אתר שיטים ט' באב "מ י-י ת ן ר אש י מ י ם, ו ע ינ י מ קו ר ד מ ע ה; ו א ב כ ה יו מ ם ו ל י ל ה, א ת ח ל ל י ב ת-ע מ י." )ירמיהו, ח', כ"ג, מתוך הפטרת תש

תמליל

1 אתר שיטים ט' באב "מ י-י ת ן ר אש י מ י ם, ו ע ינ י מ קו ר ד מ ע ה; ו א ב כ ה יו מ ם ו ל י ל ה, א ת ח ל ל י ב ת-ע מ י." )ירמיהו, ח', כ"ג, מתוך הפטרת תשעה באב( "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה " תלמוד בבלי )תענית ל:( "לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו ". ברל כצנלסון לימוד המועד זמן היום : ליל ט' באב עד ליל י' באב שמות היום: ט' באב; תשעה באב; צום החמישי סמלים: צום; קריאת מגילת "איכה"; הימנעות מתלמוד תורה; אמירת "קינות"; ישיבה על הרצפה תכנים: אבל; זכרון חורבן בית המקדש ואובדן הריבונות הלאומית; לקחים היסטוריים; גאולה; משיחיות; אנטי-משיחיות. 1

2 א' - ב' של מנהגים ומסורות לתשעה באב אין לומדים תורה בתשעה באב, מלבד דיני אבלות וענייני החורבן, זאת כיוון שלימוד תורה נחשב דבר משמח ומרומם. אפר תחת פאר בעדות אחדות מקובל להעמיד קערת אפר בכניסה לבית הכנסת, בה טובל כל אחד את אצבעו ומכתים את מצחו כדי לקיים "אפר תחת פאר". יש גם המפזרים אפר על רצפת בית הכנסת. הליכה לבית הקברות בבוקר תשעה באב נהוג ללכת לבית הקברות. על-פי התלמוד מנהג זה נועד לסמל את היותנו חשובים כמתים. )בבלי, תענית ט"ז, ע"א( נהוג להשליך שום על הקברים כדי להבריח שדים ורוחות רעות. המנעות מנעלי עור ומאכילת בשר כביטוי לעינוי והתנזרות מנוחיות ומתענוגות במקדש עם החורבן. יש גם הנוהגים ללכת יחפים לגמרי. וכזכר להפסקת הקרבנות המנעות מאכילה, שתיה, רחיצה ותשמיש המיטה )קיום יחסי מין( מבטאת דמיון למצב המוות. הסרת הפרוכת מארון הקודש. יש העוטים לארון הקודש ולספר התורה פרוכת שחורה מיוחדת. המניחים אותו על הרצפה. יש גם מגילת איכה המגילה היא קינה על חורבן בית המקדש )הראשון( וירושלים, מיוחסת לירמיהו הנביא. נקראת לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת בערב תשעה באב. נהוג לקרוא את המגילה לאור נר דל. מנהגי תפילה נהוג להתפלל ללא מנעלים ובדממה כדרך אבלים, בתפילת שחרית נהוג ברוב העדות לוותר על טלית ותפילין, כביטוי לאבל. מנהגים בירושלים נהוג לערוך בכותל "תיקון חצות" ולומר קינות. נהוג גם להקיף בלילה את חומות ירושלים לקיים "סובו ציון והקיפוה" )תהילים מ"ח, י"ג(. סעודה מפסקת נהוג לאכול סעודה מפסקת לפנות ערב תשעה באב. היא מאופיינת במאכלי אבלות סמליים כמו עדשים, כעכים וביצים )מאכלים עגולים( ולא בשפע תבשילים. נהוג להמנע מבשר ויין. יש הנוהגים לסעוד על הקרקע כסימן נוסף לאבלות ויש אף הטובלים פת באפר. קבלת התענית של תשעה באב אחרי הסעודה המפסקת נהוג לקבל את התענית: "הריני מקבל עלי תענית של תשעה באב באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ואני מקבל עלי חמישה עינויים אלה: להתאבל ולקונן על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה הקדושה ועל גלות ישראל עם קדוש ועל הריגת הצדיקים בשעת החורבן." נהוג בזמן זה לשבת על הארץ, לחלוץ את הנעליים, ויש אף הלובשים קרעים. קבלת פני המשיח לפי המסורת נולד המשיח בתשעה באב. בעדות ספרד מקובל אחר הצהריים לקשט את הבית ולהתרחץ כדי לקבל את פני המשיח שכבר נולד. בעדות שונות רווחו מנהגים סמליים נוספים הקשורים לקבלת המשיח. קוצים בעדות אשכנז היה נהוג לקטוף קוצים ולהשליכם בשעת אמירת הקינות על שערם וזקנם של המתפללים והמתפללות. 2

3 קינות נהוג לקרוא קינות; פיוטים של צער מתקופת הפיוט הקלאסי ומתקופות אחרות, הקינות נקראות בערב תשעה באב וביום. הקינות לתשעה באב קובצו בספרי קינות מיוחדים: ספר הקינות האשכנזי נקרא "קינות" והספרדי נקרא "ארבע תעניות" או "חמש תעניות". שינה על הארץ נהוג לישון על הארץ בליל תשעה באב, לעיתים עם אבן במקום כר, כביטוי לתענית. לימוד החג תשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני, ומאורעות אחרים - המיוחסים לפי המסורת לתאריך זה. חורבן הבית הראשון לפנה"ס חל בשבעה לחודש אב לפי מלכים ב', פרק כ"ח, פס' ח' - י' או בעשרה בו לפי ירמיהו נ"ב, י"ב - ט"ז. לפי התלמוד הוא נקבע לתאריך זה כי בו התחילה הפורענות תלמוד ירושלמי, תענית, פרק ד', הלכה ט'. לפי עדות יוסף בן מתתיהו נשרף הבית השני - 70 לספירה, בעשרה באב ויום האבל על החורבן הועתק לתשעה בו, שכבר היה יום אבל ידוע. לפי המסורת יום זה הוא גם יום בכיה לדורות על חטאם של המרגלים, בו נגזר שלא יכנסו בני ישראל לארץ. שלושת השבועות בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב נקראים ימי "בין המצרים": "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" איכה א', ג'. בתקופה זו על-פי המסורת נתרגשו צרות ואסונות רבים על עם ישראל לאורך הדורות. בשלושת השבועות של "בין המצרים" ממעטים בשמחה. לא עורכים שמחות ונוהגים מנהגי אבלות. במסורת האשכנזית ב"תשעת הימים" שבין ראש חודש אב לתשעה באב מתחזק האבל וחלים מנהגי אבל נוספים כמו איסור על קניית בגדים ומנעלים, המנעות מתספורת והמנעות מאכילת בשר ויין. במסורת הספרדית מתחזק האבל בשבוע שחל בו תשעה באב. בימים אלה, יש מאמינים, מתחזקות סכנות ופעולתם של שדים ויש לנהוג בהם בזהירות. ביום י"ז בתמוז נבקעו חומות ירושלים על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל - בתקופת הבית הראשון ועל-ידי הרומאים בתקופת הבית השני. בי"ז תמוז ארעו על - פי המסורת, כמה פורענויות וארועים קשים אחרים : משה ניפץ את הלוחות ברדתו לראשונה מן ההר, בטל קרבן התמיד שהיה מוקרב בקביעות פעמיים ביום בבית המקדש כאשר היוונים צרו על ירושלים בימי מלחמת המלכים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולס, משום שלא נותרו כבשים לקרבן התמיד. ביום זה שרף אפוסטומוס, חייל רומי, ספר תורה שמצא. ביום זה הועמד צלם בהיכל, כנראה בימי החשמונאים או בימי אדריאנוס קיסר רומי. ביום זה נפלה בית"ר בסוף מרד בר-כוכבא. 3

4 על הזיכרון ההיסטורי כמכונן אדם ועם/ אברהם אדרת תרבות הזיכרון אינה מתבטאת בדרכי הנצחה, אלא בדרכים יצירתיות, המלווים את החיים כמימד של משמעות. השורש המזין את ההוויה האנושית - הוא ה זי כ ר ו ן. הזיכרון מאפשר לאדם ליצור גשר וקשר בין היום יום החולף - לחיי עולם, אל חיי אדם שמעבר לקיומו הפיסי, גם כשהוא עובר מן העולם. לכן הזיכרון מעניק משמעות לקיום היומיומי ולתכלית חיי אדם בדורו. במסכת אבות ג', נאמר על ידי עקיבא בן מהללאל: דע מאין באת - ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון. הרמב ם מפרש זאת: הסתכלות באורחות חייו מביאה את האדם לידי ענווה. כי הזיכרון מאין בא? - מהתבוננותו באחריתו שלו - ואז ימהר לקיים את המצוות בחיי יום יום. במושגי ימינו מתכוון הרמב ם לאמור שהממשות הקיומית של האדם היא כאשר הוא חווה זיקתו לעבר וצופה אל עתידו, כממשות חיה. אם אינך יודע מאין באת - לא תדע גם לאן אתה הולך, ואז רגע ההווה לא חשוב. הזיכרון הוא יסוד כל תרבות אנושית. כל תרבות הוא הצבר הניסיון באורחות חיים מדורות. התרבות נוצרת בתהליך של שכלול, השבחה ביצירה הרוחנית והחומרית. התרבות כעקרון היסטורי - רוחני - נתפשת כתהליך שיפור ושכלול של יחידים ביצירה הקולקטיבית, בשילוב שאיפות הדורות שעברו, עם יצירת הדור למען שיפור ועילוי היצירה המשותפת. מאגר הזיכרון הקולקטיבי משמש קרן מזינה של התרבות הלאומית ומטביעה דמותה על האדם, הפרט. הזיכרון במובנו הנפשי - מושגי, הוא הכושר של היחיד להעלות ברגע - מה שהעלו לו עברו ומאמצו לחדור להתהוות עתידו מחר. המטבע הלשונית: ראיית הנולד - אינה רומזת שנביאי ישראל היו חוזי עתידות, אלא שידעו לראות בגרעיני ההווה את העץ שינבוט ויעלה בעתיד. כוח זה של ראיית העתיד מאפשר לאדם להתגבר על מצוקות עכשוויות. השכחה מלווה את הזיכרון. הזיכרון הוא סלקטיבי, כי אין אדם וחברה זוכרים הכל. אדם זוכר מה שנראה לו חשוב. וכן השכחה הוא צורך הזיכרון הסלקטיבי והיוצר, שעובר מדור לדור. לכן תרבות הזיכרון היא תרבות יוצרת, המגבילה את השכחה למה שאינו חיוני להתקיימותה. תרבות הזיכרון מלווה את הישוב החי, היוצר לעצמו מסגרות וסמלים שמטביעים חותם על הדורות באותו ישוב. זיכרון הנעדרים, לא כיחידים, זיכרון הנעדרים מקנה מימד לחיי הממשיכים. רחל המשוררת כתבה: רק מה שאבד לי - קנייני לעד - זו האמת של הפיכת החיים מהוויה סתמית להוויה משמעותית על ההמשך. חיים שהיו רוויים כישלונות ומאמצי התגברות - הם שמעלים אה הטעם הטוב של הווייתנו החולפת. כי אין להסתפק במה שאנו חווים וחיים יום יום אלא להתקשר למעגלי חיים גדולים יותר של שאיפות וחליפות ומסרים. הזיכרון יוצר את האישיות: אישיות האדם היא חד-פעמית: בשבילי נברא העולם. לכן הפרט רוצה להתבטא בה בדרכו שלו, ולהשאיר בה טביעת אצבעותיו - חלקו בבניינו של עולם. הזיכרון מעניק לאדם את הביוגרפיה העצמית הייחודית, כולל זיכרון קשריו עם זולתו; מה שהקרין מהוויתו האישית על אנשים בסביבתו ומגעיו. תרבות ישראל היא תרבות זיכרון, כפי שיוסד בתורת הנביאים ובכתובים. אישי התנ ך מזהירים מפני הזנחת הזיכרון: זכור כל עבד היית במצריים - על כן - זכור אשר עשה לך עמלק - על כן זכור למות עולם )האזינו( בינו שנות דור. תרבות ישראל מכוונת למימד הזמן וערכיו ואומרת מה יש לעשות בזמן המתמשך. כי הזמן - הוויה בבריאה וסופה בגאולה. זיכרון הנופלים באיזכורם בחג - נותן את המימד הנכון של החג. החג לא בצל הנופלים, אלא הודות לזיכרם. 4

5 על סכנת הלאומנות הקיצונית פעם וכיום/ פרופסור אסא כשר, 1996 יום תשעה באב מעניין אותי, אבל לא מפני ש חמישה דברים אירעו את אבותינו... בתשעה באב, כלשון המשנה, אלא מפני שחמישה דברים אחרים עלולים לארע אותנו ואת בנינו, אם לא נמצא עניין בהיבט אחד של תשעה באב, נבין אותו ונלמד את לקחו, כראוי. יום תשעה באב מעניין אותי, לא מפני שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה. בית המקדש, לימד אותנו הרמב ם, בספרו מורה נבובים, היה בעל ערך דתי משני, מתאים לנסיבות הימים ההם, מיותר בנסיבות הזמן הזה. הרמב"ם ממשיך ואומר - אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו, פתאום". בימי משה רבנו היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם. לכן, לא גזרה חכמתו... שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, אלא צוונו לבנות היכל לו... המזבח לשמו... הקרבן לו... והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו... כי לא תשתחווה לאל אחר )חלק ג, פרק ל ב(. בית המקדש היה דרוש אך ורק כתחליף יהודי של בתי פולחן אליליים. אלפיים שנות יהדות בלי בית מקדש הוכיחו בעליל עד כמה סר טעמו ונמוג ערכו, עד כמה נעשה מיותר מכל הבחינות. יום תשעה באב מעניין אותי, לא בגלל הטרגדיה של תוצאות החורבן, אלא בגלל הדרמה של סיבותיו. את התוצאות אין להשיב? מה שהיה היה. את הסיבות אפשר להשיב, שהרי אפשר לחזור על השגיאות העיקריות, אבל אפשר גם לא לחזור עליהן, אפשר וראוי שלא מה שהיה הוא שיהיה. שתיים מאגדות החורבן מובילות אותנו לשגיאות העיקריות, שאסור לחזור עליהן. האחת מתמקדת בעובדות, השניה מובילה אותנו לערכים. האגדה הראשונה אומרת, בתרגום חופשי מארמית: אספסיינוס קיסר בא וצר על ירושלים שלוש שנים. היו בה. שלושה עשירים, נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת... היה בידם מזון לעשרים ואחת שנים. היו שם אותם בריונים. אמרו להם חכמים, נצא ונעשה שלום. לא הניחום ואמרו להם, נצא ונעשה מלחמה. אמרו להם חכמים, לא יסתייע הדבר. קמו הבריונים ושרפו אותם אוצרות מזון והיה הרעב. כך הביאו הבריונים את החורבן. בריונים, מסביר רש י הם : אנשים ריקים ופוחזים למלחמה. תיאור קצר ומדויק; ריקים, למרות הגאווה הלאומית שפיעמה בהם. ריקים, למרות האידיאולוגיה הפטריוטית שהניעה אותם. ריקים, מפני שלא היתה למעשיהם הצדקה דתית של ממש. פוחזים, מסביר רש י בהזדמנות אחרת - בהולים במעשיהם לעשות בלא תבונה. פוחזים למלח מה, בהולים, בלא תבונה, לצאת לעשות מלחמה, במקום לצאת לעשות שלום. גאווה בהולה, פטריוטיות בלא תבונה, התנגדות לשלום, להיטות למלחמה, כישלון חרוץ, חורבן, גלות. זו השרשרת העובדתית הממאירה. היא שרשרת איומה ונוראה, גם לטעמו של אדם כמוני, שלא רואה אפשרות של חורבן וגלות, אפילו בתרחיש הגרוע ביותר של עתיד מדינת ישראל והעם היהודי. היא שרשרת איומה ונוראה, גם אם היא מסתיימת בכישלון חרוץ, לאו דווקא בחורבן או בגלות. כבר ראינו להיטות למלחמה שהמיטה עלינו כישלון חרוץ, אובדן המוני של חיי לוחמים ואזרחים, חסר הצדקה מוסרית, בלתי נסלח. האגדה השניה כל כך מוכרת, עד שאף אחד לא טורח להבין אותה. לקחו ממנה ביטוי בן שתי מלים, הפכו אותו לקלישאה, שחקו אותה עד דק, עד שלא נותר שום לקח של ערך, לא מהאגדה כולה ולא מהביטוי הנדוש השאוב ממנה, שנאת חינם. כדאי להתבונן באגדה הזאת מחדש: מקדש ראשון מפני מה חרב, מפגי ג דברים שהיו בו - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מה פירוש שנאת חינם? אי-אפשר לומר שזוהי שנאה ללא סיבה, מפני שאין שנאה כזאת, שהרי כל שנאה נעוצה במה שחולל אותה. גם אי-אפשר לומר שזוהי שנאה ללא הצדקה, מפני שלא מתקבל על הדעת ששנאה כזאת תהיה יותר גרועה משלוש העבירות החמורות ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, העבירות היחידות עליהן נאמר ייהרג ואל יעבור. שנאת חינם אמורה להיות יותר גרועה, מבחינה דתית, מכל העבירות הללו גם יחד, עד כדי כך שהיא מצדיקה חורבן וגלות. רק דבר אחד יכול להיות יותר גרוע מהעבירה, הלא הוא ביצוע העבירה במסווה של קיום מצווה, פגיעה 5

6 בערכים במסווה של שירות הערכים, יצירת רושם מובהק שמעשה עבירה הוא מעשה מצווה. זה חטאם של אותם בריונים, אותם אנשים ריקים ופוחזים למלחמה, ריקים ופוחזים לאומנים במסווה של אוהבי התורה, שונאי חינם במסווה של אוהבי ישראל; יגאל עמיר ודומיו בכל הזמנים. ביום תשעה באב" השבוע, יותר מכל היה ראוי להרהר ברצח יצחק רבין ז"ל, כדי לעמוד היטב אל מול הערוגה הארסית בה צמח יגאל עמיר, הערוגה הרעילה של מאות חבריו, שדיברו כמוהו, או לפחות שמעו מפיו את הרעיון של רצח רבין ופרס ושתקו, הערוגה החמקמקה שלא נעקרה עדיין, הערוגה המסוכנת מאין כמוה של אותה שנאת חינם. על מה חרבה הארץ? דיון באגדות החורבן התלמודיות מסכת גיטין נ"ו-נ"ח חורבן בית שני היה מאורע ששינה את תולדות עמנו הן מבחינה לאומית והן מבחינה רוחנית-דתית. תהיות ושאלות הציקו לאנשי דור החורבן. מדוע נגזר חורבן בית שני? האם יש לראות בחורבן הסתר פנים? )יומא ט( מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים. מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים". בימי בית ראשון התריעו הנביאים על חטאי העם וניבאו על החורבן שיבוא בעקבותם, כך שהחורבן נתקבל כדבר שהיה צפוי. גלות בבל חיזקה את האמונה בקב ה והיתה זו תקופה של שגשוג רוחני דתי שנמשכה גם בדורות הבאים. מתוך כך ניתן להבין מדוע קשה היה צידוק הדין לגבי חורבן בית שני. אוירה של אי השלמה שררה בא י שלאחר החורבן וחכמים חיפשו תשובות לשאלות שהתעוררו. באגדות החורבן נוכל לראות את גישת חז ל לגבי החורבן. נראה כיצד הם מנסים למצוא את המניעים והסיבות שהביאו בסופו של דבר לחורבן ובכך לענות לאלה המתלבטים בשאלת "צידוק הדין. מעשה קמצא ובר-קמצא הוא ספור אחד ממחרוזת הספורים שבאמצעותם מתוארים אספקטים שונים של פרשת החורבן כפי שתוארו ע י חז ל. סיפור המעשה: )תרגום לפי ספר האגדה של ביאליק( מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא ושונאו בר קמצא. עשה סעודה. אמר לו לשמשו - לן והבא לי אח קמצא בר קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא בעל הסעודה ומצאו יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא! אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך... אמר לו: לא! אתן לך דמי כל סעודתך... אמר לו: לא. תפסו בידו, העמידו והוציאו. אמר בר קמצא הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בי מכלל שנח להם אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך יהודים. 6

7 אמר לו הקיסר: מי יאמר? אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו. הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו מום, שלנו הרי הוא מום ולהם אינו מום. אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר לו ר זכריה בן אבלקולס: יאמרו - בעלי מומים קרבים למזרח. אמרו)חכמים( להרוג את בר קמצא שלא ילך ויספר למלך. אמר להם ר זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים - יהרג?! ז )אמר ר יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אביקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנומארצנו.( עלה עליהם נירון קיסר. כשהגיע לירושלים זרק חץ למזרח וחזר ונפל בירושלים ירושלים חזר ונפל לירושלים וכן לארבעת הרוחות אמר נירון קיסר לתינוק: פסוק לי פסוקך! אמר לו: "ונתתי את נקמת בא דום ביד עמי ישראל" אמר נירון קיסר: הקב"ה מבקש להחריב ביתו ואומר לקנח ידי בי... וממנו יצא ר' מאיר. בקריאה ראשונה של הסיפור נראה כאלו התשובה לשאלה, על מה חרבה ירושלים היא פשוטה וברורה. שנאת חנם בין שני אנשים הביאה להשתלשלות מאורעות שגרמה בסופו של דבר לחורבן. האם זוהי תשובה מספקת לשאלה כה חשובה ונוקבת? האם יתכן שחז ל יתלו רק בסיבה זו את חורבן ר' הבית, הארץ והגלות? אם כך, למה ראו צורך להמשיך את הסיפור בוויכוח הפנימי שהיה בין זכריה וחכמים? גם עניין נירון נראה לגו כאן מוזר ותמוה, מה מקומו בספור על קמצא ובר קמצא? ננסה לענות על השאלות תוך כדי ניתוח קצר של הסיפור. בר קמצא מצטייר כאיש מתון, הנוהג בתבונה ומנסה להגיע לידי פשרה עם בעל הסעודה כדי שלא לראות בחרפתו והלה אינו מוכן להתפשר ולוותר ונוהג בו באלימות לעיני כל צבור האורחים. העלבון והחרפה הופכים את בר קמצא המתון לאדם שיצר הנקמה דוחפו לעשות מעשים ללא מחשבה והגיון. העובדה ששונאו גרשו בחרפה - גם זהו בושה גדולה אך שתיקת החכמים הוציאהו מגדרו. הוא אינו צופה למה תגרום נקמנותו. הקיסר מנסה להשתמט מדיכוי המרד ובר קמצא הוא זה שדוחפו לעלות על העיר. הוא מוכן אפילו להשתמש במעשה ערמה של הטלת מום בקורבן ובלבד שיצר הנקמה האישי שלו יבוא על סיפוקו.! העימות בין החכמים לבין ר זכריה מבהיר לנו את הפילוג וההבדלים שבהשקפת החיים של הכתות השונות בעם. ר זכריה היה בין הקיצונים שבפרושים והלך בדרכו של בית שמאי: ההלכה היא סטטית ואינה תלויה במציאות המשתנה - לכן גם אם הדבר יחשב כמרד אין 7

8 להקריב את הקרבן. אכן, יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמת היהודים ב' יז מספר שביטול הקורבן לשלום הקיסר שימש אות למרד והביא למלחמת הרומאים בירושלים. חכמים שהיו בזרם המתון - מתלמידי בית הלל - היו מוכנים לדחות ספק מום - משום פיקוח נפש וסכנת נפשות. ההערה של ר יוחנן גם כי נכתבה בסוגריים היה כעין סכום לכל הספור. )ענונותו של ר' זכריה היא שהחריבה את ביתנו, שרפה את היכלו והגליתנו מארצנו(. כשם שהעלילה של מעשה קמצא ובר-קמצא מתגלגלת מעניין של טעות פשוטה שעשה בעל הסעודה ועד לחורבן, כך גם ר זכריה בשל "ענוותנותו" - קפדנותו הקיצונית שאינה יודעת פשרות - מנע את הקרבת הקורבן לשלומה של מלכות והדברים התגלגלו עד לחורבן. גם בספור הראשון וגם במעשהו של ר' זכריה נראה שבגלל קוצר ראייה של האנשים שלא ראו לאן עלולים מעשיהם להוביל - חרבה ירושלים. זוהי אחת מהתשובות שמנסים חז ל לתת על השאלה הקשה - על מה חרבה ירושלים. מה מקומו של נירון בסיפור? נירון מוצג כאן כקיסר רומי שנגזר עליו להחריב את ירושלים. )אם נתעלם מהידוע לנו על נירון ההסטורי - יקל עלינו להבין את העניין( ראינו כבר בסיפור שהוא נדחף לעלות על ירושלים, הוא מנסה לדחות את הגזירה. הוא יורה חצים לכל רוחות השמים כדי לדעת אם ינצח או לא. החצים נופלים כולם לירושלים והוא מבין שנגזרה עליו הגזירה. מהפסוק שהתינוק דרש לו הוא מסיק שהקב ה רוצה להיפרע מאדום - רומא ע י עם ישראל ומי שימלא את השליחות הקב ה ינקום בו, לכן, הדרך היחידה שנותרה לו להמלט מהשליחות היא להתגייר ולהיות אחד מהם. הגזירה הייתה צריכה להתבצע על ידי נירון אך הוא ואספסי נוס התחמקו וטיטוס הוא אשר הוציאה לפועל ואכן נראה בהמשך של אגדות החורבן שהקב ה נפרע ממנו. חז"ל מנסים להראות כאן את קיסר רומי כשליט נאור אשר אין לו עניין במלחמה ביהודים אלא זו נכפתה עליו בשל מעשים אוויליים של מספר אנשים בעם ישראל אשר הביאו למרד ברומאים. שנאת החינם, קוצר הראות של הקנאים קיצוניים אשר שרדו במרד לחורבן והרומאים היו המוציאים לפועל של גזר הדין. הם אשר הביאו כאז כן עתה, אפשר לדרוש את דברי ישעיה )מט, יז(: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". מי יתן ונשכיל ללמוד את לקח החורבן, ונוכל לפרש את הפסוק כפשוטו. 8

9 העוצמה של התקווה המשיחית / דב רון, ט באב תשנ ח ט באב הינו יום צום ונהי לזכר חורבן המקדש ונפילת ירושלים בידי האויב. יום זה מוקדש הן לחורבן בית המקדש הראשון והן לשני. נשאלת השאלה מה צריך יום זה להביע ליהודי חילוני שאינו שומר מצוות הדת, בפרט בימינו כשמדינת ישראל חיה וקיימת. ירושלים פורחת ולכאורה אין סיבות להתאבל על אובדנה ויהודי חילוני רחוק מלשאוף להקמה מחודשת של בית המקדש. ירושלים נחרבה פעמיים כשזרם מלטנטי השתלט על העם ונכנס לעימות חסר סיכוי מראש עם מעצמות העל של אותן התקופות. הלוחמים של אותה תקופה האמינו שיצליחו במלחמתם בזכות ההבטחה האלוהית כביכול. גם בימינו יש המאמינים בהבטחה אלוהית המתבססת על ברית אהבה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ברית שנכרתה לאור להבות המקדש העולה באש וטמונה בה ההבטחה להקים מחדש את בית המקדש. בין שיורד ממרומי השמיים ובין שייבנה על ידי המשיח שתפקידו לגאול את העם ולבנות את בית המקדש. מסורות אלה הינן מסוכנות לקיומו של העם היהודי. לאורך ההיסטוריה קמו מדי תקופה משיחים שרצו ליטול על עצמם את המטרה של הקמת בית המקדש. המונים בעם ישראל נמשכו והוטעו על ידי משיחים אלה. גם כיום קמים לנו כאלה. אמנם לא אישים יחידים אלא מפלגות ותנועות החורטות על דיגלן רצון משיחי של הקמת המקדש ומובילות אותנו לעימותים עם עמי האזור, המטיפים להרס מסגדים על הר הבית ולמלחמות דת. לאסוננו דעות אלה עלולות להיגמר בהשמדת מדינת ישראל והתמוטטות כוללת של היהדות ברחבי תבל. לכן, ט באב הינו יום מסוכן אם המקיימים אותו אינם מסתפקים בצום ובנהי, אלא רואים בו מועד שבו תתגשם בעתיד ההבטחה המשיחית, רואים בו יום שצריך לכאורה להיות סמל לקדושת ארץ ישראל השלמה, וחיזוקם של אלה הדוגלים באי ויתור ופשרה עם העם הנוסף השוכן גם הוא בארץ הזאת. יום ט באב צריך להישמר כיום אזהרה שקיצוניות לאומית יכולה להוביל רק לאסון, בעיקר אם היא נישאת, כביכול, על כנפי ההבטחה האלוהית. 9

10 הזורעים בדמעה ברינה יקצורו )אגדה לתשעה באב(/ משה שמיר שנה לאחר חורבן בית המקדש. עלתה ובאה החמה, וימים אל ימים נאספו, ושנה תמימה חלפה והארץ בחורבנה עומדת. קהילות ישראל אשר נותרו בארץ חרבות ומפוזרות, הערים שוממות, הכפרים רעבים ללחם. גם בכפר טיבא, בהרי יהודה, בתי אב מעטים, שרידי חרב, נמקים בעוניים. כלתה הפת, שמים קשים עצרו גשמיהם כל החורף, חרבו הבתים, הממגורות הרוסות-שנה חלפה וסימן לגאולה-אין. ואיש אחד חי בקצה הכפר, ולו בקתה דלה וריקה ואדמה יבשה, מעלה דרדרים - ואשה ובנים מבקשים לחם. עייפה נפש האיש מהחורבן. קם יום אחד, נטל את בכור בניו שעודנו נער, נטל את מחרשתו אשר שרדה לו בביתו תחת יצועו ויצא אל שדהו. רתם עצמו אל מחרשתו, נתן את ידיתה בידי נערו והחל פוסע אט- אט - מתייגע, מאמץ את ברכיו, שולח ידיו לפניו-פוסע וחורש את אדמתו. עברו שכניו על פניו: שוטה! אמרו לו. מסכן! נדו לו. ראו זה אוויל! צחקו לו. והוא חורש והולך ואינו משיב דבר, באה לפניו אשתו, פרשה כפיה, בכתה. מה תזרע? שאלה, ואין עמנו גם גרגר חיטה אחד להחיות את הנפש? והאיש מחריש וחורש. חלפו ימים ושבועות. גלו אנשי הכפר ממקומם לנוד ולבקש להם לחם. מהם מניפים אגרופיהם בקללה מול השמים האכזריים, מהם מזילים דמעת סתר. נותר אותו איש לבדו בכפרו העזוב, בטיבא, ועדיין הוא יוצא יום יום אל שדהו וחורשו. קשה העבודה ומפרכת, ואט אט צעד בצעד, גדלה המענית החרושה. חלף הסתיו, באו ימות הגשמים. ענני זעם עלו מן הדרום ומן המערב, כיסו את עין הרקיע והמטירו גשמיהם. קם האיש ללכת אל שדותיו, חזר ונטל את מחרשתו ואת נערו. למה, למה? פרשה לפניו שוב אם הבנים בידיה, מה תזרע בשדה החרוש? הן בניך מתים לעיניך, נמקים וגוועים! והוא באחת: את אדמתי אחרוש, כי אלה חיי. רק החורש יוציא מאדמתו לחם. אלה חיי. יצא אל השדה. רכה היתה האדמה ולחה וריח טוב עלה ממנה. פילחה מחרשתו את האדמה ותלמים עמוקים נפתחו, תלם ליד תלם, ושפתי האיש רוחשות תפילה כל העת: אהה רבוני! התיגע וסחב את מחרשתו! ריבונו-של עולם... הפך פניו ופתח תלם חדש, תן לי כוח לחרוש את האדמה אשר הפקדת בידי. " ורגליו פוסעות-פוסעות וכתפיו שחוחות שחוחות, תן לי זרע לזרוע בה, למען תצמיח לחם. והוא חורש ומושך ומחריש. פתאום נעצרה מחרשתו. משך ומשך בה - לא זזה. פנה לאחוריו. חיטט באצבעות רועדות סביב הלהב - 10

11 והנה כד-חרס גדול באדמה, שריד מן החורבן האיום. מטמון! עלץ הבן, זהב! השתיקהו אביו. מה יתן ומה יוסיף זהב-באין לחם לאכול בכל הארץ? והכד היה גדול וכבד. חילצוהו מן האדמה, ניקוהו מן העפר, פתחוהו-והנה הוא מלא בר, מלא גרעיני חיטה טובים. לחם! הריע שוב הבן בגודל שמחתו, לחם! אך האב נשא את עיניו השותקות ולא אמר דבר. מיד נזעקו שמה האם ובניה הקטנים. כבר חפצה האשה האומללה ליטול את הבר, לטחון, ללוש, להברות לחם חי לבניה... אך האיש סילק ידיה מן הכד, פשט את השק אשר עליו, מילאהו חפנים גדושים מזהב החיטים וצעד-קרב אל המענית. "לא!" זעקה האישה במרי יגונה הגדול, לא! לא תקבור את הלחם הזה באדמה. לנו יהיה! לחם! לנו! נאחזו בו גם בניו, זה תופס בכנף בגדו, זה מתיפח, זה נופל לרגליו. "אבא! אבא! בכו. הב את החיטים! לאכול, ללחם, לפת! אבא! אבא!.. התחננו. והאיש שומע, רואה את ענות בניו המתפלשים בעפר לרגליו, רואה את עיני אשתו הזועקות לרחמים - ולרגע אחד רפו ידיו והזרע אשר בהן כבד פתע, ולרגע עמד מלכת. אותה שעה זרחה החמה על התלמים הפתוחים, ובצפון נתקבצו עננים מבשרי ברכה, והאיש נשא את עיניו וירא את השדה שלרגליו. נשק לבניו בזה אחר זה, חיבק את כתף אשתו המרטטת, היקשה את לבבו-והלך וקרב אל המענית. נכנס אל בין התלמים, חפן בידו מן הזרע הטוב, מן החיטה, מן הלחם אשר גזל מפי בניו ואשתו, ושפך אל חיק האדמה, הלוך וקבור, הלוך והטמן, הלוך וזרוע. דמעות גדולות, כחיטים הטובות, זלגו על פניו והתערבו בזרע. ושוב היו שפתיו אומרות תפילה: הריני מאמין בך אדמתי..." אמר והוא מניף את זרועו, הריני מפקיד בידיך את חיי וחיי בני אחרי, אדמתי... והוא משליך את הזרע ומפזרהו הרחק-הרחק בעיגול גדול, ואין לי דבר זולתך... ודמעותיו מתערבות בזרע, ברגבי האדמה, מרוות את התלמים הפתוחים, ואין להן סוף. והן עליו, על אותו איש, נאמר מה שנאמר: הזורעים בדמעה... ומכח דמעותיו, ומכח סבלם של אשתו ובניו, ומכוח סבלם של כל ישראל-יבוא ויתקיים גם סופו של אותו פסוק, שנאמר: ברינה יקצורו! 11

12 תשעה באב עם הפנים קדימה אל הבית השלישי והאחרון / דבר בשנת תשנ"א עקיבא טורק, פורסם בעיתון היה לי קשה לצום בתשעה באב. זה לא היה קשור במועקה גופנית. כשומר מסורת, אני רגיל בימי צום. הקושי נבע מן השכנוע הפנימי, שאקט האבל בתשעה באב לוקה בחוסר רלוונטיות בסיסית, שהוא משקף עיוורון היסטורי ומסמל את ניוון החשיבה הדתית. איך אפשר להצדיק קינה על בתים שחרבו לפני אלפי שנים, בשעה שסביבנו צומח לתפארת הבית השלישי? רבי עקיבא צחק כשראה את חורבות המקדש, מפני שהאמין שתהיה תקומה. ואנחנו, על אחת כמה וכמה, שומה עלינו להדחיק תחושת האבל. אם במשך אלפיים שנה צם העם היהודי מתוך הפנמת גורלו ההיסטורי, יהיה זה משגה אירוני אם נמשיך לצום כמצוות אנשים מלומדה, תוך התעלמות מכך שאנו כותבים היסטוריה בימינו. אם יש למסורת היהודית משמעות בעינינו, יש להגדיר את תשעה באב מחדש. מדינת ישראל היא הבית השלישי בשלושה מישורים: המישור האקטואלי - הישגי המדינה עולים לאין ערוך על הישגי בית ראשון ושני. בישראל כיום יש יותר יהודים משהיו בה אי פעם, והיא מפותחת יותר משהיתה אי פעם, שכונות ירושלמיות עומדות על גבעות הטרשים שכיתרו את מקדש שלמה בהדרו, ישראל היא יישות עצמאית ובעלת עוצמה, הממלאת תפקיד חשוב בזירה הבין לאומית. רק נוסטלגיה מעוותת יכולה לעורר אותנו לומר: "מי יתן ימינו כקדם. רק הפונדמנטליסט, כמו עובדי עגל הזהב בזמנם, משתוקק להקים מבנה על הר הבית, שהמען "בית שלישי חרוט על תיבת הדואר שלו. התפיסה. העצמית - מדינת ישראל סבורה שהיא התגלמות הבית השלישי ושהיא מקיימת את השאיפות המשיחיות היהודיות בהיסטוריה. אלמלא כן לא היתה מתגייסת, בניגוד לכל אמת-מידה של אינטרס לאומי, לחילוצה של יהדות אתיופיה. עצם התפקיד שנטלה על עצמה ישראל, להיות בית לאומי לכל היהודים מלמד על כך. ערב ההתקפה האווירית האמריקאית על עיראק, כאשר עם ישראל חיכה, מרוט עצבים, לנפילת סקאדים על ערי המדינה, ניסה ראש הממשלה להרגיע את הרוחות במלים אלה: אנו חזקים יותר אפילו מבית דוד. איזו השוואה מוזרה, אלא אם כן גלומה בה ההנחה שעם ישראל - חילוני ודתי, ימני ושמאלי - אכן מבין שמצבנו ההיסטורי היום דומה לזה שהיה בימי בית ראשון ושני יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית. אילו היה שמיר אומר: אנחנו לא בגרמניה של יש לנו מדינה שתגן עלינו, לא היו מתייחסים לדבריו ברצינות. גם בעמדותיה המדיניות ישראל נותנת ביטוי לתפיסה זו. האם היתה כה מתעקשת בנושא ירושלים, אלמלא היה קונסנזוס בעם הרואה בירושלים את בירת הבית השלישי? מקומנו הקריטי בהיסטוריה - לא תיתכן תקומה יהודית נוספת. לכן מדינת ישראל היא הבית השלישי. חורבן המדינה פירושו יהיה קץ העם היהודי. מי שישרוד לא ינסה להקים בית נוסף אלא ינסה להיטמע בכל חברה מזדמנת. איזה לקח אפשר יהיה להפיק מחורבן הבית, שיוכל לשמש תמריץ לניסיון נוסף של תקומה? האם לקח נוסח הימין צדק ואנחנו אשמנו בנאיביות פושעת"? או השמאל צדק והחמצנו את ההזדמנויות, לשלום בר-קיימא?" עצם אי יכולתנו להבחין כיום בדרך הבטוחה, אף-על פי שאנו מחפשים אחריה נואשות, מלמד שלא תהיה בכך אלא חוכמה שלאחר מעשה. הגולה תהיה שותפה לדמורליזציה מוחלטת זו ותאיץ את ההתבוללות אל תוך החברה הפתוחה. רק החרדים ישרדו זמן-מה לאחר החורבן, ויתכן ששורותיהם יתחזקו בעקבות האסון. אבל כמה זמן תוכל המגמה האנטי-היסטורית הזאת להתקיים? מספרים שכאשר התמוטט הקו ברמת הגולן בתחילת מלחמת יום הכיפורים, דיווח משה דיין לגולדה מאיר: הבית השלישי נופל. סיפור זה נכנס לתודעה הישראלית בכוחו של מיתוס מודרני, כי בדברי דיין ובסמל החזק שבו השתמש היתה משום אמת יסודית לגבי עצם קיומנו, היינו: גם ברגע זה, שבו אנו עומדים בנקודת השיא של ההיסטוריה היהודית - הכל מוטל עדיין על כף המאזניים. כאן טמון המפתח להגדרה מחדש של תשעה באב. בתשעה באב בימינו עלינו להפנים את ההכרה, שבנינו כאן את הבית השלישי ושבית רביעי לעולם לא יקום. במקום לעסוק בקינה על העבר, ראוי יום תשעה באב לעורר אותנו לתהייה ולחשבון נפש לגבי עתידנו. המסר של תשעה באב בימינו צריך להיות - חזון הנביאים והציונות מתרחש מתחת לחרב דמקולס, וגורל העם היהודי לא הוכרע עדיין. 12

13 מנהגי "זכר לחורבן" שבירת הכוס ותיקון חצות / צבי שוע חורבן בית-המקדש וירושלים בשנת 70 לספירה הטביע חותמו בהווי היהודי, ועד היום שומר בית ישראל מנהגים רבים שעיקרם "זכר לחורבן". נתעכב כאן בקצרה בשניים מהם, הראשון - "תיקון-חצות". מנהג עתיק - קשה לקבוע החל ממתי - לקום בחצות-לילה, ללבוש בגד קרוע, לשבת על הארץ לאור נר מבליח ולקונן על חורבן ירושלים. בין כסה לעשור )בין ראש-השנה ליום- הכיפורים( יש שנהגו גם להתפלש באפר, אגב קינות על החורבן. כדי להתעורר בזמן נהגו לקשור תרנגול )שחור לרוב( לכרעי- המיטה, והתרנגול כדרכו היה "פוצח" בקריאותיו בשעה המיועדת. בקהילות רבות נהגו שמשי-העדה לנקש בפטיש על הדלת ולעורר ישנים לתיקון-חצות. יש ושמו ליד המיטה "משקולת", כעין מאזניים, שבכף אחת מטיל-ברזל ובכף שנייה צנצנת מלאה-מים ובה נקב קטנטן, שדרכו מטפטפים המים טיפיו-טיפין. במשד הלילה הולכת הצנצנת ומתרוקנת ועל ידי זה היא מתרוממת אט-אט מעלה; ואילו המטיל שהיה מאוזן עם הצנצנת, הולך ויורד. בשעת-חצות מסתיים התהליך, מטיל-הברזל יורד ארצה בכוח ומשמיע קול המעורר את בעל-הבית. והמנהג השני - שבירת-הכוס על ידי החתן תחת החופה כביטוי סמלי של "זכר לחורבן". דברים מפורשים הקושרים מנהג זה עם טקס-הנישואין ידועים מן המאה ה- 13 ואילך. היו חכמים שביקשו למצוא קשר עם דברי התלמוד המביעים הסתייגות משמחה יתירה בדרך כלל, כי "אחרי החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצווה". ה שולחן ערוך", הסיכום ההלכתי הסמכותי של רבי יוסף קארו במאה ה- 16, עדיין לא כולל מנהג זה בהלכה; אך אחריו אנו כבר מוצאים אותו כמנהג מחייב, ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה, או שמו מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן. המנהג אף התרחב לטקס של כתיבת-התנאים של האירוסין- שבירת-צלחת, וכך נוהגים אף בימינו. המפתיע הוא שבזמן קדום יותר, במקורות התלמוד, מנהג זה אינו קשור כלל במשמעות זו. אמנם נמסר לפחות על שני חכמים ידועים ששברו כוסות יקרות בחתונות בניהם; אך הנימוק הניתן שם - האורחים היו מתבדחים ושמחים יתר על המידה, ומשום שהדבר נראה להם כפריקת עול פעלו בזריזות כדי לרסן את היצר הטבעי "המשתולל". יותר מאוחר נמסר על שפיכת היין בטקס-החופה ועל הטחת כוס של זכוכית בכותל. מכאן יש מקום לסברה שכל העניין היה קשור בתחילתו באמונות מאגיות כלליות, לפיהן במיוחד בשעת-ההתחברות בין המינים אורבים השדים והרוחות המזיקות לבני-הזוג, וכדי להרחיק את הסכנה הטיחו ושברו ברעש גדול כלי- זכוכית יקרי-ערך. אגב - גם התרנגול השחור ב"תיקון-חצות" עשוי לרמוז לאמונות עממיות הקשורות במאגיה: גם לתרנגול וגם לצבע השחור מקום ייחודי בהן. 13

14 תשעת הימים עת חיטה נאספת נשזרת גלילים וחמה מתאחרת לחלוף, אז באים הימים של צרה ושברון, לעתיד גאולה וחזון. כי חומות שנפלו לא מהר תתרוממנה ושרידים שחרבו לעולם, נשזרים בימנו גליל וגולן נחמת יהודה מן קונם. רונית חורבן הבית בספר מלכים ב, פרק כ"ה, פסוקים ח'-כ"א: וב ח ד ש ה ח מ י ש י ב ש ב ע ה ל ח ד ש ה יא ש נ ת ת ש ע ע ש ר ה ש נ ה ל מ ל ך נ ב כ ד נ אצ ר מ ל ך ב ב ל ב א נ ב וז ר א ד ן ר ב ט ב ח ים ע ב ד מ ל ך ב ב ל י ר ו ש ל י ם. ו י ש ר ף א ת ב ית ה' ו א ת ב ית ה מ ל ך ו א ת כ ל ב ת י י ר וש ל י ם ו א ת כ ל ב י ת ג ד ול ש ר ף ב א ש. ו א ת ח ומ ת י ר וש ל י ם ס ב יב נ ת צ ו כ ל ח יל כ ש ד ים א ש ר ר ב ט ב ח ים. ו א ת י ת ר ה ע ם ה נ ש אר ים ב ע יר ו א ת ה נ פ ל ים א ש ר נ פ ל ו ע ל ה מ ל ך ב ב ל ו א ת י ת ר ה ה מ ון ה ג ל ה נ ב וז ר א ד ן ר ב ט ב ח ים. ומ ד ל ת ה אר ץ ה ש א יר ר ב ט ב ח ים ל כ ר מ ים ול י וג ב ים. ו א ת ע מ וד י ה נ ח ש ת א ש ר ב ית ה' ו א ת ה מ כ נ ות ו א ת י ם ה נ ח ש ת א ש ר ב ב ית ה' ש ב ר ו כ ש ד ים ו י ש א ו א ת נ ח ש ת ם ב ב ל ה. ו א ת ה ס יר ות ו א ת ה י ע ים ו א ת ה מ ז מ ר ות ו א ת ה כ פ ות ו א ת כ ל כ ל י ה נ ח ש ת א ש ר י ש ר ת ו ב ם ל ק ח ו. ו א ת ה מ ח ת ות ו א ת ה מ ז ר ק ות א ש ר ז ה ב ז ה ב ו א ש ר כ ס ף כ ס ף ל ק ח ר ב ט ב ח ים. ה ע מ וד ים ש נ י ם ה י ם ה א ח ד ו ה מ כ נ ות א ש ר ע ש ה ש למ ה ל ב ית ה' לא ה י ה מ ש ק ל ל נ ח ש ת כ ל ה כ ל ים ה א ל ה. ש מ נ ה ע ש ר ה א מ ה ק ומ ת ה ע מ וד ה א ח ד ו כ ת ר ת ע ל יו נ ח ש ת ו ק ומ ת ה כ ת ר ת ש ל ש א מ ות וש ב כ ה ו ר מ נ ים ע ל ה כ ת ר ת ס ב יב ה כ ל נ ח ש ת ו כ א ל ה ל ע מ וד ה ש נ י ע ל ה ש ב כ ה. ו י ק ח ר ב ט ב ח ים א ת ש ר י ה כ ה ן ה ר א ש ו א ת צ פ נ י ה ו כ ה ן מ ש נ ה ו א ת ש ל ש ת ש מ ר י ה ס ף. ומ ן ה ע יר ל ק ח ס ר יס א ח ד א ש ר ה וא פ ק יד ע ל אנ ש י ה מ ל ח מ ה ו ח מ ש ה א נ ש ים מ ר א י פ נ י ה מ ל ך א ש ר נ מ צ א ו ב ע יר ו א ת ה ס פ ר ש ר ה צ ב א ה מ צ ב א א ת ע ם ה אר ץ ו ש ש ים א יש מ ע ם ה אר ץ ה נ מ צ א ים ב ע יר. ו י ק ח א ת ם נ ב וז ר א ד ן ר ב ט ב ח ים ו י ל ך א ת ם ע ל מ ל ך ב ב ל ר ב ל ת ה. ו י ך א ת ם מ ל ך ב ב ל ו י מ ת ם ב ר ב ל ה ב א ר ץ ח מ ת ו י ג ל י ה וד ה מ ע ל אד מ ת ו. 14

15 מסכת תענית פרק ד' משנה ו', תלמוד ירושלמי ח מ ש ה ד ב ר ים א ר ע ו א ת א ב ות ינ ו ב ש ב ע ה ע ש ר ב ת מ וז ו ח מ ש ה ב ת ש ע ה ב אב. ב ש ב ע ה ע ש ר ב ת מ וז נ ש ת ב ר ו ה ל וח ות, וב ט ל ה ת מ יד, ו ה ב ק ע ה ה ע יר, ו ש ר ף א פ ס ט מ וס א ת ה ת ור ה ו ה ע מ יד צ ל ם ב ה יכ ל. ב ת ש ע ה ב אב נ ג ז ר ע ל א ב ות ינ ו ש לא י כ נ ס ו ל אר ץ, ו ח ר ב ה ב י ת ב ר א ש ונ ה וב ש נ י ה, ו נ ל כ ד ה ב ית ר, ו נ ח ר ש ה ה ע יר. מ ש נ כ נ ס אב מ מ ע ט ין ב ש מ ח ה. מסכת תענית פרק ד' משנה ז', תלמוד ירושלמי ר' אבון אומר: שבו בטל ההפר. וא"ר לוי בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים. ובשחר היו עומדין ומוציאין עצמן החסירים ט"ו אלף ופרוטרוט. ובשניה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו דילמא דטעינן בהושבנה. וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו, כיוון שאשלם זיהרא, אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב: מסכת סוטה ל"ד ע"א-ל"ה ע"ב, תלמוד בבלי ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום )ערב( תשעה באב היה, אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות, ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכתיב: "וכבוד ה' נראה באהל מועד". אמר רבי חיא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה. לא גוזרים גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה / תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין ק"ד, מתוך ספר האגדה )ביאליק רבניצקי( שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות... פרות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים. אפשר בפירות אחרים... מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל-עיקר אי- אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדי אי-אפשר. שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את-ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; ועושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, שנאמר: " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי וגו'. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחה, שנאמר: "שימחו את ירושלים... שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". ספר ישעיהו פרק מ א'-י"א א נ ח מ ו נ ח מ ו, ע מ י--י אמ ר, א לה יכ ם. ב ד ב ר ו ע ל-ל ב י ר ו ש ל ם, ו ק ר א ו א ל יה --כ י מ ל אה צ ב א ה, כ י נ ר צ ה ע ונ ה: כ י ל ק ח ה מ י ד י הו ה, כ פ ל י ם ב כ ל- 15

16 ח ט את יה. ג ק ול ק ור א--ב מ ד ב ר, פ נ ו ד ר ך י הו ה; י ש ר ו, ב ע ר ב ה, מ ס ל ה, ל א לה ינ ו. ד כ ל-ג יא, י נ ש א, ו כ ל-ה ר ו ג ב ע ה, י ש פ ל ו; ו ה י ה ה ע ק ב ל מ י ש ור, ו ה ר כ ס ים ל ב ק ע ה. ה ו נ ג ל ה, כ ב וד י הו ה; ו ר א ו כ ל-ב ש ר י ח ד ו, כ י פ י י הו ה ד ב ר. ו ק ול א מ ר ק ר א, ו אמ ר מ ה א ק ר א; כ ל-ה ב ש ר ח צ יר, ו כ ל-ח ס ד ו כ צ יץ ה ש ד ה. ז י ב ש ח צ יר נ ב ל צ יץ, כ י ר וח י הו ה נ ש ב ה ב ו; אכ ן ח צ יר, ה ע ם. ח י ב ש ח צ יר, נ ב ל צ יץ; וד ב ר-א לה ינ ו, י ק ום ל ע ול ם. ט ע ל ה ר-ג ב ה ע ל י-ל ך, מ ב ש ר ת צ י ון, ה ר ימ י ב כ ח ק ול ך, מ ב ש ר ת י ר ו ש ל ם; ה ר ימ י, אל-ת יר א י, א מ ר י ל ע ר י י ה וד ה, ה נ ה א לה יכ ם. י ה נ ה א ד נ י י הו ה ב ח ז ק י ב וא, וז ר ע ו מ ש ל ה ל ו; ה נ ה ש כ ר ו א ת ו, ופ ע ל ת ו ל פ נ יו. יא כ ר ע ה, ע ד ר ו י ר ע ה, ב ז ר ע ו י ק ב ץ ט ל א ים, וב ח יק ו י ש א; ע ל ות, י נ ה ל. קטע זה מתוך ספר ישעיהו נקרא בשבת נחמו השבת הראשונה אחרי תשעה באב. שבת זו היא חלק משבע שבתות שבין תשעה באב לראש השנה שבהן קוראים נבואות העוסקות בנחמה ובחזון הגאולה, כפי שיהיה באחרית הימים. ההפטרות לקוחות כולן מקובץ נבואות הנחמה שבספר ישעיהו, החל מפרק מ'. מדוע התנועה החלוצית זנחה את תשעה באב? הט' ועונשו / בארי צימרמן, גבעת חיים מאוחד, אובדנו של ט' באב במדבריות "החופש הגדול" לא היה מתארע, לולא אבד זכרו מלוח השנה הקהילתי משפחתי, בקיבוץ ומחוצה לו. רצף התאריכים המקיים את ההוויה היהודית, שאין לה חופש גדול, פגום במקומותינו בכמה קטעים קריטיים שט' באב הוא הראשון שבהם. מדוע בטל בקהילותינו זכרו של ט' באב? התשובה מופיעה כבר בשנות השלושים במאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "חורבן ותלישות". ברל, איש העליה השנייה נושא לפידיה במרוץ הזמן השוטף כגשם כאב את העובדה, ש"אחת מהסתדרות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה, שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". מתוך כאבו והתמרמרותו הוא מחפש את הסיבות למעשה זה, ובסופו של דבר קובע, כי מדובר במדריכי נוער,"שבעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן", ואף מסנגר ואומר,ש"אפשר אולי ללמד זכות עליהם בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים". ברל נופל כאן ברשתו של כשל נפוץ, הרובץ לפתחם של מהפכני - כשל בהבנת האחריות המוטלת עליהם לשמר את הזיכרון הקולקטיבי אצל בני הדור השני למהפכה. בדברים שנשא לפני מדריכי נוער זמן מה מאוחר יותר, שב ברל לעניין ט' באב, מתוך הוויכוח שעוררו דבריו הקודמים, ושוב בולט לעיני המתבונן אותו כשל מהותי. באמצעים פשוטים ביותר ובשעה אחת, ידע זיכרון העם להשרות אבל כבד על כל "נפש ישראלית על פני כדור הארץ", מתלהב ברל כשהוא מתאר את אופן התקיימותו של ט' באב לאורך ההיסטוריה היהודית, והוא ממשיך, "כל אבר בגוף האומה, אם, לא נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן הגלות והשעבוד." האם ניתן להבין מדברים אלו, שברל ראה באותם מדריכי נוער שכנגדם יצא, אנשים שנכרתו כליל מגוף האומה? וודאי שלא! דבריו של ברל כוונו כנגד אותם זמנים, בהם האלטרנטיבה היחידה לאבל ט' באב הייתה יציאה טוטאלית,"נכרת כליל", ממסגרת העם - טמיעה, המרה וכדומה. בזמנים ההם לא היה מי שנותר בתוך המחנה בלא "הידיעה וההרגשה של יום החורבן". ברל יודע, כי שנות השלושים של המאה העשרים אינן דומות לשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. אי אפשר לומר על מדריך נוער בארץ-ישראל, הדובר עברית, המחנך להגשמה ציונית-סוציאליסטית, השותף

17 לברל ברעיון ובחתירה להגשמתו, שהוא איבר ש"נכרת כליל" מגוף האומה. אך אף שאינו מגיעה בנקודה זו לחשבון נפש ממצה של מהפכת דורו, מסמן כאן ברל, בכל זאת ובעקיפין, אפשרות נוראה: הכרתות שלמה של בן המהפכה הציונית מגוף האומה, למרות היותו מגשים בגופו את מצוותיה של הציונות ושל תנועת הפועלים. כמו בנושאים אחרים, חדר גם כאן מבטו הגאוני של ברל אל מעבר לפרגוד ההווה. כשל הבנתו את עומק בעייתו של דור הבנים, נדחק מפני עומק הבנתו ההיסטורית את הכישלון הצפוי למי שחותך או נחתך משורשי הסמלים הלאומיים. האם יש קשר בין היעלמו של ט' באב מחיינו, לבין גמגומינו השוצפים אל מול השמצותיו הנוראות של הרב פרץ? האם היעדרו של חשבון נפש אמיתי בשאלות יהודיותה של קהילתנו אינו מכביד עלינו, בבואנו חשבון עם עלילות-דם פרימיטיביות הנוחתות עלינו מצד החרדים. האם הפקדתו של ט' באב בידי היהדות הרבנית אינה מקבילה להפקרת מושג יקר כמו "ארץ ישראל" בידי אותם יהודים רבניים? האם אין קשר בין הפקרה מופקרת זו ובין אזלת ידינו לחנך את ילדינו על ברכי ההנחה היסודית בדבר זכותנו על כל ארץ ישראל, הבחנה שבמסגרתה אין הבדל עקרוני בין עמק חפר להר גריזים? האם אין קשר בינה ובין הקושי שיש לנו בהבהרת העמדה הפוליטית הגורסת אי ויתור תודעתי על "ארץ ישראל, תוך חתירה לויתור הוויתי פוליטי על חלקים מארץ זו, תמורת ליגיטימציה אזורית ובין לאומית לגבולות בטוחים, מוסכמים ובני הגנה של מדינת ישראל, עמדה שבמסגרתה מתקיים הבדל עקרוני ביותר בין עמק חפר להר גריזים? גם השנה, כבכל שנה, נדלג ברגל קלה על פני תשעה באב. גם היודעים, הסבורים אולי, כחבריו של ברל ב"גדוד" שבמצרים, כי "כבר נגאלנו" וגם הבורים, על בניהם ובשעה טובה כבר נכדיהם, יישאו עיניים לעבר חג האהבה המקומי בט"ו באב, או לעבר חום יולי אוגוסט המהביל בחללו של עולם. בקרן זווית, בספריית בית- הספר האזורי, ינקה הספרן את ספרי התנ"ך לקראת שנת הלימודים הקרבה ובאה. בין "רות" הסיפור המקראי, ובין "קהלת", ספרות החכמה, בכה תבכה בלילה מגילת איכה, ודמעתה על לחייה. אמנם לא כל רעיה בגדו בה אך דווקא אותו ציבור חלוצי, שעשה יותר מכולם למען תתגשם תקוותו של הפסוק המסיים אותה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", איכה ה', כ"א. דווקא הוא לא השכיל להשיבה אליו. "על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו", איכה ה', י"ז. הרהור על מסיבה בערב תשעה באב בקיבוץ / כותב לא ידוע, קיבוץ יראון במוצ"ש, ט' באב, נוכחתי לדעת שמתכננים דיסקו ומסיבה של הנעורים בחדר-האוכל. פניתי למדריך החברתי ולמזכיר, הבאתי לתשומת ליבם את התאריך ובקשתי שידחו את המסיבה שניהם השיבו בשלילה, ולמזכיר אמרתי שזו שערורייה, וגם כעת אני חושב כך. כאן המקום להסביר לבני הנעורים את חשיבות העניין. מתוך חורבות היום הזה, ט' באב, קמה מדינת היהודים. היום בו פעמיים חרב בית המקדש שסימל את לבו של עם ישראל, הוא היום הזה שמסמל את תמצית סבלו של העם במשך דורות רבים, דתית והיסטורית. כל אחד יכול להתייחס ליום הזה כרצונו. זו החלטתו האישית. אך זו בהחלט שערורייה שקיבוץ מקיים, במקום ההתכנסות הציבורי שלו בחדר-האוכל מסיבה, דווקא ביום זה. 17

18 אריה בן גוריון על חשיבות תשעה באב / ט"ו באב 1981 אני, החתום מטה, מעיד בזה שלא אני המצאתי את מועד ט' באב. יש עמי בכתובים עדות מסייעת, שכבר בחודש אב תרצ"ד )1934!( נזף מורי, ברל כצנלסון, בי ובחבר י, מדריכי "המחנות העולים", על כי ערכנו טיול ומחנה ביער בן שמן בט' באב. לתגובתו הפומבית קרא: "חורבן ותלישות", וברל פרסם את נזיפתו בעיתון "דבר", שהיה עורכו. לתגובות השליליות והחיוביות היה המשך מיידי במאמר שני, הנקרא "מקורות לא אכזב". מתוך מאמר זה נהגנו להדפיס משך שנים רבות בשער הפנימי של הגדת הפסח שלנו, בביצועו הגרפי היפה של דוד אלף, את דברי ברל הנפלאים על פסח: "עם שומר משך אלפי שנים את יום צאתו מבית-עבדים" וכו'. בקטע הבא מיד לאחר הגדרת חובת הזיכרון של פסח, כציווי חינוכי, באה קריאתו החינוכית לשמור על תשעה באב כעל יום אובדן חירותנו מכל שכחה. "כי ביום זה ראה כל דור ודור וכל אדם בישראל, כאילו עליו חרב עולמו" --- את צריבת האש החינוכית ההיא נושא אני עמי מאז היותי נער על מקום הדת בקיבוץ / ארנון לפיד, גבעת חיים איחוד, 1983 הקיבוץ הופך כיום למעוז החילוניות, למקלט-מעט לאלה אשר נקעה נפשם מן הרוח המשיחית הסוחפת אתה רבים, ואולי גם טובים, אל תחת כנפי-הדת; לאלה הממאנים לראות ביהדות הרבנית ובזרם האורתודוכסי את בעלי-החזקה על הדת-היהודית, המסרבים להיכנע לאנאכרוניזם, לפנאטיות, ליהירות ולשנאת-הזר המתלווים כנראה בהכרח אל מעשה "השיבה אל המקורות" או "החזרה אל הדת". אינני יכול להישאר שווה-נפש גם אל מול הקטנה, הבלתי-מסוכנת, לכאורה, שבפלישות הדת אל תוכנו. מי יתקע לי כף כי רצונו של מיעוט )ואני מעז לנחש מיעוט זעיר( לקדש כאן את ט' באב, שמעולם לא קודש כאן בעבר, לא יגבר בעתיד, ויביא להעמקת חדירתו של הפולחן הדתי בחצרנו? זאת, אך בעיקר זאת: אינני כופר בזכותם של חברים בתוכנו לברור לעצמם כראות עיניהם מצוות עשה או אל תעשה, אלמנטים אלה או אחרים של פולחן, סמלים, טכסים וכיו"ב, המעניקים להם, כנראה, באופן שאינו נהיר לי, תחושות שאינן מובנות לי לצורך שנשגב מבינתי. אך אני כופר בזכותם, ואצא בכל כוחי נגד ניסיונם לכפות את אלו עלי. רצונם אינו רצוני. אם קדוש להם יום חורבן הבית וממלא אותם עצב וכאב, ישבו נא במטותא, בבתיהם הטובים, ימנעו מעיניהם את מראות הטלוויזיה, ומפיהם אוכל ומשקה, ולמהדרים שבהם אני מוכן אף לסייע באספקת עפר לשים על ראשם ובהשגת התקציב הדרוש לקניית סנדלי גומי להתהלך בהם. 18

19 הכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, / שמואל יוסף עגנון וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, שהשאיר לנו הקדוש ברוך הוא בחמלתו הגדולה, גבוה שתים עשרה קומות איש - כנגד י"ב שבטי ישראל, כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו לפי שיעור קומתו ולפי השבט שלו. ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות, ואין כמותן בשום בניין שבעולם. והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן, אף על פי כן הן מחוברות כאחת, ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה, אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם. כותל האביונים / זאב וילנאי כשעלה ברצונו של שלמה המלך לבנות את בית המקדש, נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו: המקדש שאתה עומד לבנות, יהא חלקם של כל ישראל. אסף שלמה רוזנים ושרים, כוהנים ולוויים, וגם לדלת העם קרא. עמד לחלק בגורל את מלאכת הקודש - ונפל כותל מערבי בחלקם של דלת העם. התחילה המלאכה בבית אלוהים. השרים והרוזנים ואילי הכסף קנו ארזים וברושים והירבו שכירי יום וזרזום לכלות המלאכה. רק עבודת העניים התעכבה, כי לא השיגה ידם. אנשים, נשים וטף שבהם עמלו וטרחו, חצבו אבנים, אבן שלמה מוסעת ממערה גדולה - היא מערת צדקיהו, עד שגמרו מלאכתם והקימו לו לכותל המערבי. וכשהחריב האויב בעוונותיו הרבים את בית המקדש, אכלה האש את כתליו, בנית בית המקדש ציור מן המאה ה 19 ורק אבני הכותל המערבי ניצלו מן התבערה, והשכינה לא זזה משם עד היום הזה. 19

20 בהלך רוח של ט' באב / זאב ז'בוטינסקי קטע מתוך נאום בוורשה, ט' באב תרצ"ח מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום, הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום. האזינו לדבריי בשעה השתים-עשרה: למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך, - והזמן קצר! ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלמה. מקורות לא אכזב / ברל כצנלסון 20 שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב", אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם. דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם? ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם. אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם

21 מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק. מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם. ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" )ירמיהו ל"א, י"ג(. בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם יודעים אנחנו כולנו. כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו. )י"ד באב תרצ"ד 1934 "דבר"( חורבן ותלישות / ברל כצנלסון 21 שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי- ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה

22 אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש". זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב )תרל"ו( ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק. ואנחנו? הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות? הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים אין כפרה. "דבר" י' תרצ"ד

23 תהילים פרק קלז ב ז כ ר נ ו, א ת-צ י ון. ע ל נ ה ר ות, ב ב ל-- ש ם י ש ב נ ו, ג ם-ב כ ינ ו: א ת ל ינ ו, כ נ ר ות ינ ו. ב ע ל-ע ר ב ים ב ת וכ ה-- ו ת ול ל ינ ו ש מ ח ה: כ י ש ם ש א ל ונ ו ש וב ינ ו, ד ב ר י- ש יר-- ג מ ש יר צ י ון. ש יר ו ל נ ו, ע ל, אד מ ת נ כ ר. א י ך--נ ש יר א ת- ש יר-י הו ה: ד ת ש כ ח י מ ינ י. א ם-א ש כ ח ך י ר ו ש ל ם-- ה א ם- לא א ז כ ר כ י: ת ד ב ק-ל ש ונ י, ל ח כ י-- ו ע ל, ר א ש ש מ ח ת י. א ם- לא אע ל ה, א ת-י ר ו ש ל ם-- א ת, י ום י ר ו ש ל ם: ז כ ר י הו ה, ל ב נ י א ד ום-- ז ע ד, ה י ס וד ב ה. ה א מ ר ים, ע ר ו ע ר ו-- ה ש ד וד ה: ב ת-ב ב ל, ח א ת-ג מ ול ך, ש ג מ ל ת ל נ ו. א ש ר י ש י ש ל ם-ל ך-- א ל-ה ס ל ע. א ש ר י, ש י אח ז ו נ פ ץ את-ע ל ל י ך-- ט חורבן הבית השני/ יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים" ו': ט'-י"א וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכובשו. אולם האלוהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכלת אש, והנה בא יום הדין לקץ העיתים, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעימם היתה הסיבה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד פעם להכות ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכבים את הבעירה, בחצר בית ה' הפנימית, ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם על ההיכל. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה, ושמה נמלטו מבני העם נשים וילדים ורעב רב כששת אלפים נפש. ואנשי הצבא לא חיכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החיילים יתנו להם פקודה, כי אם מיהרו אל האולם בחמת נקם, ושלחו אש. הקופצים מתוך האש ניפצו את עצמותיהם ומתו, והנשארים נשרפו חיים איש לא ניצל מהם. ואחד מאנשי הצבא לא חיכה לפקודת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו ציווה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפס בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכירם את גודל האסון, ומיהרו מכל העברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם, בראות עינם באובדן מקדשם ובית-חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם. מי האיש אשר לא ירבה להמר על חורבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבניינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכולם בגודלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדושתו"? 23