על סדר פרשיות התורה מלוקטים מאוצרות ספריו המתוקים של הגאון מו"ר הרב יצחק זילברשטיין חבר מועצת גדולי התורה וראש כולל 'בית דוד' חולון שליט"א חיי שרה פרשת תשע"ט
פניני חשוקי חמד תוכן העניינים: פרשת חיי שרה... 3 שדד את הרופא ואיבד את תרופותיו, ולבסוף נזקק לתרופות שאיבד...3 יכול להציל אדם שניסו לרוצחו או להציל מאבד עצמו לדעת, את מי יציל... 3 אמר שמתאבד בגלל חטאיו...4 מתי לא קוברין אשה אצל בעלה...6 הבטיח לחתן נדוניא גדולה, כי חשב שהוא מצוין, ונודע שהוא בינוני... 6 מתי חייב אדם לתת נדוניא לאשה זרה כדי שתוכל להתחתן...7 האם מותר לארגן שחנות גדולה בחו"ל יביאו פירות דמאי מא"י...8 יכול להתפלל בכותל המערבי מנחה או מוסף מה יעדיף... 9 נכרי הבא להתייעץ האם להעביר את הנחלה מבנו...01 נתן נכסיו לבן העוסק בתורה האם נהג כדין...00 נודע לו שהעובד שלו משתחוה כל בוקר לשמש, האם ימחה בידו...00 האם יש להמנע מלקחת מתנה מנכרי משום שונא מתנות יחיה?...01 האם מותר להחליף כובע ישן של תלמיד חכם בחדש... 03 האם תלמיד חכם חייב לבקר חולים ולנחם אבלים...03 ליקוט סידור ועריכה - ישי מזלומיאן: 67250-94719 שאלות עבור מו"ר הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א נא לפנות למייל: batya100@okmail.co.il ובל"נ נשתדל להביאם לפני מו"ר שליט"א לעילוי נשמת איתן בן רבקה ז"ל 2
פרשת חיי שרה פרשת חיי שרה שדד את הרופא ואיבד את תרופותיו, ולבסוף נזקק לתרופות שאיבד ו ת מ ת ש ר ה ב ק ר י ת א ר ב ע ה וא ח ב רו ן ב א ר ץ כ נ ע ן ו י ב א א ב ר ה ם ל ס פ ד ל ש ר ה ו ל ב כ ת ה )כג-ב(. בעל הטורים: ולבכתה. כ"ף קטנה שלא סכה אלא מעט לפי שזקנה היתה. נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. א"נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן שאלה: רופא שהיו בידיו תרופות יקרות ונדירות, הלך בדרך. שודד התנפל עליו וחטף את תרופותיו וזרקן לנהר. נשארה לו רק קופסא עם תרופה אחת. כעבור זמן הופיע השודד במרפאה של הרופא, ונעמד בתור להתרפאות מהמחלה קשה, השודד היה ראשון ואחריו היה חולה נוסף. הרופא זיהה את השודד, וראה שהוא עומד ראשון בתור, הסתפק האם יקדים את השודד, מאחר והוא בא לפניו ראשון, ולו זכות קדימה, או שמא יעדיף את החולה השני, משום שהראשון אשם לעצמו כי איבד במו ידיו את התרופה השניה שבה היה יכול להתרפא? תשובה: תחילה יש לדון בשאלה דומה: יכול להציל אדם שניסו לרוצחו או להציל מאבד עצמו לדעת, את מי יציל שאלה: רופא בבית חולים, שהגיעו לפניו שני פצועים קשה, אחד מהם נפצע מפני שרוצח ניסה להורגו, ואילו השני ניסה לאבד את עצמו לדעת. והנה הרופא אינו יכול להציל את שניהם, ובא לשאול את מי מבין שני הפצועים יש לו להציל? תשובה: לכאורה עדיף להציל את הפצוע שנפצע מחבירו מכמה טעמים, א. דעת המנחת חינוך )מצוה רלז בקומץ המנחה( דאם אחד מאבד עצמו לדעת, אין חיוב להצילו, משום שהמצוה להציל נלמדת מהשבת אבידה, כמבואר בסנהדרין )דף עג ע"א( והרי קיימא לן שאבידה מדעת אין חיוב להשיבה, יעו"ש. ואם כן אע"פ שהרבה מרבותינו חולקים על כך, וסוברים שיש מצוה להצילו, מכל מקום עדיף להציל את זה שלכו"ע יש מצוה להצילו. ב. נראה מסברא שיש לחוס על זה שניסו להרוג אותו, לפני זה שפגע בעצמו. ג. בגמרא בסוטה )דף מח ע"א( נאמר: אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא. כלומר כאשר ישנם לפנינו שתי עבירות ואי אפשר למנוע את שתיהן, יש למנוע את העבירה החמורה יותר. ואם כן בעניננו, כאשר מצילים את זה שניסו להורגו, אנו מצילים גם את הרוצח מעונש מיתת בית דין, משא"כ המאבד עצמו לדעת עונשו קל יותר, דהוא רק מחוייב מיתה בידי שמים א, כמבואר ברמב"ם )פ"ב מהלכות רוצח הל' א-ב(, אם כן לכאורה עדיף למנוע את העבירה החמורה יותר שהיא רציחה. אולם יתכן שיש להציל תחילה את זה שניסה לאבד עצמו לדעת, מפני שכאמור לעיל המצוה להציל נפשות נלמדת ממצוות השבת אבידה, ואם כן לכאורה עלינו להציל תחילה את מי שהאבידה אצלו גדולה יותר ב. והנה לגבי מאבד עצמו לדעת מבואר בדברי רז"ל שאין לו חלק לעולם הבא, ויעוין בחת"ס )יו"ד סימן שכו( שביאר שהמאבד עצמו לדעת הו"ל כמבעט בכפרה, שהרי באותו הקרבן והכפרה הגדולה, שהיא המיתה, באותו דבר עצמו חטא והכעיס תמרורים ורצח... ואיך יהיה כפרה כלל במיתתו והיא אשר העלה עליו חרון אף ה', יעו"ש. ויעוין בשו"ת חיים ביד )סימן קי( שכתב שמי שאיבד עצמו לדעת ולפני מיתתו התוודה ומת, לא מהני התשובה, דלגבי מה שחטא בעון מאבד עצמו לדעת מה יושיענו מה שהתוודה כי ס"ס הוא מאבד עצמו לדעת ומת בסיבת זאת, יעו"ש. ]ויעוין גם בתשובה מאהבה )ח"ג סימן תט( שכתב שלא מהני תשובה למאבד עצמו לדעת[, ונראה שטעמו של החיים שאל שלא מהני תשובה, הוא על פי סברת החת"ס, דאע"פ שתשובה מהני לכל העבירות שבתורה, מכל מקום בעבירות א. ב. ובמנחת חינוך כתב נפ"מ בזה שמאבד עצמו לדעת אינו חייב מיתת בית דין, לגבי מקרה שהוא הזיק בשעה שאיבד עצמו, דאם היה חייב מיתה הוא פטור מתשלומין דקים ליה בדרבה מיניה, אך אם הוא חייב רק מיתה בידי שמים חייב בתשלומין. יעוין מה שכתבנו בחשוקי חמד עמ"ס סנהדרין )דף ח ע"א(. 3
פניני חשוקי חמד חמורות, תשובה מכפרת עם מיתה, וכשאיבד עצמו לדעת הרי שהמיתה לא יכולה לכפר עבורו דאין קטיגור נעשה סניגור, וממילא אין לו כפרה כלל. ויעוין במש"כ בחשוקי חמד עמ"ס בכורות )דף לא ע"א(. נמצא שהמאבד עצמו לדעת, עונשו חמור מהרוצח את חבירו, דהרוצח יש לו חלק לעולם הבא אם יחזור בתשובה אח"כ, ויקברו אותו בתוך בית הקברות, משא"כ המאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא, ולא נקבר בתוך בית הקברות, ולכן אולי עדיף להציל תחילה את המאבד עצמו לדעת כדי להצילו מרדת שחת. ]אך צ"ע דבהצלת הנרצח, אנו מצילים שנים[. ולמעשה שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שודאי שיש להציל את זה שניסו לרצוח אותו לפני זה שניסה להתאבד, מהטעם הנ"ל, שיש אומרים שאין מצוה להציל מתאבד כלל. לכאורה לפי זה גם בעניננו לגבי השודד שאיבד במו ידיו את התרופות שכעת זקוק להם יהיה עדיפות להציל את החולה השני. אך יש מקום לומר שהשודד לא נחשב מאבד עצמו לדעת, כי לא עלה על דעתו שמעשיו יביאו אותו לידי סכנה. ויעוין "הערות" במסכת יומא )דף לה ע"ב( אמור ראוי זה לחלל עליו שבת. שמו"ח זצ"ל סובר שהפושע בעצמו ולא חשש לסכנה, לא נחשב למאבד עצמו לדעת. )חש"ח יבמות סד ע"ב(. אמר שמתאבד בגלל חטאיו ו ת מ ת ש ר ה ב ק ר י ת א ר ב ע ה וא ח ב רו ן ב א ר ץ כ נ ע ן ו י ב א א ב ר ה ם ל ס פ ד ל ש ר ה ו ל ב כ ת ה )כג-ב(. בעל הטורים: ולבכתה. כ"ף קטנה שלא סכה אלא מעט לפי שזקנה היתה. נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. א"נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן שאלה: מעשה באדם שחטא חטא שחייבים עליו מיתה, ולאחר מכן קפץ מהגג ונהרג, באומרו 'חטאתי סקילה', האם מותר לקוברו בבית קברות של יהודים שומרי תורה, כי שמא נחשב למאבד עצמו לדעת? ואני חייב תשובה: נאמר במסכת כתובות )דף קג ע"ב( ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא, ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי עוה"ב, ההוא כובס כל יומא הוי אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה אף האי כובס מזומן לחיי עוה"ב. ולכאורה קשה הא הוא מאבד עצמו לדעת, ואיך נאמר דמזומן הוא לחיי העוה"ב? ויעוין בשבות יעקב )ח"ב סימן קיא, ציינו הרע"א בגליון השו"ע יו"ד סימן שמה( שדן בשאלה האם מאבד עצמו לדעת בשביל תשובה מקרי מאבד עצמו לדעת או לא, ומביא ראיה מסוגייתינו שביאר המהרי"ט דהאי כובס עביד כן משום תשובה, לקבל עליו דין שמים סקילה על שחילל שבת, לפי שהשמש זרחה בשביל אשכבתיה דרבי כדאיתא בירושלמי, ]דמבואר שם שמעשה ניסים נעשו באותו היום, דרבי מת בער"ש, ונכנסו כל העיירות להספידו, ונתארך אותו היום שלא שקעה השמש בזמנה, וחששו דילמא חללו את השבת ויצאה בת קול ואמרה מי שלא נתעצל בהספידו של רבי מזומן לחיי עוה"ב, חוץ מההוא כובס שנתעסק במלאכתו כל אותו הזמן, ולא נתעסק בהספידו של רבי, ויעוין גם בשיטה מקובצת בשם רבינו קולנימוס מירושלים שכתב: השתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומת דהיינו סקילה כדין המחלל שבת, עכ"ל, הרי שביאר את הסוגיא כדברי המהרי"ט[. א"כ ג"כ מוכח דבשביל תשובה לא הוי בכלל איבוד עצמו לדעת ומזומן לחיי עה"ב, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והביא עוד ראיה לדבר זה מהא דאיתא בקדושין )דף פא ע"ב( ר' חייא בר אשי הוי רגיל כל עידן דנפל על אפיה, הוי אמר הרחמן יצילני מיצר הרע. יומא חד שמעה דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שנין דפריש ליה מנאי, מ"ט קאמר הכי, יומא חדא הוי קגריס בגינתא, קשטא נפשה חלפה ותנייה קמיה, א"ל מאן את? א"ל אנא חרותא דהדר מיומא, תבעה, אמרה ליה אייתי ניהלי להך רומנא דריש צוציתא שוור, אזל אייתה ניהלה, כי אתא לביתו הוי כשגרא דביתהו תנורא, סליק וקיתיב בגויה, א"ל מאי האי א"ל הכי והכי הוי מעשה..., הרי דמשום תשובה מותר להביא על עצמו מיתה ממש. וכן מוכח מהמדרש )בראשית רבה פ' סה( לגבי יקום איש צרידה, שקיים בעצמו ארבע מיתות 4
פרשת חיי שרה בי"ד, ואמר עליו ר' יוסי איש צרידה בשעה קלה קדמני זה לגן עדן. ]וז"ל המדרש: יקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא, א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן[. והוסיף השבות יעקב שאין להקשות דא"כ למה אמרו )במסכת שמחות פ"ג ה"ה( המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, דלמא עביד משום תשובה, דיש לומר דמן הסתם לא אמרינן שעשו משום תשובה, אבל היכי דידעינן שעשה משום תשובה, ודאי דאין בו משום איבוד עצמו לדעת, יעו"ש. ]וכעין זה מבואר בשו"ת שאילת יעבץ )ח"א סימן מג( יעו"ש. וכן כתב בשו"ת בית אפרים )יו"ד סימן עו( בשם המהרי"ו )סימן קיד([. והנה השבות יעקב הביא את דברי היפה תואר שכתב )על המדרש שם( וז"ל: נ"ל אף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו, דלא יצא מכלל ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ויניח הדבר ביד ה', וממה שאמרינן בפ' הנושא בהאי כובס שהפיל עצמו מן הגג..., וזכו לעוה"ב אין ראיה, כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו, או לא ידעו בדין ובחרו מות מחיים, וזכו לעה"ב מפני תוקף תשובתם שהם טועים בענין מיתתם, עכ"ל. אמנם השבות יעקב דחה את דבריו וכתב: דזה ודאי אינו, דבעשה כן משום תשובה, ודאי לא יחשב בכלל מאבד עצמו לדעת, על פי הראיות הנ"ל. אלא שיעוין בשו"ת זרע אמת )ח"א סי' פט( שהשיג על דברי השבו"י בזה, וכתב שהדבר פשוט כמ"ש היפה תאר, שאם בא לשאול אומרים לו שהוא מתחייב בנפשו אם יעשה כן, ואין ראיה מיקים איש צרורות, שי"ל שמה שזכה לעוה"ב משום שכוונתו היתה רצויה שמתוקף צערו על רוב עונותיו לא דקדק או לא ידע הדין, וכמ"ש היפ"ת. וכן כתב בפשיטות במחנה חיים )ח"ג אה"ע סי' ע(. עוד יעוין בספר חסידים )סימן תרעח( שכתב: מי שחייב סקילה לא ילך במקום חיות, ולא על גגות פן יפול. וכן מי שחטא בדבר שיש בו חנק אפילו בשגגה, לא ירחץ בנהר, ולא ירגיל עצמו בספינה. וכן מכל דבר יזהר מכיו"ב, עכ"ל. וכתב על כך היפה ללב )ח"ג סימן שמה אות ח( שמסתמיות דבריו משמע שאפילו אם הוא מכוון להמית את עצמו לכפרה, שגם אסור, וכשיטת היפת תואר ודלא כשיטת השבות יעקב, יעו"ש. אלא שיעוין בפירוש קדמון לספר חסידים )שם( שמשמע מדבריו שהספר חסידים לא מיירי כלל במי שעושה כן בשביל תשובה, אלא מזהיר שלא יעשה כן אפילו אם כבר עשה תשובה, שמא תשובתו לא התקבלה, ויגיע לידי סכנה, יעו"ש. ואם כן אין מכאן ראיה נגד דברי השבות יעקב. עוד יעוין בשם הגדולים )על רבינו יהודה בן הרא"ש( שהביא את דברי השבות יעקב והיפה תואר, וכתב על כך שאף לדעת היפה תואר נראה שכל דבריו אמורים לגבי 'איסורא', דהיינו שהמאבד עצמו לדעת מפני תשובה עבר על האיסור של 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', אבל אינו בכלל מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין עליו, יעו"ש. נמצא שנחלקו הדעות אם רשאי לאבד עצמו לדעת בגלל תשובה, או שיש בזה איסור של מאבד עצמו לדעת, אך נראה שמותר לקוברו בתוך בית הקברות ולהתאבל עליו, דהרי יש אומרים שאפילו שיש איסור מ"מ אינו בכלל מאבד עצמו, ועוד שמכיון שיש אומרים שאין בזה איסור כלל, לא גרע מאומר מותר, וכעין מה שכתב המהרש"ם )ח"ו סימן קכג( שאף שהמאבד עצמו לדעת מחמת יסורים לא עשה כדין, מכל מקום הוי כאומר מותר. )חש"ח כתובות קג ע"ב(. 5
פניני חשוקי חמד מתי לא קוברין אשה אצל בעלה ו א ח ר י כ ן ק ב ר א ב ר ה ם א ת ש ר ה א ש תו א ל מ ע ר ת ש ד ה ה מ כ פ ל ה ע ל פ נ י מ מ ר א ה וא ח ב רו ן ב א ר ץ כ נ ע ן )כג-יט(. שאלה: נאמר במסכת כתובות )דף מח ע"א( אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, בי"ד יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו. ומקשה הגמ' לפי כבודו ולא לפי כבודה? ומתרצת הגמ' אימא אף לפי כבודו הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה, עכ"ל. מתי קורה שלא קוברים אשה ליד בעלה המנוח? תשובה: מסופר על הרב בן ציון גליס זצ"ל ראש החברא קדישא בפתח תקוה, שפעם אחת נפטר אדם, והבנים דרשו שיקברו את הנפטר ליד אמם, ור' בן ציון לא הסכים לדרישתם, וענה שאינו יכול. התברר שכמה שנים קודם לכן כשהגיע ר' בן ציון לבית הכנסת חלף לידו היהודי הנזכר וזרק כלפיו משפט 'אני סובל סבל רב מאשתי, בעיקר בהלכות הנוגעות לבית היהודי'. ר' בן ציון החליט שהסיבה שהיהודי אמר לו דבר זה, הוא שכנראה אינו רוצה להקבר לידה, וכשהגיע השעה הגורלית, החליט לקיים את הצוואה, גם במחיר האי נעימות שנגרמה מכך. ויש לדון בסיפור זה, שהרי ר' בן ציון לא שמע דבר זה על ידי עדות מוסמכת, ועוד מדוע לא חשש שהאשה חזרה בתשובה. אכן נראה שכיון שענין זה לקבור אשה ליד בעלה, אין לו מקור מעיקר הדין, ויעוין ביד יצחק )ח"ב סימן רמט( שהביא לענין זה ראיה מהאבות הקדושים שהקפידו להקבר ביחד במערת המכפלה, מאידך בפרי השדה )ח"ב סימן פד( העלה שאין בזה שום ענין, ואדרבה אין בזה כבוד למת אלא מזכרת עוון, ודוחה את הראיה מהאבות שכל זיווגם היה בקדושה ובטהרה. ובדבר יהושע )ח"א סימן פט( דחה את הראיה באופן אחר, והוא משום שמערת המכפלה היה מקום מקודש בפתח גן עדן, לכן היה ענין שיקברו שם, ולא מפני שרצו בדוקא להקבר אשה ליד בעלה. אולם מביא שם מספר מעבר יבק )מאמר שפת אמת פ"ט( שיש בדבר זה נייחא רבא לתרוויהו, יעו"ש. ואם כן בנידוננו שהיה לר' בן ציון סברא חזקה לומר שלא יהיה לבעל נייחא, יכול לסמוך על הבנתו בכוונת האיש, שאין רצונו להקבר סמוך לאשתו. לקבור עסקן ליד אביו התלמיד חכם בספר שלמי שרה לגאון ר' משה מרדכי שולזינגר )עמ' מד( מובא מעשה בעסקן מפורסם בנן של קדושים, ובקש לקנות לעצמו מקום ליד אביו, ונענה מהצדקנית מנהלת בית החיים: אינך יכול לשכב ליד אבא שלך, ולא ליד שכניו הגדולים הענקיים, הנה רואה אתה איזה אנשים גדולים שוכבים שם, אתה לא בדרגה שלהם, זה לא טוב לך ולא להם... הלה נדהם, מימיו לא שמע דיבורים כאלה... התחיל לפרט את מעלותיו, ולמנות את החסדים שהוא עושה עם הבריות... הצדקנית השיבה לו: הכל נכון טוב ויפה וחשוב! אבל אבא שלך למד תורה בשקידה עצומה, ואתה לא לומד, ותלמוד תורה כנגד כולם! ונסתתמו טענותיו לנוכח קול האמת הצרופה! )חש"ח כתובות מח ע"א(. הבטיח לחתן נדוניא גדולה, כי חשב שהוא מצוין, ונודע שהוא בינוני ו י ק ח ה ע ב ד ע ש ר ה ג מ ל ים מ ג מ ל י א ד נ יו ו י ל ך ו כ ל ט וב א ד נ יו ב י דו ו י ק ם ו י ל ך א ל א ר ם נ ה ר י ם א ל ע יר נ חו ר )כד-י(. רש"י: וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם. שאלה: מעשה שהיה באבי הבת שהבטיח לחתנו נדוניא גדולה, ועשו על כך קנין, כי אמרו לו שהוא מצוין מבחירי הישיבות, כעבור זמן נתברר לו שהטעוהו, והרי הוא כבינוני שבישיבות, ורוצה לבטל הבטחתו ולומר הבטחתי בטעות? תשובה: במשיב דבר )ח"ג סימן יד( נשאל מעיה"ק טבריה בדבר אחד שהיה נודע לאדם גדול מאחיו, ומכר חצי זכויותיו ומצוותיו בסך גדול של עשרים ושנים אלף רובל, לאיש עשיר הולך בתומו וחפץ במצוותיו מאוד, וקיבל המוכר מחצית הכסף, ועד ששילם מחצית השני, הלך לחכם גדול, ושאל בחלום והשיבו לו כי אותו המוכר אינו מצוין למעלה כל כך, ואינו אלא כאחד מישראל, ולכן ביקש העשיר לחזור בו, ותבע מעות שנתן, והמוכר תובע חציו השני, והגיעו לשאול הדין עם מי, וגם אם עיקר הקנין הוא דבר שיש בו ממש. 6
פרשת חיי שרה והנה בתשובה דן הנצי"ב האם המכירה חלה, והאם אפשר בכלל למכור שכר רוחני בעד בצע, ומסיק דאין במכירה ממש, מכמה טעמים: חדא, דשכר המצוה הוא דבר שלא בא לעולם, שנית, שהרי אין בזה אלא קנין דברים שאין בה ממשות, וכמו מוכר אויר הבית שאין בזה כלום, כדאיתא בב"ב )דף קמז ע"א( ומה דאיתא ברמ"א )יו"ד סימן רמו ס"א( יכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, היינו דוקא במה שממציא לו מנוחה שיהיה יכול לעסוק בתורה, כמו שמעון אחי עזריה, ויוחנן דבי נשיאה, שהם ידעו בעצמם, כי אם יהיו בדאגת הפרנסה יפריע אותם מלימודם, כדאיתא במסכת עירובין )דף סה( דאמרי אביי אי אמרה לו אם קריב כותחא ]אפילו ציווי עבודה קלה, לא תנאי לא הייתי שונה כמו ששניתי[ רבא אמר אי קרצתן כינה לא תנאי. משום הכי נתרצו לוותר על עונג רוחני בעולם הבא, כדי שיתעסקו בתורה בשקידה, אבל מה שכבר למד, וה"ה מה שילמוד בלי המצאת פרנסה שלו, ודאי אין לו ענין, יעו"ש בדברי רבנו הנצי"ב ג. ומזה שהנציב לא דן גם לומר שפטור מלהשלים את התחייבותו בגלל הטעות, אולי יש להוכיח דאין זה נחשב טעות, כי הוא הטעה את עצמו, כי היה יכול להביאו לפני בחינה שיאמרו עליו גדולי הדור אם הוא באמת גדול מחבריו, וכמו שכתב החפץ חיים )הלכות רכילות כלל ט ציור ג(, שלכן אסור לגלות למחותן על מיעוט חכמת התורה שיש בחתן, כי יכל להוליכו אצל בעלי התורה שינסו את כח חכמתו וידיעתו עד היכן מגעת, ואם לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה, יעו"ש. וה"ה בעניננו. והנה החפץ חיים הוסיף שם שאם עשה כן, והוליך את חתנו לפני בעלי תורה, הם צריכים לומר את האמת, כי משני הצדדים נתרצו בדבר. ויש לעיין מה הדין אם עשו כן, אבל הבעלי תורה לא עשו כדין, ולא אמרו לו את האמת שהחתן אינו כל כך חכם, האם נאמר שהוי מקח טעות או לא. ויתכן לומר שאין זה מקח טעות, מכיון שלא התנה כן בשעת הקנין, שנותן את הנדוניא בגלל שהוא בחיר הישיבות, ואם כן אין התנאי אלא פטומי מילי, והרי בעניננו הוא לא ביקש לגרש את החתן או לבטל את השידוך, הרי שנתרצה בשידוך, והסכים שבתו תהיה נשואה לבחור זה, ונתברר שזהו השידוך שלה, אלא שלא קיבל את רצונו שבתו תהיה נשואה לבחור הכי טוב בישיבה, ואם כן אין אומדנא ברורה שיש כאן מקח טעות, וצ"ע. )חש"ח עירובין סה ע"א(. ד מתי חייב אדם לתת נדוניא לאשה זרה כדי שתוכל להתחתן ו י ק ח רש"י: ה ע ב ד ע ש ר ה ג מ ל ים מ ג מ ל י א ד נ יו ו י ל ך ו כ ל ט וב א ד נ יו ב י דו ו י ק ם ו י ל ך א ל א ר ם נ ה ר י ם א ל ע יר נ חו ר )כד-י(. וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם. חידה: מתי אדם חייב לתת נדוניא והוצאות נשואין לאשה זרה שאינה בתו, ויתכן גם שאותו אדם יצטרך למכור את דירתו והוא יתגורר בדירות שכורות, ואת דירתו יתן לאשה הזרה? תשובה: מבואר בתורה )דברים כב כט( שהאונס נערה בתולה חייב לקחת אותה לו לאשה, אם היא ואביה רוצים בכך, ודין זה נפסק בשו"ע )אבה"ע סימן קעז ס"ג(, וכתב בהגהות הרע"א )על השו"ע שם, והו"ד גם בפתחי תשובה סק"ז( בשם הגהות הסמ"ק שאם כבר יש לו אשה, הרי לא יכול לשאת את האנוסה בגלל חרם דרבינו גרשום, שלא לישא שתי נשים, אזי מנדין אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה, יעו"ש. ]ומוסיף שם הרע"א שדין זה שחייב ליתן לה נדוניא הוא רק כאשר יש חיוב מתורה לשאת אותה לאשה[. ונראה שאף אם אין לאנס ממון, ויצטרך למכור דירתו כדי לתת לה נדוניא להשיאה להגון, חייב למכור כל אשר לו כדי לתת לה הנדוניא להגון, ואע"ג דמצוות ולו תהיה לאשה היא מצות עשה, וקיימ"ל דכדי לקיים מצוות עשה חייב אדם לבזבז עד חומש נכסיו ותו לא, וכמבואר בשו"ע )או"ח סימן תרנו(, מכל מקום כאן יש לו לשלם אף יותר מחומש נכסיו, מכיון שכלל זה נאמר רק במצוות של בן אדם למקום, כמו לולב מצה וכדומה, אבל במצות "ולו ג. ד. ויעוין במה שהארכנו בזה בחשוקי חמד עמ"ס גיטין )דף פד ע"א(. וראה בקובץ ווי העמודים )גליון 16 חשון תשע"ט עמוד כט סימן ז( כמה להתחייב על נדוניא עבור הבת, כדי לקבל חתן בן תורה. 7
פניני חשוקי חמד תהיה לאשה" יתכן שהוא מעין תשלום נזיקין, כמו חמישים כסף שכתוב במסכת בבא קמא )דף ד ע"ב( שהוא נכלל בכ"ד אבות נזיקין, יעו"ש. ואמרה תורה מאחר ופגמה על ידי האונס, לכן יקח אותה לאשה, ובנזיקין אין כלל כזה שאדם ישלם עד חומש ותו לא, ולכן גם מצות ולו תהיה לאשה, שהיא התיקון של הפגם שפגמה, גם זה הוא בכלל נזיקין שחייב. והנה הרמב"ם )פ"א מהלכות נערה בתולה הלכה ג( כתב:...האנוסה... רצתה היא ואביה ולא רצה הוא, כופין אותו וכונס ונותן קנס, שנאמר ולו תהיה לאשה, הרי זו מצות עשה, אפילו היא חיגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס, עכ"ל. והנה מצורעת מסתבר שיצטרך לטפל במחלתה גם מעבר לחומש נכסיו, ואף מסתבר שאדם היה מוכן לשלם יותר מחומש נכסיו שלא לישא מצורעת שהיא חיגרת וסומא, ובכל זאת באונס חייב לשאת אותה, ולכן נראה שכאשר נמנע מלשאת אותה מפני חרם דרבינו גרשום, ומשום כך חייב לשלם נדוניא, חייב לתת אפילו יותר מחומש נכסיו. ויש להוסיף בעניננו את דברי המנחת חינוך )מצוה תכד( שכתב שיתכן שבמצות מזוזה צריך לשלם יותר מחומש נכסיו מכיון שבכל רגע ורגע עובר בעשה, אם כן הוא חמור יותר משאר עשין, יעו"ש. ואם כן אולי גם כאן כיון שהחיוב של ולו תהיה לאשה היא מצוה תמידית, שהרי אף אם מגרשה חייב לשוב ולקחתה, ]ואפילו אם פעם אחת מחלה לו יתכן שיכולה לחזור בה ולחייבו לשאתה, כמבואר בקובץ הערות )אות נ( בשם הר"ן[, אולי עשה זה חמור יותר משאר עשין, וחייב לשלם אפילו יותר מחומש נכסיו לקיים את המצוות עשה. ועוד שבמצוה זו יש גם לאו של ולא יוכל לשלחה, ואם כן אולי הוא חמור יותר משאר עשין שאין בהם לאו. ויעוין ברדב"ז )ח"א סימן סח הו"ד בפת"ש שם( שדן בדבר מי שאנס אשה, דחייבתו תורה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, ואסר הנאתה עליו, האם נאמר שאשה זו אסורה עליו בלא יחל דברו, ולא אמרה תורה ולו תהיה לאשה אלא במותרת לו אבל זו אסורה עליו, או דילמא לאו כל כמיניה לאוסרה ולהפקיע המצוה המוטלת עליו, וכתב שם שאם כבר חל עליו תחילה העשה של ולו תהיה לאשה, שוב לא יוכל להפקיעו ע"י הנדר, ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כמו לולב וסוכה, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, לא חל הנדר, הגע עצמך הרי שהיה חייב לחבירו מנה, ואמר פלוני מודר מנכסי כלום, האם יחול הנדר על המנה שהוא חייב?! הכא נמי לא שנא. ומוסיף הרדב"ז שכופין את האונס לרצות את הבת עד שתאמר שאינה רוצה בו, במה שדרך בנות העיר דכוותה להתרצות, ואם לא נתרצית, לאו תרקבא דדינרי יהיב לה עד שתתרצה, ואנוס הוא, ופטור מן הנדר, ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, יעו"ש. והנה לדינא רבו החולקים על הרדב"ז כמבואר בשדי חמד )מערכת נו"ן כלל לו(, ויעוין גם באבני נזר )יו"ד סימן רצד( שציין לדברי התוס' במכות )דף טז ע"א ד"ה כגון( שמבואר שם להדיא שכשנודר הנאה מאנוסה, הנדר חל, ויש להסתפק לשיטות החולקים, מה יעשה האונס אם האשה לא תתרצה במה שדרך בנות העיר להתרצות, האם יהיה חייב לתת לה תקרבי דדינרי שלא לעבור על הנדר, או שמא נחשב לאנוס ופטור. וכמו כן יש לדון בעניננו שאנוס מלשאתה מחמת החרם דרבינו גרשום, האם סגי לתת לה נדוניא, או שמא צריך שהיא גם תתפייס ותאמר שאינה רוצה בו, שאז לא עובר על הנדר. )חש"ח כתובות לט ע"א(. האם מותר לארגן שחנות גדולה בחו"ל יביאו פירות דמאי מא"י ו יו צ א ה ע ב ד כ ל י כ ס ף וכ ל י ז ה ב וב ג ד ים ו י ת ן ל ר ב ק ה ומ ג ד נ ת נ ת ן ל א ח יה ול א מ ה )כד-נג(. רש"י: ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל. שאלה: בני ישיבה גדולה בחו"ל, באו לחנות גדולה של נכרים, וביקשו לקנות תפוזים מארץ ישראל, בעל החנות שראה שיש ביקוש לתפוזים אלו, הזמין משלוח גדול של תפוזים. תלמידי הישיבה שמחו מאוד עם הפירות של א"י, והם הפרישו מהם תרו"מ כדין ובלי ברכה ]מספק[, אבל הם הסתפקו אם עושים כדין שהרי מחנות זו יקנו עוד יהודים ע"ה והם ספק טבל מבלי ידיעה ]כי הם שוגגים[? תשובה: ישנם כמה מעלות באכילת פירות מארץ ישראל, שהם קדושים בקדושת הארץ ושהפרישו מהם תרו"מ, ]יעוין בב"ח )או"ח סימן רח(. וכמו כן על ידי זה שיאכלו פירות אלו הבחורים ילמדו הלכות תרומות ומעשרות כראוי. 8
פרשת חיי שרה אלא שלמעשה אמר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם יכשלו בני אדם, ויאכלו פירות שהם דמאי או ספק טבל לא ראוי לייבא תפוזים מא"י לחו"ל. ולכן אם רוצים להביא את הפירות, יש על בני הישיבה למנות אחד שיהיה אחראי להפריש תרו"מ מכל התפוזים שבחנות ה. )חש"ח זרעים-א דמאי פ"ב מ"ב(. יכול להתפלל בכותל המערבי מנחה או מוסף מה יעדיף ו י צ א י צ ח ק ל ש וח ב ש ד ה ל פ נו ת ע ר ב ו י ש א ע ינ יו ו י ר א ו ה נ ה ג מ ל ים ב א ים )כד-סג(. בעל הטורים: לשוח בשדה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב. שאלה: יהודי הגר באשדוד, ובר"ח רוצה להתפלל תפילה אחת בכותל המערבי, ויש באפשרותו לצאת לאחר תפילת שחרית ולהתפלל בכותל תפילת מוסף, או לאחר קצת ולהתפלל שם תפילת מנחה, איזה תפילה עדיפה להתפלל במקום מקודש זה? תשובה: היה מקום לומר שיתפלל מוסף בכותל, כי כל תפילת מוסף היא כנגד הקרבן, ואין בה בקשה כלל על צרכיו, ועוד שהרי רוב התפילה היא בקשה על חזרתנו לירושלים, ולבית המקדש כדי להקריב קרבן, וממילא תפילה כזאת ראויה להתפלל במקום המקדש. אמנם בשו"ת באר יצחק )או"ח סימן כ( דן על אדם שאיחר לתפילה, ומצא ציבור שמתפללים תפילת מוסף, האם יתפלל עמהם מוסף, או שיקדים להתפלל קודם שחרית, והשיב כיון דקיי"ל תפלות נגד תמידין תקנו, ותמיד של שחר היה קרב בראשונה, ואין לך דבר שיהא קרב קודם לו, לכן אפשר דאסור לו להתפלל מוסף קודם שהתפלל שחרית. אכן נראה דיכול להתפלל מוסף עם הציבור אף שלא התפלל שחרית, משום דהא דאין לך דבר קרב קודם תמיד של שחר, אין זה אלא למצוה בעלמא, וכמו שכתבו התוס' בעירובין דף ב ע"א )ד"ה שלמים(. ולכן כיון דבדיעבד כשר אם הקריב התמיד אחר קרבן מוסף, בתפלה דאסמכינהו רבנן אקרבנות, לא תקנו רק מה שבדיעבד מעכב בקרבנות. ומה שמבואר ברמ"א )או"ח סימן רפו ס"א( שלכתחילה לא יתפלל מוסף קודם שחרית ובדיעבד יצא. ]ויעו"ש במשנ"ב )סק"ה( שלכן לכתחילה לא יקדים, שאסור להקדים לכתחילה שום קרבן לקרבן תמיד של שחר[. היינו משום שתפילת שחרית הוא תדיר, אמנם תפילת מוסף בציבור היא מקודש, שהרי מבואר בעירובין דף פב ע"א שאין מערבין אלא לדבר מצוה, וכתב במג"א )סימן תטו סק"ב( שמותר לערב כדי לילך למנין, ובחוות יאיר )סימן קיב( כתב דמותר לקנות שביתה כדי לילך למנין ו, לכן ודאי דתפלה בצבור מקרי מקודש נגד תפלה ביחידות ז. ולפי זה כיון דבתדיר ומקודש איבעי' לן בזבחים )דף צא ע"א( איזה מהם קודם ולא נפשט, ופסק הרמב"ם )פ"ט מתמידין( שיקדים איזה שירצה, הוא הדין שיכול להקדים להתפלל מוסף עם הציבור, ולדחות שחרית אחריו אף דיש בו מעלת התדיר. ועוד שהרי תפילת מוסף בציבור היא מצוה עוברת, והיא קודמת לשחרית אף שהיא תדירה. והאריך בזה, וסיים שיקדים להתפלל מוסף עמהם ואח"כ יתפלל שחרית ח, ודברים אלה ברורים לענין שבת ויו"ט שגם בשחרית אינו מתפלל רק ז' ברכות, אכן בימות החול כמו בראש חודש וחול המועד עדיין יש לדון כיון ה. ז. ח. והנה דעת הב"ח )יו"ד סוף סימן שלא( שפירות א"י שיצאו לחו"ל אפילו לאחר מירוח פטורים מתרו"מ, אכן רוב האחרונים פליגי וסוברים שחייבים, וכן הכריע החזו"א שהפירות חייבים בתרו"מ מהתורה, כמבואר בדרך אמונה )תרומות פ"א הכ"ב(, יעו"ש. ו. שהרי מחוייב לילך עד ד' מילין ולאחריו עד מיל לתפלת צבור, ואיתא בברכות )דף ח ע"א( שאין תפלתו נשמעת אלא בבית הכנסת ופי' עם הציבור. אמנם כל זה לשיטתו, שפסק כהמג"א )סימן רלו סק"ג( שהמתפלל מנחה בזמן שהציבור מתפלל ערבית לא נקרא תפילה בציבור, אמנם במשנ"ב )סימן צ סק"ל( כתב שאם מתפלל עמהם בבית הכנסת מיקרי תפלת הצבור. ולכן יתפלל שחרית בשעה שהציבור מתפללים מוסף. מעשה שבא הגר"מ סאלוויציק לבית הכנסת לאחר התחלת התפילה, ובעת שהגיעו הצבור למוסף בלחש היה הגר"מ גומר גאל ישראל דשחרית, ונסתפק לו אם להתפלל שחרית או מוסף, והכריע דצריך להתפלל מוסף בכדי לקיים תפילה בציבור, מפני שסבור היה שסמיכת גאולה לתפילה אין צריך דוקא תפילת שחרית אלא מקיימו ג"כ בתפילת מוסף דאין דין דוקא לסמוך גאולה לשחרית אלא לתפילה ביום וכן 9
פניני חשוקי חמד דבשחרית מתפלל י"ח שלימות, ובמוסף רק ז' ברכות, אפשר שמחמת זה מקרי תפלת שחרית בשם מקודש נגד מוסף, עכ"ד ט. וא"כ יתכן שכיון שתפילת שיש י"ח ברכות נחשבת למקודשת יותר, מתפילה שהיא ז' ברכות, אולי יתפלל מנחה בכותל שהיא התפילה המקודשת יותר, ועוד שיש בה בקשת רחמים, ובכותל שלא זזה שכינה משם, היא מקום המסוגל לבקשת רחמים. עוד טעם יש לנסוע לתפילת מנחה, כי כתב בשו"ע )או"ח סימן רפו ס"א( שזמן תפלת מוסף מיד אחר תפלת השחר. כמו קרבן מוסף שזמנו לכתחילה אחר התמיד. משנה ברורה )סק"א( י. )חש"ח עירובין פב ע"א(. נכרי הבא להתייעץ האם להעביר את הנחלה מבנו ו י ת ן א ב ר ה ם א ת כ ל א ש ר לו ל י צ ח ק )כה-ה(. דעת זקנים: תימה היכי עביד הכי, הא אמרי' אסור לאעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעי מאי זרעא נפיק מנייהו, וכתיב יכין צדיק ורשע ילבש, וקי"ל בעלמא דקיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין. וי"ל דאברהם וישמעאל גרים היו, ואמרינן דגר אינו יורש את חבירו אביו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים )מה"ר שמואל(. וקודם שנולדו האחרים כבר נתן לו כדכתיב לעיל ויתן לו את כל אשר לו. שאלה: נכרי המייקר את תורת אלוקינו, ושמע שלפי הדין אסור לישראל להעביר נחלה אפילו מבן רשע לבן טוב, כמבואר במסכת ב"ב )דף קלג ע"ב(. האם גם גויים בכלל איסור זה? תשובה: נאמר במסכת ב"ב )דף קכו ע"ב( האומר איש פלוני בני בכור, לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכתב היד רמה )סימן צט( ואפקעתא דבכורה מראובן... ליוסף קודם מתן תורה שאני, והוסיף הקובץ שיעורים )סימן שנח( שאברהם אבינו באמרו )בראשית טו ב( ובן משק ביתי דמשק אליעזר... יורש אותי, ובודאי לא היה לאליעזר שום דין יורש אצל אברהם, ועל כרחך הכוונה דכיון דליכא יורשים, והנכסים יהיו הפקר, ממילא יקדם אליעזר לכל אדם לזכות בהם מן ההפקר. וצ"ע הרי לוט היה יורשו, וכמבואר ברש"י )בראשית יג, ז( שרועי לוט אמרו ניתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו, עכ"ל. ושמא י"ל דכוונת אברהם היתה להעביר נחלה מלוט, מפני שלא היה הגון, וכמו שיעקב העביר הבכורה מראובן בחללו יצועי אביו, משום דקודם מתן תורה, לא היה אסור להעביר נחלה. וכמו שכתב הרמ"ה לענין יעקב, עכ"ל. ]יש לציין שכל הנידון לגבי אעבורי אחסנתא מלוט, לכאורה הוא רק לפי השיטות שבנכרי יש דיני ירושה גם לשאר היורשים, וכמבואר במאירי )בקידושין דף יז ע"ב( ודעימיה, אבל לשיטות שבנכרים רק בנו יורשו מהתורה, אבל בשאר יורשים, משאירים אותם לפי מנהגם וכדכתב הרע"א )חו"מ סימן רפג( בשם הרמב"ם, אם כן נראה פשוט שהגוי יכול להעביר אחסנתא מבן אחד לבן אחר, שכן הוא לפי מנהגם[. לפי זה ראוי והגון הוא לנכרי להעביר נחלה מברא בישא לברא טבא. )חש"ח ב"ב קכו ע"א(. ט. י. בלילה סגי איזה תפילה בלילה. והסכים לזה הגר"ח, אמנם אמר לו, שמעיקר הדין גם אם היה מתפלל שחרית היה יוצא תפילה בציבור, וכדברי המשנ"ב, שלא כדברי המג"א. ]אש תמיד )עמוד תקמב([. ראה עוד מש"כ בזה בחשוקי חמד עמ"ס ברכות )דף ל ע"א(. ויעוין מה שכתב בזה בביאור הלכה. ובשו"ת שיח יצחק )סימן קנז( אם מותר לרב לדרוש קודם תפילת מוסף. 01
פרשת חיי שרה נתן נכסיו לבן העוסק בתורה האם נהג כדין ו י ת ן א ב ר ה ם א ת כ ל א ש ר לו ל י צ ח ק )כה-ה(. דעת זקנים: תימה היכי עביד הכי, הא אמרי' אסור לאעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעי מאי זרעא נפיק מנייהו, וכתיב יכין צדיק ורשע ילבש, וקי"ל בעלמא דקיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין. וי"ל דאברהם וישמעאל גרים היו, ואמרינן דגר אינו יורש את חבירו אביו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים )מה"ר שמואל(. וקודם שנולדו האחרים כבר נתן לו כדכתיב לעיל ויתן לו את כל אשר לו. שאלה: מעשה באדם שהיו לו כמה בנים, וכולם עזרו לו במפעל שלו, בן אחד למד בכולל בהתמדה, מספר פעמים ביקש האבא מבנו שיבוא למפעל רק לזמן מועט כל יום כדי לעזור לו, והבן נפשו חשקה בתורה וסירב, האחים יעצו לאבא והסיתו אותו שיכתוב את המפעל על שמם, והבן שלא עוזר, לא יקבל כלום. האב היה מאד בצער על דברי ההסתה, ורשם את כל המפעל על שמו של הבן הת"ח. האם עשה כדין? תשובה: מובא במדרש )בראשית רבה פרשה מב( מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, ונפלה פרתו ונשברה. אמר להם לטובתי נשברה פרתי, ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי והיה אוכל קוזזות אדמה, עד שעשה פיו ריח רע. הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי ריח פיו של רבי אליעזר קשה לו. אמר לו כשם שהבאיש ריח פיך על התורה, כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו. לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינתו יושבים לפניו בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע. ומצאו יושב ודורש הפסוק הזה... אמר לו אביו בני לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי, עכשיו הרי כל נכסי נתונים לך מתנה. אמר הרי הם עלי חרם ואיני אלא שוה בם לאחי, עכ"ל. וכתב היפה תאר: כל נכסי נתונים, אע"ג דאמרינן לא תהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לזכאה, שמא שאני הכא דהוה תלמיד חכם. א"נ דבמתנה דזכי מחיים לית לן בה. ומ"מ רבי אליעזר לא קבל, שלא לאכול הנאות מדברי תורה. ולפי מ"ש בפרקי דרבי אליעזר שאחיו יעצו את אביו לנדותו מנכסיו, ניחא לעשות להם כאשר זממו, עכ"ל. והקשה השדי חמד )ח"ד עמ' 43 מערכת הלמ"ד כלל ג' אות חי"ת( על דברי היפה תאר, וז"ל: ואין נראה לדעתי הקצרה שיהיה הדין כן, דהא טעמא דשמואל הוא משום דילמא מברא בישא נפיק זרעא מעליא, ואם המעליל חטא אלה הצאן מה עשו. ומה גם דלפי הנראה אין האחים אשמים כל כך, כי המה חשבו על ר' אליעזר שלא היה אוהב את המלאכה ובהפקירא ניחא ליה, ואף אם ראוי לקנסם על זה אבל לא להעביר מהם הנחלה לגמרי, יעו"ש. הרי שאע"פ שהבנים זממו לקחת ממנו את הירושה, בכל זאת אין לנשלם, דלמא נפיק מהם זרעא מעליא, ואין להפסידם, ונראה שה"ה בעניינו. )חש"ח ב"ב קלג ע"ב(. נודע לו שהעובד שלו משתחוה כל בוקר לשמש, האם ימחה בידו ו ל ב נ י רש"י: ה פ יל ג ש ים א ש ר ל א ב ר ה ם נ ת ן א ב ר ה ם מ ת נ ת ו י ש ל ח ם מ ע ל י צ ח ק ב נו ב עו ד נ ו ח י ק ד מ ה א ל אר ץ ק ד ם )כה-ו(. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם. שאלה: אדם מבוגר שאינו מסתדר בכוחות עצמו, ולכן שכר לעצמו עובד פיליפיני שיעזור לו להתלבש וללכת לבית הכנסת וכיוצא בזה, העובד משרת את בעליו כראוי, והזקן מאד נהנה משירותיו, אך דא עקא שהזקן שם לב שהעובד שלו, יוצא כל בוקר בשעת הנץ החוצה וחוזר כמה דקות לאחר מכן, הזקן עקב אחריו, וראה שהוא יוצא החוצה, וכשרואה את השמש הוא משתחוה לו, מתברר שהוא עובד עבודה זרה, ועתה שואל הזקן, האם אני צריך למחות בידו, ועל ידי זה יש סיכוי שאעכיר את האוירה ולא אוכל להשתמש בשירותיו, או שמא מסתבר יותר שהוא לא ישמע לי, ולכן אעלים עיני ואעשה עצמי כלא יודע ממעשיו? תשובה: נאמר בסנהדרין )דף עה ע"א( אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב אצל נעמן 'לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי', וכתיב 'ויאמר לו לך לשלום', ופירש"י שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה, אמר לו לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי, וכתיב ויאמר לו 'לך לשלום' אלמא הודה לו, ואם איתא דבן נח מוזהר על קדושת השם, לא 00
פניני חשוקי חמד נימא ליה לך לשלום, דמשמע דהודה לו, נהי דלהוכיחו לא היה מצווה ד'הוכח תוכיח את עמיתך' כתיב ולא גר תושב, מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי. הרי שמדברי רש"י משמע שאין חיוב הוכחה לנכרי. והנה כתב הרמב"ם )פ"ח מהלכות מלכים ה"י( צוה משה רבינו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. והסביר המשך חכמה )פרשת וזאת הברכה( שאף שאין מצוה לכוף עכו"ם להתגייר, אבל על ז' מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר הבורא אשר עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. וכן כתב בספר חסידים )סימן תתשכד( שמצינו שהקב"ה שלח את יונה הנביא להוכיח את אנשי נינוה על מעשיהם הרעים, והטעם אם יהודי רואה נכרי חוטא, אם יכול למחות ימחה, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון מלפניו יא. הרי שיש למנוע את הנכרי מחטא כדי למנוע כעס מהקב"ה. ואולי אפשר לתרץ שיש שני סוגי הוכחה על עבירות, יש מצות הוכחה על ישראל כדי שלא יעבור עבירה, וכל ישראל ערבין זה לזה, למנוע שבן ישראל לא יחטא, ומצוה זו שייכת רק בישראל, ויש מצוה למנוע שלא יהיה חרון אף בעולם, ובזה אף אם הנכרי עושה מעשה איסור יש מצוה למנעו מזה, ובזה אף רש"י מודה, אולם חרון אף יש רק כאשר הנכרי עושהו מרצון, אבל אם הנכרי עושהו באונס, אין בזה חרון אף, ולכן לא היה אלישע צריך למחות בנעמן, שכיון שעשה זאת מאונס אין חרון אף. תשובה: שאלה: האם יש להמנע מלקחת מתנה מנכרי משום שונא מתנות יחיה? 02 שאלה זו שאל הגר"י סרנא זצ"ל את בעל הדובב מישרים והשיב לו, כתב הסמ"ע )חו"מ סימן רמט סק"ד( שהטעם דשונא מתנות יחיה כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות, ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם. וברש"י בסנהדרין )שם( כתב דאין מצוה להוכיח נכרי, דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב ולא גר תושב. וא"כ בגוי הנותן מתנה לישראל לא שייך לומר שונא מתנות יחיה. ולכאורה לפי הרמב"ם והספר חסידים והחתם סופר, אסור לקחת מנכרי מתנות, שהרי צריך להוכיחם כדי למנוע חרון אף בעולם. יא. יב. ובספר נפש חיים )להגר"ח פלאג'י מערכת ש אות לז( כתב שאין שונא מתנות יחיה בעכו"ם יב. כמו כן כתב בספר מנחת פתים )או"ח סימן תצח( שיתכן שבעכו"ם לא שייך שונא מתנות יחיה, משום דהקב"ה וויתר ממונם לישראל. ועיי"ש שהביא שבירושלמי בשבת )פ"א ה"ד( משמע שאחד מי"ח דבר שגזרו הוא שלא יקבלו מתנות מעכו"ם, אלא שבגמרא דילן משמע דמותר לקבל מתנה מעכו"ם שנאמר בביצה )דף כד ע"א( מעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הם, אלא שאין רצוני לקבל ממנו, ופירש"י משום שהיה שונאו, משמע דמותר לקבל מתנה מגוי, אלא שיתכן שהמתנה בירושלמי היינו שלא לקבל מהם צדקה, עיי"ש. אולם הרמב"ם )פי"ב מהלכות זכיה ומתנה הי"ז( כתב הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה, לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר 'ושונא מתנות יחיה'. מבואר בדבריו שלכן שונא מתנות יחיה, משום שהשונא מתנות אינו בוטח בנדיבים, כי אם בהשי"ת, ולפי סברא זו מסתבר שגם מגוי לא ראוי לקבל מתנה. וגיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א השיב )דרך שיחה( שבגוי יש להקל לקחת מתנות, אף לפי הרמב"ם כיון שהרי הוא כבהמה, וכולם יודעים שאין על מי לבטוח, ואי אפשר לסמוך עליהם. )חש"ח סנהדרין עא ע"א(. ואולי מקורו מדברי הגמרא בברכות )דף ז ע"א( בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב... משתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה. וכעין דברי הספר חסידים כתב גם החתם סופר על הא דאמרינן בחולין )דף ס ע"ב( דרש רבי חנינא בר פפא 'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו' פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה 'למינהו' באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק"ו ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר 'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו'. ופירש החתם סופר שבדור המבול ע"י זנות ותערובות המינים, נתעצב כביכול אל לבו על כן אמר שר העולם בשעת בריאה הלואי שיהיה כבוד ה' לעולם שיהיו נזהרים מתערובת, כמו הדשאים אז ישמח ה' במעשיו, ולא יתעצב אל לבו. ועל פי זה כתב להסביר למה גחזי לקח את הכסף מנעמן, כי אלישע לפי האמת מה שלא רצה לקבל הוא מפני קידוש ה', אכן גחזי חשב שהוא מטעם שונא מתנות יחיה, לכן וירדוף ויאמר הנה חשך אדוני את נעמן הארמי, שהוא גוי ובגוים לא יתחשב, משום שונא מתנות יחיה.
פרשת חיי שרה האם מותר להחליף כובע ישן של תלמיד חכם בחדש ו ל ב נ י ה פ יל ג ש ים א ש ר ל א ב ר ה ם נ ת ן א ב ר ה ם מ ת נ ת ו י ש ל ח ם מ ע ל י צ ח ק ב נו ב עו ד נ ו ח י ק ד מ ה א ל א ר ץ ק ד ם )כה-ו(. רש"י: דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם. שאלה: תלמיד חכם עני שהשעה דחוקה לו וכובעו מרופט, ורוצה עשיר אחד להחליפו לו מבלי ידיעתו בכובע חדש, האם מותר? תשובה: לכאורה מותר, כמבואר בסנהדרין )דף לט ע"א( אמר לו כופר לרבן גמליאל: אלוקיכם גנב הוא, דכתיב ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן, אמרה ליה ברתיה שבקיה, דאנא מהדרנא ליה, אמר ליה תנו לי דוכוס אחד, אמר לה למה ליך, אמרה ליה ליסטים באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף, והניחו לנו קיתון של זהב, אמר לה ולוואי שיבוא עלינו בכל יום. וקשה ממה שנאמר בבבא מציעא )דף סא ע"ב( לא תגנובו ע"מ לשלם כפל, ופירש"י שרוצה לההנותו, ויודע בו שלא יקבל. ותירץ בספר דברי שאול )בבא בתרא דף טז ע"ב הובא במרגלית הים( דהאיסור הוא רק כדי שלא יצטער בינתיים, עד שיוחזר לו הקרן וכפילו, אבל כשלא יודע לו חסרונו עד אחר שיקבל כפילו, ולא יצטער בו כלל מותר. ובאהבת איתן על עין יעקב תירץ, עפ"י מה שכתב הרא"ש בפרק הכונס )סימן יב(, דאם יש לו לשלם יותר ממה שלוקח, והתשלום בעין מותר לקחת, דזכות הוא לבעלים. והנה בענינינו לפי ב' התשובות מותר להחליף את הכובע הישן ביפה, כיון שהעני לא יצטער, ומיד יקבל יפה ממנו. אלא דעדיין צ"ע שמא העני התלמיד חכם הוא שונא מתנות ויתנגד להחלפה, ונראה דאין לחוש לכך משתי סיבות: א. כתב הב"ח )הגהות על בבא מציעא דף יב ע"ב( דמתנה שלא מדעתו, אנן סהדי דניחא ליה, אע"ג דקיי"ל בבבא בתרא )דף יג ע"ב( דשונא מתנות יחיה, היינו היכא שמעצמו אומר זה, אבל מסתמא אמרינן דניחא ליה ליקח במתנה, עכ"ל. והנה הסמ"ע )חו"מ סימן קצה ס"ק יא( כתב בשם שו"ת מהרי"ו )סימן ד( דאפילו במתנה יש לומר דלא ניחא לה לזכות בה משום שונא מתנות יחיה. וכבר הקשו הקצוה"ח )סק"ב( והנתי' )סק"א( דהא כל הש"ס והפוסקים מלאים מזה דמתנה נחשבת לזכות, וזוכין מתנה לאדם על ידי אחר. ועיי"ש מה שכתבו ליישב. ב. כתב השדי חמד )מערכת השין כלל יג( בשם מנחת זכרון דבנתינה לתלמיד חכם אין בזה משום שונא מתנות יחיה, דכיון דמטי הנאה מרובה למחזיק ידי לומדי תורה לית לן בה. לסיכום: נראה דמעיקר הדין מותר להחליף לו הכובע, אלא אם יש אומדנא שהת"ח מתנגד לקבל מתנות. אלא שיש תלמיד חכם שאסור להחליף את כובעו, ששמענו סיפור על חלבן תלמיד חכם מפורסם שגר בירושלים ונדף ריח רע מכובעו, כששאלוהו למה לא מחליף כובעו, השיב אני קם בבוקר מדי יום ביומו ומוכר חלב, ורוצה אני להימנע מכל שיחה מיותרת עם נשים, ולכן טבלתי את כובעי בחבית דגים מלוחים, במטרה להכניס בו ריח דוחה, כדי להתרחק משיחה מיותרת. )חש"ח מגילה כח ע"א(. האם תלמיד חכם חייב לבקר חולים ולנחם אבלים ו י ה י א ח ר י מו ת א ב ר ה ם ו י ב ר ך אלוקים א ת י צ ח ק ב נו ו י ש ב י צ ח ק ע ם ב א ר ל ח י ר א י )כה-יא(. רש"י: ויברך וגו'. נחמו תנחומי אבלים )סוטה יד ע"א(. שאלה: נאמר בב"ב )דף קטז ע"א( רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא, אלא לבי מאן דשכיב בלא בני. וכתב הרשב"ם דלכן לא הוה עייל, לפי שלא היה רוצה להתבטל מלמודו, עכ"ל. וצ"ב הרי מבטלים תורה בשביל קיום מצוות, ואפילו בשביל מנהג כגון לתקוע בשופר בחודש אלול, ונאמר ברמב"ם )פי"ד מאבל ה"א( וז"ל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך 03
פניני חשוקי חמד כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות". לבטל תורה לקיים מצוה זו, ובפרט שהרמב"ם כתב שהרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך? ואם כן חייבים תשובה: נאמר במסכת מו"ק )דף ט ע"א( רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי... אמר ליה לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי, כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, וכתיב ארח חיים פן תפלס, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הדר יתבי וקא מבעי להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, יעו"ש. ועל פי זה יש לבאר שה"ה בעניננו, מה שרבי יהושע בן לוי לא הלך לניחום אבלים, הוא מפני שהמצוה יכלה להתקיים על ידי אחרים, כי היו אחרים שיכלו לנחם. משא"כ כשמת בלי בנים, שהיה צער גדול, אז היו זקוקים גם לניחום שלו. וכעין זה מבואר בכתובות )דף יז ע"א(: אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו..., וה"מ למאן דקרי ותני..., יעו"ש. ואם כן ה"ה בעניננו, באופן רגיל יש מספיק מנחמים, אך באבל גדול היה צורך גם בניחומים של רבי יהושע בן לוי. ]והראוני שבשלמת חיים )יו"ד סימן תרכה( כתב כעין זה[. ויש להוסיף, שידוע על כמה מגדולי ישראל שהרבו בניחומים ולא חשו לביטול תורה, ויש לומר שהם ידעו והעריכו שאין תחליף לניחום שלהם, כי לא היה מי שיכל לנחם כמותם. וגיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שלא חייב לבקר את כל החולים, וגם לא לנחם את כל האבלים. ]ויעוין במהרש"ג )ח"ב סימן רכה( שכתב בסוף התשובה וז"ל: וכשלמדתי תורה אצל מו"ר הגאון הצדיק המהר"ם שיק, ולעת חתונתי הלכתי להפרד ממנו, ולקבל ברכתו, ואמר לו מר זקני שהיה מהבעה"ב החשובים שבעיר חוסט שיאמר לי שלא אלך לכל הסעודות והשמחות, ואז אמר לי מורי זצ"ל הנ"ל בלשון אשכנז "אז מען זיצט אין מען לערנט, האט מען קיין מאהל נישט קיין חרטה". ]אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים[. ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים וראיתי ע"פ הנסיון שהם דברים אמתיים ונכונים, שכמעט בכל השמחות והסעודות יש הוללות. ועכ"פ לת"ח שיכול לברר הלכה פשוט כביעתא בכותחא שטוב לו לישב בביתו לברר הלכה, שזה גדול יותר מכל השמחות של זמן הזה, אלא אם כן במקום נחוץ מאד, עכ"ל. עוד הוסיף גיסי מקור לדברי הרשב"ם, שרבי יהושע בן לוי לא הלך לנחם אבלים משום חשש ביטול תורה, על פי הנאמר באבות דר' נתן )פרק אחד וארבעים( וז"ל: "מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים, ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך, ואתה אומר גידופין. אמר לו הקדוש ברוך הוא יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר ]לו[ יפה עשה לך הקב"ה, שהנחת דברי תורה והיית מתעסק בדברים בטלים", יעו"ש. ויש להוסיף שכל זה דוקא במי שתורתו אומנתו כרשב"י וכרבי יהושע בן לוי, אך לא לכל אדם שמבטל תורתו לשאר דברים. ואף בכה"ג אם הניחומים שלו נצרכים, הרי שיש לו לבטל תורה, וכנ"ל משום שאין המצוה יכולה להתקיים על ידי אחרים. )חש"ח ב"ב קטז ע"א(. לעילוי נשמת מרדכי בן שמואל ז"ל 04