בס"ד באר ב פניני באר בשדה פרשת נשא פרקי אבות פרק א'

פניני שדה פרשת נשא פרקי אבות פרק א'

כל הזכויות שמורות למכון 'שדה' הוצאה לאור של שיעורים, מאמרים וביאורים בתורת רבי נחמן מברסלב ותלמידיו לחומר נוסף ניתן לבקר באתר www.mota.breslev.org להארות והערות עידו הנביא 5/2 ירושלים 3322586 /252 3226826/22 Mota.breslev@gmail.com

- אור ליום חמישי י' לחודש סיוון ה'תשע"ב פנינים מתוך 'שדה' פרשת נשא ה'תשע"ב הנה זה עתה נכנס בנו בלב ונפש, ימי חג השבועות, ומתכוננים אנחנו להיכנס לשבת הקרובה, שבת האויפרוף של חג מתן תורתנו, באופן שנזכה שהאורות והכוחות שנכנס בנו בימי החג, ישאירו את רישומם, טעמם וכוחם, גם לכל ימי השנה אשר לפנינו... * חלק גדול של פסוקי פרשת השבוע פרשת נשא הפרשה שמסכמת את ימי התשל ומין של חג השבועות... של יום מתן התורה, הלא המה פסוקי הקרבת הקרבנות על ידי נשיאי ישראל באותם יב' הימים הראשונים של חודש ניסן, אחרי היום הגדול של הקמת המשכן בראש חודש ניסן. והנה, 'מנהג ישראל תורה' )עיין תוס ' מנחות כ:(. וגם באותם י"ב הימים הראשונים של חודש ניסן, בכל שנה ושנה, נוהגים ישראל לקרוא בהם את פרשת הקרבנות של הנשיאים. וכבר כתבו על כך הספרים הקדושים: ב' כל יום ויום פרשת הנשיא גדולות, אשר עולם. של יב' הימים הראשונים של חודש ניסן קוראים של זה היום. כי כל נשיא ונשיא היה לו סודות המשיכו שפע הרוחנית כל אחד לשבטו כל ימי ולא לחינם כתבה התורה כל שבט ושבט כל פרטי קרבנו, אף על פי שכולם היו שוות, והיה ראוי לומר בדרך קצרה. כי בקריאת הפרשה מעוררים את קדושת היום'... )ומקורו בשל"ה תחילת מסכת פסחים והובא בכף החיים סי ' סופרים ' ובנו"כ שם(. או"ח תכ"ט, ועיין תכ"ט סי ' או"ח בטור גם היטב בשם 'מסכת ו '( והנה, בספר המידות )ערך רבנו כותב אות חיתון הקדוש רבי נחמן מברסלב: - "מי שקשה הנשיאים". למצוא לו זיווגו עצמו את ירגיל לקרות בקרבנות

ד"סב ב ראב ל"זח ורמא ןירדהנס( אק )' לע קוספה ילשמ( :)וט רבד' ותעב המ 'בוט - לכ ארוקה קוספ ונמזב איבמ הבוט.םלועל ךכו ורמא םג תכסמב םירפוס חי( ' ה ' א :)' לכ אירקמה קוספ ותנועב הלעמ וילע וליאכ הנב חבזמ שדח הלעמו וילע.ןברק * רפסב ייח ן"רהומ אבומ דקונמ( יס ' דפ :)' ךותב ירבד רופיסה לע,אסכה הארש ונבר שודקה םוקמב :הארש וכלהש" םשל לכ,םלועה םישנא םישנ ףטו,התוארל ורזחשכו,םשמ יזא ףכית ורשקתנ השענו םיכודיש...םהיניב יתיארו,םש היהש קוקח לע אסכה לכ תורוצ לש לכ יאורב,םלוע לכו דחא היה קוקח םע תב וגוז,ולצא ליבשבו הז םישענ ףכית,םיכודיש יכ לכ דחא אצמ םש הארו תב."וגוז זאו לאש ונבר :שודקה המ היהי?יתסנרפ ורמאו :יל היהאש!ןכדש ייחבו ן"רהומ דקונמ( יס ' )ה"צקת ךותב וירבד וייוליגו םיאלפנה יניינעב םיכודיש,אבומ ונברש שודקה דיעה לע :ומצע עדויש הזב תודוס םיכודיש לש ןיינעה םיארונ אלש ולגתנ...םלועב ראפתהו :זא עדויש ןיינעב םיכודיש המ ןיאש םיעדוי הזב לכ ילודג רודה...!המואמ רבכו הליג ונבר שדוקה יטוקילב ן"רהומ טפ( ' :)ב"ח תעדה" ךדשמ לכ,םיכודישה יכ לכ םיכודישה םה ינש,םיכפה תעדהו אוה ךוותמה ןיב ינש,םיכפה לעו ןכ םימעפל השק אוצמל

זיווגו, כי לפעמים שני המשודכים רחוקים מאוד, והם שני ביותר זה מזה, ועל כן קשה למצוא זיווגו והתיקון לזה: שיבוא להבר-דעת לשמוע תורה מפיו ועל ידי זה יכול השידוך שלו... נמצא כשהבר-דעת אומר תורה הוא שידוכים..." הפכים שצריך למצוא משדך והנה עומד לפנינו אותו שדכן גדול, שיודע היטב בענייני שידוכים, ומגלה לנו, שלהרגיל עצמו לקרות בפרשת הנשיאים סגולתו, גם לכל ימות השנה, לכל מי שקשה לו למצוא זיווגו - הרי הדברים ק"ו לימים בהם חל קריאת פרשת שבוע בענייני פרשת קרבנות הנשיאים... וכמו כן, בוודאי שגם ב אותם הימים )שבחודש ניסן ובימי החנוכה( שעל פי 'מנהג ישראל תורה' קוראים בהם, מתוך ספר התורה, דבר יום ביומו את פרשת הנשיאים, כי הרי גם בימי ניסן באותם הימים שמוציאים בהם ספרי תורה, שני וחמישי, הרי מנהגנו לקרות מתוך ספר התורה, ומוסיפים תפלות ובקשות ש'יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולים בקדושת זה השבט'... ודאי שימים מסוגלים המה לקיים בהם ביתר שאת וביתר עוז את דברי רבנו הקדוש. והנה, זה ודאי שדברי רבנו הקדוש בכל מקום עמוקים מיני ים, ובתוך כל דבריו מסתתרים להם סודות עליונים ורזין טמירין, ויש בכלל דבריו רמזים פלאיים על כל העניין של: השידוכים והזיווגים שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, לקרב לבות ישראל לאבינו אב הרחמן, שזה סוד "ביום חתונתו" "זה מתן תורה"... כי גם בקשר הזה, הקשר שבין החתן הגדול והנורא הזה קודשא בריך הוא... ובין הכלה הנפלאה הנעלה הזאת שכינתיה, כנסת ישראל, נשמות ישראל... יש הרבה פעמים שנוצר מצב של קשה למצוא זיווגו... של קלקולי שלום בית... של אפרשותא בין קודשא בריך הוא ושכינתיה... כי כל זה נוצר עקב גרימת דם נידה לשכינה על ידי עוונותינו, שזה פוגם בשס"ה גידים, שס"ה לא תעשה... שזה מביא את הפירוד בין כל אחד מאתנו לבין אבינו שבשמים )עיין היטב בארוכה בכל זה בדברי רבנו בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה כט'(.

ובעצם הימים הללו, הימים המסוגלים שבאו לתוכינו בשלום, והבאים לקראתנו לשלום, במיוחד כאשר בהשגחה פרטית התגלגלה שכל כלל ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, יקראו בשבת זו, שבת האויפרוף של חג מתן תורתינו, ושל החתונה הגדולה שהיה במעמד הר סיני... כולם כאחד יקראו את פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר מכל שאר פרשיות השנה, וזאת רק בגלל האריכות הגדולה של החזרה לפרטי פרטים של קרבנות הנשיאים על כל יב' השבטים, ולכן יש בוודאי בימים אלו כוח וסגולה מיוחדת לקבל בתוכנו את הכוח של: השדכן הגדול והנפלא הזה, השדכן שמשתדל בכל עת ובכל שנה מחדש לחבר ולייחד את הכלה היפה והנעימה, נשמות ישראל, לחתן הנפלא והנורא, קודשא בריך הוא... כי הוא משתדל לעורר את כל אחד ואחד מאתנו להתכונן לקבל כראוי את הימים הנפלאים והמסוגלים הללו עד שיתקיים בשלמות גם בשאר כל ימות השנה אשר לפנינו, בכל אחד ואחד: תואר כלה מאוד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים... אבל בכל זאת הכלל הידוע הוא: "שאין מקרא יוצא מידי פשוטו", ולכן גם כל עניין מציאת הזיווגים, כפשוטו ממש, נמצא בדבריו הקדשים. ומכאן הקריאה לכל אב ואם בישראל המחפשים למצוא את זיווגם ההגון של בניהם ובנותיהם, ולכל בחור ובתולה שהגיעו לזמן פרקם ועומדים המה למצוא את זיווגם ולהקים בתים נאמנים בישראל: עיניך... נא שא בחור! העמודים אלו לכל הוגנת עצה ונותן הגדול השדכן לפניך עומד שלהם, הפרטי סוף הים לקריעת לזכות וברצונם לפרקן, סמוך כמו כן גם לאותם ההורים שיחי' שבביתם הגיעו בניהם ובנותיהם סמוך לפרקן, ומצפים ומייחלים 'לעת מצוא', לקיים מאמר חכמים את להשיא אדם 'חייב נב:) כתובות ל: קידושין ועיין ג', משפטים )מכילתא בנו'... את הסגולה אלו, לימים במיוחד להם, לפרסם שמצווה ודאי הרי הגדולה של השדכן הגדול... "להרגיל עצמו לקרות בפסוקי בתמימות הגדול, השדכן בזה רצון פרשת הנשיאים"... לקיים ובפשיטות, בכדי להיוושע בתשועת עולמים.

ד"סב ב ראב *,הנהו לע ףא עבטש הלוגסה ןיאש שקבל הילע רבסה ןייע( בטיה מ"וקיל א"ח הרות אכ ט,)' לכב תאז ונאצמ וניאר ירבדב ושדוק לש ברה ןירהעטשמ ןמחנ 'ר ל"ז הארמב( תומוקמ לע רפס תודימה )ל"נה ןייצמש תא ירבד שרדמה ר"דמ( וצ ח ' ג :)' ביבח' היה תונברק םיאישנה ינפל ה"בקה תרישכ.'םיה ךותמו ךכ ראבמ זמרב תא תלוגס תרימא תשרפ' 'םיאישנה לע יפ המ ונברש שדוקה הלגמ םש( תודימה רפסב ףיעסב א ' ךרעב :)ןותיח תרימא' תריש םיה הנווכב םג איה הלוגס תאיצמל.'גוויזה יכ ירה השק' וגוויז לש םדא תעירקכ םי 'ףוס םיחספ( :חיק ןייעו בטיה מ"וקיל א"ח הרות ט.)',ןכלו אוה רשאכ רבכ רש חבשמו לע תעירק םי ףוס יללכה - ךכ םג הכזי רישל ןנרלו לע תעירק םי ףוס.יטרפה ברה ןירהעשטמ םג זמרמ םש,םילפכב לע יפ ןושל שרדמה אשנ( בי ' ח :)' לע קוספה םויב' 'ותנותח הז להוא.דעומ ןיינמו להואל דעומ ןינותיחש?ויה יהיו' :ביתכד םויב תולכ 'השמ ביתכהש איה,'תלכ' תורוהל לע ןיינע ןותיחה לש ןתח,הלכו היה ןכשמה תמקה לש הז םוי יכ םויכ הלכהש תסנכנ הב.התפוחל יכ הז ירה,עודי לכש תיב לש לכ דחא לארשימ אוה ןיינב ןכשמה שיאו',יטרפה השאו וכזש הניכש 'םהיניב הטוס( זי.)' ושעו' יל שדקמ יתנכשו 'םכותב המורת( הכ ' ח )' 'וכותב' אל,רמאנ אלא,'םכותב' ךותב לכ דחא דחאו ה"לש( טס ' א.' תישאר המכח רעש הבהא.)ו"פ * אדודיחלו,אמלעב רשפא,ףיסוהל םימעפלש תעינמ בוכיעו ךודישה אוה ינשב.םינפ.א ןיידעש לש בצמב תויהל םמצע איבהל וחילצה אל גוזה ינב ילכ ןכומ לבקל לע םמצע לועב האישנה תא,השא/לעב לש םע לכ תויובכרומה לש תדובע 'תיב-םולש'ה.םהיניב.ב םיררובש םמצעל תא והשמ'ה,'דחוימ השקש...האצומל ינשלו הלא שי הלוגס תשרפל םיאישנה ןקתל ויתועד.ויתובשחמו

ד"סב ב ראב יכ הנה עודי ההימתה לע תוכיראה הלודגה לש תשרפ' 'םיאישנה תלפוכש תא המצע 12...םימעפ הרותהו הכיראמ רתויב 66-מ םיקוספ םיארנש הרואכל.םירתוימכ לבא יפל המ ראבתמש ישרדמב,ל"זח ירה םגה לכש אישנ בירקה תא םתוא תונברקה,קייודמב לבא תנווכ לכ דחא דחאו התייה הנוש תילכתב ורבחמ ןייע( בטיה ר"דמ אשנ ןייעו ן"במר ונרופסו לע.)הרותה,הנהו תודוסימ 'תיב-םולשה' אוה חכ רובידה רבדל הבושב תחנו ירבד ןח יוציר...סויפו שדחתהלו םירובידב ולא לכב םוי,שדחמ לעו ףא הרואכלש םתוא םירובידה רמאש לומתא רזוח הנושו םג םויה ושלשמו םג...רחמל לכב תאז הלגמ ונל הרותה תונברק'ב 'םיאישנה תאש םתוא םירובידה,רשפא,ךירצו ורמואל לכ םוי הנווכב,תרחא םעטבו,רחא ןוגינבו,הנוש ךכ שיש חוכב םתוא םירובידה עיפשהל שדחלו לכב םוי דימת השעמ...'תיב-םולש'ה ומכ,ןכ גהונב,םלועבש רשאכ בידנ דחא בדנמ ץפח לכ,אוהש ירה ורבח לדתשי בדנל ץפח,רחא ידכב לבקל תוסחייתה תדבוכמ...ומצעל לבא,םיאישנה אל ומש םבל ינוניגל דובכ הוואגו,תואשנתהו םלוכו דחאכ ובירקה תא םתוא תונברקה...שממ,ןכלו םג הכיראה הרות דבכל לכ דחא דחאו,םהמ יכ םא תמחמ םתונתוונע ובירקה לכ דחא,ורבחכ דבאי ליבשב הז השרפ המילש לע...!?ונברק - ןאכמו םג דומיל םוצע יניינעב,םיכודיש םתואל םיבכעתמה םכודישב קר ידכב שפחל תא והשמ'ה 'דחוימ יפל,ומעט אוב אנ הארו תלעמ,םיאישנה ובירקהש לכ דחא דחאו,ורבחכ אלו ושפיח איבהל אקווד והשמ'...'דחוימ הזו איבה תא תארשה הניכשה ךותב ללכ,לארשי םוי'ב תלכ...'השמ אדבועל :השעמלו דצמ דחא לע לכ דחא דחאו ןיכהל ומצע תויהל ילכ יואר תארשהל הניכשה תדובעב תודימה,'תיב-םולשה'ו דצמו ינש תעדל םיעברא'ש םוי םדוק הריציה רבכ םיזירכמ תב ינולפ 'ינולפל הטוס(...)ב יהיו ןוצר ינפלמ וניבא בא :ןמחרה ךותמש תוחמש לארשי,הטמל ררועתי רבכ זרכויש םימשב לעממ לעו ץראה,תחתמ םג לע הנותחה השודקהו הלודגה העשה אובי רבכ יתמ תוארל הפצמו דמוע ולוכ םלועה לכש הזרכהה לש הלודגה :תאזה תב' 'ינולפ תומשנ לארשי 'ינולפל' -...ה"בוק םייוקיו :הרהמב שישי' ךילע ךיקולא שושמכ ןתח לע 'הלכ היעשי( בס.)' רעגיטכיל א תבש' גח לש 'ףורפיוא ןתמ הרותה הטומ

משניות מסכת אבות כ ל י ש ר א ל י ש ל ה ם ח ל ק ל ע ול ם ה ב א, ש נ א מ ר: "ו ע מ ך כ ל ם צ ד יק ים ל ע ול ם י יר ש ו אר ץ, נ צ ר מ ט ע י מ ע ש ה י ד י ל ה ת פ א ר" פרק א )א( מ ש ה ק ב ל ת ור ה מ ס ינ י, ומ ס ר ה ל יה ו ש ע. ו יה ו ש ע ל ז ק נ ים, וז ק נ ים ל נ ב יא ים. ונ ב יא ים מ ס ר וה ל אנ ש י כ נ ס ת ה ג ד ול ה. ה ם אמ ר ו ש ל ש ה ד ב ר ים: ה ו ו מ ת ונ ים ב ד ין, ו ה ע מ יד ו ת ל מ יד ים ה ר ב ה, ו ע ש ו ס י ג ל ת ור ה: )ב( ש מ ע ון ה צ ד יק ה י ה מ ש י ר י כ נ ס ת ה ג ד ול ה. ה וא ה י ה א ומ ר: ע ל ש ל ש ה ד ב ר ים ה ע ול ם ע ומ ד, ע ל ה ת ור ה, ו ע ל ה ע ב וד ה, ו ע ל ג מ יל ות ח ס ד ים: )ג( אנ ט יג נ וס א י ש ס וכ ו ק ב ל מ ש מ ע ון ה צ ד יק. ה וא ה י ה א ומ ר: אל ת ה י ו כ ע ב ד ים ה מ ש מ ש ין א ת ה ר ב ע ל מ נ ת ל ק ב ל פ ר ס, א ל א ה ו ו כ ע ב ד ים ה מ ש מ ש ין א ת ה ר ב ש לא ע ל מ נ ת ל ק ב ל פ ר ס. ו יה י מ ור א ש מ י ם ע ל יכ ם: )ד( י וס י ב ן י וע ז ר א י ש צ ר ד ה ו י וס י ב ן י וח נ ן א י ש י ר ו ש ל י ם ק ב ל ו מ ה ם. י וס י ב ן י וע ז ר א י ש צ ר ד ה א ומ ר: י ה י ב ית ך ב ית ו ע ד ל ח כ מ ים. ו ה ו י מ ת א ב ק ב ע פ ר ר ג ל יה ם. ו ה ו י ש ות ה ב צ מ א א ת ד ב ר יה ם: )ה( י וס י ב ן י וח נ ן א י ש י ר ו ש ל י ם א ומ ר: י ה י ב ית ך פ ת וח ל ר ו ח ה. ו י ה י ו ע נ י ים ב נ י ב ית ך. ו אל ת ר ב ה ש יח ה ע ם ה א ש ה. ב א ש ת ו אמ ר ו, ק ל ו ח מ ר ב א ש ת ח ב ר ו. מ כ אן אמ ר ו ח כ מ ים: כ ל ז מ ן ש אד ם מ ר ב ה ש יח ה ע ם ה א ש ה, ג ור ם ר ע ה ל ע צ מ ו, וב וט ל מ ד ב ר י ת ור ה, ו ס ופ ו י ור ש ג יה נ ם: )ו( י ה ו ש ע ב ן פ ר ח י ה ו נ ת אי ה אר ב ל י ק ב ל ו מ ה ם. י ה ו ש ע ב ן פ ר ח י ה א ומ ר: ע ש ה ל ך ר ב. וק נ ה ל ך ח ב ר. ו ה ו י ד ן א ת כ ל ה אד ם ל כ ף ז כ ות: )ז( נ ת אי ה אר ב ל י א ומ ר: ה ר ח ק מ ש כ ן ר ע. ו אל ת ת ח ב ר ל ר ש ע. ו אל ת ת י א ש מ ן ה פ ר ע נ ות: )ח( י ה וד ה ב ן ט ב אי ו ש מ ע ון ב ן ש ט ח ק ב ל ו מ ה ם. י ה וד ה ב ן ט ב אי א ומ ר: אל ת ע ש ע צ מ ך כ ע ור כ י ה ד י נ ין. וכ ש י ה י ו ב ע ל י ד ינ ין ע ומ ד ים ל פ נ י ך, י ה י ו ב ע ינ י ך כ ר ש ע ים. וכ ש נ פ ט ר ים מ ל פ נ י ך, י ה י ו ב ע ינ ך כ ז כ א ין, כ ש ק ב ל ו ע ל יה ם א ת ה ד ין:

)ט( ש מ ע ון ב ן ש ט ח א ומ ר: ה ו י מ ר ב ה ל ח ק ור א ת ה ע ד ים. ו ה ו י ז ה יר ב ד ב ר י ך, ש מ א מ ת וכ ם י ל מ ד ו ל ש ק ר: )י( ש מ ע י ה ו אב ט ל י ון ק ב ל ו מ ה ם. ש מ ע י ה א ומ ר: א ה וב א ת ה מ ל אכ ה. ו ש נ א א ת ה ר ב נ ות. ו אל ת ת ו ד ע ל ר ש ות: )יא( אב ט ל י ון א ומ ר: ח כ מ ים, ה ז ה ר ו ב ד ב ר יכ ם, ש מ א ת ח וב ו ח וב ת ג ל ות ו ת ג ל ו ל מ ק ום מ י ם ה ר ע ים, ו י ש ת ו ה ת ל מ יד ים ה ב א ים אח ר יכ ם ו י מ ות ו, ו נ מ צ א ש ם ש מ י ם מ ת ח ל ל: )יב( ה ל ל ו ש מ אי ק ב ל ו מ ה ם. ה ל ל א ומ ר: ה ו י מ ת ל מ יד יו ש ל אה ר ן, א וה ב ש ל ום ו ר וד ף ש ל ום, א וה ב א ת ה ב ר י ות ומ ק ר ב ן ל ת ור ה: )יג( ה וא ה י ה א ומ ר: נ ג ד ש מ א, א ב ד ש מ ה. וד ל א מ וס יף, י ס יף. וד ל א י ל יף, ק ט ל א ח י ב. וד א ש ת מ ש ב ת ג א, ח ל ף: )יד( ה וא ה י ה א ומ ר: א ם א ין א נ י ל י, מ י ל י. וכ ש א נ י ל ע צ מ י, מ ה א נ י. ו א ם לא ע כ ש יו, א ימ ת י: )טו( ש מ אי א ומ ר: ע ש ה ת ור ת ך ק ב ע. א מ ור מ ע ט ו ע ש ה ה ר ב ה. ו ה ו י מ ק ב ל א ת כ ל ה אד ם ב ס ב ר פ נ ים י פ ות: )טז( ר ב ן ג מ ל יא ל ה י ה א ומ ר: ע ש ה ל ך ר ב, ו ה ס ת ל ק מ ן ה ס פ ק, ו אל ת ר ב ה ל ע ש ר א מ ד ות: )יז( ש מ ע ון ב נ ו א ומ ר: כ ל י מ י ג ד ל ת י ב ין ה ח כ מ ים, ו לא מ צ את י ל ג וף ט וב א ל א ש ת יק ה. ו לא ה מ ד ר ש ה וא ה ע ק ר, א ל א ה מ ע ש ה. ו כ ל ה מ ר ב ה ד ב ר ים, מ ב יא ח ט א: )יח( ר ב ן ש מ ע ון ב ן ג מ ל יא ל א ומ ר: ע ל ש ל ש ה ד ב ר ים ה ע ול ם ע ומ ד, ע ל ה ד ין ו ע ל ה א מ ת ו ע ל ה ש ל ום, ש נ א מ ר )זכריה ח(: א מ ת ומ ש פ ט ש ל ום ש פ ט ו ב ש ע ר יכ ם:

פניני 'שדה' על פרקי אבות פרק א' מקור התקנה של חז"ל ללמוד שבת בשבתו פרק אחד מתוך מסכת אבות, תחילה רק על השבתות שבין פסח לשבועות - והוא שימש כהכנה ראויה ליום תורה בחג השבועות. היה מתן ברבות הימים התפשט המנהג ללמוד פרקי אבות גם בכל שאר שבתות הקיץ - כי השבתות ארוכות וצריך להשתדל לנצל את הזמן ללימוד, ואחד מיסודות הלימוד הוא עניין המוסר והמידות. שם 'אבות' בא לרמז - ללכת בדרכי אבות. כי כל מה שהכמים אמרו, היה זה עצם מהותם, כאמרתו הידועה של הבעש"ט: 'הוא - היה אומר'! כי כל מה שאיזה תנא היה אומר, היה זה חלק מעצמותו ומהותו של התנא, בעל המאמר. הקדימו לנו חכמנו להתחיל את הלימוד ב'פרקי אבות' עם המשנה בסנהדרין: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' כי יכול היה לעלות על מחשבתו של האדם, מחשבה של ייאוש, בכל עניין שקשור למידות ומוסר, כאשר כל אחד רואה בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו הרוחניים, ועלול להיכנס בו מחשבות מייאשות ולומר לעצמו: הרי המידות, ההשקפות והמוסר, הם רחוקים ממנו מאוד. נו, מילא, לגבי שאר כל הלימודים במקצועות התור ה וההלכה, יכול עוד כל אחד לחשוב, שעל אף שעדיין אינו מקיים אותם, ולו בשלמות המצטרך, על כל פנים מדובר בכל זאת במצווה מעשית, שזה כל אדם יכול לקיים, גם אם הוא רחוק מאד מעומק המצווה. אבל על עניין המידות והמוסר היה יכול להיות ייאוש, חלילה. לכך הקדימו לנו חכמים במתק לשונם: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. כי הרי כל אחד ממש נקרא בשם 'ישראל'. הוא'. 'כי ישראל אף על פי שחטא ישראל

וממילא, יש לו שייכות גם לכל עניין המידות והמוסרים שהתנאים מסרו לנו באותם פרקי אבות, כי כל אחד צריך לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי' הקוצק'ער. לפחות 'נגיעה'. כאמרתו השנונה של המשנה הראשונה מקפלת בתוכה היסטוריה של למעלה מאלף שנים. תורה מסיני', עד ימי הבית השני, בזמן 'אנשי כנסת הגדולה'. מ'משה קיבל ההשקפה הראשונה היוצאת מתמצית הלימוד של מסכת אבות, משמשת כהכנה לכלל ישראל, לקראת ימי הגלות הארוכה של גלות אדום, שהתחיל אז, אחרי ימי אנשי כנסת הגדולה. ובכדי להחזיק מעמד בגלות, צריך להיזהר מאוד על עניין אנשי כנסת הגדולה באומרם: זה שהזהירו אותנו אותם 'הוו מתונים בדין' לדון לכף זכות, גם את עצמך, וגם את כל הסובבים אותך. כי דייקא בכח ז ה יזכה גם 'להעמיד תלמידים הרבה', עד כדי מצב של להרבות אפילו עוד 'סייגים לתורה'. כי זה עיקר הכוח להחזיק מעמד בגלות הרוחני והגשמי, בכלליות ובפרטיות: לראות את הטוב אצל כל אחד ואחד! המשנה הזאת נלמדת )במחזור הראשון של לימוד מסכת אבות בשבתות הקיץ( בשבת הראשונ ה אחרי פסח, תחילת ימי העומר, שהם ימי דין. כי בימים אלו, צריך חיזוק יתירה בכל הנוגע להתרחק מכל מחלוקת, בכדי לתקן את הפגם של: 'לא נהגו כבוד זה בזה' - שנאמר על תלמידי ר' עקיבא, שמתו בזמן זה. ולכן הרי נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות. וצריך להרבות רעות ואחווה בין החברים. ידועים ומפורסמים עד מאוד דברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע )בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפ"ב הידועה והמפורסמת(: שצריך להיזהר מאוד לדון לכף זכות 'גם' את עצמך ו'גם' את הסובבים אותך. למצוא בכל אחד את ה'עוד מעט' ששם אינו רשע. ועל ידי זה: 'והתבוננת על מקומו ואיננו'. כי בכך אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות.

ומעתה, בנוגע לימי ספירת העומר בכלל, )ובמיוחד לתחילת לימוד המחזור הראשון של מסכת אבות בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח(, מה נפלא הרמז, שתיבת: עומ"ר, הוא הר"ת של הפסוק: 'עוד מעט ואין רשע'. כי הרי זה, כאמור, כלל כל העניין של לדון לכף זכות את עצמך ואת הסובבים אותך, למצוא בכל אחד את ה'עוד מעט' ששם אינו רשע, ועל ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו', כי בכך אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות. 18 פסקי משניות )'משנות'(, יש בפרק א' של פרקי אבות, ומקופל בתוכו דורות ארוכים, מאנשי כנסת הגדולה עד תקופת הנשיאים של ר' גמליאל ובניו. שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה היה רגיל לומר: 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה על גמילות חסדים' - כי עיקר מעשה האדם עלי אדמות, לטובת נשמתו, היא תורה ותפלה מצוות ומעשים טובים. בכדי שהאדם יזכה לעמוד איתן בהאי עלמא דכדיבא, עולם הסוער כמו גלי הים, בכדי להישאר 'עומד', לא להיות 'נופל', חלילה, צריך לקבוע לעצמו ג' סוגים של קביעות. קביעות של שיעורים קבועים בלימוד התורה! קביעות חזקה בעבודה, שזה קביעות בעבודת התפלה! והתמדה של קביעות בענייני גמילות חסדים, יום-יום! ואז, בכוח הקביעות הזאת, כל אחד ואחד כפי שורש נשמתו, יזכה שיתקיים אצלו: העולם 'עומד' כי בכך יזכה לא היות 'נופל', חלילה. ידועים המה דברי חז"ל בענייני קניינים: 'קרקע אין לו אונאה'. והרמז בכל זה: מי שיש לו 'קביעות' - שזה מרמז על עניין הקרקע, להונות אותו. היצר הרע לא יוכל עליו! 'קרקע אין לו אונאה', אי אפשר ידוע ומפורסם הסיפור שהיה אצל התנא ר' עקיבא, הוא ראה טיפות מים עושים חור בסלע וזה גרם לו לחזור בתשובה שלמה עד שנעשה ממנו התנא הגדול רבי עקיבא!!! והסביר הרב ר' לוי יצחק בנדר:

מה בעצם ראה רבי עקיבא, שזה גרם לו להתעורר כל כך, עד שחזר בתשובה שלמה בעקבות מה שראה? - ר' עקיבא ראה גודל מעלת הקביעות! גם אם זה טיפה קטנה! כי אם טיפה זו מטפטפת באופן קבוע - היא תעשה חור גם בלב האבן שלך! כי כאשר האדם ממשיך בקביעו ת לעשות דברים רוחניים, גם את זה קצת, א ביסאלע, אבל ברגע שזה ב קביעות! יש בו כוח לעשות חור גם בסלע, גם בלב שבתחילה היה קשה כסלע!!! מידי שנה בשנה, כאשר מסיימים את לימוד המחזור הראשון של מסכת אבות, בששה השבתות שבין פסח לשבועות, מתחילים תיכף ומיד מחזור חדש, נוסף, של לימוד פרקי אבות - גם בשאר כל ימי שבתות הקיץ. את הפרק הראשון של המחזור הב' של פרקי אבות לומדים אם כן אחרי שכבר זכינו ונכנס בנו הכוחות הגדולים של החג הגדול והארוך שנמשך מהחג של היציאה ממצרים בחג הפסח, ולאחריו ימי ספירת העומר, ובסופו חג השבועות. כי זה כלל גדול מאוד בתורה: לא מסיימים אף פעם ללמוד. אדרבה, בכוח הלימוד שלמדו עד עתה, הרי שתיכף ומיד בסיום הנלמד מתחילים שוב את אותו הלימוד מבראשית, עם הרגשת התחלה חדשה. ובנוגע לימים הנפלאים הללו, שמסיימים בו את הפרק האחרון של מסכת אבות במחזור הראשון ומת חילים מיד את הפרק הראשון במחזור השני, כדאי להיזכר בדברי הרמב"ן: שפסח זה כמו יו"ט ראשון, וימי הספירה זה כמו חול המועד, ושבועות הוא כמו יו"ט אחרון. וכדאי יהיה לציין גם, ולזכור תמיד, את אמרתו של אחד המיוחדים מגדולי חשובי חסידי ברסלב בדורות הקודמים, ר' נחמן מטשעהרין: יו"ט לא עובר, יו"ט נכנס! בפרק א' משנה ה' כתוב: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר". כי ירושלים זה מקום של עולי רגלים, - המשנה מדייקת שהוא איש ירושלים והוא אכן מדבר על המציאות שהייתה קיימת והרבה אורחים נמצאים שם. שהיו רגילים שם הרבה להדר במצוות היה קיים, בירושלים בזמן שבית המקדש הכנסת אורחים.

"יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך". 'הבית', בדרך כלל הוא עניין סגור, 'ארבע מחיצות', 'רשות היחיד'. היפך מ'רשות הרבים'. ובכל זאת, גם ב'בית הסגור' הזה יש עניין של 'פתוח לרווחה'! כמו ביתו של אב רהם אבינו ע"ה, שהיה פתוח מארבע רוחותיו בכדי להקל את הכניסה על האורחים. אפשר לדייק בלשון המשנה: "יהי ב י ת ך פתוח לרווחה" דבר ראשון צריך הבית להישאר בדרגת ובמצב של ב י ת ך, הבית אכן חייב להישאר במצב של 'ביתך', 'הבית היא שלך לא של האורחים', בכדי לחנך שם את עצמך, ואשתך ובניך. והיא חייבת להיות למחיצה ממטר ומזרם של המים החיצונים של רשות הרבים! רשות היחיד מרמז על רשות הקדושה, שהוא עניין רשות היחיד של הלכות שבת, שהוא ד' על י', שהוא מרמז על עניין שם י'ה'ו'ה', שיש בו ד' אותיות ובמילויו יש בו עשר אותיות: יו"ד ה"י וי"ו ה"י. לכן, ודאי שהבית מטרתו לשמור על עצמו ובני ביתו מאוירא דרשות הרבים. וכפי שבזוהר ובתיקוני הזוהר מובא הרבה לבאר את הסוד הפנימי על עניין האיסור שיש במלאכת שבת, שצריך להיזהר לא להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים, שזהו עניין לא להכניס את הרשות הרבים לתוך הרשות של הקדושה - שהוא הבית במחיצותיו. ובכל זאת, אומרים לו לכל אדם, דע לך, שיש גם עניין של הכנסת אורחים, שהבית יהיה פתוח. ואברהם אבינו עוד פתח ביתו לארבע רוחות! איך כל זה עולה בקנה אחת? אלא שהדיוק לשון הוא, לרווחה. לא שיהיה ה ב י ת פתוח לרווחה. אלא ב י ת ך פתוח הבית נשאר 'ביתך', אבל בכל זאת הוא פתוח לרווחה! איך עושים את זה? צריך לזה הרבה מחשבה, עצה נכונה, והרבה תפלה, שכל האורחים שהוא מביא לתוך ביתו שלא יהיה זה על חשבון אשתו ובניו ובנותיו. כי דבר ראשון על כל אחד ואחד לזכור שזה ב י ת ך! ורק אחר כך יוכל להשפיע גם על האורחים שיבואו מבחוץ. כי רק אז המציאות של 'פתוח לרווחה' לא יזיק ל'ביתך'.

כנראה, וה'אורח' היה, אורח לביתו, היה פעם שר' נתן מברסלב הביא, כהרגלו, גם בעקבות כך ונתן ר' נתן הקפיד עליהם, והילדים צחקו עליו. משוגע לא קטן! סטירה לאחד מילדיו. כאשר ר' נתן סיפר זאת לרבו ר' נחמן מברסלב ז"ל, אמר לו: דבר ראשון, לילד מכים?! בודאי שצריך לילדים! 'מכות חינוך' בדרך של דגל רבנו לא ב'דרכי חינוך' כי וצריך שהילד ידע יראת הכבוד להורים. להביא את הבית למציאות של הרגשת שיש גם 'מקל תולה'! שהאבא 'יכול' להרביץ. אבל לא להשתמש בזה למעשה!!! אמר לו רביז"ל: למה הבאת באמת כזה אורח לבית?! לבית מביאים אורח ועוד, לכל אחד יש את סוג כי הרי 'ביתך'. שמתאים לילדים!! הוא הדבר אשר אמרנו: דבר ראשון יהי ורק כאשר יודע האדם שאין זה השפעה שלילית האישה שלו וסוג הילדים שלו. לביתו, וזה נשאר 'ביתך', רק אז 'יהי גם פתוח לרווחה'. לאורחים השפעה כי רק אז זה ישפיע לטובה גם על האורחים, שזה יגרום גם ויבנו גם הם יתחילו לצמצם עצמם מהשפעת הרשות הרבים, מבורכת, שגם הם בתים נאמנים של הכנסת אורחים. מצוות הכנסת אורחים, במיוחד לשבורי לב, היא מהדברים החשובים ביותר. במדרש רבה )ובמסכת סנהדרין( מובא שאפילו מיכה, שעשה פסל מיכה, וכאשר מלאכי השרת רצו להודפו מנעם השי"ת באומרו: "הרי פיתו מצויה לעוברי דרכים ולכן יש לו גם חלק לעולם הבא". 'ויהיו עניים בני ביתך' - שגם העניים ירגישו שהם חלק מבני ביתך! תחושה טובה, והרגשה טובה. לתת להם וכפי שמסבירים מפרשים: קח לך עניים שיעבדו בביתך, וירוויחו ממונך, ויהנו גם הם מנכסיך. על אף שיש מפרשים שרצו להסביר את ה'ויהיו עניים בני ביתך', שהכוונה לומר: שצריך כל כך להדר במצוות הכנסת אורחים, גם אם על ידי האורחים יגרם מצב ותחושה ש'בני ביתך' נהפכו להיות ל'כאילו' העניים.

הרי ברור, כאמור, שצריך לדעת איך ליישם דבר כזה, לשמור על ה'ביתך'. כי בוודאי דבר ראשון זה בספרים הרי מובא על 'ואהבת לרעך כמוך' - יכול להיות גם 'ואהבת לרעך'! שאם יש את 'ואהבת כמוך' רק אז ה'לרעך' תלוי באהבת 'כמוך'!!! מתי תוכל להכניס עניים? רק כשזה דבר ראשון 'ביתך'. לכן רק אם הבאת את אשתך וילדיך לדרגה ומצב שיסכימו גם הם לסבול למען העניים, שיהיו מוכנים להיות כעין עניים בגלל הכנסת אורחים, רק אז יש לך אפשרות להכניס כל כך עניים לביתך. המשנה מסיימת: "ואל תרבה שיחה עם האישה". כי בפשטות, הרי כשיש אורחים יש גם נשים ביניהם, וצריך הרי ליתן הרגשה טובה לכולם, כולל הנשים, אבל תהיה זהיר שאתה 'אל תרבה שיחה'! תשאיר את זה לאשתך ולבנותיך. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים! כי 'אל תרבה שיחה אפילו באשתו אמרו קל וחומר באשת חברך' כי לגבי 'באשתו אמרו', הרי יש מפרשים שמסבירים שזה רק באשה נדה, אבל קל וחומר אישה זרה, אשת חברו, צריך לשמור היטב שיישאר תמיד איזשהו דיסטאנס ביניהם! תחושה של ריחוק מה, בכדי שלא יבוא למצב של אהבה אחווה ורעות, כי זה פתח למכשולים קשים ומרים!!! ודאי, שעליך להיות עסוק בהכנסת אורחים! תכניס כמה שיותר אורחים! אבל תיזהר שזה יישאר במצב של 'ביתך'! ובכל זאת שגם יהיה אז מצב של 'פתוח לרווחה', אבל שמור על 'אל תרבה שיחה עם האישה'. רבנו רבי נחמן מברסלב מביא )ליקו"מ ח"א תורה רמב'( שיש מושג על פי קבלה שנקרא 'אריך אנפין' ו'זעיר אנפין'. אלו הם שני ביטויים שבאים לומר שיש לפעמים מצב של התגלות גדולה של הקדושה, פנים ארוכות, אריך אנפין. ויש לפעמים מצב של התגלות קטנה של הגילויים, שזה פנים קטנות, זעיר אנפין. וזה לעומת זה עשה אלקים, ולכן יש גם אריך אנפין דקליפה, את עצמם לפעמים בזעיר אנפין, ולפעמים באריך אנפין. שהקליפות מראים

וכותב רבנו רבי נחמן, שכאשר יוצאים לרחובה של עיר, עלולים להיתקל לפעמים בכוחות הטומאה של זעיר אנפין או, חלילה, גם של אריך אנפין. בפרט בימי הקיץ שהבגדים אינם כראוי ברחובה של עיר, במיוחד כשנמצאים בין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, כל שכן כאשר נמצאים בין אומות העולם, והבגדים שלהם הרי נועדו בכדי לעורר הרהורים באדם. לכן, גם כאשר נפגשים עם אישה שהיא רק בדרגת זעיר אנפין דקליפה, שהתלבש בה רק המדרגה הקטנה של הקליפה, גם אז קשה להינצל מהרהורים רעים. ודאי וכ"ש כאשר נפגש האדם עם אישה שבגדיה וכל מציאותה היא טומאת זנות, והתלבש בה, רח"ל, כוח של האריך אנפין דקליפה, אזי קשה מאוד מאוד להינצל מהרהורים בקרבתה!!! וכל מה שירצה אז האדם להציל עצמו מהרהורים, הרי דמותה תבוא לפניו מכל צד ומצידי צדדים. ומה עושים במצב כזה? מה העצה? מגלה שם רבנו רבי נחמן שצדקה היא סגולה גדולה ומועלת מאוד להינצל מהרהורי ניאוף. 'צדקה תציל ממות', ולא רק מגזירת מוות גשמי, רוחני, של הרהורי ניאוף, שזה אבי אבות הטומאה! רק עיקר הכוונה היא ממוות 'הצדקה' בכוחה להציל אותו מהרהורים. ולכן העצה היעוצה: לפני כל יציאה מהבית שיפריש קצת כסף לצדקה, בכדי להינצל מהרהורים רעים ביציאתו לרחובה של עיר. אבל, מוסיף שם רבנו רבי נחמן: שכל זה יועיל רק בתנאי שהאדם עצמו ייזהר מאוד שהוא יקיים 'אל תרבה שיחה עם האישה', כי אז, על ידי הצדקה יזכה שזה לא יזיק לו כל כך!!! כי כל מה שבהכרח הוא חייב לדבר עם האישה או להיות בקרבתה, אזי בכוח הצדקה זה לא יזיק לו כל כך. כי גם אחרי ש'ביתך פתוח לרווחה', וגם כאשר 'העניים הם בני ביתך', והרי יש לך את הכוח של הצדקה שמצילה ממות, בכל זאת: 'אל תרבה שיחה עם האישה'. הצדקה יכולה לשמור עליך מהרבה נזקים, ולצמצם את הנזק, אבל לא שתוכל לדבר ולהרבות בדברים עם האישה שלא לצורך!!! רק מה שתצטרך לפי ההכרח זה יעזור, אבל לא מעבר לכך. ודאי, שצריך כל אחד להיות נזהר מאוד, בהימצאו בקרבת נשים, על כל פרטי הלכות ייחוד. כי את ה'שולחן-ערוך' צריך לשמור כבבת עין! כמו שרבי נחמן מברסלב אמר: 'אפשר לקמט את ספרי איך שרוצים אבל בתנאי שזה לא פוגע

במקומות במיוחד ולכן כל אחד צריך להיזהר, ה'שולחן-ערוך'! בסעיף קטן של אבל מעבר לשמירה מן וכדומה. שלא יהיה שם שום איסור יחוד, עבודה, נשים מהכרח העבודה ה איסורים, הרי יש לפעמים את ההכרח לדבר ולשוחח עם על זה מגלה רבנו רבי נחמן שבכוח הצדקה - זה לא יזיק לו כל - וכל כדומה לזה כך. "אל תרבה שיחה עם האישה באשתו אמרו ק"ו באשת חברו". המפרשים מתקשים להסביר כוונת המשנה על 'באשתו אמרו', ויש אשר פירשו, כאמור, שזה רק כאשר היא נדה, ואז אסור לדבר בדברים שבינו לבינה. או גם כאשר טהורה היא, אבל הכוונה לא להרבות עמה בדברים של ענייני מחלוקת, או בדיבורים שליליים שדיברו עליו אנשים מסוימים. כי לא צריך לספר לה בפרטי פרטיות את הדברים השליליים שעובר עליו, כי זה יכול, ביום מן הימים, להוריד חינו בעיניה!!! גם דעתן יותר קלות. ולכן ההסבר לכך היא: כי כוח ההרגש יותר חזק אצל נשים, כי כך ברא אותם השי"ת מלכתחילה, בכדי שיוכלו ל עמוד בתפקידן החשוב להיות וזה סוד מפותח מאוד. שבהן כוח ההרגש ולכן, את הילדים. ומחנכות מגדלות 'הלב - כי בינה הו א בינת והרגשת הלב מאמר חז"ל: 'בינה יתירה ניתנה להם'. מבין'! אבל דווקא בגלל זה - הדעת שלהם יותר קלילה. כי הכוח העיקרי בהם זה הרגש החם, ואז בקלות היא יכולה להימשך למחלוקת, ולמשוך את בעלה למחלוקת, כמו שחז"ל מספרים על אשתו של קורח. אבל כל מה שנוגע לעניין השיחה עם אשת חברו הרי בודאי שהק"ו באשת חברו - זה קל וחומר עצום ונורא! צריך להיות זהיר ביותר בכל העניין הזה של להרבות דיבורים עם אשת חברו. כי היצר הרע בזה גדול עד למאוד!!! האש גדולה ולאף אחד אין ביטוח!!! היצר הרע מר ממות הוא!!! נורא ואיום!!! כבר ראינו מעשיות כאלו שזה התחיל רק עם 'חבר ות' ו'ידידות' אבל בסופו של דבר יצא מזה רעות גדולות, אסונות משפחתיים נוראיים, שבירת בתים בישראל - סופו יורש גיהנום וגורם רעה לעצמו!!! בפרט בימינו ובזמננו, שההפקרות חוגג ברחובה של עיר, ובמיוחד כאשר מסתובבים בין אנשים שאין להם יראת שמים ואינם שומרי תורה ומצוות, כ"ש

כאשר מסתובבים בין אומות העולם, שלהם אין כל איסור, כמעט, בכל אלו העניינים, ולכן הם פרוצים בזה ביותר. כל זה מ צריך זהירות יתירה בכל העניין הזה של דיבורים עם נשים, שזה יהיה אך ורק בדיבורים לצורך ההכרח, כי רק על זה יש העצה של להרבות בצדקה וחסד ואז תוכל להינצל מחמדת יופי הנשים גם כאשר הקליפות מתלבשות בהם. כי זה לא יזיק לך כל כך כאשר תרבה בצדקה וחסד. כמה נעימים הדברים, כדבר בעתו מה טוב, כאשר לומדים משנה זאת במחזור הב' של לימוד פרקי אבות, ועומדים אחרי היום טוב הגדול של חג השבועות, שכמו אז, בשנה הראשונה שאח רי חג השבועות, נכשלו רח"ל בני ישראל בעשיית חטא העגל, הרי כמה אנחנו צריכים כעת להתפלל שיהי רצון, שלא ניכשל שוב אחרי יום 'מתן תורה' - ב'חטא העגל'! כי הרי על חטא העגל - אמרו צדיקים ברמיזה שזה מרמז גם על חטא האייגאלאך )ביידיש: אייגאלאך = עיניים( פגמי העיניים! אוי! חטא האייגאלאך. כי ימי הקיץ לפנינו, והבגדים ברחובה של עיר אינם על תיקונם, והעיניים רואים והלב חומד! לכן צריך להיזהר מאוד מאותו חטא העגל. ו העצה לכך: 'אל תרבה שיחה עם האישה' גם כאשר הינך חייב ללכת לעבודה. כי בכוח העצה של צדקה וחסד תוכל רק למזער נזקים. ואדרבה, כאשר תהיה זהיר בשמירת העיניים, הרי תזכה לרשת גן עדן. ולא תהיה גורם רעה לעצמך. רק אדרבה, כל אלו הנשים שמסביבך, הרי יכירו וידעו ויעריכו ביותר את ה'יראת-שמים' שלך. וזה רק יעלה את החשיבות שלך בעיניהם. כי האישה מרגישה מיד אם האיש מחפש פראסטקייט )= דברים זולים( או רצינות. לכן, הינך יכול לזכות שתגרום כבוד לעצמך, ולא רעה לעצמך. ולא תגרום ביטול דברי תורה, רק אדרבה, בהתנהגותך תגרום להרבות בכבוד התורה. כי הינך גורם, שכל אלו שמסתובבים סביבך, עוד יתעוררו לעשות תשובה על ידי שמירת העיניים שלך, ועל ידי שמירת הדיבור שלך. כמו שאמרו חז"ל )במסכת יומא(: 'ואהבת את ד' אלוקיך' - מתאהב על ידך. שיהיה שם שמים כי כולם רואים סביבך, איך שמצד אחד אתה שומר העיניים ושומר הדיבור בכדי לשמור על המחשבה, ובכל זאת אתה גם מסתובב לידם, ומדבר איתם, כל עוד הדברים הם הכרחיים לצורך פרנסתך ועבודתך. כולם יכירו וידעו בך שאתה בן אדם! א מענטש! כי מצד אחד אתה מדבר כל מה 'שצריך', גם כאשר זה על פי ההכרח עם נשים. אבל מצד שני, אתה לא מרבה 'סתם' לשוחח ולדבר על דברים שאינם נצרכים.

ואז, בכך אתה מרבה מאוד בכבוד המקום ובכבוד התורה, ובכוח זה תזכה שי תקיים בך: 'גורם טובה לעצמו'! ו'מרבה בכבוד התורה'! ו'סופו לרשת גן עדן'! בפרק א משנה י' כתוב: "שמעיה ואבטליון קיבלו מהם". יש מפרשים, ששמעיה ואבטליון היו גרים או בני גרים. ידיעה זאת כשלעצמה יש בה כבר מסר עצום של התעוררות והתחזקות גם יחד: מורא'דיג! כי גם כשיוצאים מבני בניו של סנחריב אפשר להגיע לכזה מדרגה, להיות בין מקבלי התורה וממעתיקי השמועה מדור לדור, ועוד לחתור ולהגיע למדרגה כל כך גדולה להיות אב בית דין בישראל. "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". לא רק לך לעבוד! אלא: אהוב את את מלאכתך'. המלאכה. תביא את עצמך לכזה מדרגה ש'אהוב כפי שהמפרשים מסבירים: גם כאשר יש לך פרנסה ויש לך, לכאורה, זמן מיותר, בכל זאת אהוב את המלאכה! יש כאן לימוד עצום לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם: שמעיה בא ללמד ולומר, דע לך, גם כאשר תמצא אי אלו אנשים בעולם, )שכנראה, אין מהם הרבה, אבל יש עוד קצת כאלה בעולם(, שלמשל, יש להם כבר את כל הכסף שהם צריכים לכל הצטרכויותיהם. אם זה, למשל, באמצעות ירושה גדולה מאבותיהם. או שהם עצמם עבדו קשה כמה וכמה שנים והצליחו להרוויח הרבה כסף. או שהרוויחו בפתאומיות דרך מסחר. או שהגרילו דרך משחק הלוטו )= הלאטערי( הרבה כסף. או שהם מסוג האנשים שאינם צריכים כלל הרבה כסף, ויש להם את מה שהם חושבים שהם צריכים, וזה מספיק להם. ואותם האנשים הרי יש להם הרבה זמן, והזמן הולך להם לבטלה. הרי והם יכולים להסתובב בביטול הזמן,

- הרי להם, לכאורה, אין מה לומר: צריכים לעבוד בכדי להרוויח. תלכו לעבוד! תלכו להרוויח! הם הרי כבר לא על זה בא שמעיה ואומר להם: אהוב את המלאכה! אתם צריכים לאהוב את המלאכה. לא רק לעבוד בשביל להרוויח, רק לעבוד בשביל לאהוב את היצירתיות. לאהוב את מילוי הזמן. ידועים המה דברי הגמרא בכתובות )נט(: 'בטלה מביאה לידי שיעמום'. זיך דרייען - פוסט און ליידיג! זה יכול להביא לידי זימה! לכן: אהוב את המלאכה. באבות דר' נתן )פרק יא', והובא גם בדברי הגר"א על המשנה( מובא כמה דרשות של ר' עקיבא ור' טרפון בעניין זה: "כמו שהתורה ניתנה בברית: 'אם לא בר יתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', כמו כן המלאכה ניתנה בברית, כמו שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'". כמו כן מובא שם באבות דר' נתן: "מה יעשה האדם ואין לו מלאכה, או שהוא כבר לא צריך למלאכה? הרי שהיה חצירו חסרה וחרבה או שדהו חסרה וחרבה מניין שילך ויתעסק בהם? שנאמר: 'ששת ימים תעשה מלאכתך'. כי כל מי שיש לו חצר שילך ויתעסק בה". אם יש לך זמן מיותר, אזי אדרבה, תתחיל מיד להתבונן בתוך ביתך מה חסר בו, איזה דלת מקולקלת שצריכה או האם יש איזה חשמל מקולקל שצריך תיקון? שלך! אל תיתן לזמן שלך ללכת אל תבטל את הזמן ותקן זאת מיד! - תיקון? לבטלה. ודאי שכל זה נאמר רק אם אתה לא מאותם סוג של בני אדם שאתה יכול לשבת וללמוד תורה בזמנך הפנוי. כי הרי לא כל אחד יכול ומסוגל לקחת לעצמו כל זמן שהוא ולשבת וללמוד. ולכן, מיד כאשר מזדמן לך איזה שהוא זמן פנוי, קח לעצמך מיד משהו לעבוד, בכדי למלאות את הזמן הפנוי. ושוב נדייק ונאמר: מי שיודע למלאות את הזמן בלימוד התורה ובקיום המצוות - אשרי לו! אשרי חלקו! זה עיקר העסק והמלאכה למלאות בהם את הזמן. זה הדבר שהכי צריך לאהוב.

אבל שמעיה ואבטליון שהם היו אב בית דין, ידעו היטב מה קורה בבתי ישראל! הם ידעו היטב שלא כל אחד מסוגל למלאות 'תמיד' את זמנו הפנוי ללימוד התורה, לכן הם אומרים: אתה יהודי, כאשר הינך רואה שיש לך זמן פנוי, אין לך עבודה, או שאתה כרגע לא צריך עבודה, בכל זאת: אהוב את המלאכה! תעשה משהו עם הזמן שלך! תתקן את הצריך תיקון בבית. תתקן את הצריך תיקון ברכב. תעשה משהו עם הזמן שלך. שהזמן לא יעבור אצלך 'סתם' בבטלה. ר' יעקב מאיר שכטר רגיל לספר על אביו, ר' דוד שכטר ז"ל, שכשהיה לו, למשל, איזה פגישה עם אדם מסוים, ור' דוד היה מגיע לביתו של אותו אדם קצת לפני הזמן, והיה צריך להמתין כמה דקות לתחילת הזמן שקבע אתו לפגישה, מיד היה ר' דוד מתבונן בסלון ביתו של פלוני או במטבח של פלוני אם חסר שם משהו? אם צריך לתקן שם משהו? אם צריך לסדר שם משהו? והיה מתחיל תיכף ומיד בעבודה! הוא היה מסדר את הכלים במטבח ואת הספרים בסלון! כאשר היה הבעל הבית נכנס ורואה את זה, היה מיד קופץ ושואל: ר' דוד מה אתה עושה שם? ור' דוד היה עונה: מה זאת אומרת מה אני עושה? אני הרי ממתין לך, ובינתיים, הרי חבל על הזמן, אני רואה שפה צריך איזה תיקון, וכאן צריך איזה סדר אז למה שלא אעשה את זה?! למה שלא אמלא את הזמן עם דברים חיוביים ומעשיים?! ר' יעקב מאיר רגיל לומר: זה נקרא נשמה מעולם התיקון! את המלאכה. נשמה שמקיימת אהוב "ושנא את הרבנות". יש מפרשי המשנה שמסבירים: עשה כל מאמץ שפרנסתך יהיה דרך מלאכה, כי לפי חלק מקור לפרנסתך. להיות ואל תעשה את התורה ואהוב את המלאכה, מה שהאדם ומקובל, זה בכלל דבר פשוט אין ממפרשי המשנה, כהרמב"ם ועוד, מפרנס עצמו, לכתחילה, דרך לימוד התורה. בפסחים הגמרא מביאה מה שאמר רב לרב כהנא: "פשוט נבילתא בשוקא ואל תצטרך לבריות". ולא לעשות את התורה ואת עצמך אפילו דרך מלאכה בזויה, את כדאי שתבזה לתמ יכה לקערת העדשים שלך' )כלשונו של בעל 'כתר הקודש של התורה ה'תפארת ישראל'(. תשנא את המציאות שפרנסתך יהיה דרך רבנות.

יש מפרשים שמסבירים, שעיקר כוונת 'ושנא את הרבנות' הוא להיות זהיר מאוד לא לנצל את הרבנות לשררה. כי הרי הרבנות מקברת את בעליה )כמובא ביומא(. צא ולמד מיוסף שהורידו לו משנותיו כי היה אצלו פגם, כלשהו, של השתררות על אחיו. הצדיק ובהוריות )י'( אמר ר' גמליאל: 'שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! ובסוטה )ד'( מובא: 'כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה'. והרבנות הרי מביאה ניסיונות קשים של גאווה ולכן: 'שנא את הרבנות'. הקומארנער יש לו ספר שלם על מסכת אבות, 'נוצר אבות', שבדרך כלל זה בנוי על פי תורת הקבלה, הוא מביא שם בפירוש המשנה הזאת, שיש לפעמים שאדם רוצה לקבל על עצמו עול הרבנות ולהיות רב לתלמידים וכוונתו באמת לשמים בכדי לזכות על ידי זה לאורות רוחניים, מוחין, ומדרגות. כי על ידי שיקבל החזר אור )= פידבק( דרך תלמידיו, אז יעלה כל פעם מדרגה יותר גדולה. כי כשיהיה לו הרבה תלמידים על ידי זה הוא יגיע לדרגות גדולות. ויכול להיות שאכן כך, כי 'מתלמידי יותר מכולם', ועל ידי התלמידים הוא זוכה באמת להשגות חדשות בכל עת, אבל יש בזה גם מצב מסוכן מאוד של מחלוקת. ולכן אומרת המשנה: אהוב את - הקב"ה על ידי - המלאכה והמשא ומתן שלך! כי על ידי המלאכה תוכל להגיע למדרגות עוד יותר גדולות מלהיות רב לתלמידים!!! ומביא שם מעשה מדודו הצדיק מזידיטשוב, שאחד מתלמידיו סיפר לרבו, שבכל יום אחרי יום מלאכה ועבודה, כשהוא חוזר לבית הכנסת לתפלת מנחה הוא מרגיש אור גדול ונערב, והוא מפחד שאולי כל זה לא מצד הקדושה, כי הוא הרי לא למד כל היום, אלא התעסק במלאכה ומשא ומתן?! ואמר לו הזידיטשובר: לא! תלמידי יקירי, דע לך, שכל האור הזה שהינך מרגיש בתפי לתך זה בכוח הניצוצות דקדושה שהצלחת לברר בעת עסקך במשא ומתן באמונה! כי ביררת ניצוצות קדושים על ידי המלאכה, ועל ידי זה הינך אוהב את הקב"ה דרך המלאכה והמשא ומתן שלך. ועל זה אומרת המשנה: אהוב את המלאכה תשתדל להגיע לאהבת השם יתברך על ידי ההתלבשות של הניצוצות שיתלבשו בך על ידי המלאכה והמשא ומתן. 'ושנא את הרבנות' - אל תרצה להתקרב להשי"ת רק דרך הרבנות, כי על ידי

הרבנות אתה גם יכול ליפול ל'שנא' שנאה ומחלוקת, חלילה, אבל על ידי המלאכה תוכל להגיע לדרגת 'אהוב' את הקב"ה! הכלל היוצא מכל זה, שלהיות רב זה דבר מסוכן מאוד. וידוע המעשה שסיפר ה'חפץ חיים' לחתנו ר' אהרן הכהן, כאשר לא התאפשר לו לחתנו להתקבל ולהיות רב בעיירה מסוימת, וזה גרם לו הרבה עגמת נפש, וחותנו ה'חפץ חיים' חיזק אותו שזה מן השמים שהצילוהו מלהיות רב! וסיפר לו ה'חפץ חיים', שבצעירותו היה הוא עצמו רב בע יירה, והקצב הכשיל שם פעם את העיר בנבילות וטריפות. ה'חפץ חיים' פיטר אותו מיד מעבודתו. וכאשר משפחתו באו להתחנן על נפשם שכבר חזר בתשובה שלימה, וה'חפץ חיים' אכן השתכנע בכנות התשובה של הקצב, הוא החזיר אותו לעבודתו, אבל, גם קנס אותו בקנס כספי גדול, לצורך התשובה. לאחר זמן נפטר הקצב, וה'חפץ חיים' סיפר לחתנו: שבאו אליו שלושה בעלי הדרת-פנים בחלום, וביקשוהו להיזכר במעשה של הקצב. ושאלו את ה'חפץ חיים': אם הקנס שהטיל עליו היה מטעם תיקון על העוון או רק הוכחה על התשובה? וה'חפץ חיים' ענה: שזה היה כהוכחה על התשובה, כמובא ב'שולחן-ערוך', ולא כתיקון על הפגם. ומיד נעלמו שלושת בעלי ההדרת-פנים. ואז חזר שוב בחלום הקצב בעצמו, ובכה והתחנן על נפשו לה'חפץ חיים': למה גרם לשלוח אותו לשאול תחתיות?! - כי היה ויכוח בשמים אם הקנס היה תיקון או רק הוכחה לתשובה, ובאו לשאול את ה'חפץ חיים' עצמו!!! נענה ה'חפץ חיים' לחתנו: נו, רואה אתה כמה מסוכן להיות רב. כי אני באותו עת קיבלתי על עצמי לפרוש מהרבנות, כי מה זה שווה להיות רב ולשלוח על ידי זה איש ישראל לשאול תחתיות!!! אפילו שמעיה ואבטליון, שהם הרי היו דיינים, אב בית דין, ובכל זאת גם אמרו: 'ושנא את הרבנות'! הם אומרים עליו על ר' יעקב עמדין, עשני אב"ד! שהיה אומר כל יום בברכת השחר: ברוך שלא מהיסודות בתורת החסידות, והובאו הדברים הרבה בספרי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב ובדברי תלמידו מוהרנ"ת מברסלב, )בין היתר גם בליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג; תורה ל"ה; תורה נ"ד; תורה ר"פ באריכות( שהאדם צריך לדעת ולהאמין שמעבר למטרת העבודה והמלאכה והביזנס בכדי להתפרנס בכבוד באמצעותה,

הרי שיש גם עניינים רוחניים עצומים בעשיית העבודה והמלאכה והביזנס, כי ניצוצות קדושים וטהורים מתבררים באמצעות ה משא ומתן באמונה. ולכן, אתה בן אדם, בעל-המלאכה, לך לעבודה שלך, לביזנס שלך, מתוך שמחה ולא מתוך עצבות ומרה שחורה. רבי נחמן מברסלב מסביר בספריו, בכמה מקומות, שזה נקרא תיקון משא ומתן באמונה כי כאשר אינך זוכה לעסוק ולעשות את המשא-ומתן שלך באמונה, חלילה, אזי כל העסקים שלך נעשים מתוך רגש של עצבות ומרה שחורה, ואז מתקיים אצלך )בראשית ג, יז(: "בעצבון תאכלנה" זה מביא אותך ללכת לעסקים בקושי ובכבדות, כי אין לך האמונה שהבורא ומנהיג היקום הוא הזן והמפרנס, וביתר עמקות כי חסרה לך האמונה שבשעת המשא-ומתן שלך קיימים גם עניינים רוחניים שנקראים בשפת המקובלי ם: בירור ניצוצות רוחניים השייכים לנשמתך. בשעת המשא-ומתן עליך לחזק את אמונתך שגם בשעת הפגישות שלך עם אנשי עסקים, וגם בשעת קנייה ומכירה וכדומה, נעשים גם בירורים רוחניים מאוד שהם מעבר לעניין ההצלחה החומרית. ואלו הם תמצית דבריו של רבינו רבי נחמן מברסלב )על פי 'ליקוטי מוהר"ן' חלק א' מאמר נד ג(: בכל ענייני המשא- ומתן של כל אדם בעולם, נעשים גם עניינים רוחניים בנפש האדם באמצעות המשא-ומתן. כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה וחלקי אותיות )שורשם נקראים בתורת ה'קבלה' וה'סוד' בשם: שבירת כלים( וכל דבר בעולם יש לו שעה ועת וזמן, שצריך דבר זה לבוא לאדם פלוני בעת הזאת, כי באדם פלוני זה יש בשעה זאת שורש אחד עם אותן הניצוצות וחלקי האותיות שיש באותו הדבר. וכאשר מתחברים יחד, אדם זה עם חפץ זה, והאדם הזה מקבל אז חיות מזה הדבר שבא אליו בכך נכללים האותיות הללו שיש בחפץ זה באדם זה ומשלימים בכך אחד את השני. כאשר חסרה לך האמונה הזאת, אזי באמת כל עבודתך נעשית בכבדות ובקושי, בעצבות ומתוך מרה שחורה. אבל כאשר י היה לך אמונה שלמה שהבורא ומנהיג היקום נמצא אתך גם בשעת המשא-ומתן, ושגם כאשר טרם השגת את ההצלחה החומרית והגשמית, בכל זאת הינך מודע לכך שבודאי נעשים אתך כעת דברים רוחניים נוספים, תזכה להגיע למצב של: "שמח זבולון בצאתך", שבו אפילו ה'צאתך' יהיה מתוך רגש של שמחה! כינור - "שאו זמרה ותנו תף )תהלים פא ג(: על הפסוק 1 רבי נתן מברסלב מביא נ'בל הם ראשי תיבות כ'ינור נ'עים ע'ם שהראשי תיבות של: - נעים עם נבל" כנע"ן. 1 בספרו 'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות ד י - בשם ספר 'טוב הארץ'

בלשון הקודש 2 המילה כנען היא גם כינוי לסוחר. לכאורה, מה הקשר בין 'סוחר' ובין "כינור נעים עם נבל"? האם הסוחר מחזיק כינור בידיו?! האם הוא מחלל בחליל בשעה שהוא עוסק בעסקיו?! ולא סתם כינור אלא 'כינור נעים'?! איך זה שעל ביזנס נאמר: "שאו זמרה ותנו תף"?! ההסבר לכך מתבאר על פי דברי רבי נחמן : 'שאו' זה משא, ו'תנו' זה מתן כי בעיני הסוחר המאמין, ה'משא-ומתן' הוא כמו זמרה ותוף. כשהוא יוצא לעסקיו הוא הולך ושר ומזמר ומתופף. כי הוא מאמין שהבורא ומנהיג היקום הוא הזן ומפרנס! ולכן הוא הולך לעסקיו ולעבודתו מתוך שמחה, ולא מתוך כבדות ועצבות רוח, כי הוא יודע ומאמין שבכל פעם שהוא יוצא לעסקיו, למלאכתו ולמשא ומתן, נעשים גם בירורים רוחניים השייכים לנשמתו. הוא אוהב לעשות ולייצר. הוא אוהב לעשות את כל המוטל עליו בעבודתו, במשרד או בכל מקום אחר בו הוא עובד. הוא אוהב ללכת לכל מקום שאליו הוא צריך ללכת. וזה סוד ההצלחה בכל ענייני החיים כי השמחה התמידית סגולה להצלחה. ו לומדים זאת מיוסף הצדיק שנאמר עליו )בראשית לט, ב(: "ויהי הוי"ה את יוסף ויהי איש מצליח" יוסף היה שמח תמיד, כמובא בסיפורים רבים במדרשי חכמים, ובכוח זה הוא אכן היה לאיש מצליח תמיד, נגד כל הסיכויים. דבר זה הוא מיסודות ההצלחה של כל אדם, בכל סוג עבודה שיש לך, רוחנית או גשמית, לא משנה אם אתה מורה ומלמד, כותב ספרים או סופר סת"ם )= ס'פרי תורה, ת'פילין ומ'זוזות(, או שאתה מתפרנס מעיסוק בנדל"ן, או עובד בבורסת היהלומים, או סוחר במניות. לא משנה אם אתה שכיר או עצמאי. החכמה הגדולה בכל אלו: עשה בשלמות, בטוב לב, ברוחב לב, את כל מה שמוטל עליך לעשות! אם אתה רואה שההכנסה מהעבודה שאתה עוסק בה כעת אינה מספקת אותך, ואתה מעוניין להחליף את עבודתך במשהו אחר, אין בעיה, מותר לך להחליף את מקום העבודה, אבל כל זמן שלא החלפת, כל עוד אתה עובד במה שאתה עובד עשה בשלמות כל מה שמוטל עליך לעשות! נצל כל דקה בעבודתך ועשה אותה מתוך שמחה ומתוך רוחב לב. כל זה נכלל במה שאמרו חכמים: 'שצריך כל אדם להיות זהיר לעשות את כל משאו ומתנו באמונה'. כי בש עת המשא ומתן זה עניין של מלחמה עם הסטרא אחרא, כי נעשים בזה עניינים רוחניים בנשמתו של האדם, כי בשעת היציאה זה נקרא: 'כי תצא למלחמה', וכל זה נעשה כאשר מחבר את האמונה למשא ומתן שלו. כי כאשר האדם יש לו אמונה שלימה, שהקב"ה נמצא אתו בשעת המשא ומתן, אז נתקיים בו: 'שמח זבולון בצאתך'. כי אפי' בשעת ה'צאתך', זה עם שמחה. 2 עיין גם ליקוטי מוהר"ן חלק א' מאמר יד י

כי זה עניין של מלחמה - 'כי תצא למלחמה על אויבך'. כי כל אחד ואחד כאשר הוא יוצא מביתו, או כאשר הוא יוצא מהבית הכנסת והבית המדרש לצורך פרנסתו. אזי בכל מקום ומקום על פני הגלובוס כולו שבו הוא נמצא, וזה לא משנה כלל אם הוא בארץ ישראל בירושלים בבני ברק, בחיפה ובתל אביב. או אם הוא בחו"ל. אם זה בפלטבוש או בבורו פארק. בקוינס או במנהטן. ויש אשר צריכים לנסוע ולנדוד עד פלורידה או לוס אנג'לס. רומניה ובולגרייה. ויש אשר צריכים גם להרחיק לצורך פרנסתם עד לסין או יפן והודו. צריך כל אחד לדעת ולהאמין, שכל ה'צאתך' הזה, זה עניין של 'כי תצא למלחמה על אויבך'. וכאשר יאמין שה בורא עולם אתו בכל אשר ילך, אזי יתקיים בו: 'שמח זבולון בצאתך'. כי יש לו את הכוח של 'יששכר באוהלך', של משא ומתן באמונה. ולכן, אתה הסוחר! זכור תזכור! יש כוח ביד הסוחר לה חזיק כינור בידיו ולחולל בחליל בשעת הביזנס שלו. להיות לו פידאלע בידיו, ועוד א זיסע פידאלע, כינור נעים, כי גם על הביזנס שלך יכול להתקיים: 'שאו זימרה ותנו תוף'. כן, כן, כך מגלה לך רבנו ר' נחמן: 'שאו' זה משא, ו'תנו' זה מתן, ה'משא-ומתן' יכול להיות אצלך בסוד: זמרה ותוף. כי כאשר הינך יוצא לביזנס מתוך אמונה שהקב"ה זן ומפרנס - בכך תצליח להפוך את יציאתך למצב שבו אתה שר ומזמר ומתופף!!! כי הנך מאמין שהקב"ה זן ומפרנס ולכן תצליח ללכת לביזנס ולעבודה מתוך שמחה ולא מתוך כבדות ועצבות רוח, כי הינך יודע ומאמין שיש גם בירורים רוחניים השייכים לנשמתך בכל פעם כאשר הנך יוצא לביזנס, למלאכה ולמשא ומתן, ובכך הינך מקיים: 'אהוב את המלאכה'. כי הוא אוהב לעשות ולייצר. הוא אוהב לעשות כל המוטל עליו בעבודתו, במשרד, באפיס, ובכל מקום ששם הוא עובד. הוא אוהב ללכת לכל מקום שהוא צריך ללכת לשם. בכוח אמונתך זו אתה בוודאי גם תשתדל בכל עת להשרות אווירה של שמחה מסביבך, כמו יוסף הצדיק סביב שר בית הסוהר, וסביב הבעל הבית שלו. אל תשרה, חלילה, אווירה של עצבות רוח וכעס ומרירות סביבך. ואז תראה איך שכל מי שמסתובב סביבך גם הוא ייהנה ממך, וירצה גם לקדם אותך למקום יותר טוב בעבודה. 'אתה' בעצמך תצליח לעשות טוב לעצמך, בכך שתהיה במצב של 'אהוב את המלאכה'. וזה סוד ההצלחה!!! תעשה מיד את כל מה שמוטל עליך. אל תדחה לזמן אחר את המוטל עליך! תראה שתצליח מאוד. כי כולם רואים שאתה בדרגה של 'אהוב את המלאכה'. בזה אבל כאשר, חלילה, האדם מתרשל בעבודתו. והוא בקושי זז במקום עבודתו. והוא אינו עושה מיד, בזריזות, בזמן, את כל המוטל עליו. והכול אצלו בעצבות ובכבדות, בטענות ובטרוניא. הרי זה משפיע מיד על כל הסובבים אותו לרעה.

ואז, הוא אכן לא מצליח, ורואים מיד את התוצאות בשטח. ואז אף אחד כבר לא רוצה אותו. וזה גורם לו עוד יותר ליפול לדאגות ועצבות רוח. לכן אומר שמעיה: אהוב את המלאכה. איך תגיע לעומק ההכרה הזאת? תלמד טוב מה שרבנו מגלה )למשל, מתוך דבריו בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה נד'(, ותבין שכל הביזנס שלך זה גם בגלל בירור הניצוצות הרוחניים השייכים לנשמתך, שהם נמצאים בכל מיני מקומות רחוקים. וכל הכסף וכל חלקי הקנייה והמכירה הם בעצם חלקי הנפש שלך. כי כאשר אתה עושה הכול על פי כל כללי ההלכה ואתה נזהר היטב, למשל, בכל הלכות יחוד השייך הרבה בעבודה עם נשים. ואתה משתדל טוב להיות שומר עיניים גם כאשר הינך חייב וצריך לדבר עם נשים בשעת המשא-ומתן. ואתה נזהר לדבר את מה שאתה צריך לדבר, שלא צריך לצורך הביזנס. אבל אינך מתפתה לשוחח ולדבר מה אתה שומר 'דיסטאנץ' בשעת עבודתך. )גרימת תחושה והרגשה של מרחק מה(, מנשים זרות בכל זה הינך גורם ללקט חלקי נפש ר וח ונשמה שלך, שהם נקראים בשפת הקבלה: 'בירור הניצוצות'. ואז מיד אחרי העבודה תראה איך שהינך בוער כאש להשם יתברך, ולתפלה ולמצוות ומעשים טובים. לתורה ולמה? כי הצלחת לברר בירורים רוחניים בשעת המשא-ומתן שלך. וזאת על אף שאולי עוד לא הרווחת את הפרנסה שלך על ידי הביזנס הזאת, אבל בכל זאת הלכת למשא-ומתן מתוך שמחה וחדווה וקיימת 'אהוב את המלאכה', והצלחת לקיים: 'שמח זבולון בצאתך', ואז ניצחת במלחמה של 'כי תצא למלחמה על אויבך'. כי ברגע שיש לך אמונה בשעת המשא-ומתן, הרי זה גורם לך שאתה גם קובע לעצמך קביעת עיתים לתורה, ואי נך חושש שתפסיד בגלל זה בעבודתך, כי אדרבה, הרי אתה מאמין שהקב"ה זן ומפרנס. וכמו כן האמונה הזאת גורמת ש הינך קובע לעצמך להתפלל שחרית מנחה מעריב בציבור, ואינך חושש שתפסיד על ידי זה בפרנסה, כי הרי אתה מאמין שהקב"ה זן ומפרנס.

בוודאי שהרגשת האמונה הזאת גורמת לך ש הינך משתדל לא לרמות ולגנוב חלילה, בשעת המשא-ומתן, כי הרי הינך מאמין שהקב"ה זן ומפרנס. וכשאדם הולך עם הכללים הללו בשעת הביזנס בזה הוא מצליח לברר ניצוצות מעמקי הקליפות. ולכן, גם במצב שעדיין לא הצליח להרוויח כסף מעבודתו, אבל הוא לא יהיה שבור ומרוסק כל כך - כי הוא הרי בכל זאת יודע ומאמין שהצליח בכל זאת לברר ניצוצות רוחניים השייכים לנשמתו!!! כי בכל מקום בואו הוא משתדל שיהיה לו שמירת עיניים. ובכל מקום שהוא שם מסתובב הוא משתדל לברך תחילה וסוף על כל דבר מאכל ומשקה בקול ובכוונה. ועם כל אדם שהוא נפגש לצורך פרנסתו הוא משתדל גם לדבר עמו, באיזה שהוא דרך, על ענייני אמונה ושמחה ובטחון. לחזק כל נפש. לשמח כל נפש. כי זה נקרא להכניס את הקב"ה בתוך הביזנס. כי גם כאשר זה לא שייך לביזנס, הוא בכל זאת משתדל לחפש כל דרך איך בכל זאת יצליח לדבר עם כל האנשים אשר מסתובבים סביבו גם על עניינים רוחניים. ואז, כאשר הוא בעבודתו בשמחה, זה מכניס גם שמחה לאשתו ולכל שאר בני ביתו, כי הוא מקיים את דברי 'שמעי"ה ואבטליו"ן' הוא שומ"ע אמרי י"ה בעבודתו! והוא נזהר לא להיות בטל"ן! - רק אדרבה, הוא משתדל להיות במצב של 'אהוב את המלאכה', באופן של כ'י נור נ'עים ע'ם נ'בל, והוא מקיים: 'שאו זימרה ותנו תוף'. ואז, מעבר לפרנסה הגשמית, הוא זוכה גם לפרנסת הנפש, לשמחה ולשלום בית, ולהצלחה בכל העניינים. בקביעות הלימוד אשר תיקנו לנו חכמי ישראל, ללמוד מתוך פרקי מסכת אבות בשבתות הקיץ, יוצא לנו מידי שנה שלומ דים את הפרק הראשון של מסכת אבות )במחזור הרביעי שלו(, בשבת הראשונה שחל בתוך חודש אלול חודש הרחמים והרצון. ימים אלו הם מאותם ארבעים ימי רצון שכבר נסללה בהם הארת הרצון, מאותו זמן שעלה משה לרקיע, בארבעים הימים האחרונים, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, שאז הוכ רזה הכרוז בשמים ממעל: 'סלחתי כדברך'! וחזר משה עם הלוחות השניות. ובכך נסללה הדרך לדורות עולם, שבאותם ארבעים הימים - הנרמזים בארבע היודי"ן של א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י - נפתחים בכל שנה ושנה בגנזי מרומים שערי

הרחמים, שערי רצון, שערי י"ג מידות של רחמים. וכל אחד ואחד מבני ישראל, יכול בימים אלו לקשר נפשו לאותו הארת הרצון, ל'אני תפילתי לך ד' עת רצון'. ולחזור בתשובה שלמה אל אביו שבשמים, באופן שיוכרז גם עליו, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת: 'סלחתי כדבריך'! ובכך יזכה לקבל עליו שוב מחדש עול מלכות שמים ועול תורה בקבלתו את הלוחות השניים. בפרק א' משנה יז' המשנה מתחילה: שמעון בנו אומר. כפי המתבאר מדברי רוב מפרשי המשנה, הרי ששמעון זה, הוא בנו של ר' גמליאל הזקן הנזכר במשנה שלפניו והוא ר' שמעון בן גמליאל, הראשון בשושלת בית הנשיאות של משפחת הלל הזקן. הוא גם היה סבו של ר' שמעון בן גמליאל השני, המוזכר במשנה האחרונה של פרק א', שהיה אביו של ר' יהודה הנשיא המוזכר בתחילת פרק ב'. בטעם הדבר למה נזכר שמו רק בשם שמעון בנו ולא אמרו עליו רבן שמעון בן גמליאל, כפי שאמרו על הנשיאים האחרים? מתדברי המפרשים, שכנראה אמר מאמר זה כשעדיין ל א הגיע לדרגת 'רבן' )על אף שמטעם דיוק זה, יש כאלה מפרשים שסוברים ששמעון בנו סובב הולך על בנו של הלל הזקן, שהיה השמעון הראשון בשושלת הנשיאות, ולא הוזכר שמו כמעט בכל הש"ס והמדרשים. ומכאן, אולי, גם מובן דבריו ש'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה', כי היה שתקן בטבעו ומהותו(. המפרשים מדייקים, ששמעון זה, שהוא, כאמור, רבן שמען בן גמליאל הזקן, הוא ר' שמעון הנהרג יחד עם ר' ישמעאל כהן גדול. שכפי המסופר )באבות דר' נתן(, הוא ור' ישמעאל חברים וידידים היו, וכאשר נגזרה הגזרה, התחנן כל אחד מהם לפני המוציא להריגה, שיהרגהו ראשון בכדי שלא יראה במות חברו. כאשר כל אחד טוען להריגת הבכורה על שהוא כהן בן כהן או נשיא בן נשיא. והפילו גורלות, ונפל הגורל על ר' שמעון בן גמליאל, והתיזו את ראשו בחרב, וקם ר' ישמעאל ולקח את ראשו של ר' שמעון בן גמליאל בתוך חיקו וצעק ובכה: פה קדוש, פה נאמן, פה שמוציא סנדלפונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, הטמינך בעפר? מי מילא לשונך בעפר ואפר? מי אוי! כמה נאה ויפה ללמוד ולעסוק במשנה זו )ובמיוחד בשבת הראשונה של ימי הרחמים והרצון( שבו נאמר מאמרו של אותו צדיק וקדוש, מעשרת הרוגי מלכות, שכבר גילה לנו רבנו האר"י הקדוש, שאין לנו שום זכות קיום בגלות רק בכוח אותם הקדושים והטהורים שנהרגו על קידוש השם, ולכן מזכירים את זכותם כל יום בתפלת שחרית, כאשר מתפללים בתחילת התפלה בפסוקי הודו: 'אל נקמות ד' אל נקמות הופיע'.

באופן שנזכה תמיד )ובמיוחד בשבת הראשון של ימי הרחמים והרצון(, לעורר זכותו הגדול של ר' שמעון הנהרג, באופן שנזכה בזכותו להתעורר לשוב בתשובה שלמה לאבינו שבשמים. כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי טוב לגוף משתיקה. וכפירוש הרע"ב: להיות שומע חרפתו ושותק, להיות מן הנעלבין ואינם עולבין. לשונו של ר' שמעון נפלא היא: כל ימי גדלתי בין החכמים. כאומר: אני מדבר אליכם מתוך הרבה ניסיון. מתוך הרבה שימוש חכמים. כל ימי הרי גדלתי בין החכמים, וראיתי והתבוננתי עליהם, והגעתי לכלל הבנה, 'שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה'. גם כאן לשונו של ר' שמעון נפלא היא: 'לא מצאתי טוב לגוף' כאומר: דעו לכם! שלא רק לענייני רוח, לא רק לטובת הנשמה, לא רק בשביל חיי הנצח, אלא גם בשביל הגוף כן, גם בשביל חיי עולם הזה, גם בשביל הגשמיות אני אומר לכם: שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה! ודאי שבמובן הרווח הרוחני, הרי כבר אמרו חכמים על השותק על בזיונו: עליו הכתוב אומר 'ואוהב יו כצאת השמש בגבורתו', 'כי סוף הכבוד לבוא', ועוד בגדול הוא מגיע הכבוד הזה, 'כצאת השמש'. כי הרי גם מתוך חושך הלילה השמש פורצת כל גבול בגבורה עצומה. וכך מבטיח הכתוב לכל מי ששומע חרפתו ושותק, שבסופו של יום הוא מקבל כוחות רוחניים עילאיים, 'כצאת השמש בגבורתו'. ולא עוד, אלא שגם בגשמיות, לטובת גופו הגשמי, שהוא מרגיל עצמו לא לענות למחרפיו דבר. גם בזה ירוויח רווח עצום ברגע כי בבוא היום יוכח לעין כל, איך שכל שונאיו יפלו, וירצו שוב להיות אתו. ואדרבה, בזה שהוא היה השותק על ביזיונו, הרי כעת, כאשר יעבור זעם, כאשר נרגעו קצת הרוחות, כולם מתביישים מפניו. כולם מרגישים קטנים לעומתו. כולם רוצים להיות מחוברים עמו. קרן כבודו עולה למעלה. הוא מאיר כשמש מתוך הלילה. כי הוא הרי שתק לכולם בעת אשר כולם ביזוהו וחירפוהו, ולכן כעת כולם מתביישים מפניו. וכל זה נאמר הן על מחלוקת כלליות, והן בכל מיני מחלוקת פרטיות. בעת שעובר לפעמים על האדם כל מיני סוגי מריבות בינו לבין אשתו, בינו לבין הוריו, ובינו לבין צאצאיו, או בינו לבין שכיניו, שותפיו בכל מיני אופנים. וכאשר ישמע לקול עצת ר' שמעון בן גמליאל, ויחדד לעצמו: 'ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה', כי אז, הוא יראה, בסופו של יום, שרווחיו על ידי השתיקה הם עצומים בגוף ובנפש.

ועוד מוסיף ר' שמעון בן גמליאל: ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. המפרשים כבר מתחבטים בכך, כי לכאורה הרי הדבר הזה שנוי במחלוקת: מה עדיף? תלמוד עדיף או מעשה עדיף? ולמסקנא, לפי רוב השיטות, הרי 'תלמוד עדיף'. כי 'התלמוד מביאו לידי מעשה'. וההסבר בכך לפי דברי המפרשים: כי ר' שמעון בן גמליאל, איננו מדבר כלפי הלומד לעצמו לדעת המעשה אשר יעשה. אלא הוא מדבר לגבי המלמד לאחרים. לדרוש לאחרים. כי אז אומרים לו: אם אין אתה בעצמך עוסק ב'למעשה' הרי כדי בזיון וקצף. כי אתה דורש לאחרים ואתה בעצמך אינו מקיים. כי הרי 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'. כי הלומד ואינו מקיים, נוח היה לו, אם היה שותק ולא היה דורש. כי בכך שהוא רק דורש ואינו מקיים, הוא מראה כאילו העיקר להיות דרשן טוב. וכל המרבה דברים מביא חטא. כעניין הנאמר אצל חוה, כשהוסיפה לומר לנחש שאסור גם לנגוע בעץ ובזה נכשלה, כי ריבוי הדברים רק הביא תוצאה הפוכה, של חטא על עצם האיסור. הרמב"ם בפירושו מאריך מאוד לבאר כמה וכמה פנים שיש בעניין דיבורו של האדם. כי הרמב"ם מבין את תמצית דברי ר' שמעון בן גמליאל כאן, שהוא בא להעמיד על נכון את כל אדם ביחס לכוחו הנפלא, שהוא כוח הדיבור, ששם השי"ת בפיו 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ולכן, ביחס לדיבורים אסורים, על כגון זה לא היה צריך ר' שמעון בן גמליאל להזהיר כלל על גודל האיסור, בפרט בענייני לשון הרע ורכילות. הרמב"ם שם מעתיק כמה וכמה לשונות חז"ל בגודל גנות ופגם דיבורי לשון הרע. כמו כן ביחס לסוג הדיבורים של דברים בטלים, לדבר על עניינים שאין בהם שום תועלת, וכל תכלית הדיבור היא לשרוף זמן ולמלאות תאוות הסקרנות, לדעת כל מה שקורה בעולם על כל הפרטים ופרטי הפרטים, גם על כגון זה אין צריכים כל כך את אזהרת ר' שמעון בן גמליאל. והחכמים - בדרך כלל אינם מדברים, ודאי לא מאריכים ומרבים, בדיבורים אלו.