מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן דיונים בביטחון לאומי מס' 22 כל הזכויות שמורות מרכז בס"א, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן, מרץ 2007 ISSN 0793-1050
מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים נוסד על ידי ד"ר תומס הכט, ממנהיגי יהדות קנדה. המרכז מוקדש לזכרם של מנחם בגין ואנואר סאדאת, אשר בחזונם ובמעשיהם הביאו לחוזה שלום ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית. המרכז הוא גוף אקדמי עצמאי השואף לתרום לקידום הביטחון והשלום במזרח התיכון באמצעות מחקרים מכווני מדיניות בנושאי ביטחון לאומי במזרח התיכון. המרכז פועל ליד החוג למדעי המדינה שבאוניברסיטת בר-אילן. סדרת הפרסומים "עיונים בביטחון המזה"ת" מהווה במה לעבודות אקדמיות הראויות לתשומת לב הציבור החושב. סדרת הפרסומים "דיונים בביטחון לאומי" מביאה לציבור את תוכן ההרצאות שהושמעו בכנסים שמארגן המרכז. תוכן החוברות משקף כמובן את דעת המחברים בלבד. באמצעות הפרסומים, הכנסים, ימי העיון והסמינרים מתכוון המרכז לעורר דיון ציבורי וחשיבה מסודרת בנושאי שלום וביטחון במזרח התיכון. ועדה מייעצת בין-לאומית מייסד המרכז ויושב ראש הוועדה המייעצת: ד"ר תומס א' הכט חברים: אלוף (מיל') אורי אור, פרופ' משה ארנס, גב' נרי בלומפילד, גנרל אלכסנדר מ' הייג, גב' ג'ודי אן הכט, גב' מריון הכט, מר רוברט הכט, מר שלמה הלל, פרופ' ריבה הפט-הכט, מר איזי ליבלר, סנטור יוסף א' ליברמן, מר רוברט ק' ליפטון, אלוף (מיל') דניאל מט, מר בריאן מולרוני, השגריר נורמן ספקטור, גב' מדליין פהר, השגריר מאיר רוזן, מר סימור ד' רייך, השגריר זלמן שובל, רב-אלוף (מיל') דן שומרון, מר יצחק שמיר, מר מוזי וורטהיים. ועדה אקדמית מייעצת בין-לאומית פרופ' דזמונד בול האוניברסיטה האוסטרלית הלאומית, פרופ' איאן בקט אוניברסיטת נורפהמפטון, פרופ' פטריק ג'יימס אוניברסיטת דרום קליפורניה, פרופ' סטיבן ר' דיוויד אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, פרופ' יחזקאל דרור האוניברסיטה העברית, פרופ' רוברט ג' ליבר אוניברסיטת ג'ורג'טאון, קומודור ג'סג'יט סינג המרכז לחקר הכוח האווירי בניו-דלהי, פרופ' ברי פוזן,MIT פרופ' לורנס פרידמן קינגס קולג', פרופ' אפרים קארש קינגס קולג', פרופ' ארווין קוטלר אוניברסיטת מקגיל. צוות המרכז מנהל המרכז: פרופ' אפרים ענבר חוקרים בכירים: השגריר יצחק אורן, ד"ר זאב בונן, ד"ר רמי גינת, פרופ' איתן גלבוע, פרופ' אריה הילמן, אל"מ (מיל') אבי הר-אבן, פרופ' סטיוארט א' כהן, ד"ר זאב מגן, פרופ' עמיקם נחמני, ד"ר מקס סינגר, פרופ' שמואל סנדלר, אלוף (מיל') עמנואל סקל, ד"ר יונתן פאקס, ד"ר גיל פיילר, ד"ר הלל פריש, ד"ר אבי קובר, ד"ר דני שוהם, פרופ' ג'רלד שטיינברג, ד"ר שלמה שפירא. חוקרים: ד"ר צילה הרשקו, ד"ר מרדכי קידר, ד"ר יונתן ריינהולד, ד"ר רון שלייפר. מתאם קשרי חוץ: דוד מ' וינברג מרכזת: חוה וקסמן-כהן עריכה בעברית: אלונה ברינר רוזנמן עריכה באנגלית: תמי שטרנליב
מבוא אחת המטרות שהציב לעצמו מרכז בגין-סאדאת למחקרים העמקת הדיון הציבורי בנושאי חוץ וביטחון. במסגרת זו הפתוחים לקהל הרחב. אסטרטגיים נערכים ימי הנה עיון חוברת זו היא קובץ של ההרצאות שנישאו ביום העיון בט"ו בחשוון תשס"ז (6 בנובמבר 2006) בנושא "". מלחמת לבנון השנייה עוררה עניין רב בארץ ובחו"ל. ההרצאות הן ניסיון להתמודד עם אספקטים שונים של מלחמה זו, שראוי ללמוד אותה היטב כדי להימנע מכישלונות בעתיד. תוכן פרופ' אפרים ענבר מנהל המרכז כשלי החשיבה האסטרטגיים אפרים ענבר בעיות בניהול המלחמה אבי קובר הכשלים בהכנת הכוח היבשתי למלחמה עמנואל סקל מה למדה איראן מהמלחמה? זאב מגן מה באמת רוצה החזבאללה? מרדכי קידר מבט מוושינגטון: מאכזבה להתפכחות איתן גלבוע העולם הערבי לאחר המלחמה אייל זיסר המלחמה והמערכת הפוליטית בישראל שמואל סנדלר עמוד 1 עמוד 7 עמוד 13 עמוד 19 עמוד 25 עמוד 31 עמוד 41 עמוד 47.1.2.3.4.5.6.7.8
כשלי החשיבה האסטרטגיים במלחמת לבנון השנייה 1 אפרים ענבר מלחמת לבנון השנייה החלה לאחר חטיפה של שני חיילים ישראלים ב- 12 ביולי 2007. ברצוני לציין, שלפני כשלושת אלפים שנה קרה מקרה דומה שמוזכר בפרשת השבוע "לך לך": "ו מ ע ב ר ם, י נ ה ח יו; ו ר ק א ת-ח נ יכ יו י ל יד י ב ית, מ נ ה ע ר ל מ א ת, ו ר ף, ע ד- ן. ו ח ל ק ע ל יה ם ל י ל ה ה א ו ע ב ד יו, ו ם; ו ר פ ם, ע ד-ח ב ה, א ר מ מ אל, ל ד ק. ו ב, א ת ל-ה ר כ ; ו ג ם א ת- ל ט ח יו ר כ ה יב, ו ג ם א ת-ה ים ו א ת-ה ע ם". נראה שמלחמתו של אברהם להשיב את החטופים הייתה מוצלחת. אני לא בטוח שמעשי אבות הם תמיד סימן לבנים. במלחמה האחרונה היו כישלונות והיו גם הישגים יפים. דברי יתמקדו בעיקר בחשיבה האסטרטגית הישראלית כפי שהתגלתה במלחמה. חשיבה מסוג זה היא מנת חלקם של המדינאים ושל הקצונה הבכירה בצה"ל. אני לא בטוח שאני יכול תמיד להבחין מי אחראי למה, אבל ניתן לומר שהחשיבה האסטרטגית היא תוצאה של מפגש המוחות של חברי ממשלה בכירים עם בעלי התפקידים הבכירים בצה"ל. אציג מספר אופני חשיבה שאפשר ליחס בקלות לדרג הצבאי והמדיני העליון בישראל בזמן המלחמה האחרונה, ואשר לדעתי היו בעייתיים ביותר, ניתן אף להגדירם ככשלי חשיבה. הכשל החשיבתי הראשון הוא היעדר מוכנות למלחמה בחזית הלבנונית. בקיץ 2006, על אף שהחזבאללה התגרה בישראל מעת לעת, ועל אף שתכניותיו של הארגון לחטוף חיילים היו ידועות, צה"ל לא היה מוכן כלל לעימות רחב היקף נגדו, יש לכך עדויות ברורות. כבר בתקופתו של שר הביטחון הקודם, שאול מופז, החליטה הממשלה לקצר את השירות הצבאי של חיילי הסדיר בארבעה עד שמונה חודשים, ממרץ 2007. זה לא היה סוד שבתקציב צה"ל נעשו קיצוצים שהתבטאו, בין היתר, בקיצור משמעותי באימוני היחידות הלוחמות. נעשו קיצוצים רבים גם בהיקף היחידות המשוריינות. היה לחץ הולך וגדל, שהופסק בימים אלו, לבטל את קו הייצור של טנק המרכבה. יתר על כן, רק יחידות מעטות של צה"ל התאמנו על מודל שמתאים לטיפול ב"שמורות הטבע" של החזבאללה. כלומר, אפשר להצביע על תהליכים שהתרחשו במשך מספר שנים 1 אפרים ענבר הוא פרופ' במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ומנהל מרכז בס"א.
ו( שבהם המנהיגות הצבאית והמדינית לא ראתה את האפשרות לפריצת מלחמה מהסוג בו התנסינו בקיץ 2006. כשל חשיבה שני נעשה בתחום בחירת המטרה הפוליטית. בתחילת המלחמה למעשה ממשיכים לחזור על כך עד היום) אמרו לאזרחי ישראל גופים שונים, כולל ראשי אמ"ן לשעבר והדרג המדיני, שמטרת השימוש בכוח היא לייצר בלבנון תהליך פוליטי אשר יחליש את מעמדו של חזבאללה, ויחזק המדינה הלבנונית. לדעתי, זוהי טעות גדולה. לישראל אין סיכוי להשפיע באמצעות שימוש בכוח או באמצעים אחרים על המערכת הפוליטית הלבנונית. למדנו כבר את הלקח ב- 1982. אז שהינו בלבנון בכוח רב וניסינו לעשות "סדר חדש". למדנו בדרך הקשה שזה מעבר לכוחנו. עלינו להבין שבמזרח התיכון יש כוחות חברתיים ופוליטיים מקומיים, שכוחם גדול מכל התערבות חיצונית. אנחנו לא יכולים לסדר את המזרח התיכון על פי רצוננו. זה נכון כמובן לא רק במקרה של ישראל הקטנה. לצערי, זה נכון גם לגבי הניסיון של המעצמה האמריקנית לבנות מחדש את עיראק, על אף שיש לה כוח עצום ורב, ארצות הברית אינה נוחלת הצלחה. לכן, המטרה של שימוש בכוח לא צריכה להיות יצירת סביבה פוליטית יותר נוחה לישראל, זוהי מטרה לא מציאותית. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לפגוע ביכולות של האויבים שלנו. ישראל צריכה להתמקד בסיכול היכולות של אויביה להשתמש בכוח נגד מטרות ישראליות, אזרחיות או צבאיות. צריך למנוע מהיריבים את היכולות להכאיב לישראל. מטרת השימוש בכוח יכולה להיות גם שיבוש המטרות המדיניות שמציבים לעצמם היריבים שלנו, אבל לא בניית מזרח תיכון חדש. בניית מזרח תיכון חדש היא חלום באספמיא, מעין אוטופיה שאין בכוחנו להשיג. גם הכשל השלישי שייך לתחום המטרות המדיניות, ליתר דיוק לחיפוש הדרך לסיים את המלחמה. בימים הראשונים של המלחמה הוצע על ידי משרד החוץ להביא לדרום לבנון כוח בין-לאומי, אשר יהפוך את דרום לבנון לאזור שממנו לא יירו קטיושות, ושממנו יהיה לחזבאללה הרבה יותר קשה לפעול. אני יודע שגם בתוך המערכת הצבאית היו אנשים שתמכו ברעיון זה. לדעתי, ואני מודה שנטל ההוכחה עוד לפנינו, הסיכוי שהכוח הבין-לאומי יעמוד בציפיות הללו הוא קטן עד מאוד, והמטרה הזו לא תושג. אין ספק, שאם חזבאללה ירצה לפעול בדרום לבנון ואם הוא יחליט להתעמת עם הכוח הבין- לאומי, ידו תהיה על העליונה. חווינו בעבר תרחישים דומים, וראינו את אי- 2
עמידותם של כוחות זרים בלחצים. לעניות דעתי, ברגע שיעמדו בפני המתאבדים של החזבאללה, כוחות האו"ם פשוט יקומו וילכו. אנחנו כבר יודעים שכוחות האו"ם בלבנון לא מצליחים למנוע הברחות נשק מסוריה לחזבאללה. אנחנו גם יודעים שכוחות האו"ם לא מצליחים למנוע היערכות חדשה של החזבאללה בדרום לבנון. זו פשוט שאלה של זמן, או של החלטה של החזבאללה לפעול בדרום לבנון, אז הכוח הבין-לאומי רק יפריע לפעילות של צה"ל נגד החזבאללה. אנחנו כבר נתקלים בכל מיני בעיות עם כוחות בין-לאומיים: הצרפתים איימו שיירו על מטוסים ישראלים, ככל הנראה ירינו בטעות על כוח גרמני בים, והדבר גרם למתח מיותר ביחסים הדו-צדדיים. כוחות זרים בגבולותינו היוו תמיד מקור לתסבוכות. לצערי, יש במשרד החוץ וגם בצה"ל בכירים אשר זיכרונם קצר והם נוהים אחר רעיונות שווא. בשנים האחרונות, משתעשעים ברעיון הטיפשי שנוכחות של זרים תפתור בעיות שהמקומיים לא יכולים לפתור. כשל החשיבה הרביעי נוגע לשכנתנו בצפון סוריה. במהלך המלחמה יצאה הממשלה הישראלית מגדרה להרגיע את החששות בסוריה. בעת המלחמה אמרנו מספר פעמים לסורים "אתם לא שייכים לעניין החזבאללה ואין לנו שום כוונות תוקפניות כלפי סוריה". לדעתי, לניסיון הרגעה לא היה מקום. הסורים צריכים לדעת שהם עלולים להיות מטרה למתקפה ישראלית מפני שהם מחמשים את החזבאללה, ארגון הלוחם נגד ישראל ומקיז את דמה. כאשר לוחמים בחזבאללה, שהוא היד הארוכה של סוריה ושל איראן אין שום סיבה להגיד לסורים "אל תדאגו, אנו מטפלים רק בחזבאללה ואתם תצאו נקיים מהעניין". אמירות מסוג זה משדרות לדמשק שהיא יכולה להמשיך להקיז דמה של ישראל באמצעות החזבאללה, מבלי לחשוש שתידרש לשלם מחיר כל שהוא. יתר על כן, בזמן מלחמת לבנון אולי החמצנו הזדמנות לתקוף את המערך הסורי של הטילים ארוכי הטווח אשר מהווה איום על ישראל. מערך הטילים הזה מכסה את רוב שטח ישראל ובמלחמה הייתה הזדמנות לטפל באיום. צריך לזכור תמיד את התקדים הטורקי מאוקטובר 1998. הסורים מבינים את שפת הכוח. באוקטובר 1998 העבירה אנקרה מסר ברור לדמשק שתפסיק לתמוך ב- PKK (ארגון הטרור הכורדי שפעל בטורקיה). הסורים נענו לתביעה הטורקית מכיוון שהבינו שמאחורי המסר הטורקי יש כוח צבאי רב. מול עליונות צבאית ונחישות טורקית, הסורים נכנעו. גם אנחנו היינו צריכים להגיד לסורים בקיץ האחרון שיפסיקו לתמוך בחזבאללה, ולגבות את המסר במעשים. 3
הכשל החמישי הוא כשל תפיסתי. נראה שהמנהיגות הישראלית, הפוליטית והצבאית לא הבינה את היכולת המצטברת של טילי קטיושה לגרום נזק קשה לישראל. היחס לטילים קצרי טווח הוא מתמיה. לפני המלחמה היו התבטאויות מזלזלות כלפי הקטיושות, כגון "הם יחלידו במחסנים של החזבאללה". לא הייתה התייחסות רצינית לנושא הזה. יתר על כן, במסמך של צה"ל על תכליות המלחמה, שהודלף לאחרונה, לא הופיע החשש או הצורך להגן על העורף הישראלי מפני קטיושות. יחס דומה מתגלה כלפי טילי הקסאם שנופלים בדרום: "זה נשק סטטיסטי אשר גורם מעט אבדות". בסופו של דבר הקטיושות הפכו לסמל הניצחון של חזבאללה. מדינת ישראל ספגה כ- 200 קטיושות ביום והיה ברור לכולם שלא צה"ל הוא המנצח במלחמה, אלא החזבאללה. המנהיגות הישראלית לא השכילה להבין את החשיבות המצטברת של סוג נשק כזה. כשל שישי הוא בצורת השימוש בכוח. הנטייה להסתמך בעיקר על חיל האוויר ולהימנע ממהלך קרקעי הייתה שגיאה. אפשר להבין את הנטייה הזו, כיוון שלחיל האוויר הייתה עליונות מוחלטת על כל היריבים בצפון. חיל האוויר יכול לפעול למרחקים, תוך יכולת לגרום נזק גדול במעט מאוד אבדות, ובסופו של דבר רוב המטוסים חוזרים הביתה. הנטייה להשתמש בחיל האוויר מובנת ומוצדקת. אבל לחשוב שאפשר לגמור עניין באמצעות חיל האוויר, זו הייתה טעות חמורה. היינו יכולים לדעת זאת מראש. ארצות הברית במלחמת המפרץ הראשונה ב- 1991 הפציצה את עיראק במשך 100 ימים, ובסופו של דבר היה צורך בתמרון קרקעי כדי לכבוש את כווית. בסופו של דבר, החייל הנועץ את הדגל במקום הנכבש הוא האות לניצחון, ולא העליונות האווירית. כשל חשיבה שביעי נוגע לעניין האבדות. במהלך המלחמה הייתה, וזה לא דבר לגמרי חדש, רתיעה גדולה מאוד מלהכניס כוחות קרקע מפאת חשש מאבדות. למעשה, החשש הזה מאבדות איננו משקף את דעת הקהל הישראלית. דעת הקהל בזמן האינתיפאדה וגם בזמן המלחמה האחרונה הייתה מוכנה לשאת באבדות גדולות. ראינו זאת באמירות של הורים שכולים ואנשים שישבו במקלטים. התחושה הייתה שראוי להמשיך במלחמה למרות הסיכוי לאבדות כדי לסיים את המלחמה בניצחון. מצד העורף הייתה נכונות גדולה לסבול, נכונות שלא נוצלה על ידי המנהיגות הישראלית. המנהיגות הצבאית והמדינית החליטה משום מה שהעם עייף ולכן לא צריך להרבות באבדות. דרך אגב, יש פה היפוך מוזר של ההבנה מדוע יש לקיים צבא. הצבא נועד להגן על אזרחים. 4
חיילים דמם אדום פחות מדמם של אזרחים, החיילים נועדו להילחם ולהגן על האזרחים. יתר על כן, נראה לי שיש פה הפרה בוטה של החוזה החברתי הבסיסי שעליו מושתתת מדינה. בתפישה הבסיסית של הוגי הדעות המדיניים בהקמת מדינה נכתב חוזה בין האזרחים ובין המדינה. על פי החוזה הזה חובת המדינה, היחידה אולי, היא לספק ביטחון. אז האזרח מוכן שהמדינה תכניס יד לכיסו כדי לקחת מיסים, אז הוא מוכן לעשות מאמץ, אז הוא מוכן לשרת בצבא. זה החוזה החברתי הבסיסי ביותר. פה המדינה הישראלית הפרה את החוזה הזה, ודרך אגב, לדעתי, היא ממשיכה להפר אותו בגלל מה שקורה בדרום. כשל החשיבה השמיני הוא בזיהוי המציאות. לדעתי, הדרג הצבאי והמדיני לא הבין, לפחות לא בהתחלה, שמדובר במלחמה. ההתייחסות ההתחלתית אל השימוש בכוח הישראלי ובתגובה של החזבאללה, הייתה כאל פעולה צבאית מוגבלת שמשכה לא כל-כך ברור. ההחלטה לצאת למלחמה הייתה ללא מחשבה תחילה, זו הייתה החלטה יותר אינטואיטיבית מרציונאלית. איני מבקר את ההחלטה לצאת למלחמה. בנסיבות שנוצרו נראה לי שהיה מקום לתגובה צבאית נרחבת. באופן בסיסי בוודאי שהיה צריך להגיב בכוח על ההתגרות. עם זאת, אולי היה צריך לחכות קצת ולחשוב מה רוצים להשיג. התרשמותי, מתוך השתתפות בפורומים שונים בממסד הביטחוני בעת המלחמה, היא שהגופים הבכירים ביותר לא נתנו דעתם על מהות הניצחון בעימות עם החזבאללה. לא הייתה תפישה ברורה שמלחמה צריכה להסתיים בניצחון, שלמלחמה יוצאים כדי לנצח. הכשל החשיבתי התשיעי והאחרון שברצוני למנות, הוא הנושא האמריקני. מנהיגי ישראל לא הבינו שהמלחמה הזו היא מבחן לברית האסטרטגית בין ישראל לבין ארצות הברית. האמריקאים, במיוחד השמרנים ביניהם, מודאגים מאוד ממה שקרה לצה"ל במלחמה האחרונה. הם מעלים שאלות לא פשוטות: למה אנחנו משקיעים בישראל? אם הצבא הישראלי לא מסוגל לטפל ב- 3,000 לוחמי חזבאללה למה להמשיך את הסיוע הרב שניתן לישראל? אם ההתקשרות עם ישראל אינה מובילה להבסת אויבי ארצות הברית מה הטעם בה? המדינאים הישראלים לא הבינו שהמלחמה בלבנון הייתה מבחן לקשר ההדוק בינינו לבין האמריקאים. האמריקנים ראו את ההקשרים האזוריים של המלחמה בחזבאללה, והאמינו וקיוו שישראל תנחיל מפלה לשלוחי סוריה ואיראן, שהם גם אויביה של וושינגטון. הניצחון במלחמה הזאת היה חשוב לא רק לנו, אלא 5
גם לארצות הברית. הכישלון הישראלי בקיץ 2006 מעיב על היחסים הקריטיים, החשובים ביותר שיש לישראל עם המעצמה העולמית. לצערי הרב אני לא בטוח שאת הכשלים שמניתי אפשר לתקן בקלות, כיוון שהם לגופי שחדרה למסדרונות משרד החוץ, קשורים לחשיבה פשטנית ופסולה, את הליקויים הצבאיים, בקרב הפוליטיקאים. וכמובן החשיבה של צה"ל, הטקטיים והמבצעיים אולי אפשר לתקן במהירות, את קווי החשיבה הפסולים מה שקרה לישראל במלחמת לבנון מבחינתי, הרבה יותר קשה לתקן. לכן, השנייה הוא סיבה לדאגה. 6
בעיות בניהול המלחמה 2 אבי קובר בהרצאתי אעסוק בבעיות בניהול המלחמה, תוך התמקדות בהיבטים הצבאיים. כחוקר מלחמות, התבוננתי על המלחמה גם מנקודת מבט תיאורטית, ושאלתי: האם יש בה חידוש תיאורטי כלשהו? דומני כי התשובה לכך היא שלילית; המלחמה האחרונה איננה מייצגת שום דבר שונה באופן בסיסי ממה שהכרנו במלחמות א-סימטריות אחרות, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. לכן לא ארחיב את הדיבור בסוגיה הזאת. לעומת זאת, אם בוחנים את המלחמה מנקודת המבט היותר צרה שלנו, הישראלית-ערבית, מגלים לפחות שלושה היבטים ייחודיים: א. המתקפה על העורף האזרחי הייתה חסרת תקדים בהיקפה. מעל 4,000 רקטות או טילים נפלו בשטח ישראל, מבלי שצה"ל הצליח להפסיק את שיגורם. ב. המלחמה התנהלה, לפחות בשלביה הראשונים, בתנאים כמעט אופטימאליים. היה קונצנזוס פנימי, הייתה תמיכה בין-לאומית רחבה ביותר, כולל תמיכה לא מפורשת מצד מדינות ערביות מתונות, והייתה תחושה, שאותה שידרו האמריקנים, של העדר מגבלת זמן. התנאים הללו, שהיו כמעט אופטימאליים, רק החריפו את תחושות הכישלון וההחמצה עם סיום המלחמה. ג. בעבר הבעיות העיקריות של ישראל היו בתחומי ההרתעה וההתרעה, והיכולת הצבאית שלה פיצתה על כישלונות הרתעתיים או כישלונות התרעתיים - קודם למלחמה האחרונה היה לישראל דימוי מרתיע, כפי שהעיד נאום נצראללה אחרי המלחמה. כמו-כן, אמ"ן סיפק התרעה מפני אירוע חטיפה. לעומת זאת, ביצועי צה"ל היו מאוד לא מחמיאים. זהו עניין שאין לעבור עליו לסדר היום, שכן המדובר בבעיה בסיסית, שאין לה שום קשר להשקפת עולם פוליטית כזאת או אחרת. את הממשלה ניתן להחליף. לא את הצבא. אעבור להצגת כמה בעיות מרכזיות בניהול המלחמה, תוך שימת דגש על הפעלת הכוח הצבאי. בעיה אחת קשורה לזיהוי מה שהתרחש כמלחמה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, גם מלחמת לבנון הראשונה נפתחה כמבצע שהתפתח למלחמה. כאשר לא ברור מלכתחילה שמדובר במלחמה ואין מגדירים 22 ד"ר אבי קובר הוא מרצה בכיר למדעי המדינה וחוקר בכיר במרכז בס"א.
את האירוע כמלחמה, נודעת לכך השפעה שלילית על גיוס המילואים, מערכת הפצת המודיעין, על יישום תכניות מבצעיות שהוכנו מבעוד יום, המערכת הלוגיסטית, על הפיקוד והשליטה וכו'. על על בעיה שנייה קשורה לדבקות של ישראל, ושל צה"ל בפרט, בדפוס לחימה הקרוי "פוסט הרואי". מאז מבצע ליטני ב- 1978 אימץ צה"ל דפוס לחימה, שאדוארד לוטווק כינה אותו בשם "לוחמה פוסט הרואית". ללוחמה זו יש שני כללים עיקריים, שלוטווק טבע את הראשון שבהם: א. יש להשתדל להימנע מאבדות לכוחותינו. ב. יש להימנע מפגיעה באזרחי האויב. לוחמה כזו מתאימה לדמוקרטיות מערביות, אשר מנהלות מלחמות לא קיומיות ונהנות מטכנולוגיה מתקדמת, המאפשרת פגיעה מדויקת מרחוק ומסייעת לצמצם עד כמה שניתן היפגעות כוחותינו ופגיעה באזרחי היריב. לוחמה זו מאפשרת להיות אפקטיבי מבחינה מבצעית, ובה בעת לשמור על אמות מידה מוסריות ולזכות בלגיטימציה פנימית, ואולי גם חיצונית. הדפוס הזה עבד טוב למדי מול הפלסטינים, ובהצלחה חלקית מול חזבאללה. בכל מקרה, תמיד יושם דפוס המלחמה הזה על ידי ישראל כשמנגד היה אויב שלחם מלחמה הרואית, דהיינו, כזו שבה רצוי להרוג כמה שיותר ולא נורא אם נהרגים. אני תמכתי בלוחמה זו, אך במלחמה האחרונה מן הראוי היה לזנוח אותה. בלי ויתור על דפוס פוסט הרואי וייזום מתקפה קרקעית רחבה לא ניתן היה להכריע צבאית ולממש את מטרות המלחמה השאפתניות, או ליתר דיוק השאפתניות מדי. דבקות בכללי הלוחמה הפוסט הרואית הייתה עלולה גם לקטוע את המאמץ הצבאי במקרה שכוחותינו היו סופגים אבדות כבדות ובמקרה של פגיעה קשה באזרחים בצד השני, כפי שאכן קרה במקרה של כפר קאנא, כש"נזק סביבתי" עצר את המלחמה ליומיים בלחץ אמריקני. הדרג המדיני והדרג הצבאי היטלטלו בין לוחמה הרואית לבין לוחמה פוסט הרואית, ודומה שזו הייתה אחת הסיבות להתלבטויות במהלך המלחמה, אם להפעיל או לא להפעיל כוחות קרקע גדולים. בעיה שלישית מתייחסת לכמה הנחות יסוד ואמונות בעייתיות שעמדו בבסיס ניהול המלחמה, והושפעו במידה רבה משינויים טכנולוגיים, אשר חיזקו את יסוד האש בשדה הקרב על-חשבון יסוד התמרון, וגרמו להתפתחות יכולות מרחיקות לכת בתחום המידע. את האמונה הבעייתית הראשונה ניתן לכנות בשם פולחן הטכנולוגיה. בעוד שלפני כעשר שנים חוקרים אמריקנים ראיינו קציני צה"ל בכירים ומצאו גישה 8
הרי שבשנים האחרונות עבר צה"ל אמריקניזציה מאוזנת לטכנולוגיה, על חשבון תחכום בין השאר השתלט עליו היגיון טכנולוגי, משמעותית. תחבולני. טכנולוגיה היא גורם חשוב, שצריך לפתח אותו ולהשתמש בו, אבל אין להפוך אותו לחזות הכול. דגש יתר על טכנולוגיה עלול לגרום לחשיבה על האויב כעל גורם נחות, שכוחות המחוברים ברשת, הנהנים ממודיעין כמעט מושלם בזמן אמת (דבר שאיננו בנמצא אף פעם), ומיכולת פגיעה מדויקת והרסנית גבוהה, יכולים לטפל בו ביעילות, באופן כמעט סטרילי גם אם המדובר בארגוני גרילה וטרור. בפועל, פגש צה"ל אויב מתוחכם, תחבולני, נחוש, מוכן להקריב, בעל מערכת פיקוד ושליטה חסונה וחסינה, המשחק אף הוא במגרש הטכנולוגי, ולרשותו חימוש פשוט אך יעיל, וכלים לניהול לוחמה אלקטרונית. אמונה בעייתית שנייה קשורה לביטחון בכוח אווירי. צבא שלם מעולם לא הוכרע מהאוויר. קוסובו, המוזכרת לעתים קרובות כמקור השראה, איננה דוגמה להכרעה צבאית אסטרטגית, שכן כושר הלחימה של הצבא הסרבי לא נשלל, וההכרעה הושגה על-ידי הנזק שנגרם לחברה ולכלכלה של האויב, מה שקרוי הכרעה אסטרטגית-רבתי. הכרעת גרילה וטרור מן האוויר גם היא בעלת היתכנות נמוכה עד אפסית. ההישענות על כוח אווירי קשורה לפולחן הטכנולוגיה, והיא חלחלה לתודעה זמן רב קודם למלחמה, במידה רבה בהשפעת "הכחולים", שהשתלטו על צמתים חשובים במטה הכללי. לצד ההישענות על כוח אווירי, התפתחה בשנים האחרונות הישענות משמעותית על כוחות מיוחדים, בהנחה שהשילוב של כוח אווירי וכוחות מיוחדים יניב אפקטיביות מבצעית גדולה. בפועל התברר במלחמה הזו עד כמה מוגבל האפקט של היחידות המיוחדות ושהן אינן יכולות לשמש תחליף לכוחות קרקע גדולים, בוודאי אם רוצים להשיג הכרעה צבאית או להסיר את איום הקטיושות. תופעה נוספת, בעייתית מאוד, שאף היא הושפעה רבות מהתחזקות יסוד האש על חשבון התמרון, היא חדירתו של המושג "שליטה" מעולם המושגים האווירי והימי לחשיבה היבשתית, עד כדי הפיכתו לתחליף לכיבוש שטח. זכורות לנו ההתבטאויות בדבר שליטה על בינת ג'בייל במהלך המלחמה. באמצעות שליטה אין מכריעים, ובאמצעות שליטה אין משמידים תשתיות גרילה וטרור. בהשפעת התחזקות יסוד האש על חשבון התמרון, עבר צה"ל גם מהפיכה לוגיסטית, שבמרכזה מערך ריכוזי יותר של אגדים לוגיסטיים מרחביים. לאור 9
הבעיות הלוגיסטיות, שכבר התגלו במלחמה הזאת, עולה השאלה אם מערך מהסוג הזה, שפותח בשנים האחרונות, מסוגל לתמוך במבצע קרקעי רחב היקף עם יסוד חזק של תמרון. מן האמור לעיל נגזר לכאורה, בין היתר, כי אם ניתן להשיג הישגים צבאיים מרשימים בעזרת טכנולוגיה מתוחכמת, כוח אווירי, כוחות מיוחדים, בלי תמרון אין צורך בכוחות מילואים גדולים המוכנים היטב ללחימה. וכו' קרקעי, להצטייד לתרגל, התוצאה הייתה שכוחות מילואים רבים חדלו להתאמן, כראוי, או להתחבר לטכנולוגיה מתוחכמת. עד כאן לגבי הנחות ואמונות מוטעות. ברצוני להצביע בקצרה על שלוש בעיות נוספות. בעיה קשה מאוד שנחשפה במלחמה היא בעיית מצביאות. המהלכים הצבאיים במלחמה היו שקופים, צפויים, ישירים ולא יצירתיים. בולט במיוחד היה המאמץ הסיזיפי לדחוק את חזבאללה צפונה. במשך שנים דיברו אצלנו על קצינים שהם ספרא וסייפא. בפועל, מי שמכיר מקרוב את המפקדים הבכירים במסלול המבצעי יודע שבדרך-כלל מדובר בקצינים שדווקא מדגישים את הניסיון ואת האינטואיציה מה שלידל הארט כינה "חיילים מעשיים", זאת בשעה שצבאות רציניים מטפחים את מה שהסוציולוג הצבאי ג'נוביץ כינה, "חיילים אינטלקטואלים". ב"חיילים אינטלקטואלים" הכוונה לקצינים, שהמחויבות העיקרית שלהם היא לשאלות המעשיות, אך לצורך ההתמודדות עם הבעיות המעשיות הם שואבים השראה מתיאוריה צבאית ומהיסטוריה צבאית. בסרטון שהוקרן בטלוויזיה לפני כמה שנים, דיבר הגנרל שוורצקופף, המצביא האמריקני במלחמת המפרץ, על השראה שקיבל ממסע חניבעל לאיטליה, והסביר כיצד התכנון האופרטיבי במלחמת המפרץ נשען על עקרונות המלחמה ועל היסטוריה צבאית. שוורצקופף הוא קצין מקצועי, שעבר מסלול הכשרה שגרתי. האם אנחנו יכולים לחשוב על מפקדים בכירים בצה"ל המסוגלים לחשיבה המשלבת תיאוריה והיסטוריה צבאית בדוקטרינה, בתכנון ובביצוע כמו שוורצקופף ודומיו? אני חושש שאין רבים כאלה, אם בכלל. קציני צה"ל כבר התרחקו מזמן מניסיון מלחמתי החורג מפעולות שיטור בשטחים. מסלולי ההכשרה שלהם כמעט שאינם מלמדים תיאוריה צבאית. הקצינים עצמם אינם קוראים ספרות צבאית מקצועית, שרובה ככולה בשפה האנגלית, שבה רובם אינם שולטים. הם בוודאי שאינם מכירים מקרוב את כתביהם של הוגים צבאיים קלאסיים, שלא נס ליחם. חלק מהם נשלחים 10
ללימודים אקדמיים בתחומים שאינם רלוונטיים למקצוע הצבאי. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, בשנים האחרונות החדירו למוחותיהם חומרים לא- צבאיים כמקור השראה, כמו כתביהם של אדריכלים ידועי שם, זאת במקום סון-טסו, קלאוזביץ, ז'ומיני, לידל הארט, פולר ואחרים. קשה להוכיח קשר ישיר בין ספרא ובין סייפא, אבל בהעדר "גאונים צבאיים" (מושג שטבע קלאוזביץ), זה מה שחשוב לעודד. בעיה נוספת שהקרינה על ניהול המלחמה קשורה להססנות הדרג המדיני. בהשפעת המלחמה הפוסט הרואית ומתוך אמונה בהבטחה כי ניתן יהיה להגיע להכרעה מן האוויר ובעזרת כוחות קטנים, לא הכריז הדרג המדיני על מלחמה, לא גייס מילואים בזמן ולא הורה על פעולה קרקעית רחבת היקף, שבלעדיה לא ניתן היה להשיג את מטרות המלחמה השאפתניות שהוא עצמו הציב. עניין זה, בצירוף חוסר ניסיונם של ראש הממשלה ושר הביטחון, הקרין אף הוא לרעה על ניהול המלחמה. ולבסוף, הבעיה של הגנת העורף. במלחמה התברר, שגם אם צדקו המומחים והנזק הפיזי שנגרם לעורף מטילים היה מוגבל, והחברה הישראלית שוב הוכיחה כי היא בעלת כוח עמידה רב למדי, אנחנו חיים בעידן שבו לפעמים בעיני האזרחים הביטחון האישי חשוב יותר מהביטחון הלאומי. במצב כזה, החברה איננה סובלת אי-פיתוחם של אמצעים מגוונים להגנה על העורף, הן אקטיביים והן פסיביים, ואיננה משלימה עם "הפקרת העורף", דהיינו עם העדר טיפול בבעיותיהם של מי ששוהים במשך תקופה ממושכת במקלטים, במיוחד ילדים, קשישים, חולים ונכים. לקח זה יחייב חשיבה מחודשת על הגנת העורף לפני המלחמה הבאה ובמהלכה. 11
ט ) הכשלים בהכנת הכוח היבשתי למלחמה 3 עמנואל סקל הכרעת המלחמה ועדיפויות בתקציב מלחמה מוכרעת ביבשה ועל-ידי כוחות הקרקע, ואם ניתן, בסיוע חיל האוויר. אלא שלסיוע זה מגבלות קשות: הגנת טק"א ילי קרקע-אוויר), בעיות מזג אוויר, תנאי יום ולילה, הימצאות סד"כ (סדר כוחות) זמין, סדרי עדיפויות של חיל האוויר (בראייה חיילית ולא כלל צה"לית), קשרי תקשורת, קשיי תיאום והכוונה, בעיות זע"ט (זיהוי עמית טורף), הרכשת מטרות וכו'. האמת הבסיסית הזו נחשפת בכל מלחמה, גם בצבאות זרים, ונשכחת בין המלחמות. הביטוי לשכחה הוא סדר העדיפויות הפגום בתקציבים, כך שחיל האוויר מקבל הרבה מעבר למה ש"מגיע" לו ביחס לכוחות הקרקע על-פי המדד של תרומה להכרעה. דוגמאות ממלחמות ישראל מלחמת ששת הימים הייתה אמנם חריגה, אך גם אז נקבעו התוצאות הסופיות ותודעת ההכרעה בהשמדת כוחות אויב והתייצבות כוחות קרקע בתוואים חיוניים: תעלת סואץ, הירדן, החרמון וקו ה תלים ברמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים תרומתו של חיל האוויר בקרב המגננה בסיני הייתה אפסית, ואף שהייתה תכנית (תכנית "שריטה") לסיוע לכוחות הקרקע באמ"ט (אזור מוכה טילים) היא לא בוצעה; חיל האוויר שמר על כוחו לבוקר ה- 7.10 למבצע השמדת טק"א וחילות אוויר: במצרים "תגר" (שהופסק לאחר המטס הראשון), ובסוריה "דוגמן" 5 (שנכשל). בתחקירים אחרי המלחמה התלונן אלוף פיקוד דרום גונן במרירות: "היכן היה חיל האוויר שהוקצו לו 52% מתקציב הביטחון?" גם באפריקה הובלה והוכרעה המלחמה על ידי כוחות קרקע שהשמידו בסיסי טק"א באש תותחי טנקים וארטילריה. היה מי שהגיב תגובה נדהמת במשל"ט (מרכז שליטה) חיל האוויר: "המטומטמים מהשריון דופקים לנו את הטק"א!". במלחמת של"ג הפעיל חיל האוויר "ניסוי מעבדה" בהיקף מלא, והגיע להישג מרשים: יחס הפלות של 90:0 והשמדת הטק"א הסורי תוך מספר שעות. אך 33 אלוף (מיל') עמנואל סקל הוא חוקר בכיר במרכז בס"א.
כל זה היה פירעון חוב העלבון הצורב במלחמת ההתשה ובמלחמת יום- הכיפורים: "הטיל כופף את כנף המטוס", כפי שאמר אלוף (מיל') עזר ויצמן. ההישג במלחמת של"ג לא תרם הרבה לקרב היבשתי, לעומת זאת, למדו הגנת הטק"א ועברו לאסטרטגיית את שיפרו הסורים את חולשותיהם, טק"ק (טילי קרקע-קרקע). במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 המסר שכנראה הועבר מהרמטכ"ל לדרג המדיני היה שלא צריך להכניס כוחות קרקע, חיל האוויר יפתור את כל הבעיות: הריסת תשתית החזבאללה ופגיעה במערך הרקטות לסוגיהן, בכך נחסוך נפגעים ולא נשקע ב"בוץ הלבנוני". הרעיון טוב לכשעצמו, אך למרבה הצער לא ישים. בפועל הרקטות ארוכות הטווח אכן הושמדו, רובן תוך זמן קצר. אך רקטות קצרות טווח בקטרים של 107 מ"מ ו- 122 מ"מ נורו עד הרגע האחרון בקצב של כ- 250 רקטות ליום. מעשית, התפתחה הבנה מאוחרת, מאוחרת מדי, שלא ניתן להפסיק את ירי הקטיושות ללא הכנסת סד"כ קרקעי גדול. התוצאה הייתה ש"רגע" לפני הפסקת האש הוחלט על הפעלה מגומגמת, מבולבלת ומאוחרת, בסדר זמן בלתי אפשרי, של כוח קרקעי, שבחלקו לא היה בכשירות, והיה מותש מנוהלי קרב אינסופיים, מפקודות לא ברורות, מביטולים, מעיכובים, מדחיות, ומכניסות ויציאות סרק מעבר לגדר. בליל שבת בו החלה הפעולה הקרקעית (11.8.2006) ניתן היה להעריך כי קיימת אפשרות שהיא תימשך גם מעבר להפסקת האש של בוקר יום שני בשבוע שלאחר מכן, משום שהחזבאללה ימשיך לירות. (בדומה להפסקת האש הראשונה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים, ב- 22.10.1973, הפסקת אש שנשברה בגלל המשך ירי מצרי, והובילה להמשך לחימה, כיתור הארמיה השלישית והפסקת אש שנייה ב- 24.10.1973 ). מה קורה בנושא סדרי העדיפויות בין המלחמות? האמת הבלתי נמנעת שמלחמה מוכרעת ביבשה מוכחת בכל מלחמה, כפי שמוכח שגבול ההישג הקרקעי נקבע על ידי לוחם החי"ר שבראש הכוח אשר מגיע לראש הגבעה האחרונה, צמוד לקצה התותח של הטנק המוביל. מוכח שאין דרך לנצח ללא כוחות קרקע, ושאין לחשוש מהפעלתם כמו בקיץ 2006, משום שאין "בוץ לבנוני" או אחר, זולת זה שאנחנו מייצרים במו החלטותינו ומכניסים עצמנו לתוכו בהחלטות מדיניות (וגם צבאיות) שגויות. 14
הבעיה היא שהתובנה שההכרעה ביבשה נעשית על ידי כוחות הקרקע, נשכחת בכל פעם ששוקע אבק המלחמה, ואינה מתורגמת לכלל עדיפות תקציבית ליבשה. התהליך הזה חוזר על עצמו. הערך האסטרטגי של חיל האוויר, שהוא ערך אמיתי, מאפיל בדיוני התקציב על העובדה שבהכרעת הקרב ביבשה, מתוקצב חיל האוויר בתקצוב יתר ביחס לתרומתו, וכוחות הקרקע מקופחים לאורך שנים. אין ספק שהופעה חיצונית קובעת. קל להרשים רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, בייחוד אם נושאי המשרות האזרחיות נטולי רקע ביטחוני, בפרופיל הנאה של הציפורים הכסופות, בערכן האסטרטגי ובאינטליגנציה הגבוהה של מפעיליהן, זאת לעומת אפרוריות ומגושמות יחידות היבשה הכבדות והמאובקות. על מה הושת הקיצוץ המתמשך בתקציב הביטחון? מסוף מלחמת של"ג ב- 1982 החל קיצוץ מתמשך בתקציב הביטחון והוא הושת ברובו על כוחות הקרקע, שהתקשו יותר ויותר לשמור על כשירות, שלא לדבר על שיפור. בקיץ 2006, כשהסד"כ הקרקעי הוטל ללחימה, נחשפו התקלות באופן כואב: הסד"כ הסדיר קטן דרמטית, ובמידה שאינה מאפשרת מהלך פתיחת מלחמה משמעותי איתו, כמוביל, ונדרש גיבוי מסיבי של מילואים. בצד בניית יכולות חשובות לכשעצמן צומצם סד"כ העוצבות המשוריינות בצורה מסוכנת תוך התעלמות לא אחראית מאפשרות התלקחות ביותר מגזרה אחת, גם ללא התראה. על אף שעימותים נמוכי עצימות מלווים אותנו כבר מספר שנים, לא תם עידן המלחמות בהן ידרשו מאמצי תמרון של העוצבות המשוריינות. כושרנו לבצע מאמצים כאלה נפגע מאוד. במלחמה, וזאת יודע כל מפקד שחווה אותה, שואלים מפקד יחידה אשר מצטרפת למסגרת אחרת: "עם כמה טנקים באת?" מפולת באימונים מצב משבר. עד מלחמת יום הכיפורים התבצעו אימונים סדורים במקצב של קו ועורף, בסיני וגם בגזרות אחרות. האימונים הואצו מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים, עד התקדרות שמי לבנון ב- 1981. פינוי סיני והקפצות חוזרות ונשנות של הסדיר לצפון לקראת של"ג, פגעו בסדירות האימונים אף שלמלחמה נכנס סד"כ שאומן עדיין באופן סדיר, הן ביחידות הסדירות והן במערך המילואים. שהיית צה"ל בלבנון צמצמה משמעותית את יכולת הסדיר להתאמן. במקביל גרם הקיצוץ בתקציב לירידה באיכות ובכמות אימוני מערך 15
המילואים. למרות זאת נקבעו ונשמרו בקושי רב סטנדרטים של 17 שבועות אימון לסדיר ו- 17 שבועות תע"מ (תעסוקה מבצעית). ההכשרה נשמרה. האינתיפאדה הראשונה החמירה את המצב משום שהן הסדיר והן המילואים שקעו בה מעל לצוואר. האינתיפאדה השנייה שאבה את הסדיר לתוכה כליל. משכי ההכשרות ומקדמי אימון, בייחוד בשריון, צומצמו בצורה קיצונית, זאת בעידן בו נקלט טנק המרכבה סימן 4 שהוא מערכת מורכבת הדורשת רכישת מיומנות יסוד גבוהה והתמדה באימוני רענון לשמירת כשירות. טנקיסטים סדירים מצאו את עצמם מתנתקים לחודשים (עד 5-4 חודשים) מהטנקים עקב תעסוקת חי"ר, וניתוק כזה מביא כאמור לאיבוד כשירות. בעוד שחייל החי"ר עם רובה סער ביד נותר עם רגלים על הקרקע בסביבה שהיא פחות או יותר סביבה טבעית עבורו, הרי שניתוק צוותי טנקים מהרק"מ (רכב קרבי משוריין) הוא חמור ביותר. באופן דומה, אף שברמה פחותה, נגרם נזק לצוותי ארטילריה והנדסה. כשפורצת מלחמה, מגלים שהטנקיסטים לא יודעים להעלות זחל שנפרס, שאינם יודעים להכניס לפעולה את מערכת כיבוי האש האוטומטית, ושכושרם למצות את המיטב מהמערכת המופקדת בידם נפגם באופן חמור. אין כמעט אימונים בשיתוף פעולה בין-חילי והמערכת מאבדת מיומנות וביטחון. לצורך השוואה, טייסים בסדיר ודאי לא יורשו להמריא ללחימה במצב כשירות כזה, אך גדוד טנקים סדיר נשלח גם נשלח על אף שאינו בכשירות לפי כל קריטריון. במילואים המצב חמור לא פחות. הקיצוץ הכבד בתקציב השקלי הציב דילמה קשה ביבשה: היכן לחתוך? האם בנושאי העתיד של פיתוח והצטיידות באמל"ח מתקדם? האם לצמצם את אימוני המערך או לסגור מערכי לחימה שלמים ויחידות? כך נמצא שאימוני המילואים הידלדלו הן במשכם, הן בתדירותם והן במקדמי האימון: לא יורים ולא נוסעים ברק"מ. תרגילי מפקדות או תרגילים שלדיים אינם תחליף למיומנות בהפעלת מערכות הנשק. לאחרונה תוקן חוק שירות המילואים ובכך הוטלה מגבלה דרקונית נוספת על יכולת אימון מערך זה בצורה נאותה. בנתונים אלה של מגבלות בהקצאת ימי מילואים, מערך המילואים כמעט ואינו מבצע בט"ש (ביטחון שוטף), וכל הנטל ביבשה מוטל על כתפי הצבא הסדיר, 16
שנפגע אנושות הן בהכשרות והן בשמירת כשירות. נוצר מצב שחטיבות המילואים לא מתאמנות במשך שנים וכשהן מוטלות ללחימה צפות ועולות כל הבעיות. ושוב לצורך השוואה, טייסת לא תעלה לאוויר באותה רמת הכשרה אך חטיבת מילואים תוטל ותופעל גם ברמת כשירות אפסית, כפי שאכן קרה, והתוצאה ידועה. הפעלת חטיבה בלחימה היא דבר מסובך מאוד. המח"ט נדרש לבצע משימות מורכבות ביום ובלילה, בזירות שונות, תוך שילוב טנקים וחי"ר, ארטילריה והנדסה, לקבל סיוע אווירי כולל מסוקי קרב, לטפל בבעיות מורכבות ועוד. איך יוכל המח"ט לבצע זאת במלחמה אם לא תרגל זאת באימונים ואין לו, ברוב המקרים, ניסיון קרבי קודם? ביחידות המילואים האימונים הם הדבק. להבדיל מחיילים הסדיר שחיים ביחד, במילואים נותרה רק תקופה קצרה של מספר ימי אימונים כדי לשמר לכידותם ולחבר בין כל המרכיבים, וזה לא מספיק. הדבק היחידתי נסדק מבחינה מקצועית, פיקודית, מנהיגותית וחברתית. נסדק האמון בין מפקד לבין פקודיו, וכל החולשות מתגלות במלחמה. איכות הלוחמים והמפקדים טובה מאוד והשביחה עם השנים. הבעיה היא חוסר ניסיון קרבי (שוודאי אינו באשמת דור המפקדים הנוכחי) בהשוואה לקודמיהם שההיסטוריה זימנה להם רצף מלחמות, ממבצע קדש (הוותיקים) עד מלחמת של"ג (הצעירים יותר). חלק ממפקדי האוגדות של היום לא לחמו אפילו בשל"ג וניסיונם הצבאי הוא רק פעילות בט"ש באינתיפאדה (אגב, גם בין הוותיקים יש רבים שבדרך כזאת או אחרת לא חוו מלחמה במסגרת שירותם ותפקידיהם). על חוסר בניסיון קרבי ניתן לפצות, במידה מסוימת, באימונים מכווני זירות לחימה, אך צבא היבשה לא מקבל אפילו את המינימום הנדרש. הצירוף של חוסר ניסיון קרבי והיעדר אימונים הוא חמור ביותר. הסבת מפקדים לשריון חשובה ורבים מהמפקדים המהוללים בחיל הם מוסבים. התנאי הוא קיום מסלול הסבה בן כמה פרקי יסוד ורכישת ניסיון פיקודי על יחידות משוריינות. המסר המועבר במינוי לפיקוד על אוגדה משוריינת ללא הסבה, או עם הסבה מגוחכת, הוא שלילי ופוגע. מקצוע היבשה מורכב ומסובך וצריך ללמוד אותו בכבוד המקצועי הנדרש. 17
מה צריך לעשות? להגדיל את תקציב הביטחון. לתת תוספת תקציב לחילות היבשה באפליה מתקנת, למיסוד ההכשרות בסדיר ולאימון נאות הן לסדיר והן למילואים. להפעיל תכנית חירום להחזרה לכשירות של כל המערך הלוחם ביבשה באימונים באש ועל גבי רק"מ. בהנחה שלא תהיה לצבא תוספת תקציב חיצונית משמעותית, עליו להסיט תקציבים בתוך צה"ל מחיל האוויר ומחיל הים (ולא רק) ליבשה. לאפשר לחילות היבשה הצטיידות באמצעות כספי הסיוע האמריקאי, דבר שישחרר שקלים לאימונים. את קיצור השירות לסדיר ולהשאיר משך שירות של שלוש שנים. לבטל קיצור השירות אינו מתאים לתנאים שבהם מצויה מדינת ישראל, וישפיע קשות על גודל הסד"כ ועל כשירותו. לתקן את חוק שירות המילואים כך שניתן יהיה לאמן את המערך ולהפעילו בבט"ש בתע"מ כדי לשחרר יחידות סדירות להכשרות ולאימונים משופרים. תיקון חוק שירות המילואים היה מהלך פופוליסטי מיותר. לשמר ואף לתגבר את הסד"כ בסדיר. לשחזר מפקדות שדה מסוימות. יש לזכור שצה"ל הוא צבא מיליציוני ועל-כן צריך להימנע משינויים תכופים במערכות תקשורת ושו"ב בייחוד האמל"ח התורה, בתחום הארגון, (שלילה ובקרה). בהיעדר אימונים לא יכול צבא מילואים לעכל התוספות והשינויים. לשמר ערכי פיקוד ומנהיגות ולשקם ערכים שנפגעו: שהיית מפקדים מאחור ולא עם היחידות לפנים, פיחות בערכי דבקות במשימה, ועוד. מסכי הפלזמה בחמ"לים שימשו כפיתוי להישארות מפקדים מאחור, ויש לחזור לאיזון הנכון בין טכנולוגיית שו"ב חדישה ובין ערכי מנהיגות קלאסיים של פיקוד מלפנים. אי אפשר ואסור להשוות בין מלחמות אבל זה בהחלט מפתה לעשות זאת. רק כדי להזכיר נשכחות: במלחמת של"ג המושמצת והרחוקה קיבלו האוגדות (הסדירות) "הכבדות והמגושמות" פקודה לנוע קדימה, והן נעו. הסד"כ הסדיר ובעקבותיו מילואים לגיבוי ושמירת רצף, הגיע עם כל התקלות, והיו תקלות, תוך ארבע וחצי יממות לקו המטרה של 40 ק"מ שהיה גבול הקונצנזוס דאז. ובספטמבר 1982 עלו יאסר ערפאת וחבר מרעיו על ספינה "והפליגו אל השקיעה", סידור טוב מאוד שהלוואי וניתן היה לשחזרו היום. 18
מה למדה איראן מהמלחמה? 4 זאב מגן "א ה ב ר כ ב, ו א ה ב ס ים; ו א נ ח נ, ם ה' א ל ק ינ נ ז יר. ה ה, ר ע ו נ פ ל ; ו א נ ח נ מ נ, ו ת ע ד ד". כך גרסו ברוב תמימותם אבותינו, שכתוצאה של אמונתם הילדותית והפרימיטיבית בכוח הרוח, חיו באשליה שמערכות מוכרעות לא רק על ידי דיוויזיות גדולות יותר, נשקים איכותיים יותר וחיילים מיומנים יותר, אלא בנוסף ואפילו בראש ובראשונה על ידי תפיסות עולם ומסכות ערכים מסוימות שמאפיינות אוכלוסייה של מדינה אחת, לעומת זו של יריבתה. על פי שיטתם הנאיבית והבלתי ראציונאלית, קיים קשר ישיר בין הנורמות המוסריות וההשקפות האידיאולוגיות של לאום, לבין סיכוייו לשרוד ולהביס את אויביו בשדה הקרב. "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות." התקדמנו והחכמנו מאז מאוד, ומזמן נהיר לנו שאין כל זיקה בין הדברים: יהיה המצב הרוחני והמוסרי של החברה אשר יהיה, מה שקובע בסופו של דבר את תוצאותיו של עימות צבאי הינו הכושר הקרבי והרמה הטכנולוגית של כל צד. לא האדם המאמין או המוסרי ינצח, אלא "האדם בטנק ינצח". אנו יודעים זאת עכשיו, ולכן מובנת לחלוטין, למשל, העובדה שבכל עשרות ומאות הכנסים סביב ענייני ביטחון שנערכים במחוזותינו מידי שנה, לא קם ולא יקום ולו דובר אחד כדי להציג ניתוח מעמיק של, לדוגמה, רמת מודעות העם למורשתו, או מצב הצדק החברתי במדינה, או אחוז הנוכחות בבתי הכנסת בשבתות, וכו'. הרצאה כגון זו שתועבר בכנס לענייני ביטחון תעורר תמיהה וגיחוך, או במקרה הטוב תיתקל בהנהונים מעושים ומבטים סימפטיים של הקהל, שמיד לאחר מכן יחזור לדבר בטונים רציניים על טילים קצרי וארוכי טווח, מאזנים אסטרטגיים ועוד כהנה וכהנה סוגיות "מעשיות". מאותה סיבה, גם לא ידונו מן הסתם בוועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון בשאלות בסגנון: "מה יודע הנוער הישראלי על התנ"ך והתלמוד?" או: "כיצד החברה שלנו מתייחסת לגר הגר בתוכה?" שהרי, מה הרלוונטיות של שאלות מסוג אלה ליכולת של צה"ל לגבור על שונאינו ביבשה, באוויר ובים? השם אלוקינו, וכל מה שהוא מסמל מבחינת השייכות למולדת, ההתערות במסורת, הזהות הלאומית, ההתנהגות המוסרית וההתלכדות שלנו בתור חברה סביב מוסכמות יסודיות כל זה נחמד; אבל אנחנו אנשים פרגמאטיים: תנו לנו את הרכב ואת הסוסים. 44 ד"ר זאב מגן הוא ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במרכז בס"א.
נתבקשתי להתייחס לשאלה: מה למדו האיראנים ממלחמת לבנון השנייה? לאחר נבירה בנאומים האחרונים של מנהיגי הרפובליקה האסלאמית, במאמרים בעיתונות הפרסית, בבלוגים באינטרנט, בדרשות של איאתוללות במסגדים, ובחומרים רבים אחרים אני יכול להעיד שהאיראנים למדו מן המלחמה הזו ומתוצאותיה דבר אחד מעל לכל: שאנחנו הישראלים באמת חושבים בדרך ה"פרגמאטית" וה"מציאותית" שכעת שרטטתי בדרך שלא רואה כל קשר בין ה"איך" נלחמים וה"למה" נלחמים ושמכיוון שהם, האיראנים ובני-בריתם האסלאמיסטיים והפונדמנטליסטים, אינם חושבים בדרך הזאת אלא רואים קשר ישיר בין האמונה ובין הלחימה בכל המישורים, הם יגברו עלינו ויעלימו אותנו מדפי ההיסטוריה תוך זמן קצר. את התפיסה העמוקה והחיונית הטמונה במשפט "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם השם אלוקינו נזכיר" אמנם הבאנו אנחנו היהודים לעולם, אבל בינתיים השכלנו להשליך אותה ארצה בהתנשאות וביהירות, ואחרים הרימו אותה וכעת רצים איתה קדימה בדרך להישגים אדירים ובראשם: הרפובליקה האסלאמית של איראן. בדומה למנהיגי ומלומדי מדינות ערב, האיראנים באמת הופתעו, אפילו נדהמו, מאי-יכולתו של צה"ל האגדתי למחוץ קבוצת גרילה קטנה כמו החזבאללה ולהגיע ליעדים שלו תוך ימים ספורים. איך נפלו גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים? הסבר צבאי לא מצאו האיראנים, והאמת שהם בקושי חיפשו: איזה הסבר צבאי יכול להיות לתופעה מוזרה זו, שואלים האנליסטים האיראניים, שאותו צבא שניצח שלוש מדינות ערביות בבת אחת וכבש מאות קילומטרים בכל חזית תוך שישה ימים בלבד; אותו צבא שב- 1982 הגיע לליטני כמעט בין- לילה, ומאז התאבזר במיליארדי דולרים נוספים של הציוד המתקדם ביותר בעולם; איך פתאום צבא בלתי מנוצח זה אינו מסוגל להתקדם שבעה קילומטרים עלובים בתקופה של חודש ימים נגד אנשי נצראללה?! הפיתרון לתעלומה, החליטו האיראנים, חייב להימצא במקום אחר. ניטיב אם נתחיל בציטוט ארוך מניתוח מצמרר שהציע הפרשן ג'משיד-א-אסאע'פור ב"שבכה-יה- איסאר-גראן", או תחנת השהידים האיראנית, לקראת סוף המלחמה באוגוסט: "כל היסטוריון של המזרח התיכון יודע שהרפורמות הראשונות שבוצעו באזור הזה היו רפורמות צבאיות. בחלוף המאה השמונה עשרה, מנהיגי האימפריות המוסלמיות התחילו להבין שאם ברצונם להתמודד בהצלחה מול האיומים הרבים על ריבונותם הנובעים ממעצמות אירופה, אין מנוס מלאמץ שיטות לחימה מודרניות, קרי, אירופאיות. את זה הם חיש-קל עשו, הן במצרים תחת מחמד עלי, הן בקיסרות העות'מאנית תחת הסולטן מחמוד השני, וגם כאן 20
אצלנו באיראן בתקופת מלכותו של נאצר-אל-דין שאה ולאחריו, וביתר שאת תחת מייסד השושלת הפהלוית הארורה, הרודן אויב הדת רזא שאה. בכל המקומות האלה הובאו קצינים זרים לעזור לארגן מחדש ומהיסוד את הכוחות הצבאיים, הלבישו את החיילים במדים אחידים, ציידו אותם ברובים ואקדחים, לימדו אותם כיצד לעמוד, לנווט, להסתער הכל. אך לימים התגלה שכל המאמץ הגדול הזה לשווא: הבריטים דרסו את הכוחות המצריים באיסקנדירה ב- 1882 והשתלטו על מצרים, הצרפתים מחצו את הכוחות של פייסל במיסלון ב- 1920 והשתלטו על סוריה, האימפריה העות'מאנית הפסידה במלחמה הגדולה ונכחדה, והבריטים והרוסים חדרו פנימה לתוך איראן כמו לתוך חמאה במהלך אותה מלחמה. ההוגים המוסלמיים נאלצו שוב לעשות חושבים: איך זה שכל שיטות הלחימה שאימצנו מן המערב לא הואילו מאומה? ומהר מאוד הגיעו למסקנה: מקור הכוח של הצבאות המערביים עמוק יותר משיטות ואביזרי הלחימה שלהם: זוהי מערכת הערכים והמוסדות הלאומיים שעומדים מאחורי הצבא, ושמתוכם הצבא צומח ושעליהם הוא מגן ערכים ומוסדות כמו דמוקרטיה, לאומיות, שוויון זכויות, תחושת אחדות ונאמנות זהו מקור העוצמה האמיתית של צבאות אירופה! בעקבות הבנה זו החלו משטרי המזרח התיכון להקנות לאזרחיהם לפחות את הצורה החיצונית של חלק מן המוסדות המערביים האלה, בתקווה שבכך יחזקו את המדינה ויחד איתה גם את הצבא שלהם: אבל שוב לשווא! לא היה צורך להסתכל מעבר למאורעות 1953 באיראן עם הדחת מוצדק, או ה"אסון" של 1967, כדי להיווכח שגם הפעם השינויים לא שיפרו את המצב. ואז סוף סוף התעוררו המוסלמים והבינו: אמנם זה נכון שיש קשר ישיר בין ערכי החברה והכושר הצבאי, אבל אם הערכים בנדון הם ערכים זרים ומיובאים, זה מביס את המטרה לגמרי! מאותו רגע שקלטו את האמת הצרופה הזו, אלה מתוכנו שיקר היה להם כבוד האסלאם ומצוותיו של אללה התחילו להיאבק למען בניית חברות המושתתות על הקוראן והחדית', על המורשת המקורית הייחודית שלנו כמוסלמים. שיא השיאים של תהליך מבורך זה הוא כמובן הקמת הרפובליקה האסלאמית של איראן ב- 1979 על ידי המנהיג הגדול איאתוללה ח'ומיני, ומאז מדינתנו מתחזקת והולכת, עד כדי כך שהיום אפילו האמריקאיים בכל כוחם ומאודם לא יעזו לחשוב אפילו על לפלוש לתוך אדמתנו הקדושה. במדינה הציונית ובהיסטוריה היהודית [ממשיך הפרשן] התהליך היה הפוך. בתחילת הדרך של עם זה [בתקופה התנ"כית] מנהיגיו ידעו היטב שיש קשר הדוק בין הצלחה במלחמה ושמירה על ערכים, ולא רק זה, אלה ידעו גם שהערכים שעליהם חייבים לשמור הינם הערכים המקוריים שלהם, לא כאלה ששאלו ממדינות ותרבויות וציוויליזציות זרות. כשהקימו היהודים את המדינה 21
המודרנית שלהם בפלסטין במאה העשרים, הם עדיין האמינו שקיים קשר בין איכות הצבא וערכי החברה, ועדיין האמינו שערכים אלה חייבים לנבוע, לפחות במידה רבה, מן המסורת הייחודית של עמם. כתוצאה גבר הצבא שלהם פעם אחר פעם על המדינות הערביות השכנות, שהתרחקו מן הערכים האמיתיים שלהן, היינו, מערכי האסלאם. אבל בעשורים האחרונים המדינה והחברה הציונית-היהודית מחליפות יותר ויותר את הערכים המקוריים שלהן בערכים מערביים, ואף הרחיקו לכת בזמן האחרון וניתקו לגמרי את הקשר בין ערכים ובין לחימה. היום הישראלים מאמינים בכוח בלבד, סומכים אך ורק על הטנקים ועל המטוסים שלהם; וגיבורי החזבאללה לעומת זאת, שאין להם לא טנקים ולא מטוסים, מאמינים יותר מאי פעם דווקא בכוח הרוח, סומכים על הערכים שהקנה להם האסלאם, סומכים על אללה יתברך ויתעלה, נלחמים בידיהם ומתפללים בלבם. והנה לעיניכם התוצאה. וככל ששני התהליכים ההפוכים האלה זה במחנה המוסלמי לעומת זה במחנה הציוני מתקדמים והולכים, הגורל המר של המשטר הציוני אליו התייחס לא פעם הנשיא שלנו המחיקה המוחלטת של מדינת ישראל מעל פני תבל הולך גם הוא ומתקרב." פרשנות מרשימה זו איננה הדוגמה היחידה של זכוכית המגדלת בה בוחנים היום האיראנים כל שינוי וכל תזוזה בחברה הישראלית, וגם איננה הדוגמה היחידה של הטיעון כי הסיבה לכישלון של צה"ל בלבנון נעוצה בחברה ישראלית שאיבדה את עצמה ושכחה את ערכיה. "הנכונות של הציונים להשאיר מאחוריהם את בתי הכנסת שלהם במהלך יציאתם מעזה," הסביר מאמר מערכת בעיתון "המשהרי", "מראה בצורה חד משמעית שאין להם אלוקים, ולכן גם אין להם כל קשר דתי או רוחני לארץ הקדושה; עתה הם יגורשו בקלות מכל חלקי פלסטינה הכבושה." כתב בעיתון "ג'וואן" ציטט פסוק מן הקוראן: "זכרו את אלה מבני ישראל שהפרו את השבת, ואללה הפך אותם לקופים מאוסים" והמשיך ותיאר כיצד יותר ויותר מסעדות וחנויות פתוחות בישראל ביום השביעי. חיבור אחר ציטט גם הוא פסוק מן הקוראן הגורס כי סדום ועמורה נהרסו כליל בגלל התפשטות מעשי סדום בערים אלה, ואז הקדיש ארבעה עמודים צבעוניים למצעד הגאווה ההולך ומתקרב בירושלים; יום אחד בזמן המלחמה, במהלך תשדירים מיוחדים המיועדים לחיילי חזבאללה, הקדימה אותה "תחנת השהידים" את שיעור הקוראן היומי שלה במילים: "זכרו, הוי צאצאים של הארי הלוחם עלי ב אבי טאלב, כי בזמן שאתם מקשיבים לדברי אללהו תעלה בספרו הקדוש, האויב הבא לקראתכם מקשיב למוסיקה מערבית ריקה ומטמטמת. אתם נלחמים למען אמונה אילאהית; הם נלחמים למען החופש להיות הוללים ושטופי זימה, כמו אדוניהם האמריקנים." בטלוויזיה האיראנית פרשן-דרשן אחד, ביקש להגן על הנשיא מחמוד 22
אחמדינג'אד מהשמצות מערביות וישראליות וכשהוא מתייחס באופן מפורש לביל קלינטון ולמשה קצב, אמר: "לפחות ניתן לומר שהנשיא שלנו איננו זנאי ונואף." סיכם איאתוללה מכארם-א-שיראזי בדרשה שהעביר לא מזמן: "מדוע הם דואגים כל כך לגבי פצצה גרעינית? החיקוי העלוב של נורמות השטן הגדול על ידי השטן הקטן מוביל כעת להתפוצצות של שחיתות מוסרית בקרב החברה הציונית אשר בקרוב תמוטט משטר זה מבפנים בצורה הרבה יותר יעילה מנשק אטומי כלשהו." התקשורת האיראנית עטה בתיאבון רב על כל דוגמה של סכסוכים פנים- ישראליים, אם זה בין אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, ציונים, לא-ציונים, אנטי-ציונים ופוסט-ציונים. במאמר בשם "פוסט-ציונות, משבר הזהות והתנוונות הצבא בישראל" מתאר כתב של העיתון "כיהאן", בדייקנות לא מבוטלת, את סלעי המחלוקת בין "יהודים דתיים" (היינו, חרדים) ו"יהודים קיצוניים" (היינו, מתנחלים); באותו עיתון כתבה נוספת תחת הכותרת "מבט על תהליך בריחת המוחות מן האדמות הכבושות", מתענגת על המספר הגדול של עולים רוסיים לישראל שלטענתה לא הצליחו להשתלב בחברה, והצטרפו לארגונים כמו יהודים למען ישו, כת השטן ואפילו לגרסה ישראלית של הניאו-נאצים, או עזבו את המדינה; מאמר בעיתון הרפורמיסטי "אאפטאאב-א-יזד" הציג לדברי המחבר נתונים רשמיים לגבי הירידה השנתית של יהודים מהארץ; המנהיג העליון איאתוללה ח'אמנאי, כשהוא פונה אל תלמידי אוניברסיטת טהרן בזמן מלחמת לבנון, ציטט את הפסוק הארבעה עשר של פרק 59 בקוראן: "היהודים אף פעם לא ילחמו נגדכם כאיש אחד עם לב אחד. אתם חושבים שהם מאוחדים, אבל האמת היא שלבותיהם מפולגים." ובמכתב עידוד לחסן נצראללה שהתפרסם בעיתון "אתתלאעאת", סיים ח'אמנאי את דבריו גם בציטוט מן הקוראן (30:60): "תחזיק מעמד", הוא כותב לנצראללה, "כי הבטחתו של אללה אמת היא, ואין לך מה לפחד מאלה שאינם בטוחים בדרכם." מה למדה איראן מן המלחמה? היא למדה ועכשיו היא מלמדת את כל העולם המוסלמי דרך כל הצינורות האפשריים שלא משנה כמה מתקדם, מאובזר ומיומן הצבא, אם אין לו רעיון אחיד ונעלה להילחם למענו, בסופו של דבר, מוקדם יותר או מאוחר יותר, הוא יתנוון, ידרדר ויובס. זוהי הנוסחה שמתפשטת כאש בשדה קוצים בכל דאר אל-אסלאם היום, ולא רק בהקשר לישראל, אלא בנוגע לציוויליזציה המערבית כולה. ציוויליזציה זו נתפסת בעיניי האסלאמיסטים כמדורדרת, מנוונת, לא בטוחה בעצמה, רודפת בצע ושטופת זימה: כל הסימנים של קריסה, לא משנה אם תשאלו את אדווארד גיבון או את 23
אבן ח'אלדון. מול מערב מתפורר כזה עומדים מאות מיליוני מוסלמים, יותר ויותר מאמינים כל יום שעובר למרות המאבק הזמני בין הסונים והשיעים בעיראק גם יותר ויותר מלוכדים. ההשוואה הזאת נותנת לאיראנים בפרט, ולאסלאמיסטים בכלל, את הכוח, הביטחון, האמונה והמומנטום הדרוש כדי להפוך את חיי תושבי ארצות הברית, אירופה וישראל לגיהינום עלי אדמות. 24
מה באמת רוצה חזבאללה? 5 מרדכי קידר השאלה "מה באמת רוצה חזבאללה" נראית כבלתי ניתנת לפתרון מבלי לחקור את מנהיג הארגון במכונת אמת, שכן כיצד ניתן לחדור מרחוק, מתוך מציאות אחרת, אל דרג הכוונות של ארגון שהנהגתו היא כת סגורה, המבוססת על היכרות אישית ונאמנות דתית, ומפזרת סביבה דיס-אינפורמציה משולבת בתעמולה? הניסיון שאעשה לענות על השאלה יחולק לכמה ממדים: הזמן, הזירה והנושא. בממד הזמן אתייחס לטווח הקצר החודשים הקרובים, לטווח הבינוני כשנתיים-שלוש מהיום, ולטווח הארוך מעבר לכך. בממד הזירה אתייחס לזירה הפנים שיעית, לזירה הכלל לבנונית, לזירה הערבית ולזירה הבין- לאומית. בממד הנושא אתייחס לנושאים הצבאי, האזרחי והפוליטי. עם סיומה השאירה המלחמה את חזבאללה חבול, פגוע ומבולבל. חזבאללה עמד לאורך המלחמה ואחריה בפני האשמות מתנגדיו מבית ומחוץ על כך שהוא כלומר נצראללה טעה בחישובים, שגה בהערכתו את הישראלים ותגובתם, וגרר את לבנון כולה, על עדותיה ומפלגותיה השונות, אל הרס, חורבן ונסיגה של שנים אחורה. המשימה העיקרית שעמדה ועדיין עומדת בפני חזבאללה היא השבת הלגיטימיות שלו כארגון וככוח פוליטי. במישור הצבאי הסיק חזבאללה מספר מסקנות חשובות מהמלחמה: 1. ישראל רגישה לפגיעה בחיי אדם, חיילים ואזרחים, ולכן אם יתחדשו קרבות, בכל קנה מידה, עליו לעשות מאמץ מרוכז לפגוע על מנת להרוג. 2. לישראל אין עדיין מענה לקטיושות ולטילים קצרי טווח הנורים במטחים ממשגרים קלים המובלים ומופעלים על ידי אנשים, להבדיל מטילים גדולים לטווחים בינוניים וארוכים הזקוקים למשגרים כבדים על גבי כלי רכב, ולכן פגיעים יותר. 3. לישראל קשה להתמודד עם טילים הנורים מתוך בתים ומבין בתים, בשל אפשרות הפגיעה באזרחים. כך משמשת התקשורת כמרתיע לא פשוט בפני ישראל. 55 ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר במרכז בס"א.
טילים נגד טנקים הם הנשק היעיל ביותר בלוחמת גרילה כמו זו שהייתה, נגד כלי רכב, כלי רכב משוריינים, ונגד חיילים המתמקמים בבתים או נעים ביניהם..4 במישור הפוליטי הפנימי גרמה המלחמה וההרס שהביאה לקיטוב העמדות כלפי חזבאללה: המתנגדים לארגון, המכונים קואליציית "14 במרץ" שבמרכזם עומד סעד חרירי, הגבירו את שנאתם לארגון, לעומד בראשו, לסוריה התומכת בו מקרוב, ולמעצמה האיראנית - הספונסרית שלו, המרעיפה עליו כסף, נשק ותמיכה פוליטית ומוסרית. מנהיגים בולטים כדוגמת וליד ג'ונבלאט, סמיר ג'עג'ע והמנהיג הדתי הנוצרי מרוני נצראללה בטרוס צפיר, הטיחו בארגון את אשמת ההרס, החורבן, ההרג וההגירה שנכפתה על אלפים, ואת האשמה בפגיעה הקשה בכלכלה, בתיירות, בתשתיות ובאמינות של לבנון כמדינה שכדאי להשקיע בה, עקב שמירתו על מעמד "מדינה בתוך מדינה" שבנה לעצמו בשנים האחרונות. נאמנותו של חזבאללה לסוריה ואיראן, והיותו מייצג קו אסלאמי- פונדמנטליסטי-שיעי-איראני, מדירה שינה מעיני מי שרוצה לראות בעתיד לבנון פלורליסטית, דמוקרטית, ובעלת צביון מודרני, פתוח וסובלני. כוחות אלה, הגם שהם נהנים כיום מרוב בפרלמנט, אין להם הכוח המיליציוני, הנחישות והלכידות הנדרשות לפעולה נמרצת נגד חזבאללה, ובעיקר נגד כוחו הצבאי אשר כולם חוששים שיופנה במועד כלשהו נגדם. מנגד, הארגון הופיע מיד לאחר המלחמה כגוף היחיד שיש בידו אמצעים "ירוקים" לשקם את בתי הנפגעים, וחלק מהתשתיות, ובעיקר, לבסס את אמינותו בקרב האוכלוסייה כגוף מאורגן, אמין, פטריוטי, וחשוב מכל נחוש בדעתו וצמוד למטרותיו, אשר גם מלחמה אכזרית כמו זו שחווה, לא תזיז אותו מעמדותיו הברורות. במישור המדיני הסיק חזבאללה מספר מסקנות: 1. לישראל יש אמנם מרחב פעולה רחב, אך הוא מצטמצם והולך עם התמשכות העימות. לכן יש לשאוף לעימות ממושך, שבמהלכו תקיז ישראל את דמה ותמסמס את לכידותה הפנימית ואת התמיכה הבין-לאומית שתינתן כנראה להנהגתה בתחילת עימות. 2. העולם הערבי מחולק בין ההנהגות, אשר בדרך כלל תומכות בישראל, ובין הרחוב אשר תומך בחזבאללה. ככל שהעימות מתמשך מצליח זעמו של הרחוב "לכופף" את ההנהגות נגד ישראל. זו סיבה נוספת לשאוף לעימות ממושך. 26
בטווח הקצר עומדות בפני חזבאללה המטרות הבאות: בזירה הצבאית שיקום כוח האדם, גיוס לוחמים חדשים במקום אלו שנהרגו ונפצעו ואימונם בלבנון ומחוצה לה, הצטיידות מחודשת בנשק ותחמושת, חלקה מסוגים שלא היו בידו בעבר, בעיקר טילים נגד מטוסים ואניות. אין בידי מידע מודיעיני, אך אני מעריך שמאז שהסתיימה המלחמה הצליח חזבאללה למלא את מחסניו ברוב, אם לא בכל כמות התחמושת שהייתה לו ערב המלחמה, וייתכן שאף יותר. גיוס לוחמים מתבצע בקצב משביע רצון, אך אימונם והכשרתם לעימות בינוני עד רחב זקוק לזמן, להערכתי עד אמצע 2007. בזירה הפוליטית הפנימית הארגון עושה כמיטב יכולתו לבסס את מעמדו הפוליטי ואת עמדת הווטו שהייתה לו, ובחלקה הגדול עדיין קיימת, במסגרת הפוליטיקה הפנימית בלבנון. היותו המיליציה החמושה היחידה במדינה מקנה לו משקל פוליטי רב. ממשלתו של פואד סניורה בהרכבה הנוכחי כמעט משותקת, וחזבאללה מנסה לנצל את מצבה כדי להרחיבה ולהחדיר לתוכה את תומכיו, כדוגמת מישל עון, הנוצרי שעבר את הקווים. כל עוד לא מוצו האמצעים הפוליטיים הארגון ממשיך לשחק את המשחק הפוליטי, אך ברקע עומד האיום שלו "לרדת לרחוב", כלומר להעביר אל הרחוב את זעם המוני אנשיו ותומכיו השיעים, נגד אותם מגזרי אוכלוסייה הממשיכים לראות בשיעים ציבור נחות, מפגר ואסלאמי פנאטי, ומנסים להמשיך את המסורת הלבנונית של דחיקתו לשוליים. את אלה מאשים חזבאללה בכך שהם משרתים את ישראל, אמריקה והמערב, תומכים בהחלטה 1701 המחייבת את פירוק נשקו של הארגון, נשק ההגנה היחיד המסוגל להגן על לבנון מפני ישראל ובכך הם דוקרים את לבנון בגבה, בוגדים בה ובעמה. נצראללה מאשים את מתנגדי חזבאללה בכך שהם עלולים לדרדר את לבנון למלחמת אחים, מונח שדי בו להעביר צמרמורת בגבו של כל לבנוני שאירועי שנות השבעים והשמונים זכורים לו. משמעותה של הירידה לרחוב, שחזבאללה מאיים בה, עלולה להיות שיבוש סדרי שלטון, חברה ומדינה, באופן היכול להביא את הלבנונים חזרה למלחמת אזרחים. מתנגדי חזבאללה חוששים מאוד מתסריט זה, בעיקר מכיוון שאין להם כוח אמיתי להתמודד מולו מחוץ לכותלי הפוליטיקה. הסכם טאאף משנת 1989, ששם קץ למלחמת האזרחים בת 14 השנים, פירק את המיליציות למעט חזבאללה, שזכה בנעורים מחודשים בחסדי הסורים, אשר ממשיכים עד היום להשפיע על המתרחש בלבנון באמצעות איומים, פיצוצים וקניית פוליטיקאים. האיום בירידה לרחוב, גם אם לא ימומש בעתיד הקרוב, ימשיך להיות חרב 27
התלויה מעל ראשם של מתנגדי חזבאללה עוד זמן רב, מה שמביא אותנו לטווח הבינוני. בטווח הבינוני במישור הצבאי ישאף חזבאללה לשוב ולהתחפר בדרום לבנון במקומות בהם היו כוחותיו מחופרים בעבר, ואף להרחיב את מערך המחפורות בכפרים וביניהם. הארגון שואף להחזיר לידיו את המעמד המיוחד שהיה לו בדרום לבנון, שכן השליטה על האזור (חזבאללה-לנד) אפשרה לו לעשות באזור ובתושביו כטוב בעיניו. הבעיה שחזבאללה יתמודד עמה היא המגבלות שהממשלה עלולה להטיל על חירות הפעולה שלו באזור זה באמצעות צבא לבנון, כמו גם האופן והרצינות שבה ייקח יוניפי"ל את תפקידו: האם יהיה שוב חיל המגן שתחת אפו ועמדות התצפית שלו יבסס חזבאללה את אחיזתו בשטח, ומאחורי עמדותיו יירה טילים במוצבי צה"ל ובחייליו, או שהפעם המצב יהיה שונה. במישור הפוליטי הפנימי ישאף חזבאללה לשפר את מעמד ה"מדינה בתוך מדינה" שיש לארגון, עם הרחבת הייצוג בממשלה, והכבדת מנופי ההשפעה על החלטותיה. הארגון ימשיך בניסיונותיו לדחוק את רגלי תנועת אמל השיעית, ולו כדי להגדיל את נוכחותו בפרלמנט במסגרת המושבים המוקצים לשיעים. הארגון קורא להקמת ממשלת אחדות לאומית, שכן בממשלה כזו יקל עליו להיות חלק לגיטימי מקבלת ההחלטות, בעיקר אלו הנוגעות לנשקו, לפריסתו ולסמכויותיו באזורים החשובים לו: דרום לבנון, בעלבכ, והפרבר הדרומי (אל- דאחיה) של ביירות. הארגון יעצור בגופו כל יוזמה לפירוק נשקו ולא יסכים לכל מגבלה שירצו האחרים להטיל עליו בנושא הצבאי. כוחו של חזבאללה חשוב ביותר בשל משקלו בתכניות ארוכות הטווח של הארגון. במישור הערבי חזבאללה ימשיך לנסות לקבל הכרה כארגון פוליטי לגיטימי, למרות העוינות הרבה שמקרינות כלפיו ממשלות ערביות רבות, בשל אופיו המיליציוני, האנטי ממסדי, ובשל היותו שיעי. קשרי הארגון עם סוריה והיותו נציגה של סוריה בלבנון, לאחר שזו אולצה לסגת ממנה, מקנים לו עמדת כוח של מי שיש להתחשב בדעתו גם בדיוני הליגה הערבית אשר בה מיוצגת לבנון דווקא על ידי מתנגדיו, נציגי ממשלת לבנון. נאומיו וראיונותיו של בשאר אסד בחודשים מאז המלחמה מעידים על כך שעל אף שהוא נשיא מדינה, הוא אימץ חלקים נרחבים מהדוקטרינה המיליציונית של הארגון. הוא רואה בשיטות הפעולה של הארגון את המרשם המנצח, שיצליח להחזיר לסוריה את הגולן הכבוש, ולפלסטינים את זכות השיבה מסוריה ומלבנון אל בתיהם בחיפה, בעכו, 28