<4D F736F F D20E4F9E9ECE5E120E4F8E4E5E92D20E2F8F1E420EEFAE5F7F0FA20ECE0E7F820F4F8F1E5ED2E>

תמליל

1 *2 1 השילוב הרהוי : הצעה לניתוח רב-ממדי של המאבק נשים-דתיים בצה"ל יגיל לוי הקדמה שתי "מהפכות חברתיות" שהתחוללו בצבא בעשור האחרון צועדות לקראת התנגשות: "המהפכה הפמיניסטית" אל מול "המהפכה הדתית". זוהי התנגשות בין נשים ודתיים, הקבוצות אשר הגבירו את נוכחותן במקצועות הלחימה במהלך העשור האחרון. כל אחת מהקבוצות התמודדה ומתמודדת נגד חסמים תרבותיים (במקרה של הנשים, חסמים שגם מעוגנים בהסדרים מוסדיים), שמנעו השתלבות מלאה בליבה הלוחמת של הצבא. "המהפכה הדתית" קדמה לזו הפמיניסטית: ביטוייה העיקרי היה בעליית אחוזי הגיוס של חובשי כיפות לצבא בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, שהביאה להיווצרות מסה קריטית של חובשי כיפה בצבא. ההתעוררות בקרב נשים מזוהה בעיקרה מסוף שנות ה- 90 עם מהלכיו של הרמטכ"ל מופז להסיר מגבלות על גיוס נשים לתפקידי לחימה כתגובה מוסדית לבג"ץ אליס מילר. ההתנגשות בין שני התהליכים באה לידי ביטוי מעל פני השטח בתביעה של רבנים, הנשמעת מזה מספר שנים, ליצור הסדרי הפרדה בין נשים ובין גברים ביחידות משותפות, תביעה שהתעצמה על רקע החלטת המטכ"ל בשנת 2001 להסיר חלק מהמגבלות על שילוב נשים בתפקידי לחימה אגב ביטולה של מפקדת קצינת ח"ן ראשית. הצבא נענה לכך בגבשו בשנת 2003 את "השילוב הראוי" שיצר כללים לחיים משותפים. על פי הכללים, בכל הכשרה או קורס המשותפים לשני המינים שבהם ישנו חשש למגע פיזי, הומוגנית לוחמת מעורבת (בנים או בנות) 3 מגורים וכיוצא באלו. ייחוד או פעילות בלבוש חשוף ישובץ החייל/ת הדתי/ה במסגרת בגודל מחלקה לפחות, שבה משרתים לוחמים ולוחמות. וכי אין לחייב חייל/ת דתי/ה לשרת ביחידה כן נקבעו הסדרים באשר לצניעות, הפרדת "השילוב הראוי" גיבש הסדרים בעלי אופי זמני ולכן גם נפיץ. מנהיגים דתיים תובעים לשנות את הסדרי השילוב או לפחות לפרשם באופן שיגביר את ההפרדה המגדרית, יגביל נוכחות של נשים ביחידות מעורבות, שבהן שיעור ניכר של חובשי כיפה, ובכך גם עשוי להגביל את נגישותן של נשים 4 למקצועות הלחימה במצבים שבהם הפרדה מגדרית הנה בעייתית. אחד הטיעונים הוא ל"אי- עמידה בעיקרון 'השילוב הראוי' של בנות ביחידות הצבא הפוגעת פגיעה חמורה ביסודות הצניעות מנגד, והקודש באומה" כטענתם של רבני ההסדר שרלו וסתיו, דווקא המתונים בקרב הרבנים. 5 ארגוני הנשים העוסקים בשירות צבאי אמנם אינם מאתגרים במישרין את "השילוב הראוי" אך גם לא משלימים עם המגבלות שעדיין מוטלות על נגישותן של הנשים למקצועות הלחימה ועל הזיהוי הברור של נשים עם מקצועות הפקיד ת בארגון. ההתנגשות בין המחנות עשויה להתחזק לאור המלצתה של ועדה שמינה בשנת 2007 הרמטכ"ל (בראשות ראש אכ"א, לשעבר האלוף יהודה שגב) לגבש את מסלולי השירות של הנשים, ועדה שלה שותפים גם נציגים דתיים. הוועדה המליצה * פורסם בגליון מס' 2, המרחב הציבורי,

2 לקבוע כי מגדר לא יהווה מגבלה לשיבוץ אלא בנסיבות חריגות והמלצותיה טרם אושרו ע"י המטכ"ל נכון למועד הכתיבה של שורות אלה. לטענתי, ההתנגשות בין דתיים לנשים היא רב-ממדית. הרטוריקה הגלויה של הצדדים משקפת רק חלק מהקונפליקט, המ נע מאסטרטגיה יותר נסתרת אשר מבוססת על אינטרסים מוסדיים ועל סדר יום סמוי. בליבתו של הקונפליקט עומד עתיד השליטה הפוליטית על הצבא. ההתנגשות היא אסימטרית בכל הנוגע לסדר היום, מחיר הכישלון במאבק על הסדרי השילוב אל מול ההפרדה, רמת המיסוד של כל אחת מהקבוצות וכמובן התלות של הצבא בקבוצות. לדתיים יתרון ברור. החלק הראשון של המאמר יציג את הניתוח הרב-ממדי של הקונפליקט וימשיך, בחלק השני, בהצגת מאזן הכוח בין הקבוצות והאינטרסים של הצבא. החלק המסכם ירחיב באשר להשלכות התיאורטיות של הניתוח. שלוש הערות מתודולוגיות מתבקשות בשלב זה. ראשית, המאמר מתמקד בניתוח העמדה של ההנהגות או הטוענים להנהגה ולא של התנהגות החיילים והחיילות עצמם. אין בזה לטעון כי האחרונים הם נתינים פסיביים, נהפוך הוא, אך לא הם/ן אלה שמנהלים/ות את שיח הגיוס אלא אלה הטוענים והטוענות בשמם/ן. שנית, הנייר מניח כי ההתנגשות בין נשים ודתיים בצבא היא התנגשות בין סמלים שאין לבחון אותה רק במונחים אינסטרומנטליים של תוצאות מדיניות. יש להבין את המחלוקת דרך התחקות אחר המשמעויות שההנהגות קהילתיות יכולות לייחס לרכיבים שונים של מדיניות הגיוס מעבר לכוונות המוצהרות (1999 Tsui,.(Barrett and החשיבות, היא אפוא לא רק לאמירה הישירה אלא גם לפרשנות שניתן לייחס לה, בין אם הולמת את כוונת הדובר/ת או לא. מבחנה של הפרשנות הוא בהלימה העקבית של הרטוריקה עם המטרות של הסוכן ועם מעשיו ) Yanow,.(1996: בנוסף, חלק מהניתוח של שתי הקבוצות הוא אסימטרי בכך שעשיר הוא יותר בהתייחס לקבוצה הדתית. זאת, מהטעם הפשוט שהעיסוק של הקבוצה הדתית בצבא הוא מסיבי בהרבה מזה של הנשים, בשל סדר היום של המנהיגות הדתית, האינטרסים הארגוניים ומסת המגויסים. ככלות הכול, המאמר אינו דן בשירות דתיים או נשים בפני עצמם, אלא מתמקד בממשק היחסים המתהווה ביניהם. הניתוח הרב-ממדי של המאבק ההתנגשות בין הקבוצות מגלמת מספר שכבות כפי שתרשים 1 מציג: 2

3 תרשים 1- ממדי הקונפליקט נשים-דתיים בצבא א גיוס כמוביליות חברתית ב עיצוב סביבה תרבותית-צבאית המתאימה לשירות הקבוצה ג עיצוב התרבות הצבאית ד מימוש משימה אידיאולוגית ה שימור הסדר המגדרי בחברה הדתית ו השליטה הפוליטית על הצבא ממד א': גיוס כמנגנון למוביליות חברתית סדר היום של שתי הקבוצות מפנים את העיקרון המארגן של מבנה האזרחות בישראל ככזה המבוסס, או לפחות נתפס כמבוסס, על התרומה הצבאית (הלמן, 2003; פלד ושפיר, 2005). סדר היום הפמיניסטי הליברלי, שלעקרונותיו שותפה גם יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (היוהל"ן), סובב סביב המאבק על פתיחה של מקצועות הלחימה לנשים (מאז המאבק בבג"ץ של אליס מילר, שאפשר לראשונה לאישה להתקבל לקורס טיס). זאת, מתוך ראייה של הגיוס השוויוני בצבא כבעל ערך להסרת חסמים ולהשוואת זכויות במישור האזרחי הציבורי בין נשים ובין גברים, חסמים הסותרים את עקרונות הדמוקרטיה (רדאי, 2002; חזן, 2005). במילים אחרות, הזרם הליברלי של הפמיניזם הישראלי מתייחס לשירות הצבאי כמנוף לצבירת משאבי עוצמה מחוץ לצבא או לכל הפחות כהסרת חסמים מפני הנגישות למשאבים אלה. המאבק בעניינה של אליס מילר העצים את המאבק הפמיניסטי ורתם אליו חברות כנסת לצד ארגוני הנשים נעמ"ת, ויצו, שדולת הנשים ואחרים. המשך המאבק היה רלבנטי שהרי החלטת אליס מילר לא ביטלה את לגיטימיות ההבחנה בין שיבוצם של נשים לבין זה של גברים בתפקידי לחימה אלא רק מיתנה את אופן יישומה ושימרה את המודל של הכפפת שירותן של נשים בתפקידי לחימה לעקרונות התנדבותיים, בשונה מגברים (ברק-ארז, 2005). בהמשך, בשנת 2000, מיסוד העיקרון של השוואת הזכויות של נשים לגברים בצבא היה בתיקונו של "חוק שירות ביטחון" (1949) ביוזמת חברת הכנסת נעמי חזן, בקביעה, בין השאר, כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (סעיף 16 א'). בכך הנחה החוק את הצבא לאפשר את פתיחת כלל התפקידים הצבאיים בפני שירות נשים, אלא אם ההגבלה מתחייבת "ממהותו ומאופיו של התפקיד". בפועל, הסמיך החוק את שר הביטחון לקבוע רשימת תפקידים התנדבותיים לנשים אשר לגביהם יבוטלו ההבחנות הקיימות בחוק בין נשים וגברים, הבחנות שעיקרן משכי השירות בסדיר ובמילואים שהיו קצרים יותר לנשים. עקב כך, שיעור המקצועות הפתוחים בפני נשים עלה מ- 56% בשנות ה- 80 ל- 88% נכון לשנת 2005, כלומר 3

4 החסמים הצטמצמו אך לא בוטלו כליל (יוהל"ן, 2005). מנקודת מבטו של הצבא, המחסור בכוח אדם גברי הזין מדיניות המעודדת גיוס נשים ככוח אדם זמין היכול למלא פערים (רפפורט, 2007). מנגד, בזרם היותר רדיקלי בפמיניזם הישראלי (כהשתקפות של ויכוח בפמיניזם העולמי) גוברת הקריאה להסיר את הצבא מסדר היום הפמיניסטי ולעודד דווקא פטור מהצבא ואף לעודד סרבנות, או לכל הפחות לתבוע מעבר לגיוס התנדבותי לנשים (ששון-לוי, : ר. בהמשך). תנועת "פרופיל חדש" מבטאת עמדה זו, לאמור: או עוד לנשים בצבא יש קיום סטריוטיפי: הן או נשיות מאוד או גבריות נשיות מאוד כאשר הן פועלות כמשרתות את צרכי הגבר המפקד במשרד אותו הוא מנהל... וגם כאשר החיילת נמצאת ביחידות שדה התפקוד שלה הוא נשי משקית תנאי שירות, חובשת וכדומה. תפקידה הלא מוגדר הוא להיות משענת רכה ואימהית לחיילים. נמדדת על פי מידת יכולתה לשרת את הגברים התועלת בעבודתה המפקדים או הלוחמים. או שהן גבריות, מפני שהן רוצות להיות קרביות, לפי המודל הגברי. בכל מקרה לא זו בלבד שהאופן בו הן מגדירות עצמן כנשים מותנה במבט הגברי, אלא שלנקודת מבט נשית- פמיניסטית אין כלל זכות קיום בצבא (דולב, 2005). אכן, תצפית על שילוב של נשים בצבא מראה על ניסיון להטמעה של סממנים גבריים ולא את אתגורם הרדיקלי ובאופן המשמר את הסדר המגדרי בצבא (ששון-לוי, ). 2006: 4 ניתוח ברמה המבנית מסיק כי שילוב נשים בתפקידי לחימה לא מקעקע את הזיהוי המסורתי של חיילות.(Rimalt, 2007) עם גבריות (soldiering) גם אם הטיעון הרדיקלי נותר שולי יחסית, הרי ששילוב הנשים בתפקידי לחימה מתקדם לאיטו מ- 1% בשנת 2002 ל- 2.6% בשנת 2005 ביחס לכלל מקצועות הלחימה, בעוד שכ- 18% מהנשים בשירות חובה עדיין משובצות במקצוע פקידה בדומה למצב בשנת 2001, שעמד על כ- 20% (דו"ח מבקר המדינה 57 א', ). 2006: עם זאת, עפ"י נתוני יוהל"ן, בין השנים 98 ל ירד שיעור החיילות המשובצות למקצוע פקידה מ- 26% ל- 14.6% (יוהל"ן, 2006). הקשיים בשילוב ניתנים לייחוס למגבלות מגדריות, שעדיין קיימות ובחלקן מתבטאות באקלים שאינו שוויוני (יוהל"ן, ), גם אם הצבא, מעודד, לפחות רטורית, את השילוב. אך יש לייחס משקל גם למוטיבציה של הנשים. מעבר לכך שההשתלבות בתפקידי לחימה מחייבת הארכה של שירות החובה של נשים למשך הזהה לזה של גברים ואף שירות מילואים, מדיניות המחלישה את המוטיבציה (ראו יוהל"ן,(2004 אפשר כי נשים, לפחות ממעמד בינוני ומעלה, הפנימו שני לקחים: ראשית, המאמץ להשתלב בצבא לא הצליח עד כה במובן זה שהצבא, מטבעו, נותר מעוז גברי. שנית, שקיעת מעמדו של הצבא וירידת הערך החברתי של המשאבים הנצברים בו (ראו ברקוביץ', 242), 2001: לצד התחזקות החקיקה האזרחית הליברלית, מייתרים את הצבא כזירה בעלת משמעות למוביליות חברתית. יתר על כן, בדומה לגברים, הצבא עשוי להוות מכשול להשתלבות מהירה בשוק העבודה התובעני והתחרותי (ג'רבי, ). 74, 1996: סדר היום של ההנהגה הדתית-לאומית דומה בעיקרו. לפחות עד להינתקות, המאמץ היה לעודד גיוס צעירים דתיים לצבא. בדומה לנשים, הגיוס שימש מנגנון למוביליות של הצעירים הדתיים

5 בעוד שהאחיזה החלשה של הדתיים ביחידות הלוחמות בצבא עד לשנות ה- 80 כמוה כחסם תרבותי-פוליטי מפני השתלבות של צעירים דתיים בעמדה חברתית מובילה בחברה המבוססת על עקרונות מיליטריסטים. הקמת "גוש אמונים" היה הניסיון הבולט הראשון להעניק לצעירים הדתיים דריסת-רגל בעיצוב סדר היום הלאומי,, שהמשיך בכניסה המסיבית של צעירים דתיים למערך הלוחם משנות ה- 80. לפי נתונים שונים, שיעור הדתיים הוא רבע מהמערך הלוחם, כששיעור הקצינים הזוטרים מתקרב למחצית ומקרין בהדרגה גם על הקצונה הבינונית-בכירה (ראו כספית, ; (Cohen, די להביט במקומות שמהם מגיעה הקצונה הדתית הבינונית-בכירה הפריפריה החברתית- גיאוגרפית או שולי המרכז (בוחבוט, 2007) על מנת להבין שהקריירה הצבאית הציעה לה מסלול זמין ביחס למסלולים אחרים. יתר על כן, הקצונה הדתית מתפתחת כקבוצה חברתית הנהנית מיוקרה בקהילות הדתיות, עם שיעור גדל והולך מחוץ לקו הירוק, ועם התחברות בקשרי נישואין לנשים משכילות (שיעור גבוה של מורות, לפי גודמן, 2005), מה שמצמיח שכבה חברתית חדשה של מעמד בינוני המבוסס על השירות הציבורי. אמנם אין לצעירים הדתיים כל קושי להשתלב בעיסוקי "הצווארון הלבן" לסוגיהם, אך ככל שתגדל המסה שלהם בקצונה, מסלול הקצונה יהיה לאטרקטיבי עוד יותר, שהרי הוא יאפשר ליצור מסה קריטית של חיים קהילתיים בצבא, תהליך החשוב לדתיים. ככלות הכל, בשיח הציבורי לא מצטיירת דמות של "עו"ד דתי" או "מהנדס דתי" אך בהחלט של "קצין דתי", גם אם בסופו של דבר מרבית הצעירים הדתיים המתגייסים אינם ממשיכים במסלול קצונה. כבר כאן ניתן להבחין בהבדל בין שתי הקבוצות, שהרי טרם צומחת 7 דמות ייחודית של אישה בתפקיד לחימה. יחד עם זאת, הגיוס לצבא הוא אסטרטגיה של הציונות הדתית (האשכנזית בעיקרה) אך לא של הקבוצה החרדית, שלה אסטרטגיית מוביליות חלופית. זו הצליחה, בעיקר בזכות התפתחותה של ש"ס ממחצית שנות ה- 80, לנתק את הקשר הגורדי, שלפחות סמלית כונן עד לאותה עת בחברה הישראלית, בין אזרחות לבין חיילות. בפני צעירים הבוחרים בערוץ התורני נפתח מסלול מוביליות המתגמל, במישור הסמלי והחומרי כאחד, את מי שבחלק מהמקרים היה נדחק לתפקידים שוליים בצבא או אף מסונן החוצה. נהפוך הוא, המסלול החדש הותנה בהימנעות משירות. הגידול בהיקף הפטור של גברים חרדים שגדל מכ- 2.5% בשנות ה- 70 לכ- 11% במחצית שנות ה הוא ביטוי לאטרקטיביות של מסלול זה, גידול העולה על הגידול במשקל הדמוגרפי של הקבוצה. מכאן שהאסטרטגיה של הציונות הדתית אינה משוחררת משיקולי תחרות עם הקבוצה החרדית, שהנה התמודדות על משאבי עוצמה בעיקר מחוץ לצבא. ממד ב': עיצוב סביבה תרבותית מתאימה לשירות הקבוצה על מנת לממש את סדר היום המעוגן בממד א', שתי הקבוצות חותרות לעצב בצבא סביבה תרבותית המתאימה לשלוחיהן. עבור המנהיגות הדתית, הדאגה, מאז הקמת צה"ל, היא מפני ההשפעה המחלנת של הצבא. דאגה זו חסמה השתלבות של דתיים בליבת הלחימה עד לשנות ה- 80. חסם זה הוסר הודות לשילוב של הסדרים שהצבא גיבש אשר החלישו את החשיפה של המגויסים הדתיים להשפעה מחלנת. על הסדרים אלה נמנים, לדוגמה, הרחבה של "ישיבות ההסדר", המאפשרות שירות צבאי במסגרת דתית הומוגנית, הקמת מכינות טרום-צבאיות ל"חיזוק רוחני" של הצעירים טרם גיוסם, הגברת 5

6 הרגישות של מפקדים לכיבוד הדת ביחידות (גם על רקע עמידת החיילים הדתיים על זכויותיהם במידה גבוהה יותר מעבר), ובהמשך "השילוב הראוי" (ראו.(Cohen, 1999 אין ממצא אמפירי ברור המורה כי השירות בצבא במתכונתו הנוכחית יוצר אפקט מחלן בעל משמעות, אף שיש לו השלכה עקיפה והוא עשוי לעודד ולתרום לגילויי חילון בתחומם של "ניקיון הלשון", תרבות הפנאי, דפוסי חיזור וכיוצא בכך (בר-לב, 1994). עם זאת, ככל שגדלה האינטראקציה עם נשים, בשל ההתפתחות המקבילה של הגברת הנוכחות של נשים ביחידות לוחמות, עולה מחדש החשש בקרב המנהיגות הדתית לחשיפת הנוער הדתי להשפעה לכאורה שלילית, ולו גם כמי שצופה בהתנהגות לא צנועה, הבאה לא אחת לידי ביטוי במפגש של חיילות עם חיילים חילוניים במחנות סגורים. על כך מלינים הרבנים התובעים "שילוב ראוי". כישלון במאבק זה משמעותו כי חיילים דתיים עשויים לפנות למסלול הנח"ל החרדי, שבו אין נשים משרתות כלל או אף יימנעו מלהתגייס באמצעות הסידור של "תורתו אומנותו" (שלג, 2004 א'). כישלון זה יפגע במעמד הדתיים-לאומיים למול החרדים שוללי הגיוס ולכן חלשה נכונותם של מנהיגי הציונות הדתית להתפשר. עיצוב סביבה תרבותית אינו מנותק מאינטרסים ארגוניים. עשרות מוסדות כ- 40 ישיבות הסדר ו- 15 מכינות דתיות פועלים ומרביתם נוסדו מאז שנות ה- 80. מוסדות אלה מעסיקים מאות אנשים וקיומם מותנה בקיומם של הסדרים עם הצבא המכירים במעמד הייחודי של המגויסים הדתיים. יתר על כן, מעצם אופיים של הסדרים אלה המסלול המשולב של "ההסדר" או תפקיד המכינות "לחזק רוחנית" את הצעירים הדתיים לרבניהם מוקנית דריסת רגל בתוך הצבא ויכולת למגע ישיר עם המגויסים בוגרי המוסדות. מעורבות זו כוננה בצבא את מה שקרוי "ההיררכיה הכפולה", המכירה בצורה מעשית בכפיפות של חלק מהמגויסים הדתיים למפקדיהם בצבא ובו בזמן לרבניהם. גם אם לא נטען כי אינטרסים ארגוניים עומדים מאחורי הרטוריקה של הציונות הדתית, הרי שאין ספק כי הסדרי ההפרדה מקשיחים אינטרסים ארגוניים. ארגוני הנשים חסרים את העוצמה הארגונית שיש לארגונים הדתיים. גם סדר היום הוא שונה: מבחינתן של נשים, החסם העיקרי לשילובן הוא העמדת הגבריות של הלוחם כקריטריון הקובע של תפקודן הצבאי. קריטריון זה הדיר בעבר נשים מתפקידי לחימה, אך גם כאשר שילובן אפשרי, הוא משקלל את תפקודן כנחותות ובכך שב ומקבע את ההיררכיה המגדרית, כטענתה של רימלט למעלה. מקרה מבחן של קורס קצינים בין-מגדרי משולב אחד מביטויי המהלך של השילוב המגדרי אשר ביטל משנת 2003 את מסלול ההכשרה המגדרי הנפרד לקצונת המטה מראה על פרקטיקות של מגדור מחדש,(regendering) למשל: העלאת הדרישות לפעילות קרבית הגם שהקורס מיועד לקציני מטה, הערכת איתנותם של הצוערים באמצעות העמידה במבחנים פיזיים, אופי חלוקת המשימות בין המגדרים ועוד (2007 Amram-Katz,.(Sasson-Levy and רק סילוק מדדים אלה ועיצוב מדדים חדשים, שמקבלים את שונותן של קבוצות המגדר על בסיס שוויוני ולא היררכי, תסיר חסם מפני שילוב. חסם אחר הוא בהיות הצבא, כמעט מטבעו, סביבה המטרידה מינית בשל יחסי ההיררכיה שהוא מבנה בין המגדרים, יחסים השזורים במרבית המפגשים בין נשים לגברים צבא. הטרדה מינית לא רק פוגעת בכבודן של נשים ומפריעה לתפקודן המקצועי, אלא גם סודקת בהנעתן להתמודד על מקומן בסביבה גברית, ובכך מחלישה את נגישותן למקצועות הנמצאים בשליטה גברית (ראו במישור ההשוואתי: Cobb-Clark, 2006.(Antecol and לכן המאבק נגד הטרדה מינית מגלם 6

7 ע( תהליך המקדם את הנשים-חיילות כקולקטיב ולא רק מגן עליהן כפרטים. העתירה לבג"ץ נגד קידומו של תא"ל ניר גלילי (1999) היוותה קו פרשת מים חשוב לעניין זה, שבעקבותיו החל הצבא לפעול לביעור התופעה בתחומו, הטרדה עם ירידה שולית ביחס לשנת 2002 אך עדיין כחמישית מהנשים מדווחות, נכון לשנת על 2005, מרם-כץ, 2005). יתר על כן, מפסיקת גלילי עולה כי המאבק בהטרדה מינית הוא בעל משמעויות החורגות מעיצוב סביבת עבודה צבאית המתאימה לנשים אלא גם מקרין על היחסים הבין-מגדריים בספירה האזרחית בכלל (שקד, 2002). תפיסה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה המייחסת להסרה של חסמי שילוב של נשים בצבא משמעות המקרינה על ההיררכיה המגדרית (ממד א'). חסמים אלה הביאו לשילוב השירות הצבאי בסדר היום של ארגוני הנשים שהוזכרו למעלה. מעבר לשותפות בהליכים משפטיים, הארגונים פועלים גם בזירה הציבורית. לדוגמה, ניסיונו של הרמטכ"ל יעלון לבטל את תפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים נבלם בעקבות מחאה של חברות כנסת וארגוני הנשים, שגם פעלו להבטיח כי השינוי במעמד היועצת בתקופתו של הרמטכ"ל חלוץ לא יפגע בתפקודה (סיני, 2006). ארגוני הנשים מקבלים את עקרונות להמחשה, התצפית שהוזכרה למעלה "השילוב הראוי", הגם שהוא תורם למגדור מחדש. על קורס הקצינים המשולב מראה כי לצד הפלוגות המעורבות התגבשה "פלוגת בנים", הנגזרת מעקרונות "השילוב הראוי" שבה משרתים דתיים אך גם חילוניים והיא נחשבה לפלוגה "החזקה" בגדוד. ככזו, היא יצרה בסיס להשוואה בינה ובין הפלוגות המעורבות כשמדדי ההשוואה מתבססים על קריטריונים גבריים כדוגמת מידת הקרביות וההצלחה באתגרים הפיזיים. התוצאה היא שימור תפיסות סטריאוטיפיות פוגעניות ביחס לנשים Amram-Katz).(Sasson-Levy and אלא שמעבר לשיח האקדמי, תובנה זו טרם חלחלה לדיון הציבורי. עם זאת, לצד מגבלותיו של "השילוב הראוי", הנוכחות הדתית המתגברת ביחידות השדה עושה אותן גם לסביבה תרבותית נוחה לשירות נשים ככל ששפת הדיבור פחות גסה, החשיפה לפורנוגרפיה נמוכה יותר ועוד. ממד ג': עיצוב התרבות הצבאית ממד זה עוסק בחתירה של כל אחת מהקבוצות להשפיע על עיצובו התרבותי של הארגון גם בתחומים שבהם לא מתקיים מפגש בין הקבוצה ובין קבוצות אחרות ולכן אינו מקרין במישרין על סביבת העבודה שלה. עבור המנהיגות הדתית, צבא המקיים סביבה תרבותית-יהודית הוא צבא בעל אופי אחר עבור החילונים ולא רק הדתיים. השירות בצבא הנו בגדר משימה רוחנית שבאמצעותה מביאים תלמידיהם "את פירות לימוד התורה (בישיבות או במכינות) למפגש פנים אל פנים עם החברה 8 הישראלית... [ובכך] להעצים בחברה הישראלית כולה את הבשורה שיש בתורת ישראל...". אצל חלק מהדוברים, הגיוס המסיבי לצבא הוא גם סוג של קריאת תיגר על האליטות החילוניות, אשר התגברה בסוף שנות ה- 80 מתוך מינוף ההזדמנות להטבעת חותם בצבא בשל "משבר המוטיבציה" של המעמד הבינוני-החילוני והתחזקות הביטחון העצמי של ההנהגה הדתית. הרב אליעזר סדן, ממייסדי המכינות הקדם-צבאיות ביטא הלך רוח זה כשאמר: 7

8 התפקיד שלקחנו על עצמנו הוא לעורר את המוטיבציה, למלא חלל שנוצר, לא במובן זה שהצבא יהיה שלנו אני מודה שקיימים בחוגים שלנו אנשים רבים שלא מבינים את הנקודה הזו. כשהם פוגשים אותי הם טופחים לי על השכם ואומרים, 'כל הכבוד הרב אלי, שמענו על הקצינים שלך, אנחנו עוד נראה לחילוניים' (מצוטט אצל בקר, 81). 1996: ההתבטאויות הפומביות של קצינים דתיים בכירים, כדוגמת אפי איתם, יעקב עמידרור ואלעזר שטרן, סימלו אף הם קריאת תיגר זו על הציונות החילונית. בהקשר זה יש לראות את התפתחות תפקידה של הרבנות הצבאית הראשית. בעוד שבעבר היא התמקדה במיסוד הסדרי דת, הרי שהרב הצבאי הראשי המכהן בעת הכתיבה, הרב אבי רונצקי, הכריז כי הציונות החילונית, שהתנועה הקיבוצית היא אחת מסמליה, פשטה את הרגל. לפיכך, הוא אומר: "חלק מתפקידי, אולי המרכזי, כרב הצבאי הראשי, יהיה לחבר את החיילים לערכי היהדות... הרי אי אפשר להביא הנה את הלגיון הצרפתי. חייל צריך להבין למה הוא נמצא פה. אם 9 העניין שלו בחיים הוא רק שיהיה לו טוב, אז למה להיות פה?". במילים אחרות, הרב מאמין כי הדת מעניקה משמעות למשימה הצבאית, תפיסה שוודאי רלבנטית בעיניו לנוכח שלילת הלגיטימיות של הגיוס ברובד החרדי. כחלק מתפיסה זו, הרב אף מתגאה כי הרבנים מתחברים יותר מבעבר ללוחמים הדתיים ונוטלים על עצמם תפקידים של 10 הדרכה רוחנית. השקפתו מגלמת מעבר ממכוונות כלפי החיילים הדתיים למכוונות כלפי כלל הצבא. הניסיון לעצב את התרבות הצבאית לכדי אפוא גולש "תיאולוגיזציה" של התרבות הצבאית. אין זה רק עניין תרבותי: פסקי ההלכה שהופיעו מאז הסכמי אוסלו האוסרים על פינוי מחנות ויישובים בגדה כמוהם כניסיון להכפיף את ההתנהלות המבצעית של הצבא לשיקולים תיאולוגיים מתוך מגמה לקעקע את המונופול החילוני עליה (ראו קימרלינג, 1993). מסכם העיתון הדתי בשבע: הקצינים הדתיים לא מטיפים לשמירת מצוות, אך השפעתם ניכרת בדרישה לערכיות ובמיתון הוולגריות והחספוס הצבאי. הדרך אל דרגות הפיקוד הבכירות קשה יותר לחובשי הכיפות, אך גם מעוז אחרון זה של הקליקה החילונית הולך ונכבש, ומתקרב היום שבו ישיבות המטכ"ל ייפתחו בדבר תורה (הוברמן, 2004). עם זאת, הרצון לעצב מחדש את הצבא במישור התרבותי עומד בסתירה לעניין של חלקים בציונות הדתית ביחידות דתיות הומוגניות, עניין שלו כזכור גם ממד ארגוני. השפעה תרבותית מחייבת מגע אינטנסיבי בין קבוצות תרבותיות שונות, ולא רק הסתפקות בהסדרים מוסדיים. מכאן נובעת מסקנה מעניינת: לא רק שיש סתירות פנימיות בסדר היום של הציונות הדתית, אלא שהשילוב הבין-מגדרי מאיים על היכולת של הדתיים להשפיע על עיצובו של הצבא. השפעה שכזו מחייבת מפגש אינטנסיבי בין דתיים לחילונים בעוד שפתיחת הצבא לנשים דוחפת את המנהיגות הדתית לתבוע הפרדה והסללה של המגויסים הדתיים ליחידות הומוגניות. בקרב ארגוני הנשים והיוהל"ן השאיפה לעצב מחדש את הצבא היא מוגבלת יותר. הזרם הליברלי מציב את היעד של השגת שוויון הזדמנויות מהותי לנשים בצבא, כארגון הלוקח בחשבון את שונותן ומאפשר להן להצליח (יוהל"ן, 2005). ההכרה בשונות מגדרית, העשויה להתרחב להכרה 8

9 בשונות בכלל, אינה משפיעה באופן מהותי על החשיבה הצבאית mind),(military אלא רק עשויה לרכך את החשיבה הצבאית ואת התרבות הצבאית, למשל על ידי החלשת התפקיד שיש לשליטה רגשית (2000.(Callahan, קריאת התיגר על המדדים הצבאיים הגבריים אינה שוללת אותם בפני עצמם אלא בעיקר את הטייתם הגברית לנשים, (או תרבותית אחרת) ואת השפעתם המדירה ביחס אך אינה מאתגרת את היסודות האלימים הטבועים בחשיבה הצבאית. כחלק לכן, מתסמונת גלובלית רחבה יותר, לזרם הליברלי בפמיניזם הישראלי אין סדר יום לעיצוב אחר של הצבא מעבר להיבטים שתוארו למעלה. יחד עם זאת, ההשלכות הרחבות של השינוי בתרבות הצבאית עשויות לעניין את הקצינות בדרג הבינוני-בכיר. יכולתן להתקדם לתפקידים שהיו בעבר נחלת הגברים אפשרית ככל שהתרבות הארגונית הצבאית מתייחסת אחרת לנשים, לא רק במובן של עצם הנכונות לגלות פתיחות אלא בעיקר בהטמעה התרבותית העמוקה כי הרמה המקצועית ולא המגדר הם הגורם המכריע לקידום ולמעמד מקצועי. על כן, בעוד שדתיים רואים בנוכחות הנשית סוג של איום, הדוברות בשם הנשים אינן רואות בנוכחות הדתית בצבא מושא להתייחסות, ודאי לא כאיום. הנוכחות הדתית היא מושא להתייחסות רק כתגובת-נגד לדרישות העשויות להטיל מגבלות על שילוב נשים בתפקידי לחימה 11 או להכפיפן להסדרי צניעות המתייגים נשים כסוג של "מפגע" ובכך פוגעים במעמדן השוויוני. ממד ד': מימוש משימה אידיאולוגית ככל שגדלה הנוכחות הדתית בצבא, שירות של דתיים קיבל משמעות גם של הטבעת חותם על עיצובו של הצבא ומימוש משימה צבאית בעלת אופי אידיאולוגי של השמירה על שלמות הארץ. הנטייה התיאולוגית מתרחבת למתחם הפוליטי מעבר לזה התרבותי. פסקי ההלכה שהתפרסמו בעקבות הסכמי אוסלו, ובהם איסור עקרוני של פינוי שטחי הגדה ואיסור ספציפי של חיילים דתיים להשתתף במשימה (1999 (Cohen, מ, חזקים פרשנות זו של המוטיבציה הדתית. ניתן לנתח את המוטיבציה במונחים של מעין עסקת חליפין שנרקמה בין חלק מהדתיים והממסדים שמאחוריהם ובין הצבא, כלומר גיוס תמורת מימוש אידיאולוגי, ולכן הפרת העסקה מצדיקה סרבנות. ההינתקות העניקה למאמץ זה ממד חדש של רכישת עמדות השפעה בצבא שיקשו על שילוב הצבא במשימות עתידיות של פינוי התנחלויות, לצד הלך רוח של אכזבה מהצבא ושחיקה במוטיבציה, שגם מפחיתה את שיעור הגיוס של צעירים דתיים לטובת הליכה במסלול הפטור החרדי (הראל, 2007 א'). מפעל ההתיישבות חילץ את הציונות הדתית-האשכנזית ממעמד של מגזר שולי לטובת זרם פוליטי-תרבותי מרכזי. לכן, הפגיעה במפעל התנחלויות (כמפעל, לאו דווקא התנחלויות בודדות) מאיימת להחזיר את הציונות הדתית למעמד של מגזר ובכך מציבה איום על זהותם של חלק מהמגויסים עצמם כנשאים של שליחות לאומית (שלג, 2006). על פי אחת הפרשנויות, ההשלמה של ההנהגה הדתית-לאומית עם מעורבות צה"ל בהינתקות והשיעור המבוטל יחסית של סרבנים ניתן לייחוס גם לסדר היום האסטרטגי של קבוצה זו, שהרי סרבנות המונית, הצובעת את הקבוצה כמי שנאמנותה לצבא מוטלת בספק, יכולה הייתה להציב חסם מפני המשך קידומה בצבא (לוי, ). 2007: במילים אחרות, סדר היום אינו רק עיצוב 9

10 תרבותי של הצבא אלא גם השפעה על משימותיו. שני היעדים משולבים זה בזה (ככל שלמשימה הצבאית מוענקת גם משמעות דתית) אך עומדים כל אחד בפני עצמו. לסדר היום הדתי אין סדר יום פמיניסטי מקביל. כזכור, הזרם הרדיקלי תופס את מימוש ייעודו feminist ) בהתרחקות מהצבא. השלילה של השימוש בכוח בחשיבה הפמיניסטית הרדיקלית (pacifism מביאה להתנגדות לצבא באשר הוא (ראו Hyndman, 2004.(Giles and לעומת זאת, לזרם הליברלי אין סדר יום של הטבעת חותם אידיאולוגי בצבא שהרי השינוי התרבותי אינו בהכרח מקרין על החשיבה הצבאית. אלא שמבלי משים, למרות סדר היום "היוני" של חלק מדובריו, זרם זה למעשה מחזק את התרבות המיליטריסטית בכך שמאשר מחדש את הקשר הגורדי בין אזרחות ובין חייל ת (ראו Ben-Eliezer, 2000.(Robbins and עם זאת, אפילו עידוד הגיוס של נשים אינו מקבל עדיין משמעות אידיאולוגית רחבה, המקובלת בשיח הפמיניסטי הליברלי העולמי, כלומר, כי דווקא פמיניזציה של הצבא עשויה להחליש את נטיותיו המיליטריסטיות ).(Stiehm, 1989: ממד ה': שימור הסדר המגדרי בחברה הדתית הפיכת הצבא לסביבה שוויונית יותר עבור נשים מאיימת על הסדר המגדרי בחברה הדתית. מאז תחילת שנות ה מאותר גידול בנוכחות הבנות הדתיות בצבא (הפטורות משירות על פי חוק), לרבות שירות צבאי מלא במסגרת חילונית, עד כי כשליש מהבנות הלומדות בבתי הספר העיוניים או התורניים בחינוך הממלכתי-דתי בוחרות להתגייס לצה"ל. השינוי העיקרי אינו בהכרח בשיעור המתגייסות אלא בארבע תופעות: ראשית, בנות שהתגייסו בעבר במסגרת תורנית נפרדת 12 מתגייסות ישירות לצבא. שנית, הגיוס פוקד את המוסדות היותר יוקרתיים. להמחשה, ב- 12 אולפנות בחרו להתגייס כ- 30% מכלל הבנות יחסית לכ- 15% בעבר הקרוב (גודמן, 2005). שלישית, שיעור היציאה לקצונה בקרב חיילות דתיות גבוה משיעור היציאה לקצונה בקרב כלל החיילות בצה"ל (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2007). רביעית, בשנת 2007 הוקמה המכינה הקדם- צבאית הראשונה המיועדת לבנות דתיות בשם "צהלי" שבה לומדות 20 נשים (שם). נטייה זו מיוחסת, בין היתר, לתהליך הכללי של פתיחת מגוון של תפקידי לחימה ותומכי לחימה בפני הבנות, העושה את השירות לאטרקטיבי יותר לנשים, תהליך המשתלב בשינוי תרבותי כללי 13 בחברה הדתית, וההשפעה שיש להעצמת המשקל של גברים דתיים בצבא. על כך אומר יונה גודמן (2005), ששימש מזכ"ל "בני עקיבא": בת הרוצה לעסוק בתחומי רפואה, תוכל בשירות הלאומי להחליף סדינים בבי"ח, להעביר בדיקות למעבדה וכדומה. אך בשירות צבאי היא יכולה להיות חובשת ביחידת שדה. מה יותר מושך? בצבא היא יכולה לשרת במודיעין של חיל אוויר, כלוחמת במג"ב, כסמלת מבצעים בעזה ובתפקידים "אמיתיים" אחרים אשר נדמה לה שאין להם מקבילה בשירות הלאומי. לנוכח תהליך זה, עמדת המנהיגות הדתית היא התנגדות לשירות צבאי של נשים דתיות, עמדה שמקבלת ביטוי גם בהתנגדות מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך לחשיפת הבנות להסברה 10

11 צבאית (מרכז המחקר והמידע, 2007), אף שבעמדה זו מתגלעים בהדרגה בקיעים. על כך מוסיף ואומר הרב גודמן: איני מציע לעודד את הבנות לבחור בשירות צבאי. אך עלינו למצוא דרך למזער נזקים ולכוון את אלו הבוחרות בכך והכמהות לליווי רוחני... עלינו לבחון כיצד ניתן להעמיק את ההכוונה מראש ואת הליווי תוך כדי שירות של בנות יקרות אלו, מבלי לגרום לעלייה במספר הבנות הבוחרות באפשרות זו, אשר אינה תואמת את הנחיות הרבנות ואת החינוך הצניעותי כאחת. בפועל, השבר הפוקד את הבנות המתגייסות הוא בדרך כלל גדול. זאת הן בגלל שהתפקיד הנכסף מסתבר לעתים כמשעמם למדי, והן בשל ההכרה הכואבת שגם תפקידים מרתקים מלויים בשחיקה רוחנית עצומה. שחיקה העלולה לשנות את כל עולמה ועתידה של הבת. השתלבות הנשים החילוניות בתפקידים חדשים מושכת אפוא אחריה גם את הנשים הדתיות, או לפחות זה הדימוי של המהלך. זהו אחד מהגורמים המערערים את הסדר המגדרי בחברה הדתית, לצד התפתחויות פנימיות כדוגמת כניסתן של נשים ללימודי תורה גבוהים. מתקיים אף שילוב של שני המסלולים בדמות של מעין ישיבת הסדר לבנות ("תוכנית הדר", שלג, 2004 ב'). גם נשים דתיות עצמן מדווחות על כך שהגיוס הוא סוג של הליכה נגד הזרם (לדוגמה בר-דרור, 2007) ומחקר אמפירי מראה כי שירות צבאי עבור נשים ממשפחות מסורתיות הוא מכשיר מוביליות משמעותי יותר מאשר עבור נשים חילוניות (2004 Kimhi,.(Dar and מכאן שהמחלוקת על גיוס נשים מקבלת ממד ייחודי בתוך הסביבה הדתית כחלק מוויכוח רחב יותר על מעמדן של נשים בסביבה זו, המאתגרות את יכולתו של הגבר לשלוט במשפחה (ראו שרלו, 2003). כישלון אפשרי של הנשים החילוניות להשתלב בתפקידי לחימה, אשר יגביר את הלחצים להנהיג שירות התנדבותי לנשים, עשוי לשרת גם את סדר היום הדתי בהפחתת הלחצים הפנימיים של נשים דתיות להתגייס. אל על רקע זה, גם הנשים הדתיות המתגייסות מצדדות בהפרדה הבין-מגדרית במהלך השירות ולא מתגייסות, ככלל, לתפקידים קרביים על מנת שלא לסכן את הלגיטימיות הרעועה לגיוס נשים בציבור הדתי (פיקרש, 2007). במידה רבה המגויסת הדתית נמצאת בתחתית ההיררכיה המגדרית בצבא שכן היא נמצאת בתווך המאבק בין נשים לדתיים כשהדוברים בשם שתי הקבוצות בשיח הציבורי והארגוני אינם מתחשבים בקבוצה זו או אף בעלי עניין לקבע את נחיתותה. חסמי הכניסה של קבוצה זו לעמדות משמעותיות בצבא גבוהות מאלה של נשים חילוניות. לכן, צפוי כי בשלב זה או אחר ההנהגה הגברית של הציונות הדתית תיאבד את יכולתה לדבר בשם הציבור באופן מונופוליסטי ותיאלץ להתמודד עם ההתארגנויות של נשים בחברה הדתית סביב הגיוס לצבא (כדוגמת עמותת "אלומה", שכבר פועלת לסיוע למתגייסות). מול סדר לסביבה האזרחית יום סמוי זה, כחלק ממאמץ סדר היום הפמיניסטי הוא כאמור מינוף השילוב השוויוני בצבא לתקן, לאו דווקא לאתגר מן היסוד, את יחסי העוצמה המגדריים. סדר יום זה מקרין בעיקר על הזירה הציבורית ועל שוק העבודה אך לא על חלוקת העבודה המשפחתית. יתר על כן, נשים דתיות המושא של אינן סדר יום זה, המכוון בעיקר לנשים במילים אחרות, 1999). (דהאן-כלב, לאינטרסים של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני 11

12 החילוניות, המקדמות את הרפורמות בצבא, אין סדר יום גלוי ומפורש המערער את יחסי העוצמה המגדריים בחברה הדתית, אך התוצאה הבלתי מכוונת של מימושו יוצרת לפחות דימוי של ערעור מעין זה. ממד ו': השליטה הפוליטית על הצבא במישור המושגי, שליטה פוליטית על הצבא אינה מתמצת בהסדרים המוסדיים שנועדו להבטיח כי הצבא יסור למרות פוליטית. הממד המהותי של השליטה מכונס תחת העיקרון הרפובליקני של מודל "האזרח-חייל", שלפיו היציאה למלחמה מותנית בהסכמה פוליטית רחבה של אלה האמורים לשאת בנטל הצבאי ושל האזרחים השולחים אותם. בכך, אף החלה הקהילה הפוליטית לפקח על הצבא גם באמצעות שלוחיה בצבא. זאת, ככל שהרכב הצבא משקף את המחנות הפוליטיים העיקריים בחברה, ובכך יוצר מגבלות על הפעלתו של הצבא למשימות השנויות במחלוקת פוליטית מעצם האיזון בין הקבוצות המשרתות. צמיחה של דפוסי מחאה מתוך הצבא או בהקשר לשירות צבאי, צורות שונות של סרבנות והוצאת מידע על התנהגות חריגה של יחידות הם מהכלים המעצבים את פרופיל השליטה וחשובים ממנגנוני הבקרה המוסדיים-פורמליים (להרחבה ראו לוי, 2007). אין תשובה ברורה לשאלה האם להנהגה הדתית עניין בשליטה פוליטית בצבא, בין היתר משום שהיא עצמה חלוקה בסוגיה זו. "אם הדתיים ישתלטו על הצבא, זה יהיה ניצחון פירוס", אמר הרב אלי סדן. "צה"ל יפסיק להיות צבא העם. זו הסיבה שיזמנו כבר לפני 7 שנים הקמה של מכינה קדם-צבאית חילונית. צה"ל חייב להישאר צבא העם" (מצוטט אצל הוברמן, 2004). על פני השטח, תפיסה זו מבטאת גישה אוניברסליסטית, הרואה בלוחמים ובעיקר בקצונה הדתית אליטת שירות חדשה המשרתת את כלל החברה. ברובד עמוק יותר, מנהיגים דתיים משדרים כי אין פניהם ל"השתלטות" על מנת להפיג חששות של דוברים חילוניים, העשויים עקב כך לפעול להאטת הקידום של הקצונה הדתית, כדוגמת אזהרתו של ח"כ דני יתום, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, ערב ההינתקות, מפני האפשרות כי בשנים הקרובות, כאשר חובשי הכיפות יהיו רוב בפיקוד הבכיר, תיתכן בישראל הפיכה צבאית. ברובד העמוק ביותר, שאין לו ביטוי ברטוריקה הדתית, צבא סקטוריאלי מערטל את המשמעות של חלק מהמשאבים הנצברים בו ולכן ניתן להבין את החתירה לשיווי משקל בין דומיננטיות דתית ובין שמירה על איזון עם קבוצות אחרות. לצורך אינדיקציה, בפרויקט רחב, שמעריב NRG ערך על הקצונה הדתית בניסיון למפות את הדמויות המובילות בשכבה זו, בלט חוסר הנכונות של ראשי הישיבות לשתף פעולה עם העיתונאים (ברזילי, 2007). ללמדנו, כי אלה מפנימים היטב את החשיבות שיש לפעולה המתנהלת מחוץ לעין הציבורית מחשש כי תיבלם. לסיכום, האיזון נחוץ כדי להקנות למגויסים משאב בעל ערך המשתלב עם ראיית השירות הצבאי מנוף למוביליות. מצד אחר, ברור להנהגה הדתית כי צבא שמשקלם של הדתיים-הלאומיים בו רב לא יופעל בקלות למימוש המבחן האסטרטגי של פינוי מרבית הגדה המערבית, כולל חלק או מרבית מהיישובים היהודיים שבה. הרב שלמה אבינר, מהבולטים שבשוללי הסרבנות ערב ההינתקות, נתן לכך ביטוי באומרו (2005): "לצאת מן הצבא, זה לצאת מן האומה. זו בעצם התנתקות מן העם!... אם אתה לא בפנים, אתה לא משפיע. אינך אלא מזיק לעצמך ואחרים ימלאו את מקומך כפי שקרה לסרבני השמאל...". 12

13 לכן, על מנת להגיע להשפעה, סדר היום של לפחות חלק מהמנהיגות הדתית הוא להקים מסגרות מגדריות-דתיות. התביעה של ההנהגה הדתית מבן-גוריון להקים מסגרות נפרדות לדתיים, שנדחתה עד להקמתה של ישיבת ההסדר הראשונה (1965), זוכה בהדרגה לתחייה. מבלי שיהיה לכך ביטוי מפורש ברטוריקה של ההנהגה הדתית, הקמת פלוגות ואפילו גדודים דתיים משרתת שני יעדים: ברובד היותר גלוי, מושגת הפרדה מנשים ובכך מובטחת יכולתם של מגויסים דתיים לשרת ללא הפרעה. הפרעה יכולה להביא לירידה בנוכחות הדתית בצבא. יש לזכור כי סדר היום של המנהיגים הדתיים החותרים להעמקת הנוכחות הדתית בצבא נתון בקונפליקט עם סדר יום של מנהיגים אחרים הרואים בצבא מכשול ללימודים תורניים או ששוללים את הגיוס לצבא, בפרט בצל ההינתקות וסדר היום החרדי. על כן, הנכונות לפשרה אינה גבוהה. ברובד היותר עמוק, ההפרדה משרתת יעד של יצירת מסה קריטית של נוכחות דתית. אחד מלקחי ההינתקות היה שיחידות בהן שיעור גבוה של מגויסים דתיים לא השתתפו במעגל הראשון של הפינוי. בכך נמנעה מהחיילים הדתיים דילמה, מה שהיווה את אחד ממרכיבי ההצלחה של הצבא למזער סרבנות. מכאן העניין ביצירת מסה קריטית ביחידות מפתח. ככל שירבו יחידות שבהן נוכחות דתית גבוהה, יתדלדל מעגל הפינוי הראשון הפוטנציאלי וכך יעלה סף ההחלטה של הפיקוד הבכיר ושל הדרג הפוליטי להפעלת הצבא למשימות של פינוי מתנחלים. סף החלטה גבוה משמעו הפיכתו של פרויקט ההתנחלות להפיך עוד פחות. האינטרס של אותם מרכיבים בפיקוד הבכיר המבקשים לשמר את יכולת הצבא להשתתף בעתיד, בפינוי יישובים, הוא לפזר את החיילים הדתיים במספר גבוה של יחידות. ייתכן שעל רקע זה ניתן להבין את תכניתו של ראש אגף משאבי אנוש של צה"ל, האלוף שטרן (המייצג זרם של דתיים השואף להטביע חותם בצבא ללא תיוג של חשד בנאמנות) לבטל את ה"הסדר" ביחידות חי"ר מובחרות. כמובן שזהו אינטרס ממדרגה ראשונה של פוליטיקאים אזרחים החוששים מפני התרופפות השליטה האזרחית בצבא וחשש להתנהגות לעומתית של יחידות דתיות (ראו Ben-.(Eliezer, 1998 מכאן נובע כי אפשר ששילוב הנשים הוא בעצם כלי משחק בידי ההנהגה הדתית. סדר היום "האמיתי" הוא יחידות נפרדות כשחולשת "השילוב הראוי" נותנת לכך לגיטימיות. אמר הרב סתיו בתגובה על התכנית לפיזור מחלקות ההסדר שיזם האלוף שטרן עוד בראשית 2005: פתאום בא ראש אכ"א עם כיפה על הראש, שיש לו אג'נדה רוחנית של עירוב חיילים דתיים, גם עם בנות... עד היום ידעו שלא מביאים מד"סיות (מדריכות ספורט) בנות ליחידות ההסדר, אלא מד"סים בנים. אם הרעיון [לפירוק ההסדר] יתקבל יתחילו בעיות בנושא הזה (בן-חיים, 2005). על רקע זה יש להבין השינוי ברטוריקה הדתית: עד לשנת 2007 נמנעה ההנהגה מלהטיל ספק ביכולתן של נשים למלא תפקידי לחימה, בשונה מהמקובל באגפים השמרניים בצבאות מערביים ואפשר שגם בצה"ל. שילוב הנשים דווקא העניק לגיטימיות לרעיון ההפרדה. לכן, גם כאשר דברו הדתיים על כשירות הנשים, הם בעצם התכוונו להפרדה. ששימש מזכ"ל "בני עקיבא" ומראשי המטה נגד ההינתקות: כך מצוטט אל"מ (מיל') מוטי יוגב, 13

14 שירותן הקרבי של הבנות לא רק שאיננו נדרש ונצרך ואיננו משרת כלל את מטרות צה"ל, אלא גם משרת מטרות טפלות להן של אותם פרטים או ארגונים שבטחון ישראל עומד אצלם בסולם עדיפויות פחות ממתן אפשרות שווה לבנות, או יכולת אישית שלה להוכיח את עצמה לה ולאחרים. והאינטימית של בנים ובנות ביחידות כאלה, הבעיות בתפקוד נובעות בעיקר מהשהות האינטנסיבית ולחילופין במקרים קיצוניים בנות שהתפתו לערבים במחסום בו שרתו. לגבי פעילותו של גל הירש בבה"ד 1 [של שילוב בין- מגדרי בקורס קצינים], מסתבר שלא בהכרח היא עולה יפה... בקורס הקצינים האחרון שהסתיים בבה"ד,1 הקורס המעורב (רוטנברג, 2004). הקורס הנפרד הגיע לתוצאות טובות יותר בכל המדדים מאשר כך, הרטוריקה של כשירות הנשים והרטוריקה של ההפרדה/שילוב מופיעים בכפיפה אחת. אלא שהכישלון להגיע להישגים בזירת ההפרדה, הכישלון הדתי-לאומי בהינתקות, הידרשות הצבא למבצעי פינוי חדשים (עמונה, חברון), והרוחות הפמיניסטיות-יחסיות הנושבות לתוך הצבא כל אלה סללו דרך לרטוריקה חדשה, המטילה דופי בכשרות נשים. הביקורת מתמקדת בנחיתותן הגופנית, לכאורה, של נשים ומתוך ביקורת על שצה"ל, שוב לכאורה, מתקדם מהר מדי ביחס לצבאות המערב בשילוב נשים מבלי להפיק לקחים מכישלונות השילוב (הראל, 2007 ב'). קשה לקבוע האם רטוריקה חדשה זו, ברקע פעולתה של "ועדת שגב" הבוחנת את שילוב הנשים, אכן מיועדת להביא להגבלת נוכחותן של נשים או רק ליצור מנגנון לפשרה: הבחנה בין יחידות שבהן יתקיים שילוב בין-מגדרי, המאפשר נגישות גבוהה יותר של נשים למקצועות לחימה, ובין יחידות מגדריות-גבריות שמטבען יהיו למעוז דתי. כך תתאפשר הומוגניזציה דתית של מספר יחידות גבוה יותר ביחס לקיים עד אותה עת. אפשר גם שרטוריקה חדשה זו מפצלת עוד יותר את העמדה הדתית בין מי שעניינו הפרדה מגדרית, ולכן גם דתית, ובין מי שעניינו אינטראקציה בין דתיים לחילונים ביחידות מעורבות. לנשים אין סדר יום של "השתלטות" על הצבא בעוד שגם השתלטות לא בהכרח תקרין על האופי הפוליטי של משימות הצבא אלא בעיקר על תרבותו הארגונית. יתר על כן, כאמור למעלה, הזרם הרדיקלי יממש את ייעודו הפוליטי באמצעות התרחקות מהצבא והניסיון להשפיע על ניהולו באמצעות הפוליטיקה האזרחית, ולא באמצעות השתלטות על עמדות מפתח בצבא. לצד זאת, התביעה הדתית להומוגניזציה עשויה להחריף את הדילמה של הפמיניזם הליברלי, שמטבעו אוחז בגישות שמאליות ביחס ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי: ויתורים בזירה המגדרית (למשל צמצום נגישות ללחימה) עשויים להאט את ההומוגניזציה הדתית, שלה השלכה בעייתית על השליטה הפוליטית על הצבא, ולאפשר רק הומוגניזציה מגדרית. מצד שני, הישגים מגדריים ישיבו רוח במפרשי התביעה ליחידות דתיות הומוגניות. אין לדילמה זו ביטוי רטורי מודע בעת הכתיבה, אך לעתיד, סדר היום הפמיניסטי עשוי להתגלות כסתור אינטרסים או סתור ערכים. מאזן הכוח והאסטרטגיה של הצבא 14

15 המלצותיה של "ועדת שגב", שפורסמו לראשונה בספטמבר 2007, הקיימות על שירות נשים, ההמלצות יאומצו ואם לאו. 15 לבטל חלק ניכר מההגבלות עושה את ההתנגשות המנותחת בנייר זה לרלבנטית מתמיד, אם המפגש בין דתיים לנשים הוא אסימטרי. במישור של סדר היום, סדר היום של ארגוני הנשים רווי סתירות בין הזרמים השונים של החשיבה הפמיניסטית. יחד עם זאת, גם בסדר היום של הציונות הדתית קיימות סתירות בין מי שמשמר את הצבא כיעד לפעולה אסטרטגית ובין השקפתו של הזרם החרדי ואלה שתגובתם להינתקות היא "הינתקות" מהצבא. אך עדיין ניתן להבחין ב"זרם מרכזי" ממוסד ומגובש. סתירה פנימית גם קיימת בין אלה המצדדים בשילוב מלא של צעירים דתיים דווקא מתוך העיקרון של השפעה תרבותית ובין מי שמצדדים בהפרדה. הפנימית בקרב דתיים ונשים כאחד מחלישה את הנכונות של הקבוצות לפשרה: מהקבוצות המצדדות בגיוס לצבא מוטות להפגין הישגים ביחס ליריביהן הספקניים. התחרותיות כל אחת אלא שהמפגש הוא אסימטרי בכל הנוגע למחיר הכישלון במימוש סדר היום: הסגת הנוכחות הדתית בצבא תחזק את היסודות החילוניים שבו, תפגע ב"שליחות" הדתית, תגדיל את היכולת להפעיל את הצבא למשימות של פינוי יישובים ובה בעת תחזק את הטיעון החרדי המציג את הסתירה המובנית בין שירות צבאי ובין לימוד תורה. חשוב מכך, אין מדובר במימוש רעיוני אלא על אינטרסים ארגוניים בדמות ישיבות הסדר ומכינות. לעומת זאת, הסגת הנוכחות הנשית תחזק את הלך הרוח המצדד בהנהגת שירות התנדבותי לנשים (ששיעור גיוסן מתכווץ בהדרגה ל- 50% ) אך היא נטולת משמעות קריטית למאבק הפמיניסטי בישראל. לארגוני הנשים גם אין אינטרסים ארגוניים מובחנים בצבא. לכן, מחיר הכישלון של ההנהגה הדתית הוא קריטי יותר ויקרין על נכונות נמרצת יותר להיאבק. כמובן שגם שיעורי הנוכחות במערך הקרבי עושים הבדל: כאמור, שיעור הדתיים הוא רבע מהמערך הלוחם, כששיעור הקצינים הזוטרים מתקרב למחצית בעוד שיעור הנשים הוא כ- 2.5% בלבד. האחוזים השונים מעצבים רמות שונות של תלות הצבא בקבוצות השונות. בעוד שהתלות בנשים היא שולית, הרי שהתלות בדתיים היא קריטית, לנוכח הכרסום בשיעורי הגיוס ו"משבר המוטיבציה" של המעמד הבינוני החילוני המשתקף בהסללה ליחידות השדה הלוחמות. תלות הצבא בדתיים היא משמעותית במיוחד בכל הנוגע במשימות השיטור בשטחים ככל שיחידות השיטור (גדודי הבט"ש) נשענים במידה רבה על גיוס מתנחלים. גם אם הצבא תלוי בנשים ביכולתו לקיים את המערך המנהלי של הארגון ואף יש לו רצון לחזק את המוטיבציה שלהן להתגייס באמצעות חיזוק המצג השוויוני של הצבא, הרי שההתמודדות על מאגרי כוח האדם הקרביים היא הקובעת מבחינתו. האסימטריה משתקפת גם בפונקציית התיווך: רבני ההסדר והמכינות נהיו למתווכים חשובים בין הצבא ובין המגויסים, הצבא מגבש עמם הסדרי שירות משותפים ומעניק להם דריסת רגל במחנות ("משוקעות" במונחי לוי, ( :2007 המגויסים. בשונה מהם, ארגוני הנשים אינם פועלים מתוך תפיסה כי יש להם השפעה על למול המגויסות (למעט פעולת "פרופיל חדש" לעידוד אי-גיוס) אינם משפיעים על המוטיבציה שלהן, ועל כן הם אינם ממלאים את פונקציית התיווך המביאה את הצבא לכדי התחשבות מהותית בהעדפותיהם. לכך השפעה על זירת המיקוח הקבוצתית עם הצבא: נשים יכולות לפעול בעיקר בזירה המשפטית והציבורית. טענתן לשוויון הזדמנויות בצבא נשענת על תשתית חקיקתית ונורמטיבית שהשיאה

16 עד כה לא מעט פירות החל משנות ה- 90, מהרגע שבו סדר היום הפמיניסטי המתגבש הכיל גם את הצבא. מצד אחר, החולשה המספרית והעדר השפעה מתווכת על המגויסות עושה את הארגונים לחלשים בזירת המיקוח הישירה למול הצבא, הזירה שבה מעוצבים ההסדרים המעשיים ושבה לרבנים השפעה רבה. חשוב להעיר כי גם אם יש מקום לשאול עד כמה יש לרבנים השפעה על המגויסים, הדימוי הרווח כי יש להם השפעה מפיק עוצמה בפני עצמו. ההתנגשות היא, אפוא, אסימטרית בסדר היום, מחיר הכישלון, רמת המיסוד והתלות של הצבא בקבוצות. לדתיים יתרון ברור. על רקע זה יש להבין את האסטרטגיה האפשרית של הפיקוד הבכיר. ככלל, ניהול משק כוח האדם בצבא, באשר הוא, מבוסס על מתן תגמולים למשרתים משני סוגים: סמליים וחומריים כשהיחס הפוך ביניהם לאורך זמן (2007a.(Levy, התגמולים הסמליים העיקריים הם אלה העומדים בבסיס התפיסה של "אזרח-חייל", כלומר, המרה של סטטוס צבאי בסטטוס חברתי באופן היוצר דמיון משעתק בין ההיררכיה החברתית הצבאית לבין זו האזרחית. אלא שככל שתפקידו של צה"ל בהגדרת ההיררכיה של "חברת השוק" מתכווץ, כך גם גוברים הלחצים להגדיל את התגמולים החומריים, בשלב ראשון של מערך המילואים והקצונה הזוטרה ובהמשך גם של חיילי החובה. לכן נזקק הצבא ל"כוח אדם זול" בדמות משיכתן של קבוצות אשר השירות הצבאי ממשיך להשיא להן תגמולים סמליים ולכן הן מוכנות להציע את שירותן ללא תוספת של מחיר חומרי. דתיים ונשים כאחד עונים להגדרה זו. פעילי הקבוצות אינם נוכחים בשיח הציבורי העוסק בחיזוק התגמולים החומריים של המשרתים או בקיצור משך השירות. התגמול הסמלי בצבא מרובה תרבויות יכול לשאת אופי גם של הסדרים תרבותיים המכירים בשונותן של הקבוצות המשרתות, כלומר "ניהול שונות" (לומסקי-פדר ובן-ארי, 2003). ניהול שונות משמעותי ככל שיוצר תחושה (אמיתית או מדומה) בקרב הקבוצה כי לא זו בלבד ששונותה התרבותית מוכרת, אלא שיש בהכרה זו על מנת לעצב את דמותו של הארגון בדמותה או בהשפעתה. כאמור ולשם המחשה, עבור הדתיים, צבא המקיים סביבה תרבותית-יהודית הוא צבא אחר עבור החילונים ולא רק הדתיים. עבור נשים, המאבק בהטרדה מינית הוא בעל משמעויות החורגות מעיצוב סביבת עבודה צבאית המתאימה לנשים. מכאן, אבסורדי ככל שיישמע, לצבא יש יכולת לתגמל דתיים ונשים ככל ש"ישסה" אותם זה בזה. כך הוא מגביר את ארסנל התגמולים שבאמתחתו. ראשית, הוא יוצר משאבים מעצם נטיעת התחושה כי לכל קבוצה חשוב לבלום את האחרת. לדוגמה, "ההשתלטות הדתית" היא מכשיר חשוב לעידוד הגיוס של צעירי הקיבוצים כש"בלימת ההשתלטות" נעשית למשאב סמלי חשוב. אפקט דומה יכול לנבוע מסדר היום הדתי או הפמיניסטי, כלומר, נטיעת התחושה בקרב החיילים ובעיקר ברשתות החברתיות שמהן באו, כי גיוסן מונע את השתלטות "האחר" על הצבא. שנית, עצם ההתנגשות מאפשרת לצבא לפעול להסדרת הקונפליקט בדרך של עיצוב הסדרים תרבותיים ייחודיים, היוצרים מצג של תגמול. כך, "השילוב הראוי" הוא משאב סמלי המתגמל את המגויסים הדתיים מעצם התחושה כי הם מטביעים חותם על תרבותו של הצבא. יתר על כן, גם מבחינתו של הצבא משאבים סמליים נמצאים על הכף. העמקת החדירה הדתית תעשה את הצבא לסקטוריאלי יותר ותנעץ מסמר נוסף ב"ארון המתים" של "צבא העם". עבור הצבא, "צבא עם" מגלם רטוריקה מגייסת המאפשרת לו לטעון למעמד מועדף בחברה הישראלית- יהודית ולגייס כוח אדם במחיר כלכלי נמוך יחסית. משמעות זו עולה על ערכים של ניהול משאבי 16

17 ד- ו- אנוש לבדם. תחושת תבוסה של ארגוני הנשים תביא אותן לחדש או להעצים את הדרישה לביטול גיוס החובה עבור נשים, שוב מסמר בארון, עם יכולת סחיפה של קבוצות נוספות נוכח השחיקה בשיעורי הגיוס בקרב הגברים המזינה משנת 2007 שיח ציבורי ער ("קמפיין המשתמטים"). כמובן שהצבא יתקשה להתמודד גם עם תוצאה אשר תעמיד אותו בקונפליקט חזיתי אל מול ההנהגה הדתית, שכושר המיקוח שלה הישיר למול הצבא התחזק לאחר ההינתקות (כעולה מניסיונות הצבא לפייס את ההנהגה, להימנע מענישת ישיבות ההסדר "הסוררות" ערב ההינתקות ועוד). לאור זאת, הצבא עשוי להידרש להסדרת המחלוקת. אחד ממנגנוני השליטה של הצבא הוא 14 בתמרון בין המגויסים ובין הממסדים האזרחיים הדוברים בשמם, כפי שטבלה 1 ממחישה. טבלה - 1 ממדי העניין של הקבוצות הממד מהות הממד הקבוצה דתיים נשים ממסדים קצונה מגויסים ארגוני קצונה מגויסות דתיים דתית דתיים נשים נשית א מוביליות חברתית ב עיצוב סביבה תרבותית-צבאית ג עיצוב התרבות הצבאית חלקי חלקי ד מימוש משימה אידיאולוגית חלקי ה שימור הסדר המגדרי בחברה הדתית ו השליטה הפוליטית על הצבא אפשר כי יש פער בין עמדות הממסדים הדתיים ובין עמדות המגויסים, ובקרב המגויסים בין הקצונה לחיילים. בעוד שהממסדים הדתיים מתעניינים בכל הממדים ובפרט בממדים ד' ', הרי שהקצונה הבינונית-בכירה מתעניינת באופן מיוחד גם בעיצוב התרבות הצבאית ובהיבט האידיאולוגי של המשימות (ממדים ג' '). מעבר לעניינה בסביבה המאפשרת יצירת מסה קריטית קהילתית של דתיים, היא בעלת עניין בשיכוך המתח בין משימותיו של הצבא ובין האינטרסים של הקהילות שמהם באו. התופעה של הפגנות וצורת מחאה אחרות המופנות כלפי קצינים דתיים בקהילותיהם בעקבות ההינתקות אינה מוסיפה למוטיבציית החתימה לקבע וההישארות בשירות. יחד עם זאת, הנאמנות הפוליטית שגילתה הקצונה הדתית בעת ההינתקות מראה על ממדי ההטמעה של התרבות הארגונית הצבאית, הארגון שבו תולים הקצינים את קידומם הקרייריסטי. באשר לחיילים עצמם, יש להניח כי בעוד שחלקם (בעיקר מתנחלים) מתעניינים בהיבט האידיאולוגי של המשימות, החלק העיקרי מתעניין בעיקר בסביבת השירות (ממד ב'). יחסים עם 17

18 ג- נשים ועם מגויסים חילוניים, שמירת מצוות ודיני מלחמה מעסיקים אותם יותר מאשר התכנים הפוליטיים של המשימה הצבאית, כפי שמגלה תצפית אמפירית (2007a.(Cohen, באשר לנשים, סביר להניח כי המגויסות מתעניינות בסביבת השירות הישירה בעוד שהארגונים והקצונה מתעניינים גם בהשלכה הרחבה שיש לכך על תרבותו הארגונית של הצבא, בעיקר על מנת לחזק את פוטנציאל השילוב של נשים (יחד עם זאת, בהתאם להבחנות שהוצעו בין ממדים ב',' השינוי התרבותי אינו עומד בפני עצמו אלא רק בהתייחסות לנשים ולכן הוא תחום בממד ב' עם השפעה חלקית על ממד ג'). לסיכומו של דבר, ככל שהצבא יפנים את המסקנה כי לפניו התנגשות המשלבת אינטרסים עם סמלים, כך יש לו יכולת לעשות להסדרת המחלוקת, הסדרה ולאו דווקא הכרעה. כינון הסדרים מעשיים אשר יענו לדרישות החיילים הדתיים כפי שגם ירחיקו אותם ממשימות פינוי שאינן אסטרטגיות (כדוגמת עמונה וחנויות חברון), עשוי לסייע בידו להחליש את פונקצית התיווך של הממסדים הדתיים שלהם סדר יום שונה מזה של מגויסיהם, בשעה שאת הלגיטימציה הממסדים מגייסים מאינטרס המגויסים לשמור על דתיותם במהלך השירות ובסופו. במידה, בה המשך הפתיחה של המקצועות בפני נשים עשויה לשכך את התנגדותן להפרדה מגדרית, ככל שזו תידרש על מנת להפיס את דעתם של הדתיים. סיכום והשלכות מושגיות לא הכל גלוי בהתנגשות המתגבשת בין דתיים ובין נשים בצבא. אף השחקנים עצמם אינם בהכרח מודעים לכל מכלול האינטרסים והכוחות הפועלים ולכן נזקקנו למתודולוגיה פרשנית. הרטוריקה הבאה לידי ביטוי בשיח הציבורי (שאינו בולט במיוחד נכון לכתיבה) מנגידה את זכות הנשים לשירות שוויוני למול זכותם של המגויסים הדתיים למלא את חובתם האזרחית-לאומית, שתי הקבוצות, באין מפריע. התנגשות זו נשענת על התביעה של כל אחת מהקבוצות לעצב סביבת שירות המתאימה לערכיה התרבותיים. אלא שככל שניתחנו רטוריקה זו ועמדנו על האינטרסים הגלומים בה, התגלה כי מתחת לפני השטח שכבות עמוקות יותר, כפי שתרשים 1 הציג. לשתי הקבוצות סדר יום של עיצוב תרבותי של כלל הצבא מינורי בקרב נשים בכל הנוגע למתחמים שאינם רלבנטיים למפגש הבין-מגדרי, ומהותי בקרב דתיים אך גם זהיר וסמוי על מנת שלא ליצור תגובות נגד. התשתית של סדר יום זה משרתת, בעיקר לגבי דתיים, אינטרסים עמוקים יותר: מימוש אידיאולוגי ושימור הסדר המגדרי לפחות בסביבה הדתית. החלשת האחיזה של דתיים בצבא נוכח חיזוקה בקרב הנשים מערערת את היכולת של ההנהגה הדתית לממש סדר יום זה ומסכנת אינטרסים ארגוניים. בשורה התחתונה, התשתית היא המאבק על השליטה הפוליטית בצבא על פי ההמשגה הרפובליקנית הרחבה שהצעתי. בעוד שאצל חלק מהנשים הוא ממומש, פרדוקסלית, דרך נטישת הצבא, הרי שהוא מרכזי לסדר היום הדתי, כחלק ממאבק על זהות ותפקיד חברתי. במישור המושגי, ההתנגשות בין הקבוצות מעלה שאלה מעניינת. בעוד ששירות נשים בצה"ל אנלוגי לשירות נשים בצבאות אחרים, הרי ששירות דתיים בצה"ל אינו אנלוגי לשירות דתיים בצבאות אחרים. הרי אין מדובר רק על עיצוב הסדרים של צבא רב-תרבותי, המכיר בשונותם 15 הדתית של המשרתים בו ונסוג מהיומרה לקבוע קנון תרבותי מחייב. שירות דתיים בצה"ל מקרין גם על משימות הצבא ועל אורח החיים האזרחי של הקבוצה עצמה. אפילו הממד הדתי של 18

19 סרבנות מצפונית אינו אנלוגי: בשעה שבצבאות המערב סרבנות מצפונית מטעמי דת הנה גורפת, כלומר דרישה לפטור מהשירות (מוסקוס,,( :2001 הרי שבמקרה הישראלי מדובר בסרבנות סלקטיבית בכל האמור לפעולות הפוגעות במפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים הנתפסים כקדושים או (עם סבירות נמוכה יותר בשל מדיניות הצבא) כפעולה הפוגעת בקודשי הדת, כדוגמת חילול שבת שלא לצורך מבצעי הנראה מוצדק. הדת אף משפיעה במקצת על תורת הלחימה ולכן עשויה לעורר דילמות אתיות בקרב הלוחמים (2007b.(Cohen, האנלוגיה המושגית הקרובה ביותר להתנגשות בין דתיים ונשים היא היחסים בין גברים הטרוסקסואלים ובין הומוסקסואלים בצבאות מערביים, ובפרט צבא ארצות הברית. מדובר בהתנגשות תרבותית בין שתי קבוצות במעמד אסימטרי, כאשר קבוצת המיעוט רואה בכניסה גלויה וממוסדת לצבא (ללא הסתרת הנטייה המינית או תיחומה למישור ההתנהגות הפרטית) מנוף להסרת אפליות ציבוריות, ואילו קבוצת הרוב מבקשת לעצב את דמות הצבא בדמותה בדיוק מתוך החשש כי הסרת אפליות ציבוריות תביא לשינוי תרבותי מאיים, שהשלכותיו חורגות מגבולות הצבא (2005.(Krebs, ההתנגשות בין הקבוצות אינה רק בעלת אופי סמלי, המשולבת במאמץ להמרה של סמלים צבאיים למשאבי עוצמה מחוץ לצבא (בדומה להתנגשות בין לבנים לאפרו-אמריקאים בצבא ארצות הברית של שנות ה- 40 וה- 50 ), לה שיש אלא גם משמעות פרקטית: עיצוב אורח חיים משותף ביחידות סגורות על רקע החשש של קבוצת הרוב כי מגע אינטנסיבי עם קבוצת המיעוט ישפיע לרעה על ערכיה ב"מקלחות משותפות"). (כדוגמת הפולקלור של ההתנהגות על מנת לחזק את עמדותיה, כל קבוצה דוברת בשם ערכים אוניברסליים: הרטוריקה השוללת שילוב הומוסקסואלים בצבא נשענת על אזהרה מפני פגיעה בלכידות היחידתית ולא רק על הדאגה למגויסים ההטרוסקסואלים עצמם (1998.(Kier, ואילו הדאגה לאחרונים, ככל שנשמעת, נשענת על רטוריקה של חשש מפני פגיעה בשיעורי הגיוס ובשיעורי ההישארות בצבא אם פרטיותם של המגויסים תיפגע.(Belkin and Embser-Herbert, 2002) דוברים הומוסקסואלים, פועלים להפריך טענות אלה אך בעיקר פועלים בשם הזכות האזרחית לשרת בצבא, מרטוריקה רפובליקנית הקושרת שירות צבאי עם אזרחות (ראו לדוגמה:.(Berube, 1990 מצדם, כחלק אלא שההתנגשות דתיים-נשים מציגה נדבך המבחין אותה מהמאבק על גיוס הומוסקסואלים: מדובר בהתנגשות בין שתי קבוצות מיעוט בצבא אשר כניסתן לצבא משולבת בסוג של קריאת תיגר על קבוצת הרוב. יתר על כן, לכניסה לצבא יש משמעות, לפחות באשר לקבוצה הדתית, של שליטה פוליטית על הצבא. לכן, הניתוח המובא מציע מסגרת מושגית ראשונית בכך שהוא תופס את ההתנגשות כרב-ממדית. רב-ממדיות היא תופעה דואלית במקרה זה: היא מגבילה את כושר התמרון של הצבא ככל שהגיוס אליו הוא בעל משמעות אזרחית החורגת מגבולות הצבא (ראו במישור התיאורטי, Krebs, ;2005). Levy, 2007b רב-ממדיות, כפי שמממחישה הטבלה, גם נותנת לצבא כלים יותר מגוונים להסדרת המחלוקות דרך המרה של משאבים בין השכבות השונות ומתוך תמרון בין המגויסים לבין רשתותיהם החברתיות. 19 רשימה ביבליוגרפית

20 אבינר, שלמה "הפסיקו לפורר את צה"ל!", באהבה ובאמונה : בוחבוט, אמיר "עשרת הקצינים הדתיים המבטיחים", מעריב,NRG בן-חיים, אבישי "כפה פרומה", מעריב,NRG בקר, אביחי "מסע כיפה", מעריב מוסף סופשבוע, 8.3, עמ' בר דרור, עינת "להיות חיילת דתית",,Ynet ברזילי, עינת "למה דווקא צה"ל?", מעריב,NRG בר-לב, מרדכי "השפעת העולם המודרני על גילויי חילון בנוער הדתי", גיליון נאמני תורה ועבודה (חשוון): ברק-ארז, דפנה "על טייסות וסרבניות מצפון: מאבק אחד או מאבקים שונים?": doc. ברקוביץ', ניצה "אזרחות ואמהות מעמדן של הנשים בישראל", בתוך: יואב פלד ועדי אופיר (עורכים), ישראל: המאוחד, עמ' מחברה מגויסת לחברה אזרחית?, אביב: תל מכון ון-ליר והקיבוץ גודמן, יונה "בעין הסערה אתגרים חדשים בחינוך בנות הציונות הדתית", בתוך: מיכאל שטיגליץ (עורך), כטל לישראל, פרקי חינוך לבת, ספר זיכרון לטלי חטואל ובנותיה, אור עציון: מכון תורני אור עציון, עמ' ג'רבי, איריס המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות נשים בצה"ל, תל אביב: רמות אוניברסיטת תל אביב. דהאן-כלב, הנרייט "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות", בתוך: (עורכות), מין מגדר פוליטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' דולב, דיאנה "בעד ביטול שירות חובה בכלל ושל נשים בפרט", חדש": הוברמן, חגי "כומתה סרוגה", בשבע, 8.7. דפנה יזרעאלי ואחרות אתר "פרופיל הלמן, שרה, "מחאה וסימון גבולות מגדריים ואתנו-מעמדיים: כיצד היה השלום לסמל של זהות אתנו-מעמדית", בתוך: מאג'ד אלחאג' ואורי בן-אליעזר (עורכים), בשם הביטחון: סוציולוגיה של שלום ומלחמה בישראל בעידן משתנה, חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' הראל עמוס א'. "בכירים בצה"ל: ההתנתקות גרמה לצעירים לחמוק מגיוס", הארץ, 9.1. הראל עמוס ב'. "מי צריך לוחמות", הארץ, חזן, נעמי "מה יצא מהמאבק הפרלמנטרי למען שוויון לנשים בצבא", הרצאה בפני פרלמנט נשים, מושב - 35 נשים וצבא, מבט פמיניסטי, מאי. יוהל"ן, "מחקר חדש: הסיבות לויתור על תפקידי לחימה בקרב מלש"ביות", אחת משלנו- חדשות נשים בצה"ל (1), מאי. יוהל"ן,.2005 מגמות בשירות הנשים בצה"ל - יוהל"ן, צימצום היקף הפקידות בצה"ל. דבר היוהל"ן: 20