תפילת ליל שבת

תמליל

1 לעשות נחת רוח ליוצרנו ולבוראנו ולהקים שכינתא מעפרא ולקרב משיחיה קונטריס לבי לבי כבודי'' שמח לבי ויגל ''לכן על לשונות ז"ל זיע"א האר"י רבי יצחק לוריא האשכנזי משיח בן יוסף בדורו ולרגל יום מזלו השלישי להולדתו ביום ו' באדר א' הפעוט הצדיק והתם בני היקר אלקנה בצלאל שיח' יגדיל תורה ויאדיר ויעשה נחת רוח ליוצרנו ולבוראנו ו' אדר א' תשע"ד

2 קונטריס לבי לבי כבודי'' שמח לבי ויגל ''לכן על לשונות ז"ל זיע"א האר"י רבי יצחק לוריא האשכנזי משיח בן יוסף בדורו ולרגל יום מזלו השלישי להולדתו ביום ו' באדר א' הפעוט הצדיק והתם בני היקר אלקנה בצלאל שיח' יגדיל תורה ויאדיר ויעשה נחת רוח ליוצרנו ולבוראנו ו' אדר א' תשע"ד 2

3 מה אומר ומה אצטדק, מכח האחיזות ורדיפות עקבתיה דמשיחא, לא הצלחתי להוציא ספרים יותר משמעותיים, ואין אני תולה את זאת אלא בעוונ"הר, ה' יכפר. א'ברהם בן מכלוף זית'ון כל הזכויות שמורות למחבר אברהם בן מכלוף זיתון 0(00 972)

4 להצלחת הרב יוסף אפרגן וכל חכמי הכולל נ"י ובפרט חכם דניאל צעירי יצ"ו הם וכל הקרוב אליהם ה' ישלם כל משאלות לבם לטובה להצלחה ולהצלה. אמן 4

5 א) עטיפת טלית קטן חייב לברך בציצית ועוד )לולב וכו'...( כי עתיד להיכנס בכלל ישראל בגדולתו. )הגהות הלבוש מוהרש"ו בחש"י( כריכות הציציות: א. גם ראיתי למורי ז"ל שבציצית קטן היה עושה שני נקבים סמוכים זל"ז כעין נקו' צירי בכל כנף מד' כנפות הטלית והיה מוציא חוטי הציצית דרך שני הנקבים ההם באופן שיהיו שני קצוות חוטי הציציו' מתגלי' בצד א' החיצון וסברא זו הביאה בספר האגור אבל מורי ז"ל לא היה עושה כן אלא בציצית קטן ולא בגדול. "ש לא ראיתי לאבא מארי ז"ל ]מוהרח"ו[ עושה כן אפ ילו בציצית קטן ולכן גם אנכי לא נהגתי לעשות כן(.. א. שנוי בין טלית קטן לגדול : כי טלית גדול צריך שתמיד יהיה ראשו מעוטף בו כי זהו תכלית הטלית הגדול שהוא לעטף בו את הראש. אמנם טלית קטן הוא מעטף את הגוף ולא את הראש. עולת תמיד. אולי הוא מנהג האר"י ז"ל ע"פ הפשט, ואינו שייך לגלוי אליהו הנביא, והכי משמע. אמנם, כבר מובא בסידור חמדת ישראל לרבי שמואל וויטאל כת"י, שאביו מוהרח"ו לא היה מקפיד לסדר י"ב לחמים לסעודות שבת כמנהג רבו האר"י ז"ל. אמנם, כך גם תפש רבינו הריב"ש טוב זיע"א, לנקוב ב' נקובים בטלית קטן כדעת האגור והאר"י הקדוש. עיין אמרי פנחס ש"ג אות י'. 5

6 ליבוש הטלית: א. גם הטלית קטן היה לובשו למטה משאר מלבושיו על גבי חלוקו, שלא כאותם המתייהרים ללבשו על כל בגדיהם, וטעות גדול הוא בידם, הפך האמת. והנה לשונות העולת תמיד : - גם יוציא הציציות החוצה כדרך. השלכתםדכ"ד ע"ב. - כי ענין הציצית יצה לומר, הסתכלות מלשון מציץ מן החרכים )...( והרי נתן טעם שנקרא ציצית לשון שערות, גם נקרא ציצית לשון הסתכלות כנ"ל מלשון מציץ מן החרכים. והענין כי אלו הקוצין דשערי דאריך וז"א, צריכין אנחנו ע"י כוונת מצות ציצית, לכוין שיושלכו ויהיו נתלין דרך העורף מאחוריהם, כי אם ח"ו ימשכו דרך פניהם, לא היה משגיח ומסתכל לא אריך בז"א ולא ז"א בנוקבה. )...( וזהו נקרא ציץ זכר שע"י שנשלך ותלה ההוא קוצא דרך אחוריו, יכול אריך להתסתכל בפני ז"א שהוא זכר. - והנה, כיוון שאלו האורות של הציציות עוברים דרך היסוד דאימא כנ"ל, ויוצאין לחוץ בגילוי, לכן נקרא הציציות בלשון כנף. )דכ"ג ע"ב(. גם דע שצריך להסתכל בציצית בשעת פרשת ציצית )...( אמנם גם כן צריך להסתכל בשאר כל היום בציציות, בכל רגע, וכמ"ש וראיתם אותו וכו'..., והיא תועלת גדול אל הנשמה, כדי שלא יזדמן חטא לידה, וגם כדי להשיג תועלת גדול. )דכ"ד ע"ב(. 6 ועוד דבר פשוט, שאם יש להכניס את הציציות בבית הקברות, משום לועג ורש, מסתמא שהציציות היו מגולות. )עיין שו"ע ס' כ"ג ס' א'( ודו"ק.זית"א. ב. הנה, יש מקיף אחד שהוא מקיף של כל הז"א וזהו סוד הטלית שאמרו עליו במדרש )ב"ר פ"ג( שבו נתעטף הקב"ה בטלית לבנה כשאמר ויעבור. והנה, אין בנו כח להשיג קדושת אור הגדול של המקיף הזה, ולכן אינו נקרא תשמישי קדושה ונזרק, אבל הציציות יש לנו בהם קצת השגה, ולכן נקרא תשמישי מצווה כנודע. )עולת תמיד די"ט ע"ב(. ומלשון מוהרח"ו, משמע שהמתייהר לובש הטלית קטן על כל בגדיו. אמנם, תחת מעילו, וודאי שמותר, שאינו נקרא על כל בגדיו. לפי דעת האר"י ז"ל, יש להוציא הציציות מחוץ לבגדים, ולא להסתירם במכנסיים. )זית"א דכיא(. והלשון ברור לכולם. גם, עניינים אלו קשורים לדרוש הציצית, ולא הטלית, כך שאי אפשר לתרץ שמדובר בציציות טלית גדול, שבפשיטיה הם בחוץ. אלא לא מדובר בטלית גדול או קטן אלא בכלל הציציות. והחכם הישר יודה שלאו דוקא היו רואים אחד את ציציות השני, בין הספרדים לבין האשכנזים, שהיו לובשים מעילים ארוכים המכסים שאר הבגדים. גם, לדעת השו"ע, ציציות הטלית קטן הם בהכרח בחוץ, שלדעתו יש ללבושם על הבגדים. וגם מביא הזוהר המעשה סוף מקץ ר"ד ע"ב, כך שהתנאים זיהו את האנשים כיהודים וחכמים, ע"י טליתם. ואם הטלית היה מתחת לבגדים, וגם הציציות, איך היה מזהה? גם, אם אומרים שהיו לובשים טלית גדול ותפילין, מה הקושי לזהות אותם כיהודים, ואז מה השאלה? כבר רואה שהם יהודים. אפשראלא פשוט שמרחוק אי לזהות יהודי בעל ד' כנפיים, אלא כשהוא קרוב, אזי רואים את הציציות, ואז מזדהה כיהודי. וזו הסברה בין הזוהר לבין האר"י, שיש ללבוש טלית קטן על הגופיה מתחת הבגדים, ולהוציא הציציות מחוץ לבגדים, בין בהמעיל מכסה, בין שלא מכסה או בין שאין מעיל. כ"ד הזית"א דכיא

7 סדר עטיפה וברכתה שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף א יתעטף בציצית ויברך מעומד. בית יוסף אורח חיים סימן ח ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל הקשה דכיון דקיימא לן )פסחים ז:( דעל לשעבר משמע וקיימא לן )שם( דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על וכן כתב האגור )סי' כח( בשם מהר"י מולין )תשו' מהרי"ל סי' י( שיש מברכין על טלית קטן להתעטף וכן משמע באורח חיים ואין לחוש אם יש בו עיטוף כי נוסח הברכה היא כמו לישב בסוכה וכהנה רבות עכ"ל ומה שכתב שבאורח חיים משמע שמברכין על טלית קטן להתעטף הוא ממה שכתב בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד וכו' ויברך להתעטף בציצית: בית יוסף אורח חיים סימן ח ואע"ג דקיימא לן )פסחים ז:( שצריך לברך עובר לעשייתן כתב ה"ר יונה בפרק תפלת השחר )ברכות כ: ד"ה משעה( גבי תפלת הדרך שמאחר שכל זמן שציצית ותפילין הם עליו הוא מקיים המצוה אע"פ שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר מכל מקום הוי עובר לעשייתן מה שמקיים אח"כ: לשון שער התפלה: ובענין הטלית הגדול נודע ענין עטיפת הראש משא"כ בטלית קטן. אבל מורי ז"ל כשהיה לובש טלית קטן ביום כשהיה יוצא מבית המרחץ או מבית הטביל ה ומבית המרחץ וכיוצא בזה, היה נוהג לעטף בו את ראשו ממש ומברך להתעטף בציצית ואח"כ היה שומטו מעל ראשו ומכניס ראשו בתוכו ומורידו על שני כתיפיו למטה על גופו כדרך לבישתו. פסק מרן בשולחנו הטהור )ס"ח ס"א(, שיש להתעטף קודם ולברך אח"כ. וכן הבינו רוב הפוסקים אחרונים את פשט מרן )עיין משנה ברורה וכף החיים סופר(. וכך פסק האר "י הקדוש המובא בשער התפלה, שיש קודם כל לעטף ראשו ואח "ז לברך. אמנם, אפשר לדייק מדברי האר "י ז"ל שאין זה חל אלא על טלית קטן ולא גדול. והנה לשון עולת תמיד: ''היה מעטף בו }טלית קטן{ ראשו ומברך להתעטף בציצית ואח"כ שומטו מעל ראשו וכו ']...[ והנה אופן העיטוף צריך שתהיה כעטיפת ישמעאלים וכמו שנוהגין בני אשכנז והמוסתערבים שהם מעטפים ראשם בטלית וכורכים קצה השני של הטלית סביב גרונם וצוארם ומחזירים הציציות כולם לצד א' וכמו שנברא כוונתו ב"ה. וענין זה הוא בין בטלית גדול ובין בטלית קטן. אם כן, אופן עטיפת טלית גדול כטלית קטן, ולכן אחרי עיטוף הראש בלבד, יש לברך ואז לשומטו על שאר הגוף. זית"א דכיא. 7 צריך שהטלית יכסה על התפילין. שע"הכ. לאו על המצח, ובוודאי לא על רוב מצחו כדעת כמה מקובלים אחרונים. ובמיוחד בשבת קודש, שאין תפילין, אין בכלל לכסות את המצח. זית"א דכיא.

8 עניית הקדיש ולענות אותו בקול רם. ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. הגה:ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונים קדיש - עונה עמהם אף על פי שלא שמע שליח ציבור שאמר "יתגדל" כו'. וגם השליח ציבור צריך לומר "יהא שמיה". וכשמתחיל "יתגדל" יש לומר:"ועתה יגדל נא כח" )במדבר גם מה יד.יז.( וגו'. "זכר רחמיך" )תהילים כה.ו.( וגומ'. בעת שרגילין העם לומר פסוק ועתה יגדל נא כח הה' מורי ז ז"ל הנה, בספר התיקונים, אומר קדיש וכנז' שהש"ץ מנעני מלאומרו ולא גילה לי טעמו של דבר ואולי שגם זה אינו מהתיקונים כנ"ל."ל. מורי זז"ל הגה: ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. לא היה קם מעומד בענית אמן יהא שמיה רבה של הקדיש, בירושלמי דמשמע ממנו הלשון הנז' אותו ואמר לי כי תלמוד ן ה ואינו מ טעות הוא הנה שצריך לקום מעומד התלמוד ] שהגיהו [ ]את ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם בתוך דברי.הירושלמי. אח"כ והאחרונים ההטפיסוהוו בין אלו שצועקים, ולבין אלו המכוונים בכל כוונתו, יש להחזיר עטרה ליושנה ולחנך את הקהל, לענות בכל רם )ולאו דווקא לצעוק( ולא בלחש. עיין החיד"א. זית"א דכיא ומה נאמר ומה נצטדק, שהיא טעות גמורה, ומי יתן ויתכופף לפני האר"י הקדוש. א. אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת סס"ת היה וגומר ענית הקדיש ואח"כ להיכל אז היה נשאר מעומד יושב. ביאור דברי האר"י ז"ל נמצא בשער התפלה דף פק"ד לדפוס אהבת שלום: גם מורי ז"ל היה נוהג בזה הקדיש או בשאר הקדישים הנאמרים אחרי העמידה או או אחר חזרת ספר תורה למקומו שאז כל העם עומדין ואז היה נוהג שלא לישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא וכו' מעומד עד דאמירן בעלמא ואח"כ היה יושב, מכל שכן בשאר קדישים שלא היה קם מעומד לענות אמן יהא שמיה רבא וכו'. זית"א דכיא. 8

9 העונים עד " לעלמי עלמייא" בלבד טועים הם, כי אסור אותיות שיש והם ככ"ח להפריד בין "עלמייא" ל"יתברך". בתיבות יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא והם תיבות שיש מן יהא שמיה רבא מברך לעלם כנגד זז' ולעלמי עלמיא.. יתגדל ויתקדש שמיה רבאכו' ככתוב בסידור ויאמר די ברא בשתי תיבות מחולקות ולא בתיבה א' דברא. כי די ברא הם שתי תיבות לא כאותם הקוראים דברא. והרי בחי' ב' דעשרה אותיות המילוי ולכן צריך לחזור לענות אמן ג"כ פעם שנייה כדי לעשות הפרש שני. גם מן וישתבח עד ויתהלל כל תיבה מאלו השבעה באות וא"ו והם ז' ווין. מתחיל צריך ברור. נוסח דפוסי השו"ע הראשונים אינם גורסים 'לעלמי עלמיא' אלא 'לעלם עלמיא ', שהוא נוסח הקדיש לר"י גקיטליא בעל בערי אורה. והבודק ימצא בסוף ספרו שערי רצון, שכך היא הגירסא 'לעלם עלמיא'. פלא הוא, שעד היום המדפיסים לא תקנו את נוסח הטועה והמטעה 'לעלמי עלמיא' ולא החזירו לנוסח הנכון 'לעלם עלמיא'. והנפקא מינה הוא פשוט, שאין לסמוך על דין זה בגרסת הקדיש, כי אינו נוסח מרן השו"ע. אדרבה, הבית יוסף הקפיד בנוסח 'ולעלמי עלמיא ' עם ו"ו! זית"א דכיא תשבחתא התיו הראשונה בחיריק כנ"ל במלת תשבחו' ונוסח קדיש זה נוהג בכל הקדישים אף בקדיש היתומים שאומרי' אותו על מיתת אביהם. ואח"כ יש י' תיבות מן תיבת בעלמא עד תיבת משיחיה ואלו הם: בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה והנה בחייכון וביומיכון הוא תפלה ואינה מכלל נוסח הענין. 9

10 ו ענין כ"ח תיבות שיש תיבות חבכ"ח של תיבות שהם ככ"ח תכוין עוד ואח"כ דאמירן בעלמא ואמרו אמן עד כו' יהא שמיה רבא מןן מן תיבו' גם יש ככ"ח בעלמא אמן עד דאמירן מברך כו' יש"ר מפורש מדברי מוהרח"ו שחשבון הכ"ח תיבות מתחיל מהמילה אמן ראשונה ולא מן יהא. משמע מדברי האר"י ז"ל שאמן ראשונה קשורה לאמן יהא שמיה רבא ולא רק מענה למשפט הקודם )בחייכון וביומכון( וכך קיבל מוהר"י אבן טבול מהאר"י הקדוש עצמו. וכן הוא למהרי"ץ בזר זהב על השו"ע. זית"א דכיא. ענין כ"ח אותיות תיבות של יהא שמיה אותיות בז' והענין הוא כי יש ככ"ח עלמיא. רבה מברך לעלם ולעלמי לענ"ד, הביאור נמצא בשער רוח הקודש )יחוד כ"ד( על יחוד פסוק ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה. ובתיבת ותאנ"ה, שהוא גמט' ג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן עם הכולל, מגיה רבי שמואל ויטאל שאות וא"ו של ותאנ"ה לא מנה אותה מן המנין. הרי שנוסח האר"י ז"ל בקדיש הוא לומר ולעלמי עם וא"ו, אלא שהוא"ו אינו ממנין ספירת כ"ח אותיות. ואין זה מעכב. ואמנם, מוהרח"ו גורס בדרוש נוסח התפלה ולעלמי עם ו"ו. וכך צריך לומר. ותמיהה, הרי בית יוסף מפורש הוא לגרוס בקדיש ''ולעלמי'' עם ו"ו דווקא, ושזאת מסורת מהקדמונים. ואף חלק על רבי יצחק אבוהב שרצה לגרוע הו"ו. ומה טוב ומה נעים כשדברי מרן השו"ע והאר"י ז"ל דעת אחת ושלמה היא. וכך הוא בכנפי יונה )ח"א פס"ד( להרמ"ע מפאנו זצוק"ל. וברור למוהרש"ו שהאומר מן כל, טועה. כך, שהב' הנוסחאות קיימות בכתבי האר"י ז"ל ובגורי האר"י ז"ל )כנף רננים למוהר"א אזולאי זצוק"ל(. אולם כולם אומרים אחרי השירה, ה' מלכותיה קים לעלם ולעלמי עלמיא וכו'. זית"א דכיא. 0

11 אותם הפסוקים של ויתן לך האלהים מטל השמים כו', הכתוב במחזורים במוצאי שבת, בסדר ההבדלה, היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מ"ש, בעת שמבדיל על הכוס בבתו. )שע"הכ( מדברי מוהרח"ו ע"ם רבו הקדוש האר"י ז"ל, משמע שיש לקרוא ''ויתן לך'', קודם להבדיל. וכך מצטט מוהרח"ו הזוהר הקדוש )דף י"ד ע"ב( ושם, מבואר שמחנות הממונים על )ימי( החול, לא חוזרות למקומותיהם, אלא אחרי שישראל בירכו המבדיל בין קודש לחול. ומי שמאחר מלהבדיל, אותם הרשעים שבגיהנום מצדיקים עליהם את הדין של הקב"ה, והם מקיימים על אותו אדם )שאיחר להבדיל( את כל הברכות שאומרים הציבור, ויתן לך אלהים וכו'. עכ"ל. וברור שאמירת ''ויתן לך אלהים'' היא בציבור כדברי הזוהר הקדוש ]דקא אמרי בציבורא[. וכל זה, בין קדושא דסדרא לברכת ההבדלה. ולכן, האר"י ז"ל היה נוהג לאומרם ]פסוקים של ''ויתן לך אלהים''[ בכל מוצאי שבת בעת שמבדיל על הכוס בביתו. )לשון שער התפלה(.ולומדים מזה, שאף שהיו אומרים בציבור, היה חוזר בביתו, ודווקא ''בעת שמבדיל'', פירוש, קודם ההבדלה. וכי, אם היה קורא ''ויתן לך '' אחרי ההבדלה, לא היה מתקיים דברי הזוהר שנשמות הרשעים מקיימים ברכות הנמצאות ב''ויתן לך אלהים'' על אותו אדם שדחה להבדיל כמו שאמרנו. אחר ההבדלה. פע"ח. 1

12 סגולה לשבת ממורנו רבי חיים בן רבי יוסף וויטאל זצוק"ל בספרו ספר הפעולות כתי"ק סגולה להישמר בשבת מכל מיכשול, והעושה מובטח לו שישמור שבת כהלכתה בעת קבלת שבת יכוון )בלי להוציא מהפה( בשם אהי"ה אהי"ה אהי"ה ואז יאמר באי כלה באי כלה תוך אמוני סגולה באי כלה שבת מלכתא ויכוון כל פעם ס"ת באי כלה שם י"ה. וה' יעזרנו בכל מעשי ידינו בזכות הצדיקים האמיתיים. 2

13 בענין אליהו הנביא ז"ל שמבטל נישואין לאישה שאינה הגונה לו )לאיש(, הרי דבר זה סותר כמה מקורות בתלמוד בענין אישה רעה. אלא, שכיוון כל אישה היא משורש נשמתו, הרי, שאישה שאינה הגונה לו היא אינה משורש נשמתו. ואף, שגונב בת זוג של אדם אחר, משמע, ששורש נשמתם שווה. ואמנם, יצטרך נפש תחת נפש. על השו"ע על כל ברכה וברכה, עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן. וברוך שמו. ענין ענית הקהל השומעי' ברכו' מפי הש"צ וברוך שמו בעת שמזכיר השם בברכה: כוונת ברוך הוא ואומרים ברוך הוא כוונת אמן שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ ודע כי יש מדרגות בעניית אמן אם אמן של ברכת המצות והנהנין ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה ואם אמן של הקדישין ובתחילה נבאר ענין כולל לכולם ואח"כ נבאר החילוקי' שביניהם וזו היא הכונה הכוללת לכולם. ענין ענית הקהל השומעי' ברכו' מפי הש"צ ללמדנו בין שמוציא ידי חובת הציבור בין שלא. ודע כי יש מדרגות בעניית אמן אם אמן של ברכת המצות והנהנין ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה ואם אמן של. הקדישין לשון שער הכוונות. מב' לשונות מוהרח"ו ברור שלהאר"י ז"ל, יש לענות ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה, כי לא שייך לענות אמן רק כ'' שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ '', ולא אחרי כל ברכה וברכה. ולכן, מחזק דין מרן השו"ע ]שהביא מנהג של רבינו יחיאל, ושל בנו הרא"ש ושל בנו הבעל הטורים להלכה ולא למנהג, ואיך אחרונים חלקו על ראשונים קדושים?[ שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה. בפרט, שמוהרח"ו מסביר כוונות שונות בעניית אמן ]'' אם אמן של ברכת המצות והנהנין ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה ואם אמן של הקדישין ''[ אמנם, כוונת ברוך הוא וברוך שמו אינה אלא יחידה, כי כוונת ענייתו על כל ברכה וברכה אינה שונה. זית"א דכיא. בענין החלק'ה אם מותר לגזור שערות הילד שהגיע לגיל ג' בלילה? והרבה אחרונים סמכו על דברי שער הכוונות ועולת תמיד. אמנם, מובא בשער תפלה )קצ"ב ט"א( למוהרח"ו, שתפלת מנחה היא דינא קשיא, ותפלת ערבית דינא רפיא. ואם כן, הדינים נמתקים בלילה. ויש להעיר שהאר"י ז "ל עצמו לא היה מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות ולא היה מגלח לא 3

14 ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן. )שער התפלה דף שי"א(. ומעיד בשם רבי יונתן סאגיס ז"ל, שהאר"י ז"ל הביא את משפחתו ביום ל"ג בעומר למרון כנהוג, וגלחו את ראש הילד כנהוג. משמע, שאף ל"ג בעומר יש לו דינים וגבורות כשאר ימי העומר אלא שיום זה הוא יום שמחת הרשב "י. ולכן, אף שאין לומר ווידוי, מ"מ האר "י ז "ל לא היה מגלח ראשו. כך, שלדעת האר"י ז"ל, מותר לגלח ראש הילדים, ובפרט ביום החלק'ה שלהם, אף שימי העומר הם ימי דינים וגבורות. ומפאה זאת, אפשר אולי להתיר לגלח בלילה ראש הילד, שהוא דינא רפיא, ומניעתו רק לגדולים. לכבוד הילולת הצדיק רבי חיים בן עטר זצוק"ל. שנת תשע"ב. בג' דברים אדם ניכר: בכוסו בכיסו ובכעסו ]עירובין ס"ה ע"ב[ והנה, ראו עינינו ''תלמידי חכמים'' שבמשך אירוע, לא הכירו את ה', ובטלו כל איפוק, הן באופן הדבור, הן באופן האכילה. ומסתמכים ב''כל הקודם זוכה'', וגורמים לעדיני האומה צער. שכל אחד שולח את ידו בפיתו של חבירו בלי בושה ובלי איכפתיות. איה אחווה איה רעות. איה דרך ארץ איה השראת השכינה. טוב לאכול ענווים וישבעו, דווקא ענווים מלשון ענווה שצריך איפוק ודרך ארץ, ולא חופשיות יתירה. ובעיקר בהילולות הצדיקים שת"ח אלו מהפכים להוללות. ועל אלו אמר הנביא ''ותופשי התורה לא ידעוני'', שאין תורתם מתקיימת אלא רק בהבל פיהם. דווקא הבל וריק, ועל זה אמר התנא ''לא הדרש העיקר אלא המעשה''. שתורתו אינה סמא דחיי אלא סמא דמותא, כי הוא גס רוח, ואין התורה תבלין לגס רוח כדברי חז"ל ''כל אדם שיש לו גסות רוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו'' ]סוטא ה' ע"א[. תקרא ''רוח קימעא'' שאף השגה קטנה וקלה, ''עורכתו'' תקרא עוקרתו. ולכן, מוצאים עצמם מכלל האומה הישראלית שנאמר בה ''הרחמנים הביישנים וגומלי חסדים''. אגרא דפרקא אות קמח זוהר וישב קפ"ד ]ע"א[, אמצאך בחוץ ]שה"ש ח' א'[, גו גלותא דאיהי בארעא אחרא, אשקך, בגין לאתדבקא רוחא ברוחא, גם לא יבוזו לי אע"ג דאנא בארעא אחרא עכ"ל. המשכיל על דבר ישכיל בדברי הזהר מה שנאמר בשם הבעש"ט שבגלותא בחו"ל יש סייעתא להשגת רוח הקודש הגם שאין השכינה שורה כו', עכ"ז יש סיוע להשגת רוה"ק אפילו אינו הגון כ"כ אין מדקדקין עמו כמו באה"ק, משל למלך כשהוא בדרך מוכרח ללון 4

15 במלון ופונדק שאינו לפי כבוד המלך ביופי ונקיות אין זה בזיון למלך, כיון שהכל יודעין שהמלך הוא בדרך. הבן הדבר. ואמנם, מדברי רבי שמעון בר יוחאי, שארץ ישראל נקנית ביסורין, ע"י, אף שאינו כ"כ הגון, יש סיוע בארץ ישראל להשיג רוח הקודש אף שאינו הגון, דווקא ע"י יסורין, שהם זיכוך הנשמה, ודוחף את האדם להשיג ההשגחה פרטית, כמו שא"הכ: דברים פרק יא )יב( ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה: דווקא אלהיך בלשון יחיד המורה על ההשגחה הפרטית. והשגחה פרטית הוא רוח הקודש, כדברי אביר יעקב זיע"א בספרו הקדוש מעגלי צדק. והוא קרוב לפירוש התולדות יעקב יוסף זצוק"ל, שידוע שמן הדינים צומחים הישועה, פירוש התגברות החסדים מתוך צער, ואז משיג ההשגחה הפרטית דרך הישועה שנעשה לו, והוא החסד שה' עושה איתו להתחסד בשכינה להכירה בגלותה. פרשת ואתחנן מתוך החושך 334 מתוך האש 301 ההבדל הוא ל"ג 33 רמז לרשב"י הקדוש שגילה הזוהר הקדוש וגם רמז למדורות בל"ג בעומר שהוא אש הנדלק בליל ]חושך[ ל"ג בעומר. 5

16 לבי לבי כמנין שם מ"ב פעמיים והוא גמט' פ"ד תעניות לתקן הברית )שער רוח הקודש( והוא פה דלת' תקון ברית המילה, שהמכניע את ת' כוחות הטומאה ע"י דלות הפה שהוא תקון ברית הלשון. כנגד א "ב ל"ו )והוא אלקנה בצלאל עם הכולל( ואין ברית אלא ביסוד שהוא הצדיק 6