היה לו דופק מהיר. ודאגתי. אך הוא כהרגלו עו לץ, מרנ גיע אותי: "מה, את לא רואה שאני מאוהב?" וראיתי. ראיתי. כי עובדה שלקחו לנו שלונ שים ושתיים דקות להגיע לשער ולהספיק לפני הזריחה. הזדמנות להגניב כמעט עשר דקות שלמות של ביחד על המצוק הסמוך. ולזרוח שם איתה במלוא העוצמה והאמת. והלב של זאביק פועם כמו לב של ילד. ושלי רק מתקמט. "אתה בכרם?", שאלתי, בקול הכי טבעי שינ כולתי להוציא מפ י בניסיון לנטרל ולכופף את החרדה, "כי אני לא ממש מצליחה לשמוע מה שאתה אומר...". בחודש האחרון היו בעיות קליטה רבות באיזור. משפחת הלמן קיבלה סוף סוף את ההיתר, והתשתיות של הבקתות החדשות "מ ייד א ין שוויץ", שהונחו, שיבשו את פעולת האנטנה הסלולרית, ובאותן שניות סברתי שגם את דינ בורו היציב לרוב של זאביק. מהר מאוד התבדיתי. המלמולים והקטיעות התחלפו במה שנשמע כמו בכי חרישי ועצו ר. וזאביק מיילל. ויללות הזאב שלו מתגברות והופכות לגניחות שבר של ממש. "רציתי...", הקול שלו מתנדנד, חצי מתייסר, חצי רועד, נאבק במילים שי צאו כבר מהגרון החנוק, הארורות שי צאו וישחררו אותו. "רציתי...", הוא ממשיך להילחם בעצמו, "רציתי להרוג לך את השיגרה...". הכ ו רם המוכשר שלי, מתס יס לי ברגע את השלווה במילים אדומות ומדממות, שלא מדנ מות. לא יין. לא ענבים. לא שום כרם. לא שום גפנים. ואני, עם השריר הקפוא הזה בלב, מפשינ רה לרצפה. וקר לי. וחם. עד שאני מרפה. "השמש נדלקת בשמיים כל בוקר בשעה שש ועשרה ונכבית בחמש לפנות ערב בדיוק" העתקתי לפני שלוש שנים את המשפט הזה מאיזה ספר טיולים שבנצי קנה לי, ביום בו החנ לטנו להתארס. בנצי חשב שעם המעבר שלנו למעלה ארזים, יקרו רק דברים טובים. ואני חשבתי שזה יהיה יפה להידלק ביחד עם השמש, ולא להיכבות עד שנמות. "השלווה הפסטורלית של היישוב מעלה ארזים נגדעה בליל אמש, בשעה שתושב המקום, כורם ותיק, זאב בן צבי )45(, רצח את גזבר היישוב, בן ציון לוין )36(. עדי ראייה שנכחו במקום ההתרחשות, ידעו לספר על השתוללות מצידו של בן צבי, שלטנ ענתם, היה נראה שרוי בגילופין, ובמהלכה תקף את הגזבר בבקבוק יין שבור. החשדות שהועלו נבדקים בשעה זו על ידי המשטרה, אולם הסברה הרווחת היא שמדובר ברצח על רקע רומנטי". ידוען אחד, איש החדשות הלוהט של השעה, לשעבר פייטן חובב טבע, כתב את המילים הקונ דרות הללו בעיתון יומי פופולרי, היוצא לתפונ צה של שבעה מיליון איש. ופתאום כל המדינה מקבלת תזכורת איפה זה מעלה ארזים. ואף אחד כבר לא יחזור לעשות פיקניקים בין הכרמים הזהובים. ידיעות כנרת - 13

14 יציאת מצרים התקוות גדולות, ההצהרות בשמיים, היריבות נוחות אז אולי באמת אחרי 40 שנה של יובש, נצליח להביס את היוונים ולעלות למונדיאל דרום אפריקה? סתיו ספיבק מאוד רוצה להאמין, אבל יש לו בעיה עם המערך של קשטן ועם בוזגלו על הספסל מאת סתיו ספיבק "ידיעות כנרת" אומרים שהמשפט "ההיסטוריה תמיד חוזרת" הוא נדוש. אולי, אבל איך אפשר להסביר את העובדה, שה מיתוס המפורסם ביותר בתולדות ישראל כל כך קורץ לנו, כאשר מדברים על הנבחרת הלאומית בכדורגל. ב 2010 ימלאו בדיוק 40 שנה לפעם האחרונה שראינו את הכוכבים בכחול לבן מתרוצצים על הדשא ביחד עם ה"סנ קואדרה אזורה" או נבחרת ה"סמבה", כאשר המאבק הוא על אמת: גביע העולם בכדורגל. סיפור הנבחרת לדורותיה אולי לא עמוס בתארים ובהישגים, אך זהו בהחלט משהו ששווה לתאר כמאבק לאומי, קודם כל, ולאחר מכן עניין מקצועי. הרי אנחנו תמיד אוהבים להתרפק על רגעי העבר ולבכות על ההפסדים בדקה ה 90, ולהאשים את כולם באנטישמיות. ממש כמו באירוויזיון. איך הכל התחיל? נדוש או לא נדוש, היסטוריית הכדורגל הישראלי מתחילה ב... כן, תנסו לנחש... במצרים כמובן. ואם להיות יותר מדוייקים - בקהיר, במרץ נבחרת פלשתינ נה דאז הובסה על ידי הפרעונים בתוצאה 7:1. התחלה משפ פילה לכל הדעות. אך מאז, פרט לאותה תוצאה במשחק הידידות מול גרמניה, הנבחרת נמצאת בעלייה מתמדת ומצליחה להשאיר חותם בכל יבשת שבה היא משתתפת במוקדמות - עד כמה שזה יישמע פתטי. הגביע הוא שלנו תור הזהב של כדורגלני העם הנבחר היה דווקא בתקו פה, שישראל שיחקה עדיין בבית האסייתי. מ 1956 ועד 1970 זכתה הנבחרת בהישגים מרשימים במיוחד. טוב... אולי לא כאלה מרשימים, כי כדי לשחק בגביע אסיה לא היה צריך לעבור את שלב המוקדמות, אבל בכל זאת - להשוויץ זה לא בושה. מותר. ארבע אליפויות אסיה רצופות נערכו בהשתתפות מגן דוד, שהתנוסס לו במדינות השונות ביבשת, כאשר השיא הגיע ב 1964 : ישראל מארחת את טורניר אסיה! בסדר... בסדר... אז מה אם השתתפו רק ארבע קבוצות? בכל זאת, ישראל זכתה בתואר היחיד שלה בהיסטוריה הבינלאומית! סוף סוף, הגביע הוא שלנו! אם נחזור לימינו לשנייה אחת... מה הייתם אומרים, אם ישראל היתה משתתפת בטורניר שנערך באיראן? מפחיד? ובכן, בנ 1968 סיימה הנבחרת את טורניר אליפות אסיה, שהת תקיים באיראן, במקום השלישי המכובד... אחח, כמה שאנחנו אוהבים את המילה הזאת. כעבור שנתיים, ב 1970, מוטל'ה שפיגלר, יצחק שום, שייע פייגנבויים ועוד רבים וטובים, רשמו את ההישג שעדיין לא שוחזר: השתתפות במונדיאל. אומנם הנבחרת לא הגיעה לשלבים הגבוהים, ולא זכתה להגיע למפגש מול ברזיל כדי להחליף חולצות, אך סיימה עם שתי נקודות ושער אחד ויחיד של שפיגלר, שינציח אותו גם לאחר שבנו יסיים את עבודתו בערוץ הספורט. אחרי ההישג הזה, ישראל הוצאה מהקונפדרציה האסייתית, בלחץ המדינות הערביות, ונאלצה לעבור יבשת, לאוקיאניה. המאבק של ישראל נהיה לא רק על כר הדשא, אלא גם מחוצה לו. על המפה, רק בכדורסל לאחר שגורשנו מאסיה, הכדורגל החל לדעוך, והכדורסל השתלט על הספורט הישראלי. מכבי תל אביב זכתה בשתי אליפויות אירופה תוך ארבע שנים, טל ברודי הטביע את המשפט הפטריוטי ביותר שנשמע אי פעם בספורט היש ראלי, אם אתם שואלים אותי. והכדורגל? פרט להשתתפות במוקדמות האולימפיאדה, ענף הכדורגל לא תפס יותר מדי מקום בישראל - לפחות לא במה שנוגע לייצוגה בעולם. מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון - זה היה עיקר העניין ב 20 השנים, שבהן ישראל שיחקה באוקיאניה. אם יש משהו שכן זוכרים מכל התקופה, זה את הכישלון מול קולומביה בפלייאוף מונדיאל 1990, ואת השער הטיפשי למדי באותו קמפיין מול אוסטרליה, שעל הביטוי שיצא מהשער הזה אני לא אחזור בפעם ה 7,000. אהה, כן... ולמרות 20 שנה של בזבוז, הנבחרת השיגה ב 1988 את הניצחון הגבוה ביותר שלה אי פעם: 9:0 מול טאיוואן. נכון... שוב ניסיתי להשוויץ. אחרי שפישפשנו בדפי העבר, בואו נגיע לזמננו. ב 1991 ישראל "התקבלה" לאופ"א, ומאז ועד היום אנחנו מתגעגעים ל כמעט, זה לא נחשב אף אחד לא יופתע, אם גם הקמפיין הנוכחי יסתיים בכ מעט, או בתוצאה מאכזבת עקב משחק פחדני. זה מחלחל בשחקנים מאז ומתמיד, ועובר מדור לדור. התקופה באופ"א, למרות חוסר ההישגיות המוחשית, היא סמל לקדמה. אסור לזלזל בעובדה, שעל פי הדירוג העולמי מדורגת ישראל במקום הנ 16. כלומר, לפני נבחרת יוון, יריבת תה במוקדמות ואלופת אירופה לפני ארבע שנים. יומיים לפני עלייתי לארץ המובטחת, קרה אירוע, שעד היום אף אחד לא מוכן לשכוח. אני לא אזכיר לכם את כל כולו, אלא רק אומר, שבעקבות האירוע מאיר אינשטיין איבד את קולו. נזכרתם?... יופי. הטלוויזיה היתה עמוסה בכתבות צבע: הישג אדיר לכדורגל הישראלי. אבל מאז, פרט ל 0:5 מול אוסטריה ברמת גן, הכל היה מאכזב ותמיד חסרה האגורה לשקל. יש לי חלום ההרגשה הפנימית שלי אומרת, שאחרי כל הסבל, המ עברים בין היבשות והמאבק על הזהות היהודית, ב 2010 בניון והחבר'ה חייבים להתנתק מהמסך, כדי לראות את 2012 הפערים בין הנבחרות אומנם הצטמצמו וצריך להיזהר מכולם, אבל יש צד שני למטבע: גם אנחנו התקדמנו, וזה הזמן לתקוף, כי מי יודע מתי נקבל שוב הגרלה נוחה כל כך המונדיאל. הקמפיין הנוכחי לא מבשר טובות בינתיים, והכל נראה צולע. דרור קשטן הוא המאמן הטוב בישראל, על פי הישגי העבר שלו, אך משום מה הוא ממשיך את דרכם של מלכים אחרים, כמו שלמה המכונה "שרף", או אברהם המכונה "גרנט" )למרות שאנחנו כבר לא ברמה של ליכטנשטיין(. המשחק, בהנהגתו של קשטן, נראה תקוע ולא יזום. ההתקנ פה היא רק כדרך אגב. הנבחרת, וכל האומה, חייבים להפסיק עם רגשי הנחיתות. עוד התקפה, כאשר מובילים 1:0, יכולה למנוע את הבושה והחרפה לאחר הספיגה מהצד השני )הרצוג, למי ששכח(. אחרי כל משחק של הנבחרת, קשטן מהגג את אותו משפט: "בנבחרת שוררת רוח חדשה, שאפתנות, ווינריות". אולי אתה צודק, דרור, אבל אתה עדיין משחק במערך של לוזרים - גם נגד לוקסמבורג ולטביה. זה תמיד 1-5-4, או איזושהי קומבינ נה דומה, כדי לחפות על אוואט בהגנה, כשהחלוץ היחיד אצל היריבה הוא בכלל דייג. זה מתחיל להישמע פתטי, אבל זאת ההרגשה אצל כל האוהדים, ולא צריך להיות מומחה גדול לכדורגל, כדי לקלוט את התמונה. הפערים בין הנבחרות אומנם הצטמצמו וצריך להיזהר מכולם, אבל בל נשכח את הצד השני של המטבע: גם אנחנו התקדמנו, וזה הזמן לתקוף, כי מי יודע מתי נקבל שוב הגרלה נוחה כל כך. אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה, או לא? עד כה, בהחלט כן. הבכורה מול מצרים חזרה נגד גרמניה אחרי 70 שנה. השער בתוספת הזמן, מול אוסטריה, חזר בלטביה. המשפט שלא רציתי לחזור עליו, חוזר כמעט בכל שער ממצב נייח שהנבנ חרת סופגת. אז למה להיות שלילי ולא לחשוב שהפעם הכל יהיה חיובי? כמו אז, לפני 3,000 שנה... באמת, למה לא? אולי אחרי 40 שנה של יובש, קאקה יפגוש את אוואט ויחמ מיץ מולו פנדל? מה, אסור לחלום? ואם כבר חוזרים לתנ"ך, אז משה רבנו אמר: "שלח את עמי". ואני אומר לקשטן: "שלח את בוזגלו". ואם לחזור שוב אל העבר, תזכורת: המאבק על המקום במונ נדיאל יהיה נגד היוונים... מכאן תמשיכו לבד. צילום: טל שחר, "ידיעות אחרונות" - 14 ידיעות כנרת

15 שאלות. פיתרונן? בקפיטריה )היחידה( במכללה עלו המחירים. "התייקרו הירקות". למה אין סיבסוד מהמכללה? זה מה שעושים עם עבודות, שסטודנטים עמלו עליהן. למה זה זרוק בארגזים בכיתה 61? דוכן הקפה שהיה, נעלם. למה אין אפשרות לשתות קפה אמיתי, וחייבים להסתפק במכונות? הכניסה לסטודנטים אסורה לחניון מיטב מסדה. מודים על החנייה החדשה הצמודה, אבל למה השומר אוסר כניסה, על אף שהחוק והמועצה מתירים אותה? התשחץ חורף, קיץ, סתיו, אביב. למה אין הגנה מפני גשם ושמש, ולמה לא מציבים שולחנות וספסלים על הדשא לרווחת הסטודנטים? תחרות צילום אתם מוזמנים לשלוח למערכת צילומים מקוריים של נופי העמק. התצלום הזוכה יקבל תמונת שער בגיליון האחרון של השנה, וכמובן - תהילה גדולה. התצלומים חייבים להיות מתוך נופי העמק. למידע נוסף ולשליחת תמונות: shanyshaham@yahoo.com בהצלחה! ידיעות כנרת - 15 מתוך "תשחץ בראש". עורך: טומי )ישראל( שמיר. המו"ל: "ניקוי ראש". הפצה: סטימצקי

16 אגדת נקודות חן דשא ידיעות כנרת הר בנטל, מערת קשת, נחל הקיבוצים, עמק הירדן או החולה תלמידי תיירות )שנה א'( התבקשו לצאת מהכיתה אל השטח, ולהמליץ על האתר היפה ביותר בארץ אז קחו תרמיל, וצאו לדרך מאת נורית קוניו "ידיעות כנרת" הגעתם לעמק הירדן, כל אחד ממקום שונה, ולכולם יש סיבות די דומות לכך שהם כאן: חיי החברה והנוף המדהים של הכנרת, פתאום כל כך כיף ללכת ברגל, לא בין חנויות ורמזורים, אלא בין עצים ושבילים, להקשיב למנגינות הטבע וליהנות מהאווירה הטובה של העמק. כל כך הרבה מקומות יפים מסביבנו כמה קרובים יותר, אחרים פחות. חיפשנו מישהו שיעשה סדר ויכוון אותנו, שמבין בטיולים ותיירות וממש אוהב את זה. יצאנו לשטח )לדשא(, לפגוש את מגמת תיירות שנה א', שתלמד אותנו קצת על מקומות יפים ששווים בינ קור. אז צאו לדרך ונצלו כל רגע שאתם כאן, כי במדינה הזאת לעולם אין לדעת מתי האבן, שאתה דורך עלייה כרגע, תהיה שייכת בסוף לסורים. הושט היד וגע בם לי מאור )מעין חרוד( ממליצה לנו על הגולן. ספציפיות? אין ממש. הושט היד וגע בם. היא בחרה ללמוד כאן, כי היא גרה בעין חרוד, והמכללה קרובה לבית. אה... וגם כי לי שמעה שזאת מגמת התיירות הטובה בארץ. זמן האקסטרים סיגלית זילברמן )אשדות יע קב( הגיעה אלינו מהקריות. היא ממליצה על מערת קשת, שם היא אוהבת לעשות עם חבריה ומשפחנ תה סנפלינג. אז לחובבי האקסטרים, הנה מקום בשבילכם. סיגלית תשמח ללמד אתכם איך לעשות סנפלינג ולא להיתקע בהר. מנחמיה, כולל הדרכה יונית בן שושן )מנחמיה( מגיעה מקריית ביאליק, אבל מייחצנת את מנחמיה, ומודיעה רשמית, כי זהו המקום היפה ביותר בשבילה. אז כמו שאתם יודעים, מנחמיה ממש קרובה, ואין מצב שאתם גרים פה ולא עשיתם במקום סיור מודרך )עם יונית, כמובן(. כל הקיבוצים זורמים לנחל ניר נישנסקי )אפיקים( ממליץ בחיוך רחב על נחל הקיבוצים, השוכן לצד קיבוץ ניר דוד. אני מאשרת שזהו אכן מקום יפה, למי שרוצה לחרוג קצת לכיוון עמק בית שאן. למה ניר במכללה, אתם שואלים? שאלה טובה: מעבר לזה שזה מקום מאוד יפה בעיניו, הוא מוצא כאן את התנאים הכי טובים ללימודי תיירות. ראש טוב צביקה גולדשטיין )קרית מוצקין(, "החתיך של מגמת תיירות" - נשמנ עת צעקה מאחת הבנות שלומדות איתו בכיתה, הגיע אלינו מהקריות, שם הוא מנהל את הבר "ג'ויה". צביקה חושב, שראש הנקרה הוא המקום היפה ביותר בו ביקר עד היום. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי הוא עשה חשק לטייל שם קצת ולקנח בצ'ייסר על חשבון הבית ב"ג'ויה". אי אפשר שלא להתאהב שיר אילן )אפיקים(: "עמק הירד דן הוא המקום הכי יפה בארץ. איך אפשר שלא להתאהב בו". זאת גם הסיבה ששיר פנתה ללי מודים במכללת כנרת. אולי גם העונ בדה שאביה הוא קיבוצניק לשעבר מבית זרע, גרמה לה לרצות עוד יותר להיות חלק מהעמק. לטייל בין עננים איסי בקר )אשדות יעקב( הגיע אלינו לפני שנה וחצי מאורוגוואי הרחוקה, כדי ליהנות מחיי החברה של המכללה. המקום הכי יפה בעיניו, אחרי אורוגוואי כמובן, הוא הר בנטל. איסי אוהב לשתות קפה ולחפש צורות בעננים ב"קופי ענן". לא בגלל הווילות סוניה גרט מגיעה אלינו מחיפה. המקום האהוב עליה הוא קיסריה )לא, לא הווילות, הנוף!( אז בפעם הבאה שתהיו בדרך להופעה של שלמה ארצי, בידיעה שמישהו הולך להציע נישואין למישהי, פיתחו את העיניים שלכם קצת, מתברר שזה מקום יפה. זיכרון יעקב שלי אדם שדה )אשדות יעקב( ממליץ לנו על זיכרון יעקב, ולא, זה לא בגלל שיש לו פאטיש לשם יעקב. לדבריו, "זהו בהחלט מקום מדהים לטייל בו, הטיילת, החנויות ובכלל, האווירה". אדם מודה, שהסיבה שהוא לומד במכללה היא חיי החברה עליהם שמע, ובא לבדוק. והשאלה המתבקשת היא, כמובן, מה דעתו על הבנות? בינתיים, נסתנ פק בכך שאדם טרם אמר את דברו. קרוב לאמא קארין גולדנפרב )נצרת עילית( ממליצה לנו על ירידות פורייה כמנ קום היפה ביותר בארץ. זאת, כנראה, הסיבה שהחליטה ללמוד כאן, אבל מה קורה, כשהיא צריכה לעלות אותן?... מתברר, שהמכללה מוכרת לקארין עוד מגיל צעיר, והסיבה שהיא נמנ צאת כאן היא לא רק בגלל ירידות פורייה, אלא מפני שאמא שלה עובנ דת במכינות. חסרה למישהו בגרות? קארין זאת הכתובת. העמק היפה ביותר מור שילו )כנרת( מאוהבת בעמק החולה. בשבילה, הוא העמק היפה ביותר. למור יש זיקה עזה לכנ דורסל )מה שלא פוגשים כל יום(. כרגע אין לה חבר... המשטרה דיווחה על עומס מכיוון צומת צמח בגלל סקנ רנים. מי רוצה לטפס? אבי ספקטור )טבריה( הוא טברייני במקור וזו הסיבה האמיתית לכך שהוא נמצא פה. הוא ממליץ לנו על מצוק הארבל. אבי נהנה מאוד מהאווירה הכללית השוררת במכללה, וכנראה, כבר מצא את המענ גל החברתי שלו על הדשא. עליית שערים לירושלים אוקסנה ברנובה )טב ריה( אוהבת את ירושלים, "בייחוד את מאה שערים. זה מקום יפה וקדוש", לדבריה. אוקסנה לומדת במכללה, כי היא קרובה לבית ולחבר.