3 3 יורשיו של הורדוס הגדול יונתן ג פרייס לווייתו של הורדוס הגדול, ששלטונו התאפיין בפאר ובראוותנות, באמביציה בוערת ובהישגים מזהירים, הייתה אקט אחרון של תפארת: ארכלאוס ]בן הורדוס[ לא החסיר שום פרט לתפארת הקבורה; הוא הוציא את כל דברי היקר מארמון המלך להובילם בתהלוכה לכבוד המת: מיטת המת הייתה עשויה כולה זהב טהור, משובצת באבנים טובות ופרוש עליה מרבד ארגמן רקום בשלל צבעים. על המרבד הייתה מונחת גופת המת עטופה בארגמן, העטרה לראשו ועליה זר זהב, ולימינו שרביט המלוכה. סביב מיטת המת הלכו בני המלך וקרובי המשפחה הרבים, אחריהם שומרי הראש וגדוד התראקים וגרמנים וגאלים, כולם חגורים את כלי נשקם, כערוכים למלחמה. לפניהם הלכו שאר אנשי הצבא על כלי נשקם, ובראשם מפקד הצבא וקציניו, ערוכים בסדר למופת, ואחריהם חמש מאות משרתים ועבדים משוחררים נושאי קטורת )מלה י א, 671 673; השוו קדה י יז, 197 199(. אוגוסטוס מקים את ארכלאוס על רגליו לאחר הדיון על זכויות הירושה בינו ובין הורדוס אנטיפס, תחריט מאת יאן לויקן Luyken(,Jan,)1711-1661 בתוך: Alle de Werken van Flavius Josephus )כל כתבי פלוויוס יוספוס(, אמסטרדם 1704, מוזיאון ישראל, ירושלים אכן, הטקס היה רב רושם, אך הוא עורר צער באנשים מועטים בלבד. נשותיו של הורדוס ששרדו )מתוך עשר נשותיו, שבע היו כנראה עדיין בחיים ובוודאי השתתפו בתהלוכת הלוויה( וילדיו ונכדיו הרבים מן הסתם לא הזילו דמעה. בשנות מלכותו האחרונות של המלך גברה ביותר הפראנויה הרצחנית שלו עד כי בתוך ארבע שנים הרג שלושה מבניו. אלכסנדר ואריסטובולוס נחנקו למוות בשנת 7 לפני הספירה; הם היו בניה של הנסיכה החשמונאית מרים, אשר הורדוס אה בה אהבה עמוקה אך הרג אותה בשנת 28 לפני הספירה. אנטיפטרוס, בנו בכורו של הורדוס ושל אשתו הראשונה דוריס, אשר גירש אותה מחצרו ולימים השיב לה את כבודה בעקבות גחמה שעלתה בדעתו, הוצא להורג בשנת 4 לפני הספירה, זמן קצר לפני מותו של הורדוס. איש מן המקורבים למלך לא יכול היה להרגיש ביטחון מלא בחייו. נתיניו של הורדוס חגגו את מותו של העריץ. מיד לאחר שגופת המלך נטמנה לבטח בארונה, קמה התקהלות ציבורית ספונטנית והועלתה התביעה לשחרר את האסירים הפוליטיים ולהקל את עול המסים וההיטלים )מלה י ב, 4; קדה י יז, 206-205(. אף כי במבט מרחוק, שיטת המיסוי של הורדוס נראית יעילה והוגנת יחסית. עם זה, אין ספק שהוא דיכא את אויביו האמיתיים והמדומים ביד קשה. מקוממת במיוחד הייתה פקודתו, שציווה כבר בשכבו על ערש דווי, להוציא להורג באכזריות שני חכמים וכארבעים מתלמידיהם, אשר ניתצו את העיט שהציב מעל השער הראשי של המקדש; ואכן, כמה מהם נשרפו חיים )מלה י א, 655-648; קדה י יז, 167-149(. בקרב המעמד היהודי העליון אף שהיו בו משפחות רבות שהועלו מאלמוניות בידי הורדוס בניסיונו לעצב מחדש את האריסטוקרטיה היהודית רבים מאסו בדרכו הגסה והאלימה במינוי
5 5 יורשיו של הורדוס הגדול הכוהנים הגדולים על פי צרכיו הפוליטיים, והגיבו בהדרתם מכל תפקיד ניהולי משמעותי מחוץ לפולחן המקדש. שרידי השושלת החשמונאית ותומכיה, כלומר האריסטוקרטיה הישנה, שנרדפה מראשית עלייתו של הורדוס לשלטון, ששה למותו של האדומי, אשר לא היה בעיניהם אלא יהודי למחצה הנדחף אל המלוכה. זמן קצר לאחר הלוויה יצאה לרומא משלחת של חמישים מנכבדי היהודים שייצגו את האצולה הממורמרת, כדי לתבוע אוטונומיה, כלומר הקמת ממשל עצמי של האצולה, שהם עצמם יעמדו בראשו )מלה י ב, 91-80; קדה י יז, 314-300(. במהרה עתידים היו ללמוד שמוטב היה אילו נזהרו יותר בשאיפותיהם. אפילו חיל השכירים של הורדוס לא רחש נאמנות מוחלטת לבית הורדוס, כפי שהוכיחו המאורעות הבאים: חיילים רבים נטשו את שורותיהם והצטרפו אל ההתקוממות העממית שפרצה בירושלים וביהודה בשנת 4 לפני הספירה )להלן(, ועליהם נוספו אלפיים חיילים משוחררים מצבא הורדוס שהצטרפו למהומות, שהתפשטו עתה לאידומיאה )מלה י ב, 56; 52, קדה י יז, 270(. 266, הורדוס היה פרנואידי אך לא שוגה באשליות: הוא ידע היטב שמותו לא יעורר אבל, לפיכך בשלבים הסופיים של מחלתו האחרונה ציווה, על פי המסופר, לאסור מנכבדי היהודים ולכלוא אותם בהיפודרום ביריחו, ולאחותו שלום נתן הוראה להוציאם להורג אחרי מותו, כדי לגרום לאבל לאומי )מלה י א, 666; 660-659, קדה י יז, 193(. 181-174, אך כאשר מת הורדוס הוכיחה שלום תבונה רבה והזדרזה לשחרר את בני הערובה, עוד לפני שנודע לצבא דבר מותו )שכן החיילים היו מבצעים את פקודת הרצח(. אפשר שסיפור זה הוא אגדה, שהרי מסביב לדמותם של מלכים חזקים ושנואים נרקמים לא פעם סיפורי אימה וזוועה כעין זה. אולם באגדות היסטוריות יש גם מידה של אמת: מעטים היו שהצטערו על פטירתו של הורדוס. נוסף לזאת, גם רומא עצמה עייפה במקצת מהורדוס, על אף נאמנותו וכפיפותו המוחלטת לה, ולמרות מאמציו העזים והמתמידים להוכיח זאת. קרע עמוק ב ידידות בין הורדוס והקיסר אוגוסטוס אירע בשנת 12 לפני הספירה, כאשר הורדוס ניסה לפתור סכסוך מקומי על ידי פלישה לטריטוריה נבטית בלא שקיבל הרשאה לכך מן הקיסר. הייתה זו טעות חמורה ולא אופיינית בשיקול דעת. הורדוס הצליח אמנם בעזרת דיפלומטיה קדחתנית לשקם את היחסים הטובים הרשמיים, אך מאז לא חזר המצב לקדמותו, בייחוד מכיוון שבאותה תקופה ממש גברה הפראנויה שלו והוא נסחף למערבולת של תככי חצר והחל לרצוח את בניו יורשיו. אוגוסטוס שקל להרחיב את תחומי ממלכתו של הורדוס, אבל אי היציבות בחצרו ובחייו האישיים הרתיעו אותו )קדה י טז, 355-353(; משחק המילים המפורסם ביוונית של אוגוסטוס, שכביכול מבכר היה להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו, 1 נולד בתקופה חשוכה זו. מעתה כבר לא היה אפשר לסמוך ללא סייג על הורדוס שיצליח לבצע את משימתו החשובה ביותר שמירת השלום והשקט בגבולות ממלכתו. אולם עם מותו של הורדוס הפכו חששותיו של אוגוסטוס לדילמה: איך להבטיח את האינטרס הראשי של רומא באזור, כלומר, לשמור על חוק וסדר, למנוע מהלכים הרפתקניים ולהבטיח את הזרימה היציבה של הכספים? הממלכה הייתה במצב כספי מעולה. היא סיפקה הכנסה שנתית מרשימה בשיעור אלף טלנט, וקופת האוצר הייתה מלאה. עיזבונות נדיבים בגובה אלף וחמש מאות טלנט חולקו בין בני משפחת הורדוס )אוגוסטוס עצמו קיבל מן העיזבון מתנה בסך אלף טלנט, אך חילק את רוב הכסף בין בני משפחת הורדוס(. הבעיה הייתה כיצד לחלק את הטריטוריות. בצוואתו הסופית חילק הורדוס את ממלכתו שמלכתחילה לא הייתה גדולה ביותר בין שלושת בניו שנשארו בחיים: ארכלאוס ואנטיפס, בני אשתו מלתאקי משומרון, ופיליפוס, בן אשתו הירושלמית קלאופטרה )המידע במקורות על הבנים האחרים, שלא זכו לחלק בשלטון, מעורפל(. ארכלאוס אמור היה לרשת את התואר מלך ולשלוט באזורים העשירים והחשובים יותר מבחינה פוליטית, והם יהודה, שומרון ואידומיאה, ואילו אנטיפס זכה בגליל ובפראיה ופיליפוס ירש את הטרכון והגולן והחבלים הצפוניים הגובלים בהם )מלה י א, 668; קדה י יז, 189-188(. כוונותיו הסופיות של הורדוס לא היו ברורות, שכן בצוואתו שלפני האחרונה הועיד את אנטיפס ליורש יחיד, ואז שינה את דעתו והעלה את רעיון החלוקה המשולשת, שלפיה ארכלאוס לבדו יהיה בעל תואר מלך. שאלה היא, מדוע רצונו האחרון של הורדוס היה לחלק את הממלכה אשר כה עמל בהקמתה ובשמירת אחדותה, ומימש זאת באמצעות מאבקים צבאיים, מעשי רצח אסטרטגיים, השקעה בטיפוח אהדת רומא ושליטה ביד קשה מבפנים. ייתכן שסבר שאיש מבניו אינו מסוגל לשאת באחריות המלאה לשליטה בממלכה זו, המתפרשת על חבלי ארץ רחוקים, מן הנגב ועד הגולן, לרבות שטחים נרחבים בעבר הירדן, ומצטיינת במגוון עצום מבחינה אתנית, טופוגרפית, כלכלית ודתית, ואשר לשליט בה אורבות סכנות אין ספור. אפשרות אחרת היא שהניח כי אוגוסטוס לעולם לא ימסור את הממלכה כולה בידי בן אחד ולפיכך הוא עצמו חילק אותה בדרך שהיתה לדעתו הטובה ביותר, כדי למנוע חלוקה אחרת שתבוא מצד רומא. ייתכן גם שמאחר שלא הצליח בחייו למנוע את היריבות המסוכנת בין בניו, ביקש עתה למנוע מצב של כאוס ורצח אחים לאחר מותו על ידי הענקת חלקי ארץ ליורשים שנראו לו מסוגלים לשלוט אך עלולים להעלות תביעות אישיות; כך אמנם יימשכו הקנאה והתחרות ביניהם, אבל איש מהם לא ירגיש מקופח. אך תיתכן גם סיבה אחרת, והיא שהמלך, בשיגעון הגדלות שלו, לא רצה להשאיר אחריו יורש אשר ישווה לו בעוצמה ובתהילה: ארכלאוס יהיה אמנם מלך, אך על ממלכה שקוצצה. בעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים בתוככי חצרו, חומקים מניעיו של הורדוס מכל ניתוח )הם היו נשארים נסתרים גם אילו היה חי בינינו כיום ושוכב על ספת הפסיכולוג(. מכל מקום, ארכלאוס ואנטיפס לא שבעו נחת מן הסידור ופיליפוס חשש פן יאבד את מה שהיה בידו, וכך יצאו כולם לרומא להציג את תביעותיהם לפני אוגוסטוס, אשר ממילא צריך היה לאשר את הצוואה )מלה י ב, 83; 22-14, קדה י יז, 303-299(. 227-218, המבוכה בעניין כוונותיו האחרונות של הורדוס גרמה לכך שנדרשה התערבות מיידית של הקיסר, והמצב הסתבך עוד יותר בשל המשלחת לרומא של חמישים מנהיגי היהודים )לעיל( אשר ביקשו לבטל כליל את המלוכה, ומשלחת אחרת שהגיעה לרומא, של הערים היווניות בממלכתו של הורדוס, שתבעה בכלל אוטונומיה )ניקולאוס איש דמשק, [9]F136.)FGH,90 בעוד אוגוסטוס נמלך בדעתו, פרצה סערה פוליטית איומה ונוראה שסחפה כמעט את כל הארץ. היא החלה בעקבות צעד אכזרי ואווילי שנקט ארכלאוס רגע לפני צאתו לרומא. מיד בתום שבעת ימי האבל על אביו נאלץ ארכלאוס להתמודד עם תביעה עממית עקשנית להפחתת המסים ולנקמת דמם של שני החכמים האהודים על העם ודם תלמידיהם, שהוצאו להורג בידי הורדוס. המחאה שפרצה שחררה את רגשות הפחד, הזעם והתסכול שהיו עצורים בציבור, אשר הורדוס והמשטרה החשאית היעילה והאכזרית שלו הצליחו לדכא במשך יותר משלושים שנה. ארכלאוס נתקף בהלה ושלח את חייליו לתקוף את ההמון שנאסף ברחבת הר הבית. שלושת אלפים איש נהרגו מידיהם. טבח זה התחולל בימי הפסח, כאשר האווירה הייתה מתוחה בלאו הכי. משיצא ארכלאוס מן הארץ בדרכו לרומא בשנת 4 לפני הספירה, התפשטה התקרית לכלל מרד ממשי בכל מרכזי האוכלוסייה היהודית. היה זה אירוע מורכב, שחברו בו כמה גורמים: התגובה העממית אך המאורגנת על מעשהו של ארכלאוס, הופעתו הפרובוקטיבית של לגיון רומי שהגיע
7 7 יורשיו של הורדוס הגדול מפת חלוקת ממלכת הורדוס בין יורשיו מסוריה כדי להשליט סדר, ניסיונו של פרוקורטור רומי בשם סבינוס להחרים את אוצרות המקדש, עריקה של חיילים מצבאו של הורדוס אל כוחות המורדים והתפרצויות ספונטניות שמשמעותן העמוקה עוד עתידה הייתה להתברר של התנגדות מזוינת בעלת גוון משיחי. לא ניכנס כאן לפרטי האירוע )יוספוס מתאר אותו פעמיים, בשינויים קלים: מלה י ב, 79-39; 19-16, קדה י יז, 298-250(. 223-221, במוקד העניין עמדו אנרגיות דתיות ושאיפות פוליטיות, אשר בכל שנות שלטונו של הורדוס דוכאו אך לא חוסלו, ועתה, עם מותו, פרצו בעוצמה. איש בשם יהודה הגלילי, בנו של המורד חזקיה, אשר הורדוס לכד והוציאו להורג בראשית ימי שלטונו )47 לפני הספירה(, קיבץ סביבו חבורה של נאמנים, פרץ אל בית הנשק בציפורי, ויצא במסע של טרור מקומי. כעבור שנים אחדות יסד יהודה זה את כת הפילוסופיה הרביעית ואת ארגון המורדים החשוב ביותר, הסיקריים. בפראיה קם אחד מעבדי המלך, שמעון, והכתיר עצמו למלך, כלומר התחזה למשיח, ושרף את הארמון המלכותי ביריחו. דמות כריזמטית אחרת ממוצא נחות, רועה בשם אתרונגאיוס, התחזה אף הוא למלך המשיח והקים עם ארבעת אחיו מיליציה אישית שערכה פשיטות מזוינות ברחבי הארץ ואף הצליחה לחסל יחידה רומית באמאוס. שלושת המקרים הללו מבשרים התעוררות תנועה רחבה, שעם הזמן צברה כוח והובילה עם גורמים אחרים למרד הגדול בשנת 66 לספירה. כפי שכתב יוספוס, מסביב למנהיגים כריזמטיים התלקטו קבוצות אנשים מזוינים והם מילאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושוד )מלה י ב, 65(. בתגובה יצא מושל סוריה, פובליוס קווינטיליוס וארוס, דרומה עם שני לגיונותיו האחרים ופשט על הגליל, השומרון, יהודה ואידומיאה ודיכא באכזריות את המרד כליל. לשעה קצרה, לפחות, שיתקה מכה קשה זו את האוכלוסייה היהודית הפצועה. המלחמה הייתה כה טראומטית, עד כי ז כרה נשמר במקורות היהודיים בכינוי פולמוס וארוס )סדר עולם רבה ל(. על אף הסכנות המיידיות והסכנות הצפויות בעתיד, החליט אוגוסטוס לסמוך על בני הורדוס וחילק ביניהם את הממלכה בהתאם לרצון אביהם, כפי שהביעו בצוואתו האחרונה, בסייגים אחדים. החשוב שבהם הוא שארכלאוס קיבל תואר אתנארך ולא מלך, ואילו אנטיפס ופיליפוס קיבלו תואר טטרארך, דרגה שהיא נמוכה מאתנארך ונמוכה עוד יותר ממלך. אחותו של הורדוס, שלום, קיבלה אף היא כמה חבלים, שהניבו הכנסות אשר איפשרו לה לחיות בסגנון מלכותי )מלה י ב, 98-93; קדה י יז, 320-317(. השליטה בטריטוריות מרוחקות באמצעות שושלות מקומיות העניקה לרומא יתרונות, והקיסר ידע שאם יתברר שמישהו מהמושלים מבית הורדוס אינו מסוגל לדכא מרד אם יפרוץ לא הרחק מהמקום נמצאים מושל סוריה עם שלושת לגיונותיו, ואם ייכשל כישלון גמור, אפשר יהיה לכונן שלטון רומי ישיר ללא שהיות. אם ביתור הממלכה הנחיל לבני הורדוס אכזבה, הייתה זו אכזבתם האישית, שהאוכלוסייה היהודית )ולמעשה גם הלא יהודית( לא הייתה שותפה לה. בתודעה היהודית מעולם לא נתפסה ממלכתו של הורדוס לא מבחינת היקפה הטריטוריאלי ולא מבחינת מהותה הפוליטית כאידאל שיש לחתור למימושו מחדש בעולם הזה או בקץ הימים. הורדוס הגדול לא היה כאלכסנדר הגדול, שאישיותו רבת העוצמה והישגיו היו מקור השראה לכובשים, לחולמים ולאמנים כל ימי העת העתיקה. אשר ליהודים, הם לא דימוהו מעולם לדוד המלך, אשר השאיפה לחידוש מלכותו נקשרה עם ביאת המשיח. האמונה שימות המשיח ממשמשים ובאים הייתה רווחת ביותר במאה ה 1 לספירה, ושימשה מקור השראה לכמה משיחים ו נביאים, שקראו לאקטיביזם פוליטי, כאמור לעיל. אפילו נסיך חשמונאי יכול היה להפיח תקוות עזות לכינון מחדש של ממלכה יהודית עצמאית, אולם הורדוס חיסל, או סילק מן הדרך, את שרידי בית חשמונאי. וכך, במסורת היהודית נשאר זכרו של הורדוס כפי שהיה: מלך חסות תלוי ברומא, אכזר כלפי נתיניו ונדיב כלפי זרים, שאינו מסוגל לשלוט בנשותיו או בבניו חורשי המזימות. יהדותו הייתה מוטלת תמיד בספק )אף שלא בצדק(, אבדן מלכותו לא עורר צער, והשבחים היחידים שזכה להם בלא סייג היו על בניית המקדש המפואר, מקדש אשר הוא עצמו היה מנוע מלהיכנס לחצרותיו הפנימיות. גורלם של שלושת השליטים החדשים לבית הורדוס היה שונה ביותר. היחיד שזכה למשול בטריטוריה שנפלה בחלקו בשלווה ובלא שערוריות ואף למות בה היה פיליפוס. הוא משל 37 שנה על אוכלוסייה לא יהודית ברובה ונשאר בזיכרון כשליט מתון ושופט הוגן. מטבע ברונזה של פיליפוס, בנו של הורדוס )4 לפני הספירה 34 לספירה(. בפני המטבע דיוקנו של טיבריוס ובגבו תיאור מקדש אוגוסטוס בפאניאס, 31/30 לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים מטבע ברונזה של פיליפוס, בנו של הורדוס )4 לפני הספירה 34 לספירה(. בפני המטבע דיוקנה של ליוויה ובגבו יד אוחזת שלוש שיבולים וכתובת ביוונית: נושא פרי, 31/30 לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים
9 9 יורשיו של הורדוס הגדול מטבע ברונזה של הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס )4 לפני הספירה 39 לספירה(. בפני המטבע כתוב השם טבריה ביוונית ובגבו כף תמר, 31/30 לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים ממול: מכוור, מבט מהמזרח לכיוון ים המלח, בית לחם וירושלים מכוור, ארמונו המבוצר של הורדוס שממזרח לים המלח, היה המקום שבו, על פי יוספוס, נכלא יוחנן המטביל והוצא להורג בידי הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס. אנטיפס, שקרא לעצמו הורדוס )כך הוא נקרא על מטבעותיו, בברית החדשה ולעתים בכתבי יוספוס(, הוכיח שירש מאביו לא רק חיבה לפאר ולמותרות, אלא גם ערמה וכישורים פוליטיים. ישו כינה אותו, על פי המסופר, השועל הזה )לוקס יג: 32(. כהורדוס אביו, השתוקק אנטיפס להכרה בינלאומית. כתובות שנתגלו באיי יוון מעידות על מעורבותו באירועים שהתרחשו הרחק מגבולות ממלכתו. בעיקר התפרסם האוהל הראוותני שהקים על גשר מעל הפרת, כולו על חשבונו, לרגל שיחות הפיוס בין רומא והממלכה הפרתית בשנת 36 לספירה )קדה י יח, 105-101(. הוא שאף לגדולות והתאווה להשביע את רצון פטרונו ברומא. אולם שלטונו של אנטיפס התערער בשל כישלונו כמצביא ולבסוף איבד את עולמו בגלל אישה תקיפה ושאפתנית, או כך לפחות מספרים את סיפורו המקורות החשובים. לשעה קצרה הצליח לפתור את הבעייה הנבטית שהטרידה את אביו בשאתו לאישה את בתו של מלך הנבטים, ארטאס הרביעי. אולם הנישואים, וכמותם גם יחסי השלום עם הנבטים, קרסו כאשר התאהב אנטיפס באחייניתו, הרודיאס העיקשת והיומרנית, שהייתה בתו של אחיו למחצה אריסטובולוס ואשתו של אח למחצה אחר שלו שנקרא אף הוא הורדוס. נישואי אנטיפס והרודיאס הצריכו שני גירושין, שתוצאות שניהם היו בלתי רצויות לאנטיפס. בעקבות גירושה של הנסיכה הנבטית פלש אביה, ארטאס הרביעי, לפראיה והנחיל תבוסה קשה לאנטיפס. הוא פנה לרומא בבקשה לסיוע, אולם מסיבות שונות לא נפתרה הבעיה כל ימי חייו. הגירושים השניים שנדרשו היו גירושי הרודיאס מהורדוס, אחיו העלום של אנטיפס. מעשה זה, ובעקבותיו נישואי הרודיאס לאנטיפס, עוררו גינוי חריף מצד יוחנן המטביל. הוא היה מטיף משלהב והפופולריות שלו ברחבי ממלכתו של אנטיפס נתפסה כסכנה פוליטית וגרמה למעצרו ולכליאתו במצודת מכוור המפוארת אשר הורדוס בנה ממזרח לירדן )קדה י יח, 119-116(. לפי המסופר בברית החדשה, הרודיאס זעמה על דברי הגינוי של יוחנן וביקשה לנקום בו. היא שלחה את בתה שלום לרקוד לפני אנטיפס ופיתתה אותו להיעתר לכל בקשה אשר תבקש שלום כפרס על ריקוד ה, ושלום ביקשה את ראשו הערוף של יוחנן על טס )מתי יד: 12-3; מרקוס ו: 28-17(. אירוע זה, שהיה עם השנים לנושא לאגדות, יצירות אמנות ואופרה, לא עורר הד רב בשעתו. הנזק הגדול ביותר שהסבה הרודיאס לאנטיפס בעלה היה, לדברי יוספוס, כאשר הציקה לו שיבקש מן הקיסר החדש קליגולה כי ישנה את תוארו מטטרארך למלך. קליגולה דחה את הבקשה והגלה את אנטיפס בשנת 39 לספירה הרחק מגבולות הטטרארכיה שלו. להרודיאס ניתנה האפשרות להישאר במקומה, אך היא, בגאוותה, בחרה לצאת לגלות בעקבות בעלה המושפל )מלה י ב, 183-181; קדה י יח, 255-240(. יוספוס מסיים את דיווחו במסקנה החורגת במקצת מתחום אחריותו כהיסטוריון: עונש כזה הטיל אלוהים על... הורדוס )אנטיפס( על שום שנשמע לקלות דעתה של אשתו )קדה י יח, 255(. עד כאן אשר לפיליפוס ולאנטיפס. האח השלישי, ארכלאוס, ירש לא רק את היוקרה ואת החשיבות של ירושלים ויהודה )עם שומרון ואידומאיה(, אלא גם את כל הבעיות שהיו כרוכות בהן. למן הרגע הראשון כשל בניהול ירושתו. מעשהו הבולט הראשון, כפי שתואר לעיל, היה השימוש בצבא אלים לדיכוי מחאה עממית, פעולה שבהמשך, בעת היעדרו מן הארץ, הסלימה לכלל פולמוס וארוס. גם בשובו מרומא לא גילה ארכלאוס תבונה יתרה, ושלטונו היה כה שנוא על נתיניו עד כי בשנת 6 לספירה פנתה משלחת משותפת של יהודים ושומרונים )מאורע ראוי לציון כשלעצמו( אל הקיסר אוגוסטוס בבקשה שידיח אותו מכיסאו. הקיסר השתכנע שהמצב חסר תקנה והגלה את ארכלאוס לגאליה )מלה י ב, 116-111; קדה י יז, 354-339(. שלטונו נמשך עשר שנים רעות.
11 11 יורשיו של הורדוס הגדול מטבע ברונזה של ארכלאוס, בנו של הורדוס )4 לפני הספירה 6 לספירה(. בפני המטבע קרן שפע כפולה ובגבו סירת משוטים, מוזיאון ישראל, ירושלים מטבע ברונזה של אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס )43-37 לספירה(. בפני המטבע אפריון מלכות ובגבו שלוש שיבולים, 42/41 לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים שלושת בניו של הורדוס לא היו אפוא מוצלחים כמותו, אך בכולם פיעמה תשוקת הבנייה שפיעמה באביהם. הורדוס אנטיפס יסד את טבריה, שהייתה הישגו הגדול ביותר, וכן בנה מחדש את ציפורי ואת בית רמתה )כיום בירדן(. פיליפוס בנה מחדש את פאניאס )בניאס( ליד מקור הירדן והסב את שמה לקיסריה פיליפי, וכן יסד מחדש את העיר בית ציידא לחופה הצפוני של הכינרת וקרא ה תחילה ליוויה ואחר כך יוליאס, על שם הקיסרית ליוויה. ארכלאוס ביש המזל הטביע בארץ חותם אדריכלי קל יותר, אך לזכותו יש לזקוף את אמת המים המוליכה למישור יריחו, את שיקום ארמונו של הורדוס ביריחו, ואת ייסוד העיר ארכלאיס שליד יריחו )עיר זו, שמעולם לא זכתה בחשיבות כלשהי, היא כיום אתר נידח בשם ח רבת אל ביודאת(. לאחר שהגלה אוגוסטוס את ארכלאוס בשנת 6 לספירה, לא מצא לו מחליף ראוי והחליט לשלוט בטריטוריות אלו במישרין על ידי סיפוחן לפרובינקיית סוריה. הוא שלח לארץ פ רפ קט ממעמד הפרשים, שהיה כפוף למושל סוריה, והפקידו על הניהול היום יומי. לפרפקט נמסר הטיפול בתחומים שהיו בידי המלך המודח: גביית מסים, פיקוח על הכספים הציבוריים, מינוי כוהן גדול והשלטת סדר בממלכה, ולצורך כך עמדו לפקודתו ביהודה יחידות עזר מסוימות של חיל הרגלים והפרשים )כוח מקביל לזה שהיה בידי המלך(, ובמקרי חירום יכול היה לבקש ממושל סוריה שישלח לעזרתו חיילי לגיון. בעניינים יהודיים פנימיים נשען הפרפקט על ההנהגה היהודית המקומית, אשר לשעה קצרה דימתה שהאינטרסים שלה עולים בקנה אחד עם אלו של רומא. בכמה מן המבצרים שבנה הורדוס, וביניהם מצודת אנטוניה שהגנה על הר הבית וכן במצדה, הוצבו חילות משמר. קיסריה, העיר שבנה הורדוס, נבחרה לשמש מרכז האדמיניסטרציה הרומית וארמונו המפואר של הורדוס בירושלים הפך למעונו של הפרפקט בעת ביקורו בעיר. כך אפוא קיבלו נכבדי היהודים, שבשנת 4 לפני הספירה עתרו לאוגוסטוס שיבטל את המלוכה, את אשר ביקשו, בקירוב: השלטון במדינה היה שלטון של יקירים, וראשות העם הייתה מופקדת בידי הכוהנים הגדולים, כדברי יוספוס )קדה י כ, 251(. כוונתו של יוספוס היא שבעוד הסמכות העליונה נתונה בידי רומא, בעניינים של פולחן והלכה יהודית החליטו הכוהנים הגדולים והסנהדרין, ובעניינים מינהליים אחרים נועצו הרומאים באישים מקומיים. אולם הסדר זה נחל כישלון: נטל המסים רק הוכבד והנוכחות הרומאית הייתה פרובוקציה מתמדת, שהתסיסה את הציבור היהודי והפיחה בו הלכי רוח מרדניים. הפקידים הרומאים עצמם גילו לא פעם אטימות לעניינים שברגישות מקומית, אשר המלכים היהודיים, ככל שמדיניותם הייתה תלוית רומא, הבינו וכיבדו. צעדו הראשון של השלטון הרומי הישיר היה עריכת מפקד קוויריניוס הידוע לשמצה בשנת 7/6 לספירה, צעד שנועד להסדיר את גביית המסים הקבועים לרומא )קדה י יז, 355, יח, 1; ILS 2683(. יוספוס קושר לאירוע זה את תאריך ייסודה של תנועת הסיקריים ו הפילוסופיה הרביעית בידי יהודה הגלילי )קדה י יח, 25-23(. 10-1, תנועה מהפכנית שושלתית זאת )יש המחליפים אותה בתנועת הקנאים( הייתה מקור השראה לרבים אחרים, אשר כל אחד מהם טען כי הוא מקיים את רצון אלוהים בקראו למרוד בשליטים הרומאים. התקופה שמאז הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה ועד פרוץ המרד הגדול בשנת 66 נראית לרוב כסופה הבלתי נמנע של הידרדרות מואצת לאלימות ולקיצוניות, שהוחמרה בשל מצוקה כלכלית, ניהול רומי כושל ומיליטנטיות יהודית הולכת וגוברת הנשענת על ציפיות משיחיות. פירוש זה, על אף פשטנותו )שכן היו גם מושלים רומים הגונים ולא כל תנועת מרי יהודית שאבה השראתה ממקורות אסכטולוגיים( נכון בעיקרו. במהלך זה הייתה חריגה אחת: אגריפס הראשון )44-37 לספירה( נכדו של הורדוס בנו של אריסטובולוס בן מרים )נרצח בשנת 7 לפני הספירה( ולפיכך נצר הן לבית הורדוס הן לבית חשמונאי ידידם של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, הצליח בתמרון מתוחכם ברומא להבטיח לעצמו תואר מלך ובעל ות על נכסיו של פיליפוס לאחר מותו )בשנת 34/33 לספירה, ובכך ניפץ את תקוותיו של אנטיפס אחיו לשוב ולזכות בממלכת אביו( ועל נכסי אנטיפס לאחר שהוגלה )ב 39 לספירה( וכן את השלטון ביהודה ובשומרון לאחר רצח קליגולה )ב 41 לספירה(. כך אפוא חודשה ממלכתו של הורדוס כמעט במלואה תחת שלטונו של מלך אהוד מבית הורדוס. לרגע היסטורי קצר נדמה היה כאילו הנה הופיע המלך הגדול השני לבית הורדוס, אשר ניחן ביתרונותיו של הורדוס ואך במעט ממגרעותיו. אגריפס, שהיה רחב לב, ירא שמים כלפי חוץ ובעל תבונה פוליטית, נהנה מתמיכת רומא ומאהדת רוב נתיניו. הוא השאיר אחריו זיכרונות חיוביים הן במקורות הרומיים )כתבי יוספוס( הן בספרות חז ל )משנה, סוטה ז,ח(, אך שלטון קצר ימים של מלכים צעירים מניב בדרך כלל זיכרונות חיוביים. סמכותו ועצמאותו היו כמובן מוגבלים: הרומאים עצרו גם את ניסיונו לחזק את ביצורי ירושלים וגם את תכניתו לכנס בטבריה ועידה גדולה של מלכים מקומיים. יתרה מזאת, למרות שנטה חסד לפרושים )ובכך תיקן את המשגה החמור של סבו(, לא כל היהודים תמכו בו, וגם התסיסה המשיחית לא חדלה. אגריפס נהג ביד קשה בנוצרים: הוא עצר את פטרוס והוציא להורג את יוחנן בן זבדי )מעשי השליחים יב: 19-1(, ואילו האריך ימים היה מן הסתם גם נאלץ להתמודד עם הקבוצות המיליטנטיות שהתנגדו לשלטון רומי, רבות מהן בהנהגת משיחים. הקבוצות הללו לא קמו בעטיו של שלטון רומי כושל ולא בגללו הן התבססו בציבור, ובמהרה הן עתידות היו להעמיד גם את אגריפס במבחן, אלא שהוא נפטר באופן פתאומי בקיסריה בשנת 44 לספירה. איש לא חשד בהתנקשות בחייו; אדרבה, המקורות על מותו מדברים על גורם על טבעי ורומזים בכך על רצון האל )קדה י יט, 352-343; מעשי השליחים יב: 23-20(. בנו בן השבע עשרה, אגריפס השני, נחשב צעיר מכדי לרשת את מקומו וכך הוכפפה הממלכה שוב לשלטון רומי ישיר. ניהול המדינה נמסר לידי שורה של פרוקורטורים, אשר רמתם הלכה והידרדרה במהירות. יוספוס טוען שהפרוקורטורים האחרונים של יהודה תרמו באי יעילותם ובאכזריותם תרומה משמעותית לפרוץ המרד הגדול )מלה י ב, 279-277; קדה י כ, 257(. אגריפס השני היה השליט האחרון מבית הורדוס. כעבור זמן לא רב הוענקו לו זכויות על חבל ארץ לא גדול שנקרא כלקיס )בבקעת הלבנון(. בשנים הבאות השתנו גבולות ממלכת החסות הקטנה שלו פעמיים ולבסוף כללו את הפראיה ואזורים שמצפון לה וכן חלק מן הגליל. הוא מעולם לא שלט ישירות ביהודה, אף שבאמצעות השפעתו על הפקידות הרומית ועל כמה כוהנים גדולים )מינוי הכוהן הגדול נמסר לידיו( ונכבדי היהודים, הייתה לו מידה של שליטה על הנעשה ביהודה. אולם מאמציו למנוע את התפרצות המרד הגדול נגד רומא בשנת 66 לספירה נכשלו כליל. למעשה, הוא שלח חיילים מצבאו לסייע לרומאים בדיכוי המרד. לאחר המלחמה סיים את חייו בשלווה בממלכתו, הרחק מירושלים, כאישיות מלכותית רבת חשיבות במזרח אך מנותקת מכל עניין יהודי שהתרחש בממלכתו לשעבר של אבי סבו. עם מותו של השליט האחרון לבית הורדוס נסתם הגולל על השושלת שהטביעה חותם כה עמוק בתולדות הארץ. 1 מקרוביוס, סטורנליה 2.4.11. מקור זה עורר מבוכה מסוימת, שכן מקרוביוס, סופר בן המאה ה 5 לספירה, מקשר את אמירתו של אוגוסטוס למסורת הנוצרית בדבר רצח התינוקות, מאורע שעליו מסופר רק במתי ב: 16, ואשר מבחינה כרונולוגית והיסטורית אינו מתקבל כלל על הדעת. יש להניח ששני הסיפורים הערתו של אוגוסטוס ורצח התינוקות בפקודת הורדוס תהיה אשר תהיה מידת מהימנותם, נוצרו ונמסרו בנפרד שנים רבות לפני ימי מקרוביוס. ייתכן שהוא עצמו קשר את שתי המסורות, ואולי הוא כבר מצא אותן קשורות זו בזו במקור קדום יותר. מקרוביוס עצמו לא היה נוצרי ואינו מזכיר את הנצרות כלל. מטבע ברונזה של אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס )37 43 לספירה(. בפני המטבע דיוקן בנו, אגריפס השני, ובגבו תיאור עוגן, 43/42 לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים מטבע ברונזה של אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס )37 43 לספירה(. בחזית המטבע ראשו עטור הזר של אגריפס הראשון ומאחור אגריפס השני רכוב על סוס, 37/38 לספירה, מוזיאון ישראל