עתמ (ת"א) 1985/06 הרמתי ינון נ' עיריית תל אביב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בפני: כב' השופט ד"ר ורדי קובי בתי המשפט עת

תמליל

1 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בפני: כב' השופט ד"ר ורדי קובי בתי המשפט עתמ /06 בעניין: הרמתי ינון ע"י ב"כ עו"ד טלבי נ ג ד 1. עיריית תל-אביב 2. מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב ע"י ב"כ עו"ד גרנות העותר המשיבים פסק - דין בפני עתירה להורות למשיבים להחיל על נכס העותר את הפטור מארנונה בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), בהמשך לפטור שניתן לנכס לשנים במסגרת הסכם פשרה מיום 5/12/05 (להלן: "הסכם הפשרה") בערר (להלן: "הערר") ולבטל את חיובי הארנונה על נכס העותר, לשנים יש לציין שהעתירה הכילה בתחילה גם סעדים של זיכוי החשבונות והשבת תשלומי ארנונה ששולמו בגין הנכס בשנים , ברם סעדים אלו אינם בסמכותו של בית משפט זה ולכן העתירה תדון רק בחוב הקיים לשנים , חוב שטרם שולם. אין מחלוקת בין הצדדים שבעקבות הערר שהוגש ע"י בעלי חנויות בתחנה המרכזית החדשה, ביניהם העותר, לקבלת פטור מחיובי ארנונה על הנכס שברשותם, נחתם הסכם הפשרה בו פטרה העיריה את בעלי החנויות וביניהם העותר מתשלום ארנונה מיום 1/1/99 עד 31/12/06 (ראו נספח א' לעתירה). הנכס המדובר הינו חנות מס' 2608 שגודלה כ- 40 מ"ר בקומה ב' בתחנה המרכזית החדשה בת"א (להלן: "הנכס"), נכס שהעותר, כמו רבים אחרים, השקיע ממון רב ברכישתו..1 ב- 8/93 נפתחה התחנה המרכזית החדשה לתנועת קהל, לאחר שהעיריה נתנה אישור אכלוס זמני לשנה אחת והעותר ביחד עם בודדים אחרים נענה לקריאה לקבל את המפתח לנכס ונטל את המפתח לידיו תחת מחאה. 1 נבו הוצאה לאור בע"מ nevo.co.il

2 לטענת העותר, שהיה בעל זיכיון לניהול תחנת ספורטוטו בתחנה המרכזית הישנה, הוא קיווה לנצל את הנכס ולנהל את תחנת הספורטוטו בחנות בתחנה המרכזית החדשה ולכן נטל את המפתח, ברם התברר לו שהקומה השניה, בה מצוי הנכס, נותרה בשיממונה, כאתר בניה נטוש ועזוב שלא הושלם, כשהחנות לא היתה פעילה, נפתחה רק כדי לא לאבד את הזכיון לניהול תחנת טוטו ולכן גם נסגרה ע"י הספורטוטו במרץ לטענת העותר, הוא מעולם לא השתמש בחנות או ניצל את ייעודה או נהנה מפירותיה, כשמדובר באיזור שבו מצויה החנות, באיזור נטוש וחסום, ללא גישה לקהל (כעולה מהתמונות נספח ג' לעתירה). למרות זאת חוייב העותר בארנונה בגין הנכס החל משנת 1994 על אף שהינו בלתי ראוי לשימוש כי בנייתו טרם הושלמה וטרם הוצאה תעודת גמר. לטענת העותר, ראיה לצדקתו הינה בכך שהעיריה השהתה את הליכי הגביה של חוב הארנונה החל משנת 1994 ועד 1999 וחידשה אותם בשנת 2006, לאחר הסכם הפשרה. לטענת העותר, יש להחיל את הפטור שבהסכם הפשרה גם על השנים כשהשנים הנ"ל לא נכנסו לגדר הסכם הפשרה כי מרבית הנכסים חוייבו רק החל משנת 1999, בניגוד לעותר שנכסו חוייב החל משנת לטענת העותר, החלטת העיריה לחייבו בארנונה בגין השנים אינה סבירה ואינה עומדת בקריטריונים הנדרשים של החלטה מנהלית, עקב חובת ההגינות ותום הלב של הרשות שאינה יכולה להשתחרר מההחלטה שקיבלה בהתנהגות ובהסכם, המהווה גם הבטחה שלטונית. העקרונות שהובילו את הרשות להחלטה לפטור את העותר מארנונה לשנים 1999 ואילך צריכים להוביל להחלטה לפטרו מחוב הארנונה גם לשנים לטענת העותר, ההליכים המשפטיים בין הצדדים הושלמו בהסכם הפשרה בו גילתה העיריה את דעתה שהנכס אינו חייב בארנונה הואיל וטרם הושלם כ"בניין" החב בארנונה ולכן הנכס פטור מארנונה מאחר ואינו "בניין" כהגדרתו בפקודה. לטענת המשיבים, מדובר בחוב ארנונה החל מ- 1/94 המועד בו קיבל העותר חזקה בנכס, כשעפ"י המסמכים המצויים בתיק, הפעיל העותר את הנכס בשנים כעסק של ספורטוטו. לטענת המשיבים העותר ניהל במשך השנים התכתבות עניפה עם המשיבים ולא פעל בהתאם למסלול הקבוע בחוק של הגשת השגה וערר, ולכן יש לדחות את העתירה הנגועה גם בשיהוי ניכר. 2

3 לטענת המשיבים, העותר לא הביא כל ראיה לעניין מצבו של הנכס והיותו לא כשיר להיות "בניין", הנכס לא הופעל רק עקב העדר כדאית כלכלית ולא מהעדר יכולת החזקה בנכס ומניעות בשימוש בו. לטענת המשיבים הסכם הפשרה נחתם עם בעלי הנכס שלא קיבלו מעולם חזקה בנכסים, להבדיל מהעותר שהפעיל את החנות לפחות עד שנת לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בעתירה, בתגובה ובנספחים שצורפו החלטתי לקבל את העתירה בחלקה..2 א. יש לציין שפס"ד ניתן לאחר שהצדדים הודיעו שלא הצליחו להגיע לפשרה בהתאם להמלצתי. כאמור, אין מקום במסגרת עתירה מנהלית לסעד של זיכוי כספי והשבה כספית לגבי השנים 94-96, סעד שאינו בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, מה גם שגם לפי גירסת העותר הוא קיבל את החזקה בנכס בשנת 1994 והפעיל את החנות עד למרץ 1996 (גם אם רק לצורך אי איבוד הזכיון מהספורטוטו). לכן, אינני נכנס כיום, לבחינה עובדתית, שנמנעה גם מהמשיבים, לגבי מצב הנכס בין השנים 94-96, ואינני פוסק על בטלות החוב בגין הנכס לגבי השנים מחצית 1996, חוב ששולם גם ע"י העותר. לגבי החוב ממחצית 1996 ועד שנת 1998 (כולל), אני סבור שיש להחיל את הסכם הפשרה על הנכס של העותר גם לגבי שנים אלו, שלגביהן אני מקבל את עמדת וטענת העותר שהנכס לא היה בשימוש לאחר שהחנות נסגרה ב- 3/96, עקב מניעות בהפעלת הנכס בשנים אלו. אני מקבל את טענת העותר שההשגה והערר שהוגשו, שבעקבותיהם נחתם הסכם הפשרה, הוגשו ע"י העסקים שהיו בקומה השניה החל משנת 1999 שכן 99% מהעוררים לא קיבלו כלל מפתח ולכן לא הוגשו ההשגה והערר לגבי השנים מלפני.1999 העותר היה מקרה פרטי שקיבל את המפתח לנכסו קודם לכן, כשההנחה הלגיטימית והציפיה שלו היו שההליכים הנ"ל יביאו לפתרון של חוב הארנונה עד 1/1/07 ולא ישאירו חובות עבר קודמים לגבי נכס שהיה נטוש לפחות מ- 3/96. לטעמי, הכרת העיריה בהסכם הפשרה בכך שהנכס לא היה ראוי לשימוש עד שנת 1999 צריכה לחול גם על השנים הקודמות (96-98) בהנחה שגם אז הנכס לא היה ראוי לשימוש (וזאת כאמור לפחות החל מ- 3/96 ). ב. 3

4 עצם התנהגות העיריה שהקפיאה את הליכי הגבייה של החוב לשנים הקודמות משנת 1994 עד 1998 (כולל), לגבי החוב שלא שולם, בזמן שמתנהל הליך של השגה/ערר שהבשיל לידי הסכם פשרה, יצרו אצל העותר ציפיות והסתמכות שאם הנכס יהיה פטור החל מ הוא יהיה פטור גם לגבי השנים הקודמות (96-98) שנים שבהן לא נעשה שימוש בנכס, בבחינת קל וחומר ובבחינת עניין הנכלל מכללא בחוב שהוסדר בפטור בהסכם הפשרה, שכן אחרת לא היה הגיון גם בהקפאת הליכי הגביה לגבי החוב לפני שנת 1999, אם ממילא שנים אלו לא היו לדיון על הפרק, כשנקודת המוצא היתה שהדיון הוא בעיקר לגבי שנת 1999 ואילך. ניתן לראות שבהסכם הפשרה נאמר בסעיף 6, שאין בו כדי לגרוע מטענות הצדדים בקשר לחיובי ארנונה מ- 1/1/07 בעוד אין כל התייחסות לחיובי ארנונה בגין התקופה מלפני 1999 והדבר תומך אף הוא בטענת העותר לכך שהיה ברור שההסדר יחול גם על שנים קודמות לשנת 99. מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה כאמור שהחנות נסגרה לכל המאוחר במרץ 1996 (ראו מכתבי העותר לעיריה בענין זה מיום 20/9/06 ו- 21/9/97 ). כך גם מתצהיר הסוכן האזורי של המועצה להסדר הימורים בספורט מר נעמן שקולניק, שהוגש בדיון ביום 9/1/07 (שאני מקבלו) עולה שכדברי העותר, למרות שנפתחה החנות כתחנה לספורטוטו לא התנהלה בה כל פעילות מסחרית לא היו קונים והקומה היתה שוממה ונטושה כך שהחנות נסגרה לחלוטין, בעקבות שלילת רשיון לניהול תחנת ספורטוטו בהיתר במרץ כך גם משומת מס ההכנסה ומסמכי המס שצורפו ע"י העותר מהם עולה שההצהרה של העותר ואשתו בשנת מס 1998 היו מנכסים אחרים של האשה (ביתן מפעל הפיס) והעותר (משרד ליעוץ מס) ולא מחנות הספורטוטו. בנסיבות אלו הוכח גם שהנכס היה נטוש לחלוטין עקב חסימת הקומה ושיממונה לפחות החל מ- 3/96. הקפאת גביה זו וציפיית העותר כאמור, העולה גם מהסכם הפשרה ומהתנהגות המשיבים, מסבירים את אי נקיטת העותר בדרך רשמית של השגה/ערר (למרות שניתן גם לראות את פניותיו ומכתביו כהשגה). 4

5 בכך קופחה גם זכותו הדיונית של העותר לפנות בהשגה מוצדקת לכאורה, כשבכל מקרה, אין לשלול במקרה מיוחד זה, את זכותו של העורר לפנות לבית המשפט, מה גם שבוודאי שיש סמכות לבית משפט זה לדון בתחולת הסכם הפשרה גם על השנים הקודמות ל התוצאה הינה שאני מקבל את העתירה בחלקה ומצהיר כי חיובי הארנונה שבמחלוקת שטרם שולמו בגין הנכס בגין השנים בטלים, והעותר לא חב בתשלומם. בהתחשב בכך שלא קבלתי את העתירה לגבי השנים מחצית לגבי החוב ששולם כבר, אין צו להוצאות. הסכום שהפקיד העותר בקופת בית המשפט בסך 7,500 כתנאי לצו הביניים במסגרת בש"א 31673/06 יוחזר לעותר. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ניתן היום כ"ד בתמוז, תשס"ז (10 ביולי 2007) בהעדר הצדדים. ורדי קובי /06 נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה ד"ר קובי ורדי, שופט 5