קללת העיר האסורה: הסונטות הפטרבורגיות של חיים לנסקי ודימויה של פטרבורג בספרות הרוסית ובספרות העברית רפי צירקין סדן מבוא: דימויה של פטרבורג בספרות העבר

קללת העיר האסורה: הסונטות הפטרבורגיות של חיים לנסקי ודימויה של פטרבורג בספרות הרוסית ובספרות העברית רפי צירקין סדן מבוא: דימויה של פטרבורג בספרות העברית הלאה! הן אקרב אל פעטערבורג, עיר אשר נכבדות מדובר בה, והוד מלוכה שורר בשמה. השמש יצא ואראה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תראה העיר הזאת לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה, מעלה ולצחק באלפי זיקי ז הר שמש; שדרות ארוכות של גגי היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים; וכל אלה נערמו, נ צבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלך וגדל. אני עמדתי על מקומי ואביט אל העיר הזאת, כאשר יביט הילד בפני רבו אשר 1 הביאו אליו בפעם הראשונה. במילים אלה תיאר המשורר מרדכי צבי מאנה במכתב להוריו בעיירה רדשקוויץ' שבפלך וילנה את רשמיו הראשונים לאחר הגעתו לפטרבורג בשנת 1880 לצורך לימודי ציור באקדמיה לאומנות. ניכר שהביקור הראשון בבירת האימפריה הרוסית הותיר רושם עז במאנה, גם אם תיאורו נוטה להגזמה המליצית המאפיינת את כלל יצירתו הספרותית. בהמשך המכתב תיאר מאנה בפרוטרוט את התנועה הסואנת של אוניות קיטור במי נהר נייבה, עדות לעושרה ולעוצמתה של האימפריה, ואת המונומנטים האימפריאליים )ארמון הצאר, מוזיאון א רמיטז', בניין האקדמיה לאומנויות(, ועם זאת ציין גם את האקלים הקשה של העיר. למרבה הפלא מאנה, הסטודנט לעתיד באקדמיה לאומנויות, לא התעכב יתר על המידה בתיאור פסלו המפורסם של פיוטר, genius loci של פטרבורג וגיבור הפואמה של אלכסנדר פושקין 'פרש הנחושת', הנחשב אני מודה לד"ר יהונתן ורדי שקרא את טיוטת המאמר והעיר הערות מועילות מאין כמוהן. * כל כתבי מרדכי צבי מאנה: קובץ שיריו, מאמריו ומכתביו, ב, ורשה תרע"ד, עמ' 16. 1 ]מחקרי ירושלים בספרות עברית, ל )תשע"ט(, עמ' 121 142[

2] ןדס ןיקריצ יפר ליצירה מכוננת של המיתוס הפטרבורגי בתרבות הרוסית. 2 מאנה ודאי הכיר את הפואמה המפורסמת של פושקין, המציגה דימוי אמביוולנטי של העיר, הספוגה בהדר אימפריאלי לצד ההוויה רבת הסבל של דלת העם העירונית. אך תיאורו מזכיר דווקא את ייצוגה של פטרבורג בשירה הרוסית בסוף המאה השמונה עשרה כ'עיר השמש' )ביטוי שמופיע פעמיים במכתבו(, כמשכן השלטון הנאור שהוציא את רוסיה מהחושך האסיאתי ופתח לה חלון לאירופה. 3 שירה זו תרמה תרומה מכרעת להבניית הסובייקט האימפריאלי הרוסי, שמופעיו השונים בפטרבורג משכו כל כך את עיניו של המשורר העברי יליד ליטא. מכתבו של מאנה היה התיאור המקיף היחיד של המונומנטים הפטרבורגיים בשפה העברית עד השלמתן של עשר הסונטות הפטרבורגיות/הלנינגרדיות )1928 1930( והפואמות במרחב 'דילטור' )1930( ו'גלבה' )1933( מאת חיים ל נסקי, יליד סלונים שבפלך גרודנו. שיריו של לנסקי מעוגנים במרחב של עיר הבירה האימפריאלית ואף מגיבים ישירות על אחד הרגעים הדרמטיים בהיסטוריה הרוסית: נפילת בית רומנוב, המהפכה הקומוניסטית והעתקת הבירה מפטרבורג למוסקווה. הייצוג הנרחב של עיר הבירה האימפריאלית בשיריו של לנסקי היה יוצא דופן בפרק המזרח אירופי בתולדות הספרות העברית וספרות יידיש המעוגנות במרחב של עיירות או ערים גדולות בתחום המושב היהודי, כגון שקלוב, אודסה, ורשה ווילנה. משוררים עברים נוספים, כדוגמת יהודה ליב גורדון, שאול טשרניחובסקי ודוד שמעוני, כתבו שירים בעת שהייתם בפטרבורג, אך בשיריהם, שנכתבו לרוב לפי מוסכמות הסוגה הפסטורלית, אין ייצוג של המרחב העירוני בפטרבורג. אומנם שירו של שמעוני )יליד בוברויסק, פלך מינסק( 'ספינכסים' מתאר את התעוררותם של שני פסלים מצריים עתיקים על גדות הנייבה על רקע הלילות הלבנים, אך שיר זה, שכתיבתו נשלמה ביפו בשנת 1910, קשור לשירת התחייה העברית ובפרט לפואמה 'מתי מדבר' של חיים נחמן ביאליק יותר מאשר לטקסטים הפטרבורגיים בספרות הרוסית. העיר מופיעה גם בשירה של יוכבד בת מרים )ילידת קליצ'י, פלך מינסק( 'פטרבורג', במחזור 'חמש ערים', שנכלל בקובץ 'דמויות מא פק', שהושלם בארץ ישראל בשנת 1941. לפי מיטב המסורת הסימבוליסטית יצרה בת מרים בשיר הזה התאמה בין הלך הרוח המלנכולי של הדובר הלירי לבין דימוי העיר כאובייקט מטושטש ההולך ומתפוגג בין ערפילים וגופי מים העוטפים אותה מכל עבריה, עד שפסל מייסד ה נותר В. Топоров. Петербургский текст, Москва 2009, стр. 658 2 מכתבו של מאנה מזכיר מאוד את המסה הנודעת של בטיושקוב 'טיול לאקדמיה לאומנויות' )1814(, 3 המתארת באופן נלהב את המונומנטים הפטרבורגיים ואת ההווי העירוני. ראו: Батюшков,.К 'Прогулкa в aкадемию художеств', Избранная проза, Москва 1987, стр. 92-116 [122]

יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ]3 בודד וגלמוד בביצות פינלנד. היעלמותה של העיר בשירה של בת מרים מצטיירת כהתגשמות חזון אסכטולוגי בהיסטוריה הרוסית אך לא בזו היהודית. 4 מלבד השפה העברית אין בשיר הזה רמז לזהותו היהודית של הדובר הלירי. לא כן המקרה של לנסקי. 'י ל יד י ע ר ות ל יט ה ו א ח צ ע יר ל ת ור / מ ב יל וב ז'. ע וד נ י י ל ד ה ינ יק ונ י / ל ב נ ים ב ש ר ף נ וט ף, ז ק נ י א וג ים ח נ כ ונ י. / ומ ה ל י כ אן ע ל ג ד ות נ יב ה ה י א ור?' 5 במילים אלה הנכיח לנסקי את הסובייקט היהודי הליטאי במרחב העיר ששמה ש ונה בשנת 1924 ללנינגרד, לזכרו של לנין, ואשר הייתה לאחד מיעדי ההגירה המועדפים של יהודים מתחום המושב לשעבר, שהיה בחלקה המערבי של האימפריה הרוסית )פולין, ליטא ובלרוס של היום(. 6 דומה שההימצאות בעיר שהייתה אסורה עד לא מכבר להתיישבות יהודים, וממילא גם האפשרויות הגלומות במהפכה הקומוניסטית, ששמה קץ לאפליה הממוסדת של יהודי רוסיה, לא עוררו בליבו של לנסקי התלהבות רבה. שלא כמאנה, שתיאר את פטרבורג כעיר השמש, הציג אותה לנסקי כעיר קודרת המזעיפה פנים לתושביה, בייחוד למי שהגיעו זה עתה מן הפרובינצייה. בדומה לדימוי של פטרבורג ביצירותיהם של סופרים רוסים שנולדו מחוץ לעיר, כדוגמת ניקולאי גוגול, ושהתנערו ממסורת הנאורות, הבירה האימפריאלית והאימפריה בכלל מתגלות בשירתו של לנסקי כגורם מאיים. אולם בניגוד לסופרים הרוסים, ביצירתו של לנסקי תחושת הזרות מובילה לעמדה רדיקלית של פירוק הסובייקט האימפריאלי הרוסי, על שלל ייצוגיו בספרות ובאדריכלות של פטרבורג. לשם כך השתמש לנסקי בכלים רטוריים העולים בקנה אחד עם התיאוריה של הקרנבל שהציג מיכאיל בחטין בחיבורו הקלסי 'יצירתו של פרנסואה רבלה והתרבות העממית בתקופת ימי הביניים וברנסנס'. 7 השימוש בטכניקות קרנבליסטיות של קללות, גידופים ופרודיות בשיריו הפטרבורגיים של לנסקי מכוון הן למונומנטים אימפריאליים במרחב העירוני והן למופעי האימפריה והבירה האימפריאלית ביצירות קנוניות של הספרות הרוסית. לא מקרה הוא שלנסקי בחר לשפוך את חמתו על בירת האימפריה הרוסית באמצעות סוגת הסונטה, המשמשת לרוב להבעת רגש אהבה לאישה. נאמן לטכניקה הקרנבליסטית הפך לנסקי על פיה ניכרת בבירור זיקה בין שירה של יוכבד בת מרים לשיר 'פטרבורג' מאת המשוררת הסימבוליסטית 4 הרוסייה זינאידה גיפיוס. לשירה של גיפיוס בתרגום העברי ראו: שירת רוסיה, בעריכת א' שלונסקי ול' גולדברג, תל אביב 1942, עמ' 29 30. ח' לנסקי כל השירים, בעריכת ו' אריאל נהרי, ירושלים תשע"ו, עמ' 62. 5 מ' בייזר, יהודי לנינגרד: 1917 1939, תרגמה ב' בן יעקב, ירושלים תשס"ה, עמ' 91 122. 6 М. Бахтин, Творчество Франсуа Рабле и народная культура средневековья и 7 Ренессанса. Orange, CT 1986 [123]

4] ןדס ןיקריצ יפר את הפונקצייה המסורתית של הסונטה, המשבח את מושא האהבה ואף מציג אותו באור אידילי. בניגוד לסונטות של פרנצ'סקו פטררקה, ויליאם שייקספיר ופושקין, המהללות את הנמענת האהובה, הסונטות הפטרבורגיות/הלנינגרדיות של לנסקי מבטאות שנאה וזעם כלפי העיר מצידו של הדובר הלירי, שהגיע אליה מיערות ליטא. יצירתו של לנסקי אומנם מכילה כמה מאפיינים של הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית, אך תגובתו הפואטית על המקום הפטרבורגי נושאת אופי ייחודי של מהגר יהודי מהפרובינציות המערביות של האימפריה. ואכן תודעה היא פונקצייה של מקום, כל שכן כאשר מדובר במקום כמו פטרבורג, עיר שהוקמה כדי לשמש מרכז של ציוויליזציה במרחב האימפריאלי המתעצב. על כן בהמשך לדבריו של עמינדב דיקמן במאמרו על זיקתה של שירת לנסקי לשירת רוסיה ש'בפנותו לנושא הלנינגרדי נכנס לנסקי לכברת שירה כבירה במרחב השירה הרוסית', 8 אפשר לטעון כאן שלנסקי נכנס גם לנבכי השיח על אודות המרחב האימפריאלי הרוסי. כדי להבין את עמדתו הספרותית של לנסקי כלפי פטרבורג יש אפוא לא רק לדון בזיקה הצורנית של שירתו לשירה הרוסית, אלא גם לבחון אותה בפריזמה של הפואטיקה הרוסית של האימפריה. במאמר זה אתמקד בעשר הסונטות הפטרבורגיות/הלנינגרדיות, המתייחסות לשלבים השונים של המפעל האימפריאלי הרוסי החל מהמאה השמונה עשרה ועד המאה העשרים. הדיון בתמה הפטרבורגית בעשר הסונטות האלה בעזרת כלים פרשניים מתחום הפואטיקה של האימפריה והתיאוריה של הקרנבל יחשוף את הרובד האנטי קולוניאלי הפוליטי הבולט בשירת 9 לנסקי, שנתפס עד כה בביקורת ובמחקר בעיקר כמשורר לירי. השור הזועם בעיר הבירה: פירוק הסובייקט האימפריאלי הרוסי בסונטות הפטרבורגיות של לנסקי כדי למקם את הסונטות הפטרבורגיות של לנסקי בהקשר של הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית, יש לעמוד תחילה על היחסים בין הפואטיקה הרוסית של האימפריה לבין הטקסט הפטרבורגי ועל היחסים בין התרבות הרוסית האימפריאלית לבין התרבות היהודית במזרח אירופה. מן המוסכמות הוא שהספרות הרוסית החדשה נולדה במקביל 8 ע' דיקמן, 'אחי התור מביילובז' על גדות הנייבה חיים לנסקי ושירת רוסיה', לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 499. 9 על הממד האידיאולוגי בשירת לנסקי ראו גם: א' באומגרטן קוריס, ' "מעשה עגור" הפואמה הציונית של חיים לנסקי: טענה מכוח הנאראציה', מחקרי ירושלים בספרות עברית, ט )תשמ"ו(, עמ' 147 186. [124]

יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ]5 להולדת האימפריה הרוסית. לא זו בלבד שהמשוררים והסופרים הגיבו בהתלהבות על ההישגים המדיניים והדיפלומטיים, אלא שהם אף ראו בהישגים האלה מקבילה שקולה ל שכלול ולהרחבה של מאגר הכלים הפואטי. ראייה זו נבעה מכך שהתפשטותה הטריטוריאלית של המדינה הרוסית הייתה מלווה בפרקטיקות קולוניאליות שנועדו להשליט בקרב נתיניה את ערכי הציוויליזציה האירופית, לרבות הנורמות והמוסכמות הספרותיות המודרניות. הפרקטיקות הקולוניאליות הופעלו הן בשטחי הליבה של האימפריה הן בשטחיה החדשים. 10 במובן זה לא תהיה זאת הגזמה לטעון שהספרות תרמה תרומה מכרעת להבניית הסובייקט האימפריאלי הרוסי. ויסריון בלינסקי, גדול המבקרים הרוסים במאה התשע עשרה, ציין שהאודה שכתב מיכאיל לומונוסוב לרגל כיבוש העיר חוטין שלחוף הים השחור מידי הטורקים )1739( היא השיר הרוסי הראשון שנכתב לפי פרוזודיה מתוקנת. 11 לומונוסוב כתב גם אודה להסרת הלוט מפסלו של פיוטר הגדול הצאר הראשון שנטל לעצמו את התואר הקיסרי, בנה את הבירה האימפריאלית והפך את רוסיה למעצמת על אירופית. תחילתו של העידן הפטרבורגי האימפריאלי של ההיסטוריה הרוסית הייתה מלווה בין היתר בזיקה הולכת וגוברת למסורת הקלסית בספרות ובאומנות, שבאה לידי ביטוי בפנייה לסוגת האודה, וזו שלטה ללא מצרים בשירה הרוסית עד שנות העשרים של המאה התשע עשרה. מחבר האודות המפורסם ביותר היה גברילה ד רז 'ווין, גדול משוררי רוסיה לפני פושקין ופקיד בכיר בממשלת יקתרינה הגדולה, באת כוחו הפעלתנית של האבסולוטיזם הנאור במזרח אירופה. בשירתו של דרז'ווין הדובר הלירי לרוב עומד נפעם מול החיזיון הגרנדיוזי של האימפריה המשתלטת על מרחבים אדירים במזרח אירופה ובצפונה, באגן הצפוני של הים השחור ובאסיה התיכונה. לפי חוקר הספרות הרוסית הרשה רם, התפעמות זו מלווה בהצגת האימפריה כאובייקט 12 נשגב. פטרבורג מתפקדת בשיח הנאורות הרוסית כתמצית הנשגב האימפריאלי, כעיר שטופת שמש ומלאת חיים. מכתבו של מאנה מפטרבורג עולה בקנה אחד עם הנורמות האופייניות לפואטיקה של האימפריה בתקופת הנאורות. הדימוי החיובי של האימפריה הרוסית בשיח הספרותי היהודי נשמר עד אירועי 'הסופות בנגב'. מנגד בשיח הרוסי נסדק הדימוי הזה כבר עם המפנה הרומנטי בספרות הרוסית בשנות העשרים והשלושים A. Etkind, Internal Colonization: Russia s Imperial Expirience, Cambridge 2011 10 В. Белинский, 'Сочинения Александра Пушкина', Собрание сочинений, II, 11 Москва 1948, стр. 180 H. Ram, The Imperial Sublime: A Russian Poetics of Empire, Madison, WI 2003, 12 pp. 63-120 [125]

6] ןדס ןיקריצ יפר של המאה התשע עשרה, שבעקבותיו פטרבורג מוצגת לרוב כעיר של אימפריאליזם טרגי, כעיר מנוכרת ומנותקת משאר רוסיה. 13 זאת ועוד, המפנה הרומנטי בספרות הרוסית חולל שינוי דרמטי ביחסים בין המשורר לבין השלטון האימפריאלי. המשורר לא נתפס עוד כחצרן או כאידיאולוג של האימפריה אלא כבעל פרסונה של נביא המדבר מפי הגבורה, והשלטון לא עמד מנגד לנוכח קריאת תיגר על ההגמוניה שלו. חוסר ההתאמה בין תחושת השליחות הנבואית של המשוררים לבין צעדי העונשין שהוטלו עליהם, הוליד בהם רגש עז של ניכור. הנשגב האימפריאלי נחווה מעתה ככוח אלים המופנה נגד המשורר עצמו, ומטבע הדברים נלוותה אל המפנה הרומנטי פנייה מן האודה, שיר ההלל לקיסר ולאימפריה, אל האלגיה. רם הציע לראות ביצירות האלה ביטוי לנשגב האלגי מושג המבטא היטב את היחסים הסבוכים בין השלטון לבין השירה הרוסית לדורותיה: תחושת התפעלות מממדי המפעל האימפריאלי מצד אחד ועימות עם השלטון בשל נסיגותיו התכופות ממחויבותו לקידום רעיונות הנאורות 14 במרחב האימפריאלי מהצד האחר. המופע החשוב ביותר של פטרבורג בספרות הרוסית הרומנטית הוא ללא ספק הפואמה 'פרש הנחושת' של פושקין, שבמרכזה דמותו של פקיד זוטר בשם יבגני המאבד את שפיותו לאחר מות ארוסתו בשיטפון שפקד את העיר, ושמדמיין את פסלו של פיוטר רודף אחריו ברחבי העיר. הפואמה 'פרש הנחושת' הציגה לראשונה דימוי שלילי של פטרבורג, כמקור לסבל לתושביה, המרגישים זרים בעיר המנוכרת. הדימוי השלילי של העיר התחזק בכתבי הפרוזאיקנים הרוסים בתקופה הרומנטית והפוסט רומנטית, שביטאו אכזבה ועלבון מן העיר ואף כעס עליה. לדוגמה ניקולאי גוגול, יליד אוקראינה, הציג את פטרבורג בסיפורו 'אדרת' כמקום של התרחשויות מבעיתות שסופן דה הומניזציה של תושביה, ובסיפורו 'אף' השתמש בטכניקת קרנבל כדי להוקיע את ההוויה הפטרבורגית הרשמית, הצבאית והממושטרת. פיודור דוסטויבסקי, יליד מוסקווה שהיה אולי הסופר המזוהה ביותר עם המרחב הפטרבורגי, הרחיק לכת ותיאר את העיר ביצירותיו 'לילות לבנים', 'הכפיל', 'אנשים עלובים', 'חלכאים ונדכאים', 'רשימות מהמחתרת' ו'החטא ועונשו' כמקום המקולל עלי אדמות, גיהינום של ממש, שפשו בו השיגעון, העוני, הזנות והפשע, מקום הפוגע בקודש הקודשים שבנפש האדם. הסופרים וההוגים המזוהים עם עולמה של האצולה הישנה, כגון ליב טולסטוי, תמיד העדיפו את מוסקווה הפרובינציאלית על פני פטרבורג הקוסמופוליטית. אולם דומה שהטחת טענות וגידופים לעבר פטרבורג Н. Анциферов, Непостижимый город, Ленинград 1991, стр. 27-47 13 רם )לעיל הערה 12(, עמ' 160 211. 14 [126]

יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ]7 בספרות הרוסית במאה התשע עשרה הייתה מלווה בתחושה, בעיקר ביצירתו של דוסטויבסקי, שהחיים מחוץ לעיר אינם אפשריים, ושרק בה אדם יכול להכיר את עצמו היכרות שלמה. ככלות הכול פטרבורג הייתה לא רק המרכז המנהלי של האימפריה 15 אלא גם מוקד חייה הספרותיים והאינטלקטואליים. אפיק המחשבה הזה היה זר לסופרים היהודים במאה התשע עשרה. כפי שהיטיב לתאר הסופר היידי שלום אש ברומן 'פטרבורג', בירת האימפריה הייתה מעין עיר אסורה לנתיניה היהודים של האימפריה, למעט קומץ סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים ואינטלקטואלים ספורים. הנרגנ ות כלפי האימפריה בשיח היהודי נבעה מעצם האיסור להתיישב בעיר הבירה ולא מתפקידה ההרסני בהפקעת הקיום השורשי האותנטי ובהפיכת האדם לזר לעצמו ולשורשיו. האכזבה מן האימפריה בשיח היהודי הלכה והתעצמה בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים והובילה להגירה המונית אל מחוצה לה ולהזדהות עם הכוחות המהפכניים שביקשו לקעקע את הסדר הישן. קריאות תיגר על הסובייקט האימפריאלי הרוסי זכו לתהודה רחבה בשיח היהודי. מנגד למרות תיאורי חיי הסבל במרחב הפטרבורגי, אין משורר או סופר רוסי שהביע רוממות רוח לנוכח היחלשותו של הסובייקט האימפריאלי הרוסי, ששימש ככוח המניע של העיר מהיווסדה. היוצא מן הכלל הבולט ואולי היחיד בהקשר הזה הוא המשורר הסימבוליסטי אלכסנדר בלוק, אשר מתוך הזדהות עם המוזיקה של המהפכה ועם היסוד הקמאי האנרכיסטי שבעם הרוסי חגג ביצירותיו האחרונות, 'שנים עשר' ו'סקיתים', את נפילת האימפריה. הגידופים שחיילי הסיור המהפכני בפטרבורג מטיחים בפואמה 'שנים עשר' בדמויות השייכות לעולם הישן כמוהם כגידופים כלפי העיר עצמה. סופו של העולם הישן מצטייר בפואמה של בלוק כסופה של פטרבורג. פרסום הפואמה 'שנים עשר' עורר את זעמם של משוררי 'תור הכסף' הרוסי, שהפגינו נאמנות לתרבות האימפריאלית. נפילתה של פטרבורג וסיום הפרק האימפריאלי בהיסטוריה הרוסית הקסימו גם את לנסקי, שוודאי הכיר את הפואמה המפורסמת של בלוק. בשירו משנת 1925 'קרסצ'נדו', הקשור מבחינה תמטית לסונטות הפטרבורגיות, הביע לנסקי התרוממות רוח של ממש לנוכח ההרס שנגרם לעיר בידי אדם ואיתני הטבע, כלומר במהפכת אוקטובר ובשיטפון הגדול בשנת 1924: 'י יר א ו מ ק צ פ ך ר כ י ה מ ז ג, / ה ש ט פ ון! א נ י ס מ וך ב ך. / א ינ י ח ו ש ש ל ח ר ב נ ות, ל נ ז ק. / ע ל ו מ ימ י ה פ ק ר! ה ר וח, פ ח ה! / מ ד כ י ה ג ל 15 דוסטויבסקי אומנם העביר את עלילת הרומנים המאוחרים )'שדים' ו'אחים קרמזוב'( לערי המחוז, אך גם היצירות האלה מושתתות על הכרונטו פ העירוני, בין שמדובר בדבקות בסוגת ספרות הבלשים ובין שמדובר בהפיכת הרעיונות שמקורם בתרבות האינטלקטואלית העירונית לגורמים המניעים של העלילה. [127]

8] ןדס ןיקריצ יפר ב וק ע כ ר וז: ל נ ש ק! / מ מ ח י ת ות ח: ת ח י ה מ ה פ כ ה!'. 16 חזיון השיטפון מתערבב כאן עם החיזיון האפוקליפטי של המהפכה, ההופכת את חורבנה של פטרבורג לרגע של שחרור. הדובר הלירי בשיר מזדהה לחלוטין עם הסטיכיה המהפכנית המאיימת למחוק את העיר ועימה את רעיון האימפריה מעל פני האדמה. ניכר שהצטבר בליבו זעם רב לא רק על שלטון הרשע של ניקולאי השני אלא על המפעל האימפריאלי הרוסי כולו, שפער קרע עמוק בתודעתם של ילידי הפרובינציה אשר התפתו להגר לעיר. קצפו יוצא לא רק על הנתק מהטבע וממחזור החיים הכפרי אלא גם על גיוסם הכפוי של ילידי הפרובינציה לשם בניית המטרופולין האימפריאלית ולשם הנחלת הציוויליזציה וערכי הנאורות הזרים להם. הזדהות עם האימפריה כמו זו שגילה מאנה הומרה אצל לנסקי בהצהרה אנטי קולוניאלית נחרצת. במקום אודה לאימפריה ולקיסר נשמעת אצלו אודה לאיתני הטבע, ובתוכם ההתקוממות העממית, המחריבים את העיר כעונש על חטא ההיבריס של מייסד ה. אכן הסובייקט היהודי הליטאי בשנת 1880 אינו זהה לזה של 1924. לכאורה ניתן לראות בהזדהותו של לנסקי עם הכוחות המהפכניים ביטוי למורת רוח לנוכח הקו השמרני, הלאומני והאנטישמי שאפיין את מדיניות השלטון הצארי בשנים 1881 1917, ואשר דחף רבבות יהודים לשורות האופוזיציה. אולם בסונטות הפטרבורגיות שלו ניכר שהמהפכה לא הביאה בעיניו את החירות המיוחלת. העיר האסורה עד לא מכבר לא האירה פנים לדובר הלירי בסונטות הפטרבורגיות/ הלנינגרדיות. 'ק וד ר ים, ז ע ומ ים פ נ י כ מ י נ יב ה ה י א ור / ומ י נ יב ה כ מ צ ח מ יכ א ל ב אק ונ ין...' 17 משפט זה מצביע לא רק על אי נחת מהמפגש עם המרחב הפטרבורגי אלא גם על הזדהות הדובר עם המהפכנות נוסח מיכאיל בקונין, מייסד האנרכיזם הרוסי והאירופי. ואומנם רעיונותיו של בקונין כדוגמת הטענה ש'התשוקה להרס היא תשוקה יצירתית' סתרו את השיטה הטוטליטרית שהלכה והתגבשה ברוסיה הסובייטית. מסתבר אפוא שלנסקי אימץ את עיקרי האנרכיזם ואת תפיסת המהפכה כתהליך יצירתי סטיכי שאינו אמור להסתיים לעולם, ובתוך כך דחה את המציאות הפוסט מהפכנית ברוסיה כמצב של קיפאון. ההזדהות עם רעיונות האנרכיזם והשמעת הגידופים לעבר העיר מאפיינות את מחזור הסונטות הפטרבורגיות/הלנינגרדיות כולו. 'ו א ם ל ק פ וא ר ק ב ין ש ל ג י ס י ב יר' 18 המילים החותמות את הסונטה הראשונה ממקמות את הדובר כשפניו פונים החוצה מעיר המהפכה שקפאה על שמריה. נוף בראשית של סיביר, או מוטב יערות לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 27. 16 שם, עמ' 62. 17 שם. 18 [128]

יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ]9 ליטא, מקום הולדתו של המשורר, עדיפים מלנינגרד הקפואה והמקפיאה. למרבה האירוניה כחמש שנים לאחר כתיבת שורות אלה נכלא המשורר במחנה גולאג קפוא 19 הרחק מעיר הבירה. הדימויים של מי הנייבה הזועמים ושל העיר הקפואה מופיעים גם בסונטה השמינית, המתארת את לנינגרד כעיר שוממת בעקבות סערת שלגים. הבית השני של הסונטה 'ס פ ונ ה ה ע יר ב ש י ש פ ל ט ינ ה / ב נ ה ה ח ר ף ל ה ה א ר ד יכ ל. / א ך כ ב ר ב כ ת ל ה מ ב ה יק ש ל ה ה יכ ל / נ ח ב ט ה ד צ ע ד יו ש ל ב ע ל ד ינ ה' 20 ממחיש את בדידות האדם במרחב העירוני המנוכר, תוצר של מעשי ידי האדם ותנאי האקלים גם יחד. בעל הדין מייצג את כל החלכאים והנדכאים שנקלעו למרחב הזה בעל כורחם. למרות הזעם על העיר, הדרה ויופייה הצפוני מפעימים גם אותו. רק התפרצות הרוח המערבית תופעה אקלימית יום יומית בפטרבורג הדוחפת את גלי הים הבלטי לעבר העיר, והגורמת לנהר נייבה לעלות על גדותיו, מסיבה את תשומת ליבו מיפי העיר להדר איתני הטבע: ' ומ א ד נ ה ר 21 נ יב ה ב ש ע ת כ ע ס ו י יף / ב ה ת פ ר צ ו ל כ ר ך ב ש ט ף ר ב, / ב ה ש ל פ ו מ נ ד ן ק ר ח ו כ ס י ף'. מראה הנהר הסוער הוא מטונימיה לתחושתו של בעל הדין הזועם, מן הסתם המשורר עצמו, שמצא לו בעל ברית רב עוצמה במאבקו נגד העיר. הזעם על העיר מנוסח בצורה ברורה מאוד בסונטה השנייה. לנסקי האשים לא רק את שליטי העיר החדשים בפגיעה בתושבים אלא גם את מייסדה, פיוטר הגדול. האמירה הזאת ניכרת בבית האחרון של הסונטה: ' ש כ כ ה ס ע ר ת א וק ט ו ב ר, ש ם ה כ ר ך מ וס ב / ו ע ול ם כ מ נ ה ג ו, כ ל א ים ל פ ור צ י ג ד ר. ח ז ק ל ב י, ע וד י ע ל ו מ י ה נ יב ה'. 22 הסונטה הזאת, שהושלמה בראשית 1930, מגיבה ישירות על התחזקות השלטון המרכזי בברית המועצות בסוף שנות העשרים. אליבא דלנסקי אין הבדל מהותי בין ימי סטלין לבין ימי פיוטר, שניהם שליטים אוטוקרטים שלא היססו להקריב רבבות על מזבח המדינה. כפי שנאמר לעיל, פושקין היה הראשון שהעלה את סוגיית המחיר שמשלם העם הרוסי על תחזוקת המפעל האימפריאלי. 'ו ע ל ש ל ד י ב ונ ים ג ל ע ד ע יר פ ט ר', 23 כתב לנסקי בבית השלישי של הסונטה השנייה בהביעו מחאה חד משמעית נגד השלטון המרכזי. הציפייה לשיטפון 'ח ז ק ל ב י, ע וד י ע ל ו מ י ה נ יב ה' שיסלק את מדכאיהם החדשים של עמי רוסיה מתייחסת במפורש לחזיון השיטפון ב'פרש הנחושת'. אולם שלא כמו ו' אריאל נהרי, 'יצירתו של חיים לנסקי: ייחודו של נוסח מודרניסטי אקלקטי', עבודת דוקטור. 19 אוניברסיטת תל אביב, תשס"ב, עמ' 50. לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 68. 20 שם. 21 שם, עמ' 63. 22 שם. 23 [129]

10] ןדס ןיקריצ יפר פושקין, לנסקי סירב לקבל את המחיר על קיום האימפריה ולהתפעל מגדולת ה, ובדרך זו הקצין את העימות בין המשורר לבין השלטון במישור הארכיטיפי. ההתייצבות נגד האימפריה מקנה לפרסונת המשורר של לנסקי ממד נבואי בולט, היונק באופן ישיר מהמסורת הנבואית בספרות הרוסית. מסורת זו העניקה ללנסקי השראה עצומה, וייתכן שהיא הקסימה אותו יותר מאשר המודוס הנבואי בשירה העברית החדשה. לא ניתן לזהות בפואטיקה הקרנבליסטית 24 של לנסקי זיקה לדימויים ולפתוס המאפיינים את שיריו הפוליטיים של ביאליק. ההפך הוא הנכון. אולם אין פירוש הדבר שלנסקי אימץ את המודוס הנבואי בשירה הרוסית כפי שהוא. לאור היחס האמביוולנטי של המשוררים הרוסים, ופושקין בראשם, לאימפריה, הוא עימת את המודוס הנבואי בשירה הרוסית עם הנחות היסוד שלו עצמו ובכך דחף לרדיקליזציה שלו. 25 למרות הזיקה ההדוקה של דמות המשורר בשירת לנסקי לפרסונת הנביא בשירה הרוסית אין להתעלם מעובדה ששיריו נכתבו בשפתם של נביאי המקרא, שדבריהם, ובפרט התביעה לצדק והגנה על החלשים באשר הם, העניקו תשתית תמטית גם למשוררים רוסים. במובן זה ניתן לטעון שהרדיקליזציה שחולל לנסקי במודוס הנבואי בשירה הרוסית החזירה אותו למקורות המסורת הנבואית בתרבות המערבית. אכן הרטוריקה האנטי אימפריאלית בסונטות הפטברוגיות/הלנינגרדיות של לנסקי נושאת אופי אוניוורסלי ואינה מתייחסת למצב היהודים במזרח אירופה, שהיה תמה שלטת בשירת התחייה. כשלנסקי נדרש בסונטות הפטרבורגיות שלו לתבנית נוף הולדתו ביערות ליטא ובלרוס הוא לא נשאר בגבולות העולם היהודי, אלא הציב את עצמו כדובר של ילידי האזור באשר הם, ובפרט ליטאים, בלרוסים, פולנים ואוקראינים, כלומר כל אותם עמים שהשלטון האימפריאלי רדף באופן עקבי את תרבותם הלאומית החל מאמצע המאה התשע עשרה. לכאורה מדובר בעמדה ספרותית יוצאת דופן, אולם עיון בספרות היהודית ובהגות היהודית במזרח אירופה מגלה שגילויי פטריוטיות מקומית על לאומית לא היו זרים כלל לסופרים היהודים, אפילו לא לאלה מהם שהחזיקו באידיאולוגיה לאומית, כדוגמת ולדימיר )זאב( ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, שהיה גם פטריוט אודסאי מוצהר, או שאול טשרניחובסקי, שכתב אידיליות פסטורליות על נופי קרים. יצירתו הספרותית האחרונה של ז'בוטינסקי שנכתבה בשיא פעילותו הציונית היא הרומן 'חמשתם', המגולל בנימה נוסטלגית את 24 על הממד הנבואי בשירה העברית המודרנית ראו: D. Miron, H. N. Bialik and the Prophetic Mode in Modern Hebrew Poetry, Syracuse, NY 2000 25 אני מודה ליהונתן ורדי על הערתו על התרחקותו של לנסקי מהדגם הנבואי בשירת התחייה העברית. [130]

11[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק החיים באודסה בראשית המאה העשרים. טשרניחובסקי תיאר את הנוף האידילי של קרים לא רק כדי להציג דגם קיום ויטליסטי, כתחליף לקיום הגלותי, אלא הציג תמונת עולם פסטורלית שבה חיות זו לצד זו קבוצות אתניות שונות. בהקשר הזה הלך לנסקי בעקבות טשרניחובסקי. ייתכן גם שעל ידי אימוץ הפטריוטיזם המקומי העל אתני הוא ביקש למלא חסר בייצוג החוויה הילידית במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית כתוצאה מדיכוי הספרויות הלאומיות האחרות במזרח אירופה על ידי השלטון הצארי. בניגוד לספרות העברית, שזכתה לפני מהפכת אוקטובר לחופש יחסי במגבלות הצנזורה, לא יכלו הספרויות הליטאית, הפולנית, הבלורוסית והאוקראינית לקיים באופן חופשי את מוסדותיהן בגבולות האימפריה, כל שכן להצמיח סופרים שטיפחו פטריוטיות מקומית על לאומית כדוגמת לנסקי. העימות עם האימפריה מנע פיתוח סולידריות עם קבוצות אתניות אחרות. השלטון הבולשוויקי בראשית דרכו אומנם א פשר לעמי האימפריה הצארית לשעבר אוטונומיה תרבותית לא מבוטלת, אבל לאחר עלייתו של סטלין ניכרה חזרה למדיניות הרוסיפיקציה מתקופת טרום המהפכה, והיא פגעה אנושות גם בספרות העברית בברית המועצות. בהקשר הזה צוואתו האירונית של לנסקי בשיר 'זלוה בירידה משתבחת' 26 להציב פסל לזכרו בעיר הולדתו סלונים אינה מצטיירת כמופרכת לנוכח ניסיונו ההרואי להתיר את שתיקת המוכפפים לשלטון האימפריאלי במערב האימפריה הרוסית. למותר לציין שבפטריוטיזם המקומי העל אתני של לנסקי גלומה דיכוטומיה בין המרכז הרוסי של האימפריה לבין הפריפריה הלא רוסית שלה. לנוכח הקשר ההדוק בין האימפריה לבין השפה והספרות גם הספרות הרוסית מוצגת ביצירתו של לנסקי באור ביקורתי. בהקשר זה בולטת במיוחד הסונטה השלישית, שיש בה פולמוס נוקב עם הספרות הרוסית האימפריאלית תוך פריסת רשת אינטר טקסטואלית סבוכה. הסונטה נפתחת במשפט ' ש ל ום ל ך ב ה מ ה ר וס ית / ש ל ום י ע ר מ א ת א ח ר ון ש ור י ה ב ר מ ב יל וב ז' / ח פ ש י מ ע ל כ ל ע וד כ ט ל ף א ש / י ד ה ר ע ל כ ר ש מ י ת כ ול מ ול ד ה ס ה ר' 27 משפט פנייה אל בהמה רוסית, כנראה סוסה, על כל הרפרנטים שלה בספרות הרוסית, מאת שור הבר, סמלם הבלתי מעורער של יערות ביילובז' הקדומים באזור ליטא ובלרוס. בפנייה זו מודגשת מאוד הזהות המגדרית של הנמענת, כנראה מתוך כוונה להציג את העם הרוסי, ולמעשה את רוסיה בכלל, כישות נשית. בתרבות הרוסית במאה התשע עשרה הסוסה מסמלת לעיתים קרובות את רוסיה, ובהקשר הזה אפשר להזכיר את פסלו של פיוטר הרכוב על סוס המסמל את רוסיה ואת הכרכרה הרתומה התקועה בבוץ ב'נפשות לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 49. 26 שם, עמ' 64. 27 [131]

12] ןדס ןיקריצ יפר המתות' של גוגול כאלגוריה לנחשלות ולאובדן הדרך של רוסיה. בשלל הדימויים האלה רוסיה מצטיירת כזקוקה ליסוד גברי שיכוון, שירסן, שיוביל, ושיחלץ אותה במידת הצורך. ' ב ע ל א כ ף מ וס ק ב ה ג ב ך א י ך ה ת ד ב ש? / פ ט ר ו פ ול יס ב ל מ ך ב מ ת ג צ ר / ב ש וט ד ש א ת ב ש ר ך נ וש א ה נ ז ר, / ד מ ך מ צ ו ש נ י מ ק ור י ה נ ש ר / ט יס ה... ר וכ ב ך נ פ ל; ד ה ר ה ל ח ך ע פ ר' 28 במילים האלה בהמשך הסונטה לנסקי מצביע במפורש על קשר סימביוטי בין רוסיה לבין השלטון האימפריאלי, הרומס את גופה תרתי משמע. הצירופים 'נ וש א ה נ ז ר' ו' ש נ י מ ק ור י ה נ ש ר' עניינם בסמל המדינה הרשמי של האימפריה הרוסית, שבמרכזו נשר דו ראשי ועל ראשו כתר מלכות. השורה 'ט יס ה... ר וכ ב ך נ פ ל; ד ה ר ה ל ח ך ע פ ר' מפנה את הקורא בנימת אירוניה חריפה לפסל פיוטר בפטרבורג ולפואמה 'פרש הנחושת' של פושקין. דומה שהרוכב, כלומר הקיסר הרוסי הראשון, נפל מגב הסוס מחמת חולשה, ובנפילתו הפך בו ברגע מקיסר כול יכול לאביר אביון דוגמת דון קיחוטה. במקום לכבוש מרחבים הוא מלחך עפר, כלומר נותר בידיים ריקות לאחר שנשבה )בדומה לדון קיחוטה( במחשבות שווא, כגון ייסוד עיר בירה חדשה והפיכת רוסיה למעצמת על אירופית. לפי בחטין שבירת הייררכיות והנמכת הסמכות השלטונית הם יסודות מרכזיים בתרבות הקרנבל. למיטב ידיעתי אין בספרות הרוסית מהלך קרנבליסטי רדיקלי כל כך המנסה לרוקן מתוכן את הסובייקט האימפריאלי ולהציג את מייסד האימפריה כדמות מגוחכת. הלעג מופנה כאן לא רק לאימפריה אלא גם לספרות המעניקה לה גושפנקה אידיאולוגית. בפרפרזה על קביעתו של יהונתן ורדי ש'חיים לנסקי היה גידול פרא של השפה העברית', 29 אפשר לומר שהוא היה גידול פרא של הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית. ולא תהא זאת הגזמה לטעון שכל מה שלנסקי למד על האסתטיזציה של השפה המדוברת במסורת השירית הרוסית הוא 30 הפנה בסופו של דבר נגד אותה מסורת עצמה. לנסקי גייס את מיטב כישרונו הפואטי בחיקוי הלשון המדוברת התוססת כדי להציג עמדה הפוכה לא רק מזו הרווחת בספרות הרוסית אלא גם מזו שבספרות היהודית. הסובייקט היהודי מזוהה אצלו לא עם הסוסה העלובה בדומה ל'סוסתי' למנדלי מוכר ספרים, אלא עם שור בר אימתני הדוהר בשמיים ומשאיר אחריו שובל אש. בניגוד לבהמה הרוסית, הנאנקת תחת עול שליטי רוסיה, בין שמושבם במוסקווה ובין שם. 28 י' ורדי, 'עם שירי לנסקי במהדורה החדשה', דחק, ז )תשע"ו(, עמ' 807 839. 29 על השימוש בהומור ובשפה המדוברת בשירתו של לנסקי בזיקה לשירה הרוסית ראו: Bar-.H 30 Yosef, Was Haim Lensky A Shlimazl, Jews and Jewish Topics in the Soviet Union and Eastern Europe, 15 (1991), pp. 48-54 [132]

13[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק שמושבם בפטרבורג, השור של לנסקי מופיע כיצור מיתי פראי ורב און ששום רסן אינו יכול לבלום, ודאי לא מוסד הקיסרות שירד מגדולתו או מי שמתיימר להחליפו לאחר המהפכה. מובן ששור הבר אצל לנסקי, שנראה כמו גרסה מועצמת של בעלי החיים המעופפים בציורי העיירה של מרק שאגאל )יליד ויטבסק שבבלרוס של היום(, נטול כל סימן של חולשה יהודית. ההפך הוא הנכון. השור הביילובז'י, מעין יצור כלאיים יהודי ליטאי פולני בלרוסי, הוא בעל תכונות גבריות קמאיות, בעיקר ארוס לוהט, הגובר על עוצמתם המקפיאה של שליטי פטרבורג. לפי לנסקי מקור העוצמה היהודית אינו הטריטוריה הלאומית המיתית בארץ ישראל אלא הפריפריה של האימפריה במזרח אירופה שם שוכנים כוחות קמאיים רבי עוצמה שאינם נגועים בתחלואי הציוויליזציה. הסונטה השלישית מסתיימת בהצעה נועזת לבהמה הרוסית לנהוג כשור מביילובז' ולבעוט ' ב ר ג ל ה ד וק ר ת ב ד ר ב ן מ ח מ ש ה ק ר ן', כלומר דורבן בצורת הכוכב האדום, סמל המהפכה הבולשוויקית. הבעת עמדה אנרכיסטית כזו, ולו בעברית, בתקופת שלטונו של סטלין הייתה מהלך חתרני מאין כמוהו, ולא מן הנמנע שבגינה נאסר לנסקי. לא חסרו בסביבתו קוראי עברית שיכלו להלשין לשירות החשאי 31 הסובייטי. לנינגרד כמטרופוליס ומוטיב הבריחה בסונטות הפטרבורגיות של לנסקי בסונטה הרביעית המשיך לנסקי לחזק את תהליך הדה קולוניזציה מהשלטון האימפריאלי הרוסי, אם כי בשיר הזה פירוק הסובייקט האימפריאלי מלווה לא בהצהרה אנטי אימפריאלית כללית אלא בניסיון לכינון הסובייקט היהודי. למשל בבית השני והשלישי השאלה הישירה נסבה על עצם נחיצות ההתמודדות של המשורר העברי עם המפעל האימפריאלי הרוסי: 'מ ה ל ך, כ י ת ע מ ד ת וה ה ל פ ש ר / פ ר ש ה נ ח ש ת ש ב ז ר וע י ח ץ / א ת ה א ו יר, כ מ ו ש א ון נ יב ה ה וא י ה ס? / י ש נ ס נ פ ל א מ ז ה, נ פ נ ה ל ג ש ר. / ה נ ה ה נ ם ת א מ י 32 ס פ ינ כ ס ים ה ל ל ו, / ב מ י צ פ ון ב ב וא ת ם צ ל ל ה. / ע ב ר י א נ י, א י ס ור א ת ה, ס וס ינ ו ה מ ה'. שלא כבשלוש הסונטות הראשונות, השורות האלה משקפות את הכרתו של הדובר הלירי בגדולתם של פיוטר ושל יורשיו, שבאה לידי ביטוי בשליטה לא רק ביבשה ובמים אלא אפילו במרחב האווירי מעל עיר הבירה. אולם המסתורין ההיסטוריוסופי של האימפריה הרוסית, שמוגדר כאן במפורש כנס, כמופע נשגב שחוקי ההיסטוריה אינם חלים עליו, מתגמד לנוכח 'נ ס נ פ ל א מ ז ה', הלוא הוא ההיסטוריה של עם ישראל. אריאל נהרי )לעיל הערה 19(, עמ' 52. 31 לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 65. 32 [133]

14] ןדס ןיקריצ יפר לצורך הבנת ההיסטוריה היהודית המשורר מזמין את הקורא לחצות את הגשר על שם ניקולאי הראשון, הסמוך לכיכר הסנאט, שבה ניצב פסל פיוטר, לכיוון רציף האוניברסיטה, שבו מוצבים שני הספינקסים המצריים המוזכרים בפתח הבית השלישי של הסונטה. הספינקסים מתקופת שלטונו המפוארת של אמנחותפ השלישי הוצבו ברציף האוניברסיטה בשנת 1834 והם ממוקמים ממש מול פסלו של פיוטר בעברו האחר של הנייבה. גדולתה של מצרים העתיקה כאילו מתבוננת בגדולתה של רוסיה ולהפך. נראה שהצבת הפסלים המצריים לתפארת השלטון האימפריאלי הרוסי עוררה בלנסקי הרהורים היסטוריוסופיים על הגלות המתמשכת, החל בגלות על גדות הנילוס וכלה בגלות על גדות הנייבה. לעומת הסונטה השלישית, הבנויה על הדיכוטומיה בין פטרבורג ליער ביילובז', הסונטה הרביעית בנויה על הדיכוטומיה בין פטרבורג לארץ ישראל/אשור. הפנייה 'ע ב ר י א נ י, א י ס ור א ת ה, ס וס ינ ו ה מ ה' כחלק מדיאלוג פנימי של הדובר הלירי מצביעה במפורש על ההגדרה העצמית הלאומית שלו ועל רצונו להימלט מהעיר המקוללת. ניכר גם שהוא מבקש להתגדל בייחוסו על ידי חיזוק הזיקה של עם ישראל והשפה העברית לממלכת אשור השמית הקדומה. לשם כך התעלם לנסקי משעבודה של ממלכת ישראל לאשור, אחת האימפריות החזקות בעולם העתיק. הדגשת המוצא השמי העתיק, המיתי כמעט, מציגה את היהודים כבעלי ייחוס רם יותר מזה של העם הרוסי ושל שליטי האימפריה הרוסית, כעם שההיסטוריה שלו חוצה מרחבים וזמנים, כעם עולם במלוא מובן המילה. 'נ ק פ ץ נ א ע ל ג ב ם ]של הספינקסים[ וב ג ל וי מ צ ח / כ א נ ד ר ט ות ח י ות נ ר כ ב ל נ צ ח / כ מ ו ש ר כ ב נ ו מ מ צ ר י ם ו ע ד ה נ ה' הגלות על גדות הנייבה מצטיירת בשיר כאפיזודה חולפת שעתידה להסתיים באורח פלא, בדומה לגלות מצרים. הטיפוס על גבי הספינקסים ואילופם הם חלק ממהלך קרנבליסטי מובהק, שמטרתו לגמד את הישות האימפריאלית הרוסית ואת זו המצרית גם יחד. לנסקי אכן סירב להיענות לקסמו של הנשגב האלגי, שאפיין את הפואטיקה הרוסית של האימפריה לאחר המפנה הרומנטי. התוגה שמקורה בנחת זרועה של המלכות אינה מלווה אצלו בתחושת הזדהות עם גדולתה. במובן זה עמדתו הספרותית של לנסקי עולה בקנה אחד עם הרטוריקה הלאומית האנטי קולוניאלית. כפי שנרמז לעיל, גם שמעוני נתן ביטוי בשירו 'ספינכסים' לתחושת הזרות של הסובייקט היהודי בבירת האימפריה הרוסית. הדובר בשירו של שמעוני, המשוטט ברחובות פטרבורג בלילה לבן, מצהיר: 'א נ י ה ול ך א ל א ח י ה ג ול ים / א ל ה ס פ ינ כ ס ים ע ל ח וף ג ל י צ פ ון'. בהגיעו אל הספינקסים הוא הוזה את התעוררותם ואת הקללות שהם ממטירים על העיר ועל האימפריה הרוסית: 'א ם ח ב וי ה ל ה ב ו נ ר ד ם ו א ל ם / ה ן ק ר וב י ום נ ק ם ו ש ל ם! / ה ה, נ ור א י ום ח ר ון ומ י י כ יל נ ו? / א ם ב ז ת ם ל ש ב וי ים ו ר ק לא ח ש כ ת ם / ל א ר ס א ת ר ק כ ם [134]

15[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ה פ כ ת ם! / ה וא י ח ת ע ל ר אש כ ם ו ה ר ע יל א ת ד מ כ ם / ומ ח ה ל נ צ ח א ת ש מ כ ם...'. 33 הזיות בעונת הלילות הלבנים הן מוטיב חוזר בטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית. אולם נדמה ששמעוני יצק לתוכו תוכן יהודי ייחודי בנכסו את הספינקסים, המתגלים בשירו כדוברי הרעיון הציוני. לאחר שהתעורר מהזייתו צופה הדובר בזריחה, המתוארת לפי מוסכמות של שירת 'חיבת ציון': ' ד ב ר מ ה נ פ ל ב פ א ת י ה מז ר ח. / א ר ח ת ע ב ים כ ע ין ק ר ח ת כ ל ת / ע ז ב ה פ ת א ם א ת ת ח נ ת ה ל י ל ה / מ ע ל ר א ש י א ר מ ונ ות ה ש י ש / ו ת ח פ ז ו ת ס ע 34 ל מ ז ר ח'. בזמן שהייתו בפטרבורג במלחמת העולם הראשונה כתב שמעוני עוד שירים, כגון ' ב לי ל ה ה צ יפ ה מ נ גינ ה ר ח וק ה' ו'ה י ה ל י ב ר ו ך'. שירים אלה, הכתובים לפי מוסכמות הסוגה הפסטורלית, נועדו להזכיר לקהל הקוראים העברי את קיומו של טבע ארץ ישראלי, שבו צריך להיוולד מחדש הסובייקט היהודי. פטרבורג מופיעה בשירים האלה כנוכחת נפקדת, כתשליל של הייצוג הגלוי המסמן את נתיב ההימלטות מן העיר בדרך לקיום לאומי אותנטי. כפי שהראה חנן חבר, ניסיונו של שמעוני להנכיח את הסובייקט היהודי בארץ ישראל כחלופה למרחב המזרח אירופי היה מלווה בחיוב של פרקטיקת האלימות. 35 בסונטה התשיעית במחזור הפטרבורגי גילה לנסקי גם הוא כיסופים לטבע האידילי ואת תשוקתו להמיר את 'ק ול ב ר ז ל ה כ ר ך' ' ב ר ע ש ע ץ ה י ע ר', 36 אך אי אפשר לזהות בה סימנים להעדפת המרחב הארץ ישראלי או להפנמת הפרקטיקות האלימות של האימפריאליזם הרוסי והפעלתן כלפי גורמים ילידיים. הק רבה לטבע כשלעצמו, 37 לאו דווקא בהקשר הלאומי, חשובה בעיניו הרבה יותר. דחיית פיתוי המטרופולין האימפריאלית ניכרת גם בשירים שכתב טשרניחובסקי בפטרבורג. לדוגמה השיר 'ב ס ת ר ה י ע ר' מתאר את יופיו ואת טוהרו של היער הבראשיתי שרגלי אדם לא דרכו בו. בפתיח של השיר, 'י ש פ נ ות ס ת ר ים ב ת ח ומ י ה י ע ר: / מ פ ל ת א ר נ ים נ ג וע י ה ס ע ר / וד ב יר ל א ש וח ים מ ז ק ינ ים ו ק וד ר ים, / ל ג פ ר ים ה ח ול מ ים ח ל ום, מ א פ יל ים. / ל ג ר ש ח ל ומ ם, ו כ ל ו ה ש ב יל ים / ב ין נ פ צ ות ה ש ר ך ומ ח ט ים מ א ד ימ ים', 38 ניתן לזהות את הרגשת העולם הפנתיאיסטית ואת הדיכוטומיה בין הציוויליזציה לבין הטבע המאפיינת את המחשבה הרומנטית. לא מן הנמנע שטשרניחובסקי כתב את השיר הזה ד' שמעוני, שירים, א, תל אביב תשי''ד, עמ' קז. 33 שם, עמ' קח. 34 על ייצוגי המרחב ביצירתו של שמעוני ראו: ח' חבר, לרשת את הארץ לכבוש את המרחב: על 35 ראשית השירה העברית בארץ ישראל, ירושלים תשע"ה, עמ' 88 130. לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 70. 36 על מקומו של הטבע ביצירתו של לנסקי ראו בפירוט: ד' מירון, 'הצורך להקים אנדרטה', לנסקי 37 )לעיל הערה 5(, עמ' 418 492. ש' טשרניחובסקי, שירים ובלדות, תל אביב 1990, עמ' 190 193. 38 [135]

16] ןדס ןיקריצ יפר בהשראת שירותו כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה באזור בלרוס, כלומר באותו אזור גיאוגרפי שליווה את שירתו של לנסקי. בדומה ללנסקי, שלא הסתנוור מזוהרה של פטרבורג/לנינגרד, הטור 'ש ם א ור ות ה ש מ ש א ין ב א ים, א ין ח וד ר ים' בשירו של טשרניחובסקי מרמז על הרצון להרחיק מהיער הבראשיתי את הזרוע הארוכה של הציוויליזציה והמטרופולין האימפריאלית, המגולמת בדימוי השמש. נראה שתחושת הניכור של טשרניחובסקי מפטרבורג הייתה חזקה עד כדי כך שחרג ממנהגו לתת ביטוי פלסטי לתבניות נוף או לאובייקטים אומנותיים שכמותם ראה בשנות נדודיו הארוכות. מובן גם שלאימוץ הכרונוטו פ האידילי, דהיינו לשאיפה לחיבור אורגני למקום ולחידוש הקשר עם הטבע, יש משמעות לאומית. לא בכדי במוקד השירים האחרים של טשרניחובסקי מתקופתו הפטרבורגית, כגון 'ו י ה י ב יש ר ון מ ל ך', 'ע וד י ש מ וא ב ו יה וד ה' ו'א ה ב ת י כ י א ר א ה', עומד הנוף הארץ ישראלי. הכרונוטו פ האידילי בשירים האלה מתמזג עם המרכיב האוטופי בתיאור הנוף הארץ ישראלי, שעדיין לא היה מוכר לטשרניחובסקי, אשר עלה ארצה רק בשנת 1931. גם בסונטות הפטרבורגיות של לנסקי אפשר לזהות התייחסות אל המרחב העירוני כאל מרחב דיסטופי, לרבות הכמיהה למרחב החלופי. ברם שאיפתו של לנסקי לעזוב את לנינגרד אם כדי לחזור למחוזות ילדותו, שהיו עתה חלק מפולין העצמאית, ואם כדי לעלות לארץ ישראל המנדטורית לא הבשילה לצעד מעשי. 39 ייתכן שסתימת הגולל על האפשרות הזאת היא שגרמה לו לאמץ את הנימה האלגית ללא שמץ של נשגב בסונטה החמישית. בבית הראשון של הסונטה ' לא ש מ ש, לא מ ט ר, א ף ר וח א י ן... / ג ם ח ם, לא ח ם, ג ם ק ר לא ק ר... א ק ל ים! / ה י ום ז וח ל א פ ר כ ג ד וד ר ג ל ים ש נ ס מ ן ה ח ז ית ב ש ן ו ע י ן' הביע לנסקי לא רק את מורת רוחו מן האקלים הפטרבורגי, הנודע לשמצה, אלא גם את תחושת החידלון ואפסות הקיום בכלל. הזמן כאילו עמד מלכת ביום הסתיו המתואר בשיר, אולי מהימים של סוף אוקטובר 1917, כהקדמה לאירוע האסכטולוגי הממשמש ובא. עצירת הזמן היא סימן לסוף ההיסטוריה ולקריסת האימפריה כהתגלמות השליטה על המרחב ועל הרצף ההיסטורי. הימתחות הזמן עד כדי איפוס אמורה להוביל גם לידי התפרקות המרחב הפטרבורגי ולשחרור המיוחל ממנו. הדובר של לנסקי משתוקק ליפול אל מחוץ לזמן ולמרחב של העיר, גם אם ייפול לתוך הכאוס העיקר לצאת מגבולות המטרופולין האימפריאלית המאיינת כל יסוד חי. הבית השני של הסונטה, 'צ ופ ה א נ י ל נ ס. ל י ש... מ א י ן / א ך ש ור! מ ע ל ח ומ ות ומ ג ד ל ים ר ם צ ץ ה כ וב ע ש ל ע נ ק א ל ים ה א מ נ ם ג ול יב ר ה וא ב כ ל י ז י ן?', מרמז על ההיענות 39 אריאל נהרי )לעיל הערה 19(, עמ' 46 48. [136]

17[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק להלך רוח אי רציונלי היתולי, ספק כאקט של התרסה נגד החיים הפטרבורגיים הממושטרים, ספק כאקט של ייאוש לנוכח חוסר היכולת להימלט מהעיר. ההיענות להלך רוח אי רציונלי מזמינה את הפנייה לפנטסטי. הנס מתרחש בשיר עם הופעתו הפתאומית של גוליבר ברחובות העיר כעין שילוב של הענק גרגנטואה ברומן הפיקרסקי הנודע של פרנסואה רבלה ושל האדם העליון הניטשיאני המתייצב לצד קורבנות העיר. גוליבר מופיע כסובל מנזלת, הפגע הבריאותי הנפוץ בקרב תושבי העיר. לא ברור אם הנזלת מונעת ממנו להרוס את העיר או שהעיר עומדת ליפול רק אם יקנח את אפו. 40 דמותו הגרוטסקית של גוליבר, יציר דמיונו הקודח של הדובר הכמה לכוח, מדגישה ביתר שאת את חוסר האונים שלו לנוכח העוצמה הדמונית של העיר. במובן זה מצבו מזכיר את סיפורו של אקאקיי אקאקייביץ', גיבור 'האדרת' של גוגול, הנופל קורבן לעיר הקרה והמנוכרת והופך לרוח רפאים ענקית ברחובותיה. 'א ך ה ס! ה ת ע ו ש ול ל ה ה ז י ות, ב ר ום כ פ ת א יס א ק י מ ת ע ג ל ת / וב ר א ש ג ג ות ד ג ל י ה מ ל כ י ות' הטורים האלה ממחישים את ניצחון העיר על האדם הקטן, שכשל בגיוס תמיכתו של כוח עליון. דגלי המלכויות והכיפה של קתדרלת איסק הקדוש, שנבנתה בשנים 1818 1858 לתפארת שלטונו של ניקולאי הראשון, משמשות כאן סינקדוכה לאימפריה, הממשיכה ליהנות מחסדי האלים גם בתקופת המשטר החדש. סיסמאות השוויון והצדק שנחרטו על דגלי המהפכה מתגלות כמקסם שווא, המשמש הסוואה לדיכוי גדול מזה של שליטי בית רומנוב. עניינה של הסונטה השישית, אולי הסונטה הקודרת ביותר במחזור, בתנאי החיים הקשים, חיי עבדות ממש, של פועל בבית חרושת לפלדה. בניגוד למשוררים פוטוריסטים כדוגמת ולדימיר מאיקובסקי, שהיו תומכים נלהבים במהפכה, לנסקי לא היה שותף לפולחן התיעוש והטכנולוגיה בברית המועצות. אלה היו בעיניו רק אמצעים נוספים לניצול מהגרים כמוהו, שבאו מהפרובינציה, ולשעבודם על ידי המדינה. אין ספק שניסיונו כפועל פשוט בבית חרושת בלנינגרד, עבודת פרך במשמרות ארוכות תמורת שכר זעום, גרם ללנסקי להתקומם נגד הפער בין הרטוריקה של המשטר הקומוניסטי לבין תנאי העבודה שבפועל הרעו עוד את מצבו של הפרולטריון. 41 בדומה לניסיון בסונטה השלישית לייצג את הפריפריה האימפריאלית בלא הבדל אתני, מחאתו של לנסקי נגד הסדר החדש בסונטה השישית מופיעה כעמדה אוניוורסלית שאינה מקנה עדיפות לבעיות הפועלים היהודים דווקא, שהגיעו ללנינגרד בהמוניהם אחרי המהפכה. אני מודה ליהונתן ורדי, שהסב את תשומת ליבי לפירוש אפשרי זה. 40 אריאל נהרי )לעיל הערה 19(, עמ' 32. 41 [137]

18] ןדס ןיקריצ יפר במובנים רבים עמדתו של לנסקי כאן מנוגדת להלכי הרוח ששררו בקרב המהגרים החדשים מתחום המושב לשעבר, שהיו נכונים להסכין עם תנאי העבודה הקשים במפעלי התעשייה הכבדה תמורת האפשרות לניידות חברתית בערים הגדולות, בעיקר מוסקווה ולנינגרד. שלא כמו לנסקי, שתיאר את המציאות הפוסט מהפכנית כמציאות דיסטופית, בעיני יהודים רבים שסבלו אפליה קשה תחת השלטון הצארי הצטייר ניצחון הקומוניזם ברוסיה דווקא כהתגשמות האוטופיה. לפי ההיסטוריון יורי סלזקין ההיקסמות של יהודי רוסיה מהסדר החדש באה לידי ביטוי בין היתר באימוץ 'דת פושקין' והתרבות הרוסית ההומניסטית ככרטיס כניסה לחברה הסובייטית. 42 החיזיון המדכא המשתקף בסונטה השישית 'ה י ו ש ד מ ות פ ר ג, נ ש א ר ס פ יח, / י מ י ז ה ור ית, ע ת ה נ פ נ וף א ד ם / ש ל נ ס מ ע ו ך ע ל ג ג מ וס ד ש ל ט ון, / ב ר וח ס ת יו ד ח ל יל ש ר ו ול י נ יע ' 43 מנוגד לפרשנות האופטימית של מהפכת אוקטובר, וממילא גם לאימוץ 'דת פושקין', ששימשה ליהודים רבים תחליף לתרבות היהודית המסורתית. בעיני לנסקי המהפכה הקומוניסטית והתיעוש שנלווה אליה מתגלים כאסון שפגע אנושות ביכולת להתפעם מיפי הטבע או מיצירת אומנות, ושהפך את דגלה המרופט, המסמל מהפכה פגומה, לייצוג מזויף של הנשגב. עיר הבירה של האימפריה, שהיא ערש המהפכה, מתגלה לפני המהגר היהודי מהפרובינציה כעיר מקוללת. בטור האחרון של הסונטה השישית, ' ב פ נ ים ל ב י מ ר ה ש ח ר ה כ פ יח ', אין כל זכר לאמביוולנטיות של הסופרים הרוסים במאה התשע עשרה והעשרים ביחסם לפטרבורג, המוצגת בכתביהם כמפלצת קרה וכתמצית הנשגב האימפריאלי בעת ובעונה אחת. בדמיונו של לנסקי פטרבורג הופכת ממפלצת קרה למפלצת פולטת אש ועשן דימוי המזכיר את הייצוג האנטי אוטופי של העיר בסרט 'מטרופוליס' )1927( בבימוי פריץ לאנג. בדומה לסצנות האחרונות החותמות את 'מטרופוליס', כשהפועלים המורדים מאיימים להרוס את העיר המפלצתית, ניכרת ביצירתו של לנסקי ההשתוקקות להחרבת העיר. שירתו של חיים לנסקי וחתימת הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית בסונטה השביעית חזר לנסקי על מוטיבים של חורבן העיר וקץ ההיסטוריה, המתגלים גם כסופו של הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית. הסונטה השביעית נפתחת, בדומה לסונטה החמישית, בחיזיון של עצירת הזמן: 'ה י ום י ר ד ב מ ד ר ג ות ה א ב ן / ל ת כ ול מ ימ י Y. Slezkine, The Jewish Century, Princeton, NJ 2004 42 לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 67. 43 [138]

19[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק ה י א ור ל ר ח ץ'. 44 החיזיון הזה מתחלף עד מהרה בחיזיון של מבול בקנה מידה מיתי, ובסופו המונומנטים האימפריאליים שוקעים במצולות. בולטת בייחוד טביעתו של בניין האדמירליות, המפקדה הראשית של הצי הרוסי, על חוד הזהב הנודע שלו, המיתמר לגובה 70 מ'. בנייתו של בניין האדמירליות החלה עוד בימי פיוטר, והוא הפך במרוצת השנים לאחד הסמלים המרכזיים של פטרבורג, שני בחשיבותו רק לפסל פרש הנחושת. בספרות בולטת הנצחתו בשירו הנודע של אוסיפ מנדלשטם 'בניין האדמירליות', בקובץ 'האבן' )1913(, שיר המהלל, גם אם בחשש מסוים, את התשוקה האימפריאלית של פיוטר, המוצגת כסטיכיה של הרצון האנושי החופשי, הגובר על ארבע הסטיכיות המוכרות: אדמה, מים, אוויר ואש. הנה כי כן המונומנט שהיה בעיני מנדלשטם מקור להתרוממות נפש לנוכח ניצחון רוח האדם, מושמד בשירו של לנסקי על ידי הסטיכיה של הטבע. במובן זה ספק רב אם ניתן לראות במנדלשטם את המשורר הרוסי המודרני הקרוב ביותר ללנסקי כפי שגרס עמינדב דיקמן. 45 למרות הזיקה ביצירתו של לנסקי לשפה השירית הקונקרטית ולאימז'ים הריאליסטיים של מנדלשטם, אפשר לזהות אצל לנסקי גם סירוב עקבי להיענות למוסכמות הדומיננטיות בפואטיקה של האימפריה בספרות הרוסית שהיו מקובלות על מנדלשטם. בקובץ השירים 'טריסטיה' )1922( ובקובץ המסות 'שאון הזמן' )1925(, בייחוד במסה 'האימפריאליזם הילדותי', התמסר מנדלשטם לנימה האלגית המבכה את סופה של התקופה היפה Époque( )La Belle של התרבות האימפריאלית המאוחרת. 46 מוצאו היהודי לא מנע ממנו להפגין הזדהות חד משמעית עם האימפריה. 'הכאוס היהודי', ככותרת המסה על משפחתו המסורתית בריגה, היה למנדלשטם אנטיתזה לנשגב האימפריאלי. לעומת זאת לנסקי כמה בכל מאודו למראות של כאוס, לנוף יערות בראשית ולעיירה היהודית. בדומה למנדשלטם חש לנסקי סלידה משליטיה החדשים של רוסיה, וכמו מנדלשטם הוא שילם על כך מחיר יקר, אך בסונטות הפטרבורגיות שלו לא ניכר שום רגש נוסטלגי לתרבות האימפריאלית שמלפני המהפכה או געגועים לתרבות העולם המערבי, שהיו אבן היסוד באסתטיקה האקמאיסטית. 47 כחלופה לתשוקת הבנייה ולהאדרת האדריכלות המונומנטלית העוברת כחוט השני ברבים משיריו של מנדלשטם )'בניין האדמירליות', 'איה סופיה', Dame ) Notre הציע לנסקי את תשוקת ההרס האנרכיסטית. שם, עמ' 68 44 ע' דיקמן, 'אחי התור מביילובז' על גדות הנייבה חיים לנסקי ושירת רוסיה', שם, עמ' 494. 45 א' מנדלשטם, שאון הזמן, תרגמה נ' מירסקי, תל אביב תשמ"ח. 46 О. Mандельштам 'Утро Акмеизма', Собрание сочинений в трёх томах. II, Москва 47 1991, стр. 320-325 [139]

20] ןדס ןיקריצ יפר לנסקי סיים את הסונטה השביעית בחיזיון סוריאליסטי מטריד: 'ה וע ל ה מ ת. ה נ ה ו ה ט ב וע, / א ר ך, ל ב ן פ נ ים וכ ח ול ש פ ת י ם / "ה ל י ל ה ה ל ב ן" כ ה י ק ר א וה ו'. 48 לא ברור על איזה משטח מונחת גופתו של הטבוע, שכן בשלב זה של השיר שקעה העיר כולה, עד חוד הגג של בניין האדמירליות, במי הים הצפוני הזועף. המרחב שעליו הייתה פטרבורג פרוסה שב והיה לתוהו ובוהו, ועל כן נראה שגופת הטבוע רק מתנדנדת על הגלים. גופת האדם שנמשתה מן המים משמשת כאן סינקדוכה לעיר כשלעצמה ולדימויה בספרות ובאומנות. לטבוע יש שם מכליל, 'הלילה הלבן', המרמז לנובלה הידועה של דוסטויבסקי, אחת מאבני היסוד בטקסט הפטרבורגי הארוך, שאף יכולה לשמש כותרת שלו. אם כן אפשר לטעון שהגופה שנמשתה מן המים היא גופתו של הטקסט הפטרבורגי בספרות הרוסית. מותו של הטקסט הפטרבורגי בסונטה השביעית כמוהו כמותה של הספרות הרוסית. עם זאת דומה שהספרות העברית שרדה במבול המיתי שמחק את העיר מעל פני האדמה, שכן הניצול היחיד ששרד במבול הוא הדובר העברי בשיר, המשקיף על המחזה האפוקליפטי וכותב את תולדות ימיה האחרונים של פטרבורג. לא מובן על איזה משטח דמותו של הדובר ניצבת הלוא העיר כולה שקעה במצולות, והמרחב שסביבה נהרס לחלוטין. אפילו הזמן עמד מלכת. ועל כן יש לראות בדובר העברי בסונטה השביעית דמות נבואית טרנסצנדנטית העומדת מחוץ לזמן ולמרחב ומתבוננת בהיסטוריה מלמעלה. המיקום הזה גם מסמל את היפוך ההייררכייה ואת ניצחונה של הספרות העברית הפרובינציאלית על הספרות הרוסית האימפריאלית. חתימת הטקסט הפטרבורגי, וממילא גם סופה של הספרות הרוסית האימפריאלית, אינם מצטיירים בסונטה השביעי כחיזיון טרגי. בסונטה העשירית והאחרונה מתמלא הדובר הלירי שמחה אדירה על האפשרות לעזוב את העיר העומדת להישטף בזרמי אביב גועשים, מטפורה להתפרצות הכוחות העממיים נגד הרודנות. תמונה זו מזכירה את הסצנה האחרונה בסרטו של וסולוד פודובקין 'הא ם', משנת 1926, שהוא עיבוד לספרו הנודע של מקסים גורקי. לנסקי ודאי צפה בסרטו של פודובקין, שנמנה עם הסרטים הבולטים בקולנוע הסובייטי בראשית דרכו. אולם נראה שהדימוי של שבירת הקרח העולה מצירוף המילים בשירו של לנסקי 'ע ל פ נ י ה י א ור ד וה ר ק ול נ פ ץ ק ר ח...' הופך על פיו את הדימוי בסרטו של פודובקין, שכן אין הוא מכוון לכוחות העממיים הפרו בולשוויקיים אלא לכוחות העממיים האנרכיסטיים שביקשו להשתחרר מעול המשטר הבולשוויקי, אשר הפך את תחום שלטונו למרחב קפוא וחסר חיים. ניתן לשער שלנסקי צפה גם בסרטו המפורסם 48 לנסקי )לעיל הערה 5(, עמ' 68. [140]

21[ יקסנל םייח לש תויגרוברטפה תוטנוסה :הרוסאה ריעה תללק האחר של פודובקין, 'סופה של פטרבורג', משנת 1927, המגולל את ימיו האחרונים של המשטר הצארי, ושאף השתמש בו כדי לעצב את חזיון החורבן שלו, המכיל גם את אותה העיר בתור לנינגרד, בירת המהפכה הבולשוויקית. 'ק ר א ו א ח ר י "ה ול ל", לא א ת פ ע ל. / ע וז ב א נ י ה י ום א ב נ י ה ק ר ת. / ש וכ ח מ י א וה ב ל י, מ י א וי ב, / ק ור א ל כ ל נ וש י נ ו ש כ י י וב ל / ו ש וב א נ י צ וח ק מ ל ב ו ק ר ב, / ו ש וב א נ י צ וח ק מ ק ר ב ל ב' במילים אופטימיות אלה חתם לנסקי את מחזור הסונטות הפטרבורגיות. המילה הולל מסגירה את הדימוי העצמי של המשורר כלץ, כסטיר, כמנצח על קרנבל האביב, המביא למטרופולין האימפריאלית את ריחות היער וצליליו. אין ספק שזהו תפקיד רם וחשוב, שנועד לחדש את כוחות החיים, תפקיד שבעיני לנסקי המשוררים הרוסים זנחו לטובת שירי הלל לאימפריה, לטכנולוגיה ולמהפכה המזויפת. אין ספק גם שלנסקי היה מודע לכך שלמשורר עברי אין כל סיכוי להצליח בתפקיד כזה, ומכאן כנראה הנימה האירונית בטור 'ק ור א ל כ ל נ וש י נ ו ש כ י י וב ל'. לפי הלכות היובל במקרא חובת השחרור מוטלת על האדון ולא על העבד, אלא שלנסקי החליף בין התפקידים, כנראה מתוך כוונה לשמור על הפרסונה של המשורר החופשי שאינו כפוף לשום שלטון. לנסקי גורש מהעיר בידי 'נ וש י נ ו ש כ י' משירות ביטחון הפנים הסובייטי, ולאחר שסיים לרצות את תקופת מאסרו הראשונה הוא חזר ללנינגרד פעם אחר פעם כדי לבקר את משפחתו ואת ידידיו המעטים, אף שהשלטונות אסרו עליו לשבת בה. במובן זה עזיבת העיר מרצון והשמחה המתפרצת הנלווית אליה נשארו בגדר משאלת לב. צחוקו של הדובר הלירי בסונטה האחרונה הוא צחוק של אדם שאיבד את שפיותו בעיר מקוללת, אך אפשר שדווקא הצחוק הזה הוא אקורד הסיום הראוי לטקסט הפטרבורגי כולו. סיכום קללת העיר האסורה המזוהה עם המפעל האימפריאלי הרוסי רדפה את לנסקי עד יומו האחרון במחנה גולאג. עם זאת בניגוד למשוררים ולסופרים העברים ילידי רוסיה כדוגמת שמעוני וטשרניחובסקי, החשיפה לפעולה האלימה של השלטון האימפריאלי הרוסי תחת המשטר הצארי או תחת השלטון הקומוניסטי לא הובילה אותו לעמדה לאומית תוקפנית. למעט הסונטה הרביעית, שניתן לזהות בה ניסיון לכונן את הסובייקט הלאומי היהודי ולסמן את ארץ ישראל כחלופה למרחב הפטרבורגי הגלותי, העמדה האנטי קולוניאלית של לנסקי מתאפיינת בגילויי פטריוטיות מקומית על אתנית של המחוזות המערביים של האימפריה הרוסית. לא ניתן לזהות אצלו הצדקה להגירה אלימה לארץ ישראל או לבעלות בלעדית על הטריטוריה. עמדתו הלאומית מרוככת בפטריוטיזם מקומי על אתני. במובן זה ניתן לסווג את יצירתו של לנסקי [141]

22] ןדס ןיקריצ יפר בקטגוריה של האידיאולוגיה הלאומית הגלותית ברוח האוטונומיזם של שמעון דובנוב 49 או כל חלופה אחרת לשיח הלאומי המתבדל. אפילו השימוש בעברית אינו מעיד בהכרח על עמדה לאומית פרטיקולרית. יתר על כן, בהעמדת שירתו העברית לטובת קורבנות העיר באשר הם העניק לנסקי למסורת הספרותית היהודית הכתובה עברית מעמד אוניוורסלי. למרות הזיקה לקידוש הפרסונה של המשורר כנביא בספרות הרוסית לא הסתיר לנסקי את מורת רוחו מנכונותם של המשוררים הרוסים לשיר שיר הלל לנשגב האימפריאלי במופעיו השונים. לא מן הנמנע שהביטחון העצמי הרב שלו כמשורר נבע מתחושת הק רבה הבלתי אמצעית לדגם המקראי הנבואי. ייתכן שהק רבה הזו גם העניקה לו חוסן ועוצמה רוחנית בהתמודדות עם יחסה של האימפריה לילידי הפריפריה, יהודים ולא יהודים גם יחד. הזעם של לנסקי הופנה כלפי האימפריה בלבד, בשם האנרכיזם והחירות האישית האוניוורסלית. ד"ר רפי צירקין סדן, המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות, האוניברסיטה הפתוחה, דרך האוניברסיטה 1, רעננה 4353701 tsrafi@gmail.com 49 בעניין החלופות לשיח הלאומי בספרות היהודית במזרח אירופה ראו: ח' חבר, 'החסידות והאימפריה הרוסית: פוליטיקה יהודית לפני הציונות בסיפור החסידי', י' שנהב )עורך(, הציונות והאימפריות, ירושלים תשע"ו, עמ' 110 136. [142]