<4D F736F F D20F2E9E9F8FAE920ECE7E5E5E420F1E5F4E920F1E5F4E9>

תמליל

1 1

2 הדפסה: דגן מיכאל 2002 כרכור -

3 1955 רוסיה בן ציון דגן

4 ÂÂÁÏ È ÈÈÚ עיירה קטנה לחווא, נמצאת בדרום-מערב בילורוס כ- 30 ק"מ מזרחה ממנה עד ספטמבר 1939 עבר הגבול בין פולין לברית המועצות לחווא השתייכה למחוז לוניניץ גליל פינסק מספר התושבים כ- 5000, מהם כ יהודים, 2500 בילורוסים ו- 500 פולנים באופן כללי הייתה זו קהילה ענייה, רובם עסקו במקצועות חייטות, סנדלרות, נפחות, נגרות, בנאות זגגות ומסחר זעיר גרו גם בלחווא יהודים אמידים יותר שעסקו בסחר עצים, טחנות קמח, מנסרות ומסחר סיטונאי ÂÒÓÂ בלחווא היו 2 בתי כנסת גדולים, הקהילה התחלקה למתנגדים וחסידים, לכן ב- 2 בתי הכנסת הגדולים התפללו המתנגדים ובבית הכנסת החסידי (די שטיבל) התפללו החסידים שמספרם היה מועט בראש הקהילה עמדו 2 רבנים: חיים זלמן אושרוביץ ואליעזר ליכטשטיין שהיו מקובלים על הקהילה ונהנו מאמון שהקהילה נתנה בהם מאז שלטון הצאר בלחווא, הרבנים עסקו ברישום הילדים הנולדים, בנישואין, בבריתות וקבורה כמו כן הם תווכו בין יהודים שהסתכסכו והשכנת שלום ביניהם רב פייבל חיניץ

5 בלחווא היה בית ספר עברי דתי "יבנה", בו למדו הילדים היהודים היה גם בית ספר ממלכתי פולני בו למדו ילדי הפרבוסלבים והקתולים שני בתי תפילה שרתו את הקתולים והפרבוסלבים בניהולם של כומר וגלח בבית הספר הפולני ממלכתי למדו גם מספר קטן של ילדים יהודיים, עקב קשיים בתשלום דמי לימוד בבית ספר "יבנה" במרכז העיירה, בכיכר השוק באופן קבוע התקיימו "בזרים" (ימי שוק), בימי ראשון מלאו את הכיכר חקלאי הכפרים הסמוכים ובה התנהל מסחר ערני בו החקלאים מכרו את תוצרתם החקלאית שהיו בעיקר פירות מפירות היער ופטריות מסוגים שונים לעומת זה, היהודים הציעו בתמורה מתוצרתם: בגדים, הנעלה, דשיים חביות, כלי מטבח ועוד לרוב היו אלה עסקים חליפין, בכסף מזומן קנו רק מעטים בלחווא פעלה תחנת כבוי אש, כשרוב כבאיה יהודים ובראשם עמד מיישקה פינברג לעתים די קרובות התלקחו בלחווא שריפות, אם זה מחוסר זהירות או ניקוי הארובה שהתמלאה פיח שהתלקח ע"י הגיצים, או מעשי ידי אדם שהציתו במיוחד כמעשה גמול בעקבות סכסוך כלשהו, או ע"י מתחרים במקצוע, או במסחר ולרוב מתוך קנאה ברוב המקרים הקורבנות היו יהודים באחת מהשרפות האלו נשרף כל הרחוב בו גרה משפחתי ובין כולם גם הבית בו גרנו בדיוק באותו לילה, יצאתי אני לאוויר העולם וזה קרה בשנת 1927, בן להורים זליג ומיכלה דולגופיטי לפי סדר הלידות בבית הייתי מספר 7 לאחי המבוגר שלמה מלאו 17 שנה, לאחותי ריבה, 15 לאחותי מרה 12, לאחותי ברכה 10, לאחותי צייטל 7 ולאחותי שרה 3 שנים ואני הילוד החדש כשלהורי מלאו 42 שנים משפחתי הייתה משפחה עמלה, למרות שלאחר השריפה, הקיום לא היה קל, אבל לא דאגנו אבי שכר דירה לאחר השריפה ובזמן שגרנו בשכירות,

6 הלך והוקם בית חדש במקום הישן שנשרף העץ לבית לא היה יקר וגם הבנאים עלו בזול בגלל ריבוי בנאים בעיירה אני זוכר היטב את הבית החדש היו בו 2 חדרי שינה, חדר אורחים לסלון וכמובן מטבח בכניסה לבית הוקמה גזוזטרה יפיפייה סגורה מסביבה בחלונות זכוכית, שם ישבו אחיותיי ובילו את רוב זמנן הפנוי בחצר עמדה רפת שהייתה מחולקת לשני חלקים חלק אחד לאחסון חציר ועצי הסקה וחלקו השני של הרפת היה של הפרה, מקור החלב ומוצריו אותם הכינה אמא לבד מסביב לבית הייתה גינה שהיוותה מקור לא קטן לפירות וירקות על מנת לספק את צורכיהם של משפחה בת 9 נפשות הרחוב שלנו היה קצר הוא התחיל בכיכר השוק ובמורד נמשך עד שפת הנהר שם הנהר היה קצת לא רגיל, אם שינוי קל באותיות השם היה דו משמעי אחדים קראו לו סמירדז' מסריח ואחדים קראו לו סמירטש מלוח במפות הופיע השם סמירדז' - מסריח יתכן שהשם נובע ממקורות הנהר, שהם בביצות פוליסיה ואדמת קבול (טורפ) לכן צבע המים היה קצת כהה וריח לא נעים הופץ מהם אולם המים היו מאוד נקיים בנהר היו הרבה וסוגים שונים של דגים לשמחת הילדים שיכלו בקיץ לבלות את רוב הזמן בחופי הנהר הנהר זרם מצפון לדרום ובמרחק של 9 ק"מ מלחווא נכנס לנהר רחב ידיים עם זרם חזק שבו שטות ספינות לנהר הפריפיט שירד דרומית מזרחית ונכנס לדניפר ברצוני להוסיף שהנהר הקיף את הבית שלנו משני כיוונים, מגדר הבית עד המים היו סך הכל כ- 3 מטר על מנת להבטיח את הבית משטפונות שבאביב, אבי בנה גדר מקורות עץ אבוב שהיו תקועים עמוק באדמה שחוזקו עם קורות עץ מצופים וזה נתן הגנה מלאה לבית באביב למרות שבשיטפונות עלו המים כמעט עד הכניסה כך שאי אפשר היה לצאת החוצה

7 בקיץ לאורך הגדר עמדו ילדים עם חכות, ומלאי דגו דגים מכל מיני סוגים במשך ימים שלמים למה אני מפרט בפרטים את המקום הזה, שפת הנהר והגדות? את אורך הרחוב וקצו בשוק? בהמשך יסופר בסיפורי מה קרה ברחוב הזה, רחוב ריוקובה ליד בתינו התפתחה הטרגדיה העל אנושית של קהילת לחווא כאן שוכני הגטו במאבק עם המרצחים הגרמנים, הרימו את נס המרד בשמירה על כבוד העם והחיים האישיים È ÁÙ Ó ברצוני לחזור לתקופה שלפני המלחמה כפי שידוע לכם, משפחה כזו גדולה, במשפחתי היו קל לא היה הוא עבד מאשמורת הבוקר לתוך הלילה הוא קם עם עלות השחר על מנת להספיק לבית הכנסת לתפילת שחרית בימי שישי ושבת הצטרפתי אליו לבית הכנסת למרות שהיה סנדלר רגיל, היה לו מקום קבוע בבית הכנסת שפנה לצד מזרח כשלימינו ומשמאלו בעלי בתים אמידים ומחשובי העיירה עושר היה ממנו והלאה, אבל היה מקובל והתייחסו בכבוד אליו וזה הודות למסירותו נפשות 9 אבי היה סנדלר להאכיל אחותי ריבה עם הבן הקטן לייבה וגיסה שלמה צולם ב- 1941

8 לעבודה, יושרו ועל משפחתו המלוכדת ואדיקותו בסנדלרות עזר לו פועל שאבי לימד אותו את מקצוע הסנדלרות קראו לו וסיל הוא עבד 5 ימים בשבוע וביום שישי לאחר ארוחת הצהרים חזר לכפרו למשפחתו אנו דברנו איתו בשפת היידיש אותו הוא ידע היטב בשנת 1934 התחתנה אחותי ריבה עם ברוך יולביץ שהחברות ביניהם נמשכה מספר שנים בשנה הראשונה, הם גרו אצלנו במקצועו ברוך היה גם סנדלר שנה שלמה הוא עבד יחד עם אבי ווסיל, לאחר מכן הוא נפרד והקים לעצמו סנדלרייה ריבה וברוך יצאו לגור בדירה שכורה וכעבור שנה נולד להם הילד הראשון, קראו לו ליבלה היה זה תינוק מאוד יפה וחמוד אהבתי אותו מאוד נעים היה לי לבוא ולבקר אותם ולשחק עם לייבלה זמן ארוך אחי הבכור שלמה היה באותו הזמן בעיירה קרינקי, בהכשרה, שם הוא הכיר בחורה, קראו לה שולמית הייתה זאת בחורה תמירה, עיניים גדולות ועגולות כשני ערמונים בשנת 1937 שלמה הביא אותה הביתה והציג אותה בפני המשפחה כמובן שכולם סמכו את ידיהם על הבחירה הטובה לא עבר הרבה זמן והוריה של שולמית הגיעו להכיר את משפחת החתן הכל עבר על הצד הטוב ביותר, הם התחתנו ועברו לגור בביתנו וגרו איתנו שנה תמימה בחלוף שנה נולדה לשלמה ושולמית תינוקת ושמה היה חנה'לה על מנת להתפרנס ולנהל חיים עצמאיים למד שלמה את מקצוע הספרות, שכר במרכז העיירה חנות ופתח מספרה כעבור זמן קצר שכרו שלמה ושולמית דירה ועברו לגור בה ברצוני להוסיף ביחס לאחי שהוא ניחן בשמיעה מוזיקלית וניגן טוב על כינור קרה שלקונצרטים שלו הלא מתוכננים באו לשמוע אותו לא רק הנוער, אלא גם אנשים מבוגרים על ידי כך הוא התפרסם בכשרונותיו המוזיקליים ורבים מילדי לחווא שניחנו בשמיעה מוסיקלית התחילו ללמוד אצלו לנגן על כינור

9 אחיותיי מרה וברכה עזרו לאמא בבית בניהול משק הבית אחיותיי הקטנות צייטל, שרה ואני למדנו בבית ספר עברי "יבנה" בשנת 1938 אבי העביר אותי מ"יבנה" לבית הספר הפולני הממלכתי שם הלימודים התקיימו חינם, דבר שהקל על תקציב המשפחה החיים הקהילתיים בלחווא היו רב גוונים אחיותיי הבוגרות השתייכו לשומר הצעיר ואני ואחיותיי הקטנות היינו חברים בשומר הלאומי בערבים היינו מתאספים במועדון התנועה, רוקדים הורה ושרים שירי ארץ ישראל, כמובן בעברית בתוך תוכנו חלמנו ושאפנו אל הארץ הקרובה ללבנו, ארץ אבות אבותינו, ארץ ישראל ÓËÙÒ ÈÈÂ חיינו השקטים והשלווים, הקשים אך המאושרים נמשכו עד 1 לספטמבר 1939 ביום זה גרמניה תקפה את פולין כידוע באפריל 1939 היטלר הודיע לפולין על ניתוק הסכם בין שתי המדינות משנת 1934, שבו הוסכם על פתרון בעיות גבולות ואחרות בדרכי שלום לאחר מכן בסתיו יזם פרובוקציה ופלש לפולין 3 בספטמבר, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה וכך התחילה מלחמת העולם השניה בו זמנית, על אדמת פולין, מהצד השני, ממזרח, נכנס הצבא האדום, בהצעה להגיש עזרה לתושבי בילורוסיה ואוקראינה המערביים הצבא האדום הגיע עד לנהר הבג וע"י כך חולקה פולין לשניים, כשבמערבה שולטים הגרמנים ובמזרחה הסובייטים אלינו ללחווא החלה נהירה גדולה של פליטים היו אלה יהודים שברחו ממערב פולין שנשלטה ע"י הגרמנים בין ה- 18 ל- 12 לאוקטובר 1939 התקבלו חוקים גרמנים על חלוקת פולין שבשליטתה אזורי פוזנן, לודג', שלזיה והעיירות סופחו לגרמניה ולאחר הוראתו של הימלר על ניקוי אדמות

10 אלה מיהודים, רבים מהם ברחו לברית המועצות כ- 350 פליטים יהודים מפולין מצאו את דרכם ללחווא כמובן שאצל אחדים תופעה זו הביאה לאי שביעות רצון והחיים השתנו לא לצד החיובי השלטון הסובייטי מיד התחיל להשליט סדר חדש הסדר הזה השפיע גם על משפחתי, על אבי נאסר לעבוד בבית, הכריחו אותו להיכנס לקרטל (בית מלאכה קולקטיבי לכל בעלי המקצוע) ושם המשכורת הייתה מינימלית אני ושתי אחיותיי, שרה וצייטל המשכנו ללמוד והפעם בבית ספר סובייטי, בו למדו בשפה הרוסית כל המוסדות היהודיים הוצאו מחוץ לחוק בתי הכנסת נראו כעט סגורים, מסיבת פחד השלטונות כמובן שליהודי לחווא כל זה לא נראה היה אולם ההתנגדות הייתה ללא תועלת צעירי לחווא חיפשו דרכים לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה הצליח לצאת רק בחור אחד בשם יעקב מורבציק הוא הגיע לוילנה (ליטה) ומשם בדרך לא דרך, הגיע לפלסטינה את 2 אחיותיו רוזה וחסיה פגשתי במקרה לאחר המלחמה בישראל מענין איפה הוא עכשיו? אחי, מבלי להתייחס לשיטה החדשה, המשיך לעבוד במספרה הפרטית באביב 1941 גויס לבניית שדה תעופה בקוברין היה זה בזמן שהסובייטים פתחו את חיל האוויר העיתונות הייתה מלאה בתמונות טייסים בהתלהבות והתפעלות כתבו על הישגי החייל עם חיל האוויר התעסק רק סטלין בכבודו ובעצמו הדעה שהובעה ע"י רבים, דברה על מלחמה בלתי נמנעת בין ברית המועצות לגרמניה כעדות לכך, עשרות רבות של רכבות צבאיות עברו בלחווא עמוסי טנקים וארטילריה וציוד צבאי אחר לכוון מערב יומם ולילה לאשתו של אחי, הגיעה לביקור אחותה שרה שהתגוררה עם משפחתה בעיירה ליבדברו ע"י סמורגין בגשיל' גרודנה היא הייתה מאוד דומה לגיסתי, אחותה שולמית למרות כל השמועות על המלחמה המתקרבת נסעו לבקר זה את זה

11 הגיע קיץ 1941 והביא עמו את חופשת הקיץ אחותי מרה עסקה במוסיקה לעיתים תכופות ישבה יחד עם חברותיה מתחת לעצים ליד הבית, ונגנה על מנדולינה למדה ותרגלה כל מיני שירים ומנגינות מהשירים המודרניים אני עם חברי בגילי, הלכנו לדיג, רחצנו בנהר, השתזפנו החופש עמד להגיע ואני וחברי תכננו איך להעביר את הזמן על הצד הטוב ביותר ÓÁÏÓ יום ראשון קיצי רגיל, 22 ליוני 1941, היה זה בוקר נפלא, שמש ורוח קלילה, יום נהדר אני נמצא ליד הגשר השלישי בקרבת טחנת הקמח ודג דגים לפתע שמתי לב, למרות שעת הבוקר המוקדמת שאנשים רבים ממהרים, מתרוצצים, ולאוזניי הגיעה המילה מלחמה מהר קיפלתי את החכה ורצתי הביתה מלאו לי אז 14 שנים, באותו יום נגמרה בשבילי תקופת הילדות בעיירה החלה פאניקה את גיסי ברוך ביום פרוץ המלחמה גייסו לצבא הצבא הסובייטי החל לסגת היה זה מראה לא נעים, לראות אנשים עייפים בבגדים מאובקים, מי ברגל ומי על עגלה, הולכים מזרחה דרך לחווא עברה הדרך לכוון סלוצק בדרך הזאת נסוגו שיירות של הצבא האדום, כשהם מוכים, מבוישים ופחד בעיניהם תופעה זו לאנשי לחווא הייתה בלתי רגילה בעיירה התחילו להתהלך שמועות מפחידות, שהגבירו את הפאניקה במשפחות מרובות ילדים עוד לפני פרוץ המלחמה הגיעו לאוזנינו ידיעות מפי פליטים יהודים שהגיעו מפולין אלינו על התנהגותם החייתית של

12 הגרמנים כלפי היהודים אותם פליטים יהודים סיפרו שיחידות האסאס הציתו בתי כנסת ובתי מגורים רבים, אסרו אלפי יהודים שנשלחו למחנות ריכוז לאחר מכן בהתחשב במצב שנוצר, צעירי לחווא בעיקר חברי הקומסומול הזדנבו אחרי יחידות הצבא האדום הנסוג והלכו מזרחה הנוער שהגיע לגיל הגיוס היו מוכנים עם נשק ביד להתנגד לפולש חזר ללחווא אחי שלמה, עייף ומאובק מקוברין משפחתי נמצאה במצב מאוד קשה גיסתי ואחותי הבכורה היו בהריון הלידות היו אמורות להיות בכל רגע חזרה אלינו גם בת-דודה אלקה, שעבדה בבריסק להמשיך וללכת הלאה לעיירה צ'ידקוביצ'י, היכן שהתגוררה משפחתה, לא היה לה כוח אחות גיסתי שרה גם נתקעה אצלנו מבלי יכולת לחזור למשפחתה, משפחתי מנתה אז כ- 14 איש היחידות האחרונות של הצבא האדום המובס, עברו את לחווא, כשהם שורפים את שלושת גשרי העץ מעל הנהר ואת בסיס הדלק שמחוץ לעיירה שבער שעות רבות לחווא נשארה ללא שלטון, גיסי ברוך שגויס לצבא ביום פרוץ המלחמה, חזר פתאום הביתה הוא היה מזוקן, לא מגולח ורזה התברר שיחידתו הנסוגה הייתה בקרבת מקום, ברוך התחבא ביער ריבה בראותה את בעלה פרצה בבכי ואמרה: 'ברוך, אתה חייב מיד ללכת מזרחה אם אנחנו פה נמות תמות גם אתה יחד אתנו ובאם נשאר בחיים השלטון הסובייטי ירה בך כמו בעריק' מזיכרוני אינה נעלמת התמונה כשאחותי יושבת על הרצפה, רוחצת לברוך בעלה את רגליו ואינה מפסיקה לבכות לבכי הצטרף גם ילדם הקטן לייבלה שכבר היה בן 5 והילד התחנן בפני אביו: 'אבא אל תשאיר אותנו לבד', חזר ואמר אותו משפט כשעיניו דומעות, בוכות: 'אבא אל תשאיר אותנו לבד' אסור היה לברוך להתעכב בבית זמן רב הכניס לתרמיל הגב ככר לחם, נפרד מכולם ויצא מהבית

13 בהמשך סיפורי יגלה הקורא שצעד ממות בטוח של אחותי כלפי בעלה, הצילה אותו ÂÂÁÏ ÌÈ Ó למחרת היה זה 7 ליולי 1941 ללחווא רוכבים על אופנועים ומקלעים מוצבים עליהם, נכנסו יחידות הסיור הגרמניות ראיתי איך תושבים מקומיים מקבלים את פני הגרמנים, כנהוג, בלחם ומלח הגרמנים התפרסו בכיכר השוק מתחת לעץ אלון עתיק יומין עדיין הם לא נגעו באף אחד לאט לאט אנשים החלו לצאת החוצה כעבור יום גיסתי ואחותי קבלו צירי לידה והביאו לעולם 2 תינוקות משפחתנו התרחבה ל- 16 איש אני זוכר שישבתי עם כמה מבני גילי לא הרחק מהנהר כשמישהו עבר בריצה והודיע: הופיעו יחידות האס אס כמו רוח רפאים העיפה אותנו ידיעה זו משם ישירות לבתים היה ידוע לכול מעללי המרצחים הופיעו מודעות במקומות בולטים שעל היהודים לענוד סרטים לבנים ומגן דוד צהוב רקום עליו, על יד שמאל ליהודים אסור ללכת על המדרכות והרבה גזרות שונות ומשונות לתינוקות שנולדו, הגיע זמן לערוך ברית-מילה המוהל היה שוחט העיירה פייווץ חיניץ אבי שלח אותי להזמין אותו אלינו ההרגל ללכת בהסתר עדיין לא שלט בי, לכן הלכתי בדרך הרגילה בכיכר השוק נתקלתי בחיל אס אס יהודי ארור, עצור! צרח הוא הצלחתי להעלם לפני שהוא הספיק להוריד מכתפו את נשקו דרך הגינות הגעתי לביתו של המוהל סיפרתי לו את סיבת בואי והוא ללא מילים מיותרות, החל לאסוף את כליו ראיתי בבירור איך השוחט-מוהל פייוץ חיניץ, היה טרוד ממה שקורה

14 בעיירה הוא אמר לי שצריך ללכת בדרכים נסתרות ושלא ייוודע דבר הבריתות לגרמנים הלכנו דרך שבילים וגינות והגענו בשלום אלינו הביתה נכנסו מספר שכנים ברית המילה לשני התינוקות ערכה כחצי שעה, שמחה בין הנוכחים לא שררה, רובם, בדאגתם לעתיד הילדים אפילו הזילו דמעה לאחר מכן עזרתי לפייוץ חיניץ להגיע הביתה הגרמנים פתחו תחנת משטרה למטרה זאת הם בחרו בית גדול של שלמה זלמן מורבציק שעמד במרכז העיירה הבניין הזה הולאם בזמן הסובייטים עכשיו הייתה זו תחנת המשטרה כשמבחוץ עומד שוטר מזוין כעבור מספר ימים הופיעו בביתנו מספר שוטרים ומבלי לדבר הוציאו מהרפת את הפרה והובילו אותה החוצה זה עבור הוורמכט, ניסו להסביר לאימי שהחלה להתנגד אחינו שרק עתה נולדו, נשארו ללא חלב גם בבתי היהודים האחרים מהר הוצאו הפרות והועברו לגרמנים לפי הוראות הגרמנים, הוקם בלחווא יודנרט, בראשו הועמד ברל לופטין הוא הוקם בביתו של זלמן חפץ, ברחוב שקולנה בתחילת אוגוסט שוב נתלו מודעות במקומות מרכזיים ובהם נאמר: על כל הגברים היהודים מגיל 14 עד 65 להתייצב למחרת לפנות בוקר בחווה החקלאית שמול הכנסייה, כל מי שלא יתייצב, דינו מוות היו שמועות והשערות שעל כל אשמה הקטנה ביותר, הגרמנים יורים ביהודים, בעיקר בגברים הייתי אז בן 14 ולמחרת בשעה 6 בבוקר אבי, אחי שלמה ואני התייצבנו במקום הנדרש שם כבר חיכו לנו אנשי אס אס מצוידים בנשק, חובשי כובעי פלדה את כל המתייצבים סידרו בארבע שורות ממולנו הציבו 2 מקלעים אבי, אחי ואני עמדנו באותה שורה הזמן עבר מעייפות אחדים בקושי החזיקו מעמד במצב זה החזיקו אותנו הגרמנים כ- 10 שעות פתאום באה הפקודה: להתפזר! על מנת שהפיזור יהיה מהיר יותר התחילו להנחית עלינו מכות באלות בפיזור האכזרי הזה, היו שותפים גם אנשי המשטרה המקומיים שמענו שיושב ראש היודנראט נכנס למפקד

15 האס אס עם דברים יקרי ערך שנאספו אצל היהודים והתחיל לשכנע את הקצין הרוצח שיהודי לחווא יכולים להביא תועלת בעתיד, לבנות ולתקן גשרים ובתים שנשרפו או נהרסו לאחר שהקצין לקח את כל דברי הערך פקד לפזר אותנו לבתינו מאותו יום היהודים גיל 14 עד 65 משני המינים נאלצו לצאת לעבודה עבור יום עבודה שנמשך כ- 12 שעות קבלנו 200 גר' לחם שבו היה יותר מים מקמח האנשים התחילו למכור, יותר נכון להחליף מרכושם בלחם, קמח, תפוחי אדמה חיש מהר הרכוש הדל בלאו הכי נגמר והאנשים החלו לרעוב כל יום היינו יוצאים בקבוצות לעבודה תקנו דרכים משובשות, תיקון הדרכים המשובשות בהשגחת הגרמנים תקנו גשרים, עבדנו עד שעות הערב סחבנו פסי רכבת, החלפנו עדנים, עבור כל עיכוב הכו אותנו ללא רחם אני נזכר שפעם הכריחו הגרמנים יהודים זקנים להוביל סוסים לנהר לרחיצה, תוך התעללות בזקנים ראיתי איך הקלגסים הגרמנים תוך כדי התעללות גלחו להם את הזקנים, כשהם צוחקים מהנאה ראיתי איך הגרמנים רתמו יהודים לקרונית שיגררו אותה ותוך כדי כך, כשהגרמנים יושבים על הקרונית, מרביצים בשוט את היהודים הגוררים אותה הגיע סתיו 1941 מרעב ועבודות פרך אנשים חלו והתמוטטו ומידי יום גבר קצב התמותה אחינו שנולדו לפני 4 חודשים בכו כל הזמן החזה אצל אמהותיהם היו ריקים הם לא הכירו את טועם החלב אחי המשיך לעבוד במספרה לגרמנים היה נחוץ ספר זכור לי מקרה, אצל אחי נשמרה חליפה הוא התכוון להחליף אותה תמורת תפוחי אדמה וקצת קמח אחי עשה את העסקה עם מכר, ההוא לקח את החליפה והלך כעבור מספר ימים חזר והתחיל להתעלל ולהכות את אחי שלמה לשמע הצעקות הגיעו מספר שוטרים, שלמה נעצר והובל לתחנת המשטרה כעבור יממה הביאו את אחי

16 הביתה בתוך עגלה כשהוא סובל מכות אותם קבל בתחנת המשטרה בקשיים רבים הצליחו להשאיר אותו בחיים הגיע החורף הקור העז ורוחות קרות גרמו לנהר לקפוא, בבית השתוללה רוח קרה מקור מרעב ומעבודה קשה האנשים נחלשו מאוד, אבל הכי קשה חיכה לנו בהמשך 1942 ÁÒÙ Ú הגיע אביב 1942 מהפשרת השלגים והנהר, המים בנהר שיצאו מגדותיהם והתקרבו לבית שלנו הקרח התפוצץ לחתיכות, שירדו עם הזרם לכוון נהר הפריפיט התקרב חג הפסח אני זוכר איך עברו ההכנות לחג עד שנת 1939 אנשים במצב רוח מרומם התכוננו לחג אפו מצות בבית סיידו את הקירות, צחצחו ושפשפו את רצפות העץ עד שהבריקו מעליית הגג הורידו את הכלים ששמשו רק לחג והיו אלה הכלים הכי יפים החג המתקרב הביא על היהודים הרגשה של עוצמה, אומץ, שמחה ותקווה הגיע יום ראשון של פסח 1942 המשפחה שלנו שמנתה 16 נפשות ישבה מסביב לשולחן כמעט ריק אבי קרא בהגדה נשמע היה, בתוך השקט המאולץ בכיין של הנשים לילדים שרק עתה נולדו מלאו כבר 8 חדשים הם לא הפסיקו לבכות לעולם לא אשכח, אייך תוך כדי קריאת ההגדה, ברעש של צריחות גרמנים ואנשי משטרה, נפתחה הדלת הרוצחים צרחו, שברו מה שהיה בטווח ידם, דרכו ברגליהם על כל דבר, הילדים פתחו בבכי והגדולים נעמדו על רגליהם הם משכו את המצה מהשולחן ודרכו ברגליהם על כמה מצות שנשמרו לליל הסדר פרצופיהם הזועמים היו דומים לחיות פרא בצחוק מחליא הם עזבו את הבית וככה נגמר ליל הסדר

17 למחרת היום הוצאה פקודה, בה נאמר: כל תושבי לחווא, שהם יהודים, מיד לעזוב את בתיהם ולעבור לגור במגורים אותם קבעו השלטונות פקודה זאת הוסברה ע"י כך שהגרמנים רצו לאסוף את היהודים לגטו על מנת להגביל את תנועתם וליצור תנאים המקשים לחיות בהם במעבר לבתי הגטו הותר לקחת כלי מיטה, בגדים ומזון, באם הדבר היה בנמצא הרחוב שלנו רחוב רינקובה, נכנס לתחום הגטו השלטונות מיד החלו בדרך לגטו בגידור תחום הגטו כולל תיל דוקרני אנשים עייפים עם שקים על גבם ורכוש אחר לשינה בקושי נשרכים על רגליהם, החלו להתאכסן במקומות המוגדרים בבית שלנו אם איני טועה התאכסנו כ- 50 איש המשפחה שלנו שמנתה 16 נפשות, התגוררה בחדר שגודלו 12 מטרים מרובעים על מנת לאכסן את כולם, נאלצנו לבנות קומת שינה שניה נוספת אם עד עכשיו אנשים סבלו מעבודת פרך, מרעב ומקור, הרי לכל זה התווספה בעיית הצפיפות המוות גבר רובם מבני משפחתי עבדו עבדה גם בת דודתי אלקה שיד ימינה הייתה משותקת עבור יום עבודה קבל כל אחד 200 גרם לחם הייתה

18 זאת מנה קטנה ורטובה שאפשר היה לסחוט אותה כמו סמרטוט אז הייתי כבר בן 15 ובכוח עבודתי השתדלתי לעזור במידת האפשר למשפחתי È ÈÈÓ Â ÓÁ יום אחד אותי ואת חברי משה'לה רבינוביץ קרא מהבית שוטר הוא פקד עלינו לקחת אתנו אתי חפירה והוביל אותנו לכוון היער כשהגענו לחלקת יער צפופה, פקד עלינו לעצור הוא הוריד את רובהו על הקרקע והדליק סיגריה אני וחברי החלפנו מבטים אחד לשני, כשגמר השוטר לעשן צווה אני ומוישל'ה רבינובית מובלים לעבודה אשר חשבנו לא נחזור בחיים ממנה עלינו לחזור לא הבנתי למה הוא לא הרג 2 נערים יהודים כשרובה בידו הוא צעד אחרינו הזמן נמשך, בכל רגע עלול לקרות הכי גרוע, אבל ירייה לא התרחשה השוטר הביא אותנו עד הכניסה לגטו שנמצאת ליד בניין היודרנאט אנשים הסתכלו עלינו כאילו חזרנו מעולם אחר

19 ודאי הקורא יתעניין לשאול: למה לא ניסתם לברוח? התשובה לכך היא פשוטה עבור כל ניסיון בריחה צפוי היה עונש מוות לא רק לבורח ולמשפחתו אלא לכל שוכני הגטו הגרמנים ניצלו את זה, החזיקו את כולם בפחד ומתח קבוע כל יום בעבודה ראינו איך הגרמנים ועוזריהם מתעללים ומענים יהודים על לא עוול בכפם בבוקר ביוצאי לעבודה ראיתי יהודים זקנים יושבים ליד הבתים ונשענים על הקירות היו אלה אנשים לא מגולחים עם דאגה רבה על פניהם, עם רגלים נפוחות מרעב, המוות עבורם כבר לא היה מפחיד מנותקים מכל הסובב אותם, בשקט ויתרו והלכו לעולם אחר, אולי טוב יותר לקראת סוף הקיץ התהלכו שמועות על חיסול הגטו כפי שנודע לנו, הגרמנים בעזרתם של האוכלוסייה המקומית חפרו בור ארוך מאוד ועמוק השלטונות אמרו שזה עבור מקום אכסון לדלק, אחרים אמרו שאלה הן בורות להתגוננות בפני פרטיזנים אולם שוכני הגטו הבינו את זה אחרת הגיעו אלינו שמועות טרגיות, שבעיירה סמוכה, מיקשביץ, הגרמנים חסלו את הגטו בגלל עריקת צעיר אחד מהגטו בדרך לפרטיזנים, ידענו, לחיסול הגטו הגרמנים לא היו זקוקים לשום סיבות מיוחדות היו אוספים את הגברים, כאילו נשלחים לעבודה, מובילים אותם מחוץ לעיר (כמו בלולניניץ) ומוציאים להורג שם הכריחו את היהודים לחפור, שבע בורות, ולאחר מכן ירו בהם וקברו אותם בבורות

20 Ó ÔÈÎÓ ÚÂ שמועות שונות בעקשנות התהלכו בין דרי הגטו על כך שהגרמנים מתכננים לחיסול הקהילה בלחווא אנשים התאספו במחתרת בערבים ודנו באפשרות איך לנהוג? איך לארגן התנגדות ולהציל כמות גדולה יותר של יהודים הפתרון היה אחד וברור להצטייד בנשק קר (נשק חם לא היה לנו) למרוד ולרוץ לכוון היער בראש קבוצת הצעירים שתכננו את המרד, עמד שכן שלי יצחק רוחצין, הוא היה בן 27 עד המלחמה, זא יצחק רוחצין הליליים חפשו הצעירים דרכים, עד ספטמבר 1939 היה מפקד קן ביתר בדיונים איך לשכנע את דרי הגטו לקחת חלק במרד? הייתה זאת עבודה לא קלה הרוב היה משוכנע שלשם שמירה על הכבוד היהודי, צריך להיכנס למאבק עם הגרמנים, למרות הכוחות הלא שווים ודאי חשבו שאחדים יישארו בחיים הקריאה האמיצה והלוחמת של יצחק רוחצין זכתה לגבוי מלא אצל הנוער, בלבות כולם נדלק זיק של תקווה בגטו החלה הכנה קדחתנית לבאות, כל אחד השתדל להזדיין בכלי נשק (לצערנו נשק קר), גרזנים, סכינים, מוטות ברזל וכל דבר שיכול לפגוע ב- 2 לספטמבר 1942 כמו בכל הימים הקודמים עבדנו קבוצה מלחווא בתחנת הרכבת בלונינץ העיר נמצאת כ- 20 ק"מ מערבית מלחווא העבודה הייתה קשה מאוד הוצאנו מתחת לפסי הרכבת אדנים ישנים והחלפנו אותם בחדשים העבודה הקשה ביותר הייתה לסחוב פסי רכבת שהיו באורך

21 של כ- 18 מטר את הפסים הרימו כולם יחד, כשמחצית האנשים מצד אחד והמחצית השניה בצד השני על כל עיכוב מנהלי העבודה הכו אותנו הצריחות החייתיות של הגרמנים לא נפסקו רעבים ועייפים רצנו מהר אל הפס הבא בתור כולנו התכופפנו על מנת להרים אותו יחד הכובד של הפס לא אפשר להרים אותו במהירות, מתח של מכות הומטר מיד על ראשנו וגופנו מימיני עמד מאיר חפץ הוא היה מבוגר ממני במספר שנים בקבלו מכת אלה על הראש הוא נפל אנחנו הרמנו פס רכבת והעברנו אותו למקום שני הגרמני המשיך להכות את מאיר חפץ ששכב מחוסר הכרה מאוחר יותר כשאנו בריצה עברנו ליד מאיר חפף המוכה, ראיתי את הפנים שלו מלאי דם ועיניים כאילו יצאו מחוריהן עם שקיעת החמה לפי פקודתו של אותו רוצח גרמני גמרנו את העבודה מתוך עייפות רבה וחולשה בקושי עמדנו על רגלנו ונכנסנו לקרון משא כולם התיישבו על רצפת העץ של הקרון לפנינו שכב מאיר חפץ כשבקושי אפשר היה להבחין אצלו סימנים חיים בחוץ החשיך כולם ישבו בשקט בקרון אף אחד לא פצה את פיו בחוץ נשמעו קולות הקטר ונביחות כלבים מהסביבה רבים, מעייפות נכנסו לנמנום ולשינה עמוקה בחצות הרגשנו תנודת, הקרון והרכבת שלנו יצאה ללחווא, לעיירה בה כל הנמצאים בקרון שם נולדו, עיירה בה נולדו, חיו ומתו אבות אבותינו כשהגענו ללחווא, מישהו התכופף לחזה של מאיר חפץ המדמם הוא מת! הוא לא נושם הכריז האיש בקומו מכריע מה לעשות? מתחנת הרכבת עד הגטו נשאנו על כתפנו את גופו המת של מאיר חפץ בהיכנסנו לגטו ובעברנו בפשפש הצר, לא ראינו שום דבר חשוד באפיסת כוחות נכנסתי הביתה מבלי להתפשט עליתי על יצוע ומבלי לשים לב לבכי אחיינינו הקטן נפלתי לשינה עמוקה לאחר כניסתנו לתוך הגטו, קבוצות של גרמנים ועוזריהם מהמשטרה הקיפו את הגטו בכוח מוגבר הרוצחים כנראה הרגישו שהנוער מכין התנגדות וכתוצאה מכך הופיעו 3 משאיות חיילי אס אס

22 בלילה ההוא היו בגטו אנשים שלא שכבו לישון הם ראו את הכיתור וצפו בתגבורות שהגיעו למרכז העיירה היהודים התכוננו להיכנס למאבק עם פלוגות העונשין ההחלטה של הנוער למאבק הביא אותם בראשות יצחק רוחצין ליושב ראש היודנארט ברל לופטין לבית היודנארט, שם הוא התגורר חברי המחתרת ספרו על החלטתם: להעיר את שוכני הגטו, לתקוף את השמירה שמסביב לגדרות בחסות החשיכה הפעולה תצלח ולמי שישחק המזל, יגיע ליער ויישאר בחיים לופטין היה נגד התכנית 'הגרמנים והמשטרה מצוידים היטב, לא נצליח בהתקוממות הלילית, צריך לחכות לבוקר' עם אור ראשון התקרב לופטין לשער הגטו, לחש משהו לשומר בגרמנית וההוא נתן לו לעבור הנה עדות לקורות אותו בוקר לפי תאורו של שפסל קירז'נר תושב לחווא ושוכן הגטו: "מאוחר יותר ביער נודע לנו תוכן השיחה בין לופטין לקצין האס אס 'מה קורה'? שאל אותו לופטין 'אותך זה לא מעניין', ענו לו, 'אתה נמנה בין שלושים היהודים שיישארו בחיים ואתה צריך לעזור לנו לבצע את האקציה' לופטין לא ענה וחזר לגטו בשעות המוקדמות של הבוקר כבר התאספו ליד בניין היודנראט הרבה יהודים מבוהלים 'זה הסוף' אמר לופטין, 'אנו נתגונן, כל אחד כפי יכולתו'

23 ÓÏ (ÔÓÈÒ) Â זה קרה בשעות הבוקר המוקדמות 3 בספטמבר 1942 התעוררתי עקב צעקות ובכי שנשמעו מהרחוב מה קרה? הרמתי את הראש והצצתי החוצה דרך החלון שפנה לכוון הנהר בצד השני של הנהר עמדו אנשי אס אס לבושים בתלבושת שחורה הכל היה לי ברור, אנו מוקפים אנשי אסאס בשיתוף פעולה ובעזרת המשטרה המקומית הבית שלנו היה ריק למטה על דרגש שכבה אמי שלא יכלה לקום מהמיטה, כוחותיה עזבו אותה, היא סבלה מרעב עמוק במהירות עזבתי את הבית (אליו יותר לא חזרתי) המראה בחוץ היה נורא נשים עם ילדיהם הקטנים על ידיהן שאבדו את שלוותם, ההמון הנדון התרוצץ ברחוב ללא כוון ובכל כוון נתקלו בגדר גבוהה עם גדר תייל, מאחורי הגדר עמדו בצפיפות הרוצחים חינם, ללא טעם השתדלתי למצוא את משפחתי בערך בשעה 10 בוקר לקרבת הגטו הגיעו עיקר הכוח של הגרמנים הם הגיעו במשאיות מכיוון העיירה קוזנהירודוק שם הם הספיקו כבר לחסל את כל הקהילה היהודית הם היו שיכורים צחקו בקול רם, כנראה היו שבעי רצון מביצוע החיסול של אנשים חפים מפשע המפקד הזמין אליו את יושב ראש היודנראט ברל לופטין הוא הציע לו להשאיר בחיים אותו ואת משפחתו ועוד אחדים מהיודנראט ולאפשר להם לעזוב את הגטו, בתנאי שלופטין ירגיע את הציבור אולם לופטין את התנאים האלה סירב לקבל ואז הקבוצה הגדולה של אנשי האס אס נכנסו לגטו מזוינים בנשק אוטומטי, תכננו להוציא את האנשים הנדונים לרחוב שקולנה, שנמשך לכוון

24 הגשרים משם הדרך עברה ליד הכנסייה, ליער, שם היה כבר מוכן בור עמוק שם הם תכננו הרוצחים הארורים לחסל את היהודים ברל לופטין כשחזר לגטו, מסר למקורבים אליו את תוכן השיחה עם הגרמני והציע את ההחלטה 'אנחנו לא נכנע ולא נכנס איתם למשא ומתן, נמות באש' לאחר מילים אלה, הצית אישית את בניין היודנרראט 'ועכשיו כל אחד יציל אתה עצמו בכל דרך אפשרית' הבניין התחיל מיד לבעור היה זה הסימן למרד ראיתי אך שכני יצחק רוחצין במכת גרזן הרג את הגרמני הראשון בו זמנית, חבר היודנראט ישראל דרבסקי הצית את הבית שלנו והבית עלה בלהבות על יצחק רוחצין פתחו הגרמנים באש הוא קפץ לנהר, כדור השיג אותו, הוא נפגע וטבע גם ישראל דרבסקי נורה מיד לאחר שיצא מביתנו הבוער ÈÏ ÈÈ Â Â בקדחתנות חיפשתי את בני משפחתי הייתי רוצה למצוא מישהו מבני משפחתי הרחבה החלטתי להתקרב לחלון בתינו הבוער, היכן שאמורה הייתה לשכב אימי החולה חדרתי מבין הקפל הגדול אל חלון ביתי, מוכן לחדור דרכו פנימה לבית, אולם האש שהשתוללה בתוך הבית ובקרבת החלון ושרפה את שערות ראשי, נפלתי אל האדמה יש להניח שאימי אבדה את הכרתה ונשרפה חיים בתוך הבית בהתקרבי לנהר ראיתי את לאה חפץ הייתה זאת שכנה שלנו, היא שכבה במים עם הפנים פנימה, גופה עדיין פרפר על הגדר שאבי בזמנו בנה, עמדה ביתה שלומית ומרטה את שערות ראשה

25 פתאום עיניי נתקלו באחותי מרה היא ניסתה להתרומם מעל הגדר התחלת המרד יצחק רוחצ'ין הורג את הגרמני הראשון ואני ע"י הגדר מנסה להציל את אחותי מרל ולקפוץ לנהר, השתדלתי להתקרב אליה, הייתי ממנה במרחק של מספר מטרים בכוחותיי האחרונים הצלחתי לתפוס בשמלתה ולמשוך אותה חזרה היא נפלה על הארץ ובזמן הזה, היהודים הבורחים דחפו אותי מהמקום ולא ראיתי אותה יותר הכדורים שנורו ממקלעי הגרמנים, הפילו חללים לרגלי הבורחים ואני דרכתי על מישהו וראיתי את הפנים של החרש-אילם מובשה כשעיניו ממצמצות שכנינו רוזבסקי השריפה הלכה והתרחבה מעבר לנהר במרחק של כ- 150 מוכנים לפתיחה באש לביתם של החייטים חפץ האש התפשטה אל ביתו של מטרים הוצבו שלושה מקלעים כבדים נתקלתי בחברי יעקב לטוק הוא צעק אלי! לא הסכמתי איתו והמשכתי לרוץ האחר של הנהר במספר תושבים מקומיים מוכנים לביזה לא היה רחוק ממני 'יש שם מרתף, יותר לא ראיתי אותו הוא רצה למשוך אותי בוא ונתחבא בו' הבחנתי בצדו הם צפו במתרחש וכנראה היו ליד ביתו הבוער של רוזברקי הבחנתי בין הקהל הוא באבי

26 אבא הבחין גם בי הוא הצליח לתפוס את ידי המושטת הוא היה מאוד חיוור, בקושי החזיק את עצמו על הרגליים השתדלתי בכל כוחותיי לתמוך בו על מנת שלא יתמוטט עיני הבחינו שאדם מטפס על הסולם הנשען אל ביתו של זלמן חפץ, ששימש גם את משרדי היודנראט הכרתי את האיש, היה זה הפולני אנטישמי פודלבה הוא עבד עד המלחמה עם אבי בבית המלאכה לסנדלרות כוונותיו של אותו פולני יכלו להיות רק למטרות ביזה, וזה רק אחרי שיכבה את האש בראותי זאת, הבטחתי לעצמי שבאם אני אשאר בחיים, אני אהרוג אותו רבים מרוצחי האסאס, שבאו להשליט "סדר" בגטו, נפגעו ע"י בחורינו בחורי המחתרת הגרמנים לא היו מוכנים למהפך מכל הצדדים הגרמנים פתחו עלינו באש זעקות השבר, בכי הפצועים, הבכי קורע הלב של ילדים ותינוקות לא אשכח לעולם אני ואבי נמצאנו ליד בית האחים - החייטים חפץ היינו לחוצים וצמודים לקירות הבית הזה לידי עמד זקן מופלג, החזיק בידו שקית עם טבק הרחה, משתדל להוציא ממנו קצת טבק, ידיו רעדו בחוזקה, או מזקנה או מפחד המוות הקרב ובא פתאום הטבק התפזר על הארץ בידיים רועדות השתדל הזקן לאסוף גרגרי טבק חשבתי לעצמי: 'יורים עלינו, מסביב נשמעים צעקות ובכי הפצועים והזקן הזה, שראה במשך שנותיו חייו, הרבה ועכשיו חבל היה לו על קצת טבק, סימן הוא שזה חלום, חלום רע, מאוד הייתי רוצה להאמין שזה חלום'

27 ÌÎÓˆÚ ÂÏȈ,ÌÈ Â È הסתכלתי בשמים הבהירים והנקיים נדמה היה שתפילת הרבנים "שמע ישראל" יגיע לאלוהים לאלוהים שלנו אולם הוא שתק הוא פנה עורף לעמו הנבחר, שבמשך שנים התפללו אליו ואבותינו הלכו לקדוש השם, רק על מנת לא לבגוד באבינו שבשמים הסתכלתי על אבי החיוור, שבמשך כל חייו עבד קשה על מנת להאכיל את משפחתו הגדולה הוא התעורר מוקדם בבוקר עם קריאת התרנגול, על מנת להספיק להתפלל שחרית ועכשיו אלוהים פנה לו עורף עלבון וכאב אחז בי ללא מילים נפרדנו עיניו של אבי מלאו דמעות מכל הכיוונים נשמעו קריאות ביידיש: 'יהודים, הצילו את עצמכם! הצילו את עצמכם'! 'בני היקר לי, אין לי כוח לרוץ, אתה צעיר, רוץ'! את אבי לעולם לא הייתי משאיר, אולם לחץ ההמון היה חזק שלא יכולתי לעמוד מולו ומצאתי את עצמי ליד הבאר הבאר היחידה ממנה שאבו יושבי הגטו מים ליד הבאר שכבה גיסתי, מתה לידה, מחזיק בבגדיה, שכב התינוק שלה מת, לייבלה, שמלאו לו כבר 14 חודש הבאר, אותם חודשים ארוכים לא רק סיפק לנו מים, אלא הוא היה גם מקור החיים 2 עמודים החזיקו עליהם גגון משופע, במרכז הייתה גלגלת מעץ ומעליה שרשרת ובעזרת ידית הורד הדלי שצמוד לשרשרת פנימה ובגלגול חזרה בגלגלת שאבו מהבאר מים ליד הבאר הבחנתי ב- 2 אנשים שנאבקים עם הגרמנים אחד מהם הכרתי, את יושב ראש היודנראט ברל לופטין הוא השתדל להוציא מידי הגרמני את תת-המקלע ותוך כדי מאבק הופל הנשק ונפל ישר לתוך הבאר ההמון שרץ הלחיצו אותי לגדר עם תיל דוקרני שהפריד בין הרחוב שלנו, רחוב רינקובה

28 לבין ככר השוק מהצד השני של הגדר, הגרמנים פתחו עלינו באש עזה במקום נערמו ערימות של יהודים הרוגים מלחץ ההמון הגדר לא החזיקה מעמד והגדר בחריקת שברי עץ התמוטטה רצתי לכיכר השוק היה זה שטח שלא היה בו גטו לפני עמדו זנדרמים שכוונו וירו מנשק קל בהמון הרץ אני לא התבלבלתי, נכנסתי לחצר של לוין ומשם הגעתי לביתו של אליהו פישמן, שעמד בחזיתו הרב ליכטשטיין לכוון רחוב דודהורודוק מעבר לרחוב גר עד המלחמה הרב אליעזר ליכטשטיין, לעבור את הרחוב בבת אחת, לא הצלחתי הייתי ההתגוששות על הבארשל ברל לופטין עם הגרמנ ואניע"י השער שנפרץ עקב לחץ ההמון צריך בהסתר לצפות לרחוב, שם עמדו גרמנים מזוינים הבנתי שאם אאריך את שהותי במקום, אני אמשוך עלי אש בהחלטיות ובאומץ לב פרצתי מהחצר ותחת אש שנפתחה עלי חציתי את הרחוב מצאתי את עצמי בגינה שבה גדלו מלפפונים צהובים שעבר זמנם הייתי מאוד צמא פנים הפה היה יבש חיפשתי מלפפון, נגסתי ממנו פעם אחת

29 וזרקתי אותו! את הפעולה הזאת בצעתי מבלי להרגיש בדבר מחשבותיי היו אחרות לבשתי מעיל חם ומשני צידיו, מלפנים ומאחור, צמוד היה טלאי צהוב מלפנים מצד שמאל, השני מאחור מצד ימין תוך כדי ריצה את זרקתי את המעיל ממני והלאה ברגע זה הרגשתי הקלה וביתר כוח המשכתי לרוץ קדימה איך התפתחו המאורעות בהמשך לפרטי פרטים, כמובן אינני זוכר רצון אחר ועז התעורר בתוכי מאוד רציתי להינצל ועוד, נעלתי זוג מגפים, אותם לא חלצתי מיום אתמול, כשעבדתי בלולינץ תוך כדי ריצה, חלצתי אותם, אולם לא ידעתי מה לעשות איתם זרקתי אותם קדימה, לפני ופתאום יהיו נחוצים לי? התקרבתי אליהם, הרמתי אותם והחזקתי אותם בידי רצתי לבד מבלי להרגיש ברגלי היחפות, באבנים שבדרך או בעשבים הדוקרניים הצצתי לאחור, הגטו בער שם נרצחה משפחתי, שם נרצחו אנשים שאשמתם היחידה הייתה שנולדו יהודים למה כל כך שונאים אותנו? במה אנו גרועים מאחרים? התרוצצו בראשי השאלות המרות אינני זוכר כמה זמן ישבתי, אינני זוכר אם בכיתי, אני רק זוכר שכשהתעוררתי ממחשבותיי הייתי כבר באזור ה"שליטה", שם גרו רק פולנים המשכתי לרוץ, ליד בית אחד עמד פולק גבוה בידיו הוא החזיק מסננת בראותו אותי, זרק את המסננת והתחיל לרוץ אחרי, בריצה נכנסתי לחצר שהייתה במורד ונגמרה בגדר, מלוחות עץ שנדבקו ברוחב קפצתי מעבר לגדר הצצתי לאחור, הפולק לא היה בעקבותיי יצאתי לשטח פתוח מרחוק ראיתי אנשים רצים היו אלה ניצולים מהגטו כולם רצו לעבר הביצות ולנהר הפריפיט

30 ËÈÙÈ Ù ÈÏ ÌÈÁÈ ÔÈ נהר רחב, היה נהר הפריפיט עבר כ- 10 ק"מ דרומה מלחווא האזור היה בוצי עם צמחייה פראית ובעיקר עם שיחים דוקרניים של פירות פרא היהודים המורדים מהעיירה הרגישו, זהו מקום ההצלה עייפים מאוד הגענו לחוף הנהר החוף היה מגודל בקנה סוף יותר גבוה מגובה האדם התאספנו שם כ- 19 איש למזלנו בקבוצה שלנו נוכח אדם, שהכיר היטב את המקום היה זה משה פישמן, שעד המלחמה סחר בדגים, עסק עם הדייגים המקומיים ולכן ביקר לעיתים קרובות במקומות האלה ישבנו בין השיחים בכוחותינו האחרונים מתוך העייפות אפילו התקשינו לנהל שיחה כולם שתקו הרוח הביאה לנחירינו את ריח העיירה שנשרפת, מהולה בריח הגופות החרוכות הנשרפות מישהו הבחין בנהר בסיור גרמני בסירות מנוע ומשה פישמן הציע לכולם מיד להתרחק מחלק זה של החוף בין הניצולים היו כאלה שהציעו להישאר במקום עד לאחר פעולת העונשין הגרמנית אחרים הציעו לחזור לעיירה הבוערת לא היה קשה להבין אותם כאב הלב על האבדן של הקרובים והרחוקים חזקה יותר כל שיקול דעת בקשיים רבים שכנענו אותם ללכת הלאה חצינו את הדרך שהובילה מלחווא לנהר הפריפיט, היא הייתה מוגבהת במקצת מהאזור הבוצי מרחוק נראו אנשים עמלים, קצרו וגרפו עשב בהפסיקם לעבוד צפו בנו אנו התקדמנו לאט עקב הקרקע הטובענית עברנו מקומות עם מקווה מים בעומק עד החגורה עייפים ובעזרה הדדית התקרבנו לפנות ערב ליער

31 העלטה התגברה נשבה רוח סתיו קרירה ישבנו על אדמה לחה כאילו הגענו להכרה, יהודי לחווא התחילו לעכל לאט לאט בעומק הטרגדיה שהתרחשה מרחוק הגיעה לאוזננו שירה של נוער כפרי הם לא ידעו ואולי לא רצו לדעת את מה שהתרחש בגטו השירים האלה השפיעו עלינו, השפעה קשה וכבדה ושוב שוכנענו עד כמה העולם אכזר אבדנו את האמון באלוהים ובבני האדם בישבנו מהורהרים בעובי היער ודממת הלילה, נשמע פתאום קולו של אחד מבחורינו היה זה יצחק סלוצקי "המשורר" והוא אמנם היה כזה ובלחש התחיל לדקלם שיר חדש הנושא היה עכשווי הוא ראה את שהתרחש ודימה אותנו לצפרים חופשיות ובתינו ההרוסים כקני הצפרים ההרוסים, אותם היינו צריכים לעזוב, לאחר מכן הוא התחיל לדקלם שיר נוסף ששם דגש על הערך היהודי ועל החופש ביידיש 2 השורות האחרונות היו: "נאק קיינמאץ נישט געפאלן פון קאלטע בליציקע קינזאלן" המילים הנרגשות והנפש של יצחק סלוצקי המשורר, קרעו את ליבותינו לראשונה הופיעו שיריו של יצחק סלוצקי בעיתון המוסקבאי בשפת היידיש "אייניקייט" בשנת 1943 ולאחר המלחמה בעיתונות האמריקאית, ביידיש בין הניצולים בקרבנו נמצאה אישה אחת שכמונו אבדה את משפחתה ואת ילדיה הקטנים העצבים של האישה לא עמדו בלחץ היא בכתה בהיסטריה איציק סלוצקי בעומק היער הקול המייבב נשמע הרחק ממקום מושבינו היינו עדיין נאלצים לשמור על זהירות מישהו שישב לצידה נאלץ לסתום לה את הפה ידענו שהרוצחים אורבים לנו ידענו שעבור כל יהודי חי או מת הרוצחים יקבלו מהגרמנים פרס בגובה של 2 ק"ג סוכר אין משמעות מיהו המת, תינוק או מבוגר, גבר או אישה מחיר היהודי היה 2 ק"ג סוכר ועוד אמרו שאין לנו כל ערך

32 מורה הדרך שלנו משה פישמן מיד העביר אותנו מהמקום הזה צעדנו הרבה זמן מבלי לשים לב לעייפות שאחזה בנו מי מהקוראים מכיר את הטופוגרפיה של פולניה ובעיקר ידועות בכל אירופה ביצות פינסק, יבין עם איזה קשיים עברנו את המקומות הטובעניים האלה על מנת לא להחליק לביצה, לא לאבד את הדרך ולא לאבד אחד את השני, אחד אחז בשני כך הלכנו על אדמה רועדת ומתנועעת בביטחון אותו רכשנו ממורה הדרך הוא צעד קדימה, ומאחוריו אחד אחרי השני בטור, כל יתר הניצולים השחר עלה אנו בחורשה עם קרקע בוצית מורה הדרך משה פישמן מסביר שאת היום צריך להעביר בחורשה, היות וההליכה ביום מסוכנת אם זריחת השמש חדרו קרני השמש בין העצים שעמדו בצפיפות כל אחד מאיתנו השתדל להבליט כלפי השמש את פלג גופו הרטוב ולחמם את הגוף אחדים מעייפות נרדמו אולם כולם היו ערניים להפתעה לא נעימה שבר ענף, קריאת ציפור או שאגה של חיה, גרמה לדריכות יתר במקום זה חיכינו לחשכה ואז המשכנו הלאה ÚÈ Í באמצע הלילה משה פישמן הביא אותנו לאזור שהיה שם בית הבית עמד בקצה היער כלב שהיה קשור פתח בנביחות עלינו, בראותו את כל הקבוצה יצא בעל הבית דבר ראשון שאל: 'יש לכם "ברזל"?' משה פישמן ענה, שי' ' כוונתו של בעל הבית היה כשאמר ברזל לנשק, ולמעשה לא היה בידינו שום נשק בעל הבית נכנס לבית, חזר כשבידו כד מלא חלב כולנו לפי התור שתינו מספר לגימות לדרך נתן לנו ככר גדולה של לחם לאחר התייעצות עם המורה דרך, חדרנו לעובי היער את ככר הלחם נשאנו

33 לפי התור ואף אחד לא העיז לנגוס ממנה טריות וריח הלחם סחרר את הראש עבר הלילה השני, כמו הלילה הקודם עם אור הבוקר עצרנו נמצאנו בעובי היער והרגשנו עצמנו די בטוחים משה לקח בידיו את המשא יקר הערך הגיע הזמן לפרוס את הלחם, אמר הוציא סכין, הניח את ככר הלחם על גזע עץ ובדייקנות מרבית התחיל לפרוס את הכיכר כל אחד מאיתנו קבל מנה אחת מתוך ה- 19 שהיו חתוכות בבוא הערב יצאנו לדרך לפנינו מעבר מסוכן מול פסי הרכבת היה זה קו מברסט-לונינץ-קלינקוביצי-גימל בדרך הזאת עברו רכבות נושאות לחזית טכניקה צבאית ויחידות צבא הדרך הזאת נשמרה ע"י הגרמנים עלינו להתגבר על המכשול הזה בזהירות רבה ובשקט התקרבנו לפסי הרכבת נשכבנו במורד וחיכינו עד שתעבור רכבת נוספת לאחר זמן מסוים נשמעו נשיפות הקטר דפיקות גלגלי הקרונות העוברים מפס לפס התקרבה רכבת חדשה לאחר שהקרון האחרון עבר, חצינו במהירותו את דרך הברזל, התרחקנו מהפסים ושוב היינו בתוך היער נכנסנו לעומקו מספר קילומטרים, היה זה לפנות בוקר, התיישבנו לנוח לאחר המנוחה ולאחר התייעצות הוחלט להמשיך ללכת לאור היום בלילה קשה היה לעבור את אזור הביצות בו נמצאנו לפנינו האזור נראה עם צמחיה שצמחה רק באזור הזה מסביב שקט נשמעו רק שירת הציפורים וצריחות הצפרדעים גם השקט נראה לנו מתוח, מכיוון שלא האמנו כבר לשקט ויחסי השלום מצד האנשים הסובבים אותנו ומתוך השקט בו נמצאנו, שמענו פתאום מבין העצים קולו של אדם: 'לעצור!' ראינו בן אדם מזוין לפי מראהו זה היה אמור להיות פרטיזן הבן אדם אותו בעקשנות חיפשנו, אל אותו הבן-אדם שיום ולילה שאפנו לפגוש, עמד מולנו נכון, לא טעינו והוא התחיל לדבר בשפת אנוש: 'מי אתם? 'לאן אתם הולכים?'

34 לאחר שקבל את התשובות, לכל שאלותיו, ביקש מאיתנו ללכת בעקבותיו הוא הוביל אותנו ביער צפוף בדרך היינו צריכים לעבור ולקפוץ מעל בולי עץ שהופלו במיוחד על מנת להקשות על הגישה והנה הוא הביא אותנו לקבוצת אנשים ÌÈ ÊÈË Ù ÌÚ È Ù לשמחתנו הרבה הכרנו הרבה יהודים ניצולי גטו לחווא היו שם כ- 50 איש תתארו לעצמכם את המצב חיבקנו זה את זה, התנשקנו, צחקנו ובכינו כל אחד מאיתנו חיפש כמובן מישהו מבני משפחתו לאחדים המזל האיר פנים בקבוצה שלנו מבין ה- 19 היה חבר ובן גילי יעקב שוסטרמן הוא פגש בין הניצולים את אביו גרשון שוסטרמן ואחיו הצעיר אברמה'לה רק אדם שאבד את משפחתו, יכול לתאר לעצמו את גודל השמחה התחלתי לחקור ולשאול את כולם אולי ראו או שמעו על מישהו מבני משפחתי? אולם תשובות מרגיעות לא קבלתי מאף אחד מישהו אמר שראה את אחותי מרה ליד הפריפט, אבל משתפי פעולה מקומיים רצחו הרבה יהודים שם ומרה הייתה ביניהם פגשתי פה את ברל לופטין עם יד פצועה מכדור בראשי עברה מיד התמונה שראיתי אותו נאבק עם גרמני ליד הבאר פגשתי גם את חברי קופל קופלניצקי סך הכול התאספו במקום כ- 80 ניצולים מיד התחלנו להקים אוהלים מענפים וצמחייה בחורים חזקים יותר יצאו לאזור לחפש מזון הפרטיזנים המקומיים נתנו לנו סיר גדול לבישול תפוחי אדמה לא היו כלי אוכל, אז לפי התור נגשנו לסיר וקבלנו מנה של 2-3 תפוחי אדמה על גבי עלה רחב

35 שצמח שם האזור בו נמצאנו היה פחות או יותר בטוח מבחינה היתקלות עם גרמנים, אזור בוצי שנמשך עשרות קילומטרים, שנקרא גריצין בזמן הזה, החלו להתארגן ולהתחזק תנועת הפרטיזנים הפרטיזן שהביא אותנו הניצולים למקום הנ"ל, היה שייך ליחידה ע"ש קירוב לאחר מכן, קבלו הפרטיזנים המקומיים מתוך הניצולים כ- 20 יהודים, בעיקר את אלה שהביאו נשק אותו הביאו מהגטו, ואלה ששרתו בצבא הפולני לנותרים יעצו המפקדים לא להתעכב במקום זמן רב למה אנו, בני יכולנו לקוות? המבוגרים חשבו אותנו לילדים למען ביטחוננו יעצו לנו ללכת ליחידותיהם גם אלה שבאים ללא נשק התחלנו להתארגן לקבוצות קטנות אנשים, שהיה ביניהם קשר משפחתי או אחר, השתדלו להתארגן יחד השמש עמדה לפני שקיעה קבוצות קבוצות התרחקו הניצולים מהמקום ועזבו את היער העבות והמפחיד הקבוצה האחרונה התארגנה לקראת יציאה ומה יהיה איתנו? לי ולחברי ירחמיאל חפץ מלאו 15 שנה קרובים אין, ואנו ביתמותנו שירדה עלינו, חפשנו אפשרות להצטרף למישהו לא לחינם נאמר בפתגם: "חברים מכירים לעת צרה" את הקבוצה האחרונה לעולם לא אשכח לא עזרו דמעות והתחננות של חברי ירחמיאל חפץ: 'אל תשאירו אותנו!' התחנן, אולם הקבוצה החלה להתרחק בשוויון נפש וללא אכפתיות יותר מזה, הבן של ישראל שווכין התנפל על ירחמיאל והכה אותו מכות רצח אף אחד מהמבוגרים לא באו חברי ירחמיאל חפץ לעזרתו של המוכה הקבוצה התרחקה מהמקום ונעלמו בין השיחים ירחמיאל שכב על האדמה הלחה ובכה במקום נשארנו רק שנינו ניגשתי אליו, העלבון הצורב עבור חברי חנק את גרוני גם אני התחלתי לבכות 'למה עזבו אותנו?' בלחש חזרתי על השאלה

36 הגיע החושך לאחר ישיבה קצרה, נרגענו וקמנו על רגלינו, גם עלינו להתרחק מהמקום הזה התברר לי, ללא צל של ספק שאין לנו על מי לסמוך אף אחד לא מחכה לנו וצריך לסמוך על כוחותינו בלבד התחלנו לפסוע לבלתי נודע Â Ó ÈÏ È החל לרדת לאיטו גשם סתווי, קר הלבוש הקל והבלוי נרטב קשה היה להתקדם במזג אוויר כזה התיישבנו ליד עץ אורן, גב אל גב וזה קצת חימם אותנו לפנות בוקר מצאנו את עצמנו ליד איזשהו כפר מאוד התחשק לנו להיכנס לבית הקרוב, לבקש להתחמם ולהתייבש ואולי גם לאכול אולם ויתרנו על חלומותינו ידענו שעיכוב בבית יכול להביא עלינו את המוות בדרך, לא רחוק מאתנו, הבחנו בשדה של תפוחי אדמה האדמה הייתה רטובה מהגשם הלילי, אולם אנו הצלחנו מצאנו מספר תפוחי אדמה התרחקנו מהמקום ונכנסנו לעובי היער את תפוחי האדמה ניגבנו בעשב רטוב והתחלנו לאכול אותם לא מבושלים העמילן נתקע בגרוננו, לבלוע את העיסה שבפה היה קשה, אולם הרעב הכריח אותנו לעשות זאת בדרך, ביער נתקלנו גם בפטריות, ידענו שביניהם יש פטריות עם רעל, ידענו להבחין ביניהם ואכלנו את האכילים ככה עברנו למזון טבעי עם ירחמיאל התחלקתי עם כל מציאה באחד מימי השיטוטים, כשיצאנו מתוך היער, ראינו בשדה סוס רתום לעגלה ואיכר יושב ליד מדורה הוא היה לבד התקרבנו לאדם הזה בראותו אותנו, קם על רגליו מבלי לשאול שאלות הזמין אותנו להצטרף אליו למדורה הוציא מספר תפוחי אדמה מהאפר החם, הניח אותם לידנו ואמר: תאכלו! תודה

37 נכווינו והתנפלנו על התפוחי האדמה המקולפים לא אשכח את טעם תפוחי האדמה נשארנו ליד המדורה והתחממנו אדים יצאו מהבגדים הקרועים והלחים שלנו על העגלה שכבו כל מיני סמרטוטים בין כל אלה הבחנתי בכמה זוגות אנפילאית, חשבתי קלועות מקליפת עץ הערבה בראות האיכר את מבטי הציע, לחשוב הרבה, עליון קרוע, חלצתי אותם מעיל רוח ישן, או, זה בדיוק מה שאנו צריכים בוא נחליף בהצביעו על מגפי בתמורה קבלתי מספר זוגות אנפילאית מבלי מעיל סכין ותרמיל מכותנה וירחמיאל מסר לו כלי מצופה ניקל שבאיזו שהיא צורה הופיעה בכיסו עטפתי את הרגליים בסמרטוטים ובעזרת האיכר נעלנו את האנפילאות אם עד עכשיו אני הייתי נעול וירחמיאל היה יחף, את המעיל העליון, אני וירחמיאל חפץ יחד עם האיש הטוב שהאכיל אותנו יושבים על בול העץ כעת שנינו היינו נעולים באנפילאות תליתי עליו את התרמיל הגב, אני לבשתי שמתי בפנים את הסכין ירחמיאל לבש את מעיל הרוח האדם הזה כנראה ניחש מי אנו! אולם הוא

38 ז' היה נאמן ליהודים הוא הצביע לפנינו על מספר כפרים שמסוכן להתקרב אליהם 'בכפרים אלה ישנם גרמנים,' אמר האיש האלמוני לפרידה מילא לי בתרמיל קצת תפוחי אדמה אפויים ולהדלקת מדורה (אש) נתן לי חתיכת מתכת, אבן ופיטריות עץ יבשה לימד אותנו איך מבעירים אש בעזרת הפריטים הפרימיטיביים האלה נפרדנו מהאיש הטוב הזה, ונכנסנו לתוך היער הלילות הקרים נהיו ארוכים יותר, הגשמים ירדו לעיתים קרובות יותר יצא איפה, להבעיר מדורה לעיתים קרובות יותר על מנת להתחמם וליבש את בגדינו בתחילה מחוסר ניסיון התקשינו בהבערת האש הסיבה העיקרית הייתה לחות הפטרייה שלא נדלקה מיד לכן צריך היה לשמור עליה מרטיבות אחרת זה גזל מאתנו הרבה זמן ומאמצים רבים האנפילאות מהר מאוד נקרעו במקומם עטפנו את רגלינו בכל מיני סמרטוטים וקשרנו אותם עם חבלים במקומות גבוהים יותר בתוך הביצות שהיו מכוסות מים האיכרים קצרו בקיץ לציר על פיגומים מעץ המוגברים מהאדמה כחצי מטר אספו את החציר בערימות ובחורף כשהאדמה קפאה, הוציאו אותו בעגלות חורף באחד הערבים הקרים, צעדנו במים קרים והגענו לאחת מערמות החציר האלו על מנת להיכנס לתוך ערימה כזאת התחלנו למשוך ממנה חציר ועל ידי כך ליצור חור לתוך החור הזה נכנסנו, נצמדנו אחד אל השני, התחממנו מיד נרדמנו מזמן לא הרגשתי כזו חמימות היה נדמה, כאילו חזרנו לבתינו בבוקר, התעוררנו בהרגשה שמישהו מושך אותנו ברגליים לנגד עינינו עמד בחור גבוה וחזק הוא החזיק אותנו חזק והכריז: 'ידים!' (יהודים) 'תלכו איתי!' הבנו שהפרא אדם הזה רוצה להוביל אותנו לכפר, בו נמצאו גרמנים ירחמיאל שאל? 'לאן אתה לוקח אותנו?' 'נגיע למקום, תראו!' 'שמע בחור', פניתי אליו בידידות, 'שחרר אותנו!' 'לא, תלכו איתי', ובכוח התחיל לדחוף אותנו לפניו שום בקשות ותחנונים לשחרר אותנו לא הואילו הבחור נראה היה עקשן ושתקן

39 צריך לנקוט באיזה שהם אמצעים, חשבתי על מנת להגיע לכפר, צריך היה לעבור שטח נרחב של ביצות מוצפות במים הבריון הזה כנראה רצה לקבל פרס עבור 2 יהודים 2 ק"ג סוכר עבור כל אחד כשיצאנו מהביצות התחלנו במלוא כוחותינו להתנגד נשק לבריון לא היה וזה היה לזכותנו בסוף הצלחנו להיחלץ מידי הברזל והתחלנו לברוח לצדדים, לכיוונים מנוגדים מצאתי את עצמי ביער, המחשבה הראשונה הייתה: איפה ירחמיאל? לאן הוא ברח? ביחידות נלך לאבדון בקדחתנות התחלתי לחפש את חברי בהתגנבות סרקתי את קצה היער וחזרתי לתוכו, הלכתי הלוך וחזור לצעוק לקרוא לו, היה מאוד מסוכן הרי הבריון יכול היה להימצא בסביבה, בקרבת מקום מה לעשות? להיכנס לתוך היער לאבד חבר ולהישאר לבד עם רעיון כזה לא יכולתי להשלים ככה הסתובבתי בקצה היער ולהתרחק מהמקום לא העזתי  ȈÓÂ Ô השעות המאוחרות של אחרי הצהריים גשם קר ומצמרר המשיך לרדת התחיל להחשיך בחרתי ענף אורן עתיק, התיישבתי בהישעני עליו, מרוב מעייפות נרדמתי חריקת ענפים קלה, הקימה אותי על הרגליים הוצאתי מהתרמיל את הסכין ועצרתי את נשימתי בחשיכה, קשה היה להבחין במשהו שמעתי רק צעדי אדם בקרבתו ראיתי רק דמות אדם מרוב שימחה רציתי לצעוק, היה זה חברי ירחמיאל אני בטוח שבחיי בשמחה כזו שאפפה אותי לא התנסיתי התברר לי שגם הוא לא רצה להתרחק מהמקום וקיווה למצוא אותי עכשיו היינו יחד והתרחקנו לתוך היער בעזרת הכלים הפרימיטיביים שהיו ברשותנו הצלחנו להבעיר אש כל הלילה ישבנו ליד המדורה בהוסיפנו ענפים יבשים

40 כשהכוון בבוקר יצאנו לדרך, קבענו את הכוון, הוא מזרח הצפוני, הצד ביודענו שביער, צומח אליו לא מגיעה השמש, אזוב את זה עוד ידעתי מילדותי הגיע סוף חודש אוקטובר קרים גשמים ירדו 1942 הבגדים בערבוביה עם שלג והם היו שעלינו לא התייבשו הבגדים ובלויים קרועים התמלאו כינים לעיתים, מאוחר בערב, נכנסנו עלינו נבחו הכלבים לכפר בהם קינאנו הלב מעומק לעיתים נדירות נפתחה בפנינו ירחמיאל ואני ביער דלת, בקשנו חתיכת לחם לפעמים נתנו לנו קליפה מתפוחי אדמה וכמה תפוחי אדמה כל זה הכנסנו לתוך התרמיל והתרחקנו לתוך היער בזמן ההוא להחביא או הושטת עזרה כלשהי ליהודי איימו בגזר דין מוות הגיעה הקרה מהמעיל שלי ומעיל הרוח של ירחמיאל נשארו רק קרעים הסמרטוטים על הרגליים נשחקו בלילה, באיזה שהוא כפר, הצלחנו לגנוב כמה שקים ריקים השקים האלה שמשו לנו במקום חולצות חתכנו חור מלמעלה בשביל הראש, שני חורים מהצדדים בשביל הידיים, והנה יש לנו חולצות לעטיפת הרגליים גם השתמשנו בשקים השקים - חולצות שלנו לרוב היו רטובות ובקרה קפאו וקבלו צורות מצחיקות קשה מאוד היה לנוע אתם, בהם

41 ÌÈ ÂË ÌÈ ÏÏ ÌÏÂÚ ÔÈ פעם מאוחר בערב דפקנו על דלת בית קיצוני של כפר את הדלת פתחה לנו אישה מבוגרת היא הייתה לבדה בבית בבית היה חם ונעים במקום מנורת נפט, בערו חתיכות עץ אורן והעשן יצא החוצה דרך ארובה בראותה אותנו פכרה את ידיה בוכייה, הושיבה אותנו חיש השולחן העמידה לפנינו תפוחי אדמה אפויים וחמים בבית, חוץ מהשולחן עמד ספסל ומיטה ישנה באחת מפינות הבית תלתה איקונה תנור רוסי מילא אולי רבע מהחדר כמו בכל התנורים האלה למטה ישנו פתח, שבחורף שימש כלול האישה הטובה והמבוגרת הזאת, הציעה לנו ללון בביתה, בהצביעה באצבעה לכיוון הלול אנו כמובן, בהוקרה ובתודה, קבלנו את הצעתה להכנסת האורחים הבנו את המצב והתנאים, ואחד אחרי השני נדחקנו לתוך הלול בתוך הלול היה עוד יותר חם מאשר בחדר בעלת הבית סתמה את הפתח בכל מיני סמרטוטים מעייפות ומחמימות מיד נרדמנו כמה שעות ארכה השינה שלנו איננו יכול לציין אני זוכר רק דיבור בקול חזק הוא מיד העיר אותנו ואם איננו טועה בקול מבוהל, בעלת הבית הזהירה אותנו: ילדים, תברחו מהר, גרמנים! אנו יצאנו במהירות מתוך הלול החם בעלת הבית הטובה והלבבית הספיקה להכניס לנו לתוך התרמיל, מספר תפוחי אדמה אפויים וכמה סמרטוטים, כנראה שהכינה מראש ברחנו לכיוון היער, השטח הבוצי טרם הספיק לקפוא ועם דריכתנו על הקרח הדק, נשבר מתחת לרגלינו

42 כשהגענו ליער, הסתכלנו, מסביב חושך לאוזנינו הגיעו צעקות של הגרמנים ושוטרים הכלבים נבחו, בהם אנו קינאנו בתוך היער החשיכה הייתה גדולה יותר, לעיתים תכופות נתקלנו בעצים הסתכלנו למעלה, ועל רקע השמים הבהירים ראינו את גובה העצים את התורה הזאת אך אחד לא למד אותנו את זה למדנו מהחיים הלכנו ביערות, עברנו בביצות כמעט לא עבירות עוד הרבה ימים ולילות הגבול הישן נשאר מזמן מאחורינו שנת 1942 התקרבה לקיצה בגלל הקור העז היינו צריכים להיות כל הזמן בתנועה כל הפסקה בהליכה איים עלינו בקפיאה לנוח וקצת להתחמם, אפשר היה רק ליד המדורה ÌÈ ÊÈË Ù ÂÊ בערך באמצע ינואר 1943, הגענו ירחמיאל ואני לאזור ליובן האזור הזה עד המלחמה נכנס לגליל בוברויסק שם, בזמן הגעתנו לאזור, פעלו לא מעט יחידות פרטיזניות, מאורגנות היטב באזור הזה אפילו עבור הגרמנים נחשב כאזור פרטיזנים לכאן הם נזהרו מלהגיע, היות והנוקמים העממיים הרגישו את עצמם כאן כשליטים אני זוכר, באחד מימי ינואר 1943, נכנסנו לאור היום לאחד הכפרים שנקרא "בולשיה גורודיצ'צי" נכנסנו לבית הראשון שהיה בקרבתנו, הדבר הראשון שהרגשנו, הוא מצבם של הדיירים בבית הזה הם דיברו איתנו בלי פחד, מבלי להסתכל לצדדים נתנו לנו לאכול מעניין, עד עכשיו לא שכחתי מה אכלנו בעלת הבית העמידה לפנינו על השולחן 2 צלחות מרק מהבילות, המרק היה מתפוחי אדמה ושעועית, טבול בבצל מטוגן עם לחם טרי, זה היה מאוד טעים בתיאבון רב אכלנו את הלחם ולאחר ההליכה ביערות ויממות של רעב הרגשנו כאילו אנו נמצאים בחלום נעים

43 לבית נכנסו שכנים, הם הסתכלו עלינו, היה נראה לי בצער ואמרו: אוי, ילדים שלי, ילדים, מה עשתה לכם המלחמה לאחר האנחות, הנשים מהמקום התחילו לעזור מישהו הביא לא לפי מידה בגדים ישנים להנעלה מישהו הביא לנו אנפילאות קלועות מקליפת הערבה עם סמרטוטים ואישה כלשהי גזזה לנו את שערות ראשינו הלבוש הבלוי והקרוע אותו לבשנו בעוברינו כל כך הרבה קילומטרים יחד עם התרמילים, בעלת הבית זרקה החוצה היו שם יותר טפילים מאשר בד כ- 3 ק"מ מהכפר בו היינו, היה עוד כפר שנקרא בפי התושבים "הבריגדה החמישית" ביניהם עבר הנהר אכסה הנהר היה מכוסה בשכבת קרח האנשים יעצו לנו לגשת לשם, מהדיבורים הבנתי ששם יש מפעל שמעבד עורות וזה לצרכי הפרטיזנים למחרת היום, הודינו לאנשים הטובים עבור האוכל, הבגדים וייעוץ והלכנו לכוון היער הסמוך חצינו את הנהר הקפוא בישוב מצאנו די מהר את הבית בו מעבדים עורות היה זה בית קיצוני בקרבת היער נכנסנו פנימה ריח חריף הכה בנחירי אפנו שאילץ אותנו להיעצר ניגש אלינו אדם כבן חמישים עם עיניים פוזלות ומהפה בלטה אצלו סיגריה מקופלת מנייר עיתון ממנה יצא עשן סמיך היה זה בעל הבית לעיבוד העורות כינו אותו גם מנהל בית המלאכה קראו לו פרוכור כפי שנודע לנו אחר כך, הוא גר בישוב עם אישה ושתי בנות ולאומיותו הייתה טטרי אנו הסברנו לו את סיבת בואנו אליו ולפי הדיבורים הוא הבין שאנו רוצים להתקבל ליחידה פרטיזנית לאחר חקירתו הוא השתתק במוציאו עשן מסיגרתו ולאחר מכן הציע לנו לחזור אליו בעוד מספר ימים לעת ערב חזרנו לכפר ממנו באנו לבית, שקודם לכן קבלו אותנו בלבביות, לא הלכנו, לא היה לנו נעים היה לנצל את האנשים הטובים דפקנו על דלת של בית אחר הכניסו אותנו פנימה האכילו אותנו בתפוחי אדמה ולבן, כנראה שבעלי הבית שמעו כבר על 2 הנערים היהודים שמחפשים פרטיזנים השאירו אותנו ללינת לילה, ישנו על ספסלים שעמדו לאורך הקירות

44 Â ÂÚ ÌÈ ÚÓ ÙÈ,Ì ביום השלישי בבואנו למקום, פנינו שוב לבית בו מעבדים עורות פרוכור הסביר לנו את תפקידנו ואמר: קצת תתחזקו ויקבלו אתכם לפרטיזנים כמובן, שהמילים האלו מאוד שימחו אותנו ולאט לאט התרגלנו למצבנו החדש היה זה בית בעל 2 חדרים ששמשו לעבוד העורות פרוכור הסביר לנו את תהליך העיבוד והעבודה, הראה לנו את כל השלבים שהעורות עוברים, עד לתוצאה הסופית רק שלב מסוים של העבודה, היה עלינו לבצע מידי יום ביומו כמובן שאנו בשמחה ובהתלהבות, מלאנו את תפקידנו התנור הרוסי שמש לנו כמקום נוח וחם ללינה עליו היה מספיק מקום לשנינו מבלי לשים לב לריח העז והמסריח מהעורות המקום נראה לנו כגן עדן עלי אדמות בישלנו לעצמנו, השגנו מהתושבים סיר מחימר ו- 2 כפות מעץ מלח לא היה כולם השתמשו בדשן הפרטיזנים לעתים קרובות הביאו לעיבוד עורות מפרות פרוכור לימד אותנו משהו הייתי מוריד מהעורות את הזנבות, מעביר מעל האש ושורף את השערות, חותך אותם לחתיכות וביחד עם תפוחי אדמה, הייתי דוחף לתנור והתקבל צלי כיד המלך התיידדנו כאן עם אנשי המקצוע לעיבוד העורות ולפעמים הביאו לנו גם סמוגין (ייש תוצאת בית) הגיע אביב 1943, אנחנו כבר התחזקנו ובקשנו ללא הרף להתקבל ליחידת פרטיזנים תשובת המפקדים הייתה: 'נערים, המלחמה עוד לא נגמרת כל כך מהר, אתם עוד תספיקו להלחם' בכפר שכן אחר, מספר קילומטרים מכפרים אלה ספרו לנו התושבים, הגיעו 2 יהודים, אחד מהם חרש-אילם באחד הימים החלטנו אני וירחמיאל חברי לבקר בכפר ההוא לאחר חיפושים וחקירות מצאנו את 2 היהודים התברר שהם מגטו לחווא לחרש-

45 אילם קראו הרשל שוורין ולשני קראו חפץ עוד בלחוא האילם עבד כנגר אם איני טועה, הוא היה בערך בן 30, משפחתו נרצחה בגטו השני היה צעיר, לדעתי בן 18 הם הלכו בבתים והציעו את מקצועם- נגרות בבתים שמצאו עבודה, שם גם אכלו וישנו ÈÊÁ ˆÓ הצבא הגרמני - הוורכמט - בזמן הזה נחל מפלות כבדות בחזית המזרחית, כמו כן התפתחה לממדים גדולים תנועת הפרטיזנים בעורף האויב הגרמנים היו זקוקים לכוחות גדולים לאבטחת דרכי התנועה ולרשת מסילות הברזל שבהם העבירו ציוד צבאי וכן יחידות חי"ר ושריון בלילות הועפו לאוויר גשרים, מחסנים צבאיים, רכבות המובילות ציוד וכוח אדם לחזית בפרטיזנים, עסקו בזאת יחידות חבלנים שהוכשרו במיוחד למטרה זו הודות לפיקוד המרכזי, הפרטיזנים תקפו את הגרמנים בכוחות משותפים של מספר יחידות שונות עתה הם התחילו לתקוף ולכבוש בסיסים של הצבא בזמן הזה הפיקוד הגרמני נאלץ להוציא מהחזית דיביזיות סדירות על מנת להילחם בפרטיזנים, בראש וראשונה סבלה האוכלוסייה המקומית במקומות בהם שלטו הפרטיזנים, נאלצו התושבים לברוח ליער בהשאירם את בתיהם ורכושם למאכלת האש הגרמנית באחת השיחות בני ובן ירחמיאל מסר לי חברי שראובן חפץ, הציע לו להשאיר את הרשל שוורין, החרש אילם והוא ירחמיאל ישאיר אותי והם ימשיכו את דרכם יחד רק מנוול ובוגד יכול להציע הצעות עצובות כאלה הנני זוכר בבירור את תגובתי למשמע ההצעה הנאלחת הזאת אם יתמזל מזלי, כשאפגוש את ראובן אני אתו אתחשבן

46 יחידות העונשין הגרמנית, היו בקרבת מקום הישוב בו היינו לאחר שהצטיידתי עם גרזן ומזון הלכתי עם חברי ליער היה לנו ניסיון מר מחיי היער יחידות העונשין של האסאס שרפו כפרים, הרגו, תלו תושבים מקומיים, רק בגלל שהיה להם קשר עם פרטיזנים התוצאות שהגרמנים ציפו להם, להשמיד את תנועת הפרטיזנים נתנו תוצאות הפוכות רוב הנוער הבילורוסי עבר להלחם בשורות הפרטיזנים, לנקום את הדם השפוך והצליחו ÂÂÁÏ ÈÏÂˆÈ ÔÈ עוד לפני הליכתנו ליער, שמענו שליד הכפר ז'ווין הלכה והוקמה יחידה פרטיזנית חדשה עברנו ביער כ- 20 ק"מ, מצאנו את עצמנו בישוב קטן בשם פודלויגי בישוב קטן זה פגשנו כמעט משפחה שלמה שניצלה מגטו לחווא הייתה זאת משפחת איזנברג: אבא, בת ושלושה בנים האמא שלהם נהרגה בגטו הם היו פליטים בלחווא, שהגיעו מהעיר וולודבה שבפולין עם פרוץ המלחמה ב חולקה פולין לשניים היהודים מהמחוזות המערביים שהיו תחת הכיבוש הגרמני ברחו מזרחה וכך הופיעה משפחת איזנברג בלחווא בבית בו פגשנו אותם, גרו אתם עוד 3 פליטים יהודים אמא זקנה עם 2 בנותיה לבוגרת מהן קראו פניה ולצעירה - חווה נולדו בעיירה ליובן, לא הרחק מסלוצק שהיתי בבית הזה עם ירחמיאל במשך שבוע ימים הגיע הרגע בו אני צריך להיפרד מחברי לצרה וחברי הנאמן, ירחמיאל דבקותנו ברצון להתקבל ליחידת הפרטיזנים הייתה מעבר לקשר בני לבין ירחמיאל קבלו אותנו לפרטיזנים, אולם ליחידות שונות התקופה שהיינו יחד חישלה את חברותנו, ידידותנו, קרבתנו היחידה שלי נקראה ע"ש זפלונוב מחטיבת ברגין מס' 121, החטיבה התחילה להתארגן ביולי 1943 את

47 השם על שמו של ברגין, קבלה החטיבה לזכר מזכיר האזורי של המפלגה הקומוניסטית המחתרתית שנהרג בספטמבר 1941 תקוותי התגשמה, אני פרטיזן, אני כבר בן 16, לעולם לא אשכח את היום בו הזמין אותי שליש היחידה - ליאונייד דנילבסקי למחפורת של המטה גובהו היה ממוצע, מתוח, לבוש מדים חצי צבאיים, מגפיים, חגורת מפקדים עם אקדח בצד קשה היה לתת לו יותר משלושים שנה השליש התיישב על יד השולחן, שהיה בנוי מלוחות עף לא מהוקצעות, קרא את הכרטיס שלי ואמר: בוריס, אתה צעיר, אולם עבר עליך הרבה, מנה גדושה הייתה לך מידי הגרמנים ועוזריהם השוטרים עכשיו צריך לנקום בחיות אדם אלה אתה מצדיק את האמון שאנו נותנים בך לאחר המילים המשכנעות האלה, עניתי: 'אשתדל, חבר המפקד!' הוא קם מכיסאו, שלף ממתקן שעמד לצדו רובה והושיט אותו לי בהרגישי בידי את קרירות המתכת אימצתי אותו אל לוח לבי משום מה, עלתה בראשי התמונה של בוקר המרד את הזקן שבידיים רועדות אסף את שאריות הטבק שנשפך, ואז חשבתי שכל זה היה חלום בלהות, אבל הייתה המציאות הטראגית והייתי חסר אונים ועכשיו עם נשק ביד אני יכול לשמור על כבודי ועל כבודם של זקנים, נשים וילדים הנה, אני אסיר גטו לחווא, שנידון על ידי הנאצים למוות, עומד במסדר עם רובה ביד יחד עם אנשים מבוגרים ממני, מילותיו של הקמיסר דנילבסקי נגעו לליבי הייתי מוכן להקריב את חיי על מנת לנקום את דם רוצחי משפחתי ועמי הרוב המכריע של הפרטיזנים ביחידתי, היו ילידי הכפר ז'יכין והכפרים הסמוכים היו גם בנינו שבויי מלחמה לשעבר שהצליחו לברוח ממחנות ריכוז ביחידה, הייתי היהודי היחיד והכי צעיר מכולם הדביקו לי את הכינוי "בן" בעיקר, קראו בשם זה אנשים שהיו מבוגרים ממני ואלה היו להם כבר ילדים גדולים ואפילו נכדים מהר מאוד הצלחתי להכיר וללמוד את סוגי הנשק ביחידה וגם להשתמש בהם היו אצלנו רובים רוסיים קרבינים גרמניים, חלק מהם לא סטנדרטי והתקשינו לספק את התחמושת

48 המתאימה חלקים מסוימים יצרנו לבד בזמן הזה כבר היה קשר קבוע עם מוסקבה והם ספקו לנו חלק מהצרכים הצבאיים שלנו, בהצנחה ולאחר מכן היו נוחתים ומרוקנים את משאם מאוד העריכו את זה שדה התעופה שלנו נמצאו על יד הכפר זהלה בעזרת מטוסים הפרטיזנים שלנו למטרה זאת בתוך היער, ניקו מעצים ושיחים ועקרו גזעים והכשירו שטח ישר ונקי לנחיתה המטוסים מסוג דוגלה ופייפרים נחתו רק בלילות סומן על ידי הדלקת מדורות קשה וללא שהיות מיותרות, החזית לאחר פריקת המטען, פנו לכוון ה"אדמה הגדולה", באופן קבוע הופעל ביחידה בית מלאכה לייצור נשק סימון מקום הנחיתה הועלו לתוכם פצועים זא מאחורי קווי אנשים מוכשרים מהכפר הכינו רימונים, בפי הפרטיזנים "מרגמות" ביחס למרגמות אלה כדאי להתעכב ביתר פירוט למטרה זאת השתמשו בתרמיל מתותח נט 45 מ"מ בעזרת כידון, פעולה במסילת הרכבת בה השתתפתי אני נושא במקלע כשחברי עם התת מקלע הפצצות או הרימונים התרמיל הותקן על רובה רוסי ועל הצינור הזה הותקנו הירי התבצע מאחורי מסתור בעיקר השתמשנו ברימונים או במוקשים פרימיטיביים לפיצוץ פסי הרכבת המוקש היה מאוד פרימיטיבי, עשוי מקופסת עץ קטנה שהייתה ממולאת עם חומר נפץ, אותו

49 הפקנו מפגזים שהיו פזורים בהרבה מקומות הפעילות על פסי הרכבת, השתכללו ולא היה צורך בחבלנים מוכשרים אלה כל פרטיזן היה יכול להפעילם ליד האדן שמתחת לפס נגרפה האדמה, לרגימה שנוצרה הוכנסה הקופסא עם מכסה קצת מורם בעזרת ניצרה בשעה שהרכבת עלתה על הפסים אז בקופסא הופעל פתיל רועם ונוצר פיצוץ החבלות הנמשכות על פסי הרכבת הוציאו את הפיקוד הגרמני משווי משקלו על מנת להבטיח תנועה סדירה ולא מסוכנת של הרכבות, החליטו לכרות את העצים משני צידי הפסים ברוחב של 200 מטר לכל צד כמויות עצומות של אוכלוסיה מקומית רוכזו לכריתת העצים על מנת להבטיח את התנועה בכבישים, בנו לאורכם במרחקים מסוימים בונקרים תפוסים ע"י הצבא הגרמני או עוזריהם, ליטאים ואוקראינים כוחות גדולים היו צריכים הגרמנים להקצות לאבטחת התנועה תנועת רכבות והתנועה על הצירים המרכזיים, אולם כל האמצעים הללו לא עזרו להם וההתפוצצויות המשיכו להתרחש התקרב החורף יחידת הפרטיזנים בו הייתי, ע"ש זסלונוב שנמצא באזור רוסיה, המשיכה להלום בגרמנים מלאו לי 16 שנים השתתפתי בהרבה קרבת ללא הבדל גיל ביני לבין האחרים מלאתי אותם תפקידים כמוהם ללא שום הנחות הייתי גאה באמון שניתן בי ÔÈÙÈÏ È באחד הימים האחרונים של שנת 1943 כשבחוץ עומדת צינה, הביאו ליחידתנו בחור אחד המחנה שלנו היה בקרבת מקום לכפר ז'יבין, גרנו במחפורות, הדרגשים בשתי קומות הבחור שהגיע נראה כבן 20 קבלו אותו ליחידה, מראה הפנים הסגיר אותו כאחד מבני עמנו, יהודי, הכרנו זה את

50 זה קראו לו ישה שליפין נולד בעיירה גלוסק אצלי כמו אצלו, כל המשפחה הושמדה בגטו עד המלחמה הוא הספיק לסיים 10 שנות לימוד התיידדנו מאוד היינו יוצאים לעתים קרובות יחד לפעילת לחימה חבלה אני נזכר שמפקד היחידה שלח את שנינו לחבל בפסי הרכבת הכוונה הייתה שנתקרב למקום החבלה עם חשכה, על מנת שהפטרולים הגרמנים שפטרלו לאורך הפסים לא יגלו אותנו יחד אתנו נשלח חבלן בעל וותק הוא נשא על גבו תרמיל ובו המוקש את הכנת המוקש עם חומר הנפץ, צריך היה להכין מראש את המוקש שמתפוצץ תחת לחץ צריך לשים בין האדנים ולסגת למקם מסתור, כשאנו יודעים לבטח שכעבור מספר דקות תעבור שם רכבת עד הפסים התקרבנו ללא אירועים מיוחדים בכל הדרך אני וישה הלכנו בשתיקה, החבלן שהלך אתנו מונה כמפקד החוליה ואנו שימשנו כביכול כשומרים על החזה שלי היה תלוי תת מקלע פפש, ישה היה מזוין בקרבין 'אני אצטרף אליך, אעזור', לחש ישה באזנו של החבלן 'הדבר צריך להיעשות מהר אני אסתדר לבד, אתם שימו לב שלא יופיע איזה פטרול, אם יתגלה משהו, תנו סימן ואני אעקוב אחריכם', אמר החבלן אנחנו נשארנו במסתור והחבלן בצעידה מהירה התקרב לפסי הרכבת אנו בדריכות העפתי מבטים לארוך פסי הרכבת, גם לי התחשק להיות בדקות אלה ליד החבלן עברו דקות של מתיחות פתאום, ברקע השקט ששרר סביב נשמעו מרחוק קולות גלגלי הקטר, וכן קולות הרעשים שהשמיעו יתר גלגלי הרכבת זא שהחבלן שלנו יצא בזמן לפסים רק שלא יופיע פטרול גרמני אולם הכל עבר ללא תקלות ברגע עלות הקטר על המוקש נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, מספר קרונות ירדו מהפסים אש לא נפתחה בכוון שלנו, כנראה שהרכבת הייתה ללא שמירה האחראי עלינו הציע להתרחק מהמקום על מנת שלא נתגלע חזרנו לבסיס במצב רוח מרומם התלוצצנו אחד עם השני והחבלן התחיל אפילו בשקט לשיר

51 דיווחנו למפקדים, ביצענו את הפעולה הייתה זאת פעולתו הקרבית הראשונה יותר מכולם שמח ישה שליפין ÙÓ הצבא הסובייטי הגיע לנהר ברזינה תוך כדי ניהול קרבות כבדים בקטע זה של החזית, הייתה רגיעה מסוימת ובתנאים אלה הרשו לעצמם הגרמנים להוציא מהחזית כוחות די גדולים ולהפנות אותם למלחמה נגד הפרטיזנים הם הקיפו שטחים נרחבים, בכוונה לרכז את הפרטיזנים לאזור בוצי ולחסל אותם ניהלנו קרבות עזים ובלתי פוסקים עם הגרמנים המטרה לצאת מהמצב רצינות כוונותיהם העידו שהם נאלצו להפעיל נגדינו הופעל גם חיל האוויר הגרמני הגרמנים הצליחו לכבוש את שדה התעופה שלנו אספקת הציוד המלחמתי מהעורף כמעט ונפסקה המצור הגרמני נוהל בחישוב נכון הם חיפשו גבעות שולטות מסביב אזור הביצות והנחיתו עלינו אש ממרגמות ללא הרף, אבדותינו גדלו מיום ליום חוץ מזה, הגרמנים הניחו שעם בוא האביב השלג ימס, המים ימלאו את השטחים בהם נמצאים הפרטיזנים, הנהרות יעלו על גדותיהם והעבירות ואו היציאה תהיה בלתי אפשרית בימים קשים אלה, שוב הזדמן לי להיפגש עם המשורר הלחוואי יצחק סלוצקי הקורא ודאי זוכר, בלילה הראשון לאחר הבריחה מהגטו הבוער, הוא קרא לנו משיריו, שהרגיעו אותנו עד מאוד ועכשיו איציק, פרטיזן מלא התלהבות, עם עיניים בוערות מרגישות יתר, נפגש איתי בחום התחבקנו, הבחנתי שהבחור הרזה והצנוע התבגר, התחיל להדמות לפרטיזן אמיתי, הוא היה מזוין בקרבין בתגובה למבטי הנוקב אמר: 'אנחנו נכניס לפריצים

52 (לגרמנים) פלפל' הספקנו להחליף בינינו כמה משפטים הזכרתי לו את שיחתנו בלילה לאחר הבריחה מהגטו אז הוא הצטער על כך שלא נענה להצעות להתחבא בתוך המרתף 'כן, זאת הייתה טעות שלי', הסכים איציק 'עכשיו ננקום את דם משפחותינו' היחידה הקרבית בה היה יצאה לפעולה קרבית, ממנה איציק לא חזר לא יכולתי לבדוק מה היו התנאים שבהם איציק נפל, אולם חבריו אמרו שנפל בקרב, לא רחוק מהכפר זהליה מכתב שנכתב על ידו ושבמטוס נשלח למוסקבה, הועבר בדרכים שונות ומשונות לאביו שגר באמריקה ˆÈ Ù החורף של 1994 נראה היה נדיר במזג אוויר החמים יחסית הביצות שהיו מכוסים במים קפאו, אולם לא בעובי קרח מספיק למשקל בני אדם הקרח בצעדנו עליו היה שביר, לעיתים נשבר תוך כדי הליכה ואנו שקענו בתוך המים הצוננים של החורף, ובכוחות על אנושיים התגברנו על כל מטר היה זה בזמן המצור הגיע האביב, מהמטוסים הגרמניים שחגו באוויר, נזרקו עלינו עלונים שהציעו לנו להתמסר לגרמנים בעלונים אלה הוזכרו שמות מפקדים פרטיזניים שונים, שכביכול כבר נכנעו ומסרו את עצמם לצבא הגרמני ולא נעשה להם כל רע היה זה שקר גס כל פרטיזן ידע, איך מרצחי הגסטאפו עינו את אלה שנפלו לידיהם הפעולה הזאת של גבלס לא הביאה להם שום תועלת וללא תוצאות

53 בתקופת המצור, ביחידות הורגש חוסר גדול של אמצעי לחימה ומזון אולם, מידי פעם בפעם מטוסים זרקו לנו אמצעי לחימה וציוד אחר אך העזרה המאוחרת הזאת לעיתים די קרובות הגיע לידי הגרמנים החטיבה שלנו מצאה את עצמה, במצב מאוד קשה חלק ניכר מהמצב קשור לתנאי מזג האוויר הקרח על המרחבים הבוציים, כמעט נמס המים בנהרות עלו על גדותיהם וזה סיבך את פעולות הפרטיזנים הפיקוד החליט, לעשות הכל על מנת לצאת מהכיתור ולשמור על כוח האדם של החטיבה בביצות הבלתי עבירות של פולסיה במים עד החגורה, הלכנו בלילה לכוון מקום הפריצה לפנינו עברה תעלה לניקוז המים, שנחפרה עוד לפני המלחמה לאורך התעלה, בנו הגרמנים תעלות ובונקרים על מנת להתגונן מהפרטיזנים המטרה שלנו הייתה ברורה לתקוף ולפרוץ באש את קווי ההגנה הגרמניים, ולהגיע ליערות ספסקוב התקדמנו בלילה והשתדלנו לשמור על שקט מוחלט הגרמנים ללא הפסקה האירו את שטחי הביצות ברקטות עד העמדות שלהם לא נשאר מרחק רב, בבת אחת אלפי כדורי פוספור (נותבים) כיסו את שטחי הביצות הגרמנים ירו אש מכוון ואש צולבת על כוחותינו התקדמנו והחזרנו אש לכיוונם אולם הפתעת ההתקפה נעלמה האבדות שלנו היו גדולת וגם את הפצועים אי אפשר היה להציל, הם טבעו בביצות מבלי להשיג את המטרה, פתחנו בנסיגה עייפים עד מוות ומדוכאים מהאובדן הגדול של חברינו הגענו שאריות החטיבה לחורשה אחת

54 Â Ë ÂˆÂ ÈˆÈ המנוחה הייתה קצרה בלילה היה צורך להתחלק לקבוצות קטנות, אחרת בשטח פתוח ובוצי לאור היום, נהפך למטרות חיות לחיל האוויר הגרמני וכאן, בחשכה, נשמעו לפתע מילותיו של קומיסר החטיבה: 'חברים פרטיזנים'! 'לנו עד עכשיו לא עלה בידנו לפרוץ את המצור ולצאת מהכיתור בקרבות אלה אבדנו הרבה מאוד מחיילנו אנו מציעים להתארגן בחוליות קטנות של 2-3 איש ולנסות לפרוץ החוצה' עלה השחר רבים מאתנו בעמידה בהישענם על עצים, נרדמו רעש מנוע למעלה, העיר אותנו המטוס מהנמנום סביבנו טס נראים כשהצלפים היטב ופתח עלינו באש מהמקום הזה מיד עלינו היה כיוון להסתלק, שלאחר שידענו תפתח גילויינו עלינו אש ממרגמות וזה אכן מה שקרה נשמעו מיד שריקות פצצות מנוחת הפרטיזנים

55 המרגמות והפיצוצים הירי נמשך בזוגות או שלשות החלו הפרטיזנים החלו לעזוב את המקום אני וישה שליפין, שבימים האחרונים התהדקו יחסנו, החלטנו לפרוץ יחד הקורא, ודאי זוכר שבזיכרונותיי תיארתי איך ב נשארתי יחד עם חברי ירחמיאל חפץ, אז עמדה לפנינו מטרה אחת, ללכת מזרחה, כשאלפי קילומטרים מזרחה משם עבר קו החזית היום אנו עומדים בערך באותו מצב, בהבדל מסוים, משמעותי, שנתיים עברו מאז, כעת אנו עם נשק ביד, ובעלי ניסיון קרבי הגיע מרץ 1944 בימים האלה, ימים של חוסר, רזינו מאוד, אני זוכר, פעם, תוך כדי שוטטות בביצות, הבחנתי בסמרטוט בולט מתוך המים בזמן ההוא היו הרבה מקרים בהם נתקלנו בכל מיני חפצים בתוך המים, בביצות לעיתים קרובות היו אלה גופות אדם רקובים, שמתו מרעב או נהרגו אולם הסמרטוט בו הבחנתי משך את תשומת לבי במיוחד הרמתי אותו בעזרת חבל שהיה קשור אליו היה זה תרמיל בתוכו מצאתי שתי חתיכות גדולת של בשר חזיר תוך דקות ספורות המטמון מצא את דרכו ישר אל קיבתנו המורעבות עברו עוד מספר ימים, תוך כדי שוטטות הגענו לאי קטן שמספר עצים צמח עליו השלגים נמסו כבר באותם הימים פגשנו שם מספר פרטיזנים מזוינים המראה שלהם לא היה שונה משלנו, ישבנו, התעניינו זה אצל זה, מאיזה יחידות כל אחד לפתע מישהו מאתנו הבחין בסוס שטייל לו בתוך המים סוס חי מה הסוס אכל באזור הזה? שחוץ ממספר עצים על האי ומים ובוץ סביב? כנראה שהסוס היה מחושל כמונו הפרטיזנים התחילו לרדוף אחריו הדקות של חיי הסוס היו ספורות, מהסוס המת כל אחד מאתנו השתדל לתלוש או לחתוך חתיכת בבשר, אלא שהיו להם סכינים, נמצאו במצב יותר סביר אני שכבתי על הקרקע ומחזיק ביד חתיכת בשר שעוד לא הספיק להתקרר מהסוס המת ברגעים אלה לא נבדלנו בהרבה מחית פרא, שדיכאו את הרעב לא ארך הרבה זמן וחיסלתי את מנתי הגדולה, שזה היה כבד-סוס בגמר הסעודה הזאת נפרדנו מהפרטיזנים האחרים

56 " Ó " È Ó ÂÈÒ ÒÂËÓ כעבור זמן מסוים עצרנו במקום יבש היה זה אי קטן, קרח לגמרי ללא אני מסתכל על יאשה ומתפקע מצחור אף עץ צמחו עליו מספר שיחים נמוכים מסביבו היה מוקף מים איך שהתיישבנו על הקרקע, הופיע מעלינו מטוס סיור מדגם "רמה" הוא התחיל לחוג סביבנו, נמוך מאוד, כשהוא יורה עלינו אש מקלעים התחלנו לרוץ, לא היה שום מסתור, תוך כדי הריצה, מצאנו את עצמנו במים הטיס המשיך להמטיר עלינו אש לבסוף המטוס נעלם הסתכלתי על ישה ופרצתי בצחוק ללא יכולת לעצור ישה הסתכל עלי בפחד כלשהו, חברי חשב שיצאתי מדעתי, המשכתי לצחוק ואמרתי: 'חבל ישה, שאין לנו מראה, היית רואה איך אתה נראה', חה חה חה

57 הוא נראה באותו רגע מאוד מצחיק הכובע הישן שנשא על ראשו היה קרוע כולו, המעיל העליון נקרע גם כולו, הפנים מרוחים עם בוץ, רזה, חוור, מגודל זקן, מתוכו התבלט אפו הגדול אני מתאר עצמי שהמראה שלי לא היה הרבה יותר טוב איכשהו הגענו למקום יבש השענו את נשקנו על השיח ונשכבנו לנוח, היינו צריכים להירגע מהביקור המפתיע והמסוכן של המטוס אז לא הבנתי שהייתי כפסע ממוות בטוח איך לא פגע בנו הטייס? הרי נמצאנו במקום לגמרי פתוח? זאת לא הפעם הראשונה שהמות עבר לידי כעבור זמן מסוים הגיעו לאוזנינו מרחוק קולות אנושיים קמנו והסתכלנו לכוון אותם קולות לכל מקרה הכנו את הנשק מרחוק, בערך כשני קילומטר היה יער זא מישהו מתקרב לכוון שלנו הבחנו בדמויות אדם, הלכנו בטור, אחר אחרי השני על מנת לבחור עמדה טובה, נשכבנו הכדורים שלנו כמעט אזלו לסגת, אין לאן, הרי במקרה של נסיגה, נצטרך לצאת לשטח פתוח המכוסה מים המסקנה, למרות כוחותינו הלא שווים, להיכנס אתם לקרב מדבר אחד חששנו, והוא לא ליפול בידי המרצחים עם ישה עשינו הסכם ברגע האחרון באם הם יהיו בסכנה, אחד יהרוג את השני ובכדור האחרון יהרוג את עצמו יחידת העונשין הגרמנית התקרבו אלינו, עד כדי כך, שאפשר היה להבין מספר מילים גרמניות אנחנו צמודים לאדמה, עוקבים בתשומת לב רבה אחרי תנועתם פתאום במרחק של כ- 150 מטר, עצרו לקול צעקות היו אלה כנראה פקודות המפקד ובאותו רגע נפתחה אש קטלנית לאזור בו נמצאנו ולאחר מכן התחילו להתרחק האסאס לא הבחינו בנו וזה הציל אותנו שוב כעבור זמן נודע לנו שהיה זה סוף המצור התעכבנו על חתיכת האדמה הזאת עוד זמן מסוים מזג האוויר השתנה התחיל לרדת שלג רטוב בזהירות התחלנו לנוע לעבר היער הגדול שנראה מרחוק נאלצנו לעבור שוב שטח מכוסה מים התגברנו על העייפות, בקושי רב שלפנו את רגלנו מתוך הבוץ והגענו ליער

58 "ÏÏ " Â È Ó ÔÈ ÂÚ Â ÂÏÙ היה זה יער מעורב מעצי אורן וליבנה נתקלנו במקום שבו לא מזמן בערה מדורה האדמה הייתה חמה מי יכול היה להיות כאן? וודאי, חיילים גרמנים! את ההוכחות לכך מצאנו מיד בקרבת מקום מצאנו מספר "פרימוסים" גרמניים זרוקים, בהם השתמשו לעיתים קרובות חיילי הוורמאכט היו אלה קופסאות מתכת לא גדולות שהותקנו במיוחד לחימום מזון זה עבד בעזרת ספירט יבש התחלנו לבדוק את מקום החנייה של הגרמנים ומצאנו "שלל", היו אלה קליפות דקיקות מתפוחי אדמה מפאת הפטרייה שנרטבה לא יכולנו להבעיר אש ודאי הקורא זוכר את השיטה בעזרת מתכת, אבן ופטרייה חשבנו לתומנו איך התמזל מזלנו שהגרמנים הורידו את המצור תוך כדי שוטטות ביער הבחנו מרחוק בעשן בזהירות, כפי שלמדנו בפרטיזנים, מוכנים לכל הפתעה, תפסנו את הנשק בהיכון והתחלנו להתגנב לכוון העשן בהתקרבנו, ראינו שליד המדורה יושב בן-אדם סקרנו את הבן- אדם שמתחמם ליד המדורה, לפתע, מתוך פליאה ושמחה התחלנו לצעוק היה זה מפקד היחידה על שם זסלונוב, קראו לו מוסיי סולים התחבקנו זמן רב וחקרנו זה את זה, מה קרה? ואיך הצלחנו להינצל? התברר, שסולים לאחר הצעתו של קומיסר החטיבה להתפזר לחוליות קטנות, הוא עם עוד 2 פרטיזנים ניסו לפרוץ את המצור מספר פעמים התחמקו מהגרמנים, לעיתים גם ענו באש בחיים נשאר רק הוא ספרנו לו את הקורות אותנו אתמול לדעתו היה זה סוף המצור הגרמני

59 זמן רב ישבנו ליד המדורה שוחחנו ובו זמנית ייבשנו את הבגדים והנעליים מהבגדים שהתייבשו יצאו אדים דבר ראשון אני וישה חלצנו את האנפיליות המרופטות בניגוד לאנפיליות הקודמות שהיו קלועות מקליפת עץ הערבה, אלה היו עשויות מעור סוס שחררנו את הרגליים מהסמרטוטים שהחלו להתפרק הרגליים אצל שנינו היו נפוחות ופצועות איכשהו ייבשנו את הסמרטוטים שלבשנו שלושתנו עזבנו את המקום מורעבים ועייפים התקדמנו לאט לאט נשארו לפנינו לעבור לא מעט קילומטרים בוציים ורטובים, עם סכנת שקיעה לבסוף הגענו לאיזשהו כפר, רוב הבתים היו שרופים, בבית אחד יצא עשן מהערובה, זא ששם יש אנשים התחלנו לפסוע לכיוון הבית את הדלת פתח לנו איש זקן בפנים, על יד התנור, התעסקה אשתו עם התנור הם הבינו מי אנחנו, ומיד הזמינו אותנו לשולחן מתוך סיפורי הזקן, הבנו שבכפר חנו חיילים גרמניים ולפני שהם עזבו את הכפר הם הציתו אותו כתוצאה מהשריפה נשרפו כחצי מהבתים בכפר ביום ההוא פגשנו בכפר עוד 2 פרטיזנים מיחידתנו היינו חמישה כולם עם נשק המצב רוח עלה עכשיו צעדנו על אותה האדמה בצעדים בטוחים יותר ÁÈ Â Â לפי הצעתו של מוסי סולים, הקבוצה שלנו פנתה לכוון הכפר ז'בין בדרך הצטרפו אלינו עוד מספר חברים מהיחידה, ביניהם היה גם שליש היחידה דנילבסקי כעבור הליכה של מספר ימים, השגנו את מטרתנו והגענו לכפר ז'בין רוב הלוחמים ביחידה שלנו היו מהכפר הזה קרובי המשפחה חקרו אותנו ביחס לקרוביהם שעזבו את המקום בזמן תחילת המצור מה יכולנו

60 לענות להם? בכי ותפילות נשמעו מבית זה או אחר הרבה מאוד מחברינו לא חזרו לאחר המצור הם נשארו לא קבורים באדמה הבוצית של פוליסיה לאט לאט החיים של הפרטיזנים נכנסו למסלול של שיגרה האביב באזור זה של פוליסיה התנהג לפי הנורמות הרגילות נהיה חמים על האדמה, על השיחים על העצים, הופיעה צמחייה ירוקה לאחר שנהרות האזור עלו על גדותיהם, התחילו המים לאט לאט לסגת ולהתייצב בגבולות הנהר את מפקד היחידה סולים, החליף מפקד יותר צעיר ונמרץ שהיה כבן שלושים ואיש צבא לשעבר המטוסים שוב החלו להגיע ולספק לנו את הציוד הדרוש והדחוף ביותר בדרך חזרה המטוסים הוציאו את הפצועים קשה שוב נשמעו פיצוצים של מסילות הרכבת, מעשה ידי הפרטיזנים בקו פינסק-קליקוביצי גומל הגיע חודש יוני 1944 היחידה שלנו שייכת עדיין לחטיבה 121 ע"ש ברגין הגדוד המובחר של החטיבה היה ע"ש גסטללו שפעל עוד משנת 1942, פקד עליו פושצ'ין ולאחר מכן פקד על החטיבה כולה בחטיבה כולה היו 6 יחידות וביום החבירה עם הצבא האדום היו סך הכל 527 פרטיזנים Ù ÓÏ Ó התפרסנו ביער לא רחוק מכפר ז'בין לאחר הפוגה בחזית חסרי סבלנות חיכינו למתקפה של הצבא האדום כמובן, שאנו לא ידענו על כך שהצבא האדום מכין את מתקפת הקיץ 1944 התכנית הייתה מוכנה ואושרה הביצוע היה אמור להתבצע ע"י החזית הבילורוסית הראשונה בפיקודו של מרשל רוקוסבסקי המבצע נקרא "בגרציון" פיקוד החטיבה קבלו פקודה לעזוב את מקום הפריסה הנוכחי

61 ולהתקרב למקום בקרבת החזית החטיבה עברה ביערות כ- 150 ק"מ מבלי להתגלות הגענו למקום המצוין היה זה אזור הנהר פטיץ שנשפך לתוך נהר הפריפיט החימוש שלנו היה מקלעים כבדים מסוג "מקסים", מקלעים בינוניים וקלים, תת-מקלעים ורובים מתוצרת שונה וכמובן אמצעי חבלה בקטע זה של החזית היה ריכוז של גרמנים ויחידת וולסוב המשימה שהוטלה עלינו, הייתה לחסום את דרכי הנסיגה של הצבא הגרמני בזמן בו תתחיל מתקפת רוקוסובסקי בגרציון התפרסנו ביער עבות מעצים מסוגים שונים, מצד אחד של היער היו ביצות בלתי עבירות שם הגרמנים לעבור לא יכולים אנו קבלנו פקודה לשמור על הסוואה מלאה מבלי שהגרמנים יגלו אותנו אסור לעשן, אסור להבעיר מדורות, לא להקים רעש ועוד האויב לא תאר לעצמו שמאחורי גבו מסתתרת חטיבת פרטיזנים התקפת הצבא האדום התארכה בזמן הזה, 4 ארמיות מהחזית הבילורוסית התכוננו לבצע את תכנית ההתקפה של רוקוסובסקי ולהכניס כמות גדולה מיחידות הצבא הגרמני ל"כיס" כל זה אנו לא ידענו וההמתנה הכבידה על הפרטיזנים העובדה הזאת, נתנה גם את אותותיה ביחס למזון שהלך ואזל יצא לנו מספר ימים לאכול חמציץ, שגדל סביבנו בכמויות ניכרות לבסוף, ב- 23 ליוני התחילה התקפה ארטילרית עזה שהנחיתה אש על החיילים הגרמנים לכל אורך החזית חיל האוויר הסובייטי רוקן את מלאי הפצצות על ראשי הגרמנים התפתחו קרבות אוויר מעל למקום המצאנו

62 Â ÂÈË Á החטיבה שלנו התכוננה להיכנס לקרב עם הצבא הגרמני הנסוג מפאת טעות או תאום, הנחיתה הארטילריה של הצבא האדום אש תופת על חלקת היער שבו נמצאנו היער התחיל לבעור בהפגזה הזאת השתתפו גם "קטיושות" ההדף של פיצוץ פגז הרים אותי והדביק אותי לעץ, תוך כדי כך אבדתי את ההכרה כשהתעוררתי, התקבלה פקודה לסגת לכוון הביצות מסביבי הכל בער, בצליעה הגעתי לביצות המפקד אסף אותנו, היינו קבוצה קטנה של פרטיזנים, הוא הטיל עלינו משימה, ללכת ולפוצץ גשר אף אחד לא התחשב בכך שאני בהלם להתקרב לגשר יכולנו רק ע"י הליכה דרך הביצות, שבמקומות האלה הייתה מאוד טובענית בעזרה הדדית ובהליכה כל הלילה, הגענו לפנות בוקר למקום בו אמור היה להיות הגשר בצדי הדרך עמדו מכוניות גרמניות ששקעו בבוץ שאפילו טרקטור לא היה יכול לחלץ אותן למזלנו את הגשר לא היינו צריכים לפוצץ, אותו הרס חיל האוויר הסובייטי מרחוק נראה כפר קטן, הגענו לכפר, אנחנו רעבים ודבר ראשון חיפשנו מקום בו נוכל לאכול דבר מה החלונות והדלתות היו סגורים ומעליהם דפוקים לוחות עץ מוצלבים אנשים לא נראו בשום מקום יתכן שבעקבות התקרבות החזית האנשים ברחו לעובי היער

63 ÂÒÏÂÂ È ניגשתי לאחת הדלתות שלא הייתה סגורה בלוחות עץ עמדתי עם הרובה ודחפתי ברגלי את הדלת שקט הדלת הייתה נעולה מבפנים לאחר בכפר קטן לקחתי 4 שבויים מחטיבת וולוויק הבוגד מספר מכות נוספות בדלת במקום האישה, עמדו לפני שמעתי קול נשי: מיד אפתח הדלת נפתחה, 4 בני אדם לבושים במדים גרמניים נסוגתי

64 מספר צעדים לאחור, הרמתי את הרובה וכיוונתי אותו לעבר 4 החיילים, מוכן לירות מישהו מהם קרא ברוסית: 'אל תירה'! 'ידיים למעלה'! פקדתי עליהם 'מי אתם'? 'אנחנו חפשנו אתכם כל הלילה', ענה עם ידיים מורמות למעלה, זה שעמד הכי קרוב אלי יריתי באוויר חברי הפרטיזנים הגיעו בריצה, עשו חיפוש אצל כל אחד נשק לא היה להם התברר שאלו הם אנשי וולסוב שהחליטו לערוק מיחידתם אחד מהם היה ממוסקבה מבלי שמצאנו משהו לאכול הובלנו את הוולסובציב לתוך היער, היינו חייבים לנוח לפנות ערב, מצאנו את החטיבה שלנו מפקד החטיבה בראותו את ארבעת השבויים שהבאנו שאל: 'מאין הם הופיעו'? מפקד הקבוצה שלנו הסביר שבם וולסוביצים שהתחבא בכפר הקומיסר, שהתנהג לרוב באכזריות כלפי שבויים שאל: 'מי לקח אותם בשבי ולמה הם עדיין חיים'? צעדתי קדימה ואמרתי: 'חבר קומיסר, אני שביתי אותם' הוא הציץ בי במבט קר ולא הוציא הגה מפיו הסתובב אל מפקד החטיבה ופקד לירות בשבויים גזר הדין הוצא מיד לפועל באותו ערב נפגשנו לראשונה עם חיילי הצבא האדום למחרת בבוקר, לאחר הארוחה, החטיבה שלנו התחילה לנוע לכוון מרכז המחוז לכיוון העיר ליובן שנמצאת במרחק של כ- 60 ק"מ בהתחלה השיירה נעה מסודרת ובהמשך, לאט לאט השיירה התארכה למספר קילומטרים הפיקוד כבר לא התייחס כל כך לתופעה זאת כולם היו במצב רוח מרומם לאחר הפגישה עם היחידות הסדירות של הצבא, הפרטיזנים נאנחו בהקלה התקווה התגשמה, אותה תקווה, אותו חלום שהפרטיזן צפה להתגשמותו במשך שנים בסופו של דבר הגיע של ההבנה ושל הביטחון,

65 שאולי הצבא האדום ישחרר אותנו מהכובשים הארורים, מה- האסאס, מהזנדרמים ועוזריהם המקומיים, מהוולסוביצים ומהמשטרה הדרך עוד הייתה ארוכה הייתי נעול נעליים קשות, אותם הורדתי מגרמני הרוג הגודל לא התאים לרגל שלי וכתוצאה מכך שפשפתי רגלי ונוצרו פצעים רבים הייתי נאלץ לעצור מספר רב של פעמים באמצע הדרך ולעטוף את רגלי מחדש בסמרטוטים, או שהייתי נאלץ לצעוד יחף לפנות ערב הגעתי עד לנהר אורסה שעבר בין ליובן והכפר סרצ'י אלה שהגיעו למקום לפני, כבר נחו הפרטיזנים העייפים לרוב נשכבו ליד הנהר הצטרפתי אליהם ובעונג רב השתטחתי על הקרקע, מכוסה בעשב רך לאט לאט כל ה שיירה הגיעה למקום החלומי הזה הוצבו שומרים והחטיבה נערכה ללינת לילה בבוקר הצטווינו להתארגן בכפר סרצ'י אני וישה נכנסנו לבית הראשון שלצידו עמדנו שם גרה אישה מבוגרת, עם ביתה ונכדתה בקשנו שיכינו לנו ארוחת בוקר הנשים הסתכלו עלינו בחשדנות, אולם הארוחה עמדה במהירות על השולחן 'למה הם פוחדים מאתנו'? חשבתי לעצמי ביושבי ליד השולחן 'הרי חוזר השלטון הסובייטי' 'האם השלטון הסובייטי לא היה לרוחן'? 'יתכן שמישהו במשפחה שיתף פעולה עם הגרמנים'? 'או שרת במשטרה'? בשלב זה, נאסר עלינו ללכת ליובן, למרות שהעיירה לא הייתה רחוקה יתכן והפיקוד חשש מהחופש שהפרטיזנים הגיעו אליו ועל ידי כך רצו למנוע ביזה והוציאו איסור חמור ומוחלט אני וחברי החלטנו לישון הלילה לא בבית, אלא באורווה, היכן שהיה הרבה חציר עם ריח משכר כולם בחוסר סבלנות חיכו להחלטת הפיקוד בעתיד

66 Ô ÂÈÂÏ ביום השלישי בעברנו את הגשר מול נהר אורסה, מצאנו את עצמנו בליובן בעיירה הזאת לא גילינו שום סימנים שהצביעו על כך שישנה מלחמה במרכז וברחובות, הבתים עמדו על תילם, שלמים רק שם, איפה שהיה הגטו ברחובות אינטרנציונל ולנין, לא נשמר אפילו בית אחד לאחר חיסול יהודי הגטו ב- 4 בדצמבר 1941, הגרמנים פקדו לפרק את כל הבתים, והם שימשו לצורכיהם של הכובשים בליובן, להפתעתי הרבה, פגשתי מספר יהודים ניצולי גטו לחווא גרשון שוסטרמן ושני בניו פרידה איזנברג ושני אחים (האבא והבן האמצעי נהרגו בזמן המצור), ביניהם היו 2 אחיות, פנינה וחווה ילידות המקום קבוצה של פולסיסקים פרטיזנים לפני השחרור הם התגייסו לצבא האדום ונשלחו לחזית

67 במשך היום שוטטנו ברחובות העיירה, את התענוג הזה שכחנו כבר, מזה שנתיים ללינת לילה חזרנו לאותה אורווה וישנו בתוך החציר לא נשארנו זמן חסרי ידע מה קורה יצאה פקודה שכולם ילידי 1926 ומבוגרים יותר יגויסו לצבא כאן נאלצנו להיפרד מחברי לנשק ולצרות, ישה שלפין הוא התגייס לצבא ונשלח ליחידה קרבית להמשך לחימתו נגד הכובש הגרמני בבילורוסיה בהמשך שמרנו על קשר מכתבים, הוא העביר לי אירועים שונים מהצבא (עד כמה שהצנזורה אפשרה) פרטים נוספים על גורלו, אספר בסיכום הספר ÔÈ ÂÚ Â גורלי היה עדיין קשור לתנועת הפרטיזנים והכיבוש יותר נכון עם אלה, שלא נכנעו ונלחמו נגד הפרטיזנים בליובן, בבסיס החטיבה שלנו, הוקם גדוד עונשין, אליו השתייכו פרטיזנים תפקידו היה חיפוש ביערות כדי לגלות גרמנים מתחבאים, וכן כל מיני עוזרים למיניהם ששיתפו פעולה עם הגרמנים כגון:, ראשי כפר, מתורגמנים, מלשינים ועוד היחידה הזאת מנתה כ- 50 איש היינו מזוינים היטב לכל אחד היה תת- מקלע ורימונים בלשכת הגיוס בעת הגיוס שלנו, קבלנו פקודה חד- משמעית: לא לקחת בשבי אף אחד לחסל את המתנגדים ולנקות מעל פני האדמה את הבנדיטים והרוצחים

68 ה' שוב מצאנו את עצמנו ביערות ובביצות המוכרים יחד איתי היה עוד בחור יהודי יליד ליובן, פימה קוסטנוביץ התיידדנו מהר מאוד באופיו היה טוב ונוח וחבר נאמן בשעת הקרב היה אפשר לסמוך עליו אין להתפלא על כך, הוא היה כמוני, היה בגטו, הוא גם נשא על גבו את כל העינויים וההשפלות של הגרמנים ושרד התחלתי לחקור אותו, איך היה בגטו ליובן פינה קוסטנוביץ מפימה נודע לי איזה סוף מפחיד ומר הגסטאפו והמשטרה בחורף 1941 גרמו ליהודים, על יד תחנת הטרקטורים בליובן הייתה סוללת עפר לשם יחידת עונשין מיוחדת של האס אס הובילו שיירה בת 1200 יהודים ללא שום אשמה, כשאשמתם היחידה הייתה יהדותם ונרצחו 'ואיך אתה ניצלת'? בניגוד לרצוני נפלטה מפי השאלה לאחר שפימה באנחה קורעת לב השלים את סיפורו משפחה שלנו החליטה לחפור בור וכניסה חשאית מהאסם ובו הסתתרנו' מתוך סיפורו הבנתי שלתוך הבור הזה, יכלו להכניס 12 איש: הוא, אימו ליובה, אחיו מוטל, אחותו פניה, בת דודתו של אימו מטליה עם 2 ילדות, דודה תמרה, אשת אחיו של אבא ומספר שכנים מהגטו השוטרים, לאחר חיסול התושבים היהודים בליובן, לעתים קרובות שוטטו בחצרות בגטו ובבתים על מנת לחפש ולשדוד מהרכוש היהודי שנשאר בבתים הם הגיעו גם לביתם של משפחת קוסטנוביץ ממקום מחבואו הם שמעו איך אצלם בחצר מסתובבים שוטרים ובעזרת דוקרנים בתוך האדמה הרכה מחפשים רכוש יהודי שנקבר הן ניצלו הודות לחשכה שירדה, מישהו מהשוטרים אמר: חושך, לא רואים כלום, נמשיך מחר בבוקר בלילה משפחת קוסטנוביץ והיתר יצאו מהבור וברחו ליער ככה הם ניצלו הרבה זמן בחיפושים אחר פושעי מלחמה לא המשכנו בערך כעבור 3 שבועות השליחות של היחידה נגמרה הגענו חזרה לליובן, החזרנו את הנשק כל אחד מאיתנו קבל תעודת פרטיזן

69 כל אלו שהיו ביחידה ואצל מי שהיו אי שם משפחה או קרובים, נסעו אני נשארתי לבד הרגשתי בדידות מדכאת לי, אף אחד בעולם כולו לא חיכה היה נדמה, והרגשתי הייתה של נער בודד, עזוב, חסר בית שאף אחד לא התעניין בו ולאף אחד לא היה אכפת ממנו רק הצבא הסדיר, היה יכול להיות ביתי, והחיילים משפחתי מספר פעמים נכנסתי בליובן ללשכת הגיוס כשרצוני היה להתגייס התשובה תמיד הייתה זהה: 'אל תמהר, עוד ניקח אותך' הייתי נאלץ לשוטט לא מעט לילות העברתי מתחת לכיפת השמיים 'ואיך להתקיים'? אז כדי להתקיים הייתי מבקש מהבילורוסים אוכל, ואם לא קבלתי ע"י בקשה, הייתי פשוט גונב לאחר מכן נסעתי עם בנו של גרשון שוסרטמן מלחווא, יעקב לוולקוביסקי על מנת להסתדר בעבודה כלשהי הנסיעה לא הוכתרה בהצלחה סוף סוף הגיע זמן גיוסי לצבא את המגויסים החדשים ליוו במוסיקה, שירים וריקודים וכמובן בבכי (המלחמה עדיין נמשכת) את וועדת הגיוס עברנו בעיר סלוצק

70 Á È Â È ÂÏÙ גויסתי לדיביזית רגלים ה- 45 ולחטיבת האמונים ה- 38 הדיביזיה הייתה פרוסה ליד מינסק, ביערות ליד העיירה הצבאית קולודישצ'ה ליד נשבענו אמונים הייתי יהודי אחד בפלוגה לא עבר זמן רב והתיידדתי עם חבריי בפלוגה את הבילוגרפיה שלנו ועל הטרגדיה המשפחתית מלחווא אף אחד לא ידע, חוץ ממפקד הפלוגה, הסרן גניזוב ומפקד המחלקה לייטננט זוטר מלינוב היה בפלוגה חייל אחד שהיה אנטישמי אשר בכל מיני דרכים השתדל לפגוע בי עם כל מיני אמרות ובדיחות אנטישמיים שם משפחתו היה דובינה (בול עץ) שהצביע על אישיותו באחד ממקרי העלבונות שהטיח כלפי, החלטתי להביא סוף לדבר ממכת קת הרובה שהנחתי עליו ולקח לו זמן רב להתאושש מהמכה העזה בראשו החיילים הסכימו לצעדי ולתגובתי אני עם הבן בלייעל הזה לא דברתי יותר העלבונות מצדו כלפי וכלפי העם היהודי פסקו המלחמה נגמרה ביום זה נמצאתי בעיירה הצבאית קולודישצ'ה החיילים השתוללו, רקדו, שרו, ירו למעלה והתחילו לעשות תכניות לגבי העתיד היום הזה גרם לי לגעגועים בלתי נסבלים צפיתי כל כך הרבה זמן לניצחון קיוויתי להקלה בכאב, שקונן בקרבי, קיוויתי להשתחרר מהבדידות את כל זה יום הניצחון לא הביא לי כמעט שלוש שנים חייתי עם פצע פתוח, היום הזה חידש אצלי ביתר תוקף זיכרונות מהעבר לפני עיני הופיעו תמונות זוועה מלחווא המורדת לפני

71 עיני שוב ראיתי את רחוב רינקובה בו נולדתי ובו עברו עלי ימי הילדות ושוב ראיתי ושמעתי את הבכי והאנחות של הפצועים, ילדים נשים וזקנים נזכרתי ברחוב שהיה מכוסה יהודים, אחי מתים, במה הם חטאו? ובין כל אלה בני משפחתי הענפה עכשיו בראותי את חברי משתוללים משמחה, קנאתי בהם אולם לא יכולתי עם עצמי לעשות כלום גורלי נחרץ עברו מספר חודשים התקבלה פקודה והדיביזיה שלנו פורקה עברתי ליחידה אחרת שאמורה הייתה להישלח מחוץ לגבולות ברית המועצות הצבא שנמצא ממערב לברית המועצות נקרא הריכוז הצבאי הצפוני È Ó Ó ÏÚ הרכבת הצבאית שלנו עוצרת בעיירה גרמנית זגן אנו רואים בתים ודרכים סלולות מאבן על המדרכות מטיילים אזרחים גרמניים לעצמי אני חושב: 'איך האנשים האלה, יכלו לחנך רוצחים, שהפכו על האדמה שלנו ל"מוצצי דם'? ובו זמנית באה לראשי מחשבה נוספת, שעל אדמת בילורוס הם מוצאים את מפלתם על הרציף בתחנה אנו מסתדרים בשיירה בעברינו כ- 30 ק"מ, מגיעים למחנה צבאי התקרבה לקיצה שנת הניצחון 1945 נשלחתי לפלוגת מקלעים החלו האימונים: תרגילי סדר, הכרת חלקי המקלע, אימוני שדה ומטווח פעם, כשעמדנו מסודרים, ניגש אלינו קצין, עם קבלת אישור מהמפקד הוא פנה אלינו בשאלה: 'מי רוצה לצאת לקורס קשר'? בין השורות שרר שקט

72 'אם יש מתנדבים שירימו את ידם' אני הרמתי יד ויצאתי מהשורה הייתי היחיד ויחד עם הקצין, האורח, הלכנו למפקדת החטיבה שם, ראש המטה לא שאל שם, משפחה שאל רק שאלה יחידה אחת: 'איפה היית בזמן המלחמה'? 'ביחידת הפרטיזנים' 'נלחמת'? 'נלחמתי' עניתי פקדו עלי לעלות לתוך מכונית שעמדה בקרבת מקום שם ישבה כבר קבוצת קורסנטים בעתיד המכונית פתחה בנסיעה וכעבור מספר שעות, הגענו לעיירה בשם שטולפ חילקו אותנו לחדרים, האכילו אותנו בארוחת צהריים, וכבר ליום המחרת התחיל הקורס הזמן עבר במהירות לאחר שלושה חודשי לימוד התקיימו בחינות וקבלתי ציון קשר בדרגת 3 (דרגת הידע הנמוכה ביותר) מעכשיו החל התפעול המעשי של מכשיר קשר נשלחתי למחנה צבאי גרמני בשם נויהמר כאן בגדוד הקשר הקשרים השמישו את ידיעותיהם במקצוע המשך השירות עבר עלי בגדוד נגד טנקים, מיוחד לכאן העבירו איתי עוד כמה קשרים היחידה הייתה פרוסה לא הרחק מהעיר קולברג מעניינת ההיסטוריה של העיר הזאת, נמל, שנמצא על חופי הים הבלטי, כיום נמצא בשליטת פולין ושמו הוסב לקולובז'ג בתחילת המאה התשיעית נבנה ע"י הפולנים מבצר, אבל במאה ה- 12 את העיר והמבצר כבשו הגרמנים בזמן מלחמת שבעת השנים, הצבא הרוסי כיתר את העיר ושמו אותה במצור יחידת הצבא שהייתה במקום, נכנעה לאחר מכן הוא שוב צורף לפרוסיה רק לאחר מלחמת העולם השנייה העיר קולובזג עברה לפולין

73 בתחילת 1948 היחידה בה שירתתי פורקה וחלק ניכר מכוח האדם ובתוכם גם אני הועבר לחטיבת מרגמות כבדות 79, של דיביזית הטנקים ה- 20 שהתמקמה בעיר בריג מפקד החטיבה היה אלוף משנה בובקון בתקופה ההיא, תחילת שנת 1948, התפתחה בברית המועצות האנטישמיות כסויה היה במילה: "קוסמופוליטיזם", העיתונות המרכזית ציינו גילויים של "קוסמופוליטים" ומשום מה שמות המשפחה של אותם "קוסמופוליטים" היו יהודיים לא ארך הרבה זמן והקוסמופוליטיזם הגיע עד לשורות הצבא אני נזכר באספה של החטיבה, שבה נאם מפקד הדיביזיה בעניינים פוליטיים משום מה נכרתו בזיכרוני מילותיו: 'קוסמופוליטים', 'הם לא רק אנשים בעלי שמות יהודיים', 'אבל בתוכם אפשר למצוא גם רוסים' ישבתי, האזנתי ולא האמנתי למשמע אזני הנה לך "סולידריות בין העמים" הרגשתי שבתוכי משהו נשבר הזמן עבר שירתתי כקשר-אלחוטן במחלקת המפקדה של היחידה בזמן ההוא יוצאי צבא ילידי 1925 השתחררו, פרט למש"קים ששירותם הוארך לשנה נוספת הגיעה שנת 1949 Ï Ï ÒÓ הרס"ר פפלוב, שהיה בגדוד הקשר היה היחידי בדרגה הגבוהה, זא בעל הידע הרחב ביותר והוא השתחרר היה צורך למנות במקומו מחליף באחד הימים הופיע אצלנו במחלקת הקשר, קצין הקשר הגדודי, לקח אותי הצידה והציע לי לקבל את תפקידו של הרס"ר פפלוב הבנתי למה הקצין הציע לי את ההצעה בזמן ההוא, הידע שלי במקצוע הקשר התפתח והתחלתי

74 לשלוט בחומר יותר טוב מהאחרים אולם היה צורך לעבור בחינות על מנת לקבל את ההדרגה הגבוהה היססתי קמעה, ולאחר מכן אמרתי: 'תודה על האמון', 'אבל אינני רוצה לתפוס את מקומו של פפלוב' 'למה'? התפלא קצין הקשר הגדודי סירבתי לא בגלל שלא הייתי בטוח בידע שלי בהכרת המקצוע, אלא בגלל שלקשר בדרגה הראשונה הוענקה מיד דרגת רס"ר וכתוצאה מכך אצטרך לשרת שנה נוספת בצבא את גורלי לקשור בצבא לא רציתי על מנת לא להישאר ללא הסבר, הסברתי לקצין לאמיתו של דבר את סיבת הסירוב הקצין נתן לי את מילתו, מילת הכבוד שאם אעבור בהצלחה את הבחינות אשאר טוראי בתפקיד רס"ר לא עבר הרבה זמן וניגשתי לבחינות ועברתי אותן בהצלחה ועליתי ברמה מקצועית דרגה אחת קצין הקשר בהמשך שירותי עמד בהבטחתו ובאחת משיחותיו האישיות איתו התוודה שעוד לא פגש חייל שלא ירצה לעלות בדרגה החיים הצבאיים השגרתיים, לא היו כל כך מעניינים כל אחד ששירת בצבא מכיר אותם ההשכמה, התעמלות בוקר, מסודרים הולכים לחדר האוכל לארוחת הבוקר ועוד ההתעוררות ביחידה, לרובם בשמחה רבה, היו הימים בהם הופיע הדוור עם מכתבים אלה המאושרים שקבלו מכתבים מהבית, מחברותיהם, התבקשו ע"י הדוור לרקוד או לשיר שיר כלשהו ימים כאלה שינו את החיים השרירותיים והחדגוניים בחיי החייל אולם אני לצערי לא ציפיתי למכתבים מאף אחד הבדידות מאוד הכאיבה לי בימים כאלה השתדלתי להימנע ממחשבות עצובות, אולם לא תמיד הצלחתי

75 ÙÂÁ היה ידוע לי שעד המלחמה התגוררה בעיר קורסק, דודה שלי זא אחות של אבי, שלא פגש אותה מאז 1920 ומה אם היא חיה? לא פעם חשבתי הצלחתי להיוודע שהיא חיה ומתגוררת בכתובת מסוימת בקורסק שלחתי לה מכתב, בו אני מגולל את סופה המר של כל המשפחה התחלנו להתכתב פעם הזמין אותי אליו ראש המטה מהחטיבה, היה זה בתחילת חודש הדודה סוניה ובעלה יעקב ינואר 1950 'שמע'! הוא אמר 'אתה החייל היחידי בחטיבה שאף פעם לא בקש לנסוע לחופש' עמדתי ושתקתי ראש המטה שאל: 'למה אתה שותק'? 'הסברתי לו שאין לי לאן לנסוע, אף אחד לא מחכה לי בשום מקום' התברר, שהוא ידע היטיב על עברי, על הבריחה מגטו לחווא והשירות הפרטיזנים כמו כן, ידע על ההתכתבות שלי עם קורסק הוא אמר: 'קבל חופשה של שבועיים וסע לדודה שלך בקורסק' הצטיידתי בניירות המתאימים, תליתי על גבי את תרמיל החפצים ונסעתי לקורסק אני מגיע לעיר זרה לא מוכרת לאחר חיפושים מצאתי את הרחוב והבית את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת, מאוד דומה לאבי

76 התחבקנו, דודתי סוניה בוכה אני עושה הכרה עם יתר בני המשפחה בדירה הקטנטנה גרים, דודה סוניה ובעלה החולה יעקב, ביתם עם בעלה ותינוק לאחר ארוחת ערב, שמתי לב שדודתי רוצה להודיע לי משהו והיא מדברת עם דודי יעקב בשפת הרמיזות הדוד יעקב מתיישב סמוך אלי ובחגיגיות אומר: 'בוריה', 'יש לנו עבורך ידיעה מאוד טובה תחזיק מעמד, תהיה גבר' הסתכלתי באי הבנה דודי מאיזשהו מקום מוציא מעטפה היה זה מכתב Á הצצתי על שם השולח כנראה שברגע זה החוורתי קרובי הגישו לי כוס מים לגמתי את המים, נרגעתי קמעה, ובכתובת השולח אני קורא את השם ושם המשפחה שלי אחי הבכור שלמה 'אחי חי'! כל השנים הללו, חשבתי אותו כמת לא פקפקתי לרגע שאותו יחד עם המשפחה כולה רצחו בלחווא ב על המעטפה הייתה מוטבעת חותמת של מדינת ישראל פתחתי את המכתב עוצר מדמעות וקורא הוא כותב שכל אחי שלמה דגן משפחתו, ביניהם גם אשתו עם 2 ילדים קטנים נרצחו בגטו לחווא בהמשך כותב אחי, שבישראל פגש אדם, שראה אותי בזמן המלחמה בחיים ביערות בילורוסיה במכתב הוא שואל את דודתו ואת קרוביו האם הם שמעו משהו על גורלי תשובה מקרובי אחי לא קבל הפחד בברית המועצות היה גדול יותר מכל מיני רגשות אנושיים ומשפחתיים רבים פחדו אפילו להודות בכך, שיש

77 נראים משונים, אבל אז להם קרובי משפחה בחוץ לארץ היום הזמנים הרודן סטלין והמוסדות של המפלגה הקומ 8 וניסטית תחת מסווה של ה- קגב ו- מוד החזיקו בפחד מתמיד את תושבי המדינה הענקית ברית המועצות בעת הביקור הקצר בקורסק עשיתי הכרה עם בחורה, קראו לה רוזה היא הזמינה אותי אליה הביתה פעם, ולריקודים יצאתי אתה לקולנוע והכרתי את הוריה שהותי הקצרה בחופשה עברה מהר מאוד בהיפרדי מהבחורה רוזה, חזרתי עם קרוביה וקרובי ובהחביאי את המכתב מאחי במקום בטוח, ליחידתי ÔÂ È Ù בקרון, על אדמת פולין, ישב מולי זוג, גבר ואישה, כנראה בעל ואשתו, לפי מראם דמו לבני העם היהודי סמוך אלי ישב לייטננט זוטר, צעיר ומגוהץ כנראה סיים לא מזמן את בית הספר לקצינים גם הוא אמור היה להמשיך לשרת ב"ריכוז הצפוני של הצבא" לא הורדתי את מבטי ממנו, הוא הבחין בתשומת ליבי אליו, אולם שתק בעיני התחלתי להפנות את תשומת לבו לעבר הדלת לאחר מספר ניסיונות נוספים, הוא הבין את הרמזים ויצא למעבר בדלקתי סיגריה ויצאתי אחריו שאלתי: יהודי? הוא אישר בהנדת ראש סיפרתי לו בקיצור על אחי בישראל 'מה אתה רוצה'? שאל אותי 'שתעזור לי', עניתי 'איך'?

78 בקשתי ממנו לכתוב לאחי שאני חי כמו כן קבענו שבעוד כחצי שעה שוב יצא לפרוזדור ואני אמסור לו את הכתובת של אחי בישראל בזמן המוסכם, נפגשנו במעבר, נתתי לו קופסת סיגריות, כשבתוכה מונחת הכתובת של אחי בישראל הנוסע סיפר לי שבעוד כמה חודשים הם טסים לישראל ועכשיו הם גרים בשצ'צ'ין והזכיר את הרחוב ומספר הבית הגעתי ליחידה וכמקובל עם חברים הבאתי מקורסק בקבוק וודקה ואכלנו מהמזון שהבאתי החברים חקרו 'איך קבלו אותי'? 'איך העברתי את הזמן'? 'האם הכרתי בחורה כלשהי'? סיפרתי הכול פרט לעובדה שמצאתי את אחי ושהוא גר בישראל כעבור מספר שבועות, בפברואר (התאריך המדויק חרוט טוב טוב בזיכרוני,) 25 בתאריך,1950 לצאת לחופשה, היכר קראו לי למפקדת החטיבה רב סרן זובולין השיחה בינינו הייתה קצרה פתאום הפך את עורו, הוא אותו ראש המטה שהציע לי היה נוקשה וללא פקד עלי להחזיר את הנשק, את מכשיר הקשר ואת מסכת הגז הגיש לי מסמך ובו מצוין שאני קשר ממדרגה ראשונה על מנת שאוכל להציג אותו בפני השליש ולחכות להוראות נוספות בהמשך כשחזרתי לקסרקטין מסרתי לרס"ר את הציוד מתקרב ובא 'למה'? 'במה חטאתי'? נכנסתי למועדון, חקרו אותי לפשר השינוי חשתי שמשהו עומד להתרחש את הלב בחוץ כבר חיכה לי ג'יפ מה יכולתי לענות להם? שלחווא, בהיפרדי הפצע שלא הגליד, מחברי, הרגשתי שענן שחור חברי מבלי להבין, שאני חושש ממשהו אוכל לי? עדיין שבמחיצתם שירתתי במשך שנתיים, יצאתי החוצה לג'יפ שהמתין לי בתוך הג'יפ, חוץ מהנהג ישב קצין בדרגת סרן המכונית זזה לאחר שנפרדתי מחברי בהינף יד, שמתי לב שנוסעים לכוון תחנת הרכבת התיישבתי בתוך הג'יפ מתקרבת רכבת נוסעים, אני והסרן מתקרבים לאחד הקרונות, על המדרגות של הקרון עמד קצין נוסף הסרן שבחברתו הגעתי מחזיק בידו דף נייר ומגיש אותו לקצין שעל המדרגות לחתימה חוץ מאנשי צבא, לא נראה בקרון אף אזרח

79 מלכתחילה ניסיתי לברר פרטים כלשהם, אולם את התשובה האמיתית אף אחד לא ידע מאוחר בערב הגענו לשצ'צ'ין נכנסנו למשאית מכוסה שמביאה אותנו לתחנת המשטרה שם האכילו אותנו והלכנו לישון פה נזכרתי באיש מהרכבת, לו מסרתי את הכתובת של אחי בישראל שצ'צ'ין! הרי האיש גר בעיר הזאת זכרתי את כתובתו צריך בכל מחיר למצוא אותו כשכולם נרדמו, קמתי בשקט ויצאתי לרחוב הסתובבתי זמן רב בעיר וחיפשתי את הכתובת בסוף מצאתי את הרחוב ואת הבית היכן שגר האדם מהרכבת הבית היה ישן ורב קומות, את מספר הדירה לא ידעתי כמו כן לא ידעתי גם את שמו של האיש אותו חיפשתי לחוסר מזלי הבחין בי פטרול שפטרל ברחובות החשכות של העיר הישנה הצלחתי להתחמק מהם, אולם הרצון לפגוש את האיש היה כה חזק וכה חיוני בשבילי שהחלטתי למרות סכנת ההתגלות לחזור שוב לאותו הבית לדפוק בלילה על דלתות לא רציתי, הייתה לי תקווה להיתקל על אחת הדלתות בשם משפחה יהודית, התקווה שלי לא התקיימה מאוחר בלילה חזרתי מבלי להתגלות במשטרה Ú Â È Ï Ï ÚÒÂ Î בבוקר נוכחתי לראות כי הקבוצה שלנו גדלה במספר חיילים נוספים אחרי ארוחת בוקר הובילו אותנו לתחנת הרכבת והוכנסנו כולנו יחד לאותו קרון לאף אחד לא היה מושג, מה רוצים מאתנו ולאן מובילים אותנו בין חיילי הקבוצה נמצאו גם שניים מהאזור שלי אחד מהם היה מהכפר סינקביצי שנמצא כ- 10 ק"מ מזרחה מלחווא והשני מכפר לא הרחק מהעיירה

80 דודהורודוק התפתחו בינינו שיחות על החיים מלפני המלחמה העובדה הזאת קרבה אותנו והתפתחו יחסי חברות בשיחות בינינו, תמיד רציתי לפענח את השאלה והסיבה של אוסף החיילים מכל מיני יחידות וההעברה החשאית למקום לא ידוע לנו רבים מאיתנו הספיקו כבר לשרת בצבא שש שנים, בגעגועים למשפחה, לבית וכאן השינוי הפתאומי הדרך נמשכה ללא סוף לבסוף, לאחר שיצאנו מגבולות פולין, הגענו לנהר הוולגה ולעיר קויבישב היה זה בימים הראשונים של חודש מרץ חורף, והתלבושת שלנו עדיין קיצית בתחנת הרכבת עלינו על משאית שהמתינה לנו מבעוד מועד המכוניות נוסעות בעיר המושלגת עד שהגענו ונעצרנו ליד קסרקטינים ישנים ועזובים כאן אנו פוגשים במספר רב של חיילים בשיחות איתם התברר לנו שאנו נמצאים במחנה מעבר ומכאן נשלחות קבוצות לכוונים ולמקומות לא ברורים לאחר שהייה של שבועיים, מצרפים אותי לקבוצה ומובילים אותנו לתחנת רכבת בקבוצה שלי למרבה הפליאה, נמצאו גם שני חברי מהאזור שלי ושוב בדרך אינסופית את מרבית הזמן בקרון אני מנצל למשחק שח-מט זה מפנה את תשומת ליבי מהבעיות בהן אני נמצא עוברים את העיר קלינין תחנת בולוגויה בלילה הרכבת עוצרת בתחנת רכבת קטנה ולא מוכרת כולם יוצאים מהקרון נמצאים בתחנה "מקסטיכה", רוח קרה ומקפיאה חודרת למכוניות ללא הכיסויים שממתינות לנו ואנו נוסעים הדרך משובשת ומלאה במכשולים טבעיים

81 ÈË Ï Ú Â ÚÈ לאחר נסיעה של שעתיים במשאית, בדרכים לא דרכים, הגענו לקרחת יער קופצים מהמכונית לתוך השלג העמוק ומשתדלים להתחמם ע"י קפיצות במקום ונפנופי ידיים הבחנתי שבמרחק מה נראה אור של חשמל הובילו אותנו לכוון החשמל נכנסנו לצריף ארוך וקר האורך של המבנה היה אולי 40 מטר כמעט לאורך כל המבנה משני צידיו עמדו מיטות ברזל דו קומתיים ועליהן מזרנים וכריות ממולאים קש לא הרחק מהכניסה עמד תנור לא מוסק וקר כאשר ממנו יצאה הארובה לתוך התקרה לצידי המבנה, היה בכל צד חלון קטן אחד הופיע איזשהו קצין בריון ובצריחה חזקה פקד: 'לתפוס מיטות'! מבלי להתפשט, נשכבנו על המיטות, על אותם מזרנים שנראו כמו שקים ממולאים בקש ומתכסים בשמיכות ישנות ודקות השעה הייתה כבר אחרי חצות, אינני יודע כמה זמן ישנו ושוב נשמע קולו של הקצין הבריון צורח: 'לצאת החוצה ולהסתדר' רדומים ועייפים יצאנו מהמבנה, בחוץ חשיכה, השלג חורק מתחת לרגלינו הקציו הוביל אותנו בצורה מסודרת אל עומק היער לאחר שעברנו מספר קילומטרים, הגענו למקום בו שקעה משאית עם נגרר בתוך השלג העמוק המכונית עם הנגרר היו עמוסים בולי עץ עבים אחד הגלגלים נכנס לתוך בור, פקדו עלינו לפרק את בולי העץ לאחר שהתגברנו על העבודה שלא היינו רגילים אליה, הצלחנו בדחיפה להוציא את הגלגל מהבור לקראת

82 בוקר לאחר שסיימנו להעמיס את העצים חזרה למשאית המשאית זזה ממקומה עייפים גררנו את עצמנו חזרה לתוך מבנה הקר בו שהינו לאור יום ראינו שחוץ מהצריף שלנו עומדים עוד 2 צריפים דומים לשלנו באחד מהם הייתה מסעדה צריף רביעי, קטן יותר, שימש את מפקדת הגדוד והנהלת החשבונות צריף חמישי, קטן מהאחרים שימש כמובן כמועדון לפעילות תרבותית ופוליטית בצד, קרוב יותר לקצה היער, נראה גג שבלט מעל האדמה, כולו מכוסה שלג (מה שהיה והתרחש מתחת לגג, אכיר לקורא בשלב מאוחר יותר) הובילו אותנו לצריף ששימש חדר אוכל, בתוכו עמדו שולחנות שעשויים מלוחות עץ וכן גם ספסלים נגשנו לפי תור לחלון הקטן בחלוקה כל אחד מאתנו קבל לקערית קצת דייסה שהספיקה כבר להתקרר וחתיכת לחם שחור ארוחת הבוקר הסתיימה בספל מים רתוחים ומנה חסכונית של סוכר ÌÈˆÚ È Î אחרי ארוחת הבוקר, חילקו אותנו לקבוצות: כורתי עצים, סבלים, מנקי ענפים, אני, יחד עם בני אזורי נפלנו לקבוצה אחת, בתור כורתי עצים, קבלנו מגפיים עשויים מצמר כבשים, מעילי צמר גפן קצרים, כפפות, משור עם 2 ידיות וגרזנים הסבירו לנו את העבודה לכרות עצים בגובה של כ- 40 ס"מ מפני הקרקע, אורך הבול עץ צריך להיות 6 מטר ו- 40 סנטימטר הנורמה של זוג אנשים ליום הייתה 16 עצים ליום בצענו את הנורמה הזאת כפי שנקבע אנו מתקרבים לקומוניזם

83 היום הראשון עבר בקבלת הציוד ולימודו ובגדי העבודה בערב נפגשנו עם חיילים שהגיעו הנה מספר חודשים לפנינו הם היו מפוחדים משהו את הסיבה לכך מיד הבנו בלילות, היו מוציאים אנשים מתוך המיטות, מרחיקים אותם מהאזור ולא שהיו מורידים אותם באמצע העבודה ונעלמים היו שמועות שאותם חיילים נשלחו אל מכרות האורניום הגיע האביב 1950 המשכנו למלא את עבודות האסירים עבודת פרך אני זוכר מקרה של חייל אחד אשר לא הרגיש בטוב החייל הלך הצידה, התיישב, שמש האביב חיממה אותו והוא נרדם השומרים גילו אותו ישן כעבור מספר ימים נאסף כל הגדוד בחדר האוכל הגיעו כל מיני פקידים ומפקדים ובראש כולם היה פרקליט צבאי הביאו את ה"פושע" שנרדם מתחת לעץ לאחר הקראה ארוכה של הפרקליט את פרטי אשמתו של החייל, נגזר עליו ארבע שנות עבודת פרך ותנאי בית סוהר הרגשתי באותו הרגע הרגשת סלידה נוראה,ואני משוכנע שכל האחרים שהיו עדים ל"הצגה" זו הרגישו אותו הדבר אולם הזמנים היו כאלה שצריך היה לשתוק למרות עייפותי הרבה לא יכולתי להירדם בלילות עלו בראשי תמיד תמונות הזוועה מהגטו מבלי משים, מחשבותיי נישאו אל סבי וסבתי, אותם לעולם לא ראיתי ולא הכרתי, הם נפטרו לפני לידתי וכאן נזכרתי בביתו של סבי שעמד ברחוב דודהורודוק בלחווא החלטתי לפנות ללשכת הגיוס בלונוניץ על מנת שיבררו לי ויודיעו לי ביחס לבית של סבי וסבתי לפנות למוסדות אחרים לא עלה בדעתי המכתב נשלח

84 ÒÂÈ Î ÏÓ Â כעבור זמן מסוים קבלתי תשובה, חפץ מכר את הבית לתשובה, בו מודיעים לי שבשנת ראובן 1946 היו מצורפים כל הניירות על מכירת הבית הקורא וודאי זוכר את המקרה בו אני וחברי ירחמיאל חפץ פוגשים לחוואים בכפר גורודיצ'צי, 2 את החרש אילם הרשלשוורין ואת ראובן חפץ שבזמןמסוכן רצה להשאיר אותי ואת הרשל שוורין לבד ולהתחמק עם חברי ירחמיאל חפץ וזהו אותו אחד שמכר בערמה את הבית של סבי בקשתי ממפקדי לאור המצב שנוצר להעניק לי חופשה קצרה, וזה לאחר שספרתי לו כל ההשתלשלות כעבור זמן קצר קבלתי חופשה את הקורא ליום המרד בגטו ב- היודרנט, של שבועיים כאן ברצוני להפנות שוב כשברל לופטין הצית את בית עלה אחד התושבים המקומיים על סולם וניסה לכבות את האש זכרתי את מראהו של אותו אנטישמי אשאר בחיים ואפגוש את האיש הזה, במו ידי אהרגו' בתוך להט הנעורים נשבעתי: 'אם לפני שנסעתי ספרתי את זה לחברי בן אזור נייקוואי מבלי לחשוב הרבה, ניגש ניקולאי לתרמיל החפצים שלו, הוציא משם סכין קפיצית ומסרו לי

85 ÂÂÁÏ Â ללחווא הגעתי לפנות בוקר מתחנת הרכבת מבלי לחכות להתבהרות, עדיין בחשכה, כוונתי את צעדי ישר לכוון ביתו של האנטישמי פודלבה לא ידעתי בדיוק באיזה בית הוא גר, והלכתי לפי חושיי מאחד הבתים יצאה אישה עם 2 דליים לשאוב מים מהבאר נגשתי אליה ושאלתי באיזה בית גר פודלבה, שעד המלחמה עבד בקרטל בסנדלרות הופתעתי מהתשובה שקבלתי מהאישה: 'בני', 'הרי הוא כבר מזמן מת' בחוץ התחיל להאיר אני כמובן התחלתי ללכת למקום בו עמד ביתי שבו נולדתי ההנחות שלי אומתו! במקום הבית, היה שטח מוגבה במקצת ומעליו צמחייה פראית ולא מטופלת הלב נהיה מר, כואב, הרגשתי עלבון צורב על משפחתי שכל כך סבלה רק אני ואחי בכור נשארנו בחיים הסתובבתי סביב המקום בו עמד פעם הבית, ביתי, שרחש פעם חיים נעצבתי הלכתי לכוון ביתו של סבי, שלפי הודעות מלשכת הגיוס, נמכר בדרך פסולה גם כאן, אי הצלחה נודע לי, שהבית נמכר פעם שנייה, על ראובן חפץ אף אחד לא ידע כלום מה לעשות? נזכרתי שבפינסק צריכה לגור בת דודה שלי אותה אף פעם לא ראיתי לאחר חיפושים עקשניים, מצאתי את מקום מגוריה נפגשנו היא אירחה אותי יפה מאוד כל הערב היה ערב של זיכרונות עצובים למחרת, לפני שהתכוונתי לעלות לרכבת ולחזור ליחידה, נכנסתי למספרה הראשונה ולמרבה הפתעתי ראיתי את ראובן חפץ

86 בפגישה שמתי לב איך הוא החוויר, במספרה, השיחה בינינו לא הייתה קולחת, עם הפרעות רבות באמצע, לכן הלכנו אליו הביתה במילים מעליבות אבל אמיתיות הבעתי בפניו את חשדנותי הוא שתק אולם לשם הגנה עצמית, לקח בידיו את התינוקת שלו החופש שלי קצר המועד התקרב לסיומו נפרדתי מבת-דודתי ומשפחתה ונסעתי ליערות העד לטיגה È Á ÂÙÁÓ ÚÂ È חזרתי לגדוד הגיע הרגע בו אני צריך להכיר לקורא את המחפורת החשאית שגגה בלט מעל לקרקע מכוסה השלג, ושעמד מרוחק בקצה היער הייתה זאת מחפורת רגילה, לתוכה ירדו באמצעות מדרגות משום מה הזכירה לי המחפורת את מחנות הפרטיזנים הרצפה הייתה מאדמה, במרכז היה עמוד נמוך שנכנס לתוך האדמה, מעליו דפוקים מספר לוחות עץ משני צידי ה"שולחן" עמדו שרפרפים אור חשמלי חיוור האיר את הפינה החשוכה והמדכאת לכאן מספר פעמים בשבוע נקראו חיילים לחקירות את החקירות ניהל אדם שגובהו ממוצע בדרגת סרן הוא שירת בשורות "סמרש" (הריגול הנגדי) ידענו שגורל הנחקר, היה תלוי בו באחד מימי הקיץ, הקפטן הזמין אותי להיכנס אליו 'באיזו אשמה'? מרוב אפשרויות, הייתי מבולבל, אולם הייתי רגוע במחפורת התייצבתי לפני הקפטן לפי כל כללי הצבא הוא הציע לי לשבת לפניו על השולחן היה פרוס גיליון נייר גדול הוא מיד הוא התחיל להפציץ

87 אותי בשאלות, לאחר כל תשובה, כתב משהו על הנייר השאלות היו בערך כאלה: 'איך קראו להורים'? 'איפה הייתי בזמן המלחמה'? 'איך נקראה החטיבה הפרטיזנית שלי'? 'איך קראו למפקד זה או אחר'? 'מי יש לי מקרובים בחוץ לארץ'? לאחר החקירה, מספר פעמים, בשלילה הקפטן אפשר לי ללכת על שאלתו, בתקופה הזאת, בקרתי אותו במחפורת עוד עם יש לי קרובים בחוץ לארץ, הגיעו אלי מכתבים מהבחורה מקורסק, עניתי תמיד אותה הכרתי בהיותי שם בחופשה, העובדה הזאת גרמה לי לשלוות נפש, הרחיקה ממני את הבדידות ואת מריטת העצבים מהחקירות של הקפטן באחד מימי החורף הקופאים והקפואים ב- 1950, כמו לרוב המקרים, לאחר יום עבודה קשה, קראו לי שוב לקפטן הלכתי אליו ובדרך העיקו עלי המחשבות: מה הוא רוצה שוב ממני? הרי לאחר חקירות בלתי פוסקות, אני הופך את השולחן בכעס רב עקב החקירות הבלתי פוסקות של החוקר

88 הוא יודע עלי הכול? לאחר שיקולים רבים הרגשתי שעצבים שלי אינם עומדים יותר בלחץ שלא לאורך זמן אוכל לסבול את ההשפלה הזו בדקות אלה, הרוגים, ביושבי במחפורת, מות משפחתי, נזכרתי ברחוב בו גרתי בגטו לחווא חיי הקשים בפרטיזנים, בשורות הצבא האדום בהרמת קול שאלתי את הקפטן? מלא שהיה שירותי הארוך והקשה 'חבר קפטן, מה אתה רוצה ממני'? 'מה אתה רוצה להוציא ממני'? 'האם לא אכלתי מספיק מירורים בחיי הקצרים? החיה במדי הקצין כולו החוויר לשולחן, התחיל לצרוח עלי מכעס: אתה מזמן היית צריך להירקב בבית הסוהר'! כאן נשברתי, אפשרית, לאחור עצבי לא החזיקו הוא קם מהשרפרף ובהתכופפו מעבר מעמד בדחיפה חזקה דחפתי את השולחן על הקפטן יצאתי החוצה ורצתי לכוון המגורים מאחורי שמעתי קריאה: 'עמוד'! הסתובבתי 'אני יורה'! ואמרתי: 'תירה! לקצין לי כבר אין מה יותר להפסיד'! והלכתי ההתאפקות הייתה בלתי ומבלי להסתכל למגורים, שום קול ירייה לא נישמע מאחורי בצריף נקטתי צעד לא מחושב, התיישבתי וכתבתי מכתב לאחי שלמה שגר ברמלה, קיפלתי אותו בצורת משולש, בישראל כמובן ללא מעטפה כתבתי את כתובת השולח, אשר לא ושמתי אותו על השולחן, עליו היו שמים מכתבים למשלוחים היה בנמצא הייתה זאת זעקה מהלב כתבתי לאחי, שאני מאוד שמח שנשאר בחיים במוצאו יחידת פרטיזנים ולבסוף הוספתי: אני מציג את חזי לראווה ואומר לחוקר שיירא בי

89 'לאחר המכתב הזה, אינני יודי מה יקרה לי' כמובן, שאז לא תיארתי לעצמי שמכזה חור נידח המכתב ימצא את דרכו לידיו של שלמה אחי בישראל הכנסתי את כל הציוד שהיה ברשותי לתוך תרמיל הגב, ישבתי וחיכיתי לגרוע מכל, מאסר ומשפט עבר עלי לילה ללא שינה ולאחריו עוד מספר לילות כאלה אולם אף אחד לא קרא לי הייתי מופתע והמום, לאחר התנגשות הזאת עם הקפטן מה"סמיריש" אני עדיין חפשי אני יוצא לכריתת עצים, אני לן בצריף, זאת אומרת, פעלתי נכון, פלאי פלאים! Ï ÈÓ È ÎÓ עבר חודש זה קרה באחד מימי ינואר 1951 לאחר יום עבודה קשה, נכנסתי לצריף וראיתי את הדוור החייל מחייך אלי מסר לי מכתב ועוד גלויה הצצתי על המעטפה עליה מודבקים בולים מחוץ לארץ וכתובת השולח 'מה קורה כאן'? מזמן הפסקתי להאמין בניסים, והנה מה זה? לא רק שאני חי, ועוד קבלתי מכתב מאחי שלמה מישראל, את שמחתי הרבה, קשה להעלות על נייר אני חגגתי, הייתי המאושר באדם, שמחה ללא גבול יחד איתי שמחו חברי הרוסים הם לא היו אנטישמים אחי שלמה ובנו זליג ממכתבו של אחי, נודה לי שלאחר המרד בגטו, ברח והגיע ליחידה פרטיזנית במערב בילורוס ולאחר מכן לחם בחזית לאחר המלחמה, הגיע

90 למחנות העקורים בגרמניה שם פגש בחורה והתחתן שנית ממשוחררי אושוויץ המנוח בגרמניה נולד לאחי בן וקראו לו זליג, בשנת 1948 עם הקמת המדינה, המשפחה הגיע לישראל לאחר קבלת המכתב מאחי, הבחורה הייתה על שם אבי הרגשתי הקלה רבה ושחרור מתחים מה שלא יקרה, עכשיו אני מאמין שבעתיד יהיה לי בית ומשפחה משלי אביב מהצבא 1951 האווירה אותם חיילים מנהלי העבודה, החלו להישמע תקוותם יותר על הלב עברו שמועות ולאחר מכן דבורים בנוגע למשוחררים בצריף השתנתה ללא הכר שירים, בדיחות, הפסיקו לצרוח עלינו, וצחוק נשבה רוח נעימה עם תקווה הותיקים התחילו בערבים בתוך הצריף, להביע את בקול רם זמן השחרור קרב חבריי שמחו מאוד ואצלי נהיה קשה חזרו אלי אותם הימים העצובים של חודש מאי הניצחון על גרמניה נתקלתי בבעיה לגמרי לא פשוטה ימי 1945, פשוט לא ידעתי לאן לכוון את עצמי לישראל? על מנת להשיג מטרה זו עלי להפוך לציפור אולי לעיירת הולדתי לחווא, אל קבל האחים המוזנח, אל ביתי השרוף עד היסוד? לא, לשם אני כבר לא אחזור הוכרז על שחרורים היו אלה הימים המתוחים ביותר ארוך כל כך לבסוף, נפרדתי מחבריי הטובים כשנכנסתי לצריף בו שכנו משרדי הגדוד, הצריף אט אט התרוקן בחיי מאז התגייסתי לצבא ולאחר שירות אחד מהעובדים, לא התפלא למה אני בא באיחור כל כך גדול והנהלת חשבונות, אף

91 Ò Â בקשתי כרטיס לעיר קורסק הרס"ר הציץ אלי בפליאה והתחיל להכין לי את כל המסמכים, כרטיסים ותעודות מעבר יחד עם הכרטיס קבלתי מדים חדשים: שינל, מגפיים, לבנים (תחתונים וגופיה) כובע סירה וקצת כסף להוצאות קטנות היה זה תשלום עבור 7 שנות שירות יצאתי מהמשרד בפעם האחרונה הסתכלתי על הצריפים האפורים ועל אותה מחפורת סודית שעמדה בקצה היער, עם זיכרונות קשים ומרים נכנסתי למשאית שחיכתה לי והמשאית זזה בדרך החתחתים, אותה הכרתי הגעתי לתחנת הרכבת מקסטינה וכעבור מספר ימים כבר הייתי בקורסק כל הרכוש שלי נכנס לתרמיל גב, ריק למחצה, ותרמיל צד עם החשמלית הגעתי למרכז העיר אני הולך לכיוון דירתה הקטנה של דודתי שם אני מתחבק עם כל המשפחה אני מבחין בעייפות בפניה של דודתי שמטפלת בבעלה החולה הריהוט הדל והדוחק בדירה, סיפרו את מצבה העגום של הדודה בערב ליד כוס תה מהביל, ישבתי עד מאוחר ושוחחנו בלחש על מנת שקולנו, לא יגיע מחוץ לכתלים שיחתנו התנהלה סביב מצבו הטרגי של העם היהודי, על החייאת האנטישמיות, במדיניות הממשלה, על החדשות מישראל שבקושי מתגברת על כל המחסומים והקשיים

92 במרוצת הימים הבאים החלו להיכנס אלינו הביתה כל מיני שדכנים עם הצעות נישואין הרי הגיע חתן מהצבא ועוד יהודי! באדיבות דחיתי את כל ההצעות, ליבי נמשך לאותה בחורה אותה הכרתי בזמן שהייתי בחופשה בקורסק בפעם הראשונה הכרתי את הוריה מלאו לי אז 24 שנים ולה 21 היכרותי נשאה פרי וכעבור זמן קצר נרשמנו במשרדי רישום נישואין וכעבור שבוע ציינו את נישואינו במסיבה אני ומשפחתי לפני היציאה מרוסיה התחלנו לגור יחד עם ההורים בדירה לא גדולה ללא מקצוע, קשה היה לי להסתדר בעבודה רוזה בזמן ההוא עבדה כמוכרת בחנות ואני בעקשנות המשכתי לחפש עבודה בסופו של דבר, התקבלתי בתור תלמיד למפעל הנעלה לא עבר זמן רב ונולדה לנו בתנו הבכורה קראנו לה מיכלה על שם אמי שנשרפה בגטו יצאתי לגור בדירה שכורה ובשנת 1955 קנינו דירה קטנה בזמן הזה, היו לנו כבר 3 ילדים 2 בנות מילה ורחל ובן מיכאל עם אחי שלמה החלה התכתבות קבועה במכתביו הוא פירט את חייו עם משפחתו החדשה, על תנאי החיים בארץ, שלאחר הכרזת המדינה, חיסלה את המצב המלחמתי והחלה לבנות את המשק סלילת כבישים, הקמת קבוצים ובניית ערים חדשות

93 ÈÈÏÚ È ÂÒÓ Â Á בשנת 1957 קראתי בעיתון שאזרחי ברית המועצות, יהודים ופולנים שהייתה להם אזרחות פולנית עד שנת 1939, יכולים להגיש בקשה לחזרה לפולין מבלי לאבד זמן הגשתי מיד את הניירות המתאימים לרשויות וחיכיתי לתשובה חיכינו שנה שלמה על מנת לקבל תשובת סירוב בתשובה לא היה שום הסבר למה הם מסרבים להחליף לנו אזרחות הגשתי בקשה נוספת לאפשר לי יציאה לפולין בזמן ההמתנה פניתי לשגרירות הפולנית ובקשתי את התערבותם ועזרתם כמו כן פניתי למשרד הפנים של ברית המועצות כעבור כמה חודשים שוב סירוב רצוני להגר ולהגיע לישראל, היה חזק יותר מכל הקשיים לפניהם עמדתי הבנתי שרק דרך פולין אוכל להגשים את חלומי ולהגיע לישראל את הרגשות והעקשנות שלי ודבקותי במטרה חילקה איתי אשתי רוזה בזמן הזה הציעו לנו דירה בבניין חדש במרכז קורסק ואני סירבתי ביום נהדר אחד, מקבלים מכתב מהשגרירות הפולנית ממוסקבה הם הודיעו לנו שלי ולבני משפחתי ניתן אישור לעזוב את רוסיה ולנסוע לפולין הם גם מייעצים במכתבים לא להשתהות עם הנסיעה התחלנו מיד בהכנות כעבור חודש קראו לנו למשרד המנפק אישורי יציאה לבסוף לאחר מריטת עצבים, אנו מקבלים ויזות, תעודות מעבר ליציאה כעבור שבוע חצינו את גבול רוסיה-פולין לבסוף הגענו למטרתנו

94 ÔÈÏÂÙ בפולין מפנים אותנו למקום ושמו צרבנסק שליד פוזנן לא עבר זמן רב ושכרנו דירה בעיר ליגניצה אני ממהר, אף יום אחד מיותר איננו רוצה להיות על האדמה המקוללת הזאת, על האדמה היכן שהיטלר וקלגסיו מצאו משתפי פעולה בחיסול העם היהודי דווקא האדמה הפולנית ספוגה דם יהודי, עליה הושמדו בשנות המלחמה יותר מ- 3 מיליון יהודים כעבור 4 חודשים, אנו עוזבים את הארץ הארורה, מגיעים לוינה ומשם לשדה התעופה הדקות נמשכות בכבדות מכריזים על עלייה למטוס הטס לארץ בחברת התעופה אל-על שתוך מספר שעות יביא אותנו לישראל המטוס עולה מעלה מעלה טסים אנו גבוה מעל האדמה שהצמיחה מתוכה את האויב מס' 1 של האנושות אדולף היטלר ÌÂÏÁ Ï Ê יושב אני במטוס כל מיני רגשות אופפים משתלטים עלי אני עוצם עיניים, קשה לי לתאר מה עובר עלי דבר אחד הבנתי בבירור זה לא חלום, למרות שאני יושב בעיניים עצומות בזיכרוני, כמו בקולנוע מופיעים

95 ועוברים מאורעות שנות חיי הנה אני נמצא בתנועת השומר הלאומי עם חברים אני רוקד בהתלהבות "הורה", כולנו שואפים לארץ-ישראל לא אצל כולם התקווה הזאת התגשמה כמה מחברי נהרגו לנגד עיני מופיעות תמונות מזוועות המלחמה אני רואה את הרחוב שלי בוער, דם יהודי מכסה את הרחוב, השמדת משפחתי ולאחר מכן היער והפרטיזנים נזכרתי ברגע כששכבתי בצריף ריק בטיגה, לא ידעתי להחליט מה עלי לעשות, לאן עלי לפנות? לישראל, אמרו רגשותיי אולם בשביל זה אני צריך להיהפך לציפור אני פוקח את עיני אשתי ושלושת "גוזלנו" נרדמו במושבים הנוחים עוד מעט וציפור הפלדה הזאת תביא אותנו, את כולנו לאדמה החדשה, שבה נצטרך לבנות את הקן המשפחתי, שם ילדנו לא יהיו מסומנים בטלאי צהוב, לעולם לא יהפכו לאזרחים מדרגה שנייה שם במו ידיהם יצטרכו לבנות את האושר, ובאם יהיה צורך, יתגייסו להגנת המולדת על כך חשבתי במטוס שטס מעל לים התיכון עם עליית השחר, אפשרי היה דרך החלון לראות את מרחבי הים בצבעי כחול בוקר, 10 בנובמבר 1959 המטוס מנמיך, אני רואה את חופי הארץ, מכוסה באור השמש הזוהרת, יותר רחוק, צמחייה ירוקה ובתים לבנים גלגלי המטוס נגעו באדמת ארץ ישראל כולנו יחד ובשמחה מוחים כפיים אני מרגיש את פעימות הלב הנה, עוד מעט, לא יעבור הרבה זמן ואחבק את אחי הבכור שלמה, שבזמן כל המלחמה, חשבתי אותו למת אוטובוס השדה מביא אותנו למבנה, עליו כתוב באותיות גדולות "ישראל"

96 ÈÁ ÌÚ È Ù נכנסים לבניין שדה התעופה למקבלי הפנים לא מרשים להתקרב אלינו אני מסתכל בהמון רב של אנשים מזהה את אחי שלמה, אני מנפנף אליו עם ידיי, צועק, קורא לו הוא גם מבחין בי לאחר ביקורת קצרה אני מחבק את אחי שנינו על העבר המר, ומשמחה בוכים אני עושה לו הכרה עם משפחתי לאחר קבלת המסמכים, מכניסים אותנו למכונית מכוסה בברזנט אחי נוסע אתנו המכונית נמצאים עוד מספר זוגות עולים, אותם הכרתי עוד במטוס עוברים את המושב תל-מונד, לפני המושבה כפר-הס המכונית עוצרת כולנו יורדים כאן מחכים לנו צריפים מבטון אנחנו מקהלים אחד מהם לכל אחד מאתנו ניתנים מיטת ברזל עם מזרן, למשפחה כולה שולחן להכנת האוכל, אמצעי בישול על גז וקצת מצרכים לתאורה, מנורת נפט מבחינת חשמל אנו חוזרים לתחילת המאה, אבל זה לא מפריע לנו עושים הכרה עם הסביבה, מסביב צמחיה, פרדסים ומטעים, כל זה מאוד מצא חין בעינינו כאן אנו חייבים להתחיל בחיים חדשים עוד בברית המועצות הפחידו אותנו בכך שבארץ לא נלקק דבש ונאכל מרורים בעיקר היו אלה יהודים תעמלני השלטון 'לשם מה אתם נוסעים לשם? 'מי מחכה חכם'? 'ישראל זאת מדינה קפיטליסטית' גם אנשים פשוטים אמרו שבישראל החיים קשים, אין מים, והאנשים משועבדים אנו, לדיבורים אלה לא שמנו לב, מה שבנוגע לקשיים נסתדר עברתי בחיי קשיים הרבה יותר חמורים בשבת הראשונה נסענו כל המשפחה לאחי

97 ברמלה עשינו הכרה עם משפחתו, אשתו דורה ניצלה בנס בהיותה באושוויץ להם היו כבר 3 ילדים: 2 בנים ובת כזכור הבן נקרא כל שם אבי זליג, שם הבת רחל ושמו של הבן הנוסף יוסף ארחו לו ברית מילה) כשאחי סיפר לי על כך, (בדיוק לפני הגעתנו לארץ נזכרתי באיזה תנאים ערכו את ברית המילה לאחייני, אז בלחווא המפוחדת מהכיבוש הנאצי, כשהבאתי בחשאי אלינו הביתה את המוהל פייוול חיניץ שלמה התחיל בישראל לעבוד במקצועו כספר בלחווא בית ספר לעברית, בעיקר לימד את השפה עולים חדשים אהב לנגן על כינור בישראל, סיים ושלמה היות הוא עבד ברמלה עוד כשנתיים כמורה לעברית, על בניהול תזמורת, שהייתה מנגנת בחתונות, 'תבין', יחסר להם מאומה' אינני זוכר אם כבר סיפרתי, מנת להגדיל את הכנסתיו, עבד בבר מצווה וימי הולדת אחי בערבים אמר לי 'במשפחתי 3 ילדים', 'צריך להרוויח יותר על מנת שלא ואז גם אני התחלתי לחשוב, לעסוק הרי סוף סוף צריך לפרנס ולגדל משפחה במה אני אעבוד ובמה Â Â ÎÊ, Â Â ÎÊ חודש לאחר שהגענו ארצה, לאחייני זליג מלאו 13 שנים למסיבת הבר מצווה אחי הזמין הרבה מבני לחווא, שניצלו מהגטו והגיעו ארצה כיום אינני יכול לזכור מי היה שם, אולם לפי הערכתי, היו שם כולל המשפחות, כ- 30 איש הגיעו השוסטרמנים, איטקה פלדמן, יהושוע ליכטשטיין ועוד 17 שנה מאז 1942 לא האחיין שלי, זליג נפטר בשנת 2000

98 משפחת אחי הבכור שלמה דגן ראיתי אנשים אלה כמובן, התחלנו לשוחח זה עם זה, בהזכרתי את אלה שנרצחו בזמן המרד בגטו עם אחי, לא רק בבר- מצווה, אלא לעיתים קרובות בעיקר בערבי שבת היינו יושבים עד מאוחר בלילה ומעלים זיכרונות דברנו על הכול, ובעיקר על המשפחה בימיה האחרונים על אבא, אמא, האחיות, אשתו של שלמה שולמית וילדיהם על ילדיה של אחותי ריבה, הדוד יעקב, הדודה בלה, הדוד דוד נזכרתי גם בסבא והסבתא שגרו בעיר פטריקוב ונרצחו בצורה טרגית, כשהגרמנים הרוצחים מכניסים אותם לנהר ביצ'וק ושם יורים בהם בערבים כאלה של זיכרונות, דברנו ללא רצון, נגענו בפצעים הפתוחים שטרם הגלידו כתוצאה מכך, הלב נצבט, נעתקה הנשימה ואיבדנו את חוש הדיבור פשוט קשה היה לדבר ובישבנו דקות ארוכות בשתיקה והשקט ששרר מסביב העביר את מחשבותינו זה לזה בבר-המצווה אצל הבן של שלמה, פגשתי את אברהם שוסרטמן, עם אחיו יעקב התחברתי עוד כשהיינו ילדים בתקופה שלפני המלחמה היינו מאותה שנת לידה יחד למדנו אביהם ניצל מהגטו ביחידת הפרטיזנים האבא עבד כסנדלר ויעקב היה סייר אברהם קווה שאוסיף לו עוד פרטים נוספים על גורלו של אחיו יעקב, אולם הידיעות שהבאתי לו לא היו משמחות לאחר הבריחה מלחווא הוא היה ביחידת פרטיזנים כשהוא שירת בצבא האדום, התכתבתי איתו, לאחר המלחמה, גם הוא מצא את עצמו בגדוד עונשין כנראה מאותה סיבה כמוני, על קשר עם קרובים בישראל

99 אהרהם שוסרטמן בשנת 1951 המכתבים שלי התחילו לחזור בציון הערה: "הנמען עזב" ככה סייר אמיץ בפרטיזנים, נעדר בלי ידיעה כלשהי אברהם שוסרטמן לאחר השירות בפרטיזנים הצליח לעשות עליה והמשיך את דרכו הצבאית בצה"ל כאן הוא נלחם את כל מלחמות ישראל והגיע לדרגת סגן אלוף אצל שלמה התארחה גם איטקה פדלמן משפחתה לא עברה את כל תלאות יהודי לחווא, היות והם הצליחו בתחילת המלחמה לעזוב ולנסוע לעורף, לעומק ברית המועצות Ï È ı Ï ÁÈ לפי סיפורו של אחי שלמה, ההיסטוריה על בריחתו לישראל למדתי את כל עם גמר המלחמה, שלמה מצא את עצמו בברלין החלו השחרורים של חיילים בגיל מבוגר יותר הרכבת שבה נסע שלמה מברלין, נסעה מזרחה, אולם הוא היה בטוח שאף אחד אינו מחכה לו בלחווא ואין לו מה לחש שם 'ושוב לחיות באווירת אנטישמיות'? ברגשות אותן הרגיש בנוסעו ברכבת זה הוא לא רצה להגיע לארץ ישראל היה נזכר הוא לא, לו רק רצון אחד, את והוא אשתו השנייה של אחי שלמה - דורה ובנה זליג

100 בתחנת הרכבת של העיר ביליסטוק הייתה חניה ארוכה שם הוא פגש יהודים טובים שהציעו לו לשנות את "כוון הנסיעה" הוא הבין מה מסתתר מאחורי מילים אלו והחליט עזב את הרכבת והגיע ללודז איפה שהיה מרכז להכנת מסמכים שונים וביניהם תעודות מעבר כאן, הוא שינה את שם משפחתו על שם משפחתה של אשתו שולמית שנרצחה בגטו- גלימסון מלודז הוא הגיע למערב ברלין שם הוא הכיר את אשתו לעתיד דורה בגרמניה הם חיכו לעליה עד שנת 1948 שם נולד להן גם בנם הראשון רק לאחר הכרזת המדינה, הגשימו את חלומם לאחר ששמעתי את סיפורו של שלמה, הבנתי למה נשלחתי בשנת 1950 מפולין לגדוד עונשין עד אז חשבו המשטרה ואנשי סמירש שכל בני משפחתי נרצחה בלחווא לא התעניינו ולא נגעו בי, בעצם גם אני הייתי בטוח ברצח כל בני משפחתי אולם לאחר נסיעתי לקורסק לדודתי, שם קבלתי את המכתב ממנו בצירוף תמונה שלו עם ילדו הראשון - זליג הייתי מאוד שמח, ובעיקר שולמית אשתו הראשונה של אחי שלמה הודות לכך שהוא חי בישראל פתאום, מסיבה זאת הכול אצלי השתנה בכיוון השלילי אסור לשכוח, איזו תקופה זאת הייתה ידו של הרודן סטלין הייתה מורגשת בכל דבר באותם ימים אנשי ה-קגב חשבו שצריך להתחקות אחרי אנשים חשודים בברית המועצות ובאם מישהו הסתיר את העובדה שיש לו קרובים בארצות קפיטליסטיות (אפילו מבלי שידע), הרי התגובה מצידה באה מהר וללא דיחוי כנראה, שידיעות על כך שאחי נמצא בישראל הגיעו באיזו שהיא דרך למוסדות הצבא ומשם הגיעו עד ליחידתי ומקום המצאי

101 ÌÈ Ó ËÒÂ Ï ÌÏ Â כבר נגעתי במקצת על גורלם של בני שוסטרמן בפרק זיכרונות זיכרונות, אולם המשך ההיסטוריה של משפחה זאת, ראויה לפירוט יתר אח המשפחה, גרשון שוסטרמן התחבר עם אבי הם יחד עבדו בקרטל הסנדלרים בשבתות אהבו לערוך טיולים בפינות היפיפיות, עשירות הטבע של לחווא בנהלם שיחות על קורות יום יום לגרשון היו שישה ילדים האח הבכור יצחק והבת חסיה הם נסעו בשנת 1935 לפלסטינה די נדיר, קבלו מהם מכתבים עם יעקב (ישה) אותו גיל כמוני, הלכנו יחד לבית ספר ויחד יצאנו לדייג הצעיר אברמ'לה, היה בשנתיים יותר צעיר ממני היו עוד 2 אחיות, ליובה ומרים כפי שידוע לקורא, גרשון שוסטרמן ניצל עם 2 בניו ומתוך סיפורם של התושבים המקומיים, נודעה פרשה קורעת-לב על פסיה האם של המשפחה הזאת גם היא הצליחה לברוח מתוך לחווא הבוערת עם ילדה על ידיה הילדה שבחיקה לא הראתה שום סימני חיים, כמה זמן האם הסתובבה עם ביתה המתה בחיקה, לא ידוע, בחשבה שממשפחתה לא נשאר בחיים יעקב שוסרטמן אף אחד (למרות בניצל האב ושני בניה), בלכתה לתחנת המשטרה של לחווא שם נורתה למוות בשנת 1946, עזב גרשון שוסטרמן ובנו אברהם, את העיירה ליובן בבילורוס ונסעו לפלסטינה הם קיוו להיפגש עם יצחק וחסיה בארץ אולם אז הטילו האנגלים מצור על חופי הארץ והופרדו את הבן אברהם החזירו האנגלים למחנה קפריסין והאבא גרשון, חולה אנוש הועבר למחנה עתלית

102 הילדים הגדולים שהיו בארץ לא ידעו על כל ההתפתחויות האלה, שאביהם הגיע לפלסטינה ושוכב חולה מאוד התנאים במחנה עתלית, היו בלתי נסבלים גרשון לא יכול היה לקבל טיפול רפואי מתאים היכן גרים 2 ילדיו, הוא לא ידע וגם לא ידע איך לחפש אותם מצבו הלך והורע מיום ליום וכעבור שבועיים לאחר הגעתו לפלסטינה, נפטר במחנה עתלית ÊÂ È ועכשיו, ברצוני לספר קצת על אשתי רוזה אין לה מחיר על כך, שיזמה והשתתפה בפעילות המשפחתית שנוכל תוך כמה שנים לעמוד על הרגליים עם בואנו לישראל, הופיעו הרבה בעיות על מנת להתחיל הכול מהתחלה, צריך היה להרוויח לא רק על מנת להיות שבעים, אלא לדאוג שילדנו יגדלו בצורה נורמאלית וסבירה, בביגוד, אשתי רוזה הנעלה ובלימודים בנקודות אלו הוכיחה רוזה את עמידתה האיתנה בלחצים שעמדו בדרך כבר בתחילת דרכינו כזוג עוד בקורסק, כל הזמן עבדה כשחזרתי מהצבא לאחר הנישואין, היא עבדה בחנות מזון ואחר כך עם התפתחות האנטישמיות בתקופת "פרשת הרופאים", פיטרו אותה הילדים

103 נולדו אחד אחרי השני, רוזה הרבה זמן הייתה בחופשת לידה חיינו בקושי, אולם לא התלוננו בפני אף אחד בהבנה התגברנו על הקשיים אם תשאלו אותי, 'מאיפה לרוזה כושר עבודה'? התשובה היא, 'רוזה נולדה בקרים' הקולחוז היה יהודי 1924 בשנת חוץ מרוזה, ויוסף, שם הוריה והיא עצמה עבדו בקולחוז ע"ש זה היה כבר אחרי המלחמה מהעיירה הבילורוסית פיטריקוב היו עוד נהרגו בחזית אחים ו- 2 6 אחיות "סנמידוביץ" הוריה עברו לשם לגור אז משפחתה הייתה גדולה, ארבעה אחים: את האחות בתיה עם בעלה והילדים, מולה דוד, שלמה, הגרמנים רצחו בעיר ניקולייב כיום חיים בישראל שני אחיה: ליובה וצלקה ואחותה סוניה בשנתנו הראשונה בישראל, בחקלאות בשדות בקושי הסתדרנו בעבודה בתחילה עבדנו אחר כך רוזה החליטה ללכת לעבוד בקטיף עגבניות, אולם בעל הבית לא רצה אותה בעבודה והסיבה, היא הייתה מאוד חיוורת 'תראי את עצמ'ך! הוא אמר, 'הרי את שוקלת רק 45 ק"ג', 'לא תחזיקי מעמד אפילו שעה אחת' 'אחזיק מעמד', ענתה רוזה בביטחון 'רק תראה לי מה לעשות'! והנה, כאן בישראל בדבקותה בעבודה ורצונה הבלתי מתפשר, אותי, אלא את כל הסובבים סביבה מעניין איך כל זה נגמר השדה לא היה רחוק מהצריפים בהם התגוררנו הפתיעה לא רק לעבודה רוזה הלכה בשעה 7 בבוקר כשהיא הופיעה, בעל הבית הצביע על ערימה ארגזים ואמר: 'תאספי בתוכם עגבניות', 'איך שיתמלא ארגז', 'הוציאי אותו לצד לדרך' 'הנורמה 20 ארגזים' רוזה מאוד מוכשרת, היא מאוד השתדלה למלא את 20 הארגזים להוציא אותם על הדרך ולסדר אותם לגובה, אחד על השני, 11 בשעה רוזה גמרה את המכסה, הגיעה הביתה, והכינה צהריים שהבת הגדולה תחזור מבית הספר והקטנים יבואו מגן הילדים החקלאי הגיע לשדה ולא ראה את רוזה, הגיע הביתה עם צעקות: 'אמרתי לך שלא תסתדרי'! 'במה העניין'? שאלה רוזה 'למה עזבת את העבודה'? רק בינתיים,

104 'אני את העבודה בצעתי ולא היו יותר ארגזים ולכן הלכתי להכין ארוחת צהרים' 'בואי נבדוק'! אמר החקלאי מבלי להאמין 'למה להסתכל', 'תן לי עוד ארגזים ואמלא לך עוד מנה כזאת' הם הגיעו לשדה, לצד הדרך עמדו ארגזים מלאי עגבניות בעל הבית לא אמר כלום והוסיף לה עוד כמות כזאת של ארגזים ורוזה ביום הראשון בצעה עבודה כפולה כמובן שהוא שמח עם עובדת כזאת ואני, כעבור זמן קצר הסתדרתי בעבודת סנדלרות בנתניה נזכרתי במקצוע של אבי וכשקבלתי דירה מעמידר בכפר-סבא, פתחתי סנדלרייה פרטית וככה לאט לאט ארגנו את חיינו החדשים, בישראל הילדים גדלו, ובמרוצת הזמן הפכו לבד לבעלי משפחות 18 שנים עבדה רוזה כמלצרית באולם השמחות "עולם" עבדה קשה, שעות ביממה כ- 14 ולאחר מכן עברה לאולם אחר שפתח את שעריו בהוד השרון כיום רוזה יצאה לגמלאות, באופייה היא מעשית עברו 20 שנה בארץ, אני, אשתי שושנה, הילדים והנכדים בשנים האחרונות, אבל היא לא הטיפוס שיושב ללא מעש התנדבה לעבוד פעמיים בשבוע

105 "מאיר" שבכפר-סבא גם אני לאחר שמלאו לי 65 שנים בבית החולים שירותי ובזמן קור והלם קרב שאופיינו ע"י רעב, יצאתי לגמלאות שנות המלחמה שתקפו את הגרמנים בפרטיזנים יחד עם יחידות הצבא האדום הסדיר, כתוצאה כאב ברגליים, היום לכך שיש לי גרמו והפריעו להם בנסיגה כשהרגליים לרוב רטובות מימי הקרח הקרים, מההנעלה העלובה, והחיפושים החורפיים של הגרמנים אחר פרטיזנים אינני נופל ברוחי, אני מחזיק מעמד ˆÓ לנו, ניצולי הגטו ולאחרים שהגיעו הפריע עוד לפני המלחמה, לישראל שם מצאו את העובדה שבלחווא, אין מצבה מותם אלפי יהודי לחווא, ראויה לשמה בפגישות תמיד דברנו על כך כולם היו בדעה שחייבים להנציח את האירועים הטרגיים, להקים מצבה כתובה עברית ולספר את קורות היום בלחווא, ב- השחור האסאס התמרדו, כשהיהודים והמשטרה הופתעו והתבלבלו ולאחר אני וחברי ירחמיאל באנדרטה לזכר הנופלים מכן בחייתיות ירו באנשים לא מזוינים, נשים, ילדים וזקנים

106 מעט, אני, קופל וראש המועצה ניקולאי טילפוק לאסוף מימון, להכין את הפרויקט, המצבה הייתה חייבת להיות עם רשימה שמית של כל הנרצחים מיד התחיל וועד ארגון יוצאי גטו לחווא לפעול נדמה לי שהישיבה של הוועד הראשונה בנושא זה, התקיימה ב- 1990, לא היו בעיות לקבל אישור להעמיד את המצבה על קבר האחים, למצוא מבצעים, לבצע במקום את הפרויקט הפעילים העיקריים במבצע קדוש זה שלקחו חלק היו: קופל קופלניצקי, יהושע ליאור ואברהם שוסרטמן בלחווא, שם, עזרה לאין שיעור הביא לנו ראש המועצה המקומית ניקולאי טילפוק, מורה להיסטוריה בעבר הוא נהג כידיד אמיתי של העם היהודי וברצון קיבל את בקשותינו להקים מצבה שעל קורות הקהילה היהודית בלחווא, ניצולי גטו לחווא (פרטיזנים) ע"י האנדרטה ידעו גם הדורות הבאים לנו אישור בכתב שאפשר להתחיל העבודות לפי רצוננו הוא מיד הוציא

107 והנה, בשנת 1991, עמדה מצבה על תילה לטקס הסרת הלוט, הגיעה מהארץ קבוצה גדולה של בני לחווא היוזם והמבצע נסיעה זאת, ארגן שוב האיש שאיננו יודע עייפות מהי קופל יש לציין שמאז, בהדרכתו יוצאת ילדים ונכדים לבקר הורים, כל שנה משלחת מלחווא ועיירות סמוכות, במקומות הקדושים לנו נפגשתי 1991, בשנת סוף סוף עם חברי לצרות בעבר, אז, חפץ ירחמיאל משפחתו התגוררה בפינייק כמובן, שבזמן הפגישה נזכרנו באודיסיאה הקרה והרעבה, בתוך הביצות הטובעניות של פולסיה, איך נשארנו בחיים? אנו מתפלאים עד היום בימי הזיכרונות ההם, שנסעתי אליו הביתה והתחלתי לשכנע אותו ואת משפחתו לעלות לישראל נודע לי, שלאחר כל מה שעבר עליו בתקופת המלחמה, אני עם ירחמיאל לא נפרדנו זה השפיע על בריאותו והרופאים גילו אצלו מחלת לב אותו, על מנת לעודד מפגש אחרון שלי עם ירחמיאל חפץ בפינסק לפני מותו אני מוכרח להודות הצעתי: 'ירחמיאל, אם אתה עולה לארץ, אני מבטיח לך שאת השנה

108 הראשונה שלכם בישראל, להעניק לכם דיור ומחייה מלאה, ללא שום תשלום, לא תצטרך בשום דבר והרפואה הישראלית תרפא אותך' חברי היסס, בא בעצה עם אשתו וילדיו חזרתי לכפר-סבא, עם תקווה בלב, שהם יתייעצו ובסופו של דבר יבואו לארצנו מה נבנה בארץ במשך 40 שנה כשנפרדנו, כזה לזרוק הכול ולנסוע אבקר אצלכם ואחר כך אחליט' הוא לבד רצה לראות ולהשתכנע, הוא אמר: 'אל תתעצב, קשה בגיל קבלתי מכתב מפינסק שירחמיאל חולה מאוד הרופאים הבילורוסים לא יכלו לעזור לו ולהציל אותו ב בפינסק, חברי ירחמיאל מסר את נשמתו לבורא את הבטחתו לבקר בישראל, לא הגשים בנו הבכור יוסף גר בישראל משפחתן בחיפה הוא הסתדר בצורה טובה, עובד במקצועו כמהנדס חשמל, גר עם ˆ ÂÚ ÌÈ È ÚÓÏ ברצוני גם לגעת בנושא כאוב: עם גירוש הגרמנים, גם משתפי פעולה מקומיים חיו בפחד, שגם אליהם יגיע העונש הצודק הם ברחו עם הגרמנים לאן שרגליהם נשאו אותם אולם לרבים הניסיון לא עלה "יפה" ולא יכלו להתחמק מעונש לצערנו הרב רבים מהמרצחים בכל זאת הצליחו להימלט ללא רצון רב, נענו מדינות הקואליציה האנטיפשיסטית להסגיר את רוצחי האסאס למשטרה בכל אופן אחדים מהם, מהרוצחים נתפסו והועמדו למשפט ידוע לי, שכוחות הביטחון ברוסיה לא יכלו לתפוס את אותם פושעי מלחמה אולם את משתפי הפעולה הבילורוסים גילו בכמויות לא קטנות לאחר שחלק גדול מהספר נכתב, נפל לידי חומר, של משתף פעולה שוטר ממשטרת לחווא, ניקולאי סטרצ'ן את הנבל הזה רשויות המשפט חיפשו

109 זמן רב ולא הצליחו לגלות אותו סטרצ'ן, החליף את שם משפחתו וגר במקומות מרוחקים מבילורוסיה הוא שינה את הפרטים האישיים שלו ונתן פרטים שקריים על שירותו בצבא וכן שלקח חלק מהמלחמה נגד הנאצים במסגרת יחידות מהחזית ברצוני להביא קטע קצר מהעיתון "ידיעות לוניניץ": הוא, (סטרצ'ן) הגיע ביוני 1941 למשטרת לחווא והציע את שירותיו הגרמנים לא בחרו את הטובים ביותר, להיפך, לביצוע מדיניותם נגד האנושות, קיבלו לשורותיהם את חלאת האדם, אלה שמוכנים לעשות כל דבר את משטרת לחווא, עם כניסת הגרמנים, ארגן אחד בשם אלכס גרצ'קו יליד מחוז קוברין כל אלה שהכירו אותו מספרים, שהאיש תמיד היה שיכור עם פרצוף של חיה רעה מעל פרצופו לא נעלמה אף פעם ארשת רשע הוא בעונג רב עינה אנשים ולאחר מכן בדם קר ירה בהם והגלל זה הוא הועמד להיות ראש המועצה המקומית בלחווא בהרגישו בשלטון שהוענק לו, ביצע מעשים בצורה ברברית ממש ככה פעל גם ניקולאי סטרצ'ן בהמשך, העיתון מפרט ומונה הרבה מקרים של התעללות לא רק בלחווא, אלא גם בכפרים הסובבים אותה, צ'רהסובו, סיטניצה, אוזרניצה, ליובציו, פלירובו כשאנשים נשארו ללא כוח, ונהיו דומים לשלדים מהלכים, למשטרה ניתנה פקודה להוציא בלילות את תושבי העיירה על מנת לחפור בור ענקי האנשים לא רצו לנגוע בעבודה זאת, זה היה נראה כאילו שהם לוקחים חלק בפשעים הם התנגדו, אולם בלילות התפרצו אנשים במדים שחורים, שיכורים, לבתי התושבים ובאמצעות הנשק, רובים, תתי מקלע ואקדחים הכריחו אותם לחפור את הבור הענק הזה כעבור מספר ימים, כשהבור היה מוכן, מפקד המשטרה המקומית בבצ'וניק, אסף את כל עוזריו לעזרתו הגיעו גם ממשטרת קוזנהורודוק ומקרובו כולם הקיפו את המחנה (ככה העיתון כותב בהתכוונו לגטו), ניתנה להם פקודה, לא לתת לאף אחד לצאת, ובאם יהיה ניסיון כלשהו לברוח או

110 לצאת מהגטו, ה- סד לפתוח באש לא עבר זמן רב, הם הוציאו את הקבוצה הראשונה, כשהגיעו לקבוצה השנייה, הגטו השתולל, הופיעו הרוצחים המקצוענים הביאו אותם לבור, יושבי הגטו וירו בהם הנידונים הציתו את הבתים והחלו לברוח וכאן התערבו המענישים הם ללא הבחנה ירו באנשים הבורחים ולאחר מכן התפארו כמה הרג זה או אחר סך הכול בלחווא והסביבה באותו בוקר נרצחו כ קודנהורודוק) והנה תיאור המשפט עצמו מבית המשפט בלונינץ, הנאשמים, ישב לדאבון לב רק פושע אחד ניקולאי סטרצ'ן (כולל איש על ספסל 'אינני יודע' 'קבלתי פקודה' הפושע מתחמק, אולם ההוכחות רבות של העדים, חייב היה לאשר בספטמבר 1942 סטרצ'ן השתתף ברצח המוני, יהודים שהיו בגטו לחווא 'אני הצלחתי לברוח', מסר העד קירזנר 'כשרצתי לכוון הכפר ליובן, והורג אותה ירה בי ולא פגע' אתה זוכר מקרה זה? שאל השופט? ירית? 'יריתי', ענה הפושע ראיתי את סטרצ'ן כשהוא יורה בבחורה 'אני ראיתי את השוטרים סטרצ'ן צ'פקו וסיצוביץ הובילו לבור את זלמן חפץ בן ה- 70 על מנת להרוג אותו' אמר העד, חבר הקולחוז פטרובסקי 'מי ירה'? שאל השופט 'אני יריתי', מתוודה סטרצ'ן 'למה ירית באיש זקן וחף מפשע'? 'לא זוכר' וככה מקרה אחרי מקרה על הטרגדיה של הסוף של קהילת לחווא המשפט מהוכחות העדים נודעו הרבה פרטים

111 ÂÚ במשך מהלך המשפט בלולינץ, הופיע קומיסר מיחידת פרטיזנים לשעבר ממצ'יץ ועוזר התובע הכללי בגליל פינסק סידורנקו מילים אמיתיות וצודקות נשמעו מפיו של הקומיסר פרטיזן 'אלפי נוקמים של העם על אדמת בילורוס, פתחו במאבק עם האויב תקפו תחנות ומחנות של האויב, הורידו רכבוץ מהפסים, ונמצאו כאלה נבלות, כמו סטרצ'ן שהלכו לשרת את הגרמנים הוא אחד מאלה שהשתתף בפועל בחיסול היהודים בגטו לחווא' סידורנקו הקריא את מספר הנירצחים בלחווא לאחר המרד סטרצ'ן היה רוצח פעיל כמה רוע הביא לאנשים בקבר האחים ליד "גבעת הכומר" בלחווא (המקום בו נרצחו היהודים) מונחים 698 נשים ו- 724 ילדים סטרצ'ן היה שותף לרצח הזה כן, סטרצ'ן היה אחד ממשתפי הפעולה האמיתית של האסאס הוא לא רק רצח יהודים, הוא גם שדד והשתתף במסעות עונשין נגד הפרטיזנים אפילו לאשתו וילדיו לא סיפר את האמת סיפר שבמלחמה היה בטשקנט ולאחר מכן שירת בצבא האדום את משפחתו רצחו הגרמנים את הרוצח, צמא הדם, בסופו של דבר מצאו בית המשפט מצא את הנאשם ממשטרת לחווא הנאצית, אשם וגר עליו 15 שנות בית סוהר מיניסטוריון החוץ פנה לאנגליה להסגיר לידיה את מפקד המשטרה הגרמנית בובצ'ניק שמתגורר באנגליה ואת ראש המועצה גרצקו המתגורר בארגנטינה

112 ÌÂÎÈÒ אני חייב למלא את הבטחתי ולספר על גורלו של שליאפין הוא התגייס לצבא בליובן בילורוס ופולין ממנו לא קבלתי ומשם הגר לאמריקה לסיכום באופן קבוע התכתבתי איתו בחציית נהר ויסלה, בישראל מפי מכרים, חברי לנשק השתתף בשחרור שליאפן ניפצע קשה ברצוני לספר מעט על משפחתי היום יותר מכתבים נודע לי שהוא היה גר בבורויסק כשהגענו לישראל, הילדים הין עדיין קטנים ביתי הבכורה התחילה ללכת לכיתה א', הבן וביתי השנייה לגן הילדים כעבור שנתיים קבלנו דירה בכפר-סבא לאחר שרכשתי ניסיון במקצוע הסנדלרות בנתניה, פתחתי בית מלאכה פרטי שכרתי מקום לסנדלרייה הייתי רחוק כעבור זמן מלהיקרא אחי שלמה ואשתו מסוים "סוחר", הפכנו את כמובן, הוא נפטר בשנת שנתיים נפטרה גם אשתו דורה הילדים שלנו, בגמר שרותם בצבא, להופיע נכדים שלנו 'הזמן רץ, מהר', הסנדלרייה לחנות נעליים אולם שנות המלחמה קצרו את חייהם של בן 1978 התחתנו, 767 היה במותו כעבור רכשו דירות והתחילו אומרים, 'אנשים מאושרים אינם מרגישים בזה' כיום אנו עשירים ב- 7 נכדים ו- 2 נכדות שלושה מהם כבר סיימו את שרותם הצבאי ושלושה משרתים כיום בצבא הצעירים הם, על המדינה ולגבולותיה מתבגרים גם כמו כל הישראלים מוכנים להיות חיילי צה"ל על מנת להגן אשתי, רוזה, הרבה זמן מקציבה לבית החולים "מאיר", מוצא חין בעיניה וגם נהנית מכך שהיא יכולה לעזור לאנשים חולים יש אצלנו גם מנהג עוד מבית אבי, אותו אנו ממשיכים, והוא המשפחה, בשבתות וחגים מתאספים אצלנו בבית לצהריים כמובן שהכול מאחורינו אולם ביושבי ליד שולחן

113 השבת, בין המשפחה הגדולה, אני חושב לרוב: 'האם זה לא חלום'? 'אנו חיים במדינה שלנו, מדינה יהודית, לא חסר לנו שום דבר וזה, השכר על השנים של סבל, עינויים, אבדן, מתקופת המלחמה האכזרית' ועוד מחשבה אחת, מעיקה ואכזרית, כואבת ומלווה אותי כל השנים ללא הפסק למה האנטישמיים בארצות רבות משתמשים בכל מיני דרכים בעיקר בתקשורת המשודרת והכתובה ומכחישים את המצאה יהודית רצח ששת מיליוני היהודים, וזה כאילו הדם רותח כשאני שומע את השכנועים שלהם שלא היה דבר כזה ומתנערים מהעובדות על רצח ששה מיליונים שום מסמכים, אפילו נאציים ופקודות של ראשי המרצחים של הרייך השלישי אינם משפיעים על דרך מחשבתם את התשובה אני מוצא בכך, יוצלחים, קנאים, לא יודעי קרוא וכתוב, נשאלת השאלה? למה? שאנשים מהסוג הנחות, קשיי הבנה, פרובוקטורים לא שיכורים, נרקומנים וכל מיני נפולות אנושיות משתדלים להעליב ולפגוע ולהקטין את הישגי העם היהודי, שהצליח לשרוד ולהגיע להישגים גדולים בתחומים שונים, בתרבות, בטכנולוגיה, באלקטרוניקה, תורת הלחימה, רפואה, חקלאות ועוד רבים מהישראלים חושבים, השואה והאובדן של ששת המיליונים נכדים, מידי פעם, שהנוער שלנו העכשווי, אינני חושב כך, איננו יודע כלום על הרי יש לי תשעה אני מופתע מהשאלות שלהם ונותן להם תשובות, ביחס למלחמת העולם השנייה ובהדרגה הם מודעים לתלאות אותם אני חוויתי מנכדי, ומידנק, בנקודה זאת אני מספר דוגמאות: אייל, בביקורי בתי הספר בפולין, שלושה שי וטל כבר ביקרו בפולין במחנות ההשמדה של אושוויץ בוכנווולד ורבנסברוק הטרגדיה של אבות אבותיהם כל נכדי שואפים לבקר או לקחת איתי את בני גם בלחווא, מיכאל, מקום הוא מורה למחשבים ועובד בבית ספר בתל-אביב לא מזמן הוא חזר מפולין, לשם נסע במסגרת משלחת עם תלמידיו תמונות שיישארו בראשו לכל אורך חייו כמובן שהוא ראה במו עיניו את אושוויץ

114 לכן, אני מסיים את ספרי באמונה שהיא תשמש לחינוך אנשים אמיצים ואוהבי אדם, בכל מקרה, כאלה יהיו נכדי והם יספרו לחבריהם את גודל הטרגדיה אותו עבר העם היהודי במלחמת העולם השנייה, אני גם מקווה, שמשפחתי, ילדי ונכדי והדורות הבאים יקראו את ספרי אשתדל למלא את הבטחתי, שהנוער היהודי ידע על מה שעבר עלינו, שיעמדו על המשמר ושיהיו גאים באבותיהם ובסבם ושימשיכו את ענייניהם הקדושים בישראל

115 ןויצ ןב ןגד אווחל דרממ ונחנא םיניינעה ןכות אווחל יתרייע 1-1 תרוסמו תד 1-7 יתחפשמ 7-9 רבמטפס ייוניש 9-11 המחלמ אווחלב םינמרגה ברע חספ יריימ תוקמחתה קבאמ ןיכמ רעונה תוא (ןמיס) קבאמל ילש ייתורוק 24-26,םידוהי םכמצע תא וליצה טיפירפה דיל םיחישה ןיב רעיב ךרדה םינזיטרפה ןיב השיגפ הרודמה דיל שיאה תואיצמו ןדבא םיבוט םישנא אלל םלוע ןיא םינזיטרפה רוזאב 41-43,םש תורוע םידבעמש הפיא תיזחב בצמה אווחל ילוצינ ןיב ןיפילש השי 49-50

116 אווחל דרממ ונחנא ןויצ ןב ןגד םיניינעה ןכות שגפמ הצירפה תונטק תוצובקב האיצי ינמרגה רויסה סוטמ "המר" ללש תוריאשמ ןישנועה תוגולפ דחיב בושו הפקתמל הנתמה תושויטקה שא תחת בוסלוו ישנא ןאבויולב ןישנועה דודגב דחא ידוהי הגולפב הינמרג תמדא לע הגרד לבקל ברסמ השפוח חא ןורקב השיגפ עדונ יתלבה לא תעסונ תבכרה הגייטה לש דעה תורעיב םיצע תתירכב סויגה תכשלמ הבושת אווחלב בוש תיאשחה תרופחמב עוריא 84-87

117 ןויצ ןב ןגד אווחל דרממ ונחנא םיניינעה ןכות לארשימ ינש בתכמ קסרוקב היילע יברוסמ ונחנא ןילופב םולח אל הז יבא םע השיגפה 93-95,תונורכיז תונורכיז לארשי ץראל החירבה םינמטרסושה לש םלרוג הזור השיאה םישינעמל קדצ שנוע שנועה םוכיס

118

119 בן ציון דגן (בוריס דולגופיאטי) נולד בשנת 1927 בעיירה בשם לחווא שנמצאת בבילורוסיה המערבית בן שביעי למשפחה גדולה בת 9 נפשות בת הו ב- לא צי אח ו אל נ בש מת בש ו כ ה נ בש בש