Microsoft Word - ×Ÿ×Ł×¢×ž×Ž×fl ׂמ×fiׂר ×ª×©×¢×Ł מףי×fl

תמליל

1 בס"ד 'טועמיה לחיות עם הזמן בשבת קודש חיים' 'במדבר' הרב מרדכי אלון - נערך ע"י תלמידים תשע"ו תפילת הדרך לסעודה ראשונה מההר למדבר בשעה טובה אנו פותחים בקריאת ספר חדש, ספר 'במדבר'. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל נהג לכנות את הספר הזה 'ספר הדרך'. כך, בפשטות, הוא אפיין במילה את מהות הספר כולו. שנה פחות עשרה ימים היינו בהר סיני. הגענו אל ה'חממה' הזו בראש חודש סיון של השנה שעברה, ושם עברנו את מרבית ספר שמות ואת ספר ויקרא כולו שנחתם בפסוק הסוגר את המעגל: 1 א ל ה ה מ צ ו ת א ש ר צ ו ה ה' א ת מ ש ה א ל ב נ י י ש ר א ל ב ה ר ס ינ י בהר סיני קיבלנו את התורה, בהר סיני חטאנו בעגל, בהר סיני סלח לנו הקב"ה, בהר סיני בנינו משכן, והנה, כעת מגיע הדיבור הפותח את הספר החדש ו י ד ב ר ה' א ל מ ש ה ב מ ד ב ר ס ינ י ב א ה ל מו ע ד ב א ח ד ל ח ד ש ה ש נ י ב ש נ ה ה ש נ ית ל צ את ם מ א ר ץ מ צ ר י ם 2 א' באייר, בשנה השניה ליציאת מצרים, פוקדים את העם, מתארגנים בסדר מופתי לפי דגלים ומחנות, סביב למשכן השוכן במרכז המחנה, וכשהארון יחל בנסיעתו הראשונה, יגיד משה את התפילה שאנו אומרים בכל פעם שאנו מוציאים ספר תורה מהיכלו קו מ ה ה' ו י פ צו א י ב יך ו י נ סו מ ש נ א יך מ פ נ יך 3 משנאים? אויבים? איפה? מה קרה? - כן, זוהי הדרך. גם כשיוצאים בפעם הראשונה והתכנון הוא להגיע תוך ימים בודדים לארץ כנען, דרך זו דרך והיא מלאה סיכונים מעצם מהותה היא איננה הבית, היא איננה מקום יציב ומיושב, היא דרך. הדרך הזו, דרך המדבר, היא הסיפור של הספר הזה, והיא הסיפור של כל הדרכים שאנו עוברים כעם וכיחידים, כל אחד בדרכיו שלו בחיינו היומיומיים. להיפקד בעשרת הפרקים הראשונים של ספר הדרך, הנפרסים על פני למעלה משלשה חודשים, אנחנו עדיין נמצאים בהתארגנות לקראת היציאה. בדרך, כל אחד חייב לדעת את מקומו. ישנו מחנה ישראל, מחנה לויה ומחנה שכינה, 'והזר הקרב יומת'. 4 המקדש איננו קבוע במקומו, כמו שיהיה כשנגיע לארץ ונשב 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', 5 אלא הוא נוסע אתנו, ומוביל את כל מהלך חיינו. לפי התכנית המקורית היינו אמורים להיכנס בתוך ימים ספורים לארץ כנען, כשמשה רבנו הולך לפנינו, וביחד להקים שם בית תפילה לכל העמים. אבל האספסוף, אבל קברות התאווה, אבל התלונות הבלתי פוסקות... ולאחר שלשה חודשים ועוד קצת, נשלחים מרגלים מקדש ברנע לרגל את הארץ וכשהם חוזרים, בליל תשעה באב, נגזר על הדרך שתהיה ארוכה הרבה יותר. ועם התארכותה מתרבים גם אתגריה. מהם ייסורי הדרך הללו? לאורך הפרשות, התורה מטפלת בקשיים הללו בזה אחר זה ונותנת בידינו כלים להתגבר על המכשולים שבדרכינו שלנו היום. האספסוף עוד כאן, התאוות עוד כאן, המרגלים עוד כאן - חיים וקיימים. ובעיקר, לאורך הדרך כולה, כל כך הרבה מארבים שמבקשים לעקור רק דבר אחד להשכיח ממני את עצמי. לכן החומש הזה הוא 'חומש הפקודים' וכל אחד נפקד בו, כי בדרך אפשר ח"ו להיעלם, אפשר פשוט לא להישאר כאן - בגלל רגע של חוסר תשומת לב. שובי, שובי! במדרש מופלא, 6 המבוסס על פסוק שכתב שלמה המלך בשיר השירים, מתארים חז"ל את ניסיון הדרך הגדול: אומרים להם האומות לישראל: 'שובי שובי השולמית!' רואים האומות את כנסת ישראל הולכת לארצה ומנסים לקרוא אליה - 'שובי שובי', בואי אלינו, יש כל כך הרבה מקום כאן... קצת עמון, קצת מואב, קצת התבוללות פה, קצת התבוללות שם. ויש גם פיתויים לא קטנים: הדבקו לנו, בואו אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין... אתם אפילו תהיה השליטים שלנו! והשולמית הזו עונה להם בפשטות עמוקה כל כך: 1 1 ויקרא כ"ז ל"ד 2 במדבר א' א' 3 שם י' ל"ה 4 שם א' נ"א 5 מלכים א' ה' ה' 6 במדבר רבה, פרשת במדבר פרשה ב'

2 מה תחזו בשולמית? מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כ'מחולת המחנים'? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה הא-להים במדבר? תהיה הגדולה שתציעו אשר תהא, לעולם לא תוכלו לתת לנו את גדולת המחניים שנתן לנו הקב"ה. מהי הגדולה הזאת, שעליה השולמית הזו לא תוותר בעד שום כבוד והון שבעולם? נזכור כי השולמית הזו היא לא רק כנסת ישראל בכללותה, אלא דרכה היא דרכו של כל אדם המבקש לצאת מארץ מצרים, ממיצריו, אל ארץ קודש, אל הקדושה. יתכן שהוא אפילו חווה בדרך קולות וברקים וזוכה לגילויים מופלאים - אבל הדרך, הדרך מלאה בכל כך הרבה נתיבי יציאה... קנה מידה של קודש לכן כל כך מתוקים דבריו של ה'אור החיים' הק' על הפסוק הפותח את פרשתנו ואת הספר כולו. ה'אור החיים' הק' שואל על הפסוק שאלה שנראית דיוקית-לשונית גרידא, אך בתשובתו הוא מגלה לנו עולם ומלואו. ו י ד ב ר ה' א ל מ ש ה ב מ ד ב ר ס ינ י ב א ה ל מו ע ד ב א ח ד ל ח ד ש ה ש נ י ב ש נ ה ה ש נ ית ל צ את ם מ א ר ץ מ צ ר י ם. לכאורה זהו פסוק פתיחה רגיל לחלוטין, ובו שני תיאורים תיאור זמן הדיבור ותיאור מקום הדיבור. אך ה'אור החיים' מסב את תשומת לבנו לבעיה לשונית: למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים? כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא 'מדבר סיני' ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר 'באהל מועד', וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר 'באחד לחודש השני' ואחר כך הזכיר 7 מחברת כללות הזמן ואמר 'בשנה השנית' כלומר, תיאור הזמן מנוסח בפסוק כפי שגם אנחנו רגילים לנסח מתחיל בפרט ועובר לכלל: יום אחד, לחודש השני, בשנה השניה. אך תיאור המקום מנוסח באופן הפוך מהמקובל מתחיל בכלל ועובר לפרט: 'במדבר סיני', המקום הגדול ולאחר מכן 'באהל מועד' המקום הקטן, המצומצם. זה כמו לשלוח מכתב ולציין על גביו את שם המדינה, לאחר מכן את שם העיר ורק בסוף את הרחוב המפורט. תשובתו של ה'אור החיים' הק', שצלח גם בחייו הפרטיים את הדרך ממצרים אל ארץ הקודש, היא מופלאה: ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שווה, והוא על דרך אומרם... שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם הא-להים... הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא. הסדר של התורה הוא בדיוק כפי שצריך - מן הפרט אל הכלל, זה רק אנחנו שהתבלבלנו... כי המדבר, כמו שאומרים הילדים, הוא 'מלאן-ת'לפים' של קילומטרים, אז נראה לנו שהוא הגדול, ואהל מועד הוא רק כמה אמות על כמה אמות, אבל רגע לפני שהשולמית יוצאת לדרכה מלמדת אותנו התורה את הסוד שילווה אותנו לאורך כל הדרך אהל מועד זה הכלל, הקודש זה הדבר הגדול של החיים, וגם המדבר הגדול ביותר הוא 'קטנצ'יק' לעומתו. מחלות ומחולות המחנים זו כל תפילת הדרך שלנו. האם אני זוכר, כשאני יוצא לדרך - עם עצמי, עם משפחתי, עם שבטי - שבתוך כל המחנה הזה יש אהל מועד ובתוכו ארון, אמתיים וחצי אורך על אמה וחצי רוחב, ובתוכו תורה, ומעליו כרובים, ומשם הקול יוצא ומשם הכל מתחיל? באותו הרגע שאזכור את זה ואהיה אחוז בידיעה הזו בכל כוחי - אין שום כח במדבר הגדול הזה שישכנע אותי להתבלבל בדרך. אכן כל האומות יצעקו 'שובי'. נו, רק קצת לאירופה, קצת לאמריקה - אבל אנחנו נדע שגדולה כמו המחנה הא-להי במדבר לא נקבל בשום מקום ובשום קואליציה. אתן יודעות, אומות יקרות, גם אם אני כמחולת המחנים, ואעשה לפעמים מחולות וסיבובים כל כך גדולים, ואולי אפילו ייהפכו לעיתים המחולות למחלות של ממש - אני יודעת שאין גדולה גדולה מזו. אנו יודעים מי אנחנו גם בתוך אלפיים שנות דרך. ולסיום, מסר קצר אחרון שטמון בתוך דברי קדשו של ה'אור החיים'. לעיתים, דווקא מהידיעה שאנו הולכים לארץ ישראל אפשר ח"ו ליפול. אלפי הקילומטרים עלולים להשכיח מאתנו את האהל ה'קטן', דווקא כאשר אנחנו בדרך אל 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. צריך לזכור תמיד מה העיקר ומה הטפל. אם אשכחך ירושלים תשכח ימני 8 לא רק 'אם אשכחך' כשאני רחוק ממך אלפי קילומטרים, אלא אף 'אם אשכחך' כשאני יושב בתוכך דווקא, שולט וחופשי - אם אשכחך אז שהקודש הוא מרכז החיים, אם אשכח את גדולת המחניים שניתנה לנו בראשית הדרך - אז 'תשכח ימיני', אז אשכח את כל מהותי. כי בכל שלב בדרך יש מדבר ויש אהל, וכמו שולמית זו אנו חייבים לא לשכוח מהו המרכז ומה טפל לו. הקריאה הראשונה של הפרשה היא תפילת הדרך לספר כולו. שנזכה להמשיך בדרך הזו, לקום ממכשוליה ולילך באור ה' אל ארץ זבת חלב ודבש פירוש אור החיים על התורה, במדבר א', א' תהילים קל"ז

3 מספרי נצח, להתפקד! לסעודה שניה ב נ י אלה הפקודים בקריאת 'שני' של פרשת 'במדבר' אנו פוגשים בפועל את פקידת העם עליה נצטווינו ב'ראשון': ו י ה יו א ב ת ם י צ א צ ב א... מ או ת ר או ב ן ב כ ר י ש ר א ל ב מ ס פ ר ש מו ת ל ג ל ג ל ת ם ו ח מ ש ים ו י ה יו כ ל 9 ת ו ל ד ת ם ל מ ש פ ח ת ם ל ב ית כ ל ז כ ר מ ב ן ע ש ר ים ש נ ה ו מ ע ל ה כ ל ה פ ק ד ים ש ש מ או ת א ל ף ו ש ל ש ת א ל פ ים ו ח מ ש הקריאה הזו ומה שמתואר בה היא הסיבה שהביאה את חז"ל לקרוא לחומש הזה בשם ייחודי כל כך: 10 חומש הפקודים השם 'חומש הפקודים' ייחודי דווקא בגלל ה'אפרוריות', הטכניות, שבו. זהו לא 'ספר הישר' (שמו הנוסף של ספר בראשית), גם לא 'תורת כהנים' (ספר ויקרא) - בסך הכל חומש של פקודים. חומש שבו פעמיים נפקדים כל עם ישראל, ונספרים אחד אחד: פעם אחת בפרשתנו, כשאנחנו עוד צמודים למשכן ומתכוננים למסע הראשון שלנו ופעם נוספת לקראת סוף החומש, כשכבר נעמוד בערבות מואב על ירדן ירחו, רגעים בודדים מהכניסה לארץ ישראל. והשאלה זועקת לשמיים: הרי ספר במדבר רווי באירועים גדולים והרי-גורל כל כך מסעות, חטאים, מלחמות, יחסים בינלאומיים וכן, גם שני מפקדי אוכלוסין... מה הגדולה המיוחדת של המפקדים הללו, עד כדי כך שרש"י רואה במפקדים האלה את המהות של הספר כולו?! אתם יודעים, בדיבור הראשון שלו בכל חומש, רש"י נותן לנו כותרת לספר כולו. וכך הוא כותב אצלנו: מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם 11 אלו דברי קדשו של רש"י, ואנחנו רק נבקש להבין אותם. הרומנטיקה של הספירה (?) הפירוש הזה תמוה כל כך. על פי רש"י, המנין בא להראות את חיבתו של הקב"ה לישראל. קודם כל, לא ברור כיצד מניין מראה חיבה. אני נזכר במיפקדים שעשינו כאשר חזרנו מטיול או ממסע בצבא. מה אגיד - אלו לא היו רגעים כל כך רומנטיים... אדרבה, המניין הוא רגע קשוח ורציני, 'מספרי ברזל להתפקד!!'. השאלה השנייה היא על עצם הצורך המופיע ברש"י. אם לא היה אומר רש"י את דבריו הייתי חושב שהמניין נדרש לנו, למשה - כדי לדעת מי בכוח וכמה. אבל על פי רש"י הצורך במנין הזה הוא לקב"ה בעצמו, שהרי הוא היוזם, מתוך חיבתן לפניו. ובכן, מדוע צריך הקב"ה לצוות את משה על מניין זה? הוא לא יודע את המספר לבד? ודרך אגב, השאלות הללו כולן נכונות גם על פתיחת ספר שמות, שגם שם פירש רש"י כי המניין החוזר הוא מתוך חיבתנו לפניו: אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא 12 אלא שכאן, בתחילת ספר במדבר, השאלה מתעצמת אל מול הערך העצום שניתן לעצם המניין המתואר בתחילת הספר. אלו שתי השאלות, ואל עומק התשובה אליהן נגיע מתוך סיפור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב, סיפור אמיתי שקרה לי. על גרישה ועל משה רבנו לפני כמה שנים התארחנו בשבת בבית הכנסת הגדול של חב"ד במוסקבה. יהודי אחד שהיה בבית הכנסת משך את תשומת לבי במשך כל השבת. לעצמי אמרתי שהוא נראה כמו 'יהודי של הבעל שם טוב', יהודי אותנטי, של פעם. החלפנו 'שבת שלום' ועוד כמה מילים בשפה שאף אחד משנינו לא הבין ולפני שנתתי שיעור בזמן סעודה שלישית שאלתי את מארחי שישב לידי לפשר זהותו של אותו 'היהודי של הבעל שם טוב'. הוא הציע לי לגשת אליו ופשוט לדבר איתו. כששאלתי באיזה שפה אפשר הוא ענה לי שכל שפה שאבחר תהיה טובה 'חוץ מעברית'. ניגשתי אליו, ומבין השפות ראיתי עליו שהוא חי בעולם מיוחד. 'קוראים לי גרישה', הוא אומר לי. הוא גדל כילד יהודי באחת הערים הכי טיפוסיות במולדובה. כשהקומוניזם היה בשיאו, גרישה נכנס, כמו ילד טוב, להתחנך בבית ספר על טהרת הקומוניזם. הוא עלה מכיתה לכיתה וניכר היה כי הוא מוכשר מאד. הוא סיים את לימודיו, טיפס ממדרגה למדרגה עד שנעשה לשר התרבות של מולדובה. אתם יודעים, 'שר התרבות של מולדובה' באותם ימים זה תפקיד רם מעלה, כמעט כמו שר הביטחון של מדינת ישראל דהיום. הרי תרבות היא כל החיים. ובכן, השנים עברו והקומוניזם נפל. פרסטרויקה. גרישה, שר התרבות של מולדובה, מצא את עצמו תוך ימים ספורים ללא פרנסה וללא עבודה. הוא חושב ומוצא כי מכל צד שהוא לא מסתכל על זה, הדבר הנכון ביותר בשבילו יהיה פשוט להיעלם לשארית חייו, או לפחות לנסות לעשות כן. כך נראה קומוניזם שמתרסק... הוא עובר למוסקבה, העיר הגדולה, שוכר דירה קטנה במקום שבסמיכות אליו מוקם במקביל בית כנסת של חב"ד, ומבקש לטבוע בים המוני האדם של מוסקבה. הוא במדבר א', כ', מ"ו 10 משנה יומא ז', א; סוטה ז', ז רש"י, במדבר א', א'. רש"י, שמות, א', א'.

4 מוצא עבודה כעורך זוטר באיזשהו עיתון קטנטן ובכל פעם שנדמה לו שמישהו מזהה אותו הוא מנמיך פרופיל. כך עוברים ימים רבים מאד. יום אחד, כשגרישה הולך ברחוב, פונה אליו חב"דניק נחמד וגרישה שומע שאלה שהוא כבר לא שמע שישים שנה 'אתה יהודי?'. לרגע גרישה נאלם דום, אך הוא מתעשת ומחליט לענות את התשובה האמיתית - 'כן'. 'אתה רוצה להשלים לנו מנין?', שואל החב"דניק, וגרישה, שלא באמת הבין מה שאלו אותו, ענה שוב 'כן', ונכנס אחרי אותו חב"דניק אל בית הכנסת, שם הוא רואה תשעה יהודים שממתינים לעשירי וכשהוא נכנס הם אומרים לו - 'או, העשירי יהיה קודש, עכשיו יש לנו מניין!'. וגרישה מסיים את סיפורו ואומר לי: 'בפעם הראשונה בחיי הבנתי שיש מישהו שבאמת צריך אותי, שיש משהו שאי אפשר לקחת ממני, שבלעדיי אין לקב"ה מניין שיקדש אותו פה בעולם'. זה לא גוועלד הסיפור הזה?... כמו לספור יהלומים... אתם יודעים מה פירוש 'מתוך חיבתן חזר ומנאן'? - לפני שמתחילים את המסע 'במדבר' הקשה הזה, עם האספסוף ועם הנפש המתאווה ועם קורח ועם המרגלים, רוצה הקב"ה להזכיר לעצמו ולנו שאתה ואני ומשה רבנו שווים אותו דבר. כלומר, גם תשעה גדולי ישראל, תשעה 'משה רבנו' לא יכולים לעשות מניין ולהגיד שהם מקדשים את שמו בעולם, אבל גרישה אחד, שכמעט כבר שכח שהוא יהודי - הוא יכול להיות 'עשירי קודש'. כל יהודי נספר, כל יהודי נחשב. היש חיבה יותר גדולה מזו? שם במצרים הייתה הפעם הראשונה שמנאן. שם, כשהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, כשהתינוקת עוד התבוססה בדמיה, עירומה ועריה, הוא מנה אותה ואמר לה 'בדמיך חיי'. הוא מנה אותי לראשונה ואמר: לא כי אתה חכם ולא כי אתה נחמד, אלא כי רק איתך יש עשירי למניין. גם את התרבות והביטחון של מולדובה אפשר להעיף לפח ההיסטוריה תוך פחות מקדנציה, אבל חיבתו של הקב"ה, הפקודים הקדושים הללו, לא תיעלם לעולם. אז עכשיו אנו מבינים מה זה חומש הפקודים?? 4

5 תסי"ם 'דגלים של אהבה' בקריאת 'שני' עסקנו בחשיבותו של המנין והמפקד שעל שמו נקרא החומש כולו - 'חומש הפקודים'. עסקנו בשאלה הבסיסית מדוע המניין הזה הוא כל כך מרכזי וכיצד הוא מתאר את אהבתו של הקב"ה לישראל, ש-'מתוך חיבתן מנאן'. הסברנו כי משמעות המנין היא שכל יהודי נחשב. אין יהודי, ואפילו הרחוק שברחוקים, הנמוך שבנמוכים, שהוא פחות מאחד, ומאידך - גם גדול העולם ואף משה רבנו הוא איננו יותר מאחד, ובכל שעה שרוצה הקב"ה לעורר את חיבתו אליהם, הוא נזכר שיותר מהכל, כל אחד ואחד מהם הינו 'עשירי למנין'. תשעה 'אהרן הכהן' לא יכולים לעשות את מה שעשרה כמוני מסוגלים. קריאת שלישי מציבה בפנינו אתגר דומה, אך גדול אף עוד יותר. הבנו כבר כי המנין הוא דבר חשוב המראה את חיבתו של הקב"ה אלינו. אך כעת חז"ל אומרים שבקריאת 'שלישי' מגיעים לחיבה גדולה עוד יותר. מהי החיבה הזו? א יש ע ל מו ע ד י ח נו ד ג ל ו ב א ת ת ל ב ית א ב ת ם י ח נו ב נ י י ש ר א ל מ נ ג ד ס ב יב ל א ה ל לסעודה שלישית 13 לכאורה, זה נראה אפילו עוד יותר טכני מן המנין. אנחנו קוראים את הפסוקים והם נראים כמו תרגילי סדר עם רס"ר בבסיס ו ה ח נ ים ק ד מ ה מ ז ר ח ה ד ג ל מ ח נ ה י הו ד ה ל צ ב א ת ם. 14 שמאל ימין שמאל. כיוונים, דגלים, מחנות וסדר. ועל ה'תרגילים הללו' אומרים לנו חז"ל כבכתב חידה: חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו 15 ניכרין. דגלים?? על זה הסיפור?? והפסוק המהווה ראיה בדבר גדולת הדגלים הוא נפלא: ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר: הביאני אל בית היין 16 ודגלו עלי אהבה (שיה"ש ב'). אהבה פנימית, בבית היין - הבית הפנימי, הסודי - של המלך. אם בגדולת ובחשיבות המנין התקשנו, הרי שגדולת הדגלים דורשת הבנה עמוקה אף יותר, שבהשגתה יתגלה לעינינו פלא עצום. לדגול בשם ה' לפני הכל, צריך להבין את פירוש המושג 'דגל'. בכל השפות כולן, גם בעברית המודרנית שלנו, הדגל הוא בד שעליו מצויר סמל צבע או/וצורה כלשהם, והוא מהווה ביטוי חיצוני לאידיאל, לאומה או לקבוצה העומדת מאחוריו. בתורה, מלמדנו רש"י, 'דגל' הוא משהו אחר לחלוטין דגל הוא שם קוד ל'התאספות'. רש"י אומר את הדברים בכמה מקומות, אך נבקש לראות את פירושו דווקא על פסוק בספר תהילים, מתוך פרק שילווה את עיוננו זה. 17 קב. ל מ נ צ ח מ ז מו ר ל ד ו ד. י ע נ ך ה' ב יו ם צ ר ה י ש ג ב ך ש ם א ל ה י י ע יש צרה מסביב, יש אויבים, אז מה עושים? הקב"ה אמנם ישלח עזרה י ש ל ח ע ז ר ך מ ק ד ש ו מ צ י ו ן י ס ע ד ך. י ז כ ר כ ל ס ל ה. י ת ן ל ך כ ל ב ב ך ו כ ל ע צ ת ך י מל א. אך אנחנו מצדנו צריכים משאלותינו: להתפלל, נ ר נ נ ה ב יש ו ע ת ך ו ב ש ם א ל ה ינ ו נ ד ג ל י מ ל א ה' מסביר רש"י: מ נ ח ת יך ועו ל ת ך י ד ש נ ה כדי הוא ימלא כ ל מ ש א לו ת יך. את כשיושיע אותך הקב''ה נרננה כולנו להקב''ה ובשמו נדגול נתאסף 18 ונעשה חיל. כשנתאסף כולנו סביב לשם א-להינו, אז גם אם "אלה ברכב ואלה בסוסים", כהמשך המזמור - אנחנו ננצח. כלומר, הדגילה היא התאספות מסביב לדבר מסוים. הדגילה היא בהזכרת שם אלו-הינו. אבל חכו, זו רק ההתחלה. דגול מרבבה כולנו מכירים ומשתמשים בביטוי 'אדם דגול'. בפשטות אנו מתכוונים לאדם גדול (אלו אפילו אותן אותיות). אך הביטוי 'דגול' מופיע לראשונה על הקב"ה: ד ו ד י צ ח ו א דו ם ד גו ל מ ר ב ב ה 19 זה די משונה כי בדרך כלל אנו משתמשים בביטוי 'דגול' כלפי אדם שאנו מייחסים אותו כגדול אל מול אחרים. אך מה פירוש 'דגול מרבבה' על הקב"ה? זה קצת מקטין, לא? זה יכול להישמע כאילו שמרבבה הוא דגול, אבל מרבבה וחצי לא?... מה ההסבר בזה? תשמעו את דברי חז"ל. פלאי פלאות. אנחנו זוכרים היטב את הויכוח של המלאכים כלפי הקב"ה כאשר משה עולה לקבל את התורה והם מתנגדים וטוענים בואו ונראה היכן וממה הויכוח 20 'מה לילוד אישה בינינו'. מתחיל: בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר: (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, והיו כולם 21 עשוים דגלים דגלים, שנאמר: (שיה"ש ה') דגול מרבבה במדבר, ב', ב'. 14 שם, שם, ג'. 15 מדרש במדבר רבא, ב', ג'. 16 שם. 17 תהילים כ'. רש"י על תהילים כ', ו'. 19 שיר השירים, ה', י' 20 בבלי, שבת פ"ח: 21 מדרש במדבר רבה, שם.

6 'רבוא' זה עשרת אלפים. 'ריבותיים' אלו עשרים אלף. ועוד 'אלפי שנאן' שני אלפים, ובסך הכל שנים ועשרים אלף מלאכים, שכולם עשויים דגלים דגלים! 'דגול', כך עולה מהמדרש, איננו שם תואר, אלא תאור של מציאות פאסיבית, סבילה מישהו שמדגילים אותו. כמו אדם שנוצרים אותו והוא נקרא 'נצור', כך מי שמדגילים אותו נקרא 'דגול'. הקב"ה נגלה על הר סיני כשהוא דגול מדגלים דגלים של מלאכים. התאווה לדגל כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים. תאווה! שמענו? בהר סיני התאווינו. התאווינו להיות דגלים כאלה. והמשך המדרש: אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר: (שם ב) הביאני אל בית היין, זה סיני, שנתנה בו התורה שנמשלה ביין: (משלי ט) ושתו ביין מסכתי. הוי, אל בית היין, זה סיני. ודגלו עלי אהבה, אמרו: אילולי הוא מגדיל עלי אהבה. וכן הוא אומר: נרננה בישועתך וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם! (תהלים כ) ימלא ה' כל משאלותיך. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. האם אנחנו מבינים את הפתיח לכל הויכוח שיבוא לאחר מכן בין משה למלאכים? התאווה של עם ישראל להיות דוגלים את הדגול. זו הייתה כל משאלתנו - י ש ג ב ך ש ם א ל ה י י ע קב. לשגב את שם ה' על ידי ש-'בשם א-להינו נדגול' ה' כל משאלותיך'. להיעשות דגלים. 'ודגלו עלי אהבה' וממילא 'ימלא להדגיל פירושו להביא את עצמי ואת העולם כולו יחד ולגלות שאנחנו נמצאים סביב למשכן והוא בתוכנו ואנחנו כולנו דגלי ה'. 'דגלי י-ה'. הדגלים מגלים מעבר לכל ספק שהמקור של הכל הוא שם ה'. הרי מה קורה במדבר? במדבר אנו נתקלים באויבים, באומות, שכדי להתמודד איתם אנו נצטרך לבקש מהקב"ה: קו מ ה ה' ו י פ צו א י ב יך ו י נ סו מ ש נ א יך מ פ נ יך 22 כל כך הרבה אויבים נמצאים בדרך, במדבר - במדבר ההיסטורי של עם ישראל ובמדבר הפרטי שלי ושלך, כל יום ויום. אומות וכוחות שיקראו לנו: ש ו ב י ש ו ב י ה ש ו ל מ ית ש ו ב י ש ו ב י ו נ ח ז ה 23 ך ב הם יציעו לנו לחזור אליהם. הם יפתו אותנו בכל תפקידי המפתח והשלטון. 'לאורך הדרך הארוכה אתם תהיו אלו שמאחורי כל המהפכות', הם יאמרו לנו. 'אתם תהיו אלה שמאחורי הקומוניזם ואלה שמאחורי הסוציאליזם וה'קפיטליזם', ה'איזם' הזה וה'איזם' ההוא - את כל ה'איזמים' של העולם אתם תובילו. והשולמית, דגולה מסביב למשכן, תבוז לכל הפיתויים הללו, ותשיב להם מ ה ת ח ז ו ב ש ו ל מ ית כ מ ח ל ת ה' ה מ ח נ י ם היא יודעת שאין גדולה כ'מחולת המחנים' - מחול, מעגל, סיבוב גדול שמסובב בדגלים את הדגול, את שם ה', ורק ממנו מקבל את הכוח. מדוע נתאווינו להיות דגלים? - כי כל כוח בטבע מתאווה למקורו. מגנט נמשך ושואף להתמגנט כל הזמן. הקב"ה, כביכול, מתאווה שתהיה לו דירה בתחתוניים כי זה מה שהוא ב'טבעו' 'מלא כל הארץ כבודו'. ואנחנו? לאיזה מקור אנחנו מתאווים? להיות הדגלים של הקב"ה. זה מקומנו הטבעי. איזו מילה פלאית. אם המילה 'גדול' מתארת התפשטות - גד ל וגדל וגדל, הרי שהדגילה היא התנועה ההפוכה העושה את הגדול למכונס. היא מקיפה אותו. היא יודעת לקחת את כל הגודל, את האינסוף, ולהכניס אותו לתוך מסדר, לתוך דגלים, וכל אחד ממקומו במסדר יודע בוודאות 'ודגלו עלי אהבה'. כאשר בשם א-להינו, ורק בו, נדגול - אזי 'ימלא ה' כל משאלותינו' וכל האויבים והמשנאים שמסביב "ה מּ ה כּ ר עוּ ו נ פ לוּ - ו א נ ח נוּ קּ מ נוּ ו נּ ת עו ד ד". הו ש יע ה ה מ ל ך י ע נ נו ב יו ם ק ר א נ ו! הרשמה לקבלת "טועמיה" שבוע מדי בכתובת: ניתן למצוא מידע ושיעורים נוספים של הרב בכתובת: במדבר, י', ל"ה. 23 שיר השירים, ז', א'.