תקשורת והיבטים אסטרטגיים של סכסוכים בעצימות נמוכה: מקרה המבחן של ישראל בלבנון 2000-1985 ציפי ישראלי החוג לתקשורת, המכללה האקדמית עמק יזרעאל מאמר זה מבקש להאיר היבטים מרכזיים בקשר שבין סכסוכים בעצימות נמוכה לבין התקשורת, ובתוך כך לבדוק האם ומתי חלים שינויים בטיפול התקשורתי בסכסוכים בעצימות נמוכה, ומהם הגורמים לכך. לשם כך חולקה תקופת המחקר לשלוש תקופות: 1996-1985. בתקופה זו התמקד הטיפול התקשורתי בהיבטים הטקטיים של הסכסוך, ואילו ההיבטים האסטרטגיים הנוגעים לחיוניות רצועת הביטחון כמעט ולא עמדו על סדר היום התקשורתי. במקרים המעטים שנזכרו היבטים אלה בתקשורת, היה זה תוך כדי תמיכה במדיניות הממסד הפוליטי-ביטחוני; 1999-1997. בתקופה זו נזרעו זרעים ראשונים של שינוי: התקשורת החלקה להרהר לראשונה על חיוניות רצועת הביטחון, וההיבט האסטרטגי החל לעמוד על סדר היום התקשורתי; 2000-1999. תקופה זו נפתחה בכמה אירועים דרמטיים, לרבות הצהרתו של מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, כי אם ינצח בבחירות, יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. הכרזה זו פתחה עידן חדש בטיפול התקשורתי בסוגיה. ההיבטים האסטרטגיים עמדו על סדר היום התקשורתי בעוצמה רבה יותר מאשר בתקופות קודמות, וכמו כן החלה התקשורת לתמוך בתפיסת הממסד בדבר שינוי מדיניות ישראל ברצועת הביטחון. ממצאי המחקר הנוכחי מלמדים כי הטיפול התקשורתי בסוגיה הנדונה הושפע מארבעה גורמים: משך זמן הסכסוך; "תחרות" מצד אירועים אחרים; מספר נפגעים; ותמורות בממסד הפוליטי-ביטחוני. דומה כי סיפורה של רצועת הביטחון בדרום לבנון עשוי להיות מקרה מבחן של הטיפול התקשורתי בסכסוכים ממושכים בעצימות נמוכה אשר בעשורים האחרונים נעשו שכיחים בזירה הבינלאומית.
54 ציפי ישראלי מבוא סכסוכים בעצימות נמוכה הפכו בעשורים האחרונים לשכיחים בזירה הבינלאומית. המלחמות בעיראק וביוגוסלביה והסכסוך במזרח התיכון הם רק דוגמאות בולטות לכך. למרות שכיחות התופעה וחשיבותה, התאוריה העוסקת בסכסוכים בעצימות נמוכה אינה מגובשת דיה, והדבר בולט גם בכל הקשור לטיפולה ותפקודה של תקשורת ההמונים במצבים כאלו. המאמר הנוכחי מבקש להאיר, ולו חלקית, היבטים מרכזיים בקשר שבין סכסוכים בעצימות נמוכה לבין תקשורת ההמונים: האם ומתי חלים שינויים בטיפול התקשורתי בסכסוכים בעצימות נמוכה, ומהם הגורמים לכך. המאמר מתמקד בטיפול התקשורתי בסכסוך ממושך בעצימות נמוכה: שה ייתה של ישראל ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנים 2000-1985. "רצועת הביטחון" הוא כינוי של השטח בדרום לבנון שבו התייצבו כוחות צה"ל לאחר שפינו אזורים שישראל החזיקה בהם קודם לכן בעקבות מלחמת לבנון )1985-1982(. אף על פי שהמלחמה שלימים הוענק לה הכינוי מלחמת לבנון הראשונה עוררה עניין בקרב חוקרים, הרי התקופה הממושכת של שהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שאפשר להגדירה כסכסוך בעצימות נמוכה, כמעט ולא עוררה עניין דומה. לכל סכסוך, גם בעצימות נמוכה, יש היבטים אסטרטגיים וטקטיים. בהיבטים האסטרטגיים הכוונה להגדרת ההישג הרצוי של המדינה במערכה ולשיטות שיש לנקוט כדי לממש תכלית זו, ואילו בהיבטים הטקטיים הכוונה לביצוע של הלחימה. המאמר הנוכחי בוחן את הטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים של השהייה ברצועת הביטחון. הבחינה נעשתה באמצעות בדיקת הטיפול התקשורתי בשני עיתונים מובילים בישראל: ידיעות אחרונות, שהוא העיתון הנפוץ במדינה, והארץ הנחשב לעיתון האיכות של ישראל. ממצאי המחקר מלמדים כי עמדת התקשורת בנושא הסכסוך מושפעת מארבעה גורמים: משך הזמן של הסכסוך; "תחרות" מצד אירועים אחרים בתחום הביטחון או בתחום אחר; מספר הנפגעים; ותמורות בממסד הפוליטי-ביטחוני. אף שהספרות עוסקת בחלק מההיבטים הללו, הרי עד כה הם לא הוצגו במסגרת של מארג שלם שכל אחד מחלקיו וכולם יחד משפיעים על תפקוד התקשורת. לממצאי המחקר, המצביעים על שינויים בדפוסי הטיפול התקשורתי לאורך ציר הזמן, יש חשיבות מעבר למקרה הישראלי. הם עשויים ללמד גם על היחסים בין התקשורת והמוסד הפוליטי במדינות דמוקרטיות אחרות המצויות במצב מלחמה או במצב של סכסוך מתמשך בעצימות נמוכה.
רקע תאורטי א. סכסוכים בעצימות נמוכה מלחמות מלוות את המין האנושי מאז ומתמיד. בעידן המודרני מנסים חוקרים למיין מלחמות מסוגים שונים ולאפיין אותן. הספרות מבחינה בין מלחמות "גדולות" למלחמות "קטנות", בין מלחמות ארוכות למלחמות קצרות, ועוד. סכסוך בעצימות נמוכה הוא אחד מסוגי המלחמה. במאמר הנוכחי ייעשה שימוש במונח זה, אף שבספרות המחקרית יש למצב מלחמתי מסוג זה מגוון שמות וכינויים, ובהם מלחמת גרילה, מלחמה זעירה, מלחמה מוגבלת )הרכבי, 1990( ומלחמה קטנה )2002.)Kober, בישראל, לדוגמה, במשך שנים רבות כונה סכסוך בעצימות נמוכה "ביטחון שוטף" )כהן, 1998(. בעוד שמלחמות זכו וזוכות לעניין מצדם של חוקרים מדיסציפלינות שונות, והתקשורת בתוכן, הרי שסכסוכים בעצימות נמוכה, אף על פי שבעשורים האחרונים נעשו שכיחים במערכת הבינלאומית, לא זכו לתשומת לב דומה. משנות השמונים של המאה העשרים מהווים הסכסוכים בעצימות נמוכה 95% מהסכסוכים בעולם. דוגמאות בולטות לסכסוכים מסוג זה הם המלחמה של ארצות הברית בווייטנאם )1964 1972(, המלחמה בסומליה )1993 1994( ועוד. למרות שכיחות התופעה, החשיבות המיוחסת לה והיותה מרכזית, התאוריה העוסקת בסכסוכים בעצימות נמוכה דלה יחסית )2002,)Kober, והדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בקשר שבין סכסוכים בעצימות נמוכה ובין תקשורת. לסכסוכים בעצימות נמוכה כמה מאפיינים בולטים. המאפיין הראשון הוא זהות הצדדים הלוחמים. סכסוך בעצימות נמוכה הוא, בדרך כלל, לוחמה א-סימטרית בין צבא סדיר לצבא לא-סדיר, שהוא לא אחת "שחקן לא מדינתי" )1991 ;)Van-Creveld, המאפיין השני הוא הקצב האטי יחסית של הלוחמה. קצב זה נובע לעתים מהסתבכויות לא צפויות וגורם לכך שסכסוכים בעצימות נמוכה מתארכים ומתמשכים על פני זמן רב. התארכות הסכסוך והמחירים שהוא גובה בעיקר מהשחקן המדינתי עשויים לעורר ולעודד לחצים להפסקת הלוחמה; המאפיין השלישי שהוא תולדה של התארכות הסכסוך הוא שהסכסוך איננו ליניארי. הוא משתנה ודינמי ויש בו עליות ומורדות, כולל מצבים שבהם מתחלף מצב העצימות הנמוכה למצב מלחמה-של-ממש Kober,( 2002(; המאפיין הרביעי הוא הממד החברתי. ממד זה הוא גורם חשוב בכל מצב של לוחמה בחברה דמוקרטית )הווארד, 1998( ועשוי להכריע את המערכה )הרכבי, 1990(. חשיבות ההיבט החברתי מתחדדת ונעשית דומיננטית במיוחד בסכסוכים בעצימת נמוכה. קיימת הסכמה בין החוקרים כי מעצם אופיים של סכסוכים מסוג זה, פעמים רבות המאבק הוא על הממד החברתי והוא הראשון בין האילוצים המשפיעים על השיקולים לצאת לקרב )2002.)Kober,
54 ציפי ישראלי ב. תפקידה של התקשורת במלחמות ובסכסוכים בעצימות נמוכה ספרות המחקר בודקת את תפקידה של התקשורת בעיקר במהלך מלחמות. בהיעדר ספרות בנושא תקשורת וסכסוכים בעצימות נמוכה, הספרות שיכולה לסייע היא זו אשר בודקת את הקשר בין מלחמות ובין תקשורת בעולם ובישראל. רלבנטיות השימוש בספרות זו נובעת מכך שסכסוכים בעצימות נמוכה הם אחד מהסוגים של מלחמה. במדינות דמוקרטיות, התקשורת פועלת באופן שונה במצבי שגרה לעומת מצבי מלחמה )1996.)Hallin, מרבית החוקרים מסכימים כי גם תקשורת שבימים רגילים פועלת על פי עקרונות ליברליים, חשה במצבי חירום או מלחמה מחויבות לשמור על המורל הלאומי ולהירתם למען המטרות הלאומיות )למשל: פרי, 2001; 1990.)Russett, יש המכנים תופעה זו בשם "התכנסות סביב הדגל" )למשל: Mueller, 1973.)Brody, ;1991 במלחמות קורה לעתים שתפקודה של התקשורת מוקצן, ואת מקום המידע תופסת לא אחת הדרמה. לעיתונאי הבודד תפקיד חשוב בתהליך המסגור של המלחמה. הוא נדרש להחליט אם מדובר במלחמה "שלו" או "שלהם", והחלטתו משפיעה על אופן הסיקור )נוסק, 2003(. רבים מהעיתונאים מוכנים לשעבד ערכים מקצועיים בסיסיים לטובת שיקולים של מורל ואינטרס לאומי. הם אף מצהירים כי הם רואים את עצמם קודם כול כאזרחים ורק אחר כך כעיתונאים )למשל: נוסק, 2003; 2004.)Wolfsfeld, הטיפול התקשורתי בכלל, ובמיוחד במלחמות, מתבסס במידה רבה על מקורות מידע מוסדיים, כגון: ציטוט ישיר של הודעות לתקשורת, עם ייחוס או בלעדיו; והענקת אותנטיות לגרסה הממסדית באמצעות הצגת עדים תמימים בלי לפרש את דבריהם )לוי, 1992; קמפף, 1996(. במלחמות, התקשורת גם נוטה להעניק לעמדותיהם של מקבלי ההחלטות עדיפות, ולא מותחת ביקורת על עמדות אלה )ברזילי, 1992; 1986.)Hallin, התמונה העולה ממחקרים אלו היא שבמלחמות, התקשורת היא שחקן פסיבי הנגרר אחרי הממסד. אלא שיש חוקרים המציגים תמונה שונה, ולפיה התקשורת יכולה גם למלא תפקיד אקטיבי, משום שבכוחה להשפיע על מהלכי המלחמה, על ידי העלאת נושאים על סדר היום, הבעת ספקות וחקירת מניעים )1998.)Cook, חוקרים אלה טוענים כי השפעתה של התקשורת ומידת עצמאותה גוברות כאשר מסתמנים ויכוחים בקרב הממסד וכאשר אישים בממסד מתנגדים למדיניות שנוקטים מקבלי ההחלטות Hallin,( ; Gitlin, ;1980,1990 Bennett 1986(. במציאות כזו, התקשורת משמשת במה להשמעת הקולות השונים, כולל אלה הביקורתיים מכיוון שהם עדיין בתחומי הקונצנזוס הכללי והיא מהווה מדד )Index( לטווח הדעות הפוליטיות )1990,.),Bennett לפי דגם פוליטיקה-תקשורת-פוליטיקה ( Media-Politics,)Politics השפעת התקשורת בתהליך פוליטי היא מעגל שבו שינוי בשדה הפוליטי מוביל לשינוי בשדה התקשורתי, שבתורו מוביל לשינוי בשדה הפוליטי ולהשפעה על התהליך הפוליטי Wolfsfeld,( 2004(. מכאן שעצם מתן הבמה להשמעת קולות לגיטימיים המתנגדים למדיניות של
הממסד, מהווה כשלעצמו גורם מחולל להמשך התהליך הפוליטי. כך לדוגמה, במלחמת וייטנאם הפכה התקשורת לביקורתית רק כאשר הוויכוח הפוליטי "פרץ החוצה" Hallin,( 1986; (. מחקר זה בודק האם במצב של סכסוך בעצימות נמוכה, התקשורת משמשת שחקן אקטיבי או פסיבי והאם עמדות התקשורת אכן נגזרות מהשיח הפוליטי? כמו כן המחקר בודק אם יש גורמים נוספים אשר משפיעים על הטיפול התקשורתי בסכסוך בעצימות נמוכה. נוסף על כך, במסגרת העיסוק המחקרי בסוגיות של תקשורת, מלחמה וסכסוכים בעצימות נמוכה נבחנים גורמים נוספים )נוסף על מידת הסכמה/אי-הסכמה בממסד( שמחקר זה יעסוק בהם: הגורם הראשון הוא משך הסכסוך והגורם השני הוא מספר הנפגעים בסכסוך בעצימות נמוכה. כאמור, סכסוך בעצימות נמוכה עשוי להימשך על פני זמן רב. במלחמות ארוכות הנמשכות כמה חודשים או שנים חלה בהדרגה נורמליזציה בתפקוד המערכת הפוליטית, והחיים חוזרים למסלולם. הממסד והתקשורת דנים בבעיות שוטפות, ובתוך כך מיטשטשים ההבדלים בין מצב מלחמה למצב של לא שלום ולא מלחמה )ברזילי,.)Russett, 1990 ;1992 מלחמות ממושכות, גם אם היו מוסכמות בתחילתן, נעשות עד מהרה לשנויות במחלוקת )ברזילי, 1992(. מאחר שסכסוך בעצימות נמוכה איננו ליניארי, גם הטיפול התקשורתי בו איננו ליניארי והוא מושפע מעליות ומורדות בסכסוך. תופעת ה"התלכדות סביב הדגל" נחשבת לרלבנטית רק אם מדובר במלחמה קצרה וממוקדת ואשר מחירה, בנפש ובחומר, נסבל )1973 ;1990.)Russett במלחמות ארוכות, התקשורת תומכת בממסד ותופסת את תפקידה בכינוס העם "סביב הדגל" רק כאשר יש החמרה במצב. השאלה כיצד הטיפול התקשורתי משתנה במצב מלחמה במשך הזמן כתגובה לאירועים נדונה במחקרים מעט מאוד )בלוך, תשס"ג(; ובמחקר זה ייעשה ניסיון לבחון אם חלים שינויים בטיפול התקשורתי בסכסוכים בעצימות נמוכה, וכן מה השפעתם של הגורמים שתוארו לעיל )מידת הסכמה/אי-הסכמה בממסד, משך זמן הסכסוך ומספר הנפגעים( על הטיפול תקשורתי? ראוי לציין כי גורמים נוספים עשויים להשפיע על הטיפול התקשורתי בסכסוך בעצימות נמוכה, ובהם דעת קהל מקומית/עולמית, תפיסת האיום )גבוה/נמוך(, הצלחת/ כישלון הפעולות הצבאיות, קיומה/אי-קיומה של קבוצת מחאה/קבוצת תמיכה. גורמים אלה לא יידונו במאמר זה )ראו ישראלי, 2007(.
54 ציפי ישראלי ג. תפקודה של התקשורת בישראל במלחמות ובסכסוכים בעצימות נמוכה מקובל לחלק את תפקוד התקשורת בישראל לשתי תקופות מרכזיות: 1 הראשונה מהקמת המדינה ב- 1948 עד מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 ; והשנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יש תמימות דעים לגבי תפקוד התקשורת בתקופה הראשונה. בתקופה זו הייתה התקשורת מגויסת, ובכך המשיכה את המסורת מהתקופה היישובית, שבה ראתה התקשורת את אחד מתפקידה בהפצת המדיניות הרשמית וביטוי השאיפות הלאומיות של הציונות )למשל: ברזילי, 1992(. מרבית החוקרים טוענים שמלחמת יום הכיפורים היא נקודת ציון במעבר מתקשורת תומכת לביקורתית. ערב המלחמה נמנעה התקשורת ממתן פומבי לעובדות שהעידו על הכנות במדינות ערב למלחמה נגד ישראל, מתוך הנחה כי הימנעות מביקורת תסייע לביטחון הלאומי. לאחר המלחמה החלה הכאה על חטא. התקשורת ערכה חשבון נפש, שבעקבותיו שינתה את יחסה לממסד הפוליטי, והחלה לדון בגלוי, לעתים תוך כדי ביקורת, בנושא הביטחון )ברזילי, 1992; נוסק ולימור, 2005; פרי, 2001(. עליית הליכוד לשלטון ב- 1977 חיזקה מגמות אלה. בהמשך, הגבירה מלחמת לבנון ב- 1982 את המגמה הביקורתית שהחלה לאחר מלחמת יום הכיפורים. למעשה, זו הייתה המלחמה הראשונה שבה תפקדה התקשורת כמבקרת הממסד )ברזילי, 1992; פרי, 2001(. בשנים שלאחר מכן התגברה הנימה הביקורתית בתקשורת ומצאה את ביטויה בין השאר בטיפול התקשורתי בפרשת קו )1984( 300 )גורן, 1993( או בימי האינתיפאדה הראשונה )1987( שבה מוסגרו אמנם הפלסטינים כאויב )לוי, 1992; 1997,)Liebes, אך במקביל נמתחה ביקורת לא רק על הממסד הפוליטי אלא גם על הצבא )נוסק ולימור, 2005(. בשנות התשעים של המאה העשרים החלו להישמע בתקשורת קולות ביקורתיים על תפקוד הצבא )נוסק ולימור, 2005(. ממחקרים שנערכו בשנות התשעים עולה כי קרוב לשני שלישים מן הכתבות בתקשורת היו ביקורתיות )פרי, 2001(. ככלל, תקופה זו אופיינה ב"שחיטת פרות קדושות" ובהעלאת ספקות. אם בתקופות קודמות התעלמה התקשורת מנושאים ש"השתיקה יפה להם", ובייחוד בתחום הביטחוני, הרי בתקופה שמאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום מעטים הנושאים שהתקשורת נמנעת מסיקורם. יתרה מזאת, התקשורת הרבתה לדון בנושא הביטחון מתוך ראייה ביקורתית. ככלל, המחקרים שעסקו בטיפול התקשורתי במלחמות השונות בתולדות מדינת ישראל, עד למלחמת לבנון השנייה )2006(, לא בחנו אם התקשורת עסקה בהיבטים האסטרטגיים והטקטיים של מציאות ביטחונית זו. כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, התלכדה התקשורת מאחורי המנהיגות ותמכה במהלך המלחמתי, אך ככל שהתארכה בספרות המחקרית אפשר למצוא חלוקות שונות )אך על בסיס דומה( של יחסי צבא תקשורת בישראל. ראו למשל נוסק ולימור, 2005; פרי, 2001; פרי, 2007..1
המלחמה ועלה מספר הנפגעים, כך גברה הביקורת בתקשורת. ואולם, ביקורת זו הייתה בעיקרה בנושאים טקטיים, הקשורים לניהול המלחמה, ולא ביקורת אסטרטגית על מהות המלחמה )פרי, 2007; קשב, 2007(. הביקורת על הממסד הביטחוני שהתמקדה בהיבטים תפעוליים ומעשיים של הפעילות הצבאית נמשכה ואף העמיקה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. לעומת זאת, לא חל שינוי בכל הטיפול בהיבטים האסטרטגיים, שכן לא נשמע קולה של ביקורת אסטרטגית מהותית המערערת על הנחות היסוד של מדיניות הביטחון )פרי, 2007(. מקרה הבוחן: ישראל בלבנון 2000-1985 מלחמת לבנון התחילה כמבצע צבאי יזום ומוגבל מבצע שלום הגליל אשר התפתח בהמשך למלחמה. בדיעבד התברר כי לאחר אירועי סברה ושתילה )ספטמבר 1982( נכנסה המלחמה למצב של סכסוך בעצימות נמוכה. במהלך מסע הבחירות ב- 1984 הייתה סוגיית היציאה מלבנון הנושא המרכזי על סדר היום הפוליטי. בקווי היסוד של ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה נקבע כי זו תפעל להוצאת צה"ל מלבנון תוך כדי הבטחת שלום יישובי הצפון. באוקטובר אישרה הממשלה את נסיגת צה"ל מלבנון, ולשם כך ביקשה להגיע להבנה עם ממשלת לבנון על הסדרי ביטחון ויזמה מהלך שהביא לשיחות בין ישראל לבין לבנון בנאקורה. לאחר שהשיחות בנאקורה הגיעו למבוי סתום, גברה בממשלה ההכרה כי הסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים. ב- 14 בינואר 1985 אישרה הממשלה ברוב של שמונה- עשר שרים נגד שלושה, נסיגה לגבול הבינלאומי וכינונו של אזור ביטחון בדרום לבנון. על שמירת הביטחון באזור זה הופקד כוח צבאי שהורכב מתושבים מקומיים הוא צד"ל )צבא דרום לבנון( ופעל תחת פיקוח והדרכה של צה"ל. החלטת הממשלה לגבי ההיבט המעשי של כינון רצועת הביטחון הייתה עמומה. היא לא פירטה את אופי הגיבוי שיעניק צה"ל לצד"ל ואת היקף הכוחות של צה"ל באזור הביטחון. החלטת הממשלה הציגה את הפעלת אזור הביטחון ככורח זמני, המוגבל בהיקפו ובמשכו. 2 בינואר-יוני 1985 פינה צה"ל בהדרגה את מוצביו בלבנון ונסוג בשל ב ים עד לרצועת הביטחון. הפינוי הסופי של הכוחות משטח לבנון וההתכנסות בתוך רצועת הביטחון הסתיימו ב- 10 ביוני 1985. תקופת השהייה ברצועת הביטחון הייתה למעשה המשכה של מלחמת לבנון, אם כי במתכונת שונה, של סכסוך בעצימות נמוכה. יוסי ביילין, מזכיר הממשלה שהשתתף בכל הדיונים המדיניים על היציאה מלבנון ב 1985, העיד לימים כי שרי הממשלה הבינו שצה"ל יוצא מלבנון ונסוג לגבול הבינלאומי, וכי אזור הביטחון עם צד"ל אמור לשמש פתרון זמני בלבד )בוודאי לא למשך חמש עשרה שנה( )ביילין, 1997(..2
54 ציפי ישראלי עד מהרה נכזבו התקוות שצד"ל יוכל למלא את המשימות ההגנתיות. אם בתחילה סברו שצה"ל יוכל להסתפק בתפקידי הדרכה של הכוחות הדרום לבנוניים, הרי לאחר זמן קצר התחוור כי אין בכוחו של צד"ל לשלוט ברצועה ולהתמודד מול כוחות המתעצמים של חיזבאללה. כתוצאה מכך נאלץ צה"ל לתגבר בהדרגה את נוכחותו ברצועת הביטחון עד שהפך לכוח המגן העיקרי של רצועה זו. הגידול בהיקף הכוחות הישראליים ברצועת הביטחון והתרחבות התקריות עם אנשי החיזבאללה הביאו לגידול במספר הנפגעים מקרב כוחות צה"ל. המציאות המשתנה בשטח לא מצאה את ביטויה בהחלטות הממשלה, ולמעט ההחלטה המקורית מ- 1985 לא שינתה הממשלה את מדיניותה ברצועת הביטחון )ביילין, 1998; סלע, 2001(. תקופת המחקר הנוכחי נפתחת בנסיגת ישראל מלבנון לרצועת הביטחון ב- 10 ביוני 1985, לאחר שהסתיים פינוי צה"ל מלבנון ואזור הביטחון החל לתפקד הלכה למעשה ומסתיימת בנסיגת צה"ל אל הגבול הבינלאומי ב- 22 במאי 2000. החשיבות הטמונה בבחינת תפקודה של התקשורת במקרה זה נובעת משלוש סיבות מרכזיות: הראשונה, מדובר בסכסוך ארוך ומתמשך בעוצמות שונות. תקופה זו כללה אירועים מסוגים שונים )מבצעים, תאונות, שגרת פעילות( ולכן א פשרה לבחון את תפקודה של התקשורת לאורך זמן ובמצבים שונים; השנייה, מדובר בסכסוך מרכזי שהשפעתו ממשיכה ללוות את החברה הישראלית; והשלישית, מבחינה מחקרית, למיטב בדיקותיי אין בספרות המחקר נגיעה בתקופת רצועת הביטחון בכלל, ובהיבט התקשורתי בתקופה זו בפרט. מערך המחקר הגדרות מושגיות בעוד שמחקרים רבים דנים באופן כללי בתפקידה של התקשורת במצב מלחמה, המאמר הנוכחי מבקש להבחין בין שני היבטים של סיקור תקשורתי במצב זה ההיבט האסטרטגי וההיבט הטקטי. במונח היבט אסטרטגי הכוונה היא להגדרת ההישג הרצוי של המדינה במערכה ולשיטות האסטרטגיות שיש לנקוט כדי לממש תכלית זו. תקשורת ביקורתית, לצורך העניין, תהיה זו המותחת ביקורת מהותית ועקרונית תוך כדי בחינת הנחות היסוד של תפיסת הביטחון; היא תבדוק את טיב ההסדרים הביטחוניים, את אפשרות הפתרון המדיני לסכסוך ואת מקומה של האפשרות הכוחנית במדיניות החוץ. תקשורת מסוג זה מערערת על הנחות היסוד של מדיניות הביטחון )פרי, 2007(. המונח השני הוא ההיבט הטקטי שאפשר לחלקו לשתי רמות: רמת המדיניות והרמה המבצעית. במונח רמת המדיניות כוונתנו לבחירת שיטת הלוחמה המועדפת )לאחר שהמציאות המלחמתית הפכה לעובדה מוגמרת(. למשל, האם יש לנקוט יוזמה התקפית )תקיפת יעדים באופן מסיבי, הרחבת התגובות הצבאיות ועוד( או מדיניות של הבלגה.
א. ב. ג. במונח רמה מבצעית הכוונה היא לרמת הביצוע הטכני של הלחימה. בהתייחס לביקורת תקשורתית, יש המכנים רמה זו ביקורת תפעולית-אינסטרומנטלית, שבה התקשורת משמשת חלק מהסדר החברתי הקיים, מסתפקת בבדיקת התנהלות המערכת הביטחונית ובוחנת את יעילות השיטה הקיימת )פרי, 2007(. ביקורת זו מקבלת את היגיון הפעולה ואת עוצמתה, אך מבקרת את אופן ניהול הפעולה )נייגר, זנדברג ומאיירס, 2008(. אם כן, שאלת המחקר המרכזית הייתה: האם הטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים היה ליניארי או שחלו בו שינויים לאורך תקופת המחקר, ואם חלו בו שינויים מה היו הגורמים שהשפיעו על כך? שאלות משנה הנגזרות משאלה זו אם אכן חלו שינויים היו: האם יש קשר בין שינויים אלו לבין תמורות בממסד הפוליטי-ביטחוני? האם יש קשר בין הטיפול התקשורתי ובין מספר הנפגעים לאורך ציר הזמן בסכסוך? האם השינויים הושפעו מאירועים אחרים שהתרחשו בזמן הסכסוך? המחקר התמקד בשני עיתונים: הארץ, המוגדר כעיתון איכות, וידיעות אחרונות, שהוא העיתון הנפוץ במדינה )כספי ולימור, 1992(. הבחירה בשני העיתונים, השונים במהותם ובאופיים, נבעה מהתפיסות המנוגדות העולות מהספרות המחקרית באשר לדרך התפקוד של עיתונות איכות ועיתונות פופולרית בע תות מלחמה. מצד אחד, יש הטוענים כי במלחמות, העיתונות הפופולרית מפחיתה את הביקורת ומפגינה יתר תמיכה במקבלי ההחלטות, בעוד שהעיתונות האיכותית ממשיכה לנקוט עמדות ביקורתיות )בלוך, תשס"ג(. מצד שני, מחקרים שהתמקדו בישראל הצביעו על כך כי בעת משבר מצטמצמים ההבדלים בין שני סוגי העיתונים וכי שניהם נוטים לבטא אידיאולוגיה של קונצנזוס )ניר ורועה, 1992; גפן-קושילביץ, 2005(. בהתאם לכך, שאלת משנה נוספת שנבדקה במסגרת המחקר הנוכחי הייתה: האם קיימים הבדלים בין הארץ לידיעות אחרונות בטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים הנובעים מהשהייה ברצועת הביטחון? כדי להשיב לשאלות המחקר נבדקו האירועים הביטחוניים שהתרחשו ברצועת הביטחון, או אלה הקשורים אליה, במהלך תקופת המחקר )2000-1985(. אירוע הוגדר לצורכי המחקר כמקרה שבו היו נפגעים ישראלים. בסך הכול אותרו 270 אירועים שמתוכם 18 סווגו כאירועים גדולים, אם בגלל המספר הגבוה של הנפגעים, זהותם או
54 ציפי ישראלי היקף האירוע. 3 אירועים אלה נבדקו עד שבוע-שבועיים לאחריהם, אלא אם כן הנושא המשיך לעמוד על סדר היום. עוד נבדקו במסגרת המחקר תקופות של הפוגות בין האירועים. המטרה הייתה לבחון את הטיפול התקשורתי גם כאשר הנושא אינו עומד על סדר היום. תקופות אלה נבדקו באופן מדגמי: פעמיים בתחילת כל חודש, בימים שישי וראשון לאורך כל התקופה. הפריטים סווגו לפי סוג הטיפול התקשורתי: הממד האינפורמטיבי )ידיעות וכתבות( והממד הפובליציסטי-פרשני )כולל מאמרי מערכת(. הקורפוס המחקרי כלל את עמודי החדשות, את המוסף היומי וכן את מוסף השבת. סך הכול אותרו 3,911 פריטים תקשורתיים שפורסמו בתקופת המחקר. 83% מהפרסומים היו בעמודי החדשות ו- 17% במוספים היומיים או השבועיים. יצוין כי אירועים גדולים ובראשם מבצע "דין וחשבון" )ב- 1993 ( ומבצע "ענבי זעם" )ב- 1996 ( גררו בעקבותיהם טיפול תקשורתי נרחב. כך, כדוגמה, כ- 20% מכלל הפרסומים היו קשורים למבצע דין וחשבון ו- 22.5% מהפרסומים היו קשורים למבצע ענבי זעם. במוקד המחקר עמד כאמור היבט התוכן, קרי הטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים. הבדיקה התבצעה תוך כדי שימוש בתאוריית המסגור, שלפיה התקשורת מספקת את ההקשר והפרספקטיבה המעניקים משמעות לאירוע. היא ממיינת את הנושאים לקטגוריות שונות, מחליטה אילו פרטים להדגיש באירוע, מאיזו זווית פרשנית להאיר אותו ובאילו סמלים או מטפורות להשתמש כדי להעביר את המסר הרצוי.)Scheufele, 1999; Entman, 1993( בהתאם לכך נבחן המסגור שבו בחרה התקשורת וכן נבדק אם חלו במסגור זה שינויים לאורך תקופת המחקר. במסגרת הניתוח נבדקה עמדת התקשורת כלפי ההיבטים האסטרטגיים של סוגיית לבנון. לשם כך נבחן השימוש באירועים מהעבר, במטפורות, בסיסמאות ובשמות תואר שבאו לידי ביטוי בסיקור התקשורתי, וכן נבדקה השאלה מי הם השחקנים והרעיונות שהיו נגישים יותר לתקשורת? באילו מקורות נעשה שימוש, מי הם הגורמים המוזכרים בפריט התקשורתי )באופן ישיר או עקיף( ו/או אלה שסיפקו את המידע. ברשימת האירועים מרובי הנפגעים נכללו אסון המסוקים )4 בפברואר 1997( ואסון השייטת )5 בספטמבר 1997(. ברשימת האירועים שהוגדרו כ"גדולים" בגלל זהות הנפגעים נכללו נפילתו של מפקד סיירת צנחנים )22 בפברואר 1999( וכן נפילתם של מפקד יחידת הקישור לדרום לבנון )ארז גרשטיין(, נהגו, הקשר שלו וכתב קול ישראל )28 בפברואר 1999(. ברשימת האירועים שהוגדרו כ"גדולים" בגלל היקפם נכללו סיום נסיגת צה"ל בשלבים מלבנון )22 במאי 1985(, מבצע "צינור חשמל" בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל )22 17 בפברואר 1986(, נפילתו בשבי של הנווט רון ארד )16 באוקטובר 1986(, "ליל הגלשונים" )25 בנובמבר 1987(, מבצע "חוק וסדר" )3 במאי 1988(, מבצע "כחול חום" )9 בדצמבר 1988(, מבצע "דין וחשבון" )31 25 ביולי 1993(, מבצע "ענבי זעם" )27 11 באפריל 1996(, מבצע "לפיד איתן" )28 בפברואר 1999( והנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת הביטחון )22 במאי 2000(..3
ממצאים אפשר להצביע על שני היבטים כלליים ובולטים שעלו מניתוח ממצאי המחקר, והם רלבנטיים לכלל תקופת המחקר: ההיבט הראשון הוא העובדה שהתקשורת הסתמכה על מקורות ממסדיים כמקור עיקרי למידע. לאורך כל תקופת המחקר ציטטה התקשורת בהרחבה ובהבלטה את הממסד הפוליטי-ביטחוני. הוא זה שקבע, למעשה, את מסגרת ההתייחסות לנושא. הציטוטים היו של גורמים מזוהים בשמם, ואף של גורמים לא מזוהים, כמו: בכיר בפיקוד צפון, אלוף פיקוד צפון, מקורות צבאיים, גורמים בכירים בצה"ל ועוד. יש לסייג ולומר כי בהארץ עשו שימוש גם במקורות אחרים, בעיקר בסקירת אירועים "גדולים" כמו המבצעים דין וחשבון וענבי זעם. במקרים אלו נמצאו מקורות כגון: סוכנויות הידיעות בלבנון, העיתון הלבנוני א-ספייר, מקורות לבנונים אחרים, העיתון אל-קודס, כוחות האו"ם. אולם גם כאשר נעשה שימוש במקורות אלו, הוא היה שולי ביחס לשימוש במקורות מטעם הממסד הפוליטי-ביטחוני. פעמים רבות העניקה התקשורת אותנטיות לגרסה הממסדית באמצעות הצגת דוברים מטעם הממסד בלי לפרש את דבריהם. הצגה זו הקנתה לתקשורת הילה של סמכות ולגיטימציה. ההיבט השני, הרלבנטי לכל תקופת המחקר, הוא אופי הטיפול התקשורתי בסוגיית רצועת הביטחון. נמצא הבדל בין הטיפול התקשורתי באירועים "גדולים" לעומת אירועים "לא גדולים", וכן בין הטיפול התקשורתי בתקופה שבה התרחשו אירועים )גדולים ולא-גדולים( לעומת תקופות של הפוגה בין האירועים. סוגיית רצועת הביטחון עלתה על סדר היום התקשורתי בדרך כלל סביב אירועים "גדולים". לעומת זאת, בתקופות של הפוגה בין האירועים ירדה סוגיית רצועת הביטחון מעל סדר היום התקשורתי. דפוס הטיפול התקשורתי באירועים "לא גדולים" היה קבוע. מדובר בסיקור נקודתי, שנמשך זמן קצר )יום-יומיים( והתמקד בהיבטים טקטיים-טכניים של הלחימה. הבולטות התקשורתית של היבטים אלה הייתה נרחבת ובולטת )בכותרות הראשיות( והייתה פועל יוצא של עוצמת האירוע והיקפו. הטיפול התקשורתי היה תיאורי באופיו )תיאור לפרטי פרטים של סריקות צה"ל, של היתקלויות עם מחבלים, של ניסיונות חדירה לרצועת הביטחון ועוד(. רק לעתים רחוקות הוצמד לסיקור מאמר פרשנות שהתמקד בהסבר הפעילות הצבאית. מאמרי המערכת והמאמרים הפובליציסטיים התפרסמו בדרך כלל סביב אירועים "גדולים" בלבד. מאמרים אלו דנו בהיבטים טקטיים-טכניים, דהיינו בשיטות לוחמה, ורק לעתים רחוקות נגעו להיבטים אסטרטגיים של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, כמו שיפורט בהמשך.
54 ציפי ישראלי למעשה, רוב הפרסומים העיתונאיים היו אינפורמטיביים 70% מכלל הפרסומים ומאמרי מערכת ומאמרים פובליציסטיים היו כ- 30% מכלל הפרסומים. רוב מאמרי הפרשנות התמקדו בהיבטים הטקטיים ולא האסטרטגיים. המשמעות היא שהתקשורת לא נתנה במה נרחבת לדיון מעמיק בסוגיות הנדונות, מעבר למסגרת הדיווח האינפורמטיבי. ניתוח הממצאים מלמד כי יש לחלק את הטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים לשלוש תקופות משנה הראשונה בין השנים 1996-1985; השנייה בין השנים 1999-1997; והשלישית בין השנים 2000-1999 שבכל אחת מהן היה טיפול תקשורתי שונה בנושא רצועת הביטחון. א. התקופה הראשונה )1996-1985(: התקשורת תומכת במדיניות ישראל רצועת הביטחון שני ממצאים מרכזיים מאפיינים תקופה זו. הראשון, ההיבטים האסטרטגיים הכרוכים בהמשך השהייה ברצועת הביטחון ואחזקתה כמעט ולא עלו על סדר היום התקשורתי. השני, נמצאו הבדלים קלים בטיפול התקשורתי בסוגיה האסטרטגית בין ידיעות אחרונות להארץ. בידיעות אחרונות לא עסקו בהיבט האסטרטגי של חיוניות רצועת הביטחון והסתפקו בדיווחים על הנסיגה: סיפרו את סיפור החיילים שעזבו את לבנון. ביום הנסיגה התפרסמה תמונה של חייל שחזר מלבנון במסיבת הרמת כוסית. הכותרת שליוותה את התמונה הייתה "שלוש שנים אחרי: בבית", והכיתוב: "חיילי יחידת ההנדסה חזרו אתמול מלבנון ביום השנה השלישי. החיילים התקבלו בהרמת כוסית ובמסיבה עליזה באכזיב. אלוף פיקוד הצפון אמר כי המבצע להוצאת חיילי צה"ל מלבנון הושלם, אך מספר חיילים ימשיכו להיכנס ולצאת משם, לפי הצורך" )עמיקם, 1(. 7/6/1985: מעבר לכך, בידיעות אחרונות לא נמצאה התייחסות לסוגיית הנסיגה ומשמעותה. לעומת זאת, עיתונאי הארץ עסקו בנושא. הם אמנם לא דנו באופן ישיר ביתרונות ובחסרונות של הקמת רצועת הביטחון, אך הביעו חשש מהמציאות החדשה המתהווה. כך למשל, הם תהו, תוך כדי ציטוט גורמים בצה"ל, מה תהיה מידת היעילות של הרצועה, והתריעו שייתכן כי בכל זאת תיפולנה קטיושות בצפון. בנוסף, צוטטו בהרחבה ובהבלטה דברי אלוף פיקוד הצפון, אורי אור, כי "איננו יודעים אם ביטחון יישובי הצפון יושג" )פדהצור, 3/7/1985: א 3 (. בהארץ התמקדו גם בהיבטים בינלאומיים ומשמעותם לאזור. היבטים אלה נגעו לצד"ל, ליוניפי"ל ולפוליטיקה הפנימית בלבנון. במיוחד נדונה השאלה עד כמה פעילות צד"ל תהיה יעילה ברצועת הביטחון. לשם כך ציטט העיתון גורמים בצה"ל שחששו מחולשתו של צד"ל ומיכולת העמידה שלו.
במאמר חריג תחת הכותרת: "אולי נטרוק כבר את הדלת?" העיתונאי הבכיר וחבר מערכת הארץ, יואל מרקוס, מתח ביקורת על הקונספט של רצועת הביטחון: "אם ממילא ניאלץ בסופו של דבר לעזוב את לבנון מוטב שנעשה זאת מרצון ובשיקול דעת, במקום שיקרה מה שקרה לנו לאורך כל מלחמת לבנון. הממשלה נוהגת בימים אלה בנושא לבנון כמו האזרח הישראלי הטיפוסי. אשר לא רק יושב עד שעת לילה מאוחרת בבית מארחו, אלא גם פרידתו מלווה בייסורים רבים. מחצית הערב הוא 'מאיים' שכבר מאוחר ואנחנו הולכים, אך הוא ממשיך לשבת עד השעות הקטנות של הלילה, וכשכבר הוא קם על רגליו ואומר שלום, הוא מוסיף עוד לעמוד שעה ארוכה ליד הדלת הפתוחה, עד שהמארח מפהק ]...[ מתי ננתק בגוף ובנפש מלבנון?" )מרקוס, 11/6/1985: ב 1 (. אך בהארץ לא יזמו דיון רחב ומעמיק בסוגיה זו. מעבר לטיפול תקשורתי נקודתי זה, סוגיית רצועת הביטחון לא עמדה על סדר היום התקשורתי בחודשים שלאחר הנסיגה. בשנתיים הבאות )1987-1986( עלתה סוגיית החיוניות של רצועת הביטחון שלוש או ארבע פעמים בלבד, וזאת בהקשר של אירועים נקודתיים שנפגעו בהם חיילים. התקשורת תמכה בחיוניות רצועת הביטחון, וזאת בלי לערער על הנחות היסוד שלה. היא נתנה ביטוי לתפיסת הממסד שלפיה האירועים הביטחוניים מוכיחים עד כמה המדיניות של הקמת רצועת הביטחון הייתה רעיון נכון, וכי מדיניות זו הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם מאחר שהיא מהווה חיץ בין ישראל ובין ארגוני המחבלים להבטחת יישובי הצפון. בדיווחים בעמודי החדשות נכללו ציטוטים של בכירים בממסד הפוליטי-ביטחוני, בעיקר ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים בצה"ל. למשל, ראש הממשלה שמעון פרס התבטא: "איני חושב שיש צורך בשינוי המדיניות הישראלית בדרום לבנון בעקבות החטיפה ]של החיילים רחמים-לוי אלשייך ויוסף פינק ז"ל, צ"י[. 4 חייבים לעשות הכל כדי שהמקרה לא יישנה, ולהפיק לקחים ממה שקרה" )פדהצור, 5/1/1986: א 1 (. גם מאמרי מערכת ומאמרים פובליציסטיים שיבחו את הצלחת הרמטכ"ל ושר הביטחון על אימוץ המדיניות להקמת רצועת הביטחון וקבעו כי התפיסה הממסדית בדבר הישענות על צד"ל ועל רצועת הביטחון הוכחה כנכונה, זאת מאחר שמספר האבידות הוא נמוך, וללא רצועת הביטחון היו האירועים קרובים יותר ליישובי הצפון )למשל: בן-ישי, 5/1/1986; שיף, 21/2/1986(. גם כאשר עסקו הפרשנים בדרכים לפתרון המצב ברצועת הביטחון, הם לא בחנו חלופות אסטרטגיות אלא הציעו פתרונות ברמה שני החיילים נחטפו ב 17 בפברואר 1986 לאחר שנפלו למארב של אנשי החיזבאללה ברצועת הביטחון. ב 1991, לאחר שנים של משא ומתן רשמי ולא רשמי, שוחררו כ 150 מחבלים, ושליח מיוחד של האו"ם מסר לישראל את המידע כי שני החיילים אינם בחיים עוד. חמש שנים נוספות חלפו עד שבתיווך ממשלת גרמניה, הסכים החיזבאללה להחזיר לישראל את גופותיהם של שני החיילים בתמורה להחזרת גופותיהם של כ 130 מחבלים..4
54 ציפי ישראלי הטקטית בלבד: "על ישראל ליזום פעולות 'כירורגיות' חוזרות ונשנות, שינטרלו את הגידולים הממאירים, מבלי לפגוע בתאים הבלתי נגועים, שהם עדיין רוב מניינו של אמל." המאמר הסתיים בקביעה כי "'מכות שטח' ראוותניות, שלא לדבר על הרחבת רצועת הביטחון, רק יחזירו אותנו אל הביצה, שממנה נחלצנו לא מכבר בעור שינינו" )בן-ישי,.)1 :5/1/1986 בעוד שהתקשורת העניקה תמיכה בולטת במדיניות הקיימת ברצועת הביטחון, הרי לקולות הבודדים )כגון: קולו של אריאל שרון( שקראו להרחיב את רצועת הביטחון צפונה הייתה ההתייחסות התקשורתית מועטה ושולית. החל מ- 1988 התקבעה סופית תפיסת רצועת הביטחון בתקשורת, כך שהפסיקו לדון בה. בשנים הבאות, עד 1996, נמנעה התקשורת לחלוטין מעיסוק בהיבט האסטרטגי של השהייה ברצועת הביטחון, כולל באירועים "גדולים" כמו מבצע דין וחשבון )1993( 5 או בהסלמה שחלה ב- 1992 בעקבות הריגתו של מזכיר החיזבאללה, השייח' עבאס מוסאווי, על ידי כוח צה"ל ו"הסכם דמשק השני" בין סוריה ללבנון, שקבע כי החיזבאללה לא יפורק מנשקו בדרום לבנון. 6 לקראת סוף התקופה נשמע קולם השקט וההססני של יוסי ביילין ושל שולמית אלוני, שתבעו לשקול את שינוי המצב )אוקטובר 1995(. קול זה זכה לאזכור שולי ונקודתי בתקשורת ולא נמצא לו כל המשך. טיפול תקשורתי דומה נמצא גם ביוני 1996 לאחר שהעלתה ממשלת נתניהו יוזמה ליציאה מלבנון, שכונתה "לבנון תחילה". 7 הטיפול התקשורתי ביוזמה היה שולי ונטה למסגר אותה כלא רצינית. בתוך כך בלטו דבריהם של גורמי ממסד שהתנגדו ליוזמה ושל אלה שסברו שאין לה כל סיכוי מעשי. מבצע דין וחשבון נערך ביולי 1993 ומטרתו המוצהרת הייתה לפגוע ביעדי החיזבאללה ובארגוני מחבלים אחרים בלבנון, בתשתיתם ובסביבה שנתנה להם מחסה ואפשרה את פעילותם. המבצע הסתיים לאחר שהצדדים הסכימו והתחייבו למה שכונה "הבנות דין וחשבון". אחד מקציני צה"ל, משה תמיר )לימים תא"ל ומפקד אוגדת עזה(, טען כי "הסכם דמשק השני" שנחתם בין סוריה ללבנון בנובמבר 1992, ואשר במסגרתו החליטו שתי המדינות על פירוק כל המיליציות החמושות מנשקן ועל התפרסות צבא לבנון בכל רחבי המדינה, למעט הדרום יצר מציאות שבה החיזבאללה "היה יכול לעשות בדרום לבנון כבתוך שלו" )תמיר, 62(. 2005: ואכן בשנים שלאחר מכן החל החיזבאללה להגיב בירי לעבר יישובי הצפון. לפי יוזמה זו, היה על ישראל לצאת מלבנון בתמורה להסכם שלום בין שתי המדינות. יוזמה זו התבררה ככושלת. יש אומרים כי הסיבה העיקרית לכך היא שבניגוד להצהרותיה של הממשלה, שלפיהן סוריה היא האחראית לפעילות חיזבאללה בדרום לבנון, ולממשלת לבנון אין סמכויות של ממש התמקדה היוזמה בלבנון והתעלמה מסוריה. הממסד הפוליטי ביטחוני הביע התנגדות לתכנית נתניהו. הטענה הייתה שיוזמת נתניהו אינה ריאלית משום שהסורים לא יסכימו להסכם מסוג זה. סוריה, מצדה, הייתה משוכנעת שמדובר בתכסיס שמטרתו להביא לניתוקה מלבנון. נשיא סוריה חאפז אסד סבר כי ברגע שישראל תצא מלבנון, לא יהיה לה תמריץ למשא ומתן רציני בעניין נסיגה מהגולן, ולכן ט רפד את היוזמה )רבינוביץ, 2004(. ב 2 בספטמבר ]1996[ הודיע שר החוץ הסורי פארוק א שרע כי סוריה דוחה את ההצעה. הוא הבהיר כי לבנון לא תחתום על הסכם עם ישראל ללא סוריה )טל, 3/9/1996: א 3 (..5.6.7
לאורך כל התקופה, שני העיתונים מ סגרו את המצב בעקביות ובאופן דטרמיניסטי, כמעין "גזירה משמים" שמשמעותה תמיכה בהשארת המצב כמו שהוא קרי הישארות ברצועת הביטחון וזאת מחוסר ברירה. ביטוי לכך אפשר למצוא הן בבחירת הציטוטים הממסדיים שהופיעו בכותרות גדולות ובולטות: "מותם של 2 חיילי צה"ל עצוב מאד, אבל זו המלחמה שלנו לאפשר ליישובים בצפון להתקיים" 8 )שדה, 1(; 22/4/1987: הן בכותרות המאמרים: "לבנון: מאבק שאינו מסתיים" )שיף, 27/11/1987: ב 1 (; והן בתכנים של המאמרים: "]...[ במלחמה אין רק ניצחונות ]...[ ועם כל הכאב על ששת החיילים שנפלו חלל ]...[ עלינו לדעת כי אין מלחמה ללא אבידות בנפש ]...[ עלינו להוסיף ולעמוד במלחמה זו" 9 )"שלב במלחמה מתמשכת", 27.11.1987: ב 1 (. בתקופה זו החל להסתמן דפוס טיפול תקשורתי בהארץ, ובו כאשר עלה על סדר היום התקשורתי הנושא הלבנוני, הוא מוסגר באמצעות תהליך השלום; דהיינו, פתרון "בעיות הצפון" יבוא רק בעזרת הסכמי שלום. שוב ושוב הובע החשש שהאירועים בלבנון יפגעו בתהליך השלום וכי אין להפסיק את שיחות השלום. הנושא הובלט בכותרות ראשיות שחזרו על עצמן, כגון: "ארה"ב מזהירה את ביירות: הקרבות בדרום לבנון עלולים לטרפד את התהליך המדיני" )רבין, 16/2/1994: א 5 (, וזכה לציטוטים רבים של אישים מקרב הממסד הפוליטי שתמכו בתפיסה זו. למשל: "שרים בכירים ]...[ הציעו לראש הממשלה שלא להיגרר להסלמה, שעלולה לדעתם לגרור את ישראל לעימות עם סוריה ולפגוע בתהליך השלום" )ניר, רבין, בכור ואלדר, 11/11/1992: א 1 (. המסגור מצא את ביטויו גם במאמרים. דרכם העבירו עיתוני הארץ לקוראים את המסר שהפתרון לאירועים בלבנון הוא אך ורק באמצעות הסכמי שלום )למשל: "במסגרת היחסים עם סוריה", 5/6/1994: ב 1 (. במהלך מבצע דין וחשבון נטען במאמר המערכת של הארץ כי: "]...[ אירועי הימים האחרונים בלבנון הסיחו את תשומת הלב מתהליך השלום ]...[ שריקת הקטיושות חייבת להיפסק, כדי שצה"ל יוכל לנצור את נשקו. רעש של קרב אינו הרקע המתאים לעודד נכונות להאזין להצעות תיווך אמריקאיות בהקשר של רמת הגולן וזיקתו של הסדר הביניים להסדר הקבע בין הפלשתינאים לישראל ]...[" )"תנאי לתהליך רגיעה", 28/7/1993: א 2 (. גם סביב הבנות מבצע ענבי זעם שימש השלום כמסגרת פרשנות: "מבצע 'ענבי זעם' לא יגשים את התקוות שתלו בו, אלא אם תחולץ ממנו התנעה מחודשת של ההליך המדיני ]...[" )"התנעה לתהליך מדיני", 22/4/1996: ב 1 (. שני החיילים נהרגו ב 19 בפברואר 1987 במהלך פעולה צבאית שבה נהרגו 18 מחבלים שניסו לחצות את גבול הצפון. ששת החיילים נהרגו ב 25 בנובמבר 1987 באירוע שזכה לכינוי "ליל הגלשונים". במהלך האירוע, מחבלים שנחתו בדאון תקפו מחנה צה"ל בצפון..8.9
54 ציפי ישראלי לעומת זאת, בידיעות אחרונות נמנעו ממסגור אירועי לבנון דרך פריזמת תהליך השלום. העיסוק המועט בנושא במאמרי העיתון כלל הטלת האשמה על סוריה על כך שאינה מרסנת את החיזבאללה )למשל: בן-ישי, 2; 30/10/1994: שיפר, 2(. 3/6/1994: כמו כן הובעה תמיכה בפעילות ההתקפית של צה"ל בלבנון תחת הנימוק כי "הביטחון חשוב מהמשא ומתן", וכי "בפעילותה ההתקפית בלבנון מאותתת ישראל, כי ביטחון אזרחיה עומד בראש עדיפויותיה, גם אם הדבר יפגע בשיחות השלום עם לבנון וסוריה" )בן-ישי,.)5 :1/2/1991 ב. התקופה השנייה )1999-1997(: התקשורת מהרהרת על חיוניות רצועת הביטחון בינואר 1997 החל להסתמן שינוי בטיפול תקשורתי בהיבט האסטרטגי של רצועת הביטחון. זאת בעקבות הקולות המועטים שנשמעו לראשונה באופן פומבי מקרב הממסד הפוליטי-ביטחוני נגד התפיסה שלפיה רצועת הביטחון חיונית להגנת ישראל. רוב הממסד התנגד לכל דיון בנסיגה מרצועת הביטחון. התקשורת מיעטה לדון ברעיון והבליטה את נימוקי הממסד נגד אפשרות הנסיגה. למשל, באחד מהמאמרים שדנו בסוגיית הנסיגה הוסבר מדוע "למרבה התסכול נראה שכרגע אין בידי ישראל חלופה אסטרטגית טובה לאזור הביטחון" )בן-ישי, 6(. 2/2/1997: 10 אף על פי שהתקשורת מ סגרה בשלב זה את אפשרות הנסיגה כלא רלבנטית, הרי בדיעבד אפשר לומר כי זו הייתה "תקופת דמדומים" שסימנה את ראשיתו של מעבר הדרגתי לקראת דפוס טיפול תקשורתי שונה. נקודת ציון חשובה בשינוי שחל בטיפול התקשורתי בהיבט האסטרטגי של רצועת הביטחון הייתה בפברואר 1997, בעקבות "אסון המסוקים", שבו מצאו את מותם 73 חיילים שהיו בדרכם לרצועת הביטחון. בימים הראשונים שלאחר אסון המסוקים עסקה התקשורת בסיקור התאונה, בכאב ובשכול, ללא קישור בינה לבין סוגיית לבנון. ימים אחדים לאחר האסון החל דיון בתקשורת האם התאונה קשורה באופן ישיר לסוגיית לבנון, או שמא היא יכלה להתרחש בכל מקום. הדיון התנהל בעיקר במאמרים, שזכו לבולטות מיוחדת. חלקם הופיעו בצמוד לכותרת הראשית. בין הכותבים היו אנשי רוח, ובהם מאיר ויזלטיר, משה שמיר ועוד. הנטייה בידיעות אחרונות הייתה לראות באסון חלק מסוגיית לבנון: "החיילים שנספו בתאונה אמש נפלו במלחמה נגד חיזבאללה. אין בכך נחמה למשפחות אבל יש בכך כדי להמחיש את הנטל הכרוך במלחמת ההתשה שמנהל צה"ל בלבנון. אין אמצעי, אין פטנט, אין תחכום, שצה"ל לא ניסה כדי להפחית 10. עמדתו של רון בן ישי שהובאה בהרחבה תופיע מעתה ועד לנסיגה באופן ברור ועקבי. הפתרון מבחינתו היה טקטי בלבד. במובן זה הוא שיקף את עמדת רוב הממסד הפוליטי ביטחוני.
את האבידות במלחמה הזאת, אבל המלחמה מנצחת ]...[" )ברנע, 1(. 5/2/1997: מאיר ויזלטיר מ סגר את האסון בהקשר של מלחמת לבנון: "המשימה המהוללת בת 15 השנים להפריח בלון המכונה שלום הגליל על ידי שיגורם אל שדות הקטל בלבנון ]...[ במלל מתורגל על אחדות האומה באבלה, בזרי פרחים ונאומים על קבר רענן כפול 73" )ויזלטיר, 13(. 6/2/1997: מאמר המערכת שנכתב לאחר עשרה ימים, בעקבות פרסום דוח הביניים של ועדת עברי, מ סגר את מלחמת לבנון כסיבה לתאונה )פלוצקר, 2(. 6/2/1997: לעומת זאת, מבחינת הארץ, אסון המסוקים לא היה קשור במישרין לנוכחות צה"ל בדרום לבנון. לפיכך, בשלב זה כמעט ולא עסקו בנושא מעל דפי העיתון. במאמר המערכת ובמאמרים נוספים מוסגרה התאונה כלא קשורה לסוגיית לבנון וככזו היכולה להתרחש בכל מקום )"הסכמה ולא חד צדדיות", 9/2/1997; שלג, 9/2/1997(. אסון המסוקים לא היה האירוע היחידי שהעלה את ההיבט האסטרטגי של רצועת הביטחון על סדר היום התקשורתי. היו גם אירועים "גדולים" נוספים כמו אסון השריפה 11 ואסון השייטת 12 אך בכולם עלתה הסוגיה על הפרק למשך מספר ימים בלבד ולאחר מכן הדיון שכח. החידוש היה בעצם קיומו של דיון ישיר בנושא. הטיפול התקשורתי בהיבט האסטרטגי ככל הנראה לא היה פרי יוזמה עצמית של התקשורת. הוא שיקף מגמות של אי-הסכמה בתוככי הממסד הפוליטי-ביטחוני, וכן את מציאותם של קולות, בחלקם אף רמים יותר, שהביעו התנגדות לתפיסה שלפיה רצועת הביטחון חיונית להגנת ישראל. ממצא בולט הוא ההבדל בין הטיפול התקשורתי בממד האינפורמטיבי )ידיעות וכתבות( לבין הממד הפובליציסטי-פרשני. בעוד שבממד האינפורמטיבי בלטה התמיכה בעמדה השוללת נסיגה מרצועת הביטחון, הרי בממד הפובליציסטי-פרשני ניתנה במה לדעות השונות. בידיעות ובכתבות ניכרה תמיכה בעמדת הממסד ובעיקר במקבלי ההחלטות ראש הממשלה, שר הביטחון וכן הרמטכ"ל שהתנגדו לנסיגה מרצועת הביטחון. דבריהם צוטטו בהרחבה ובהבלטה. הציטוטים שנבחרו מ סגרו את המצב באופן פסימי והזהירו כי ביטחונם של יישובי הצפון ייפגע. ציטוטים אלה לוו במתקפה בולטת על תומכי הנסיגה, ובעיקר על חבר הכנסת יוסי ביילין, שעמד בראש הקוראים לנסיגה מוחלטת מכל שטחה של לבנון. כאשר ניתנה במה למצדדי הנסיגה, היה זה רק בסוף ידיעה ובמיקום שולי. 11. ב 28 באוגוסט 1997 נתקל כוח צה"ל בשתי חוליות מחבלים באזור קנטרה בלבנון. כתוצאה מהירי התלקחה אש במקום והתפתחה שריפה שהתפשטה במהירות עם הרוח העזה שנשבה במקום. חלק מהכוח נלכד בתוך הלהבות וכתוצאה מכך נהרגו חמישה חיילי צה"ל. 12. בלילה שבין 4 5 בספטמבר 1987, כוח שייטת שיצא לפעולה בלבנון עלה על מטען חבלה. כתוצאה מהפעולה נהרגו שנים עשר חיילי צה"ל וקציניו. כוח חילוץ הוזנק למקום, והכוח חולץ. גופת אחד ההרוגים נשארה בשטח והתנהלו מגעים עם החיזבאללה להחזרתה.
54 ציפי ישראלי לעומת זאת, הזירה הפובליציסטית-פרשנית הייתה פתוחה בפני כותבים משני צדי המתרס. המאמרים ששללו את אפשרות הנסיגה לא הציגו פתרון חלופי, והתבססו על ארבעה נימוקים מרכזיים: הנימוק הראשון, הסכנה הגלומה בכניסת חיזבאללה לרצועת הביטחון אם צה"ל ייסוג ממנה. במאמרים אלו גם ניכרה בדרך כלל ביקורת אישית חריפה נגד יוסי ביילין ונגד תומכי הנסיגה. למשל, במאמר שנכתב תחת הכותרת: "ביילין מכה שנית" נטען: "]...[ הבאנו את החאמס לירושלים, ועכשיו נשחזר את ההצלחה ונביא את החיזבאללה לקרית שמונה. תסמכו על יוסי ]...[" )אורבך, 18(. 12/9/1997: הנימוק השני, הגדרת המצב כ"אין ברירה" וכ"גזירה משמים". מאמרים אלה חזרו שוב ושוב על הטענות הדטרמיניסטיות, ובתוך כך מסגרו אותן. לדוגמה: "אין הרבה מה לעשות" )לונדון, 9(, 7/9/1997: מדובר ב"מלחמה על קיומה של מדינת ישראל" )שמיר, 6/2/1997: ב 7 (. הנימוק השלישי, הסכנה של "איבוד ההרתעה" הישראלית במקרה של נסיגה. טענות מסוג זה מסגרו את הנסיגה כאפשרות הרסנית, כ"בריחה" וכ"איבוד הרתעה" )לונדון, 1997; שיף, 1997(. הנימוק הרביעי, האזהרה כי נסיגה מרצועת הביטחון עלולה להוביל למלחמה נוספת. מסגור אופייני לכך הוא: "]...[ מרוב רצון לצאת מלבנון עוד נצא למלחמה נוספת בלבנון. ואני לא מוכן לשחק באש ]...[" )שריד, 6(. 10/2/1997: 13 מצדדי הנסיגה מצ דם קיבלו אף הם במה להשמעת קולם מעל דפי העיתונות. בתוך כך התרבו המאמרים הביקורתיים נגד התפיסה של רצועת הביטחון והקיבעון המחשבתי של הממסד )למשל: ביילין, 20/8/1997(. לראשונה גם פורסמו מאמרים של פוליטיקאים שיצאו נגד התפיסה השלטת בדבר המשך השהייה ברצועת הביטחון. התקשורת נתנה במה לאישים שהיו מבכירי מערכת הביטחון, ובהם השר אריאל שרון, שהסביר כי יש לצאת מדרום לבנון ללא כל קשר למשא ומתן המדיני עם סוריה )שרון, 9(, 7/9/1997: או חבר הכנסת אהוד ברק, שהציע יציאה מדורגת ומבוקרת של צה"ל מלבנון, תוך כדי הכנסת צבא לבנון וכוחות בינלאומיים )ברק, 9(. 7/9/1997: מתן הבמה לאנשים מסוג זה, המזוהים כאנשי ביטחון בכירים, העניק לגיטימציה לוויכוח בשאלת הנסיגה מרצועת הביטחון. 13. כדאי לשים לב שסוגיית לבנון חצתה מפלגות. גם במפלגת העבודה הייתה התנגדות לשינוי תפיסת רצועת הביטחון. בנוסף, סוגיית לבנון )לאורך כל הדרך( לא נתפסה כאידיאולוגית, ולכן גם בקרב אנשי ימין שררה הסכמה שישראל שוהה שם למטרות ביטחוניות זמניות בלבד.
לקראת סיומה של התקופה, ב- 1 בינואר 1999, הודיע הקבינט כי ישראל לא תיסוג חד-צדדית מלבנון וכי התגובה לירי קטיושות תהיה תקיפת יעדי תשתית וחיזבאללה בעומק לבנון. התקשורת מיעטה לדון במשמעות החלטה זו. הכותרות לוו בציטוטים מטעם הממסד הביטחוני שעמד מאחורי ההחלטה, כגון: "מערכת הביטחון ניצחה במאבק על קביעת המדיניות בלבנון" )אייכנר, 4(. 1/1/1999: גם במאמר היחידי שפורסם בנושא הובעה התנגדות לנסיגה חד-צדדית או לנסיגה מדורגת )שיף, 3/1/1999 ב 1 (. ג. התקופה השלישית )2000-1999(: התקשורת מערערת על חיוניות רצועת הביטחון ב- 22 בפברואר 1999 נהרגו שלושה קציני צה"ל, ובהם מפקד סיירת צנחנים. ימים מספר לאחר מכן נהרגו מפקד יחידת הקישור לדרום לבנון )יק"ל( תא"ל ארז גרשטיין, נהג ו, הקשר שלו וכתב קול ישראל אילן רועה. יום למחרת הפתיע מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, בהצהרתו בתכנית הטלוויזיה, "הכול פוליטי" בערוץ שתיים, שאם ינצח בבחירות, יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. הכרזתו של ברק פתחה עידן חדש בטיפול התקשורתי בנושא. החל מאירועים אלה הפכו ההיבטים האסטרטגיים לדומיננטיים יותר, וכמות המאמרים בנושא הלכה וגדלה. בתקופה זו שררה אי-הסכמה בין הממסד הפוליטי שתמך בנסיגה, לבין הממסד הביטחוני שברובו התנגד לה. אי-הסכמה זו נתנה את אותותיה במסגרות שהוצגו בתקשורת, שהפכו למורכבות יותר, בדומה לשיח בתוך הממסדים השונים וביניהם. העיסוק התקשורתי חדל לדון בשאלת חיוניותה של רצועת הביטחון; והיציאה מלבנון התבססה כעובדה מוגמרת שממתינים לביצועה. השאלות שנדונו בהיבטים האסטרטגיים: כיצד ומתי יש לצאת מלבנון: בהסכם או חד-צדדית, במאי 2000 או מיידית. בחודשים הראשונים שלאחר הצהרתו של ברק הסתמן הבדל ברור בין עמדת ידיעות אחרונות לעמדת הארץ: בידיעות אחרונות נטו לתמוך בעמדת רוב הממסד הפוליטי שקרא לנסיגה חד- צדדית ובעיקר להקדמתה. היה זה טיפול תקשורתי נרחב ובולט של ההיבט האסטרטגי. כותרת העל של הנושא בידיעות אחרונות מיד לאחר הכרזת ברק הייתה: "מלכוד לבנון קיבעון מחשבתי", והעידה על שינוי מיידי במסגור הנושא ביחס לתקופות קודמות. היה זה מסגור שקרא תיגר על התפיסה ששררה עד לאותו מועד בקרב הממסד. בתוך ימים ספורים עברו כותרות ידיעות אחרונות שינוי ניכר. לראשונה הבליטו הכותרות את עמדת תומכי הנסיגה. כך לדוגמה, היו הכותרות הראשיות בסגנון: "שר החוץ:
54 ציפי ישראלי לצאת מלבנון תוך כמה חודשים" )שיפר, 1(. 3/3/1999: בעמוד הראשון אף הובלטו נתוני סקר דעת קהל תחת הכותרת: "55 אחוזי מהציבור תומכים בנסיגה מיידית וחד צדדית מלבנון" )פישמן, 18(. 29/3/1999: התנגדות הממסד הביטחוני לנסיגה ואזהרותיו בדבר החמרת המצב אם תתבצע אמנם הוצגו אף הם, אולם בשלב זה באופן משני ביחס להצגת העמדה החדשה של הממסד הפוליטי. דפוס זה של טיפול תקשורתי בידיעות אחרונות הוקצן בנובמבר 1999. היה זה בעקבות ההסלמה שחלה באירועים בלבנון ונוכח הקיפאון במגעים עם הסורים. כשנדמה היה שהסיכוי להסדר עם סוריה הוא אפסי, החלו אישים בממסד הפוליטי לתהות בפומבי מדוע שישראל לא תיסוג מלבנון מיידית באופן חד-צדדי. העיתון הציג בהרחבה ובהבלטה את עמדתם של אישים פוליטיים בעד יציאה חד-צדדית )למשל: בדואק, 7/3/1999(. גם המאמרים שנכתבו בנושא תמכו בתפיסה זו )שוייצר, 16/11/1999(. במקביל, אך באופן בולט פחות, ה חל משלב זה ו עד הנסיגה, החלו בידיעות אחרונות למסגר את היציאה החד-צדדית העתידית באופן פסימי, ובעזרת תחזיות קודרות ואזהרות מטעם הממסד, בנוסח: "]...[ יישובים בגבול יחזרו לתקופת חומה ומגדל" )פישמן וגליקמן,.)12 :25/11/1999 לעומת זאת, בהארץ המשיכו באופן עקבי לטעון כי נסיגה חד-צדדית היא טעות, אולם הדגישו טיעונים אחרים מאלה של הממסד הביטחוני. 14 מסגרת הפרשנות בהארץ כרכו העיתונאים את הנסיגה מלבנון עם הסכם שלום עם סוריה. תחילה הם מתחו ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שלא עשה מאום בנוגע למשא ומתן עם סוריה )למשל: מרגלית, 4/3/1999: ב 1 (. ובהמשך נתנו הזדמנות לראש הממשלה אהוד ברק לנסות להגיע ליציאה בהסדר. זאת גם כשנדמה היה שהסיכוי להסדר עם סוריה הוא אפסי ובשעה שאישים בממסד הפוליטי החלו לתהות מדוע שישראל לא תיסוג מיידית באופן חד-צדדי. בהארץ הבליטו את טענת הממסד כי האחראיות למצב מוטלת על אסד. כדי לתמוך בעמדה זו הרבו העיתונאים להשתמש בציטוטים בכותרות ראשיות ובולטות כגון: "לדעת הרמטכ"ל, נסיגה ישראלית מדרום לבנון תתאפשר רק אם יבוא פרטנר שיכול לשלוט ולקחת את העניינים לידיים", או: "בכירים בצה"ל: אין נסיגה מלבנון ללא פתרון מדיני" )מקובסקי והראל, 4/3/1999: א 1 (. ל סוגיה נדרשו בכירי הפובליציסטים והפרשנים, וגם מאמרי מערכת הציגו עמדה ברורה שלפיה נסיגה חד-צדדית היא טעות. כותרות המאמרים מלמדות על עמדת הארץ: "הסכמה ולא חד צדדיות", "משענת להמשך התהליך", "לא לברוח", "משלמים גם ביציאה" ועוד. בהארץ כמעט ולא נתנו אפוא במה לעמדה אחרת. 13. העמדה בהארץ בעד הישארות ברצועת הביטחון נבעה מהקו האידיאולוגי היוני ומתפיסת העולם של עורכיו, גישה המלווה את העיתון עוד מראשיתו )כספי ולימור, 1992(. במקרה לבנון, בהארץ דגלו בהסדר כולל עם סוריה. לפי קו זה, נסיגה חד צדדית הייתה פוגעת בסיכוי להסדר.
בסוף ינואר-פברואר 2000, בעקבות הסלמה נוספת באירועים בלבנון ובשילוב היחלשות הסיכויים למשא ומתן עם סוריה, התגברו הקולות בקרב הממסד הפוליטי שקראו ליציאה מיידית וחד-צדדית מלבנון ללא קשר למשא ומתן עם סוריה. הפעם, שני העיתונים הציגו עמדה ברורה שלפיה יש להקדים את הנסיגה החד- צדדית. עמדה זו הובלטה בכותרות ראשיות, גדולות ובולטות. היא באה לידי ביטוי הן בציטוטים של הממסד הפוליטי שתמך בהקדמת הנסיגה והן בשימוש במסגרת פרשנות של "פחד מהמוות" דרך עיני החיילים או הוריהם, למשל: "לוחמים בצפון מדברים: תוציאו אותנו מלבנון ]...[ אף אחד לא רוצה להיות ההרוג האחרון בלבנון" )גליקמן,.)1 :10/2/2000 כמו כן, גדל מספר המאמרים בנושא, וברובם נשמעה הקריאה לצאת מלבנון באופן מיידי. במאמרים אלה נשמעו קריאות כגון: "מה שנכון ליולי, נכון לעכשיו" )"לבנון במסלול נפר 1/2/2000,"z: ב 1 ( ועוד. ב- 5 במרס 2000 החליטה הממשלה על יציאה מלבנון עד יולי 2000 גם אם לא יושג הסכם עם סוריה. לאחר שהפכה הנסיגה החד-צדדית לעובדה מוגמרת, אימצו בידיעות אחרונות את המסגרת הפסימית והדטרמיניסטית של הממסד הביטחוני, שמתחה ביקורת על היותה של הנסיגה חד-צדדית. לשם כך הבליטו בעיתון באופן מיוחד את התרחישים הקודרים על היום שאחרי הנסיגה ששרטטו קצינים בכירים. מדובר היה בכמות גבוהה במיוחד של כותרות ענק שהוצגו בהן תסריטי אימה ונבואות אפוקליפטיות. למשל: "חיזבאללה מרכז אמצעי לחימה. הוא מצטייד בנשק בעל רמת דיוק גבוהה, אמצעי לחימה ארוכי טווח ומדויקים. קטיושות שיכולות להגיע לטווח 40 ק"מ" )רפפורט וגליקמן: 19/5/2000: 4(. טיפול תקשורתי מסוג זה נמשך בידיעות אחרונות עד למועד הנסיגה. היבטים אלה כמעט ולא באו לידי ביטוי בהארץ, שתמך בעקביות בנסיגה החד- צדדית ולא נתן ביטוי בולט לעמדות הממסד הביטחוני. ככלל אפשר לומר כי התקשורת, בגרסאות שונות, תמכה בתפיסת הממסד הפוליטי, בעיקר בשלבים הקריטיים שהיו סמוכים לקבלת ההחלטה על הנסיגה מלבנון, ואילו אימוץ המסגרת הביקורתית של הממסד הביטחוני הופיעה בשלב מאוחר, לאחר שכבר התקבלה ההחלטה לסגת חד-צדדית מלבנון.
54 ציפי ישראלי ב- 22 במאי 2000 נסוגה ישראל מלבנון. בימי הנסיגה עצמה הבליטה התקשורת את ההיבטים הטקטיים-טכניים של ביצוע הנסיגה ולא עסקה בהיבט האסטרטגי של מהות הנסיגה. 15 ביום שאחרי הנסיגה הציגו שני העיתונים תמיכה בנסיגה החד-צדדית. התמיכה התמקדה ברובה בראש הממשלה אהוד ברק באופן אישי. הנסיגה מוסגרה כמעשה "אמיץ" של ברק )למשל: גילת, 24/5/2000(. בידיעות אחרונות באופן מיוחד התהפכו היוצרות. בעיתון חגגו את שמחת הנסיגה באימוץ פורמט מיוחד האופייני לסופי שבוע. 16 דהיינו, מהסיקור המאיים שקדם לנסיגה עברו באופן חד לחגיגה. לעומת זאת, בהארץ לא מסגרו את היציאה מלבנון דרך סיפור החיילים, והשמחה לא בלטה. הסיקור בהארץ נע מחשדנות ומזהירות לתמיכה בנסיגה. במאמר מערכת הוצגו חמש-עשרה השנים שבהן שהתה ישראל ברצועת הביטחון כ"מלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה". אף על פי שבתקופת המחקר בדרך כלל הביעו בהארץ עמדה התומכת בחיוניותה של הרצועה, הרי בעקבות הנסיגה נטען בעל דפי העיתון כי רצועת הביטחון לא מילאה את תפקידה העיקרי בכך שלא הצליחה למנוע ירי קטיושות על יישובי הצפון ובה בעת גבתה מחיר כבד בקורבנות. בהארץ המשיכו להשתמש במסגרת שלפיה, פתרון אמיתי למצב ייתכן רק בהסדרי שלום )"תקופת מבחן", 24/5/2000: ב 1 (. במאמר מערכת שנכתב יום למחרת הנסיגה, הוצגה תפיסה מעט אופטימית יותר: "]...[ מוקדם לשער, אם החלטת הפינוי החד צדדי תתברר כנכונה מבחינת השקטת הגבול הצפוני, אך טובים הסיכויים לכך, וחשובה התמיכה העולמית במהלך ]...[" )"היום שאחרי", 25/5/2000: ב 1 (. בהארץ אף קראו לברק ליישם את כישוריו אלה גם במשא ומתן עם הפלסטינים )"דיווחים מעודדים", 28/5/2000: ב 1 (. 15. בידיעות אחרונות התמקדו בביקורת טקטית על אופן הנסיגה הסופית. באמצעות כותרות על ענקיות הוא מסגר את הביצוע ככישלון ישראלי: "בעיניים מושפלות" )קדמון, 7(, 26/5/2000: "עם המכנסים למטה" )פישמן, 23/6/2000: 8( ועוד. לעומת זאת, בהארץ מסגרו את ביצוע הנסיגה כהצלחה והתמקדו בדברי שבח על הביצוע שהושלם ללא נפגעים, הרי היה מדובר ב"במבצע צבאי מורכב, עתיר סכנות, שהושלם בתוך שעות" )"היום שאחרי", 25/5/2000, ב 1 (. 16. בסיקור נשמע קולו של החייל הפשוט. הכותרת הראשית בידיעות אחרונות הייתה: "אימא יצאנו מלבנון". כותרת העל לכל הנושא הייתה: "חוזרים הביתה". לסיקור התלוו תצלומי ענק רבים של חיילים צוהלים ומתחבקים במהלך היציאה מלבנון. העיתון אף הוציא את המוסף היומי כגיליון מיוחד שכולו עוסק בסיפורים אישיים של הורים, חיילים וכולי.
הסוגיה ירדה לחלוטין מעל סדר היום התקשורתי ימים אחדים לאחר ביצוע הנסיגה מלבנון )ב- 30 במאי 2000(. 17 מסקנות וסיכום בתקופת המחקר הראשונה )1996-1985( התבססה התפיסה שלפיה רצועת הביטחון חיונית לישראל. כשם שההיבט האסטרטגי של רצועת הביטחון כמעט ולא עמד על סדר היום הפוליטי-ביטחוני, כך הוא לא עמד על סדר היום התקשורתי )ישראלי, 2007(. התקשורת אימצה את התפיסה ששררה בממסד הפוליטי-ביטחוני לגבי חיוניותה של רצועת הביטחון. בכך שירתה התקשורת את התפיסה הממסדית, שלפיה השהייה ברצועת הביטחון היא חלק מ"מלחמת אין ברירה" שעתידה להימשך עוד זמן רב, ובכך תרמה להתבססות הקיבעון המחשבתי ששרר במשך שנים רבות בנושא זה. לתפיסת "מלחמת אין בררה" עלולה להיות השפעה משתקת על המערכת הפוליטית והביטחונית )ענבר, 5(, 1988: ומכאן גם השפעה אפשרית על אמצעי התקשורת ועל טיפול התקשורת בנושאים ביטחוניים. דפוס הטיפול התקשורתי למדיניות ישראל בלבנון בתקופה הראשונה של המחקר )1996-1985( היה, כמו שמלמדים הממצאים, קבוע ואחיד, כלומר דיווחי במהותו. התקשורת הסתפקה בדיווח על האירועים השוטפים )למשל כאשר נהרגו חיילים בפעילות מבצעית(. גם השימוש הנרחב בציטוטים מטעם הממסד הפוליטי-ביטחוני, ללא פרשנות, סייע לתקשורת להבנות מציאות בדרך שהיא לכאורה אובייקטיבית. המציאות הוצגה באופן חד-ממדי תוך כדי התמקדות בהיבטים נקודתיים שהיו נכונים לאותו רגע ומנותקים מהקשר רחב. למעשה, מכיוון שהתקשורת נמנעה מדיון בהיבטים האסטרטגיים ארוכי הטווח, ובפתרונות לבעיית לבנון, היא גם מנעה דיון ציבורי בכך. 18 17. ראוי לציין כי בידיעות אחרונות נמצאו מעט מאמרים שהתנגדו ל מהלך, ושוב נעשה בהם שימוש במסגרות פסימיות ודטרמיניסטיות, כגון: "הבנים שבים הביתה, לשמחת הוריהם, ואיש אינו יכול להבטיח שהם שבים הביתה להרבה זמן" )ברנע, 1(. 2000: היו שאף הזהירו שיש סיכוי למלחמה כתוצאה מנסיגה זו )הבר, 11(. 24/5/2000: 18. ראוי להזכיר כי מחקר זה בחן את ההבדלים בין ידיעות אחרונות כעיתון פופולרי להארץ כעיתון איכותי. בניגוד למצופה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין שני העיתונים. דומה כי רוב הזמן תמכו שני העיתונים בעמדת הממסד הפוליטי ביטחוני ובמיוחד הארץ, שכעיתון איכותי היה מצופה שייטול על עצמו את תפקיד "כלב השמירה של הדמוקרטיה" וימתח ביקורת כלפי מקורות הכוח והשליטה )רועה, 1994(. דומה כי אכן בזמן משבר כמו סכסוך בעצימות נמוכה אין הבדל גדול בין שני סוגי העיתונות, וכי שניהם נוטים לבטא אידיאולוגיה של קונצנזוס )ניר ורועה, 1992; גפן קושילביץ, 2005 ועוד(. הבדלים קלים נמצאו ב 1999. בתקופה זו ידיעות אחרונות שיקף את הוויכוח ששרר בקרב הממסד הפוליטי ביטחוני והציג את מכלול הדעות יותר מאשר הארץ; זאת כמצופה מעיתון פופולרי הפונה לשכבות רחבות )כספי ולימור, 1992; רועה, 1994(.
54 ציפי ישראלי ממצאי המחקר מאששים אפוא מחקרים שהצביעו כי גם כאשר התקשורת מותחת ביקורת על הממסד, במצב מלחמה, היא מתמקדת בביקורת טקטית, ולא בביקורת אסטרטגית על מהות המלחמה )פרי, 2007; קשב, 2007(. דווקא בעידן התקשורת האלקטרונית אפשר היה לצפות, לפחות לכאורה, כי העיתונות המודפסת תטפל בסוגיה בדרך אחרת. הרי בעידן זה נוצרה והתגבשה מעין "חלוקת תפקידים" בין העיתונות המודפסת לבין אמצעי השידור: הטלוויזיה והרדיו. אמצעי השידור נתפסים כמתמחים בתפקיד "סיקור הסביבה", ואילו העיתונות המודפסת נתפסת כמתמחה יותר בתפקיד "התיאום", כלומר מתן פרשנות לאירועים. הזמן העומד לרשות העיתונות המודפסת, בהשוואה לאמצעי השידור, מאפשר לה להגיש לקורא פרשנות עשירה, מקצועית ומגובשת יותר )כספי ולימור, 1992(. אם כן, כפי שמלמדים הממצאים, הטיפול התקשורתי בהיבטים האסטרטגיים של השהייה הישראלית ברצועת הביטחון בדרום לבנון לא היה ליניארי; וחלו בו שינויים לאורך השנים. השינוי בטיפול התקשורתי כלומר, דיון בהיבטים האסטרטגיים החל ב- 1997 והתעצם שנתיים לאחר מכן. מדוע לא התחולל השינוי קודם לכן ומדוע החלו אמצעי התקשורת נוקטים קו חדש דווקא ב- 1997? התשובה נעוצה בשילוב בין ארבעה גורמים שהייתה להם השפעה מצטברת ואולי אף מכרעת על אמצעי התקשורת ועל השינויים שחלו בטיפול התקשורתי בנושא הנדון. כל אחד מהגורמים הללו שהמשותף לכולם הוא שהם מחוץ למוסד התקשורת עשוי להסביר לא רק היווצרות של שינוי, אלא גם שמירה על סטטוס-קוו, ואולי אפילו הטמעת קיבעון תפיסתי באשר לטיפול התקשורתי בסוגיה אסטרטגית הקשורה לסכסוך בעצימות נמוכה. ארבעת הגורמים הללו הם: משך הסכסוך; התרחשותם של אירועים גדולים בחיי המדינה; מספר הנפגעים; ומידת ההסכמה )או אי-ההסכמה( בממסד הפוליטי-ביטחוני באשר למדיניות הנהוגה. א. משך הסכסוך בסכסוכים בעצימות נמוכה )כדוגמת המקרה הלבנוני( הנמשכים זמן רב חלה בהדרגה נורמליזציה בתפקוד המערכת הפוליטית, והחיים חוזרים למסלולם )ברזילי, 1992; 1990.)Russett, סביר להניח שבמצב של סכסוכים מסוג זה, גם אם בתחילתם שררה הסכמה בדבר צדקת המדיניות הנקוטה, הם נהפכים בהדרגה לשנויים יותר במחלוקת )ברזילי, 1992(. יתר על כן, מחקרים שונים מצביעים כי "ההתלכדות סביב הדגל", הן בציבור הרחב הן במערכת הפוליטית הן בתקשורת, אופיינית בעיקר לתקופה הראשונה והקצרה בעת מלחמה ולאחריה )למשל: 1973, Russett.),Mueller 1990; אם כך, מדוע חלפו אחת-עשרה שנה לפני שהחלו להסתמן שינויים בטיפול התקשורתי בסוגיית רצועת הביטחון בלבנון? הסבר אפשרי לכך הוא כי משך הסכסוך לא היה גורם