1 כ " ג בניסן תרפ " א ה 1 - ב מ א י היום בו עצרו פעמי המשיח קובץ עדויות על מאורעות תרפ " א ו הטבח ב בית החלוץ ביפו שמואל גילר

1 כ " ג בניסן תרפ " א ה 1 - ב מ א י 1 9 2 1 היום בו עצרו פעמי המשיח קובץ עדויות על מאורעות תרפ " א ו הטבח ב בית החלוץ ביפו שמואל גילר

2 תו כן העניינים - עמ' 3 חללי שמות 'בית החלוץ' - עמ' 4 ראשית דבר 1921-1918 - עמ' 8 פלסטינה ועד מאורעות תרפ"א - עמ' 17 עדויות דיי רי 'בית החלוץ' - עמ' 38 עדויות יהודים על המהומות ביפו ונווה- שלום - עמ' 52 עדויות אנשי 'וע ד הצירים' הציוני - עמ' 86 עדויות קצינים ואנשי ממשל ברי טים - עמ' 132 עדויות קצינים ושוטרים ערבים - עמ' 157 עדויות נכבדים ערבים - עמ' 193 עדויות אנשי כנסיה - עמ' 205 עדויות אזרחים זרים - עמ' 217 אחרית דבר - עמ' 222 תמונות \

3 1 חללי 'בית החלוץ' איצקוביץ אהרון ז"ל הברפלד משה יעקב ז"ל צ'רקסקי דובה ז"ל צ'רקסקי יהודה ז"ל סטוליאר שמואל ז"ל פוגטש יונה ז"ל 2 ברויטמן מיכאל ז"ל גילר יצחק ז"ל אקרמן מאיר ז"ל סגל שמואל ז"ל לטניק יעקב ז"ל 4 3 פינקלשטיין מרדכי ז"ל טבק יצחק ז"ל 5 אבניצקי מאיר ז"ל שניידר אברהם ז"ל 7 ניגוריק נתן 6 בספרי ההיסטוריה של התקופה מסופר על 13 חללים ב'בית החלוץ'. דו"ח המזכיר הרפואי של ממשלת המנדט שהוגש לועדת החקירה, מציין 14 נרצחים. למעשה היו 16 קורבנות (ראה 6,7 לעיל). על מצבתו לא צוין שנהרג ב'בית החלוץ'. על מצבתו לא צוין שנהרג ב'בית החלוץ'. על מצבתו לא צוין שנהרג ב'בית החלוץ'. על המצבה לא נכתב היכן נהרג. עפ"י 'קונטרסט' ע"ט עמ' 22 נפל בבית החלוץ, לאחר שנפצע וחזר ללחום. שניידר אברהם אינו מוזכר ברשימת המזכיר הרפואי. ביום הזיכרון תש"ע, הפנתה אחייניתו את תשומת ליבי לכך שעל מצבתו צוין כחלל 'בית החלוץ'. הוא מופיע ברשימת הפצועים כנפגע קשה, וכפי שמתברר, מת מפצעיו. הוא לפיכך החלל ה- 15. על המצבה כתוב שנפל ביפו. עפ"י מסמך בארכיון לבון 104/37/107 הוא נהרג בבית העולים. על מצבת ניסן קובלנץ נכתב בטעות כי נפל ב"בית החלוץ". ע"ט עמ' 2, הוא נהרג בנווה-שלום. עפ"י עדות חברו אברהם יפה ועיתון "קונטרסט" 1 2 3 4 5 6 7

ק' 4 ראשית דבר סיפור ' בית החלוץ' ביפו, היה מוכר לי מאז ילדותי. ידעתי ע ל כך ש שני אחיו.1921 הבוגרים של אבי, יעקב ויצחק, היו בין העולים שהתגור רו בו ב- 1 במאי בית העולים שכן במע לה רח' (רח' עג' מי יפת כיום), בחצר הצמודה לבית החולים,1921 הצ רפתי. השניים, בני תשע עשרה ועשרים, עלו ארצה ברביעי בא פריל מהעיר פינסק, כחברי תנועת 'צעירי צי ון'. שנתיים קודם לכן, הם ניצלו מטבח שנעשה בידי הצבא הפולני, באספת התנועה ב בית העם בעיר, כשנרצחו שלושים וחמש ה חברים דושי פינסק'. במהומות שפרצו ביפו ביום ראשון, כ"ג בניסן תרפ"א, למחרת חג הפסח, נרצח בחצר יצחק 'בית החלוץ', ו אי לו יעק ב הצ לי ח להסתתר וניצל. לאחר הפרעות הוא,1926 נשאר לשמש כעובד בית העו לים החדש בתל- אביב, ובפברואר הת מנה למנהל הבית. בהמשך דרכו, עבד במחלקות העליי ה של ההנהלה הציונית והסוכנות היהו דית, ו עם ק ום המדינה עבר לשרת כמנהל במשרד העלייה, ולאח ר מכן במשרד עד הפנים, מותו בשנת 1956. יעקב סיפר מעט ע ל שעבר עליו, ומה שנותר לאחר מותו, היה סיפור מוט הברזל. המוט ש באמצעותו יצחק, הגן יחד עם ח בריו העולים, חצר שער על 'בית החלוץ', כשניס ו ה פורעים לפרוץ אותו. כשמצא יע קב את גופת א חיו, הוא לקח את המוט שנמצא בידי יצחק, אותו ושמר במח סן ביתו בירושלים, עד שהתגלה שם לאחר שמונים ושבע שנים. בי מי הזיכרון, הייתי מלווה את אבי ז"ל לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, אל קב ר האחים הארוך בו טמונים קרבנות מאורעות תרפ"א. בחזית הקבר התקיים, מידי שנה, טקס זיכ רון בו הניחו חברי 'א רג ון ותי קי ההגנה', את זרי על הפרחים שורת המצבות ה ארו כה. לטקס הגיעו גם בני משפחת צ'רקסקי, משה וראובן, בניהם של יהודה ו דובה ז"ל, ש שימ שו כמנהלי 'בית החלוץ', ונרצחו גם הם באכזריות בידי הפורעים. משה ניצל לאחר שעשה עצמו כמת, ואילו ראובן הצעיר, ניצל בידי עובדת הבית שהצליחה למלטו.

5 'ספר ההגנה', שיצא לאור בשנות החמי שים, מתאר את המאורעות ביפו. בן- משה יהודה (צ'רקסקי), ניצול הטבח, מספר בו לאחר כשלושים שנה, על שהתרחש באותו משה, יום. שחגג את בר המצווה שלו יום קודם, תאר את התנפלות האספסוף הערבי על 'בית החלוץ', ועל קבוצת הבחורים האמיצים שעמדו בחזית שע ר הכניסה, כש בידיהם מוטות ברזל שנעקרו מגדרות החצר, בעזרתם ה דפו את הה מון המנסה לפרוץ את השערים. ביוני 2007, שמונים ושבע שנים לאחר המאורעות, נמצא במחסן בירושלים מוט הב רזל בו השתמ ש יצחק במאבקו בתוקפים. הברזל מוט המחו דד, הצית בי את הסקרנות ללמוד על פרטי האירוע ב בית העו לים, בו נרצחו חמשה עשר איש ואישה, ועל נסיבות הירצחו של יצחק. הדוד בעיתון 'הארץ', שדיווח בזמנו על המאורעות, היו הקטעים ש כות רתם "מ פי עדי ראייה", מכוסי ם בכתם לבן, לאחר שנאסרו לפרסום על ידי הצנזורה הבריטית. - ב'אר כיון הצי וני' נמצאת גרסתו העברית של דו" ח ועדת השופט הייקר פט ועדת החקירה ש מונת ה לחקור את אירועי המהו מות. הדו"ח מתאר בפרוט רב את השת לשלות האירועים ביפו, ובחצר 'בית הח לוץ'. בסופו של הדו"ח צויין, כי נספח קובץ אליו הפרוטו קולים ש ל העדויות שנ תנו בפני הועדה, המדווחים "מילה במילה" על מה שנאמר בפניה. שבוע לאחר הפרעות, מינה הנציב העליון סיר הרברט סמואל, את זקן השופטים בפלסטינה, תומ ס הייקר פט, לחקור את אירועי המהומות והסי בות להן. בפני הועדה הופיעו מ אתיים תשעים וא חד ע דים יהו דים, בריטים, מוסלמים ונוצרים, שספרו על שהתרחש. נספח העדויות לא נמצא מ צור ף לדו"ח, אך בחיפוש 'ועד בתיקי הצירים', נמצאו הפרוטוקולים, ובהם עדויות של עשרות מדיירי 'בית החלוץ', של קצינים ושוטרים ערבים, קציני ממשל ברי טים, תושבים ערבים, אזרחים זרים ואנשי ההנהגה הציונית, ש לקחו חלק ב אירועים או הי ו ע דים להם. א לה שופכים אור ע ל ההתרחשויות, בתיאורים שנמסרו ימים ספורים אחריהן. בגנז ך המדינ ה נמצ א אלבום המו צגים שהוגשו לוע דת החקירה. הוא כולל מסמ כים וצילומי גופות הקורבנות. ביניהם נמצאים גם צילומי גופתו של הדוד יצחק,

6 ובהם ניתן להבחין בדקירות ה רבות בגבו ומכת החרב או הגרזן על ראשו, שהביאו למותו.,1921 ב- 1 העדויות והמסמכים, מתארים מסכת את המאורעות במאי ואת הסיבות שהביאו אחד כל להם. מהעדים מתאר את שרא ה מנקודת מבטו שלו, ו מאפשר לבחון את אירועי יום ה פרעות באו פן ב לתי אמצעי. ניתן ללמוד על מהן פועלן של כל אחת מ הדמויות ש לקחו חל ק ב אירועים, מן הנציב העליון, מושל יפו, מפקדי המשטר ה, קצינים בריטים וערבים ועד אחרון השוטרים הזוטרים. עדויות העולים, דיירי 'בית החלוץ', מאפשרות לשחזר את אירוע הטבח בבית לפרטיו. עדותו פקיד של מחלקת הע לייה, ניסל רו זנב רג, מתא רת את תו שייתו שה ביאה לעצירת הט בח בירית הקצין ה בריטי אותו הביא למקום. עד היום לא סופ ר עליו דב ר, והוא אינו מוזכר כלל. - נכבדים ערבים, אנשי כנסיה ותוש בים ערבים וזרים, העידו על הגורמים לפרוץ המהומות. הם מתארים את התקופה מאז סיום מלחמת העולם, והסיבות שגרמו, ל דעתם, להחרפת היחסים בין היהודים לערבים בשנים אלו. סיפור 'בית החלוץ' זכה ביפו, למקום מצומצם בספרי ההיסטוריה ש ל התקופה. הוא מוזכר כאפיזודה אחת ממרבות, בשרשרת התנגשויות הדמים בין יהודים לערבים בא"י. הע דויות והמס מכים, מצבי עים על אירוע דרמטי וטראומתי, שהשאי ר את 1921 חותמו על הישוב בארץ, והשפיע ע ל המשך התנהלות הישוב הציוני. ה- 1 במאי היה נקודת מפנה בתולדות הצי ונות וההתייש ב ות בא"י. ביום זה עצרו פעמי המשיח שנש מעו באר ץ, מאז הצהרת בלפור ומינויו של נציב עליון יהו די וציוני. הח לוצים שנהרו ארצ ה למשמע פע מוני הגאולה, נת קלו לראשונ ה במציאו ת הקשה ש ל א רץ ישראל. סיפור התגוננות העולים, וה דיפת המתנפלים במש ך כארבעים דקות, כשרק מוטות ברזל בי דיהם, הינו סיפור מורשת הראוי לשימור והנצחה. 'חצר תל- חי' זכתה להיחרט בהיסטוריה הציונית כמיתוס גבורה ודבקות, ואילו סיפור חצר 'בית החלוץ' ביפו, סימלה של 'העלייה השלישית', שב ה התנהל מאבק גבורה, הודחק אל שוליה.

7 היום, תשעים שנה לאחר מאורעות תר פ"א, ראוי להעלותו ולהעניק לו את המקום הראוי בתולדות הציונות בארץ ישראל. מטרתו של קובץ זה, לה ביא בפני הקו רא את הרקע להתפרצותן של מאורעות תר פ"א, את אווירת התקופה שעיצבה את ראשית המאבק הלאומי בין הערבים האלים ליהודים, ואת השתלש לות אירועי טבח העולים 'ב בית החלוץ', באו פן בלתי אמצעי, אלא מע דויות אלה שחו ו אותם. הן מאפשרות לקורא לחזור בזמן א ל אותם ימים, להיות נוכח באירועים, ולצפות בהם. קובץ העדויות מוקדש לזכרם של קור בנות פרעות תרפ"א, ול חבריהם העולים חלוצי 'העלייה השלי שית', חני כי תנועות הנוע ר החלוציות, שאך זה מקרוב ירדו לחוף ארץישראל, עם תקוות גדולות בלב, אך נתקלו מיד במצי אות הקשה של הארץ. כ ל שהיה בידיהם בכדי לעמוד ע ל נפשם באותם ימים, מוטות היו שטמון כזה ברזל היה במשך שמונים ושבע שנים במחסן בירושלים, והביא לתחילתו של מסע החיפוש.

8 פלסטינה א"י ממלחמת העולם הראשונה ועד למאורעות תרפ"א בשנים 1920 ו- 1921, הת רחשו באר ץ שני אי רועים שהותיר ו את רישומם על בני,1921 וב- 1,1920 התקופה. ב- 1 במרס בחצר תל- חי, במאי בחצר 'בית החלוץ' ביפו. הראשון מוזכר מידי שנ ה בי"א באד ר, ואילו השני, מאורעות תרפ"א, ורצח העו לים ולחימתם, הודחק אל שולי הזיכרון ההיסטורי, ומוזכר כאפיזודה נוספת בשרשרת אירועי הדמים בין היהודים לערבים. 1921-1920 'בית בבנייני החצר הצמו דה לבית החולים הצרפתי ביפו, שכן בשנים החלוץ', א כסניית העולי ם בה התגוררו עולי 'העלייה השלישית', עם רדתם בנמל יפו. גל עלייה זה, החל עם תום מלחמת העולם הראשונה, והתגבר בת חי לת שנות העש רים. הבית נוסד בידי 'ועד הצי רים' של התנועה הציונית, בכדי לסייע לעולים 8 בימיהם הראשונים בארץ.,1921 ביום ראשון, כ"ג בניסן תרפ"א, ה- 1 במאי התרחשו ה אירועים שהשפיעו על המש ך דרכה ש ל התנועה הציונית בארץ. 'מ אורעות תרפ"א', שהחלו באותו בוקר בגבו ל נ ווה שלום ויפו, היו הפעם ה ראשונה שבה יצאה ה לאומיות הערבי ת המתגבשת למאבק דמים חזיתי נג ד הע לייה הצי ונית, ו סימלה 'בית החלוץ'. שני האירועים שקדמו למאורעות אירוע 'תל- חי', ומאורעות נבי- מוסה בירושלים, באפריל 1920, התרחשו ב רקע ה מאבק על ש לטונו של פייסל בדמשק, והיו בבחינת מבשרי הבאות. הג פרו ר שהצית את המהומות בי פו, הייתה הפגנה בלתי חוקית של מפלגת פועלים קומוניס טית, אולם הן היו התפרצות וו לקנית ש ל מתח עולה וגובר בין היהודים לערבים מתום מלחמת העולם הראשונה. המתח הלך והתגב ר על רקע מאבק המעצמות בא זור לאחר המלחמ ה, ה תעו ררות הלאומיות הע רבית בעק בות 'המרד הערבי', התגב רות העליי ה הציונית, ובעיקר, עם פרסום קיומה של 'הצ הרת בלפור'. 'הצפירה', 19.7.1920, כתבה על חנוכת 8 'בית החלוץ'.

9 1918 בנוב מבר 1917 הגיעו הבריטים ליפו, ב דצמבר 1917 נכבשה ירושלים, ובספטמבר בא הקץ לארבע מאות שנות שלט ון עות'מ אני בא"י והחל ש לטון בריטי. הסתיימו שנות ה די כוי התורכי, והחל עידן חדש של שלטון מערבי. הצהרת שר ה מושבות,1917 הב ריטי, הלורד בלפור, בנובמבר על תמיכת בריטניה בהקמת בית לאומי ליהו דים בא רץ ישראל, הפיחה רוח של תקוו ה חדשה לגאולה בתנועה הציונית. רוח זו התגבר ה עם אישור המנדט הבריטי והצהרת בלפור ב'ועי דת סן רמו', ב אפריל ש העניקה לגיטימציה ללאומיות היהו דית ולתנועה הציונית, ועם מינויו, ביוני,1920 ש ל נ ציב עליון יהודי צי וני סיר הרברט סמואל. פעמיו של המשיח שנשמעו -,1920 בא"י וברחבי העולם היהודי, והתקוו ה לגאולה קרובה, האיצו את גל העלייה לארץ. ב- 25 מז רח אי רופ ה בשלהי מלחמ ת העו לם ול אחריה, היה רווי אירועים. 1918 באוקטובר 1917, השת לטו הבולשביקים על רוסיה, בינואר הו קמה הרפובליקה 1918 העמ מית של אוקר אינה, ובנובמבר הוקמה הרפובליקה הפולנית בראשותו של גנרל פילסדוסקי. התהפוכות, המאבקים, ומלחמות הגבו ל הביאו לגלי אנטישמיות ו פרעות ב רחבי רו סי ה ופו לין שז עזע ו את העו לם היהודי. תלאות המ לחמה ולק חיה, הביאו להקמתן של תנועות נוער ציוניות 'צעירי ציון', 'פועלי ציון' ותנועת 1923-1919 'החלוץ', שמתו כן יצ א בשנים גל העלייה הגדול, המכונה 'העלייה השלישית'. 'העלייה השנייה', שהתרחשה 1914-1904, בשנים הביאה לארץ ישראל במשך עשר השנים כ- 35,000 עולים. רובם היו בע לי משפחות, ו מיעוטם ח דורים תודעה ציונית. מר בית היהודים נמלט ו מרוסי ה בעק בות הפוגרומים, ורבים מ הם עזבו את הא רץ לאחר מכן. 'העלייה השלי שית', שה ביאה ארצ ה כ- 36,000 עולים במהלך ארבע שנים, הייתה שונה לחלוטין. עלייה זו הייתה מורכבת מקבוצות חלוצים צעירים חדורי רוח ציונית מהפכנית, חני כי תנועות הנוער החלוציות. ז רם העליי ה התגבר עם ת חילתו ש ל השלטון האזרחי הבריטי, 1920, ביוני ועם פתיחת השערים ל הגירה המונית. במשך,1921 עשרה חדשים, 1920 מאוגוסט ועד מאי הגי עו כעשרת אל פים עו לים אל חופ י הארץ, בזרם בלתי פוסק של אוניות.

10.1920 משר די רישום המקר קעין ש היו סגורים מ אז ה מלחמ ה, נפתחו באוקטובר מאז, ועד מאי 1921, נ רשמו אלפיים עסקות מכי רת מ קרקעין, רו בן ליהודים. באותה תקופה נחק קו 'ת קנות מכירת מ קרקעין' ש הג בילו את מכירתן לאזרחי הא רץ בלבד. המנהיגים הער בים ראו בכ ך התע רבות הלח ץ הציוני שמטרתו לאלץ אותם למכור קר קעות ליהו דים בלב ד, והדבר הגביר את המתח. תקנות נוספות על איסור יצוא דגנים, ותקנות האוסרות העלאת שכר דירה, התק בלו גם הן במורת רוח, ובה אשמה ש מט רתן לפגוע בערבים לטוב ת היהודים. הע ובדה כי בראש המע רך המש פטי של ממש לת פל סטינה א"י עמד נו רמן בנט וויץ, י הודי וצי וני, תרמה גם היא להג ברת המתיחות. הסכ סוך בהסת דרות הציונית בא ותן שנים, בין מחנה וייצמן למחנה האמריקאי ב ראשות ברנדייס, הביא לעצירת הכספים מארה"ב, שהיו אמורים לעזור ב פיתו ח ההתיישבות באר ץ. האבט לה הייתה ב שיאה, ואלפי עולים נותרו ללא פרנסה. בכדי לצ מצמה, יזמו שלטונות המנדט,בלחץ ההנ הגה הציונית, מכ רזי עבודות ציבו ריו ת בהם זכו קבוצות פועלים יהודים, שסובסדו בידי מוסדות התנועה. הערבים ראו בכך הפלייה מכוונת כלפיהם, וניסיון לנשלם מפרנסתם. מנ היגי ה הסתדרות הציונית, חיים וייצ מן, אוסישקין, ורופין, בקשו לתכנן את העלייה לארץ בהתאם לתנ אים הפו לי טיים והכלכליים, ואפש רויות הקליטה, אולם ז רם העולים ה בלתי פו סק, חייב אותם להיערך במהירות לקליטת אלפי העולים, שלחצו לעלות באופן ספונטני ובלתי מאורגן. העולם הע רבי תס ס גם הו א לאחר סיום המלחמה. במהלך מלחמת העולם הר אשונה, הובטח לשריף חוסיין, שליט חיג'אז, באמצעות מוש ל מצריים מקמהון, כי במידה וישתף פעו לה עם בריטני ה נג ד התו רכים, יו בטח ש לטונו ושלטון בניו ע ל מר חב המזרח התיכון ('אגרות מקמהון'). ב אותה תקופה, נערך הסכם סודי בין בריטניה, צרפת ורוסיה, על חלוקת המרחב לאחר שחרורו מהשלטון התורכי ('הסכם סייקס פיקו'). שני ההסכמים לא חפ פו אחד את השני, והביאו לחילוקי דעות על

11 פר שנותם. בעק בות 'קונגרס ורסאי', החלו המעצמות בדיונים על ח לוקת השליטה במרחב המזרח התיכון. על אף ש ארה"ב ל א הייתה בע לת אינטר סים מו בהקים באזו ר באותם י מים, לא,1918 יכול היה הנשיא וילסון להתעלם ממנו. ב- 8 בינואר הוא נשא את 'נאום ארבע עש רה נקו דות השלום', בו הטווה את חזונו על עתיד העולם לאחר סיום המלחמה. באש ר למזרח התי כון ציין, כי הדרישות הקולוניאליות חייבות להתחשב בשאיפות ו האינטרסים ש ל הלאומים השונים. תביע ותיהם ה לאומיות לעצמאות. מנהיגי הער בים ראו בהצ הרה תמיכה ועידו ד לק ראת דיוני המעצמות בו רסאי, שלח נשיא ארה"ב לאזור משלחת חקירה בר אשות ידי דיו הנרי קינג, נשיא 'קו לג' אוברליין', וצרלס קריין, איש עסקים משיקאגו, כדי שיביאו בפניו מסקנות שיאפשרו לו לגבש את מ דיניותה של ארה"ב..1919 השניים קיימו סיור בפל סטינה, סוריה ולבנון, שהחל ב- 10 ביוני הם נפגשו עם מאות מנהיגים ותוש בים נוצ רים, מוסלמים ויהודים כדי לעמו ד על הלך הרוחות. לאחר שישה שבועות של מסע, הם פרסמו את ממצאיהם 'בדו"ח קינג- קריין', שכלל מסקנות קשות לג בי ש אי פות ה צי ונות ומ טרותיה, שלא תאמו, לטענת המחברים, להצהרות ה רשמיות ש ל מנהיגיה. הם המ ליצ ו להתחשב בהתנגדות לציונות ה קיימת בארץ, ולנהוג זהירות בעניין העלייה. ממצ אי ה דו"ח הגבירו את התקוו ה לעצמאות בקרב המנהיגות הערבית, אולם מחלתו של הנשיא וילסון הביאה לגניזתו, לאחר דיון קצר בקונגרס, והוא לא הועלה כלל בדיוני ועידת 'סאן רמו'. הדבר גרם לאכזבה קשה בקרב המנהיגות הערבית. המר ד הערבי והכיבו ש האנגלי, הפיחו את רוח הלאומיות בקרב הערבים. פייסל, בנו ש ל חו סיין שרי ף חיג'אז, בסיוע לורנס איש ערב, חש לעבר דמשק, כבש אותה ו ראה עצמו כמנהיגם של כל ע רביי האזור. 1920 במרץ הוכתר פייסל על ידי מנהיגי הערבים כמלכה של 'סוריה הגדולה', שרוב ערביי פלסטין ראו עצמם כחלק ממנה. מל כותו, ש העניקה תקווה לעצמ אות ערביי א"י, באה לסיומה זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1920, עם אישו ר הס כם 'סייקס פיקו' על ידי 'ועידת סנט- רמו', בה נקבע

12,1920 שלטונה של צרפת על צפון ארץ ישראל, סוריה ולבנון. ביוני לאחר קרב קצר, גורש פייסל מדמשק בידי הצבא הצרפתי, ובכך בא הקץ על חלום 'סוריה הגדולה'. בחודשים שקדמו להחלטת המעצמות, רחשה ארץ- ישראל פעילות לאומית ערבית, והפגנות תמיכה בפייסל נערכו ברחבי הארץ. ב- 1 במרס 1920 התרחש אירוע 'ת ל- חי', על רקע המתי חות בין הצר פתים לכוחות הערבים תומכי פייסל. הפגנת תמיכה בפייסל שנערכה בירושלים ב- 4 באפריל 1920, במהלך חגיגות 'נבי- מוסה' המסורתיות, הפכה להפגנת מחאה נגד התנועה הציונית. בהתקפה על יהודי העיר העתיקה, נרצח ו תשע ה יהודים ורבים נ פצעו. מעו רבות ו של חאג' אמין אל חו סייני, שחזר ארצה משרות בחצרו הקורסת של פייסל, הייתה סמן לבאות. התסיסה הלאו מי ת בקרב ער ביי י פו טופח ה בידי 'האגודה המוס למית נוצרית',,1920.1918 שהוקמה ב סוף שנת הי א התגברה בשלהי ולוות ה בעצ רות מחא ה ו הפגנות נגד 'הצהרת בלפור' והעלייה הציונית. בתקופה זו, הגיעו ליפו אלפי חלוצים צעירים, חדורי רוח מהפכנית, ש היו צועדים ברחובותיה כשהם שרים ונושאים דגלי ציוניים. עירוב המינים, ולבוש הבנות, היה זר לתושבים המקומיים והעלה את המתח בעיר. ביקורו של צ'רציל שר המושבות בא"י, באפריל 1921, והצהרתו בפני המנהיגות הערבית כי בריטניה נחוש ה לקיים את הצהרת בלפור, הביא את המתח בעיר לשיאו. עם התגב רות זרם העליי ה החלוצי, הוקם 'בית החלוץ' ביפו. הוא שכן בשני מבנים ש הושכ רו מנזירות המס דר הצ רפתי סנט ג'וז ף, ובמ בנה מר כזי שהוש כר ממש פחת רוק הנוצרית. מנהלי ה בית הי ו בני הזוג דובה וי הוד ה צ'רקסקי, אנשי 'העלייה השנייה', שחזרו לא מכבר מגלות במצריים. על ניהול משרד העלייה, הופקד חיים פיינברג, ששוחרר מן 'הגדוד העברי'. ביום ראשון, ה- 1 במאי, תו כננה ל ראשונה בתל- א ביב הפגנת פועלים בא רץ י שראל. יוז מי ההפגנ ה היו ארגוני הפועלים מהעיר והמושבות שהשתייכו למפלגות הפועלים הג דולות בארץ 'אחדות העבודה פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר'. בנוס ף למ פלגות פוע לים א לה, הייתה בי פו מ פלג ה קטנה נוספת 'מפלגת הפועלים הסוציאלי ס טית' (מפ"ס), שכונתה בשם הגנאי 'מופס' (כלב בגרמנית), וב ה היו עשרות בודדות של חברים. זו הייתה מפלגה קו מוניס טי ת מהפכנית, שפע לה בקרב הי הודים

13 ו הערבים כאחד, והתסיסה את שני הצדדים נגד עושקיהם האפנדים מן הצד הערבי, ו איכ רי ה מושבות מן הצד היהודי. פעילותה הביאה עליה את שנאת היהודים ו הערבים כאחד. לאחר תלונות נג דם ב פני המ ושל הבריטי, הוא אסר על פעילותם בפומבי, אלא רק במסגרת מוע דונם 'קלוב בורוכוב', ששכן בשו לי שכונת 'נווה שלום'. חרף הזהרות, יצא ו ה מפס"ים לתהלוכה, שנתקלה בתהלוכת פועלי תל אביב, והביאה להתכתשות בין הצדדים. המש טרה נאלצה להניסם מהמקום. בשעת הצה ריים, החל המון ערבי מזוין במקלות ומוטות ברזל, מתקבץ בחזית שער הכניסה ל'בית החלוץ'. אבנים נזרקו לחצר ולעב ר השע ר, והוא הוגף בידי העולים, ש הסב ו אותה שעה לארוחת הצ הריים. העולים הצטיידו במוטות ברזל, שפורקו בחופזה מגדרות ה חצר, ויצאו לקראת הפורעים. הם הצ ליח ו להדו ף אותם מס פר פעמים, ע ד שלמ קום הגיעה ק בוצת קצינים ו שוט רים ערבים ממשט רת יפו, ו פרצה את השער. ההמון המשול הב התפרץ לחצר, ותקף את העולים. לאחר ארבעים דקות של מסע ה רג וביזה, נותרו במקום אחד עשרה ה רוגים ועשרים ושמונ ה פצועים. ארבעה מהם מתו למחרת היום. בין הנרצחים היו גם דובה ויהודה צ'רקסקי, מנהלי הבית. הסופר י.ח.ב רנר התגורר בביתה של משפחת יצק ר, סמו ך לשכונת אבו- כ ביר. חבריו בתל- אביב דאגו לגורלו, ו בקשו ביום שני להוציאו משם. החב רים הפטר, קושניר, גולדמן וברון, יצאו ברכב משוריין מלווה בחיילים בריטים, כדי להביא אותו ו חבריו למקום מבטחים. כשהגיע ו לבית מצ או אות ו רי ק וש דוד, ולאחר חיפוש בסביבה, מצאו את גופתו של ברנר שרועה לצד גופותיהם של יהודה ואברהם יצקר, צבי גוגיג, והסופרים צבי שץ ויוסף גוברמן (לואידור). הם חזרו מאוחר יותר לאסוף את הגופות א ך זו של לואידור נעלמה. חיילי גדוד הקלעים העברי ה- 38, בפיקודו של הקולונל מרגולין, שהו ב- 1 במאי במ חנה סרפנד. כשהגיעו א ליה ם השמועו ת על הנעשה ביפו, עזב ו את המ חנה ללא אישור, וחשו לעזרת תושבי תל- אביב. הם הצ טרפו לעש רות חיילים מן הג דודים ששוחררו לא מכב ר, ותפסו עמדות הגנה. מרגולין הצט רף א ליהם בער ב, ולמחרת ביקש מן ה מושל רובים להגנה. שמ ונ ה עשר ה רובים תורכים י שנים הוצא ו ממחס ן

14 משט רת הנמל, ונמסרו לאנשיו. הופעתם ב רחובות ש ל חיי לים יהודים לבו שי מדים בריטים, כשהם נושאים רובים, עוררה זעם בקרב התושבים הערבים. טענות הושמע ו כנגד מרגולין, והוא התפטר מתפקידו במורת רוח, ועזב חזרה לאוסטרליה ארצו. ב- 7 במאי 1921 מינה הנציב העליון ועדת החקירה בראשות זקן השופטים, תומס הייק רפט, כדי לח קור את השתלש לות האי רועים ו את הסיבות שהביאו לפריצת - המאורעות, ובלשון כתב המינוי "לחקור את סיבת הבלבולים". חברים נוספים בווע דה הי ו מר ה.ס.לוק, סגן מושל ירושלים, ומר י.ג. סטובס מהמחלקה המשפטית. כחברי ם יועצים מ ונ ו ע ראף פ ש ה דג'אני המו סלמי, אלי א ס אפנ די מושב ק הנוצרי, וד"ר מרדכי אליאש היהודי. לפני הוע דה הופיעו 291 עדים. עשרות דיירי 'בית החלוץ', ותושבים יהודים נ פגעי הפ רעות, ומו סלמים ונוצרים מכל שכבות האוכלוסייה הערבית, העידו על השתלשלות אירועי היום. הופיעו בפני ה המפקדים והשוטרים שלקחו חלק באירועים, נ כבדי המוסל מים והנוצ רים, ראשי הכנ סי ות ביפו, ו אזרחים זרים, ש תיא רו כל אחד בלשונו את שהתרחש ביפו לאחר הצהרת בלפור, והתגברות זרם העליי ה הציונית, ואת הסיבות שהביאו לדעתם להגברת המתיחות בין הצדדים. דו"ח הייק רפט כל ל שני ח לקים. הר אשון תיאר ב פרו ט את השתלשלות המאורעות, ואת אחריות הגורמים הש ונים לתוצאותיהן. חלקו השני תיאר את מסכת היחסים בארץ למן סיום מלחמת העולם, היחסים, ול התפרצות המאורעות. והציג מסקנות על הסיבות שהביאו לקלקול 'מאורעות תרפ"א' היו אירוע דרמטי וטראומתי ש הותיר את רישו מו על תושבי הארץ היהודים. מתקפת הדמים הראשונה, נג ד התנועה הציונית, ובעיקר נג ד ס מלה של העלייה ' בית החלוץ', הביאו להתנפצותה של התקווה לגאולה קרובה א ל מול פני המצי אות. הציונות ניצב ה ה חל מאותו יו ם בפני לאו מיות ערבית מת סיסה, ש הלכה והתג ברה עם ב חירתו, ב- 8 במאי, של חאג' אמין אל חוסייני כמופתי של ירושלים. מס ע בחירת ו ש ל חו סייני בחודש שקדם לפרעות, ש לווה בה סתה לאומית דתית עזה, היה גם הוא בין הגורמים להצתת פתי ל השריפה. יש הטוענים כי הוא זה שעמד מאחורי ארגונן של המהומות.

15 במאי יצא המאבק בין הערבים ליהודים אל הנתיב האלים בו שלובה,1921 מ- 1 הל אומיות הפלסטינית במו טי ב הדתי, ומסגד אל- אקצה כסמלו. חאג' אמין אל חוסייני דאג לטיפו חו של שילוב נ פי ץ זה בשנים הפלסטיני עד סופו המר. שיבואו, והנהיג את המאבק המאורעות הביאו להתפכחות מן האופו ריה בה הייתה שרויה המנהיגות הציונית ביחס לש לטונות הברי טיים, ומחויבותם למימוש הצהרת בלפור. לפתע התבררה המציאות בא רץ, בה קיימת אוכ לוסי ה ערבית ש אינה רואה עין בעין עם הש איפ ות הציו ניות, וא שר גם הב רי טים אינם י כולים להתעלם ממנה. התפכחות זו הביאה, עפ"י פרופ' אניטה ש פירא, להתגבשותו ש ל "האתוס הדפנסיבי". במושג ז ה כוונתה "למכלול ההתייחסויות, הנור מות המכוונות, ע קרונות המוסר והע קרונות ה חינו כיים אשר עיצב ו את ת פיסת עולמ ם ש ל חלק ניכר מ אנ שי הישו ב היהו די באר ץ- ישראל, בכל הנוגע ליחסים בינ ם לבין הע רבים ובינ ם לבין הברי טים." אתוס זה "קבע את הנור מות המ קוב לות, את המ חשבה וההתנהגות וא ף את הר טוריקה ה מקובלת"..(157-156 (אניטה שפירא חרב היונה עמ' רישומם הקשה של אירועי ה- 1 במאי על האוכלוסייה היהודית, השליכו על המשך ב- 2,1920 החיים בא רץ. ארגון 'ההגנה', שנוסד בי וני החל את התארגנות ו הממשית במאי, עם גיבוש 'ועד ההגנה של תל- אביב' בהנהגתו של פינחס רוטנברג, שהחל בארגון הגנתה של תל- אביב וסביבתה. 'ארגון ותיקי ההגנה' רואה ע ד היום בקרבנות המאורעות את ראשוני חבריו, ומקיים מידי שנה את טקס הזיכרון ליד קבר האחים, בבית הקברות טרומפלדור. מיד לאחר המאורעות, אישר הנציב העליון את הקמתה של משטרה עברית בתל- היא אביב. החלה לפעול, ב פיקודו של חיים הלפ רין, משוחרר מן הגדוד העברי. תל- 3604 אביב, שהייתה עד אותו יום פרבר של יפו, ובה תושבים, קבל ה את אי שור הנציב העליון להפיכתה לישות עצמאית.(Township) ב- 11 במאי מונתה לה מועצת עיר עצמ אית בראשותו של מאיר דיזנגוף. כ- 9,000 היהודים שעזבו את יפו לתל- אביב, 1922 שילשו את אוכלוסיית העיר, והאיצו את בנייתן של שכונות חדשות. בסוף

16 התגו ררו בה כבר 12,864 תושבים. הפעילות הכלכלית ע ברה לתל- אביב, היא הפכה ב- 4 לעיר המרכזית בפלסטינה א"י, והחלה שקיעת ה של יפו. למאורעות ת רפ"א הי ו הש לכות גם על ה משך העליי ה לארץ. במאי הורה 158 הנציב הע לי ון על ה פסקה זמנית של העלייה. האנייה 'דלמציה' ועליה עולים, הופנת ה לנ מל פורט סעיד. משלא ניתן לעולים לרדת גם שם, הוחז רה האנייה לקושטא, נמל יציאתה. ב שנים ש לאחר מכן היית ה העלייה לנוש א מר כזי במ אבק הלאומי, והוטלו עליה מגבלות במסגרת 'הספרים הלבנים', שפורסמו במהלך השנים. 1921 העורך ההי סטורי של 'א ל- אהרם' הקהירי, רואה במאורעות את תאריך הולדתה של תנועת ה התנגדות הפל סטינית. "אי לו ההתרחשות הייתה נרגעת בש לב זה, המהומות ביפו היו לא יותר מאשר אירוע מקומי בין תושביה הערביים ליהודים. אולם, התפשטות אי השקט שבאו בעקבותיהן, הפכו את המאורעות של יפו להולדתה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית". (שבועון אל- אהרם, 14-20 אוקטובר 99, מס' 451)

17 עדויות דיירי 'בית החלוץ' 9 שמוא ל פוליאקוב עבד כפקיד חלוקת פתקי אוכל ב"בית החלוץ". משרדו היה מאחורי מחיצת הקופה בחדר 10 "קונטרס". האוכ ל. הע דות מעיתון כשעמדנו בסוף ארוחת הצהריים, אחרי השעה הראשונה, החלה מרוצת הערבים. עוד קודם שמענו יריות בעיר ולא שמנו להן לב. ראינו כי סוגרים את החנויות. החלוצים, שלא ידעו דבר מהנעשה, עמדו ליד השער הראשי. כעבור רגעים נגשו ערבים אל השער, ואחד מהם החל להכות את החלוצים. כולם מהרו להיכנס א ל החצר. הסת דרנו להגנ ה. הערבים החלו להשליך בנו אבנים. פקדתי שאף אחד מאתנו לא יעיז להשיב להם באבנים. חשבתי כי בזה הכול יגמר, אבל פתאום התחילו לזרוק אבנים גדולות במ בוא הראשי. השער הקטן נשבר, ומי ד נכנסו ערבים אל החצר. האחד שהלך בראש החבורה, היה לוטה במסווה על פניו ובידו סכין גדולה. התנפלנו עליהם בקריאת "הוררא!", וגרשנום מהחצר. רגעים אחדים המשיכו להשליך אבנים ונשתתקו. חבר אחד שעמד על הגג צופה הודיע שהערבים שוברים את שער המבוא השני אלינו. שלחנו לשם חברים מספר. החברים החזיקו מעמד והדפו את הערבים אחורנית. ושוב תקפו את השער הראשי ואת הדלת שליד המטבח. הגנו, אבל פה עלה בידם לשבור את הדלת. נסוגנו אחור והתבצרנו בדלת השנייה של החצר. פתאום הודיע לנו החבר הצופה מעל הגג, כי הערבים שוברים את גדר עצים המחיץ בינינו ובין בית החולים הצ רפתי. מיד שלחנו לשם חברים, ובאומץ הגנו והדפום מן הגדר והלאה. גשם האבנים לא פסק במשך כל הזמן הזה מעל כל ארבעת מקומות ההתנגשות האלה. מנהלת בית החלוץ דובה צ'רקסקי, שנהרגה על ידיהם אחרי כן, הייתה כל הזמן ביחד אתנו ול פנינו. היא הייתה הראשונה המתקדמת במתקפה כנגדם. פתאום שמעתי 9 10 התחיל עבודתו במחלקת העלייה בספטמבר 1920. שימש מסוף 1921 ועד 1924 כמזכיר מחנה העולים. מינואר 1925 ועד פברואר 1926, שימש כממונה על בית העולים החדש ברחוב עלייה בתל-אביב. 'קונטרס' עח-עט, עמ' 3.

18 יריות בקרבתנו. שומ ר הגג הודיע שהמשטרה מתקרבת ויורה. בחשבנו כי המשטרה חשה לעזרתנו, השתדלתי שנעמוד בפני התקפת הערבים עד בוא המשטרה. השו טרים הקיפו את כל עברי החצר והחלו לירות, קודם כל על הבתים, ואחר כך עלינו. בכל הזמן הזה רצתי בכל מקומות המערכה והתאמצתי להשתיק את הבהלה שתקפה את חברינו מפאת היריות המכוונות עלינו, אבל היה אי אפשר. השוטרים קפצו ועלו על הבניינים הנמוכים המקיפים את בית החלוץ, ופתחו ביריות גלויות בחלוצים. ומיד לאחר מכן השליכו שתי פצצות אל החצר, מהן נפצעו שלושה חלוצים. לשניים שוסעו הרגליים, ולאחד הצד. המגינים על השער עוד החזיקו מעמד ולא נתנו לערבים להתפרץ אל החצר. דרך השער הראשי, קפץ וחדר שוטר ערבי והתחיל לירות בי. מכל העברים נשמעו יריות חזקות על החצר. החלוצים מיהרו להתכנס אל הבית הראשי, ואחריהם השוטרים ואחריהם הערבים. התחילה השחיטה. השתדלנו להעביר את הנשים אל הדיוטה העליונה של הבית. הערבים עם השוטרים כבר עמדו בשבירת הדלתות של החדרים הסמוכים, שבהם נסגרו החלוצים, ובחדר הקריאה החלה השחיטה באלה שלא הספיקו להימלט אל החדרים הפנימיים. שברו את דלת חדר הקריאה המוליכה אל חדר החברה צ'רקסקי והתפרצו אל תוכו. ארבע חברות הספיקו לקפוץ מתוך החדר אל החצר. שמה בא לקראתן שוטר. התחננו לפניו שיגן עליהן. הוא הכן וגרש אותן לתוך הסמטא שבין המטבח וחדר הקריאה. שמה הפך את כל הכיסים, שלל מהן כל דבר ערך, ורצה לאנוס אותן. הדבר לא עלה בידו. אז דרש מאתנו הצעירים שנלך אחריו. לא זזנו. הוא העמיד אותנו בשורה וירה בנו שלוש י ריות, אבל לא קלע בנו. את אחת מהצעירות תפס וסחב, ושתיים ברחו. שתיים נשארו על המקום, וכעבור רגעים מספר יצאו לחצר. שם פגשו ערבי שרצה להרגן, התחננו לפניו, והוא הוציא אותן מחוץ לחצר, שם מסר אותן לידי הקהל הערבי שעמד בחוץ, ואז הכו אותן מכות אנושות בסכינים ובמוטות ברזל. ובחדרים נמשכה השחיטה. בגופות הנרצחים התעללו באו פן נורא. הכום במוטות ברזל וחתכו את בשרם בסכינים אחר שנפחה נשמתם. את הצעקות והקולות אין לתאר. ברגע זה הופיע האווירון וירה לתוך החצר. הערבים נבהלו וברחו. תיכף באה העזרה

19 המ דיצינית הראשונה בל וית חיילים אנגלים. היא הייתה שחוטה וקרועה לגזרים. נכנסנו עמם לחדר החברה צ'רקסקי, משה צ'רקסקי 11 מאנג לית. בן 13. בנם של מנהלי הבית יהודה ודובה שנרצחו. העדות מתורגמת הייתי בחדר האוכל והסת כלתי דר ך החלון. ראיתי ער בים רצים עם מקלות וסכיני ם ) בידיהם מכיוון הנמל. הלכתי לאבא וסיפרתי לו זה היה בשעת הצהריים עם תחילת הא רוחה ). אבא סגר מיד את התריסים ומיד נסגרו גם השערים. לאחר מכן, כשניסו, הערבים לפרוץ פנימה, נכנ סנ ו כולנו (מלבד אחותי), אבא אחי, אימ א וגברת מי לר לחדר השינה שלנו. הייתה אישה נוספת שאינני יודע את שמה. ראיתי אותה מ אוחר יותר פצועה בסריי ה. אבי הזיז שידה לפני אחת הדלתות, ואימא אחזה בדלת השנייה שבין חדר הקריאה לחדרנו. מפחד היריות התחבאנו כולנו, מלבד אבא ואימא, מתחת למיטות. לאחר מכן נעשה שקט. יצ אנו לחצר הגדולה ושמענו שוב את צעקות הע רבים. חז רנו במהירות חזרה לחדרנו ונעלנו אותו. החלוצים נעלו את חדר הקריאה ונשאר ו ב פנים. לאח ר מכן ל א י כולתי להיש א ר יות ר מתחת למיט ה והל כתי לאבא. נור ו יריות נוס פות לכיו ון הדלת שאבא החזיק, וחלק ממנ ה נש בר מ הכדור. הם לא הצ ליחו לפרוץ את הד לת ולכן ני ס ו ל פרו ץ לחדר הקריאה ומהצ רחות הבנתי שההרג התחיל. לאחר שסיי מ ו את מלאכתם בחד ר הקריאה, הם ניסו לפרוץ את הדלת השנייה. כשא בא ראה את הסכנה, הוא פת ח את הד לת הפונ ה לחצ ר ב כדי שנימלט. כולנו הת פזרנו למקומות שונים. אני רצתי חז רה לחדר האוכ ל, לחצר השנייה של ח דר האוכל, ול א ראי תי ל אן הלכו ה אחרים. עברתי בין הע רבים או לם הם לא ש מו לב אלי. נ כנסתי לחדר האוכל והתח באתי מתחת לס פסל. שמע תי יריות ושמעתי גם את הערבים אומרים אחד לשני לא לפחד מאחר וליהודים אין נשק. אחד הערבים הוריד את מפת השול חן והוא הב חין בי. התחננתי בפני ו ל רחם עלי והוא א מר לי להיות הארכיון הציוני. L4/838 11

20 בשק ט וא ז דבר לא יקרה. ע רבי נוסף נכנ ס ו לקח את כל כלי האוכל מהשו לחנות והספסלים והוא הבחין בי ומשך אותי החוצה. התחלתי לבכות והערבי הראשון שחס עלי, אמ ר לו לעזוב אותי אולם הוא סרב. הוא גרר אותי החוצה לרחוב הקטן. ראיתי שם שוטר והתחננתי בפניו לקחת אותי אל הסריה. חיים פיינברג מנהל בית העולים מטעם וע ד הצירים. העדות 12 מתורגמת מאנגלית. הייתי במשרדי בבית החלוץ משע ה ש ש ב בוק ר ה- 1 במאי. בשעה אחת עשרה, הגיעו לביקור האדונים שיינקין וגולדברג. נפרדתי מהם בשע ה שתים עשרה ועשרים במחנה האוהלים ליד הנמ ל, ו חזרתי למ שרדי בבית העו לים. בשעה אחת בצהריים, שמעתי חלוצים באים מ החצר וצועקים: "הערבים זורקים אבנים". יצאתי החוצה, וראיתי אבנים נזרקות מע בר ל חומה, גדו לות מגודל אגרוף. ע ליתי במרוצה במד רגות לי ד המט בח וראיתי קבוצה של שי שים שמ ונים ע רבים, מגיעה מ כי וון הר חוב האחורי. כשראיתי את הסכנה, יר דתי והוריתי ע ל סגירת השערים. זה היה בשעה אחת ועשרה או אחת ורבע. בזמן הזה היו לא יותר מחמישים עד שישים איש בבית. החלוצים פרקו מוטות ברזל מהגדר שליד המטבח בכדי להגן על עצמם. הם התחלקו - לש לוש קבוצות, אשר בכל אחת מהן עשרה איש, ונג ש ו להגן על השערים השער הר אשי, השער המוביל לחד ר החיטוי, ושער המטב ח. אני עמדתי במשך כל הזמן ליד השער הראשי. ברד האבנים הפך סמיך יותר, חציין הי ה גדול מ אגרוף, ונזר קו גם ל בנים. ההמון ניסה לפרוץ את השער, ופעמיים אף הצליח לחדור, אך החלוצים הדפו אותם וסגרו שוב את השער. בינתיים, נ פצע ו שלושה ח לוצים מהאבנים, ואחד אף התמוטט. עזרתי לו בעזרת אנשים נוספים, והעלנו אות ו ל קומת הרופא. מצאתי שם שתי תחבושות וחבשתי אותו. הארכיון הציוני. L4/1053 12

21 באותו זמן, שמעתי י ריות, וחשבתי כי באים לעזרתנו. הצצתי דרך התריסים, וראיתי קבוצה של ש בעה שוטרים עם הה מון. הם ירו לעבר בית החלוץ. עזבתי את החלון ונגשתי לחלון השני הצופה לחצר. מעבר לחצר, ראיתי ממול על מרפסת ביתו של ד"ר בר דקוש,שישה או שמונה שוטרים ועשרים אזרחים, חלקם בחאקי. הם ירו באקדחים לעבר החצר. החלוצים שהיו שם, ברח ו לפינה בצ ד ה משתנות. אני חיי ב לציין כי באותו ז מן האספסו ף נעש ה שק ט יותר, מ שום שהשוטרים הם אלה שי רו לעב ר בי ת החלוץ בציפייה שיבואו אחריהם. ראיתי שוטר זורק פצצה ממרפסת ביתו של ד"ר ברדקוש לעבר קבוצת חלוצים בפינת החצר. ראיתי גם אדם אחד מת רסק ל חתי כות בהתפוצצ ות. השוטרים עזבו את המרפסת, והאזרחים נשארו לעמוד שם ולירות. לא חר חמש או ש ש דקות, חזרו השוטרים למ רפסת. הח לוצים בחצר נמל טו לעבר הבית, וב אות ו רגע נפרץ השער. מחדר ה רופא, ראיתי כיצ ד השוטרי ם פורצים אותו עם כתות הרו בים. חמישה או שישה שוטרים נכנסו לחצר. שמעתי אותם צוע קים להמון: "לאך ואקפין, איטבאח כולום" - "למה אתם עומדים, שחטו את כולם". ההמון פרץ לתו ך החצר, בידי רובם היו סכינים ומק לות גדולים. ח לק מה סכינים היו מעוקלות באור ך שמונה ע שרה אינטש בערך ואחד מהם אחז בחרב גדולה. ראיתי אדם נו רה על ידי שוטר. ראיתי אות ו מכוון והו א נפל. האדם הזה היה הברפלד, וזיהיתי אות ו מאוחר יותר כאשר הפכתי את גופתו ול קחתי את מ סמכי ו מכיסו. מספרו של השוטר היה חמש מאות. ראיתי את ההמון רץ עם השוטרים לעבר המטבח, ושמעתי צרחות של גברים ונשים. רצתי חזרה לחדר הרופא בכדי לראות אם מגיעה עזרה כלשהיא. ראיתי קצין משטרה עומד ליד בית החולים הצרפתי. הוא היה לבוש בחליפה כחולה. הוא היה גבוה ורחב כת פיים, נא ה מר אה ומרכיב משקפיים. הו א היה כהה עם שפם ש חו ר ו היה לו כו כב אחד. ראיתי אותו בשעת הירי ב חצר בית ה חלו ץ, כשיהודים הרוגים או פצועים שו כבים בר חוב, והו א גם בו דאי ראה אותם. הוא עמ ד שם בערך שתי דקות וג ם שמואל פוליאקוב ראה אותו. החלטתי לגשת אליו בכדי לבקש עזר ה ויר דתי למטה. מצאתי בחצ ר שוטר עומ ד וגבו אלי. נגשתי אליו ודברתי איתו. ש אלתי אותו באנגלית

22 ו בערבית, "מה אתם עו שים", ו הוא לא ענה לי. הוא פרק את נישקו, והגיש לי מחסנית ריקה ואמ ר לי, "קח". רצ תי החוצה מהשער, ועצרתי כשראיתי את המיג'ור ג'ואן מגיע מצד השני של הרחוב. ניסל רוזנברג פקיד משר ד העלייה בנמל יפו. הציל בתושייתו את יתרת החלוצים. עדות בעברית לוועד 13 ההגנה של ת"א. בהיותי על יד הנמ ל בשעה אחת עשרה בבוקר בערך, ראיתי ערבים ר צים מחו ף הי ם ו מקלות בידיהם העיר ה. חפצתי ל לכת העיר ה אב ל הספנים הע רבים יעצו לי לבלי ללכת. אני כמובן שלא התחשבתי עם ז ה והל כתי. ע ד הסריה רצו א חרי ערבי ם במקלות וח פצו לה כות אותי א לא מ פני שפניתי א ליהם באנג לית, לא העיזו. בסריה הביאו פצועים מן הרחוב והתעסקתי עימהם. יחד עם הגוברנו ר עמדנו על המדרגות ו ראינו אי ך שהער בים שודדים את חנ ויות היהודים שמת חת לס ריה. ראינו איך שמכים את היהודים השוכבים על הארץ, ופניתי אל הגוברנור שייתן לי שני שוטרים מזוינים ללוות אותי ל בית החלוצים באשר ש מה החלו ה פרעות. קבלתי תשובה שלילית - "אין לי שוט רים", אמר הגוברנור, " עוד מעט ויבואו חיילים". על יד הסריה עב רו הער בים עם ח פצים שדודים, והמ שטרה שעמדה שמה לא עכבה אותם. באותו זמן הביאו פצועים מכל הצדדים. רופא לא היה, ויחד עם בע ל בית המרקחת שעל יד הס ריה, ל פ.מ.א. עשינו תחבושות לפצועים. אבל לא קבלתי תשובה. הרבה זמן ארך עד שבא רופא ניסיתי לבדי לצלצל בקשתי לתת לי שוט רים ללכת לת ל- אבי ב להבי א רופאים וקבלתי תשובה שלילית. בין שעה שתים ושלוש אחה"צ ראיתי על יד הסריה את המיור דז'ון ואקדח בידו. רצתי אליו וביקשתיו שילך איתי ל"בית החלוץ". בדרך מצאנו את אותם האנ שים שראינום מוכים, שו כבים בנחלי דם מתים. על י ד החנות, מתחת לבית קנדינוף, עמדו הרבה ערבים ושדדו. לא רחוק מהמקום הזה, עמד סרג'נט ערבי והרובה על כתפיו שראה הכול ולא הפריע. את הסרג'נט אוכל להכיר. הסרג'נט 13 הארכיון הציוני. L4/1053

23 מהנמל שליוו ה א ותנ ו ירה באו וי ר ו הערבים התפז רו. נכנ סנו ל בית ה חולים ש ל בית הח לוץ. בקומה הראשונ ה היו כל ה דלתות פתוחות וחפ צי העו לים מפ וז רים ע ל הרצפה. ב חוץ עמד ו ערבים וערביות ו בניהם, והתחלקו עם השלל השדוד. את ה חלק מהם לקחנו באיימנו עליהם בירייה. בקומה השנייה לא נכנסו השודדים והכול נשאר במקרה ש לם. החולים בעצמם ה כניסו לשם פצועה אחת מה רחוב. את הס רג'נ ט של הנמל ה שארנו אצל ה דלת והלכנו לבית הח לוץ א'. נכנ סנו אל החצר. שלושה או ארבעה ערבים ברחו בראותם אותנו. בחצר הי ה שקט כמו במקום נח רב. ב פינות שכ בו פצועים ק שים שחשבנו אותם ל מתים. נ כנ סנו לחדר הקריאה. בין שברי הרהיטים מצאנו פצועים והרוגים בנחלי דם. בחדר האוכל יצאו נשים וילדים ובקשו אותנו להצילם מן המוות. נכנסנו לחדר ששם גרה הגברת צ'רקסקי. שם ראינו תמונה נוראה שאי אפשר למסור במילים. על י ד הדלת שכבה הגברת צ'רקסקי הרוג ה במצב כזה שאפשר היה לחשוב שהרוצחים אנסוה. בבית היו מפוזרים ניירות ושברי רהיטים מלוכל כים בדם. משם נכנ סנו אל הח דרי ם הנשא רים ומצ אנו בכל חדר פצועי ם ו הרוגים. באותו זמן ירד מן הקומה העליונה מנהל הבתים מר פיינברג עם עוד חלוצים וספרו לנו שהערבים התחי לו לזרו ק מ קודם אבנים על החצר וכשמצאו את השע ר סגור, שברו את השער בעזרת השוטרים שירו על החלוצים מרוביהם. את השוט רים שבא ו מן הנמל העמדנו על יד השער וש בנו א ל הגוברנו ר כ די להשיג בעזרתו רופ אים ורפואות. פג שתי את הד"ר גול דנב רג ושבתי ל בית החלוץ ובעזרת הח לוצים נתנ ו את העזרה הראשונה. כעבור ז מן קצ ר בא הרופא של ה קרנ טין וחב ש את הפצועים. חלק מהם הכנסנו אל בית החולים הצרפתי ששם לא היה רופא. בינהם היו פצו עים כאלה שגס סו כבר. ה לכתי לגוב רנור ב בקשה לתת לי שומ רים שיל וונ י לתל- א ביב להבי א רופאים. בעזרת מ ר טו ל קו בסקי הסכים הגוב רנו ר לת ת לי את האוטו שלו ובאתי לתל- אביב. משם שבנו לבית החלוץ עם שני רופאים ואחות אחת. מצאנו שמה אחד עשרה הרוגים ומספר גדול של פצועים. בעז רת הצ בא האנגלי העברנו חלק מהפצועים וההרוגים אל הגימנסיה בתל- אביב.

24 יעקב ברון "בית דייר החלוץ". עדות בפני ועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. אני מלודז', בן שמונה עשרה ומקצועי תופר חולצות. הייתי בחצר בית העולים ביום ראשון ה- 1 במאי. הבטתי דרך השער, וראיתי ערבים מתקבצים סביבו. כשעמדתי בחצר, ראיתי ער בי לבוש בג דים אי רו פאים ות רבוש אדום מח זי ק בידו שוט רכיבה, ו הו א הכ ה בו את א ח ד העולים בצווארו. העו לה הוכנ ס פני מה מפוחד, וכמעט נפל מרגליו. באותו זמן, ראיתי קצין ערבי ניגש לאותו אפנדי. הקצין היה לבוש בחליפה כהה. הקצין עז ב ל אחר מכן, ומספר הערבים הלך וגדל. סגרנו את השער ומיד החלו להיזרק אבנים. לאחר כעשר עד חמש עשרה דקות, הגיעו שלושה או ארבעה שוטרים. הם הגיעו קרוב לשער והחלו לירות דרכו. הם שברו את הדלת הקטנה, וראיתי כיצד הע רבים פורצים לחצר והשוטרים איתם, האחרונים עם רובים. הם כולם רצו בחצר לכיוון חדר הקריאה. לאחר כחמש דקות שמעתי יריות וראיתי יהודים בורחים מחדר הק ריאה לחצ ר. הם הוכו שם ע ל י די הערבים, ושמעתי צעקות נוראות של נשים וגברים. מר צ'רקסקי רץ החוצה לכיו ון הרחוב דרך השער. ערבי שחור רדף אחריו כשס כין בידו, וכאשר צ'רקסקי הגיע למדרגות בכדי לרדת לכיוון השער, האיש היה לידו וה כה אותו בסכין. זה היה ממ ש מתחת לח לון מ מנו צ פיתי. צ'רקסקי נ פל והערבי ניגש אליו, לקח את הארנק מ כיס ו, ודקר אותו ב ראשו בסכין. הוא לקח את שעונ ו ו השרשרת מכי ס מעילו, ודקר אותו שוב עם הסכין בראשו. צ'רקסקי נפל ודימם מאד. באותו רגע, אדם מבוגר כבן חמישים, ברח בריצה מחדר הקריאה והערבי רץ לקראתו ודקר גם אותו. היהודי נפל והערבי הוריד ממנו את מגפיו. היהודי נשאר על הרצפה והערבי נמלט. ראיתי יהו דים נוספים בורחים החוצה והערבים הכו אותם במקלות וארבעה מהם נפלו. ראיתי גם אישה שיצאה מחדר הקריאה ובקשה להימלט דרך השער הקטן, אולם ערבי הכה אותה במקל. היא נמלטה דרך השער לרובע הערבי כשעדיין מ כים אותה. ראיתי כיצד נב זזים ה מחסנים והמט בח. מהחלון ממנו צפיתי אפש ר היה ל ראות את החצ ר ו הרחוב. ראיתי כיצד נפרץ המחסן וערבים ב אים

25 ולוקחים את כל מה שנמצא בו. ה מחסן שייך לקודריאנ ס קי. ברחוב שכבו שמונה או תשעה פצועים. אני זוכר שראיתי את צ'רקסקי שוכב ליד השער, הוא ניסה לגרור את עצ מו לכי וון ה קיר וא מר לי: "קח אותי פנימה, אני אמות". אנ שים נוס פים הגיעו, כולל שוטר וחיילים, והפצועים נלקחו מהמקום. האם ישנו סימן המראה את המקום בו נפצע צ'רקסקי. הוא שכב ליד הקיר. ישנו שם כתם של דם. עדות הנריך משרת תושב נווה- שלום שהיה "בבית החלוץ". עדות בפני ועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. במאי הייתי בנווה- שלום. הי ה לי שם חדר בו התגוררתי כשהייתי בחופשות. ב- 1 כשהלכתי הביתה, ראיתי קבוצו ת של ערבים. הם רצו להכות או תי, אבל אמרתי שאני אנג לי, והם לא פגעו בי. הלכתי לבית החלוץ בשעה שתים עשרה בצהריים בערך, ו ראיתי ע רבים מתאס פים מסבי ב ומת חילה מהומה. נכנ סתי פנימ ה ואמרתי לחברים שהמצ ב רציני, והצעתי להם לברוח. באותו ז מן התחיל ו להיז רק אבנים, ואנחנו הגנו על השער ולא נתנו להם להיכנס. השערים היו סגורים, והם ניסו לפרוץ אותם. הם זרקו אבנים ואנחנו זרקנו חזרה. חלוצים אחדים נפגעו, ואז אמרתי: "חברים, אנחנו חייבים לפתוח את השער ולפגוש אותם בחוץ". יצאתי לרחוב עם עוד שלושה או אר בעה ח ברים. זה הי ה בשעה א חת בצהריים, כי שמעתי את פעמון הכנסייה הצרפתית. ערבים נוס פים החלו להגיע. כשיצאתי עם חב רי, הערבים ברחו, כשראו אך שאנחנו מעטים, חזרו ע ם מק לות וסכינים ו אני חזרתי לחצר. ברחוב ראיתי שוט ר משוח ח עם הערבים, ולאחר מכן רץ לעבר הסריה. זה היה אותו שוטר אותו ראיתי לאחר מכן חוז ר עם מספר ג דול של ערבים. אני זוכ ר את פניו בב רור, ואוכל לזהות אותו. הוא היה לבוש בחולצה כחולה ומכנסי רכיבה בצבע חאקי, וחבש כומתה שחור ה. הוא היה בגובה בינוני, בע ל פנים צרות, אף צר וארוך, לא כהה במיו חד, שפם קטן ושערות בגוון בהיר. כשחזרתי לחצר, עזרתי ל חסום את השער, אך הם ניסו לפרוץ שוב אותו ואחדים הצ ליחו ל היכנס. השת משתי במו ט ברזל בכדי להתגונן, ובאותו רגע פגעו בי ב סכין

26 בכתפי. לא נפלתי, נכנסתי לקומת הקרקע של בית החלוץ, וחברי ניסו לעצור את הדימום עם סדין. בשער. הצלחתי להביט מבעד לחלון דרך התריסים. הייתי הראשון שנפגע ל פני שחזרתי לחצר ראיתי את השוטר שהזכרתי, זורק פצצה לחצר. היא עפה מעל ראשי, נחת ה לי ד חדר הקריאה, והתפוצצה שם. לא יכולתי לראות מי נפצע. כשנכנ סתי חז רה לחצר, הב טתי אחו רה ב כדי לראות אם רודפים אחרי, וראיתי את השוטר שציינתי בתוך קבוצת שוט רים. לזהות את כל השוטרים. ראיתי אותו זורק פצצה שנייה. אני יכול כשה חצר התרו קנה, והיריות וזריקת הפצצות פסקו, ר איתי את הערבים מתקרבים לכיוון חדר הקריאה. הי ו ע דיין מספר חלוצים בחצ ר ו הם הת פזרו לכל עבר. חלקם התח באו באוהלים וחלקם במח סנים. ראיתי כיצד שלושה או ארבעה חלוצים נהרגים בחצר. הראשון ניס ה לברוח מח דר הקריאה לכי וון השער, אך מנהיג הקבוצה תפס אותו וד קר אותו בכ ל חלקי גופו. הוא המשי ך לדקו ר אותו גם כאשר הוא שכב כבר על הקרקע. אני יכול לזהות את הערבי הזה, הוא דומה לשוטר שתיארתי קודם, ויכול להיות שהם אחים. הוא לבש בגדים דומים, אך היה גבו ה יותר ובעל שפם גדול יותר ומחודד. הוא לא חיפש כסף, עסק אלא רק בדקירת החלוץ. הערבים הא חרים הי ו עסוקים ב לקיח ת כס ף, שעונים וגם נעלים מ הקרבנות. ראיתי לאחר מכן חלוץ יוצ א מהאוהל. האיש עם החולצה הכחולה, בעז רת עוד מ ספר ערבים, תפסו את החלוץ שהיה בחור נאה. הוא הגן על עצמו מהאגרופים, אך הם ניסו לחפש כסף ותכשיטים והוא בכוחותיו האחרונים ניסה למנוע זאת מהם. רק כאשר הם חתכו אותו לחתיכות הם הצליחו לקחת ממנו את הכול. גם ראיתי שני ח לוצים נו ס פים נמ לטים מהמ רחצאות ו מנ סים לטפס על החומ ה, אך הם נדקרו למוות בגבם. לא יכולתי לעקוב יותר אחר הנעשה משום שהעורק שלי היה חתוך ונאלצתי לשכב, אך ראיתי כיצד הערבים סוחבים את הביזה.

27 מנחם מנדל קוניטשר דייר "בית החלוץ", עולה מבס רביה. 14 ע דות בעברית לוועד ההגנה בת"א. ביום הראשון לחודש מאי, בשעה הראשונה אחרי חצות היום, ישבתי עם חברי חבריי קבוצת 'התחייה' 15 שבאה מ'מסילה חדשה', ועם עוד חברים רבים בחדר האוכל, ונאכ ל ארוחת הצהרים. פת אום קמ ה מהומה במחנ ה האוכלים, ובצעקות "הערבים התנפלו עלינו", פרצו האוכלים החוצה ובתוכם גם אנוכי. אי אלה נשאר ו בח דר האוכל ושברו את גדר הברזל שעמד בתוכו, הזדיינו במוטות ברזל, והסתדרו קבוצות קבוצות ב כל פינות החצר בכדי לעמו ד על המשמ ר להגן ו לעמו ד ע ל נ פשנו. כעבור חצי שע ה, פרצו בקול המולה ורעש, אספסוף של ערבים החצרה אחרי שברם את השער, מז וינים במו טות ברזל, במקלות ובסכינים. בצעקות 'הורה', החלו להכותנו במוטו ת הברזל ובמק לות העץ ש בידיהם. בפ רט השת משו ב סכינים. יות ר משהכו בא בנים, דקרו בסכיני ם את הצעירים ו הצעירות. בינתיים, הגיע גם תורי, ובין רגע התנפלו עלי כשמונה ערבים ואחד מהם זרק בי אבן. האבן פגעה בעיני. הרמתי תיכף את האבן, וחפצתי לזרקה בחזרה אליהם, אב ל כוחותיי עזבוני מעצמת הכאב ואפול ארצה. הער בים בחש בם כנראה שנ פלתי מת, הרפו ממני, אבל בראותם כי עודני חי, חפצו להתנפל עלי עוד הפעם אך אני אזרתי את כל כוחותיי, ובאורח פלא עלה בידי להתחמק מפניהם ועליתי מהם אל הקומה השנייה של בית החלוץ, מקום שם פרצנו אני ועוד ח ברים מחב רי לתו ך אחד החד רים, וסגרנו את הדלת בעדנו. ד רך החלון ראיתי כיצ ד התאבקו ה רבה צעי רים עם ע רבים שדק רום בסכינים. החב רים נלחמ ו אתם בג בור ה נפלאה ובחירוף נפש, ועלה בידם על ידי הכאות מתמידות שכבדו את הערבים במוטות הברזל, להבריחם. פתאום פרצו החצרה שוטרים רוכבים על סוסים ואחריהם המון גדול של ערבים צועקים: "היהודים יורים בנו". השוט רים התחילו לירות בצעי רים ונגש ו אל הד לתות לשב רן. את אי אילו דלתות שברו, ואחרי שבירת הד לתות, נשמעו יריות קנה רובים, צעקות ואנחות. את דלת חד רנו נס ו השוטרי ם לש בור, אבל לא יכלו כי החברים החזיקו בחזקה את הדלת. ירו בחלון חדרנו, אבל 14 15 הארכיון הציוני. L4/838 חוות הכשרה לחלוצים ליד קושטא.

28 הכ דו רים חלפ ו ע ל פנינו ו אנחנ ו לא ניזוקנו. מבע ד לח לון ר איתי כיצד שחט ו ל עיני הערבים את מנהלת המטבח מרת צ'רקסקי. יצחק קשפיצקי.25 דייר "בית החלוץ", בן 16 עדות בעברית לוועד ההגנה בת"א. ביום הראשון למאי בשתים עשרה וחצי אחר הצהרים, מתחילה שמענו אי ך שהערבים באים. תיכף ומיד רצנו לשערים להגן על עצמנו והערבים זרקו בנו אבנים. הם הלכו לשער הקטן ורצו להיכנס. גם שם הגנו על השער. הם נכנסו דרך השער הקטן ו הצית ו א ת המח סן מהצד השני. תיכף כיבינו. הם הלכו ותי כף ש בו עם מ חנה גדול לשער הגדול. אנ חנו הגנו על הדלת ולא נתנו להם להי כנס. אז הם ז רקו כדור יד עלינו. ראיתי גם ערבי לבוש שחור, בעל שפם קטן, פניו היו מלאות עבשושיות והוא ירה עלינו ברובה. ועוד אחד היה איתו, נמוך בעל שפם יותר גדול, והשלישי לא אוכל להכירו. פה עז בנ ו את ההגנה ומשם רצנו לחדר שמחלקים את הפתקאות לאכילה. סגרנ ו את הד לת ע ל החדר והגנו עלינו. הם ש ברו את הדלת ונכנ סו והת חיל ו לירות עלינו. נ כנס ו איפ ה שפו ליאקו ב יוש ב בחדר הקטן. ואז ירו בפעם השנייה בכדור יד עלינ ו וי רו עלינו ברובים ה רבה מספר פעמים. הם רצו להיכנ ס לחדרנו הקטן ששם היו מדרגות אל הגג, והם נכנסו לתוך החדר. הם ראו את המחסן והם התחילו לשדוד את המחסן ואנחנו על יד זה. תחת הגג הייתה עליה קטנה ושם נחבאנו תחת הפחים. הערבים עלו על הגג והם רצו לשבור את הגג ולהיכנס אל החדר. אחרי רגעים אחדים נהייה שקט, יצאנו מהגג ושמענו את אנחות הפצועים ואז בא גם מיור ג'והן ואז בא ג ם הרופא ונתן עז רה לפצועים, הם השוטרים. ולמ טה ראינו שיש ה מתים והרבה פצועים. האשמים 16 הארכיון הציוני. L4/838

29 דבורה מלר עובדת "בית החלוץ" שחילצה את ראובן בנם הצעיר של יהודה ודובה צ'רקסקי. בפני עדות 17 וועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. עבדתי בבית העולים בתפקיד סוכנת הבית, ותפקידי היה לפקח על הנעשה בבית אך לא על המטבח. כשלושים נשים התגוררו בבית הגדול, ושם גם אכלו. ביום ראש ון ה- 1 במאי, בשעה שתים עשרה וחמישים אחה"צ בערך, המון ערבים נושאי מקלות הגיע לבית העולים. אני חושבת שהגיעו מכיוון רובע עג'אמי. העולים עמ דו כשגבם א ל השער בכ די למנוע את כניסתם. הד לת הקטנה היית ה פתוחה ו כשהעולים יצאו ממנה, והערבים הכו את אחד האנשים במקל. כשראיתי את ההמון, רצתי לתוך בית העולים. כשזה התחיל הייתי בדרכי החוצה, אבל חזרתי לבית העולים ונעל תי את עצ מי בחדר, ולא יכולתי לראות דבר מהנעשה בחוץ. שמעתי הר בה צעקות ויריות, וכדור אחד חדר לחדר בו שהיתי. מספר אנשים היו איתי בחדר שהיו לו שתי דלתות, אחת לחדר הקריאה והשנייה לחצר ה פנימית. ה דלת הפונה לחדר הקריאה הייתה חסומה עם לוחות עץ והשנייה נעולה. אחרי כחצי שעה נראה היה כי המצב שקט יותר, ולכן עזבתי את החדר ויצאתי לחצר. גיליתי כי מא ה ועשרים סדינים שהיו בכביסה נגנבו. דלת המטבח הייתה נעולה, וכל הכ לים והסירים נגז לו, ומצאתי חלקי עץ שרופים. שמעתי יריות נוספות וחזרתי לחדר ונעלתי את עצמי. עוד שמעתי יריות, והדלת הפונה לחדר הקריאה נפרצה על ידי כת של רובה. ברחנו כולנו דרך הדלת השנייה לחצר הפנימית כששוטר עם רובה רודף אחרינו. אני הייתי עם שלו ש בחורו ת צעירות, אישה מבוגרת וילד. שוטר צעק בע רבי "חלאס, חלאס". חשבנו כי הוא בא להגן עלינו, אך הוא עשה סימנים בידיים שהו א רוצה כסף. היית ה לי שרש רת זהב ונתתי לו אותה. לאיש ה הנוספת, גברת לוין, היה ארנק קטן והוא לקח אותו ממנה. הוא פתח אותו בכדי לראות מה יש בפנים, ושם אותו בכיסו. הו א לקח את כובעה של גב רת נוספת, גב' קאופמן. בשלב זה בכיתי משום שלא היה לי יותר מה לתת לו ואמרתי לו זאת,אבל הוא אמר שיש 17 הארכיון הציוני. L4/1052.

30 לי עוד מה לתת, והת חי ל להת פשט ונהג בי באופן ל א מוסרי. ני סיתי לברוח, והוא ירה לעברי. אז תפס הוא נערה בשם סנדק. הו א תפס אותה בז רוע ה לה: ואמר," "בואי". היא השתחררה ממנו והתחבאה מאחורי. הוא צעק: "לא? וי רה לעברנו, אך לכיוון הקרקע. הוא ניגש אלי, הכה אותי באגרו פיו, צעק שוב וירה שנית. כששאר הנשים ראו שמכים אותי, הן ברחו והשאירו אותי עם האיש ה הנוספת והילד הקטן. חמישה חלונות של חדר האוכל פנו לחצר בה היינו, ואני שמעתי את הערבים צועקים ושוד דים בפנים. הם שלפו לעב רנו מקלות דרך החלונות, אבל הם לא פגעו בנו, אבל זה מנע מאיתנו להימלט. לאחר שהשוטר הכה אותי, הוא אמר לי: " הישארי כאן", ונכנס לחדר בו היו הערבים. היינו במקום כעש ר דקות, וראיתי ערבים עם סכינים ומקלות רצים לתוך החדר הגדו ל. רציתי לברוח, אבל אז הגיע ערבי עם חרב גדולה. תפסתי אותו בשתי י די ו התחלתי לבכות ואמרתי: "אני לא מכאן". הוא ענה לי בע רבי "אם את לא מכאן, את יכולה ללכת, ". לכי יצאתי עם ה איש ה הנוספת והילד, ורצינו להיכנס לבית החולים הצרפתי. כומר שעמד בכניסה לא נתן לנו להיכנס, כשהוא סוג ר את השער. המשכתי לרוץ לעבר בית הספר הצרפתי והמון ערבים אחרי כשהם צועקים: "יהודים, יהודים ". הם היו מזוינים בסכינים ומקלות, והם הכו אותנו. על מרפסת אחד הבתים עמד מקומי ששמו שאהייבה, בע ל הבית בו התגוררתי, והוא אמר להמון לא להכות אותי. הערבי ש ב בית הסמו ך לביתי הכני ס אותנו לביתו. הוא הכיר אותי והכניס את שלושתנ ו לבית. זה היה בערך בשלוש אחה"צ. משה זילברווסר עובד "בית החלוץ". עדות בפני ועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. הגעתי מפולין לפני כעשרה חודשים, ו אני עובד בעבודה סניטארית ב בית העו לים. הייתי שם ביום ראשון ה- 1 במאי בשעת ארוחת הצהריים, בערך בשתים עשרה וחצי. כשהייתי בחדר הקריאה, שמענו רעש גדול מכיוון רובע עג'מי. כולם יצאו בריצ ה לחצר, ו ראינו כמאתיים ערבים רצים עם מ קלות ומוטות בידיהם. הם רצו מכי וון

31 עג'מי לעיר, נעצרו ליד בית העולים, והתחילו לזרוק אבנים. היו כשישים עד שבעים איש בבית, וחלק מהם ניסה לסגור את הדלתות. בהתח לה השיב ו העולים בזריקת הא בנים חז רה, אך הפסיקו משום שחשבו כי בכך תופסק ז ריקת האבנים. לאחר כש לושים דקות ב הן נז רקו אבנים לל א הפסקה, הגיעו שישה או שמונה שוטרים. לאחר ששוחחו עם הערבים, החלו בירי לכיו ון הדלתות והחלונות. הדלת הקטנה בשער כבר נשברה, ואני נקראתי למעלה לעזור בחבישת פצוע. אדם אחד נפצע בחצר ו רץ למעלה. כשהייתי למעלה, שמעתי התפוצצו ת שתי פצצות שנזרק ו לחצר. בבית עם החומה מ מול, מצידו השני של הר חוב, עמד ערבי וסי מן בידי ו להיכן לירות. אני מתגור ר למעלה, וכשפתחתי את הדלת, הם התחילו לירות לעברי. הערבי מהעבר השני השקיף לתו ך חדרי, וכיוון את היריות לתוכו. לא יצאתי החוצה במשך שעה, עד שהגיע ו שני האנג לים. הייתי למעלה כאשר שלושה או ארבעה שוטרים פ רצו עם הע רבים לחצר. אחד שוטר נעמד לפני דלת חדר הקריאה והחל לירות לתוכו. באותו זמן, פ רצו הערבים את דלת חצר הכביסה והח לו לבזוז אותה. מידי פעם שמעתי יריות בחצר. לאחר מכן ירדתי עם מ ר פיינברג, והתחלנו באיסוף ההרוגים והפצועים מה רחוב והחצר. רחל רודנברג דיירת "בית החלוץ". 18 עדות בפני ועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. אני רווקה בת עש רים וחמש ובאתי מאוקראינה. הגעתי ליפ ו ב- 22 לפברואר, ומאז גרתי בבית העולים. הייתי בבית העולים עם חברים במשך כל יום ראשון ה- 1 במאי. יש לי כאן אח, אבל אני לא איתו. בשעה אחת בצ הריים התחילו ההפרעות. ישבנו סביב השו לחן לארוחת צהריים, וחלק מהחברים כבר סיימו אותה, כששמענו רעש. היה רעש חזק ש ל צעקות מ כיוון הרחוב, ואבנים החלו להיזרק לחצר. סג רנו את הדלת בכדי למנוע כניסת אנשים. הרעש התחז ק, ואבנים נזרקו חדר לעבר גם 18 הארכיון הציוני. L4/1052

32 הק ריאה. פצצה נזרקה לחצר, והחבר הראשון שנפצע היה דוד לוין. הוא רץ לחדר הקריאה ונפל. נשאנו אותו לחלקו השני של החדר, חבשנו אותו, ונתנו לו מים. נשמעו יריות רובה, וראינו ערבים ס בי ב החצר יורים לתו ך ה בית. זה היה ל אחר התפוצצות הפצצה. כש חבשנו את דוד לוין דלת חד ר הק ריאה הייתה ע דיין פתוחה, ו לאחר ההתפוצצות החברים רצו אליו. סגרנו את הדלת ו הצבנו כסאו ת ו שולחנות, בכדי לחסום אותה. לא ידענו אם כל חברינו נמצאים בתוך הבית, משום שהיה רעש חזק בחצר. הי ריות בחוץ התגברו, ושמענו אחדים מחב רינו, עדיין שהיו בחוץ, דופקים בד לת. פתחנו אותה, הכנסנ ו אותם, וחסמנו אותה שוב. בחלונות היו תריסים וניתן הי ה לראות דרכם. נג שנו לחלון,מידי פעם, לראות מ ה נעשה בחוץ. כשנגשתי ל חלון לצפות החוצה, ראיתי שוט ר חו לף ב ריצה. כשראיתי את השוטר,." אמ רתי לחברי: "העניינים הסתדרו כי המשטרה הגיעה לאחר ש השוט ר חלף, היריות לא פסקו, והן עדיין המשיכו. חשבתי שהשוטרים יורים באוויר בכדי לפזר את האספסוף והכול יירגע, אך ראינו שהשוט רים יו רים לתו ך הבית. הבנו אז שהמצב חמור מאד משום שהמשטר ה היא נגדנו, ולכן נשכבנו על הרצפ ה. כשראו השוטרים שהחצר ריקה, הם דחפו את דלת ח דר ה קרי אה. כשראינו את השוטרים נכנסים, אחדים מאתנו שהיו בחלק הקדמי של החדר, נכנסו לחל ק הא חורי ש ל החדר, לקחו את כל ה כיס אות והרהיטים, והצי בו אותם כנגד הדלת. כשהשוט רים נכנסו ורא ו שאין איש בחדר הקריאה, הבינו היכן נמצאים האנשים, והחלו לשבור את הדלת וקיר החדר ה קטן. הם הח לו להכות אותנ ו במקלות, ואחד החזיק סכין בידו. החדר הקטן גם הוא מחולק לשני חלקים, בחלק אחד הייתי אני עם פצועים וה בנ ות האח רות. בחלק השני היו חברינו האח רים. כשיצ אתי לאח ר מכן, ראיתי את החברים שנהרגו. שניים מהם הוכו עד שנפ לו ומתו. האיש שהחזיק סכין בידו היה אדם שחור. ילדים נכנסו מיד פנימה בכדי לבזו ז את כל מה שיכלו. החדר הי ה כולו הפוך, וכל דבר אפשרי נלקח. הם לקחו את שעוני וארנק ובו כסף וטבעות. לאחר שלקחו את תכולת הא רנק, הם זרקו אותו על השולחן. אני הו כיתי במקל על ראשי, על החזה, על הגב, ושתי הידיים. הפצעים האלה דיממו. כשראו ש אין עוד מ ה לבזו ז ב חדר, הם נכנסו לחד ר השני בכדי לה רוג ו לבזוז א ת

33 החברים האחרים. לא ראיתי ערבים במשך עשר עד חמש עשרה דקות, רק את גופות חברינו, ו אז נכנ ס מ ר רוזנברג עם קצין אנג לי. כש ראיתי אותם, הבנתי שהעניינים נרגעו. אני מכי רה א ת מיג'ור ג'ואן. ל אחר מכן לא קרה עו ד ד בר, ונלק חתי במכונית לגימנסיה בתל- אביב. הייתי שם כשבועיים וחצי, ועכשיו אני ב"מלון ספקטור". הייתי חלש ה מא ד כש עזבתי את בית החולים. הסימן על לחיי הוא המקום בו נפצעתי. יש לי סימנים על ראשי, וגם שערי קוצץ כשהייתי בבית החולים... אני מכירה את גברת מלר, היא הייתה באותו החדר. זה הי ה בהתח לה, ולאחר מכן איני יודעת להיכן הלכה. ציפורה דוכובנה דיירת "בית החלוץ". 19 עדות בפני ועדת החקירה, מתורגמת מאנגלית. אני בת עשרים וחמש, רווקה, ו הגעתי מאוקראינה. הייתי א חת מהקבוצה שנכנס ה לחדר עם גברת מלר והטבחית. בצמוד לחד ר הק ריא ה, ישנו חדר קטן השייך לגב' צ'רקסקי. כשהם פרצו לחדר, אנחנו ברחנ ו החוצה. ב התחלה הייתי בחד ר האוכל, וכשהערבים נכנסו אליו, נכנסתי לח דר הקטן. ישבנו על כסאות אך כדו ר ח דר לחדר, ואנחנו נשכבנו על הרצפה. כששכבנו ע ל הרצפה שמענו שהם מתחילים לשבור את הד לת ה מחברת לחדר ה קרי אה. הזזנו את המזנון בכדי ל חסום את הדלת, וכשראינו - כי ג ם אותו הם שוב רים, ברחנו מלר, גב' הנערה סנדק ו אני, לחצר הפנימית. כשיצאנו לחצר, פגשנו שוטר. הע רבים ני סו להכות אותנו א ך נחסמו, והשוטר לקח אותנו. הלכנו לפינ ה קטנה בין חדר האוכ ל וקי ר בית החולים הצ רפתי. חשבנו כי השוטר עומ ד ל הגן עלינו, אבל לאחר זמן קצר, הוא ביקש כ סף. הוא ל קח א רנק עם כסף מגב' לוין וערך חיפוש עלינו. אחרי החיפוש, הוא החל להעי ר הערות לסנדק." ורצה לקחת אותה איתו. הוא אמר לה: "אני יהודי כש רצה לקחת אותה, התנפלנו עליו ולא הנחנו לו לעשות זאת. הו א הר אה לנו את הרו בה שלו, ואיים לירות בנו. בהתחלה הוא לא ירה אלא הפחיד אותנו, אבל כשראה שאנחנו לא רוצות ללכת, הוא 19 הארכיון הציוני. L4/1052