פרשת בראשית אתחיל חדושין על התורה לר "ת זצ"ל [ב, ג] ויבר ך אלהים את יוֹם השּׁביעי ויקדּשׁ אתוֹ: פי%רש ר"ש (רש "י ד"ה ויברך) בירכו במן. וב"רא אמרו ברכו בפנים חדשות. 1 משמע דכתיב (שמות לא, יז) וביום מתוך לשונו ממה שיש לאדם נשמה יתירה בשבת,ב 2 השביעי שבת וינפש, וי נפש (ביצה טז, א; תענית כז, ב). ר"ל, כי במוצאי שבת זאת הנפש שהיא נפש הבהמית נשארת אנונה ומתאבלת באשר נפרדת אז ממנה הנפש האלהית כשיוצא השבת, וע"כ תיקנו לברך על הבשמים 3 כדי לחזק כח זאת הנפש הבהמית שהיא נפש התנועה, 4 ולנחם אותה בעבור שנפרדה ממנה אותה הנפש א =ובבראשית רבה. ועיין הערה 1. ב מכאן ועד 'והיא אומרת עליה וי נפש' חסר בכ"י פ. א[ 1. בלשון זו אינו נמצא בבראשית רבה. וראה ספר המנהיג הל' שבת סי ' ב, הוצ' רפאל, ח"א, עמ' קלג : 'ויש לי סמך מדאמרי ' בברא' רבא ויכל אלהים ביום השביעי מה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה באת שבת אמ' הקב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן'. ובהל' אירוסין ונישואין סי ' קיא, שם ח"ב, עמ' תקמב: 'דאמרינן בירושלמי ובב"ר ויכל אלהים ביום השביעי, מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, אמר הקב"ה בואו ואמרו שירה, פנים חדשות באו לכאן, וזהו מזמור שיר ליום השבת'. ועיין עוד להלן שם הל' שבת, ח "א, עמ' קצח. וכן הובא מאמר זה בראשונים המצויינים להלן בהערה 7. וכנראה שכוונת רבינו למאמר זה, ראה בסוף הדיבור. אך עיין בבראשית רבה יא, ב: 'ברכו באור פניו של אדם'. ויתכן שהכוונה למאמר זה. ועי"ע מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פ "ז (עמ' 231): 'ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם '. 2. ביפה תואר על בראשית רבה שם (יא, ב) כיוון לפירוש זה, עי "ש. 3. הטעם לברכת הבשמים משום הסתלקות הנשמה היתרה הוזכר בראשונים, ראה : רשב"ם פסחים קב, ב ד"ה ושמואל; תוס' שם ד"ה רב; תוס' ביצה לג, ב ד"ה כי (א); או "ז, ח"ב, סי' צב; שבלי הלקט השלם, ענין שבת, סי ' קל; שו"ת הרשב"א, ח"ג, סי ' רצ; ר"ד אבודרהם, סדר מוצאי שבת (הוצ' ירושלים, עמ' קפח); מדרש שכל טוב שמות שם. ובכל המקורות לא נזכר ההסבר דלהלן, והוא מקורי לרבינו. 4. בלשון המחקרית 'נפש התנועה ' היא הנפש המחיה את סגולות הקיום הטבעיות שבבעלי חיים לכל סוגיהם. המונח 'נפש התנועה' נפוץ מאוד בכתיבה המחקרית. ראה לדוגמה : רמב"ן עה"ת, פרשת בראשית ב, ז ד "ה ודע כי ['כי באדם שלש נפשות, נפש הגידול כצומח... ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (בראשית א, כ-כד ( בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת']; רמב"ן [
חידושין על התורה לר"ת היתרה שנתוספה בה בשבת, ועכשיו נפרדה ממנה, והיא או%מרת עליה וי נפש. 5 ומכאן 6 ראייה לאותן שמברכין בשבת ז' ברכות שאו%מרים שבת נקרא פנים חדשות.ג 7 ג כ"י פ מסיים בציון: 'לקח טוב'. אבל במדרש לקח טוב שלפנינו ליתא שם. בראשית א, כט ד "ה והיה זה ['... והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי נפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם ' וכו ']; רבינו בחיי בראשית א, יב ד"ה ותוצא ['לפי שנפש התנועה בענינים רבים משמשת לנפש השכלית ']. ועל 'תנועות ' בעלי 'נפש התנועה ' עיין רבינו בחיי בראשית א, כ ד "ה ישרצו, וכד הקמח לרבינו בחיי, ערך תענית. ובמקומות רבים. 5. נראה לנו להסביר דברי רבינו העמוקים בדרך זו. עיין במסילת ישרים, פרק כח: בביאור מידת הקדושה, הוצאתנו, מהדורת תשע"ב, סדר ויכוח, עמ' קצא, סדר פרקים, עמ' שעד: 'והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש'. ולהלן שם, סדר ויכוח, עמ' קצד, סדר פרקים, עמ' שעו: 'ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו ; עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו מהשתמשו בהם [היינו: מצד מה שהוא משתמש בהם. ואולי צ"ל: 'בהשתמשו בהם '. בסדר פרקים : 'במה שהוא משתמש בהם '], ממה שירד הוא מדבקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים '. כלומר, יותר מדוייק לומר על הקדוש שהדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו, מתעלים הם על ידי שימושו בהם, מאשר לומר שדבקותו בה' נפסקת ומעלתו הרוחנית יורדת מחמת השימוש בדברים הגשמיים. ונראה שזהו שאומר רמח"ל במסילת ישרים פרק טז: בחלקי הפרישות, סדר ויכוח, עמ' קכ, סדר פרקים, עמ' ש, על הפרישות בהנאות, שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, 'וזה יקיף כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים... רק בימים שהעונג בהם מצוה יתענג וישתעשע, שהרי ענוגו מצוה'. ופירוש הדברים שבשבת ויום טוב אפילו האוכל והתענוגים הארציים, כגון הטיול וכדומה, הכל מותר, ואין לחשוש לכך שהעיסוק בגשמי וקבלת ההנאה ממנו יורידו את האדם השואף לשלמות הנפש למטה ממדרגתו הרוחנית, כי בשבת אפילו הגשמי הופך לרוחני. וזהו מכוח הנשמה היתרה שמתווספת בו בשבת, המעלה גם את הנפש הבהמית, נפש התנועה, למדרגת הרוחני, ואין איפוא סכנה בעיסוק בגשמי ביום השבת. וזהו שאומר רבינו המחבר שבשבת היה לה לנפש הבהמית שותף המסייע לה שלא לטבוע בגשמיות ובבהמיות, והיא הנשמה היתרה, וכשיוצאת השבת ומסתלקת נשמה זו, מצטערת הנשמה הבהמית, כלומר מצטער האדם על מה שהנשמה הבהמית שבו נשארה ללא עוזר ומסייע במאבקה נגד השקיעה בגשמיות, והיא מתאבלת על כך, והברכה על הבשמים באה איפוא לעודדה ולנחמה מצערה זה. 6. למכאן ועד סוף הדיבור השווה מושב זקנים. 7. וכ"כ התוס' בכתובות ז, ב ד "ה הוא, וכ"כ בפסקי הרא"ש שם סי' יג, ודבריהם מיוסדים על המדרש הנ "ל (ראה הערה 1). המדרש הובא בראשונים בשם בראשית רבה וירושלמי, בתוס' [ב]
בראשית ב, ג ב, כד [ב, יד] והנּהר הרביעי הוּא פרת: ב, ג ב, כד בבכורות בפ ' בתראד (נה, ב) הוא פרת דמעיקרא, שאמר למעלה בפסוק (פסוק י ( ונהר יוצא מעדן,8 וזהו פרת, כי כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת (בכורות נה, א), כי הנהר היוצא מעדן הוא פרת, ומשם יפרד והיה לד ' ראשים. 9 [ב, כג] זאת ה פּעם עצם מעצמי: ממש, לפי הפשט, כי זאתה הפעם שנתנה לי אשה היא עצם מעצמי ממש, אבל מכאן ואילך לא יהיה כן בשאר בני אדם כמוני אלא [מ ]אשר יולדו,ו ולא יהיו להם בת זוג מעצם ובשר רק נולדים אשר יולדו להם. 10 [ב, כד] [ג] על כּן יעזב אישׁ את אביו ואת אמּוֹ ודבק בּאשׁתּוֹ והיוּ לבשׂר אחד: ד בתרא. כך בכ"י פ. ובכ"י ג בשיבוש: 'בפ"ק'. זה ולא נבראים מן העצמות'. גורס: 'בזאת'. ה פ ונוסח כ"י פ: 'אלא זה יוליד הר "ש משאנץ כתובות שם בשם 'כדאיתא בגמ'', בחידושי הרמב"ן שם (מובא בשיטמ"ק ( ובחידושי הרשב"א ועוד מובא בשם 'מדרש' [הרמב"ן דחה טעם זה, עי "ב], ובמאירי כתובות שם, ובספר האגודה שם סי' ז, מובא בשם 'מדרש תהלים '. וראה מחזור ויטרי סי ' תעב. וכן נראה שנפסק להלכה בטוש"ע אה "ע סי ' סב ס"ח, עי "ש. ובתוספתא מגילה פ"ג ה"ז (הי"ד) משמע שאף בשבת בעינן פנים חדשות, ואין לסמוך על מה שנקרא שבת פנים חדשות. והעיר על כך בתוספת ירושלמי להרי"א איסרלין אה "ע סי ' סב ס"ק ח. ועיין בחסדי דוד לתוספתא מגילה שם, וב'תוספתא מאירת עינים עם פירוש תולדות יצחק ', מהדורתנו, ירושלים תשס"ב, עמ' רכג -רכד, אותיות מו, מז, ובמ"ש בהערות שם. 8. רש"י בכורות שם : 'הוא פרת דמעיקרא, הוא פרת הנזכר למעלה ונהר יוצא מעדן וגו' שהשלשה נפרדין ממנו '. 9. השווהו אל מ"ש התוס' בבכורות שם ע"ב ד"ה הוא, ובראשית רבה טז, ג. ועיין חומש רש"י השלם בראשית ב, יד, עמ' ל, ובמ"ש שם באורך בהערה 10. 33. לנושא הדיבור השווה: התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל; אבות דרבי נתן נוסחא ב פ "ח, עמ' יב [וראה שם נוסחא א פ"ד, עמ' י, והערה טז שם בשם מדרש הגדול]; רשב"ם [מובא בשמו בהדר זקנים, ובסתם בחזקוני, כתב: 'זאת הפעם עצם מעצמי דוקא, אבל מכאן ואילך אינו כן אלא אדרבה איפכא האיש יוצא מן האשה']; מושב זקנים; ר"ח פלטיאל בשם ראב"ע (ולפנינו ליתא); חצי מנשה, פירושים עה"ת, ליקט ר ' מנשה גראסבערג, לונדון תרס"א, עמ' 8-7; ספורנו; פירוש הטור לפסוק כ בשם יש מפרשים. ובמושב זקנים שם: 'והקשה ר"ת אם כן בכל מעשה בראשית היה לו לומר זאת ומכאן ואילך על ידי פריה ורבייה, ותירץ ה "ר מאיר דלא קשה שכל מעשה בראשית נאמר על שאמר בסוף (בראשית ב, ג) לעשות, פירוש בריאה, ולעשות (ו)מכאן ואילך על ידי פרייה
חידושין על התורה לר"ת ב, בב"ר כד (יח, ה) דרש 11 מהכא דאסיר לבני נח בין שאר (בין)ז מן האב בין מן האם,ח מדקאמר את אביו ואת אמו בין הסמוך מן האב בין הסמוך מן האם. 12 והכי או%מר בירושלמי בפרק נושאין על האנוסה (יבמות פי"א ה"ב (יב ע"א)): גר שנתגייר ונשא את אחותו בין מן האב בין מן האם יוציא דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים 13 מן האם יוציא מן האב יקיים. והיינו טעמיה דר' מאיר <ד>כיון שבגיותו היה אסור בשאר <אבט באחותו מן האב, כ>שנתגייר נמי אסור גזרה שמא יאמרו <באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה> (ירושלמי שם, ובבלי יבמות כב, א). גר שהיתה הורתו שלא ובפ %ירוש ר%בינו חננאל בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח, א) 14 בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר אם ואין לו שאר אב, ופי %רש דדוקא נקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דליכא למימר ביה באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שלא ראה עצמו בגיות משנולד, ולכך נושא אחותו מן האב, אבל <ב>אחותו מן האם אסור, דלמא אתי לאיחלופי בישראל, 15 אבל אם הורתו ולידתו ז בפ ליתא. ח בפ נוסף: 'אחותו בין מן האב בין מן האם'. אם', והשאר ('באחותו מן האב') ליתא. [ד] ט תוקן עפ"י כ"י פ. ובכ"י ג: 'בשאר ורבייה, אבל האשה לא הזכירה עדיין לאמר זאת '. לפירושים אחרים לפסוק זה, עיין בבלי יבמות סג, א, רש"י עה "ת כאן, ראב"ע, ר "ח פלטיאל בשם ר "ת, רד "ק ורמב"ן. 11. מקבילות לנושאים הנידונים בדיבור זה: תוספות ותוספות הרא"ש יבמות צח, א ד"ה נשא; תוספות סנהדרין נז, ב ד "ה הורתו; תוספות הרא"ש שם ד"ה גר; תוספות ותוספות הרא"ש שם נח, א ד "ה נשא. ועיין תוספות שאנץ סנהדרין שם. 12. כן מבואר בבראשית רבה כי"ל (מהד' תיאודור -אלבק, עמ' 165): 'אמר ר' חנן ופשטו לןןןן על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, הסמוך לאביו והסמוך לאמו'. [בתוס' יבמות שם כתבו שכ"ה גירסת ה "ר חיים בבראשית רבה.] ופירושו שרבי מאיר פושט מפסוק זה ומפרשו בין סמוך לאביו ובין סמוך לאמו. וכן נראה בירושלמי המובא בסמוך : 'אמר רבי חנין פשט הוא לן על דברי רבי מאיר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו בסמוך לו מאביו בסמוך לו מאמו', הרי שהירושלמי ובראשית רבה אמרו דבר אחד. ליה היה ע"כ אבל בדפוסי בראשית רבה : 'אתיב להון ר"מ על כן יעזב... אמר רבי יוחנן ופשטו יעזב איש את אביו ואת אמו הסמוך לאביו הסמוך לאמו '. כלומר חכמים הם שהשיבו כך לרבי מאיר. והמפרשים התלבטו בהבנת התשובה. והנראה מתוס' הרא"ש יבמות שם שחכמים דורשים סמוך לאביו סמוך לאמו, דהיינו אחות אביו ואחות אמו. ואילו רבי מאיר דורש הסמוך מאביו הסמוך מאמו, דהיינו אחותו בין מן האב ובין מן האם. וכ"ה הגירסא בדברי רבי יוחנן בבראשית רבה שם כי"א, 2 ראה חילופי נוסחאות והערות במהד' תיאודור-אלבק שם. 13. כ"ה בבראשית רבה שם. ולפנינו בירושלמי : 'ר ' יודה אומר'. 14. אין בידינו פירוש רבינו חננאל לדפים אלו. וראה אוצה "ג סנהדרין שם עמ' תקנא. בתוס' ובתוס' הרא"ש יבמות שם מובא פירוש זה בשם ה"ר חיים. 15. טעם זה לא נזכר בתוס' יבמות שם, וישנו בתוס'
בראשית ב, כד שלא בקדושה שראה עצמו שנולד בגיותו גוי,י ר"ל שנולד גוי, לשם יש לו שאר אב ואסור באחותו אפי%לו מאביו גזרה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי בני נח נאסרו באחותם מן האב כמו שמפורש בב"ר. 16 וריב"איא פי%רש דלהכי נקט הורתו שלא בקדושה, דאי הוה בקדושה הרי הוא כישראל גמור ומותר נמי באחותו מן האם שנולדה בגיות, דליכא למגזר שמא יאמרו, דלית בה צד גיות כלל, 17 ולא שייכא ביה קדושת בני נח כלל. 18 אבל אם היתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, היה דינו כמו שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, <דיש לו שאר אם ואין לו שאר אב, מטעם דלא אתו לאיחלופי בישר%אל>. והאי דנקטיב הורתו (ולידתו) שלא בקדושה [ולידתו בקדושה], לרבותא נקטיה, דסד "א כיון דלידתו בקדושה הוי ישראל גמור ואינו גר ויהיה מותר בשאר אם, קמ"ל כיון דהורתו שלא בקדושה יש לו דין גר. ור"ש (רש "י סנהדרין שם ד "ה וחכ"א) פי%רש להכי נקט הורתו שלא בקדושה, שאם היתה הורתו בקדושה יהיה לו אז דין שאר האב משום דילמא אתי לאיחלופי בישר%אל. ולא נהירא, דכ "ש כשהוא רחוק מן הגיות שיש לו להיות מותר בשאר האב, שלא ראה עצמו בגיות כלל ואין לו קורבה מן הגיות. 19 וי "מ דלכך נקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה משום דפסיקא ליה לומר יש לו שאר אם ואין לו שאר אב, והוה מצייג למימר הורתו ולידתו בקדושה אבל לא פסיקא ליה למימר אין לו שאר אב משום שהיה כולו בקדושה <אביו מיקרי>. 20 י צ"ל: 'בהיותו גוי'. או למחוק תיבת 'גוי'. יא כך פ. ובכ"י ג בשיבוש: 'ור' יהודה הלוי'. וכ"כ התוס' ביבמות שם בשם ריב"א. יב כך פ. ג גורס: 'ולא נקט'. יג בכ"י פ: 'והוא הדין דמצי למימר'. הרא"ש שם. 16. עיין בתוס' יבמות שם שכתבו שהר "י דחה פירוש רבינו חיים משני טעמים: חדא, שהברייתא ביבמות חולקת על בראשית רבה; ועוד שסברת 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה' שייכת גם בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ועי"ע מ"ש בתוס' הרא"ש שם. 17. ע"כ דברי ריב"א המובאים בתוס' יבמות שם. וכן נקטו התוס' בסנהדרין נז, ב ד "ה חמורה לקדושה קלה'. מקדושה הורתו בתירוצם הראשון. 18. ולכן לא שייך לומר בו 'באנו 19. בתוס' סנהדרין נז, ב ד"ה הורתו הקשו על פירוש רש"י שבהורתו ולידתו בקדושה דין הוא שיהיה מותר אפילו באחותו מן האם [וכפי שנקט ריב"א הנ "ל בפשיטות, ועיין מהרש"א לתוס' יבמות שם]. ואילו רבינו מקשה רק שכל שכן הוא שיהיה מותר באחותו מן האב. ועיין מ"ש בחידושי רבינו יונה סנהדרין שם ד"ה גר. 20. וכ"כ התוס' בסנהדרין שם בתירוצם השני, וז"ל: 'דמה שנולד לאביו בקדושה אסור מדאורייתא'. וזוהי גם כוונת רבינו. ובתוס' יבמות שם כתבו : 'אי נמי דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פסיקא ליה מילתא', עי "ב. ומהרש"ל שם הגיה בדבריהם להשוותם עם מ"ש התוס' בסנהדרין שם. אבל מהרש"א פירש [ה]
חידושין על התורה לר"ת [ג, יד [ ח"א.יד כּי ע שׂית זּאת : ואע"פ שמסית נהרג, מ"מ אלו היה טוען דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין,21 כדדרשינן מלא תחמול ולא תכסה (דברים יג, ט), 22 מ"מ אלו היה הנחש אז טוען לא נתחייב, 23 לפי שעדיין לא צוה המקום דין המסית שיהרגוהו בכל ענין עד מתן תורה, 24 ומ "מ 25 לא רצה המקום להפך בזכותו ולטעון בעבורו. יד וכן נמצא סימון 'ח"א' בסוף פרשת וזאת הברכה על כמה וכמה קטעים, ונרשם שם עליו בגליון: 'חידוש אחר'. ולא נתברר פתרונו. ובכ"י פ ליתא. דבריהם באופן אחר, עי "ב. 21. נראה שצ"ל: 'אילו היה טוען דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין [היה יכול לפטור עצמו, ואע"ג דאין טוענין למסית] כדדרשינן' וכו'. ראה סנהדרין כט, א. 22. עיין בגמרא סנהדרין שם שרבי חמא בר חנינא שמע מפירקיה דרבי חייא בר אבא שמפסוק זה למדים שאין טוענים למסית. ורבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן למד כן מנחש הקדמוני, ועיין מ"ש להלן בהערה 25. ועל הצורך בשני הלימודים, עיין מ"ש בתוס' שאנץ סנהדרין שם (סנהדרי גדולה, ח"ו, עמ' צג ), פירוש ריב"א עה "ת כאן, חמרא וחיי סנהדרין שם לתוס' ד "ה דברי הרב, עיון יעקב על עין יעקב סנהדרין שם ד"ה אין טוענין למסית, ושו "ת מהר"ם שיק חלק או"ח סי' רכט. 23. כך אמרו בגמרא שם : 'אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין'. 24. נראה שכוונתו כמ"ש התוס' בסנהדרין שם ד "ה דברי: 'וא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה. וי "ל דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו, אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר'. וכ"ה בתוס' הרא"ש שם, בחידושי רבינו יונה שם, ב'חידושי הר "ן' שם, ובמושב זקנים עה"ת לפסוק ד. [באמרי נועם הביא הקושיא בשם הר' שמחה, והתירוץ בשם ר"י. ומקורו בנמוקי חומש לרי"ד.] וביאור הדברים, שכל מסית אינו נענש על החטא שגרם אלא על עון ההסתה, ולזה טענת 'דברי הרב' אינה מועילה. אבל הנחש נענש על שגרם עוון האדם, והיה לאדם לשמוע בקול הרב. ועיין עוד ביד רמה סנהדרין שם ד"ה דאמרינן תו מנין, ושו"ת חוות יאיר סי' קסו. 25. שיעור הלשון הוא: אע"פ שיכול הקב"ה לטעון לזכות הנחש טענת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שהרי עדיין לא ציוה על דין המסית, מ"מ לא רצה לטעון בעבורו, משום שאין טוענין למסית. ושמא הוקשה לו לרבינו למאן דיליף אין טוענין למסית מלא תחמול (עיין לעיל הערה 22), למה לא טען כן הקב"ה, שהרי עדיין לא נאמר 'לא תחמול'. ולזה תירץ שמ"מ לא רצה המקום לטעון בעבורו. [ו]