המרכז למחוננים ומצטיינים במכללה האקדמית תל חי עבודת חקר כוחות הנשים סוגיית הלימוד האקדמי והמצב התעסוקתי אצל האישה הדרוזית בהנחיית דניאלה שאול מגישה: כ

המרכז למחוננים ומצטיינים במכללה האקדמית תל חי עבודת חקר כוחות הנשים סוגיית הלימוד האקדמי והמצב התעסוקתי אצל האישה הדרוזית בהנחיית דניאלה שאול מגישה: כינדא בטחיש במסגרת הקורס "נושא חוקר" שנת הלימודים תשע'ט יוני 2019 1

תוכן עניינים 3 בפתח 4 סקירה ספרותית 10 חקר אישי 22 דיון 25 מסקנות 26 ביביליוגרפיה 2

בפתח עבודה זו דנה בלימוד האקדמי של נשים דרוזיות, בקשיים שהנשים עברו כדי ללמוד ולעבוד ובשינוי בתחום התעסוקתי שלהם. בחרתי בנושא הזה כי אני בת מהחברה הדרוזית. למרות שהיום, באזור שאני חיה בו, כבר לא קיימים הקשיים והבעיות שהיו לנשים דרוזיות בעבר, אשר שנזכרים בחקר, אני זוכרת שכאשר שהייתי ילדה קטנה זה לא היה דבר רגיל שהאישה תעבוד או תלמד לימודים גבוהים, ואני זוכרת כמה משעמם ובזבוז זמן היה לשבת בבית לתקופה ארוכה ולעשות את אותם הדברים כל יום. תמיד חשבתי על ההבדל בין מעמד הנשים ומעמד הגברים בחברה שלנו ואיך יש לגברים כוח ושליטה על נשים. כתוצאה לזה הייתה לכל הנשים שהיכרתי אישיות חלשה, אבל לא ראיתי את האישיות החלשה הזאת אצל המנהלת והמורות בבית הספר והרופא שהכרתי. השם של העבודה "כוחות הנשים" בא ממקום שהלימוד והעבודה חשובים לנשים, למרות שאנשי החברה לא ראו את זה, לדעתי הם לא ראו את הכוח של הנשים. רציתי לבדוק את הקשיים שהיו לנשים שפנו להשכלה ומה הייתה תגובת החברה ללימוד ועבודת הנשים. נעזרתי בשני מאמרים, בכמה סרטונים ובראיונות עם נשים מובילות מהמגזר שלי. אני רוצה להוכיח בעזרת החקר הזה שהנשים, למרות כל הקשיים, יכלו לעשות את מה שהן רוצות והצליחו, אני רוצה להראות שהן לא המין השני ושיש להן יכולת לא פחות מהגברים. 3

סקירת ספרות 1. בני נוער בישראל מפלסים דרכם אל הבגרות: אוריינטציית עתיד של ערבים ודרוזים בהשוואה ליהודים רחל סגינר )2001( קובעת כי "אוריינטציית העתיד" היא התמונה שמדמיין אותה האדם לגבי עתידו. חשיבותה של "אוריינטציית העתיד" נבחנת בהשוואת העתיד של מתבגרים ומתבגרות ערבים ודרוזים לבין מתבגרים ומתבגרות יהודים בכיתה מקבילה בבתי ספר בעלי מאפיינים דומים. הממצאים הראו, כי ערבים ודרוזים השקיעו בתחומים קיומיים יותר מיהודים, אבל בתחום ההשכלה הגבוהה מתבגרים ערבים )בעיקר בנות(, אך לא דרוזים, השקיעו יותר ממתבגרים יהודים. התברר שמתבגרים דרוזים עסוקים יותר בחיפוש ובדיקת אפשרויות עתידיות בתחום המשפחה, ושהעתיד של המתבגרים קשור בגורמים כמו מגדר, גיל, בחברה ותרבות שבהן גדלו. החברה הערבית והדרוזית בדרך לשינוי חברתי, אבל החברה היהודית לא משתנה. סגינר הגיעה למסקנה שבהשוואה למטרה של העתיד של מתבגרים יהודים, אצל מתבגרים ערבים ודרוזים היא יותר "קיומית". דווקא במגזר הערבי לא נשמרה חלוקת תפקידי המגדר המסורתית שעל- פיה בנות מתמקדות בתחומים הרגשיים ובנים מתמקדים בתחומים המעשיים. במקום זאת, בנות ערביות השקיעו יותר מבנים ערביים בתחום ההשכלה, ולא פחות מבנים בתחום העבודה והקריירה, ולפי הנתונים מהאוניברסיטאות אחוז סטודנטיות ערביות ודרוזיות עולה כל הזמן, במיוחד בתחום ההשכלה והקריירה. קיים שוני בין ההשקעה של המתבגרים היהודים לבין המתבגרים הערבים במסלול החיים העתידי וחלק מן ההבדלים ביניהם היו תלויים במגדר. בממד התקוות התבטא הדבר בעיקר בתחומי בית הספר וההשכלה הגבוהה - בקרב ערבים עלה צוינן של בנות על זה של בנים, ולהפך אצל יהודים, וציונן של בנות ערביות היה גבוה באופן ממשי מזה של כל השאר. בסך הכל הערבים ביטאו יותר תקוות מן היהודים, אלא שאצל הערבים ציון הבנים עלה על זה של בנות ואצל היהודים להפך. יהודים גם ביטאו חששות רבים מן הערבים, והבדל זה היה חזק בקרב בנות הרבה יותר מאשר בקרב בנים. בנות ערביות ביטאו פחות תקוות מבנות ובנים יהודים ופחות חששות מכל שאר הקבוצות. למשל, לגבי מסלול החיים העתידי ביטאו בנות ערביות חששות רבים יותר מבנים ערבים, אבל המתבגרים הדרוזים ביטאו פחות חששות לגבי כל תחומי מסלול החיים העתידי. ההשקעה של הבנות הערביות והדרוזיות בעתיד השכלתן הגבוהה פרצה את מסלול החיים המסורתי של נשים במגזר הערבי והדרוזי, בכבוד שמביאה למשפחה הערבית עבודת נשים במקצועות מוגדרים. בכך הבנות הדרוזיות מדגישות את השילוב בין קריירה מקצועית ושירות לקהילה. גם נשים שיפרו את רמת ההשכלה שלהן בעשור האחרון, ובתחום ההשכלה בנות ערביות השקיעו יותר מבנות יהודיות. הערביות השקיעו יותר הן בהיבט החיובי והן בהיבט השלילי של השכלה גבוהה מכל שאר הקבוצות. בנוסף ניכר הבדל מגדרי, שהתבטא בהתנהגויות חיפוש רבות יותר אצל בנות )אצל ערבים ויהודים(, מכיוון שאצל הערבים תחושת השליטה החיצונית חזקה אצל בנים יותר מאשר אצל בנות, ואצל יהודים להפך. 4

ההורים הערבים, גם בהיותם שמרנים, מעודדים בדרך כלל את הבנות ללימודים גבוהים, שכן עבודת אישה משכילה איננה מעידה על כך שהגברים במשפחה אינם מסוגלים לפרנס את האישה, ואיננה מביאה להם קלון אלא כבוד. מזה כמה עשורים הבינו חלק מהמנהיגים הערבים שהשכלת נשים תגדיל את ההון האנושי בחברה הערבית ותאפשר לבנות לפרוץ את מעגל החיים המסורתי של אימהות שלהן. כיום יש בחברה הערבית נשים שפתחו קריירה מקצועית ויכולות לשמש מודל לבנות צעירות יותר. כל אלה מסייעים לבנות, עוד יותר מאשר לבנים, להבין את החשיבות שיש להשכלתן הגבוהה, ומבחינת עיתוי המתבגרים במגזר הערבי ובנות דרוזיות, הם יכולים להגיע למוסדות להשכלה גבוהה במועד מוקדם יותר ממתבגרים יהודים ובנים דרוזים, שכן הכניסה שלהם ללימודים גבוהים איננה מעוכבת על-ידי שירות צבאי או מסעות בעולם. לגבי דרוזים, התהליכים שונים. בהיותה קהילה שמרנית יותר, החברה הדרוזית איננה מעודדת תקוות להשכלה גבוהה בקרב בנותיה, ובעיקר לגבי הגיען לגיל בנישואין. נמצא שבעוד בקרב מתבגרות צעירות )תלמידות כתה ט'( התקוות והחששות בתחום ההשכלה הגבוהה גדולים יותר מאשר בקרב בנים, לקראת סיום הלימודים התיכוניים כיוון ההבדל מתהפך: ההשקעה של בנים בהשכלה גבוהה עולה ושל בנות יורדת. במקביל, עולה ההשקעה בתחומי הנישאון והמשפחה. בנים והן בנות ערבים ודרוזים עסוקים יותר בחיפוש ובבדיקה של אופציות עתידיות בתחום ההשכלה מאשר המתבגרים היהודים. אפשר לעודד התערבויות חינוכיות שמטרתן לסייע למתבגרים בשלהי בית הספר התיכון לברר את הערך של ההשכלה והמשפחה עבורם, לחפש את הנושאים המתאימים להם והפתוחים בפניהם, כך שההשכלה הגבוהה תהיית פחות מאיימת ויותר מאתגרת עבורם, ואפשרי השילוב בין משפחה והשכלה שמוליכה לקריירה, בייחוד לבנות. פעולות אלה חשובות בעיקר למתבגרים ערבים ומתבגרות דרוזיות שימשיכו בלימודים גבוהים כי המעבר מבית הספר התיכון להשכלה הגבוהה הוא ישיר ומיידי. היבטים של זרות והדרה בקרב נשים דרוזיות שפנו להשכלה גבוהה נעמי וינר לוי )2005( קובעת כי הלימודים באוניברסיטה ובטכניון ביטלו את הגבולות המגדריים והתרבותיים ושמו את הנשים במיקום אחר, שונה מזה של משפחתן. הגאווה, תחושת ההישג וההצלחה שהן לוקחות איתן הביתה מביאים לצדם גם קשיים, כאב חוסר יציבות, והדרה. נמצאו קשיים לנשים הראשונות שפנו להשכלה, אבל למרות האיסורים המסורתיים וחרם דתי וחברתי שהטילו אנשי הדת והעדה עליהן ועל משפחותיהן, יש נשים שיצאו ללמוד. הקשיים האלה שהיה אסור לבנות לצאת מן הכפר ללימודים גבוהים, ויציאת הבנות מהבית בלי אישור ובלי גבר עמם, השפיעו על כבוד המשפחה וגם הוציאו את האישה מהמרחב הציבורי. בחברה הדרוזית האב הוא השולט היחיד בכל דבר והיחסים בנויים על ציות של נשים לגברים. בחברה הדרוזית הייתה התנגדות להשכלה גבוהה ואחד הגורמים לזה הוא שהורים מאמינים שכשהבת לומדת היא תהפוך לעצמאית וכך היא תאמץ אפיון גברי. גורם נוסף הוא גיל הנישואים הצעיר של הבנות הדרוזיות ובכך שההשכלה משפיעה על מציאת בן זוג. כי עם השכלה, האישה תהפוך לעצמאית וכך היא לא תהיה מתאימה לאידיאל הנשי המתאפיין בשלוש תכונות: שתיקה, חוסר תנועה, וצייתנות. אבל בתחילת שנות ה- 90 ביטלו את האסורים, ונשים דרוזיות מהכרמל התחילו ללמוד. נשים מהגליל התחילו ללמוד מאוחר יותר. עם זאת, אנשי הדת איימו בחרם על משפחותיהן 5

של הנשים שיצאו לרכוש השכלה גבוהה. נמצא כי למרות האיסורים, להשכלה הגבוהה יש השפעה חיובית על החיים של האישה והמשפחה שלה. עלייה ברמת ההשכלה קשורה להשתתפויות גדולות בשוק העבודה ולדחיית גיל הנישואים. השתתפותן של נשים בדברים כאלה מגדילה את רמת עצמאותן האישית והכלכלית. וינר לוי מציינת כי הדרוזי עלי עראף חקר ומצא קשר חיובי גדול בין השכלת הנשים לבין איכות חיי הנישואים. הנשים שיצאו ללמוד, תיארו בסוף הלימודים שינויים בזהותן כשלמדו. אחד השינויים הייתה תחושת הזרות והיא חשובה. הן אמרו שחשו זרות ביחס לעולם שממנו באו וזרות ביחס לעולם שאליו לא יוכלו להיכנס עולם היהודים. הן מתארות חיים בלי השתייכות לחברה או לתרבות מוגדרת. תחושתן של הנשים הדרוזיות כזרות לא הייתה רק תחושה פנימית. למרות שהנשים המשכילות ניסו להסתיר את השינוי, והתנהגו בדרך מסורתית, בחרו לעיתים אנשים בעדה לדבר נגדם. למרות הגאווה שחשו אנשי העדה בבנות שחזרו לכפר עם תארים אקדמיים, וגם הכבוד שהן הצליחו בלימודים לשמור על הנורמות המסורתיות, הנשים האלה לא הרגישו שהן חלק מהמעגל החברתי, בגלל תחושה של בידוד פנימי ובגלל ההדרה מצד החברה. השינוי שקרה כתוצאה ללימוד באוניברסיטה פגע בכל תחומים חיי הנשים, כולל בתקשורת חברתית. עם ההשכלה נוצרה אצל הנשים תחושה של זרות וביקורת אנשי הכפר כלפיהן - הן לא יכלו לדבר מבלי להיות מואשמות ב"בגידה בתרבות". ההשכלה אפשרה לנשים דרוזיות לרכוש מקצוע, אבל למרות שהיו הרבה תפקידים שפתוחים לפניהן, למעשה היה רק אחד: מורה, כי בתפקיד הזה הן לא יעבדו עם גברים, לא מחוץ לכפר, לא ינהגו ולא יתרחקו. וינר לוי מציינת במיוחד את נאוול, אישה שרצתה להציג לפני נשים אפשרויות אחרות, סבלה גינוי לבחירתה לעבוד עם גברים. אחד מהקשיים היה שהגברים קובעים את הנורמות המסורתיות ששומרות על מקום האישה בחברה, ומונעות ממנה להתפתח. הנשים דואגות לשמור על הנורמות המסורתיות שקשורות למשפחה ושומרות עליהן. בנוסף, המשכילות גם תיארו הבדלים בינן לבין נשים בכפר, תחושות של זרות וקרע חברתי בינן לבין חברות הילדות שלהן. בנוסף, האבות שאפשרו לבנותיהם לרכוש השכלה גבוהה, ענו לנורמות המסורתיות בגלל דאגתם לשמן הטוב של בנותיהן ושל המשפחה, והם מגבילים את החופש של בנותיהן המשכילות. הנשים עמדו מול הנורמות המסורתיות, הנתפסות כמקטינות את החופש האישי וביקשו לשנות את הנורמות, או לעקוף את הנורמות. התנהגויות אלה גרמו הרבה קשיים; כניסת הנשים למקצועות שנחשבו גבריים כשינוי נראתה כגורם להרס התרבות. כדי למנוע את השינוי הזה, הגברים קוראים לשמירה על "דרך החיים המסורתית", שתתרחש בחזרת הנשים ל"מקומן" בביתן. בשנות הלימוד האוניברסיטאי ההשכלה הוסיפה לנשים הרבה ידע, שינוי כזה בגבולות חברתיים ותרבותיים דורש הכנה נפשית ושינוי בזהות האישית. הנשים המשכילות תיארו תחושה שהן בצד של החברה והרגישו שהן "בין העולמות" הדרוזי והיהודי. ההרגשה הזאת נוצרה בגלל ההשכלה וההתערבות בתרבויות שונות. רוב הנשים הראשונות שיצאו ללמוד היו ממשפחות קטנות, ונעזרו בהשכלה גבוהה. השינויים הגדולים שקרו זעזעו את החברה, ואנשי החברה בחרו לעיתים בהדרה. המושג "הדרה חברתית" מתייחס לבידוד חברתי 6

ולחוסר שילוב. הדחייה החברתית נובעת מפחד מכוח הנשים, ומהפסקת שליטת האבות. לפעמים תהיה ההדרה בהחלטה של החברה, ולפעמים לא. בשני המצבים, ההדרה השפיעה על מקומן החברתי של המשכילות ועל איבוד הביטחון הפנימי שלהן. הרשת החברתית של העדה הדרוזית, בדומה לזו של דתות אחרות, הינה מאוד מחוברת. מאפייניה של העדה הדרוזית, הנורמות שלה, המחויבות בין חבריה והמערכת ששומרת על הנורמות - כל אלה יוצרים הון חברתי ועזרה הדדית. בפריצת הנשים הדרוזיות המשכילות את הנורמות החברתיות הן הפסידו את עזרת ותמיכת החברה, אבל קבלו את תמיכת המשפחה וההון האנושי במשפחה כשאפשרו לצאת ללימודים. הנערות קבלו תמיכה מהאב ומהמשפחה וזכו בעידוד ובעזרה מעשית וכלכלית. הנשים ששבו לכפר, חזרו לרשת המשפחתית התומכת וחיו בחסותה. אבל הקשרים עם הרשתות החברתיות נותקו על פי רוב עם השיבה לכפר, בגלל דרך החיים של הנשים הדרוזיות, אשר אסור להן לצאת מהכפר. למרות הקשיים, הנשים פעלו לשמר את מיקומן במערכת החברתית. גם כאשר הנשים פרצו נורמות ויצאו מהכפר לבדן ולמדו עם גברים, הן גם שמרו על הנורמות המגדריות. רכישת התואר ושמירתן על הנורמות אפשרה להן לזכות בכבוד. האקדמאיות הראשונות הכניסו לחברה הדרוזית הון אנושי חדש, זהויות חדשות ושינוי נורמות בקהילה. הנשים המשכילות פעלו בחברה, ואחת מטרותיהן הייתה להשפיע על הנשים האחרות ולהשפיע על מעמד האישה ועל שינויי החברה. פניית הנשים הדרוזיות להשכלה, ובחירתן בחיים שונים מחיי הנשים לפניהן, יצרו תחושת הצלחה. היו להן אפשריות חדשות ורווח כלכלי, והיו להן גם מעברים חברתיים ותרבותיים, וכאב. הלימודים הפחיתו את ההדרה הכללית שלהן, ההשכלה אפשרה להן לעבוד וכתוצאה הייתה להן תחושה של ביטחון עצמי. ההשכלה גרמה להבנתן לאיסורים ולגבולות שבחייהן ולחוסר השוויון. לכן, לא הייתה ההשכלה גורם משחרר, אלא היא עזרה לנשים בהבנת ההדרה שלהן. לצד הכבוד שזכו בו, הן חשו זרות בביתן. BRIEF ENCOUNTERS Meet Israel's first female Druze T.V. news anchor גדיר מריח - השדרנית הדרוזית הראשונה בישראל נורית בן )2017( מראיינת את השדרנית הדרוזית הראשונה בישראל גדיר מריח ברשת i24. News נורית בן, פותחת: "גדיר מריח היא האישה הדרוזית הראשונה שעובדת בערוץ החדשות המוביל והחשוב בישראל, היא בת 32 שנים והיא גרה בדליית אל כרמל, היא עיתונאית ושדרנית רדיו בערבית ועכשיו גם בעברית. גדיר אומרת שהיא גם מערבית וגם מזרחית - דרוזית שרוצה לשמור על המסורת והיא שמרנית וגם ליברלית. בנוסף, גדיר מספרת שהיא מתעוררת בבוקר כאישה דרוזית ואז פועלת כמו אישה מקצועית, ויש ניגוד גדול מאוד בין שני הדברים". גדיר מספרת: "כשהתחלתי את העבודה בתקשורת, האנשים בכפר, במיוחד הדתיים, לא אהבו את זה, כי החברה הדרוזית היא חברה מאוד שמרנית במיוחד ביחס לחופש הנשים הדרוזיות". גדיר טענה שבחברה שלה לא קבלו את העובדה שתעבוד כשדרנית, הלכו להורים שלה ואמרו שזה אינו מתאים לאישה דרוזית, כי זה יותר מדי חשיפה. כמו כן היא הייתה חייבת לעבוד הרבה זמן מחוץ 7

לבית ומחוץ לכפר ולפעמים לישון מחוץ לכפר. בניגוד, היא אומרת שהיה לה מזל גדול כי היא קבלה תמיכה מלאה מההורים שלה וגם מהבעל שלה. גדיר אומרת שהעבודה שלה חשובה כי היא הוכיחה לעצמה ולקהילה שלה שאפשר לחיות בשני העולמות באותו זמן. כששואלים אותה אם היא עצבנית, היא עונה שהיא מתלהבת. גדיר עבדה מאוד קשה והצליחה במקצוע שלה וכאשר אנשי החברה הבינו אותה הם היו מאד גאים בה ושמחו בשבילה. כי בשבילם היא מייצגת אותם ואת החברה שלהם, הם היו מאוד מאושרים והיא גם קבלה אלפי תגובות טובות. היא אומרת שבשביל להצליח היא עובדת 24 שעות, ביום שבעה ימים בשבוע, היא מותשת לגמרי. הבעיה שהיא דרוזית לא הייתה היחידה, אלא גם שהיא אישה, כי התקשורת הישראלית זה עולם של גברים יהודים. היום הנשים הדרוזיות רואות אותה כאישה חשובה ומפורסמת. גדיר סיפרה איך אבא שלה אהב, תמך, העביר לה את הערכים חשובים לחיים וגם המשפחה שלה נתנה לה תמיכה רגשית שהינה חלק חשוב שעזר לה להצליח. היא גם הסבירה על התמיכה הפיזית של משפחתה, שעזרו לה לגדל ולטפל בילדים שלה ואמרה, שבלי התמיכות האלה היא לא היתה יכולה לשרוד ולעבור את הצעדים להגשמת החלום שלה שעליו חלמה כשהייתה בת 12. Hiba Zaidan - Talk about Druze Women in Academic Pursuit in international women's conference IWC בכינוס נשים, שנערך בשנת 2013, נשארה הייבה זיידן, תושבת כפר בכרמל, הרצאה על המירוץ של נשים דרוזיות להשכלה אקדמית. זיידן אמרה, כי בתחילת הלימודים בבתי הספר הבנות והבנים היו מופרדים עד כיתה ח', ועם זאת ההורים לא שלחו את בנותיהם לבית הספר בגלל הלחץ החברתי. בנוסף הנשים לא יכלו לנהוג, והמנהיגה הראשונה הייתה ב 1978 אבל זה לא היה שינוי מבורך, כי הנשים שעשו שינויים היו מנודים מהחברה. ב- 1964 דומיא אוידה הייתה המפקחת הדרוזית הראשונה, היא למדה עם כל הקשיים שנמצאים והרבה מאמרים ספרו על חייה. אבל אז נערמו קשיים, כי היא והנשים שלמדו כמוה לא הצליחו למצוא עבודה ולא קיבלו אותן כעובדות כמו הגברים, וגם - איך הן ילכו לעבודה אם היא מחוץ לכפר? כי הן לא יכולות לנהוג. היום זה כבר יותר מקובל ואפילו הנשים הדתיות התחילו ללכת ללימודים. בשנת 1995 רק 33% מהנשים יצאו ללמוד אבל היום יש עלייה באחוז הנשים שממשיכות בלימודים עד ל 70%. היבא זידאן, שחייה בחברה עם קשיים, המשיכה את לימודיה, השתתפה גם במסעות בית הספר, למרות שאז לא היה מקובל להשתתף בגלל שאסור לבנות לישון מחוץ לבית. בנוסף לזה היא המשיכה בדרכה לאוניברסיטה ונסעה לברצלונה למרות שאסור לבנות הדרוזיות לנסוע לבד לחו"ל. בביקור בברצלונה היא הצליחה להתקדם בגלל שפגשה חוקרים שהתעניינה במאמרים שלהם וזה עזר לה להגיע למעמד של חוקרת לקראת התואר השלישי. 8

מנהלת בית הספר הראשונה במגזר הדרוזי בגולן קובי מידן )2014( מראיין את מנהלת בית הספר הראשונה ברמת הגולן -נעימה ספדי בתוכנית "ארבע עיניים". מידן פותח: "נעימה רבאח ספדי היא המנהלת הראשונה והצעירה בכפר ברמת הגולן שמובילה תפיסה פמיניסטית". נעימה הגיעה להיות מנהלת בגיל 30, גיל מאוד צעיר ובמיוחד לאישה דרוזית. היא אומרת שהיא התחילה את החינוך שלה מהבית, כי דוד שלה היה מורה וגם אבא שלה עבד בבית הספר, מה ששימש לה דוגמה אישית. בנוסף, נעימה מספרת שהיא טילה הרבה בארץ וזה עזר לה להשוות בין הכפר שלה לבין העיר, ושאלה את עצמה מה יותר טוב? ומה היא רוצה שהחברה שלה תרכוש מהדברים שהיא רואה? בגיל 23 נעימה לא רצתה לצאת לאוניברסיטה ובחרה בהוראה, כי הרגישה ששם היא יכולה להשפיע, לשנות את הדברים ולהביא את תפיסת העולם שלה. כששואלים אותה אם היא מגדירה את עצמה פמינסטית היא אומרת שכן, כי היא אוהבת שלכל אדם תהיה הזדמנות לממש את עצמו. נעימה מספרת שהפמיניזים שלה בא מהאמא שלה, שהיתה דוגמה אישית מאוד חזקה. היא אומרת שכאשר נרשמה למכרז הניהול הרוב היו גברים, ואמרה שבוודאי יקחו גברים. אך גם אמרה שאמא של בעלה היתה לה דוגמא אישית ועודדה אותה מאוד לכן נעימה זכתה במכרז, למרות שהרוב היו גברים. בנוסף, נעימה טוענת שלא היה קל לצוות לקבל אותה, כי לא הכירה את המורים שעבדו בבית הספר ולא את תפיסת החינוך שהיתה שם. היו גם הרבה מאוד התנגדויות על רקע מגדרי וגם על רקע משפחתי. לעומת זאת נעימה לא נשברה והיא אומרת שהסיבה היתה שאם היא נשברת אז היא בוודאי תחסום את ההתקדמות של הנשים האחרות שרוצות להיות בתפקיד כזה. היא גם אמרה: "אני חושבת שלהיות דוגמא אישית זה שווה אלף שיעורים, ואני מקווה להמשיך את הדרך". כשהגיעה נעימה לבית הספר היה הרוב גברים והיום הרוב הוא נשים, וזה לא בגלל שהיא רצתה את זה. נעימה אומרת: "ההישג של הנשים הולך יותר בכיוון החינוך בחברה שלנו, אבל לא רק חינוך צריך לשנות את התפיסה הזאת וצריך גם להסתכל על החוזקות של האדם אישה או גבר". נעימה אומרת שלא כל אדם יכול ללמד, לכן כשהתחילה לעבוד כמנהלת היא קיימה שיחות אישיות עם המורים כדי להכיר אותם ולדעת מה עדיף לעשות. היא מאוד אמיצה והיא אומרת שהיא חושבת שהמטרה שלה היא לקדם כל ילד וכל מורה והיא לא מוותרת על זכות התלמיד לקבל את הכי טוב שיש. נעימה אומרת שמאוד קשה היה לעבוד עם מורה שהגיע לעבוד, והיא היתה צריכה לעבוד גם עם המורים, למצוא את הקשיים שלם ולעזור להם להתקדם. כדאי להדגיש, שנעימה מאוד הדגישה עד כמה חשוב בשבילה שכל תלמיד יהיה שמח ושיקבל הכי טוב, והכי חשוב בתפקיד שלה הוא לאהוב את הילדים. )היום היא מפקחת מחוזית ולכן נעשה ראיון אישי איתה. 9

חקר אישי ראיון עם נג'אח אבראהים - מנהלת התיכון הראשונה במגזר הדרוזי בגולן, גרה בכפר מסעדה ברמת הגולן ומנהלת מזה 9 שנים. בואי נתחיל מההתחלה, מה היה צעדך הראשון על מנת להיות מנהלת בית ספר? "הצעד הראשון היה להשלים לימוד לתואר שני במדעים מכיתה ז' עד י''ב, וללמוד בקורס מנהלים. מה הייתה תגובת משפחתך וקרובי המשפחה שלך על החלטתך לעבוד כמנהלת? ואיך זה השפיע עליך? "ההורים תמכו, בעלי ושלושת הילדים שלי ואמא של בעלי שעזרה לי. הם עודדו אותי וזה הדבר שחיזק אותי והפחית את הדאגות שלי, כי יצאתי ללימודים מתוך רצון להרחיב את מעגל הידע שלי אם זה בתחום המדעים או בתחום הניהול. האם היססת או חשבת לוותר על עבודתך בגלל התחרות או ביקורת שמתחו עליך בהתחלת העבודה? "אף פעם לא חשבתי לוותר, כי האמנתי בעצמי וביכולות שלי לנהל בית ספר תיכון, כי לאורך השנים השקעתי בעצמי מבחינת לימודים וגם הובלתי תהליכים במערכת החינוך. מה עודד אותך לעמוד בפני הקשיים ולעבוד בעבודה הזאת? "התחלתי כמדריכה למורים והעברתי השתלמויות למורי המדעים. כשהגעתי להיות מנהלת מה שעודד אותי הייתה העבודה עם צוות מורים מקצועיים, שהכנתי אותם על מנת ללמד בכדי לקדם את הישגי התלמידים, הייתה מטרה משותפת ביני ובין המורים, והיו הצלחות בכל תהליך שהובלתי. קרוביך ומשפחתך הסכימו לעבודתך כמנהלת, אבל גם החברה וצוות בית הספר חייבים להסכים, איך התמודדת עם זה? "בחברה בהתחלה לא הסכימו ויצרו הרבה התנגדויות, כי לא האמינו באישה שיכולה לנהל בית ספר תיכון. למרות הכל המשכתי בדרכי, התקדמתי בבית הספר לטובת התלמידים, וכאשר הייתה עליה באחוז ההישגים בבגרות ההורים והחברה התגייסו למשימה והפכו להיות תומכים. בעבודתך עליך להוביל את התלמידים והמורים, רובם גברים וזה לא רגיל לאישה דרוזית, איך התמודדת עם זה? "נכון, רוב המורים הם גברים, אבל התייחסתי אליהם בכבוד ותמכתי בהם מבחינה מקצועית; עודדתי אותם ועזרתי להם וכאשר היו להם הצלחות דברתי כל כך בפני ההורים והתלמידים. הדבר שחיזק אצלם את המוטיבציה וגרם להם להשקיע בעבודה היה מתוך האמונה והרצון לקדם את התלמידים. האם נתקלת בבעיות אחרות בשנות העבודה שלך בגלל מינך? "ההתנגדות הייתה מהנשים ולא מהגברים. מצד אחר, האם היותך אישה עזר בעבודה שלך? זה עזר לך יותר להתמודד עם התלמידים? "הדבר הראשון שעזר לי הוא שהתלמידים האמינו שאני גורם תומך בהם ומחזק. אני תמכתי בהם כמו אמא והבעתי הבנה כלפי הקשיים שלהם. זה מה שעזר להם להאמין בי. את היית מהנשים הדרוזיות הראשונות שרכשו את המעמד הזה, האם רצית לעודד את הבנות והתלמידות במיוחד ללמוד כדי לרכוש מעמד כמו זה שהגעת אליו? 10

"אני הייתי המנהלת הראשונה בתיכון במגזר הדרוזי. אני כן מעודדת את הבנות להשיג תפקידים, רק במידה שהן רציניות ומשקיעות בעצמם מבחינה לימודית וגם אישית. איך איזנת בין עבודתך לבין העבודה המסורתית של האישה בבית? "האיזון היה דרך חלוקת הזמן שלי בצורה יעילה. בוודאי, ויתרתי על הרבה תחביבים למען המשפחה וגם העבודה. בנוסף, לא היה לי זמן פנוי למנוחה אחרי יום העבודה כי עבדתי משמרת שניה בבית בכדי לספק לבני משפחה את הצרכים שלהם. מה דעתך על השינוי בעבודת האישה הדרוזית? "השינוי הוא חיוני, וכל שינוי עובר הרבה התנגדויות וקשיים. אנחנו יכולות להתגבר על זה רק בסבלנות ובהתמדה למען השגת המטרות שלנו. מה הם התקוות שלך לעתיד שינוי מעמד האישה הדרוזית והעבודה שלה בחברתנו? "התקווה שלי היא שהנשים יתמכו אחת בשנייה כי הן מעכבות את התקדמות הנשים המובילות דרך ההתנגדות הסמויה שלהן". ראיון עם נעימה רבאח ספדי נעימה רבאח ספדי, בת 46, נולדה במג'דל שמס ועברה למסעדה לאחר שהתחתנה. היא הייתה האישה הראשונה מכפרי הדרוזים בגולן שסיימה לימודים אקדמיים, באוניברסיטת חיפה. היא התחילה כמורה, אחר כך הייתה המנהלת האישה הראשונה בכפרי הדרוזים ברמת הגולן, כאשר ניהלה את בית הספר היסודי בכפר מסעדה, עכשיו היא המפקחת הראשונה במגזר זה, היא גם אמא. מאיזה גיל רצית להיות מנהלת בית ספר? "האמת, לא חשבתי להיות מנהלת, אבל חשבתי על חינוך. תמיד הילדים נשאלים על מה הם רוצים להיות בעתיד, מה היתה תגובת משפחתך וקרובייך כשסיפרת שאת רוצה להיות מנהלת בית ספר, במיוחד כאשר לא הייתה אף אישה דרוזית מהגולן במעמד כזה? "אני גדלתי במשפחה מאוד מפותחת ותומכת, יש שוויון מגדרי בתוך המשפחה שלי: אם אתה רוצה משהו אתה יכול להשיג אותו. על כך גדלנו: להגשים חלומות ולהשיג את המטרות שלנו. כשהלכתי לניהול דווקא הייתה תמיכה אדירה מצד כולם - אמא, אבא, אחי והמשפחה הקרובה. אני גם יכולה לציין את המשפחה של בעלי - חמותי, בעלי כולם אנשים תומכים מאוד. הלכתי לניהול ממקום שבאמת אני מאמינה שאין משהו שעומד בפני הרצון - לנשים או גברים. אני מאמינה גם בשוויון מגדרי ואני הגשמתי את זה. קיבלתי את כל התמיכה להיות שם. אני המנהלת הראשונה ברמת הגולן הדרוזית והשנייה במגזר הדרוזי. הראשונה הייתה מהגליל. בנוסף להיותי הראשונה, הייתי גם המנהלת הכי צעירה רק בת 29. כאשר סיימתי אוניברסיטה התחלתי ללמד בתיכון במג'דל שמס במשך 7 שנים. למכרז על ניהול התיכון במסעדה ניגשו 18 אנשים - 16 גברים ושתי נשים. אני זכיתי במכרז הזה והתחלתי לנהל. כשגדלת, האם ידעת מראש שאת רוצה להיות מנהלת בית ספר? לא, אבל ידעתי שאני מנהיגה. 11

כשרצית ללכת ללמוד באוניברסיטה, האם היו תגובות המשפחה והקרובים שונות? "רציתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, אני ממשפחה לא כל כך עשירה, משפחה מאוד רגילה אפילו בינונית. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטת חיפה, לא ויתרתי על האוניברסיטה - לא רציתי מכללות. האמת היא שהמשפחה שלי והאחים שלי - כולם היו לצידי. לא גרתי במעונות כי סירבו לבקשתי, על אף המרחק והמצב הכלכלי, לכן גרתי בדירה עם חברות. גרתי בדירה והייתי חייבת כל יום לנסוע לקנות את הכרטיס החופשי חודשי ולנסוע באוטובוס מפה נסעתי באוטובוס גם היו חברים שלנו שגרו שם או עבדו שם אז כשיכלנו היינו נוסעים איתם. ספרי לי על חייך באוניברסיטה. "בשנה הראשונה לא היה קל: אני סיימתי י''ב, עבדתי בשנה לאחר מכן, לא יצאתי לאוניברסיטה מיד, כי הבנתי שהמצב הכלכלי למשפחה שלי לא הכי טוב. בשנה הזאת הגשתי בחינת פסיכומטרי. באוקטובר 1992 התחלתי באוניברסיטה, אם כי גם השפה העברית שלי לא הייתה כמו היום והתחלתי ללמוד. בסמסטר הראשון היה מאוד קשה: ההתמודדות, חיי העצמאות, השפה וכל ניהול וארגון הזמן. לא היה לנו ליווי, לא היו לפניי סטודנטים שאפנה אליהם כמו היום. אני מהראשונות שיצאו ללמוד בחיפה. מישהי שיצאה לפניי עזבה ואחריי הגיעו שתי בנות ללמוד. גרנו ביחד, אבל בכל זאת בהתחלה הייתי לבד. אבל אמרתי לעצמי שאתמודד עם כל הקשיים. במיוחד כי אני לא ותרנית. אני מכירה את עצמי, מתמידה, אם אני רוצה משהו אני משיגה אותו למרות שהיה לי קשה בהתחלה. אפילו הממוצע שלי במחצית הראשונה היה 'על הפנים'... הרי הייתי תלמידה טובה מאוד, מדוע שאקבל את הציונים האלה? בכל זאת לא ותרתי. שם פיתחתי את הקשרים החברתיים עם סטודנטים אחרים, התחלנו ללמוד ביחד כקבוצה. כאשר היום הבוגרים שלנו הולכים יש להם חברה ותנאים, אצלנו לא היו פלאפונים, גם לנסוע במכונית היה קושי בשבילי. אפילו אם רציתי - המצב הכלכלי לא היה הכי טוב, אז התמודדתי עם כל הדברים האלה לבדי. המשפחה שלי אינם בוגרי אוניברסיטה אלא אנשים פשוטים מאוד. אבל הם שאלו אותי איך הולך, נתנו לי את התמיכה הרגשית הזאת, האמינו בי, וזה אחד הדברים שמניע אותי שלא לאכזב אותם ולא לאכזב את עצמי. המחצית הראשונה באוניברסיטה הייתה קשה, אבל אחר כך זה התחיל ללכת בשבילי. זאת חוויית החיים שלי, התקופה שחינכתי את עצמי, עצבתי את האישיות שלי. נתקלתי בהרבה קשיים ואני יודעת שכל קושי עזר לי להתקדם עוד יותר. יש קורסים שלא הצלחתי במועד א' אלא רק במועד ב', אבל לא ותרתי. אמרתי לעצמי: נכשלתי? זה קורה וזה לא סוף עולם. תוך 3 שנים סיימתי את התואר שלי במסלול דו חוגי. התחלתי גאוגרפיה ואחר כך בשנה ב' אמרתי שלא מספיק לי, אני מצליחה והתחלתי בסמסטר ב' לעשות את הקורסים בהצלחה מירבית. כשהיה לי משעמם לקחתי עוד חוג - בספרות עברית השוואתית, כי אני אישה שקוראת הרבה, אוהבת קריאה ובמיוחד ספרות. סיימתי את התואר שלי בשלוש שנים. 12

את התואר הראשון עשיתי בניהול מערכות חינוך והתואר השני - לפני 5 שנים - בכיוון של נשים ומגדר כי אני רואה שהנושא הזה מאוד חשוב. זה נושא שממש דורש מודעות עמוקה, לא רק מבחינת העבודה ולא רק מבחינת החיים, אלא מודעות באמת של שני המינים. אני לא המין השני אני המין הראשון. כשסיימת את הלימוד והצלחת להיות מנהלת בית ספר, האם ראית שיש אנשים בחברה שלא רצו לקבל אישה כמנהלת בית ספר? "בהחלט, אל תשכחי שאנחנו נמצאים בחברה גברית, לא בגלל שהיא מתנגדת אבל בגלל שהיא לא נחשפה לזה. יש רופאות, עורכות דין, מהנדסות - הם מקבלים אותן. אבל בהוראה הם ראו רק מורות, הם לא ראו מנהלות. ביישוב כאן היה להם קשה מאוד: גם אישה וגם צעירה. הייתי בת 29 וכל הצוות היה יותר מבוגר ממני. היו שאמרו: מה זאת יודעת? ואני לא מהיישוב, אני במקור ממג'דל שמס והתחתנתי לכאן. הם אמרו שאיני מהיישוב, אני גם צעירה וגם אישה ולקחו את כל הדברים האלה למקום של התנגדויות, אבל בעקרון זה בגלל שאני אישה. ההתמודדות שלי לא הייתה קלה, היה מאוד קשה גם בתוך צוות המורים; היה סגן מאד מבוגר שאמר לי: אני לא אשאר סגן מנהל תחת אישה, אני רוצה לפרוש. אמרתי לו בסדר, תפרוש. הוא פרש כי לא יכל לסבול שיש לו אישה מנהלת. אבל התגובות לא עניינו אותי, לכל אחד ההתנגדויות מהזווית שלו, הייתה לי אמונה בשליחות שלי בחינוך. "אמרתי שאני רוצה לעשות בית הספר הכי טוב לילדים של מסעדה, לשים את בית הספר הזה על המפה, במקום שיהיה בית ספר שכולם יגידו שהוא סוג ב' וששמו בו מורים לא באיכות. לא משנה מה היה, אמרתי: אני מקבלת את זה, זה טוב מאוד, אבל אני אעשה אותו מצוין. עשיתי אותו מצוין - בגלל הילדים, כי אני מאמינה שלא משנה באיזה תפקיד אני - מורה גם מנהלת והיום מפקחת, הילדים הם המטרה להשיג חברה למופת, אי אפשר להזניח את הילדים. אם אתה עושה בתי ספר טובים, אתה עושה חברה טובה ואם אתה עושה 'פרוטקציות' ודברים כאלה אתה מפסיד את העיקר של החינוך שהוא שליחות. עשיתי את בית הספר, ניהלתי 12 שנים עם אותו צוות, שהתחלתי אותו, שהיה ממש מדוכא. למדתי גם איתם ולימדתי אותם ואחרי 7 או 8 שנים אותו בית ספר קיבל פרס חינוך ארצי, לא רק מחוזי - ארצי ואחרי 11 שנים קיבל תו תקן בינלאומי לאיכות ומצוינות. "זה לא בגלל שאנשים לא יכולים, אלא בגלל שהמנהיגות לא מאפשרת. אין אדם שלא יכול, שאין לו פוטנציאל, רק צריך לתת לו את ההזדמנות להגשים את הפוטנציאל הזה. אני נתתי את ההזדמנות הזאת למורים שלי וצמחנו ביחד בבית הספר. כל אחד הרגיש את הגאווה הזאת בהשתייכות לבית הספר. בית הספר 'אלאנואר' הוא באמת בית ספר ששם את רמת הגולן על המפה של מערכת החינוך הישראלית והמגזרית. כשאני אומרת רמת הגולן, ישר אומרים 'בית ספר אלאנואר', כי הוא פעל בסטנדרטים מאוד גבוהים, גם בסטנדרטים של מכון התקנים הבינלאומי. אפשר היה לראות את הרגשת הגאווה גם אצל המורים וגם הילדים. בשבילי זה העיקר של החינוך: לאפשר לכל אחד להוציא את הפוטנציאל שלו, לתת לו הזדמנות לגלות את עצמו ולממש את עצמו. 13

ב" "גם המורים נתנו הזדמנות זאת לתלמידיהם. היום אני מפקחת ומאוד חשוב לי לגלות אצל המנהלים שלי את הפוטנציאל הזה, לחנך בצורה אחרת, לנהל את המסגרת בצורה שתתאים לצרכים של הילדים ולצרכים של העדה. בסופו של דבר החלום שלי היה להיות מנהלת, הגשמתי, עשיתי בית ספר הכי טוב לילדים של מסעדה או מהטובים, הוא קפץ דרגות, ואני כל כך גאה בזה וכל כך גאה בבית הספר ובצוות שלו. את הדברים לא עשיתי לבדי, אלא עם המורים, ההורים, המועצה. אני יודעת לנהל את השותפויות האלה, ניהלתי אותם בצורה איכותית עד להצלחות האלה. בבית הספר היה עליך להוביל תלמידים ומורים שרובם גברים, איך הצלחת להוביל גברים, במיוחד שזה לא דבר רגיל לאישה דרוזית? "מה שמגביל את האדם הוא הדעות הקדומות, למורים יש דעה קדומה שנשים לא יכולות לנהל, אבל לא מעניין אותי מה הם חושבים. חשוב לי שאני לא אדבק בדעה הזאת, חשוב שאאמין ביכולת שלי. אם את היום הולכת להיות ימאית, מה יגידו?: נשים לא יכולות לשחות ולא יהיו ימאיות. כשאת מאמינה שאת יכולה - את תעשי והם יראו את האמת. כשאדם רואה עובדות וקבלות להצלחה, הוא מפסיק לחשוב אם הוא אשה או גבר. להצלחות יש מאה ואלף אבות, כולם רוצים להיות שותפים בהצלחה שלי... שיהיה להם. העיקר שיעשו את העבודה למען הילדים. לא חשוב לי לנהל נשים או גברים, גם היום אין לי הרבה מנהלות, כי במגזר הדרוזי יש הרבה מנהלים. כאשר יש עבודה, יש תהליכים, יש מטרות, אם אתה גבר או אישה אתה חייב להשיג אותם. יש דרך עבודה מכובדת שצריכה להיות בין בני אדם - אם גבר או אישה, כבוד זה עיקרון של עבודה. משפחה גם גדלתי על כך שאין אפליה ביני לבין האחים שלי. הם שיחקו כדורגל ואני שיחקתי כדורגל. לפני 30 שנה אחי לבש מכנסים קצרים וגם אני לבשתי מכנסים קצרים; הוא הלך עם 'טישרט', גם הלכתי עם 'טישרט', הוא עם שיער קצר וגם אני עם שיער קצר. אם הסתכלת על התמונות שלי את יכולה לראות שפעם השיער שלי קצוץ קצר ופעם אני מאריכה אותו,גם כשהייתי קטנה. אז לא היה מקובל שבת תגזור את שערה אבל בשבילי זו לא היה בעיה. גדלתי בבית שיש בו שוויון מגדרי ויש בו תמיכה באדם שכמוה לא תראי, אפילו עכשיו אני יודעת שהכוח שלי הוא מהחינוך שלי מהבית. מה הרגשת כאישה הדרוזית הראשונה בגולן במעמד מנהלת בית ספר? "זה היה קשה לסובבים, לסביבה, למנהלים ולמגזר, אבל בשבילי היה אתגר והזדמנות להוכיח גם לחברה הזאת כי לפעמים את רוצה להוכיח כדי שתפתחי דלתות לאחרים. הייתי יכולה לעזוב ולמצוא עבודה במקום אחר, אבל לא ויתרתי למרות כל הקשיים, כי אמרתי: עכשיו אוותר, אחר כך כשתהיה מנהלת אחרת, לא ייקחו אותה ויגידו: נשים לא יכולות. לקחתי את זה כאתגר אישי וכהזדמנות לפתוח לנשים אחרות את הדלת ולפרוץ את תקרת הזכוכית. אחרי חמש או שש שנים היה שוב מכרז לתיכון מסעדה, אמרתי את עמדתי בצורה גלויה, שאישה יכולה להוביל, ובאמת יש מנהלת בתיכון, היא מצליחה מאד ואני גאה גם בעשייה שלה. יש מנהלת במקומי, גם מנהלת מחלקת חינוך, אני יודעת שפתחתי את הדלת להרבה נשים, שהחברה נמצאת במקום אחר. 14

הנה, יש אישה, לא רק מנהלת, שעשתה את השינוי, ששמה את הגולן ואת מערכת החינוך במקום כל כך גבוה, ששמה רף גבוה. עכשיו לא משנה אם גבר או אישה ינהלו בית הספר, אין ויתור וחייבים לעבוד בסטנדרטים הגבוהים האלה. בשנה שעברה נבחרה אשה במג'דל שמס כמנהלת בית ספר יסודי ואני מאד גאה שיש עכשיו 2 מנהלות של יסודי בגולן ומנהלת של תיכון, זה כל כך משמח. נכון שלמדתי 'נשים ומגדר', אבל אני מאמינה בשוויון הזדמנויות: אם יש לך יכולת מתאימה להיות במקום הזה אני לא מוותרת על הטוב והאיכותי ביותר - אם זה גבר או אישה. אני אומרת שמנהלת התיכון נבחרה כי היא הכי טובה מבין אלה שניגשו. אם היא הייתה לא טובה לא היו בוחרים בה. אני יושבת במכרזים של בחירת מנהלים, אני לא מוותרת, האדם הטוב והמקצועי שמאמין בחינוך צריך להיות מנהל. היו הרבה נשים שהתמודדו למכרזי ניהול, לא קבלתי אותם כי הן לא היו ראויות ולא מתאימות. צריך להיות ראוי להיות במקום הזה והמנהלות שבחרו אותן הן ראויות. שמעתי מכמה נשים שבמצבים כאלה הייתה דווקא התנגדות רבה יותר של נשים לעומת גברים, האם זה נכון? "האמת - לא, זה לא התנגדות של נשים. אני יכולה לראות התנגדות כשינוי הראייה והחשיבה בתוך היישוב, דווקא ההתנגדות הייתה מהגברים. בשנתיים הראשונות היה מאוד קשה כי לא היו נשים היו גברים. באמת כיף לעבוד עם הנשים, עם מישהו שיש לו שליחות לחינוך. לנשים ביסודי יש החום הזה שהילד צריך, הן מכילות יותר ומחבקות יותר ונותנות יותר את ההזדמנות הזאת. בדרך כלל מאפיינים נשיים בחינוך בולטים ביסודי יותר מהגברים. מי שמוביל את בית הספר 'אלאנואר' היו נשים חזקות ומקסימות, אני בטוחה שאין תלמיד שמסיים בחינוך במסעדה ולא יגיד שהמורות של היסודי 'אלאנואר' הן המורות. מנסיוני, ההתנגדות בוודאי לא יותר מנשים אלא בעיקר בשל גבריות. בסופו של הדבר כולם עבדו למען חינוך הילדים והצליחו בזה ואני כל כך גאה בהצלחתם. מי שקיבל תפקידים בבית הספר אלה האנשים הראויים והמקצועיים בתפקיד, שיש להם כישורי מנהיגות, כישורי השותפויות. היו להם כישורים של מנהיגות, שיכולים להוביל צוותים אחרים, לא משנה גבר או אישה. זאת תפיסת העולם שלי, אני מאמינה בחופש אישי של האדם ובשוויון הזדמנויות. כך באתי וכך אני אמשיך לפעול. אני יודעת שאת מגדירה את עצמך פמיניסטית, מאיפה לקחת את הפמיניזם שלך? "אני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית, אני לא פמיניסטית, אני תומכת בקבוצות מוחלשות שאין להם תנאים ואין להם הזדמנות להיות שווים. אני שונאת לראות קבוצות מוחלשות, שונאת כפי שאני עוברת בכביש ורואה ילד שבוכה ואני לא מתייחסת. מישהו שכואב לו, מישהו שקשה לו ושצריך עזרה האם יתכן שתעברי לידו ולא תעזרי לו?! אני לא כזאת. לא יכול להיות שאני אמצא במקום שמישהו צריך עזרה ואני לא אעזור לו. אני לא ממקום של פמיניזים - אני ממקום של נשים - אם הם מדוכאות אני אעזור להם. אני נגד אלימות נגד נשים, אני בעד שוויון זכויות, אני בעד פריצת גבולות. 15

אני רוצה להגיד לך: הרבה נשים נמצאות במקום הנוח שלהם - נוח לי לשבת בבית לבשל ולגדל ילדים. אבל מה יש לי?: אני הולכת לעבודה בבוקר, חוזרת לעבודת בית, בישול, גידול ילדים, כל הדברים האלה. זה לא נוח להן, הן רוצות להיות במקום הנוח. אבל יש מישהו שכן מחפש את המימוש העצמי ואני מאמינה בשוויון ובהשגת מטרות. הגעת להיות מפקחת, ספרי לי על זה. "הייתי מנהלת עם תו תקן בינלאומי של איכות עבודה בארגונים לפי האיחוד האירופי, שקיבל פרס חינוך, בית ספר שאם תסתכלי עליו תראי אור בכל אלה שנמצאים בו. במקום מסוים - אני אישה שאוהבת שינוי והרגשתי בצומת מסוים, שהגיע הזמן לעזוב ולא להישאר באותו מקום. היה מכרז במגזר לפיקוח כולל והגשתי את המועמדות שלי; היינו ארבעה מועמדים - שני מועמדים ושתי מועמדות והיה הריאיון בירושלים. זה לא בגלל שאני הלכתי למכרז ושאני גם מרמת הגולן - אני אישה כזאת, כנראה משנה כיוונים בחיי החברה הדבר הראשון הוא בוגרת ראשונה באוניברסיטת חיפה. הדבר השני - אני המנהלת הראשונה האישה ברמת הגולן ואני המפקחת הראשונה מרמת הגולן, כעובדת בשירות נציבות המדינה במשרד חינוך כפיקוח כולל. זכיתי במכרז הפיקוח בגלל המקצועיות שלי וקבלות ההצלחה. המעבר ועזיבת בית הספר לא היה קל, כי אני כל כך אוהבת את בית הספר ובכל פינה יש זכרונות, של כל ילד, כל מורה, כל הורה, אפילו הכבישים. לא היה לי קל לעזוב את בית הספר אבל אני החלטתי שלא אחזור אחורה. אפילו חשבתי בשנה השנייה בפיקוח, את יודעת - הפיקוח זה לא תפקיד שיש לך משרד משלך ואת יושבת. זה תפקיד שיש בו הרבה נסיעות, אני כל הזמן בכבישים, איזור הפיקוח שלי לא קרוב יש לי מבוקעתא עד ירכא. המשרד שלי בנצרת עלית, ביום שני אני חייבת להיות שם וגם בהרבה ימים אחרים, זה נסיעות וזה זמן, זה לא שאת יוצאת בשבע וחצי כמו מנהלת וחוזרת בשעה ארבע. לפעמים אני יוצאת בשש חוזרת בעשר, לפעמים יוצאת בשמונה חוזרת בארבע. בגלל המרחק אני לא חוזרת מוקדם אלא מאוחר. לפעמים אני לוקחת את הבן שלי לבית הספר בשבע וחצי ואז אני ממשיכה. לא היה לי קל כל העניין הזה ולהתמודד עם השינויים האלה. לפני כן היה לי משרד, היה לי זמן לחיים חברתיים, לחברים, לכל מיני פעילות פנאי. בתקופה ראשונה היה לי מאוד קשה. כמה שהוא גמיש כמה שהוא מגביל, אבל זה תפקיד שדורש הרבה השקעה ומחויבות, יש לי הרבה בתי ספר. לכן אמרתי לעצמי שאני אחזור לניהול, שיותר קל לי ובמקום מסוים אמרתי למה שאתן עוד הזדמנות לעצמי לבנות את הזהות החדשה שלי בתפקיד. להיות מנהל זה לא מפקח, מפקח זה ממש תפקיד שונה לגמרי, זה תפקיד שאתה צריך להיות בעל ניסיון רב בחינוך - מבחינה פדגוגית, ארגונית, הובלת תהליכים ארגוניים, ניהול משאבים ועוד. בגלל שהייתי מנהלת מצוינת יש לי ניסיון ויש לי ידע. היה לי חסר לבנות את הזהות הזאת בתוך הקבוצה כי אני המפקחת הכוללת היחידה במגזר הדרוזי. אנחנו חמישה מפקחים כוללים - ארבעה גברים ואני. גם שם לא היה קל בהתחלה כי כולם גברים. בנוסף - בפיקוח הייתי בת 42 ובפיקוח מגיעים אנשים אחרי 50 וכולם הסתכלו ואמרו: "מי הילדה הזאת שמסתובבת פה?" 16

בישיבות של הפיקוח הכולל למגזר היה קשה למפקחים לקבל את זה שאני אישה, שוב. כבר יש לי ניסיון בהתמודדות הזאת: יש עובדות, אתם צריכים לקבל, לא מוותרים, אף אחד לא מרים את הקול שלו. יש כללים לישיבות ויש כללים להתנהגות אתי ובסופו של דבר אנחנו שותפים. נהיה שותפים שעובדים בכבוד ועובדים בצורה שקופה עם השני או שלא צריך לעבוד אתך. אף אחד לא צריך את השני, כל אחד באזור שלו. בשנה הראשונה היה לי מאוד קשה, בשנה השנייה התחילו להבין את הראש שלי ואני התחלתי גם להבין את הראש שלהם. התחלתי לגבש את הזהות הזאת ואת הזהות התפקידית החדשה והיום אני נהנית בכל רגע שאני עובדת. אני יודעת שאני עובדת עם האנשים שיכולים להשפיע על המערכת ואם אני יכולה להשפיע על תפיסת העולם שלהם אני בטוחה שיהיה שינוי בבתי ספר. מאוד חשוב שאת יודעת שכאשר את אחראית על בתי ספר במגזר - את אחראית על הילדים, אחראית לכוון את החינוך במגזר למקום יותר טוב. ממש להוביל את זה למקום של מוביליות, של מצויינות, שאני רואה בהרבה מקומות. אם אני מסתכלת על התיכונים שלי - כולם בעלייה של הישגים בבגרויות וזכאות לבגרות וגם של בגרות איכותית, בגרות של הצטיינות והכוונה ללימודים אקדמיים. "אני נהנית לעבוד עם שלבי הגיל השונים - מהיסודי ועל-יסודי, גם חטיבה ותיכון בכל ישוב. אני אחראית שם, אני מתכללת, עובדת אתם, עם הרשות אני עושה את השותפות הזאת להובלת הישובים. באמת יש לי שותפים. היום יש שינוי בהרכב הפיקוח הדרוזי, שניים יצאו לפנסיה ונכנסו שניים חדשים. בכל זאת יש שפה, יש עבודה שיתופית, יש תוכנית אסטרטגית שבנינו ביחד, יש עבודה מאורגנת מאד, אני בטוחה שהמגזר יהיה במקום יותר טוב. "מבחינת המגדר - אני מאוד מתייחסת אליו בתוך העבודה שלי, ואומרת שבבית ספר יסודי - אם יש למשל שיעור של חינוך גופני ויש משחק של כדורגל - בנים ובנות חייבים לשחק ביחד כדורגל. אין מצב שבן משחק ובת לא. אפילו אם היא לא רוצה - לא בא בחשבון אצלי, אלא אם יש מוגבלויות מסוימות. בבוקעתא הובלתי עם בית הספר יוזמה של מגדר דרך אומנות, ממש איך משתקף המגדר באומנות של הישוב )הערת המנחה: היוזמה זכתה לסיקור תקשורתי רחב בישראל(. זה הצליח לחבר את זה למקצועות שלומדים בתוך בית הספר. כשמדברים על מגדר זה מפחיד את האנשים, למרות שבחיי היום יום את רואה שיש פתיחות, כבר יש מודעות לחינוך ולהתנהגות. אני מאמינה שלמערכת החינוך יש מקום חשוב ביותר בשינוי תפיסה וזה מתחיל מתלבושת אחידה. בבית הספר שניהלתי התלבושת האחידה לא היתה אותה חולצה לבנים ובנות. אני לא הייתי מייחדת בנים לבד ובנות לבד אצלי, הכל ביחד וזה מתחיל משם. כשהגעתי לבית הספר עבור תלבושת אחידה הם רצו לעשות ורוד לבנות וכחול לבנים, לא אישרתי. יש דברים שאני יודעת, במקום מסוים שמה גבולות ואת המילה אחרונה. חוסר שוויון מגדרי לא יהיה באזור שלי. מה דעתך על השינוי בתעסוקת האישה הדרוזית? "אין ספק שהמגזר הדרוזי עובר תמורות רציניות: כל ההכוונה לאקדמיה, הנשים שהולכות ללמוד. טוב שיש שינוי, אני כל כך גאה, במיוחד פה, ברמת הגולן, שיש השאיפות האלה להיות אקדמאי, לעבוד על פי התעודה שלי - לא רק להיות עקרת בית. להבין שיש מקום של עצמי - שאסור לי לוותר עליו - מי אמר שילדים זה קריירה? אני גם נהנית מהמשפחה דרך אגב. 17

אני לא התחתנתי מוקדם ולא רציתי. אם לא הייתי מוצאת את הגבר שמתאים לי לא הייתי מתחתנת. לא מיהרתי, יש לי הרבה אופציות, הייתי אישה יפה, בוגרת אוניברסיטה, אבל היו לי גבולות. יש גברים ששלחו את ההורים שלהם ואבא שלי היה אומר: אם לא תסכמו איתה היא תעיף אתכם, אז הבחירה של בעלי הייתה בחירתי, אם לא היה הוא בוודאי הייתי נשארת עוד זמן לבדי. "הנשים צריכות להבין שבחיים יש הרבה הנאה גם בעבודה, שאני רואה שזה סוג של תרפיה לעצמי, שזה סוג של מימוש עצמי שלי. אני הולכת לעבודה לא בגלל כסף, אני הולכת כי אני מרגישה את עצמי, מגלה את עצמי ורואה את עצמי במקום שאני יכולה להשפיע. אני חוזרת הביתה ונהנית לבשל עם הילדים, לאכול עמם ונהל את השעה הזאת עם הילדים, לראות סרט ואני מספיקה גם לצאת עם החברים והחברות. אם ביום שישי יש לנו מסיבה אני מספיקה גם לעשות פעילויות היום. בשנה הראשונה היה לי קשה בגלל שזה תפקיד חדש, אבל היום אני מצליחה לעשות את כל הדברים שאני אוהבת. נשים צריכות להאמין בעצמם, זה חינוך בבית, בבית הספר, ברחוב, זה חינוך בכל מקום. למרות כל זה אני עדיין רואה שהרבה נשים מסתפקות בתואר ראשון, לוקחות את זה רק בשביל כלכלה, שיהיה לי כסף, הם לא ממשיכות בלימודים גבוהים, זה חבל. בבתי הספר שלי ישר אני רואה מי הם תואר ראשון מי הם תואר שני ונותנת למנהל להוביל את הצוות שלו לתואר שני - גם גברים וגם נשים. בנוסף אני רואה שרוב הנשים - גם במגזר - הולכות לחינוך ולהוראה ואני רוצה להגיד שזאת טעות גדולה. אולי זה משתי סיבות: הראשונה - הן חושבות שחינוך זה מסודר, אני הולכת לבית הספר ואני חוזרת בשעות טובות שאני אספיק לעשות את העבודה בבית. אני אומרת שבתי ספר צריכים לעבוד על יותר הכוונה אקדמית - ללכת לאקדמיה לפי ייעוץ אקדמי. לא כל מקצוע מתאים לי ומי אמר שכל הבנות צריכות ללכת להוראה? עובדה: יש הרבה רופאות בסוריה, גם בברית המעוצות לשעבר, שלמדו רפואה והנדסה, אבל רק מעטות כאן למדו הנדסה ורפואה. הסיבה השנייה שהן הולכות להוראה היא אולי בגלל שתנאי הקבלה הם נמוכים. במכללות הן לא צריכות פסיכומטרי, הן הולכות למכללה כי זה קל, אחר כך הן עושות תעודת הוראה. אני מאמינה כי אחת הסיבות שנשים הולכות להוראה היא שהן רואות את עצמן כמפרנס שני בבית ולא מפרנס ראשי. לפעמים יכול להיות שיש משפחות שלא רוצות שהבנות יהיו רחוקות והן מסתפקות במרחק הזה, יש הרבה סיבות. אני בעד הכוונה אקדמית, ביעוץ אקדמי לסטודנטים שלנו, שילכו למקצועות שיוכלו לממש את עצמם בצורה יותר טובה. יש פתיחות אבל לא מספיק טובה, יש עדיין הסללה לחינוך. מה את רוצה להגיד לנשים דרוזיות? "דבר ראשון: להאמין בעצמן: להיות את, לא לוותר על מה שאת. אספר לך משהו: אני רגילה ללכת עם טבעות, בישוב ירכא בגליל הדרוזים לא עונדים טבעות, חשבתי שאני אוריד טבעות? אמרתי בסוף: זה אני, אני הולכת עם טבעות. במשרד אני לא מוותרת, זאת הדעה שלי והולכת איתה. אני רוצה שהנשים יאמינו בעצמן: להיות את, לעשות את הדברים מתוך אמונה, תאמיני בעצמך ותאמיני מה שאת ולא לוותר. 18

עם כל הדברים שקורים מסביב לעשות לכל הדעות הקדומות כך: לנקות אותן ולהתחיל בדעה שלך. מה שאת משדרת האחרים תופסים. אם את משדרת חולשה האחרים תופסים אותך חלשה, את משדרת חוזקה יתפסו אותך חזקה. אבל בשביל להיות חזקה את צריכה ללמוד. צריך להיות לך ידע, את צריכה לתמוך בדעות שלך בספרות במחקר. את צריכה להבין מי את, לגלות עצמך מתוך הלמידה, לא לוותר על הלמידה, לא לוותר על האמונה בעצמך ולא לוותר על המטרות שלך. בנוסף, לא לוותר על חינוך. אני היום מפקחת, יש לי את כל הכלים שאני יכולה להשפיע על מערכת החינוך, אני לא מוותרת על החינוך של הבית, לא מוותרת על חינוך הילדים שלי. יכול להיות שיגידו שהמפקחת לא חינכה את הילדים שלה, אז יכולים להגיד. אבל מה שחשוב לי שהילדים שלי מאמינים בבית, שאוהבים את הבית. עוד פעם: ללמוד לגלות עצמך, להאמין בעצמך ולהגיע להצלחות". 19

דיון עבודה זו דנה בלימודי הנשים הדרוזיות ועבודתן והקשיים שנמצאו להן ובודקת את השוני התעסוקתי אצל האישה הדרוזית. הטענה המרכזית בעבודה זו היא שההתנגדות ללימוד ועבודת הנשים הייתה מהגברים בחברה. בפתח העבודה נפרשו התיאוריות המרכזיות: רחל סגינר מצאה כי קיים שוני בין ההשקעה של המתבגרים היהודים לבין המתבגרים הערבים במסלול החיים העתידי וחלק מן ההבדלים ביניהם היו תלויי מגדר. המתבגרים הדרוזים ביטאו פחות חששות לגבי מסלול החיים העתידי מאשר הערבים. נמצא, כי לבנות דרוזיות יתרון, כי הן יכולות להגיע למוסדות להשכלה גבוהה מוקדם יותר ממתבגרים יהודים ובנים דרוזים )שמשרתים בצה"ל(. אמנם, הכניסה שלהן ללימודים גבוהים איננה מעוכבת על-ידי שירות צבאי או מסעות בעולם, אבל החברה הדרוזית איננה מעודדת השכלה גבוהה בקרב בנותיה, ובעיקר לגבי הגיען לגיל הנישואין. לכן לקראת סיום הלימודים התיכוניים ההשקעה של בנים בהשכלה גבוהה עולה, ושל בנות יורדת. במקביל, עולה ההשקעה בתחומי הנישואין והמשפחה. סגינר אומרת שדווקא במגזר הערבי לא נשמרה חלוקת תפקידי המגדר המסורתית שעל-פיה בנות מתמקדות בתחומים הרגשיים ובנים מתמקדים בתחומים מעשיים. אבל הבנות שיפרו את רמת ההשכלה שלהן בעשור האחרון ולפי הנתונים מהאוניברסיטאות אחוז הסטודנטיות הערביות והדרוזיות עולה כל הזמן, במיוחד בתחום ההשכלה והקריירה. כמו רחל סגינר, גם נעמי וינר-לוי, מצאה כי השקעת הבנות בעתיד השכלתן הגבוהה פרצה את מסלול החיים המסורתי של נשים במגזר הערבי והדרוזי, הבנות הדרוזיות מדגישות את השילוב בין קריירה מקצועית ושירות לקהילה. וינר-לוי אמרה שבחברה הדרוזית הייתה התנגדות להשכלה גבוהה לנשים, כי ההורים מאמינים שכאשר הבת לומדת היא תהפוך לעצמאית ולא תתאים לאידיאל הנשי וזה משפיע על מציאת בן זוג. בתחילת שנות ה- 90 נשים דרוזיות התחילו ללמוד, והעלייה ברמת ההשכלה גרמה להשתתפות גדלה בשוק העבודה, לדחיית גיל הנישואים ולהעלאת רמת עצמאות הנשים האישית והכלכלית. למרות הגאווה שחשו אנשי העדה בבנות שחזרו לכפר עם תארים אקדמיים, הנשים ששבו עם תארים אקדמיים לא הרגישו שהן חלק מהמעגל החברתי, ואמרו שחשו זרות ביחס לעולם שממנו באו וזרות ביחס לעולם שאליו לא יוכלו להיכנס עולם היהודים. המשכילות גם תיארו הבדלים בינן לבין נשי הכפר, עד קרע חברתי בינן לבין חברות הילדות שלהן. השינוי שקרה כתוצאה ללימוד באוניברסיטה פגע בכל תחומים חיי הנשים, כולל בתקשורת חברתית וההתפתחות שנוצרה עם ההשכלה יצרה אצל הנשים תחושות של זרות והן אף הואשמו ב"בגידה בתרבות". לוי-וינר טענה, כי המושג "הדרה חברתית" מתייחס לבידוד חברתי ולחוסר שילוב. הדחייה החברתית נובעת מפחד מכוח הנשים, ומהפסקת שליטת האבות. למרות שהיו הרבה תפקידים שפתוחים לפני הנשים, היה בפועל רק אחד: מורה, כי בתפקיד הזה הן לא יעבדו עם גברים, לא מחוץ לכפר, לא ינהגו ולא יתרחקו. 20

הקושי המרכזי הוא שהגברים קובעים את הנורמות של מקום האישה בחברה, והנשים דואגות לשמור עליהן. האבות צייתו לנורמות המסורתיות בגלל דאגתם לשמן הטוב של בנותיהן ושל המשפחה, והם מגבילים את החופש של בנותיהן המשכילות. נשים ביקשו לשנות את הנורמות וזו סכנה להרס את התרבות. למרות הקשיים, הנשים פעלו לשמר את מיקומן במערכת החברתית; הן גם פרצו נורמות, וגם שמרו על הנורמות המגדריות וזה אפשר להן לזכות בכבוד. הנשים המשכילות הראשונות הכניסו לחברה הדרוזית הון אנושי חדש, זהויות חדשות ושינוי נורמות בקהילה, במטרה להשפיע על הנשים האחרות, על מעמד האישה ושינויי החברה, כי ההשכלה גרמה להבנתן לאיסורים ולגבולות שבחייהן ולחוסר השוויון. בראיון עם נג'אח אבראהים, מנהלת בית ספר תיכון הראשונה במגזר הדרוזי בגולן, היא אמרה שבחברה לא הסכימו ויצרו אליה הרבה התנגדויות, כי לא האמינו באישה שיכולה לנהל בית ספר תיכון. לעומת זאת כאשר הייתה עליה באחוז ההישגים בבגרות - ההורים והחברה התגייסו למשימה והפכו להיות תומכים. נג'אח גם הזכירה שלא היה לה זמן פנוי למנוחה אחרי יום העבודה כי עבדה משמרת שניה בבית בכדי לספק לבני משפחה את הצרכים שלהם. נג'אח ציינה, שההתנגדות הייתה מהנשים ולא מהגברים. התקווה שלה היא שהנשים יתמכו אחת בשנייה כי הן מעכבות את התקדמות הנשים המובילות דרך ההתנגדות הסמויה שלהן. נעימה ספדי אמרה שאנחנו נמצאים בחברה גברית והבעיה אינה בגלל שהיא מתנגדת אלא שהיא לא נחשפה לפתיחות הנשים ויש דעה קדומה שנשים לא יכולות לעבוד ולנהל. היא מציינת כי אם הייתה מוותרת, לא היו לוקחים מנהלות אחריה, כי זה ייאשר שנשים לא יכולות. היא לא ויתרה וזה פתח את הדלת להרבה נשים, שכן החברה נמצאת היום במקום אחר. נעימה מאמינה בשוויון הזדמנויות גם בזכויות, והיא תומכת בקבוצות מוחלשות כמו נשים שאין להם הזדמנות להיות שווים. היא הזכירה שבבית הספר שנהלה התלבושת האחידה לא היתה אותה חולצה לבנים ולבנות אבל היא לא הסכימה כי חוסר השוויון המגדרי מתחיל משם. היא קובעת שאין ספק שהמגזר הדרוזי עובר תמורות חשובות ביותר בתחום השכלת נשים והיא גאה בשאיפות האלה - להיות אקדמאית, לעבוד ולא רק להיות עקרת בית. יש פתיחות אבל לא מספיק טובה, יש עדיין הסללה לחינוך למשל "יותר טוב לבנות שיהיו מורות", "יותר טוב לבנות שיהיו שם", היא שואלת: מי אמר שזה יותר טוב? לעומת זאת הרבה נשים נמצאות במקום הנוח שלהן: לשבת בבית, לבשל ולגדל ילדים. לטענתה, ילדים זה לא קריירה, אבל הן רוצות להיות במקום הנוח. בניגוד - מישהו כן מחפש את המימוש העצמי. נעימה אומרת שהנשים צריכות להבין שבחיים יש הרבה הנאה גם בעבודה, שהיא רואה בה סוג של תרפיה, סוג של מימוש עצמי. בנוסף, יש הרבה נשים שמסתפקות בתואר ראשון, במחשבה שהוא נועד רק לכלכלה ולא ממשיכות לימודים גבוהים, כי הן רואות את עצמן מפרנס שני בבית לא מפרנס ראשי. 21

נעימה אומרת כי הלימוד הוא חוזקה, הנשים צריכות שיהיה להן ידע ותמיכה בדעותיהן. הן צריכות לגלות את עצמן מתוך הלמידה, והן לא המין השני, אלא המין הראשון. בהמשך הוצג שלא היה לנשים עובדות זמן לנוח כי הייתה להן משמרת שנייה בבית. כמו כן עלתה התנגדות מהנשים האחרות, ונוצר קרע ביניהן. חשוב לציין, כי לפי הממצאים של עבודה זו הייתה בעבר גם התנגדות מצד הנשים, לא רק מהגברים ונגרם קרע בין הנשים המשכילות לבין נשי החברה והיום המצב שונה לחלוטין. 22

מסקנות מכל מה שנחקר בעבודה, נראה שהוצבו הרבה קשיים בפני הנשים לפני שהצליחו ללמוד ולעבוד, בגלל חוסר השוויון ביניהן לבין הגברים ובגלל שתמיד ראו אותן כשייכות למין השני, שיש לו פחות חשיבות ויכולת; שהתפתחותן לעולם אינה דבר כל כך חשוב. אבל למרות כל הדעות והמחשבות על הנשים, עלינו לחזור לאמת, זאת אומרת שיש תפקיד ראשי לאישה בחברה: היא יולדת ומחנכת, ובשביל זה הלימוד וההשכלה שלה חשובים ביותר, כי היא הבסיס של החברה, לדעתי. הנשים עמדו בפני הקשיים והצליחו ללמוד ולעבוד, ועלינו לשנות את כל הדעות הקדומות בעניין האישה, ושלא נוותר על ההשכלה והעבודה כי הם הכוחות של הנשים! 23

ביביליוגרפיה וינר לוי, נ', )2005(, להיות ראשונות: היבטים של זרות והדרה בקרב נשים דרוזיות שפנו להשכלה גבוהה, בתוך: מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית, 117-144 22, סגינר, ר', )2001(, בני נוער בישראל מפלסים דרכם אל הבגרות: אוריינטציית עתיד של ערבים ודרוזים בהשוואה ליהודים, בתוך: מגמות, עמ' 113-147 מידן, ק' )2014(, ראיון במסגרת התכנית "בארבע עיניים" - סרט YouTube בן, נ. )2017( BRIEF ENCOUNTERS Meet Israel's first female Druze T.V. news anchor https://youtu.be/kr1ltrvajwo Zaidan, H, (2013) Talk about Druze Women in Academic Pursuit in international women's conference IWC https://youtu.be/kr1ltrvajwo 24