המוניזם הדינמי ואמנות הציור המכחול יכול לשמש חרב הקורע את בד האשליה של עולם הנפרדוּת אורי כהן בקתה עם ג ג של ת בן. ואן גוך 189 0, 22 אדם עולם > חורף 2012
א מנות היא לעולם ראי התודעה של בני תקופתה. היא משקפת את האופן לפיו בני אדם תפסו את המציאות. זוהי גדולתה של האמנות היא אוצרת בתוכה "מצבי הוויה" שהאנושות צעדה דרכם. מצבי הוויה אלו חמקו מזמן מתודעתנו העכשווית, בדיוק כשם שהוויית הילד חמקה מהוויית האדם המבוגר. אולם נוכל להיזכר במצבי הוויה אלו באמצעות האמנות. האמנות לא רק משקפת את העבר; היא גם מכינה את העתיד. האמנות פורצת את גבולות התפיסה המוכרים לנו, ומכינה את ההוויה החדשה הרוצה להתגלות מן העתיד. היא סוללת את הדרך אל מבני חשיבה חדשים, אל תודעה חדשה. התעוררות נפש התודעה החל מן המאה ה- 15 אנו עדים לשינוים מהירים ולהתעוררות בתרבות האנושית. החשיבה המדעית מתעצמת, וגוברת המודעות לחוקי העולם הסובב אותנו. במקביל אנו עדים להיחלשות כוחות המסורת והדת ולניתוק הולך וגובר מהטבע. תהליך זה בא לידי ביטוי מובהק במהפכה התעשייתית, שהכניסה את האדם לסביבה תרבותית טכנולוגית. גם האדם עצמו עבר תהליך זה, במובן שהוא התחיל להתעורר לא רק לחוקי העולם, כי אם גם לטבע ישותו העצמית. האמן ג'וֹטוֹ ד י בּוֹנ דוֹנ ה, שפעל בסוף המאה ה- 13 וראשית המאה ה- 14, היה אחד ממבשרי רוח זאת. ג'וטו תפס, כפי שתפסו רבים מבני דורו, כי כדי להבין את העולם עליו להתחיל להתבונן בו. גישה זאת הייתה חלק מהרוח שאפשרה את התבססות המדעים. בהמשך לכך, הוא היה הראשון ששילב בציוריו פרספקטיבה, שמאחוריה ניצבת כאיכות רוחנית היכולת לתפוס את העולם דרך נקודת מבט אינדיבידואלית. מעבר לציוריו, הוא התייחד במה שהוא טרח לצרף אליהם: חתימתו. ג'וטו הוא האמן הראשון בתולדות אמנות הציור שחתם על עבודותיו. הוספת החתימה היא רבת עניין, משום שהיא מעידה על יכולת חדשה בתפיסה של בני אדם את עצמם, כאילו לראשונה אומרים הם את המילה שדה חיטה וברושים. ואן גוך 1889 עצי זית. ואן גוך 1889 "אני" במובן חדש. פעולה זו היא סממן אחד מתוך רבים המכניסים את האנושות לתקופה חדשה, המכונה במדע הרוח תקופת נפש התודעה, תקופה שבה האדם מתחיל לתפוס את חוקי העולם ומתוך כך גם את חוקי ישותו שלו. את צמיחת האנתרופוסופיה אפשר להבין גם על רקע תקופה זו. הפעימה בין הקטבים המוניזם הדינמי, אופן החשיבה שי סד ד''ר רודולף שטיינר, המתגלה לראשונה בספרו הפילוסופיה של החירות, מוביל אותנו לחשוב את האדם כפעילות חיה שבה מתגלה "האני הנני"; כפעימת "ישות המטוטלת" בין היקף העולם לאדם כמרכז ייחודי. בראייה זו, אדם ועולם הם שני קוטבי הממשות החיה של האני, במובן העמוק שלו. באופן הזה, בקוטב של המרכז האדם הוא ער ומודע לעצמו, ובקוטב של היקף העולם האדם הוא ישן ולא מודע. אך עובדת היותי לא מודע בעולם אינה אומרת שהעולם הוא פחות אני. המוניזם הדינמי מצביע לנו על האפשרות להתחיל לתפוס את ישות האדם כחוויה מודעת, הפועמת בין קטבים אלו. עדות לממשות זו ניתן לראות במצבי התודעה המשתנים במהלך המסע הביוגרפי של כל אדם ואדם. לעומת המבוגר, ילדים הרבה יותר חיים את קוטב ההיקף. הם חווים אחדות עם העולם שסביבם ומחקים אותו. הם פחות ערים לעצמם, ונמצאים בתודעה הרבה יותר ישנה. המבוגר, בעל התודעה העצמית הערה, "הקריב" את אחדותו עם העולם בעבור תודעת מרכז זו. מעניין לראות כיצד אנו מבטאים את המילה "אני" בשפת הגוף. אנו מפנים את אצבענו לאזור הלב, שם אנו מזהים באופן בלתי אמצעי את מרכז ישותנו. אבל מרכז זה איננו סטטי; הוא פועם ללא הרף פנימה והחוצה, ממני אל העולם ובחזרה. בפעילות זו אנו מזהים באופן אינטואיטיבי את האני שלנו. בתפיסה היומיומית אני תופס את עצמי כ"נמצא כאן", ואילו את האדם האחר, את העולם, כ"נמצא שם", מחוצה לי. חשיבה זו מכונה חשיבה דואליסטית. מתוך חשיבה זו, שהשתרשה עמוק בחוויה האנושית, צייר האדם את העולם. המוניזם הדינמי מוביל אותנו לחשוב את האדם כפעילות חיה שבה מתגלה "האני הנני"; כפעימת "ישות המטוטלת" בין היקף העולם לאדם כמרכז ייחודי. בראייה זו, אדם ועולם הם שני קוטבי הממשות החיה של האני אדם עולם > חורף 23 2012
הפרטים המצויים בציוריו של ואן גוך אמנם נבדלים ביניהם, אך לא נפרדים דווקא. הם מתפקדים בתוך שלם אחדותי, שבתוכו מתקיימים יחסי גומלין בין סך הישויות המרכיבות אותו דיוקן עצמי. ואן גוך 1889 ציור ברוח התודעה המוניסטית דינמית הציור כמדיום תמונתי כשלעצמו הוא אתגר עצום כאשר הוא מנסה לפרוץ את אופן התפיסה הדואליסטי. ציור או תמונה מטבעם יוצרים ממשות הניצבת מולי בעוצמה, כעולם מחוצה לי. בחוויה התמונתית )גם כשמדובר בתמונה פנימית( העולם ניצב כנפרד ממני. חוויה זו תהיה פחותה בהרבה באמנות המוזיקלית. המוזיקה חודרת את עולמנו הפנימי, ואם נרצה להתמסר לחוויה זו, אף נעצום את עינינו ו"נכבה" את האלמנט התמונתי המפריד. ככלל, כל המתגלה דרך החושים, המתווכים בין פנים לחוץ, מציב את חוויית ההפרדה, אך חוויה זו מתגלה בעוצמה הרבה ביותר באלמנט החזותי התמונתי, הנמצא בחזית התודעה. לעומת זאת, חשיבה מוניסטית דינמית של ישות האדם מאפשרת להתרומם אל מעבר לצורת חשיבתנו היומיומית, המפרידה בין האדם לעולם. אופן החשיבה המוניסטי דינמי של רודולף שטיינר החל לאתגר אמנים רבים מכל זירות האמנות ואת אמנות הציור בפרט. שינוי תודעתי זה, המבטא תפיסת אדם חדשה, הוביל להשתנות תמונת האדם גם בזירה האמנותית תמונתית. כך החלו אמנים שונים בעולם האנתרופוסופי ומחוצה לו מתוך הבהובי תודעה חדשה, שבבסיסה ניצבת חוויה של עצמיות מורחבת ובלתי מוגבלת בגבולות צרים, חוויה שבה העולם הינו איבר בישותי העצמית לנסות ליצור ציור הנובע מתוך חוויה בלתי אמצעית זו. את יצירתם זו ניתן לראות כחיפוש אחר שיחה ערה על בד הציור, שיחה שבה מתגלה תנועה בין היקף יקומי לייחודיות של מרכז ספציפי. מדובר כאן בחיפוש אחר תמונת עולם חדשה, אשר בה הפרטים אינם מונחים זה לצד זה כאובייקטים נפרדים, אלא פועלים אלו על אלו, בוראים זה את זה וחודרים זה את זה, באופן שעדיין משאיר את הפרטים בציור נבדלים זה מזה, אבל לא נפרדים. ציוריו של ואן גוך אמנים רבים, גם מחוץ לעולם האנתרופוסופי, החלו לחוש ברוח זו, וניסו לבטא את חווייתם העצמית הלא נפרדת מהעולם בצורות מגוונות. מעניין להסתכל על עבודותיו של וינסנט ואן גוך בהקשר זה. ציוריו אמנם צוירו כעשור לפני לידת האנתרופוסופיה, אך הם נושאים רוח מתודעה זו. הפרטים המצויים בציוריו אמנם נבדלים ביניהם, אך לא נפרדים דווקא. הם מתפקדים בתוך שלם אחדותי, שבתוכו מתקיימים יחסי גומלין בין סך הישויות המרכיבות אותו. לדוגמה, בציורו "שדה חיטה וברושים" )1889, שמן על בד( מלהיב לראות את יחסי הגומלין בין העצים והשיחים לבין השמים והעננים; כיצד צורת הצמחייה על האדמה מעצבת את צורות העננים בשמים ולהפך; כיצד הפרטים בתוך העולם של ואן גוך מעצבים למעשה את סביבתם ללא הרף, וכיצד הסביבה מעצבת שוב ושוב את הפרטים. דוגמה טובה נוספת לחוויית "ישות המטוטלת" אצל ואן גוך, בבחינת יחסים בין היקף למרכז, ניתן למצוא בציורו "עצי הזית" מ- 1889 )שמן על בד(. גם כאן השמים, ההרים, העצים והאדמה יוצרים אלו את אלו. כל פרט יוצר את העולם שסביבו, והעולם יוצר את הפרטים; ההיקף בורא את המרכז, והמרכז יוצר את ההיקף. בציור אחר, "בקתות עם גגות תבן" )1890, שמן על בד(, ניתן לראות את העוצמה בה הפרט וההיקף מעצבים זה את זה. גם כאן תנועות הצמחייה בוראות את צורות העננים בסביבתה, והעננים מעצבים את הצמחייה. התמודדות מעניינת ביותר עם בעיית ההפרדה של האדם מהעולם ניכרת בדיוקנו העצמי של ואן גוך מ- 1889. כאן האתגר של ואן גוך היה היחס בין הדמות לרקע, והוא פתר זאת בדרך מדהימה. ראשית, בצבע ובגוון: הצבע והגוון ברקע )בעולם( תואמים לצבע ולגוון בחולצה )בדמות, באדם(. שנית, בתנועה: התנועות המצויות ברקע מצויות גם בחולצתו של ואן גוך, ולעתים מתחברות איתו. חזק במיוחד הוא המפגש בין הרקע לדמות בחלק העליון של הכתף הימנית, שם ממש נראה כיצד הרקע פולש לתוך הדמות, וכיצד העולם נמזג לתוך האדם. היצירה האמנותית הייחודית את השאלה כיצד לצייר את האובייקט או את הדמות האנושית כישות בלתי נפרדת מהעולם סביב ניתן "לפתור" במגוון צורות. זה בדיוק תפקידו של האמן האינדיבידואלי. אין זה מתפקידה של האנתרופוסופיה לספק סגנון ציור, וטעות תהיה לזהות בסגנון כזה או אחר ציור אנתרופוסופי. מדע הרוח האנתרופוסופי, כמבשר תודעה חדשה, מאפשר לנו לתפוס את האדם 24 אדם עולם > חורף 2012
שיר החלום. דניאל פט והעולם בצורה חדשה, וכך לשמש כאלמנט מפרה לעולם התרבותי וכנותן אימפולסים חיים לעולם האמנות, הנעשה תמיד באופן אינדיבידואלי. במובן זה, אין לדבר על אמנות אנתרופוסופית, כי אם על אמנות כשלעצמה, המופרה באמצעות מדע הרוח, או על אמנים אינדיבידואלים הפועלים באופן חופשי, כשמדע הרוח חי בישותם העצמית. בתמונה סופית ומוגבלת, הלקוחה מהעולם החושי - ארצי. תפיסה מעין זו מכונה ריאליזם מטפיזי, והטעות העומדת בשורשה היא הניסיון לדמות את המטפיזי באופן ריאליסטי. ברוח זו יש גם לתפוס את הציווי ביהדות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ג), שמשמעו : אל תנסה לתפוס את האלוהי הבלתי מוגבל והאינסופי בתמונה מצומצמת, מוגבלת וסופית. ראינו אפוא שמדע הרוח האנתרופוסופי מבשר חוויית אדם, שבה העצמיות שלנו פורצת את מעטפות בּיצת הפרסונה הסוגרת אותנו מהעולם. חוויית אדם - עולם זו מעוררת בזירת האמנות שאלות רבות, ומהווה מקור השראה לאמנים רבים לצייר את האדם מתוך הכרה וחוויה חדשות אלו. כאן כדאי לזכור, כי ציור הנושא תוכן רוחני אינו בבחינת מבשר דבר מה חדש. אמנות השואבת השראתה ממדע הרוח האנתרופוסופי, משמעותה אינה כלל עיסוק בתוכן רוחני, אלא עיסוק חדש באופן שבו נמסר תוכן זה. בפילוסופיה של החירות מצביע ד''ר רודולף שטיינר על הבעייתיות של תפיסת עולם הרוח כדימוי תמונתי. בתפיסה כזו אנו מכופפים את עולם הרוח לחוקי העולם הארצי; אנו מנסים לתפוס את הרוחי האינסופי, הנמצא מעבר לזמן, לחלל ולמצב, עולות כאן שאלות אמנותיות רבות : כיצד ניתן לצייר את הדמות האנושית כבלתי נפרדת מהעולם שסביבה, ועם זאת כדמות ספציפית, קונקרטית ולא מופשטת? איזה עולם יכול להיראות, כאשר הדמויות והאלמנטים המצוירים לא מונחים זה לצד זה אלא חודרים זה את זה, בוראים זה את זה? כיצד תיראה תמונה השואפת לשקף את יחסי הגומלין בין העולם לאדם? אילו יחסים חדשים ייתכנו בין דמות לרקע? כיצד אצייר אדם ועולם המבטאים את שני הקצוות של אותה הישות? שאלות כאלו ורבות אחרות מעסיקות אמנים, השואבים את מקור השראתם מתוך המפגש המפרה עם ישות האנתרופוסופיה. כמובן, מבחינה אמנותית, ה"תשובות" לשאלות כגון אלו הן רבות ומגוונות, ועליהן למצוא את דרכן אל מכחולו של האמן האינדיבידואלי. אין לדבר על אמנות אנתרופוסופית, כי אם על אמנות כשלעצמה, המופרה באמצעות מדע הרוח, או על אמנים אינדיבידואלים הפועלים באופן חופשי, כשמדע הרוח חי בישותם העצמית אדם עולם > חורף 2012 25
האמנות היא למעשה נתיב ההתמרה דרכו האמן יכול להשתנות ולהכין עצמו למה שהוא עצמו רוצה להתהוות אליו בעתיד התפתחות העולם. אורי כהן אמן השואב את השראתו מתוך מעיין הרוח של ישות האנתרופוסופיה מביא למעשה לידי שיחה את האוניברסלי והאינדיבידואלי. הוא מכיר בקיומם של חוקים אוניברסליים, ומאפשר לחוקים אלו להופיע מחדש מבעד למכחולו בצורה אינדיבידואלית. באופן זה, במעשה האמנות שזורים יחדיו האוניברסלי והאינדיבידואלי כממשות פועמת של רוח האדם. כך יכול להכיר עצמו האמן ברגעי חסד בפעימת המטוטלת כהוויה חובקת כול מצד אחד וככוּלות ייחודית בעולם מצד שני. ברגע שבו האמת האוניברסלית מתגלה מבעד למעשה האמנות האינדיבידואלי, ניתן לדבר על היפה הרוחי המבליח אל תוך מציאות חיינו. עיסוק באמנות במובן זה מאפשר תודעת עצמיות מורחבת אצל האמן, ובה הוא יכול לחוות עצמו בו-זמנית כישות אוניברסלית חובקת כול וכפרט אינדיבידואלי. אז יכול הוא לחוות את היפה, המרומם את האדם אל מעבר לתודעת היומיום. וכאן גם שליחותה של האמנות. היא למעשה נתיב ההתמרה, דרכו האמן יכול להשתנות ולהכין עצמו למה שהוא עצמו רוצה להתהוות אליו בעתיד. באורח זה, האמנות המצוירת בהשראת מדע הרוח שואפת לצאת מעולם הדימויים התמונתי אל עולם מוזיקלי של פעילות חיה, שמתוכה נוצרת לבסוף תמונה, החדורה בתהליך אמנותי חי. תמונה כזו איננה ידועה מראש. היא מתגלה מתוך פעילות, בסופו של התהליך האמנותי החי. תמונה מעין זו ניתן לראות כתמונה שבמובן מסוים מתפקדת כבר כמוזיקה. צופה בתמונה מן הסוג הזה לא יכול להישאר אדיש אל הציור ו"לצפות עליו מהצד". כדי לראות ציור מסוג זה על המתבונן להיות אקטיבי בהתבוננותו ולהניע את הציור בנפשו, כריקוד. או אז הוא איננו צופה בדימוי נוסף מבחוץ באורח פסיבי, אלא יוצר את הציור בתוכו באופן אקטיבי, המפרק ובונה, הממית ומחיה את התמונה מחדש ללא הרף. בכך אין עוד התמונה )העולם( ניצבת מחוץ למתבונן, אלא המתבונן מתאחד עם הציור. בהניעו שוב ושוב את התמונה כפעילות אקטיבית, בורא המתבונן מחדש את התמונה והופך לאחד איתה, ובכך "קורע" את הבד הנושא את עולם האשליה של הנפרדות. לקריאה מורחבת על תכני המאמר 1. רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות )תרגם: צבי מדר(, הוצאת ניצת השחר, 2010. 2. גאורג גלצר ומרה פרידריך, פרפר ופרח )תרגם: צבי מדר(, הוצאת ניצת השחר, 2008. אורי כהן הוא אמן, מורה לאנתרופוספיה ולאומנות, בוגר בית הספר לאומנות החדשה בבזל, שוויץ. הקים את "סטודיו פגסוס" בישוב תעוז, ללימודי מדע הרוח האנתרופוסופי והאמניות. מלמד בסמינר להכשרת מורי ולדורף רמת גן, סמינר הקיבוצים, בהכשרה לרפואה אנתרופוסופית, ובסמינרים נוספים. uri.cohen.shir@gmail.com מהגיליון הבא יתפרסם מדור אמנות החל מאת אורי כהן. ואנתרופוסופיה, 26 אדם עולם > חורף 2012