Hebrew - Commuting on Public Transportation

תמליל

1 1 Commuting on the Subway, Bus, Train and Plane הליכה ברכבת תחתית, אוטובוס ומטוס בשעה שא"א ליזהר מנגיעה בנשים שאלות 1. בדבר הליכה בסאבוויי (רכבת תחתית) ובבאסעס (אוטובוס) בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. ובאמת, בנושא הזה, יש כמה וכמה שאלות ונידונים, ביניהם, האם מותר לנסוע במצב שקשה להזהר מנגיעת אשה, ואם כן, האם מותר לשבת לידה או שצריך לעמוד, וכן האם יש להתיר משום חשש חילול ה'. אם יש צד להתיר ישיבה, האם זה משתנה לפי הבגדים שהם לובשים, אם עבים או דקים. האם יש צד לחייב אותו ללכת ברגל או לקחת מונית בתשלום יותר, והאם זה משתנה לפי מרחק ההליכה או הוספת התשלום. שיטת המקילים [המקילים הביאו כמה סברות להקל ולהתיר...] סברא - 1# אין זה דרך תאוה וחבה שו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ב סימן יד) 2. בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. 3. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו ד"לא תקרבו" דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו (ריש פכ"א מאי"ב), ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה. ומפורש כן בש"ך (יו"ד סימן קנ"ז סק"י) שהרי כתב הש"ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם. 4. ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה. והאיסור נאמר "לא תקרבו לגלות ערוה" שפירושו כתב הרמב"ם כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה, ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן. [1#] לדינא בנשים אחרות אף בא"א ונדות ונכריות ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו"ע. ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה. וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה כשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה. ועם אשתו נדה כשצריכין לישב דחוקים יש אולי לאסור להב"י. אבל כיון שרוב האחרונים משמע שסברי כהש"ך, וגם להב"י אין ברור לאיסור דאפשר שאף בישיבה סמוכים אין לחוש לכוונת הנאה לכן אין לאסור.

2 2 [2#] אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג"כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם (שם הי"ט) וע"ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. [3#] ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר, אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות (דף נ"ט) על האשה וה"ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך, עכ"ד. וכן פסק בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קפו) 5. אי מותר לנסוע בבאס או בסאבוויי לעבודה שבאים לידי נגיעה בנשים ובדבר שאלתו באנשים ההולכים לעבודה בכל יום ונוסעים ע"י באס או סאבוויי בלע"ז וע"פ רוב בשעות הבקר וערב הבאס והסאבוויי מלאים אנשים ונשים ואז פשיטא להשואל דאסור ליכנס משום נגיעות נשים שהחמירו בה חז"ל מאד, אלא דמבעיא ליה לפעמים כשהוא נכנס אין שם הרבה נשים ואח"כ על התחנה השניה נכנסו הרבה נשים אי צריך לצאת מיד כשיבא לתחנה הראשונה שלא יבא לידי נגיעה או שיכול ליסע למקומו. 6. [תשובה] נראה דאין לגזור בגזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ונראה דמותר לכ"ע ליכנס לבאס וסאבוויי, ולא גרע זה מנסיעה במסילת הברזל, רכבת או בעגלה שמעולם לא נמנעו מלנסוע בהם וגדולי וצדיקי עולם קדמונינו נסעו בהם, וכן על אוירונים או באניות הכלל בכל מקומות שנוסעים בהם רבים ולא מנעו עצמם מזה ונראה דאין בזה טעם לאסור. 7. וראשונה נראה דאף שכתב הב"ש דדעת הרמב"ם אפילו בנגיעה שלא לשם חיבה נמי אסור מדאורייתא, אבל הרי הש"ך חולק עליו וס"ל דלא הוי דאורייתא אפילו להרמב"ם וכן דעת האחרונים כהש"ך ז"ל. ונראה עוד מדבריו ז"ל דאפילו איסורא דרבנן נמי ליכא שהרי הביא ראיה לדבריו ביו"ד סי' קנ"ז (ס"ק י) ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, ואי איכא איסורא דרבנן אכתי תקשה האיך עברו ח"ו אדרבנן דהעובר אדרבנן מותר לקרותו רשע ועבריין. 8. ונראה עוד לומר סברא ישרה דאפילו להמחמירים דגם שלא לשם תאוה וחיבה נמי אסור וגם שלא נחלק בין אשתו לשאר נשים בנגיעה, מ"מ נראה דלכ"ע לא אסרו אלא במתכון עכ"פ לנגוע באשה אפילו דהוה שלא לשם חיבה כיון דאיכא כאן כונת נגיעה חיישינן שמא ע"י נגיעה יבא להתרגל בה. אבל הנוגע באשה שלא במתכוין ודאי דליכא בזה שום איסור לכ"ע, וזה לפענ"ד ברור. היכא דהדבר בא לו שלא בידיעה ואינו עושה נגיעה ממש אלא שבא לו בלי כונה כה"ג נראה דמותר אפילו להצנועין והטעם דכה"ג ודאי לא גזרו רבנן אנגיעה כזו בלי כוונה כלל וזה מלתא דמסתבר ולא צריך ראיות ועל כיוצא בזה אמרו סברא הוא קרא למה לי. 9. ולפ"ז פשוט בנוסע בבאס או סאבוויי ואינו מתכוין כלל לנגוע באשה וגם לא ברור שיגע בה, אם ימצא לפעמים שתגע בה בלי כוונה אין בזה שום איסור לכ"ע. ופשוט דהנוסע אין כוונתו לנגוע בנשים ח"ו ואדרבה מחפשים מקום שלא ליגע בהם ואין בזה שום איסור. ישכיל עבדי (חלק ה' אבן העזר סימן כג) 10. נשאל בנדון [1#] חולה בעינים אם מותר להשתמש באשה רופאה לכחול לו עינו, [2#] וכן אם מותר לנסוע באוטו שלא יבצר דהמצא ימצא בו גם נשים שאי אפשר מלהזהר לעבור אחורי אשה וכדומה, [3#] וכן אם רואים קטנה (בחורה) שנפלה ואין בזה כל כך סכנה ואם לא ירימה יש חשש חילול ה', [4#] וכן אם מותר להוליך אשה זקנה בידיה. שאלתו זאת היא כמעט שאלה כללית וצבורית, והיא עומדת על הפרק יום יום שעה שעה בפרט בבתי חולים שרוב ככל המטפלים בחולים הן אחיות רחמניות שעושים להם כל צרכיהם, לא רק בדברים שבגלוי אלא אפילו בדברים שבצינעא, כגון הושטת סירים לצורכי גדולים וקטנים, זריקות, למדוד את החום וכיוצא, שכל אלה נעשים רוב ככל על ידי אחיות רחמניות באין פוצה פה ומצפצף.

3 ח'' ר'' א'' ח'' הנה כבר כתבתי בכיוצא בזה בספרי ישכיל עבדי (ח''ד בקונטרס שאלת שלום אה"ע סי' ב') במה שנהגו אצלנו לנשק ידי הרב ע"ג היד. והבאתי בזה דברי השד שציין כת שהאריך להביא בזה דברי הפוסקים המחמירים בזה. ואמנם כעת מלפני זמן קצר בא לידי ספר עוד יוסף חי להגאון רי טוב ז"ל וראיתי לו שם בפרשת שופטים (אות כ''ב) שהעלה להתיר בפשיטות בנשיקה ע"ג היד מטו"ט שאין זו דרך חיבה, ומוכחא מילתא שעושים כן לכבודה של תורה, וכוונתם למצוה כמו שנושקים ס"ת, וכיון דמתכוונים לשם שמים לית לן בה, ואין בזה חשש הן מצד החכם והן מצד האשה. 12. ובסוף דבריו כתב דהא דאין משתמשים באשה להרמב"ם והטור הוא משום הרהור, ואם כן כל שאינו עושה משום חיבה רק כוונתו לצורך אחר לית לן בה, וזה טעם הרמ באבן העזר (סימן כא ס"ה) שנהגו להקל בדברים אלה (עיין שם בדבריו). ולפי דבריו יוצא דהוא הדין והוא הטעם בנושא דידן שאינו מתכוון לשום חיבה, אלא לשם רפואה בעלמא, לית לן בה. 13. ומזה תדון גם לשאר השאלות הכתובות בדב"ק כמו הנסיעה באוטומוביל, והרמת הנופלת והחזקת אשה זקנה דאין כאן ענין של חיבה, רק לשם הושטת עזרה להם, ומכ''ש בנסיעה באוטו, דאם ישפיל עיניו מהם בבחינת "ושח עינים יושיע" (איוב כב, כט) ולא יראה ולא יביט בהם, ובפרט אם ירגיל עצמו תמיד להיות בחקו ספר תהלים או ספר אחר שבו יהגה וילמד בזמן נסיעותיו, שאז בטוח שזכות התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מלבוא לידי הרהורים. 14. והאמת אגיד דבכל כיוצא בזה אי אפשר לומר מילתא פסיקתא והלכתא גמירתא, דלא כל אדם ואדם שוים בשיעוריהם, והכל לפי מה שהוא אדם מכיר ויודע בנפש טבעו ומזגו, ולפי טבעו ומזגו עליו להתנהג בזה, ולהתרחק מן הכיעור והדומה לו, וכן עיני צדיק תחזינה מישרים ליגאון הריטב"א (הובאו דבריו בפתחי תשובה אבן העזר שם ס"ק ג') שכתב בסוף מסכת קידושין דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, ואין מענה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה וכו' ולא חשיד להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול. סברא - 2# היכא דלא אפשר ולא מתכוין לכו"ע שרי פסחים כה, ב 15. איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו (רש"י - כגון ריח של עבודה זרה)... לא אפשר ולא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי (ואין צריך לפרוש הימנה). רש"י (שם) לא אפשר - לו ליבדל, ולא קא מיכוין ליהנות, דאיכא תרתי להיתר לכולי עלמא שרי. [מהו פירוש "אפשר" ו"לא אפשר", ומהו פירוש "מיכוין" ו"לא מיכוין"] הריטב"א (שם) 16. [פירוש "אפשר" ו"לא אפשר"] איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן בשמעתין "אפשר" ו"לא אפשר" היינו אפשר בלא שום טורח או לא אפשר אלא בטורח, תדע דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים (שבת כט, ב) ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירה וההיא ודאי אפשר ע"י טורח, וכן פירש הרא"ה ז"ל. 17. [פירוש "מיכוין" ו"לא מיכוין"] עוד כתב ז"ל בשם הרא"ה שאמר בשם רבו ד"מתכוין" דאמרינן לענין הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות רשעות גדולה כזאת להתכוין ליהנות מריח איסור, וכו', אלא "מתכוין" דאמרינן בהאי היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין....הלכך כל שנהנה דהיינו מתכוין אסור, וכל שאינו נהנה דהיינו שאינו מתכוין מותר ע"כ.

4 ח ) 4 שו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן ו) 18. ושו"ר בספר שערים המצויינים בהלכה "ד סי' קנב אות יא) דהתם דן בענין מה שיש נוסעים ברכבת או טסים באוירון, ולפעמים מקומו סמוך לאשה ובא לידי נגיעה, והעלה שם להתיר ע"פ הגמ' דפסחים (כה, ב) דהיכא דלא אפשר ולא מתכוין לכו"ע שרי. ולפי מה שכתבו התוס' דאפילו אפשר לו בדרך אחרת אלא שהוא טורח גדול חשיב כלא אפשר, ה"ה כאן אע"פ שיכול לנסוע במונית פרטית ולהנצל מענין זה, אולם מכיון שיש בזה הוצאות ממון דינו כטירחא גדולה והוי כלא אפשר ולא מתכוין דשרי. סברא 3# ליכא דרכא אחריתי בבא בתרא נז, ב 19. "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ל"ג) - א "ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל (רש"י - כשהוא הולך על שפת הנהר) בנשים בשעה שעומדות על הכביסה (רש"י - שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר). היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה. רשב"ם (שם) שאין מסתכל - כשהוא הולך על שפת הנהר. היכי דמי - דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע. אי דאיכא דרכא אחרינא - ואזיל בהך. רשע הוא - ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן בחולין (מד, ב) הרחק מן הכיעור. אנוס הוא - אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו. למינס נפשיה - להטות עיניו לצד אחר והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא. [הרי, מבואר בגמרא שאם אין דרך אחרת, מותר ללכת בדרך זו אף שיש נשים שם שצריכות לעמוד יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר (ויש לו להטות עיניו לצד אחר). ואם כן יש לדון אם יש לדמות זה לענינינו ולצדד שמותר לנסוע בבאס או בסאבוויי לעבודה אף שבאים לידי נגיעה בנשים, או שיש לאסור ואין לדמות איסור נגיעה בנידונינו לאיסור הסתכלות בגמרא זו.] שו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן ו) 20. וגם הלום ראיתי בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (אבה"ע סי' תרפו) שהרב השואל שם עמד לדון גבי אם מותר לנסוע בעגלה ציבורית (אוטובוס) כיון שנוסעות בו גם נשים ויכול להכשל במראות אסורות, וכתב, דאם הוא נוסע מעיר לעיר והדרך רחוקה שאין מצוי בזמן הזה ללכת רגלי, זה נקרא ליכא דרכא אחריתי. ואם ישכור עגלה לבדו (מונית) ההוצאה מרובה ולא אמרו בב"ב (נז, ב) דאי ליכא דרכא אחריתי ישכור עגלה מכוסה וכדומה. 21. ואולי גם אם הוא נוסע בעיר עצמה משכונה לשכונה רחוקה וקשה קצת לילך רגלי והוא צריך למהר, ג"כ יקרא ליכא דרכא אחריתי. וגם ההיא דב"ב י"ל דאם ילך דרך הנהר יגיע לביתו ברבע שעה ואם ירצה לסבב בהליכתו שלא בדרך הנהר ג"כ ימצא דרך, אבל יגיע לביתו למשל בשתי שעות, וכי נימא דזה נקרא איכא דרכא אחריתי. וההיא דב"ב היינו אם יש אנשים שהולכים דרך הנהר ויש שהולכים בדרך אחר מפני שב' הדרכים הם במשקל אחד זה נקרא איכא דרכא אחריתי, ומסתימת הרב המשיב שם (הגרי"ח זוננפלד זצ"ל) נראה דמסכים עימו בדבר זה. עיי"ש. 22. וממילא ה"נ י"ל בנידון דידן כיון שיש לו כאן הפסד כספי אם ילך לשוק הקטן ממילא לא חשיב דרכא אחרינא, דהא כאמור במקום שיש לו הפסד אם ילך בדרך השניה ממילא לא הא דרכא אחריתי.

5 ד" ח( 5 סברא 4# הבגדים מפסיקין בית יחזקאל (מאמר קדושת הידים וחוש המישוש אות לב) 23 ב. שו"ת שלמת יוסף (דף ט) יש תשובת הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל: שאלה בדבר העגלות הצבוריות ואי אפשר ליזהר תמיד שלא יהא אשה יושבת בצד איש אם יש להביא ראיה דלא הוי אפילו בגדר מכוער מהירושלמי שמובא בתוספות (סוטה יט, א) דפריך על הא דהכהן מניח ידו תחת יד הסוטה והרי הוא מכוער, ומשני על ידי מטפחת, וכו'. אם כן מוכח דעל ידי מטפחת לא הוי אפילו מכוער וגם בכאן על כל פנים הבגדים מפסיקין. ובתשובתו כתב, אין כאן אלא דעת נוטה (זו אמירה מתוך ענוותנותו) נראה דאין בזה משום כיעור", עכ"ל. סברא 5# לא גזרו על הני הרחקות אלא באשתו נדה ולא בשאר נשים שו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קפו) 24. והשנית דהרשב"א (בתשובה אלף קמ"ח) כתב דלא אסרו כל הני הרחקות שנאמרו באשתו נדה אלא לבעל לפי שלבו גס בה ודעתו קרובה אליה וחיישינן שמא יבא לידי עבירה, אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן אין בהם משום הרגל דבר, וכשגזרו על כל ההרחקות שיש בהם הרגל איסור לא גזרו אלא באשתו נדה ולא בשאר נשים שאין לבו גס בהן. 25. והרמ"א (א"ע סי' כ"א) החמיר, שלא לאכול בקערה אחת אפילו עם שאר נשים כמו באשתו נדה, אבל בשאר דברים לא החמיר, וגדולה מזו התיר במקום שרוב בני אדם מצוין אפילו לרחוץ משפחות עכו"ם (ועיין ביאור הגר"א שם). ואף שהאחרונים ז"ל חולקין על הרמ"א דאין להתיר רחיצה בשפחות, מ"מ לענין שאר דברים וחילוק הרשב"א לא חלקו. שיטת המחמירים רק אם מתחממים זה מזה תוספות (סנהדרין לז, א ד"ה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים) 26. הוא בבגדו והיא בבגדה אסורה באשת איש אפי' בלא ייחוד משום איקרובי דעתה שנהנין ומתחממין זה מזה. אז נדברו (חלק ה' סימן מח) - אופני האיסור והיתר לשבת עם אשה במכונית 27. אודות מה שמע"כ שמע מחתן אחד שנשאלתי אם מותר לשבת עם המיועדת לנישואין על ספסל אחד כשנוסעים באוטובוס. ולאמיתו של דבר זה שאלה הנוגעת ביום יום מבחינת הלכה, אם זה משודכת שלו או אשתו נדה, או אשת איש, הרי על כולם נאמר האיסור "לא תקרבו לגלות ערוה", ועל זה השאלה אם באופן שנוגעים זה בזה בישיבה בספסל אחד אם עוברים באיסור "לא תקרבו" מן התורה או מדרבנן. ועל זה כבר כתבתי בספר "מקור הלכה" "ב עמ"ס שבת דף יז, בבירור הלכה עמוד מ"ו, אות כב) וזה לשוני: אסור לשבת ביחד עם עריות אם נוגעין זה בזה, אפילו במקום שרגילין לשבת יחד כמו בנוסע באוטובוס, דכל נגיעה בערוה על ידי נגיעת בגדים אסור מפני קירוב בשר דאסור מהתורה (כלומר מפני גזירת קירוב בשר), או דאסור מפני שחוששין שיבא להנות בכוונה, וגם טעם התוספות בסנהדרין לז, א דמתחממין זה בזה שייך נמי בזה. ומה שהוזכר בגמרא "שינה במטה אחת" לפי שאז אסור אפילו אין נוגעין זה בזה. ובאות כג כתוב שם וז"ל: לפי' מותר לשבת עם אשה אחת כשנוסע באוטובוס ובלבד שיזהר בנגיעת בגדים, ואולי יש להתיר בשעת הדחק אפילו בנגיעת בגדים כמו בבגדים עבים שאין לחוש שיתחממו

6 הח( 6 (וזה על פי התוספות הנ"ל שהחימום נותן על זה הדין דרבנן דאסור לישן בבגדו), עיי"ש עוד מזה בגדר של מדת חסידות בענינים אלו. הנה מפורש כבר שבשעת הדחק אפשר להקל, ומה שכתבתי שם בלשון "אפשר" הוא לאו דוקא. ואם כן, בנוגע לשאלתו לא עלי לקבוע המציאות של שעת הדחק, וכל אחד צריך לקבוע מה זה שעת הדחק, אפילו בספק אם זה שעת הדחק גם כן יש להקל, כי מדינא זה מותר. 28. ועיקר הבעיה הוא כשנוסעים במונית ובחורף כמעט מוכרחים לנגוע, אבל לעומת זה הולכים בבגדים חורפי םי וסתמא דמלתא מותר דמה שכתבו התוספות הנ"ל דמתחממים זה רק אם מתחממים מהבשר. אבל בקיץ סתמא דמלתא כשנוגעים מתחממים ממש, אבל לעומת זאת אפשר להזהר בקיץ אפילו כשנוסעים במונית שלא לנגוע אפילו אם במקרה נוגעים כשהמונית מסתובבת באופן חד זה לא כלום. ואפילו בספסל האחרון הנסיון יורנו שע"י תשומת לב אפשר להזהר. ובקיצור ממה שנתבאר יסוד ההיתר הוא שאין לנו מקור לאיסור, כי יסוד האיסור הוא ממה שאמרו בשבת יג, א שאסור לישן הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת, וי"ל דישיבה שאני, אבל מסתבר שגם ישיבה בכלל האיסור אם מתחממים זה מזה כמו שהדגישו התוספות. אבל אם לבושים בגדים חורפיים שאין החימום רק מהבגדים אין לחוש. 29. והרי אם היו מפסיקין בבגדים שאינם מלובשים בהם בודאי היה מועיל, ולמה לא יהא מועיל כשהם מלובשים, ואין אומרים בזה דנתבטלו להגוף כמו לענין הוצאת שבת. ואין הבדל בין אשת איש ובין משודכת שהיא בכלל ערוה של נדה. (ובאשתו נדה לפי מה שאנו מחמירין מלשבת על ספסל אחד אף שאין מקור לזה בש"ס צ"ע אולי גם בזה יש להחמיר והוי בכלל ההרחקות שגזרו חז"ל.) לפעמים עדיף לשבת ליד ערוה מאשר לעמוד בית יחזקאל (מאמר קדושת הידים וחוש המישוש אות לב) 30. בספר מקור הלכה על מסכת שבת (חלק עמק הלכה סי' יז) הביא מתוספות (סנהדרין לז, א) שזה רק אם אין הם מתחממים זה מזה בתוך ישיבתם בצפיפות, וזה אסור אף אם יש בגד חוצץ, ואמר לו המחבר הנ"ל שלפעמים עדיף על פי דין לשבת ליד ערוה באוטובוס מאשר לעמוד. יצוייר אם הוא בכסאות הקדמיים, ושם כשיושב אין מבטו נתקל בראיות אסורות, מה שאין כן אם יעמוד עלול מתוך ראייתו לראות כל העריות המלובשות בפריצות באותו אוטובוס, וברור שהישיבה עדיפה מעמידה, גם על פי דין גם על פי המוסר, ודברי פי חכם חן. עוד זאת, כי אפילו באשתו נדה מותר לשבת עמה בספסל אחד באוטובוס - "גם באוטו אין הדבר מוחלט שאי אפשר בלי נגיעה משום הצפיפות, אדרבה המדקדקים בוחרים ספסל מצומצם שאינן בו רק שני מקומות (פירוש - כי יש גם ספסלים של ג' מקומות ויוכל להיות שתשב אשה זרה שהיא ערוה לו לידו) והיא יושבת אצל הכותל, והוא מצדד אצדודי לאויר האוטו באופן שהם מובטחים מנגיעה. אבל אם באנו לאסור לגמרי הישיבה לגמרי באוטו, אנו מביאים את רוב העולם לידי נסיון, שמפני הבושה אינם יכולים להפסיק ביניהם (אדם שלישי, כדין) ומוטב לעשות כדין מלעבור על הדין עכ"ל. זון איש במכתב הקדמה לספר "טהרת בת ישראל" של הרב קלמן כהנא שליט"א תשי"ד.) שיטת המחמירים, דמי שאפשר לו להנצל מזה מחוייב לעשות כן שו"ת ויען יוסף (יורה דעה סימן קמד אות א) 31. אודות האנשים הנוסעים בסאבוויי אשר מלאים ודחוקים בעוה"ר מחציפות וטומאות אשר אין להעלות על הכתב. אוי לנו שכך עלתה בימינו שבאים לידי נסיונות גדולות של אביזרייהו דגילוי עריות רח"ל...

7 7 אלא דזאת נחמתינו בעניינו דהש"ך (סימן קצ"ה ס"ק כ') כתב שאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה דרך תאוה עיי"ש, אבל מי יודע אם אינו ח"ו בכלל אש בנעורת וכו' (עיין סוטה מח, א). על כן בודאי פשיטא דמי שאפשר לו להנצל מזה, דהיינו שיסע למקום העבודה קודם השעה שהסאבוויי מלא ודחוק, בודאי מחוייב לעשות כן. 32. ואם אי אפשר לו לעשות כן, עכ"פ צריך בכל פעם קודם שיסע לחזור במחשבתו שבאם ח"ו יתרמי לו נגיעה וכו' יהיה מלא צער ועגמת נפש מזה, ויקדים להצטער על זה אף קודם שאתרמי כדי שלא ליפול לשאול תחתית של עבירה שהוא ביהרג ואל יעבור. דבר זה נכון לפרסם להעולם שידעו באיזה סכנת הנפש הענין נוגע, והשם יתברך יציל עמו בית ישראל מכל פגעים רעים ומרעין בישין, וימציא פרנסתם בהיתר ובנחת. שיטת המחמירים שאף אם אינו נוגע כשיושב לידה מ"מ מדת חסידות לקום משם שו"ת ויען יוסף (יורה דעה סימן קמד אות ב) 33. אודות מי שנזדמן לו מקום מושבו במסילת הברזל סמוך לאשה היושבת, ויש הפסק אויר קצת באופן שאין שום חשש נגיעה אף מבגדו לבגדה (עיין בשבת יג, א). הנה מן הדין כבר ראה מעכ"ת מש"ך (יו"ד סימן קצ"ה סוף סעיף ה') דאפילו באשתו נדה כשאינו הולך לטייל ויושב בענין שאין בו נגיעה שפיר דמי. וידוע דכמה ענינים חמור באשתו נדה מבאשת איש דעלמא, כגון הושטת דבר ארוך מיד ליד, דלא מצינו איסור אלא באשתו נדה, ובשל"ה הקדוש (שער האותיות אות קדושה) הביא בזה ב' דיעות, עכ"פ מה דבאשתו נדה שרי כל שכן באשת איש דעלמא, (מלבד איסור יחוד איפכא הוא, דבזה לא גזרו באשתו נדה). 34. ואם על פי חסידות החיוב תיכף ומיד לקום משם...לענ"ד אם לא מיהר תיכף ומיד לקום מטעם שחשש על חילול ה' והצטער בלבו על זה, לא עביד נגד מדת חסידות, וכל לבבות דורש ה'. אם יש הנאה ממנה מדינא אסור, אך יש להזהר מחילול ה' בית יחזקאל (מאמר קדושת הידים וחוש המישוש אות לב) 35. המתיר [1#] הושטת חפץ מיד ליד [2#] וישיבה ליד ערוה, לאו משנת חסידים היא, ובודאי אם יש לו הנאה ממנה גם מדינא אסור ולא רק מטעמי חסידות. כל המרצה מעות לאשה מיד ליד ומתכוין ליהנות אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים לא ינצל מדינה של גיהנם (מסכת כלה פ"א), ואבן הבוחן לכל אחד לבדוק עצמו אם נהנה או לא, הוא אם הרגיש איזה עדיפות על הושטה או ישיבה ליד גבר, ודי למבין. ואף על פי כן הבאתי כל הנ"ל בהרחבה להוכיח שאין כדאי בכל מקרה לגרום לחילול ה' בעיני ההמון כאשר קרה לא פעם אחת שהמתחסד התנהג בצורה הפוגעת ברגשי הזולת. כי גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספת חסידות שאם יעשה אותו האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת. הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו'), וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם משום דמחזי כיוהרא. 36. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, וכל שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והתול לא יעשהו (מסילת ישרים, רמח"ל פרק כ').

8 8 37. ויש לדון כל מקרה על פי פרטיו. במקרה ויש לאדם הנאת מה, אז על פי חובת הדין יקום ממקומו באוטובוס או ישים הכסף על השולחן בחנות ולא יתן או יקבל מתוך ידה - ואל יחוש ללעג, רק יראה להסתיר מעשיו כמה שיוכל שלא תצא חורבה וחילול ה'. למשל יקום ממקומו באוטובוס ויחכה ליד דלת היציאה כאילו ברצונו עוד קט לרדת (ובחנות יחזיק תיקו בשתי ידיו כדי שממילא תשים האשה הזבנית הכסף על הדוכן וכו') וכל ערום יעשה בדעת. אבל לפי שמעיקר הדין כשאין יצרו ננער, מותר הדבר, יראה שלא יהיה "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש" (עמוס ה'), פירוש: שלא יפול מן הפח אל הפחת לאיסור החמור של חילול ה' שאין לו כפרה כי אם במותו (יומא פו). שיטה שאסור לשבת על ידה שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קלו) 38. לנכון קבלתי מכתבו היקר, ואשר שאל בענין אנשים יראי אלקים שצריכים לנסוע באוטובוס מה עדיף אם לשבת ע"י אשה ויכשל לכל היותר בנגיעת בגדים בבגדים או לקום במקומו ולא ימלט מלהכשל בהסתכלות, וספיקו ע"פ שמצא בספר עזר מקדש (אה"ע סי' כ"א) בענין מה שמברכים בנ"כ את הבנות או קרובות משפחה ע"י הפסק בגד ומניח היד עליהם ונו"נ שם ומקיל שם קצת בענין נגיעת בגד ערוה (משא"כ נדה) אבל הסתכלות דהוא גופו של איסור "ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם", וכדרשתם ז"ל "ואחרי עיניכם" זו זנות, וה"נ כשיקום על רגלו יעבור גוף איסור ראיה משא"כ ביושב על ידה שלא יכשל רק לכל היותר בנגיעת בגד בבגד. 39. איני מסכים לזה כלל, דודאי אסור לשבת על ידה כשיש במציאות לעמוד, דנגיעת בגד הוא ודאי ויכול לצמוח מזה נגיעת גוף על ידי בגד משא"כ איסור הסתכלות דאפשר וחייב לעצום עיניו, ועוד דגם כשיושב על ידה יבא להסתכלות, ועצם הישיבה ע"י ערוה מכניס הרהורים כידוע והוא בכלל התרחקות מעריות ובכלל מה דכ' אל תקרב וגו', כמובן שלפעמים איקלע למצב שצריך לשבת ע"י בלית ברירה ואז צריך לעשות כל טצדקי שלא ליגע בה בבגדה ואין להאריך בפשוט, ובודאי אין ללמוד קולא ממה שכ' הגה"ק בס' עזר מקדש. איסור הסתכלות במורגלות הנשים בין האנשים לבוש (אורח חיים מנהגים סעיף לו) 40. אין מברכין ז' ברכות בפחות מעשרה, דכתיב גבי בועז (רות ד, ב)" ויקח עשרה אנשים מזקני העיר" וגו', ואמרינן לברך ברכת חתנים. אמרו בספר חסידים (סי' שצג) כל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נישואין אין לברך "שהשמחה במעונו", לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה ע"כ. ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו. שו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קפו) 41. גם באיסור הסתכלות שזכרנו יש ליזהר בזה הרבה ועכ"פ יעצום עיניו מראות ברע דהוא בעונ"ה איסור גדול. ואף שהעולם נהגו לומר שסמכו בזה על דברי הלבוש (שלהי א"ח) שכתב דעכשיו אין נזהרין כ"כ משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהור עבירה כ"כ דדמיא עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב ההרגל בינינו וכיון דדשו דשו, אבל ח"ו לסמוך ע"ז. 42. והרי אפילו ביוה"כ דהוא זמן תשובה ותענית כתבו התוס' (מגילה לא, א ד"ה במנחה) דלכן קורין פ' עריות לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן עיי"ש, א"כ כ"ש בעונ"ה כשהולכין בחוץ מלובשים בדרך שחץ וגאוה בגלוי בשר אוי לעינים שכך רואות וודאי כה"ג גם הלבוש לא התיר, ועיין סוכה נא, ב ותיקון גדול היו מתקנים שם. וח"ו לחשוב להיתר מדברי הלבוש הנ"ל ויש להאריך בזה. עכ"פ ההולך בסאבוויי, או שיעצים עיניו ולא יסתכל בהם או שיהיה לו איזה ספר בידו וישום עיניו בו ולא יראה הערוה לפניו.