<4D F736F F D20E4E0E5EEF0ED20F2E5E320E9E1E5E0E520E9EEE9ED202D20ECFAECEEE9E3E9ED2E646F63>

תמליל

1 1 האומנם עוד יבואו ימים /לאה גולדברג לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבגרמניה וגדלה בקובנה שבליטא. היא תיארה עצמה כנערה בודדה ועגומה, "אישה לא יפה", כמהה לאהבה ויודעת שלא תזכה בה. היא הקדישה עצמה לקריאה ולכתיבה. בהיותה בת 22, קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית. בשנת 1935, עלתה לאה גולדברג לארץ ומיד הייתה לדמות ספרותית מוכרת, בזכות פרסום ספר שיריה הראשון "טבעות עשן". שיריה היו אישיים מאוד, בעלי מבע צלול, מאופק וחסכני במלים. שיריה כבשו את לב הקוראים בזכות הכנות והמלאות הרגשית שאפיינו אותם. מלבד בכתיבת שירה, עסקה לאה גולדברג גם בכתיבת פרוזה, דרמה וספרות לילדים. היא כתבה ספרי עיון בתורת הספרות, תרגמה יצירות מופת רבות ועבדה בהוראה, עריכה ובכתיבת ביקורות לספרות ולתיאטרון. לאה גולדברג נפטרה בירושלים בשנת 1970 וזכתה בפרס ישראל לאחר מותה. השיר (שהוא שיר ללא כותרת הנקרא בשם מילותיו הפותחות) נכתב ב , בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר ידיעות על הזוועה המתרחשת באירופה כבר החלו להגיע לארץ ישראל. בארץ התחולל אז ויכוח ספרותי תרבותי סביב השאלה האם שירה צריכה להיות "מגויסת" למאמץ המלחמתי, ויכוח שהתמשך משנת בספטמבר 1939 פרסמה לאה גולדברג מאמר הפותח בשאלה החוזרת ששאלוה אנשים: " ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?". גולדברג עונה לשואלים בכך שהיא פורשת את עיקרי אמונתה בדבר שירה בימי מלחמה : " אני מאמינה באמונה שלמה, שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם:" כי מתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש." אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן -ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. השיר שנכתב בימים אפלים וקשים משמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב נושאת המשוררת את עיניה אל העתיד, אל כיסופים לחיים פשוטים ולמגע חושני עם הטבע.

2 2 תוכן השיר ומשמעותו המשוררת פונה בשיר אל נמענת : "את", אך יש תחושה שהיא פונה אל עצמה, במעין דיבור פנימי בלשון עתיד ומציירת חלום. בית ראשון - השיר נפתח בשאלה :" האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם," המשוררת תוהה נוכח המציאות הקשה האם עוד יבואו ימים של שקט. הצירוף סליחה וחסד מרמז כי בימים שיבואו יהיה צורך לסלוח, כי דברים קשים מתרחשים בהווה. החזרה על המילה "ותלכי" מעצימה את הרצון הראשוני של החיים - פשוט ללכת. המשוררת רוצה ללכת "כהלך התם", בפשטות ובתמימות, כמטיילת לתומה בעולם ללא כוונות נסתרות. המילה "שדה" מופיעה ללא ציון ספציפי, כמו שדה שיבולים או שדה חמניות, מה שמוסיף לסמליותה. השדה מסמל כאן חופש ומרחב פתוח של אפשרויות הנפתח בפני הנמענת, חופש שבא אחרי ימים קשים. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון ממחישות את המגע החושני בין הנמענת לטבע - את כף רגלה החשופה מלטפים עלי האספסת ודוקרים שלפי השיבולים. יש כאן ליטוף ודקירה, אך גם הדקירה היא מתוקה (זהו צירוף אוקסימורוני). כלומר, בחופש הזה, בהתמזגות עם הטבע, גם הכאב הוא מתוק. המשוררת אוהבת את החיים על אף הכאב הכרוך בהם ואף נהנית מן הכאב הזה, אולי כי הכאב הכרחי כדי לחוות את החיים לעומקם. השימוש האוקסימורוני במלים "ותמתק דקירתם" מלמד על נכונות המשוררת להיות מסופקת מחייה גם אם יש בהם דקירה, כלומר משהו כואב. היא מבקשת לאהוב את החיים על אף הכאב הכרוך בהם, ובמידת האפשר אפילו ללמוד ליהנות מהכאב הזה, אולי בזכות ההתגברות עליו. בית שני - בבית זה ממשיכה החוויה החושית של המגע עם הטבע וחווית החיים. המטר יורד על כל גופה ומרענן אותה. ישנה תחושה של איחוד עם הטבע. היא הולכת בשדה הרטוב מן הגשם והשקט עוטף אותה, זהו שקט נפשי, שקט של עולם לאחר המלחמה. השקט שנוסך בה הטבע מדומה לאור בשולי הענן, כלומר לתקווה ולתחושות אופטימיות לאחר "ענן הקדרות" שכיסה את העולם, כמו אור שמבצבץ מאחורי העננים לאחר סערה. השקט והאור מהווים סמלים לחיים הטובים והפשוטים אליהם נכספת המשוררת, חיים שיש בהם ראשוניות

3 3 שמסמל הטבע. (הטבע ביצירתה של לאה גולדברג הוא דומיננטי וסמלי. גולדברג עצמה אהבה מאוד את הטבע ומיומניה עולה אהבתה לטיולים במרחב והשפעת עונות השנה על מצבי רוחה.) בית שלישי - גם בבית זה ממשיכה החוויה החושית. כעת פועלים חושים נוספים. הנמענת נושמת את ריח התלם החרוש לאחר הגשם ונרגעת, רואה את השמש המשתקפת בשלולית.השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) ותיאור היופי הפשוט של הטבע ממחישים את הטוב והפשוט שבחיים דבר המשרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. המגע הגופני הישיר עם הדברים הבסיסיים של החיים מאחד את תופעות העולם לישות הרמונית אחת, שנענית למגע יד ופותחת פתח לאהבה. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" מדגישה כי אין זה מובן מאליו שאפשר לאהוב, כי אם היה זה ברור לא היה צורך להדגיש זאת. אולי בזמן העתיד של השיר, לאחר שהכול עבר, "מותר" כבר לאהוב, ואולי רוצה המשוררת לומר שדווקא בתקופות קשות מותר ואף רצוי לאהוב ולא לחוש על כך אשמה. האהבה הכרחית לחיים ומנוגדת לאימה המתוארת בבית הבא. בית רביעי בבית האחרון נחשף הקיום המפחיד, המאיים להחריב את החיים, ובתוכו המשוררת המבקשת להמשיך לחיות את חייה הפשוטים "את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם." בבית זה בולטים לראשונה רישומי המציאות. בשורה השנייה, במילים קשות וכואבות: שריפות, אימה ודם, מובאת המציאות את תוך החלום האידילי. אלו מילים לא ספציפיות ולא מפורטות, היכולות להתייחס לכל מלחמה בכל זמן, אך הן מבטאות היטב, למרות צמצומן, את התחושות הקשות להן גורמת המלחמה. האדם באשר הוא אדם סובל ממלחמות. השיר שנפתח כתיאור של חלום הופך למציאות שיש בה קיום מפחיד, אך הנמענת המבקשת להמשיך וללכת בשדה אינה "נצרבת בלהט". היא מתאחדת עם הטבע, הניגודים נעלמים והמוחשי נבלע במופשט והנמענת הופכת "כאחד הדשאים, כאחד האדם". מתוך יושר לב וצניעות בוחרת המשוררת לחיות. גם במציאות עקובה מדם יש מקום

4 4 להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו עם הטבע, ליכולתו לאהוב וליהנות מן הדברים הפשוטים ולרצונו לשמור על אנושיותו. המילה "לבדך" מודגשת בשורה הראשונה של הבית. אפשר לראות לבד זה כעוצמה, הנמענת מתמודדת לבדה מול המצב הקשה ובוחרת בחיים אופטימיים ופשוטים. אין זה לבד שיש בו בדידות, כיוון שהנמענת מתמזגת עם הטבע ועם כל בני האדם. מבנה השיר ואמצעים אמנותיים השיר בנוי מארבעה בתים, בעלי ארבע שורות בכל בית והחריזה מסורגת. המבנה המאורגן של השיר והחריזה תורם לעיצוב האווירה ההרמונית בשיר, לרעיון של קיום שלם ופשוט בעולם, גם כשהמציאות חסרת שקט וכאוטית. מטאפורות: השיר נפתח בשאלה מטאפורית "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" הממחישה את הקושי של המציאות, עליה יש לסלוח, ואת הכמיהה לימים אחרים, של חסד. "השדה" יכול להתפרש כפשוטו, אך גם כמטאפורה למרחב ולחופש. מרחב בו מתאחד האדם עם הטבע. "לא נצרבת בלהט / השריפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם." זוהי לשון מטאפורית המעצבת תמונת מציאות קשה וכואבת. המלחמה מתוארת כאן כאש שורפת והדרכים סומרות מפחד נוכח שפיכות הדמים האיומה. זהו תיאור סמלי ועל זמני למצב המלחמה. דימויים :"כהלך התם" - הנמענת רוצה ללכת בשדה כאדם העובר בדרך, בשלווה, בתמימות, כמטיילת בעולם וחווה את יופיו. "כאור בשולי הענן" - כמו "אור בקצה המנהרה", תקווה לימים אחרים שיבצבצו מתוך ענן הימים האפלים, או האהבה והנחמה שיכול להציע הטבע גם בימים קשים, תחושה חיובית על רקע אפלת החיים. "כאחד הדשאים, כאחד האדם." - סיום השיר בדימוי זה מדגיש את התמזגות האדם עם הטבע, את הכמיהה לפשטות ולחיים טבעיים, כחלק מהעולם. חזרות:הצירוף "ותלכי בשדה" חוזר שלוש פעמים והמילה "תלכי" חוזרת ארבע פעמים. חזרה זו מדגישה את רצון הדוברת ללכת, להיות בתנועה ובמקום פתוח,

5 5 בדרך שבחרה לה. ההליכה התמימה בשדה ממחישה את הקיום הפשוט של החיים. המילה "ומותר" חוזרת שלוש פעמים בבית השלישי (ראה התייחסות בבית זה). אוקסימורון: " שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם." הדקירה, למרות הכאב שבה, היא גם נעימה. החיים הפשוטים והטבעיים, אליהם כמהה המשוררת, יכולים גם להכאיב אך זהו כאב מתוק הנובע מחווית החיים במלאותם, על היופי והכאב שבהם, כאב שאינו מאיים על הקיום. סיכום במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית השואה. לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם. זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד..