מרכז דוידזון והגן הארכיאולוגי כולל ממצאים ארכיאולוגיים החל מתקופת הברונזה לפני כ- 5,000 שנה, ועד התקופה העות'מאנית. העופל - כינוי מקראי לחלק מוגבה בעי

תמליל

1 מרכז דוידזון והגן הארכיאולוגי כולל ממצאים ארכיאולוגיים החל מתקופת הברונזה לפני כ- 5,000 שנה, ועד התקופה העות'מאנית. העופל - כינוי מקראי לחלק מוגבה בעיר בו ישב בדרך כלל המלך, או מרכז המינהל )מכאן המילה להעפיל(. במקרה של ירושלים, העלייה הייתה מעיר דוד דרך העופל אל הר הבית. מסיבות פוליטיות ומרקם חיים, הוחלט לחלק את השטח למתחמים היסטוריים, על סמך סקר ארכאולוגי וחפירות קודמות, ולחפור בכל אחד מהם רק עד השכבה המתאימה: מתחם בית שני - השטח הצמוד לכותל המערבי. המתחם הביזנטי - השטח הצמוד לחציו המזרחי של הכותל הדרומי. מתחם התקופה המוסלמית הקדומה - השטח הצמוד לחציו המערבי של הכותל הדרומי. כן הוחלט להותיר במתחמים ממצאים בעלי עניין מיוחד גם מתקופות אחרות. כך למשל, במתחם המוסלמי הושאר בית שימוש רומי מימי איליה קפיטולינה, במתחם בית שני הושאר מבנה מאוחר יותר מהתקופה הרומית, במתחם הביזנטי מוצגות מדרגות חולדה מימי בית שני, וכדומה. הרחוב ההרודיאני הממצא הבולט ביותר במתחם בית שני הוא רחוב מרוצף, הצמוד לכותל המערבי. הרחוב שימש כחלק מקומפלקס הר הבית בימי המקדש, וממנו יכלו מבקרים ועולי רגל לגשת אל פתחי הר הבית המערביים. לאורך הרחוב, בצמוד לכותל, נמתחה שורת חנויות ששימשו כנראה כשוק לממכר מנחות, קורבנות או כל מה שקשור לעבודת המקדש. המשכו של הרחוב המרוצף דרומה התגלה ב במורדות עיר דוד, סמוך לבריכת השילוח מימי בית שני. גילוי זה מלמד כי הרחוב היווה ציר רצוף, שחיבר את הר הבית לדרום העיר, ואפשר מעבר נוח ומהיר למבקרים ועולי רגל לאתרים שונים בעיר. אורכו בקטע הזה - 75 מטרים ורוחבו כשמונה. הוא נתחם משני צדדיו באבני שפה גבוהות. הרחוב היה מכוסה כולו בערימת אבני כותל, שהושלכו מלמעלה בידי הרומאים במהלך חורבן ירושלים לאחר המרד הגדול בשנת 70. החנויות נתגלו הרוסות כמעט לגמרי, ושרידי האפר, המעיד על השרפה שהשתוללה בהן, נראה עדיין על קירותיהן. מתחת לאבני הריצוף של הרחוב התגלו 15 מטבעות שונים. המטבע המאוחר ביותר נטבע על ידי פונטיוס פילאטוס, מכאן שהרחוב רוצף לאחר מכן. אבני הריצוף, שהתגלו כשהן אינן בלויות, העידו כי הרחוב יצא משימוש זמן לא רב לאחר סיום סלילתו. גילוי זה סתר את ההנחה שהייתה מקובלת עד אז על פיה הרחוב נבנה מוקדם יחסית על ידי המלך הורדוס, ולכן נקרא בפי החופרים בשם 'הרחוב ההרודיאני'. מעוצמת פגיעת אבני הכותל ברחוב נסדק חלק מאבני הריצוף, וחלקן נדחקו אל תוך תעלות הניקוז התת קרקעיות. אחת מאבני הריצוף שלא נהרסה, אלא נתגלתה באתרה, היא מכסה ביוב, המחבר אל תעלת ניקוז. אבן לבית התקיעה

2 אחת מאבני המפולת, היא ראש הפינה של כותלי הר הבית. כוללת מעברה הפנימי גומחה, ומעליה כתובת בעברית, חקוקה בכתב סופרים מהודר: 'לבית התקיעה...' עם המשך לא ברור. בית התקיעה פירושו מקום שבו נהגו לתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים. מקום התקיעה דווקא כאן מעיד שהמקום היה במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאוד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות. קשת רובינסון אחת הכניסות המרכזיות להר הבית ממערב הייתה באמצעות גרם מדרגות שהונח על גבי קשת ענקית, שהיוו יחד מעין מחלף בין מפלס הרחוב לגובה רחבת הר הבית. אורך הקשת היה למעלה מ- 15 מטרים. היא שולבה במזרחה בכותל המערבי ובמערבה נשענה על גבי מבנה מסיבי )אומנת הקשת(. משקל חלק הקשת שריחף באוויר הגיע ל- 1,600 טון. ראש הקשת התנשא לגובה של כ- 17 מטרים מעל הרחוב. הקשת נהרסה כמעט לגמרי לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים, ושרידיה כוסו בעפר ושברים. נקודת חיבור הקשת לכותל המערבי המשיכה לבלוט וזוהתה ב ע"י האמריקני רובינסון. צ'ארלס וורן, בהסתמכו על הזיהוי של רובינסון, שיער את מיקומה המדויק של האומנה )בסיס הקשת( הנגדית, על פי חישוב זווית הקמרון הבולט מהכותל המערבי. הוא חפר פיר אנכי, והגיע ישירות אל מבוקשו. אז הסתבר כי בבסיס האומנה ניצבו ארבע חנויות, ששימשו כחלק מהשוק שפעל ברחוב. רוני רייך ויעקב ביליג חשפו את החנויות, ועתה הן משמשות כחלק ממכלול הרחוב המרוצף. נראה שהקשת הגדולה התמוטטה בבת אחת, דבר הניכר במרצפות המרוסקות במיוחד והשקועות בקטע הרחוב שמתחתיה. ההנחה היא שהרומאים הצליחו לחצוב ולפרק את אבן הראשה, ובכך הביאו לנפילת הקשת כולה. אחת האבנים שהתגלו במפולת הייתה חלק ממשקוף הכניסה להר הבית דרך המחלף. על פי האבן )המוצגת היום בפינת הרחוב( ואבנים נוספות, הצליחו החוקרים לשחזר את מראה הפתח. כתובת "וראיתם..." על הנדבך השלישי שמתחת לבסיס קשת רובינסון, במרכז הקשת, מצוי גרפיטי בשתי שורות, בכתב עברי. נוסח הכתובת: "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא", מצטט פסוק מספר ישעיהו בשינוי קל מנוסח המסורה האומר: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה". פרופ' בנימין מזר העלה את ההשערה כי הכתובת מבטאת את התקוות המשיחיות של היהודים בימיו של הקיסר יוליאנוס הכופר, שנתן רשות לשקם את בית המקדש. מצד שני יש לציין כי היישר מתחת לכתובת )כמטר אחד מתחתיה( התגלו עם ראשית החפירות קברים רבים, וייתכן שהכתובת מתייחסת אל הנקברים. אין ספק שהכתובת נכתבה על ידי יהודי, שכן היא כתובה עברית. יחד עם זאת השינוי בנוסח עשוי להתפרש באחד משני מובנים מנוגדים: אם השינוי מכוון אזי הוא מכוון בגנות הלא יהודים הקבורים במקום. אם השינוי הוא טעות סופר, אזי הנוסח המקראי הנכון הוא בעל חזון לימים טובים. המקוואות

3 גרם המדרגות של המחלף נסמך אל מבנה אבן עצום בגודלו, שפורק כמעט לגמרי, ולא נותר ממנו כמעט זכר. מבנה זו שימש כמרכז טהרה עבור עולי הרגל הרבים שפקדו את ירושלים, והכיל מקוואות רבים. המקוואות שפעלו בקומת הקרקע נחצבו כולם בסלע, ובזכות כך שרדו. ממצאי המקוואות הרבים מלמדים על השימוש הרב שהיה להם בימי המקדש. בנוסף למקוואות השתמרה יפה גם מערכת חצובה של תעלות מים וצינורות, שסיפקו מים לא שאובים למקוואות, כנראה דרך אמות המים שעברו בסמוך. שרידים מהתקופה הרומית המתחם השני בגן הארכאולוגי מציג את שרידיה של שכונה נוצרית מן התקופה הביזנטית, שיושביה התגוררו על חורבותיה של שכונה יהודית מימי בית שני. השכונה נבנתה בצפיפות בסוף המאה הרביעית בחלקו המזרחי של העופל, וכללה כנסיות, מנזר, אכסניה, בתי מלאכה, חנויות ובתי מגורים. הממצא עשיר ברצפות פסיפס, שחלקם בעלי עיטורים גאומטריים. נראה כי שכונה זו נהרסה עם הכיבוש הפרסי בשנת 614, ולא שוקמה. שרידים מימי בית ראשון ושני אילת מזר, שחפרה במתחם הביזנטי, חשפה שרידי ביצורים, שער, בניין ממלכתי גדול וכמה בורות מים מימי בית ראשון, בתחתית הגן הארכאולוגי בשולי דרך העופל. בסמוך היא גילתה בניין חשמונאי גדול, שבמרכזו ניצבה בריכת מים. כן נתגלה באזור מקווה טהרה רבוע ומדורג גדול במיוחד, שתוארך לימי בית שני. בסמוך לשערי חולדה נמצאו שרידים המיוחסים למצודת החקרא אשר ככל הנראה עמדה במקום בעת מרד המכבים. מדרגות חולדה לרוחב הכותל הדרומי במתחם זה מצויות מדרגות ענק, המתוארכות לימי בית שני, ומזוהות כ'מדרגות חולדה'. שם זה מתייחס לשערים אליהם הובילו המדרגות, ואשר נקראו בשם 'שערי חולדה'. רוחב המדרגות אינו אחיד, אלא הוא עשוי מדרגה אחת רחבה ומדרגה אחת צרה לסירוגין. גרמי מדרגות אחרים מימי בית שני שהתגלו באזור, ואף בעיר דוד, עוצבו באופן דומה )סגנון ואולי נוחות(. באמצע גרם המדרגות עמד קומפלקס מקוואות, הדומה לזה ששכן בבסיס קשת רובינסון במטרה להבטיח רק כניסתם של אנשים טהורים לתחומי המקדש. מתחם התקופה המוסלמית הקדומה בסמוך לפינה הדרום מערבית של הר הבית נחשף בניין במצב השתמרות טוב מן התקופה הביזנטית. שלבו המוקדם של הבניין בן ארבעת החדרים תוארך לתקופה הרומית. נתגלו בו שרידים של חמישה תנורים עגולים מרוצפים שברים של לבנים ורעפים הנושאים את טביעות החותם של הלגיון העשירי פרטנסיס שכנראה שימשו את חייליו. עוד נמצא חותם לחם צבאי ובית מרחץ מפואר )שרשמו והמשיכו לחפור תחתיו(.

4 המתחם המוסלמי - הארמונות האומיים ארבעה ארמונות ענק, שתוארכו ויוחסו לח'ליפה וליד הראשון משושלת בית אומיה ) לספירה(. הארמונות, המכסים למעשה אל כל שטח הגן הארכיאולוגי )כולל רחבת התפילה בכותל המערבי(, נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קט ורה )לא מקורה(, והיוו יחד קריית שלטון. המתחם מציג את שרידיו של ארמון אחד בלבד מתוך הארבעה אשר גשר קטן חיבר בין הגג שלו לבין מסגד אל אקצא. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני אבני הר הבית. הארמון. התנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות. סביב החצר נמתחה אכסדרה, שעמודיה מיוצגים היום בשטח על ידי עצי ברוש דקיקים. הנחת החוקרים היא שהארמונות חרבו ברעידת אדמה באמצע המאה השמינית ולא שוקמו. בעקבות ההרס, המקום ניטש, ורוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצור חדש, על ידי השליטים הפאטימים של ירושלים. במאה ה- 16 ניצלו העות'מאנים את תוואי הקיר החיצוני של ארמון 2 והרכיבו עליו את חומת העיר. בשל כך החומה העות'מאנית מגיעה רק עד פינת הארמון, ואז פונה בזווית של 90 מעלות צפונה ומתחברת להר הבית באופן שרירותי כמעט, באמצע הכותל הדרומי. כדי לאפשר מעבר אל המשכו של הגן הארכאולוגי מחוץ לחומת העיר העתיקה העות'מאנית, פרצו החופרים שער מלאכותי בחומה, במקום שבו ניצב בעבר שער הארמון. הלטרינה הרומית בשוליו המערביים של הארמון התגלה חלק מלטרינה )בית שימוש( רומית, שחלק ממושביה השתמרו יפה, כולל תעלת הניקוז. קיומה של לטרינה בסמיכות כה קרובה להר הבית היווה הפתעה לחוקרים, הן בהקשרה השימושי )שירותים ציבוריים ליד הר הבית(, והן בהקשרה הפוליטי )מתקן רומי בלב האזור המקודש(. בשל כך, הוחלט להותירה במקומה, אף על פי שהיא שייכת לתקופה שונה מהמתחם. בית הכנסת ממערב לארמון התגלו שרידיו של בית כנסת, שתוארך לתחילת התקופה המוסלמית הקדומה. המבנה היה כנראה דו-קומתי, וכלל חצר פנימית קט ורה. זיהויו של המבנה כבית כנסת התבסס על שני ציורים אדומים של המנורה על קירות המבנה, וכן ציור נוסף של מנורה על אבן, שנתגלתה במפולת באחד החדרים. בכל פתחי החדרים נתגלו שקעים מימין, המזוהים כשקעי מזוזה. על משקוף הדלת צוירו שתי מנורות נוספות, וביניהן נחשף צלב, שכוסה בטיח. נראה, אם כן, שהבית שימש נוצרים בתקופה הביזנטית, ועם הכיבוש הערבי, כאשר הותר ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים, שינה המבנה את ייעודו. בית הכנסת שימש במשך כשישים שנה, עד שנבנה עליו הארמון האומיי, והוא נחשב לבית הכנסת הקודם ביותר שהתגלה בירושלים. מרכז דוידסון בקצהו הדרום-מערבי של הגן הארכיאולוגי, בין קירות המסד של 'ארמון 3' האומיי, הוקם בשנת 2001 מוזיאון ארכיאולוגי. )בתכנונו של האדריכל איתן קימל(. המוזיאון נקרא על שם נדבן יהודי-אמריקני, ויליאם

5 דוידסון, שמימן את הקמתו, ומוצגים בו ממצאים בני תקופות שונות שנתגלו ברחבי הגן הארכיאולוגי ובסביבתו. תצוגת הממצאים היא בסדר כרונולוגי, החל מימי בית שני, ועד סוף התקופה המוסלמית הראשונה. במוזיאון מוקרן גם סרטון קצר )בעברית ובאנגלית לסירוגין(, המתאר את תולדות החפירות הארכאולוגיות בעופל, החל מהמאה ה- 19 ועד ימינו. סרטון נוסף )אף הוא בעברית ובאנגלית לסירוגין( ממחיש את חוויותיו הרגשיות והדתיות של עולה רגל יהודי, המבקר בירושלים ובבית המקדש בימי הרגלים. בנוסף, מוצג במוזיאון דגם מוקטן עשוי מתכת של ירושלים בימינו. תפילות קונסרבטיבים ורפורמים בגן הארכאולוגי במהלך שנות ה- 90 של המאה ה- 20 החריף המאבק בין הזרמים השונים ביהדות, בדבר הזכות להתפלל כל אחד כמנהגו ברחבת התפילה של הכותל המערבי. הסכסוך הביא לסוג של פשרה, כאשר הקונסרבטיבים והרפורמים ניאותו לקיים טקסי תפילה כמנהגם, בקהל מעורב של גברים ונשים, ליד הכותל המערבי בחלק השוכן בתחומי הגן הארכאולוגי. באופן זה ממשיכה רחבת התפילה הרגילה לשמש כבית כנסת אורתודוקסי, ואילו הרחוב המרוצף מימי בית שני, הצמוד לחלק הדרומי יותר של הכותל, משמש את הזרמים האחרים לתפילה חגיגית, טקסי בר מצווה ושאר שמחות. הכותל הדרומי קיר התמך הדרומי של רחבת הר הבית בירושלים. בנוסף, בחלקו המזרחי, הכותל הדרומי מהווה את הקיר הדרומי של העיר העתיקה כולה. מקובל כי הקיר הנוכחי עובר בתוואי שקבע הורדוס לאחר הרחבת מתחם הר הבית החשמונאי. ניתן לראות שהנדבכים התחתונים של הכותל הדרומי הם בעלי סיתות שוליים הרודיאני אופייני המוכר מאבני הכותל המערבי. בפינה הדרום מזרחית של החומה השתמרו כ- 30 נדבכים הרודיאנים היורדים עד לסלע האם. הכותל המערבי הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ- 488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ- 30 מטרים. עקב איסור מוסלמי על מחקר ארכאולוגי בהר הבית, לא ניתן למדוד את עובי הכותל, אולם על פי מדידות שונות נראה כי עובי הכתלים כולם נע בין 4 מטרים בחלק התחתון, ל- 2 מטרים בחלק העליון. הקיר נבנה באבני גיר מסוג מלכה, שנחצבו כנראה במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ- 14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית. הכותל במסורת המוסלמית

6 הערבים כינו את הכותל בשם כותל הדמעות ע"ש תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם.ה הצרפתית. הרובע ההרודיני הרובע ההרודיאני הוא מתחם של שישה בתים, היושבים במורד הגבעה הצופה להר הבית. השרידים הארכיאולוגיים שייכים לקומות המרתף של המבנים, שבעבר היו בני שתי קומות. המבקרים באתר נמצאים למעשה בקומת המרתף של הישיבה ושל הרובע העתיק. העיר העליונה שכנה על הגבעה המערבית - הרובע היהודי של היום. גרה בה שכבת האצולה והכוהנים. הבתים היו בנויים בדרוג, זה מעל זה במורד הגבעה. גגו של האחד הוא המרתף של האחר. כך כל בתי השכונה צופים אל בית המקדש. התצוגה מתרכזת בשלושה בתים - הבית המערבי, הבית האמצעי ובית המידות. מדובר בבתיהם של אצולת ירושלים בתקופה ההרודיאנית, כנראה ממשפחות הכהונה, שתכננו את מעונותיהם בסגנון רומי-הלניסטי, בהתאם לרוח התקופה ובטעם הזמן. קירות בית המידות כוסו טיח מצויר, שחיקה אבנים מסותתות. סגנון זה הינו הסגנון הראשון של פומפי - סגנון שהיה פופולרי בפומפי במאה הראשונה לפני הספירה. שרידי השרפה הגדולה של שנת 70 נראים בבית שעל ריצפתו קורת עץ שרופה וסימני פיח. למקווה שני פתחים - האחד אפשר לטמאים לרדת לטבול מבלי לגעת בטהורים העולים מן המקווה. מערכת של מרזבים הובילה מי גשמים אל בורות מים ואל המקוואות. המקוואות לא ניזונו מאמות המים שהובילו מים לירושלים בתקופה זו. מספר המקוואות הרב הביא את הארכאולוגים למסקנה כי המבנה היה ביתו של משפחת כהנים בכירה, אולי משפחתו של כהן גדול או של משפחת המלוכה החשמונאית. לטיפוח מיוחד זכו חדרי הרחצה של הרובע, שרוצפו בפסיפסים צבעוניים. חדרי רחצה ומקוואות טהרה פרטיים. גם רצפות הפסיפס, עיטורי הקיר )הפרסקאות(, הכלים, חפצי הנוי ומוצרי המותרות שנחשפו בחפירות )צלחות מעוטרות, קנקני יין מיובאים(, מעידים על עושרם של בעליהם. מימצא מיוחד במינו הוא ציור של מנורת שבעת הקנים שנחרט על אחד מקירות הרובע, זה התיאור המפורט הקדום ביותר של המנורה וסביר להניח כי צוייר על ידי מי שראה את המנורה המקורית שעדיין שימשה בבית המקדש. הבית השרוף הבית השרוף הוא מבנה מפואר שהתגלה בזמן חפירות העיר העליונה וזכה לשמו עקב היותו עדות מיוחדת במינה לתקופת חורבן ירושלים במאה הראשונה ושריפתה על ידי הרומאים. בשכבת שריפה עבה ועזה במיוחד שהתגלתה בקומת המרתף שלו: אבנים שנצרפו באש עזה, קורות עץ חרוכות ושכבות אפר ופיח מעידות עד כמה גדולה הייתה השריפה.

7 הבית השרוף נקרא גם בית קתרוס, מפני שעל אחת המשקולות שהתגלוו בבית, נמצאה חרותה הכתובת ")ד(בר קתרוס". בתלמוד נזכרת משפחת 'קתרוס' ברשימה של ארבע משפחות כוהנים שניצלו לרעה את מעמדן. הרובע היהודי לאחר החורבן נותרה בי-ם קהילה יהודית קטנה בשוליו הדרומיים של הר ציון. לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135, גורשה אף קהילה זו והוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים, ובמשך כל התקופה הביזנטית לא הורשו יהודים להתגורר בעיר. היהודים שבו לירושלים רק עם כיבושה בידי המוסלמים ב- 640, אך גם אז לא פנו לאזור הרובע היהודי של ימינו, אלא נאחזו שוב בהר ציון. למעשה, במשך מאות שנים שכן הרובע היהודי של ירושלים בהר ציון ובמורדותיו המזרחיים, סמוך לקבר דוד המלך ולכותל הדרומי. ב החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעקבות כך צומצם קו החומה, דרום העיר ניטש, והיהודים נאלצו להעתיק את מגוריהם לצפון העיר. הנחה זו מתבססת על עדותם של הצלבנים, כיצד פרצו לירושלים מצפון במסע הצלב הראשון ועברו דרך שכונת היהודים. הם לא התירו ליהודים לגור בי-ם והם שבו אליה רק עם נפילת ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין ב גם אז התקבצה הקהילה בהר ציון. הם גורשו מהר ציון ע"י הממלוכים במחצית המאה ה- 15, בעקבות ויכוח עם נזירים פרנציסקנים בדבר החזקה על קבר דוד ווהפכוהו למסגד. הנוצרים פנו לרובע הנוצרי, ואילו היהודים פנו לאזור שהיה אז ריק יחסית, בין הרובע הארמני להר הבית, בדרום-מזרח העיר. סיכום של כל חומות ירושלים רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה- 19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת העיר חלק מחשיבותה הביטחונית. 1. החומה היבוסית: העיר היבוסית הקטנה, כ- 50 דונם שטחה, הוקפה בחומה מבוצרת, ששרידים ממנה, בדמות קיר, מגדל שמירה ושער )ככל הנראה 'שער העין' מהמאה ה- 18 לפנה"ס( התגלו במדרון המזרחי של הגבעה, מעל נקבת חזקיהו. העיר יבוס נותרה כמובלעת בגבול נחלות שבט יהודה ושבט בנימין. גם לאחר שנכבשה בידי דוד המלך והפכה לבירת ממלכת ישראל המאוחדת, חומתה לא נהרסה, ונראה כי המשיכה לשמש את המתיישבים החדשים. למרות זאת, התגלה קטע חומה מימי בית ראשון במחצית גובה המדרון מעל ערוץ נחל קדרון, וכן התגלו קטעים מקו הביצורים הצפוני, הכולל חומה ומגדלים, ששימשו בחלקם בסיס לביצורים מימי החשמונאים )להלן(. בימי שלמה המלך הורחבו גבולות העיר צפונה, וכללו גם את הר הבית. החומה הוארכה אפוא, והקיפה את כל הגבעה המזרחית של העיר.

8 2. חומת חזקיהו )היא היא החומה הרחבה( בעקבות כיבוש סנחריב את ממלכת ישראל שבצפון, פליטים הגיעו לממלכת יהודה שבדרום. העיר התמלאה עד אפס מקום והתפשטה גם אל הגבעה המערבית, מחוץ לחומות העיר המצומצמות. כאשר איים סנחריב לכבוש גם את יהודה, התכונן חזקיהו המלך למצור, והקיף בחומה גם את הגבעה המערבית. תוואי חומה זו הקיף את הר ציון מדרום וממערב, והתחבר להר הבית לאורך הנחל הצולב. בחלוף השנים גדלה אוכלוסייתה והעיר התפשטה אל המישור הרחב שמצפון לה, מעבר לנחל הצולב, כך ששוב היה לירושלים פרוור מפורז. כמאה שנה לאחר שחומת חזקיהו עמדה איתן מול הפשיטה האשורית, נפלה ירושלים בידי נבוכדנאצר, עם ישראל יצא לגלות בבל והחומה הרחבה נופצה ושעריה נתנו באש )כמאמר נחמיה(. 3. חומת מנשה מנשה המלך, בנו של חזקיהו, שמלך בירושלים במאה השביעית לפנה"ס, המשיך את מפעלו של אביו, וחיזק את חומות ירושלים. קטעי ביצור מימיו התגלו בתחתית גבעת עיר דוד, לאורך נחל קדרון. בימי בית שני יב"מ תיאר שלוש חומות שכל אחת מהן הגנה על חלק אחר של העיר )ספר ה', פרק ד', ב(. הוא מכנה את החומות בשם "הראשונה" )או "הישנה"(, "השנייה" ו"השלישית", ובמחקר הארכאולוגי מקובל עד היום להשתמש בכינויים אלה לחומות ירושלים בימי בית שני. 4. חומת נחמיה החומה הקדומה ביותר מראשית ימי בית שני, שאינה מתוארת כלל אצל יב"מ, נבנתה על ידי נחמיה בימי שיבת ציון. במאמץ גדול הצליח נחמיה לבצר מחדש את העיר, תוך התמודדות עם בני עמים אחרים תושבי האזור שהתנגדו לבנייה. האילוצים, וכן המספר הקטן יחסית של היהודים ששבו לירושלים, הביאו את נחמיה לבצר את הגבעה המזרחית בלבד, ובכך להחזיר את ירושלים לגודלה המינימלי מימי ראשית בית ראשון. לא נשארו כמעט שרידים מחומה זו, למעט קטע קטן בחלק העליון של עיר דוד, אולם יש החולקים על זיהוי זה. 5. החומה הראשונה )למניינו של יב"מ...( בחלוף השנים הלכה אוכלוסייתה של ירושלים וגדלה, עד שהעיר התפשטה שוב מחוץ לחומות, אל הגבעה המערבית. שוב הייתה בירושלים "העיר העתיקה" על הגבעה המזרחית, ופרוור חדש על הגבעה המערבית, שעמד מפורז ללא חומות. במאה השנייה לפנה"ס, עם גירוש היוונים מירושלים וכינון ממלכת החשמונאים הוקף הפרוור בחומה, כך שהעיר חזרה שוב לגודלה המלא בתוך חומות, כבשלהי ימי בית ראשון. חומה זו עברה כמעט במדויק על תוואי החומה שבנה חזקיהו המלך סביב הר ציון, תוך ניצול שרידים של החומה הקדומה, והגנה על אותן נקודות חולשה טופוגרפיות, שלא השתנו עם השנים.

9 מקובל לייחס את בניית החומה והשלמתה למנהיגי החשמונאים. חלקים מהחומה הראשונה התגלו סביב הר ציון, לאורך חומת ימינו ליד שער יפו, וכן בקארדו, שבו התגלו שרידי שער, אשר מזוהים כ"שער גינת" המופיע בכתבי יב"מ. במגדל דוד ובסביבותיו התגלו שיפוצים ושיפורים שביצע הורדוס בחומה הראשונה, כמו חיזוק החומה ועיבוייה וכן בניית שלושה מגדלי ענק. 6. החומה השנייה ירושלים הלכה והתמלאה, עד שנלחצה בין שני הגאיות העמוקים - נחל קדרון ממזרח וגיא בן הינום ממערב ומדרום. העיר התפשטה אפוא שוב אל המישור הרחב שמצפון לה, מעבר לנחל הצולב, כך ששוב נוצר לירושלים פרוור מפורז מחוץ לחומה. פרוור זה הוקף במאה הראשונה לפנה"ס בחומה שנצמדה לחומה החשמונאית, ונמתחה כקשת מצפון-מערב ועד הר הבית. מקובל לייחס את בניית החומה השנייה למלך הורדוס, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי בית חשמונאי. ייתכן שההחלטה לבנות את הקטע הצפוני ביותר של החומה השנייה דווקא שם נבע מהרצון לנצל את החפיר הקדום לטובת החומה החדשה. כך או כך, יש המזהים שרידים של החומה השנייה באזור שער שכם, אך זיהוי זה מוטל בספק. נכון ל טרם התגלו הוכחות ברורות לקיומה של החומה השנייה, והתוואי שלה משוער בלבד. 7. החומה השלישית במהלך המאה הראשונה לספירה המשיכה ירושלים לגדול כלפי צפון, ושוב התגוררו חלק מתושביה בשכונות מפורזות, כנראה בעלות אופי חקלאי יותר. בשנות ה- 40 של המאה הראשונה נחלץ המלך אגריפס הראשון להגן על יושבי שכונות אלו, והחל בבניית חומה היקפית ארוכה. בפקודת הקיסר קלאודיוס הופסקה הבנייה, בעקבות חששו של הקיסר שביצור ירושלים יפגע בשלטון הרומי בארץ ישראל. השלמת הבנייה נעשתה בחופזה רק כ- 25 שנה לאחר מכן על ידי תושבי ירושלים, במסגרת ההכנות למרד הגדול. איכות החומה בעקבות כך הייתה נמוכה בהרבה מהמתוכנן, אף שהיו בה, עפ"י יב"מ, כתשעים מגדלי שמירה. החומות חרבו עד היסוד, ורק חלק קטן מהן הושאר בידי טיטוס, כדי שהדורות הבאים יידעו להעריך את עוצמת העיר שכבש. שרידים של החומה השלישית מצויים לאורך רחוב 'החומה השלישית' בפאתי שכונת מאה שערים, סמוך לדרך שכם. הם התגלו בשנות ה- 20 של המאה ה- 20. בתקופה הרומית והביזנטית נראה כי העיר עמדה במשך עשרות שנים חרבה ופרוזה. ב- 130 שיקם אדריאנוס את ירושלים והמיר את שמה לאיליה קפיטולינה. למרות הבנייה מחדש, לא נבנתה חומה חדשה לעיר, דבר המוכח מהיעדרותם המוחלטת של ממצאים כלשהם לביצורים מן התקופה. ירושלים נותרה אפוא פרוזה ונתונה רק להשגחת הלגיון העשירי פרטנסיס, שישב בה כחיל מצב.

10 לאחר שאדריאנוס ניצח את בר כוכבא 5, הוא בנה בירושלים כמה שערי ניצחון, שאחד מהם עומד היום בבסיסו של שער שכם, אך ככל הידוע, אף לא אחד משערים אלה שולב בחומה כלשהי. כך, במשך מאות שנות השלטון הרומי בארץ ישראל, עמדה ירושלים פרוזה ללא חומות. 8. חומת אאודוקיה רק במאה החמישית, בעיצומה של התקופה הביזנטית, התחוללה תפנית בירושלים: אייליה אאודוקיה, אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני שהייתה נוצרייה אדוקה, הורתה על בניית חומה ארוכה וחזקה סביב העיר. באותה עת היא התגוררה בירושלים, וראתה בפסוק "היטיבה ברצ ונ ך את צ י ון, תבנה ח ומ ות יר ושלם" )תהילים, נא( צו אלוהי הקורא לה לבצר את העיר, שכן משמעות שמה היווני אאודוקיה - הוא "המיטיבה". חומת אאודוקיה הייתה אחת הארוכות שידעה העיר. היא הקיפה את עיר דוד, הר ציון ואת כל מרחב העיר העתיקה של ימינו. תיאור ויזואלי של חומת אאודוקיה ניתן למצוא במפת מידבא. במפה זו מתוארת ירושלים כשהיא מוקפת בחומה אליפטית גדולה, ומוגנת בשערים ובמגדלי שמירה. שרידים של חומת אאודוקיה ניתן למצוא בקצה הגן הארכאולוגי ירושלים, סמוך לפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית, בדרום-מערב הר ציון, סמוך לבריכת השילוח, במדרון המזרחי של עיר דוד וכן בחומה הצפונית ליד שער שכם ושער הפרחים. חומות ירושלים בימי הביניים חומת אאודוקיה החזיקה מעמד כמעט 600 שנה, לעומק התקופה הערבית הקדומה, אך חרבה לבסוף ברעידת אדמה קשה שפקדה את ירושלים בשנת במיוחד נפגעה החומה הדרומית, שנהרסה כמעט כליל. במשך כמה עשורים נותרה ירושלים ללא חומות, ודרום העיר )עיר דוד והר ציון( עמד חרב ונטוש. הפאטימים, מושלי ירושלים, ביקשו לשקם את החומות, בעיקר בשל חשש מפני פלישת הסלג'וקים, אולם בשל היעדר משאבים ובשל צרכים דחופים יותר בממלכה, התוכניות נדחו. 9. החומה בתקופה הערבית הקדומה ב כבשו הסלג'וקים את בגדד, בירתם של העבאסים והעצים מאוד את הדחיפות בשיקום החומות. הח'ליפ הפאטימי החל במלאכה ואילץ את הנוצרים והיהודים יושבי ירושלים לתת מכספם לפרויקט. עקב הדחיפות הרבה, ובשל מקורות המימון המועטים, החליטו לקצר את החומה, ולהשתיתה כמה שאפשר על שרידי חומות קדומות. מאחר שחומת אאודוקיה בדרום ירושלים חרבה לגמרי, הוחלט להשאיר את עיר דוד והר ציון מחוץ לעיר, כך שהחומה הדרומית תעבור מעתה בתוואי צפוני יותר, בתוך העיר. בפעולה זו חסך הח'ליפ זמן בנייה וכסף והקטין את מספר עמדות השמירה שנדרשו לאורכה. נקודת התורפה של העיר הייתה החומה הצפונית שניצבה על מישור, ולכן הותקן לאורכה חפיר, שנועד לחסום את הגישה הנוחה של איל ניגוח אל הביצורים. תוואי החומה, כולל התוואי החדש בדרום העיר, הוא הבסיס לחומת העיר העתיקה

11 של ימינו, ונראה כי נדבכים שונים בבסיסה הם שרידים מהחומה הפאטימית. גם החפיר הצפוני הוסיף לשמש בתקופות הבאות, וניתן עד היום להבחין בו בכיכר צה"ל ולאורך החומה הצפונית הנוכחית. 10. החומה הצלבנית עד סוף המאה ה- 11 עברה ירושלים מיד מוסלמית אחת לאחרת. החומה נבנתה ונפרצה שוב ושוב בידי הפאטימים והסלג'וקים, עד שהפכה טלאים מרוב פרצות ותיקונים. מול חומה רעועה זו עמדו הצלבנים במסע הצלב הראשון בשנת 1099, ופרצו אותה בתוך חודש ימים בלבד דרך כמה נקודות חלשות. הם שיקמו את הפרצות וחיזקו אותה. במחצית המאה ה- 12 שינו הצלבנים באופן יסודי את אזור שער יפו )"שער דוד" בלשון התקופה(: השער המקורי שעמד עד אז בקצה המזרחי של נחל המצודה הוזז מערבה עד למקום שער יפו של ימינו. באופן זה הוכנס נחל המצודה לתוך העיר והוסב לחפיר, המשמש עד היום את המצודה. החומה העות'מאנית "רוכבת" אפוא על השער הצלבני. שער נוסף שעבר שינוי יסודי הוא שער שכם: השער הפאטימי המקורי עבר עיבוי, ואף נוסף לפניו ביצור קדמי )ברביקן(, שנועד להבטיח את הגנתו המושלמת של השער. החומה עמדה איתנה עד שנת 1187, ואז נפרצה והוצאה מכלל שימוש בידי צלאח א-דין האיובי. צבאו של צלאח א-דין התמחה בלחימה בשטח פתוח בידי גדודי פרשים, ולפיכך ראה בחומות מכשול ולא אמצעי הגנה. הבדל זה בין טכניקת הלחימה בשטח של האיובים, אל מול טכניקת הלחימה באמצעות ביצורים של הצלבנים, הביא ליישום מדיניות "האדמה החרוכה" של צלאח א-דין והריסתם של רוב ביצורי הצלבנים בארץ, וזאת כדי להרתיע מפני מסעי צלב עתידיים. 9. החומה האיובית אלמלכ, אחיינו של צלאח א-דין שמ ונה למושל ירושלים, הורה על בנייתה. הבנאים הקימו מגדלי שמירה גדולים ומבוצרים היטב לאורך תוואי החומה המערבית והדרומית, אך נראה שלא הספיקו לחבר ביניהם בחומה: כאשר הפך לסולטאן, ב- 1219, הודיע לפתע על הריסת הביצורים, בהתאם למדיניות דודו, כדי למנוע התקפה והתבססות צלבנית בארץ. הוא החל בהחרבה שיטתית של ביצורי ירושלים אך בשטח נותרו עד היום נדבכיהם התחתונים של רוב המגדלים שנבנו על ידי פועליו בעיר. ניתן לראותם, למשל, בכיכר צה"ל, במגדל המכונה בטעות מגדל טנקרד, בשער יפו בקטע המצודה הפונה אל הכביש ולאורך כל תוואי החומה הדרומית. בהר ציון, בפינת החומה הדרומית-מערבית הצופה אל משכנות שאננים, ניצבים שרידיו של מגדל איובי גדול ממדים, שבו התגלתה כתובת בערבית, המנציחה את בניית המגדל על ידיו. המגדל שהשתמר באופן המרשים ביותר הוא זה המזוהה בטעות כשער הבורסקאים ליד שער האשפות. במגדל זה ניתן לראות את חלונות ההגנה וחרכי הירי המקוריים. כן השתמרו יפה קירותיו של שער ציון האיובי בתחומי גן התקומה, ובהם חרכי ירי ומעט מקמרונות הגג. 10. התקופה הממלוכית

12 -300 שנה עמדה ירושלים פרוזה וחומותיה פרוצות. הממלוכים, כקודמיהם, העדיפו לחימת פרשים בשטח פתוח, ובשל חששם ממסע צלב נמנעו משיקום החומות. נוסעים יהודים, נוצרים ומוסלמים שביקרו בעיר תיארו את ירושלים נטושה מפחד תושביה מפני כיבוש ומעשי שוד. כך, למשל, כתב הרמב"ן ב )שנים ספורות לאחר שעברה לידי הממלוכים(: "רבה העזובה וגדול השיממון... וירושלים יותר חרבה מן הכל... ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים )ממלוכים( ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם... העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה" )אגרת הרמב"ן לבנו(. רבי עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים ב- 1488, מלמד כי המצב לא השתנה במאתיים השנים שחלפו: "וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב... וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו". מפות וציורים של העיר מאותם ימים מציגים עיר פרוזה, ולעתים שברי חומות המקיפים אותה. יוצאת דופן היא מפתו של הנוסע הנוצרי מרינו סנוטו, המתארת באופן מפתיע את ירושלים כעיר מבוצרת היטב. הארכאולוג דן בהט טוען כי מדובר במפה דמיונית, שנועדה לשכנע את האפיפיור לקרוא למסע צלב, ולא מפה גאוגרפית מהימנה. סנוטו העריך כי אם יחשוב האפיפיור שירושלים מוקפת בחומה, הדבר יעודד אותו לצאת ולכבוש אותה, שכן האפיפיור ידע )כמו כולם( שיכולותם של הנוצרים בכיבוש יעדים מבוצרים עולה על יכולותם של המוסלמים להגן עליהם. אם כן, באופן אירוני, ערי ארץ ישראל בימי הביניים המאוחרים נחשבו מוגנות פחות אם היו מוקפות בחומה. 11. החומה העות'מנאית אור חדש הפציע על ירושלים בראשית המאה ה- 16, עם עלייתו לשלטון של הסולטאן סולימאן הראשון, שהחליט להקיף את ירושלים בחומה. לא ידוע מה הייתה המוטיבציה שלו בבניית החומה - ייתכן שביקש לפאר את עיר הקודש ולהגן עליה מפני שודדים או להבטיח את שלטונו בה מול מסע צלב חדש ואולי העריך שבניית חומה תמשוך תושבים לירושלים, ובכך ישתפר מצבה הכלכלי והדמוגרפי. אורך החומה העות'מאנית מגיע לארבעה וחצי קילומטרים והיא סוגרת על מרובע ששטחו כקילומטר רבוע אחד )העיר העתיקה של ימינו(. גובהה הוא כ- 10 מטרים, ועובייה הוא כ- 2 וחצי מטרים בממוצע. החומה נבנתה במהירות בין השנים 1538 ו- 1542, תוך ניצול תוואי חומות קדומות ושימוש משני באבנים מקומיות. בחומה מצויים שמונה שערים ורובם הגדול מקושט בעיטורים ותשליבי אבן שנשדדו ממבנים קדומים שעמדו בקרבת מקום. כך למשל מעוטרת חזיתו של שער ציון בכותרות עמודים צלבניות, ומשני צדיו חרכי ירי מסוגננים שהם למעשה חלונות כנסייה. שער האריות קושט בצמד ברדלסים, שעיטרו כנראה לפני כן מבנה של השליט הממלוכי בייברס אשר הברדלס היה סמלו.. השערים היו ננעלים מדי לילה, ורק בשלהי המאה ה- 19 )ואולי בראשית המאה ה- 20 (, כאשר היציאה מהחומות הייתה בשיאה, התברר כי אין תועלת בנעילת השערים, והם הושארו פתוחים. דגם ביהמ"ק בהולילנד

13 עזרת הנשים המוקפים ב- 4 מגדלים. אלו הן לשכות: אחת היא מחסן שמן, למנורה. השנייהמחסן עצים, למזבח. השלישית מקום למצורעים שיוכלו לקיים את הפולחן בלי להתערבב עם הציבור והרביעית מקום לקיום פולחנם של הנזירים שעברו טקס מיוחד שכלל גזיזת שיער ראשם. בין שתי הלשכות הרחוקות יותר מתרוממות המדרגות עליהם היו הלויים מזמרים את שירי המעלות. בקצה המדרגות - עזרת ישראל - שם מותר לגברים להיכנס ובהמשכה עזרת הכוהנים. בין עזרת הכוהנים לעזרת ישראל לא היו מחיצות, או בלשון המשנה: קלעים. גברי ישראל ידעו היטב עד להיכן מותר להם להיכנס. בעזרת הכוהנים עמד המזבח ושם הקריבו את הקורבנות. המגדל גבוהה זהו ההיכל אליו מותרת כניסה רק לכוהנים המשרתים בקודש ובקצהו המערבי של המגדל קודש הקודשים. "אמר רבי אליעזר: שמעתי שהיו בונים להיכל. עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות. אלא שלהיכל היו עושים מבחוץ ולעזרה מבפנים". מנהרת הכותל במתחם מבנים מתקופת בית שני, מימי הביניים ומהעת החדשה. מהומות מנהרת הכותל ב פרויקט חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו לאחר מלחמת ששת הימים, במטרה לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא הפרעה וללא מכשול, היה יוזמה של משרד הדתות. המסלול ממערב למזרח, עד לנקודת החיבור עם הכותל המערבי. מנקודה זו המשך ההליכה במנהרות הוא בקו ישר צפונה, עד לפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. החללים כוללים מסדרון וכנסייה מימי הביניים, גשר וחדרי פאר מתקופת בית שני, בתי מגורים, בורות מים, מחצבה, תעלה מן התקופה החשמונאית ועוד. את העיר העתיקה חוצה גיא עמוק )הטירופיאון(, המתחיל בצפון בשער שכם, ומסתיים סמוך לשער האשפות בדרום. הר הבית שוכן מצדו המזרחי של הגיא, בעוד שרוב בתי המגורים בעיר העתיקה שוכנים מצדו המערבי, כך שהגיא היה למעשה מכשול טבעי עבור המבקשים לעלות להר הבית. בתקופת בית שני נבנה בשל כך גשר גדול, שחצה את הגיא ממערב למזרח, וכן נבנה מחלף )הוא קשת רובינסון(, שאפשר לעלות ממפלס הגיא הנמוך לרום רחבת הר הבית. עם חורבן 70 נחרבו הגשר והמחלף, אולם בראשית התקופה המוסלמית הראשונה בנו האומיים גשר חדש במקום הגשר הקדום. במהלך הדורות נבנו בתוך הגיא מבני ציבור ובתי מגורים, וסביבותיו התמלאו. במחצית המאה ה- 13 נכבשה ארץ ישראל על ידי הממלוכים, וכמאה שנה לאחר מכן הם חוללו בירושלים שינוי טופוגרפי יוצא דופן: הם ביטלו את הגיא, כדי לאפשר למאמינים המוסלמים גישה ישירה להר הבית מבלי להידחק לגשר אחד, או לחצות את הגיא. לשם כך בנו קמרונות ועמודים ועליהם יצרו משטח מוגבה, שהביא לפילוס הגבעה המזרחית עם הגבעה המערבית. מבני ציבור ממלוכיים גדולים, שנבנו עתה בתחומי הגיא, הוגבהו על ידי יסודות תמך ענקיים, שפתחם היה בגובה מפלס החיים החדש. עם קבורת הגיא מתחת

14 למפלס העיר נקברו עמו גם המבנים הרבים ששכנו בו עד אז, וחלק מהם אף הפכו לבורות מים או למחסנים. לאחר פילוס פני השטח, יצרו הממלוכים פתחים רבים בכותל המערבי והצפוני של הר הבית, שאפשרו גישה מהירה ונוחה אליו. פתחים אלה קיימים עד היום כשערי הר הבית, בהם שער השלשלת, שער מוכרי הכותנה, שער הברזל, שער המשגיח, ועוד. חלק זה של ירושלים הפך אפוא לבעל שני מפלסים: זה הנראה לעין וזה התת-קרקעי. מנהרות הכותל נמצאות במפלס התת-קרקעי, ועוברות דרך המבנים שנקברו עם הגבהת העיר. הרשימה שלהלן מסודרת באופן כרונולוגי, מהממצא הקדום ביותר ועד לחדש ביותר: התעלה החשמונאית, בריכת הסטרותיון, שער וורן, האולם ההרודיאני, המחצבה, נדבך רבא, הרחוב המרוצף, חדר קודש הקודשים, הגשר הגדול וקשת וילסון, מעבר הסתרים, הכנסייה הצלבנית, המדרסה הממלוכית, מנהרת משרד הדתות, מנהרת המוצא, היכל התקופות. מוזיאון ישראל הולילנד: דגם תלת-ממדי של ירושלים בסוף תקופת בית שני, בשנת 66, ארבע שנים לפני חורבן הבית. נבנה ב- 62 ' עד 66' לפי פרשנותו של פרופסור מיכאל אבי-יונה לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו. שכן עד שנת 2006 בשטח מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים, ולכן נקרא גם "דגם הולילנד". השטח נתרם על ידי הנס קרוך, בעל המלון, לזכר בנו, יעקב קרוך, שנפל במלחמת העצמאות. משתרע על 2,000 מ"ר ומציג את מבני העיר בקנה מידה של 1:50. גולת הכותרת של הדגם היא בית המקדש, שתיאורו בדגם הפך לסמל ומוצג בפרסומים שונים כתמונה ריאלית של בית המקדש השני. בשנת 2006 שופץ, הותאם למחקרים חדשים והועבר אל שטח מוזיאון ישראל ליד היכל הספר. לאחר הוצאתו נתגלה תחתיו בית קברות כנעני גדול. בהעברתו שינו את שינוי תוואי החומה, ואת תפקידה של היכל הספר אגף של מוזיאון ישראל בגבעת רם, משכנן של מגילות מדבר יהודה וכתבי - יד עתיקים ונדירים של התנ"ך, כגון כתר ארם צובה. במקור תוכנן המבנה להוות חלק מהספרייה הלאומית על קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית הסמוכה. המבנה מורכב ממסדרון תת-קרקעי המוביל לאולם המצוי מתחת לכיפה. שני-שלישים של האולם בנויים מתחת לפני השטח, וכיפתו משתקפת בברכת המים המקיפה אותו. הכניסה להיכל הספר נמוכה ממפלס המוזיאון. בין הכניסה לאולם המרכזי מבנה דמוי מערה בו מוצגים כלים המתאים את חיי קהילת האיסיים במדבר.

15 הסמיכות של הכיפה הלבנה לקיר הבזלת השחור שלידו - צורות גיאומטריות מנוגדות כל כך - יוצרת תופעה מיוחדת ורבת רושם בנוף. צורה זו באה לסמל את מאבק "בני האור" ב"בני החושך" כפי שהאמינה כת האיסיים, שמייחסים לה את כתיבת מגילות מדבר יהודה המוצגות בהיכל. הכיפה מוצבת בתוך בריכת מים רבועה, במבט על רואים שתי צורות הנדסיות מושלמות: ריבוע ובתוכו עיגול. המים - שתפקידם לשמור על סביבה קרירה למגילות, יוצרים מערכת של מזרקה דינמית, המצטרפת לכל המערכת המתפקדת כפסל סביבתי. הבריכה נתפסת גם במשמעות של בריכת טהרה. הקיר השחור - מסמל את הגלות ואת הנטל שרבץ על עם ישראל במשך 2000 שנה. צבעו מנוגד ללובן הכיפה - צבע המסמל את ההתחדשות העם בארצו. מרבית המגילות אינן מוצגות במוזיאון על מנת לאפשר את שימורן. על מנת להגן על המגילות מוצג קטע ממגילה בין 3 ל- 6 חודשים, ולאחר מכן מוחזר לשימור ומוחלף במקטע אחר. בקומה התחתונה של האולם מוצג כתר ארם צובא. המוזיאון המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. שוכן בסמוך למוזיאון ארצות המקרא ולקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל. נפתח בחודש מאי אבי המוזיאון ומייסדו הוא ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. מכיל מעל ל- 500,000 חפצי אמנות, המייצגים את שלל תרבויות העולם, מראשיתו, עד להווה. מצויים בו אוספים בתחומי הארכיאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם.