היחס בין התוספתא והירושלמי ברכות למסכת חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" מאת בנימין קצוף המחלקה לתלמוד רמת-גן הוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן חשון תשס"ד
עבודה זו נעשתה בהדרכתו של פרופ' לייב מוסקוביץ מן המחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן
The Relationship Between Tosefta and Yerushalmi of Berachot Binyamin Katzoff Department of Talmud Ph.D. Thesis Ramat-Gan, Israel Submitted to the Senate of Bar-Ilan University November, 2003
This work was carried out under the supervision of Prof. Leib Moscovitz Department of Talmud, Bar-Ilan University
תודות תודתי והערכתי הרבה נתונים למדריכי בעבודה זו פרופ' לייב מוסקוביץ, שהנחני במסירות אין קץ, ולא חסך מעצמו מאמץ וטרחה בבואו לעזרני. השעות הרבות והיקרות בהם דנו יחדיו, פקחו את עיני והיו עבורי חוויה מרתקת. ידיעותיו הרבות, זהירותו ודיקנותו, הצילוני משגיאות רבות, וסיעו בידי להשלים את עבודת המחקר. ברצוני להודות לפרופ' שמא פרידמן שקרא בעיון חלקים מן העבודה, ודן עמי באריכות בכמה נושאים מרכזיים. ברצוני להודות גם לפרופ' ירחמיאל ברודי, ראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, ולפרופ' עדיאל שרמר שליבנו עמי כמה עניינים מן העבודה והעירו הערות חשובות. אני שמח גם להודות לידידי ד"ר יובל סיני, וד"ר מרב טובל שקראו גרסאות מוקדמות של כמה מן הפרקים, וסייעו לי בעצותיהם. נושאים רבים נתבררו לי באופן מעמיק, והוצגו בבהירות רבה יותר בעבודת המחקר תודות להצעותיהם ולנכונותם לשתף אותי בידיעותיהם. עבודת דוקטור זו הושלמה בעזרת מלגה נדיבה שניתנה לי במסגרת תוכנית 'מלגות הנשיא והדיקן לדוקטורנטים מצטיינים'. הנני מודה לנשיא האוניברסיטה, לרקטור ולדיקן על הענקת המלגה שאיפשרה את השלמת העבודה. ברצוני להודות למכון הגבוה לתורה שע"י אוניברסיטת ב"א, לעומדים בראשו ולצוות ההנהלה על המלגה הנדיבה במסגרת תוכנית הלימודים לדוקטורנטים מצטיינים. הנני מודה למשפחת כהנא על המלגה הנדיבה שהעניקו לי במסגרת אוניברסיטת ב"א לזכרה של אסתר גולדה כהנא ז"ל. מלגות אלו איפשרו לי להקדיש את זמני לעבודת המחקר. הנני מודה לגב' רבקה דגן, מרכזת המחלקה לתלמוד, על העזרה הרבה שהושיטה לי מתחילת לימודיי במחלקה לתלמוד ועד לשלבים האחרונים של עבודת הדוקטור. תודה מיוחדת אני חב להורי מורי רנון ושרלוט קצוף, שהורוני דרך תורה ומחקר משחר נעורי, ולחמי ולחמותי דוד וציפורה הנדלר שעודדוני וסיעו בידי במשימה שלקחתי על עצמי. ומעל כולם אני מביע את תודתי לרעיתי, איילת, על השותפות, התמיכה והעזרה הרבה. אני מקוה שאדע להשיב לה כגמולה בקרוב. חשון תשס"ד
תקציר עברי הקדמה תוכן העניינים א 1 3 פרק ראשון: מבוא כללי שער א: נוסח התוספתא שלנו לעומת נוסח המקבילות בתלמודים 13 25 95 139 189 217 פרק שני: מבוא פרק שלישי: נוסח התוספתא הדומה לנוסח המקבילה בבבלי פרק רביעי: נוסח התוספתא הדומה לנוסח המקבילה בירושלמי פרק חמישי: נוסח התוספתא עצמאי פרק שישי: ניתוח המימצאים ומשמעותם פרק שביעי: מסקנות 227 נספח א: דוגמה להשוואה בין יחידה שלמה של ברייתות מן התוספתא לעומת מקבילותיהן בתלמודים 231 נספח ב: היחס בין כ"י וינה לכ"י ארפורט של תוספתא ברכות שער ב: אופי השימוש בברייתות מן התוספתא בתלמוד הירושלמי 241 243 פרק שמיני: מבוא פרק תשיעי: התייחסויות אמוראיות לברייתות מן התוספתא: בחינה כרונולוגית- גיאוגרפית 263 273 פרק עשירי: 'ברייתות חסרות' וקבצים של ברייתות שהיו בפני מסדרי הירושלמי פרק אחד עשר: האם שימשה התוספתא מקור עיקרי לפרשנות המשנה בירושלמי: שיקולי תוכן ומיקום 297 נספח ג: מילת ההצעה 'תני' והצעת ברייתות מן התוספתא ומקורות תנאיים אחרים בירושלמי 301 I ביבליוגרפיה תקציר אנגלי
Table of Contents Hebrew Abstract Preface Chapter 1: General Introduction א 1 3 Part One: The Text of the Baraitot in the Tosefta Compared With Its Parallels in the Talmudim Chapter 2: Introduction Chapter 3: The Tosefta Resembles its Parallels in the Babylonian 13 25 Talmud Chapter 4: The Tosefta Resembles its Parallels in the Talmud 95 Yerushalmi Chapter 5: The Text of the Tosefta Differs from its Talmudic Parallels Chapter 6: Analysis of the Findings Chapter 7: Conclusion 139 189 217 Appendix A: Sample Comparison Between Extended Units of 227 Baraitot in the Tosefta and their Parallels in the Talmudim Appendix B: The Relationship Between MSS Vienna and Erfurt 231 of Tosefta Berakhot Part Two: The Use of Toseftan Baraitot in the Talmud Yerushalmi Chapter 8: Introduction Chapter 9: The Use of Toseftan Baraitot by Palestinian Amoraim: A 241 243 Chronological-Geographical Analysis
Chapter 10: Missing Baraitot and Collections of Toseftan Baraitot 263 Known to the Redactors of the Talmud Yerushalmi Chapter 11: Was the Tosefta a Prime Source for Interpretation of the 273 Mishnah? Appendix C: The Term Tenei and Citations of Toseftan Baraitot 297 and Other Tannaitic Sources in the Talmud Yerushalmi Bibliography English Abstract 301 I
תוכן עניינים מפורט תקציר עברי הקדמה פרק ראשון: מבוא כללי נוסח המקבילות והיחס בין החיבורים קשיים ויעדים במחקר היחס בין חיבורים של חז"ל ברייתות מקבילות: התהוותן, אופי השינויים ומשמעותם מסורת הנוסח של התוספתא והירושלמי א 1 3 3 4 5 8 שער א: נוסח התוספתא שלנו לעומת נוסח המקבילות בתלמודים 13 13 22 25 25 43 49 52 54 61 63 75 82 95 95 103 107 108 פרק שני: מבוא סקירת מצב המחקר השוואת המקבילות בעבודת המחקר פרק שלישי: נוסח התוספתא הדומה לנוסח המקבילה בבבלי לשון וסגנון סדר פרטים ומשפטים 'לישנא רוויחא' 'לישנא קייטא' הצגת ברייתות בסמוך למשפט הדומה למשנה ייחוס הלכה לחכם הוספה והחסרה של פריטים הוספה והחסרה של משפטים שלמים שינויים אחרים פרק רביעי: נוסח התוספתא הדומה לנוסח המקבילה בירושלמי לשון וסגנון סדר פרטים ומשפטים 'לישנא רוויחא' 'לישנא קייטא'
110 111 121 130 139 139 155 160 166 168 171 172 176 187 189 189 201 202 203 206 207 209 212 214 217 217 219 221 227 ייחוס הלכה לחכם הוספה והחסרה של פריטים הוספה והחסרה של משפטים שלמים שינויים אחרים פרק חמישי: נוסח התוספתא עצמאי לשון וסגנון סדר פרטים ומשפטים 'לישנא רוויחא' 'לישנא קייטא' הצגת ברייתות בסמוך למשפט הדומה למשנה ייחוס הלכה לחכם הוספה והחסרה של פריטים הוספה והחסרה של משפטים שלמים שינויים אחרים פרק שישי: ניתוח המימצאים ומשמעותם לשון סגנון סדר פרטים ומשפטים 'לישנא רוויחא' ו'לישנא קייטא' הצגת ברייתות בסמוך למשפט הדומה למשנה ייחוס הלכה לחכם הוספה והחסרה של פריטים הוספה והחסרה של משפטים שלמים שינויים אחרים פרק שביעי: מסקנות הק רבה לירושלמי לעומת הק רבה לבבלי: הערכה כללית קווים לאופיו של נוסח התוספתא התהוותו של נוסח התוספתא נספח א: דוגמה להשוואה בין יחידה שלמה של ברייתות מן
התוספתא לעומת מקבילותיהן בתלמודים 231 נספח ב: היחס בין כ"י וינה לכ"י ארפורט של תוספתא ברכות שער ב: אופי השימוש בברייתות מן התוספתא בתלמוד הירושלמי 241 243 פרק שמיני: מבוא פרק תשיעי: התייחסויות אמוראיות לברייתות מן התוספתא: בחינה כרונולוגית- גיאוגרפית 243 255 260 263 263 264 266 269 273 שיקולים מתודיים סקירה כרונולוגית-גיאוגרפית דיון במימצאים ומסקנות פרק עשירי: 'ברייתות חסרות' וקבצים של ברייתות שהיו בפני מסדרי הירושלמי מבוא ירושלמי א, ח (ג ע"ג, 54 ואי') = תוספתא א, ח (עמ' 36 3, ואי') ירושלמי א, ט (ד ע"א, 15 ואי') = תוספתא א, י-יג (עמ' 52 4, ואי') סיכום ומסקנות פרק אחד עשר: האם שימשה התוספתא מקור עיקרי לפרשנות המשנה בירושלמי: שיקולי תוכן ומיקום 273 278 283 287 289 294 297 מבוא ברייתות המובאות בירושלמי במיקום שבו הן מופיעות בתוספתא ברייתות המובאות בירושלמי שלא ע"פ מיקומן בתוספתא ברייתות שאינן מובאות בירושלמי משמעות המימצאים ומסקנות האם הכירו מסדרי הירו' את התוס' שבפנינו? נספח ג: מילת ההצעה 'תני' והצעת ברייתות מן התוספתא ומקורות תנאיים אחרים בירושלמי 301 I ביבליוגרפיה תקציר אנגלי
א תקציר חקר היחס בין התלמוד הירושלמי והתוספתא על היבטיו השונים כקבצים ערוכים ושלמים, וכן בירור היחס בין ברייתות ספציפיות בירו' למקבילותיהן בתוס' הנו בעל חשיבות רבה במחקר התלמודי. רוב המחקרים שדנו ביחס בין התוס' לתלמודים עסקו ביחס בין התוס' לתלמוד הבבלי. אגב דיונים אלו עסקו מספר חוקרים כגון אפשטיין, אלבק, פרידמן ואלמן אף ביחס שבין הירו' והתוס', אך רובם לא ירדו לבדיקה שיטתית ויסודית של עניין זה, אלא ניסו לתאר את היחס שבין החיבורים על סמך מקבץ מקרי של דוגמאות. מחקר השוואתי שיטתי ויסודי, הבוחן את מכלול ההיבטים של היחס בין חיבורים אלה, כמעט שלא נעשה. מטרתו של חיבור זה, אפוא, היא לחקור את היחס בין החיבורים כקבצים ערוכים ושלמים וכן את היחס המקומי בין הברייתות המקבילות המופיעות בהם במסכת אחת, מסכת ברכות. ב פרק המבוא במחקר דן בבעיות יסוד הקשורות בהשוואה בין חיבורי חז"ל באופן כללי, ומציג את התשתית המחקרית הנחוצה למחקר זה. ראשית, נטען שיש להפריד בין שאלת היחס בין נוסח הברייתות המקבילות, לבין שאלת היחס בין החיבורים. יסודו של תהליך התהוותן של הוורסיות השונות בספרות חז"ל הוא בדרכי הלימוד והעריכה של החיבורים השונים בתקופת התנאים והאמוראים, והמשכו בדרכי המסירה השונות המאוחרות יותר, ולכן נראה שאפשר לתלות את השינויים שבין הברייתות המקבילות בגורמים שונים, ובכללם בכך שאלו נמסרו במסגרות ספרותיות שונות, שהיו תחת השפעות לשוניות, ספרותיות ותוכניות שונות. לאור זאת עניינו של מחקר זה אינו בהכרעה בדבר הנוסח המקורי של הברייתות, אלא באפיון השינויים ובניתוח הגורמים השונים שהובילו ליצירתם. כמו כן, ד ו בקצרה בשאלת מסורת הנוסח של התוס' והירו', ובחשיבותה להשוואה בין שני החיבורים. העיון במסכת ברכות מלמד שמסורת הנוסח של כתבי היד ארפורט ווינה אחידה למדי בעניינים שנידונו במחקר זה, ושהם מייצגים מסורת נוסח שונה ועצמאית לעומת נוסח הברייתות שבתלמודים. ומכאן ששאלת היחס בין כ"י של התוס' הינה משנית בחשיבותה לחקר היחס בין תוס' וירו' ברכות, אף שייתכן שיש לה חשיבות רבה במסכתות אחרות. ג השער הראשון עוסק בהשוואת נוסח הברייתות שבתוס' לנוסח הברייתות המקבילות בתלמודים. העמדה הרווחת בקרב החוקרים היא שישנה קרבה מרובה בין הברייתות בתוס' למקבילותיהן
בירו', הרבה יותר מאשר בין הברייתות בתוס' למקבילות בבבלי. אולם מספר חוקרים, כגון דה- פריז, אלמן ואליצור, טענו שיש למתן קביעה גורפת זו. אחת מאבני הבוחן לשאלה זו הוא המדד הלשוני. מאחר שהתוס' היא ברובה אוסף של דברי תנאים שפעלו בא"י, מקובל בקרב חוקרי הלשון לשייך את לשון התוס' ללשון התנאים בא"י. אולם נמצאו בתוס' תופעות לשוניות שאינן זהות ללשון המשנה, כפי שהיא מתועדת בעדי הנוסח שמקובל לזהותם כמייצגים מובהקים ומדויקים למדי של הלשון הא"י התנאית, אלא דומות בחלקן ללשון הבבלי. אפשר שאלו שימושי לשון תנאיים מקוריים שנשתמרו רק בתוס' ובבבלי, אך ייתכן שזוהי לשון בבלית שחדרה לתוס'. במרכז השער נמצאים שלושה פרקים שבהם מובאות דוגמאות רבות למקבילות שבהן נוסח התוס' דומה לנוסח המקבילות שבאחד התלמודים או שונה מהם, וזאת תוך התייחסות לסוגים שונים של שינויים: א. שינויים לשוניים, כדוגמת השימוש בתוס' בטרמין 'קל וחומר', לעומת המרתו בחלק מן המקבילות שבתלמודים בטרמין האמוראי 'לא כל שכן'. שינויים ב. ספרותיים, כדוגמת ברייתא אחת המנוסחת בלשון ארוכה, לעומת מקבילתה המנוסחת בלשון קצרה, וזאת ללא שינוי תוכני כלשהו; ג. שינויים תוכניים, כדוגמת המסורת בירו' שיש לברך... בשעת הכנת חפץ הנדרש לקיום מצוה על העשיה גופה בלבד (למשל: 'ברוך אקב"ו לעשות סוכה'), לעומת המסורת בתוס' ובבבלי שיש לברך רק 'שהחיינו'. ניתוח של מכלול המימצאים הלשוניים מצביע על שימור לשון התנאים בברייתות שבשני התלמודים, לצד עדכון לשוני ע"פ הלשון הנפוצה בספרות האמוראית בא"י (בברייתות שבירו') ובבבל (בברייתות שבבבלי). העדכון הלשוני רווח יותר בברייתות שבבבלי מאשר באלו שבירו'. הברייתות שבתוס' משמרות את הלשון התנאית יותר מאשר אלו שבתלמודים, ובהיבט זה לשון התוס' קרובה ללשון הברייתות שבירו' יותר מאשר ללשון הברייתות שבבבלי. אולם יש בתוס' גם שימושי לשון הנפוצים בבבלי, כגון השימוש המרובה במיליות הסיבה 'לפי שאין'. לעומת זאת לא מצאנו לשון א"י אמוראית מובהקת בנוסח התוס', כנראה מאחר שהברייתות בתוס' נוסחו לא לראשונה בתקופה האמוראית בא"י, ואף לא עודכנו ע"י מוסרים שהיו אמונים על המסורת הלשונית הא"י האמוראית. מבחינת השינויים הספרותיים, שאינם שינויים לשוניים מובהקים ואין בהם שינוי תכני כלשהוא, נוסח התוס' דומה לנוסח המקבילות בתלמודים בחלק מן המקרים ושונה מהם במקרים רבים אחרים. בהיבט זה הברייתות בתוס' מוסרות נוסח שאינו תלוי באופן הדוק בנוסח המקבילות, בדומה לאופי מסירת נוסח הברייתות שבשני התלמודים. מבחינה תוכנית נוסח התוס' מגלה עצמאות לא רבה, שכן יש מקרים שבהם תוכן ההלכה בתוס' שונה מתוכן
המקבילות שבתלמודים, אולם ברוב המקרים בתוס' מדובר בחומר הלכתי המצוי במקומות אחרים בספרות חז"ל שנוסף לצד החומר הקיים במקבילות בחיבורים האחרים. מבחינות רבות הסגנון, סדר פרטים והיגדים, לישנא רוויחא לעומת לישנא קייטא, הוספה והחסרה של פריטים ושינויים נוספים שלא התאימו לקטגוריות האחרות נמצא שהקרבה בין הברייתות שבתוס' למקבילותיהן בבבלי דומה לקרבה בין הברייתות שבתוס' למקבילותיהן בירו'. במקרים שבהם נוסף או חסר משפט בברייתא נמצא שהברייתות בתוס' דומות יותר למקבילותיהן בירו'. לעומת זאת בשינויים הקשורים להצגת הברייתות סמוך למשפטים הדומים למשנה, ובייחוס ההלכות לחכמים מסוימים נמצא שהברייתות בתוס' דומות יותר למקבילותיהן בבבלי. התמונה המתקבלת היא מורכבת, אולם בהכללה גסה ניתן לומר שהקרבה בין הברייתות בתוס' ברכות למקבילותיהן בבבלי דומה לקרבתן למקבילותיהן בירו', הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. מימצא מפתיע זה סותר את ההנחה המקובלת על רוב החוקרים, ומצריך עיון מחודש בתולדות מסירת הברייתות וביחס שבין החיבורים. ישנן שתי דרכים עיקריות להסביר את העובדה שהקרבה בין הבריייתות שבתוס' למקבילותיהן בבבלי דומה לקרבתן למקבילותיהן שבירו'. אפשרות אחת היא להניח שעצם היות התוס' אוסף של דברי תנאים מעניקה לברייתות בתוס' חזקת מקוריות לעומת המקבילות שבתלמודים. המימצא החשוב העולה עפ"ז הוא שמוסרי הבבלי מוסרים את המקורות התנאיים שבפניהם באופן מדויק ושמרני למדי, בדומה לאופן מסירתם בירו', וזאת בניגוד להנחה רווחת בקרב כמה מחוקרי התלמוד. האפשרות השניה היא להניח שברוב המקרים מוסרי הירו' משמרים את המקורות התנאיים באופן יותר מדויק מאשר מוסרי הבבלי. לכן כאשר נוסח התוס' קרוב דווקא לנוסח הבבלי, הדבר נובע מהשפעה של המסורת הבבלית על נוסח התוס', שחלה במקום ובזמן שבו הבבלי עמד במרכז עולם הלימוד (בישיבות הגאונים בבבל או אולי ע"י חכמים מחוגו של הראבי"ה). הסבר זה מעורר את השאלה באיזו מידה הלשון, הסגנון והמסורות ההלכתיות שבתוס', שאינם מצויים במקורות תנאיים א"י אחרים, משקפים מסורות א"י קדומות. קבלת אפשרות זו תצריך עיון מחודש בסוגיות רבות בכל התחומים של חקר ספרות חז"ל. דומה שחקר ספרות חז"ל אינו מפותח דיו בכדי לאפשר הכרעה ברורה בין שתי האפשרויות.
ד השער השני עוסק באפיון דרך שימושו של הירו' בברייתות מן התוס'. הפרק הראשון חוקר את שימושם של אמוראי א"י בברייתות מן התוס', לאור מידת ההתייחסות של האמוראים מן הדורות השונים ומבתי המדרש השונים, למכלול ההלכות מן התוס'. לקצת יותר ממחצית הברייתות מן התוס' המובאות במסכת ברכות ישנה התייחסות כלשהי, מעט יותר ממחצית ההתייחסויות הן ע"י אמוראים נקובי שם, ואילו השאר הן ע"י הסתמא. נמצא שרוב האמוראים המרכזיים מן הדורות השונים ומבתי המדרש השונים בא"י מתייחסים אל ברייתות מן התוס'. אולם יש לשים לב שלמעט פחות ממחצית מן הברייתות מן התוס' המובאות בירו' אין כלל התייחסות. לכן אין להפריז במרכזיותם של ברייתות אלו בעיני אמוראי הירו'. הפרק השני דן במשמעות הספרותית של הברייתות מן התוס' שאינן מובאות בתלמוד הירושלמי שלפנינו, אף שנראה שהדיון נסוב עליהן ('ברייתות חסרות'), והימצאות קבצים מן התוס' בפני מסדרי הירו'. ברוב המקרים שנידונו ע"י המפרשים והחוקרים שבהם הירו' מתייחס ל'ברייתא חסרה', מדובר בברייתא בודדת, ולכן לא ניתן להוכיח הרבה מכך על שימושו של הירו' בתוס' או בקובץ הקרוב לו. אולם בחינת תופעה זו כחלק מתופעה רחבה יותר של שימוש בקבצים של ברייתות, הדומים לקבצים המצויים בתוס', עשויה להצביע על כך שכמה מקבצי הברייתות המצויים בתוס' שלנו, נערכו לפני סידורן של כמה מן הסוגיות בירו'. במסכת ברכות נמצאים שתי יחידות רצופות של הלכות בתוס', שסביר שהם או דומים להם עמדו כקבצים ערוכים בפני מסדרי הירו'. אשר למידת היכרותם של מסדרי הירו' את התוס' שלנו, בירו' מובאים כשני שלישים מן הברייתות בתוס' העוסקות בעניין שבו עוסקת המשנה או בעניין קרוב לו, וכשליש מן הברייתות שהקשר בינן לבין המשנה הוא קלוש. כל הברייתות יחד המובאות בירו' הן כשישים אחוז מן הברייתות הנמצאות בתוס' שלנו. ההבאה המוגברת של הברייתות העוסקות בעניין שבו עוסקת המשנה או בעניין קרוב לו מצביעה על כך שהשימוש בברייתות מן התוס' הוא ענייני, ואינו נובע מהישענות ספרותית עיוורת על התוס' כקובץ ערוך. אשר למיקום שבו הברייתות מובאות בשני החיבורים, רוב גדול מאוד של הברייתות מן התוס' העוסקות בעניין שבו עוסקת המשנה מובאות בירו' באותו מיקום שבו הן מובאות בתוס', כנראה מפני ששני החיבורים מסודרים בעיקרם ע"פ סדר המשנה. לעומת זאת, רוב גדול מן הברייתות שהקשר בינן לבין המשנה הוא קלוש מובאות שלא ע"פ מיקומן בתוס', כנראה מפני שהשימוש בהן הינו חופשי, ללא קשר למסגרת הספרותית
של הברייתות בתוס'. הבאת כשליש מן הברייתות העוסקות בעניין קרוב למשנה שלא ע"פ מיקומן בתוס' מלמדת שמסדרי הירו' לא נצמדו לסדר העניינים שבתוס'. מכלול המימצאים מצביעים על כך שאף אם התוס' שלנו עמדה כקובץ ערוך בפני אמוראי א"י, וספק גדול אם כך היה, הם לא העניקו לה חשיבות מרובה, וסמכותה היתה מוגבלת בעיניהם.
Abstract 1 Analysis of the relationship between the Tosefta and the Talmud Yerushalmi (henceforth: PT) as complete, edited compilations and clarification of the relation between specific baraitot in these works is of great importance for Talmudic scholarship. Most of the studies which analyze the relation between the Tosefta and the Talmudim discuss the relation between the Tosefta and the Babylonian Talmud. And while some scholars (e.g. Epstein, Albeck, Friedman, and Elman) have treated the relationship between the Tosefta and PT, none of them addressed this issue systematically and comprehensively. This dissertation accordingly seeks to provide such a comparative analysis of the parallels between Tosefta and Yerushalmi Berakhot. 2 The first chapter of the dissertation addresses the basic problems involved in comparing rabbinic compositions and presents the conceptual infrastructure for such analysis. First, a distinction must be drawn between comparing specific baraitot and comparison between the Tosefta and PT as a whole. The variants between parallel baraitot can be attributed to various factors, including the transmission of such material in different literary frameworks, which accordingly reflect different linguistic, stylistic, and substantive influences. Accordingly, this study does not attempt to determine the original text of the relevant baraitot, but rather to analyze textual variants between them and to determine how they originated. We also discuss the question of the text-tradition of the Tosefta and PT and its importance for analyzing the relationship between the two works. The text-tradition of MSS Erfurt and Vienna in Tosefta Berakhot is fairly uniform insofar as baraitot with PT parallels in PT are concerned, whereas both of these MSS reflect a different and
independent text-tradition vis-à-vis the texts of the baraitot in both Talmudim. Hence the relation between the Tosefta manuscripts is of limited importance for analysis of the relationship between Tosefta and PT Berakhot, although this issue might obviously be important when comparing parallel Toseftan and PT baraitot in other tractates. 3 The first part of this thesis compares specific baraitot in the Tosefta with their parallels in the Talmudim. Many scholars claim that there is a close affinity between the baraitot in the Tosefta and their parallels in PT, certainly a much closer affinity than that between the baraitot in the Tosefta and their parallels in the Babylonian Talmud (henceforth: BT). However, several scholars, including De-Vries, Elman, and Elitzur, have claimed that this view is exaggerated. Indeed, our study reveals that the Hebrew language of the Tosefta is not identical to that of the Mishnah as manifest by those text-witnesses which are commonly assumed to accurately reflect tannaitic Hebrew. Thus, we identified numerous similarities between the Hebrew of the Tosefta and of BT. These may be original tannaitic usages that were preserved only in the Tosefta and BT. Alternatively, they might reflect later Babylonian usage which ultimately influenced the text-tradition of the Tosefta. Numerous passages in which the Tosefta very closely parallels one or the other Talmud are discussed in this part of the thesis, and different types of variants are analyzed. These include grammatical and syntactic variants, such as the frequent use of the term kal wa-homer in the Tosefta in cotrast to the use of the amoraic term lo kol she-khen in parallel baraitot in the Talmudim. Likewise, stylistic variants were analyzed, e.g., rulings formulated verbosely in one composition and concisely in the parallel. Likewise, substantive variations are analyzed for example, PT rules that a
benediction must be recited over preparation of an object designated for mitzvah use (e.g. Blessed who commanded us to build a Sukkah ), whereas the parallels in the Tosefta and BT maintain that only the Sheheheyanu benediction is recited. Analysis of the linguistic evidence reveals that the baraitot in both Talmudim generally preserve tannaitic Hebrew accurately, although this language was occasionally revised in light of amoraic usage in both Palestine (as manifest by PT baraitot) and Babylonia (as manifested by BT baraitot). Such linguistic revision is more common in BT baraitot than in PT. The baraitot in the Tosefta preserve the language of the tannaim more accurately than do their talmudic parallels, and the Hebrew in the Tosefta is closer to the language of the baraitot in PT than in BT. However, the Tosefta also preserves common BT usages, e.g., the explanatory expression lefi she-ein ( because there is not ). On the other hand, there is no clearcut evidence of Palestinian amoraic Hebrew in the Tosefta, apparently because the baraitot in the Tosefta were not initially formulated in the amoraic period, nor were they revised by later tradents familiar with Palestinian amoraic Hebrew. As for stylistic variants, the Tosefta sometimes resembles its parallels in one or the other Talmud, although it differs from them in many other passages. The halakhah of the Tosefta often differs from that of the parallels in the Talmudim. In many respects style, the order in which particular details are presented, verbosity vs. concision, inclusion or omission of details the similarity between the baraitot in the Tosefta and their BT parallels seems roughly equal to that between the baraitot in the Tosefta and PT. With regard to sentences added or missing in baraitot, however, the baraitot in the Tosefta resemble their parallels in PT more closely than the BT parallels. However, with regard to the citation of baraitot in proximity to related Mishnaic statements and the attribution of viewpoints to particular Sages, the
baraitot in the Tosefta resemble their parallels in BT more closely than those in PT. Thus, the relationship between variants in the Tosefta and PT is complex, although as a broad generalization we may say that the affinity between the baraitot in Tosefta Berakhot and their BT parallels resembles that between the Tosefta and PT both quantitatively and qualitatively. This surprising finding contradicts the view widely held by scholars and suggests that further investigation of the history of transmission of these baraitot and of the relation between the Tosefta and PT is necessary. Two explanations of the fact that the affinity between the baraitot in the Tosefta and their parallels in BT resembles that between these baraitot and PT can be offered. The Tosefta might preserve a more original version of the text than the parallels in both Talmudim. Thus, the tradents of BT might have transmitted the tannaitic sources in a relatively precise manner, in just the same way as the tradents of PT did, in contrast to the assumption generally accepted by Talmudists. Alternatively, the tradents of PT might have preserved tannaitic material more accurately than the tradents of BT, and when the Tosefta s text closely resembles that of BT, this is due to the influence of the Babylonian text-tradition on the Tosefta. Such influence presumably stems from a time and place when the Babylonian Talmud exerted crucial influence on the transmission of talmudic texts (in the yeshivot of the Babylonian geonim or perhaps through sages associated with the circle of Rabyah). This explanation accordingly raises the question of how accurately the Tosefta s language, style, and halakhic rulings (when unparalleled by other Palestinian tannaitic sources) reflect ancient Palestinian tradition. This possibility accordingly necessitates renewed investigation of many fundamental questions pertaining to the study of rabbinic literature. The scholarly investigation of rabbinic literature is apparently not sufficiently advanced yet to allow for a clear choice between the two possibilities.
4 The second part of the thesis deals with the way that Toseftan baraitot are used in PT. The first chapter studies the use of Toseftan baraitot by Palestinian amoraim in light of the extent to which such baraitot were used by amoraim from different generations and different schools. More than half of the baraitot from Tosefta Berakhot are referred to, and more than half of these references to such baraitot are ascribed to named amoraim. Thus, it seems that the principal amoraim from the different generations and Palestinian academies all used with baraitot from the Tosefta. At the same time, however, it should be recalled that nearly half of the baraitot from the Tosefta cited in Yerushalmi Berakhot are not discussed at all. Accordingly, the centrality of Toseftan baraitot in the eyes of PT amoraim should not be exaggerated. The second chapter deals with the literary significance of the missing baraitot, i.e., baraitot which seem to underlie PT sugyot, but which are not explicitly cited in this Talmud. This phenomenon might suggest that the tradents or editors of PT had access to collections of Toseftan baraitot. In most cases where scholars have adduced evidence for PT s reliance on missing baraitot, these are isolated baraitot, and hence they cannot prove anything about PT s use of the Tosefta or a similar baraita collection. However, investigation of this phenomenon in light of the broader phenomenon of the Talmud s use of baraita collections which resemble the Tosefta suggests that some collections of baraitot found in the Tosefta might have been redacted prior to the composition of certain PT sugyot. We found two consecutive units of halakhot in the Tosefta which probably existed as redacted baraita collections to which PT s compilers had access. About two-thirds of the baraitot in the Tosefta which deal with matters discussed by the Mishnah or similar matters are cited in PT, and about a third of these
baraitot that have a weak connection with the Mishnah are cited in PT. Taken together, the Toseftan baraitot cited in PT total about sixty percent of the baraitot in our Tosefta. The intensive quotation of baraitot dealing with matters discussed in the Mishnah and similar matters indicates that PT s use of baraitot is based on relevence, and not on blind literary dependence on the Tosefta. As for the location of the baraitot in the two works, a very large majority of the Toseftan baraitot dealing with matters discussed in the Mishnah are cited in PT in the same place as they are in the Tosefta, apparently because both works are arranged largely according to the order of the Mishnah. On the other hand, a large majority of the baraitot which have a weak connection with the Mishnah are not cited according to their location in the Tosefta. The fact that about a third of the baraitot dealing with subjects related to the Mishnah are not cited in PT according to their position in the Tosefta shows that the redactors of PT did not follow the arrangement of material in the Tosefta. All these findings suggest that even if the Palestinian amoraim had access to our Tosefta as a redacted collection and this is very doubtful they did not attribute great importance to it, and they considered its authority limited.
הקדמה חקר היחס בין התלמוד הירושלמי והתוספתא על היבטיו השונים - כקבצים ערוכים - ושלמים, וכן בירור היחס בין ברייתות ספציפיות בתלמוד הירושלמי למקבילותיהן בתוספתא הנו בעל חשיבות רבה במחקר התלמודי. ספריו החשובים של פרופסור ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה והירושלמי כפשוטו, הרימו תרומה עצומה ללימוד הירו' והתוס' ומחקרם, אך במחקרים 1 אלו כמו במחקריו האחרים נמנע ליברמן מבירור שיטתי של היחס בין שני החיבורים. רוב המחקרים שדנו ביחס בין התוס' לתלמודים עסקו ביחס בין התוס' לתלמוד הבבלי. אגב דיונים אלו עסקו כמה מן המחקרים אף ביחס שבין הירו' והתוס', אך רובם לא ירדו לבדיקה שיטתית ויסודית, אלא ניסו לתאר את היחס שבין החיבורים על סמך מקבץ מקרי של דוגמאות. מחקר השוואתי שיטתי ויסודי, הבוחן את מכלול ההיבטים של היחס בין החיבורים, 2 כמעט שלא נעשה. מטרתו של חיבור זה, אפוא, היא לחקור את היחס בין החיבורים כקבצים ערוכים ושלמים וכן את היחס המקומי בין הברייתות המקבילות המופיעות בהם במסכת אחת, מסכת ברכות. במחקר זה שלושה חלקים. הפרק הראשון דן בבעיות יסוד הקשורות בהשוואה בין חיבורי חז"ל באופן כללי, ומציג את התשתית המחקרית הנחוצה למחקר זה. דיון מלא בשאלות המבוא וסקירת מצב המחקר בנושאים שבהם עוסקים הפרקים השונים ייעשו במקומות המתאימים בראש הפרקים. לאחריו באים שני שערים שבכל אחד מהם כמה פרקים. השער הראשון משווה את נוסח הברייתות שבתוס' שלנו לנוסח הברייתות המקבילות בתלמודים. בתחילתו מוצגת העמדה הרווחת בדבר הקרבה המרובה בין הברייתות בתוס' למקבילותיהן בירו'. לאחר מכן נמצאים שלושה פרקים שבהם מובאות דוגמאות רבות למקבילות שבהם נוסח התוס' דומה לנוסח המקבילות שבאחד התלמודים או שונה מהם, וזאת תוך התייחסות לסוגים שונים של שינויים: לשוניים, ספרותיים ותוכניים. ניתוח של מכלול המימצאים ומשמעותם נעשה בפרק שלאחריהם. הפרק האחרון בשער זה עוסק באפיון נוסח הברייתות שבתוס' ובדרכי התהוותו. השער השני מאפיין את דרך השימוש בברייתות מן התוס' בירו' ממספר היבטים. בפרק הראשון בשער נבחנות ההתייחסויות האמוראיות לברייתות מן התוס' לאור שיקולים כרונולוגים וגאוגרפיים. שאלת הברייתות הדומות לברייתות מן התוס' שאינן מובאות בתלמוד שלפנינו, אף 1 ראו ליברמן, תוספת ראשונים, א, עמ' 2 א; "ש רוזנטל, המורה, עמ' נב. 2 ראו זוסמן, "פרקי ירושלמי", עמ' 234, והע' 79; הנ"ל, מסורת-לימוד ומסורת-נוסח, עמ' 13; מוסקוביץ, הברייתות החסרות, עמ' 1, הע' 2. 1
שנראה שהדיון נסוב עליהן, והימצאות קבצים של ברייתות מן התוס' בפני מסדרי הירו' נידונת בפרק הבא. הפרק שלאחריו מברר מתוך עיון בתוכן הברייתות ובמיקום בו הן מובאות בשני החיבורים, עד כמה ניתן לראות בתוס' מקור עיקרי לפרשנות המשנה בירושלמי. הפרק האחרון 3 משרטט בקווים כללים את מקומן של הברייתות מן התוס' בתלמוד הירו'. 3 מכיוון שרוב המובאות בחיבור זה לקוחות ממסכת ברכות, לא ציינתי 'ברכות' במראה המקומות לציטוטים ממסכת זו. בהבאות ממסכתות אחרות צוין תמיד שם המסכת. הציטוטים מן התוס' הם כרגיל על-פי מהדורת ליברמן, ומן הירו' הם כרגיל על-פי דפוס וונציא רפ"ג, אלא אם כן צויין אחרת במפורש. שינויי נוסחאות מכתבי-יד וראשונים צויינו בד"כ בהערות, במקרה הצורך. 2
פרק ראשון מבוא כללי נוסח המקבילות והיחס בין החיבורים אחת הבעיות הניצבות בפני חוקר הבא לתאר יחס בין שני חיבורים בספרות חז"ל היא הבחנה ברורה בין השאלות והמדדים השונים הנוגעים ליחס שבין החיבורים. שכן דרכי ההתהוות, העריכה והמסירה של כל אחד מן החיבורים בפני עצמו הם תהליכים מורכבים, המאפשרים עיון ביחס שביניהם מהיבטים רבים, שההבחנה ביניהם לעיתים אינה פשוטה. לכן לפני הדיון לגופם של דברים, יש הכרח להגדיר בדיוק מהן השאלות הנבחנות ע"י החוקר, והיאך ניתן לחפש תשובות לשאלות אלו. בראש ובראשונה חשובה היא ההפרדה בין שאלת נוסח הברייתות המקבילות לבין שאלת 1 היחס בין החיבורים השלמים. שכן נוסח ברייתא כלשהיא עשוי להשתנות באחד משלבי מסירתה, ללא קשר הכרחי למסגרת הספרותית שבה היא נמסרת. כמו-כן, תהליכי עריכת שני החיבורים ומסירתם אינם ברורים לנו, וייתכן שחלקים שונים של החיבורים עברו כמה שלבים של עריכה בתקופות שונות - לפני, אחרי ובזמן התגבשות נוסח הברייתות. כך שייתכן שיימצא חיבור שנערך בתקופה קדומה, אך נוסח המקורות שבו משקף שינויים שנעשו בתקופה מאוחרת. ומאידך אפשר שיימצאו חיבורים שנערכו בתקופה מאוחרת, אך המקורות שבהם משמרים נוסח קדום. לאחר העיון הנפרד, ראוי אף לבחון את ההשלכות של מסקנות העיון בשאלה אחת על מסקנות העיון בשאלות האחרות, אולם אך ורק על-פי סדר זה. לכן במחקר זה כל אחד מן הנושאים ידון באופן עצמאי, ללא זיקה לנושאים אחרים. לאחר הסקת המסקנות העצמאיות בכל אחד מן התחומים, אנתח את יחסי הגומלין האפשריים בין המסקנות שעלו בשני הנושאים. 1 כפי שהפרידו בצורה ברורה ב' הברייתות בתלמוד, עמ' כהן, ;Mishnah and Tosefta, pp. 53-54 3.192-193 כנראה אחת הסיבות לחוסר הדיוק של מסקנותיהם. ש"י פרידמן, כמה מן החוקרים שעסקו בשאלות ערבבו בין העניינים, וזו
קשיים ויעדים במחקר היחס בין חיבורים של חז"ל שאלת היחס בין חיבורים שונים היא אחת השאלות המרכזיות אך המסובכות במחקר ספרות חז"ל. עוד בטרם ניתן לגשת לחקר הייחס בין שני חיבורים יש לבחון באיזו מידה אכן ניצבים בפנינו חיבורים תחומים ויציבים שניתן להשוותם לחיבורים אחרים. ש פר טען שהשינויים בין כתבי היד השונים של כמה מן החיבורים בספרות חז"ל הם כה גדולים עד כי לא ניתן לראות בהם יצירות בעלות זהות עריכתית מוגדרת. על כן ראוי לדעתו להתמקד בחקר המסורות 2 העצמאיות שבכל אחד מכתבי היד. אולם מיליקובסקי טען כנגדו שעיון מדוקדק בענפי הנוסח של רוב חיבורי חז"ל (תוספתא, מכילתא, ספרא, ב"ר, ספרי, ויק"ר ועוד) מלמד שמדובר בחיבורים ערוכים ותחומים. השינויים בין עדי הנוסח נובעים לדעתו מאופי מסירת הטקסטים לאחר 3 עריכתם. אף עיוני בתוס' ובירו' ברכות במהלך מחקר זה, תומך בעמדת מיליקובסקי, שכן לא 4 מצאתי שינויים בין עדי הנוסח השונים של החיבורים שניתן לראות בהם שינויי עריכה. לכן ברור שהן התוס' והן הירו' הם חיבורים תחומים, ערוכים ויציבים, שראוי לבחון את היחס שביניהם כיחידות מגובשות. ברם, אף לאחר שהוברר ששני החיבורים הם חיבורים תחומים ויציבים, ישנו קושי בקביעת היחס ביניהם הנובע מכך שמדובר בחיבורים שלא יצאו מתחת ידו של מחבר אחד, ולעיתים אופיים של חלקים מסוימים של החיבור אינם זהים לאופים של חלקים אחרים. שני החיבורים מורכבים משלבים שונים של עריכת חומר קדום בצד חומר חדש ממנו, עריכה שלעיתים כללה גם התערבות במקורות הקדומים עצמם. לכן גם במקומות שבהם ישנן יחידות טקסט דומות בשני חיבורים עדיין אין מכאן הוכחה שאחד החיבורים הכיר את השני, שכן יש לבחון בין היתר Schäfer, "Research into Rabinic Literature: An Attempt to Define the Status 4 2 ראו "Once again the Status Quaestionis of Research in הנ"ל, ;Quaestionis", pp. 139-152 ;Rabbinic Literature: An Answer to Chaim Milikowsky", pp. 89-94 אריה, וראו גם בית- "Transmission of Texts and Scribes and Copyists: Unconscious and Critical.Interferences", pp. 33-51 3 ראו מיליקובסקי, "The Status Quaestionis of Research in Rabbinic Literature", pp. 201-211; כהנא, זיקת כתב-יד וטיקן 60 למקבילותיו, עמ' 58-59, הע' 128; מיליקובסקי," On The Formation and Transmission of Bereshit Rabba and The Yerushalmi: Questions.of Redaction, Text-Criticism and Literary Relations", pp. 521-567 4 מסורת הנוסח של החיבורים תידון להלן בעמ' 8.
את האפשרות שטקסט שלישי היה המקור המשותף לשניהם. ואף אם שיקולים פנימיים יובילו למסקנה שישנו קשר ישיר בין יחידות הטקסט שבשני החיבורים, הרי שזו תקפה רק ביחס לעורך 5 הקטע באחד החיבורים וליחידת הטקסט המסוימת מן החיבור השני. זאת ועוד, כשנאתר יחידות טקסט שיש ביניהן קשר ישיר, לעיתים לא ברור כיצד ניתן להכריע איזו מהן מקורית יותר. למרות שהתוס' היא בעיקרה אוסף של דברי תנאים, והירו' הוא חיבור אמוראי, אין להניח שניתן לקבוע תיארוך יחסי קבוע בין החיבורים וממנו להסיק שהתלות היא חד-סטרית. שכן זמנה של העריכה הסופית של התוס' שלנו מוטלת בספק, והשלבים השונים של עריכת הסוגיות בירו' אינם ידועים לנו די הצורך, וממילא הנחת תלות חד-סיטרית תהיה הנחת המבוקש. שינויי הנוסח בין יחידות הטקסט בחיבורים השונים (שיידונו לגופן בסעיף הבא) עשויים לספק לנו כלים להצבעה על נוסח קדום וקרוב יותר למקורי. אולם במקרים רבים ניתן רק לתאר את השינויים בעזרת מאפיינים ספרותיים או תוכניים, שאין ביכולתם להכריע בשאלת המקוריות. לאור קשיים אלו ביקשנו במחקר זה לתאר את ההיבטים השונים של הבאת הברייתות מן התוס' בירו', ההתייחסויות אליהן, והעדויות לקיומם של קבצים ערוכים מן התוס' (או דומים להם) שעמדו בפני מסדרי הירו' ומחבריו. כל מקרה ומקרה מעיד רק על מקומו, ורק העיון במכלול המקרים והתופעות מאפשר תאור זהיר ומדויק של ההיבטים השונים של היחס בין החיבורים. ברייתות מקבילות: התהוותן, אופי השינויים ומשמעותם תאור אופיין של הוורסיות השונות בספרות חז"ל ובדיקת תהליך התהוותן, הוא מן השאלות המרכזיות בהן עוסק מחקר התלמוד. יסודו של תהליך סבוך ומורכב זה הוא בדרכי הלימוד והעריכה של החיבורים השונים, 6 והמשכו בדרכי המסירה השונות. תופעה נפוצה היא שבירו' מובאת ברייתא שנמצאת בצורה כמעט זהה בתוס'. השינויים הם לעיתים קלים מאוד ובהרבה מקרים אלו שינויי לשון וסגנון. בדיקת היחס בין המקבילות חושפת את דרכי המסירה, העיבוד והפיתוח של ברייתות אלו, קדמותן היחסית ויחסן למקורות נוספים, ואף מסייעת בפרשנותן של הברייתות בשני החיבורים. 5 ראו ש"י פרידמן, הברייתות בתלמוד, 193; עמ' 5 מיליקובסקי, "סדר עולם והתוספתא", עמ' 246-263; הנ"ל, "סדר עולם והמכילתא דרשב"י על שעבוד בני ישראל במצרים", עמ' 221-225; בוקסר,,Palestinian Talmud עמ'.175-176 6 ראו זוסמן, ירושלמי נזיקין, עמ' 90-91; כהנא, זיקת כתב-יד וטיקן 60 למקבילותיו, עמ' 17; מיליקובסקי, ויקרא רבה פרשה כח, עמ' 19.
אפשטיין ואלבק סברו שישנו דמיון רב בין הברייתות בתוס' לברייתות המקבילות בירו' לעומת שוני ניכר ביניהן לבין המקבילות בבבלי, והסיקו שישנה תלות בין הברייתות בתוס' לאלו שבירו', 7 ואילו הברייתות בבבלי נובעות ממסורות אחרות ועצמאיות. עמדות אלו רואות בשינוי נוסחו של הטקסט הנמסר פגיעה בו, ומכאן שאין לייחס שינויים משמעותיים בין שני טקסטים לפעולתם של המוסרים. לכן לשיטה זו, הבדלים קלים ושיבושים עלולים ליפול בטקסט במהלך העברתו מדור לדור ומשקפים מסירות שונות של טקסט מקורי קדום אחד, ואילו שינויים משמעותיים שלא ניתן להסבירם כך משקפים מסורת קמאית אחרת. אולם ניתן לערער על הנחה זו, שכן ייתכן שעריכה פעילה של סגנון ותוכן התרחשה אגב מסירת הברייתות מדור לדור על ידי המלמדים והמוסרים, מתוך מגמה לשפר ולתקן את הטקסט הנמסר 8 (לפי ראות עיני המוסר). יש מן החוקרים הסבורים שטקסט הנמסר על פה עשוי לעבור שינויים הרבה יותר מפליגים מאשר טקסט הנמסר בכתב. לכן ייחסו חוקרים אלה את השינויים המשמעותיים 9 לתקופת המסירה ע"פ, שבה נוסחם של התכנים הנמסרים טרם נקבע סופית למילותיו. לעומתם טען פרידמן שאין הכרח לקשור בין שאלת המסירה, האם בעל פה הייתה או בכתב, לשאלת אופי השינויים בין מקבילות. שכן גם נוסח שנמסר בעל-פה יכול להימסר בצורה מדויקת ואף נוסח 10 הנמסר בכתב עשוי לעבור עריכה ופיתוח במהלך מסירתו. במהלך חקר היחס שבין המקבילות התייחסתי במקומות הרלוונטים להשלכה האפשרית של דרכי מסירת המקורות על אופיים של 11 הנוסחים ועל דרכי התהוותם. אופי המסירה של ספרות חז"ל הוביל את ליברמן להבחנה בין 'האמת המוחלטת ההיסטורית' שהיא רק אחת, לבין 12 'האמת של הטקסט' המיוחדת לכל טקסט וטקסט, הנובעת מן 7 ראו מבוא לספרות התנאים, עמ' 246; מחקרים בברייתא, עמ' 137. ראו הדיונים במחלוקת זו אצל א"ש רוזנטל, נב; עמ' המורה, פרידמן, הברייתות בתלמוד, עמ' 163-166. דה-פריז, 8 ראו ש"י פרידמן, הברייתות בתלמוד, עמ' 163-166. 9 ראו א"ש רוזנטל, סב-סג; עמ' המורה, הנ"ל, 6 יחס התוספתא לתלמודים, עמ' ;148-152 ש"י "תולדות הנוסח ובעיות-עריכה בחקר התלמוד הבבלי", עמ' 1-36; ברודי, הגאונים והטקסט התלמודי, עמ' 295-301. 276-281, 10 ראו ש"י פרידמן, להתהוות שינויי הגרסאות, עמ' 74; הנ"ל, הברייתות בתלמוד, עמ' 194. 11 ליבון סוגיא זו על כל היבטיה חורג ממטרת מחקר זה, ראו להלן הע' 20, עמ' 16. 12 ליברמן, ביקורת על ספרי, עמ' אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, עמ' 1 א; הנ"ל, 324; מבוא לתוספת ראשונים, "ש רוזנטל, תולדות הנוסח, עמ' 3. ראו גם טו. עמ' ד,
13 השינויים שהכניסו בו המוסרים מן התקופות השונות ע"פ המסורות שהיו בידם. כך גם את שינויי הנוסח בין הברייתות המקבילות יש לתלות גם בכך שאלו נמסרו במסגרות ספרותיות שונות, שהתפתחו ונמסרו תחת השפעות לשוניות, 14 ספרותיות ותוכניות שונות. לאור זאת עניינו של מחקר זה אינו בהכרעה בדבר הנוסח המקורי של הברייתות, אלא באפיון השינויים שביניהן 15 ובניתוח השיקולים שהובילו להתהוותם של שינויי הנוסח. 13 א"ש רוזנטל (המורה, עמ' נב-נז; תולדות הנוסח, עמ' 8) טען שאין טעם בחיפוש אחר 'האמת ההיסטורית' מאחר שספק אם זו כלל קיימת, שכן שינויי הנוסח נובעים מתקופה בה הנוסח טרם נקבע למילותיו (ראו גם זוסמן, ירושלמי נזיקין, עמ' 92, הע' 160). לעומתו טען מיליקובסקי שיש טעם בחיפוש אחר 'האמת ההיסטורית' של הנוסח בעת שזה הוכנס לראשונה לחיבור כלשהוא, במיוחד באותם חיבורים שעיקר מסירתם לא היתה בעולם בית המדרש כדוגמת סדר עולם ומדרשי האגדה (ראו pp. 122-141 ;Seder Olam, הנ"ל, p. Vayyiqra Rabba through History, 312). אף ללא אותה 'אמת של טקסט', יש קושי ביישום בספרות חז"ל של הכללים הפילולוגים המקובלים בחקר הספרות הקלאסית, וזאת מחמת תולדות העריכה ואופי המסירה על פה של חלק מן החיבורים (והקונטמינציה בין עדי הנוסח השונים הנפוצה במיוחד בספרות חז"ל), ראו ליברמן, על הירושלמי, עמ' 7-46; הנ"ל, מבוא לתוספתא זרעים, עמ' יב; הנ"ל, מבוא לתסכפ"ש, ג, עמ' טו-טז; א"ש רוזנטל, המורה, שם; מיליקובסקי,,Seder Olam שם; בית-אריה, פרקי שירה, 7 עמ' 148-161. 14 ראו זוסמן, "ברייתא ד'תחומי ארץ ישראל'", עמ' 227; מוסקוביץ, ירושלמי וויקרא רבה, עמ'.36-37 15 הברייתות המקבילות בהן יעסוק מחקר זה הן ברייתות המציגות תוכן דומה, אם כי לא בהכרח זהה, בהצגה ספרותית דומה אך לא בהכרח זהה. שכן כאשר מסורת הלכתית נמסרת במסגרת ספרותית מסוימת,,56 ואף שיש בה מידה לא מבוטלת של גמישות, ניתן לעקוב אחר השינויים בנוסחים השונים שהגיעו לידינו. אפיון שינויים אלו הוא מן המטרות החשובות של מחקר זה. במקרים בהם השינוי התוכני או הספרותי הוא גדול במיוחד, עולה הסבירות שמדובר במקורות עצמאיים ובלתי תלויים. ישנם מעט מקרי ביניים שקשה להכריע האם ראוי להתייחס אל שני מקורות כאל ברייתות מקבילות (ראו התלבטיותיו של ב' כהן, -52 pp. Mishnah and Tosefta, ואף שיש מקום להשיג על חלק ממסקנותיו). מאחר שלא מדובר במספר רב של מקרים, התמונה הכללית לא תשתנה גם אם הקורא לא יקבל את הכרעתי בחלק מהם.
מסורת הנוסח של התוספתא והירושלמי 16 בדומה למצב בכל חלקי הירושלמי, אף בנוסח הברייתות שבירו' למסכת ברכות ובדיון התלמודי המוסב עליהן, מצויים מעט מאוד שינויי נוסח משמעותיים. ישנם רק מעט מאוד מקרים שבהם לשינויים בין עדי הנוסח השונים הירושלמי יש נגיעה לשאלת הייחס בין הירושלמי לתוספתא, ואדון בהם במקומם. לא כן הוא המצב בעדי הנוסח של התוס'. נמצאים בידינו שני כתבי יד של התוס' למסכת ברכות: 1. כת"י ארפורט שהועתק באשכנז במאה הי"ב, ועליו ביסס צוקרמנדל את מהדורתו לתוס'. 2. כת"י ווינה שהועתק ע"י סופר ספרדי בראשית המאה הי"ד, ועליו ביסס ליברמן את מהדורתו לתוס'. בעקבות ליברמן שראה במספר מקומות שבהם נוסח כי"א קרוב לנוסח הבבלי תיקונים ע"פ הבבלי, 17 נטו חוקרים רבים לראות את כי"ו כמקורי יותר לעומת כתי"א שהושפע ממסורות בבליות. שכן בתקופות שונות עמד התלמוד הבבלי במרכז עולם הלימוד, ושלטונו היה כה גורף עד כי לדעתם חיבורים אחרים הוגהו ע"פ המסורות הבבליות. ליברמן, הטוען שהתוס' נלמדה בישיבות הגאונים, סובר שהיא לא ניצלה משינויים והוספות ששרשם במסורת לימודם של 16 ראו זוסמן, ירושלמי נזיקין, עמ' 126: "כל כתי"י הירושלמי שהגיעו אלינו (כולל קטעי הגניזה ונוסחאות הראשונים) שייכים הם כולם למשפחה אחת קרובה למדי, 8 א; 91 והם כולם משתלשלים 'מאב-נוסח קדום אחד, על שיבושיו וקיטועיו'". ראו גם הנ"ל, כ"י ליידן, עמ' 218-220; הנ"ל, כתובת הלכתית, עמ' 143, הע' 393; הנ"ל, מבוא למהדורת המדעית של כ"י ליידן, עמ' יז-יח, והע' "ש רוזנטל, עיונים בתולדות הנוסח, עמ' 571-572; מוסקוביץ, כפלי גרסה, עמ' 187-188. עדי הנוסח של התלמוד הירו' למסכת ברכות הם: כ"י ליידן,Cod. Scaliger 3 כת"י וטיקן 133 (133 Ebr.,(Vat. קטעי גניזה שפורסמו ע"י גינצבורג בשרידי ירושלמי ובגנזי שכטר (קט"ג אדלר,(JTS 1493 קטע גניזה שפורסם ע"י אפשטיין ב"לשרידי הירושלמי" (קט"ג אנטונין 42), ושני קטעי גניזה שפורסמו ע"י רבינוביץ בשרידי ירושלמי בגניזה (קט"ג,T-S NS 329 661 קט"ג NS כ, (329 608 "י הרש"ס (פריז Heb.1389/1] ;[Bibl. Nationale, לונדון, הספריה הבריטית ] 403 Or. 2822]; אמסטרדם עץ-חיים 47; A 31 דינם של שלושת כ"י כדין עד נוסח אחד, ראו סמואל, מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סיריליו, עמ' 246), ונוסחאות הראשונים. לסקירה על אופי עדי הנוסח השונים וטיבם ראו: ליברמן, מבוא לכת"י ליידן בראש מהדורת הצילום; הנ"ל, מבוא להירושלמי כפשוטו, עמ' טו-כא; הנ"ל, על הירושלמי, עמ' 46-47 ועמ' 53-54; זוסמן, כ"י ליידן, עמ' 203-220; הנ"ל, כתובת הלכתית, עמ' 107, הע' 110. 17 ראו בשתי ההערות הבאות.
18 הגאונים. זוסמן, לעומת זאת, הציע לייחס את הנטיות הבבליות של כ"י ארפורט של התוס' 19 לחכמים מחוגו של הראבי"ה, שעיצבו ושיפצו את ספרותם תוך כדי מסירתה. על העמדה שנוטה לראות דווקא את מסורתו של כ"י ארפורט כמושפעת מן המסורת שבבבלי ערער לאחרונה שרמר. לדעתו אין להסביר את שינויי הנוסח בין שני כתבי היד כנובעים מהגהה ע"פ הבבלי, אלא יש 20 לראות בהם עדויות לשתי מסורות קדומות ועצמאיות. מעיוני בכתבי היד של התוס' למסכת ברכות עולה שישנם עשרות בודדות של מקרים במסכת ברכות שבהם נוסח אחד מכ"י של התוס' דומה לנוסח של אחד התלמודים ונוסח כ"י השני דומה לנוסח התלמוד השני. מספר המקרים שבהם נוסח כי"א דומה לנוסח הבבלי לעומת נוסח כי"ו הדומה לנוסח הירו', אינו שונה באופן משמעותי ממספר המקרים ההפוכים. אף בחינת אופיים של השינויים מלמדת שאופיים של שינויי הנוסח משני הסוגים די דומה, לא דהיינו, מצאתי דרך לאפיין את המקרים שבהם נוסח אחד מכ"י של התוס' דומה דווקא לנוסח אחד 21 התלמודים. לעומת זאת, ישנם לפחות ארבע מאות הבדלי נוסח בין מקבילות במסכת זו שבהן נוסח כי"א של התוס' זהה לנוסח כי"ו של התוס', לעומת נוסח המקבילה שבאחד התלמודים או בשניהם. לכן ברור ששני כ"י של התוס' מייצגים יחדיו מסורת נוסח שונה ועצמאית לעומת נוסח הברייתות שבתלמודים, ומכאן ששאלת היחס בין כ"י של התוס' הינה משנית בחשיבותה לחקר היחס בין תוס' וירו' במסכת זו, אף שייתכן שיש לה חשיבות רבה במסכתות אחרות. לאור מסקנה זו, עיקרו של הדיון במחקר זה יעסוק במקומות שבהם נוסח שני כ"י של התוס' הוא זהה. 18 ראו ליברמן, תסכפ"ש, ג, עמ' יד; הנ"ל, מבוא לתוספת ראשונים, ד, עמ' יד; אך גם הוא נמנע מלקבוע 'כללים ברורים', ראו תסכפ"ש, א, עמ' כ; ראו גם ש"י פרידמן, תוספתא עתיקתא, עמ' 79-86; מיליקובסקי, סדר עולם, התוספתא והבבלי, עמ' 492, והע' 23 (מבלי לנקוט עמדה בשאלה באיזה שלב משלבי מסירת הנוסח הוא עובד); ברוורמן, לבחינת טיבם, עמ' 163-165. 19 ראו זוסמן, ירושלמי כתב-יד אשכנזי, 61, עמ' 9 הנ"ל, 166; הע' "שרידי תלמוד ב'גניזה הארופית'", עמ' נט-ס (אך במקום אחר עמד על התופעה ההפוכה, ראו "ברייתא ד'תחומי ארץ ישראל'", עמ' 220-221, והע' 31). וראו גם מאמרו של תא-שמע, ספרייתם של חכמי אשכנז, עמ' 298-309; מיליקובסקי, מהדורות וטיפוסי-טקסט, עמ' 169-170; בית-אריה, "Transmission of.texts and Scribes and Copyists: Unconscious and Critical Interferences", pp. 33-51 20 ראו נוסח התוס', ובעיקר בעמ' 15, הע' 15 ובדיונו בעמ' 36-44. הצעה זו כבר הועלתה ביחס לכמה תופעות לשוניות, ראו נתן, מסורת לשונית, עמ' 345; ברוורמן, לבחינת טיבם, עמ' 153-161. 21 על הייחס בין שני כ"י של התוס' למסכת ברכות, ראו להלן בנספח, עמ' 230.
10
שער א נוסח התוספתא שלנו לעומת נוסח המקבילות בתלמודים 11
12
פרק שני מבוא 1 שאלת הייחס בין נוסח הברייתות בתוס' לנוסח מקבילותיהן בתלמודים היא אחת מן 2 הבעיות הסבוכות בחקר היחסים בין החטיבות השונות של ספרות חז"ל. מספר הדעות בעניין זה הוא רב, וההצעות שהוצעו רחוקות אחת מחברתה כמרחק מזרח ממערב. למרות הגיוון הגדול בדעות, נראה שישנן כמה הנחות שהפכו למקובלות בעולם המחקר, ואחת ממטרות מחקר זה היא לבחון את תקפותן. ראשון לחוקרים המדברים בעניין זה הוא ר' זכריה פרנקל במבואו לירושלמי: "אך כאשר נרד אל התוספתא יבואר שלפעמים היא מסכמת עם הבבלי ונגד הירושלמי, ולפעמים עם הירושלמי ונגד הבבלי, ולפעמים לא עם הירו' 3 ולא עם הבבלי". אבחנה זו חשובה בכך שהיא מעמידה בפנינו את העובדה שאין זהות מוחלטת בין הברייתות שבשלוש החטיבות ושני (תוס' התלמודים). אולם כדרכם של מחקרים ראשונים, המימצא הראשוני מבהיר את מורכבות העניין, אך מסייע פחות בהבהרת היחס בין הברייתות מן המקורות השונים. סקירת מצב המחקר הדעה הרווחת: הברייתות בתוס' דומות למקבילותיהן בירו' התקדמות גדולה חלה כאשר אפשטיין ואלבק הקדישו מחקרים מעמיקים לבירור שאלת היחס בין התוס' לתלמודים. אפשטיין טוען כי לתוספתא הקדומה שני צאצאים: התוספתא שלנו והברייתא שבבבלי. 4 הברייתא שבירושלמי היא לדעתו צאצא ישיר של התוספתא שלנו. אלבק 1 פרק זה עוסק רק במקומות בהם נוסח שני כ"י של התוס' הוא זהה. לסוגית החילופים בין נוסח שני כה"י של התוס', ראו הנספח להלן עמ' 229. 2 ראו לדוג' בועז כהן,.p 54 ;Mishnah and Tosefta, רא"ש רוזנטל, "המורה", עמ' נב'; דה-פריז, יחס התוס' לתלמודים, עמ' 148; אלמן, pp.1-2 Authority, 13 ;163 3 4 מבוא הירושלמי, עמ' כב, צד א. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 246. ש; "י פרידמן, הברייתות בתלמוד, עמ'
ב; לעומתו סובר שהתוס' 5 היא לקט הלכות שנערך בסוף תקופת האמוראים בארץ ישראל. שני חוקרים אלה נחלקו בשאלה איזה מבין שני החיבורים, התוס' והירו', הוא המקור הקדום, ואיזה מביניהם הוא התנייני המאוחר. אולם שניהם הסכימו כי נקודת המוצא לדיון היא שהקרבה בין התוס' לברייתות שבירו' גדולה מן הקרבה שבין התוס' 6 לברייתא שבבבלי. קרבה זו בין הברייתות שבתוס' לברייתות שבירו', 7 כבר רמוזה בדברי הראשונים והאחרונים, והיא הפכה לאחת המוסכמות המקובלות ביותר בין חוקרי התוס' 8 והתלמודים. אולם מהם אותם מאפיינים של הקרבה היתרה בין הברייתות בתוס' למקבילותיהן בירו' לדעת חוקרים אלו? למרות שרוב החוקרים שעסקו בעניין זה מיעטו בהבאת דוגמאות להוכחת טענתם, חלקם נתנו בידינו תאור של הדמיון בין הברייתות המקבילות בשני החיבורים. כבר הראשונים הזכירו כי לשון הברייתות בירו' 9 דומה ללשון ההלכות מן התוס'. אפשטיין הוסיף על דברי הראשונים וטען כי "הברייתות שבתוס' שוות יותר בלשונן בתוכנן וגם וסגנונן לאלה שבירושלמי, ולא לאלה 10 שבבבלי". 11 דברים דומים כתב גם גולדברג. ש"י פרידמן קבע באופן דומה כי "אנו מוצאים 5 6 7 8 אלבק, מחקרים בברייתא ותוספתא, עמ' 137. ראו סיכום מחלוקתם ע"י א"ש רוזנטל ב"המורה", עמ' נב ואילך. לאחרונה דן ש"י פרידמן בהרחבה בשיטת אפשטיין והעלה כי לדעתו יש להציג את היחס בין התוס' לתלמודים באופן שונה מן המוצג בדגם בעמ' 246 מבואות לספרות התנאים (ראו פרידמן, הברייתות בתלמוד, עמ' -183 188). אולם אף לפי דגם מעודכן זה הקרבה בין התוספתא לברייתא שבירו' גדולה מן הקרבה בין התוס' לברייתא שבבלי. כדברי תלמידי רבינו יונה: "ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתות שבידינו כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו" (שטמ"ק לכתובות כא, א). ראו גם דברי בעל ספר יחוסי תנאים ואמוראים (ראו הפניה בדברי ליברמן, מבוא לתוספת ראשונים, א, עמ' 2); מראה הפנים לשבועות פ"ז ה"ו, ד"ה 'רבי חנינא' (בעיקר 'רובא דרובא כל "תני" הם מתוספתא...'). ראו לדוג' ליברמן, בהע' הקודמת; גולדברג, pp. 292-293 ;Tosefta, ש"י פרידמן, הברייתות ' כהן, Mishnah and בתלמוד, עמ' 197; מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, עמ' 158 ועמ' 549.p 43 ;Tosefta, ח' נתן, מסורת לשונית של התוספתא, עמ' 2-3; א' שיף, היחס בין התוספתא והמשנה למסכת סוכה, עמ' 26-32; ועוד. 9 ראו לעיל, הע' 7. 10 ראו לעיל, הע' 4, וכן דברים דומים במלה"מ עמ' 171-172: "וודאי שברייתות בבליות אלו... שכידוע אינן מתאימות כמעט בשום מקום לגמרי עם התוספתא, מתאימות ברובן מלה במלה עם התוספתא". 14 בשעה שהברייתות שבירו'
שבדרך כלל צורת הברייתות שבירושלמי ונוסחן דומים לאלו שבתוספתא, הרבה יותר מאלו 12 שבבבלי". מהגדרות אלו מתקבל הרושם שהדמיון בין הברייתות בתוס' למקבילותיהן בירו' הוא מלא ומקיף, ובכל אופני ההשוואה נמצא כי הברייתות בתוס' דומות יותר למקבילותיהן בירו' מאשר למקבילותיהן בבבלי. דעות אחרות בניגוד לעמדה הנ"ל, ישנם חוקרים שלא קבלו את ההנחה כי ישנה קרבה יתרה בין הברייתות בתוספתא לברייתות המקבילות בירושלמי. שפנייר עמד על כך שהתוס' דומה לעיתים לירו' בניגוד לבבלי, 13 ולעיתים להיפך, ומסיק כי סביר יותר לראות את הברייתא בבבלי כצאצא 14 של ההלכות בתוס', מאשר את הברייתא בירו'. דה-פריז, אגב דיונו בדוגמא אחת, טוען: "כרגיל קרובה הברייתא שבתוספתא בלשונה לזו שבירושלמי ואילו בתוכן 15 קרובה היא לזו שבבבלי". זהו נסיון יחיד במינו לחלק בין המאפיינים השונים של התוס', אך לצערנו דה-פריז אינו מפרט את המימצאים שהובילוהו למסקנתו. 11 ראו גולדברג, p. 292 "It has also been noted that the parallel baraitot in the :Tosefta, Palestinian Talmud in language and content are much closer, and usually identical, Talmud" ;than those in the Babylonian הנ"ל, שחזור ברייתא משלימה לתוספתא, עמ' תתסו. 12 ראו לעיל, הע' 8. 13 שפנייר אף טוען כי רק לעיתים נדירות נוסח הברייתות בשני התלמודים זהה בניגוד לנוסח Es zeigt sich, daß die Version des Tos-" התוס', וזאת בד"כ כתוצאה מטעויות העתקה: Buches gewissermaßen die Mitte zwischen den Versionen der Talmude innehält: oft stehen Tos und pal. T. gegen bab.t., oft auch Tos und bab. T. gegen pal.t., aber niemals die beiden Talmude gegen die Tos - oder doch nur in verhältnismäßig wenigen und unbedeutenden Fällen, in denen wir getrost eine Störung in der handschriftlichen Überlieferung der Tos annehman können", A. Spanier, Die p. 55.Toseftaperiode in der Tannaitischen Literatur, כפי שאציג להלן, המימצאים שהעלה מחקר זה סותרים טענה זו מכל וכל, וכך עולה גם ממחקרו של אלמן, pp. 177-178.Orality, "Schon eine oberflächliche Prüfung der Tos und ihrer Parallelen in den beiden 14 15 Talmuden führt uns zu Beobachtungen, die nur in dem Sinne gedeutet werden ist" können, daß der bab. T. von der Tos abhängig (שפנייר, לעיל בהע' הקודמת). ראו דיון בדבריו אצל פרידמן, הברייתות בתלמוד, עמ' 187. ראו דה-פריז, "לצורתן הקדומה של הלכות", עמ' 371. 15
לאחרונה הקדיש יעקב אלמן מחקר שיטתי ומקיף לשאלת היחס בין התוס' מסכת פסחא לתלמוד הבבלי מסכת פסחים. אגב עיסוקו בבבלי, הוא מעיר כי לפחות במסכת בה הוא עסק, קשה להניח כי ישנה תלות בין הברייתות בירו' למקבילות בתוס'. בכמה עניינים הוא אף מצביע על כך שהקרבה בין התוס' למקבילותיה בירו' אינה שונה באופן משמעותי מן הקרבה למקבילות 16 בבבלי. עיון מדוקדק ביחס שבין המקבילות, בהן תוכן דומה (אם כי בהכרח לא זהה) מוגש במבנה ספרותי דומה (אף הוא לא בהכרח זהה), מאפשר בדיקת התחומים השונים בהם מקבילות 17 נבדלות זו מזו או שוות זו לזו. מסורות בבליות בתוס' כפי שצויין לעיל, גם האוחזים בדעה הרווחת, שהקרבה בין ההלכות בתוס' למקבילותיהן בירו', גדולה מן הקרבה ביניהן לבין מקבילותיהן בבבלי, מודעים לכך שישנן מספר הלכות בתוס' בהן כנראה המצב הוא הפוך. ישנם מקרים בהם סביר כי בתוס' שלנו משוקעות מסורות שהן 18 כנראה בבליות, הנוגדות את המסורות הארץ-ישראליות. ישנן אף מסכתות בתוספתא בהן ייתכן 19 ששולבו קבצים שלמים של הלכות בבליות, שלא הוכרו בא"י. עובדות אלו הובילו מספר חוקרים להניח שאף אם מקורה של התוס' היא סביבת הלימוד הא"י, ורוב החומר שבה הוא א"י קדום, הרי שהיא הגיעה אלינו באמצעות מוסרים שהיו אמונים על המסורת הבבלית. מוסרים אלו, במכוון או שלא במכוון, שילבו את המסורות המקובלות 20 במקומותיהם לתוך הטכסט הנמסר. כך שלפחות במקרים מסוימים (שהם מיעוט קטן לדעת 16 ראו אלמן, ;Authority, pp. 2-3 הנ"ל,.Orality, pp. 167-180 17 18 אלמן מדגיש כי בדיקתו מתבססת על מסכת פסחים, וכי אין להסיק כי בהכרח המצב דומה במסכתות אחרות ללא בדיקה. ראו מורשת, נוספות ללשון הברייתות, עמ' 31. ראו אפשטיין (מבואות לספרות התנאים, עמ' 252): "אין ספק שכמה דברים הוגהו בתוס' ע"פ האמוראים והתלמוד". 19 ראו תוס' סוכה ב, ח (עמ' 264, שו' 51) ג, א (עמ' 266, שו' 6) ודברי ליברמן, תוספת ראשונים, ;Babylonian Baraitot, pp. 1-29 ;861 עמ' א, 199; הנ"ל, תסכפ"ש, עמ' ד, אלמן, הנ"ל, 20 pp. 7-8 ;Authority, והשוו לדברי א"ש רוזנטל הרואה בקביעה זו פתח לביקורת מקורות התוס' והפרדתם, המורה, עמ' ע. ברם, דומה שיש מקום לעיון נוסף בעניין זה. דיון באופן מסירת התוס' והתלמודים, אם בע"פ או בכתב, וההשלכות של דיון זה לעניין אופי השינויים, חשובים מאוד אך חורגים ממסגרת הדיון כאן. אלמן טוען שהברייתות בבבלי פסחים נוטות להיות מתומצתות יותר מאשר מקבילותיהן בתוס'. לדעתו יש לייחס זאת לכך שהברייתות שבתוס' נמסרו בכתב, לעומת הברייתות שבבבלי שנמסרו על פה, ולכן הושם שם דגש על קיצור 16