גליון מס' 39 אוגוסט-ספטמבר 2011 bogrim. hadassah@gmail.com עמיתים/ות יקרים/ות, בחרתי בדברי לקראת השנה החדשה שבפתח לדווח לכם בקצרה על דוח הועדה. הבינלאומית של המועצה להשכלה גבוהה )מל ג( על בית הספר. מזה כעשור מפעיל המל ג תהליכי הערכת איכות במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, כאשר כל שנה נדגמים מספר חוגים והתהליך מבוצע בכל המוסדות. הסיעוד עבר תהליך זה במהלך שנת 2009. בשלב ראשון נדרשנו לבצע הערכה עצמית מאד מעמיקה ומקיפה. בשלב השני הגיעה לבית הספר ועדה בינלאומית של מומחים בחינוך בסיעוד שמונתה עי המל ג. בראשות הועדה הייתה פרופ אריקה פרויליקר מאוניברסיטת סן פרנסיסקו בארה ב. הועדה הגישה דו ח מקיף למל ג ובשלב השלישי הוציא המל ג מסקנות לבצוע ומעקב. כל זה היה כמובן במעורבות של הפקולטה לרפואה והאוניברסיטה. היו גאים. להלן מספר מסקנות והמלצות: הועדה התרשמה מההתלהבות וההשקעה בפיתוח העתידי וחיזוק האופי האקדמי של בית הספר, מהתכנית האסטרטגית של מנהלת בית הספר בנושא ויישומה המוצלח, מההיסטוריה של חוזק בחינוך ופיתוח ידע, מהמחויבות למחקר בצוות, וההוראה הקלינית. תכניות הלימודים נמצאו חזקות ורלוונטיות. התפקוד והתפוקות של הסטודנטים ברמה גבוהה ובוגרי תכנית המוסמך נמצאו כבעלי פוטנציאל חזק למנהיגות מקצועית קלינית ואקדמית. המחקר בבית הספר נמצא ברמה גבוהה, מתייחס לצרכי הבריאות והמקצוע, ומפורסם בעיתונים עם מקדם השפעה גבוה. צוינו לשבח שיתופי הפעולה הבינלאומיים בבית הספר. הועדה המליצה להשקיע בהמשך המסורת של מצוינות הובלה ומנהיגות תוך התמקדות בנושאים כגון: חיזוק המחקר ויצירת הידע באמצעות: א. הרחבת תכנית המוסמך לתחומים קליניים נוספים, הקמת מסלול ישיר לתואר מוסמך והבנית קורסי תעודה מקצועיים על בסיסיים בתכניות לתואר מוסמך. ב. יצירת תכנית PhD משותפת לכל החוגים לסיעוד באוניברסיטאות בארץ ה. הקצאת משאבים למרכז המחקר. שינויים ספציפיים בתכניות הלימודים כגון צמצום תכנית הליבה המחייבת של מנהל הסיעוד שיאפשר קורסי בחירה וגמישות תכנים והשקת תכנית בוגר להסבת אקדמאים המתקיימת היום כתכנית תעודה פעילות ברמה לאומית למיצוב המקצוע וגיוס מועמדים איכותיים ע י תהליכי שווק אינטנסיביים, הקצאת היקף גדול יותר של מלגות לתלמידי בוגר ומלגות מחיה לסטודנטים/משרות כעוזרי הוראה ומחקר לתלמידים לתואר מוסמך. חיזוק תשתיות ההוראה )מעבדות סימולציה, PBL, CAI תכניות מקוונות(. בית הספר מסכים עם ההמלצות, הן חלק מהתכנית האסטרטגית שלו והוא פועל במסגרת המשאבים הקיימים למימושם ו/או יוזם דיונים לבירור אפשרויות התנעה שלהם עם הגורמים הרלוונטיים. המימוש של המלצות אלו מעוגן ומותנה בהקצאת תקציבים ומחייב דיון עם המערכות של הדסה והאוניברסיטה העברית למודל תקציבי מאפשר. הנהלת הדסה, הפקולטה והאוניברסיטה ברכו על הדו ח ופעולות ברוח ההמלצות כבר נמצאות בעצומן. בית הספר לסיעוד גאה בעשייה החינוכית הקלינית והאקדמית וברצוני בהזדמנות זו להודות למנהלות ולצוותים לדורותיהם שעושים במלאכה ולמערכות הרבות שתומכות בנו. מראשיתו, ראיתי בתהליך הזדמנות לניראות של בית הספר הן פנימה והן לכל המערכות קובעות המדיניות. מבחינתי, אפעל ככל הנדרש ליישום ההמלצות ולהמשך פיתוחו של בית הספר. אני מאחלת שהעננות החברתית הכלכלית והביטחונית העכשווית בארץ ובעולם תתפוגג ושגלעד שליט ישוב לביתו. אני מאחלת לכולנו ולבני ביתנו, בריאות ושמחה. שנה טובה ד ר מירי רום מנהלת ודיקן משנה דבר המערכת עמיתות ועמיתים יקרים, בביטאון זה אנו עוסקים במגוון נושאים המצטרפים יחד לתמונה כוללת מרשימה. הסיעוד איננו קופא על שמריו, הוא צועד כל הזמן קדימה, הוא מתפתח וצומח ופועל לקידום רווחת המטופלים ושיפור איכות הטיפול. אנו מביאים את סיפורן המקצועי של אחיות בוגרות ביה"ס משנתונים המסתיימים בספרה 1. שוב באות לידי ביטוי האפשרויות הגלומות במקצוע של מעבר מתחום עשייה אחד לאחר והיכולת להעביר מהניסיון המצטבר מתחום עשייה אחד למשנהו. על הגמישות שמאפשר המקצוע לעבודה חלקית, ובמשמרות בתקופות שונות במעגל החיים של האחות. היום, כאשר מדברים על הרחבת סמכויותיה של האחות, אנחנו למדים שסמכויותיה של האחות בקיבוץ הורחבו כבר לפני שנים רבות והיא תפקדה למעשה כ- practitioner.nurse על שתי מיילדות ששימשו כאחיות ראשיות בחדרי לידה בהדסה, על מיילדות בעידן החדש. על העבודה בבריאות הציבור, הוראה בבית הספר לסיעוד, על השילוב של הוראה בביה"ס ועשייה קלינית ביחידה לטיפול נמרץ וכיצד רואה אחות צעירה את עתיד המקצוע. על הרחבת המקצוע בכיוון אחר אחות ומנהלנית במרפאה האורטופדית. בשיחה עם רותי רדיאנו אחות ראשית במחלקה ובאשפוז יום במוח עצם, אנו למדים בין השאר כיצד שומרים על הצוות במחלקה כל כך תובענית ממבחינה נפשית. אנחנו יכולים לחוש בגאווה כשאנו שומעים מד"ר מירי רום על דו"ח המל"ג ועל האתגרים העומדים בפני ביה"ס, וגם על חידושים כמו קורס חדש שמכשיר אחיות להיות יועצות הנקה. על הדברים הנפלאים הקורים בסיעוד בתחום העשייה, על ההטמעה של הצהרת השליחות של הסיעוד )עליה דיווחנו בעיתונים קודמים( כפי שהוצג ביום איכות בהר הצופים. בתחום המחקר, סקר עמדות שבחן את תפיסת הסמכות של האחיות בשני בתי החולים של הדסה. ועל מרכז ייחודי לטיפול מחלות כרוניות בילדים. בפינת ההיסטוריה, אנו מביאים את סיפורה של ציפורה מכטיי, בוגרת מחזור 1938, מעבר לסיפורה האישי המרתק, המשמש כראי לתקופה שבה ביה"ס היה יותר מאשר ביה"ס, לרבות מהתלמידות הוא שימש כבית, לפעמים הבית היחיד ועל תפקידה של מנהלת ביה"ס בהקשר זה. ההתחקות אחרי הסיפור התאפשר הודות לארכיון הנפלא המצוי בביה"ס, על כך יש להודות לגב' שטיינר פרויד שיזמה אותו ולד"ר נירה ברטל שמשמרת אותו היום. אני מאחלת לכולכן שנה טובה ובריאה, שנה של תקווה לעולם טוב יותר, ולשיבתו של גלעד שליט הביתה. שלכם, אורה לוי לכל בוגרי בית ספרנו, לחבריו ומשפחותיהם שנה טובה ומבורכת 1
2 בשיחה עם: רותי רדיאנו רותי רדיאנו,BSN, MPH מחזור,1993, אחות ראשית במחלקה ובאשפוז יום להשתלות מח עצם בקרית הדסה רותי מצהירה כבר בפתח שיחתנו: אני מרגישה חלק בלתי נפרד מהדסה, נולדתי בהדסה, וגם את שני בני עומר ונועם ילדתי בהדסה. רותי היא אחות בכל רמ ח אבריה, אהבתה למקצוע, לחולים ולצוות שזורים כחוט השני לאורך כל שיחתנו. כסטודנטית עבדה רותי ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, שם המשיכה לעבוד לאחר סיום לימודיה עוד כ- 6 שנים שבמהלכן שימשה מנחה קלינית. והיא מדגישה: זו הייתה תקופה מעצבת עבורי מבחינה מקצועית, ואישית כאם צעירה, העבודה ביחידה דרשה עמידה בסטנדרטים גבוהים של עשייה סיעודית והתמודדות עם משפחות הילדים. רותי המשיכה את הקריירה שלה בתחום הילדים, בשירות האמבולטורי והייתה סגנית אחות ראשית - אחראית על מרפאות הילדים. ביחד עם פרופ אנגלהרד, הקימו את מרפאת האיידס לילדים, היחידה בארץ. במרפאה פעל צוות רב תחומי לטיפול בילד ומשפחתו, לדבריה: כאשר הילד חולה איידס )ההדבקה לרוב מתרחשת בזמן הלידה(, גם משפחתו חולה, האתגרים המקצועיים בעבודת המרפאה היו אינסופיים. המפגש המקצועי הראשון לאחר סיום בית הספר עם החולה המבוגר היה כאשר נתבקשה למלא את מקום האח הראשי באשפוז יום פנימי, למשך שנה וזה כדבריה, הציב בפניה אתגרים חדשים. מזה שבע שנים רותי ממלאת את תפקיד האחות הראשית ביחידה להשתלת מח עצם ובאשפוז היום שלו. המחלקה להשתלות מח עצם בהדסה היא הראשונה, הוותיקה והגדולה בארץ וכיום היא מונה 18 מיטות. המחלקה משלבת טיפול במבוגרים וילדים. רותי מגדירה את המחלקה כבין-לאומית, הן מבחינת הרכב החולים והן מבחינה מחקרית. העבודה במחלקה הזאת דורשת מאיתנו לזכור תמיד שאנחנו מייצגים ומשמשים שגרירים של הדסה ומדינת ישראל, אומרת רותי. במחלקה מאושפזים באופן קבוע גם חולים הבאים מרחבי העולם, מארה ב, ממערב אירופה, ובעיקר ממזרחה, מדרום אמריקה, מהודו וממדינות ערב )כולל למשל חולה מעיראק בתקופתו של סדאם חוסיין(. זה מציב אתגרים לא פשוטים בפני הצוות של התמודדות עם מחסומי שפה. תקשורת ושונות תרבותית. איך מתגברים על מחסומים אלו? אנחנו נעזרים באנשי דת, יש לנו מתנדבים המתרגמים לשפות שונות, אנחנו מתאמצים להיות קשובים, לא להיות שיפוטיים, לקבל את השונה, לנהוג בפתיחות וללמוד מנהגים ודרכי תקשורת. כשהיא נשאלת על אופי העבודה במחלקה, עונה רותי בהתלהבות: יש במחלקה שילוב קסום של מקצוענות עם נשמה, שילוב של תקווה ועצב, נוצר פה קשר ארוך טווח עם החולה ומשפחתו והם זקוקים להמון תקווה, עידוד והרבה אור. העבודה במחלקה הזאת מבוססת על מקצוענות ייחודית, היא דורשת מהאחיות והאחים ידע רב והתמודדות עם מצבי חולי ייחודיים, הכרה של תרופות מורכבות ומצבים טיפוליים מגוונים, החל בטיפול נמרץ, עד לטיפול תומך )פליאטיבי(, טיפול אונקולוגי וטיפול בילדים. החולים המגיעים למחלקה, הם מאד חולים, הם נמצאים בשלב מאד דרמטי בחייהם, עליהם להחליט באם לעבור טיפול מאד קשה, כשאין ערובה לכך שישרדו אותו ומצד שני, הטיפול הזה הוא התקווה היחידה שלהם להמשיך לחיות. קבלת חולה חדש למחלקה תובעת מהאחות עוצמות נפשיות ורגשיות, היא נכנסת לתהליך הזה עם המון אופטימיות אמונה ותקווה שהחולה יעבור את הטיפול בהצלחה. לעיתים, כשהחולה לא שורד את ההשתלה, כגודל הציפיות, ההתרגשות והתקווה שהיו עם קבלתו למחלקה, כך גם עומק האכזבה, התסכול והעצב וזה מצב מאד שוחק. איך מסייעים לצוות להתמודד עם האכזבה והתסכול? על כך היא משיבה: צריך לעבוד עם הצוות כדי שהוא יוכל לקבל שגם לאפשר לחולה למות בכבוד הוא סוג של הצלחה. לפני שנתיים הסיעוד בהדסה החל לפסוע בדרך מרגשת, מרתקת ומאתגרת המובילה להגשמה המקצועית שלו, דרך שהחלה בהצהרת שליחות המפרטת את יעוד האחים והאחיות בהדסה, את הערכים להם הם מחויבים ואת החזון המתווה את האופק המקצועי של הסיעוד בהדסה. הסיעוד בהדסה הצהיר על אחריותו לנווט, לתאם ולרכז את פעילות משאבי המערכת לטובת המטופל, באמצעות מרכזות טיפול. אך כיצד הופכים הצהרה, תפיסה וכוונה למציאות? במאמר זה נתאר את התהליך שעשינו ברמה המערכתית החל מינואר 2009 על מנת לקדם את הטמעת הצהרת שליחות הסיעוד בהדסה בכלים של איכות ולהופכה למציאות בת קיימא. מתוך הגדרת התפקיד של מרכזת הטיפול בחרנו תהליכי עבודה עליהם היא אחראית ואיך מונעים שחיקה? נדרשת השקעה מאד גדולה בצוות ומעורבות שלו בעשייה. כל אחד מאנשי הצוות מעורב במשהו נוסף, פרויקט מחלקתי, מחקר, נאמנות נושא, אחריות על נושא כלשהוא, זה נותן ערך מוסף לעשייה, אתה מצמיח את האנשים, מעמיד בפניהם אתגרים, מאפשר אוורור מהעשייה והטיפול בחולה. בנוסף, זו מחלקה לומדת, הצוות נמצא כל הזמן בתהליך של לימודים, פורמאליים, או בלתי פורמאליים: ימי עיון, סדנאות, כינוסים בארץ ובחו ל, זה גם מגן מפני שחיקה. ישנה במחלקה פעילות חברתית מגבשת מובנית, פרופ אור )מנהל המחלקה( ואני מאמינים שצוות מגובש ומרוצה = איכות טיפול גבוהה. אנחנו יוצאים לטיולים, לפיקניקים, לארוחות משותפות במסעדות, יש לנו ארוחת בקר משותפת בכל שבוע לאחר הביקור הגדול. אנחנו עובדים על תקשורת טובה בתוך הצוות על יחסים בין אישיים טובים ועזרה הדדית על מנת שהחולה יקבל את הטיפול הטוב ביותר. והיא מוסיפה: אני זמינה לצוות 24 שעות שבעה ימים בשבוע, הם יודעים שהם יכולים לפנות אלי תמיד ובכל בעיה, זוהי מחלקה שלא תמיד יש בה מחר עבור החולים ולא ניתן לדחות החלטות, כך שישנם מצבים שבהם הזמינות שלי היא קריטית. אחד המדדים לשחיקה גבוהה היא תחלופה גבוהה של הצוות, בתשובה לשאלתי מדגישה רותי שלמרות הקושי הנפשי והפיזי התחלופה מאד נמוכה. המשפחות במחלקה ליד מיטת החולה 24 שעות, שבעה ימים בשבוע במצבים מאד לוחצים, עם עליות ומורדות ורגישות לכל שינוי במצב החולה. לשאלה איך הצוות מתמודד עם המשפחות, רותי מסבירה: אני רואה את הטיפול וההתמודדות עם המשפחות כחלק מהתפקיד שלי כאחות ראשית. אני למעשה משמשת מעין מגן לצוות, אני בולמת את רגשות המשפחות מול הצוות. כפי שאני זמינה לצוות, אני זמינה גם למשפחות. ואיך את מטפלת בעצמך? חשוב לי להדגיש ואולי הייתי צריכה לומר זאת כבר בתחילת דברי: אני אוהבת מאד את המקצוע, אני מאמינה בו, אני אוהבת את החולים, אני אמפאטית למשפחות, לפעמים עד כדי הזדהות, אני מאד אוהבת את הצוות, אני אוהבת אתגרים ואת זה המקצוע והעבודה במחלקה הזו מספקים לי בשפע. אני שואבת הרבה כוח מהצוות, יש לי סיפוק גדול מלראות אותם גדלים ומתפתחים. עם כל הקושי שבהתמודדות גם הקשר עם המשפחות מאד מחזק. אני חושבת שהמחלקה הזו מהווה שדה אופטימאלי לגידול דור עתיד ולתפיסתי, מחלקה טובה נמדדת ביכולת שלה לגדל דור עתיד. אחות שיוצאת מהמחלקה מצוידת בכלים שבעזרתם היא יכולה להשתלב היטב בכל מקום אחר. בנוסף, אני לומדת כרגע בקורס על בסיסי באונקולוגיה, היציאה ללימודים, גם היא עוזרת לי להתאוורר ולהתמודד עם השחיקה. הקשר המיוחד והאהבה שרותי רוחשת להדסה, בא גם לידי ביטוי בקשריה עם ארגון הדסה בארה ב. היא הייתה האחות הראשונה שיצאה ל מדיסקופ סיור בסניפי הדסה ומפגש עם נשות הדסה בארה ב, שבמשך שנים היה הנחלה הבלעדית של הרופאים. היא יצרה קשרים חמים מאד עם נשות הדסה, אירחה רבות מהן בביתה. היא מספרת: זו הייתה חוויה מדהימה, הסיור שלי התמקד בחלק הצפוני של המערב התיכון בארה ב, הגעתי לקהילות יהודיות קטנות, לא עשירות, הנשים מעריצות את העשייה שלנו, מרביתן לא ביקרו וגם לא יבקרו בארץ, ההשתייכות להדסה והתרומה שלהן, גם אם היא קטנה, היא ששומרת על הקשר שלהן עם הארץ ועם היהדות. והיא מוסיפה: המחלקה מעוררת עניין רב בקרב נשות הדסה, יש עניין לתרום למחלקה ולמחקר בשל הייחודיות שלה. ראיינה: אורה לוי. מהצהרה למציאות - יום איכות בהר הצופים גללית סיבוני-אסרף,,BSN, MSC מרכזת נושא איכות, הדסה הר הצופים או להם היא שותפה, והגדרנו את חלקה בתהליכים אלו באופן שיבואו לביטוי ששת הערכים להם מחויב הסיעוד בהדסה: שוויוני, הצטיינות, כבוד, מובילות, שותפות ואיכות וכן את ששת המטרות של איכות טיפול בטוח, ממוקד במטופל, יעיל, מתוזמן, שיש לו עלות-תועלת והוא שוויוני. כל אחת ממחלקות האשפוז בחרה תהליך עבודה אחד של מרכזת הטיפול בו היא תעסוק. בתפקיד מרכזת הטיפול בביקור רופא-אחות עסקו 2 מחלקות: נשים ואורטופדיה, בהעברת המטופל בין מחלקות עסקה כירורגית א טיפול נמרץ, ובהעברת המטופל בין מרכזות טפול עסקו 4 מחלקות: שיקום, המחלקה לרפואה דחופה )מלר ד(, ילדים א ופנימית ב. בשחרור מטופלים עם צרכים מורכבים עסקו כירורגית ב וילדים ב, בהבניית הטיפול באמצעות תוכניות טיפול או מפות טיפוליות יולדות א, יולדות ב, תינוקות, התאוששות ובתיעוד וריכוז הטיפול לפי קבוצת מטופלים עסקו אשפוז יום וטיפול נמרץ פגים. בשיתוף משפחות עסקו יחידת הלב והמרכז לטיפול תומך ובהגדרת תפקיד אחראית המשמרת עסקו חדר לידה, חדר ניתוח ופנימית א. מסגרת לקידום התהליך: כדי לקדם את התהליך הוקמה קבוצת עבודה בכל מחלקה, המורכבת מאחיות הממלאות במחלקה מגוון תפקידים, החל ממרכזות טיפול צעירות וותיקות, עבור במנחה קלינית, סגנית וכלה באחות ראשית. הקבוצה נפגשה באופן קבוע אחת לחודש-חודשיים. תיאור התהליך: התהליך כולל את שלב הבנייה, שלב המדידות לפני, ישיבת שותפות, שלב ההטמעה, שלב המדידות אחרי, שלב הגדרת מדדי האיכות שינוטרו באופן רציף ושלב ההפצה. המשך בעמוד 3
מהצהרה למציאות המשך מעמוד 2 בשלב הבנייה, עסקנו בהגדרות של אחריות ופעילות מרכזת הטיפול בכל אחד מהתהליכים וכן בנינו תשתית להטמעה, בדרך כלל בצורת רשומות לתיעוד העשייה, רשימות תיוג ככלי להנחיית מרכזת הטיפול, דפי או חוברות הדרכה ועוד. בשלב המדידות מדדנו את ההיבטים בהם רצינו לראות שינוי אם ברמה התפיסתית ואם ברמה התפקודית. בכל תהליך שאלנו מיהם בעלי העניין ובנינו שאלון לבחון תפיסות/ ביצועים/העדפות בנושא. למשל בנושא ביקור בחנו בנוסף לאחיות גם את נקודת מבטם של הרופאים והמטופלים. בנושא שיתוף משפחות, בחנו גם את נקודת מבטן של המשפחות ועוד. כל שאלוני המטופלים קיבלו אישור של ועדת הלסינקי או פטור מיו ר הועדה. עם תוצאות השאלונים חזרנו לעבות את ההגדרות, כך שיכילו גם את ההעדפות המטופלים והצוות. מטרת ישיבת השותפות הייתה לגייס את הצוות לשינוי, לעדכן אותו בהליך ולתת לו כלים לביצועו. על מנת לאפשר לכל אחד להתבטא בנושא, לשאול שאלות ולעבור הכשרה לפי צורך, הצוותים חולקו לשתי קבוצות קטנות. בישיבות הוצגו תוצאות השאלונים בהיבטים בהם קיימת הסכמה של רוב הצוות ובהיבטים בהם אין הסכמה, התנהל דיון בנושא, עד להשגת הסכמות. הצוות ראה את ההגדרות ואת הכלים המלווים, חיווה את דעתו ותרגל את השימוש בהם. בשלב ההטמעה, עשינו שימוש במודל תכנן, בצע, בדוק ופעל לעדכון הסטנדרט. במסגרת שלב זה הצוות עשה שימוש בכלים שפותחו, העיר את הערותיו והכלים עודכנו בהתאם. קבוצת העבודה נפגשה באופן קבוע כדי לבחון את ההטמעה ולדון באתגרים ובפתרונות, בחנה צורת מילוי הרשומות וביצעה מדידות אובייקטיביות של התהליך. התהליך וההגדרות עברו שינוי והתעדכנו, ככל שהתפיסה שלנו התרחבה והשתנתה וככל שהתנסינו בתהליך העבודה שהוגדר. בשלב המדידות אחרי התחלנו כאשר התרשמנו שהתהליך הוטמע. נמדדו שוב התפיסות והעשייה של האחיות ומכל בעלי העניין. שיקפנו לצוות את התהליך שעבר ואת התוצאות שהושגו. נערך דיון בשאלה מה עוד אנו יכולים לקדם בתהליך. המדידות שערכנו הראו שהתהליך ייצר מציאות אחרת ברמה המחלקתית, גם אם עדיין יש מקום לשיפור ולשימור ההישגים שהושגו בתהליך. בשלב הבא ייבחרו מדדי איכות נבחרים לתהליך, אותם נמדוד באופן רציף. למרות שהתהליכים טרם הסתיימו, כבר עכשיו ניתן לראות חלק מתוצאותיהם ולהפיץ את הרעיונות העומדים בבסיסם ואכן, במסגרת שלב ההפצה, ב- 29.3.11 התקיים בהדסה הר הצופים יום איכות שכותרתו הצהרת השליחות - איכות כערך ודרך. תכליתו של היום לשתף ולהדגים את התהליך ותוצאותיו, לשתף בתובנות, בתפיסות, בכלים שפיתחנו ורכשנו, באתגרים שעמדו בפנינו בדרך הזו, גם אם אנחנו עדיין עושים בה את צעדינו הראשונים. את באי היום קיבלה תערוכה של פוסטרים המסכמים את תהליך העבודה ומציגים את תוצאותיו וכן הוצגו מוצרים שפותחו במסגרת התהליך. היום התחיל בהרצאה שלי בנושא שליחות, איכות ומה שביניהם. בהמשך עלו לבמה נציגות המחלקות והנהלת הסיעוד כדי לתאר את תהליך העבודה ותוצאותיו בנושאים: ביקור רופאים, מפות טיפוליות, העברת מטופל בין מחלקות, שיתוף משפחות, פיתוח מיומנויות הצוות הסיעודי בהתערבות במצוקה רגשית של מטופלות ועוד. בחלק החווייתי של היום, 4 אחיות סיפרו סיפורים שגרמו להן לחוש שעשו את ההבדל בעשייה היומיומית וצוות תיאטרון פלייבק אנשים משחקים עסקים, הציג באלתור על הבמה את הסיפורים שסופרו. שלב ההפצה כולל גם הנגשת ההגדרות והכלים שפותחו כדי להרחיב את מעגל העוסקים בתהליכי העבודה של מרכזות הטיפול. בתהליכים משותפים, כמו ביקור רופא-אחות והבניית הטיפול באמצעות תוכניות או מפות טיפוליות, אנו מתכננים להרחיב את מעגל המשתתפים לכל השותפים בתהליך, כדי להבטיח ולקדם עבודה רב מקצועית. כמרכזת נושא האיכות בבית החולים, ליוויתי את מרבית התהליכים במחלקות, כדי להקנות לאחיות הראשיות את התפיסות והכלים שיאפשרו להן להוביל ולנהל עצמאית את איכות הטיפול ואת הטמעת הצהרת השליחות במחלקתן. במאמר זה הצגנו את התהליך המערכתי שעשינו כדי להפוך הצהרה למציאות. הוא משקף בראש ובראשונה עבודה משותפת של כל קשת הסיעוד בבית החולים, מאחיות צוות, מרכזות טיפול, מנחות קליניות, סגניות, אחיות ראשיות, מנהלות חטיבה ומנהלת הסיעוד והוא מדגים שכאשר אנחנו עובדים וחושבים כצוות - השמיים הם הגבול, האיכות וההצטיינות הם בהישג יד. תודה לצוות האחיות והאחים בהדסה הר הצופים בראשותה של מנהלת הסיעוד הגב אפרת וינגרט אימרל ולחברות הוועדה המארגנת של יום העיון. שימו לב! מהנעשה בביה ס... מהנעשה בביה ס... חדש בבית הספר לסיעוד: קורס על בסיסי בייעוץ הנקה ליסי שרבי, RN,MSN, IBCLC יועצת הנקה מורשית, מרכזת קורס על בסיסי בייעוץ הנקה עברתי הקטנת שד, והמנתח אמר שאני אוכל להניק. איך אני אדע שהתינוק שלי מקבל מספיק חלב? לפני הלידה בררתי שאפשר להניק עם התרופה שאני נוטלת נגד דכאון, זה באמת נכון? אימי נפטרה לפני שנה ואני מרגישה ממש בודדה עם כל המעבר לאמהות התינוקת שלי כל כך עייפה על השד-אמרו לי שיש לה צהבת בגלל הבדלים בסוגי הדם שלנו והיא צריכה להיות באור. איך אפשר לתת רק חלב אם במצב זה? מרבית היולדות באות ללידה עם כוונה להניק, וחלקן הגדול, 87%, משתחררות כשהן מניקות. לא תמיד מדובר בהנקה בלעדית. בתוך כמה שבועות קיימת מגמה של ירידה בשיעור האמהות המניקות ולרוב מסיבות שניתן להתגבר עליהן עם הדרכה נכונה בזמן המתאים. נתוני סקר ההנקה מלמדים כי בשבוע הראשון לאחר הלידה 82.3% מסך כל הנשים בישראל מניקות לעומת שיעור מופחת בן 56.6% מהנשים הממשיכות להניק בגיל שלשה חודשים )סקר הנקה, 2000(. וועדת התזונה של האיגוד לרפואת ילדים )2009( ממליצה על הנקה בלעדית עד סביבות גיל 6 חודשים, והמשך הנקה בתוספת מזון משלים לחלב אם, עד גיל שנה ואף יותר מכך, כל עוד ההנקה מתאימה לאם או לתינוק. ארגון הבריאות העולמי, המכוון את המלצותיו למדינות מתפתחות ומפותחות, גם הוא ממליץ על הנקה בלעדית למשך ששת החודשים הראשונים לחיים והמשך ההנקה בתוספת מזון משלים עד גיל שנתיים או יותר.),2003WHO( היום יותר מתמיד יש עידוד רב להניק. ההנקה כידוע היא התזונה הנכונה והמתאימה ביותר לתינוקות בני אנוש. בנוסף לבעיות הבריאות לתינוק ולאם שאינם יונקים/מניקים, יש יתרון אקולוגי וחסכון בכסף למשפחות מניקות. לצד היתרונות הידועים של ההנקה מושם כיום דגש בספרות המדעית על הסיכונים באי הנקה. נושא ההנקה אף הגיע לאחרונה לכנסת, עם הצעת החוק של ח כ דני דנון. הצעת החוק באה למנוע חלוקת תרכובות מזון לתינוקות )פורמולות( בחינם בבתי חולים ע י חברות מסחריות המייצרות פורמולות. החוק איננו אוסר על מתן פורמולות לפי בחירת האם, אלא יוצר תנאים המגנים על נשים הבוחרות להצליח בהנקה. אז למה דבר כל כך אנושי וטבעי הפך לקושי בעולם המודרני? יש סיבות רבות לכך, אך בעיקר, נשים היום לא גדלו בחברה מניקה ולא צפו מילדותם בהנקה נורמטיבית. בנוסף, החברות המייצרות פורמולות מעודדות שימוש בתחליפים על מנת להגדיל את רווחיהן באופן שאפילו אנשי בריאות לא מודעים להם. האחות נמצאת במגע הדוק ורצוף עם נשים הרות, יולדות ובני זוגן בביה ח ובקהילה. לכן יש לה מחויבות לתת הדרכה הולמת המספקת מענה לצרכי הנשים, ובו בזמן דואגת שהמסגרות בהן הן עובדות, מאורגנות בצורה היוצרת תנאים אופטימאליים להצלחת ההנקה. בכדי לענות על הצורך בהדרכה להנקה מבוססת ראיות ומותאמת למאה ה- 21, פרסם מינהל הסיעוד חוזר המיועד ליישום בשנת 2013. על פי חוזר זה, על כל יולדת לקבל יעוץ הנקה מאחות מוסמכת שהינה גם יועצת הנקה מורשית. על הייעוץ להינתן פעם ביום, במהלך האשפוז לאחר הלידה. כדי להיות ערוכים לצרכים העכשוויים והעתידיים בתחום, תוכנן קורס על בסיסי ראשון בביה ס לסיעוד ע ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית. הדגש בקורס שנבנה היה על מתן ייעוץ להנקה תוך פיתוח המיומנות להתאמת הייעוץ ליולדת המסוימת על פי רצונותיה ומטרותיה. לכל יולדת יש את הסיפור האישי המיוחד לה, כאשר התהליך הסיעודי מהווה בסיס לכל תוכנית הנבנית עבורה. מטרת הקורס אם כן, להכין את האחות לתת מענה מקצועי וייעוץ פרטני ובנוסף לעסוק בפעולות מקדמות בריאות בנושא. הקורס העל בסיסי בייעוץ הנקה נפתח ב- 2011 וכלל הרצאות, סדנאות ותרגולים שהועברו ע י טובי המומחים בארץ ומומחי תוכן מביה ס לסיעוד. בקורס ניתן דגש על מיומנויות תקשורת יחד עם ידע מעמיק בפיזיולוגיה ובפתו-פיזיולוגיה של תהליך ההנקה. במהלך הקורס התקיימו התנסויות קליניות בלווי מנחות קליניות - יועצות הנקה, אשר נבחרו בקפידה ומייצגות את המגוון של העוסקות בתחום. בסיום הקורס כל המשתלמות הביעו רצון עז ליישם את הנלמד בהקדם האפשרי מתוך תחושת אחריות ומחויבות לנושא. כמו כן הביעו המשתלמות שביעות רצון גדולה ביותר מהקורס וציינו את הידע והמיומנויות הרבות שרכשו ושאותן הן עתידות ליישם במקומות העבודה. יש לציין כי המשתלמות הגיעו מתחומים שונים: ממחלקות בית חולים כיולדות, תינוקות, ואף מחלקות אשפוז כהמטו-אונקולוגית ילדים, והתאוששות. משתלמות אשר הגיעו גם ממגוון מקומות עבודה בקהילה, מטיפות חלב וממרפאות בריאות האישה. קורס על בסיסי זה העמיק והעשיר את הידע והמיומנות של האחיות שלמדו בו, ומעבר לכך פתח נתיב נוסף של התמחות מקצועית. מעל הכל, הכלים שניתנו בקורס מעצימים את האחות ומאפשרים לה להיות מעורבת בבריאות היולדת התינוק. מעורבות בנושא חשוב זה, יכולה להוביל את האחיות לקחת חלק מרכזי בקידום הבריאות בארץ על ההיבטים המקצועיים, הפוליטיים והחברתיים. E-mail כדי שנוכל לעבור לדיוור אלקטרוני במידת האפשר נשמח לקבל את כתובת המייל שלכם לכתובת: bogrim. hadassah@gmail.com 3
בתיה כלב מחזור 1951 נולדתי וגדלתי בירושלים. לבית הספר לאחיות הגעתי בשלהי 1948, בית הספר שכן אז במנזר סנט ז'וזף שברחוב הנביאים. גרנו בפנימייה אותה ניהלה הגב' סימונסון שדאגה לכל צרכינו והנעימה את שהייתנו בה. לקראת סוף השנה השלישית הוחלט מי מהבוגרות תלך לצבא ואת הנותרות חילקו למחלקות השונות. שתי בוגרות הופנו לעבודה בחדרי לידה, ולקורס מיילדות אני הייתי אחת מהן. בתקופת בה השתלמתי צוות המיילדות היה מצומצם מאד והיינו צריכות להתחקות בעיקר אחרי הרופאים על מנת ללמוד. המודל שלי הייתה גב' אופנהיימר שהייתה מיילדת מנוסה מאד, עד היום אני נזכרת בה בגעגועים. מחלקת יולדות שכנה אז במיסיון )ביה"ח האנגלי(, מספר הלידות נע בין 250-300 בחודש, הצפיפות הייתה רבה ומספר המיילדות במשמרת היה מצומצם מאד. לא פעם ילדה האישה בחדר צירים, או בדרכה לחדר הלידה, ולעיתים כשמצב היולדת חייב זאת, היה עלינו לשאת את היולדת בזרועותינו. מבין המטופלות הרבות אני זוכרת במיוחד את הנשים התימניות שזה מקרוב הגיעו, שבתחילה סירבו לבוא וללדת בבית חולים. כשכבר התחילו להגיע לחדרי לידה, הן לא הסכימו שרופא יתקרב אליהן, לכן הן טופלו בידי המיילדות בלבד. לעיתים בזמן ביקור רופאים, קרה שהן ילדו ללא התרעה ללא השמעת קול ורק בכיו של התינוק העיד שילדו. נתמניתי להיות אחות ראשית בחדרי לידה עוד כשהיינו במיסיון. בראשית שנות ה- 60 כשנה לאחר המעבר של בית החולים, עברה גם מחלקת יולדות לעין כרם. פרופ' בז'יז'נסקי המנוח שהיה מנהל המחלקה, תכנן את חדרי הלידה החדשים בטעם רב ומתוך דאגה לנוחות היולדות ועבודתן של המיילדות. מותו הפתאומי היכה את כולנו בתדהמה. עם בואו של פרופ' פולישוק להדסה, הוא ביקש שנקיים קורסי הכנה ללידה. לצורך זה נשלחתי לבית החולים יוניברסיטי קולג' בלונדון כדי ללמוד מ"המקור". לצערי לא התקיימו שם קורסים באותה תקופה ולא יכולתי ללמוד מהם ולכן החלטתי לבנות קורס בעצמי. פניתי לגב' ויילר, אז הפיזיותראפיסטית הראשית, כדי שתלמד אותי את התרגילים וההרפיה ואת החלק התיאורטי בניתי בעצמי. הדרכתי את המיילדות האחרות וכך התחלנו לקיים קורסי הכנה ללידה המועברים ע"י מיילדות עד עצם היום הזה. במהלך השנים הדרכתי את תלמידות בית הספר בתקופת התנסותן בחדרי לידה, הדרכתי וגידלתי דורות של מיילדות וגם ריכזתי קורסי השתלמות למיילדות. קורס אחד זכור לי במיוחד, זה היה קורס לאחיות מוסמכות מאתיופיה, קורס שארך כשנה. עמל רב השקעתי בהכשרתן, היה צורך להתגבר על פערי תרבות שהתבטאו בין השאר בקושי שלהן לגעת ביולדת. הדגשנו את חשיבות יצירת המגע כאמצעי למחיקת תחושת הזרות בין המיילדת ליולדת. הקורס הסתיים בהצלחה, עבודות הגמר שלהן היו מדהימות וגב' שטיינר כהרגלה, הודתה לי במכתב מחמיא ומרגש מאד. בשנות עבודתי נשלחתי ע"י הדסה לכינוסים בארה"ב, בקרתי בחדרי לידה ויצרתי קשרים עם מיילדות מעבר לים. המפגש עם המיילדות בחו"ל המחיש לי עד כמה אנחנו בהדסה עצמאיות בעבודתנו לעומת האמריקאיות והן בביקורן בארץ התרשמו מאד מכך שמיילדות לוקחות חלק בהדרכת סטודנטים לרפואה. הייתי רוצה לסיים בסיפור ייחודי: מלחמת ששת הימים הייתה בעיצומה, אני עבדתי לבדי בחדר לידה, הייתה איתי כח עזר, המיילדות האחרות נשלחו לעזור בטיפול בפצועים הרבים שהגיעו להדסה. לפתע נשמע צלצול בפעמון, כשפתחתי את הדלת, ראיתי לפני קצין צנחנים מאובק מאד, העיפות ניכרה בפניו, הוא נשא בזרועותיו אישה צעירה מירושלים המזרחית שזה אך נכבשה. האישה הייתה באי שקט, נראתה מפוחדת מאד ולדברי הקצין היא מתקשה ללדת. לאחר שהשכיב אותה בחדר הקבלה, ניגשתי לאישה, אחזתי בידה כשאני מנסה להרגיעה בערבית הדלה שבפי. אמרתי לה שאני מיילדת ואעזור לה ללדת, כששמעה שאני מדברת ערבית, נרגעה והחלה לשתף פעולה. כשהייתה מוכנה ללידה, הועברה לחדר לידה וילדה את תינוקה תוך זמן קצר וללא סיבוכים. פרשתי מהעבודה בשנת 1988 אחרי 37 שנות עבודה כמיילדת, מהן כ- 28 שנים כאחות ראשית בחדרי לידה, אלה היו שנים של הנאה וסיפוק גדול. תמר ירדני-מלבסקי מחזור 1961 אני חיה בקיבוץ גת וכיום אני בפנסיה. אל מקצוע הסיעוד התוודעתי בבית הספר היסודי, האחות שעבדה שם ארגנה את התלמידים לאגודת בריאות, בהדרכתה למדנו להגיש עזרה ראשונה ולעזור לה בהקניית הרגלי חיים בריאים. אהבתי את העבודה והחלטתי להיות אחות כמוה. החלטה זו נשארה גם בתום למודי בתיכון למורת רוחם של מורי שציפו שאמשיך במסלול אקדמי. בחרתי ללמוד בהדסה בירושלים. באותה תקופה ביה"ס שכן בסנט-ג'וזף, מחזור 1961, שם למדנו שנתיים ובשנה השלישית עברנו לבנין החדש בעין כרם. את שנת החובה עשיתי בחדר התאוששות, זו הייתה חוויה מעניינת ומעשירה. נישאתי ועברתי לגור בנתניה. תוכניותי לעבוד בבריאות הציבור נדחו בשנה שבה עבדתי במרפאת קופת חולים. יצאתי לחופשת לידה ונתקבלתי לעבוד בלשכת הבריאות בנתניה. עברתי הכשרה קצרה ויצאתי לעבוד במושבים כאחות טיפת חלב, גנים ובי"ס אזורי. הייתה זו חוויה שעד היום מלווה אותי. סוף סוף אני עוסקת במה שחלמתי, ולא התאכזבתי, למדתי כל הזמן וניתנה לי הזכות לתרום. הרגשתי שיש לי צורך בידע נוסף ויצאתי לקורס בבריאות הציבור בחיפה, כשבמקביל המשכתי לעבוד וכך יכולתי ליישם באופן מיידי את מה שלמדתי. בינתיים עברתי לעבוד בעיר בשני גנים ובי"ס יסודי גדול בן 1200 תלמידים. ניתנה לי יד חופשית וקבלתי עידוד רב ליישם את ידיעותיי. עבדתי תשע שנים באותם המקומות וכך יכולתי לראות את תוצאות עבודתי מתממשות. באותה תקופה, כשהיינו בתהליכי קליטה לקבוץ קבלתי הצעה למלא תפקיד ניהולי בבד בבד עם יציאה להמשך לימודים לתואר באוניברסיטת תל אביב. הפיתוי היה גדול, אבל ההחלטה לעבור לקבוץ הייתה סופית. ב- 1986 נקלטנו בקבוץ גת כמועמדים. ביקשתי לדחות את תחילת העבודה במרפאת הקיבוץ כדי שאוכל להכיר את החברים כאנשים ולא כחולים. כך שובצתי לבית התינוקות מתוך ידיעה שאוכל לתרום שם מניסיוני, ובאמת בששת החודשים בהם עבדתי שם הספקתי להכניס מספר שינויים שהתקבלו בשיתוף עם הצוות. בעבודתי במרפאת הקיבוץ נחשפתי לצד חדש בעבודת האחות הקיבוצית שלא הכרתי בעבודתי בעיר. לאחות בקיבוץ היו סמכויות רחבות, הותר לה לבצע פעולות שבעיר רק רופא ביצע. מצאתי את עצמי מכניסה עירוי נותנת תרופה לוריד לפי הוראה טלפונית של הרופא, מבצעת החייאות ומלווה אמהות לחדר לידה. העבודה הייתה מאתגרת, אחראית, קשה ושוחקת, עם טלפון צמוד לכל קריאה ביום ובלילה. בקשתי פסק זמן מהמרפאה ויצאתי לעבוד בביה"ס האזורי של הקיבוצים. ביה"ס לא היה בפקוח משרד הבריאות והעבודה התנהלה במתכונת מרפאה. התחלתי להכניס לתפקיד את מה שלמדתי, ובתום שלוש שנים נקראתי לחזור ולעבוד במרפאת הקיבוץ. בד בד עם עבודתי במרפאה, יצאתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. כשסיימתי את לימודי נתבקשתי לעבור לעבוד בבית הסיעודי. בתחילת דרכו היו בבית הסיעודי חדרי חולים שנזקקו להשגחה של צוות רפואי, הוא היה צמוד למרפאה ועבדו בו אחות ומט"בית. עם הזדקנות האוכלוסייה בקיבוץ, הוא נותן גם מענה לקשישים שזקוקים להשגחה זמנית, או קבועה. הוא מצויד כמו בית חולים קטן, יש השגחה רפואית וניתן לבצע בו טיפולים ועירויים ולחסוך באשפוזים. כשהרגשתי שמיציתי את עצמי הוצעה לי עבודה במדור הקשישים של התנועה הקיבוצית לצד עובדת סוציאלית. במהלך שלוש שנות עבודתי במדור הקשישים, הייתה לי הזכות להשתלם בקורסים רבים שהמדור ארגן. בנוסף, למדתי בקורס פסיכו-גריאטריה מורחב וקורס בניהול בתי אבות, זאת מתוך ידיעה שאחזור לנהל את הבית הסיעודי בקיבוץ. באותה תקופה התנהל משא ומתן עם משרד הבריאות והקרן לניצולי השואה על מנת לעזור לקיבוצים להקים בתים סיעודיים שיהיו פתוחים גם לצרכי הקהילה בסביבה. הבאתי את העניין בפני מוסדות קיבוצי וקבלתי אישור להכין את הרקע יחד עם מרכז המשק. נתקבל אישור לזכאות הקבוץ למענק ואותי החזירו לקיבוץ לנהל את האגף הישן ובמקביל ליוויתי את בניית האגף החדש. שנה עברה ונכנסנו לבית החדש, בליווי משרד הבריאות ומדור הקשישים של התנועה. הוצע לנו לפתוח גם מחלקה לתשושי נפש, כי בקיבוץ היו כמה ולא היה מענה דומה באזור. לאט לאט התמלא הבית והעבודה בו הייתה מרתקת ומתגמלת יכולתי ליישם את הדברים אותם למדתי לאחרונה. שלוש שנים עבדתי כמנהלת כאחות ראשית, כאם בית וכמזכירה,זאת משום שהבית לא היה רווחי בתחילת דרכו. נזקקתי שוב לשינוי ובאישור הקבוץ יצאתי לעבוד כאחות בריאות הציבור בקרית גת השכנה, בבי"ס תיכון ובבתי ספר יסודיים ובגן לחינוך מיוחד, שם עבדתי עד ליציאתי לפנסיה. היו אלה שנים של החזרת השרות למשרד הבריאות לאחר שנים של הפרטה. מצאתי כר נרחב ליישום הידע שלי בתחום ולהטמעה של נהלי העבודה עליהם התחנכתי. הסיפוק היה עצום ונהניתי מכל רגע בעיקר משום שזכיתי לתמיכה מלאה מכל הצדדים. לסיכום, התמזל מזלי ויכולתי לממש בעבודתי מעגל חיים שלם, מעבודה עם הגיל הרך עד לטיפול בקשיש ועל כך אני אסירת תודה. ארלט ממן-אזוגי מחזור 1971 עם סיום הלימודים בבי ס לאחיות עבדתי במשך שנתיים במח לכיר פלסטית ויחידת כוויות שרק הוקמה. טיפלנו בחולים רבים מאזור רמאללה, חולים עם כוויות קשות שנגרמו כתוצאה משימוש בתנורי נפט. החולים שכבו חודשים במחלקה ודיברו ערבית בלבד. כך למדתי לדבר ערבית ובהמשך שפה זו הייתה חיונית מאוד בעבודתי בחדר לידה בהר הצופים. ב- 1974, סיימתי קורס מיילדות בעין כרם ומאז עבדתי בחדר לידה, תחילה בעין כרם ומאוחר יותר בהר-הצופים. בשנת 1984 לאחר סיום לימודי השלמה לתואר בוגר בסיעוד, באוניברסיטה העברית, עברתי להתגורר בקיבוץ מעיין 4
ברוך באצבע הגליל. שם הועסקתי כאחות כפר ושם למדתי מהי רפואה בקהילה. עסקתי ברפואה טיפולית וברפואה מונעת לכל הגילאים מהלידה עד הזקנה. העבודה בקיבוץ הייתה מאוד תובענית ולא הוגבלה בשעות. האחות הייתה כתובת לכל בעיה רפואית, 24 שעות שבעה ימים בשבוע. האחות הייתה למעשה הגורם הרפואי היחיד אליו ניתן לפנות, פרט לשעות בודדות ביום בהן היה רופא. זוהי התמודדות לא פשוטה, גם מהבחינה הנפשית, כי העבודה לא מצטמצמת לשעות פתיחת המרפאה, אלא מתקיימת בכל מקום ובכל שעה כשפוגשים את החברים על השביל, בחדר האוכל, ובבריכה. התקופה הייתה אחרי מלחמת שלום הגליל וכל הזמן ריחף החשש מהפגזות מלבנון. מתפקידי היה גם לדאוג למוכנות המקלטים לשעת חירום ולציוד מעודכן. עם כל הקשיים, שלוש השנים בהן חיינו בקבוץ העשירו אותי מאד מבחינה מקצועית. חזרתי להר הצופים לחדר לידה. כמה שנים מאוחר יותר מילאתי תפקיד של אחות כללית לחצי שנה ואז התבקשתי למלא את מקום האחות הראשית בחדר לידה לחצי שנה נוספת. כעבור שנתיים מוניתי לאחות הראשית בחדר-לידה ובתפקיד זה נשארתי עד ליום פרישתי מהדסה ביוני 2011. התפקיד היה מאוד מאתגר ותובעני ויחד עם הסיפוק הגדול היו לא מעט תסכולים. יש לציין שהמיילדות עברה תהפוכות רבות ב- 20 השנים האחרונות. ריבוי התביעות המשפטיות בתחום המיילדות הפכו אותו למקצוע מתגונן ולכן כל יולדת טופלה כאילו היא בסיכון גבוה. המיילדת נדרשת היום להתמקד בדיווח ועם הכנסת המחשוב הועבר זמן יקר מהטיפול ביולדת לעבודה מול המחשב. פן נוסף של השינוי, המיילדות הפכה להיות תחום רווחי לבית החולים, החלה תחרות בין בתי החולים על היולדות. על מנת לעמוד בתחרות אנו נדרשים כל הזמן לקדם מצוינות מקצועית ושירותית. שינויים אלה דרשו להגדיל במידה נכרת את מספר המיילדות העובדות במשמרת ומן הסתם גם את מספר התקנים. המחלקה בהר הצופים נפתחה ב 1977 כדי לשרת 125 יולדות לחודש ובעת פרישתי שירתנו 400 יולדות לחודש, רובן מהמגזר החרדי ומהאוכלוסייה הערבית בירושלים וסביבתה. העבודה עם אוכלוסיות ייחודיות הייתה מאתגרת דרשה מאיתנו להכיר ולהיות רגישים למנהגיהם ותרבותם. העבודה בחדרי לידה זימנה גם חוויות מיוחדות ומרגשות: אם ובתה שילדו באותו יום, שכבו באותו חדר במחלקת יולדות והניקו יחד את ילדיהם. או שלוש אחיות שילדו באותו יום בהפרש של שעתיים אחת מרעותה. לאחר פרישתי, שוב פניתי לקהילה וכיום אני עובדת כאחות בקופת חולים מאוחדת בקרית ספר שהוא ישוב חרדי. אני שוב לומדת לטפל בכל המשפחה ברפואה טיפולית ומונעת. אני מרגישה שבכל גיל יש עוד מה ללמוד ולי יש עוד הרבה להעניק. גאיה מור-וינגר מחזור 1981 לפני למעלה מ 35 שנה, על גג העולם החלטתי להירשם ללימודי הסיעוד. מעשה שהיה כך היה: בשלהי השירות הצבאי שלי, לאחר משמרת בוקר, לקחתי את עיתון סוף השבוע ועליתי על גג המועדון שלנו, מקום התרגעות חביב עלי וחברותי לבסיס. הגג הוא גגו של המועדון בבסיס חיל הים בפסגת הר הצפרא, בקצה הדרומי של חצי האי סיני. מול נוף הקסם הנשקף ממרומי ההר, מימיו הכחולים של ים סוף ופסגות הרי דרום סיני הנצבעות באדום השקיעה, נפלה עיני על מודעה קטנה בעיתון, אשר בישרה על פתיחת הרשמה לחוג לסיעוד באוניברסיטת ירושלים. השילוב של לימודי מקצוע ממשי באוניברסיטה, נראה לי השילוב המתאים ביותר עבורי. כך בסתיו 1977 עליתי עם מעט המיטלטלים שלי לירושלים. היו אלה ארבע שנים בהם למדתי לא רק את רזי המקצוע החדש, אלא הייתי עדה לתחילתו של תהליך, שבירת כללים ומוסכמות ישנים וגיבוש השקפת עולם מקצועית חדשה. מה שיצר הרבה מאוד עוינות כלפינו הסטודנטיות הצעירות מכיוונן של אחיות ותיקות במחלקות השונות. קבלת הפנים הצוננת, אשר נבעה מחשדנות רבה כלפי שיטת החינוך החדשה למקצוע, לא רפתה את ידנו. זה לא היה קל, אך מרתק. עם סיום הלימודים, יצאתי לעולם האמיתי, לעבודה במחלקות. הייתי מוכנה לכך שהשדה הקליני לא יענה על כל הציפיות ואמצא עצמי מתמודדת ומתפשרת לנוכח המציאות. שינוי השם מבית ספר לאחיות לבית ספר לסיעוד היה קל אך בפועל זו הייתה התנגשות בין שתי תפיסות עולם והכוחות לא היו שווים כלל ועיקר. מעטות מול רבות. כאשר התחלתי לעבוד ביחידה לטיפול נמרץ בפג ובילוד, בבית החולים קפלן, הייתי אחת משלוש אחיות מוסמכות יחידה בעלת תואר אקדמי. השאר היו מטפלות. הרבה מאוד חשדנות הייתה בראשית הדרך. הייתי תחת זכוכית מגדלת. אך מהר מאוד הייתה הסתגלות הדדית תוך שאני מכבדת את הניסיון הרב של חברותי, אך לא מתפשרת על עקרונותיי ותפיסת עולמי. כעשר שנים עבדתי במחלקה. תוך כדי עבודה במחלקה זו, נולדו שני ילדי המקסימים. עברתי לעבודה במשרה חלקית והתמסרתי באהבה לגידול הילדים. בהמשך עבדתי גם כאחות כללית. לתקופה זו הייתה חשיבות מכרעת בגיבוש השקפת עולמי המקצועית. החשיפה למחלקות השונות, דפוסי העבודה בהן, סדרי העדיפויות שנקטו הצוותים, הם שסייעו לי לגבש את המשך דרכי וסייעו לי להבין לאן פני מועדות- לחינוך והוראת הסיעוד. נולד בי הצורך והרצון להשפיע,לזרוע את הזרעים לעסוק בחינוך למקצוע. הבנתי שכדי לעודד תהליכי שינוי מבורכים והעצמת המקצוע צריך לעסוק הרבה מאוד בהקניית ערכים מקצועיים ורצוי בקרב קהילת הסטודנטים. כך, לאחר עשר שנים של שירות בשדה הקליני הצטרפתי לצוות מורות בית הספר לסיעוד בקפלן, שהוא שלוחה של בית הספר לסיעוד הדסה והאוניברסיטה העברית, כור מחצבתי. עם הצטרפותי לצוות בית הספר, חזרתי לספסל הלימודים. למדתי לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. את התיזה שלי הקדשתי להורי הפגים, אותם הורים אשר ליוויתי בראשית דרכי המקצועית במחלקת טיפול נמרץ בפג ובילוד. התיזה עסקה בשיתוף בהחלטות טיפוליות. עם סיום התואר השני, גיבשתי לי גם את תחום ההתמחות המקצועי שלי ופניתי ללימודי המיילדות. למעלה מעשר שנים אני עוסקת בהוראה בתחום בריאות האישה תוך שאני מסייעת לסטודנטים לגבש את זהותם המקצועית הבסיסית. מלי דותן מחזור 1991 סיימתי את לימודי בביה ס לסיעוד בהיותי בת 41. בחרתי במקצוע הסיעוד ב אמצע החיים, מתוך תחושה שהגיע הזמן לעשות משהו משמעותי לנשמה. עד גיל 37 הספקתי להיות מפקחת על 200 עובדים במשביר לצרכן, מזכירה של מפכ ל המשטרה ומנהלת לשכתו של שר הכלכלה. חשבתי שאם כבר אני עושה שינוי, אעשה אותו כמו שצריך אחות מוסמכת עם תואר.BA בשל העובדה שלא היה לי תואר אוניברסיטאי קודם, נאלצתי לעמוד במבחן פסיכומטרי בגיל! 37 אני זוכרת את היום הראשון ללימודים פחד אימים! הרגשתי כמו ילדה שמגיעה לכתה א בלי אמא. ובכל זאת, ולמרות הכול, סיימתי את הלימודים בהצטיינות ונהניתי מכל רגע. כבר משנה ג התחלתי לעבוד במחלקה הכירורגית בהר הצופים. שנתיים לאחר תום לימודי הסיעוד בשנת 1993 סיימתי קורס טיפול נמרץ. המשכתי לעבוד במחלקה הכירורגית, צמצמתי את משרתי ויצאתי לקורס מורי דרך של משרד התיירות. בשנתיים הבאות עבדתי במקביל גם בבית החולים וגם עם קבוצות תיירים שהגיעו לארץ, בעיקר צליינים שהגיעו מאיטליה. בחודש ינואר 1997 מוניתי לאחות ראשית של המחלקה האורטופדית בהר הצופים. במסגרת תפקידי בניתי תכנית הדרכה למטופלים המגיעים לניתוחים של החלפת מפרק ירך/ברך. על תכנית זו קבלתי פרס ע ש רות רון. תכנית זו מיושמת עד היום. בשנים 2001-2003 שימשתי כיו ר ועד אחיות הדסה. משנת 2003 ועד היום אני ממלאת תפקיד אחות ראשית של המרפאה האורטופדית ומנהלנית של המערך האורטופדי. באפריל 2003 החל פרופ ליברגל לנהל את המחלקה האורטופדית. תפקידי כמנהלנית לא היה מוגדר, וניבנה תוך כדי הליכה. היום, לאחר עשר שנים כולל המערך האורטופדי את שתי המחלקות בעין כרם ובהר הצופים. המערך האורטופדי בנוי מתשע תתי יחידות - טראומה, גידולי שלד, כתף, כף רגל, כף יד, גב, ילדים, מפרקים וברכיים, ובו כ- 60 רופאים שבאופן טבעי רובם ככולם גברים. מסתבר שבתהליך המורכב נדרש גם מגע נשי. בנוסף למרפאות שבהדסה, יוצאים הרופאים האורטופדים למרפאות של קופות החולים )מכבי, מאוחדת והכללית( ואני אחראית להצבתם בקופות השונות בהתאם לסידור העבודה השבועי של כל רופא. תפקידי מורכב מרבדים שונים של עשייה: אחריות על ניהול תקני כוח האדם של המערך הכולל רופאים,מתמחים, גבסנים ומזכירות בנושא תקנים, תקציבים, אישורי יציאה לחופשה ולכינוסים, וסידור העבודה של הרופאים והמתמחים. ניהול שוטף של כל המרפאות, בשני הקמפוסים מול זימון תורים, שעות פעילות של כל מרפאה, מכסות של מוזמנים, פתיחת וסגירת מרפאות בהתאם לצורך. השתתפות בישיבות הנהלת המערך האורטופדי ושותפות מלאה בדיונים וההחלטות המתקבלות בפורום זה. השתתפות בפרויקטים שונים המתנהלים במערך האורטופדי, כמו בניית היחידות השונות לפי מודל של עבודה באשכולות ובניית תפקיד לרופאים המומחים במעמד הביניים. ארגון המעבר של המחלקה למגדל האשפוז. שותפה בפרויקט המשותף להדסה וחברת אינטל לייעול העבודה בחדרי ניתוח, שיפור השרות והטיפול לחולה וצמצום ביטולי ניתוחים. אחות ראשית של המרפאה האורטופדית. במסגרת זו אני אחראית על שש אחיות ושני גבסנים, עוסקת במאמץ יום יומי לשפר את השירות ולקדם את איכות העשייה הסעודית. הפרויקט המשמעותי שעשינו במרפאה, הוא הקמת מערכת של שקיפות תורים, המראה למטופלים את מקומם בתור במרפאה. ההנהלה אימצה פרויקט זה בכל המרפאות והמכונים שבבית החולים. המערך האורטופדי מהווה ללא ספק את אחת המסגרות הפעילות ביותר בבית החולים. כך למשל כ 70% מניתוחי הטראומה מבוצעים על ידי האורטופדים, המנתחים עושים שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר. למרפאות שבשני הקמפוסים מגיעים כ- 40,000 מטופלים בשנה. זו המרפאה השנייה בגודלה במרכז הרפואי של הדסה לנוכח הנתונים הללו ברור לחלוטין שתפקידי העיקרי אינו מסתכם 5
בהשתלבותי הרשמית בתהליכים השונים שציינתי, אלא דווקא בעשייה היום יומית הבלתי פורמלית. מהר מאד נוכחתי שמקומה של האישה במסגרת גברית שכזאת הוא קריטי ואני מוצאת את עצמי במשך השנים עוסקת באופן יום יומי בגישור בין הרופאים משכבות הגיל השונות )דור ה X ודור ה-.( Y בנוסף לכל אלה בניתי מערכות של יחסים אישיים וייחודיים עם הרופאים שלא מהססים לשתף אותי בקשת רחבה של לבטים, כעסים, תסכולים ועוד... בשילוב של שני התפקידים הללו אני מרגישה שאני מביאה לידי ביטוי את קשת כישורי, הן המקצועיים והן הניהוליים. אין לי ספק שבזכות המקצוע החדש שהעזתי ללמוד באמצע החיים זכיתי להגשמה עצמית, להעצמה ולצמיחה אישית. 6 מלי ברודסקי-ישראלי מחזור 2001 סיימתי את לימודי בביה"ס בהצטיינות. מאז סיום הלימודים אני עובדת ביחידה לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם. ב- 2007 סיימתי את התואר השני בסיעוד קליני מתקדם בביה"ס לסיעוד. המרכז לטיפול בילדים עם מחלות כרוניות יעל קסטיאל,,BSN מחזור 1996 ראשית כל אני רוצה להודות על ההזדמנות להציג בפני בוגרות בית הספר את המרכז לילדים עם מחלות כרוניות הפועל בהדסה הר הצופים ואת עבודת האחיות בו. אוכלוסיית הילדים עם מחלות כרוניות וצרכים מיוחדים מוגדרת על פי האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים כ ילדים עם בעיה בריאותית )גופנית, התפתחותית, נפשית, התנהגותית( או עם סיכון לפתח בעיה, שזקוקים לשירותי בריאות מיוחדים ו/או בכמות גדולה יותר לעומת אוכלוסיית הילדים הכללית ההתקדמות בתחום הרפואה והטכנולוגיה הובילו לעלייה בהישרדות ובתוחלת החיים של ילדים אלו. כמו כן אוכלוסיית הילדים עם מחלה כרונית גדלה באופן קבוע ומוערכת כיום בכ- 16% מאוכלוסיית הילדים הכללית. משמעות המחלות הכרוניות ברוב המחלות הכרוניות בילדים ישנה מעורבת של יותר ממערכת אחת. הטיפול והמעקב הרפואי דורשים ביקורים חוזרים אצל רופאים מתחומי התמחות שונים, מעקב וייעוץ של צוות רב תחומי, פרא-רפואי וביצוע בדיקות לאבחון ומעקב. לעיתים נזקקים הילדים לאשפוז בבית החולים לטיפול תומך, או לטיפול בסיבוכי המחלה. המחלות הכרוניות שונות במידת חומרתן אך לכולן השלכות פסיכו סוציאליות קשות על הילד ומשפחתו. פיזור השירותים הרפואיים הנדרשים והצורך בתיאום בין הביקורים אצל הרופא המומחה, ביצוע הבדיקות, בצד הצורך בריכוז כל המידע, מהווים עומס רב על ההורים והילדים, ועל כך בה המרכז שלנו לענות. מהו המרכז לילדים עם מחלות כרוניות? הרעיון של הקמת מרכז לטיפול באוכלוסיית הילדים עם מחלות כרוניות וצרכים מיוחדים הינו החזון של פרופ כרם מנהל אגף הילדים בהדסה. הקמת המרכז בהדסה באה לשפר את הטיפול בילדים עם מחלות כרוניות וצרכים מיוחדים. הגישה הטיפולית המיוחדת והחלוצית של המרכז היא במתן טיפול כוללני והמשכי תחת קורת גג אחת לילד ומשפחתו תוך התייחסות הן להיבט הגופני של המחלה והן להיבט הפסיכו סוציאלי שלה. המרכז מציע ריכוז כל הבדיקות והמשך מעקב וטיפול בבעיות חריפות שמתעוורות ע י צוות קבוע שמכיר את הילד ומתמחה בבעיות המיוחדות לו. הגישה של טיפול ע י צוות רב תחומי מאפשרת ומובילה: מתן טיפול אופטימאלי, העלאת תוחלת החיים, העלאת איכות החיים והורדת התמותה. פועלים במרכז מספר תתי מרכזים שהם: מרכז לסיסטיק פיברוזיס, מרכז להפרעות האכלה, מרכז לתסמונת דאון, מרכז למחלות נוירו מטבוליות מסקולריות, מרכז לסוכרת נעורים, כמו כן משמש המרכז לבדיקת ילדים לפני אימוץ. לכל תחום ישנו צוות מומחים ייחודי הכולל: רופאים, אחיות, תזונאיות קליניות, פיזיותראפיסטיות, קלינאית תקשורת, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וצוות חינוך. המרכז פועל במתכונת של אשפוז יום ובנוסף מספק שירותים בתחומים שונים כמו מבחנים אנדוקריניים, מתן טיפול תרופתי לרוב דרך הוריד בהשגחה, בדיקות ומבחנים נוירולוגים, אשפוז יום אימונולוגי ועוד. העבודה הסיעודית במרכז: מהרגעים הראשונים של עבודתי במרכז ראיתי את האחות כחלק מהצוות הרב תחומי. מאחר ולכל מקצוע יש הגדרת תפקיד ותחומי עשייה מאוד ברורים, התקשיתי להשלים ממצאי עבודת התיזה בנושא "חרדת מעבר", על החרדה המלווה את החולה ומשפחתו במעבר מהיחידה לטיפול נמרץ למחלקת האשפוז, פורסמו בכתב עת בינלאומי מוערך בקהיליית הסיעוד Journal of Advanced Nursing Practice" באותה שנה סיימתי גם את לימודי בקורס על בסיסי בטיפול נמרץ משולב ובקורס הדרכה קלינית. בחמש השנים האחרונות אני משלבת את עבודתי הקלינית עם הוראה והדרכה בביה"ס לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית. אני שמחה מאד שבחרתי במקצוע הסיעוד. אני מאד אוהבת את עבודתי המשלבת את הטיפול הישיר במטופל ומשפחתו בטיפול נמרץ עם חינוך והעצמה של דור חדש של אנשי מקצוע בסיעוד. מדי יום אני חווה ולומדת משהו חדש ממטופלי, מעמיתי ומתלמידי. אני מרגישה שאני תורמת למקצוע בכך שאני נהנית לחלוק עם תלמידי ועמיתי את המיומנויות המקצועיות שלי ואת כישורי האקדמיים והקליניים. במהלך השנים למדתי כי מתן טיפול מיטבי מתבסס על הקשבה למטופל ולבני משפחתו בצורה אמפאטית ולא שיפוטית. את עמדתי לגבי עתיד מקצוע הסיעוד בישראל גיבשתי במהלך לימודי התואר השני ובמיוחד בהתנסויות קליניות שעברתי בארה"ב, שם נחשפתי לעבודתן של אחיות בתפקידים התמחותיים מתקדמים. לאחיות אלה יש סמכויות רחבות הכוללות לקיחת אנמניזה רפואית לצד סיעודית, ביצוע אומדן רפואי, אבחון מחלות ופגיעות נפוצות, הפנייה לבדיקות אבחון ומעבדה ופירושן, רישום תרופות וקביעת טיפולים על פי רשימת פרוטוקולים מוסכמים. בין השאר אחיות אלה מנהלות מעקב הריוני וטרום-לידתי עצמאי בהריונות בריאים, הן גם מנהלות מרפאות סיעודיות לטיפול במחלות כרוניות ומניעת התקפי לב. בבית החולים תפקידן כולל ניהול הטיפול בחולה, המערב כישורים סיעודיים עם מתן הוראות תרופתיות וטיפוליות. אני מאמינה כי הסיעוד בישראל מסוגל ואף מחויב לשאוף להגדלת מרחב הפעולה שלו ולהרחבת סמכויותיו. עם כך שתפקיד האחות יסתכם בפעולות טכניות של שקילה, ביצוע מדידת, לקיחת סימנים חיוניים ומתן תרופות. את ההשראה קיבלתי מהגב שושי ערמוני, האחות שמרכזת את המרכז לסיסטיק פיברוזיס שבזכות מקצועיותה ויוזמתה יישמה את החזון של הסיעוד עוד לפני שנכתב ומהווה דגם לתפקיד האחות גם בתת המרכזים האחרים. תפקיד האחות במרכז כולל: ריכוז של עבודת הצוות הרב מקצועי, מעקב שוטף אחרי המטופלים, שותפה בתהליך קבלת החלטות טיפוליות, הדרכה במגוון תחומים הכוללת מתן מידע, ייעוץ והכוונה. מעקב אחרי התערבויות טיפוליות, מעקב ומעורבות בטיפול בזמן אשפוז בבית החולים ומתן תמיכה. במרכז עובדות ארבע אחיות בשיעורי משרה שונים, כל אחת מרכזת תחום, כאמור, גב שושי ערמוני אחות מרכזת סיסטיק פיברוזיס, גב גלי בן ניסן מרכזת תחום הפרעות האכלה, גב לימור כהן מרכזת תחום סוכרת ואני מרכזת גם את תחום תסמונת דאון. בנוסף לעבודה השוטפת, אנו, האחיות במרכז, הובלנו ויזמנו פרויקטים שונים, כמו סקר עמדות על איכות חיים ואיכות הטיפול בקרב מטופלים עם סיסטיק פיברוזיס, סקר הנקה בקרב תינוקות עם תסמונת דאון כמו גם פרויקטים שונים להעלאת ההיענות לטיפול תרופתי בתחום הסיסטיק פיברוזיס ועוד. את הפרויקטים הצגנו בכינוסים בארץ ובחו ל וכך הבאנו כבוד למרכז, ולהדסה ומעל הכל למקצוע. אני מאמינה שתפקיד האחות מעוצב ע י האחות וכך גם היא מוערכת ע י שאר הצוות - עמיתים ממקצועות אחרים והיא זוכה לכבוד ולהכרה מקצועית. זאת הסיבה לכך שמייד התחברתי לחזון של הסיעוד בהדסה. בעבודתי כמרכזת המרכז הייתי שותפה פעילה ביחד עם פרופ כרם בהקמת המרכז במיקומו הנוכחי וכך הכרתי את כל מה שעומד מאחורי הקלעים של תהליך הבנייה. מחשבה רבה הושקעה בעיצוב המרכז לצרכי הילדים ובבחירת הריהוט וכך למשל בציור קיר גדול בכניסה למרכז, מופיעים בין היתר ילד על כיסא גלגלים וילדה עם תסמונת דאון שיורדת במגלשה. בניית המרכז הייתה חוויה מיוחדת שכדאי אולי להרחיב עליה בכתבה נפרדת, אבל חשוב לי להדגיש שמאוד התרשמתי והערכתי את הכבוד וההתייחסות העניינית מצד כל אנשי המקצוע וההנהלה לבקשות שלי כנציגת הסיעוד. האני מאמין שמלווה אותי מתחילת עבודתי במרכז הוא שהילדים ומשפחותיהם ירגישו במרכז כמו בבית רפואי, שתהיה להם הרגשת ביטחון עם הטיפול הניתן ושהם יקבלו הרבה חום ויחושו שקיימת דאגה כנה לבריאותם. יש לציין שהפעילות במרכז גדלה כל הזמן והשנה מנתה כ- 6000 ביקורים. לסיכום, אני יכולה לומר בסיפוק: ההתפתחות של כל תתי - המרכזים שלנו מובילים ברמה הארצית ואפילו הבינלאומית, זאת הודות לעבודה המקצוענית והמסורה של כל חברי הצוות העובדים במרכז ואני גאה להיות חלק ממנו. אני מזמינה אתכם לבקר במרכז לילדים עם מחלות כרוניות בהדסה הר הצופים. ובהזדמנות זו מאחלת לכולכן שנה טובה וחג שמח. אני אשמח לענות לשאלות ופניות בטל: 050-7874651.
סיפורה המופלא של צפורה מכטיי קלפר אורה לוי רבות מהתלמידות שפנו ללימודים בבית הספר לאחיות בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, היו עולות חדשות שהגיעו בגפן ממזרח אירופה ומרכזה. הן השאירו מאחור את משפחותיהן, ולרבות מהן בית הספר היווה בית, ולעיתים אף היה זה ביתן היחידי. הדבר חייב את הנהלת ביה ס לשמש להן כעין אפוטרופוס, ממלא מקום ההורים, וסיפורה המיוחד של צפורה מכטיי קלפר )מחזור 1938( הוא דוגמא מיוחדת לאותם ימים. צפורה מכטיי נולדה בסטולפצי פולין )1912( למשפחה אורתודוכסית, ציונית. היא הצטרפה לשומר הצעיר, סיימה את הגימנסיה בעיר הולדתה וב- 1933 עלתה לישראל. אחיה יוסף עלה לפניה והתגורר בשכונת מחלול בתל אביב. עם הגעתה ארצה עבדה צפורה כשנה במחסני קירור בתל אביב ולאחר מכן עברה להתגורר בכפר סבא )שהייתה אז רק מושבה קטנה ומרוחקת(, שם עבדה בחקלאות. במכתבי ההמלצה לבית הספר לאחיות נאמר עליה: שהיא בחורה חרוצה ואוהבת עבודה ותתאים בהחלט לתפקיד החדש שהיא רוצה להשתלם בו. במאי 1935, מילאה צפורה שאלון קבלה לבית הספר לאחיות של הדסה, שם החלה את לימודיה בספטמבר באותה שנה. עיון בתיקה האישי מגלה מכתב שנכתב ע י אביה בעברית, ב- 26 באפריל 1936 והוא ממוען להמשרד בבית החולים הדסה בירושלים וכך כתב: בתי צפורה מכטי לומדת בבית הספר לאחיות של הדסה, רגילה הייתה תמיד לכתוב לנו מדי שבוע בשבוע אך זה כששה שבועות אשר נסתם ממנה כל חזון ולא קבלנו ממנה שום מכתב. מאד מאד הננו עגומים ועצובים מזה, יראים ודואגים אנו לשלומה, בבקשה להודיענו משלומה ומסבת אי כותבה לנו זמן כזה... והגב שולמית קנטור )מנהלת ביה ס( עונה לו במכתב מ- 8 במאי: הננו להודיעו כי בתו הגב צפורה מכטיי, הלומדת בבית ספרנו, היא בריאה ושלמה ואין מקום לדאגה. הגב מכטיי מוסרת לנו כי היא כותבת אליכם מדי שבוע בשבוע ומתפלאה מאד שלא קבלתם את מכתביה האחרונים. ב- 24 בספטמבר 1936, כותב אחיה יוסף לגב קנטור: הנני מבקש בזאת לתת לאחותי צפורה מכטיי רשות לבקר אותי בתל אביב בימי החופש שלה בעבודה, במשך החגים האלה אני מקבל על עצמי את האחריות על נסיעתה הנה ומודה לך למפרע. צפורה מכטי סיימה את בית הספר ב- 1938 וכמה חודשים מאוחר יותר נישאה לאריה קלפר, אותו הכירה בעבודתה בכפר סבא, והוא שהיה חתום על אחד משני מכתבי ההמלצה לקבלתה לבית הספר לאחיות. במחצית 1939, בעודה בהיריון, החליטה צפורה לנסוע לבקר את משפחתה בפולין וללדת שם את תינוקה. באותם ימים רוחות המלחמה כבר נשבו באירופה וב - 1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, ב- 3 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. הקשר עם צפורה נותק ובעלה המודאג אריה חיפש כל דרך אפשרית להשגת מידע עליה. בצר לו פנה במכתב לגב קנטור בבקשה שתפנה לצלב האדום וכך כתב ב- 9 בנובמבר 1939: מבלי שאת גברת תכירי אותי, אני מעיז לכתוב אליך כי הדבר תלוי בנפש, בלי ספק יקרה גם לך, היות והיא תלמידתך במחזור י ח. המדובר הוא בתלמידת בית הספר צפורה מכטיי שהיא כעת אשתי. לפני כ- 6 חודשים בערך נסעה מכטיי לבקר את הוריה בפולניה. לפני פרוץ המלחמה. היא הייתה צריכה ללדת ונסעה לוורשה וחכתה שם לזמן לידתה. את מכתבה האחרון קבלתי מוורשה כשהיא מתכוננת להיכנס לבית החולים. ובינתיים פרצה המלחמה ולא שמעתי ממנה מאומה. רק אתמול קבלתי ידיעה מוסמכת שהיא נלקחה ביחד עם תינוק או תינוקת ונתינים זרים אחרים לברלין ונמצאת במחנה ריכוז שם, תחת חסות הקונסול האמריקאי. אמנם אני עשיתי כל מה שיש באפשרותי למרות אפשרויותיי המוגבלות מאד. אבל אין לי כל תקווה אפילו להתקשר איתה, ולכן אני פונה אליך בבקשה ובשאלה אולי דרך הצלב האדום או כל דרך אחרת שאת תמצאי לנכון להתקשר איתה ואולי בכל זאת נוכל להוציאה מהתופת הנוראה שם. אני פונה אליך לא אל איש משרד כי אם אל איש אשר מכטיי הייתה תחת חסותה שלש שנים ומבקשך לעשות כל מה שיש באפשרותך כי דרך אחרת אין. ואין אני יכול לתאר לי כי היא עם תינוק תוכל להחזיק מעמד שם הרבה זמן. שמה כעת צפורה קלפר. נתינת ארץ ישראל עם פספורט ארץ ישראלי. אני מחכה לתשובתך בקוצר רוח. גב קנטור השיבה למכתבו ב- 14 בנובמבר. קבלנו את מכתבו מה- 9 בנובמבר שהדאיג אותנו מאד לגורלה של אשתו, גב צפורה מכטיי-קלפר בוגרת בית-ספרנו, שנשארה עם תינוקה במצב כ כ טראגי בחזית המלחמה. עד כמה שעלה בידנו לוודא ישנן שתי דרכים לנקוט בהן בשביל השגת ידיעות: האחת באמצעות הממשלה שאליה יש לפנות כי תטפל בעניין )סבורים אנו שבדרך זו כב כבר אחז(; והדרך השנייה באמצעות מרכז הצלב האדום בשוויץ ואליו כתבנו מיד. את המכתב שלחנו בשתי העתקות, האחת בדואר האוירי והשנית בדואר הרגיל )לו פ העתקה מהמכתב(. עלינו להתחזק ולקוות שבעתיד הקרוב נקבל ידיעות טובות על שלומה של אשתו ושלום התינוק וגם תמצאנה הדרכים להחזרתם הביתה. ב- 6 בדצמבר כותב ד ר אלק קרמר, חבר הועדה הבין לאומית של הצלב האדום בג נבה: פינת ההסטוריה "לאחר יציאתה מפולין, היא הגיעה לברלין ביחד עם פליטים אחרים ב- 12 באוקטובר. יש לה בת קטנה בשם הדלה שנולדה ב- 6 בספטמבר. היא מתגוררת במלון בולין. הגב קלפר תקבל אשרת יציאה מגרמניה והשגרירות האמריקאית אחראית לארגן את נסיעתה דרך ברטיסלאבה ובודפשט. היא תפליג מקונסטנצה )רומניה( בדרכה לפלסטינה. בתיקה של צפורה נמצא מכתב ששיגרה גב קנטור לצלב האדום ב- 5 בינואר 1940 ובו היא מודה להם על עזרתם באיתורה של צפורה קלפר ומוסיפה: האם נוכל להרגיש חופשיים לפנות אליכם בקבלת עזרה נוספת? בבית ספרנו לומדות מספר תלמידות שיש להן הורים או קרובים בפולין והן לא שמעו מהם דבר מאז פרוץ המלחמה וכל מאמציהן לאתר את קרוביהן נכשלו והן מודאגות ביותר.... גב קנטור מצרפת רשימת שמות וכתובות של קרובי משפחה של 18 תלמידות ושואלת אם ניתן לברר מה עלה בגורלם. לא נמצא בתיק מכתב תשובה של הצלב האדום. חליפת המכתבים בין אריה לגב קנטור נמשכת, אריה מביע את דאגתו העמוקה לשלומה של צפורה וגב קנטור מנסה להרגיע ולטעת תקווה. ב- 3 בדצמבר 1939 כותב אריה לגב קנטור: מכתבך שעודדני במקצת מוסיף לי גם אפשרות פניה אליך למרות שברור לי בהחלט שקשה לך להתפנות עבור פרט זה או אחר....לכן אני פונה אליך בכל זאת מדי פעם. היום כי קבלתי ידיעה ע י שטרנברג מירושלים שאשתי נמצאת באמת בברלין ומצבה קשה ביותר ומתחננת כמובן שיעשו את הכל למען החזרתה. למעשה חוזרים משם אנשים ויתכן מאד שלו ידענו מה מפריע לה לחזור יכולנו לעזור לה בזה. לכן יש הכרח שתביני לכאבנו ותעזרי לנו במקסימום יכולת. כמובן אם זה צריך לעלות בכסף אשלם את הכל. אנו האנשים הפשוטים אינם יודעים את ערכו של הכסף אבל את ערכו של האדם יודעים ויודעים. וב- 27 בפברואר 1940, הוא כותב: אתמול הייתי בתל- אביב ונפגשתי עם בחורה שחזרה מגרמניה ארצה והיא ספרה לי על מצב הארץ-ישראליות בברלין ומצב אשתי בתוכן...קבלתי עוד מכתב לפני כמה ימים בכתב ידה של אשתי ע י שליח אשר בו היא מתחננת שנעשה את הכל בכדי להוציאה משם. וכן מסרה לי בחורה זאת שאסור לנו להפסיד יום מבלי שנצעק להוצאתן עד שסוף סוף נצליח. למעשה החליפו כבר שבויות, אבל כמובן שאת הראשונות החליפו אנגליות ועתה אין המשך למעשה זה... גב קנטור משגרת שוב מכתב לצלב האדום. ומשיבה לאריה ב- 9 למאי 1940: קבלנו מכתב מארגון הצלב-האדום הבין-לאומי בג נבה, מיום 9 באפריל, המוסר לנו כי שלום לאשתו ובתו, וכן שציר ארצות-הברית בברלין מטפל בשאלת החזרה ארצה. מי ייתן ונזכה בקרוב לראותן בשובן בשלום הביתה. ב- 26. לספטמבר 1940 כותב אריה לגב קנטור: הגיעתני הידיעה כי אשתי עזבה את שבי גרמניה ונמצאת כבר במקום ניטרלי בדרכה לארץ ישראל... צפורה, ושבויי מלחמה אחרים בעלי דרכון ארץ-ישראלי, הוחלפו בשבויים טמפלרים מארץ ישראל שנחשדו ע י המנדט הבריטי בריגול לטובת גרמניה. אין לנו תיעוד על מה שאירע בין מכתבו של אריה מ- 26 לספטמבר 1940 לבין להגעתה ארצה רק בסוף.1941 במכתב לגב קנטור מ- 25 בדצמבר 1941 כותבת צפורה: הנני שמחה להודיעך על שובי משבי גרמניה הביתה. אני מודה לך מאד על טיפולך ועזרתך לבעלי, החיפושים אחרי, וכמו כן הטיפול לשחרורי. הייתי מאד רוצה לבקרך ולהתייעץ אתך בקשר לעבודתי להבא, ואם זה רצוי לך ואפשרי אבקשך להודיעני בזמן הקרוב ביותר לבוא לבקרך להדסה בירושלים. צפורה מכטיי קלפר עבדה בבריאות הציבור. בנוסף להדה נולדו לה 3 בנות: יעלה שלומית ורונה. היא נפטרה ב- 2002. 7
האוטונומיה המקצועית של אחיות הדסה בעידן של הצהרת השליחות והרחבת סמכויות המקצוע אורלי תורן RN, PhD רויטל זלקר RN, MN עפרה וקנין RN, MPA אגף הסיעוד והנהלת הסיעוד הר הצופים בשנים האחרונות חווה מקצוע הסיעוד שינויים ותהפוכות המכוונים להרחבת טווח העשייה והסמכויות המקצועיות. זאת, לנוכח עלייה במורכבות הטיפול ובצרכי החולים, לצד מחסור גובר בכוח אדם רפואי וסיעודי בכלל מערכת הבריאות. שינויים אלו מתבטאים בין היתר, במתן הכרה לתפקידים קליניים עצמאיים של אחיות במצבים רפואיים מוגדרים כגון: תפקיד אחות מומחית לטיפול בכאב, אחות מומחית לטיפול בחולים עם סטומה, אחות מומחית לטיפול בחולים הזקוקים לטיפול תומך )פליאטיבי( ועוד. תפקידים נוספים הנמצאים כיום בתהליך של פיתוח קשורים לטיפול בחולים לאחר אירוע מוחי וטיפול בחולים עם מחלת ריאה חסימתית כרונית ( COPD ))דו ח שנתי משרד הבריאות, 2006 מגמות ויעדים לשנת 2007(. במקביל, הורחבו בשנים האחרונות סמכויותיהן של האחיות בבתי החולים והקהילה לקבלת החלטה עצמאית למתן תרופות ללא מרשם - OTC ולרישום מרשמים במצבים קליניים מוגדרים )חוזר מינהל הסיעוד, מס 27/5/2007(. 70, הרחבות אלו מיושמות רק בחלקן בשל מאבקים משפטיים מול ההסתדרות הרפואית וקשיים מערכתיים נוספים. שינויים אלו באים לידי ביטוי גם בבתי החולים של הדסה: הנהלת אגף הסיעוד מקיימת זה מספר שנים תהליך חוצה ארגון להטמעת הצהרת שליחות וחזון אחיות הדסה במגמה להעצים את תפקיד האחות המוסמכת ולמצב אותה במקום מרכזי בהחלטות טיפוליות וניהוליות שונות. לנוכח תהליכים אלו ברמת מערכת הבריאות וברמת בית החולים שלנו כמרכז שחרט על דגלו מובילות ומצוינות, התקבלה החלטה באגף הסיעוד לחקור מגמות בתפישת האוטונומיה המקצועית של האחיות לאורך זמן. בספרות קיימות הגדרות שונות לאוטונומיה מקצועית, עובדה היוצרת קושי בהבנת המושג ובהערכה שלו. בראייה רחבה עוסקת ההגדרה של אוטונומיה מקצועית בדיסציפלינה הסיעודית ומתייחסת להיקף העשייה של הסיעוד. לחילופין, מתמקדות הגדרות אחרות בהגדלת הסמכות המקצועית בהתייחס לפעולה קלינית כלשהי. באופן כללי, רמות האוטונומיה בקרב אחיות המדווחות במחקרים שונים הן לרוב בינוניות ומטה. תפישת האוטונומיה משפיעה לטובה על התחושה האישית של האחיות ועל שביעות רצונן בעבודה (2007 Hutchison, Moore )עוד.& מראים מחקרים שמרבית האחיות חשות אוטונומיה גבוהה יותר בנושאים הקשורים לטיפול הישיר בחולה לעומת נושאים הקשורים לניהול סביבת העבודה (Mrayyan,.2004) במחקר הנוכחי הוגדרה האוטונומיה כסמכות ואחריותיות (Accountability) של האחות לטיפול בחולה ולתפעול המחלקה. הגדרה זו מתייחסת לזכות לקבלת החלטות בידי האחות ולאחריות על תוצאות ההחלטה הבאות בעקבותיה. ההגדרה נסמכת על מחקרם של )1993(, Blegen et al אשר פיתחו את שאלון האוטונומיה לאחות הצוות. השאלון, אשר מהימנותו נבדקה במספר מחקרים, מעריך הן את רמות האוטונומיה הנשאפת על ידי האחיות )אוטונומיה רצויה( והן את האוטונומיה הנתפשת בפועל )אוטונומיה מצויה(. בשנים 2008-2009 ערך אגף הסיעוד בהדסה מחקר להערכת תפישת האוטונומיה של אחיות הצוות ב 10 מחלקות אשפוז בשני בתי החולים, בהן 4 המחלקות לכי רורגיה כללית בהדסה עין כרם והר הצופים, 2 המחלקות הפנימיות בהר הצופים, 2 היחידות לטיפול נמרץ א ו-ב בעין כרם, המחלקה ההמטולוגית והמחלקה להש תלות מח עצם. כ- 300 אחיות צוות השיבו על שאלון בנושא תפישת האוטונומיה הקלינית והתפעולית בשתי נקודות זמן בהפרש של שנה, מרביתן בעלות וותק של 0-5 שנים )58%( ועבדו במשרה מלאה )46%(. במחקר נמצאו ציוני אוטונומיה קלינית גבוהים עד ל- 4.26 בסולם של 1-5, ציונים גבוהים מהמדווח בספרות. במספר מחלקות היו ציונים אלו גבוהים משמעותית בנקודת הבדיקה השנייה לעומת הראשונה. ציונים גבוהים במיוחד נמצאו בפעילויות סיעודיות שונות כגון מניעת נפילות המטופל, שמירה על שלמות העור, הדרכת המטופל לטיפול עצמי והדרכת המטופל להתנהגות מקדמת בריאות ( 4.5-4.9 (ציוני האוטונומיה התפעו לית היו נמוכים יותר לעומת ציוני האוטונומיה הקלינית והגיעו עד ל- 2.9 בסולם של 1-5, אך עדין גבוהים מהידוע בספרות בתחום זה. ציונים גבוהים במיוחד של אוטונומיה נמצאו בפעילויות תפעול כגון שיפור תהליכים מחלקתיים, פיתוח סט נדרטים, הפקדת מטופלים ובפעולות של ניהול עצמי של האחות כגון תכנון שעות העבודה של האחות והחלטה על זמני ארוחות והפסקות )3.5-4.28(. בבחינת האוטונומיה הקלינית הנשאפת )רצויה( לעומת האוטונומיה הקלינית הנתפשת בפועל )מצויה(, מצאנו ציונים דומים בקרב האחיות בשני סוגי האוטונומיה וניתן לומר שיש קירבה בין תפישת האחיות למידת האוטונומיה הקלינית שהן היו מעוניינות לחוות בעבודתן לעומת האוטונומיה שהן חוות בפועל. יש לציין שהאחיות ביטאו רצון לאוטונומיה תפעולית רבה יותר בהשוואה לתפישתן את המצב כיום. יתכן וממצא זה משקף גם את הפער הקיים במערכת הבריאות בין המגמה להרחבת הסמכויות לעומת המציאות בפועל. יחד עם זאת, ברור שנדרש שיפור בתפישת האוטונומיה התפעולית בהשוואה לאוטונומיה הקלינית. כמו כן, נדרש שיפור בהרחבת טווח קבלת ההחלטות של האחיות בתחומים אשר זוהו כפחות אוטונומיים. השלכות המחקר נוגעות לסביבת העבודה של האחיות בה נדרשת יותר תמיכה ועידוד לפעילות אוטונומית. תמיכה בפעילות זו של אחיות הצוות עשויה להיות מושפעת מסגנון הניהול של האחות הראשית במחלקה, היבט אשר נבדק אף הוא במחקר אך לא נוכל להרחיב לגביו בהיקף ידיעה זו. חברים יקרים, דבר היו ר היום, כאשר הכל גועש ורועש סביבנו: אוהלים, הפגנות וכו אנו שואלים היכן קול הסיעוד? ואמנם, יושבת ראש הסתדרותנו אילנה כהן הצטרפה ע י ביטוי תמיכה בשביתת הרופאים ובמאבקם לשינוי פני הרפואה הציבורית. לרובנו הבנה לנעשה בחברתנו והסיסמה צדק חברתי בודאי מדברת אל לב כולנו. הותיקות שבינינו זוכרות היטב שבזמננו לא היה צריך להשמיע את הסיסמה צדק חברתי כי היא ברובה הושמה. החלשים בחברה זכו, לפחות במגזר בו אנו פועלות, לטיפול שווה לזה של החזקים. ואכן התפיסה החברתית כלכלית של ההנהגה בישראל השתנתה לכיוון הקפיטליזם החזירי ואין יותר מאשר אנו האחיות והאחים מבכים את המציאות הזאת שנכפתה עלינו. האם נכפתה? נדמה לי שלא התאמצנו מספיק להילחם נגדה. עזבנו את האידיאל של אתמול? כנראה שכן. הגיע הזמן להתעשת ולדעתי על כולנו לפעול לשינוי, להפיכת החברה בישראל לצודקת ושוויונית יותר. לזכרן בברכת שנה טובה - יהודית שטיינר-פרויד ברכות לליזה פינדלר-אולמן, מחזור 1944, לקבלת פרס מתרגמים משפה מיוחדת, מטעם שרת התרבות והספורט לימור ליבנת. לגילה אלקוקן יצחקי, מחזור 1976, על התמנותה לסגנית מנהלת הסיעוד בקרית הדסה. לעפרה וקנין-שקורי, מחזור 1984, על התמנותה לסגנית מנהלת הסיעוד בהדסה הר הצופים. קול קורא... אם יש ברשותכם חומר מעניין: מחקר, פרויקט, עשייה ייחודית שיתאימו לפרסום בדבר הבוגרים אנא שילחו אלינו במייל לכתובת: bogrim. hadassah@gmail.com תודה! תמימה הננסון גורדון, מחזור 1945, נפטרה במאי 2011. רות לויאן- הררי, מחזור 1959, נפטרה ביולי 2011. נזכור ונכבד את זכרן 8