דרפור: כאן היה כפר שחיו בו אנשים ולא נשאר מהם זכר א.ס.א.פ קריאייטיב/ EPA ספרו של פרופ' יאיר אורון, "כדי שלא אהיה בין השותקים", חותם את סדרת 12 הספרים

תמליל

1 דרפור: כאן היה כפר שחיו בו אנשים ולא נשאר מהם זכר א.ס.א.פ קריאייטיב/ EPA ספרו של פרופ' יאיר אורון, "כדי שלא אהיה בין השותקים", חותם את סדרת 12 הספרים בנושא ג'נוסייד, שיזם וערך פרופ' אורון ואשר הפכה לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית מיד עם הופעתה. שיחה על דילמות מוסריות ועל הדרך שבה מלמדים סטודנטים לשאול את עצמם שאלות 3 מאמרים/מחקרים ברשימה מרגשת שפרסם יוסי שריד בגיליון ערב פסח של עיתון "הארץ", הוא הילל את הגיבורה המעט נשכחת של סיפור משה בתיבה בת פרעה, הבת שיכלה בקלות להפנות את גבה אל התיבה ולהתעלם מהתינוק הבוכה. במקום זאת היא החליטה להפר ביודעין את הצו של אביה ולהציל את הילד שאביה גזר עליו כליה. בסיום רשימתו שואל שריד האם מאוחר מדי להעניק לבת פרעה את התואר "חסידת אומות העולם"? רשימתו של שריד יכלה להופיע כמעט כלשונה בספר "כדי שלא אהיה בין השותקים", שחיבר פרופ' יאיר אורון, איש הסגל הבכיר של האוניברסיטה הפתוחה, ספר המסכם את מפעלו המרשים של פרופ' אורון בחמש השנים האחרונות ושבמסגרתו הופיעו לא פחות מ 12 ספרים העוסקים בג'נוסייד. זהו ספר מרטיט לב, בעיקר בגלל הדרך שבה הוא מטפל במבחן המוסרי הקשה שאולי אין קשה ממנו הניצב בפני מי שעומד מן הצד בסיטואציה של רצח המוני. אנשי "הצד השלישי" "בכל מעשה של רצח המוני", מסביר הספר, "מעורבים במעורבות אקטיבית או פסיבית שלושה סוגים של אנשים הרוצחים, קורבנותיהם ואלה המוגדרים אנשי 'הצד השלישי', (

2 נמנים אלה שאינם שותפים לרצח ואינם עם הקורבנות אך הם עדים למעשה הרצח ובידיהם האפשרות להגיב למה שמתחולל נגד עיניהם. "את אנשי הצד שלישי עצמם נהוג לחלק לשלוש קבוצות משנה העוזרים לרוצחים, לרוב בשל חישובים של כדאיות, כי הרוצחים הם החזקים בעת ביצוע תמיד מעשי הרצח. העוזרים לקורבנות הם המעטים המסכנים את עצמם משיקולים של של מוסר אנושי. הקבוצה השלישית הם העומדים מן הצד אלה הניצבים מנגד רוב רובה של החברה האנושית. גם "בפועל תומכים העומדים מן הצד אם לא במתכוון ברוצחים, לעולם לא בקורבנות. מי שלא נוקטים עמדה לנוכח מעשה הפשע מאפשרים לפושע לבצע את זממו ובכך בעצם מתייצבים לצידו. לכן פסולה העמידה הזו מן הצד ולכן התורה מגנה אותה: 'לא תעמוד על דם רעך', אומר הפסוק בויקרא יט, טז. "כשרוב רובה של חברה או אף החברה כולה מחליט שלא לעשות דבר נגד הרשע, התוצאה היא התמוטטות מוסרית, שמאפשרת את ניצחונו של הרוע". הספר "כדי שלא אהיה בין השותקים" יותר משהוא מסכם את סדרת הג'נוסייד (שפרופ' חגית מסר-ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, כבר קראה לה "נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית, משהו שהפך לקלסיקה מרגע הופעתו) הוא בא לעורר אצל הקורא שאלות לגבי דרכי ההתמודדות שלו עם מבחן הצד השלישי. כדי לאפשר לקורא לחוות את תחושת המבחן הנורא הזה, פנית אל הספרות ואתה מביא קטעים מספרים שבהם מוצגת הדרמה של העומדים מהצד. מה לספרות בספר לימוד אקדמי? פרופ' יאיר אורון: "הספרות נותנת שפה לרגשות. היא המדיום שבאמצעותו מגדיר האדם את עולם הרגש שלו, ומה שחשוב יותר, הסופר הוא אולי הראשון המזהה את מצבו החדש של אדם בהיסטוריה. בזכות רגישותו החברתית הוא מצליח לזהות את הדילמות הייחודיות של דורו ובזכות גאונותו הלשונית, הוא מצליח להלביש אותן במילים שנוגעות בקורא. לכן, אני חושב שאין תחליף לספרות שמגישה בצורה הקולעת וגם האמיתית ביותר למרות הבדיון שבה את מה שבתיעוד נשאר בהכרח יבש, על פני השטח. כך, למשל, יצירותיו הספרותיות של פרימו לוי מעניקות לנו תובנות על השואה במשמעותה העמוקה ביותר, בדרך שבה ספק אם נמצא כמותן בספרי העיון. בלי תשובות בסוף הספר "אני מציג בספר את השאלות המוסריות העולות בספרים כמו 'הדבר' מאת אלבר קאמי, יצירה שלכאורה מתארת את ההתמודדות עם מגפה מסתורית כלשהי ולא עם רצח עם, אבל בפועל ברור שהספר עוסק בפאשיזם, בנאציזם, בהשמדה ובכל השאלות המתעוררות במצב כזה. מה אנחנו, העומדים מהצד, עושים במקרה כזה? האם נעזור לקורבנות? משם עטיפת הספר: יגאל תומרקין, "פאניקה אודות מכנסיים", טכניקה מעורבת, באדיבות יגאל תומרקין והוצאת עם עובד כך שאלנו מ'הדבר' את המשפט ששימש בסבסיס לשמו של הספר 'כדי שלא אהיה בין השותקים'. "טארו, אחת הדמויות המרכזיות בספר, אומר בשיחה עם הגיבור הראשי, דוקטור רייה, את הדברים הבאים: "'המגפה הזאת לא מלמדת אותי כלום חוץ מדבר אחד: שחייבים להילחם בה. אני יודע בוודאות גמורה שהדבר שוכן בכל אחד ואחד, מפני ששום אדם, לא, שום אדם בעולם, אינו נקי ממנו, ואדם צריך להשגיח על עצמו בלי הרף שלא ינשום, ברגע של היסח הדעת, אל תוך פרצופו של הזולת וידביק אותו במחלה. מה שטבעי הוא החיידק. השאר הבריאות, נקיון הכפיים, הטוהר, אם תרצה, הוא פרי הרצון ורצון שאסור לו לחדול לעולם. האיש הישר, זה שאינו מדביק כמעט שום אדם, הוא אחד שממעט ככל האפשר להסיח את דעתו ודרושים רצון ודריכות כדי שלא להסיח את הדעת אף פעם!... יש בעולם הזה נגעים וקורבנות ואדם חייב לסרב ככל יכולתו להיות בצד של הנגעים. אולי זה ייראה לך קצת פשטני, ואני לא יודע אם זה פשטני או לא, אבל אני יודע שזה נכון. שמעתי כל כך הרבה טיעונים שכמעט בלבלו אותי עצמי ובלבלו אחרים במידה מספקת להניע אותם להסכים לרצח, שבסוף הבנתי שכל צרתם של בני האדם נובעת מכך שאין הם מדברים בלשון ברורה. ואז גמלה בלבי ההחלטה לדבר ולפעול בצורה ברורה, כדי לעלות על הדרך הנכונה. לכן אני אומר שיש הנגעים ויש הקורבנות וחוץ מזה אין כלום. ודאי ראוי היה שתהיה קטגוריה שלישית, זו של הרופאים האמיתיים, אבל עובדה היא שלא פוגשים רבים כאלה ושזה קשה, כנראה, לכן, החלטתי להתייצב בצד של הקורבנות, כדי לצמצם את הנזקים. בקרבם אני יכול לפחות לנסות למצוא איך מגיעים אל הקטגוריה השלישית, כלומר אל השלום והשלווה". "הדרך הזאת, אומר טארו, היא אהבת הזולת. אני לא מכיר טקסט עיוני שיכול לנסח ביתר דיוק וביתר חריפות את הדילמה המוסרית לנוכח מעשים של רצח עם כמו הקטע הזה. "אני מזכיר בספר את הטענה שנשמעת לפעמים ואשר לפיה כל הספרים של פרימו לוי ואלי ויזל לא הצילו אפילו אדם אחד אחרי השואה, ועדיין מדובר בספרים בעלי חשיבות שחובה שנכיר אותם כדי שבאמצעותם נכיר סיטואציות אנושיות שחייבות לעורר בנו שאלות של מוסר, שאלות על הדרך שבה אנחנו היינו נוהגים באותן סיטואציות. חשבתי שחובה להכניס את כל אלה לספר גם בגלל זה וגם משום שנוכחתי לדעת שהרוב הגדול של הסטודנטים בישראל לא מכיר את הספרות הזאת כמו שרבים מהם לא הכירו עד תחילת הלימוד את המושג ג'נוסייד. "כיוון שמדובר בספר המסכם של הסדרה, חשבתי לנכון להביא בפני הסטודנטים אחרי כל החומר התאורטי והעובדתי הרב שהם קיבלו גם משהו שייגע להם בלב ובנשמה, משהו שיביא אותם לידי כך שישאלו את עצמם שאלות. דווקא משום שמדובר בספר לימוד אקדמי, חשוב היה להבהיר שהקורס 4 מאמרים/מחקרים

3 עוסק בשאלות מוסר, ושאני, כיוזם הסדרה והעורך שלה, איני רוצה להופיע כמי שמגיש תשובות סגורות לשאלות האלה, אלא בהחלט משאיר אותן פתוחות להתמודדותו העצמאית של כל סטודנט". דעות פוליטיות לא בספר אקדמי השאלה מה עושים כדי להימנע מאותה עמידה מתנכרת מהצד לנוכח מעשים של רצח המוני, כמו הטבח ברואנדה או בדרפור היא שאלה שמטרידה היום רבים בישראל. אז איך מחנכים את אלה שעומדים מהצד לא להיות בין השותקים? "זו שאלה נכבדה שמחייבת התייחסות זהירה מאוד מכיוון שאנו פועלים כאן במסגרת אקדמית. צריך להיות רגיש לעובדה הזאת ולדבוק בסטנדרטים של דיון אקדמי. הקורא יכול לשער את ערים לכך, התמודדו עם השאלות האלה. אני לא אומר לקורא מה הוא חייב לעשות ואיך הוא חייב לפעול. אני אומר לו רק שאל את עצמך שאלה שכנראה לא שאלת את עצמך קודם: מה המשמעות של הג'נוסייד ברואנדה לגביי כישראלי? או מה משמעות העובדה שמדינתי מסייעת לממשלת תורכיה במלאכת ההכחשה של הג'נוסייד הארמני?". ומה התשובה שאתה נותן לעצמך? "להיות לצד הקורבנות, ויש דרכים רבות שבהן אפשר לעשות זאת והספר מונה לא מעט מהן. יש אנשים שקמים ונוסעים למקומות שבהם הדברים מתרחשים ומסכנים את חייהם. ואפשר לנסות לעורר מודעות לנושא בחברה שבה אתה חי. אני חושב שאחת ההצלחות של סדרת הספרים בנושא ג'נוסייד היא שהרבה יותר אנשים בחברה הישראלית ערים כיום לנושא הג'נוסייד בהשוואה לעבר". "מגפה" ושמה השואה: בירקנאו עוד משלוח של יהודים בדרך למחנה ההשמדה מאמרים/מחקרים 5 עמדתי, ועדיין חובה להשאיר את השאלות פתוחות. בספר פרטי משלי הייתי בוודאי אומר את הדברים בצורה מפורשת הרבה יותר. כאן, דווקא בגלל החופש האקדמי המלא שהעניקה לי האוניברסיטה הפתוחה, הרגשתי שמחובתי לגלות רגישות ולא לחטוא באמירות פוליטיות. יש לי כמובן דעות פוליטיות אבל לא אבטא אותן בספר אקדמי של האוניברסיטה". אי אפשר לקרוא את הספר הזה בלי שהקורא ישאל את עצמו שאלות בנושאי מוסר פוליטי הקשורות בארץ. המציאות בישראל מספקת לא מעט דילמות מוסריות, בסוגיות שבהן אדם צריך להחליט אם הוא עומד מהצד או שהוא קם ופועל. "כן, אבל אני בכוונה לא נכנס לאף אחת מהשאלות האלה. כל מה שאני חושב שנכון לעשות הוא לעורר את המודעות לקיומן של שאלות המוסר ולומר לסטודנטים: כעת, משאתם אתה עוסק בספר לא רק באלה העומדים מהצד, אלא גם ברוצחים, תוך ניסיון להבין את נפשו של הרוצח. "הטענה שחוזרת לאורך הסדרה כולה היא שהרוצחים אינם מפלצות. הם בני אדם רגילים )אני קורא להם כך, כשם ספרו של כריסטופר בראונינג, 'אנשים רגילים', שקטע ממנו מופיע בספר(. בנסיבות חברתיות ופוליטיות מסוימות הם נקלעו למציאות שבה הם נדרשו להיות מרצחים והם הפכו להיות כאלה, בשיעור גדול הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לחשוב. בדרך כלל מדובר באנשים נורמטיביים, שאם היית נשאל לגבי האפשרות שירצחו, היית אומר מיד 'מה פתאום?! בוודאי שלא!'. "אבל ברואנדה אנשים רצחו את השכנים שלהם רק משום שהם היו אנשי טוטסי. הם הלכו למחסום דרכים, ליד הבית שלהם, עצרו אנשים, שאלו אותם אם הם אנשי טוטסי ואם התשובה היתה חיובית, היו רוצחים אותם במצ'טה. מדובר (

4 טבח הארמנים: הלחץ הפוליטי מנע את הקרנת הסרט בטלוויזיה הישראלית א.ס.א.פ קריאייטיב/ Alamy רואנדה: עצמות אדם, שרידי קורבנות הג'נוסייד א.ס.א.פ קריאייטיב/ Alamy בזרים גמורים, שהם לא פגשו מעולם, שמעולם לא עשו להם משהו רע, אבל אם בתעודת הזהות שלהם היה רשום טוטסי, הם היו מחסלים אותם. במקרים אחרים הם היו רוצחים שכנים, מכרים ואף קרובי משפחה ואחרי זה היו חוזרים הביתה ומשחקים עם הילדים. וכאשר אישה ניסתה לעצור את בעלה ולהניא אותו מללכת למחסום ולרצוח, הוא אמר לה שזו חובתו, כי כך הוא מציל את רואנדה. והשאלה שאני שואל את הסטודנט וכל אדם חייב לשאול את עצמו היא איך אני הייתי נוהג בסיטואציה דומה, כשקוראים לי לעשות דבר כזה. האם הייתי הולך, או לא?" השאלה שאתה מציג ומשאיר אותה פתוחה רק למחצה היא שאלת ההתנגשות שבין טובת המדינה לחיי אדם. כשאתה שואל את השאלה הזאת בישראל, עבור הרוב המכריע של הנשאלים זו שאלה רטורית, כי עבורם לא יכול להיות ספק שטובת המדינה קודמת. "אני לא אומר שמי שחושב כך טועה. כל מה שאני אומר הוא שהעיסוק בנושא הג'נוסייד מעלה בהחלט את שאלת ההתנגשות הזאת, שבין המדינה לפרט ואסור להתעלם ממנה. חובתי כאדם להיות ער למה שקורה ולהחליט בכל מקרה ומקרה, בכל רגע ורגע, איך אני נוהג כאשר אני רואה שהמדינה שלי פוגעת בערכים מוסריים ואנושיים בסיסיים. האם אני ממשיך לציית, או לא?". סרט על דבורים במקום סרט על טבח איך בכלל הגעת לעסוק בנושא הג'נוסייד? "ב 1989 עמדה הטלוויזיה הישראלית להציג סרט על רצח העם שערכו התורכים בעם הארמני בתקופת האימפריה העותמנית, בשנים הסרט בוים בידי אמריקאי ממוצא ארמני, שלקח ניצולה מהטבח וחזר איתה לארמניה, אל הכפר שבו נולדה. שם על רקע מראות הכפר היא סיפרה את מה שאירע. פתאום התחילו להופיע בעיתונים כל מיני ידיעות על מכבש הלחצים שמפעיל משרד החוץ במטרה למנוע את הקרנת הסרט, אולי בלחץ ממשלת תורכיה, ואולי מיוזמה מקומית עצמאית, מתוך ידיעה עד כמה רגישים התורכים לנושא טבח הארמנים. "מטבע הדברים, זה עורר את סקרנותי. ידעתי כמובן על הטבח, אבל באופן מאוד כללי ושטחי והתחלתי לחפש חומר על כך בארכיוני העיתונים. כאשר נקבע מועד שידורו של הסרט כבר חיכיתי לראות אותו. והנה בערב שבו הוא 6 מאמרים/מחקרים

5 היה צריך להיות משודר, בשעה היעודה, הופיע על המסך קריין רצף שהודיע שבמקום הסרט על רצח אלתרמן נגד השתיקה העם הארמני הטלוויזיה הישראלית תשדר סרט על חיי הדבורים. הלחץ הגשר הפוליטי הצליח למנוע את הצגת הסרט ומציבור הצופים בארץ נמנעה והגשר אמר על נהר שוטף האפשרות לראות סרט דוקומנטרי הייתי נטוי והנה לילה קרב. שעניינו הטבח שנעשה בארמנים. ואשא איש נרדף למלטו מרודף, אז כבר החלטתי לחקור את הנושא לעומק כשאני בודק שני דברים ואשא את רודפו אחריו, במקביל: הראשון, את הטבח עצמו, ולא נע יסודי, וכוחי לא סר את העובדות ההיסטוריות הקשורות בו, והשני היחס שלנו, של אנשי כי לא יד לי בריב היישוב בארץ ישראל ושל התנועה כי לחי אני זר. ובהישג הרודף נרדפו, הציונית אל הג'נוסייד. "חשבתי שאעסוק בכך זמן קצר אבל בסופו של דבר זה שב עמד על גבי ויברך ויאמר התרחב לעיסוק בנושא הג'נוסייד מעתה, גשר גשר בכלל. התוצאה היתה שני ספרים: בריב לך יד. 'הבנאליות של האדישות יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח ואכרע תחתיו אל הנהר. העם הארמני' והשני 'הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני'. בשנת מתוך "עיר היונה" 1995, בגלל חשיבותו הערכית הגדולה של הנושא, הצעתי למשרד החינוך תוכנית שתעסוק בלימוד נושא הג'נוסייד בבתי הספר התיכוניים, ושולמית אלוני, שהיתה אז שרת החינוך, נתנה לכך אור ירוק. חיברתי תוכנית לימודים שקראתי לה 'רגישות לסבל בעולם השמדת עם במאה ה 20 ', שהציגה את הפן התאורטי של סוגיית הג'נוסייד ועסקה בהמשך במקרי ג'נוסייד ספציפיים של צוענים וארמנים, תוך כוונה להוסיף התייחסות לגילויים האקטואליים יותר של רואנדה ויוגוסלביה. התוכנית הוגשה לאישור המשרד ואז החלו הלחצים. אמנון רובינשטיין, שירש את אלוני בתפקיד שר החינוך, הבטיח שהנושא יילמד משום חשיבותו, אבל בפועל עד היום הנושא לא נלמד ואפילו לא מוזכר במערכת החינוך הישראלית". אתה חש שהעיסוק שלך בנושא, שהניב בחמש השנים האחרונות את סדרת הג'נוסייד, חולל שינוי כלשהו בארץ בתחום הזה? "יש בהחלט שינוי. מרגישים את זה בעיתונות וגם בטלוויזיה. יש כיום פתיחות שלא היתה בעבר לעסוק בנושא. בערוץ הראשון יעקב אחימאיר שבר טאבו כאשר פתח את הטלוויזיה לדיון בסוגיית הג'נוסייד הארמני והציג כתבות בנושא זה בתוכניתו 'רואים עולם'. לאט לאט יש סרטים על רואנדה ומדברים על דרפור. גם בקרב הציבור הרחב יש שינוי, בעיקר בקרב הצעירים. לפני כמה שנים כשהייתי נכנס לכיתה ואומר את המילה ג'נוסייד, בודדים ידעו על מה אני מדבר. כיום הבורות הזאת כבר אינה קיימת. אין עדיין ידע אבל יש עניין הולך וגדל. המקום היחיד שבו לא חל שינוי של ממש הוא במערכת הפוליטית. חופש אקדמי מוחלט באו"פ "האוניברסיטה הפתוחה היא האוניברסיטה היחידה בארץ שבה נלמד נושא הג'נוסייד ואני חייב תודה לאו"פ על החופש האקדמי המוחלט שניתן לי בכתיבת הסדרה. לכל אורך הדרך הרגשתי את האהדה ואת התמיכה במפעל המיוחד הזה. באקדמיה, באופן כללי, אי אפשר לדבר בינתיים על שינוי מהותי אלא רק על תזוזה בכיוון של שינוי. אבל בהחלט מרגישים בדרישה שבאה מלמטה, מכיוון הסטודנטים. "באוניברסיטת תל אביב נערך השנה כנס מוצלח מאוד ביוזמת הסטודנטים שדרשו שנושא הג'נוסייד יילמד במערכת החינוך. בינתיים אין לזה תוצאות, אבל התחושה היא שהנושא מתחיל לתפוס תאוצה. הדבר בולט כמובן בראש ובראשונה אצלנו באוניברסיטה הפתוחה, שבה בשנה אחת 600 סטודנטים לומדים את הנושא. בקורס בחירה זהו מספר גדול ומרשים מאוד. התגובות שאנו מקבלים מהסטודנטים הן בדיוק התגובות שאליהן כיוונו: 'בקורס הזה נחשפתי לדברים שלא נתתי את דעתי עליהם קודם', 'הקורס שינה את השקפת עולמי', 'הקורס עורר אותי לשאול את עצמי איך אני הייתי נוהג בסיטואציה דומה', וזה כמובן נותן תחושה טובה". בזמן האחרון נשמעים יותר ויותר קולות של אי נחת באשר לדרך שבה מלמדים אצלנו את נושא השואה. כיצד לדעתך יש ללמד את נושאי השואה והג'נוסייד? "בלימוד השואה הרבו בעבר להדגיש את הלקח הציוני של 'משואה לתקומה', ואת זה שהקמת המדינה היא הפתרון לבעיות או לשאלות שעוררה השואה. לדעתי יש להבליט דווקא את ההיבטים האוניברסליים של השואה, את העובדה שהשואה היא מעשה ידי אדם, מעשה שקרה פעם אחת בדרך שבה היא קרתה והיא עלולה לקרות שוב בצורות אחרות, בזמנים אחרים ובמקומות אחרים. וזאת משום שכמו שאומר פרימו לוי, כל קבוצה אנושית עלולה בנסיבות מסוימות לחולל מעשה דומה ולכן חובה להיערך בהתאם ולמנוע מראש את יצירת הנסיבות האלה. "באשר לנושא הג'נוסייד החינוך חייב להדגיש את שאלת הבחירה. לנו כבני אדם יש אפשרות של בחירה גם במציאות הקשה ביותר. מובן שלמחוללים את מעשי הרצח יש לרוב אפשרות בחירה, אבל גם לעומדים מהצד יש אפשרות לבחור. אפילו במציאות הנוראה של השואה, אפילו במחנות ההשמדה, היתה לאנשים כמו שמראה פרימו לוי אפשרות מסוימת לבחור כיצד לנהוג כלפי חבריהם וכלפי אנשים אחרים. המבחן האנושי שאיתו אנחנו חייבים להתמודד כשאנחנו עוסקים בנושאים האלה הוא בשאלה כיצד היינו אנחנו מנצלים את האפשרות הזאת לבחור. גם במציאות שבה אנחנו חיים היום יש לנו כל הזמן הזדמנויות לתרגל את הבחירה המוסרית הזאת של להיות בין השותקים, או לא". 0 מאמרים/מחקרים 7