נדוניותשלכלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפים נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים מאת 1 בבואי לבתי יוצאי תורכיה בארı על מנת לתעד ולאסוף חפצים ששרדו מחייהם בתורכיה, פגשתי בעיקר כמויות גדולות של כלי לבן. סדינים, ציפות, מפות, מפיות, כותנות לילה, חלקם רקומים להפליא, חלקם מעומלנים ושמורים היטב כחדשים, חלקם מוכתמים בכתמי יושן צהובים, כלאחר שימוש רב. כל אלה שרידים מנדוניות של דורות של נשים אשר הכינו או קנו אותם, הציגו אותם, צררו אותם בארגזים, ושמרו אותם, כמסתבר, יותר מחפצים אחרים. 1 אלה היו סימנים ראשונים למרכזיותו וחשיבותו של מוסד הנדוניה בקרב יהודי תורכיה. רק מאוחר יותר, בדיעבד, החלו להיחשף בפני משמעויותיו המרובות ולעתים המנוגדות של מוסד הנדוניה 2 בחיי הנשים. הנדוניה dot) (dowry במובן הרחב היא כל הרכוש שהכלה מביאה עם נישואיה. היא חלק מרכזי בהסדרים הכלכליים הנערכים בין משפחות הכלה והחתן וחוליה בשרשרת של העברת רכוש והענקת מתנות הדדית בין המשפחות. בהקשר המצומצם יותר הכוונה למכלול חפציה האישיים של הכלה ה- trousseau. היחסים בין נשים וחפצי הנדוניה שלהן טעונים ומורכבים, ונגלה בהם מנעד רחב של זיקות. זיקות אלה מגלמות את המ משק שבין הנסתר והנחשף, ההידור והצניעות, הכבוד והבושה, האישי והציבורי. חפצי הנדוניה של הכלה הם החפצים האישיים ביותר, חפצים הקשורים באופן עבודה זו נעשתה במסגרת פרויקט סקר תרבותם החומרית של יהודי האימפריה העות'מאנית במדור לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל, בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים יחד עם הגב' מרים רוסו -כı. לגרסה רחבה יותר של מאמר זה ראו:.E Juhasz, Trousseau Lists of Jewish Women from Izmir between a Personal Narrative and an Official Document, Paper Read at the Orient Institute Istanbul Interdisciplinary Work Shop: Fashioning the Self in Transcultural Settings: The Uses and Significance of Dress in Self Narratives, 29 Sep. 2 Oct. 2009 (forthcoming in proceedings) אני מודה למי שקראו גרסאות מוקדמות של מאמר זה, ד"ר רוני ויישטיין, ד"ר פנינה מורג -טלמון וד"ר ירון בן-נאה, על הערותיהם החשובות. 1 2 [מ ר ק מ ים: תרבות ספרות פולקלור, לגלית חזן-רוקם (תשע"ג), עמ' 461 483]
2] 2 אינטימי באישה, ובו-זמנית הם ביטוי של מוסכמות חברתיות ולחצים חברתיים. חפצי הנדוניה מתקשרים במובהק לשאלות של ייצוג. הנדוניה אמורה לכאורה לייצג את הכלה, את טעמה, נשיותה, תומתה, יכולותיה, שאיפותיה וכבודה. יחד עם זאת הרכבה של הנדוניה הוא תוצר של שיח רב-קולי, שבו שותפים הורי הכלה, קרובי משפחה ואחרים, ולרוב הוא רווי מתחים. שיח זה, מושפע מגורמים רבים ומובנה על ידי הנוהגים המקובלים, הנורמות החברתיות, היכולת הכלכלית, הדימוי המעמדי הרצוי ועוד. ניתן לומר כי בתכולת הנדוניה מקופלת הביוגרפיה של האישה, הן הביוגרפיה המטפורית, המותווית לה כבר עם לידתה כבת, הן הביוגרפיה הממשית, המתוכננת לה על פי נוהגי החברה שבה היא חיה ותבניותיה. בנדוניה פריטים המסמנים שלבים במהלך חייה של האישה, ולעתים אף כאלה שנועדו לייצג את זכרה לאחר מותה. הכנת הנדוניה נתפסת כמשימה שתהיה לה השפעה מכרעת על מהלך חייה של האישה. ללא נדוניה לא תתקיים חתונה. נדוניה ראויה תסלול את הנתיב אל החתן הרצוי. אכזבה מכך שהנדוניה לא השיגה את החתן הרצוי נשארת חקוקה בזיכרון לאורך כל החיים. במאמר זה אבחן את משמעותם של חפצי הנדוניה של כלות יהודיות מאזמיר כ'חפצים ביוגרפיים', חפצים המקבלים את משמעותם מכוח היותם שלובים באירועים בחיי האדם ומעורבים ביצירת תחושת העצמי שלו. הוסקינס, אשר טבעה מושג זה, הצביעה על סוגים שונים של 'חפצים ביוגרפיים', ובהם חפצים שהאדם בוחר כדי שייצגו את חייו בבואו לספר את סיפור חייו, וחפצים שהשפיעו בכורח נסיבות על התוויית מהלך חייו של אדם, והם מזוהים עמו בעל כורחו. 3 נראה שחפצי נדוניה, שהיחס אליהם נע בין גאווה לבושה, בין תחושת הצלחה להחמצה, משתייכים לשני סוגים אלה ומתנודדים ביניהם. אבחן את היחסים בין החפı, האישה והטקסט, האישה והגבר, האישה ונשים אחרות. אעסוק בתפר שבין האישי לקולקטיבי, בשאלת הטעם האישי ובעיקר בהבנייתו התרבותית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתכולת הנדוניות. 4 אדון בטקסיות המלווה את הכנת הנדוניות, גניזתן וחשיפתן חליפות, הצגתן הערכתן ורישומן, ואנסה לפענח מקצת ממשמעויותיהן. הנדוניה באזמיר התקופה שבה עוסק מאמר זה היא תקופת מעבר שהיה בה מתח בין נישואים מוסדרים על ידי ראו: J. Hoskins, Biographical Objects: How Things Tell the Stories of People s Lives, New York and London 1998, Introduction, pp. 1 2 על מנגנוני הבניה תרבותית של טעם אישי והפיכתו למסמן תרבותי מעמדי ראו: Bourdieu,.P Distinction: A Social Critique of the Judgment of Taste, R. Nice (trans.), London 1984 3 4 [462]
נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [3 ההורים לבין נישואים שהם תוצאת מפגש אישי בין בני הזוג. מתח זה יצר התנגשויות פנימיות אצל כלות בין הרצון להיות מזוהות עם הנדוניה הראויה, להיות מיוצגות על ידה ובאמצעותה להשיג חתן רצוי על פי הנורמות החברתיות, לבין הרצון להתמרד ולהתנגד לתכתיבי מוסד 3 הנדוניה וכך אולי להחמיı נישואים מכובדים. מבחינת מורשתה התרבותית שייכת אזמיר לקהילות מגורשי ספרד באימפריה העות'מאנית, ורבים מהמנהגים הקשורים לנדוניה משותפים להן. 5 יחד עם זאת מנהגי הנדוניה 6 באזמיר מעוגנים גם בנוהגי המוסלמים והנוצרים שהיהודים חיו בצ דם. הבסיס לדיון הנוכחי הוא קורפוס עשיר של רשימות נדוניה מפורטות, 7 בעיקר מן השנים 1854 1933, שנרשמו בספרי הקהילה של יהודי אזמיר, 8 ועבודת שדה שנעשתה בקרב יהודי אזמיר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. 9 אמנם יש פער זמנים בין הראיונות לבין התקופה המוקדמת שאליה התייחסו הראיונות ובין תקופתן של הרשימות, אך מן הראיונות על מנהגי החתונה והנדוניה של קהילות הספרדים באזור ראו: א' יוהס, 'הנישואין חפצים ומנהגים', א' יוהס (עורכת), יהודי ספרד באימפריה העות'מאנית: היבטים בתרבותם החומרית, ירושלים תשמ"ט, עמ'.217 197 על מנהגי הרומניוטים ראו: Philadelphia, R. Dalven, The Jews of Ioannina, A.#B. Fromm, We Are Few: Folklore and Ethnic Identity of the Jewish וכן: ;PA 1990, pp. 129 146 Community of Ioannina, Greece, Lanham, MD 2008, pp. 62 72 אמנם בקרב המוסלמים נהוג תשלום המוהר, שמשלם החתן להורי הכלה, ולא נדוניה, אך נהוג כי אבי הכלה מצייד אותה 'לפי כבודו' בנדוניה,(cehaz) אשר פעמים נקנית בכספי המוהר. על נדוניות באיסטנבול ראו: A. Duben and C. Behar, Istanbul Households: Marriage, Family and Fertility 1880 1940 (Cambridge Studies in Population, Economy, and Society in Past Time 15), Cambridge 148 142,107 87 pp.,1991. על תמורות במנהגי הנדוניה לאחר הקמת הרפובליקה התורכית ראו: P.#J. Magnarella, The Turkish Bridewealth Practice in Transition, Muslim World 59 (1969),.Ő Sandikci and.b על מנהגי נדוניה בתורכיה המודרנית מפרספקטיבה צרכנית ראו:.pp. 152 142 Ece Ílhan, Dowry: A Cherished Possession or an Old-Fashioned Tradition in a Modernizing Society, C.#C. Otnes and T.#M. Lowrie (eds.), Contemporary Consumption Rituals: A Research 178 149 pp..anthology, Mahwah, NJ,2004 ביוון הנדוניה היא ציר תרבותי חברתי מרכזי. ראו לדוגמה: P. Sant Cassia and C. Bada, The Making of the Modern Greek Family: Marriage and Exchange in Nineteenth-Century Athens (Cambridge Studies in Social and Cultural Anthropology), Cambridge 1992, pp. 103 139; J. Lambiri-Dimaki, Dowry in Modern Greece: An Institution at the Crossroads Between Persistence and Decline, M.#A. Kaplan (ed.), The Marriage Bargain: Women and Dowries in European History, New York 1985, pp. 165 178 בספרדית-יהודית מבחינים בין ה'דוטה' שהיא הכסף ובין ה'אשוגאר' שהוא ה'טרוסו'. רשימות אלה נשתמרו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בארכיון קהילת אזמיר. אני מודה לארכיון על הרשות להשתמש בחומר זה. ברצוני להודות לד"ר דב הכהן על עזרתו הרבה בשעתוק הרשימות ובפענוחן ועל הפניות לחומר נוסף הנוגע ליהודי אזמיר. דיון מוקדם בחומר זה ראו יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 120 171, 196 217. 5 6 7 8 9 [463]
4] עלה, כי בתודעת המרואיינים, ובעיקר המרואיינות, המרכזיוּת של מוסד הנדוניה נחקקה עמוק גם בתקופה שבה חלו תמורות בתכולת הנדוניות ורישומן הצטמצם עד שנפסק. עצם הבאת הנדוניה המשיכה להיות תנאי הכרחי ומחייב לנישואים, ואירוע תצוגת הנדוניה והערכתה נשתמר בזיכרון כאירוע מכונן ומשפיע. 10 נוסף על אלה הסתמכתי על דוגמאות מספרות השו"ת המייצגות היבטים משפטיים הלכתיים רשמיים של נדוניה, ועל זיכרונות, כתבות עיתונות 4 ושירים, המציגים את היחס לנדוניה במבט פנים תרבותי. רשימות נדוניה בתבניתן, שפתן ותוכנן, לבד מהיותן מקור היסטורי לתולדות התרבות החומרית, בעיקר לתולדות הלבוש, לחיי היום-יום, לתהליכים כלכליים-חברתיים, ריבוד חברתי, מודרניזציה ועוד, מגלמות בתוכן באופן גלוי וסמוי קודים התנהגותיים, נורמות חברתיות, מתחים שבין היחיד לחברה, בין משפחה למשפחה, בין גברים לנשים, בין הרשמי ללא רשמי. ציר מרכזי שסביבו סובבות משמעויות הנדוניה הוא הכבוד או החשש מן הבושה. 11 חלק גדול מן הנוהגים הסובבים את השידוכים והנדוניה מונעים על ידי נורמות התנהגות 12 הקשורות בכבוד. גודל הנדוניה הוא ביטוי לכבוד הכלה ומשפחתה. גם ההערכה המוגדלת שניתנה לחפצים בזמן השומה נועדה לכבד את המשפחה בזמן החתונה אך לא לצורך גבייה. '... דבנדונייא נהגו להוסיף על הסכום כו"כ למאה משום כבוד המשפחה והכל 13 יודעים שכן נוהגים למראה עיניים...'. הפתגם 'איל אונור נו סי מירקה קון פאראס' (=אין הכבוד נקנה בכסף), שמשמעותו גם 14 בהיפוכו, שבו בחר ירון בן נאה למוטו למאמרו על משמעות הכבוד בקרב יהודים עות'מאנים, מבטא את השניות המהותית המלווה את הנדוניה ומשמעויותיה. מחד גיסא ישנה השקעה כלכלית חומרית רבה בנדוניה וההערכה הפרטנית מסכמת בערכים כספיים את כבודה של על המשך קיום מוסד הנדוניה בהקשר הכספי-כלכלי ראו:.M Glazer, The Dowry as Capital Accumulation among the Sephardic Jews of Istanbul, International Journal of Middle East Studies 380 373 pp.,(1979) 3,10. על עצמתה הקיומית של הבאת נדוניה ראו: ג' הדר, 'נישואים כאסטרטגיה של קיום והישרדות בקהילת סאלוניקי בתקופת מלחמת העולם השנייה: המשכיות ותמורה', מכאן ח / איל פריזינטי א (2007), עמ' 209 225, ובמיוחד עמ' 214 218. על המשך חשיבות הנדוניה בקרב יהודי יאנינה ראו: פרום (לעיל הערה 5), עמ' 62 72. רבים עסקו במתח שבין הכבוד והבושה בחברות ים-תיכוניות החל מספרו של פריסטיאני ואילך: J.#G. Peristiany (ed.), Honor and Shame: The Values of Mediterranean Society, Chicago, IL 1966 על הכבוד כציר מרכזי בחתונות יהודי איטליה ראו: ר' ויינשטיין, נישואין נוסח איטליה: על יהודי איטליה בראשית העת החדשה, ירושלים תשס"ז, עמ' 125 154. ר' חיים פאלאג'י, חיים ושלום, ב, אזמיר תרי"ז, סימן כח. י' בן נאה, '"איל אונור נו סי מירקה קון פאראס" ("אין הכבוד נקנה בכסף"): כבוד ומשמעותו בקרב היהודים העות'מאנים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כג (תשס"ה), עמ' 9 38. 10 11 12 13 14 [464]
נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [5 הכלה ומשפחתה, ומאידך גיסא השיח הסובב את הנדוניה מנסה להרחיק ולהדחיק את ההיבט 5 הכספי הגלוי כדי שהכבוד ייראה כמנותק ממנו. כלכלית הטילה הנדוניה נטל כבד על הורי הבנות וניתן לה משקל רב בתכנון משאבי המשפחה. הנדוניות היו סמן משמעותי למעמדה הכלכלי חברתי של כל משפחה, 15 ובני המעמדות הנמוכים שאפו לחקות את השכבות האמידות. 16 משפטית קשורה הנדוניה במכלול הסכמי הנישואים המתועדים בשורה של מסמכים בעלי תוקף משפטי שונה: הסכם השידוכים או התנאים, הכתובה ורישום שומת הנדוניה, ובהסדרי גביית הכתובה והנדוניה במקרה של מוות או גירושים. 17 לאחר שהמשפחות הסכימו להשיא את בני הזוג נכתב הסכם שידוכים שענינו הסדרי הנישואים: קביעת תאריך החתונה וההסכמים הכספיים הכוללים, כגון נכסי דלא נידי, כלכלת בני הזוג במשך תקופה מסוימת, וכן שיעור הנדוניה שמתחייב אבי הכלה לתת 18 לבתו, בעיקר הכסף המזומן. לעתים נזכרים חפצים המובאים כנכס כלכלי. הדאגה לנדוניה החלה באופן ממשי ובאופן מטפורי עם הולדת הבת וסימנה את הביוגרפיה שלה כמכוונת לקראת נישואים והולדה. כמאמר הפתגם: 'לה איז'ה אין לה פאשה ל'אנשוגאר אין לה קאשה' (=הנערה בחיתוליה והנדוניה כבר בארגז). האב ידע כי יהיה עליו להשיא את בתו ולתת לה נדוניה המתאימה למעמדו לפי כבודה שהוא כבודו. 19 האם החלה להכין ולצבור ערכן של נדוניות הוא מדד המשקף ריבוד חברתי כלכלי. בקהילות יהודי תורכיה, כמו במקומות אחרים, נתקנו תקנות להגבלת גובה הנדוניה בכל מעמד כלכלי חברתי בהתאם להערכת רכוש המשפחה. ראו: יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 200. כך עלה מן הראיונות. על הקושי בחיקוי זה, לעג לפועלים הדורשים נדוניה מפוארת והזדהות עם הנערות העניות הנאנקות תחת עול הכנת נדוניה כזו, ראו בשיר 'גדולה צרת הנדוניה' מאת החרזנים העממיים צדיק וקאזיס. ראו: מ' אטיאש, קנסיונירו יהודי -ספרדי, ירושלים תשל"ב, מס' 108, עמ' 251 253. השאיפה לחקות את ערכי הבורגנות ואת נוהגיה הונחלה בחינוך רשתות בתי הספר כאליאנס, ראו להלן. מגמות כאלה באו לידי ביטוי גם בעיתונות הספרדית יהודית ראו:.S Abrevaya Stein, Creating a Taste for News: Historicizing Judeo-Spanish Periodicals of the Ottoman Empire, Jewish History 14 (2000), pp. 9 28 על הקשריהם המשפטיים והשפעותיהם החברתיות של סדרי נישואים ונדוניה ונוהגיהם בקהילות השייכות לאותו מרחב תרבותי ראו: ר' למדן, עם בפני עצמן: נשים יהודיות בארı ישראל, סוריה ומצרים במאה השש-עשרה, תל אביב תשנ"ו, עמ' 30 54 וכן 178 205; ל' בורנשטיין-מקובצקי, 'תקנות קושטא בירושה וביטויין בחיי החברה בתקופה העות'מאנית', א ' חיים (עורך), חברה וקהילה, ירושלים תשנ"א, עמ' 3 23; ל' בורנשטיין-מקובצקי, 'המשפחה היהודית באיסטנבול במאות ה- 18 וה- 19 כיחידה כלכלית', י' ברטל וי' גפני (עורכים), ארוס, אירוסין ואיסורים: מיניות במשפחה ובהיסטוריה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 305 334. רישומי שידוכים ראו בארכיון קהילת אזמיר (לעיל הערה 8). באופן יחסי נשתמר מספר מועט של רישומי שידוכים. על כבוד גברי ונשי ראו: בן נאה (לעיל הערה 14). על כבוד האישה והשפעותיו החברתיות ראו: הנ"ל, 15 16 17 18 19 [465]
6] חפצים שישמשו בבוא העת לנדוניית הבת, שכן הכנת הטרוסו הייתה אחריותה. חלק מן החפצים הכינה במו ידיה, חלקם שמרה מנדונייתה היא, ואחרים רכשה. עיקר הכנת הנדוניה 6 תפירת מלבושי הכלה נעשתה בתקופה שבין השידוכים לבין החתונה. תפירת בגדי הנדוניה נפתחה בטקס גזירת האריג שניתנה בידי 'אישה מאושרת' 'אונה מוז'יר 20 ביין קאזאדה' (=אישה נשואה היטב), אישה נשואה באושר, שהוריה חיים וילדיה בריאים. טקס זה נערך בבית הכלה על ידי אם הכלה וקרובות משפחה. ימים מספר לפני טקס הנישואים נערכה בבית משפחת הכלה תצוגת הנדוניה 'פריסייאדו' (הערכה) או 'אשוגאר' (נדוניה). החפצים נפרשו על הרהיטים או נתלו על חבלים שנמתחו לאורך החדר ולרוחבו. קרובי החתן והכלה באו לבחון את הנדוניה, להתפעל מיופיה ועושרה, אך גם לבדוק את איכותה ורמתה, ואם היא הולמת את הציפיות מן הכלה ומשפחתה. לאחר התצוגה נארזה הנדוניה בסלים ובארגזים, חלקם מוצגים לראווה, והובלה בתהלוכה חגיגית לבית החתן. מטרתה הרשמית של התצוגה הייתה שומת החפצים. לביצוע הערכה זו זומנו מספר אנשים מוכרים ונכבדים אשר מונו למעריכים 'פריסייאדוריס'. הערכה זו הייתה מוקד חשוב של הטקסים המקדימים לחתונה, והייתה מועדת לחילוקי דעות שעלולים היו לגרום אף לביטול החתונה. בזמן ההערכה התנהל משא ומתן בין המשפחות והמעריכים. לפי המנהג שהיה לנו פה אזמיר יע"א שקודם החופה ארבעה וחמישה ימים או יותר היו מביאים שני שמאים מצד החתן ושני שמאים מצד הכלה וסופר העיר עמהם והיו שמין ומעריכין כל הנדוניה אחת לאחת בהסכמת השמאים מזה ומזה והיה שם עסק גדול 21 וקטטות ומריבות עד שהיו גומרים להעריך כל הנדוניא... המעריכים רשמו בפרוטרוט כל חפı וחפı ובצדו ערכו הכספי. הרישום על דף נפרד, שנקרא 'ליסטא' או 'רול', הועבר אל ספרי הרישום של הקהילה, הסכום הכללי הועבר לכתובה, והדף עצמו יש שנמסר לחתן. הרישום בפנקס הקהילה נועד למקרה שיגיעו לגביית הכתובה וייזקקו לשומה המפורטת, 'מגדר נשי והגבלתו בתקנות בענייני מוסר של יהודי האימפריה העות'מאנית', פעמים, 105 106 (תשס"ו), עמ' 127 150. ראו: R. Amado Bortnick, The Jewish Women of Turkey, Jewish Folklore and Ethnology Review.p 100,(1993) 2,15. טקס מקביל, טקס גזירת הבד להתחלת גזירת החיתולים לתינוק, 'קורטאר פאשאדורה', נערך בחודש החמישי להריון. ראו: מ' רוסו-כı, 'מן ההריון ועד פדיון הבן', יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 256. ר' בנימין פונטרימולי, שבט בנימין, שאלוניקי תקפ"ד, סימן רעא; דברי בנו, ר' חייא פונטרימולי (אני מודה לד"ר ירון בן נאה אשר הפנה אותי למקור זה ולאחרים בנושא זה). 20 21 [466]
ג ' 7 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [7 ועל פיה ישלמו לאישה או ליורשיה. בניגוד לנוהג הספרדי שלפיו לא נשמר הרישום המפורט עד לזמן הגבייה, ושימש רק את החתן בזמן העברת הנדוניה לבדיקת התכולה, 22 הרי באזמיר קיבל רישום הנדוניה המפורט תוקף של מסמך משפטי, וחשיבות הפירוט הדקדקני עמדה לא 23 רק בעת ההערכה אלא גם בזמן הגבייה. לרשימות תבנית קבועה: בראשן ברכות, שמות הנישאים וייחוסם, 24 ולאחר מכן ארבעה סעיפים: מדודים, נדוניה, תוספת ומתנה. 25 המדודים או מעות בעין הם הכסף המזומן, הנדוניה היא סך ערך החפצים המפורטים בגוף הרשימה. התוספת היא זו שמבטיח החתן על הנדוניה (בנפרד מזו המופיעה בכתובה). באזמיר מקובל היה להוסיף ארבעים אחוז לערך הנדוניה ל'כבוד המשפחה', אך היא לא נלקחה בחשבון בזמן גביית הכתובה. 26 הסכום הקרוי מתנה הוא ערך המתנות שנותנת משפחת הכלה ושאינן רשומות בנדוניה. תכולת הנדוניה 27 להלן אבחן את הרכב הנדוניות על פי סוגי החפצים כפי שעולה מן הרשימות. סוגי החפצים שנרשמו בסדר חוזר וקבוע הם: בגדי הכלה: בגדים עליונים 'ביסטידוס', (ראו איור 1), ובגדים תחתונים 'אמאשיריס' (ראו איורים 4); 3, כלי לבן, 'בלאנקרייאה', ר' יוסף קארו, בית יוסף, אבן העזר, דיני כתובה, סימן ב. לא ידוע מתי החלו לרשום באזמיר את הנדוניות בספרי הקהילה. על תוקפו המשפטי של ה'רול' באזמיר ראו: פונטרימולי (לעיל הערה 21), סימנים קצא, קצב ורעא. הרשימות כתובות באותיות עבריות בכתב קורסיבי, המסגרת כתובה עברית, רוב שמות החפצים בספרדית-יהודית או בתורכית. ברשימות המאוחרות יותר מופיעות גם מילים בצרפתית. כך בכל הרשימות. ראו פאלאג'י (לעיל הערה 13). פאלאג'י, שם, שם. כך גם פונטרימולי (לעיל הערה 21), סימן קצב. על תכולת הנדוניות מפי בני הקהילות השונות ראו: בסאלוניקי מ' אטיאש, רומנסירו ספרדי: רומנסות ושירי עם בספרדית-יהודית, ירושלים תש"ט, עמ' 39; בירושלים י' יהושע, ילדות בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו, ב: הבית והרחוב בירושלים הישנה, ירושלים תשכ"ו, עמ' ;66 63 ברודוס 17 20 pp..r. Amato Levy, I Remember Rhodes, New York 1987, על החפצים שהיו מקובלים במסורת הנדוניות בקהילות ספרדיות ניתן ללמוד גם מגרסאות שיר הנדוניה הטובה: 348 349 pp. ;A. Galanté, Histoire des Juifs d Anatolie, I II, Istanbul 1937 1939, I: Izmir, י' לוי, רומנסות ושירי עם ספרדיים, א, לונדון 1967 1968, ב ד, ירושלים 1970 1973, ג, מס' 107 110, עמ' 95 99. השירים מציינים תכשיטים, בגדים ומצעים מפוארים ואף לשפחות או עבד שיטפל בבן הבכור; ב' מעוז, 'תשע עשרה רומאנסות מוערות', מ' גרינוואלד (עורך), סיפורי עם, רומאנסות ואורחות חיים של יהודי ספרד (מחקרי המרכז לחקר הפולקלור ו, בעריכת ד' נוי וי' בן - עמי), ירושלים תשמ"ב, שיר 13, עמ' 157 159, וכן שם, נוסחים מקבילים. 22 23 24 25 26 27 [467]
8] איור 1. שמלות נדוניה (אנטרי), אזמיר, שלהי המאה התשע עשרה ראשית המאה העשרים. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. השמלה הקדמית: בשמלה זו ככל הנראה נישאה מרים ציון לבית רודיטי (1863 1908) ליוסף ציון (בכור) ב - 1876, בהיותה בת 13. שאילה לטווח ארוך מדב הכהן, נוף -איילון, לזכר מרים ציון לבית רודיטי. השמלות ברקע: מתנת: מתילדה גורדון, ירושלים, לזכר הוריה, ויקטור ורג'ינה פיזנטי, אזמיר; לידיה בן מיור, אזמיר; רג'ינה ויוסף סדי, בת ים; משפחת ויקטור רוסו, תל אביב; צילום: מאורו מאליאני. ואריגים לבית; ארגז נדוניה 'סיפיט' 'קאשה'; ושטיח 'טאפיטי' או 'סיג'אדי'. 28 בגדים ו'שימושי ערסא' הן קטגוריות מסורתיות המזוהות ביותר עם חפצי הכלה ומופיעות גם בנוסח הכתובה. 8 סוגי חפצים מקובלים הנעדרים מרשימות אזמיר הם תכשיטים, כלי בית ומטבח. בגדי הכלה בגדים עליונים ותחתונים היו הפריטים האישיים ביותר של הכלה וחפצים ביוגרפיים מובהקים. על סוגי הנדוניה השונים בתורכיה, 'נדוניית ארגז' çeyizi),(sandik נדוניית כלים (כלי בית ומכשירים) ונדוניית מתנות ראו: סנדיקג'י ואילהן (לעיל הערה 6), עמ' 159 164. על סוגי החפצים בנדוניות יווניות ראו: למבירי דימקי (לעיל הערה 6), עמ' 169 170; סנט קסיה ובדה (לעיל הערה 6), עמ' 106 115. 28 [468]
נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [9 29 כמותם ואיכויותיהם היו מטונימיה לכלה, ליופיה ולנשיותה, ואמורים היו לייצג את כבודה. בעת שלבשו בגדים מסורתיים בסגנון עות'מאני היו הבגדים חלק הארי של הנדוניה. 30 בבגדים אלה נשמרו גזרות קבועות, שלא כבבגדים מודרניים אפנתיים. ייחודו וערכו של כל בגד נמדדו בסוג האריג שנתפר ממנו ובכמותם ובאיכותם של עיטורי הרקמה והתחרה, שעליהם שקדו 9 במיוחד, והם שהאדירו את יוקר הבגד ואת יוקרתו (ראו איורים 1 ו- 2 ). הבגדים התחתונים של הכלה אם בסגנון עות'מאני אם בסגנון מודרני היו אף הם מרכיב קבוע בנדוניה (ראו איור 3 ו- 4 ). הם נרשמו, על פי רוב בקבוצות, בדגש מיוחד על טיב עיטורי התחרה שבשוליהם. אופן רישום הבגדים העליונים לפי סדר הייררכי יורד, מבגד ראשון לבגד אחרון, המחיש את ייעודה של הנדוניה לצייד את הכלה לכל חייה ולהתוות את מהלך חייה. הבגד הראשון, 'פרימיר ביסטידו', המפואר ביותר, היה שמלת הכלה לטקס החתונה (ראו השמלה הקדמית באיור 1), בגד שני החתונה, לשבתות, לביקורים, 32 וכך הלאה. 31 'סיקונדו ביסטידו' והבאים אחריו לטקסים שלאחר הבגד האחרון יועד לתכריכים. 33 הרב חיים פאלאג'י, רבה החשוב של קהילת אזמיר במאה התשע עשרה (1788 1869), העיד כי כך נהגו באזמיר אך כבר בדורו פסק המנהג. 34 התכריכים שנמנו בנדוניה לא שימשו בהכרח רק למטרה זו, 35 ונהגו גם להשתמש בשמלות המשובחות מן הנדוניה כתכריכים. לדוגמה, מחלוקת בין בעל א, מתנגשים פה הרצון ליפות ולהדר את הכלה כמה שיותר והרצון שלא לחצות את גבולות הצניעות הראויה לה. על חלקם של הבגדים ומשמעויותיהם הכלכליות והסמליות באתונה במאה התשע עשרה ראו: סנט קסיה ובדה (לעיל הערה 6), עמ' 106 111, 123 129. כיוון שתבנית זו הייתה ידועה לכול, רק לעתים נדירות מופיעות המילים המציינות את דירוג הבגדים ברשימות הנדוניה במפורש. הביקורים, 'ויז'יטאס', היו חלק מנוהל החיים החברתיים, בחלקם ביקורים רשמיים וכן מפגשי נשים פחות רשמיים. ראו: אמדו בורטניק (לעיל הערה 20), עמ' 98; ראו גם: י' בן נאה, 'חייהן של נשים יהודיות בירושלים העות'מאנית במאה הי"ט', מכאן ח / איל פריזינטי א (2007), עמ' 188 189. לא מצאתי רישום המציין את התכריכים מפורשות בשמם, וייתכן שזה משום חשש מעין הרע. ר' חיים פאלאג'י, צדקה חיים, אזמיר תרל"ד, דרוש להלבשה, דף ג. הוא ראה מנהג זה של הכנת התכריכים במהלך החיים ובשמחה בחיוב. על המנהג להביא תכריכים לכלה ולחתן בנדוניה ראו: ע' בן-עמי, 'תכריכים מעוטרים מתטואן', י' בן עמי (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, ירושלים תשנ"א, עמ' 255 263. על שימוש בפריטים ממערכת התכריכים בחיים ראו: ק' זאבי-וייל, 'מערכת תכריכים מאלזס' ' מוצ'בסקי-שנפר (עורכת), יהדות אלזס: קהילה כפרית בין מסורת לאמנציפציה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 41 45. ממידע בעל-פה עולה כי השתמשו בכותונות הפנימיות כתכריכים. גם פריטים נוספים בנדוניה ליוו את האישה עד למותה ואף אחריו, למשל הנוהג של נשים מרודוס לשמור את ענק הזהב המפואר, ה'אוגאדירו', כדי לקנות חלקת קבר ומצבה. ראו: מ' רוסו-כı, 'תכשיטים', יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 183. על טקסטילים שנתרמו כחפצי זיכרון לבית הכנסת ראו להלן. 29 30 31 32 33 34 35 [469]
10 10] איור 2. שרוולי שמלות מעוטרים בשוליהם ברקמה ובתחרת חוטי מתכת. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: מאורו מאליאני. 20 איור 3. בגדים תחתונים מנדוניית כלה. אזמיר, תורכיה, שנות השלושים של המאה העשרים. משי, אריגי סאטן וג'ורג'ט, תחרה. נתפרו בידי שרה אשכנזי, איסטנבול, שהתמחתה בהכנת נדוניות. אוסף מוזיאון ישראל, רכישה במתנת קמילה ופריı הולנדר, שטוקהולם. צילום: מאורו מליאני. [470]
11 9 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [11 איור 4. כותנות תחתונות/פנימיות בסגנון עות'מאני (פרט). אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: מאורו מאליאני. שנתאלמן ובין חמותו, אשר נטלה מן הבגדים והאריגים המפוארים מנדוניית בתה המנוחה לתפור לה מהם תכריכים, בנוגע לערך התכריכים שייצג את כבוד הנפטרת כיאות: האם ביקשה לש מר את כבוד הכלה ואת כבוד משפחתה על ידי פריטים מנדוניית הכלה גם לאחר מותה, ואילו הבעל, שידע כי חובתו לשאת בהוצאות התכריכים, 36 טען כי חמותו הפריזה 37 בהידורם. והרב שאליו הופנתה השאלה פסק 'כפי כבודך או כפי כבודה אם הוא יותר'. הדירוג ההייררכי-ביוגרפי של פריטי הלבוש ביחידות הקרויות 'בגדים', המשיך להנחות את אופן רישום הבגדים ברשימות הנדוניה גם עם שינויי הסגנון והאפנה במעבר מבגדים עות'מאניים לבגדים אירופיים. שמלות ה'אנטרי' התורכיות פינו את מקומן לחצאיות וחולצות, האריגים היוקרתיים היו אלה המיובאים מאירופה, וחשיבות סרטי העיטור כמדד ליוקרת הבגד ירדה. 38 עם כניסת הלבוש המודרני, שגזרותיו משתנות תדיר על פי צווי האפנה, החלו להחליף ראו: בורנשטיין-מקובצקי, ירושה (לעיל הערה 17), עמ' 20 21. שלמה בן בנימין הלוי, ספר לב שלמה, שאלוניקי תקס"ח (1808), אבן העזר, סימן לט. עוד בנושא ירושת חפצי נדוניית האישה ראו: בורנשטיין-מקובצקי, שם, עמ' 20 21. על היחס בין כבוד החיים וכבוד המתים ראו: בן נאה (לעיל הערה 14), עמ' 18. כנראה נהגו גם במקרה שכלה נפטרה לפני נישואיה לפרוש את שמלת כלולותיה על ארונה, כפי שנרמז בשיר 'אם אמות אגוועה אמא/, תפרשי אותה עלי / לא בתי לא אפרשנה /אין בי עוז לפרוש אותה אלא את שמלת המשי/ ראשונה ב"אשוגאר"'. אטיאש (לעיל הערה 16), שיר 26, עמ' 90 91. לעומתן עולות כמות עיטורי התחרים בכלי הלבן וחשיבותם. ראו להלן. 36 37 38 [471]
12] את הבגדים התפורים בפיסות אריג שיועדו לתפירת הבגדים. 39 גם אלה ניתנו על פי סדר ה'בגדים', והיו מוסכמות מקובלות וידועות איזה אריג יאה לכל בגד. 40 כחלק מתהליך התמעטותם של הבגדים המוכנים בנדוניה, ובמקביל להחלפתם באריגים לתפירה עתידית, נכנסת לרישום גם מכונת תפירה במקום אחד ה'בגדים'. 41 כלומר, מחויבות צד הכלה להלבשתה, ואף להלבשת משפחתה לאחר נישואיה, הפכה ממחויבות ממשית למחויבות פוטנציאלית. 12 ההתלהבות של בנות ואמותיהן מחידושי האפנה האירופית יצרו התנגשות בין הנוהג המסורתי לצייד את הכלה בבגדים לטווח ארוך לבין הרצון להתלבש לפי צווי האפנה העדכניים. על רקע זה החלו להישמע קולות התנגדות למוסד הנדוניה המיושן ולתכתיביו. וישנן עדויות על קונפליקטים בין כלות להוריהן באשר לקיום מנהג הנדוניה ולהצגתה ובאשר לבחירת פריטי הלבוש. שני מאמרים שפורסמו בעיתון 'איל מיסיריט' באזמיר ב- 1898 מעידים על מורכבות היחס למוסד הנדוניה. 42 מאמרים אלה, שנכתבו בידי גברים, מבקרים נחרצות את התחרות העזה שבין הכלות, שחלקן כבר חניכות בתי הספר המודרניים, השואפות כל אחת להציג מלתחת בגדים חדישה יותר ולהקדים את חברותיהן וקרובותיהן בחידושי האפנה, ואת דרישותיהן המופרזות באשר לכמויות הבגדים. 43 לדבריהם, הן מפעילות לחı על אבותיהן, שרוצים כמובן לציידן בנדוניה היאה ביותר. הכותבים מבקרים את הסטנדרטים הכפולים של אותן הנערות. מחד גיסא הן מבקרות את מוסד הנדוניה, ובעיקר את תצוגת הנדוניה, ורואות בו מוסד שעבר זמנו ומסרבות להיכנע לחוקיו, ומאידך גיסא, בגלותן מודעות אפנתית כה ערה, הן מנצלות את תהליכי מודרניזציה בלבוש בקהילות יהודיות בארצות הים-התיכון היו מורכבים ולא אחידים. הם התרחשו בקצב שונה ובצורה שונה בכל קהילה ובכל מעמד וקבוצה בתוכה, ולכן נוצרו גרסאות מקומיות שונות של הלבוש המודרני. באזמיר חלה המודרניזציה בלבוש בין שנות התשעים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. ראו: יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 152 162. אפשר לראות זאת אף בפרסומות בעיתונות הספרדית-יהודית, דוגמת זו של בעל חנות לאריגים המציע נדוניה במחיר זול: 'און אשוגאר פור 15 מיג'יטיס' (=נדוניה בעבור 15 מג'ידים [מטבע]), הבנויה על פי התבנית המקובלת ברשימות הנדוניה. הפרסומת הופיעה ב'איל מיסיריט' לאורך כל שנת 1898. כגון ברשימה משנת 1913 שם נרשמה 'מאקינה זינגר' כבגד שני לאחר שמלת הכלה. 'לוס אשוגאריס', 'איל מיסיריט' 14 2, ביוני 1898, החתומה בידי שלמה אברהם; ושם, 28 4, ביוני 1898, 'לה ייאגה די לוס אשוגאריס', תגובתו של אלכסנדר בן גיאת, עורך העיתון. על העיתון, עורכו ויחסו החיובי למודרניזציה ראו: א' לוי, 'אלכסנדר בן גייאת ותרומתו לעיתונות ולספרות היפה בלאדינו', י' בן עמי (עורך), מורשת יהדות ספרד והמזרח: מחקרים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 205 212. התאווה ה'טבעית' לרוב בגדים מהודרים ותכשיטים המיוחסת לנשים, שגורמת להן לרושש את בעליהן ואף יכולה להביא אסונות, היא מוטיב חוזר בספרות המוסר המסורתית. דוגמאות מן האימפריה העות'מאנית ראו אצל: בן נאה (לעיל הערה 19), עמ' 143. 39 40 41 42 43 [472]
נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [13 תחושת המחויבות למסורת ואת החשש מהבושה של אבותיהן, ודורשות מהם מלתחה גדולה ויקרה על פי האפנה החדשה. כך הן מעמידות את אבותיהן במצב של לחı כלכלי וחברתי שאינם יכולים לעמוד בו. בדברי אלכסנדר בן גיאת, עורך העיתון, נשמעים גם כן יחס מעורב וסטנדרטים כפולים. מצד אחד הזדהות נוסטלגית עם המסורת ומצד שני קריאה לביטול תצוגת הנדוניה מכול וכול ולצמצום כמות הבגדים הניתנים והידורם המופרז. מתוך הזדהות עם האבות שאינם יכולים לעמוד בלחı הכפול של המחויבות החברתית וסיפוק רצונותיהן של הבנות, הוא מבקר את הסלמת התחרות בין הנדוניות ומאשים את מעמד העשירים החדשים, 'לוס ריקוס פארבנידוס', 13 הממריצים את התחרות ומנצלים את תצוגת הנדוניה כדי להפגין את עושרם. טקסטילים לבית הטקסטילים כללו אריגים שימושיים לבית, בעיקר כלי לבן, ואריגים מפוארים יותר שנועדו לעטר את הבית, ובעיקר לשמש את הכלה והחתן באירועים החשובים בחייהם, בחתונה עצמה, בלידה, בברית מילה, וכחפı זיכרון לאחר מוות. מערכות כלי הלבן מצעים, סדינים, ציפות, שמיכות, כריות, מפות, וילונות, ואף מזרנים מעוטרים ברקמה ובתחרים, וכן לבניה של הכלה, בעיקר כותנות לילה וחלוקים, הפכו ממחצית המאה העשרים לחלק העיקרי וכמעט הבלעדי של הנדוניה הטרוסו (ראו איורים 3 ו- 6 ). כלי הלבן סמלו את טהרתה של הכלה, את השמירה על הבתולים, וכן סימנו בבית היהודי את 44 תפקידה של האישה להקפיד על חוקי טהרת המשפחה. הזיהוי המוחלט כמעט של הנדוניה, הטרוסו, עם כלי הלבן, נבע מההשפעה האירופית שחדרה לאורח החיים בכל קהילות הים-התיכון, ובכללן גם בקרב יהודי אזמיר, ונשאה בחובה מסרים כפולים של מודרניות ושחרור יחד עם קיבוע מסורתי של מקומה ותפקידיה של האישה בבית כחלק מערכי הבורגנות האירופית. בתי הספר של רשת אליאנס כי"ח, שבהם נלמדה התפירה והרקמה הלבנה בסגנון האירופי (צרפתי) החדש, היו אחד הסוכנים המרכזיים בהחדרת השפעה זו. 45 מחד גיסא ניסו אנשי כי"ח לחנך מחדש את הנערות, לערכים מודרניים מערביים, בקהילות שאלוניקי ויאנינה, בהשפעת הנוהג היווני, היה למזרנים ולהכנתם מקום סמלי דומה בנדוניה. נהגו למלא את המזרנים ולהכינם לפני החתונה בטקס רחיצת הצמר. נשות משפחת הכלה יצאו לנהר לשטוף את הצמר לפני שנכנס למזרן ובדקו את ניקיונו. ב'טבילת' הצמר 'טהרו' את המזרנים לקראת ליל הכלולות. על מנהג זה ראו: אטיאש (לעיל הערה 27), עמ' 40; פרום (לעיל הערה,(5 עמ'.71 67 בית הספר לבנות באזמיר נוסד ב- 1878. על מגמותיו והשפעותיו של ארגון כי"ח ראו: א' רודריג, חינוך, חברה והיסטוריה, 'כל ישראל חברים' ויהודי אגן הים התיכון 1860 1929 צ, ' זמירי (מתרגמת), ירושלים תשנ"א, במיוחד עמ' ;93 87 וכן: A. Rodrigue, French Jews, Turkish Jews: The Alliance 44 45 [473]
14 14] לשחררן מעול מסורות העבר וללמדן מקצועות יצרניים מודרניים במסגרת מדיניות הפרודוקטיביזציה. מאידך גיסא לימדו את הבנות תפירה ורקמה כחלק מתכנית הלימודים וכן בסדנאות שהכשירו בנות ללמוד מקצועות לצורך פרנסה, מיומנויות שבהן עסקו גם קודם, אשר קיבעו אותן באותן תבניות תעסוקה (ראו איור 6). כמקובל בקרב הבורגנות באירופה, מערכות כלי לבן אלה הפכו למזוהות עם הנדוניה ולסמל סטטוס שלא ניתן לנערה הגונה להינשא בלעדיו. ככל שניתנו מערכות כלי לבן מרובות יותר, מאריגים ורקמות מעודנים, כן עלתה יוקרתה של הכלה כבעלת בית, אם רקמה אותן בעצמה ואם הן הוזמנו עבורה (ראו איור 5). זיהוין של רקמות אלה עם הבורגנות הגבוהה והיוקרה שיוחסה להן גרמו לכך שנשים, במיוחד בנות המעמד הבינוני והנמוך, השתעבדו עוד יותר מבעבר, להכנת כמויות של כלי לבן לנדוניותיהן כחפצים שיאפשרו להן להתחתן כיאות מתוך תקווה אף להיטיב את מעמדן. 46 כך גם מכונת התפירה שהייתה סמל להתחדשות, חידוש טכנולוגי מודרני, כאשר הובאה כציוד בסיסי בנדוניה קיבעה למעשה את מטלותיה המסורתיות של האישה בבית וניתבה את אפשרויות פרנסתה לתחום התפירה. 47 מעבר לשינויים הצורניים והסגנוניים שחלו בכלי הלבן בהשפעה האירופית, הם נשאו עמם גם מטען ערכי-סמלי. הם התקשרו גם לתפיסות של ניקיון ומהוגנות בורגנית ומיניות מרוסנת, וחזרו ומיקמו את האישה בבית כבעלת בית, 48 כאשת איש וכאם. Israelite Universelle and the Politics of Jewish Schooling in Turkey, 1860 1925, 120 101 pp..bloomington, IN,1990 על חינוך הבנות ומקומם הדו-משמעי של לימוד התפירה והרקמה ראו: E. Benbassa, L'éducation féminine en Orient: l'école de filles de l'alliance Israélite.universelle à Galata, Istanbul (1879 1912), Histoire, économie et société 4 (1991) pp. 529 559 בנות יהודיות למדו גם בבתי ספר נוצריים. גם בהם למדו תפירה ורקמה באותו סגנון. על ש עבוד כלות להכנת 'מיטות', מערכות רבות של כלי לבן, בסיציליה ועל משמעויותיו הסותרות דווקא בהיותו חלק מתהליך המודרניזציה ראו:.J Schneider, Trousseau as Treasure: Some Contradictions of Late Nineteenth Century Change in Sicily, E.#B. Ross (ed.), Beyond the Myths 355 323 pp..of Culture, New York,1980 שניידר מדגישה גם את זיהויין של רקמות אלה עם המעמדות העליונים שאליהם מנסות הכלות מן המעמדות הנמוכים להידמות. על ביותה של מכונת התפירה בבית הבורגני ראו : Society, A. Forty, Objects of Desire: Design and 100 94 pp.,1980 1750. London 1995.(1985) על המסרים המנוגדים המלווים את כניסת מכונת התפירה לבית ראו: D.#M. Douglas, The Machine in the Parlor: A Dialectical Analysis of the 20 29 pp..sewing Machine, The Journal of American Culture 5, 1 (Spring 1982), על מכונת התפירה בנדוניות בסאלוניקי ראו: הדר (לעיל הערה 10), עמ' 215. על מכונת התפירה כאחד משלושה פריטים הכרחיים בנדוניות נשי יאנינה ראו: פרום (לעיל הערה 5), עמ' 62. כלי הלבן מכונים באנגלית.decencies על הקשר בין כלי לבן וערכי טוהר ומהוגנות ראו למשל: שניידר (לעיל הערה 46), עמ' 333 339. 46 47 48 [474]
15 15 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [15 איור 5. סיומות לבגדים תחתונים בעבודת מחט ומסרגה. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: נחום סלפק. כשם שהנדוניה הלבישה את הכלה, כך היא 'הלבישה את הבית' בנדונייתה. 49 אריגי הבית וכלי הלבן התקשרו באופן ממשי ומטפורי אל הכלה ואל בגדיה. כלי הלבן נעשו מאותם אריגים ועוטרו באותן תחרות כמו בגדיה התחתונים של הכלה, וכך יצרו זיהוי ישיר של גופה של הכלה 50 עם הבית ועם האינטימיות של חיי האישות. בין הטקסטילים המהודרים ובעלי ההקשר הביוגרפי הבולט בנדוניות כלות ספרדיות באימפריה העות'מאנית בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הייתה מערכת אריגי קטיפה וסטין רקומים רקמת חוטי מתכת. מערכת זו כללה, על פי המסורת והיכולת הכלכלית, כיסוי מיטה, ציפות לכריות ומפה ריבועית רב-תכליתית, ולעתים גם שמלה (הקרויה בתורכית שימלת בינדל) ששימשה בטקסי החתונה השונים. פריטים ממערכת זו שימשו באירועים הטקסיים החשובים בחייה של האישה. הם שימשו ליצירת החופה דמוית הסוכה, ביטוי זה של הלבשת הבית באריגי נדוניית האישה מקובל היה ביוון ראו: Hesser,.E Pavlides and.j Women s Roles and House Form and Decoration in Eressos, Greece, J. Dubisch (ed.), Gender and Power in Rural Greece, Princeton, NJ 1986, pp. 68 96, p. 73 זהות כזו היא ציר משמעות חוזר בנדוניות ראו למשל: IV, S.#D. Goitein, A Mediterranean Society Berkeley 1983, p. 310 49 50 [475]
16 16] איור 6. בית מלאכה לרוקמות רקמה לבנה במכונות 'זינגר', קירקלרילי, תורכיה, 1930 לערך. ארכיון התצלומים, מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק, מוזיאון ישראל, באדיבות גב' פינı, בני ברק. ה'טלמו', שתחתיה נערך טקס הקידושין. הקידושין עצמם נעשו תחת טליתו של החתן, ומסביב היו בני הזוג מוקפים באריגי נדוניית הכלה בצורה סמלית של בית. אריגים אלה שימשו גם לעיטור מיטת הכלולות שהוכנה לזוג ולעיטור מיטה ליולדת, 'קאמה די פארידה' (ראו איור 9), שבה שכבה וקיבלה את אורחותיה לאחר הלידה, ולהבאת הבן שנולד לברית המילה. בשירי הנדוניה הטובה נזכרים כיסויים רקומים זהב כמסמניהם או מבשריהם של האירועים העתידיים בחייה של הכלה: ליל הכלולות והלידה: 'קאמה ארמאדה קי לי איג'י ביין קאזאדה' (=מיטה... כדי שנישואיה יצליחו), 'קאמה די סירמה קי סי איג'י די בואין פארידה' (=מיטה עם רקמת זהב כדי שתלד). 51 פריטים אלה, וכן השמלה ששימשה את האישה בטקסי החתונה, שליוו את האישה באירועים הטקסיים החשובים בחייה, היו נתרמים לאחר השימושים הטקסיים בבית, בסמוך להם, או מאוחר יותר, לבתי הכנסת, לאחר שהוסבו למעילי תורה, פרוכות, ואבנטים וכיסויים לתיבה, לעתים בתוספת כתובת הקדשה המציינת את שם בעלת האריג או את יקיריה, שלזכרם או לכבודם נתרם לבית הכנסת (ראו איורים 7 ו- 8 ). אריגים רקומים אלה הפכו להיות חוליה מקשרת בין הטקסיות בבית ובין בית הכנסת, ואף יצרו קשר בלתי אמצעי בין האישה ובית הכנסת, אם בחייה ואם לאחר מותה, כשנתרמו לזכרה כחפı זיכרון. 52 אותם אריגים רקומים ראו: לוי (לעיל הערה 27) ד,, מס' 110, עמ' 98. על תפוצתה הרבה וחשיבותה של קבוצת אריגים זו מוצר עות'מאני מובהק, בשימוש הבורגנות התורכית בתרבותם של היהודים הספרדים ראו: א' יוהס, 'רקמות זהב בשימושם של יהודים 51 52 [476]
17 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [17 איור 7. לבוש טקסי, הכלה לבושה בשמלת 'בינדל' למחרת איור 8. פרוכת מורכבת ממטפחות צרור וציפות נדוניה. החתונה. רוסג' קו (?). ארכיון התצלומים, מרכז המידע קטיפה, רקמת חוטי מתכת מאוחזים על מגזרות. הוקדשה לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק, מוזיאון ישראל, ירושלים. באדיבות משפחת סימן טוב. באזמיר 'למנוחת האשה העוזבת אלוף נעוריה מרת רבקולה מ"ך אשת הגביר החה"ג אליהו 'ן גבאי הי"ו 5667'. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: דוד חריס. שזוהו עם הבית וטקסיו עברו עם שינויי האפנה והטעם אל בתי הכנסת הספרדיים, אשר הפכו לכעין אתרי זיכרון לנשים דרך חפצי נדוניותיהן, שנשתמרו בהם גם אחרי מותן. ההשקעה הרבה והדגש שניתן בנדוניות לאריגי הבית הדגישו את החיבור שבין האישה לבית ואף את זיהויה עמו. למרות מרכזיותם של הטקסטילים לבית, ובעיקר כלי הלבן, בנדוניות הדורות האחרונים, הם לא היו תמיד בשימוש פעיל בבית, בגלל כמויותיהם וקשיי הטיפול בהם. הם נשמרו לעתים כחפצי זיכרון וירושה.(heirlooms) בחילופי האפנות יש שהם נשמרו על ידי בנות לזכר אמותיהן כזיכרון אישי וכעדות לכישרונותיהן של האמהות בתחום הרקמה והתחרה, מיומנויות 53 שהן עצמן כבר לא הצטינו בהן אך עדיין העריכו. בקהילות ספרדיות באימפריה העות'מאנית', עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ט; הנ"ל (לעיל הערה 5), עמ' 68 85. 53 על תהליך דומה בתרבות התורכית ראו: סנדיקג'י ואילהן (לעיל הערה 6), עמ' 185. [477]
18 24 18] איור 9. יולדת מקבלת את אורחיה במיטת היולדת מעוטרת באריגי הנדוניה. ארכיון התצלומים, מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק, מוזיאון ישראל. ארגז הנדוניה הארגז היה פריט קבוע בכל רשימות הנדוניה. ארגזים ובתוכם צרורות עטופים במטפחות צרור היו צורת האחסון המקובלת לפני כניסת הריהוט האירופי. הארגז שימש כעין תיבת אוצר שבו נשמרה הנדוניה, הן בתקופת ההכנה בבית הורי הכלה הן לאחר מכן בביתה החדש, ומפרידה בין שתי תקופות אלה תצוגת הנדוניה, שהיא נקודת הזמן היחידה שבה נפרשו כל החפצים לעיני כול. הארגז היה כעין מתחם פרטי, בעל משמעות מעשית וסמלית, שהיה שייך לכלה אם בבית 54 חמותה ואם בביתה החדש. התכשיטים בבחינה משווה של נוכחות של קבוצות חפצים ברשימות נדוניה, 55 ובעיקר ביחס לידיעותינו ידוע לנו כי גם כאשר רווח כבר השימוש בריהוט אירופי עדיין הביאו כלות את חפצי הנדוניה בארגזים. על משמעויותיו הסמליות של ארגז הנדוניה ראו: D.#B. Rheutbottom, Dowry and Wedding Celebrations in Yugoslav Macedonia, J.#L. Comaroff (ed.), The Meaning of Marriage Payments (Studies in Anthropology 7), London 1980, pp. 221 248 למשל רשימות נדוניה מבגדד ראו: י' אבישור, החתונה היהודית בבגדד ובבנותיה: מנהגים וטקסים, מסמכים ושירים, בגדים ותכשיטים, ב, חיפה תשנ"א, עמ' 33 39, 51 53. 54 55 [478]
19 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [19 באשר לחפצים שהביאה הכלה באזמיר מבית הוריה, בולטים בהיעדרם ברשימות הנדוניה 56 התכשיטים וכלי הכסף. מקובל וידוע היה לכול, כי אבי הכלה מעניק לבתו, לפי יכולתו הכלכלית והשתייכותו המעמדית, כמה תכשיטי זהב, בהם ענק לצוואר ('אוגאדירו'; ראו איור 10), זוג צמידים תואמים ('מאנייאס'), שרשרת מטבעות ('דוקאדוס'), ועוד. 57 כמו כן נהוג היה שחלק מן הכסף המזומן המדודים שקיבל החתן מאבי הכלה, ושנועד להשקעה בעסק, לימוד מקצוע וכיוצא באלה, ניתן בתכשיטים, וכן שהחתן, בקבלו את המדודים, היה קונה בהם או בחלקם תכשיטים לכלה: 'וגם המנהג שהבעל מוכרח [הדגשה שלי, א"י] לעשות תכשיטין ממה שמכנסת האשה.... 58 לקנות בהם תכשיטין להתנאות בהם...'. להשערתי, היעדרם של התכשיטים מן הרישום הגלוי נעוı במעמדם הדו-ערכי ובמתח האינהרנטי הגלום בהם בהיותם הון כספי ומסמני יוקרה סמליים בו-זמנית. 59 בשל תפקידם הכפול של התכשיטים הן כחפı להתקשט בו, 'להתנאות בהם', הן כמשאב כספי השומר על ערכו וגם נזיל בעת הצורך, לשימוש האישה, אך בעיקר לבעלה 'להסתחר בהם', הם מועדים להפוך 60 למקור לריב ולאי הסכמה בין בני הזוג על רקע של צורך כלכלי לעומת נראוּת וכבוד חברתי. בין כלי הכסף סמליים במיוחד היו כלי ההגשה למתיקה, ה'טאבלה די דולסי' ש, בלעדיהם לא ניתן היה להינשא על פי דברי אנשי אזמיר. על כלים אלה ומנהג הגשת המתיקה ראו: Shmeruk-Juhasz,.E The Custom of Serving Sweets among the Jews of Izmir, The Israel Museum News 15 (1979), pp. 72 79 על התכשיטים האופייניים ועל חשיבותם כמתנות וכנכס כלכלי ראו: רוסו -כı (לעיל הערה 35). שמואל בן הרב משה חיים, ספר שמן המשחה, א, קושטנדינה ת"ר (1840), סימן צה, מצוטט על פי בורנשטיין-מקובצקי, המשפחה (לעיל הערה 17), עמ' 324. וראו גם בורנשטיין-מקובצקי, ירושה (לעיל הערה 17), עמ' 16 17. על השוואת מנהגי הספרדים והמוסתערבים בנידון ראו: למדן (לעיל הערה 17), עמ' 35 36. באזמיר נזכרים התכשיטים שנתן האב כחלק מן המדודים או מחויבות החתן לקנותם בכסף המדודים בשטרות השידוכים. ראו למשל שטרות שידוכים משנת תרי"ט ותר"ך, ארכיון קהילת אזמיר (לעיל הערה 8). על רב-ערכיות זו של תכשיטי זהב כמתנות הסובבות את החתונה בתרבות התורכית העכשווית ראו: B. Ertimur and O. Sandikci, Giving Gold Jewelry and Coins as Gifts: The Interplay of Utilitarianism and Symbolism, Advances in Consumer Research 32 (2005), pp. 322 327 לדוגמה, שאלה הדנה בבעל שנטל מאשתו בכוח את צמידיה: 'דבושת וצער גדול הוא לה שיטול את עדיה מעליה בפרט עדי כזה של צמידים אשר כל הנשים כיוצא בזאת...' והיא ברחה חזרה לבית הוריה. התשובה עוסקת בזכותו של הבעל למכור את התכשיטים שקנה לה מן המדודים אך מציגה אף את עמדתה של האישה 'שאלו ידעה דעת בעלה שהינו עושה אותם אלא ע"מ להחזירם לו להתפרנס מהם לא היתה רוצה בזיווגו... '. ראו: אברהם די בוטון, עדות ביעקב, שלוניקי ת"פ, סימן לד. על מעמדם המשפטי של התכשיטים שקיבלה הכלה מאביה לעומת אלה שקיבלה מבעלה, בעיקר דיונים בעניין ירושת האישה כפי שניתן ללמוד מסכסוכים ופסיקות בענייני ירושת התכשיטים, ראו למשל: 56 57 58 59 60 [479]
20 20] איור 10. ענק 'אוגאדירו', אזמיר, שלהי המאה התשע עשרה. חוליות זהב מוטבעות ורקועות, שרשרות. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, רכישה בנדיבות יוסי בנימינוף, ניו יורק. צילום: נחום סלפק. 24 עצם מתן התכשיטים כחלק מן המדודים א פשר לבעל להשתמש בהם ככסף מזומן למטרותיו, אך בה בעת כספו זה נשמר והוצג על גופה של אשתו, וכל רצון לשימוש בתכשיטים ככסף יצר פחיתות כבוד וקונפליקט. גם מעמד התכשיטים כמתנה משדר שניות. שניות זו שיחקה תפקיד במערכת המוסכמות בורנשטיין-מקובצקי, ירושה (לעיל הערה 17). [480]
21 נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [21 61 החברתיות הסובבות את מנהגי החתונה והנדוניה. כאמור, בקרב יהודי אזמיר נחשבו התכשיטים וכלי הכסף כמתנות, כלומר, לכאורה, האב יכול לת תם לפי רצונו. אך התכשיטים נחשבו מתנה שנקראה 'שבח בית אביה', כלומר האב נתן לבתו תכשיטים כדי לציין את שבחה היא, ולמעשה את שבחו עצמו: 'בענין מה שנותנים לה בשבח נעוריה... אותם המתנות באים 62 לכבודה ונותנים לה אביה ואמה בשביל שכר צניעותה ששמרה בתוליה דבת מלך פנימה...'. כלומר על ידי מתן אותם תכשיטים משמר ומשדר האב את כבוד בתו ואת כבודו הוא, המתקשר 64 לצניעות בתו. 63 הוא גומל לה על צניעותה בהדרו אותה בתכשיטים. הצגת הנדוניה לבסוף אחזור לטקס הצגת הנדוניה והערכתה הרשמית והלא רשמית. טקס זה, היה נקודת שיא ומבחן ואליה כוונו כל מאמצי הכנת הנדוניה. בנקודה זו נחשפה הנדוניה שנאצרה בארגזים לעיני כול. 65 האירוע תואר בנימות שונות. יש המדגישות את החגיגיות השמחה והגאווה, 66 ואחרות את המתחים הגלומים בו. ביוון המודרנית, כפי שמפרשים זאת סנט קסיה ובדה, הנדוניה כולה נתפסת כמתנה: מתנה שזכותה של הבת לתבוע מהוריה, מתנה שחובת הוריה לספק לה, לא כחלקה בירושה אלא כדי שתינשא. סנט קסיה ובדה (לעיל הערה 6), עמ' 83. יוסף דוד, פתח בית דוד, ב, שאלוניקי תק"ו, סימן צט (זוהי רק דוגמה אחת מני רבות). הקשר בין צניעות הכלה והתכשיטים נרמז גם בטקס ה'קיזאדה' שנערך ימים אחדים לפני החתונה, טקס שזכה לחידוש גם כיום על ידי יוצאי אזמיר. בטקס זה מכינים עוגת מרצפן בצורת זוג ציפורים או יונים, ו'אישה מאושרת' שוברת את העוגה מעל ראשה של הכלה בדומה לשבירת עוגת ה'רוסקה' מעל ראש הכלה בטקס הטבילה במקווה המרמזת לבתוליה של הכלה. באותה עת מקבלת הכלה את התכשיטים ועונדים אותם עליה. על טקסים אלה ראו: אמדו בורטניק (לעיל הערה 20). על הקשר בין צניעות האישה וכבודה וכבוד משפחתה ראו: בן נאה (לעיל הערה 19), עמ' 131. סביב החתונה היו עוד מנהגי מתן מתנות מחייבים. למשל המתנות שהיה אבי הכלה מחויב לחתן. היו כללים ברורים באשר לסוגי המתנות, עלותן בכל מעמד כלכלי וזמן נתינתן. אי עמידה בחובות אלה כפי שצוינו גם לעתים כתנאים בהסכם השידוכים, היו יכולים להיות עילה לתביעה משפטית. ראו למשל: נסים אברהם אשכנזי, ספר מעשה אברהם, אזמיר תרט"ו, א: אבן העזר, הלכות קידושין, סימן ז, דף קנ"ג. טקס הצגת הנדוניה נהוג גם בקרב התורכים המוסלמים אך דגשיו שונים. ב- 1925, כחלק מן החוקים שאסרו על טקסים מסורתיים, נאסרה גם הצגת הנדוניה בתורכיה, והוגבלו ההוצאות על טקסי החתונה השונים. חוקים אלה בוטלו ב- 1969 בטענה שהם מגבילים את חופש הפרט, על פי מגנרלה (לעיל הערה 6), עמ' 150 151, חוק זה מעולם לא נאכף, ותצוגות הנדוניה נמשכו כי היו מסורת כה מושרשת. לדוגמה ראו: אטיאש (לעיל הערה 27), עמ' 39; יהושע (לעיל הערה 27), עמ' 64. 61 62 63 64 65 66 [481]
22] כאמור הערכת הנדוניה, ההערכה הרשמית השמאות, נעשתה בידי גברים. גברים אלה היו ממכובדי הקהילה, אנשים שאפשר לסמוך על הגינותם, ושהוחזקו מומחים בהערכה. נזכיר שרובם המכריע של חפצי הנדוניה היו בגדיה האישיים של הכלה, ובהם גם בגדים תחתונים וכלי לבן. כלומר הייתה בתצוגת הנדוניה משום הצגה בפומבי, בדיקה והערכה, בידי גברים, של חפצים מן התחום הפרטי האינטימי של האישה. ניתן לומר אפוא כי תצוגה והערכה זו היה בהן משום הצהרה של פיקוח חברתי גברי על התחום האישי של הכלה ועל חיי האישות של הזוג. 67 בהצגת פריטי הלבוש הפרטיים של הכלה לעיניהם הבוחנת של הגברים, נפרצו, בשם פיקוח זה, 68 אף גבולות הצניעות. יתר על כן, הבגדים והאריגים נתפרו ונרקמו לרוב בידי נשים, אם מבנות משפחת הכלה אם תופרות ורוקמות מקצועיות, ואולם מלאכת ההערכה נעשתה בידי גברים, שמכוח היותם בקיאים במסחר ובמחירים, אמורים לדעת להעריך את עבודתן של הנשים. גם כך נוצרה הכפפה של ערך עבודת הנשים להערכת הגברים, לפחות 22 בתחום הכלכלי רשמי. בצדה של ההערכה הגלויה, הרשמית, המתועדת של הנדוניה התקיימה הערכה סמויה יותר, בלתי רשמית. זו נעשתה בידי הנשים ממשפחת הכלה, ממשפחת החתן, בידי קרובות ונשים 69 אחרות, אמהות לכלות עתידיות, אמהות לחתנים פוטנציליים ונערות המתקרבות לחתונתן. 70 מערכת זו הייתה גורם פעיל ומשפיע לא פחות מן המערכת הרשמית, ואולי לפעמים אף יותר. הנשים בחנו את חפצי הנדוניה וידעו להעריך את מלאכת הכפיים, את הדיוק בעבודה, את סגנון על מנגנוני פיקוח רשמיים ולא רשמיים על נשים בקהילות היהודיות העות'מאניות ראו: בן נאה (לעיל הערה 19), עמ' 132 134. הפיקוח הגברי על האינטימיות הנשית סומל גם בכך שהחתן הוא זה שנשא בהוצאות הטקס שנערך בחמאם סביב טבילת הטהרה של הכלה, שבו השתתפו גם אמו ובנות משפחתו. כך במקביל לבדיקת חפצי הכלה על ידי גברים נבדק גופה של הכלה על ידי נשים. ראו: יוהס (לעיל הערה 5), עמ' 205; וכן: מ' הלד, 'בין הנהר לים: נתוח תרבותי ספרותי רב רובדי של שיר חתונה יהודי -ספרדי מהאי רודוס', מכאן ח / איל פריזינטי א (2007), עמ' 91 122. שני טקסים נפרדים להערכת נדוניית הכלה באתונה: האחד פומבי רשמי וגברי, ובו נכחו אבות החתן והכלה ואחיה (הכלה אינה נוכחת), הכומר, ונוטריון העיר, שבדק את תכולת הנדוניה לוודא שהיא תואמת למה שהובטח בהסכם המוקדם; השני טקס נשים, ובו נערכו חפצי הנדוניה בצורה שתציג את חריצותה וטעמה הטוב של הכלה. ליד הנדוניה הוצגו גם מתנות החתן לכלה שסימלו את אישור החתן לנדוניה ואת אישור משפחתו לנישואים. על טקסים אלה ראו: סנט קסיה ובדה (לעיל הערה 6), עמ' 107 108. על המפגש בין טקסטים רשמיים וטקסטים מדוברים ועל המדרג של טקסטים גבריים ונשיים ראו: G. Hasan-Rokem, Tales of the Neighborhood: Jewish Narrative Dialogues in Late Antiquity, 1 27 pp..berkeley, CA 2003, Chapter 1: Erecting the Fence, על תפקידיה החברתיים של רכילות ראו גם: R.#F. Baumeister, L. Zhang, and K.#D. Vohs, Gossip as Cultural Learning, Review of General Psychology 8, 2 (2004), pp. 111 121 67 68 69 70 [482]
נדוניות של כלות יהודיות מאזמיר חפצים ביוגרפיים [23 החפצים ואת אופן סידור החפצים, שנעשה כך שיבליט את כמויותיהם ואיכויותיהם ויסתיר את מגבלותיהם. הנשים שערכו את הנדוניה, כמו אלה שבאו לצפות בה, הכירו את תחבולות 23 ההצגה שתאדיר את הנדוניה. לפי כללי הטקס שיבחו את הנדוניה בּ מקום, אך לאחר מכן הביעו גם דעות אחרות. אמנם הערכות אלה נשארו בתחום הפרטי והבין-אישי, וניתן לומר הרכילותי, אך היו להן משמעוי תו והשלכות באשר לדימויה של הכלה ומעמדה העתידי בבית חמותה או בעלה, וכן על מעמדה ויוקרתה של משפחת הכלה, בהקשר לנישואים עתידיים עמה. 71 על החשיבות החברתית שיוחסה להערכות בלתי רשמיות כאלה ניתן ללמוד מ נּ ה גים במקומות אחרים, שתצוגת הנדוניה נערכה בהם רק לאחר החתונה, ללא שמאות כספית רשמית, וההערכה הבלתי רשמית 72 של הנשים הפכה למנגנון המרכזי והיחיד, מנגנון של שיפוט ופיקוח נשי. היבט נוסף של ההערכה הלא רשמית של תצוגת הנדוניה הוא, כאמור, ליבוי התחרות בין משפחות כלות אחרות, ובקרב בנות גילה של הכלה כלות מיועדות. 73 תחרות אשר מלבד היותה תחרות כלכלית העצימה את המתח שבין מסורת לחידוש, בין קונפורמיות לבין מקוריות, אשר סבב את הנדוניה לפחות מאז החלה המודרניזציה. טקסי הערכת נדוניה בצורתם הפונקציונלית פסקו להתקיים אך בקרב חלק מיוצאי קהילת אזמיר, כמו בקהילות אחרות, ישנה נוסטלגיה לטקסים מסורתיים שהביאה להתחדשותם הסמלית. טקסי הצגת הנדוניה המחודשים משמרים מוטיבים סמליים ממוסד הנדוניה אך ניטל מהם העוקı של ההערכה והחרדה מפניה. המסיבה הנערכת כיום מאזכרת את ערכי מהוגנות הכלה בסמלים, מסמנת רצון טוב, איחולים לנישואים מאושרים והידוק קשרים משפחתיים. רובד נוסף שתופס מקום מרכזי בטקסים הוא הדגשת הלכידות של הקבוצה האתנית על ידי חידוש הטקסים המסורתיים. וכך נשמרת, גם אם באופן אחר, ההשפעה הרבה של ההיבטים הקולקטיביים על נדונייתה הפרטית של הכלה. כך מתאר מ' מצאס מיאנינה (1983), בראיון שערכה אנט פרום, כיצד סקרו והעריכו את פריטי הנדוניה אפילו בצפייה מחלונות הבית כאשר הנדוניה הובלה גלויה לבית החתן: pretty, It was very they walked passed all the houses. They [the neighbors] saw it pass and afterwards they talked, they said, She didn t get that. that stuff isn t good. Ah she and she got three matrasses or got two tradition matrasses. The talked they gossiped, it was something nice, (פרום [לעיל הערה,[5 עמ' 63). ראו לדוגמה: אבישור (לעיל הערה 55) א,, עמ' 131 133. על תחרות זו ראו בכתבות העיתון 'איל מיסיריט' (לעיל הערה 42). 71 72 73 [483]
] [ 484]