תקופת בית שני

תמליל

1 תקופת בית שני סקירה כללית של התקופה הגדרת משך תקופת בית שני עלולה להשתנות מספר לספר. בית ראשון נחרב בשנת 586 לפנה"ס. בשנת 559 כבש כורש את בבל. בשנת 538 יצאה הכרזת כורש, שהעניקה ליהודים את הזכות לחזור לירושלים ולהקים את הבית השני. הבית שני נחנך בשנת 516 לפנה"ס. הבית השני נחרב בשנת 70 לספירה. היהודים המשיכו לגור ביהודה. בשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא, ובשנת 135 הוא הסתיים בנצחון רומי. כתוצאה מהמרד יהודה נתרוקנה מתושביה. בחלק מהספרים נוקטים בגישה מינימליסטית בהגדרת תקופת בית שני, והם מגדירים את התקופה משנת 516 עד שנת 70. ההגדרה המקסימליסטית היא משנת 586 לפנה"ס עד לאחר מרד בר כוכבא (כלומר לאחר שנת 135 לספירה). חורבן בית ראשון רוב האוכלוסיה היהודית לא נפגעה כאשר נחרב הבית הראשון, והמשיכה לגור בכפרים ובערים ביהודה. הבבלים הכתירו את גדליה בן אחיקם כמעין נציב על יהודה. כחודשיים לאחר החורבן, נרצח גדליה בידי יהודים. כתוצאה מהרצח ברחו היהודים מהארץ, ויהודה נתרוקנה מתושביה. חלק מהיהודים ברחו למצרים, שם הקימו מרכז יהודי חשוב. אחרים ברחו דוקא לבבל, על מנת להפגין את נאמנותם לבבל, ויצרו שם מרכז יהודי חשוב אף יותר. הצהרת כורש וראשית שיבת ציון בעת העתיקה כיבוש של ארץ היווה הוכחה שהאל של הארץ הכובשת חזק יותר מהאל של הארץ הנכבשת. כיבוש של ארץ היה מלווה בהחלפת הפולחן לפולחן של הארץ הכובשת. לרוב לא היתה בכך בעיה מיוחדת. פנתיאון האלים היה דומה אחד לשני. האלים היו אחראים לתופעות שונות, ולרוב ההבדל היה בשם האל, ולאנשים שנכבשו, היה קל יחסית להזדהות עם האליל החדש. בשנת 538 נתן כורש אוטונמיה דתית לכל התושבים באמפריה הפרסית. עבור מרבית העמים, לא היו תוצאות דרמטיות עקב האוטונומיה הדתית. לכל היותר הם החליפו את הפסל במקדש לפסל הקדום שאבותיהם עבדו. לעומת זאת, בדת היהדית, המשמעות היתה גדולה יותר. מכיון שבדת היהודית מותר לעבוד את אלוהים רק בירושלים, משמעות האוטונומיה היתה אישור לעלות לירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש. בשנת 536 עלו ראשוני שבי ציון ליהודה, בהנהגת זרובבל, נכדו של מלך יהודה האחרון יהויכין, בנו ששצבר, והכהן הגדול יהושעו בן צדוק. החוקרים מעריכים את מספר העולם בכ , וככל הנראה מדובר במיעוט בקרב יהודי בבל. בתחילה מגיעים העולים לכפרים השונים, לא לירושלים. רק בשנת 516 הבית השני נחנך.

2 הכיבוש היווני בשנת 333 לפנה"ס כובש אלכסנדר מוקדון את א"י. עשר שנים לאחר מכן הוא נפטר בגיל צעיר (29), ובין הגנרלים שלו ניטשת מלחמה על האמפריה. האמפריה התפצלה בסופו של דבר בין 3 מצביאים: 1. בית תלמי שלט על מצרים, א"י, עבר הירדן וקפריסין. 2. בית סלבקוס שלט על סוריה, לבנון ודרום תורכיה. 3. בית אנטיגונוס שלט על יון, מקדוניה ואסיה הקטנה. השליטים לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון נקראו דיאדוכים, ותקופתם נקראה תקופת הדיאדוכים. א"י נשלטה על ידי בית תלמי, בירת האמפריה התלמית היתה אלכסנדריה. בין השנים 301 ל- 200 לפנה"ס היו 5 מלחמות בין בית תלמי לבית סלבקוס. מלחמות אלה נקראו המלחמות הסוריות. במלחמה החמישית עברה א"י להשפעת בית סלבקוס (קרב פניאון, 200 לפנה"ס). כשלושים ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 167 פרץ מרד החשמונאים, ועד לשנת 63 לפנה"ס יהודה היתה מדינה עצמאית. התקופה הרומית בשנת 63 לספירה כבש את א"י פומפיוס הרומי, והחלה התקופה הרומית הקדומה. בשנת 37 לפנה"ס המליכו הרומים את הורדוס למלך, והוא שלט עד שנת 4 לפנה"ס. לאחר מותו חולקה הממלכה בין שלושת בניו, אך בשנת 6 לספירה הפכה יהודה לפרובינקיה סנטורית, ונשלטה על ידי נציב רומי. תקופה זו נקראת תקופת הנציבים הראשונה. בשנת 41 לספירה אוחדה שוב הממלכה ואגריפס הוכרת כמלך, אך עם מותו בשנת 44 לספירה שוב הפכה יהודה לפרובינקיה, והחלה תקופת הנציבים השניה. בשנת 66 פרץ המרד הגדול, ששיאו היה בחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. המרד דוכא סופית עם נפילת מצדה בשנת 73 לספירה (יש חוקרים המתארכים את נפילת מצד לשנת 74 לספירה, אך הדעה המקובלת היא שנת 73 לספירה). בשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא בשנת 135.

3 טבלת ארועים ותקופות הטבלה שלהלן מפרטת את הארועים השונים ושמות תתי התקופות במהלך תקופת בית שני. הערות יהודה מדינה עצמאית 44-66: תקופת הנציבים השניה שם תת תקופה התקופה הפרסית התקופה ההלניסטית התקופה הרומית ארוע חורבן בית ראשון וגלות בבל הצהרת כורש שיבת ציון גל I חנוכת ביהמ"ק כיבוש הלניסטי ע"י אלכסנדר מוקדון שלטון בית תלמי שלטון בית סלבקוס מרד החשמונאים כיבוש פומפיוס הורדוס מלך מות הורדוס, מינוי נציבים רומים אגריפס מומלך מות אגריפס המרד הגדול מרד בר כוכבא ארוע 586 לפנה"ס 538 לפנה"ס 536 לפנה"ס 516 לפנה"ס 333 לפנה"ס 301 לפנה"ס 200 לפנה"ס 167 לפנה"ס 63 לפנה"ס 37 לפנה"ס 4 לפנה"ס 41 לספירה 44 לספירה לספירה התקופה הפרסית בשנת 559 לפנה"ס נכבשת בבל על ידי פרס. פרס הופכת לאימפריה ענקית, הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. האמפריה משתרעת מהודו ועד סודן של ימינו ("מהודו ועד כוש"). כורש מביא לעולם שתי רפורמות חשובות: רפורומה מנהלית רפורמה דתית.1.2 הרפורמה המנהלית של כורש עד התקופה הפרסית, השלטון בממלכות השונות הוא צנטרליסטי מובהק. המלך מעורב בכל דבר ודבר ברחבי האימפריה. כאשר עיר זנוחה בקצה האמפריה הבבלית מפסיקה לשלם מיסים, המלך בכבודו ובעצמו עומד בראש מסע המלחמה. הפרסים ייצרו לראשונה מערכת פקידות היררכית ומבוזרת. האמפריה חולקה ל- 20 אזורי מנהל ראשיים שנקראו ס ט ר פּ יוֹת (ביחיד ס ט ר פּ י ה) שבראשה עמד פקיד ממונה ס ט ר פּ. ארץ ישראל היתה חלק מהסטרפיה

4 החמישית, סטרפיית עבר הנהר. הנהר המדובר הוא הפרת, הסטרפיה השתרעה בין הפרת לנילוס. כל סטרפיה חולקה לפּ ח ווּת (ביחיד פּח ו ה) שבראשה עמד הפּ ח ה. לפחה היו סמכויות מלאות בפחוה, והוא היה אחראי לטוב ולרע בפני הסטרפ והשלטון המרכזי. בארמית נקראה הפחוה מדינתה, ובעברית מדינה. ס"ה מספר הפחוות באמפריה עמד על 127. חלק מהפחוות חולק לפלכים (פּ ל ך ביחיד), אולם הפלכים לא עניינו את השלטון המרכזי, והוא כלל לא עבד מולם. היו גם פלכים שחולקו לחצי פלך. השיקולים לקביעת סטרפיות ופחוות היו גאוגרפים ודמוגרפים. השקול הגאוגרפי הגדרת גבולות טבעיים כגון נהר גדול, שרשרת הרים, מדבר וכד'. השיקול הדמוגרפי הפרסים השתדלו ליצור פחוות עם אוכלוסיה הומוגנית, ונמנעו, או לפחות השתדלו להמנע מלערב שתי אוכלוסיות דומיננטיות שונות באותה פחווה. כתוצאה משיקולים אלה, גודל הפחוות היה שונה ממקום למקום. לדוגמא, כל מצרים היתה פחוה אחת בודדת. לעומת זאת, א"י חולקה ל- 9 פחוות (מהם שלושה באזור עבר הירדן), כאשר היהודים ישבו בפחוות יהוד והשומרונים ישבו בפחוות שומרון. בנוסף בפחוות בני אדום 1 ישבו אדומים. 1 מדובר על אוכלוסיה פגנית שהגיע מאזור אדום. היה בעל הגדרה לאומית. למרות מוצאם האדומי, רובם הגדול לא הגדיר את עצמו כאדומי, ולמעשה לא

5 למעלה: סטרפיה מספר 5 סטרפיית עבר הנהר. הסטרפיה השתרעה בין הפרת לנילוס. משמאל: חלוקת א"י לפחוות פרסיות. היהודים ישבו בפחוות יהוד, השומרונים בפחוות שומרון, הפיניקים ישבו בפחוות של מישור החוף, ואדומים בפחוות בני אדום. הרפורמה הדתית כפי שכבר צוין בסקירה הכללית, הפרסים העניקו אוטונומיה דתית לכל תושבי האמפריה. הסיבה לכך היא ההבדל המהותי בין הדת הפרסית לשאר הדתות במזרח. הדתות המזרחיות השונות היו מבוססות על פנתיאון אלים הדומה אחד לשני. אל אחד היה ראש האלים. אל אחר היה אל הים, אל נוסף היה אל האדמה, והיה אל הגשם וכד', לרוב השנוי היחיד היה שמם וצורתם. לכן פולחן האל החדש במקרה של כיבוש, לרוב לא היה גורים לבעיות משמעותיות. לעומת זאת, הדת הפרסית היתה דת שונה באופן מהותי. היא התבססה שני אלים בלבד, האל הטוב והאל הרע וכוחות הטבע המייצגים אותם (את האל הטוב ייצגו האור או האש, את האל הרע ייצג החושך). כורש חשש שכפיית דת כה שונה על עמי המזרח תגרום לתסיסה, ולכן בשנת 538 לפנה"ס יוצא כורש בהכרזה המפורסמת הנקראת על שמו, הכרזת כורש, ומעניק אוטונומיה דתית.

6 הרחבה - הכרזת כורש לבבלים חומר זה לא נאמר בכיתה, והוא מבוסס על ספרים וידע אישי בלבד. אחד הממצאים המעניינים ביותר בנושא האוטונומיה הדתית הוא הכרזת כורש לבבלים. המלך האחרון של בבל, נ בּוּנ א יד, ניסה לבצע רפורמות דתיות בממלכה. נבונאיד ביטל את הפולחן לכבוד מרדוך ראש האלים הבבלים, והחליפו בסין, שהיה אל הירח עד לאותה תקופה. לא ברור מה היתה סיבת הרפורמה, האם מדובר ברגשות דתיים אוטנטים, רצון לפגוע בכוחם של כהני מרדוך, או אולי אפילו פשוט השפעת אימו, אדרגפי, שהיתה כהנת במקדש סין. לעניינינו חשוב שהרפורומות של סין נתקלו בהתנגדות של האליטות בבל (לא ברור כיצד קבלה האוכלוסיה את הרפורמות הללו). במהלך מלכותו הוא נטש את העיר המלכותית בבל, ועבר למשך כעשר שנים לתימא. לא היה זה עניין של מה בכך, משום שבעת היעדרותו לא ניתן היה לחגוג בבל את חג האכיתו, ראש השנה, החג הראשי של האל מרדוך. לאחר שחזר מתימא, הוא הדיח כהנים רבים מתפקידם, והחל לבטל פריוילגיות של ערי קודש. כאשר כורש כבש את בבל, הוא לא נאלץ להפעיל את צבאו. הוא התקבל בברכה על ידי הכהנים שהתנגדו בחריפות לרפורמות של נבונאיד. שיר קצר שחובר לאחר כיבוש בבל מלגלג על נבונאיד: הוא ניצב בקרב העדה וישבח את עצמו: חכמתי, נבונותי, ראיתי את אשר נסתר ואף כי לא אדע לכתוב בחרט (על טבלה), חזיתי דברי סוד. האל אלתר הראני חזון, גילה לי הכול. אולם הוא מבלבל את סדר הפולחנות, מפר את האותות, פוקד להפסיק את עבודת הקודש. הצלמים שבא-סגילה, הצלמים שאאממ עצמו יצר הוא רואה את הצלמים ומטיח נגדם דברי חילול. בראותו את סימן חצי-הסהר המסומן על הא-סגילה אוסף הוא את המלומדים ואומר להם: האין סימן זה מראה, לכבוד מי נבנה הבית? לו היה זה ביתו של בל, הרי היה מסומן בסמל "האת" מכאן שסין עצמו סימן את מקדשו בסמל חצי-הסהר"! לאחר שכורש כבש את בבל, הוא איפשר לבבלים לחזור לפולחנם הקודם. הממצא האריכאולוגי החשוב ביותר של ימי כורש הוא כתובת הידועה כ"גליל של כורש" או "הכרזת כורש לבבלים". כתובת זו מתארת באופן שלילי במיוחד את שנות שלטונו של נבונאיד, ואת פעולותיו של כורש לתיקון המעוות. להלן הטקסט של הכתובת:

7 אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול, מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן, יוצא חלציו של ש שפ ש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים, אשר ב ל ונ בּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו. גליל כורש כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מ ר ד ך האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד. דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מ ר ד ך האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי - את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם, היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים, הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי. למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותי שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים - בפקודת מ ר ד ך האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם. יש הקבלה מסויימת בין גליל כורש להכרזת כורש כפי שמופיעה בספר עזרא. בשני ההכרזות הוא מתאר כיצד האל הרלוונטי מברכו, נותן לו את השלטון ומורה לו לחדש את הפולחן. מרדוך במקרה הבבלי, וה' במקרה היהודי. בשני המקרים מדובר על שיקום מקדשים ומתן פריוילגיות לערי הקודש. למרבה הצער מעולם לא נמצאה הכרזת כורש ליהודים כממצא ארכיאולוגי, אך בהחלט ניתן לראות הקבלה מעניינת בין גליל כורש לבין הכרזת כורש. גם אם ממצא זה אינו מוכיח את אמיתות ההכרזה המופיעה בספר עזרא, הרי שהוא מחזק את אמיתותה.

8 שיבת ציון בעקבות ההכרזה, מתארגנת תנועה של השבים לארץ. בראש התנועה עומדים זרובבל, נכדו של יהויכין, המלך האחרון של יהודה מלווה בבנו (נינו של יהויכין), ויהושוע בן יהוצדק (הכהן מצד אחד זרע דוד ומצד שני הכהונה. ניתן לראות נסיון לחזור למבנה של בית ראשון. הגדול). הרוב המוחלט של היהודים החוקרים סבורים שמספר השבים עמד על כחמישים אלף איש. למעשה בדומה לימינו אנו, במהלך תקופת בית שני א"י שמשה מוקד יהודי חשוב, נשארו בבל. אך מרבית היהודים ישבו בתפוצות. מרבית השבים לא שבו לירושלים, אלא לכפרים החרבים של אבותיהם. ספר עזרא מתאר כיצד יהושוע בן יהוצדק הקים מזבח בהר הבית והחל להקריב קורבנות, אולם לא ברור מתי החלה הבניה, ידוע רק שהסתיימה בשנת בניית בית המקדש עצמו התעכבה. (כזכור השיבה התרחשה בשנת 538 לפנה"ס) הן רבות: 516 לפנה"ס. הסיבות לעיכוב קשיים כלכליים. 1. קשיים שהעמיד הפחה של פחוות יהוד. 2. השומרונים שרצו בתחילה להשתתף בבניית המקדש נדחו על המאבק מול השומרונים. 3. כתגובה הם ניסו לעצור את הבניה. ידי שבי בבל בטענה שהם אינם יהודים. כאמור בשנת 516 לפנה"ס נחנך בית המקדש, אולם היה זה בית קטן ועלוב יחסית לביהמ"ק הראשון. המסורת מספרת שזקני העם, שזכרו את הבית הראשון, פרצו בבכי כאשר ראו את המקדש השני בעליבותו. הנביא חגי הבטיח ליהודים שהמקדש יגדל ויפואר. הממצא ארכיאולוגי מהתקופה הפרסית במספר מקומות ישוב נמצאו קנקנים שעל הידיות נכתב "פחוות יהד". שהכילו תוצרת חקלאית ששולמה כמס לפחווה. אלו, ככל הנראה, כדים המטבעות הקדומים ביותר הם הדרכמה היוונית מטבעות נתגלו מטבעות שטבעה הפחווה. הסמכות להטביע מטבעות אינה טריוויאלית, משום שהיא מצביעה על עצמאות והאובילי הפרסי. ראוי לציין שכל המטבעות שהתגלו פרט לאחת לא נתגלו מטבעות של פחוות אחרות. מסויימת. היו מטבעות ברונזה בעריכים נמוכים יחסית. בתקופות מאוחרות יותר היו ערי המדינה מטביעות לא רק עצם מתן ההיתר להטביע הראה על עוצמת מטבעות על סמך אישור השלטון המרכזי. ככל שהעריך היה גבוה יותר, וככל שהמטבע היה העיר, אלא גם העריכים שניתן היה לטבוע. עשוי חומר יקר יותר ובמשקל גבוה יותר, כך עוצמת העיר היתה גדולה יותר. מהמטבעות שנמצאו אנו יכולים ללמוד שהשלטון הפרסי העניק אוטונומיה או מסויימת לפחוות בנוסף שהיהודים ראו בפחווה מעין מדינה. יהד. בספר עזרא ונחמיה יש רשימה של השבים, ומקומות הישוב שאליהם חזרו. הרשימה התנ"כית לבין הממצא הארכיאולוגי (ראה מפה בעמוד הבא). יש מתאם גבוה בין

9 השפעת הגלות על היהדות בתורה יש 613 מצוות (תרי"ג). כשליש מהן הן מצוות הקשורות במישרין למקדש: קורבנות, זבחים, הוראות עבודת הכהנים וכד'. עדו שליש קשורות לבית המקדש: עליה לרגל, ביכורים, מעשר וכד'. [עוד שליש הן מצוות "סקטוריאליות" מצוות לאישה, לסוחר, לחקלאי וכד'. רק כחמישים מצוות הן מצוות שכל יהודי שומר מצוות אכן ממלא אותם בהיעדר המקדש. למעשה המצוות אינן " צ' 'קליסט" אישי אלא לאומי.] לאחר חורבן בית המקדש, חרבה למעשה המהות של כשני שליש מהמצוות. התפוצה היהודית התמודדה עם המצב החדש בשני דרכים: יהדות מצרים יהדות מצרים הקימה מקדש חלופי ביב (אי על הנילוס שהוצף על ידי אגם נאצר לאחר הקמת סכר אסואן). באותו מקדש הם מעלים קורבנות. חלופה זו היא בעייתית, משום שמאז הרפורמה של יאשיהו (במאה השביעית לפני הספירה), אסור היה להקים מקדש נוסף

10 פרט לבית המקדש. מן המעט שידוע לנו על מקדש יב, אנו רואים התאמה בין עבודת המקדש בירושלים לעבודת המקדש ביב. לא רואים שום סתירה בין אופן עבודת האל ביב לאופן עבודת המקדש בירושלים, מלבד עצם קיומו! יהדות בבל יהדות בבל נקטה בשיטה שונה בתכלית. במקום להקים מקדש חלופי, הם שינו את הדגש מקורבנות והמקדש בירושלים ללימוד התורה וקריאתה. בהיעדר המקדש, הכהנים מלמדים את התורה, ובעיקר הסופרים שגם מעתיקים את התורה. עזרא הסופר בשנת 458 מתחיל בפעילותו עזרא הסופר. עזרא נולד בבל, הוא כהן וסופר ועוסק בהעתקת הטקסט המקראי, לימודו ופירושו. הוא יוצא בקול קורא ליהודים לעלות ליהודה. הוא עומד בראש שיירה של כשלושת אלפים יהודים השבים ליהודה. בהגיעו לירושלים הוא מוטרד מאי מילוי מצוות התורה ומנסה בכל כוחו להחדיר את התורה וקיום המצוות לתודעת העם ביהודה, ולהאבק נגד נשואי תערובת. בספר נחמיה פרק 8 מתואר כיצד נחמיה מלמד את העם על מצוות הסוכה, שלא בוצעה מאז ימי יהושוע בן נון. הפרק מתאר גם כיצד העם בוכה בשמעו את התורה, וכיצד עזרא מעודד את העם באומרו שזהו יום חג. האם זהו רמז שהעם לא הכיר את התורה? אין כל ידיעות ברורות בנושא זה, וניתן רק לשער השערות. בפרק 9 מתואר כיצד עזרא קורא לגרש את הנשים הנוכריות. לעזרא, ככל הנראה, אין מעמד רשמי באדמיניסטרציה השלטונית, והוא יכול להטיף בלבד. הוא אינו יכול לחייב. העובדה שגם נחמיה טיפל באותן בעיות ממש, מחזקות את הרושם שעזרא לא הצליח לעקור את התופעות הללו מהשורש. נחמיה בניגוד לעזרא, נחמיה היה בעל תפקיד רשמי באמפריה הפרסית. הוא היה שר המשקים של מלך פרס, ולבקשתו מונה להיות הפחה של פחות יהוד. חשוב לציין ששר המשקים היא משרת האמון הבכירה ביותר באמפריה, והיא מלמדת על כוחו וקשריו עם המלך. נחמיה מגיע לירושלים ומחליט לטפל בכל הבעיות שעזרא הטיף עליהם. חיזוק מעמד ירושלים נחמיה בונה מחדש את חומות ירושלים. הוא גם משתמש בחומות העיר על מנת לחזק את מעמד השבת. הוא מורה לסגור את שערי העיר מכניסת השבת עד ליציאתה, ובכך מונע מסחר בתוך העיר בשבת. הוא אינו מסתפק בכך, הוא גם מעביר עשירית מהאוכלוסיה לירושלים, ובכך גם מגדיל את העיר מבחינה דמוגרפית, וגם מחזק את הקשר בין העם לירושלים. האמנה לשיא פעילותו הוא מגיע כאשר הוא קובע אמנה, מעין חוזה בין העם לבין ה'. האמנה המתוארת בנחמיה 10 מכילה את הסעיפים הבאים: 1. "סגירת האתנוס" איסור על נישואי תערובת. 2. שמירת השבת ושנת השמיטה. 3. חיוב בתרומה למקדש אומנם תרומת מחצית השקל נזכרת בתורה (שמות ל 11-16), אך שם מדובר על תרומה חד פעמית לצורך בניית המשכן. עזרא מחייב בתרומה של שלישית השקל בכל שנה ("והעמדנו עלינו מוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה

11 נחמיה מעוניין להשיג לא רק את מימון המקדש, לעבודת בית אלהינו" נחמיה י 33). אלא גם לחזק את הקשר בין העם למקדש. גם תקנה זו מעבירה את קיום מנגנון לגורלות להספקת עצים לצרכי אש התמיד. 4. האחריות לפעולת המקדש לעם, ומנסה לחזק את הקשר ביניהם. הבאת ביכורים. 5. בכורות, תרומות ומעשרות לכהנים וללויים. 6. למעשה נחמיה לא מסתפק בחיזוק ירושלים והקשר בין המקדש לעם, הוא מנסה "לפרוט עד לבואו האוכלוסיה אומנם ראתה את עצמה לפרוטות" מהי המשמעות של ליהיות יהודי. נחמיה נחמיה מגדיר את אורח החיים היהודים. כיהודית, אך לא בהכרח שמרה על המצוות. הצליח להגשים את מטרותיו, ובמאה הרביעית לפנה"ס, הסטוריונים יוונים יתארו את יהודה כמדינה הסובבת סביב המקדש. בארכיון של מקדש יב המצרי יש העתק מכתב שנשלח לירושלים המבקש הנחיות בקשר לחג ממכתב זה אנו למדים שגם המקדש ביב קיבל את בכירותו של המקדש בירושלים. הפסח. נחמיה הבין שעל מנת להצליח להנחיל את אורח החיים היהודי חייבים היהודים להכיר את לראשונה, הוא מתקן תקנה שיש לקרוא את התורה בכל יום שני, חמישי ושבת. התורה עצמה. הוא ממציא לראשונה את פרשת השבוע ומורה מתי לקרוא הקריאה צריכה להיות בטקס ציבורי. בהקשר זה יש לציין שתי נקודות: את הפרשות השונות. בתקופת נחמיה פרשות השבוע קטנות יותר, ולכן כל סבב קריאה נמשך כשלוש וחצי 1. שנים, לעומת שנה אחת היום. בזמן נחמיה לא היו החלוקה המוכרת היום לפרקים היא חלוקה נוצרית מימי הביניים. 2. פרקים בתורה, ופרשת השבוע בתקופה זו התבססה על פרשיות פתוחות וסתומות בתורה. לא היה מספיק לקרוא את התורה, היה צורך להבין לאחר קריאת התורה החל לימוד התורה. פרשנים אלה הם אלה שלאחר על מנת להבין אותה היה צורך בפרשנים שיפרשו אותה. אותה. הפרושים היו מתווכחים ביניהם על הפרוש הנכון, והיה צורך להקים גוף מכן יקראו פרושים. גוף זה הוא הכנסת הגדולה, שהיה מורכב מ- 120 חכמים. שיחליט מהי הפרשנות הנכונה. הפרשנויות הללו והויכוחים שנלוו להם, הם תחילתה של התושב"ע. מאפייני היהודי בימי עזרא ונחמיה: שמירת התורה והמצוות. גנאולוגיה חשיבות ומרכזיות א"י כארצו של העם היהודי. ירושלים והמקדש עליית מעמד הכהונה כאמור, את גל העליה הראשון הובילו זרובבל, נכדו של יהויכין מלך יהודה, ויהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול. בעוד שלכהנים יש תפקיד חשוב בתקופה זאת (ובעצם תפקיד שהולך וגובר עם העליה במעמד המקדש), הרי שבית דוד שתפקידו היה מדיני בעיקרו, מרוקן מתוכן. בזמן האמפריה הפרסית, ולאחריו אין לבית דוד תפקיד מעשי, והוא יורד מההסטוריה הארץ ישראלית. תפקיד הכהן הגדול יהפוך בהדרגה גם להנהגת העם. לשיא יגיע התפקיד בזמן החשמונאים, בשנוסף להיותם כהנים, הם יהפכו גם למלכי יהודה.

12 הפגאנים בא"י בתקופה הפרסית מרבית הפגאנים בא"י לא היו בעלי תודעה לאומית. יוצאי דופן היו הפניקים. התישבות הפניקים בא"י היא אחת הפרשות המעניינות בתקופה הפרסית. האויבים הגדולים ביותר של הפרסים היו היוונים. היוונים היו בעלי אוריטנציה ימית, היו בעלי צבא ימי בעיקרו. לעומת זאת הפרסים היו בעלי צבא יבשתי בעיקרו. כל זמן שהם לא נאלצו להגן על חופים לא היתה להם בעיה. כאשר האמפריה הגיע לים התיכון, שהיה "משותף" עם היוונים, הבינו הפרסים שיש להם בעיה להגן על הגבול הימי של האמפריה. על מנת להבטיח את חופיהם, הם החלו לישב פיניקים בחופים. בארמונו של אשמועזר מלך צידון, התגלתה כתובת שמציינת שהוא שלט על "יפו ודאר ארצות הדגן העשירות". אולם הממצא המעניין ביותר היה הספר של סקילאכס. סקילאכס היה ימאי יווני, והוא הוציא מעין מדריך לימאי. המדריך תיאר את חופי הים התיכון, הנמלים השונים, היכן ניתן להשיג סחורות מסוגים שונים ועוד. בין היתר הוא מתאר את נמלי ארץ ישראל. להלן פירוט הנמלים של א"י מדרום לצפון, ומי שולט עליהם: עזה בשליטת הצידונים אשקלון בשליטת הצורים אשדוד בשליטת הצידונים יבנה בשליטת הצורים יפו בשליטת הצידונים אפולוניה בשליטת הצורים דאר בשליטת הצידונים 2 קרוקודינופוליס בשליטת הצורים. מצד אחד הפרסים ישבו את הפיניקים בחוף על מנת להבטיח אותו מפני היוונים, אך מצד שני הם נקטו בשיטת הפרד ומשול, ודאגו שלא יהיה רצף טריטוריאלי של הצורים או הצידונים. 2 סמוך לשפך נחל התנינים, ליד מעגן מיכאל של ימינו.

13 התקופה ההלניסטית הלניזם סקירה כללית היוונים ועולם המיתולוגיה רואים את עצמם כבני הלנה, ולכן הם נקראים הלנים, ויון נקאת הלאס. לימודי מדע, פילוסופיה, מתמטיקה, מחזות, פיסול, ההלנים פתחו את התרבות הקלאסית: עולם האלים היווני בעולם הפולחן התרבות ההלנית הגדירה את המיתולוגיה. אדריכלות ועוד. הם היו בעלי רגשות שנאה האלים היו דומים לבני אדם. היה שונה מעולם האלים המזרחי. כל המכלול של שפה, דת, פיסול, אומנות, אדריכלות, פיתוח ואהבה, קנאו והיו להם חולשות. ההלינם הראשונים הם יש הלנים ויש ברברים. גוף וכו' נקרא התרבות ההלנית. ההלנים היו הראשונים שפתחו מעין תורת גזע. אותם הם היו יורדי ים, והחל תהליך של העברת התרבות היוונית לעמים לא יוונים. יוונים נטו. בקצרה ניתן לאמר עמים או אנשים שאינם ממוצא יווני שאימו את ההלניזם הם ההלניסטים. שההלנים הם יוונים, וההלניסטים הם לא יוונים שקיבלו על עצמם את התרבות ההלנית. ההלניסט המפורסם ביותר הוא אלכסנדר מוקדון, שהיה מקדוני, ולא יווני. הכלי העיקרי להפצת ההלניזם היה ערי ההלניזם שאף להפיץ את עצמו, אך לא בכפיה. המדינה. הן הטביעו מטבעות משל עצמן, וניהלו את יון הקדומה היה אוסף של ערי מדינה אוטונומיות. אזרח יכל להיות רק מי שמקבל על עצמו בכל עיר היו אזרחים, ואנשים שאינם אזרחים. עצמן. מי שאינו אזרח יכל להיות עבד, אדם שאינו תושב העיר או אדם את התרבות ההלנית. אסור היה ראשית הוא לא היה יכול להצביע באסיפות העיר. שתרבותו שונה מהתרבות ההלנית. מי שאינו אזרח היה מופלה לרעה. המסקנה מכל זה בחלק מהערים אסור היה לו גם להחזיק עבדים. לו לעבוד בשירות הציבורי. היתה שכדאי היה להיות אזרח, ולכן כדאי היה לאמץ את התרבות ההלנית. עיר הלניסטית היתה יכול לקום באחת משתי דרכים: הקמת עיר חדשה, לדוגמא קיסריה שהוקמה על ידי הורדוס כעיר הלניסטית. 1. שינוי האופי של עיר קיימת, והפיכתה לעיר הלניסטית. 2. בשני המקרים צריך לדאוג לאוכלוסיה הלניסטית (או אף הלנית) שתבוא לגור בעיר החדשה. לרוב הדרך להשגת מטרה זו היתה ישוב חיילים משוחררים.