makom

תמליל

1 155 השביעית ע א( ע ב-נג )נב ארעות שלוש ]א[) 1 ( תנן ה ת ם: שלש ארצות לביעור יהודה שלש ארצות בכל א ח ת ואחת. ולמה אמרו עד שיכלה אחרון שבה. ועבר שלש הירדן ו הגליל. ארצות? שיהו ואח ת א ח ת בכל אוכלין מילי? הני מנא קרא: ד א מ' ה ני א, ברבי יוסי ר, א מ עוקבא בר ח מ א רב אמר ולבהמתך ולחיה אשר אוכלת ב שדה, ה אכל לבהמתך מן הבית. בארצך תהיה כל תבוא ת ה לאכול )ויקרא לבהמ תך אשר בבית; כלה ל)בהמתך( כה ז( ]חיה[ מן שחיה כל זמן כלה ה שדה, )2( וגמירי שאין שביהודה. ביהודה חי ה פירות על גדילה שבגליל שבגליל חי ה ואין פירות על גדילה ]ב[) 1 ( רבנן: תנו שמעון ר פירות שיצאו מארץ לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן, משום שנא מ ר: בארצך שהן. ז(. כה )ויקרא ו ה א אפיק תיה! בארץ, ביה: קרי בארעך. אינ מי: מא שר בארעך. רב ספר א אפיק גרבא ד ח מר א ד שביעית. לוו בהדיה רב ב הנ א ורב ה ו א בר איקא. אמר להו: איכ א ד שמיע לי ה מיניה דר, אבהו הלכ ה כר שמעון בן אלעזר?. אמר לי ה רב כ ה נ א ה כי אמר ר, אבהו: הלכ ה כר שמעון בן אלעזר. אמר לי ה רב ה ו א בר אי ק א, ה כי א מ רבי אבהו: אין הלכ ה כר שמעון בן אלעזר. )2( א מ רב ספרא: נקוט כרחבא דפום בדי ת א, דרב ה ו א בר איק א לידך, ד ד אי ק וגמר שמעת א מפומא דרביה ד א מ רחבא א מ רבי י הודה: הר ה בי ת סטיו כפול היה. קרי ע לי ה ר ביו ס ף: ע מי יגיד ומקלו ישאל בעצו לו) הו ש ע ד יב( המקל כל לו. לו,יגיד )3( קץ אי ל א ר ]ג[) 1 ( כ פ נ ת א ד שביעית. היכי עביד הכי? ל אכ ל ה א מ' רחמנא, ולא להפסד! וכי תי מ א: הני מילי הי כ א דנ חי ת לפירא אבל הי כ א דל א נ חי ת לפירא לא, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי, ושומר לפרי אי מ ת הוי? בכופרי! וקרי להו: פירי! רב נחמן דאמר, כר' יוסי, דתניא, ר יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהוא פרי. ופליגי רבנן עליה.

2 GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP 156 מתקיף ל ה רב שימי מנהרדעא: מי פ ל גי רבנן עליה דר, יוסי בשאר אילנות? ו ה א תנן: מ אי מ תי אין קוצצין א ת ה אילנו ת ב שביעית? בית ש מ אי אומרים: ה אילנו ת מ שיוציאו. ובית הלל אומרים: החרובין מ שי של שלו; והגפנים מ שיגרעו; והזיתים מ שיניצו; ושאר כל ה אילנו ת מ שיוציאו! הלבן. פול הו א גרוע, הו א בוסר, הו א יוסי: ר ואמר פול הלבן סלקא מאן ש מ ע ת לי ה מ שיוציאו! דע ת'? א ל א אי מ א: שיעורו כפול הלבן. דאמר: בוסר אין, סמדר לא? רבנן! וקאתני: כל ושאר ה אילנו ת אילא, ר' א ל א בדני סחני קץ. ]ד[) 1 ( אוכלין מאוחרות מהן אבל. ואם יש של בענבים עד שיכלו דליו ת תנו רבנן: ]אוכלין[ עלי הן. אחרון שיכלה עד אומר: אליעזר בן יעקב ר שב תקוע. אחרון שיכלה עד בזיתים אוכלין רובע. בעיקרו ולא בנופו ל א מו ציא יוצא ואינו עני שיהא כדי חלב שבגוש א ל א ביתואני פגי הזכרו ל א יהודה: ר אמר ביתואני. פגי שיכלו עד בגרוגרות אוכלין במע שר. חייבין דסובניא ואהיני ביתואני פגי בלבד מע שר לענין של על או כלין או : ג מליאל בן שמעון רבן שבצוער. אחרון שיכלה עד בתמרים אוכלין ה שיצין. בין של על או כלין ואין ה כיפין בין חנוכה ; עצרת ; הפסח ; ורמינהי: הפורים, אוכלין עד בענבים עד בזיתים בגרוגרות עד עד בתמרים )2( תרתי יוחנן: ר אמר ביבי רב ואמר בתרייתא מחליף! אידי ואידי חד ואיבע' אי מ א: שיעורא הוא. ה א קתני ב הדי א יש א ם מאוחרו ת אוכלין מהן עליהן. תניא, רבן ג מלי אל אומר ]שאר כתבי היד גורסים רבן שמעון בן גמליאל[: סימן להרים מ לין; סימן לעמקים דקלי ם; סימן לנחלים קנים; סימן ל שפלה שקמה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: ויתן המלך ]שלמה[ א ת הכסף בירושלם כאבנים ו א ת הארזים נתן כ שקמים אשר ב שפלה לרב )מלכים א י כז(. )3( סימן להרי ם סימן מלין; לעמקי ם דקלי ם; מינה נפקא לבכורים, דתנן: אין שבעמקים. מביאין חוץ בכורים מ שבע ת ולא ה מינין מדקלים שבהרים ולא מפירות )4( סימן לנחלי ם קנים; נפקא מינה לנחל איתן. סימן ל שפל ה ש ק מ ה; נפקא מינה למקח וממכר. ה ש ת א ד א תי ת להכי, כולהו נמי למקח וממכר.

3 (B"T DR=C"T CR) \GXZB [GN[ :\KTKC[F BKDGSF 157 תרוסמ דומלתה ) 1(]א[ שלש תוצרא... לכב תחא תחאו הנשמ תיעיבש ט,ב וארו אתפסות תיעיבש ז 'מ ע (י.)196 המלו ורמא ש לש 'וכו הנשמ תיעיבש ט,ג וארו אתפסות תיעיבש ז 'מ ע (י.)196 )2( רמא ארק ךתמהבלו ארפס רהב ב ד 'דהמ(,סייוו זק.)ג ע ירימגו ןיאש היח הדוהיב 'וכו ימלשורי תיעיבש ט,ב חל.ד ע ]ב[ תוריפ ואציש ץראמ לארשי 'וכו אתפסות תיעיבש ה א 'מע(,)186 וארו הנשמ תיעיבש ו ה ארפסו רהב א ט 'דהמ( וק,סייוו.)ג ע טוקנ ברד אנוה 'וכו ואר תוכרב גל.ב ע רמאד אבחר... רה תיבה 'וכו תוכרב גל ;א ע םיחספ גי ;ב ע הכוס המ.א ע ]ג[ מאהו בר ןמחנ מא הבר רב הובא... ןאמ תעמש היל... ראשו לכ תונליאה ואיצוישמ תוכרב ול.ב ע 'ר יסוי 'וא רדמס רוסא ינפמ אוהש ירפ הנשמ הלרע א ;ז ןישודיק דנ.ב ע יתמיאמ ןיא ןיצצוק תא תונליאה 'וכו הנשמ תיעיבש ד.י ) 1(]ד[ ןילכוא םיבנעב 'וכו אתפסות תיעיבש ז 'מע(זט-וט.) )2( ןבר לאילמג וא ןמיס םירהל 'וכו אתפסות תיעיבש ז אי 'מע( 197, 'וש.)43-31 ןנתד ןיא ןיאיבמ םירוכמ הנשמ םירוכב א.ג אקפנ הנימ לחנל ןתיא 'וכו ואר ימלשורי ט תיעיבש,ב חל.ד ע י שר ש לש תוצרא ץראב לארשי תוקולח וז וזמ ןינעל,רועיב ןיאש וז תכמוס לע וז ולכשמ,הב ףאו לע יפ אלש ולכ.התריבחב שלשו תוצרא לכב תחא תחאו תוקולחש גהנמב םויק,ןהיתוריפ ןהיתוריפש תולכ לש וז םדוק,וזל ףאו לע יפ ןכ ונישע ןלוכ תחא,רועיבל שרפמדכ.ליזאו המלו ורמא שלש תוצרא ליאוה שלשו תוערא לכל,תחא ירה ןאכ עשת,תוערא יאמל אתכליה ורמא שלש תוערא רועיבל ותו?א ל ויהיש ןילכוא לכב תחא םואשע ש לשל לכבש תחא וליאכ ןה,תחא ןילכואו לכב תחא תחאו שלשהמ תוקולחה רועיבל דע הלכיש ןורחאה ש לשבש :היתוערא ןילכוא הדוהיב דע הלכיש ןורחא שלשבש,היתוערא ןכו רבעב ןדריה ןכו.לילגב אנמ ינה ילימ ןילכואד הדוהיב דע הלכיש ןורחא שלשבש תוערא הבש לבא ןיא ןילכוא הדוהיב לע ידי ןתוא?לילגבש ירימגו תרוסמ.וניתובאמ ןיאד היח הדוהיבש תקחרתמ לכ ךכ תאעל הדוהימ לילגל לילגמו,הדוהיל לבא האעוי איה לילגמ לילגל הדוהימו.הדוהיל ןירעבתמ עיגתשכ תנוע,רועיבה ולכש.היחל לכב םוקמ ןהש אלו ןניחרטמ היל ןריזחהל ץראל ןרעבל.םש םושמ רמאנש ךצראב היחל רשא,ךעראב והזו,ןרועיב ןריקפמש םוקמב תסירד היח.המהבו אה היתקפא יטועמל ןיאד ןיכמוס ינב הדוהי אלא לע,םערא אלו לע לש.לילג ירק היב ץראב ךצראב יא הוה ביתכ, ץראב הוה תעמש הנימ אדח.והיינימ אתשה ביתכד, ךעראב שורד הב.יתרת יא ימנ רשא.אשרדל וול הידהב וולתנ ומע.הרובחב הינימ רד והבא וידימלת.ויה םיקד היל והיאד קייד אתעמש הימופמ היברד העומשהשכ האעוי יפמ ובר קדקדמ רמואו וברל התונשל םעפ,היינש ןיחבמו ונמיה וא ןה וא.ואל הבחרכ אתידבמופד היהש קדקדמ,ותעומשב תעדל יממ.הלביק ר הדוהי קפס העמש 'רמ הדוהי וא יברמ הדוהי,האישנ הוהד ימנ אוההב.ארד ויטס לופכ היה תואבטעיא ביבס,ול,תולופכ וז םינפל וזמ.ביבס ירק בר ףסוי הילע ברד.ארפס ץק אתיינפכ תיעיבשד לקד ןועט,תוינפכ ןהו םירמת םינטק אלש,ולשיב ץעקו לקדה םיעעל דיספהו.תוינפכ תחנד אריפל יריפ,רמגנש רוסא.ודיספהל ילחתמ הלרעד רמוש לדגה תוביבס םירמתה,ןנטקב ןיעכ סקפ לדגה תוביבס יזוגא רעי.תוקדה יריסא םושמ,הלרע אלד ווה,ץעכ אלא םש יריפ םהילע ליאוה ושענד רמוש.יריפל רמושו יריפ תמיא יוה ירפוכב ןהשכ,תונטק ארפוכו אוה,תוינפכ ןילידגשכו אוה שבי,לפונו :אמלא תוינפכ ןייורק.יריפ בר ןמחנ :רמאד יריפ אלש רמגנ יורק.יריפ רמאד רכ יסוי :רמאד לפנשמ חרפ ןפגה תיארנו תרוע,םיבנעה ונייהו,רדמס רוסא םושמ הלרע ינפמ אוהש,יריפ זעלבו ןירוק ר ינפשא תליחת( תאיעי.)םיבנעה יגילפו ןנבר הילע תכסמב,הלרע ינתקד :אשיר ןילעה ןיבלולהו ימו םינפג רדמסו םירתומ םושמ,הלרע 'רו יאעלא,דבעד.ןנברכ ראשב תונליא ץוח.ןפגמ ןיא ןיצצוק םיעעל ינפמ דיספמש,יריפה אנמחרו רמא, הלכאל אלו.דספהל ואיצוישמ תליחת ןילעה ימיב.ןסינ ורשרשישמ וארישמ ןהב ןיעכ תורשרש לש.ןיבורח ועירגישמ ולדגשמ םיבנעה תעק וארקנו,עוריג ןמקלו :שרפמ ורועיש לופכ.ןבלה וצינישמ לידגישמ ץנה,ןהילע אוהו ןיעכ,ילחתמ המודו ול תוכרבב ול( :)ב ע המטפה לש ןומיר,ףרטעמ ץנהו ולש וניא.ףרטעמ אוה רסוב :רמאד לכ אכיה ןנתד וא רסוב וא,עוריג והלוכ אדח.והנינ רסוב ןנת אל(ןיטיגב :)א ע תעשמ תסינכ םימה.רסובל לופ ןבלה אקלס ךתעד אה םינפגב.אמייק ןאמו אנת תעמשד היל רמאד רסוב אוה יוהד,יריפ ינתקדכ,ועירגישמ ונייהד,רסוב לבא רדמס,אל ןנבר,איה ינתקו ודומד ראשב,תונליא אה ברד יסא אוה רסוב אוה עוריג טקנ אכה םושמ אלד אמית עוריג ונייה,רדמס 'רו יסוי.איה ינחסינדב ץק םירמת לש לקד,רכז ןניאו ןילשבתמ וב,תימלוע ןירדוגו ןתוא ןסינב ןהו תולשבתמ ןהילאמ ילכב תופכ,םירמת םלועלו ןה,תונטק ךכלה 'ר יאעליא אל דיספא.ידימ לכוא םוקמ,םימרכ תיאו יסרגד לש, לבא אוהו לבא.םימרכ תוילד יפנע(ש יליירט.)ןפג עוקת םוקמ,םיתיז ןנתדכ הפ(תוח נמב :)ב ע עוקת אפלא,ןמשל

4 158 GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP ךותמו ןמשהש יועמ םש ןיליגרו,וב ןייועמ םימכח,ןהב לאומש(ביתכדכ ב די :)ב חלשיו באוי העוקת.'וגו שוג בלח ימנ אכיא םיתיז,אבוט אוהו וקלחב לש רשא ביתכד :היב לבוטו ןמשב,ולגר.)םש(תוחנמב ידכ אהיש ינע אצוי וכ רתומ לוכאל ןמ ןיסונכה דע ולכיש הדשב לכ ךכ אהיש ינע אעוי שקבל וניאו אעומ.'וכ תורגורג םינאת.םישבי יגפ תיב יניה םינאת לש ותוא.םוקמ אל ורכזוה תיבב,שרדמה בשחהל,יריפ אלא.רשעמל יניהא.םירמת אניבוטד,םוקמ ןתואו םיגפ ןתואו םירמת םלועל.םינטק רמאו בר יביב,ןניסרג אלו אעורית.אוה יתרת אתיירתב ףילחמ תורגורגב דע,םירופה םירמתב דע.הכונח ןמיס םירהל ןילימ,ןיעפע ש ילג יעפע(,)ןולא לבא ראש תונליא םירהבש ןיא,ןיפי אקפנו הנימ אלד ןניתיימ םירוכב,והיינימ.ןמקלדכ םילקד.םירמת המקש הניא השוע.יריפ הלפש ץרא,רושימ הימקלו שרפמ יאמ אקפנ.הנימ םימקשכ רשא הלפשב עמש הנימ ךרד הלפש.םימקשל,והימו ואל היאר הרומג איה עדיל םאד ןיא הב םימקש אל אהת היורק,הלפש םירוכבב :ביתכ רשא איבת,ךעראמ ןנישרדו דפ(תוחנמב :)ב ע רמאנ ןאכ ךערא רמאנו ןלהל ץרא הטח הרועשו,'וגו המ ןלהל חבש,ץרא אהד החבשב בותכה,רבדמ ףא ןאכ חבש,ץרא ןניפליו הנימ ןיאד ןיאיבמ אלא תעבשמ ןינימה ןירומאה,םש ןיאו ןיאיבמ אלא םוקממ,חבושמ םירמתו תעבשמ ןינימה,םה ביתכד, שבדו ונייהד שבד.םירמת אלו ןילקדמ םירהבש ןניאד ןיחבושמ אלא םילקד לש.םיקמע אלו תוריפמ תאובת ןגד,םיקמעבש םימהש ןינל םש ןתאובתו השומכ.תבקרמו לחנל ןתיא הלגעל הפורע ךירע והיש םינק םילידג,וב יאו,אל אל ירקימ.לחנ חקמל רכממו הלפש ינא רכומ ךל ךירע והיש הב.םימקש

5 159 (B"T DR=C"T CR) \GXZB [GN[ :\KTKC[F BKDGSF תקעיר הקודמת עסקה בביעור שביעית. מכיוון שאין תלמוד בבלי על מסכת שביעית מעיגה סוגייתנו קובץ של דברי תנאים ואמוראים בעניינים אלו. במתכונת הנוכחית מתחלקת לארבעה חלקים: ]א[ דיון בחלוקת ארץ ישראל לשלוש ארעות: יהודה, עבר הירדן והגליל )משנה שביעית ט א-ג(, והעגת הבסיס התאורטי לחלוקה זו; ]ב[ דיון בהועאת 3 רות שביעית מארץ ישראל אל מחועה לה: רב ספרא הביא יין שביעית מארץ ישראל לבבל; ]ג[ דיון בהפסד פרות שביעית: רבי אילא קיעץ ענפי דקל, ודנים בשאלה אם ראוי היה לעשות כן, שהרי יש בהם תמרים שיש לאוכלם בשביעית ואסור להפסידם; ]ד[ קובץ בעניין פרות וירקות שונים ומתי הם כלים מן השדה, שבסופו מובאת ברייתא שבה הנחיות מעשיות להבחנה בין הרים, עמקים ונחלים ביהודה. חלקה הראשון של נפתח במובאה חלקית ממשנה שביעית ט ב-ג: למה אמרו שלוש ארעות לביעור? שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה ]א[) 1 (. בהקשר של משנה שביעית ט ג ברור ששלוש הארעות הן תועאת חלוקה פנימית של כל אחד מהאזורים הגדולים יהודה, עבר הירדן והגליל לשלושה אזורים קטנים יותר, כגון ההרים, העמקים והנחלים שביהודה. בתוך אזור יהודה, לדוגמא, ניתן לאכול פרי מסוים עד שיכלה מן האחרון שבאזורים הקטנים הללו. אולם דומה שבסוגייתנו פירשו ש'שלוש הארעות' הן יהודה, עבר הירדן והגליל עעמן, מכיוון שהאזורים הקטנים אינם מוזכרים כלל במובאה מהמשנה שברוב עדי הנוסח בבבלי. מסיבה זו פירשו מחדש את דברי האמורא רבי יוסי בר חנינא. בעוד שבמקבילה שבירושלמי שביעית ט ב, לח ע ד הוא מתייחס לחלוקה הפנימית לאזורים הקטנים, בבבלי מפרשים את דבריו כאילו הם מתייחסים ליהודה, לעבר הירדן ולגליל. בדיון בחלקים השני והשלישי של ]ב, ג[ מועעים פירושים חדשים לביטויים 'רחבא דפומבדיתא' רניסני'. מניתוח חלקה הרביעי של ]ד[ עולה שחומר אמוראי ארץ ישראלי נתפס בבבל כחומר תנאי דבר ששיבש את מסירתו בסוגיא. פירוש סוגייתנו אינ ה מפר שת א ת ה מ שנ ה במי שרין א ל א דנה ברקע ה ה ל כ תי למעב ה מ תו א ר בה: המוליך פירות שביעית ממקו ם שכלו למקום שלא כלו וכו'. ה מ שנ ה מני ח ה כמובן מאליו שהלומד מודע לחלו ק ת הארץ ל שלו שה אזורי-על: יהודה, עבר הירדן והגליל, ולכך שכל א חד מה ם מ ת חלק ל שלו שה ת ת אזורים של הר, שפלה ועמק. כאמור, ב מ תכונ ת הנוכ חי ת מ ת ח ל ק ת לארבעה חלקים וכדי להקל על נקדיש דיון נפרד לכל א חד מארבע ת החלקים, אך ת חי ל ה נסביר מדוע לדע תנו ביסודה יחידה א ח ת. אהרון: בדוק א ם אין כפילות בין הפיס ק א הזו לבין ה מ בו א העיון סוגיא ב סוגיא זו הי א תיאור הקדומה סוגייתנו כללה בעורתה ה קדו מ ה חומר תנאי בלבד, שהתרכז בעניין חלוקת הארץ לעורך ביעור. נראה שעורך קדום )אמורא( ליקט א ת כל ה חומר ה תנ אי ש היה יכול ל שמ ש לדע תו רקע למ שנתנו. פ עול ה זו הי ת ה הכ ר חי ת שכן מ שנתנו רומזת לקיומן של ארעות לביעור, וללא ה מיד ע הכלול בחומר זה ל א ניתן להבין או תה. לכן סידר עורך א ת ה חומר ה תנ אי בסמוך למ שנתנו, ובמרועת הזמן ה ת פ ת חו יחידו ת חד שו ת על ידי הו ספ ת חומר נוסף. דומני שב שלב הקדום נר א תה סוגיי תנו כך:

6 GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP 160 אחרון שבה. 2 ]1[ תנן הת ם: שלש ארעות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. שלש ארעות בכל א ח ת ואחת. 1 ולמה אמרו שלש ארעות? שיהו אוכלין בכל א ח ת ואח ת עד שיכלה אוכלת בשדה, מן הבית. 3 ]2[ ולבהמתך ולחיה אשר בארעך תהיה כל תבואתה לאכול כל זמן שחיה האכל לבהמתך אשר בבית; כלה ל)בהמתך( ]חיה[ מן ה שדה, כלה לבהמתך ]3[ תנו רבנן: ]אוכלין[ בענבים עד שיכלו דליות של אבל, ואם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן. אוכלין בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע. ר' אליעזר בן יעקב או': עד שיכלה אחרון שבגוש חלב כדי שיהא עני יועא ואינו מועיא לא בנופו ולא בעיקרו רובע. אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי ביתואני. אמ' ר' יהודה: לא הזכרו פגי ביתואני אלא לענין מעשר בלבד פגי ביתואני ואהיני דסובניא חייבין במעשר. אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבעוער. רבן שמעון בן גמליאל או': אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין ה שיעין. 4 ]4[ תניא רבן גמליאל או': סימן להרים מלין; סימן לעמקים דקלי ם; סימן לנחלים קנים; סימן ל שפלה שקמה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: ויתן המלך ]שלמה[ א ת הכסף בירושלם כאבנים ואת הארזים נתן כ שקמים אשר בשפלה לרב. 5 לכל ה חו מ ר שהכניס העורך לסוגיי תנו יש מקבילות במ שנה וב תוספ ת א שביעית וב ספרא בהר )א ח, מ הד' וייס, קו ע ג(. המקור הפו ת ח א ת הקובץ הו א מ שנה שביעית ט ב, ודבר זה הגיוני שכן מ שנה זו מונה א ת שלוש ארעות הביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל. 6 על פי זה מוסבר המו שג 'המוליך פירות שביעית ממקום למקום' שבמ שנתנו. אול ם מקור זה אינו מסביר מ ה עו מד מאחורי המו שג של ביעור. לכן עירף העורך א ת מדרש ה ה ל כ ה לפסוק ב'ויקרא' ה מ ש מ ש רקע תאורטי לדין זה שבמ שנה. על פי מדרש הל כ ה זה, דין הביעור נלמד מן הפסוק ולבהמתך ול חיה א שר בארעך ת הי ה כל ת בו א ת ה ל אכל )וי ק ר א כה ז(. ממקור זה ניתן ללמוד שהדרי שה לבער פירות שביעית ל א חר שכלו מן ה שד ה ב א ה למנוע א ת אגירתם. א ל מ ל א הל כ ה זו הי ה כל א חד יכול לאגור פירות שביעית כרעונו. לפי מדרש ה ל כ ה זה קיי מ ת סנקעיה נגד האגירה, וא ם הפרי כבר אינו בנמע א ב שדה, אין א ת ה רשאי לאוכלו בביתך. 7 ל א חר ש ה בי א מקורות אלו ה בי א העורך עוד חומר הקשור לנו שא שלו ש הארעו ת לביעור. הב ריי ת א הדנה בענבי ם, בזיתים, בגרוגרות ובתמרים מראה שישנם יבולים שה ם יועאי דופן בכך שאינם תלויים ב שלו ש הארעו ת א ל א בחלוקה כלל ארעית. בסוף מו ב א ת ברייתא הדנ ה בסימנים שעל פיה ם ניתן להב חין בין ה א קלימי ם ה שונים. סימנים אלו ק שורים ל ת ת-החלו ק ה של כל א ח ת מ שלו ש הארעו ת להר, לעמק ול שפלה. כל ה חו מ ר הז ה אמור הי ה ל שמ ש רקע ללומד א ת מ שנתנו בפסחים. במרועת הזמן ה ת פ ת חו דיונים אמוראיי ם בחומר ה תנ אי הז ה והובאו לכאן, ובעקבות תוספות אלו הו ב א חומר תנאי נוסף. בחלקי ם ]א, ד[ מופיעות יחידו ת שהן סוגיות ארץ י שראליות, שהרי יש להן מקבילות ב תלמוד הירו שלמי. בחלק ]ג[ מופיעה יחידה שניתן להגדירה כבבלית, שהרי מדובר באמוראים בבלים אף על פי שרובם נחותי. בנוגע לסיפור על ר' אי ל א בחלק ]ג[ ק שה משנה שביעית ט ב. שם, ג. ספרא בהר א ח, מהד' ווייס, קו ע ג. כל זה בסדר אחר )תאנים, ענבים, זיתים ותמרים( בתוספתא שביעית ז יד-טו)עמ' (. תוספתא שביעית ז יא )עמ' 197 (. מקור מקביל למשנה זו יש בתוספתא שביעית )ז י, עמ' 196 (. ראו הערותי על כך להלן. דין זה אינו מפורש באופן חד משמעי במדרש הלכה זה בספרא, שהרי לכאורה הוא מוסב רק על הבהמה. אולם להלן שנו על הפסוק כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה )ויקרא כה יב(: מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מתוך הבית; כלה מן השדה, כלה מן הבית )ספרא בהר ב ד, מהד' ווייס, קז ע ג(

7 161 (B"T DR=C"T CR) \GXZB [GN[ :\KTKC[F BKDGSF ל הכריע. מעד א חד מדובר באמורא ארץ י שראלי, אול ם מאידך ל א מ ע א תי בירו שלמי, וכפי שנר אה, א מו ר א בבלי )רב שימי דנהרדעא( מגיב לסיפור. מקבילה זה לסיפור ת מו ה הדבר שבעורתה הנוכ חי ת של הסוגי א, חלקים ]ב, ג[ אינם ק שורים לנו שאה המרכזי: שלוש הארעות. נראה לי שחלקים אלו נוספו לסוגיא ב שלב מאוחר יותר בשל הפסוק ה מו ב א בברייתא שבחלק ]א[: ולבהמתך ולחיה א שר בארעך ת הי ה כל ת בו א ת ה לאכל. עקב פסוק זה נשתרבבו לדיון שני סיפורים בכעין מדרש ה ל כ ה אמוראי. ה סיפור על רב ספרא שהועי א פירות שביעית מתק שר ל מילי ם אשר בארעך ונוגע ל ש אל ה א ם מי שהועי א פירות שביעית אל מחוץ לארץ יכול לבערם שם או חייב להחזיר ם לארץ, והסיפור על ר' אי ל א שקיעץ כפניתא ד שביעי ת קשור להמ שך הפסוק: תהיה כל ת בו א ת ה לאכל. פירות שביעית ניתנים ל אכיל ה ולא להפ סד ולה שמדה. לפיכך, הסיפור על ר' אי ל א שלכאורה ה ש מיד פירות שביעית נוגע ל ש אל ה א ם קיעוץ עעים נו שאי פרי )אפילו ב איכו ת ירודה( מותר. שתי יחידו ת אלו נקשרו אפו א דרך אגב לקובץ ה תנ אי ש הי ה קיים כבר בסוגיא. 'שלוש ]א[: חלק ארעות' סוגייתנו פו ת ח ת במונח 'תנן ה ת ם'. כפי שהוכיח י' זוסמן, מונח זה מ שמ ש ל ה ב א ת מ שנה ה פו ת ח ת דיון חדש. 8 ה מו ב א ה מ מ שנה שביעית ט ב נ חועה כאן, שהרי מ שנתנו קבעה: ה מוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו וכו', ואין אפ שרות להבין הל כ ה זו ל ל א הרקע של מ שנת שביעית. העיטוט מן ה מ שנ ה אינו שלם. שם שנינו: ב: שלוש ארעות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל. ]ו[שלוש שלוש ארעות לכל א ח ת ואח ת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חננייה ולמעלן, כל שאינו מגדל שיקמים גליל העליון. מכפר חננייה ולמטן, כל שהוא מגדל שיקמים גליל התחתון. ותחום טבירייה העמק. וביהודה ההר וה שפלה והעמק. ושפילת לוד כ שפילת דרום, וההר שלה כההר המלך. מבית חורון ועד הים מדינה אחת. ג: ולמה אומרו שלוש ארעות? ש]י[הו אוכלין מכל א ח ת ואחת עד שיכלה האחרון שב)א([ה[. ר' שמעון או': לא אמרו שלש ארעות אלא ביהודה, ושאר כל הארעות כהר המלך. כל הארעות כ א ח ת לזיתים ולתמרים. 9 ב מובאה של ה מ שנ ה בסוגייתנו, הארעו ת ה שונות של הגליל ושל יהודה אינן מפורטות. ישנו דילוג ישיר ל מ שנה ג: ולמה אמרו שלש ארעו ת וכו'. אין ה קפד ה על עיטוט מל א מ שום שאין עורך אעלנו להיכנס לדיון מפורט כל כך. ד א עקא, העיטוט החל קי פותח א ת ה פ ת ח בפני שתי אפ שרויות של פירוש ב חלקה ה שני של המ שנה. אפ שרות א ח ת הי א ש ה ש אל ה ולמה אמרו שלש ארעו ת מ תיי ח ס ת לחלוקה בין יהודה, עבר הירדן, ו הגליל, ולפיכך חלוקה זו הי א ה קובעת להלכה, והחלוק ה ה מ שני ת: שלוש שלו ש ארעות לכל א ח ת ואחת אינ ה מ שמעו תי ת. 10 אול ם בעלי ה תו ספו ת פירשו שהכוונה הי א ל חלוקה הפני מי ת של כל שלוש הארעו ת 11 אף שאין פירוט של ת שע ת האזורים במוב אה. אי בהירות זו אינה עול ה בהק שר ה מ ל א ב מ שנ ת שביעית משני טעמי ם: )א( אין דילוג, וברור ש ה ש א ל ה וגליל ה ת ח תון והע מק וכו'; שלש אמרו ולמה ארעו ת הפירוט על מוסבת גליל העליון ראו דיונו בסוגיות בבליות עמ' 125, ד ה מכל מקום. על פי כ י קויפמן. כך פירש רש י )ד ה ולמה אמרו שלש ארעות(. ד ה עד שיכלה אחרון שבה. בעלי התוספות אף שונה שלש ארעות בכל אחת?. לסדרים זרעים וטהרות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית תשכ ט, מעירים על פירוש רש י: ואין נראה )פירוש רש י(, דאם אינם חלוקות, למה

8 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 162 )ב( מדברי ר' שמעון עול ה שהוא הבין ששורה זו מ תיי ח ס ת ל ת ת- ה חלו ק ה הו א חולק וקובע ש לא אמרו שלש ארצות א ל א ביהודה וכו'. 2 י ל ת שע שכן ארצות, שתי אפ שרויות אלו ב או ת לידי ביטוי גם בגירסאות ה שונו ת בסוגיית ה ת ל מוד שלפנינו, שהרי בכ י בהמ ד 1608 מופי ע: ולמה אמרו שלש ארצות בכל א ח ת ואחת, ואילו בכי י ששון, וטיקן 134 ובדפוסים מופי ע: ולמה אמרו שלש ארצות לביעור וכו'. נראה שמדובר ב תוספ ת פר שנית אלי ב א ד תו ספו ת ורש י, ב ה ת א מ ה. 13 )196 מקבילה אפ שר זו ל מ שנ ה ל מצו א בתוספתא. שם ע מ' י, ז )שביעית שנו: שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, שלשתן של למה הוזכרו ההר, העמק וה שפלה? 14 לפי שאין אוכלין מי בהר על שבהר אלא הר והרו, עומק ועומקו, שפלה ו שפלתו. שלש שלש. שבעמק ולא מי שבעמק על «, * S.S '. J. *לזייז ינזי - V :,;,:יגי *לי#י אד* 1 יז לגי עיי, יהידוז i j y תיי ץ יוז>ל»ל י*דלח«זז לי *. 7 * חי ז י 'א חז ר 119 *ד*» ס.ב ל כ ל ; *: -mr* עבר ר c X\ : 0 f I. *7 /. ««י. tv : V.V -. יי».«1B,J r.i -' ' * *י: *«#.* -י תמני. *'"! ל י י * י!r t j t j * c נד ננ 1 'ן?ל* f נ ו ייי י 1.» * ' ז 1r *. V ל י י* 0 י ^ * * א 0 «י ע ^ י. *. ח י., \ י י " - l o» W h. «? r *.. * «,! < י /.51 י *. יי.. 1 יי. niia»!ףג נ י! ג י * י נ בי כ ד מ וג דית 1 נ י 5 0 ריו *גיל אי 1* nw* M 1r א. 1< יומי -טי 1 שלוש ארצות לביעור ב תוספ ת א מפורש שכל אזור גאוגרפי מ ת חלק ל שלו שה א קלי מי ם: הר, עמק ו שפלה. לפיכך אין אד ם רשאי לאכול בכל ארץ וארץ א ל א על סמך או תו אקלי ם: הר והרו, עומק ועומקו, שפלה ושפלתו. 15 פירוש הדבר הו א שהחלו ק ה הי א ל שלו שה אזורים גדולים: יהודה, עבר הירדן טיעון זה מובא גם בתוספות )ד ה עד שיכלה(. הרי ברור מן ההקשר המלא שהתוספות צודקים ולא רש י. ראו תוספות ד ה עד שיכלה ורש י ד ה שיהיו אוכלין. התוספות, כדרכם, מתחשבים בחומר מקביל)במקרה זה המשנה ו בירושלמי( בזמן שרש י צמוד לסוגיא בצורתה הנוכחית בבבלי. ליברמן פירש ששורה זו מוסבת על המשנה. הוא כותב: הכוונה למשנתנו הנ ל: וביהודה ההר והשפלה והעמק )תוספתא כפשוטה, חלק ב, עמ 575(. אולם ייתכן שהכוונה היא לחלוקה דומה בכל שלוש הארצות. נראה שזו הכוונה במילים הר והרו הר של יהודה עם הר של יהודה, למעט הר של יהודה עם הר של עבר הירדן וכדומה, ולא כפירוש הירושלמי: שפלה שבהר כהר והר שבשפלה כשפלה. פירוש זה אינו הגיוני, שהרי ממה נפשך אם זו שפלה אין זה הר ואם זה הר אין זו שפלה

9 163 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( והגליל, כא שר כל א חד מ ה ם מתחלק ל שלו שה אקלימי ם שונים. יש מ ש מעו ת הן לאזור הגדול הן לאזורים הפנימיים, שכן אפ שר הי ה ל ה עלו ת על ה ד ע ת שהכל הולך אחר האקלי ם: מי שבהר אוכל עד שיכלה בכל ההרי ם וכו. ברור הו א שההיגיון לחלו ק ה זו הו א שהא קלי ם הדו מ ה מביא לכך שהפירות יכלו ב שדה בערך באו תו זמן, אול ם מדוע יש צורך בחלוקה ל שלו ש ארצות גדולו ת א ם העניין תלוי אך ורק באקלים? הירדן עברי יהודה, הורדוס ובני והגליל ניתוח היסטורי ע שוי לספק מענ ה לחידה. שלוש הארצו ת המוזכרות במ שנה שביעית מוזכרות בספרות ה תנ אי ת בהק שרים נוספים. במ שנה בבבא בתרא )ג ג( שנינו: שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן ו הגליל. הי ה ביהודה והחזיק בגליל ; בגליל והחזיק ביהודה אינ ה חזקה עד שיהא עימו במדינה. 16 הנ ח ת ה מ שנ ה הי א שמדובר במדינות שונות שאין ביני הן קשר רציף. אול ם חלוקה מנ ה לי ת זו אינ ה מ ש קפת א ת ה מ צי או ת שלאחר חורבן הבית, שהרי אז אזורים אלו כן היו ת ח ת מנ הל ה א ח ת. 17 לכן נראה שהחלו ק ה ה מ שול ש ת ליהודה, לעבר הירדן ולגליל מקבילה לחלו ק ת הארץ בתקופת ה ח ש מונ אי ם ובימי הורדוס. 18 לא חר מות הורדוס הפכו גבולות ה מ חוזו ת לגבולות בינלאומיים של ממ ש מ שום ש ה מ מל כ ה חולקה בין בניו: ארכלאוס, הורדוס אנטיפס ופיליפוס. ארכלאוס קיבל א ת מרכז הארץ, ד היינו י הודה, א ת אדום ו א ת ה שומרון ; הורדוס אנטיפס קיבל א ת הגליל ו א ת עבר הירדן, אזורים שכללו ה תיי שבו ת יהודי ת גדול ה; פיליפוס קיבל א ת הגולן, א ת הבשן, א ת החוורן ו א ת הטרכון. 19 הג ם שאזורי עבר הירדן )פאריה( והגליל היו שניה ם ת ח ת שלטונו של הורדוס אנ טיפס, ה ם ל א גבלו זה בזה, ושטח ש ת ח ת ה מנ ה ל ה של הפרובינקיה הסורית הפריד ביניהם. ייתכן אפו א שלא הי ה קשר רציף בין האזורים למרו ת היו ת ם ת ח ת שלטון אחד. סביר להניח שחלוקה זו, שה חזיקה מע מד עד ל שנת 14 לספירה, גרמה לקושי מסוים בהעבר ת פירות וסחורות מאזור לאזור. מ צי או ת זו ה שפיעה על ת חו מי ם שונים של ה ל כ ה כגון חזקה, ביעור פירות שביעית, עיבור ה שנ ה ועוד. ביעור פירות שביעית הי ה תלוי אפו א בחלוקה מ שול שת זו, שהרי ל א ניתן הי ה לדע ת מ תי כלו הפירות בכל אזור ואזור כ שלא ה ת קיי מ ה ביניה ם תנועה מ ת מד ת. ל א חר חורבן בי ת המקד ש, אף על פי שכל האזורים המוזכרי ם ה ת א ח דו ת ח ת אזור ני הולי רומי אחד, 20 עדיין ה ת קיימו ה ה ל כו ת בעניין החלו ק ה המ שול ש ת, והחכ מי ם חיפ שו אחר הסבר שונה ל ה צד ק ת חלוקה זו הו איל והחלוקה הגאופוליטי ת שוב ל א הי ת ה רלוונטית. נראה שמ שום כך הו סיפו במ שנה א ת החלו ק ה לתת-אזורים. מצד א ח ד ל א רצו לבטל א ת החלו ק ה הי שנה ומצד שני ביקשו להעניק הסבר סביר לקיומה. בהיעדר חלוקה ניהולית שמו א ת הדג ש על הבדלי אקלי ם. אבל הבדלי אקלי ם קיימים בכל הארצות, ובמיוחד ביהודה ובגליל, 21 והופכי ם א ת חלוק ת-העל לבל תי רלוונטית. הי א עדיין רלוונטית מ שום שיי תכן שבהר בגליל י הי ה פרי בזמן שבהר ביהודה ל א יהיה. לולי חלוק ת העל מותר הי ה לאכול מן הפרי שבהרי יהודה כל זמן ש הו א ל א כל ה מהרי הגליל. ולבהמתך אשר ולחיה בארצך ה פ תי ח ה של סוגיי תנו ]א[ הי א יחידה ארץ לירו שלמי שביעית על או ת ה מ שנה. שם )ט י שראלית. 22 ניתן ל הוכי ח ב, לח ע ד( 23 גרסינן: ז א ת ב א מ צ עו ת ה שוואה שלוש ארצות אלו מוזכרות גם במשניות חלה ד ז וכתובות יג י וגם בתוספתא סנהדרין ב ג)מהד צוקרמנדל, עמ 416(. ראו מ אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, עמ 78, מס 117. ראו אבי יונה, עמ 58-57, מס 84, 85. וראו א שליט, הורדוס המלך, האיש ופעלו, ירושלים תשכ ב. ראו אבי יונה, עמ 62, מס 92. אמנם בשנים לספירה השטח היה מאוחד תחת שלטונו של אגריפס הראשון, אבל לאחר מכן הוא שוב חולק, עד למרד הגדול. ראו אבי-יונה, עמ 68, מס לכן מפורטים בתוספתא כל האזורים חוץ מעבר הירדן, שבו האקלים פחות או יותר אחיד. ייתכן גם שפירוט תת האזורים נעשה בתקופה שבה לא גרו יהודים רבים בעבר הירדן ולכן לא פורטו שלוש הארצות שבעבר הירדן. כך קבע גם זוסמן, שהרי הוא כלל אותה ברשימה של סוגיות ארץ ישראליות. ראו שם, עמ 128 הערה 39. ראו מהד פליקס, כרך ב, עמ , ומהד שיפר, עמ

10 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 164 ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כול כל זמן הבית. כלה לחיה מן ה שדה כלה לבהמתך שחיה אוכלת מן הבית. 24 ה שדה, מן הבהמה מן אוכלת ר ח מ א בר עוקבא בשם ר גדילה חיה שבעמק בהר. ולא בעמק גדילה שבהר החיה אין לומ : שיערו חנינא בר יוסי ח מ א בר עוקבא בשם ר יוסי מימר ת ר ב שתי הסוגיות מדובר ב או ת ה ברייתא ובאו ת ה מימרא הצורה בבבל. זו י שראלית ארץ ש מועה במסירת ברורה ה ת פ ת חו ת לראות ניתן חנינ א. בר מו חל ט ת בין הבריי ת א ה קדו מ ה יותר של הי א לל א ספק זו שבירושלמי, שם י שנה הפרדה ה מו ב א ב שם ר יוסי בר חנינא בירו שלמי הגיוני יותר מן חנינ א. בנוסף, הדיוק לבין דברי ר יוסי בר בו, ה חיי ם ה חיי ם בעלי סוג על י שירות מ שפיע שהא קלי ם הו א ידוע דבר הלו א בב בלי: הדיוק בי ת שאינו בעמק בו המתגוררת ה חי ה אחריו תחפ ש ל א בהר מסוים פרי כלה א ם ולענייננו, הבריי ת א ועל ה מ שנ ה על מוסבים בירושלמי חנינא בר יוסי ר דברי שלה. 25 הטבעי הגידול ה שפל ה ההר, ) וביהודה ולאקלימי ם לאזורים החלו ק ה א ת הקובעת הי א ה מ שנ ה כאח ת. ה מ שנ ה מנ מ ק ת דין זה. ר יוסי בר חנינא מסביר לאור הב ריי ת א מדוע קבעה והעמק (, והברייתא ה ם שבמ שנה: ל ח כ מי ם מתכוון זה מונח לומר. שיערו במונח מ ש ת מ ש הו א כך. האזורים א ת ה היגיון שלפיו חי ה שבהר גדלה ונ שארת בהר ו חי ה שבעמק גדלה ונ שארת ביססו א ת דבריהם על הועברה הזמן לבדם, ובמרוצת ה ה ל כ ה שביעית ט ב ומדרש מ שנה עמדו בבבל ה קדומה בעמק. 26 בסוגיא א ת סגננו הבבלי עורכי שינויים. עברה ושם הבבלי ת לסוגיא חנינא בר יוסי ר של ה מי מ ר א ל א חר מיד מילי הני מנא ה ש א ל ה א ת הו סיפו לכן בבבלי. הנפוץ לסגנון ו ה ת אי מו ה הי חיד ה הבריי ת א של למטר ת ם היי שר הלו מד א ת מכוונת זו שאל ה בבבלי. רבים כבמקומו ת המ שנה, א ת הי ה העורך חייב ל שנות כאן החלו ק ה ל שלו ש ארצות? מבוססת מ ה על ה א מו ר א: ושל דברי שדברי ראוי אזי מילי, הני מנא הי א ה ש א ל ה א ם הירו שלמי. סוגיית של תוכנה ו א ת סדרה קודם הנוכחי למקומ ם חנינא ברבי יוסי א ת דברי ר העורך העביר לכן אליה. יוצמדו ה א מו ר א ל ב ה מ תך ול חי ה א שר א ת הבריי ת א בלשון דאמ קרא: הו א ה מ ציג חנינא הברייתא, ור יוסי בר המוכר במונח הבבלי העורך מ ש ת מ ש הארץ ישראלי שיערו לומר ה מונ ח בארצך וכו. במקום במהו ת ם. טכניים א ל ה שינויים וגמירי. 27 לו: הדיוק במקום חנינ א. של ר יוסי ברבי ה מי מ ר א בתוכן שינוי הו א העורך שביצע האחרון ה שינוי ביהודה חי ה שאין אחר: דיוק הציע למדי, הגיוני דיוק וכו, בעמק גדילה שבהר ה חי ה אין שינויים כאן שני שביהודה. יש שבגליל גדילה על פירות חי ה שבגליל ואין גדילה על פירות לאזורי במקום והגליל, יהודה הגדולי ם, האזורים שבין להבדל ה ה תיי ח סו ת הו א הרא שון א ת לפרש יש לכאורה ל פ י רו ת. א ל א לאקלי ם נוגעת אינה ש ה ה ב חנ ה הו א ה שני האקלים. הגליל. באזור פירות או ת ם על לגדול מסוגלת אינה שביהודה פירות על הגדל ה ש חי ה כוונתו שאין אינ ה בלתי אפ שרית. לכן נראה מאזור לאזור חיים ה ע ת ק ת בעלי שהרי ת מוהה, ה ב חנ ה זו א ל א לציין עובדה: תאורטית של בעלי חיים באזור זה או אחר 28 כוונת העורך ל ה תיי ח ס לקליטה באזור או תו פרי אחר לתור ה חיי ם בעלי של אין זו דרכם באזור יהודה כלה מסוים שפרי ברגע שביהודה חיה ש אין א ל א לגדול... מסוגלת שביהודה חי ה ש אין לומר כוונ תו אין הגליל; בפועל. גדלה... נראה ש העורך שינה בסוגייתנו. ברור שא ם א ת היו דברי ר יוסי ברבי מ שאירים א ת דברי דווקא חנינא ברבי ר יוסי בגלל חנינא הציטוט בצורתם החלקי של ה מ שנ ה המקורית כפי שה ם לברייתא זו ישנה מקבילה בספרא בהר א ח )מהד ווייס, קו ע ג(. על כך ראו פליקס, כרך ב, עמ מונח זה מופיע בתלמוד הירושלמי הנדפס רק עוד בשלושה מקרים: שבת ב ג, ד ע ד=סוכה ה ג, סוטה ב ב, יח ע א. מונח זה מופיע בתלמוד הנדפס למעלה ממאה ושבעים פעמים. כך הבין פליקס, ראו דבריו בעמ 241, ד ה בבבלי. נה ע ב; עירובין ח ו, כה ע א;

11 165 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( בירו שלמי, היו שואלים מיד: הר ועמק מאן דכר שמיהו? במ שנה כפי ש הי א מצוטטת לפנינו מוזכרים שלו שה אזורים בלבד: יהודה, עבר הירדן והגליל. 29 לכן שינה העורך א ת דברי ר' יוסי בר' חנינא כדי ל ה ת אי מ ם להק שר שבבבלי. מעניין שרש י, כפרשן כפי ש הי א מונ ח ת לפנינו, מפרש א ת דברי ה מ שנ ה: ולמה אמרו של ש ארצות כמתכווני ם ליהודה, לעבר הירדן ולגליל. רש י, בניגוד לתוספות, אינו מ שווה א ת ה מו ב א ה ל מ שנ ה שביעית או לסוגיית הירו שלמי, כך שפירו שו בסוגיא משקף א ת כוונת עורך הבבלי בצורה נאמנה. 'פירות ]ב[: חלק שיצאו' החלק ה שני של סוגיי תנו עוסק בפירות שביעית שהוצאו אל מחוץ לארץ. מהו דינו של ביעור במקרה זה? לפי תנ א ק מ א אין צורך להחזיר א ת הפירות לארץ ואילו לפי ר' שמעון בן אלעזר על ה מוצי א ם להחזיר ם לארץ י שראל כדי לבערם שם. 30 הרקע לברייתא זו הו א איסור מוחלט ל הוצי א פירות שביעית מארץ י שראל. איסור זה מוזכר במפור ש במ שנה שביעית ו ה: אין מוצאין שמן שריפה ופירות אמ' ר' שמעון: שמעתי בפירוש שביעית מהארץ לחוצה לארץ. שמוציאין לסורייה ואין מוציאין לחוצה לארץ. 31 מ מ שנה זו עול ה אפו א בבירור שאין ל הו צי א פירות שביעית מארץ י שראל. אול ם יתרה מזו, מי שעבר והוציא אינו רשאי ל אוכל ם בחוץ לארץ. ז א ת אפ שר ללמוד מן הספרא )בהר א ט, מ הד' ווייס, קו ע ג(: 'א שר בארצך' מ ה שב ארצך אוכלי ם, ל א מ ה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס. פירוש הדבר הו א שמי שהוציא פירות שביעית אל מחוץ לארץ אינו רשאי ל אוכל ם שם. 32 לאור מקורות אלו ת מו ה מע שהו של רב ספרא שעבר על מ שנה מפור שת והוציא ) אפיק ( יין של שביעית מארץ ישראל אל מ חו צ ה לה. נראה שניסוח ה סיפור בענף כ י וטיקן 125 ודעימיה בא ל ת ת רושם אחר: רב ספרא נ פ ק מארץ ישראל ל חו צ ה לארץ. ה ו ה ב ה ד י ה גרבא ד ח מ ר א ד שביעי ת. 33 בגירסא זו, א שר לפיה הפועל)'נפק'( מ תייחס לרב ספרא, ולא ליין, אנחנו מתר שמי ם שרב ספרא יצא מארץ ישראל בתו ם לב וגילה ל ה פ ת ע תו ש היה ברשותו יין של שביעית. 34 מיד פנה לרב כ הנ א ולרב הונא בריה דרב איקא ו שאל לפי מי ה ה ל כ ה. ה ת שו ב ה שהתקבלה על דע תו הי ת ה זו של רב הונ א בריה דרב איקא: אין הל כ ה כר' שמעון בן אלעזר. מסקנה דו מ ה אנו מוצאים בסוגיא המקבילה בי רו של מי) ש ביעי ת ו ה, לז ע א(: תני: פירות הארץ שיצאו חוץ לארץ מתבערין במקומן, דברי ר' שמעון. 35 ר' שמעון בן אלעזר או': מביאן לארץ ומבערן, דכת': בארצך תהיה כל תבואתה אמ' ר' יעקב בר א ח א: הורי ר' אימי כהן תניא קמיא לקולא. אמ' ר' הילא: ובלבד שלא יעבירם ממקום ]למקום[. 36 לאכול. סוגיא זו בירו שלמי כולל ת או ת ם יסודות ה מופיעי ם בב בלי: ברייתא מקבילה מ תו ס פ ת א שביעית ופסק הל כ ה כ תנ א קמא. אך למרות זאת, סוגיי תנו הי א סוגיא בבלי ת ואינה גלגול של שבירו שלמי. ה א מו ר אי ם המוזכרים בה ה ם בבלים בני הדור ה שלי שי המוכרים כנחותי שהו שפעו ואזורים אלו נובעים מן החלוקה הקדומה של הארץ קודם חורבן הבית ואינם קשורים כלל לאקלים! לברייתא זו מקבילה בתוספתא שביעית)ה א, מהד' ליברמן, עמ' 186 (: פירות שביעית שיצאו חוצה לארץ, מבערן במקומן דברי ר'. ר' שמעון בן אלעזר או' מביאן לארץ ומבערן בארץ שנ' 'בארצך תהיה כל תבואתה לאכל'. על פי כ י קויפמן. ראו הגר ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, כרך ב, עמ' 547. וראו נימוקו של הראב ד לדין זה בפירושו לספרא: ונ ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חוצה לארץ ונמצאו פירות שביעית יוצאין לחולין )מהד' ווייס, קו ע ג(. כך בדפוס וכן בכ י ששון, ראו מהדורה, עמ' 193. ראו תוספות ד ה רב ספרא ותוספות הראש, עמ' תשצב-תשצג. ראו פרנקל, דרכי המשנה, עמ' 255. לדעתו, הגירסא המקורית היא רבי, וגירסת ר' שמעון היא אשגרה מן ההמשך. נראה שבמקור הדברים הירושלמי גרס כמו הבבלי, ללא שם, שהרי בהמשך אומר ר' יעקב בר אחא שר' אימי פסק כ תניא קמיא. על פי כ י ליידן. ר' הילא מוסיף שניתן להקל כדברי תנא קמא בתנאי שלא יעבירו את הפירות ממקום למקום בחוץ לארץ. פליקס מפרש את הסיבה כך: שאם מעבירם ממקום למקום, קיים חשש שיסחרו בהם או יאכלום. לכן משהגיע זמן הביעור, במקום שמחזיק פירות שביעית, חייב לבערם מיד )כרך ב, עמ' 97(

12 מסכת פסחים פרק - מקום שנהגו 166 ה ס ת ם מן הברייתא, מתור ת ארץ י שראל אול ם מימרו תיה ם ע צ מ איו ת. סיפור ש הי ת ה חלק מן הקדומה, אול ם הו א נוסף בבבל. בעקבות פה הו ב א זה הקושי בסיפור: רחבא דפומבדיתא הקו שי בסיפור נעוץ בדברי רב ספרא: אמ רב ספרא: נקוט דרב הונ א בר איקא לידך, דדאיק וגמר ש מ ע ת א מפו מ א דרביה כרחבא דפום בדיתא. ד א מ רחבא א מ רבי יהודה: הר ה בי ת סטיו כפול היה ]ב[. 37 רב ספרא מסביר שיש להעדיף א ת מסור תו של רב הונא בריה דרב איקא על פני זו של רב כ הנ א בזכות דייקנותו של הרא שון, שהרי הקפיד על שמועותיו כמו רחבא דפומבדיתא. ק שה להבין מדוע נבחר דווקא רחבא דפו מ בדיתא 38 כדוגמא לדייקנו ת. ב מ ה מ ת ב ט א ת דייקנות זו במימרתו על הר הבית? יתרה מזו, שבחו של רב ספרא לרב הונ א בריה דרב איקא, חריג. במקומו ת אחרי ם שבה ם מ שבחים א ת דייקנותו של אד ם מזכירים א ת דייקנותו הו א 39 לל א כל ה שוו א ה לד מו ת אחרת. לציין חשוב שאו תו ביטוי גרסינן: שם ע ב(. 40 )לג בברכות גם מ שמ ש א ר זירא: נקוט דרב חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעת מפומיה דר יוחנן דפומבדית. דא רחבא א רבי יהודה: הר הבית סטיו כפול היה. היה סטיו והיה מסוכך מסטיו לסטיו ומסטיו להר הבי ת. 41 רביה כרחבא לפנים מסטיו ב סוגיא ה הי א בסוגיי תנו הו א קיימות מפרש אותן בעיות שרחבא הי ה ה קיימו ת בסוגייתנו. רש י מעל ה ידוע כדייקן בייחוס מסורותיו: פירו שים סותרים בעניין. כרחבא דפומבדיתא שהיה מדקדק בשמועותו לדעת מ מ י מרב יהודה או מר יהודה נ שיאה דהוה נמי בההוא דרא. ק י ב ל ה. שמעה ספק יהודה רבי אול ם בפירו שו למ קבילה בברכות בצירוף זה פירוש רש י שולל נימוקים חזקים: קורהו משנה שבלשון ואע פ היה. כפול סטיו ואומר רבו בלשון מדקדק שהיה כרחבא כפולה אצטבא הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר: על גב האצטבא, אצטבא, בפסחים ובסוכה: היתה. מדרב אי יהודה מדרבי אי דרבוותיה ספיקי דדייק יהודה מדאמר ר דרחבא ה א פותרין יש לא רבי יהודה ברבי מימיו, ראה רבי יהודה לא דרחבא חדא: בגוה טובא. יהודה, וקשיא לי אומרו; ועוד: בשם לומר דבר נמי דייקו אמוראי כולהו נ שיאה; ועוד: אלעאי ולא ר יהודה אלא ספיקי דרבוותא. לישנא ד שמעתא מ ה א דדייק למימר ליכא לדע ת רש י אין כל היגיון בפירוש בוודאי ל א הכיר ל א א ת ה תנ א רבי שדייקנותו ולא יהודה של רחבא הי ת ה בענייני ייחוס, שהרי זה האחרון א ת ר יהודה נ שיאה. 42 ז א ת ועוד, כל א מורא נקרא על פי כ י מינכן 6. הצורה רחבא דפום בדיתא נמצאת רק בסוגייתנו ובמקבילה בברכות לג ע ב. בעניין יבמות סד ע ב ראו להלן, הערה 45. ראו למשל את הדיון בברכות לח ע ב: ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר יוחנן רביה. וראו מגילה ז ע ב: תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה. לפחות על פי רוב כתבי היד. ראו ההערה הבאה. על פי כ י פירנצה. בדפוס, גירסא אחרת: אמר ר זירא: נקוט דרבי חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא. דאמר רחבא אמר ר יהודה: הר הבית סטיו כפול היה. והיה סטיו לפנים מסטיו. בכ י פריז, גירסא פשוטה: א ר זירא: נקוט דר חייא בידך דגמר שמעת מפומיה רביה. ולפי גירסא זו אין כל קשר לרחבא דפומבדיתא. בד בבד, אין ספק בכך שפירוש זה קדום. ראו אוצר הגאונים, ברכות, חלק הפירושים, עמ 47 : יש מפרשים כי בשמות דייק כי נסתפק לו אם שמעה משם רב יהודה בר אילעאי או מרב יהודה. וכן פירש רב צמח גאון בערך רחבה. אין כאן אפוא כל אזכור שלר יהודה נשיאה. רבינו חננאל מביא פירוש דומה וגם את הטענות כנגדו, כפי הנראה טענותיו של רב האי גאון. כך הוא כותב בפירושו לברכות: פי הוה מספקא ליה אי משום רב יהודה אי משום רבי יהודה, והיה מדקדק שלא יחליף השמות והיה שונה רבי ]כנראה צריך לומר: ראבי[, ואמר רבינו ]קהוט מייחס פירוש זה לרב האי גאון)ראו דבריו בערוך השלם, כרך א, עמ 10 ([ יחי לעד אינו כן, אילו היה אומר רבי, לא היה אומר לא רב ולא ר, ואינה מלה כלל, ואינו אומר טעם ולא כבוד לו, וכך אמר יחי לעד כי רחבה לא ראה ר יהודה מעולם ולא ראה אלא רב יהודה וסופר טעה וכתב ר יהודה )מהד מצגר, עמ ע(. נראה שרב האי מתכוון באומרו: ואינה מלה כלל, ואינו אומר טעם ולא כבוד לו, לכך שהמילה ראבי אינה מילה כלל וגם אינה כבוד למי שאומרה, ואין זה נקרא דייקן. העולה מפירושו הוא שרב האי לא קיבל את הפירוש המיוחס לרב צמח גאון, שהרי רחבא לא הכיר את ר יהודה אלא את האמורא רב יהודה

13 167 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( מכל דייקן בכל הנוגע לייחוס המסורו ת שהוא מביא ב שם אומרן ואין מקום ל שבח א מורא ש מעתא אחר. מ תייחס לבסוף, בווד אי ל א הנוגע לתוכן מ שום ש היה ש מ שמע ה ' אצטבא', 43 אול ם פירוש פירוש ה מי ל ה אומר שיטת אול ם אחרון מובן זה זה ה מוכר ת שרב רש י הונ א ולומר של מדוע רש י, רב אצטבא בריה שעצם לתוכן ספרא דרב נראה שהביטוי המסורת! לאור וגמר דייק טענות ש מ ע ת א מפרש אלו קשור רש י לייחוס. שרחבא רחבא א ת אדרבה, דייקן הי ה יותר ה מונ ח בכל יכול ל ה ש ת מ ש בתעתיק הרגיל ב מ שנה ל מיל ה היוונית a x o a כדי ל שמור על ניסוחם ה מקורי של הדברים שנה א ת ה מונ ח 'סטיו'. שרחבא הו א איקא נו שא מעל ה מוסר דייק דו מ ה על ה מי מ ר א ב ל ש ו ן נס בדייקנות א ת לרחב א מרמז א ת גם ר בו, דייקנותו שכן ה מי ל ה הו א גם הגיוני על של הו א יותר רחבא, שיצאה דייק דייקנות, מן מפי שהרי בלשון הפירו ש רבו: שהרי במקום רבו. סטיו. ניתן ה מי מ ר א החלופי. למסור רב לחזק לפי א ת ספרא א ת מ תיי ח ס ת למסורת הק שורה להר הבית. ל ל א ספק יש ל שבח א ת רחבא על כך ש שמר על מסורת ע תי ק ה זו, ובדייקנות יתר. מוק שה: זה פירוש ספרא רב ציפ ה כיצד הציטוט מן שיבינו רחבא דברי של הקצר שהו א הי ה דייקן? הרי גם ה מי ל ה אצטבא אינ ה מופיעה לרוב בספרות ה תל מודי ת. ועוד: אין לנו ב שום מקום אחר רמז לכך שרחבא הי ה דייקן. יתרה מזו: ברוב המקורות שנ שתמרו בידינו סוגייתנו, המקבילה בברכות 44 ויבמות סד ע ב 45 רחבא אינו מכונה דפומבדיתא א ל א ד פ ו מ ב ד י ת א. 46 רחבא אפו א ת מו ה סתם. שדווקא ספרא רב או תו מכנה כאן למעט 'רחבא ר ח ב א רחבא? מיהו מן המסורות של רחבא בבבלי ניתן ללמוד בבירור שהוא הי ה א מורא בן הדור ה שלי שי של אמוראי בבל, תלמידו של רב יהודה. 47 דבר מיוחד אצל רחבא הו א שהו א מוסר לע תי ם קרובות 48 מסורות ב שם רבי יהודה. מריבוי המקרים, הן בדפוס הן בכתבי היד, נראה שרחבא ב א מ ת קיבל מספר מסורות מן ה תנ א רבי יהודה. מובן מאליו שהוא קיבל מסורות אלו באופן עקיף שהרי הו א לא יכול הי ה להכיר א ת ה תנ א רבי יהודה בן אלע אי. 49 גם המסור ת שלפנינו: סטיו כפול היה, מו ב א ת בשם ה תנ א רבי יהודה. ז א ת ניתן להוכיח ב א מ צ עו ת עיון ב תוס פ ת א ובירו שלמי. רש י אינו עומד על האטימולוגיה של המילה. נראה לישדברי ר זירא שם אינם מקוריים אלא הם העברה מסוגייתנו. הראיה לכך מצויה בכ י פריז, הגורס: א ר זירא נקוט דר חייא בידך דגמר שמעת מפומה רביה. נראה ששאבו משפט זה: כרחבא מפומדיתא וכו, על פי דברי רב ספרא בסוגייתנו. ואפילו עצם דברי ר זירא שם צריכים עיון גדול, שהרי ישנן גירסאות רבות, ושמא אף המקור לדבריו שם הוא בדף לח ע ב להלן. שם ר זירא מעיד על רבי חייא בר אבא: ר חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק. ועוד: רבי חייא בר אבא, כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר יוחנן וכו, ולדבריו שם יש מקבילה בירושלמי על אתר )ו א, י ע א(. וראו דברי א ווייס על סוגיא זו, הערות לסוגיות הש ס הבבלי והירושלמי, עמ 53 ואילך. ביבמות סד ע ב גרסינן: א ל אביי: חזי דקשרית איסורא וסכנתא. סמך עלה אביי ואזל נסבה לחומה ברתא דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבא דפומבדיתא ושכיב, רב יצחק בריה דרבה בר בר חנה ושכיב, ונסבה הוא, ושכיב. ובכ י אוקספורד שם: רחבא מפומבדיתא. וכן בתשובת הגאונים, אסף, כרך א, עמ 52. ראו דקדוקי סופרים השלם, יבמות, כרך ב, עמ תמב. כך בכל עדי הנוסח שבידינו. ראו מהדורה, עמ 196. בתלמוד הנדפס הוא מוזכר בסוגיות הבאות)בסוגריים ציינתי בשם מי הוא מוסר(: ברכות יח ע א)בדפוס, בשם רב יהודה, אולם בכי י פירנצה ופריז, בשם ר יהודה(; שבת מ ע ב, סג ע א)ר יהודה(; עירובין כו ע ב) אנא ורב הונא בר חיננא (; פסחים יג ע ב )ר יהודה(, עד ע ב)בדפוס: והא רבא, אולם יש הגורסים רחבא איקלע לבי ריש גלותא וכו (; יומא עב ע א, ע ב)רב יהודה(; סוכה מה ע א )ר יהודה(; ביצה יא ע ב )ר יהודה(; כתובות סה ע ב )מפרש ברייתא(; סוטה מח ע א; בבא מציעא כט ע ב; סנהדרין יז ע ב, נט ע ב; מנחות לג ע ב)רב יהודה(, לט ע ב, מא ע א)בשם ר יהודה ואחר כך תניא נמי הכי(, סב ע א)ר יהודה(; חולין סב ע א )ר יהודה(; ערכין יט ע א. בדפוס מופיעים כשישה מקרים. ומצאנו תופעות דומות אצל אמוראים אחרים. למשל, ר יוחנן מוסר לעתים קרובות מימרות בשם רבי שמעון בר יוחאי

14 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 168 מסטיו לפנים סטיו )273 ב תוספ ת א ע מ' ו, )ד סוכה שנו: אמ' ר' יהודה: כל שלא ראה בדפלסטטון של אכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לי שראל מימיו. כמין בסלקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים היו של כפלים כיוצאי מצרים, ו שבעים ואחת קטדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקן, כל א ח ת ואחת מע שרים וחמש רבוא, ובמה של עץ באמצע, וחזן... רבי יהודה תיאר א ת בית הכנ ס ת באלכסנדריה ובמסגרת תי אורו ה ש ת מ ש בביטוי 'סטיו לפנים מסטיו'. הגר ש ליבר מן כבר ע מד על כך שביטוי זה הו א פירוש למונח 'דפלסטטון' ש במ שפט הקודם. 50 ליבר מן מסביר ש ה מיל ה 'דפלסטטון' אינה א ל א 51 ^ v o ax o o או 51 oaxroov^, שפירושה double collonade או 'סטיו כפול'. 51 נראה לי שדברי רבי יהודה כאן ה ם ההק שר ה מקורי של הביטוי 'סטיו לפנים מסטיו'. כבמקומו ת רבים שבה ם מופיעה מילה זרה ביוונית בא מיד אחרי ה הסבר מפורט: כמין בסלקי גדולה הי ת ה, סטיו לפנים מסטיו. נראה שהסבר מפורט זה שייך במקורו לכאן, שכן הו א הכרחי ל ה בנ ת המקור. במקורות אלו אין זכר ל'סטיו כפול'. כפי שנר אה, מונח זה הו א פירוש בבלי לביטוי 'סטיו לפנים מסטיו'. במרוצת הזמן העבירו א ת תי אורו זה של הבית. ז א ת ניתן ללמוד מן ה סיפור על חוני גרסינן בין היתר: רבי יהודה, שעסק בבית הכנ ס ת באלכסנדריה, להר המעגל, ה מופיע בירו שלמי ת עני ת)ג יא, סו ע ד(, שם ירדו כתיקנן עד שעלו ישראל מירו שלם הדא אמרה: הר הבית מקורה היה. ותני כן: אסטיו לפני מסטיו היה. מפני הבית להר הג שמים. בסיפור מתוארי ם הג שמי ם העזי ם שגרמו לאנ שי ם ל עלו ת להר ה בי ת לחפ ש מחסה. מכאן לומד עורך הירו שלמי שהר ה בי ת הי ה מקורה. הו א מוצ א סי מוכין למסקנה זו בברייתא קצרה שהו א מביא: תני כן: אסטיו לפני מסטיו היה. נראה לי שברייתא זו אינ ה א ל א חלק מדברי רבי יהודה שה תייחסו לבי ת הכנ ס ת באלכסנדריה ועורך הירו שלמי הו א שייחס דברים אלו להר הבית. בבבל נע שה ייחוס דברי רבי יהודה סטיו לפנים מסטיו במסכ ת פסחי ם )יג ע ב( גרסינן על ה מ שנ ה ועוד אמר רבי מונחות על גב האיצטבא וכו': להר ה בי ת שתי יהודה על ידי ה א מו ר א רחבא. חלו ת של תודה פסולות תניא תנא האיצטבא. קמיה דרב יהודה: על גב האיצטבא. א ל: וכי להצניען הוא אמר רחבא אמר רבי יהודה: הר הבית, סטיו כפול היה. גג על תני: צריך? תניא נמי הכי: הר לפנים מסטיו. 52 יהודה רבי היה. כפול סטיו הבית, אומר: איסטוונית הי ת ה; סטיו נקראת רחבא, כמו עורך הירו שלמי, ייחס בטעו ת א ת מסור תו של רבי יהודה שתיארה א ת בי ת הכנ ס ת באלכסנדריה, להר הבית. לכן אמר בשם רבי יהודה שהר ה בי ת הי ה סטיו לפנים מסטיו. אול ם הו א הוסיף לתיאורו ה מקורי של רבי יהודה א ת ה מילי ם 'סטיו כפול', שהרי הו א אומר ש הר ה בי ת סטיו כפול הי ה; סטיו לפנים מסטיו. נראה שהביטוי 'סטיו כפול' הו א פירו שו של רחבא לדברי רבי יהודה: סטיו לפנים מסטיו )שגם צורף ל מימר תו בעדים מסוימי ם בסוגייתנו(. 53 הוא כותב )תוספתא כפשוטה, כרך ד, עמ' 889: ובפי' המלה הזרה אין ספק שהכוונה ל 8l X0aToov כלומר בניין בעמודים כפולים, כמפורש להלן: סטיו לפני מסטיו, כמו שפירש לנכון שמואל קרויס וכו'. על ביטוי זה ראו להלן. לדיון בחילופי נוסח ראו ב' נאה, גמרא שלמה, עמ' לו-לז. ראו במהדורה, עמ' 197. או X0aTraov 81,

15 169 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( מסורת זו נראה אול ם סטיו של ש הי א כפול איננה אף שייכו לברייתא: תניא נמי הכי: הר הבית, סטיו א ל א חידוש של רחבא שהעביר א ת דברי רבי יהודה כפול היה וכו, להק שר החד ש. לסיכום: רחבא הבין שדברי רבי יהודה שנאמרו במקורם בנוגע לבי ת הכנ ס ת באלכסנדריה נאמרו על הר הבית. לכן מסר א ת דברי ר יהודה סטיו לפנים מסטיו כאילו נאמרו לגבי הר הבית. מסורת זו יסודה ב מ סכ תו ת פסחי ם )יג ע ב(, 54 ולא בסוגייתנו, שהרי שם דנים לגופו של עניין בתיאור הר הבית. רש י בפירו שו לברכות פירש שרב ספרא הכיר מסורת זו ו ה תיי ח ס אלי ה כאל דוגמא טובה לדייקנו ת. רחבא הי ה ידוע כדייקן בזכות המסורות שקיבל מן ה תנ א ר יהודה בן אלע אי, ולכן מעלה רב ספרא א ת דייקנותו על נס. פירוש זה מס תבר, אבל נראה לי שבעקבות מקצ ת הקו שיות שהק שינו יש מקום לה שערה נוספ ת. ייתכן שרב ספרא אמר במקור הדברים כך: נקוט דרב הונא בר איקא לידך דדייק וגמר ש מ ע ת א מפו מיה דרביה ברחבה דפומבדיתא. כוונ תו ל א הי ת ה להצביע על ה א מו ר א רחבא א ל א על מקום: ה ר ח ב ה של פומבדיתא, או במילי ם אחרות, השוק של פומבדיתא. מצאנו מילה זו בהק שרים דומים. למ של, בעירובין )ח ע א( גרסינן: לא אמרן א ל א ר ח ב ה ד ר ב י ם, אבל ר ח ב ה די ח יד, זימנין דמי מלך ע ל ה ובני ל ה בתים וכו. ניסוח דומה מצאנו בעירובין כד ע ב: ההיא ר ח ב ה ד ה ו א י ב פ ו ם נ ה ר א ד חד גיסא הו ה פ תי ח ל מ ת א וחד גיסא הו ה פ תי ח ל שביל של כרמים וכו. על פי דוג מ או ת אלו נראה שבמקור הדברים רב ספרא שיבח א ת רב הונא על כך שחזר על לימודו אפילו בשוק הסואן של פומבדיתא. 55 במרוצת הזמן ל א הבינו מ ה עניין ה ר ח ב ה של פו מ בדי ת א אצל ענייננו ופיר שו שהכוונה הי א לא מורא רחבא. לאחר שהבינו כך הבי או מסורת שבעיני העורך הי ת ה דוגמא לדייקנות. בחרו במסורת הק שורה להר הבית, שהרי מסורת זו הי א דוגמא למסורת ע תי ק ה ה מ צ בי ע ה על דייקנותו של רחבא. מסורת זו הו ב א ה על ידי עורך הסוגי א, שנעלם ממנו הק שרם ה מקורי של דברי רב ספרא. הו א חיפ ש הוכ ח ה לדייקנותו של רחבא על פי מימרא ש הי ת ה מוכרת לו ממקום אחר. על פי דברינו לעיל יוצא שאין זו דוגמא טובה כל כך שהרי המסור ת ה א מ תי ת של ר יהודה נאמרה בנוגע לבי ת הכנ ס ת באלכסנדריה ולא בנוגע להר הבית, ודווקא בעניין זה רחבא ל א דייק. יוסף רב עליה קרי רב יוסף מבקר א ת הכרע תו ה ה ל כ תי ת של רב ספרא בצטטו פסוק מספר הו שע: עמי בעצו י שאל ומקלו יגיד לו ) ד יב(. פסוק זה דן בביקורתו של הנביא כלפי מי ש מ ש ת מ ש בדרכי הגויים כדי להבין מהו רצונו של הקב ה. רב יוסף מוציא א ת הפסוק מהק שרו ודורש: עמי בעצו ישאל רב ספרא שואל לעצה, ומקלו יגיד לו ודווקא המקל )רב הונ א בר איקא, שפסק לקולא כנגד ר שמעון בן אלעזר( הו א הקובע א ת ה ה ל כ ה בעבורו. אול ם נראה שרב יוסף אינו מתעל ם מהק שרו ה מקורי של הפסוק שכן לדע תו, הכרע תו של רב ספרא ל א ה ת קבל ה בתו ם לב. אדרבה, יש כאן רמז לכך שרצונו של רב ספרא להקל הו א מעין עבודה זרה מ שום שרב ספרא הולך אחר רב הונא בר איקא כא שר מניעיו אי שיי ם ופסולים. ייתכן שיש כאן גם ביקורת ס מויה של רב יוסף כנגד עצ ם מע שהו של רב ספרא שעבר על מ שנה מפור שת והוציא פירות שביעית מן הארץ. 56 אילא ר ]ג[: חלק לחלק זה של יש ל ה בי א ה קד מ ה בוטנית שכן הו א נסב סביב ד שביעית, שומר לפרי מתחלי דערלה, כופרי, סמדר, בוסר כפניות של שביעית, שהרי זהו נו שאו המרכזי של החלק הזה. ה מונ חי ם הבוטניים כפני ת א ו גרוע. קודם נברר מ ה הן שהרי בסוכה )מד ע ב-מה ע א(, דברי רחבא חסרים בכמה עדי נוסח. ראו מ בנוביץ, תלמוד האיגוד, לולב וערבה, פרק רביעי ממסכת סוכה, סוגיא ז, איצטבא, מד ע ב-מה ע א ]עומד להופיע[. עליונותו של השוק כמקום לימוד מצויה גם במקורות אחרים. ראו עירובין כט ע א: אמר רבא: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. רב יוסף קורא פסוקים במקרים דומים. ראו להלן סוגיא י האור ]א[; סוכה כו ע ב )על אביי שישן(; גיטין נו ע ב

16 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 170 פליקס י כותב: האחרים זכריים-אבקניים, פרחים בעלי העצים מן חלק נפרדים. המינים בתמר כופרא... או הנקבי: מכבד הפרחים הזכרי הוא הטוענים פירות כופרא נקביים-עלייניים כפנית. או כפוני התפרחת נקראה ישראל בארץ קמא נט ע ב(. תמרי ם )בבא להיות שסופו הפרית הדקלים נקראת הרכבת כפניות. הן ראוית למאכל: כפניות הרי הן כפרי לכל דבר מהן: מועט: שלשה נכנסים לגוף ואין הגוף נהנה התזונתי א יד(. ערכן )תוספתא מעשר שני לפני עטופות הזכריות והנקביות התפרחות תמרה )ברכות נז ע ב(. וכפניות, פגי גודגדניות, הוא נחשב כ שומר הב שלתן במעטפת עצית דמויות סירה; זו קראת מתחל. כשאר הפרחים סומקא )כתובות עז ע ב(. 58 מתחלא דדקלא אדום: הפרי. צבעו מעץ היו צ א ת ה ת פ ר ח ת הו א או כפניות, כפני ת בארץ י שראל הקרוי ש כופרא, מסביר פליקס ב סוגיא כ, התמר. הו א מסביר שיש שני מיני כופרא ב ה ת א ם לשני מיני עץ ה ת מ ר: הזכר והנקבה. הנקבי הדקל הפריית היינו דקלים, ב הרכבת להלן, נדון ע ב, יריחו, נו ע א-נז אנ שי א, חלק למיקום הנוגע בכל פליקס של מזה מדויק ברנד ר של תיאורה הזכרית. ה ת פ ר ח ת באמצעו ת הכפני ת: ולגודל אחדים נוקשים גופים הכפו ת, בין הדקל, בראש מבצבצים האביב, ה תקרבות עם תחילה, כמו שהם נראים במהירות עד הם גדלים חום-כהה. ויותר( בצבע להגיע ל- 10 )מספרם יוכל תרמיל כזה יוכל להגיע ל- 50 ס מ ויותר, והוא בולט שעועית מגודל ונוקשה. אורך של תרמיל תרמיל זה נקרא מתחל... בהגיע עת הפריחה בין עלי הדקל כמו חרב עבה התקועה בליבו. וממ שיך פורץ הפורח והכופרא אורכו, לכל ל שניים ה מ ת חל נבקע אדר-ניסן-אייר( )תקופת לאחר הדקל גם עלי בין לראותם אפשר נושרים; 59 אינם המתחל חלקי שני מתוכו. וצומח שהיא מקל עבה ה יד, שונים: חלקים מבחינים בכופרא בשני שהכופרא עצמו התיבש ונבל. מ שרביטים )הנקראים סנסנים (, המורכבת מעוצה ונוקשה, שאורכו כ- 30 ס מ, והתפרחת משולשים, כותרת עלי שלושה בעלי לבנים, קטנטנים, פרחים בצפיפות סדורים שלאורכם ונושקים. 60 ה עול ה מתיאור זה הו א שהכפניו ת דומו ת ב מיד ה מסוימ ת לעצי ם קטנים שהרי יש להן יד, ש הי א תיאורה של ברנד כפניות אלו מ תייב שו ת ונופלות מין מקל ע ב ה מעוצ ה ונוקשה, ו תפרחת. לפי בסופו של דבר. ז א ת בניגוד ל תרמיל שממנו הן צומחו ת, הקרוי מתחל, שנ שאר על העץ. גם הו א נקרא שומר לפרי. 61 זה מתחל פליקס, לדע ת ויותר. ס מ של 50 לאורך ומגיע נוק שה, אילא? ר עשה מה לפי הסיפור, ר איל א קיצץ א ת כא, ע מ 179(: אי ל א קיצץ כפניות של עץ תמר ב שביעית. אין זה ברור מדוע ע ש ה זאת. א ם ר הכ פניי ת א לצורך אכיל ה אין כל פסול במע שהו, שהרי שנו ב תו ס פ ת א) ש בי עי ת ג פגין של שביעית, אין חולקין ]צ ל: אין מלאכ תן. בקיר ובכפניות מותר. שולקין[ 62 אותן ב שביעית, ובסייפות שהיא מפני מותר פירוש הדבר הו א שמותר לשלוק א ת הכפניו ת מ שום שזו הי א דרך אכילתן. א ת העובד ה שכפניות ראויות ל מ אכל ניתן ללמוד גם מ תו ס פ ת א מע שר שני) א יד, ע מ 246(: קור נקח בכסף מע שר ואין מ ט מ א טו מ א ת אוכלין. כפניות נקחות בכסף מע שר ו מ ט מ א טו מ א ת אוכלין. ר יהודה השמטתי קטע על הרכבת דקלים שנדון בו בסוגיא כ, חלק א אנשי יריחו, נו ע א-נז ע ב, להלן. י פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן 1968, עמ דבר זה עומד כנגד עדותו של רבינו חננאל בפירושו למסכת ברכות )לו ע ב(: פירוש קליפי כפניות שהן שומרין לכפניות שהן כופרי, וכשיוצאים הכפניות ונעשין תמרים, נפלי הני מתחלי ולא מתקמו עד שעת גמר תמרים )מהד מצגר, עמ עו(. רבקה ברנד, הרכבת דקלים, תחומין, יג)תשנ ב(, עמ לציור של ה מתחל ושל ה כפנית של עץ תמר ראו בספרו של פליקס, עמ 43. ראו ליברמן בתוספתא שביעית, עמ 179, ובתוספתא כפשוטה, עמ

17 171 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( או מ': קור הרי הו א כעץ לכל שפטורות מן המע שרות. 63 בכסף שניקח א ל א דבר מעשר. כפניות הרי ]הן[ א ל א דבר לכל כפרי עלינו להניח אפו א שר' אי ל א ל א התכוון ל אכול כפניות אלו. לכן מק שה עורך : היכי עביד הכי? ל אכ ל ה א מ' רחמנא, ולא להפסד ]ג[! עקב שאל ה זו נכנס ה ת ל מוד לדיון מפולפל ב שאל ת מעמד ם המדויק של כפניות אלו, א ם פירות הן א ם לאו. לחלק זה של יש מקבילה בברכות )לו ע ב( וראוי לברר א ת הי ח ס בין שתי הסוגיות. הדברים מורכבים, ולצורך ה שוו א ה נעמיד א ת שתי הסוגיות זו מול זו: הערה למתקיני ם: נא לפנות לאהרון ע מי ת כדי לקבל הנ חיו ת איך לע מד א ת הכ תו ב בטורים טור מול טור. הערה זו תקפה לגבי כל ה ט בל או ת שבספר. 6 מינכן ב י פי על סוגיי תנו ע ב לו ברכות לפרי, שומר דנע שה לי ה ותיפוק פריו א ת ערלתו וערלתם אמר: לפריו, הטפל לפרי. שומר ומאי ניהו? ורחמנא א ת אמר רבא: הי כ א אמרינן דנע שה שומר לפרי? הי כ א ד אי תי ה בין בתלו ש בין במחובר... אי תי ביה אביי... כפני ת א קץ אי ל א ר' ד שביעית. היכי עביד הכי? ל אכ ל ה א מ' רחמנא, ולא להפסד! וכי תי מ א הני מילי הי כ א דנ חי ת לפירא אבל הי כ א דל א נ חי ת לפירא לא, א ל א אמר רבא: היכ א א מרינן דנע שה ל הו שומר לפירי? הי כ א ד אי תי ה ב שע ת גמר פירא; ה אי קפרס, לי תי ה ב שע ת גמר פירא. א מ' נחמן רב ו ה א מ' אסירי דערלה מ ת חלי לפרי! רבה בר אבו ה: הני הו איל ונעשו שומר איני? וה א מר רב נחמן אמר רבה בר הני מ ת חלי דערלה אסירי הו איל שומר לפירי, אבו ה: ונעשו ושומר פירי! הוי? אי מ ת לפרי בכופרי! ל הו וקרי ושומר לפירי אי מ ת ליה שומר לפירי! הוי? בכופר א! קרי וקא רב נחמן ד א מ', כר' יוסי, ד תני א: ר' יוסי או': סמדר אסור מפני שהו א פרי. נחמן רב יוסי רבי פרי. סבר לה כרבי אומר: סמדר יוסי, דתנן: אסור מפני שהוא עליה. רבנן ופליגי עליה. רבנן ופליגי מתקיף לה רב רבנן עלי ה דר' שימי מנהרדעא: מי יוסי ב שאר אילנות? פליגי מתקיף ל ה רב שימי מנהרדעא: אילני מי פליגי רבנן עליה? ובשאר קוצצין אין מ אי מ תי תנן: והא או מ': שמאי בי ת ב שביעית? או מ': הלל ובית מ שיוציאו. והגפנים מ שי של שלו; מ שיניצו; והזיתים מ שיוציאו. ה אילנו ת א ת ה אילנו ת ה אילנו ת החרובין מ שיגרעו; ושאר כל ה אילנו ת א ת קוצצין אין מ אי מ תי והתנן: כל אומרי ם: ש מ אי בית ב שביעית? הלל ובית מ שיוציאו. ה אילנו ת משישר שרו; החרובין אומרים: והזיתי ם מ שיגרעו; והגפנים מ שיוציאו. ה אילנו ת מ שיניצו; ושאר כל 63 תוספתא מעשר שני א יד, עמ' 246.

18 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו מינכן ב י פי על סוגיי תנו ע ב לו ברכות הו א בוסר, הו א גרוע, הו א פול ואמ ר יוסי: שיעורו א ל א אי מ א: הלבן. פול הלבן סלקא דעת? הלבן. כפול סמדר אין, בוסר ד א מ : לי ה ש מ ע ת מאן לא? ה אילנו ת כל ושאר וקאתני: רבנן! מ שיוציאו! הו א גרוע, הו א בוסר, הו א אסי: רב ואמר הלבן. פול כפול שיעורו אי מ א: א ל א ס ד? הלבן פול סמדר אין, בוסר דאמר: לי ה שמע ת הלבן. מאן לא, ה אילנו ת כל שאר וקתני: רבנן! מ שיוציאו! אילא, ר א ל א בדני סחני קץ. א ל א אמר רבא: הי כ א א מרינן דהוי שומר לפרי? הי כ א דכי שקלת לי ה ל שומר מיי ת פירא. הכא, כי שקלת ליה ל א מיי ת פירא. הסבר בברכות בברכות דנה במעמדו של הקפרס, חלקו החיצוני של הצלף. 64 רש י מפרש שם )ד ה קפריסין(: 65 הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים. פו ת ח ת בקביעתו של רב שהקפרס אינו פרי, שהרי הו א ה תיר לאכול א ת ערלתו בחוץ לארץ. דע ה זו של רב עול ה בקנה א ח ד עם ד ע ת ר עקיבא במ שנה מע שרות )ד ו(: ר אליעזר אומר: הצלף מתעשר, תמרות ואביונות וקפרס. 66 ר עקיבא אומר: אין מתע שר א ל א אביונות בלבד מפני שהן פרי. לד ע ת ר עקיבא, רק האביונו ת חייבות מדין פרי, אבל הקפרס אינו פרי ולכן אינו חייב במע שרות. בסוגיא בברכות בצורתה הנוכ חי ת מופיע ניסיונו של רבא ל ה ע מיד הגדרה מדויקת של שומר לפרי ל א חר ה סיפור על מר בר רב א שי שאכל קפריסין. אבל כפי שהוכיח א ווייס, ה סיפור על מר בר רב א שי אינו א ל א הו ספ ה מאוחרת. 67 דברי רבא ה פו ת חי ם א ת חלקה האחרון של מוסבים לכאורה על דברי העורך מיד קודם לכן: ותיפוק ליה וכו, הקובעי ם שגם הטפל לפרי נח שב כפרי לצורך ערלה. העורך מ שווה מיד בין טפל לפרי לבין שומר לפרי. על פי ניסיונו הרא שון של רבא ניכרת מגמ תו לומר שהקפרס אינו פרי. רבא טוען ששומר לפרי הו א רק מה שקיים הן במחובר הן בתלו ש, אול ם הקפרס אינו קיים בתלו ש ולכן אינו שומר לפרי. אביי מק שה על רבא מ מ שנ ת עוקצין )ב ג(, מ ה שמכריח א ת רבא ל שנות א ת הגדרתו ל שומר לפרי. לפי ניסיונו ה שני של רבא, שומר לפרי הו א כל דבר שנמצא בסוף תהליך ה ה ב ש ל ה של הפרי, אול ם הקפרס אינו נ מ צ א בסוף תהליך זה ולכן אינו שומר לפרי. על קביע תו זו של רבא מק שה רב נחמן בשם רבה בר אבו ה: הני מ ת חלי דערלה אסירי הו איל ונעשו שומר לפירי א ם רבא צודק בכך ש שומר לפרי הו א רק דבר ה שורד עד סוף תהליך ה ה ב שלה, מדוע נקראים הני מתחלי דערלה שומר לפרי? ה ת שו ב ה הני תנ ת על ידי בעל הי א שרב נחמן סובר כדע ת המיעוט, כר יוסי, אבל ה ח כ מי ם חולקים עליו ולכן אין ל ה ת ח ש ב בדע תו. רב שימי מנה רדעא מק שה על מסקנה זו: ה א ם ה ח כ מי ם אכן חולקים בנוגע לכל ה אילנו ת או ש מ א רק בנוגע לגפן? רב שימי מנהרדעא מוכיח מ מ שנה ש בי עי ת)ד י( ש ה חכ מי ם אינם חולקים על ר יוסי ב שאר האילנו ת. לפי מ שנה זו, ה ח כ מי ם ה ם הקובעי ם כל ה אילנו ת משיוציאו, ואם כן, ברור שה ם אינם חולקים על רב נחמן בכל הנוגע ל מ ת ח לי דערלה וגם ה ם מסכימי ם לכך שהקפרס נח שב גם הו א כ שומר לפרי. לכן מ שנה רבא א ת הגדרתו וקובע: היכא א מרינן דהוי שומר לפרי? הי כ א דכי שקלת לי ה להגדרה מדויקת ראו פליקס, הצומח והחי במשנה, עמ 132. ברכות לו ע א. לדעת ר אליעזר, כל חלקי הפרי חייבים במעשרות. ראו א ווייס, הערות לסוגיות הש ס הבבלי והירושלמי, עמ 20, ד ה רבינא אשכחיה

19 173 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( לשומר מיית פירא. הכ א, כי שקלת ליה, ל א מיית פירא. הקפרס אינו שומר לפרי מ שום שא ם מסירים או תו מן הצלף, הפרי ל א מת. יוצא שרבא מסכים ע ם רב ועם ר עקיבא שסברו שהקפרס אינו פרי. 1 חלקי צמח הצלף. מציורי שמואל חרובי לספר אוצר צמחי ארץ בעריכת אפרים וחנה ראובני)לא יצא לאור( ישראל, בברכות מוק שית. הבעיו ת א ת נמנה ה ב ה א ח ת ל א ח ת: 1. רבא מגיב לכאורה לדברי עורך כא שר הו א מגדיר א ת הכלל הנוגע ל שומר לפרי, והרי על פי הכללי ם שנקבעו על ידי חוקרי ה תל מוד לדורותיה ם סת ם ה תל מוד הו א מסגרת שנערכה ל מימרות לאחר שנאמרו. על רב נחמן: רב נחמן כלל דן אינו יוסי רבי הרי יוסי? כרבי ל ה סבר 2. מ הי קו שיית העורך במ שנת ערלה בשומר לפרי א ל א ב מ ה נח שב כפרי! גם רב שימי מנה רדעא מגיב לכאורה לדברי העורך ופליגי רבנן עליה. ואפילו נפרש שמדובר בעורך אמורא, מקורו של רב שימי מנה רדעא אינו מזכיר ל א שומר לפרי ולא פרי. א ם כן, כיצד מנסה רב שימי מנה רדעא ל הוכיח דבר כל שהו בנוגע ל ע מד ת ה ח כ מי ם בהגדרת מונחים אלה? 4. מה הק שר בין דברי רב אסי לענייננו? א ם הו א מ תיי ח ס למונח מ שיגרעו הרי אין זה קשור כלל לענייננו. החלק הח שוב של המקור לענייננו הו א לל א ספק: ושאר כל ה אילנו ת משיוציאו. ממילי ם אלו ניתן ללמוד ש ה חכ מי ם חו שבים שהגידול נח שב כפרי כבר ב שלב המוקד ם ביותר. העובדה שהעורך מקשר בין דברי רב אסי לבין ענייננו בניסוח המסורבל: מאן ש מ ע ת לי ה דאמר: בוסר אין, סמדר לא? רבנן וקתני: שאר כל ה אילנו ת משיוציאו!, הי א סימן לבעיה זו. מוטב הי ה לה ש מי ט א ת דברי רב אסי ולקבוע בפ שטות: מאן ש מ ע ת ל ה: ושאר כל ה אילנו ת מ שיוציאו? רבנן!. סוגייתנו בפסחי ם מוק שית אף היא. מה הק שר בין דברי רבה בר אבוה לענייננו? א מנ ם רבה בר אבוה מזכיר א ת הני מ ת חלי דערלה ]ג[, שה ם חלק מן הדקל כמו הכפניות, אך הו א דן במעמד ם בנוגע לערלה ובתור שומר לפרי. מ ה הק שר לקציצת עצי ם ב שביעית? 69 כמו כן, בסוגיי תנו מופיעות אותן בעיות מבניות שמצאנו בסוגיא בברכו ת. 70 הסוגיות הקדומות רק בדוחק נפתרו הו א בברכו ת. ד בעיות הלבני אלו על ידי המפר שים. החוקרים שעסקו ב סוגיא הגיעו למסקנה ש מקורה כותב כך: ברור שב אופן ע צ מ אי ל א התכוונו שתי הגמרות ל או תו סדר רש י לומד מדברי עורך : ושומר לפירי אימת הוי? בכופרא! שניתן ללמוד הפרי של ה כופרא נחשב כשומר אזי נחשב גם שומר ה סמדר כשומר. ד הלבני עומד גם הוא על הדוחק שבקושיא זו על ר אילא. ראו דבריו במקורות ומסורות, עמ תכה, ד ה ראו קושיות 4,3 לעיל. אותו דבר בנוגע לדברי ר יוסי. אם שומר דחייה זו

20 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 174 ולאותו לשון, א ל א א ח ת נל ק ח ה מן ה שניה. הגמרא כאן הי א שנלקחה מ שם, ולא להיפך. 71 גם א' ווייס, בפירו שו לברכו ת, קבע א ת סדר הדברים כך: כל הקטע מן: הא ר נחמן, עד: א ל א אמר רבא וכו', גם בפסחים נ ב ב'. ונראה שמקורו פה, ומכאן העבר והעתק לפסחים. 72 אול ם א ם מקור אכן במסכ ת ברכות, מדוע ההק שר שם כל כך בעייתי? וכיצד ניתן להבין א ת הצורך בדיון בקציצת אילנו ת ב שביעית בהק שר בברכות? לכן נראה לי שיש מקום ל שחזור שתי סוגיות קדומות ע צ מ איו ת שהתמזגו והפכו במרוצת הזמן לי חיד ה א ח ת. נראה לי ל שחזר א ת הסוגיות הקדומו ת כך: סוגיי תנו: שחזור שחזור ע ב לו ברכות ה קדומה א ת הטפל א ת פריו! וה תני א: וערלת ערלתו לפריו. שומר דנע שה אמרינן הי כ א רבא: אמר בין בתלו ש בין ד אי תי ה הי כ א לפרי? במחובר... אביי... אי תי ביה כפניתא קץ אי ל א ר' ד שביעית. א ל א אמר רבא: הי כ א א מרינן דנע שה שומר לפירי? הי כ א ד אי תי ה ב שע ת פירא; הכ א, לי תי ה ב שע ת גמר פירא. ל הו גמר מנהרדעא: שימי רב לה מתקיף ה אילנו ת א ת קוצצין אין מ אי מ תי תנן: והא ה אילנו ת או מ': ש מ אי בי ת ב שביעית? החרובין או מ': הלל ובית מ שיוציאו. מ שיגרעו; מ שי של שלו; והגפנים כל מ שיניצו; ושאר והזיתים מ שיוציאו, ה אילנו ת הלבן. פול הו א הו א בוסר, אסי: רב ואמ' קץ. בדני סחני אילא, א ל א ר' אבו ה: אמר רבה בר איני? וה א מר רב נחמן ונעשו הו איל אסירי דערלה מ ת חלי הני לפירי, שומר וקא קרי בכופרא, הוי? אי מ ת לפירי ושומר שומר לפירי! ליה שומר דהוי א מרינן הי כ א רבא: אמר א ל א מיי ת ל שומר לי ה שקלת דכי הי כ א לפרי? מיי ת פירא. ל א לי ה שקלת כי ה כ א פירא, במקור הדברים עסקה בברכות כל כולה בעניין ' שומר לפרי' ו בפסחים עסקה בקציצת ה אילן ב שביעית. סוגיי תנו בפסחי ם פ ת ח ה במסופר על ר' אי ל א שקץ כפניתא ד שביעית. סיפור זה הו ב א כאן בעקבות מדרש ה ה ל כ ה דלעיל על הפסוק ולבהמתך ול חי ה א שר בארצך וכו' ]א[) 2 (. ה סיפור מוסב על סוף הפסוק: תהיה כל ת בו א ת ה לאכל לאכול ולא להפסד. במקור הדברים ה ק שה רב שימי מנה רדעא על מע שהו של ר' אי ל א באופן ישיר מ מ שנה שביעית )ד י(: והא תנן: מ אי מ תי אין קוצצין וכו'. לפי מ שנה זו ברור שר' אי ל א עבר על דברי ה חכ מי ם, שהרי ה ם קבעו: ושאר כל ה אילנו ת משיוציאו, וכפניות בווד אי נח שבו ת 'מ שיוציאו'. וכדי להסיר כל ספק בנוגע לפירוש ה מונ ח 'מ שיוציאו' מצרף רב שימי מנה רדעא לקו שייתו א ת דברי רבי א סי: 73 הוא בוסר הו א פול הלבן, שנאמרו במקורם על או ת ה מ שנה ב שביעית. 74 במקור הדברים ה תיי ח ס רבי אסי למונח 'מ שיוציאו' בפרשו שמדובר ב שיעור היצי אה, כלומר בפרי בוסר מקורות ומסורות, פסחים, עמ' תכה. הערות לסוגיות הש ס, עמ' 20. ישנו מגוון גירסאות בכל הנוגע לשם: יוסי, יוסף, אסי )ראו מהדורה, עמ' 203 (. כך או כך, הגירסא אשי בוודאי מוטעית. נראה שמדובר באמורא ר' אסי, בן הדור השלישי, שעלה מבבל לארץ ישראל. כך לפי אלבק. ראו ערכו, מבוא לתלמודים, עמ' מימרתו בצורה הנוכחית, מוקשית: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. אם הוא מתכוון לפרש את הביטוי'משיגרעו' כפי שפירשוהו שאר המפרשים, מדוע אינו אומר בפשטות: הוא גרוע, הוא פול הלבן? זאת ועוד, אם נפרש כך, פירושו של 'משיוציאו' נותר קשה. האם הכוונה היא ליציאת הפרי או ליציאת הפרח? על דעות הראשונים בעניין זה ראו פליקס, שביעית, כרך א, עמ'

21 175 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( שהוא אילא, בגודל פול הל בן. 75 הכפניו ת בדניסחני קץ ]סוף ג[. 76 גדולות ודאי קו שיא זו על הלבן! מפול תירץ העורך: ר אלא בברכות, נו שא המקורית הי ה הגדרתו של רבא ל שומר לפרי. פ ת ח ה בברייתא קצרה: דתניא: וערלת ערלתו א ת פריו א ת הטפל לפריו. 77 על פי ברייתא זו קפרס נח שב כפרי, שהרי הו א טפל לפרי וחייב בע רלה. רבא, שתמך בדברי רב, ניסה לתרץ קו שיא זו ולומר ששומר לפרי הו א רק מ ה שנמצא הן במחובר הן בתלו ש. לאחר קו שיית אביי מגיה רבא א ת הגדרתו וקובע שהדבר תלוי בגמר פירא. כל מ ה שנמצא בסוף תהליך ה ה ב ש ל ה נח שב כשומר פרי, אבל הקפרס אינו נ מ צ א ב שע ת גמר הפרי. על זה הו ק שתה קו שיא נוספ ת, כנראה אף הי א על ידי אביי, 78 מדברי רב נחמן, שאמר ש הני מתחלי דערל ה נקראים כבר ב שלב מוקדם זה שומר לפרי. אביי דייק: ושומר לפירי אי מ ת הוי? בכופר א! וקא קרי לי ה שומר לפירי! קו שיא זו הי א במקומה מ שום ש הי א עוסקת בנו שא ה עו מד לדיון הגדרת שומר לפרי. מדברי רבה בר אבוה מוכיח אביי שקפרס, אף על פי ש איננו בנמצא בשלב הסופי של הפרי, נח שב שומר לפרי, בדיוק כמו הני מתחלי דערלה. מ ס תיי מ ת בהגדרתו ה א ח רונ ה של רבא שלפיה הדבר תלוי באפ שרות להסיר א ת שומר הפרי. 79 על פי פירו שנו, הן רבא הן רב שימי מנהרדעא ל א הגיבו לדברי העורך. רבא ל א הגיב לדברי העורך שהרי ברור שהגירסא הרא שונית בברכות הי א: והתניא: וערלתם ערלתו א ת פריו וכו. סי מוכין לכך יש בירושלמי מע שרות )ד ד, נא ע ג(: שמואל אמ : קפרס אסור משום קליפין. ותני כן: וערלתם ערלתו א ת פריו דבר פיריו. א ת עורל שהוא דעתו של ש מואל בירו שלמי חולק ת על זו של רב ה מו ב א ת בב בלי: זורק א ת האביונו ת ואוכל א ת הקפריסין. הו כ ח ה ל שיטת שמואל מו ב א ת בברייתא קצרה ש הי א- הי א הבריי ת א שלפנינו בב בלי: וערלתם ערלתו א ת פריו דבר שהוא עורל א ת פיריו. בבבלי ה תק שו כפי הנ ר א ה לפרש א ת עורל א ת פיריו, ופיר שו: כל הטפל לפריו. 80 גם לפי פירו שנו דברי רב שימי מנה רדעא אינם תגובה לעורך א ל א מוסבים היי שר על סיפורו של ר אילא. 81 כיצד שתי התמזגו הסוגיות כפי שפיר שנו, במקורן עסקו הסוגיות בברכות ובפסחים בשני נו שאים שונים. א חד חוט אול ם קישר ביני הן: ב ש תיהן הוזכרו כפניו ת. בסוגיי תנו נאמר שר אי ל א קץ כפני ת א ד שביעית ובסוגיא בברכות הי א וכדרכם ול ה ת פ ת ח בברכות מוזכרים או ת ם מתחלי ד שביעית ה שומרים על ה כופרא. כאמור לעיל, ה מי ל ה כופרא ה מ קביל ה ל שלב ניסו בצורות לסוגייתנו. ה א ר מי ת מקורות שונות. העברה ל כפנית. חד שים סביר זו עורכים בכל להני ח על בוצעה שמו סוגיא. ש ב ה ת ח ל ה סמך לב מיזוג העובד ה ל מכנ ה זה העבירו של מ שותף שתי א ת שסוגיי תנו דברי זה הסוגיות רבה עוסקת שבין הי ה בר שתי יכול אבו ה בכפניו ת. הסוגיות, לה ת ב צ ע מ כדי אול ם ונראה לי שזהו גם פשט המשנה. בית שמאי סוברים שהשלב הקובע הוא משיוציאו, כלומר השלב המוקדם של יצירת הפרי. בית הלל מסכימים בנוגע לרוב האילנות, אולם בנוגע לחרובים, לגפנים ולזיתים הם מחמירים. לדעתם אסור לקצוץ אילנות אלו ברגע שיוצא הנץ של הפרי. נראה לי שגירוע הוא ביטוי לשלב המוקדם של הענבים, כפי שפירש פליקס, עמ 295. ראו דברי הכפתור ופרח )ס פ מז(: וכל האילן משיוציא בוסר. וראו פליקס, עמ 289. מצאנו את השיעור כפול הלבן כשיעור להתפתחותו הצעירה של הפרי. ראו תוספתא כלאים )ד יב, עמ 221(: ומתקדשין עד שייעשו כפול הלבן. על הביטוי בדניסחני ראו להלן בפרוטרוט. זו הגירסא בכ י פירנצה. כך גם בכ י מינכן 95. ראו דקדוקי סופרים, עמ ק, אות נ. כך פירש ד הלבני, שם, עמ תכו, ד ה נראה. אין הכרח לומר שהקושיא על הגדרתו השנייה של רבא הוקשתה על ידי אביי. ניתן לומר שהגדרתו הראשונה של רבא היא האמתית ומה שהגדיר בשני ההגדרות האחרונות נאמר מאוחר יותר בשמו. אולם אפילו נפרש כך, דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה הוכנסו לסוגיא זו קןדם שהועברו לפסחים. מעניין ש עורל מתחרז עם טפל. ואולי יש כאן טעות בבבלי: במסירה המירו עורל ב טפל. גם הלבני התמודד עם בעיה זו, אולם הוא הגיע כאמור למסקנה שדברי רב שימי מנהרדעא מקוריים בברכות: והרווחנו ג כ, שעכשיו אין ראיה שלפני תקופת רב אשי כבר היו סתמות בגמרא וש מתקיף לה רב שימי מנהרדעא כאן מוסב על הסתמא. כאן, החל מ והאמר רב נחמן ועד הסוף, הועברה מברכות, ובברכות הקושיא והאמר רב נחמן וכו והתירוץ ר נ דאמר כר יוסי וכו אינם סתמות. וראו המשך דבריו שם, עמ תכו.

22 מסכת פסחים פרק - מקום שנהגו 176 ל שלב א ת דברי רבה בר אבוה בסוגיי תנו הי ה העורך זקוק ל ה קדמה. לכן הוסי ף: היכי עביד הכי? ל אכל ה א מ' רחמנא, ולא להפסד! וכי תי מ א: הני מילי הי כ א דנ חי ת לפירא אבל הי כ א דל א נ חי ת לפירא לא, ו ה א מ' וכו' ]ג[. דברי רבה בר אבוה אינם ב א מ ת מק שים על מ ע ש ה ר' אי ל א מ שום שלמע ש ה זה אין כל קשר בינם לבין 'שומר לפרי'. לכן ביסס העורך א ת הקו שיא על תירוץ אפ שרי ל מ ע ש ה ר' אילא. היינו יכולים להסביר א ת ה תנ הגו תו של ר' אי ל א בכך שנניח שהו א קיצץ כפניות שלעולם ל א יגיעו ל היו ת פרי. נראה שהניסוח היכא דנ חי ת לפירא לקוח היי שר מדברי רבא בברכו ת: היכא ד אי תי ה ב שע ת גמר פירא. א ת ה מונ ח ה מקורי ' שעת גמר פירא' החליף העורך ב'נ חי ת לפירא', צירוף מילי ם שנמצא רק בסוגייתנו, וזאת כדי להדגי ש א ת נו שא בפסחי ם: ה א ם יש לכפניות הפוטנציאל להפוך לפרי. העורך שהעביר א ת דברי רבה בר אבוה לסוגיי תנו הי ה חייב לעצב מחד ש א ת ה א ת ק פ ת א של רב שימי מנהרדעא. זוהי כנראה הסיבה לכך שהו א הוסיף א ת התירוץ: רב נחמן סבר ל ה כרבי יוסי, דתנן, רבי יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהו א פרי, ופליגי רבנן עליה. כל זה נאמר על ידי העורך, שביקש לתרץ א ת הקו שיא הרא שונה כדי לה ש איר מקום לקו שיא נוספ ת. הקו שיא הנוספת מ תב ס ס ת על או ת ה הנ חה, שלפיה ה ח כ מי ם חולקים על ר' יוסי ב שאר אילנות. לכן הוסיף העורך לדברי רב שימי מנהרדעא: מתקיף ל ה 82 רב שימי: ו מ י פ ל י ג י ר ב נ ן ע ל י ה ד ר' י ו ס י ב ש א ר א י ל נ ו ת? ]ג[. בעקבות ה תו ס פ ת לדברי רב שימי מנהרדעא: ומי פליגי וכו', הוסט ה הקו שיא ממטר ת ה המקורית, ר' אילא, ו ה ת ביי ת ה על דברי ר' יוסי שהובאו לסוגיא מבחוץ. עקב כך נוצרה בעיה נוספת: א ם ה ש א ל ה הי א מה דע ת ם של החכ מי ם, ה א ם ה ם חולקים על ר' יוסי ב שאר ה אילנו ת או שמא רק בגפנים, כיצד מ ש תלבי ם דברי רבי אסי בסוגיי תנו? במקור הדברים ה תיי ח סו דבריו לסיפא של ה מ שנ ה: מ שיוציאו. אול ם בצורתה ה חד ש ה מ תרכז ת הקו שיא בענבים, שהרי מחלוק ת ם המקורית של ר' יוסי וחכמי ם הי א בנוגע לסמדר ניצת הגפנים בעודה סגורה. 83 כדי ל שלב א ת דברי רבי אסי בצורה חלקה ב סוגיא הוסיף העורך לדבריו א ת ה מילי ם הוא גרוע. כך, מבלי לפגוע ב מימרא המקורית, 84 נוצר הרו שם שדברי רבי אסי מוסבים על הביטוי 'מ שיגרעו' במ שנה. כע ת מחזקי ם דברי רבי אסי א ת ה א ת ק פ ת א של רב שימי מנה רדעא על ה הנ ח ה ופליגי רבנן עליה. בעקבות ה תו ספ ת לדברי רבי אסי, ד ע ת בית הלל במ שנה ז ה ה לד ע ת ה ח כ מי ם שנחלקו על ר' יוסי ב מ שנ ת ערלה: בשני המקורות ה ח כ מי ם סוברים שה שלב הקובע בפרי אינו 'סמדר' כדברי ר' יוסי א ל א 'בוסר'. דבר זה מסביר א ת ני סוחו ה מ שונ ה של ה תל מוד: מאן ש מ ע ת ליה דאמר: בוסר אין, סמדר לא? רבנן! וקאתני: ושאר כל ה אילנו ת מ שיוציאו. 85 אם סדר ההעברו ת דו מ ה ל מ ה שתיארתי אזי מובן מדוע וכיצד יכול הי ה העורך להע תיק א ת ה חד ש ה בפסחי ם בחזרה לברכות לל א שינוי. לאחר שהוסטה קו שיייתו המקורית של רב שימי מנה רדעא מן ה מ ע ש ה של ר' אי ל א לדברי ר' יוסי ב מ שנ ת ערלה יסוד ה שני ב שתי הסוגיות ל א הי ה צורך בשום ה ת א מ ה. אילא ר' קץ בדנסחני מה פירוש הביטוי 'בדנסחני קץ' ]סוף ג[? נראה מן ההק שר ש'נסחני' ה ם סוג של כפניו ת, אול ם הגיזרון אינו ברור. הקו שי בהבנ ת ה מי ל ה גרם ליצירת גירסא חלופי ת: ר' אי ל א בניסאני קץ. 86 לפי גירסא זו פירש רש י על פי שם ה חוד ש ניסן: תמרים של דקל זכר ואינן מתב שלין בו עו ל מי ת ו ג ו ד ר י ן א ו ת ן ב נ י ס ן והן מ ת ב שלו ת מ אלי הן בכלי כפו ת תמרים ולעולם הן קטנות, הלכך ר' אותה, כלומר אותה הנחה שלפיה חכמים חולקים. פליקס, עמ' 295. וייתכן שזו הסיבה לכך שהוא לא הוסיף את המילים בתחילת המימרא. בנוגע לחרובין, במשנה יש פילוג בין ענפי הנוסח בפסחים. ענף מינכן 6 גורס: משישלשלו, ואילו ענף וטיקן 125 גורס: משישרשו או משישרשרו. ישנם חילופים דומים בין כתבי היד של המשנה, ראו מהד' מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' מ. חילוף דומה במשנה כלאים הביא אף לדיון אמוראי בנושא. ראו משנה כלאים ז ז; תוספתא כלאים ד יב )עמ' 221(; ירושלמי כלאים ז ה, לא ע א. וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, כרך ב, עמ' ; י נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, עמ' דנתי בגירסא זו במאמרי מקומם של כתבי היד התימניים, עמ' סה-סו

23 177 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( אילע אי לגודלם ל א אפסיד מידי. המקסימלי. 87 הפירות א ת הפסיד ל א אי ל א ר רש י לפי הגיעו כבר שה ם מ שום הביטוי ניסחני יותר על ה בנ ת מופיע בהק שר אחר ה מי ל ה בסוגייתנו: בבבלי, בעירובין)כח ע א-ע ב(, עוד מק שה שם בו וה שימו ש א ר יהודה ובגודגדניות מ שמיה דרב שמואל בר שילת מ שמיה דרב: מערבין בפעפועין ובחלגלוגות אבל לא בחזיז ולא בכפניות... ובכפניות אין מערבין? והתניא: קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וכפניות נקחות בכסף מעשר ומטמאות טומאת אוכלין! רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר, וכפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המע שר. 88 התם בדניסחני. אי הכי, בה א לימא רבי יהודה פטורות מן המע שר, והתניא, אמר רבי יהודה: לא הוזכרו פגי ביתיוני אלא לענין מעשר בלבד. פגי ביתיוני ואהיני דטובינא חייבין במע שר! אלא לעולם לאו בניסחני, 89 ולענין טומאת אוכלין שאני, כדאמר ר יוחנן כנפיות הדקל בעירובין הי א כל כולה מע ש ה ידי עורך הב בלי. כדי להק שו ת על דברי רב: ולא בכפניות, הו א ליקט ועיבד מסוגיי תנו ומחולין כה ע ב. קו שיית העורך, במקומה. לד ע ת ר יהודה ברור שכפניות נח שבו ת כפרי: הרי הן כפרי לכל דבריהם. ואם כן, כיצד קבע רב שאין מערבין בהן? ת שובת העורך הי א: הת ם בדניסחני. כלומר ר יהודה דיבר על כפניות של ני סחני ורב דיבר על סוג אחר של כפניו ת. רש י מפרש שמדובר בפירות הדקל הזכרי שאינם מ ת פ ת חי ם עוד: ואינם נע שים תמרים לעולם וכפניות הו א גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכל א נינהו, וכי קאמר רב, בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נע שים תמרים, הלכך אכ תי ל א גמר פרי הוא. 91 אול ם ראו תיאור אצל ברנד, עמ 110, הניסניות : על פי המבואר בפסחים נג, א, ניתן להבין שה פירות הזעירים הללו נקראו בשם ניסניות )אולי על שם מועד הופעתם, ואולי מלשון ניצן (. הניסניות, כאמור, נחשבו כפירות לכל דבר, למרות שצמחו על התמר הזכרי בלבד, ואף על פי שלא הבשילו מעולם עד לדרגת פירות אמיתיים. וראו דברי קהוט בערוך השלם )כרך ה, עמ 354 (: וממנו ]משם החודש ניסן א ע[ ניסנא מין תמרים שגמר בישולן בניסן. השוו תוספתא מעשר שני א יד, עמ 246. יש גורסים: אלא לעולם בדנסחני, כבכ י מינכן 95. ראו דקדוקי סופרים, עמ 108, אות ס. כל מה שמכאן ועד סוף הקטע אמר מר רבי יהודה אומר קור לקוח מחולין כה ע ב. לא נראה לי שניתן לשייך את המונח כפניות או כפנייתא למין הנקבה. נראה שהמונח לנקבה הוא אהיני, והוא בא מהמילה הסורית חאנה )מילונו של,Brockelmann עמ 208, immaturus.)dactylus וראו סוקולוב, ארמית גלילית, עמ 37. ראו ליברמן על הסיפור בירושלמי בבא קמא ו ב, ה ע ב, )ירושלמי נזיקין, עמ (: חד בר נש גנב חדא כפוני. אתא עובדה קומי שמואל, אמ ליה: זיל שיימה ליה בריש דיקלא. אמ ר יוסי ביר בון: כבשה דאהיני הוה )על פי כ י ליידן(. ליברמן כותב על זה )עמ 201(: ונראה, שאין כפוני אלא,K0<p1v1>; סל, מלה מצויה בפי היהודים, והיינו, שתלש מראש הדקל סל מלא פירות, ופירש ר יוסי בר בון, שהסל הזה היה כפש )כרגיל בירושלמי חילוף פ ה בבי ת(, או Ka^ya )=סל( מלא תמרים גרועים

24 מסכת פסחים פרק מקום שנהגו תירוץ זה, בסוגייתנו, במעשר. אומר בדניסחני, גם בעל הי א אינו מדברי עו מד רבי מפרש בסוגיא יהודה: הביטוי א ת שם. אמר מיד רבי אהיני מק שה יהודה דטובינא בעל פגי... ככפניות בי תיוני של מברייתא ואהיני טובינא שמופיעה דטובינא )כפירוש להלן חייבין רש י: מקום (. א ם ר יהודה מ תיי ח ס בברייתא הרא שונה לניסחני, והם פטורים מן המע שר, מדוע הו א בניסחני, פגי על בברייתא ולענין תמרים, הב של ת ם. לא חר להב שיל. מבלי מק שה זו סוגיא ה שנייה טו מ א ת ובשל על כך שה ם או כלין ה ם הבריי ת א שבא מי כל חייבים שאני. כפרי ה שנייה אבל לפרש במע שר? כלומר בכל עוסקת א ת לכן הבריי ת א ז א ת שתי בסוג פטורים אחר הסוגיות, בעל אומר הרא שונה מן של : אינה המע שר, מ שום תמרים, מדברת שהרי אלו שבעירובין אלא על אפ שר הראויים ניסחני לעולם ני סחני ל או א ל א ל אוכל ם רק ה ם ל אכיל ה פירות ממ ש, ואילו בסוגייתנו, דווקא סוג זה של כפניות אינו פירות, שהרי אסור הי ה לר אי ל א להפסיד פירות. לעמוד ה מי ל ה אול ם על לפי הורא תו בסוגייתנו, דברינו המקורית כפול: ה שימו ש של ב בדני ס חני הביטוי עלינו בעירובין להתבונן מ שני היטב ולקוח בהק שר מסוגייתנו. בסוגייתנו. א ם הקו שי אנו חפצי ם בפירוש מפרשי א. מתבססי ם קלה גירסא על ומ שנית: בדניסאני קץ; פירות, של מסוים בסוג מדובר א ם ב. הקו שיא ב מ קומה איל א ר עו מד ת: הפסיד פירות. נראה לי ש ה מיל ה ניסחני פירו שה ריק מפירות, ד היינו כפנית שנתל שו פירותיה. ז א ת על פי השורש נס ח, שפירו שו באר מי ת הו א הסרה או הורדה. 92 בעל מתרץ א ת ה תנהגו תו של ר אי ל א בכך ש הו א קץ בדנס חני, כפניות שפירותיהן הוסרו, וכך ל א הפסיד דבר שהרי הפירות אינם שם. רב אי ל א ה ש ת מ ש במקל של הכפני ת לצרכים אחרים. בעל בעירובין חיפ ש תירוץ לקו שייתו ו שאב א ת הביטוי בדנ סחני מסוגייתנו. הו א הבין ש מבדובר בדניסני, בפירו תיו הרא שונים של הדקל, ותירוץ זה מ ת אי ם שם, שהרי ההק שר מחייב שיהיה מדובר בפירות. ]ד[ חלק בחלקה האחרון ביכורים )א ג(: של מובאי ם ארבעה מקורות תנאיים לכאורה, שלוש ברייתות ומ שנה רבנן: תנו אוכלים אבל... של דליות שיכלו עד בענבים )1( אוכלין הפסח... עד בענבים )2( להרים גמליאל רבן סימן אמר: מלין... )3( מביאין אין בכורים... מדקלים ולא שבהרים מפירות ולא שבעמקים. )4( רק מקורות )1( ו-) 3 ( היו חלק מן הקובץ ה תנ אי ה מקורי שעמד בפני האמוראי ם. 93 מקורות )2( ו-) 4 ( הובאו על ידי עורך שבנה מסגרת של דיון סביב )1( ו-) 3 (. בברייתא שבבבלי שונה סדר היסודו ת מ תאנים, ענבי ם, זיתים, תמרים שב תוספ ת א ל ענבי ם, זי תים, גרוגרות, תמרים, ז א ת כדי ל ה ת אי ם א ת הסדר במקור זה לסדר שב מקור )2( שהוב א על ידי עורך הסוגי א. שם נקבע סדר ה שנ ה: חגי לפי הפירות עצרת, פסח, חנוכה ופורים. ראו סוקולוב, ארמית גלילית, ערכים נסוח, נסע/נסח, עמ 353 ; יסטרוב, עמ 916. ראו פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, פסקא יא יח, )מהד מנדלבוים, עמ 194 (: אימה נשאה והוא אכל אימה נשאה והוא אכל עד דאכל כל אצותא דפיתתא. ונראה שיש כאן פישוט הלשון ובמקור היה אימה נסחא והוא אכל וכו כבאיכה רבה עז א. מצאנו באשורית מילה הקשורה לחקלאות שהוראתה דומה: nishu שדה שומשום שנקצר. ראוCAD, כרך יא, עמ 267. וכעת)הדברים נכתבו קודם הופעתו של המילון השני של סוקולוב( ראו סוקולוב, ארמית בבלית, ערך ניסחני, עמ 752. ישנם סימוכין לכך בירושלמי שביעית. שם, על המשנה של שלש ארצות מובאת הברייתא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ולאחר מכן גם הברייתא האחרונה של סוגייתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומ : סימן להרים מלין וכו. ראו שחזורי לסוגיא הקדומה לעיל בראש דברינו

25 179 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( עורך העיר בצדק שתאריכי היעד שבברייתא המקורית בסוגיא, המבוססי ם על החקל או ת, סותרים א ת ה ת א ריכי ם שבמקור )2(, שנקבעו על ידי החגים. הו א תירץ שני תירוצי ם: ה חגי ם מקבילים לעונות ה ח ק ל איו ת;.1 סימן א ל א דווקא ל או ה ם ה חגי ם בעלמא, והעונה ה ח ק ל אי ת הי א הקובעת..2 אול ם תירוצים אלו אינם עומדי ם בפני ה מ צי או ת, שהרי ענבים ל א יחזיקו מע מד עד פסח, ודאי לא ב שנת ה ש מי ט ה שהטיפול החקל אי אסור בה, ולמע שה 'עד שיכלו דליו ת שבאבל' הו א זמן הרבה יותר מוקדם מ חג הפסח. אול ם עיון במקבילה בירו שלמי שביעית )ז ג, לז ע ב( 94 מגלה שהברייתא ה מו ב א ת בלשון 'ורמינהו' אינה ברייתא כלל ו שהי א גם ל א עסקה בענבי ם, בזיתים, בגרוגרות ובתמרים א ל א במוצרים המעובדי ם מפירות אלו. לשון זה הירו שלמי: הפסח; עד ב י י ן בן יוצדק: שמעון בשם ר' יוחנן ר' הפורים. ה חנוכה. עד ובתמרים חנינה: בשם ר' ר' ביבי העצרת; עד ב ש מ ן ו ב ג ר ו ג ר ו ת עד הווה מחד ש הבבלי נראה אומר: שלנו של ל ה נ ג י ד הימי ם הטריים, לחומר שבמקור מדובר ראה הדברים בין נ ש תכח ו ה תגלע ה במימרות א מוראיו ת הנוגעות ליין, ל שמן, לגרוגרות ולתמרים)מיוב שים(. בעל בדברים אמוראי ב ה ת א ם הדברי ם, ה ה ל כ ה בבבל, ארץ סתירה אלו ל שמו ת י שראלי ה מי מ רו ת הנוגעת שם סתירה ל א לפירות גידלו לכאורה לברייתא הפירות ולא ש הי ת ה בסוגיא והבליט א ת הקו שי על ידי ניסוח שבברייתא )1(. מקור )2( ברייתא. ה א מו ר איו ת בין ל א טריים ענבים לבין המקורות. הארץ ולא זו בעל י שראליות הנוגעת זיתים, הו א אפו א עיבוד של העורך הובאו למוצרים ההבדל ניסח בין מחד ש בסוגיי תנו מעובדים. ה חומר א ת כל שונן אול ם ה מעו בד ה מי מ רו ת כדי ברבות לפירות כאילו הן עוסקות בפירות עצמם, ובד בבד שינה א ת הסדר בברייתא המקורית )1( כדי ל ה ת אי ם א ת סדר ה אל מנטי ם שבה לזה שבמקור )2(, שם מוכתב סדר הפירות על פי סדר חגי ה שנה. 95 הו א הציג א ת ה מי מ ר א העורך כה שערה הו א בלשון שהחגי ם סבירה 'ורמינהי' ובכך מציינים לבבלים א ת שאינם רושם יצר העונו ת מכירים שמדובר החקל איו ת, אלו. פירות בברייתא שאינו מ ה הסותר ת תוא ם א ת א ת זו המקורית. 96 ה מ צי או ת אך תירוץ מ שמ ש בבבלי ביבי ר' דברי העורך ל א רצה למחוק א ת דבריהם המקוריים של ר' יוחנן ושל ר' ביבי כפי שה ם מובאי ם בירו שלמי. יחד עם זאת, סגנון ה מי מ ר א של ר' ביבי: ר' יוחנן תרתי בתריי ת א מחליף כפי שהו א מובא בבבלי, אינו מ ת אי ם כלל לסגנון המסורות של אמוראי ארץ י שראל. לשון זה נ שמע כמו דברי עורך בבבלי עצמו. ונראה ש הי א הנו תנ ת כאן: כדי ל שמור על צורתן המקורית של ה מימרו ת הציע העורך א ת דברי ר' יוחנן ור' ביבי כמסורת חלופי ת ל'ברייתא' ר' ביבי מנה מהד' פליקס, כרך ב, עמ' 129. בברייתא בבבלי מופיעים עוד סימנים לעיבוד ולפישוט הלשון. לדוגמה, בברייתא בבבלי גרסינן בדברי ר' אליעזר בן יעקב: כדי שיהא עני יוצא ואינו מוציא, לא בנופו ולא בעיקרו, רובע. התוספתא גורסת: כדי שיהא עני יוצא ולא יהא מביא רובע, בין מראשו בין מתחתיו. ברור שהסגנון המקורי יותר הוא זה שבתוספתא, שהרי מופיעים בה שני פעלים: 'יוצא... מביא'. בבבלי נכנס הכל לפועל אחד: 'יוצא', דבר המאפיין מקור מעובד. בסיפא מופיע תהליך דומה. בתוספתא: בין מראשו בין מתחתיו, ואילו בבבלי: לא בנופו ולא בעיקרו. במשנה סגנון פשוט: לא ב... ולא ב... ואילו בתוספתא בין מ... בין מ.... גם המונחים 'נופו ועיקרו' נראים משניים. בבבא של ענבים נאמר בבבלי: ואם יש מאוחרות מהן, אבל בתוספתא מובא מונח מקורי יותר: אם יש אפילות מהן, וכו'. תופעה זו ראויה לבדיקה. נראה לי שיש עוד מקומות שבהם הבבלי מעניק לחומר אמוראי ארץ ישראלי קדום מעמד תנאי. ראו לדוגמה גיטין כד ע ב: תנא דבי ר' ישמעאל והדברים המקבילים בירושלמי. וראו פרנקל, דרכי המשנה, עמ' 153 ; אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, עמ'

26 מסכת - פסחים פרק מקום שנהגו 180 בשם ר יוחנן או ת ם דברים בסדר שונה, בגרוגרות עד הפורים ובתמרים עד החנוכה. ואלו בדיוק סדרן ו תוכנן של מימרתו ושל מימר ת ר ביבי בירו שלמי! כך שימר העורך א ת המקורית כפי ש הי א בירו שלמי. 97 א ת כל זה הו א ניסח בל שונו שלו ובקיצור נמרץ: ר יוחנן תרתי בתרייתא מחליף ]ד[) 2 (. ברייתא )3( מקבילה זה לשון למקור )ג 3 מצאנו הירו שלמי: ב תוס פ ת א ש ביעי ת)ז יא, ע מ 197( ובירו שלמי שביעית )ט ע ד(. לח ב, למונח אית ל תו ס פ ת א )מידת והיתר. בעל ערופה דבעי על תני: רבן שמעון בן גמליאל או : סימן להרים מילין; לעמקים תמרים; לנחלים קנים; ל שפלה שקמים. ואע פ שאין ראייה לדבר, זכר לדבר: ואת הארזים נתן כ שקמים אשר בשפלה לרוב. מימר: איתמר, הדין למידת מימר: דבעי ואית לעגלה ערופה איתמר. מידת הדין שבגירסא הארץ י שראלית, שפירו שו דיני ממונות, ראו בפירו שו של ליבר מן הדין( אינ ה הן א תר. 98 ב ת חו ם בבבלי רק הירו שלמי עיבד דוגמא איסור א ת לאיסור מציין והי תר. והיתר שישנן ה מונ ח ה שלכו ת עגלה שבירו שלמי א ל א ערופה לכדי שהכוונה לדברי רשב ג מ שמ ש לנפקא הי א הן בירו שלמי שלפנינו. מינה ב ת חו ם הו א דווקא דיני כדוגמא הבין בעניין ממונות לאיסור ש עגלה סימן לנחלי ם קנים, ד היינו לקבוע א ם מקום מסוים עונה לקריטריון של נחל אי תן שבו ניתן לבצע א ת טקס ה עגל ה הערופה. ב ה ת א ם לכך הו א מ צ א נפקא מינות א ח רו ת ליתר סימניו של רבן שמעון בן גמליאל, וכאן קישר א ת מקור )4( )משנה בכורות א ג( לדיון: סימן לעמקי ם דקלי ם, נפקא מינה לבכורים, דתנן וכו, ו א ת מיד ת הדין שבירו שלמי הגביל לסימן ה ש ק מ ה בלבד, ופירש שהנפקא מינה לדיני ממונות הי א מקח וממכר. בסוף דבריו הו א רמז לדע ה ה מו ב א ת בירושלמי שלפיה כולם לדע ת מידת הי א מינה הנפ ק א הדין : ה שתא ד א תי ת למקח נמי כולהו להכי, וממכר. סיכום סוגייתנו כל ל ה בצורתה ה קדו מ ה ביותר חומר תנאי הקשור למ שנתנו. סוגיא קדומה זו הי ת ה ליקוט של מקורות בהלכו ת שביעית. חומר זה שימ ש רקע ה ל כ תי למ שנתנו שהזכירה א ת שביעית דרך אגב. מעין עניין ניתן לחלק א ת לארבעה חלקי ם. החלק הרא שון ]א[ כולל א ת ה מ שנ ה ה פו ת ח ת א ת. ה מ שנ ה מונה א ת שלוש הארצו ת לצורך ביעור: יהודה, עבר הירדן ו הגליל. הבעי ה בהבנ ת ה מ שנ ה הי א כיצד לפרש א ת ה מ שפ ט: ולמה אמרו שלש ארצות? שיהו אוכלין בכל א ח ת ו א ח ת עד שיכלה אחרון שבה. בהק שר ה מ ל א במ שנה שביעית )ט ב( ברור שהכוונה הי א ל ת ת- ה ח לו ק ה בכל ארץ וארץ. פירוש הדבר הו א שבהר שביהודה ניתן ל אכול א ת הפרי כל זמן שהוא קיים בהר ביהודה, אבל ברגע שיכלה, יחול עליו דין ביעור אף על פי ש הו א עדיין קיים ב שפלת יהודה או בהר של אזור אחר. זהו פירוש ה מ שנ ה בירו שלמי )שביעית ט ב, לח ע ד(, שהרי שם מדייק ר ח מ א בר עוקבא ב שם ר יוסי בר חנינא ש אין ה חי ה שבהר גדילה בעמק וכו. בסוגיי תנו שילבו א ת דברי ר יוסי בר חנינא באופן אחר, וכאן הו א מדייק שאין חי ה ביהודה עמדנו על תופעה דומה בסוגיא ה, יום טוב שני, נא ע ב-נב ע א, לעיל: תחילה הציע העורך סיפור שלפיו רב יוסף נידה את נתן אסיא, ולאחר מכן הביא את הסיפור המקורי )לדעתנו( שלפיו רב יוסף הענישו במלקות. ליברמן מפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל כך: ורשב ג נותן לנו כאן סימן מדעי להגדרת צורת שטח הארץ ע פ הצמחים שהיא מגדלת. וכ ז נפקא מינה גם להלכה, לעניין מקח וממכר )מידת הדין( ועוד, כמו שפירשו בירושלמי ובבלי פסחים הנ ל. תוספתא כפשוטה, כרך ב, עמ 576. וראו אוצר לשון תלמוד ירושלמי, כרך ב, עמ

27 181 השביעית: שלוש ארצו ת )נב ע ב-נג ע א( בירו שלמי. בבבלי הו א חנינא שהמקור לדברי ר יוסי ברבי גדילה על פירות שבגליל וכו. נראה ו שפלה הר, עמק של של ת ת-החלו ק ה כך פירשו ועקב ה מ שנ ה של ה מ ל א א ת נוסחה הבי או לא ארצות שלש אמרו ולמה במ שנה: בסוגיי תנו הדפוסי ם גורסים לכן הלכ תי ת. מ שמעו ת אין וכו. לביעור החלק ה שני של ]ב[ בנוי בעיקר מחומר אמוראי בבלי. מסופר בו על רב ספרא, שהוצי א יין לחזור לבער חייב הו א א ם תלמידיו מפי סותרות דעו ת קיבל כא שר י שראל. מארץ שביעית של העדפ תו א ת מנמק ספרא הונ א בר איקא. רב של רב ת שובתו א ת או לא, העדיף בארץ א ת היין רחבא בדיתא, ד א מ כרחבא דפום מפו מ א דרביה ש מ ע ת א וגמר איקא דייק הונ א בר שרב בכך הו א מ פו מ בדי ת א רחבא מדוע ברור זה אין היה. כפול סטיו ה בי ת הר יהודה: רבי א מ ה תנ א ר יהודה בר מביא ב שם שהו א המסורות מן שהדבר נובע ה קלסי ת לדייקן. ייתכן הדוגמא איקא לידך הונא בר נקוט דרב ספרא קבע: הדברים רב שבמקור האפ שרו ת א ת הצענו אלעאי. איקא הונא בר של רב כלומר ע מד תו בדיתא, ברחבה דפום מפו מ א דרביה ש מ ע ת א וגמר דדייק פומבדיתא. של ב שוקה הסתובב כא שר אפילו קבוע באופן לימודו על חזר הו א שהרי עדיפה שמדובר שח שבו מ שום מאוחר יותר בסוגיא בשלב ה ש תל ב ה יהודה רחבא ב שם ר של מסור תו כדוגמא ה בי ת הר בעניין רחבא של ה מי מ ר א א ת ה בי א מאוחר עורך רחבא. ש שמו באמורא על מעיד זו ב מימרא בדיוק מה ל ש אל ה בנוגע מגוונת פר שנות ה ת פ ת ח ה כך עקב לדייקנותו. דייקנות. כפני ת א ש קץ אי ל א ר י שראלי הארץ ה א מו ר א על מסופר ]ג[ של ה שלי שי בחלקה שמ שולב בו דיון במעמדו ה הל כ תי של בצור תו הנוכ חי ת החלק ק שה, בין היתר מ שום ד שביעית. ב מ תכונ ת ה הז ה ה ע ב(, )לו ברכות במסכ ת מקבילה לסוגיא שייך זה בנו שא דיון לפרי. שומר מילה ב מילה לסוגייתנו. נראה ש ה קדו מ ה בפסחים עסקה אך ורק בקציצת הנוכ חי ת כמעט שומר לפרי. 99 במקור של מעמדו המקורית בברכות עסקה בעניין ש ב שביעית בזמן עצים אי ל א שר תירץ העורך שביעית )ד י(. מ מ שנה אי ל א על ר ה ק שה מנה רדעא שימי הדברים, רב שפירו שו באר מי ת נ.ס.ח. ה שורש פי על לפר שה ניתן מוק שה. ניסחני ה מי ל ה בדניסחני. קץ הוסרו. שפירותיהן ריקניות כפניות אי ל א קץ זה ר להסיר, ולפי ש ה ת פ ת חו על קצרים ברייתות )1( ו-) 3 ( בצירוף דיונים שתי כולל של האחרון ]ד[ החלק על בסוגייתנו. ש שולב י שראלי ארץ בחומר שמדובר הו א הרו שם הדיונים בשני מהן. א ח ת כל ) ורמינהי ( שהברייתא נראה ע ב( לז ג, )ז שביעית בירו שלמי המקבילה בסוגיא עיון סמך א מורא שמעון בן יוצדק של ר מימרא א ל א אינה הרא שונה הב רייתא כקו שיא על ש הו ב א ה מ יין מונ חיו המקוריים א ת ש שינה ל א חר א מורא זה מדברי ה ק שה הבבלי העורך י שראלי. ארץ שקבעה ה א רוכה הבריי ת א על ה חול ק ת בברייתא שמדובר הובן כך ל זיתים. ומ שמן ל ענבים מקבילה בסוגיא מאוד לדיון דו מ ה ה שנייה בברייתא למיני ם אלו. גם הדיון ארצי זמן ביעור כלל בחומר ולא הירו שלמי עורך של בחומר מדובר שם אול ם ע ד(, לח ב, שביעית )ט בירושלמי אמוראי. 99 ראו בדיון לעיל את השערותי כיצד התמזגו שתי הסוגיות.