האמת בעזה"י בינ"ו עמ"י עש"ו גליון ס"א. סיון תשע"א ת.ד ירושלם ת"ו יו"ל ע"י מבקשי אמת ירושלם בית שמש והמחריבים המכניסים לתוככי הציבור את כל עת זעו

תמליל

1 בעזה"י בינ"ו עמ"י עש"ו גליון ס"א. סיון תשע"א ת.ד ירושלם ת"ו יו"ל ע"י מבקשי אמת ירושלם בית שמש והמחריבים המכניסים לתוככי הציבור את כל עת זעוק! זה כבר כששים ושלוש שנים שקמו על כלל הגיעול והכיעור, הם הם שעוזרים ומסייעים לשמד ישראל קומץ משומדים מומרים להכעיס, להעביר את המתחולל ע"י הציונים ימ"ש, הם הכניסו את תכנית עם ישראל לשמד וכליון חרוץ, להכחיש את בחירת הליב"ה ומבחני המיצ"ב לתוככי התתי"ם והישיבות, עם ישראל מכל העמים - עם סגולה, לבעוט בגזירת בהסכמתם ובהוראתם הוקמו ומוקמים גדודים הגלות ולעקור את כל התורה בזדון, להכרית כל שם המחריבים והמשיכו להיות עמם באגודה אחת, לא לחרדים בצבא הטמא, הם המעודדים ומחזקים ושארית ליהדות הנאמנה לה' ולתורתו. כלל ישראל שרויים במצב מסוכן מאד, מצב של נשאר שם וזכר ליהדותם, ובמשך הזמן נהפכו לגויים להוציא את בנות ישראל הכשרות לשירות לאומי, והם שנותנים ברכתם להולכים לשרת במשמר אזרחי, הם שמד וחורבן הדת, מיום ליום המצב מתדרדר יותר גמורים ה"י. ורק הם האשמים היחידים בזוועה המתחוללת כיום, ומה יעשה הבן ולא יחטא! האם הוא צריך להיות יותר "חרדי" מהמנהיגים. החורבן וההרס גדולים עד מאד, הדור כולו בסכנת כליון, ומי יודע עד היכן תגיע ההתדרדרות במדרון התלול אם לא נעמוד נגד המשחיתים ללחום עמם להדפם ולרדפם, עלינו להוקיע את כל אותם המחריבים יחד עם גדוליהם ומנהיגיהם בכל שם וחניכא דאית להו, להלחם עמהם ולזעוק כנגדם מרה הסירו טלפיכם מבני ובנות ישראל, אל תגעו במשיחי - תינוקות של בית רבן, עזבו אותנו לנפשנו תנו לנו להתנהג ולילך בדרך המסורה לנו מדור דור דרך רבותינו הצרופה, אין אתם מנהיגי הדור אלא מחריבי הדור, כי רק קול המחאה והזעקה היא שתעמוד לנו להציל את נפשנו ונפש בנינו ובנותינו מרדת שחת. אם לא עכשיו אימתי! החובה על כל יחיד ויחיד להרים קול מחאה שתשמע מסוף העולם ועד סופו, במקום שאין איש השתדל להיות איש, השעה היא שעת השמד ואין לשום איש להשתמט מחובת המחאה, עת לזעוק! וה' ירא בעניינו ויריב ריבנו ויגאלנו במהרה בתשועת עולמים ונזכה לראות בביטול מדינת הכפירה ובביאת גואל צדק בב"א. אבל לדאבוננו בדורות האחרונים אין לנו מנהיגים כאלו, אין לנו מנהיגים שיעמדו בראש המחנה לזעוק ולמחות ולהתריע על פרצות הדור המרובים, אין לנו מנהיגים ורועים שיעמידו את הדת על תילה להתבדל מהציונים ומגרוריהם השורפים נשמות ישראל, אין מי שיקים קול מחאה לזעזע עולם ומלואו, אין מי שיעורר את הציבור מהתרדמה העמוקה בה הם שרויים, הציבור יורד מטה מטה יותר ויותר, החומה נפרצת עוד ועוד ואין מי שיעצור בעד המשחית. אולם אם זאת לבד היתה הצרה, שגם היא לכשעצמה צרה נוראה, היה אפשר עוד איכשהו להתמודד עמה, להעיר את לבבות עם ישראל - את הלב היהודי, להסביר את חומרת הדברים, את האיסורים הנוראים הכרוכים בכל דבר ודבר שהרשעים הציונים מכניסים לתוככי הציבור החרדי, את ההרס והחורבן הנורא העומד לצאת מדברים אלו, וחזקה שלא היו שבים הדברים ריקם אלא היו נופלים על אזניים קשובות, והיו מצליחים להקיץ מתרדמה עכ"פ לחלק גדול מהציבור את הנקודה היהודית הטמונה בכל יהודי באשר הוא שם. אך האסון האמיתי הוא כפול ומכופל הושברנו בכפלים, כי המנהיגים בעצמם הם התומכים המושיטים יד ומטים שכם לסעוד את הפורצים ויותר, אם זה "תכנית ליב"ה ומבחני מיצ"ב" דברים שנאסרו ע"י אבותינו ורבותינו באיסור חמור, הנכנסים לאט לאט לתוך המוסדות התתי"ם והישיבות, ללמד את בני ישראל תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא לימודי כפירה המובילים לשמד גמור, אם זה "שירות לאומי" להוציא את בנות ישראל הכשרות לעבוד במקומות פרוצים ומטונפים, אם זה לגייס את בחורי ישראל לצבא השמד והתועבה, אם זה השירות ב"משמר אזרחי", ועוד ועוד פרצות נוראות ואיומות הבאות להכחיד את שארית הפליטה. בכל הדורות במצבים כאלו היו גדולי ישראל עומדים בשער לזעוק ולהתריע על ירידת הדור, להעמיד חומה בצורה בפני הפורצים, להוציאם ולהחרימם מלבא בקהל ישראל, הם ומתחבריהם שותפיהם ומסייעיהם בכל אופן שהוא, וכמו שייסד החת"ם סופר קהלות נפרדות ליהודים הנאמנים לה' ולתורתו, להפרד ולסור מעל האנשים המסכילים החטאים בנפשותם, וכך עשו גדולי ישראל בכל הדורות שעמדו והתריעו על רפיון וירידת הדור וזעקו ככרוכיא על כל פרצה בחומת הדת, ורק הזעקה מנגד וההתבדלות המוחלטת מהפורצים והמחריבים היה הדבר היחיד שהחזיק את כלל ישראל בתורה הקדושה ובאמונה, ואלו שהתחכמו ולא זעקו כנגד לא נתקבץ מעצמנו עד שיגיע עת הזמיר וקול התור ומן רומה דרך יבשה ללוקה חמשה ימים, ועוברים משם הר ומוראיינה ומעברות אטיניא שנים עשר יום לעיר ברדין היא תחילת אלמנייא היא ארץ הרים וגבעות, וכל קהלות אלמנייא יושבים על נהר ריינוס הגדול מעיר קולונייא שהיא ראש המלכות ועד עיר קשנבורק קצה אלמנייא מהלך ט"ו יום הנקראת ארץ אשכנז. ואלו הן מדינות בארץ אלמנייא שיש בהם קהלות מישראל וכולם נדיבים, על נהר משלה וקונפילינש ואודרנכה וקונה וקוטניא ובניגה וגרמיסה ומשתראן וכל ישראל מפוזרים כולם בכל ארץ וארץ. וכל מי שיבטל שלא יתקבץ ישראל אינו רואה סימן טוב ולא יחי' עם ישראל, ובעת שהשם יפקוד על גלותינו וירים קרן משיחו אז כל אחד ואחד אומר אני אוליך את היהודים ואני אקבצם, והמדינות האלו יש בהם תלמידי חכמים וקהלות אוהבים את אחיהם ודוברים שלום לכל הקרובים והרחוקים, ואם יבא אליהם אכסנאי שמחים בו ועושים לו משתה ויאמרו שמחו אחינו כי ישועת ה' כהרף עין, ולולא שאנחנו מפחדים שלא בא הקץ ולא הגיע אנחנו היינו מתקבצים, אבל לא נוכל עד שיגיע עת הזמיר וקול התור ויבואו המבשרים ויאמרו תמיד יגדל ה', והם שולחים כתבים אחד לאחד ואומרים להם התחזקו בדת משה, ואבילי ציון ואבילי ירושלם יבקשו רחמים מלפני ה' ויתחננו לובשי בגדים שחורים בזכותם. (מסעות בנימין לרבי בנימין מטולידה)

2 קונטרס כם משכימי קום שוא בו יבואר על פי דברי תורתינו הקדושה וחז"ל כמה טעו אותן האנשים אשר בחושך ילכו וימשכו אחרי תנועה הציונית מאת הגאון הצדיק רבי יששכר בער קאהן זצוק"ל אבד"ק ערדע-סענדזשארץ בעל בינת יששכר קול קורא מגדולי מדינת טראנסילוואניע זצוק"ל הנה בדברי הגאון המחבר זצ"ל בפרק זה הוא מזכיר את הקול קורא והאיסור החמור כנגד הציונים והמזרחים שנעשה באסיפת גדולי מדינת טראנסילוואניע זצוק"ל בשנת תר"פ, אשר הוא היה אז ראש המדברים והחותם הראשון על הקו"ק, לזאת ראינו לנכון להציגו בפני הקוראים, (נדפס במושיען של ישראל חלק ד' עמוד תי"ג) בעזהי"ת. אנחנו ח"מ הנאספים לאסיפה הגדולה פק"ק גראסווארדיין, אחרי עיון היטב בהענין ובהשכל על מצב הנוכחי, אוסרים באיסור חמור להתחבר בשום חיבור לחברת ציונים או מזרחים, או לסייע לחברת האלו בשום סיוע, הן בממון, הן בדיבור, הן לקרן קיימת או להשקל שלהם, או ללמוד ח"ו בבית ספריהם, ואמת שכבר נאסרו מפי הרבנים הגאונים הצדיקים רז"ל בשנת תרס"ד, כאשר נדפס אז במכתב גלוי, אמנם ראו ראינו שכמעט נשכח הדבר שנאסר אז, ועתה בעוה"ר הבערה ללהב יצאה ותאכל הרבה מבני עמינו, רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי'. לזה מצאנו עצמנו מחיוב לפרסם הדבר את אשר ראינו אחר הבחינה היטב, שהכתות הללו הם גרועים ועומדים באיסור חמור יותר מכת הנעלאגען, אשר כבר נאסרו מפי רבותינו ז"ל בשנת תרכ"ט, ועל כיוצא באילו אמרו חז"ל (שבת קט"ז ע"א) שאפי' אדם רץ אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית עכו"ם ואין נכנס לבתיהם של אילו וכו', ובמינות כתיב הרחק מעלי' דרכך ואל תקרב פתח ביתה. ואין חילוק בזה בין ציונים למזרחים באיסורים הנ"ל הם עומדים, וכל המסייע להם בסיוע כל דהו עתיד ליתן את הדין, ופורץ גדר ישכנו נחש, ולשומע ינעם ותבא עליו ברכת טוב. פק"ק גראסווארדיין תר"פ לפ"ק יום ה' לס' ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה. שאול בראך מנייטרא משה דוד טייטעלבוים הק' יששכר בער קאהן אבד"ק קראלי אבדק"ק מ. לאפאש אבד"ק ערדא סענזארזץ יואל טייטעלבוים אליעזר דוד גרינוואלד שלמה זלמן עהרענרייך אבד"ק פ. ווישא אבד"ק ס. שאמלוי שמואל זלמן וויינבערגער ברוך בענדיט ל"ש אברהם יהושע פריינד אבד"ק מארגארעטען אבד"ק קראסנא אבד"ק נאסאד ענטערדאם ישראל פריינד מנחם סופר יודא ארי' וויינבערגער שהי' רב בראננא אבד"ק מ. וואשארהעלי אבד"ק ניעגרעשד והגליל ארי' ליב כהנא צבי קינסטליכער אברהם שלמה כ"ץ אבד"ק אפאהידא דומצד"ק נ. סעבען אבד"ק נעמעגיע נתן בריסק שמעון ל"ש שלמה זלמן ל"ש אבד"ק מ. טשעקע אבד"ק לעכניטץ אבד"ק שאסבורג הק' צבי כ"ץ הק' אשר שט"מ הק' זלמן ליב אבד"ק סאלארד אבד"ק ראננא דומ"צ ניערעש ב סיון תשע"א

3 לפני כמאה שנה בתחילת השתלטות כת הציונות על כלל ישראל, באו שליחיהם לארץ הקודש, והגיעו לרבנים ולמנהלי מוסדות החינוך בהצעות מפתות לתת להם תקציבים לבתי החינוך, (כאשר אותם הכספים נשלחו בעצם לבני היהדות החרדית ע"י נדיבים מחו"ל, ורק הציונים השתלטו עליהם). בני היהדות החרדית בארץ ישראל עברו אז נסיונות קשים ומרים שלא ליהנות מרשעים אלו ולא להתחבר עמהם אפילו כחוט השערה, אף שאז היה רעב כבד בארה"ק, אנשים רעבו לפת לחם ולמים במשורה, ילדים קטנים התגוללו בחוצות נפוחי כפן ומזי רעב, לחפש שאריות אוכל להשביע את נפשם הרעבה, כמעט שלא היה בית אשר אין שם מת, אך הם עמדו בגבורת הנפש בנסיון, ולא אבו לשמוע להצעתם כלל וכלל, זאת על אף הבטחותיהם שלא יתערבו בתכניות הלימודים ובעניני המלמדות והת"ת. וידוע מה שענה בשעתו רבה של טבריא הגאון רבי משה קליערס זצ"ל לשליח הציונים וויצמאן שחיק טמיא, בשעה שביקש לתת למוסדותיו מכספי יהדות הגולה הגנובים אצלו, והצהיר שאינו דורש שום שינוי בסדרי הלימוד, ואף הבטיח כי לא יתערב להבא בניהול המוסדות, וענה אם אקח ממך את התקציבים אז לא אחכה שתבא לומר לי מה ללמוד ואיך לנהל את התלמוד תורה, אלא ארוץ אחריך לשמוע מה בפיך, (וכמו שאנו רואים את המצב כיום איך שלוקחי התקציבים הנהנים מהם רצים אחרי תקציביהם, ולכך מכניסים את תכניות לימודיהם לבתי החינוך בזדון ובשאט נפש!). גדולי ישראל ידעו שאינו במציאות כלל שהציונים הרוצים לעקור ולשרש את הכל, יוזילו הון להרבות ולהפיץ תורה בישראל, ובוודאי שכוונה זדונית של השתלטות על כל בתי החינוך מסתתרת מתחת להצעה הנדיבה, מה גם שאי אפשר להחזיק את התורה ע"י מפיריה ולוחמיה, ובהכרח שהלוקחים מהם כספים ינתקו ממקור הקדושה ותכבה שלהבת י-ה הבוערת בקרבם, ועקב כך לא רצו שום שייכות וקשר עמהם וכ"ש תמיכה וסיוע מהם, אלא לחמו בעוז ובתעצומות להרחיקם מקהלות החרדים, ובזכות שהיתה אצלם הדעה הצרופה ברורה כשמש וחזקה כחומה החזיקו איתן באמונתם, שלא לבגוד במה שקבלו במסורת מאבותיהם ורבותיהם, ללכת בעקבי הצאן להתבדל בהתבדלות גמורה מהרשעים וממקורות הרשע. בד בבד להעמדת החומה בפני פורקי העול והמתחברים אליהם שלא יגררו אחריהם את בני היהדות החרדית, חזרו ושננו אבותינו ורבותינו על חובת המלחמה, ללמד את בני יהודה - הדורות הבאים - קשת, ללחום עם הרשעים, כי ידעו שאש הקודש תכבה אם לא יחזרו על הנושנות אף אם הם דברים פשוטים, כי כך טבע האדם בעניני קדושה ויהדות אשר הם דברים הצריכים חיזוק בכל עת, ואם אין קובעים במחשבה את הדעה האמיתית וחוזרים ומשננים אותה, בודאי שבמשך הזמן תשכח כל חובת המלחמה, ויעשו כולם 'אגודה' אחת עם המשומדים ופורקי העול לעצם מעצמם ובשר מבשרם. עסק בי"ש דרך וחינוך זה שהושרש בנו מדור דור, הוא הדבר היחיד שהחזיק ומחזיק אותנו מאז ועד היום, ורק בזכותו ישנם עדיין לוחמי מלחמת הקודש מלומדי מכות בעינוי סבל, המוסרים נפשם על קדושת ה', גוום נותנים למכים ולחייהם למורטים ופניהם אינם מסתירים מכלימות ורוק, שומרי משמרת הקודש לבל ינשבו רוחות זרות ויצמחו זמורות רעות בכרם בית ה', רק בזכותו ישנם כיום תלמודי תורה ישיבות ובתי חינוך לבנות על טהרת הקודש שאינם נהנים כי הוא זה מכספי המדינה והעיריה הציונית, המסירות נפש שהחדירו והטביעו בנו אבותינו בכל עת השכם והערב, היא שעמדה לאבותינו ולנו - אז והיום - לעמוד איתן בזרם השוצף המאיים להרוס כל חלקה טובה. אמנם ברוב המקומות בארץ ישראל לא היתה רוח המלחמה חיה ונושמת, ואם כי למדו והתפללו ועבדו את ה' בלב טהור ורוח נכון, אבל לא נלחמו במהרסים ואף לא החדירו בילדיהם את חובת המלחמה במהרסי הדת, ולדאבוננו כמעט לא נשאר שם שריד ופליט, וכמו שהיה בערים טבריא וצפת שדרו שם רבות בשנים גדולי עולם ענקי רוח, ולא מחו ולא לחמו כהוגן בפורצים ומהרסים, וממילא נשכח לגמרי איסור ההתחברות לרשעים, והעיר נהפכה למאכולת אש של זוהמה ותועבה, אשר יהודי חרדי אינו יכול להציג את כף רגלו שם, וכן בשאר מקומות נשכח ונחלש במשך השנים כל האיסורים שאסרו רבותינו באזהרות נמרצות, ותפסו את מקומם קרירות וזלזול, ו"היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז", וכל זה בא משום שהאבות לא נטעו והשרישו בבניהם את יסודי הדת הנחוצים והמוכרחים לכל יהודי לידע אותם. אחת המעלות הגדולות שנתברכו בהן יהודי ירושלם - מה שלא היה במקומות אחרים - הוא החינוך הדרך וההשקפה שספגו בבית אביהם, האבות חינכו את ילדיהם למסירות נפש, ללחום ולעמוד כחומת ברזל בפני כל אויב הבא לנעוץ את טלפיו בחומת ירושלם, הבנים ינקו משחר ילדותם את המלחמות שניהלו גדולי עולם במשחיתים ומחבלים מבית ומחוץ, ושמן וחמין שסכו להם בילדותם עמדה להם בזקנותם, להעביר את חובת המלחמה ברשעים לדורות הבאים וכך מדור לדור, להאבק וללחום עמם ולמאוס בקיומם בתכלית שנאה שנאתים. בשנים האחרונות החלו בני הישוב הישן - מחוסר מקומות דיור - לעבור לגור בעיר "בית שמש", כאשר מיד בתחילה פעפע ויקד בם רוח המלחמה ושלהבת אש קודש, ולחמו בעוז נגד הפרצות שנתחדשו חדשים לבקרים, יצאו למחות על חילולי הקברים, ניתוחי מתים, על גדרי הצניעות בעת הנסיעות, שלזה חגרו עוז בנפשם להקים "הסעות מהדרין" עבור ציבור היראים (עד היום), ועדיין זכור לכל המערכה הכבידה העקובה מדם שניהלו נגד העיריה הציונית בעת שניסו לפרוץ פרץ בחומת הצניעות, בהורדת כרוזי הצניעות מרחובות קריה, וכהנה וכהנה, על כל דבר שבקדושה לחמו, וישבו בבתי הכלא זמנים ארוכים על מלחמתם במהרסי הדת, הציבור עוד זכר את יוסף, את המסירות נפש, את המלחמות שניהלו בירושלם על כל פרצה, את ההתבדלות בתכלית, שלא ליתן אף פתח קטן למשחית לבא ולחבל. אבל לדאבוננו במשך הזמן רוח המלחמה נחלשה, יסודות פשוטים וברורים נעלמו כלא היו, והמצב מתדרדר יותר ויותר, ואותם מתי מעט שעדיין לא כבתה שלהבת י-ה היוקדת בקרבם, נאנחים ונאנקים תחת רדיפות אכזריות של כמה "עסקנים" - קטני דעה, אשר השתלטו על דעות ומוחות הציבור, וחונקים ומשתיקים כל קול מחאה. אותם קטני דעה - הקימו להם גדוד של "עסקנים", ה"דואגים" לטהרתה של בית שמש, במטרה שבלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ועל פיהם ישק כל דבר! ואוי ואבוי לו למי שנתפס במחאה על כבוד שמים, ולא קיבל את אישור ה"עסקנים" (אשר במשך הזמן נהפכים ל"רבנים"), דינו נחרץ כמבזה "תלמידי חכמים" וכפוגע ב"כבוד התורה", אשר "נשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב", וד"ל. אם בכל הזמנים ידעו שחובת המחאה אינה מהדברים הקשורים לרבנות ורבנים (ובודאי שלא לעסקנים), אלא היא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד, כל ירא וחרד שלבו כאב ודאב על קריעת התורה לגזרי גזרים ע"י הציונים, היה יוצא ומוחה להסיר את חילול ה' הנורא, ולהשתיק את מידת הדין המקטרגת "מי מכם פצע את מוחו על כבודי" "ואם אב אני איה כבודי", - הרי שאותם קומץ בוגדים - אנשי בליעל מכחישים את הידועות, ואסרו באיסור חמור למחות ולזעוק בלא אישור ה"רבנים" (ורק התירו למחות על המוחים, שלא ככל שאר איסורים שעליהם אין צריך למחות), והכל בכוונה מכוונת מתחילה, להשתיק ולהחניק את קול המחאות לגמרי, עד שבמשך הזמן יוכלו להיות יחד עם הפורצים עצם מעצמם ובשר מבשרם. ומדשתקי ש"מ דניחא להו, וניתן ללכת הלאה לעשות יד אחת עם הציונים, לפרוץ לגמרי את חומת ההתבדלות, והמתינו לעת מצא ומצאו (הבא לטמא פותחים לו), וכאשר רץ לראשות העיריה "חרדי" (מאנ"ש) - להלביש את הכפירה בלבוש חרדי, ששו על ה"מציאה" וקפצו בראש לעזרו ולסייעו, מתחת לשולחן ומעל לשולחן, (כמובן, בחזרות והכחשות כנהוג). וכאשר עלתה זממם בידם והוא נבחר (חברם מימים ימימה וד"ל) לראשות העיריה, המשיכו להעריצו ולהקדישו, וכבר באו למצב שאיבדו כל טיפת בושה, ואינם בושים שמתפרסם בכתבי העת החפשיים סיון תשע"א ג

4 שהיועץ ה"חרדי" של ראש העיר הוא אחד השייך לקהלה ידועה הדוגלת בהתבדלות, ולא די שאינם מוקיעים אותו, אלא עוד מחפים עליו ונותנים לו סיוע, ומתחמקים בתירוצים שונים כאילו שאינו שייך לקהלתם, (רק בא להתפלל בבית מדרשם). וכשאין פוצה פה למחות על העוול הנורא המתמשך ועל ההתייפייפות בעיני העיריה ומנהיגה, אפשר להמשיך במלאכת החורבן וההרס, לסייע להפיץ את בטאון "חדש" המלא בכל מיני מיאוס, ומכניס דעות כוזבות לתוככי הציבור ומושך את הלבבות לטומאת הציונות, ואם מכים באכזריות את יראי ה', שיצאו וביערו אותם - כראוי לכתבי מינות ואפיקורסות - אין זה נוגע להם למחות על העוול, כי ה"רבנים" לא הורו לבערם. כאשר התעוררה רוח המלחמה היו מקצת "עסקנים" אשר בתחילה עדיין נלחמו עם מפיצי הטומאה, אך בראותם כי המלחמה עולה לפסים גבוהים, מיד הלכו וישבו על שלחן אחד עם האפיקורסים מהעיריה, ועשו הסכם אשר איננו בר מציאות כלל, ואינו יותר מחוכא ואטלולא ועשיית שחוק מהציבור החרדי, שכאילו יחלקו את הכתב עת הטמא רק לפוסחים על שני הסעיפים הרוצים בטומאת העיריה, ולא ליראי ה' שאינם רוצים בעלה נידף זה, וכמובן שברגע שהפסיקו המחאות מחלקים הם לכולם, וכל עשיית ההסכם באה מהרצון לשלוט על הציבור ולהטיל עליהם את מרותם, שלא יצאו מהגדרים אשר גדרו ה"עסקנים", וגם זה כאילו בשם ה"רבנים", שבזה הם מחפים על כל תועבותיהם ומכשירים את השרץ, לגרור את הציבור להיות עם הכופרים לעם אחד, ולנתק את הדורות הבאים מהדורות הקודמים, שביכרו למות ובלבד לא להיות בשייכות עם הציונים אף בזיקה כל שהיא. כשראו ה"עסקנים", שהמוסרות בידיהם ויש להם שליטה על כלל הציבור, החליטו שכבר הגיעה שעת הכושר ללכת עוד צעד לסדר את הציבור... והקימו "ועד השמירה", וכדרכם של פורצים באו בטענות ש"מוכרחים" ו"חייבים" ו"אין ברירה" ו"מי לוקח אחריות על הגנבים הבאים בלילות?", ולהיפך הועד ינוהל ע"י אנשים "מאנ"ש"... כך שאין ממה לחשוש. אבל לא ארכו הימים והתרמית והמזימה נתגלתה במערומיה לעיני כל, הועד שהוקם לשמור מפני הגנבים, נהיה ליד אחת עם המשטרה, ממש כה"שומרים" הבעלזאי, הם עובדים בשיתוף פעולה מלא, והמשטרה שולטת ברמה ביד חזקה על "כל" עניני העיר (וכנראה שגם המוחים דינם כגנבים...), ואם חשבתם שה"עסקנים" בראותם את המכשול הנורא שיצא מהתחברות זו, יאמרו ברורות כי טעו ויורו להפסיק את שיתוף הפעולה, וה"רבנים" יוציאו מודעות מחאה ויגנו את הפשע, הרי לפניכם שלא כך פני המצב, ה"עסקנים" ממשיכים בדרכם כתמול שלשום, ואין מי שיעיז להשמיע אפי' קול ענות חלושה נוכח ההתחברות לרשעים, כי הרי ה"רבנים" לא הורו לצאת ולמחות. וכשלא למדו - לא עשו, הרי ששונאים את החכמים, וכל דבר של אידישקייט מחריבים ונלחמים כנגדו, וכשנשים צנועות הולכות כדרכי ד סיון תשע"א אמותינו מדורי דורות בלבוש השאל, רודפים אותם ברדיפות נוראות, על העוול הנורא שלא שאלו את ה"רבנים" אם ללבוש שאל, ועל חוצפה ועזות פנים שכזו "חייבים" ו"מוכרחים" (שהרי "אין ברירה" ו"מי לוקח אחריות") לצאת למלחמת חרמה, כי כל שליטתם מוטלת בספק גדול, שלא כעל פרצות בדת בהם צריכים לילך בדרכי נועם שלא לעשות "חילול ה'", וזוהי רק דוגמא אחת מני רבות. ולאחרונה נהיה שם להיתר לקיחת שטחים מהעיריה הציונית לבניית בתי מדרשים לתורה ותפילה וכו', וכבר נשמע לחלק בין לקיחת כספים ללקיחת שטחים וכן בין לקחת מהעיריה ולקחת מהמדינה, בסברות כרסיות שונים ומשונים, ומתחכמים על דברי מרן מהרי"ץ דושינסקיא זצוק"ל ובית דינו אשר כתבו בדם לבבם הטהור לבל יהינו לקחת מהעיריה, ולא מצאו לחלק בין העיריה למדינה אשר היא חלק מהשתלטות הכפירה ומרידה במלכות שמים. וכשיורדים הם יורדים... בימים אלו ממש הגיעו לשיא השפלות, כאשר בלא טיפת בושה והרגש יהודי פרצו פרץ נורא בנעיצת חרב בחומת ה"חינוך הטהור", והעבירו את בנות ישראל תחת השתלטותם של הציונים, ואף המוסד "בנות ירושלם - בית שמש" שהי' עטה"ק, נכנס לבנין הבנוי על שטח שלקחו מהעיריה הציונית, בתירוצים ש"אין ברירה" ו"זה רק לבינתיים" ו"מי לוקח אחריות שיסגר המוסד" וכו' וכו', כאשר בזה מסכנים את כל המשך הדורות הבאים, כי הבנות הלומדות בבית חינוך זה בודאי שיושפעו לרעה וכמו שזעק מרן מסאטמאר זיע"א על הנהנים מן הציונים ש"בהכרח ינתקו ממקור הקדושה". ובפרט שהרה"ג ר' משה עהרנטאל אשר הקים את "בנות ירושלם" בתמצית דמו, ומסר את נפשו שיתנהל על טהרת הקודש, הורה לבניו לפני פטירתו, שאם יגיע מצב בו יוכרחו לקבל איזה טובת הנאה מהציונים, שיסגרו את בית החינוך על מסגר ובריח ולא יהנו מן הציונים אף בטובת הנאה כל שהוא, וכמו שכתב מרן מהרי"ץ דושינסקיא שזה נכלל בכלל החרם החמור של השרף המהרי"ל דיסקין זצוקלל"ה ושאר גאוני וצדיקי ירושלם, על ה"שקאלאס". כל אחד מבין שפרצה זו היא רק תחילתה של עשרות פרצות העומדים לבא בעקבותיה, עד לקיחת תקציבים ושלמונים מהמדינה והכנסת תכנית הליב"ה, וכמו כל לוקחי התקציבים שלא התחילו מיד בפריצת גדרים מוחלטת, ובודאי שלא התחילו מיד בלימוד תכנית הליב"ה, אלא פרצו אט אט עוד קצת ועוד קצת, עד שבאו למצב כהיום שהם תחת השתלטות מוחלטת של משרד השמד, וא"כ גם למנהלי מוסד זה היה צריך להיות את השכל להבין כי תוצאות פרצה זו מי ישורנה, ובפרט בזמן כזה אשר כבר רואים עין בעין את התוצאות של קבלת טובות הנאה מהציונים, ורואים עד כמה צדקו דברי רבותינו, אשר חזו מראש את השתלטות הציונים על בתי החינוך, והזהירו לא לקחת את תקציביהם, היה להם ללמוד ולהתרחק עד קצה האחרון מכל טובת הנאה, וק"ו מלקיחת שטח מהם, וכדברי חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", אבל אין הם לומדים לקח וחוזרים על אותם טעויות של הפורצים הראשונים, ומחכים שיבואו למצב שאז כבר יהיה קשה לחזור ה"י. אך ניתנת להאמר שאין הפלא על אותו מנהל המוסד, אשר זה מכבר חבר לכת החב"דית, ובהשפעתו נמשכו ציבור גדול מהיראים לשבתות ב'כפר חב"ד', ואין הוא צריך להיות יותר 'פרומער' מרבו אשר אף 'ממלכתי דתי' היה יותר מדאי 'חרדי' בשבילו, אלא התימה היא על הציבור אשר שותק נוכח העברת בנות ישראל למולך הציוני, הציבור הורגל כ"כ שה"עסקנים" מנהיגים את העיר, עד שאף הכואבים את חילול ה' הנורא ומפחדים לגורל בנותיהם אין פוצים פה כנגדו, לזעוק מרה, "הפסק להעביר בנות ישראל לשמד הציוני" "בנות ישראל אינם הפקר", ולהיפך הוא מקבל גיבוי מחלק גדול מהציבור המעודדו להמשיך בדרכו - דרך המוות, המובילה לשאול תחתיות ה"י, כי הדעות כבר בשליטה מלאה של ה"עסקנים" עד שאף בדברים הפשוטים והברורים כבר אין מרגישים. ואף בין הבודדים שעדיין לא נאבדה תבונתם ולא נכנעו לשליטת ה"עסקנים", ויודעים 'שכשבוכים לפני לא בוכים אחרי', כמעט ואין מי שמתעורר לצאת בגלוי נגד מנהל המוסד, כי הרוח והמצב מושכים אף את הטובים, וכדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"א) "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו וכו', הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע וכו'", אבל הרוצה להנצל יש לו למחות בהם בכל תוקף פן יספה בחטאותם, (ואף שהיו כמה שניסו למחות נוכח החורבן הנורא אך השתיקו אותם בבריונות, וכמובן בשם ה"רבנים"). כך המצב מתדרדר יותר ויותר ולא קם רוח באיש לומר למשחית הרף לקום ולזעוק כנגד ה"עסקנים", מי שמכם לבעלי בתים על היהדות החרדית, חובת המחאה וההתבדלות מוטלת על כל יהודי יהיה מי שיהיה, התורה אינה קנין ה"עסקנים", ולא נסכים לזה בשום פנים ואופן שכמה "עסקנים" ישתלטו על הציבור, ויחניקו וישתיקו את קול המחאות, וישברו את גדרי ההתבדלות עד ללקיחת שטחים מהעיריה, הסירו טלפיכם מבני היהדות הנאמנה, ותנו להם לילך בדרך שחינכום אבותיהם ורבותיהם, אין אתם אלא חוליה נוספת בשרשרת עוקרי התורה. ואנו אין לנו אלא לחזור ולשנן את היסודות הידועים מכבר, לחזק את הנושנות, ולברר את הדעה הצרופה שהנחילונו אבותינו ורבותינו, "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו", כי רק כך נוכל להחזיר את רוח המלחמה במהרסי הדת ולבער עושי רשעה, כי אם שורש כל הפרצות באו מחוסר החזרה על היסודות הישנים והמקובלים, הרי שכדי לתקנם צריך לחזור על יסודות אלו, עד שיקבעו במוח, ויכנסו בלב, ואז ממילא לא תהיה יותר עצה לשטן לבא בשם "עסקנים" ולהשתלט על הציבור. וכשאנו נעשה את המוטל עלינו הקב"ה יהיה בעזרנו ויריב ריבנו, ונזכה להפטר מכל אותם הבע"ב הבלתי קרואים, המשכיחים את כל החינוך הישן בתהום נשיה, ונזכה לביאת גואל בב"א.

5 הננו עומדים לפני קבלת התורה, ובאמצע ימי הספירה, אשר הם הכנה לקבלת התורה. וההכנה בזה מוכרחת, כי לימוד התוה"ק וקיום מצוותיה אינם ח"ו ענינים יבשים כשאר חכמות ועשיות שבעולם, אלא היא קדושה רבה לאין סוף, הוא הקשר, אחדות קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. והביאנו המלך חדריו, ופתח לפנינו שערי קדושה לאין סוף, וכל אחד מישראל יכול להכנס, ונכנס וזוכה לפי השגתו. אבל כלל גדול, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, וההכרח לטהר עצמו דהיינו לטהר מוחו ולבו ואיבריו, להתגבר על טבעיותיו ולכוונם לתוך התורה, וזה עבודה גדולה, בשים לב ועמקות, להתבונן לתוך עצמו, ולשבר הלב, ולהשתעבד לאבינו שבשמים. ולזה נקרא קבלת התורה עבודה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה, שלח עמי ויעבדוני. והנה כהכנה למתן תורה הי' ענין ביאת ומלחמת עמלק, שעל ידו עשו ישראל תשובה כדאחז"ל בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו נוצחים וכו' ואמרו חז"ל שבאו להר סיני בתשובה וכאיש אחד בלב אחד, כיון שהיו כולם בתשובה, הי' שייך שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד. ועיקר התשובה היא בדיקת פנימיות הלב ושעבוד הרצונות והטבעיות כדאחז"ל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים. והנה התוה"ק נצחית ומלמדת בכל דור לפי ענין הדור, ויש לנו ללמוד מן הענין, אשר אחד מן ההכנות שיהי' שייך קבלת התורה (מלבד ההכנות הפרטיות לכל אחד לפי ענינו) הוא ענין מלחמת עמלק בדורנו הוא המלחמה בציונות, אמנם אין היום מלחמה בפועל, וכל ענין המלחמה נצטמצמה בהתבדלות ובהכרזה, להתבדל לחלוטין מכל משהו השייך לציונות, הן במעשה הן בדיבור, ובעיקר במחשבה ורצון, וגם להכריז התבדלות זו בעולם כולו. והענין ארוך מאד בכמות ואיכות, והם חיובי דאורייתא ודרבנן חמורים מאד, עד כדי מסירות נפש בפועל, ותלויים בהם עיקרי האמונה. הוא מה שכותב מרן ז"ל בעל הגאולה ע"א, ובעת הנסיון הגדול הזה כל אחד ישים נפשו בכפו ויבדוק פנימיות לבבו, וישים לב על דיבורו, כי בדברים אלה תלויים עיקרי האמונה ויש אובד עולמו בשעה אחת ובדיבור קל, ובע"ז מענישים גם על המחשבה וכ"ש במינות דגריע מע"ז עכ"ל (ועיין בפנים). והנה אף כי חיוב הזהירות מציונות הוא במעשה ודיבור אבל עיקרה במחשבה כי עיקר ענין טומאת עמלק הוא במחשבה ופנימיות הלב, כי כל ענין אמונה הוא במחשבה ולב, והנגדיות לאמונה הוא ג"כ במחשבה ולב. ובעומק ענין זה יש הרבה מדרגות, עד כמה עומק האמונה בלב באמת ובתמים ולפי זה הוא יהודי. אבל מדרגת כל יהודי פשוט שבפשוטים הוא, אשר בהגיע פרשת דרכים, או קיום הכפירה והצלת הגוף או קיום האמונה ואבידת הגוף, אז אין תופס את הדרך לקיום הכפירה והצלת הגוף, בטענה שאם הגוף אבד כבר אין תקוה לתיקון, אלא תופס את דרך אבידת הגוף וקיום האמונה בלי שום חשבונות וטענה ומענה. אמנם מהות טומאת עמלק הוא עקירת האמונה, והוא מהות טומאת הציונות, עוקרים את האמונה בפומביות רב וגדול בהכרזה בכל העולם כולו, למעשה, אבל עיקרה במחשבה, שהמירו וממירים את מחשבת עם ישראל כולו מאמונה לכפירה, ולא רק מחשבת פורקי עול, או קלי הדעת, אלא גם מחשבת לומדי תורה ועובדי ה' בתום לב, נכנס בהם מחשבות ציוניות שהאויר מלא מהם, ונחלף מחשבתם מן המחשבות המקובלות הישנות, יסודות האמונה והתורה, שהתגלו בעם ישראל בקבלתם את עול הגלות והיסורים ונהרי הדם שנשפכו, ולא עלה בלבם מחשבה להתקומם, וזאת היתה הדרכת כל גדולי ישראל משך אלפיים שנה, תנאים ואמוראים גאונים ראשונים ואחרונים, חסידים, ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, כולם פה אחד, לפנות רק להשומר ישראל, והקב"ה מצילנו מידם, ויש לעם ישראל שומר ואפוטרופוס הקב"ה הוא הרועה שומר הצאן, ושהוא גזר גזירת משה דוב הלוי בעק הגלות, והכל לטובת בניו, והקב"ה אתנו בגלות, שכינתא בגלותא, והוא הבטיח ונשבע לגאלנו ולקבצנו הוא בעצמו ע"י ניסים ונפלאות יותר הרבה מיציאת מצרים, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר, ואין עוד מלבדו, ואין מציאות זולתו - והדרך לזה הוא רק תשובה, תורה, ותפילה, קומי רוני בלילה - אשר כל זה אין שייך רק לעם ה', עם קרובו, בניו, וסגולתו, המחכים לו לבדו - כי מחכים אנחנו לך. לא לשלטון על כברת ארץ בכח צבא אנו מחכים, אשר זה שייך לכל העמים אלא על גילוי כבודו ית' - ה' מלך תגל הארץ - אשר אז יקיים ושב ה' אלקיך את שבותך וגו' והביאך ה' אלקיך אל הארץ וגו' - ישיב והשיב לא נאמר אלא ושב הוא בעצמו (כביכול). אבל עד אז אין שייך לישראל קימה, כי הוא גזירת מלך ישראל וגואלו, שכרו וענשו. ומחמת שאמונה זאת היתה תקועה בלב עם הקודש - האמינו בהקב"ה השומר ישראל, האמינו בתורתו, האמינו ברועי ישראל - מחמת זה לא עלה בלבם מעולם להתקומם. עד שבאה "מחשבת הציונות" דהיינו מחשבת התקומה מן הגלות - האומרת שעם ישראל צריך לעשות מעשים לקום ולהתגונן כי הוא הפקר תחת רגלי הגוים כי אין שומר ואומרים אשר כל השפיכת דם שעבר על עם ישראל ולבסוף ה"ששת מליון" היה כי אין שומר ומציל - אין גזירת ה', גזירת הגלות, אפשר לקום כשרוצים - אין שכר ועונש - מחכים ומחכים ואין רואים כלום - לא הבטחת התורה ולא הנביאים ומאחז"ל - וכל הנאמר לעיל אין בו ממש ח"ו אצל מחשבת התקומה - אך יש להתקומם כמו שאר עמים שהתקוממו להשיג מה שהם השיגו "ארץ וצבא" - התקומה מכריז בפומביות גדול, אשר מהות עם ישראל ותקותו הוא כמו מהות ותקות שאר העמים, ועם ישראל נושע ומסתדר באותו ענין ובאותו דרך גופא ששאר עמים מסתדרים. מחשבה זו גופא "מחשבת התקומה" היא עקירת כל האמונה מיסודה, עקירת כל קדושת ועליונות ישראל. והנה בעת קימת מחשבה זו "מחשבת התקומה" - ממציאי המחשבה היו כופרים גלוים נוראים, ונעשה מלחמה גדולה נגדם מן הקצה אל הקצה, רבים צעקו על כפירתם הגלוי' שהחריד את כל מי שנשמת יהודי באפיו אבל לא רבים עמדו על תוכן פנימיות הכפירה שבמחשבתם גם בלי הכפירה הגלוי' היא "מחשבת התקומה" כי הנגליות הנורא ואיום, הכפירה והמרידה והשמד הפנה את המחשבות למלחמה נגד זה, ובעת שמד גלוי מי ידבר על מחשבות בלתי נראות להחוש הגשמי. ארכו הימים ושנים ונתרבו המאורעות ואין פנאי ומקום להעלותם, כדי שלא יארך הענין ולא נצא מן המכוון - והכל ידוע לרוצים לדעת - נתלבשה המהפכה הזאת בלבושי קודש, א"י, קברי צדיקים, הצלת ישראל, פיקוח נפש, אהבת ישראל, לא ידח ממנו נדח, לימודי זכות על ישראל, בין כך קרואים בנים והרי נמצאים שם אנשי קודש, גאונים, צדיקים, ישיבות, ובתי חינוך, עובדי ה' ומתפללים בחמימות וכו' וכו'. הכל כאשר לכל, כל הכפירה והמרידה וכל הצדקות נתמזגו והיו לאחדים - אכן צועקים ואין משלימים עם המרידה הנוראה, אבל מעטים העומדים על תוכן פנימיות מחשבת ההתקוממות כשלעצמה, כי אין שימת לב על עומק המחשבה. ובהיות שארכו הימים מאד, חיים במציאות זה שנים על שנים אפי' בחו"ל ומכ"ש שם במקום התגלות התקומה, התרגלו עם זה, ולאט לאט נכבה הניגוד והמלחמה, לא רק אל "מחשבת ההתקוממות" מתרגלים, אלא גם אל המרידה הגלוי', ואילו לא היו הציונים חופרים קברים באכזריות, וכהנה שאר גזירותיהם ונכליותיהם, כבר לא היו נרתעים כלל מעצם המרידה תחת שם "ישראל", רק רשעותיהם הנוראים עוקצים מזמן לזמן ומעוררים מן השינה העמוקה. אבל כל זה אין נוגע ל"מחשבת התקומה" כי הרגילות כחה רב ועצום, התורה קבלת סיון תשע"א ה

6 המציאות הזאת של התקומה נארג לתוך החיים, שליבה אחר שליבה, והוא החיים הנארמאלים, אין מרגיש מה לא טוב בזה, - "לא נניח עצמינו מן הפאלעסטינים" - זאת פשוט. ובמיוחד כיון שהציונים בערמתם, הכניסו את כולם לתוך מחשבה חזקה מאד אשר הפאלעסטינים באים "להרוג את כולם", ומי שאינו חושב זאת לפשטות הוא טיפש - הציונים מחזיקים את כל העולם ב"אנגעצויגנקייט" אשר הם ה"נעבעך" הצריכים רחמים והצלה מחמת אויבי נפשם הבאים להרוג את כולם, זאת קבוע בעומק מחשבת כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל, ומי יחוש לעת כזאת על "איזה מחשבה" - "נשיאת ראש נגד הפאלעסטינים" הוא החיים הרגילים - הפאלעסטינים הם בעצם "רוצחים" זאת פשוט אצל כולם - ואין הוי אמינא לחשוב אם זאת אולי אינו אמת רק פראפאגאנדע ו"טריק" ציוני, המחזיקים את כולם כל השנים במחשבות והרגישים כאלה, נולדו בזה וחיים בזה - וההצלה מזה אחת היא - לאחות נגדם כלי זין - יד חזקה. אבל לאמתו של דבר אין זה אלא פראפאגאנדע של שקר - רק רוצים לחיות אתם תחת ממשלתם בהכנעה ושלום, הם כמו כל הגוים שבכל העולם שחיים אתם בשלום ובמישור, כל הצרה היא רק ההתקוממות הציונית. ואפי' נניח שהם רוצחים כפי סברתם, נשאלת השאלה, איך צריך להתנהג עם רוצחים בהיותנו בגלות, הלא הוראת התורה היא "הכנעה" ולפייס, כמו שעשה יעקב עם עשיו, שהוא לימוד לדורות, עצת התורה להכנע ולהנצל, ולא להתקומם נגדם, אך שנחלפה המחשבה גם אצל הטובים - ונכנס בהם דעתו של הערצל ימ"ש - אבל לא זה עיקר דברינו כעת. אך לעורר אשר הננו יהודים שקבלנו התורה בהר סיני וקבלנו שרשי האמונה - והרגילות עם ההיפך מקרר, משכיח, ומהפך את המחשבות מאמונה לכפירה ואין מרגישים - מחשבת ההתקוממות ונשיאת ראש ופריקת עול הגלות היא הכפירה העמוקה, מי שמצדיק זאת, מחמת איזה סיבה שהיא, מחמת איזה טעם, הצדיק במחשבתו את הכפירה - יהי' מי שיהי' - הוא כבר אין צריך להכנס ל"קלויסטער" להשתמד, זאת נמצא כבר בקרבו. המאמין שהתורה אמת, שדברי הנביאים אמת, שדברי חז"ל אמת, אי אפשר לו להאמין שזאת המרידה בה' תעמוד ולא תחרב - היום או מחר. המאמין שהקב"ה משגיח ומנהיג ומשלם שכר ועונש, אי אפשר לו לחשוב שזאת המרידה יהי' לה הצלחה. הן הי' מלפנים מושג של "ציונים וציונות" שלחמו נגד זאת - הן היום אין אלא ארץ ישראל ויהודים - א"י כמו שהיא - ויהודים כמו שהם - מפני שלאט לאט נעלם המושג האמיתי של א"י ושל יהודי - לכן בנין של כפירה ומרידה בה' ואשר תוכנה הפנימי ומחשבתה כפירה עמוקה - היא תוארה ומהותה של א"י - ואיש כופר ומורד בה' ופורק עול הוא תואר יהודי. החיוב הוא לבדוק פנימיות הלב שלא יהי' בו מחשבה ורצון של התקוממות נגד גויים איזה שהם וכן נגד הפאלעסטינים, לבדוק הלב מן ה"אשר קרך" של העמלק הציוני המכניס הקרירות בלב - לדעת ולהבין שזאת המחשבה "להחזיק יד חזקה נגד הפאלעסטינים" הוא כפירה עמוקה - סותרת עיקרי האמונה - אך דעת וחיוב התורה הוא להכנע להם - ויש להראות זאת להם, והיא ההצלה - להתחזק מאד באמונה אשר זה המציאות אי אפשר שתתקיים ככתוב בתורה, והזמן גרמא להתחזק באמונה ולהכריזה כי בימים אלה הי' מלחמת עמלק ובזכות זה נזכה בקרוב לגילוי כבוד ה' במהרה אמן. היהודי החפץ בחיים של אמונה ויהדות, בהיותו עומד בדור עקבתא דמשיחא מוקף בנסיונות החמורות מבית ומחוץ, אי אפשר לו להתעלם מחובתו בעולמו, להתבונן בחומרת נסיונות הדור, ולעמוד בקשרי מלחמה גלויה נגד המושכים לצד הטומאה, ולהיות מוכן לעמוד בדד ונבזה מכל ההמון ורוח הזמן, בעבור יהדותו ואמונתו הנבחר לו יותר מחייו. ואף כאשר מזמן לזמן בעת נסיונות המתחדשים, נראה קצת שיש כבר איזה ציבור מרגישים ומבינים והרדיפות מצד השונאים נחלשים ומתמעטים כבר, אין להאדם להרגיל עצמו בזאת ולחשוב שכבר הוקלו נסיונות חייו, ויוכל לקוות לחיי שלוה בלא טורח ויגיעה. כי אם האדם אינו רגיל להיות מוכן ומזומן בכל עת להשאר בדד ונבזה ונרדף מכל ההמון, לא יוכל לסבול בהגיע הנסיון הקשה, וירצה להסתיר יהדותו בשעת הנסיון, שלא לעורר עליו מדנים וצרות, ועי"ז כל יסוד יהדותו וחיותו הוא אחד בפה ואחד בלב, כי ירצה להיות קצת מעורב בתוך הציבור. על כן גם בעת שרואים קצת ציבור מרגישים ומבינים, צריך לקבוע בעצמו יסוד איתן וברור, שהיהודי אינו אלא הכופר בע"ז, וזאת אשר ה' אלקיך שואל מעמך, בראש ובראשונה להיות יהודי, ולזאת אין צריך ציבור והמון ובעלי שם ופרסום וכו', אבל לזאת צריך יהדות פשוטה שיסודו איתן ומוצק באור האמונה המאיר בחשכת לילות הגלות הנורא. ועל כן אין להסתפק בזאת שהאדם שייך לאיזה קהילה ישרה ששומרים אמונים ליהדות ואמונה ומתבדלים מלהתחבר אל טומאת הזמן (מלבד ענין חרבן הפארטיי שאכמ"ל, שיכול גם להתהפך מן הקצה אל הקצה) שעי"ז עדיין לא עמד בנסיון, כי בזאת שאינו מצטרף אל רוח הזמן מחמת שקהלתו נוהגת אחרת, אינו מקיים את חובתו בעולמו כיהודי לכפור בע"ז, שזאת היסוד ל'כל מצותיך אמונה'. גם חובת היהודי החפץ בחיים, לברוח כמטחוי קשת מכל סכנה לחיי האמונה, הלא המה כתבי העת למיניהם ולצורותיהם שכולן שוין לרעה להכניס זמורות זרות ונכריות לתוך הלבבות, ולעקור ולשרש כל לחלוחית מהרגשת יהדות ואמונה. נסיון עת אין להסתפק בהכפירה בע"ז, ולהקל ראש ח"ו בהבטה באקראי בראשי גליונותיהם, מחמת תאות ה'נייגעריקייט', כי ארסם סם המות לנשמת אמונת יהדות הצרופה, וכל הנוגע בהם ומטמא מוחו בהבטתו, לא ינקה מטומאת הדעות כוזבות. רבים חושבים זאת למעלה וחשיבות, אבל לא ידעו ולא יבינו כי זאת היסוד והעיקר, כי בנפשות אמונתם המה חובלים ע"י שמפקירים עיניהם ולבם שלא יהיו ברשותם ברשות היחיד מלכו של עולם. נשמת היהודי קדושה מאוד חלק אלקי ממעל, וכאשר משביעים רעבה וצמאונה, במזון הקדושה, מכניסים חיות וחמימות בנשמת האמונה להיות ע ר ומרגיש בכל דבר שבקדושה. לא כן כאשר המזון אינו יהדות וקדושה, וחפצים ומבקשים עניני חיצוניות ושטות ופרסום, וכ"ש כאשר שואבים מרוח הזמן השייך לשליטת השטן, בהכרח שנאבדה הרגשת החיים ובאורך הזמן מרגישים קרירות נוראה בכל דבר שבקדושה. חובת כל בעלי השפעה לזעוק מרה בכל עת ועידן נוכח חרבן האמונה והשפעת הכתבי העת למיניהם, אולי ישמעו ויבינו וירגישו החפצים בחיי אמונה, את כל תוקף גודל החרבן והצרה בהבטה בכתבי הטומאה. גם הללו האומרים את טענת השטן איכה יעבדו הגוים את אלהיהם ואעשה כן גם אני, ליסד כתב עת דומה לשאר כתבי השופכין בצורתו ובחיצוניותו, בנוסח התבדלות בזה"ז, שפירושו לילך עם רוח הזמן ולהיות חלק בלתי נפרד מכל ירידת הדור, וכל ההתבדלות היא בנוסח הזה של מנהג הפארטיי שהוא הפוסק והמכריע בדור הזה, ומלא בסתירות ושקרים גלוים, ואם עדיין נשאר כמה יהודים שיהדותם אינה שואבת מהליכות הפארטיי, נפסק דינם להתבדלות חמורה באמת, כי המה מחריבים ומתנגדים לכל הליכות דרך השקר, ואולי ישפיעו קצת על מבקשי אמת. אשרי היהודים שתוה"ק ואמונה נר לרגלם, לברוח כמטחוי קשת מכל השפעה זרה ונכריה, להיות חלק ה' עמו וצאן מרעיתו, ומפקירים חייהם להיות מן הנרדפים, ובלבד להיות מן השרידים אשר ה' קורא, ובכל זאת אנו לי-ה ועינינו לי-ה. ו סיון תשע"א

7 מי יחמול עליך בית שמש ידועים דברי ה"בית הלוי" על הפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו', בענין צורות ואופן הנסיונות לעם ישראל במשך הדורות בגלותו של עשו. וזלה"ק: יש להבין כי לא היה לו רק אח אחד ולמה הוצרך לומר מיד עשו, ובאמרו מיד אחי כבר מבואר בקשתו וכו', ויש לפרש הכוונה דיעקב בהיוודעו דעשו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים, או דעשו ילחם עמו וירצה להרגו או דיתרצה עמו וישוב מאפו וישב עמו בשלווה ויחיו כשני אחים, ומשני האופנים הללו נתירא יעקב דגם טובתו ואהבתו של עשו רעה היתה אצל יעקב, ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב ויירא יעקב מאד וייצר לו, דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו, וזהו שביקש על הני שני אופנים, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו, וביקש שיצילו משני ידים הללו ונתקבלה תפילתו וכו'. והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב, דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם, וד' ברחמיו לא יעזבם, ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלווה עם יעקב, וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ד' וידיחם מאמונתם, וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה, והכוונה של המדרש מבואר שהוא, שלבסוף גם הם יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש, וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעולם הבא, רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעולם הזה להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא ישקדו רק על התורה, וז"ל תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד: טול אתה העולם הזה והעולם הבא חצי ואני אטול עולם הזה ועולם הבא חצי, והכוונה שלא תהי' אתה עוסק רק בתורה ומצוות רק תמעיט עבודתך ותניח ידך מאיזה מהמצוות הגורמים פירוד בין שנינו וכו', וזה הגלות השני שיהי' בסוף הגלויות הוא נקרא בפה רך, ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון, וע"כ הקדימו בתפילתו ואמר הצילני נא מיד אחי ואח"כ אמר מיד עשו, יען כי הראשון אין בו רק שעבוד גופני אבל השני הוא שעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, דהרי כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר במצוות ונמצא מאבד נפשו ומי שלא יחפוץ בהטובה ההיא ולא ירצה להתקרב ישאר במצב דוחקו כאשר מקודם ונמצא משתעבדים בשניהם, וזה הענין יהי' נמשך עד ביאת המשיח בב"א, עכלה"ק של הבית הלוי. כאשר נתבונן על מצב נסיונות הדור באחרית הימים והנהגת גלות האחרון המר והנמהר תחת שלטון הערב רב מינים ואפיקורסים מזרע ישראל ש"ט, רואים שהוא באותו מהלך של ב' גלויות אלו מיד עשו ומיד אחי, שבשלשים שנים הראשונות להנהגת מלכות מרידתם בהשי"ת הי' בכח הזרוע ביד חזקה כאופן של מיד עשו, רדפו את הדת ביד רמה בשנאה גלויה והכריזו כוונתם בגלוי בפרהסיא בלא שום הסתרה לעקור כל שם וזכר מתורת ואמונת השי"ת, בכל הכוחות במכות ויסורים ועינוים מאסרים לזמנים ארוכים, וכמו שמסופר על הגה"צ רבי שמואל הומינער זצ"ל שפעם בלכתו ברחוב עם ילד קטן ופאות על לחיו, מצאו א' מראשי הכופרים ואחזו בפאותיו באמרו לו כי עוד כמה שנים כבר לא יהי' בכל ארה"ק ילד עם פאות וישאר רק נחלת הזקנים עפ"ל. והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו לא עזב אותנו ולא נתקיים רצונם, ואז הפכו את עורם ואת דרכם והקימו להם מנהיגים חדשים כמותם, והתחילו להסתיר קצת את מטרתם מלאמרו במישרין אלא רק בעקיפין, והפכו את מהלכם לגלות היותר קשה שהוא מיד אחי, הקלו את כח זרועם והתחילו להעניק כספים באופן מופרז ביותר בלא שום תנאים, החלו להתחנף לציבור החרדי בצורת דת, הזכירו בדרשותיהם ברוך ה' וכדו', התחילו ליתן לחרדים המתחברים להם מקום חשוב בהנהגת שלטונם ככניסה לקואליצי' שרים וכדו', ומאז הצליחו בדרכם פי כמה לאין שיעור, וכמו שרואים לעינינו ציבור של אלפים ורבבות אפי' ששומרים תו"מ נפלו ברשת טומאתם ע"י שהלכו אז אחר חלקלקות לשונם ומעשיהם, עד שנהפכו לציונים חמים במישרין או בעקיפין בתעמולתם, אינם בושים להתגאות תחת השתי וערב הציוני, כל רגשותיהם והשקפותיהם הם למען הצבא הציוני הטמא וההעברה על הג' שבועות, וכהיום כבר התחילו להשתתף בה בפועל, וכמו כן בהכנסת הליב"ה "הכשרה מקצועית" (שכל מטרתו למשוך את ציבור החרדי לתוך רוח הציונות) ועוד, ואפי' ציבור היהדות החרדית המתבדלת נתרפה במדה גדולה מאד מעמדתם וחזקתם שעמדו קודם לכן בעת שהתנהגו בהנהגה של מיד עשו. וכסדר ב' אופני וצורת נסיונות הגלות הנ"ל התנהג השטן ג"כ בשנים אלו בעיר בית שמש, אשר תלי"ת לחמו בה במידה מרובה נגד הקליפה הציונית, הן ע"י מחאות בעצם קיומה ובפרט במעשיהם, הן ע"י הכרזות איני מכיר ובשריפת דגל השתי וערב הציוני בפרהסיא וכדו', הן נגד חילולי וחיטוטי שכבי וניוול המת הנעשים ע"י הציונים, והן למען צניעות וקדושת המחנה וכדו', והציונים כדרכם מאז ומתמיד רדפו במכות ועינויים ומאסרים את ציבור היראים, וכן בכל עניני הגשמיות לחצו ודחקו את היהדות החרדית עד למאוד, בצרכים הגשמיים הפרטיים ובפרט בצרכי הציבור לבתי החינוך ולכלל הקהילות בכל המובנים, והיו בעינוי ודוחק במדה גדולה. ואחר כמה שנים של התנהגות כזאת של מיד עשו, הפך השטן דרכו וצורתו והוא נסיון הגלות של מיד אחי, אך הפעם הגדיל השטן חניפותו וצורת אהבתו וידידותו מה שלא היה עד היום ע"י העמדת רש"ע המתחזה לחרדי רך וטוב (טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים), ולהשלמת מעשיו ומטרתו סימא השטן את עיני הציבור ע"י קושי והדחק של העבר וחלומות טובים ומדומים לצאת מכל העבר לעתיד טוב של מנוחה ושלוה, ולקח לו למטרתו ולהכשרת בנינו אף מבניה של היהדות החרדית ליועציו וחנפיו סביבו וכדו', למרוח את הגלגלים לצורך דחיפה זאת, והכל תחת מסווה וחשבון של קדושה וצניעות וריבוי התורה והצלת הקהילות ובתי החינוך, (דהיינו במילים נרדפות הדחה מדרכי אבות ואמונה הטהורה המסורה מדור דור לחורבן ומסירה תחת חרב המינות הציוני בצורה של ריבוי קיום תורה ומצוות). ומאז מעט מעט התחילו כל החומות והגדרים שהיו בין היהדות החרדית לכפירה הציונית להתמוטט ולהשבר מב' הצדדים, מצד אחד רש"ע חנף זה וחנפיו מכשירים את הקרקע בכל הדרכים והאופנים שיהנו ושיקבלו ממנו, ומוכן לוותר משלו שלא יקרא על שמו ועל שם העירייה שהם נתנוהו עכ"פ בצורה החיצונית, ובהיהדות החרדית מצד שני נפרצו הרבה מן הגדרים עקב קבלות כל מיני הנאות וטובות, כמה מנהיגים תחת השם מתבדלים יושבים אתו על שולחן אחד, וכן מתכבד הרבה בשמחות הרבנים ומנהיגים הנקראים מתבדלים ובכמה מהם גם הוזמן מלכתחילה, ולהבדיל משתתפים בשמחותיו וכדו', והכל מתוך ידידות. השנאה שהיתה נגד העירייה הציונית ואגפיה וגרוריה מתמעטת, ומצד שני מתחזקת קורבה וידידות להם, חומת ההתבדלות נפרצת ומתמוטטת וכן המלחמה נגד הציונות בכלל ובפרט הולכת ומתמעטת, ההרגשים מתקררים ומתרופפים והלבבות מתקרבים יותר ויותר, ושאני מינות דמשכא. רש"ע חנף זה מצד אחד הולך ומתפרסם בגלוי תחת דגל השתי וערב הציוני ומתפרסם בחיזוקיו לכל השמד הציוני, ואינו בוש במעשיו ואינו ישן, אתה ישן והוא ער לך, כל הזוהמה והטומאה הנעשים ע"י העירייה הציונית, שלא נתפרסמו עד עתה בתוככי השכונות החרדיות מוצאים עתה את מקומם כי הלא צורה חרדית להם הוא בחניפותו לאגד ולשזר את הציבור החרדי עם העירייה הציונית ע"י פתיחת ישיבות ערב לצעירים וישיבות בין הזמנים, ובכל הזדמנות שנמצא מפרסם כל כינוסיו וחגיגותיו שעושה סיון תשע"א ז

8 למען למשוך את צעירי הצאן, לא רק לציבור המתחברים לרשעים אלא לתוך תוככי ציבור היהדות החרדית, ואט אט התחילו מן היהדות החרדית להצטרף אנה ואנה, ואם זה עדיין רק מן הנחשלים אבל הדבר מתגלגל והולך ומחמיר ורח"ל התוצאות מכל הנ"ל ממש שמד וכליון ה"י, ומצב זה מכוון ממש לדברי הבית הלוי הנ"ל שעשו אמר נסעה ונלכה לנגדך, דהיינו שכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה. ובמצב כזה פשוט שמוטל עלינו להלחם בחירוף נפש נגד ההתקרבות ופריצת חומות ההתבדלות, ואם נחריש בעת הזאת מה נאמר ליום הדין ומה נענה ליום התוכחה בראותנו כל אלה והחרשנו, ומה נאמר ומה נדבר על הדור הבא בראותם כל אלה ללא שום ערעור, מה יעשו הם כשיגדלו שהם כבר לא ראו שום התנגדות לכל העירייה הציונית וגרוריה, האם שייך חורבן החינוך יותר מזה. מחובתנו עתה לחזק ולהתחזק לחזור ולשנן את יסודות האמונה ללמוד מתוך דברי קדשם של מאורי הדור לוחמי מלחמות ד', ובפרט ספרי רשכבה"ג הגה"ק מסאטמאר זי"ע שכתבם למען ידע הדור האחרון דרך התורה והאמונה האמיתית, ולמען חזק את בני ישראל באחרית הימים מנסיון האחרון היא טומאת הציונית ונסיונות עקבתא דמשיחא, ובאמת החוב ללמוד בענינים אלו ק"ו הוא משאר ספרי מוסר, שהרי אפי' אחרי הלימוד בספרי מוסר כמה חיזוק ועבודה צריך למען יוכל עמוד ויהי' לו התועלת הנכונה, כ"ש בנסיונות קשים וחזקים אלו בדור שפל הזה שצריך הרבה יותר דברי חיזוק אפי' אחר שלומדים ענינים אלו, ופשוט הוא שאם היו הכל לומדים את דברי אבוה"ק ורבותינו באותה מדה או אפי' פחות ממה שלומדים ומשננים שאר ספרי מוסר לא היו מגיעים למצבנו בו הגענו עתה. וחובה כפולה מוטלת עלינו לחנך ולשנן לבנינו ובנותינו דברי האמונה, ומצד השני גודל טומאת הציונות ושאר נסיונות דורנו למען ידעו להתרחק מהם, ודבר פשוט הוא שאם לא ילמדו ולא ידעו בצעירותם ענינים אלו ולא יהיו חזקים באמונתם קודם שיגיעו לכלל הנסיונות מהיכן יהי' להם הכוחות לעמוד אח"כ בנסיונות, אם הגדולים שלמדו כבר צריכים רחמי שמים מרובים כדי שיוכלו לעמוד בנסיונות הקשים והמרים, כ"ש למי שלא ידע ולא למד מנין יקחנו כשיגדל, ואם אנו נקיים את חובותינו ונחזור ונשובה לדרך והמסילה שקבלנו מרבותינו הקדושים באמת בלא שום התחכמות ונעשה את החלק של שובה אלי יזכנו הקב"ה וימלא חלק ואשובה אליכם. ונסיים בתפילה לפני אדון כל שיסיר את מלכות המינות מעלינו ויגאלנו במהרה בביאת משיח צדקנו בב"א. מה פשר התרדמה??? זה בערך כשנה ומחצה שהרשעים הציונים עוקרים באכזריות קברי ישראל - בית קברות אחר בית קברות, בשיטה ובכוונה ברורה תוך דרכי פעולה להשריש בקרב הציבור זלזול בבתי הקברות שעי ז יוכלו לעשות בהם כרצונם, ורומסים וטוחנים את העצמות המושלכים כדומן על פני השדה, בבזיון נורא, (אשר עקירת בתי הקברות ממיטה סכנת כליון על כל הישוב כולו רח ל - כידוע). מרן הגר ח מבריסק זצוק ל הסביר שמטרת הציונים לא היתה להקים מדינה, וכדי לבא למטרתם העבירו רבבות רבבות יהודים לשמד, אלא ההיפך הוא הנכון, כי מטרת הציונים היתה להעביר את כלל ישראל לשמד וכליון, וכדי שיצליחו לכבוש את כל העם תחת ממשלתם ומרותם, הקימו את משרפות ההשמדה - המדינה הציונית, כחלק מעבודתם לעקור כל זכר מתורה ואמונה, ולעבור על עבירות חמורות במזיד ובשאט נפש, להשריש בבני ישראל כאילו ח ו אין מנהיג לבירה ואין תורה בישראל רח ל, ולדאבוננו עינינו רואות את השמד המתחולל ומתבצע יום יום ע י המדינה הארורה. אחד מיסודי כפירתם היא הכפירה בשכר ועונש בהשארת הנפש ובתחיית המתים, ולצורך עקירת האמונה עוקרים בזדון קברי ישראל הפזורים לרוב בתוככי גבולות השתלטותם, בו בזמן אשר בבתי הקברות היהודיים המצויים לרוב בכל קצוות תבל אשר פעמים רבות הם בתוך העיר ויש לאומות העולם הפסד גדול מזה, ואע פ שהם מפריעים למסחר השוטף, בכל זאת אינם חופרים אותם בדר כ, ואף שומרים על כבודם כאשר מסבירים להם את חומרת הדבר של עקירת בתי הקברות, אבל אותם רשעים אשר קוראים לעצמם בשם ישראל בזיוף הם המה חופרי הקברים. כי ציונים רשעים אלו רוצים לעקור את האמונה, וחפירת הקברים היא רק מקום שמצאו להתגדר בו - להכחיש את האמונה בהשארת הנפש ובתחיית המתים, ולכך ממשיכים לחפור בזדון בבתי הקברות, תוך ריסוק ושיבור עצמות החיים והמתים, כי רוצים הם לבא למטרתם מתחילה, להכחיש את האמונה בהשארת הנפש ובתחיית המתים, ולהתכחש שיש מנהיג לבירה, ה י. ובזמן האחרון התחילו הציונים להרגיש כי הקרקע בוערת מתחת לרגליהם, ומפלתם וקיצם קרב ובא, וכבר אין מכירים עמי תבל בזכות שלטונם וקיומם (וכבר הכריזו על הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית בירושלם), ולכך מזדרזים המה במלאכת ההשמדה, לגמור את חפצם ומשאת נפשם, וכדרך הטומאה והסט א שלפני ביטולה הגמור משתוללת היא בצורה איומה ונוראה, ו אין גבור כמתייאש, וכמו בשריפה אשר בוערת בעוז בעת ששופכים עליה מים לכבותה, וזה הטעם שמתגברים הנסיונות כ כ בדור הזה של עקבתא דמשיחא, עד שאמרו כמה מהאמוראים (סנהדרין צ ח) ייתי ולא איחמיניה, לכך מנסים הם בכל כחם להכשיל ולהחטיא, וגם הטומאה הציונית הכלולה ח סיון תשע"א מכל טומאות שבעולם, מגבירה את טומאתה ורשעותה באופן מבהיל, וכבר הספיקו בזמן קצר זה לעקור יותר מעשרה בתי קברות בזה אחר זה, וברצונם להמשיך ולעקור את כל בתי הקברות שבארה ק היל ת. אך הציבור הירא והחרד לדבר ה, הכואב על כבוד שמים המחולל בידי הציונים, ועל עקירת בתי הקברות, יצאו למקומות החילול להגן בגופם על הקברים הנחפרים ועל העצמות המושלכות כדומן על פני השדה, בשרב ובקור ביום ובלילה בחורף ובקיץ, לא כוחות משטרה ולא ארכיאולוגים עצרו בעד הכואבים את חילול הקברים לבא ולמחות, ואף שהאכזריים הציונים - כדרכם - לא שתקו נוכח זעקת הכאב הצורמת לאזנם, והכו ופצעו ללא רחם ברצחנות נוראה, באופנים שבנס לא היו קרבנות בנפש, ואף השליכו מאות מהמוחים (אף אלה שנפצעו באופן קשה - ללא נתינת שום טיפול רפואי), בבתי הכלא לימים ארוכים, רשעות ואכזריות אשר לא נשמע כמוה אף אצל הגרועים שבאומות!!! גם בירושלם עיה ק ושאר עיירות בא י סערו הרוחות נוכח חפירות הקברים והפשעים המזעזעים, והמוני בני היהדות החרדית במקומות מושבותיהם יצאו לרחובה של עיר למחות ולזעוק, ולהשמיע קול מחאה - דבר ה ברמה, כי לא מכות ולא ייסורים, לא בתי הכלא ולא מעצרים, יניאו אותנו מללכת למחות על כבוד ה, המושפל עד לעפר ע י מחללי הקברים המזייפים עליהם שם ישראל, וגילו נחרצות כי פשעים אלו אינם עוברים לסדר יומם בשתיקה ובשאננות, ותזדעזע תבל ומלואה נוכח מלאכת השוד והחמס. ומה מזעזע הדבר, כשבבית המינות יושבים להם כמה נציגים חרדים - שומרי תורה ומצוות (???), על סיר הבשר, וחפירות הקברים אין מפריע להם כלל, והדבר אינו נוגע אליהם כלל, (העיקר הכסף זורם כרגיל והמשכורת נכנסת לבנק במועדה...), והגדיל עשות אחד מהחכי ם (הטמא מ. גפני, נציג דגל התורה) להקדים ולהודיע כי אין לממשלה לפחד מהנציגים ה חרדים כי כבר מרגלא בפומיה מרבותיו (שאילו אכן כדבריו שאמרוהו הרי אסור לערער...) ש בשביל קברים לא יוצאים מהקואליציה עפ ל, הציבור לא שתקו על המסייעים לחילול, ויצאו וזעקו מרה מול בתיהם של החכי ם, הסירו טלפיכם מקברי ישראל הפסיקו לחפור קברים הורידו את הפאות והזקן וקול המחאה נשמע למרחוק, להסיר חילול ה הנורא כך נמשכה המערכה בעוז חדשים ארוכים. גם חז ל גילו לנו כי בעוון חיים מתים מתחטטין - ששמחים ביום אידם, וממילא האשמים הישירים הנותנים כח וסיוע לחילול הקברים, הם אנשי ה מפלגות השמחים עם אותה תפלצת מנאצת, הכופרת ומורדת בה ובתורתו, ולחרפתנו ובושתנו אם פעם היו השמחים ביום אידם אנשי ה מזרחי וה אגודה אשר מנסים להלביש את הכפירה בלבוש חרדי ואדוקים בע ז בלב ונפש, הרי שכיום נכללים בתוך ה שמחים ביום אידם גם אנשי ה עדה

9 החרדית הדוגלים כמתבדלים מהציונים, אך נותנים חותמת כשרות על דברים שמחזקים באופן מוצהר את המרידה הציונית שהוא חילול ה נורא! ובוודאי שגם דבר זה בכלל שמחים ביום אידם וגורם לעקירת הקברים והם הנושאים באחריות על חילולי הקברים, והסכנה שממיטה על הישוב. כל יהודי הירא וחרד לדבר ה הפסיק לקנות מחברת אלקטרה המחללת קברי אבותינו ביפו, אך מה רבתה התדהמה והזעזוע הנורא בקרב הציבור, כשאחד מבתי הדינים בב ב הידוע זה מכבר בפסקיו הנפסקים ע פ תשלום מוקדם, הוציא פסק דין שמותר לקנות מחברת אלקטרה מחללת הקברים, בטענה שאין להם שייכות כלל לחפירות הקברים (נוסח א ), ושכעת כבר אין להם כח ואפשרות לעצור את החפירות (נוסח ב ), ומשחקים בזה עם עצמות אבותינו אשר בהיתר זה חוץ ממה שנותנים לחברה זו גושפנקא והיתר לחפור קברים, גם פרצו דרך לכל מחללי הקברים בעתיד שכבר לא יפחדו שיחרימו אותם כי יהיה להם במשך הזמן את אותו ההיתר ה י, (ויפה כתבו אותו בי ד שחתימתם בטלה מעכשיו ולתמיד, כי באמת אין לחתימתם שום ערך ושווים לצור על פי צלוחית...) ובהמשך הזמן נשתכללו דרכי פורצים אלו והוציאו מהארכיון ועדה אשר בשעתו בעת חפירות הקברים ב פסגת זאב עזרו וסייעו את המחללים לחפור את קברי אבותינו, ומאז לא שמעו מהם עד עכשיו שהוציאו מודעות גדולות בשם ה ועד למניעת (למען) חילול קברים, וכתבו שם שבכמה מקומות שחופרים קברים החפירות נעשים תחת פיקוחם ובהשגחתם המלאה, וממילא אין צריך לצאת ולמחות שם, ועדה מגוכחת זו מעולם לא הוציאה איזה מודעה על שחופרים קברים ועל שצריך למנוע זאת כי זה אינו מ תוקף סמכותם הם אחראים רק להתיר חפירות ולהשמיץ את מי שמשתדל למנוע זאת. אך כדרכו של עולם אט אט נעשה חילול הקברים לדבר שבשגרה, הציבור התרגל לעובדא הקיימת שחופרים קברים, המחאות בירושלם ובשאר מקומות נחלשו וכמעט שהופסקו לגמרי, וחלק גדול מזה אחראים משמיצים שפלים אשר פעלו בכל הדרכים והאופנים לחבל במערכה קדושה זו גורו לכם מיום הדין! וגם אין להתעלם כי המחאות בירושלם נפסקו לא רק מחמת משך אורך זמן חפירות הקברים, אלא בפעולותיהם של פורצים ידועים מתוך המחנה, שפשע זה מצטרף לשאר פשיעותיהם בחומות הדת, בנוסף לאיסור הבדוי שבדו מלבם איסור האלימות, וממילא איבד הציבור את ההרגש, וגם הנוסעים למחות במקומות החילול נתמעטו, ובקושי נשמע איזה קול ענות חלושה, וכל העולם רואים איך ש יהודים חופרים קברים - דבר שהוא חילול ה נורא ואיום - ואין פוצה פה ומצפצף. וכך נוצר מצב שהיהדות החרדית כאילו שקעה בתרדמה עמוקה, ואף רבים מבין היראים אין מתפלץ לבם מכאב נוכח הרדיפה האכזרית על המתים ועל החיים, בודדים ממש עדיין שומעים את קול זעקת ישיני עפר - קדושים אשר בארץ המה - קדושי עליון מתקופות קדומות, הקבורים בבתי החיים בכל ארה ק, המושלכים מקבריהם, ועצמותיהם מפוזרים למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ה י, והסכנה הנשקפת מחילול הקברים היא נוראה ואיומה (ומי יוכל לומר זכיתי לבי בעת שטרגדיות נוראות פוקדות אותנו, שצרות אלו אין זה מחרון אף ה, על שאין מוחים כראוי), אוי נא לנו כי חטאנו על שעולם כמנהגו נוהג, כל אחד פונה לדרכו, זה לעסקיו וזה ללימודו, אפי במקום שאמרו בגמ מבטלין תלמוד תורה לכבוד המת - כ ש למנוע בזיון המת (כדברי מרן הגרי ז מבריסק זיע א), והקברים נשארים הפקר למרמס רגליהם של חיות הטרף הציונים, הממשיכים במלאכת החורבן וההרס רח ל. אם לא נבין מהיכן באה אטימות הלב הזאת, הרי שלא נוכל להביא לה מזור, ואף שודאי הזמן המתמשך עושה את שלו, וכוחות המוחים מותשים, מה גם שההרגל בחילולי הקברים מקרר ומצנן את האמבטי הרותחת, מכל מקום אין זה בלבד הסיבה היחידה בדבר. אלא יש מקום לעורר על עוד נקודה מכריעה בכל מהלך המלחמה ועקירת הדת בכלל כי יש כאלו הנגשים למחאות על כבוד שמים באופן שגוי, דהיינו, כי טבע האדם שכשעושה איזה פעולה או עבודה, הוא רוצה לראות מיד מה הועיל בעשייתו, ובהשקפה זו נגשים הרבה אנשים אף לענין המחאות על כבוד שמים, ובאים למחות על אופן ותנאי זה שיראו מיד שפעלו והצליחו, ובאותה ההשקפה הולכים למחות על חילולי הקברים, שרוצים לראות איך שמחאתם מפסקת את חילול הקברים, וממילא כשמחו פעם ופעמיים, ולמראה עין חיצונית לא הועילו במחאתם, חילולי הקברים עדיין לא הופסקו, החפירות נמשכות באותו טירוף, והציונים עוברים מבית קברות אחד למשנהו ועוקרים אותם באכזריות, שוקעים ביאוש - המסוכן מכל, ומפסיקים לעשות אף דברים קלים שכל אחד ביכולתו להוציא לפועל (דוגמת תפילות שיופסקו חילולי הקברים, ומחאות ברחובה של עיר), והשקפה זו היא טעות חמורה ועצת היצר, כי חובת המחאה אינה נמדדת בתוצאות היוצאות ממנה, אלא היא חובה ככל שאר מצוות המוטלים על כל אחד, ואין לזה שייכות כלל אם זה יועיל או לא. כי עצם המחאה מראה שעוד רד ישראל עם א-ל, ויש עדיין יהודים הכואבים על חילול ה בריש גלי ע י הציונים המכריזים כפירה ומרידה בה ובתורתו רח ל, ומסירה את החרון אף הבא בעטיי מעשים אלו, וזה ודאי כי תתמלא סאתם של הציונים, ולא יוכלו לחפור עוד אף קבר אחד, ויעברו מן העולם כרוח חולפת, והמחאות על כבוד שמים הם המתישים את כח הסט א, וגורמים שתתמלא סאתם, ואז תתבטל המדינה לגמרי במהרה, ויופסקו חילולי הקברים (ועל עצם הטענה שהמחאות אינם מועילים, מי יודע כמה עוד פורצים ומחריבים רוצים לחפור קברים, ורק בזכות המחאות אומרים מה לנו ולצרה הזאת, ונמנעים מלחפור והכל בזכות המוחים). ולכן החוב מוטל על כל יהודי להתחזק ולעשות את כל אשר ביכולתו, בתפילה, ובמלחמה, - במקום החילול ובשאר מקומות - למנוע את חילולי הקברים, ואין שום הבדל וחילוק בין היום הראשון ליום האלף ולהיפך כל שעה שעוברת ועדיין חופרים קברים, מחייבת אותנו לצאת ולמחות הרבה יותר מהשעה הקודמת כי החילול ה ובזיון המתים מתגבר יותר ויותר כל רגע ורגע והמחאה בעצמה היא התועלת והיא המוטלת עלינו. וכשאנו נעשה את המוטל עלינו, הקב ה יעמוד לעזרנו ויופסקו חילולי הקברים במהרה, ותבטל הכפירה הציונית מן העולם ויקוימו דברי הכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הנה עיני ה בממלכה החטאה והשמדתי אותה מעל פני האדמה ויבא משיח צדקנו בב א. הרה"ג ר' זעליג דוב טרבילו שליט"א דרשת זכרון וסיום הש"ס לזכרו של הגאון רבי משה הירש זצ"ל - במלאת השנה - י"ח אייר ל"ג בעומר תשע"א בביהמ"ד 'אהל שרה' מא"ש בכינוס איתא בגמ' (שבת דף נה ע"א) א"ל ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, א"ל לא מקבלי מינאי, א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר, דא"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה, אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, אמר לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב וכו', ובאמת נתהפכה מידת הרחמים לדין מפני שלא מיחו. ולכאורה זה דבר שקשה להבין, מצד אחד אנו רואים שהיו תועבות גדולות שנעשו בתוככי ירושלם והי' קטרוג גדול, ומצד שני עמדו אנשים שהיו צדיקים גמורים והיו גם נאנחים ונאנקים והם לא הלכו בדרך הרע וזה גם כאב להם, והטענה של מה נשתנו אלו מאלו לכאורה לא מובנת כי ההבדל ביניהם הוא כהבדל היום מן הלילה, ואם כל הטענה עליהם היא מדוע לא מיחו, א"כ הטענה עליהם היא רק על העדר המחאה ואיך נעשים עי"ז רשעים גמורים, ועוד שאלה קשה שהרי אדם אע"פ שרצה לעשות דבר רע מ"מ מחשבה רעה אין מצטרפת למעשה, וכן להיפך שמחשבה טובה מצטרפת למעשה, ולכאורה א"כ אין טענה עליהם כי לאמיתו של דבר נתברר שלא הי' חיוב מחאה כי הרי אם היו יודעים שלא יקבלו לא צריכים למחות, והרי ג"כ הקב"ה יודע שלא יעזור המחאה ולכל היותר יש כאן מחשבה רעה, סיון תשע"א ט

10 ואמאי נענשו על זה. רואים בגמ' שמתי שמגיע זמן שנקבעת הנהגה בפרהסיא של תועבות שנעשו בתוכה, אפילו אם בעצמו לא נחשב עמהם והוא יכול גם להיות צדיק גמור - ואפילו הנאנחים ונאנקים על כל התועבות, אבל בעת שמוכרז מרידה גלויה וכפירה בהקב"ה כע"ז שהיתה שם ואין מחאה ע"ז, הפשט הוא שזה נחשב כמעט הודאה לזה, ואז יכולה מידת הדין לשאול מה נשתנו אלו מאלו, והשאלה היא לא על כל אחד ואחד בפרטיות במעשיו אם הוא צדיק או רשע, אלא מה עשו אלו כדי שישתנה המצב, ובאמת אם היה גלוי וידוע לנו שאם היו מוחים לא היו שומעים את קול המחאה אז לא היה חיוב מחאה שלא הי' התביעה עליהם כ"כ חזק, אבל בעת שחיים בדור שהכריזו אין לנו חלק באלקי ישראל רח"ל מה עשיתם לזה, לעצמך היית צדיק והקפדת על שמירת התורה ולימודה, אבל מה עשית לכבוד הקב"ה כנגד המרידה הנוראה הנעשית, והפשט הוא שבזמן כפירה כזה ואין מוחים ע"ז, והוא חושב רק לעצמו ולא מתקוטט באחרים, אף שבתוככי לבו הוא מהנאנחים והנאנקים אבל מהכפירה שנעשית בחוץ זה לא נוגע אליו, כמו שאמרו המסכילים ש"ט "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", וא"כ כל עוד שלא מוחים ולא מבורר שנשתנו אלו מאלו הרי נחשבים שבאמת לא נשתנו אלו מאלו, וזה הוא הדיבור היחיד אשר יצא מפי הקב"ה לטובה וחזר בו לרעה. בזמנינו נעמדו על ה' ועל משיחו הנהגת כפירה גלויה בה' ובתורתו, דוקא בשם היהודים ובדוקא בארץ ישראל, והכל בכדי להכריז שליהודים אין קשר לדורות הקדומים, לשמירת התורה והאמונה הטהורה, אמת הם יתנו לכל אחד לשמור שבת, יתנו לו ללמוד גם 24 שעות ביום, וגם יתנו לו כמה פרוטות שיוכל ללמוד ויעזרו לו ויחזיקו אותו, אבל כל זה בביתו פנימה, אבל בהנהגה הכללית היא הכרזת כפירה בתורה, אפשר לשמור שבת אפשר ללמוד תורה, אבל מה נשתנו אלו מאלו, אחד יכול לשמור שבת והשני לא, כל אחד כפי רצונו, שזהו אפיקורסות גדולה והכרזת מרידה בה' יתברך ובתורתו, לדוגמא, יש אנשים שבפסח אוכלים מצות יד ויש שאוכלים מצות מכונה, ששניהם יכולים להתפלל באותו בית כנסת ולדבר יחדיו, אבל אין מתנגדים אחד לשני, הכפירה הנוראה שנעשית היום שעשו מהתורה כאילו מנהגים אחד נוהג לשמור שבת וא' נוהג לא לשמור שבת רח"ל, יכול ראש הכופרים לבא אצל פוסק הדור לביקור חג ואין מתקוטטים, זה נוהג לשמור התורה וזה לא, אבל יכולים להיות יחדיו לעם אחד, עושים מהתוה"ק כמו איזה מנהג ה"י, ובכזה דור יש תביעה גדולה של מה נשתנו אלו מאלו. אנו עומדים היום ביום היארצייט, אע"פ שזה לא זמן להספד אבל חשוב מאד להסביר הענין. איתא בגמ' (שבת דף קנג ע"א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו, איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא, לא קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה ולא אחים, אמר ליה י סיון תשע"א אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, וברש"י מביא הטעם משום דמוכח להו במילי דשמיא, וממשיך אביי ושואל מאן אחים הספידא, אמר ליה מיסתיא את ורבה בר רב חנן. וזה מה שאמר רבה שהאנשים האלו שכעסו עליו מפני שהוכיח אותם במילי דשמיא אותם לא צריך שיבואו בהספד רק אביי ורבה בר בר חנה, ובזה רואים דבר מופלא בר' משה הירש זצ"ל דבר נדיר שאין רואים אותו, אדם שכל הציבור שנאוהו, לא שלקח מאחד ממון וכד' או שהי' לו שליטה במוסדות ולא חילק החלוקה כיאות, לא זה, לא הי' לו מריבה פרטית עם אנשים, אבל הי' פה ענין אחר של השנאה, וצריך להמחיש את הענין, שג"כ אצלנו לצערנו שיוצאים ברחוב במחאה ומניפים את דגל הפלסטינים זה מרגיז אנשים, משא"כ אם היו יוצאים עם דגל אמריקאי או רוסי וכד' לא יכעיס את אף אחד, ומהיכן מגיע הרגש והכעס נגד זה, והתירוץ הוא שאנשים אלו מחזיקים בלבם פנימה שהשונאים שלנו הם הערביים, ובמילא אם הערביים הם השונאים שלנו אז הציונים הם המצילים עפ"ל. ואפי' אחד שלא לוקח ביטוח לאומי או שלא הולך לבחירות לכנסת המינים אבל חושב שהערביים הם שונאינו ורוצים להרגנו, ובמילא ג"כ חושב שהציונים המה המצילים, ולכן מכעיס אותו הענין הזה, ובאמת הציונים הצליחו להכניס את זה ברוב לבבות ישראל שהם הם המצילים, וע"כ אין שאלה למה יכעס וגם לא קשה מאום למה אינו מוחה כנגדם כי לדעתו המה מציליו, והתמיהה עליו היא אם הם מציליו למה לא הולך לעזור להם בהצלה, ובאמת מי שחושב שהציונים הם מצילים ומסוכן לגור פה בלי הציונים, א"כ למה נמצא פה כלל הרי העולם גדול ויכול לילך במקומות שאינם מסוכנים, ולמה צריך להישאר במקום סכנה אע"פ שחושב שיש לו מצילים. ובמילא רואים שאם מכעיס אותם מאד שהולכים לפייס את הערביים וכדומה, הרי נראה שאכן באמת מחזיקים הם שהציונים הם מציליהם והינם ציונים גמורים, לא שמענו כזה דבר מעולם שאדם נלב"ע לאחר אריכות ימים ושנים וכשהולכים אצל החברה קדישא אומרים "בשבילו אין לנו מקום", גם אם זה יהי' ראביי רעפארמער או כל שייגעץ אחר, לכולם יש להם מקום ולכל היותר חושבים כמה ממון יוכלו להוציא ממנו, רק למה כך הי' אצל ר' משה הירש זצ"ל, והתירוץ הוא מפני שהוא הי' כופר בעבודה זרה, הוא הנהיג בגאון את הכפירה בעבודה זרה בכח ובגבורה, כי בדרך כלל הסיבה שאדם אינו יוצא בגאון נגד הכפירה מפני שחושב על עצמו מה שיעשו לו ושירדפו אותו ומשפחתו וכו', כמו שאנו רואים בבית שמש שאפילו האנשים החזקים מפחדים למחות נגד פרצת לקיחת שטחים מהעירי', מפני שמפחדים על עצמם, וזה נסיון קשה מאוד לעמוד בו לסבול רדיפות ובזיונות וכו'. ובאמת ר' משה הירש זצ"ל הי' כבר כמה שנים בזקנותו שהי' חלש ולא יצא מביתו ולא נתפרסם כלל שמו כבר כמה שנים, ובדרך כלל אנשים שוכחים, אבל הוא נשאר לחיות - ובעת פטירתו ראו שאנשים קרעו את מודעות הלוי' וקללו וכד' וזה דבר שלא רואים כמעט, וזה זכות גדולה לאדם שעד העת שהוא נלב"ע עדיין נשאר באותו חוזק בדעה כמו שהי' בצעירותו, וכמעט איני זוכר דבר כזה חוץ מאצל חמיו הגאון ר' אהרן קאצינעלנבויגען זצ"ל, איני מדבר מהאנשים שחושבים שהציונים הם מצילי עם ישראל, רק גם במחננו רואים הרבה אנשים שהיו קנאים גדולים ואח"כ בתהפוכות החיים נתגלגלו וכו', ובדורנו שכ"כ מבולבל הדור ורואים אדם שנשאר בתוקף חזקתו ואמונתו עד פטירתו ממש זהו חידוש וזכות גדולה, ואם בדור כזה שואלים מה נשתנו אלו מאלו, על ר' משה הירש אי אפשר לשאול זאת כי הוא הי' נשתנו, והוא הצליח לפגום כ"כ חזק בכפירה עמוק בתוך הלבבות אשר כבר רק למשמע שמו נרגזים האנשים, וזוהי זכות הכי גדולה שיש לאדם, ובאמת זה לא הדבר היחיד שיש לאדם כי הרי יש תרי"ג מצוות ואכן הי' באמת ת"ח גדול וירא שמים אבל מקיום התורה לבדה עדיין לא נחשב להשתנו אלו מאלו כמו שטענה מידת הדין וקבל הקב"ה טענתה, רק מאלו שמוחים ובפרהסיא שכולם יודעים שהם מתנגדים לכפירה עליהם אין קשה מה נשתנו אלו מאלו. אנו חיים היום בדור שהאנשים חושבים שהעולם הוא הפקר ח"ו, הנה פה קיימת ישיבה גדולה יש אלפי בעלי תורה, וגם הרבה פעמים באים שרי הממשלה הציונית שיראו גם את הציבור הגדול שיושבים ולומדים תורה כאילו אין דין ואין דיין רח"ל, הגמ' אומרת בסנהדרין שממצרים יצאו ששים ריבוא, ששים ריבוא זה כמות גדולה של אנשים יותר מכמה שנוסעים היום למירון, וכמה מתוך אלו נכנסו לארץ ישראל ב' אנשים, כי הי' המעשה עם המרגלים שהתקוממו על דברי ה' ונענשו שבמדבר יתמו וכו' חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון, והגמ' אומרת וכן לימות המשיח שגם ככה יהי' שנים מששים ריבוא, איננו יודעים מה יהי' מדורנו ומה ישאר, אבל דבר אחד אנו יודעים שאלו שחושבים שהם ילכו עם כולם, לאן שכולם ילכו ילכו גם הם, אבל אלו שהולכים אחרת - קצת או הרבה - להם יש על מה לקוות בעז"ה, הגמ' אומרת שגם במצרים יצאו שנים מששים ריבוא. על כל פנים בדורנו מוטלת עלינו התביעה למחות, מי פצע מוחו בעבורי, מי מוחה על כבוד ה' המחולל, החוב עלינו לצאת ולמחות, וכמה שישליכו עלינו יותר בזיונות וחירופין כך אנו יודעים שעשינו את מלאכתנו נאמנה על הצד היותר טוב, ומי ששונא את המוחים ומבזה אותם הרי הוא שונא אותו בגלל ששונא את כבוד שמים רח"ל ולא בגלל דבר אחר ואחרת לא הי' שונאו, ואנו צריכים לדעת שצריך להתחזק בזה על אף הרדיפות והבזיונות, ובאמת צריכים להבין שרק שנים מששים ריבוא יכולים להגיע למדריגה הזאת, ומדובר מששים ריבוא שומרי תורה ולא מששים ריבוא שונאי ישראל. והקב"ה יעזרנו שזכותו תעמוד לנו שנזכה להיות ממקבלי פני השכינה, ושנהי' באמת נשתנו אלו מאלו, ושנוכל להכריז בקול מי לה' אלי, ונזכה בקרוב לביאת גואל צדק במהרה בימינו.

11 - קיום עם ישראל ההתבדלות עומדים אנו אחרי שלשת אלפים שלש מאות ועשרים ושתים שנים שנבחרנו להיות לעם ה' ועבדי ה' במעמד הר סיני מעמד קבלת התורה, שאז בחר בנו ה' להיות חבל נחלתו עם סגולה. ככל שאורכים הימים השאלה נעשית יותר ויותר קשה כיצד קיים עם קטן כזה, כי אתם המעט מכל העמים, כשהאימפריות והממלכות האדירות נפלו תחתם כרעו ולא יכלו קום, והתשובה ברורה, שכל אומה ולשון מתערבים באומות אחרות ונטמעים שם, משא"כ אנו שהתורה אסרה לנו את הקירוב אל הגויים, וזה היסוד של כלל ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הקב"ה הוציאנו ממצרים משתי סיבות שהא בהא תליא, האחת היא להיות לו לעם ע"י קבלת התורה בהר סיני, והשנית להוציאנו ממ"ט שערי טומאה ולהפרישנו ולהבדילנו מהמצריים שלא נטמע ביניהם, ובלי זאת לא היינו יכולים לקבל את התורה, ולכן התורה מזהירה אותנו הרבה פעמים להתבדל מהם אפי' בדברים קטנים וכדכתיב "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" שאפי' בדבר זה צריך להתבדל מהם כיון שממשיך את האדם אחריהם. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מדע ה"א) וז"ל: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים, עכ"ל. אם כן כתוב מפורש ברמב"ם שכיון שנמצאים במקום אנשי רשע וכדו' נמשכים אחריהם ולכן צריכים להתרחק מהם כרחוק מזרח ממערב. וכן כתב החינוך (מצוה רס"ב) וז"ל: ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות, והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות, נפשו בטוב תלין לעולם וזרעו יירש ארץ (תהלים כ"ה, י"ג). ועוד כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' ע"ז) וז"ל: אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער וכיו"ב, שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי וגו',. מכתבים והערות מקוראי הגליון. ונאמר ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהא הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ושאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, עכ"ל, וכן פירש"י על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצאר וחבריו, עכ"ל. והרי שכתוב בבירור שהסיבה שאנו חיים וקיימים בעולם הזה הוא בסיבת ההתבדלות. ומפני שסיבת הקיום של העם היהודי יותר מכל אומה ולשון, אע"פ שבדרך הטבע לא היה להם שום קיום אם היו מתערבים בגויים, היא ההתבדלות וההפרשה מהגויים, לכן אותם הכופרים שמטרתם לעקור את ישראל בהכרזתם ככל העמים בית ישראל, לא עוד ישראל רד עם א-ל, נהיה כגויים, לכן עובדים קשות לערב את כלל ישראל בין הגויים והעונש ע"ז הוא נורא ואיום, וכדכתיב (יחזקאל כ') לכן אמור לבני ישראל וגו' והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים לשרת את עץ ואבן וגו', חי אנכי נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אם אתם רוצים לעקור את ה"עם זו יצרתי לי" ממילא יהי' וחרה אפי והרגתי אתכם, ה"י. ולכן אם אנו רוצים לשמור על כלל ישראל גוי אחד בארץ אנו צריכים להתבדל מאומות העולם, ובפרט מהרשעים כי אסור להתחבר לרשעים אפי' לדבר מצוה, וכן כתב בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג') 'כי רבו דרכי מות הנמצאים אל המתחבר לרשע' וכמו שהביא מרן מסאטמאר זיע"א (הקדמת "ויואל משה" אות ט') מדברי רבינו בעל בני יששכר זי"ע וז"ל: כל מגמתי בדברי אלה להציל את הנפשות העגומות מאחינו בני ישראל ולהציל את הילדים אשר אין בהם כל מום, להרחיק נדוד מאהלי האנשים הרשעים האלה אשר פרקו עול משא דברי חז"ל מעל צוואריהם ודברו סרה גם על מצות ה' המפורשין בתורה שבכתב, גרועים הם מכת הקראים אשר כבר הרחיקו אותם בני ישראל מחבל נחלת ה' עד ששבו לאומה בפני עצמה כיתר הגוים. והנה האנשים הללו כל שכן דגריעי טפי המה מתערובות הערב רב מהעמלקים וכו', אחינו בני ישראל סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ולא יהיה לכם עמהם שום התחברות וכו', יעיי"ש שהאריך בדברות קודש מלהבות אש. וא"כ רואים אנו את חומר העוון של ההתחברות לרשעים ועוקרי הדת וקדושת עם ישראל, והחיוב להתרחק מהם כמטחוי קשת בפרט שזה הוא המשך הקיום של כלל ישראל עד ביאת גואל צדק בב"א. ויהי"ר שנזכה במהרה לקיום תפילתנו "וכל הרשעה כרגע תאבד כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". לכבוד מוציאי לאור גליון "" ה' עליהם יחיו, העוסקים בפרסום דברי האמונה בדור החשוך הזה, שלום וברכה. רציתי להעיר בדבר האנשים ההולכים בדרך לא טוב, וחושבים שאם בא מי שהוא יהיה גדול כמה שיהיה, ומתיר דברים שאסרו רבותינו זיע"א מדורות שעברו באיסור חמור שהדבר נהיה מותר. דבר זה הוא טעות חמורה ונוראה העוקרת ומקעקעת ביסודי היהדות, כי עלינו לידע בידיעה ברורה ללא שום צד ספק ופקפוק כל שהוא, שרבותינו מדורות שעברו חזו למרחוק, ואף דברים שעין האדם אינה מכרת בהם בראיה השטחית ראו בעיניהם הבדולחות, וראו את הקלקול הנורא שעומד לצאת מדברים אלו וכאלו. גדולי התורה והיראה אף מדור אחד לפנינו, היה קטנם עבה ממותנינו, וא"כ ק"ו בדברים שאסרו שרפי עליון מהרבה דורות שלפנינו, שאין לנו שום קצה השגה בגדלותם וביראת חטאם הקודמת לחכמתם, ואין כיום אף בדומה לדומה להם, שאין מי שיוכל לבא לערער ולחלק שזה מותר וזה אסור, יהיה מי שיהיה. כלפי מה הדברים אמורים, כאשר בעיר בית שמש באו כמה פורצים מחריבים מחבלי כרמים, להתיר לקחת שטחים מהעירי'ה, דבר שאסרו רבותינו מצוקי עולם באיסור נורא ואיום, וכתבו כי "אל יקל איש בדבר זה כי מרה תהיה אחריתו", ומתרצים זאת בתירוצים וסברות כרסיות שונים ומשונים, אשר באים מקרירות וזלזול וקלות ראש נוראה באיסור החמור של הנאה מרשעים ולקיחת שטחים מהעירי'ה, וכדי להתיר את השרץ הוציאו מבי"ד של "העדה החרדית" היתר מוזר, שהיות שזה שעת הדחק ועדיין חושבים לקנות לגמרי את השטח מהעירי'ה, מותר ח"ו לקחת שטח מהם, דבר שהוא פריצת הגדר אשר גדרו ראשונים כמלאכים, ו"פורץ גדר ישכנו נחש", ואף אם היה אמת בפיהם ש"אין ברירה" ואפשר לקנות השטח מהם במשך הזמן, אין שום בדל וסרך היתר להיכנס אף לזמן מועט כל זמן שלא קנו השטח מהם, והאומר להיפך הוא מזלזל ובועט באיסורי רבותינו. ומה כואב הלב כשאנשים מתוך המחנה מצטרפים לליצנות ולשחוק הזה, באמרם הרי בי"ד של העדה התירו ומי יבא להרהר אחריהם, אבל אין מבינים אנשים אלו כי ההיפך הוא הנכון, הזעקה עולה מאליה מי שמכם לשרים ושופטים על בנות ישראל, מי שמכם לאפוטרופוסים עליהם, השאלה נוקבת ויורדת עד עמקי עמקים, הרי גדולי עולם אסרו ומי יבא להרהר אחריהם, מי הוא אשר יכול לקחת על כתפיו את הקלקול שעומד לצמוח ולגדול מפריצת הגדרים, וכבר לימדונו חכמינו ז"ל "כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז". יעזור ה' ויערה רוח טהרה ממרום וילמדו תועים בינה. ב.ש.ב. סיון תשע"א יא

12 יעקב ישראל דעהאן רשימות ירושלמיות ברשימות אלו פרי עטו של הלוחם הדגול משכיל על דבר אמת מגינה של היהדות החרדית הקדוש רבי יעקב ישראל הלוי דעהאן ז"ל הי"ד, הוא מתאר ביד אמן את יופיה ותפארתה של ירושלם של מעלה בימים עברו, ואת הוד הקדושה החופף עליה בשבתות ובמועדים. ליום הרצחו עקה"ש ע"י הציונים כ"ט סיון תרפ"ד - תשע"א א אם השבת היא קודש בכל מקום, הרי היא בירושלם קודש קדשים. לירושלם באתי ביום החמישי, וביום הששי אחה"צ עברנו את הרובע היהודי. באותו זמן עוד הייתי זר בעירנו, היום אחרי שאני מונה כבר שבתות רבות בירושלם, אינני עוד זר. שבת בירושלם: כל החנויות של היהודים סגורות, אין פועל יהודי עובד, המספרות מלאות בערב שבת אחר חצות בעוד מועד, והנערים היושבים ברחובות היהודים לגהץ את הנעלים יש להם עבודה רבה. מתרגלים מהר להכיר את התושבים בשינויי מלבושיהם, הספרדים נושאים צעיפים שחורים, מהם חבושים גם תרבוש, כמו התימנים ועוד. היהודים האשכנזים ממזרח אירופא חבושים שטריימל ולבושים קאפטנים ארוכים, שאצל חלק מהם עשויים ממשי או קטיפה, צהוב, אדום או כחול בהיר, במקרים רבים הקאפטן הוא העושר היחידי של היהודי העני הנושא אותו. - כן, אין איש בגולה יודע מה שעבר כבר על יהודי ירושלם בשנות המלחמה. אלפים מתו ברעב, אלפים ממחלת הטיפוס. בראשית המלחמה שלחו מאמריקא כספי עזרה, עם כניסת אמריקא למלחמה פסק גם זה. תלמידי החכמים מכרו את מלבושיהם ואת ספריהם, אוצר כלי חמדתם בעד ככר לחם, אוצרות ספרים יקרי ערך הועברו לאמריקא ולאנגליא. עתה נשתנה המצב קצת לטוב, קופת התמיכה נמצאת כיום בידי ציונים, גם עבודתם אינה תמה, כמובן. יותר טוב היה לו היו מבדילים בין צדקה לפוליטיקא, חלק גדול של החרדים אינו רוצה לדעת מהציונים, ואין הם רוצים לקבל התמיכה על ידם, המצב הוא משום כך קצת מסובך. אבל את כל זה אינם רואים בשעה שהולכים לטייל קצת בעיר, ניכר רק שהחרדים מתכוננים לקבלת השבת. החרדים בירושלם אינם מקצצים את פיאות הראש, ופניהם המפיקים רוך ונועם מוקפים תלתלי שיער ארוכים. התלמידי חכמים לומדים תורה לשמה, לא לשם כבוד ולא לשם פרנסה, הגופים החלשים האלה הנם נושאי האוצרות העתיקים של היהדות, אבל מה אחר כך, כאשר הדור האהוב, החלש הזה ימות? עוד לא ביקרתי את המושבות, אומרים ששם הולך וגדל דור צעיר בריא וחסון. אבל אין הוא לוקח אתו את אוצרותינו העתיקים... ב כותל המערבי עוד בערב שבת הראשון הלכנו אל הכותל המערבי, דרך עקלקלות של סמטאות צרות ומסובכות שאינני מרגיש את עצמי עוד זר בהם. ידיד אחד מהגולה פנה אלי בשאלה: מה הרגשת כאשר התקרבת חג הסוכות - זמן שמחתנו. הימים נוראים ר"ה ויום כפור כבר חלפו עברו, וקבלנו את הפתק מהשמים עם גזר דין לחיים. החום הנורא גם הוא מאחורינו, שוב חזרו אלינו הערבים הנעימים, הלבנה במילואה ורוח צוננת נושבת. במקומות רבים מוקמות סוכות, שגגותיהן מסוככות בנסרים או בענפי אילן, הפלחים מביאים סכך מבקעת הירדן. בדרך כלל אין גשמים יורדים בסוכות. מאות ואלפים קונים ארבעה מינים, לולב אתרוג הדס וערבה. אינני מתכוון להתייחס לציונים, מזרחי ואגודת ישראל. כפות תמרים עם המינים מסמלים מטבע הדברים את הנאמר והיו לאחדים בידי, ברם לדעתי אין זה בא ללמד שיש לוותר על העצמאות למען ההשתעבדות! זה כמחצית השנה שלא ירדו גשמים אצלנו, וזכותי לשאוף ולהתגעגע לרוח וגשם כמו בהולנד. לי ברור כי ההתבדלות עדיפה על האיחוד. *** השבת בירושלם זמן שמחתנו בפעם הראשונה אל הכותל המערבי? השיבותי לו: רגש כזה שאינו מתבטא בדברים, ואם פעם יגיע יומך להמצא שמה, לא תמצא גם אתה מילים לכך, כי אם היינו יכולים להלביש את הרגש הזה במילים היינו חדלים להתקיים, היינו נמסים כטפה זו של מים, הדברים שאני בכל זאת רושם אינם יכולים לחדור משום כך לפני ולפנים. וכי כלום מה הוא הכותל המערבי, האומנם, שבלעדי חרבות נצח אלה לא היינו יודעים שמלפנים עמד במקום הזה בית המקדש, מופת לאחידה דתית ולאומית? ברור שגם בלעדי הכותל היינו יודעים זאת, ואלא מאי? גם זה ברור שאז היה חסר לנו: הרגש המעורר הזה שאנו מרגישים כיום כאשר אנו מניחים את ידנו על האבנים הקרות האלה, כשפנינו הדומעות מופנות אל הכותל, כותל הדמעות. היה זמן והטלתי ספק בנכונות הדמעות והיללות במקום הזה, היום אינני מסופק עוד, כל הסובלים, ובירושלם נמצאים סובלים לאלפים, כל אלה באים ושופכים את מרי לבבם לפני הכותל, הדמעות הן נכונות כנכונות צרת ישראל. ברשימות מורי דרך מסומן כתלנו בציון של כוכב קטן: מקום היסטורי, והתיירים הרוצים לקבל דבר מה חלף הוצאות הנסיעה, מדייקים משום כך ללכת ביום הששי לפנות ערב אל כותל הדמעות, מפני שבשעה זו חושבים הם למצוא כאן מספר גדול של יהודים מורידי הדמעות. אני הולך שמה כמעט בכל יום, קבעתי לי שם גם מקום מיוחד לתפלתי. אינני זר עוד, מצאתי שם את הרגש של "להמצא בבית", אני הולך שם כבר לבדי. אח, הדרך אינה קשה כ"כ רק בתחילה נדמה לך כך, רחוב השלשלת ומורד המדרגות, ימינה שמאלה, ושוב כל פניות שאתה פונה אתה פונה לשמאל, עד שאתה בא לסמטא האחרונה שלפני הכותל, כאן יש לך לדייק לא להכנס ברחבה האפלה לצד שמאל. לא, עליך ללכת רק בדרך שהשמש מאירה בה בצהרים, והנה עומד אתה על יד הכותל. ומאז, חביבי, פוסקת כל אפשרות של תיאור, מאז עולה נשמתך לאותו מדור שדברים אינם יכולים לעלות שמה, מאז הנך כולך לבדך... כולך לבדך... עד כאן רשמתי בערב שבת אחרי חצות, עד אשר הגיע לאזני קול השופר של בתי מחסה המזהיר את נשי ישראל על הדלקת הנרות, ואז חדלתי גם אני לרשום. ידידי, אולי יבוא בקרוב גם יומך שתהי' יכול ללכת אל הכותל המערבי, ואי"ה אהי' נכון ללוותך שמה, עד אשר תמצא בעצמך את הדרך בין פיתולי הסמטאות, ותהי' יכול ללכת לבדך בכל שעה שתרגיש מועקה בלב ותרגיש צורך להתייפח בבכי ולשפוך את מרי שיחך לפני כותל הזה. (נדפס בגליון זכרון יעקב כ"ט סיון תרצ"ו, המו"ל חוג די-האן חיפה) אתרוג מהו. פרי שיש לו טעם וריח ומראהו כמראה הלימון. ומנין לנו שאתרוג הוא, שהרי בשם פרי עץ הדר יקרא? פרוכט פון א פראכט בוים כלשון תרגומו של רבי שמשון רפאל הירש, והוא מסביר את זהות האתרוג לפרי הדר. האתרוג הוא ממשפחת הלימון. במבט ראשון אין עץ האתרוג נראה דומה לעץ הדר, הואיל שהוא שיח רך וענוג. בכ"ז דברי תורה צריכים לימוד. במושבות רבות בארץ מגדלים את עץ האתרוג, והאתרוג תפארתו אינו על גדלו כי אם על יופיו ותארו. כדי לצאת ידי חובת המצוה הכתובה בתורה, מחזרים אחרי אתרוג כשר והדור, שלא יהי' פגום, תמים בגוונו ושלא יהיו עליו כתמים. יש שהנוטעים יערימו להרכיב עץ האתרוג בענפי עץ לימונא שהוא יותר חזק מטבעו, ועי"ז קלה העבודה והשמירה. הרופא יכול להתברך בלבבו שפלוני הלקוח שלו שולח לו אתרוג כהכרת טובה על הטיפול היעיל, והשולח מבטיח לרופאו יב סיון תשע"א

13 שהאתרוג אינו מורכב, ברם כדי להוציא מכלל ספק מזמין הרופא שני אתרוגים מהפרדס הסמוך לוואדי קילט שבדרך ליריחו, המפורסם באילנות בלתי מורכבים. סוכות הוא חג שמח, החסידים במזרח אירופא נהגו לחגוג את שמחת בית השואבה בניסוך מים, בתורה אין זכר לשם הזה, והרמז לשמחה זו מהפסוק ושאבתם מים בששון (ישעי' יב, ג), ובבית המקדש נהגו לחגוג את שמחת ניסוך המים בחג הסוכות כהלכה למשה מסיני. כאן בשערי-צדק האספיטאל אנו מעיינים בפירושו לחמשה חומשי תורה של רבי שמשון רפאל הירש בפרק השייך לסוכות שבו הקריבו מנחות נסכים. כדי להבין היטב את ערך המים בשביל בני הארץ, צריכים לראות את בורות המים הריקים. בפסח מפסיקים הגשמים לרדת וביום א' של פסח מברכים תפלת טל בתפלת מוסף. בחג האסיף בא הקיץ לקצו, ותקנו תפלת גשם בתפלת מוסף האחרון של חג (שמיני עצרת). שמחת בית השואבה היתה שמחה שלמה, כלשון המשנה (סוכה פ"ה מ"ב) מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, חצרות בית המקדש היו אז מוארים ועשויים ברוב פאר, ולא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה באור זה. הלויים היו משוררים בכלי שיר ואומרים שירה על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים, ושני כהנים עמדו בשער העליון (במזרח) וחצוצרות בידיהם תוקעים ומריעים ועושים את עבודת ה'. פעם בעת ניסוך המים בא לידי שפיכות דמים. מעשה שהיה באחד ממלכי החשמונאים והוא כהן גדול, יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי שהיה צדוקי ולא נמשך לבו אחר ניסוך המים, ומיהר וניסך על רגליו במקום על המזבח, רגז העם ורגמוהו באתרוגיהם, המלך שיסה בהם את חייליו שעשו הרג רב בהמון החוגגים. *** אנחנו חגגנו את השמחה בבית הכנסת של הפקידים והאמרכלים. רבי חיים זוננפלד חי בענוה ובצניעות בדירה פשוטה המשקיפה אל כותל הדמעות, כאן הוא עובד את ה' בקדושה ובטהרה. היראים בירושלם היו באים אליו לבקש עצה ומזור, וכך נהגו בימים קדומים להשכים לפתחם של נביאי ה'. אנחנו איחרנו לבא, אבל אין דבר, השמחה כבר היתה בעצומה, אנשים בבגדי חג רוקדים. כמובן שהיתה רקידה של גברים לחוד, גם בימי הבית נהגו כך, הכהנים והלויים ירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים ותקנו כמה תיקונים לשמחת שאיבת המים, במה שהניחו קרשים על הזיזים שיוצאים מהחומות ועשו מעקה סביב, ושם עמדו הנשים לבדן לראות את שמחת-בית-השואבה, כדי שלא יתערבו הנשים עם האנשים ולא יבואו לידי קלות ראש. היתה שם גם להקה כלית, קלרינט, חליל, ואחד צעיר הכה נרגשות על גיגית של נחושת. הגברים באגף השמאלי יצאו לרקוד ריקוד של מצוה לשם ה', ונכחם העומדים ממול בצד ימין ענו לעומתם. האולם כולו גואה בהתלהבות של קדושה, אי סדר משווע שורר כאן, אבל הכל מונחה כאן על ידי החוויה של קדושה, וזה מספיק. ר' יצחק שווארץ הוא גברא רבה, ואין להמירו עם ר' לייזר שווארץ אף הוא אדם גדול. מיניה וביה משליט ר' יצחק כאן סדר, ברם אין זה אלא אי-סדר במהדורה חדשה. אז מתחילים לקרוא ולחלק ליחידים כיבודים למקרא שלשה פסוקים בשיר המעלות, והקרואים מנדבים לצרכי צדקה. ושוב לובש אי הסדר צורה חדשה, שוב יוצאים במחול לקול צלילי תזמורת הפח. *** רבי חיים שהוא זקן מופלג, נח במקומו לצד ימין של ארון הקודש, אזניו שומעות רק את חדוות אלקים ממרומים. הוא משתעל, שמא הוא עייף? אודה על, באותו ערב חשתי ברוממות רוח ובהתחדשות, כעבריין שנסלח לו. אכן אינני ראוי לכך, זה יותר ענין של מזל מאשר של בינה. אני מוסיף להיות הזנבנב במשפט התביעה של האגודה נגד הציונים בענין כפיית התשלום הבלתי צודק של מס המצות על החרדים. בערכאה הראשונה הפסדנו במשפט, דבר זה מתקבל על הדעת במשטר שבו אנו חיים, הגשנו ערעור על החלטת בית המשפט. הציונים הגישו קובלנה נגדי, להענישני, על שבכתב הערעור פגעתי בכבודם של אדוניהם דוד ויוסף. דבר נורא... כמה חדשים צפויים לי... אולם במקום הרשעה משחקת לי השעה, השופט הוא אדם ישר לב, הוא פסק כי בנוסח כתיבתי אין בו משום עלבון לשנים, "חסדי ה' כי לא תמו", אומר רבי חיים למשמע סיפורי זה. בחצות אנו הולכים לסוכתו של רבי חיים שהעדה מקימה עבורו שנה שנה, כאן אנחנו חוגגים בלי לעורר רעש. פה הננו כה קרובים לכותל המערבי, ובמורד משתרע עמק השלוח. את האורחים מכבדים בכוס תה ובמגדניות, נאמרים כאן אמרי שפר בענינא דיומא, האכילה והשתיה כאן היא ממש בקדושה, במחיצתו של רבי חיים בעל המבע הרך והלב הרחום הכל שרוי בקדושה ובהתעלות. יש לי הרבה שאלות לברר אצלו, השתא היא השנה השביעית, שנת שבתון לארץ. האם מותרת העבודה בגן של שערי-צדק שהוא רכושו של המוסד, האם מותר לעבד את הגינה בבית לנדו, לאחר שהגינה שייכת לחבשים? בערך בשעה 2 אחר חצות אני עושה את דרכי לשערי-צדק, העיר העתיקה עלופה מסתורין שטופה באור ירח מלא. כאן מתחת לאילנות התמירים שוכן בית החולים. עזרא הזקן, כדרכו תמיד, יושב ליד השער המוצף נוגה הלבנה, הוא יושב בשקט גמור, וממלמל פרקי תהלים ששגורים כבר על פיו מרוב אמירה, הוא יושב עד שהירח והכוכבים מחוירים, ונסים הישיש בא להחליפו. משמרת יוצאת ומשמרת באה. (אמר המעתיק: כפי הנראה נכתב בשנת תרפ"ד שנת השמיטה) חזקו ואמצו להרחיק מבתיכם כל מין עתון שהוא ומכ"ש לבל לדבר כלל מוסרם וחסידותם דברות קודש מתוך קול קורא 'שובה ישראל' שכתב הגה"ק רבי אברהם שמעון הלוי איש הורוויץ מזעליכאוו זצוק"ל הי"ד משגיח ישיבת חכמי לובלין והנה עתה נתבונן מעט לדברים הנעשים בזמננו, אמר ויטש אלוק עשהו, היש נטישה גדולה מזו, הלא ידוע שרוב מבני עמנו כעת נטשו התורה לגמרי, וימים ושנים אשר לא יביטו לשום ספר של אמתת התוה"ק כמו תנ"ך משניות גמרא וכדומה. ולא עוד אלא וינבל צור ישועתו, שאין לך נבלה גדולה מזו לקנות ביכער ובראשורען וכדומה אשר נתחברו ע"י נבלים, גנבים, ונואפים ובעלי כל מדה רעה, וכתבו בהם מיני עגבות והבלים, והטוב שבהם ג"כ ללא הועיל כלל כמובן לכל מי שעדיין לא עורו עיניו בעשן ע"ז, ובהם יבלו כל הזמן הנשאר להם פנוי ממסחרם ומלאכתם וכדומה, ולא עוד אלא שבוש לא יבושו לפלפל בהם ולהתחר בהם עם בניהם ובנותיהם על שלחן ערוך מיני מעדנים ומטעמים, וישכחו שכחה עמוקה ממציאת צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. דעו לכם אחיי שגם כל העתונים בכלל הזה, שהרי כל עיקר אומנות סופריהם ועורכיהם לקחת הזיהום מכל לשונות אירופא שכ"א יש לו סגנון קליפה שונה, זה רציחה, וזה חנופה וניאוף, וזה שקר וזה גיאות, וסדרו אותם בלשון פויליש וזארגאן או הבערעאיש אשר בדו להם, ונופת תטופנה שפתי זרה זו למשוך אחריה את האדם לעגב על כל תועבות אשר שנא ה', ואפילו אם ידבר בלשון הזה מוסר ותוכחה יפעול ממש להיפך. וזה שאמר שלמה בחכמתו חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת, כלומר שיחדל מלשמוע מוסר בסגנון זה המזוהם שפת שקר ופי תהפוכות וגאה וגאון ממאמרי זמננו הן בכתב והן ניאומיהם, כי המה מתעים לשגות מאמרי דעת. לכן חזקו ואמצו להרחיק מבתיכם כל מין עתון שהוא, ובאם לא תוכלו בשום אופן להבליג על הרגלכם שעד היום, עכ"פ תעברו עליהם בחפזון כמהלך על גחלים בוערות ואחר הקריאה תשרפוהו תיכף, ומכ"ש לבל לדבר כלל מוסרם ותוכחתם וחסידותם וסיפור צדיקים שבהם עם בני ביתכם וזולתכם, כי הכל הבל הבלים. וכבר אמר הנביא עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, כי כן טבע הלשון המזוהם הזה לעשות מאפס דבר כמו איזה מנורה או זאנצברעט כרך גדול בחלקת לשונם המזוהם, ולהשפיל הענוים ושבורי לב עד ארץ. הכלל כל מי שעדיין לו איזה שיג בישרות לב יבין בעצמו כי הם אבי אבות הטומאות ויזרם כמו דוה צא צא יאמר להם. סיון תשע"א יג

14 הגאון הצדיק מקים עולה של תורה במסי"נ רבי אברהם אליהו מייזעס זצללה"ה ראש ישיבת תורה ויראה בעל מח"ס בן אברהם ויורה חכימא חמשים שנה לעלייתו לגנז"מ ח"י סיון תשכ"א - תשע"א מן הראוי הוא לייחד ולכתוב דברי הערכה כפי קוצר ידינו על האי גאון וצדיק ראש וראשון למקדשי שם שמים, הרביץ תורה ויראת שמים לעדרים רבי אברהם אלי' מייזעס זצללה"ה ראש ישיבת "תורה ויראה" בפעיה"ק ירושלם ת"ו, אשר לחם מלחמות ה' במסירות נפש ממש עוד בהיותו תחת עול הקומוניסטים ברוסיא, ובאחרית ימיו עמד בראש לוחמי מלחמות ה' נגד גזירות הציונים הכופרים שהשתלטו על עם ישראל ועל ארץ ישראל בזייפם על מדינתם שם "ישראל". חסון ברוחו כאלונים היה רבינו, אשר כל ימי חלדו על פני האדמה היו שרשרת ארוכה של מסירות נפש, מעת היותו שם בערבות סיביר עדי הגיעו לארה"ק לא ידע לאות בנפשו, ולא נח מלעשות רצון קונו בכל ימי האימים ובכל העתים השונים, כל התמורות וחליפות הזמן אשר עברו על ראשו לא פגעו בו מלזוז זיז כל שהוא מדרך ה' דרך י וכאילו לא לו מכוונים פגעי הזמן. הוא הפריך את המונחים אשר זה מקרוב עשו לקבוע בעלי השקפות שונות, כי אי אפשר לשקוד ולהיות מושלם בכל, להרבות חיילים בתורה, ולהוסיף יראה על יראה, וגם לעמול בקניני המידות, וללחום מלחמת ה', ולהיות זהיר בקלה כבחמורה. לא כן גרס רבינו שחתר בכל עוז לקנות את כל הקנינים, עוד בשחר טל נעוריו היתה דרכו שונה מכל שאר בני גילו, שאף בכל עוז להיות חד מבני העלי' ונפשו לא ידעה שבעה, ובשרו כמה לעלות ולהתעלות עד גבהי מרומים. חדר בכל עזוז לבו להגיע אל השלמות האמיתי ולהשלים חובתו בעולמו בכל המובנים, וכדאי להציג בכאן גרגרים אחדים להיות לנו לאור המאיר ללכת בדרכיו, בפרט בימינו ימי חושך של עקבתא דמשיחא, כאשר כל אחד לדרכו פונה ואין איש חס על כבוד שמים המחולל רח"ל, יהיו דברים אלה לחיזוק להמשיך בדרכיו הקדושים. מה מאד נכספה וכלתה נפשו לשבת בעמלה של תורה, כל הווייתו חיותו ומהותו היה לצלול לבארותיה ולהשקות עדרים, וגם לערוך את חידושיו עלי ספר, אשר יום ולילה לא ישבות מעמלה, וגם מסר נפשו על הרבצת תורה. הימים ימי צרה ומצוקה ליהדות רוסיא, התקופה הנוראה של השתלטות הקומוניזם היתה אז בעיצומה, על אף החוקים הרשמיים שנתנו כאילו זכות קיום לחיי הדת לכל אחד באופן פרטי לעצמו, השתוללו בכל זאת הבולשביקים בעזרת המסיתים והמלשינים בני בליעל מעמנו אנשי היבסקצי', כדי להחריב ולהרוס עד היסוד את מעוזי התורה וחיי הדת ברוסיא, הם השתמשו למטרה זו בכל האמצעים האיומים שעמדו לרשותם, וכל העומד לנגדם אחת היתה דתו להיות נידון לעונשים החמורים ביותר, לעבודת פרך, למאסר עולם, לגלות בסיביר, וגם עונש מוות היה חזון נפרץ באותם הימים. העיר מינסק, אלי' העתיק רבינו את מושבו היתה אז קרי' נאמנה ותל תלפיות, עיר מלאה חכמים וסופרים, יד סיון תשע"א ישיבות ובתי כנסיות וקול התורה הק' הי' נשמע בה יומם ולילה, גם קהילה עתיקה ומפוארה זו היתה למשיסת אנשי הרשע שהסתערו בשצף קצף לעקור ולשרש מתוכה כל זיק של תורה ואמונה, הישיבות ובתי המדרש נסגרו על מסגר, המקוואות ננעלו, גזרו על השבת ועל יתר מצוות השי"ת ורדפו בחרמה את כל מי שחזותו העידה עליו כי הנו רד עם ה' אלקיו. רבים מבין הרבנים ותופשי התורה יצאו להגן בחירוף נפש על כבוד שמו ית' ותוה"ק, אך ביותר התבלטה קומתו התמירה של רבינו, ובגבורת ארי ובזרוע נטוי' נכנס לעובי הקורה, כצעד ראשון יסד את "ישיבת מסירות נפש", במטרה להחדיר בתלמידים מסירות נפש בפועל ממש על כל קוץ ותג מתוה"ק, רבינו למד אתם שיעורים כסדרן בעניני מסירות נפש, והעיד ת"ח אחד שלמד אז בישיבה זו, כי אחרי כל שיעור ושיעור היו התלמידים מוכנים ומזומנים לעבור את כל העינויים ולפשוט את צווארם לטבח על דבר כבוד שמו ית' ותוה"ק. בתקופה מאוחרת יותר, עם התגברות גזירות השמד, נאלצה ישיבת רבינו לרדת למחתרת, השלטונות עקבו אחריו וכמה פעמים נמלט בעד החלון, אך לבסוף נאסר רבינו והישיבה נסגרה, רבינו ישב אז במאסר כתשעה שבועות, ומשנשתחרר נאסר עליו להימצא במינסק, ועבר לקרמנצ'וק שבאוקריינא. כאבוקה של אור בחשכת הליל הגיע רבינו לקרמנצ'וק, ימים קשים היו הימים ההם ליהודי קרמנצ'וק, מקורות הפרנסה נתדלדלו, רוב בתי הכנסת נסגרו על מנעול ובריח, כל המקוואות נסתמו ע"י הקומוניסטים, דכדוך מחריד שרר בין יהודי המקום, כמלאך מושיע הופיע רבינו בתוכם, ופעל רבות לטובתם הגשמית והרוחנית, כמה רבבות יהודים היו אז בקרמנצ'וק ובכל העיר לא היה אף מקוה טהרה אחד, בראשית שלטונם סגרו הקומוניסטים את המקוואות, אבל אחרי שנודע להם כי בכמה מקוואות התגנבו דרך החלונות לטבול שם, סתמו את כולם, וכך נשארה כל העיר הגדולה הזאת בלי מקווה טהרה, רבינו לקח עמו כמה יהודים ויד ביד אתם חפר מקווה טהרה. באותם הימים החשוכים, כאשר ראה רבינו כי אנשי הרשע עמלים בכל כחם לכבות כל זיק וניצוץ של תורה ואמונה, ולפי מהלך המצב תשתכח ח"ו תורה מישראל, יצא רבינו בגלוי ופנה אל הרבה עורכי דין ואנשי חוק כדי להתחיל במערכה משפטית, רבינו ערך אז מכתבים אל שלשה מגדולי השלטון, והוכיח כי עפ"י סעיפי החוק אין כל סיבה לאסור החזקת ישיבה למבוגרים הנמצאים ברשות עצמם, לאחר זמן קיבל תשובה מהשלטון שמעיינים בדבריו, מכתבים אלו עוררו עוד יותר את חמת השליטים עליו, ובעזרת הלשנות אנשי היבסקצי' החליטו לדון אותו כמורד בשלטון ומהפכן, משנודע לרבינו כי כלתה אליו הרעה, עזב את ביתו וגלה מעיר לעיר כדי להסתתר מחמת המציק. כעבור שנה, ורבנו דימה כי נשכח ממבקשי נפשו, חזר לביתו וערב שבת הי' אותו היום, בו בלילה נתגלה לרבינו בחלום כי למחר יאסרו אותו, ואכן ניתן למחרתו באזיקים לחדשים רבים בהם נחקר ונדרש עד אשר בסופו של דבר הוציאו עליו את גזר דינו לגלות לסיביר, במשך החקירות הללו עינו אותו באופן איום ע"י השיטות הידועות לשמצה, ימים רבים האירו את עיניו בפנסי אור למען לא יוכל להרדם, החזיקוהו זמן ממושך בחושך מוחלט וזרקוהו עד לצווארו לבור של שופכין, הכל בכדי לשבור את גופו ואת רוחו מלעמוד כנגדם. אך למרות הכל ולמעלה מדרך הטבע החזיק רבינו מעמד, ובגבורה עילאית ובשלות נפש בא לפני השופטים, בהמשך המשפט בנוכחות התביעה שהיתה מיוצגת גם מאנשי היבסקצי' ובמעמד יהודים רבים מתושבי העיר, נשאל בין השאר מדוע הוא מתבלט בזה שיוצא יחידי נגד השלטון, רבינו הזדקף וענה בהתרגשות: "בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אשוע" - כשמצירים לי, כשמכאיבים אותי באופן פרטי, אז אקרא בהשקט אל ה', אולם כשהדבר נוגע לכבוד שמים, אל אלקי, אז אשוע בקול גדול. לפני קריאת פסק הדין, כששאלוהו אם ברצונו לומר עוד משהו, השיב רבינו בקול אומר נצחון: "מה שנוגע אלי, אני מאמין באמונה שלמה שאין בכוחכם להרע לי כמלוא נימא וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובאשר לכם, מובטחני כי עד מהרה אראה במפלתכם ואדרוך על קבריכם", אין לשער את קידוש השם שעשו דבריו אלה, שהעידו על עוצם בטחונו ודבקותו בה', עד אשר כל השלטון וכל המאסרים והעינויים כאין נחשבו אצלו, רבינו נשפט אז לשש וחצי שנות מאסר, והיה רבינו מספר, כי מאז מאסרו הרגיש סיפוק נפשי ושמחה, ורוחו התחזקה בעוז ועצמה, לאושר היה נחשב בעיניו שזכה להקריב קרבן על קדושת שמו ית'. הבטחת רבינו לא התמהמהה לבוא, תוך זמן קצר הובאו לאותו בית הסוהר אנשי היבסקצי' שהצרו לו, אותם האכזרים שהכשילוהו והושיבוהו בשלשלאות באו עד מהרה על ענשם ורבינו זכה לראות בנקמתו. במשך תקופת מאסרו שמר רבינו במסירות נפש על קיום התורה, ובעוון זה נגזר עליו לגלות לסיביר לכל ימי חייו. בהיות רבינו בסיביר מדוכא ביסורים שמר רבינו על עוז רוחו, ולא נכנע בפני אנשי הרשע שהצרו לו, בעוצם בטחונו בה' לא פנה אף פעם לבקש מהם טובות לנפשו, והיא שעמדה לו שכיבדוהו והעריצוהו בראותם כי ענין חייו ומותו לא תפסו אצלו מקום כלל, ועיקר דאגתו היתה קיום התורה ושמירת השבת, ובמשך כל תשע וחצי שנות שבתו בסיביר הצליח במסירות נפש לא לחלל את השבת, ובעזרת השי"ת הצליח להתחמק מגיא צלמות ולהגיע למוסקבה. אחרי אשר ניצל בנסי נסים ויצא לחפשי לא אמר נואש, ושוב התחיל בהרבצת תורה עד שהגיע לצרפת ושם התחיל שוב בפעולותיו הכבירות בכח עלומים, תפס ישיבה של שארית הפליטה שניצלו מחמת המציק, וכאן התחיל שוב להעלות את חידושיו על הכתב, אחרי שכל חידושיו שהיו למכביר נשרפו ע"י הבולשביקים, והדפיס את ספרו "יורה חכימא" ח"א

15 על פלפול, וח"ב רעיונות מוסר, וכך דל ה דלה והשקה, עד שעלה לארה"ק וגם כאן אחרי הגיעו למחוז חפצו תססה רוחו בקרבו לחולל נפלאות והתקרב לימין עוז של יראי ד'. בשבת הראשונה ששבת בעיה"ק אמר לראשי "נטורי קרתא" בזה"ל: "ידידיי לבי מאד קרוב אליכם וחפץ אני בקרבתכם", ואכן אחרי ימים אחדים בשבתו ארץ נתרצה לקבל עליו להיות לראש הישיבה בישיבת "תורה ויראה", ושוב בחידוש נעורים, ובכוחות על אנושיים פנה לעבודת הקודש, ומדי שבוע בשבוע השמיע שיעורו בכל אשר יבקשו מפיהו, וגם השמיע דברי לקחו דברים חוצבים להבות אש מדי שבוע בשבוע, ועורר אהבה לתורה וליראה. וזמן תפילה לחוד, קבע לו העת להשתפכות הנפש לפני ד', וקרה שבאמצע התפילה היה מוכיח את פני הבאים בבית ד' על אי התלהטות הנפש לדברים העומדים ברומו של עולם. ומה נפלא דרכי האיש בהתבודדו מר"ח אלול עד אחרי יום הקדוש מדי שנה בשנה מעת היותו כבן עשרים, אשר הלא בין כך היה כל הימים מוכתר בתפילין ורוב הימים והלילות היו קודש לתורה ועבודת ד' ובשאר חפצי שמים, ובכל זאת לא שוה לו כל עוד לא הסתגר ארבעים ימי התשובה להתבודד עם קונו ולחשוב בחשבונו של עולם, הנהגת קודש זו לא רק בשעת שלום התנהג ככה, אלא אפי' בשעת מלחמה, אם כשחרב חדה של הקומוניסטים היתה מונחת על צווארו, או בעת מלחמות הדת נגד גזירות הציונים אשר בה עמד כגבור במלחמה, בכל זאת בבוא ימי אלול ידע להתגבר מעל הכל להסתגר בתוך ד' אמותיו ולעשות חשבון לנפשו, ואכן בכל שנה סגר עצמו במ' ימים אלו בחדר סגור ומסוגר ולמד את כל הש"ס ושל"ה הקדוש. בענין זהירותו במצוות נפשו לא ידעה שבעה, ובפרט בענין המאכלים היתה אצלו זהירות גדולה, בשנת השמיטה לא רצה לטעום שום דבר מפירות הארץ רק מה שהי' מביא משגיח ירא שמים ישר משדות נכרים לביתו, ולמרות חולשתו שהי' אסור לו לטעום שום דבר מלבד פירות וירקות, בכל זאת לא סמך רק על מה שהמשגיח הביא ישירות לביתו. עוד בטרם הגיעו לארה"ק היה עוקב בתמידות וקורא בגליונות "החומה" של נטורי קרתא, וגם בשנים שאח"כ הי' מסור כולו לטובת הגליון של היהדות החרדית, היו ימים שהמוציאים לאור התאבקו בחובות להוצאת הגליון, אז הציע רבינו את עזרתו להשתדל אצל ידידים אחדים, פעם כשעתיים לפני כניסת ש"ק, נשאל רבינו אם יאות להשתדל עבור הגליון אצל עסקן העוזב את ארה"ק תיכף אחר השבת, ולא השיב ריקם ופעולותיו עשו פרי. מעשה תקפו ומסירות נפשו בהלחמו את מלחמת ד', הלא שמעו הלך בזה בכל הארץ, תיכף בבואו לארה"ק התגבר כארי ללחום את מלחמת ד' נגד גזירת גיוס בנות ישראל, ולא חסך כל עמל להרעיש עולם ומלואו נגד גזירה איומה זו, הוא היה המארגן והוא היה המעורר בשעות קשות שעה שעמדו על ראשי היהודים נחשולים להטביעם, לא ידע מעצור לנפשו ולא חיפש דרכי השתמטות ובכל מערכה של היהדות החרדית היה הוא הראש והראשון. גולת הכותרת של ספר מלחמותיו היתה המלחמה המפורסמת של "מועדון המריבה" שע"י מאה שערים, המוסד הזה נוסד ע"י ההסתדרות הציונית והתחיל לתת את אותותיו בשכונת מא"ש והסביבה, היה פעם שקבוצה גדולה של ריקים ופוחזים זרקו אבנים כבדות בחצרות מא"ש, אולם רבינו לא רק שהשתתף במערכה אלא הוא היה היוזם והמלהיב את האברכים שיצאו ויפגינו נגד המועדון, ובכל יום ויום אחרי תפלת מנחה הי' הוא בכבודו ובעצמו מתהלך כמלך בגדוד ויוצא בראש המפגינים. היתה תקופה שכמעט התייאשו מלצאת להפגנה, כי הפאליציי העמידו סביב למועדון מחסומים של חבלים ושמירה כבדה של שוטרים חמושים עם כלי רכב של תותח מים המתיז זרם מים אדירים עד כדי לפצוע אנשים, ומספר המפגינים היה הלוך וחסור מיום ליום, אולם רבינו לא אמר נואש, והיו ימים שיצא רק עם ארבעה וחמשה אנשים להפגין, ולמרות זקנותו וחולשתו הגדולה קיים בנפשו גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, ובאחד ההפגנות נדחף בחזקה ע"י שוטר, והיה צורך להזעיק דחוף אמבולנס ולקחוהו תיכף והעבירוהו לבית החולים כחייל פצוע המובא משדה הקרב, וכמו"כ כמה פעמים הושיבוהו במאסר ותיכף עם שחרורו שוב התייצב במערכה ועמד בפרץ כאחד האריות, ובסופו של דבר דידן נצח והמועדון בוטל ובערנו הרע מקרבנו. בפרשה זו גם נתגלה כוחו הגדול בהתמדת התורה, כי בזמן המלחמה פעל בכל כוחותיו ללחום מלחמת ד', וקרא אתו את כל בני הישיבה לצאת ולמחות, ועם זאת תיכף אחרי המחאה וקבלת מכות עלה שוב להיכל הישיבה כלא הי' ונשא את שיעוריו בלי שום שינוי, מה רב וגדול היה כוחו בזה, אשר המפריעים הכי גדולים והתלאות הכי עצומות, לא שינו את מהלך חייו בתורת ד' ובקיום המצוות, והוא מרוב גדלו לא היה יכול להבין אחרת, והוכיח תמיד למה צריך חפצי שמים הללו לגרום לביטול תורה. מערכה זו חזרה ונשנית במלחמת היהדות החרדית נגד בריכת התועבה שהיתה במשך חדשים ממושכים, ובשארית כוחותיו השתתף במלחמה זו, ובשלהבת קודש יצא והפגין ערך וסידר אסיפות מחאה ודרש עשרות פעמים לעורר את הציבור, השכם והערב נשא את דרשותיו בקול חוצב להבות אש לעורר ישנים מתרדמתם, לא חיכה למעירי השחר, ולא שהה עד שיהיה שעת הכושר אלא בעצמו היה המעורר והמפעיל. עוד זכור לפני הציבור קולו המהדהד בעת שתבע את עלבון התורה בפנייתו אל הציבור בדברים אלו: "אחים יקרים! עת לעשות לה' הוא, צאו להפגין קבלו מכות קבלו מאסרים כי הימים הם ימי עקבתא דמשיחא, ועוד יבוא היום שהמכות האלו יבואו בחשבון ונתחרט על ההזדמנות המאושרת לקבל מכות עבור כבוד שמים". דרשותיו ונאומיו שהיה בזה חד בדרא, הפיחו רוח חיים והתחזקות עצומה בלב שומעיו, והיה בכוחו בדרשותיו להלהיב רבבות אנשים ל"מסירות נפש", כל שומעיו נחרדו וזועזעו עד לעומקה של הנפש פנימה, ההרגשה היתה כי לא היו דבריו יוצאים מן הלב גרידא, אלא הלב בעצמו היה מדבר והוגה, ההרגשה שליוותה תמיד את השומעים היה שכאן לא ניצב איזה בשר ודם רגיל, אלא כאן עומד אש שלהבת של מסירות נפש לסקילה שריפה הרג וחנק בעבור קדושת הבורא ית"ש. כמו כן השקיע הרבה כוחות במערכה נגד חילולי שבת קודש ברחובות ירושלם, ובשארית כוחותיו הדלים והצנומים יצא ברחובות עיר למחאה וזעקה, להתריע ולפרוץ בזעקת דוי על חילול כבוד שמו המחולל ועל חילול שבת קדשנו, והלהיב לבבות ישראל לצאת ולזעוק נגד שריפת התורה שע"י השלטון הציוני הכופר "המורכב מכת אפיקורסים גמורים שלא הי' דוגמתם מיום בריאת העולם", כפי אשר התבטא באחת מדרשותיו. ויש לציין בזה את שיחת קדשו שהיה לו עם ראשי חברת "מזהירי שבת" פעיה"ק ת"ו, כי יזהרו לבל ישתפו בפעולותיהם למען קדושת השבת אנשים כאלה המשתתפים בבחירות של השלטון הכופר, כי שיתופם של כאלה קלקול גדול הוא ולא תיקון. מה רבו פעליו וצדקותיו, כשנתיים לפני פטירתו כאשר הציונים העלו את ילדי רומני' לתוך מדינתם, וסכנת שמד וכליון רוחני היה מנת חלקם כידוע, היה זה רבינו הראשון שהתייצב בראש למעשי ההצלה, פעל ועשה והשתדל ושלח שליחים להציל לקוחים למכונת השמד, כינס אסיפות מבע"ב ואנשי שם, ולמרות חולשתו ומצב בריאותו לא ידע מנוח, ואסף סכומים אדירים למען ההצלה משמד וכליון רוחני. ולא רק הצלה של עשרות ומאות עמדה לנגד עיניו, אלא אפי' להציל נפש אחת היה בעיני רבינו כעולם מלא, אשר גם בזה היתה השפעתו רבה לאין ערוך, וכמה וכמה נתקרבו ליהדות ע"י השפעתו של רבינו. כמו"כ בפרשה הידועה של יאסאלע שוחמאכער, הי' זה רבינו שהיה מסור כל כולו למען הצלת נשמת ישראל משמד, שהציונים הכופרים העמידו את כל יקומם על רגליהם לתפסו ולהעבירו לשמד, וכאשר אמנם עלה בידם רח"ל בעזרתם של כמה ממלחכי פנכא שלהם כידוע. בהזדמנות זו ראוי להזכיר את שמה וזכרה הטוב של הרבנית הצדקנית מרת רות ע"ה, שזכתה להיות אשת חבר למורנו הגה"צ רבי עמרם ברש"י בלויא זצ"ל, אשר פעלה רבות למען התורה והיהדות הצרופה, ועמדה לימין בעלה במלחמתו במרעים ופועלי און. היה זה רבינו שקירבה מאד עוד בהיותו בצרפת, והוא אשר נשא על שכמו את כל הצטרכויותי', בין בגשמיות ובין ברוחניות, וגם אח"כ כשעלה רבינו לארה"ק לא עזב את קשריו עמה, והרבה חילופי מכתבים עברו בין שניהם. גם בפרשה זו של יאסאלע, היה זה רבינו שהורה לה להכנס בעובי הקורה להציל את הילד מזרועות השמד, ואכן עשתה את עבודתה בנאמנות נפלאה ובמסירות נפש עצומה, על פי הוראותיו של רבינו, ורבות סבלה מזה ביסורי הגוף ויסורי הנפש ל"ע, והרבה צער ועגמ"נ סבלה כאשר נחטף הילד לשמד רח"ל, וגם אז ניסתה ככל שביכולתה להחזירו לחיק האמונה, יהי זכרה ברוך. ידידותו של רבינו עם שאר גדולי ישראל הי' למופת, מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצוק"ל העריך אותו למאד, וכששלח לו הגרי"ז ביום הפורים משלוח מנות, צירף פיתקא שבו כתב: "לכבוד הגאון הצדיק וכו' השל"מ היא כשרה למהדרין מן המהדרין ויוכל הדר"ג לאכול ממנה", כמו"כ מרן הגה"ק מסאטמאר זצוק"ל הוקירו מאד, ובהיות מרן בירושלם נתייחד אתו פעם בחדרו למשך שלש שעות רצופות. יהיו נא דברים אלה לחיזוק עבור שארית הפליטה המשתדלים להמשיך ולילך בדרך אבותינו הקדושים, להתחזק בתורה ויראת ד', וקניני המדות, זהירות במצוות, ועל כולה מסירות נפש לכבוד מלכו של עולם, אשר כל זאת ראו בחוש אצל רבינו. ויהי רצון שנזכה לקיים צאי לך בעקבי הצאן, וזה יהי' חלקו מכל עמלו, ובזכות זה ימליץ טוב בעדנו ונזכה שיוגשם במהרה מטרת מלחמתו ויקוים וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. סיון תשע"א טו

16 משפט נבחרה לנו (המשך) הן אמת נכון הדבר כי חלילה לנו להרחיק שום איש יהי' מי שיהי' והקב"ה כביכול מצטער גם על דמן של רשעים שנשפך, ואיככה נוכל וראינו ברעה אשר ימצא את אנשי עמנו ואנחנו מחשים ומצאנו עון! אך הט אזנך ושמע דברי חכמים, ארז"ל הרואה קדרה בחלום ראה שלום שנא' ה' תשפות שלום לנו (ברכות נ"ו), והתבונן יופי הדמיון הזה, כי ידוע כי האש והמים הם שונאים זה לזה, וכאשר תשפוך מים על האש יכבה האש ויגרפו המים, עד כי שניהם יחד כלו בעשן כלו, לא כן כאשר כל אחד יהי' על מקומו הראוי, הנה האש תפעל על המים להכשירם אך לא לכלותם, וכל אחד על מקומו יבוא בשלום, וזה השלום האמיתי כאשר כל אחד יהי' על מקומו הראוי לו, כן האדם הוא מורכב מארבע מרות מרה ירוקה מרה אדומה מרה לבנה מרה שחורה, אם כל אחד בשיעור הראוי, לא יוסיף ולא יגרע, אז האדם בשלמות הבריאות, לא כן אם יצא ויתפרץ מגבולו, כי אז רבים מכאובים לאדם ההוא. ועל דרך זה הוא התערבות בני אדם שונים, ואמר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, וארז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו, אשר לכאורה הוא כסכינא חריפא מפסקא לקראי. אך ביאור הענין, כי כאשר היתה כונה העליונה שיהי' האדם מורכב מכל מיני כחות הפכיות, הנה אחר בריאת האדם אמר כי עוד לא נשלמו בו כל הכחות ההם, וע"כ אעשה לו עזר, ומה יהי' העזר מה שיהי' "כנגדו", וזהו זכה עזר, היינו אם זכו שיהי' כל אחד על עבודתו ומשמרתו, ולא יתגדרו כל אחד במה שאין נאות לו, אז "כנגדו" זה הוא העזר האמיתי, אך אם לא זכו לכלכל דרכיהם במשפט, אז נשאר "הכנגדו" וכלו ימיהם ביגון ואנחה ואין נחת, וכענין הזה הוא כל מיני התחברות, ז"ל רש"י ז"ל (דברים א'): ותקרבון אלי כולכם בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים, עכ"ל. הנך רואה כי מהקריבה אשר בערבוביא לא יצא דבר טוב לעולם, ואיתא במדרש פעם א' רצה הזנב ללכת בראש, והשליך את גופו על הקוצים ועל הברקנים. ~~~ אמת כי מחוקי תורתנו בהיות ישראל על אדמתם, לאהוב ולקרב את הגר אשר מעם אחר הוא, גם אם לא קבל עליו דת ישראל רק שלא לעבוד אלילים לבד, אנו מצווים ג"כ להחיותו ולהטיב עמו במדה ידועה. אך זה שמו אשר יקרא לו גר תושב, ובקהל ישראל לא יבא, אך מי שהיה רוצה לקבל דת ישראל, היו בודקים אחריו שמא בגלל ממון או שררה או עיניו נשא וכו', ואם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, ואומרים לו מה ראשית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים ומטורפים ויסורים באים עליהם וכו' (יו"ד סי' רס"ח ס"ב וסי"ב), וכל זה לא מפני צרות עינינו בזולתנו ח"ו, רק כי זולת זאת אחריתה לא תבורך, שאם לא נבדק כראוי, והיתה גירותו מאיזה פניה צדדית, הנה לא תתקיים בידו ורק ירע לנו בהתחברותו עמנו, וע"ז אמרו קשים גרים לישראל כספחת. וגם אחר כל אלה הדקדוקים, אסור למנותו לכל מיני שררה, כי כל שימות שאתה משים מקרב אחיך בעינן, ואם ראינו שאינו נוהג כשורה איבד נאמנותו, וגם ישראל החשוד על איזה דבר אין נאמן עליו אפי' בשבועה (יו"ד סי' קי"ט ס"ח). יתר על כן מי שהוא מפורסם בחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בה' רח"ל, אין לו נאמנות לשום ענין (שם ס"ז), ואם הוא דר עם ישראלים בחצר אחד אסורים הישראלים לטלטל בשבת עד שישכור ממנו הרשות, וכ"ז עצות מרחוק שיראה להתרחק ממנו ולא ידור עמו (מחמת ההכבדה של שכירת הרשות) שלא ילמוד ממעשיו (עירובין ס"ט), ועם זה לא נתקוטט עמהם, ואם נראה כי יועילו דברינו לא נמנע מלהשמיע לאזנם תוכחת חיים, ולהטעים בכל לשון שהיא שומעת, אך לא להתחבר עמהם התחברות קטנה או גדולה, באופן שיצוייר שתפעל התחברותם עלינו מעט או הרבה. ~~~ ואותו השואל ששאל ואמר "הבא להשתתף עם רעהו באיזה חנות או מסחר, הידרוש ליראת שמים של חבירו?" לא מחכמה שאל זה, שהרי נאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (דה"י ב' כ'), והלא שם לא היתה רק התחברות של מסחר הנעשה ע"י עבדיהם ומשרתיהם, ודאי מי ששם עיניו על דרכיו להתנהג ע"פ התורה הוא נזהר בזה, כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' דעות מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, ואם היה דר במדינה שאנשיה אינם הולכים בדרך ישרה יתרחק משם וילך למקום שאנשיה צדיקים וכו' ע"ש באורך, ובאדר"נ פ"ל ר"ע אומר כל המדבק עצמו לעוברי עבירה אע"פ שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורעניות כיוצא בהם (ונתבאר ענין זה בהרחבת דברים ובראיות ברורות במאמר "דקדוק חברים" הנספח לספר "אזהרת שבת"), אלא שאין אנו יכולים להעמיד משפטי הדת על תלה אצל כל אחד ואחד, אך דבר שהוא בהסכמת רבים כבר כ' הבעל עקידה שער כ' כי זה הוא עון פלילי יותר ויותר אם יהי' חטא קטן לא ניתן למחילה, ומכ"ש כאשר יהי' זה ענין לאומי במועצות ודעת מראשי העם, ומכ"ש שאין הדבר צריך ביאור כי השפעת התחברות זו, היא יותר ויותר מהשפעת התחברות אחרת. וכאשר אנו רואים ומכירים בכמה אנשים אשר מאז החלה הציונית לפעם בקרב לבם נתהפכו והיו לאנשים אחרים (ואם יאמרו כי אחרים הטיבו מעשיהם נתבאר תשובת דבר זה בדברינו למעלה), ואם לחשך אדם לאמר, כי מצוה רבה כזו של ישוב א"י והטבת מצב כלל הלאום שאני, שבזה אין אנו משגיחים על דקדוקים כאלו, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו והלא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתם, הלא היה לכל הדעות מצות ישוב א"י, ועכ"ז כאשר שמע יהושפט לדברי אחאב שאמר הידעתם כי לנו רמות גלעד? (כי רמות גלעד היתה מערי ישראל כמ"ש ואת ראמות בגלעד לגדי) נאמר ליהושפט כי בזאת היה עליו קצף מה' (דה"י ב' י"ט), וגם אמציה מלך יהודה כאשר שכר מישראל מאה אלף גבור חיל לעזרו במלחמה, אמר אליו הנביא המלך! אל יבא עמך צבא ישראל כי אין ה' עם ישראל כל בני אפרים, כי אם וגו' יכשילך האלקים לפני אויב וגו' (דה"י ב' כ"ה), ונאמר בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל וגו'.