בימים הראשונים היו רגעים שבהם הייתי חייבת להסב את המבט ממנו, מפחד שהלב שלי יתפוצץ. היום, כמעט שבועיים אחרי, אני נדהמת לגלות עד כמה מהירה הההסתגלות לאושר ולקיומו. שמעתי לפני כן על המילה הזאת, אושר, ועכשיו פגשתי אותה ואני לומדת איך זה לחיות איתה. סוף סוף. ביום רביעי, 23 בדצמבר 2009, בשבוע 38+3 להריון שלי, התעוררתי באמצע הלילה והרגשתי כאב מסוג חדש. היתה לי הרגשה שזה סוף סוף ה"כשזה יהיה זה, את תדעי" המפורסם. כמעט שבוע לפני כן התחילו לראות צירים במוניטור, אבל הכאבים שהרגשתי בימים ההם לא היו דומים בכלל לדבר האמיתי. אולי הם היו ברקסטונים, ואולי את הצירים האמיתיים לא הרגשתי. בערב לפני הלכתי שוב לעשות מוניטור, נחושה לדעת אם הדברים האלה שאני מרגישה יותר ויותר מקרבים אלי את הילד הזה. המוניטור הראה צירים ממש חלשים, והרופאה שבדקה אותי כמעט גיחכה "זה צירים זה?" אבל היתה מוכנה לבדוק לי פתיחה אם אבקש. וכלום. "את לא קרובה אפילו ללידה", היא הכריזה, וכמה שעות אחר-כך גיליתי דימום ורדרד, שאי אפשר להתעלם ממנו. התבלבלתי קצת, כי לא זכרתי שקראתי שום דבר על דימום ורדרד, אבל אחרי שיחות עם חברות וקצת גיגול הגעתי למסקנה שיכול להיות שזאת הקדמה לפקק הרירי. וביום רביעי לפנות בוקר התעוררתי, והחלטתי לא להעיר את בעלי עד שאהיה בטוחה שזה-זה. אז הלכתי לשירותים והחלטתי לחכות לעוד שניים כאלה. כשישבתי שם, רגע עם עצמי, מיד חישבתי מה התאריך היום, כי ביני לבין עצמי כבר ידעתי שהיום הבן שלי יוולד, וגיליתי שהוא בדיוק באמצע הדרך בין התאריכים בחודש שבהם נולדנו בעלי ואני. אחר-כך מיד חשבתי שצריך לבדוק מה השעה, כדי לדעת מתי הכל התחיל. הסתכלתי בשעון והשעה היתה 04:44. ואז חיכיתי לציר הבא, שהגיע בדיוק 5 דקות אח"כ, ואחריו עוד אחד. ואז הערתי את בעלי, וידאתי טוב טוב שהוא צלול ובהכרה ועומד להבין מה שאני אומרת לו. ואמרתי לו: "היום יוולד לנו בן ". כן, ברגע שבו הכל התחיל החלטתי לעשות הרבה דברים כדי לתעד בזיכרון כל רגע מהיום הזה. (עצרתי עכשיו רגע כדי לחפש שם תואר הולם ליום הזה. החגיגי? המדהים? חסר התקדים?). מהרגע שבו ידעתי שהיום הוא היום, רציתי לנצור אותו לנצח, ולהפוך אותו- בשביל שנינו ליום שיישארו ממנו כמה שיותר זכרונות. השיא של חיינו, כך היה היום הזה, וקצת לפני חמש בבוקר ידעתי שאני יכולה קצת להקפיא אותו. שתי הליכות לשירותים מאוחר יותר הופיע הפקק במלוא הדרו. אם היה לי ספק לפני כן, כאן כבר זה הפך להיות מוחשי מאד. "את תדעי שזה זה" נכון, אבל כל הפוגה משמעותית בצירים גרמה לי לפקפק בעצמי ולחשוב שאולי דמיינתי הכל. ועם זאת, ידעתי שזה יקרה היום. אחרת לא הייתי מבטיחה לבעלי. בערך בשש התיישבתי ליד המחשב וכתבתי לחברה יקרה מייל מלב ההתרחשויות, תיעוד של הרגעים ההם ושל הבוקר ההוא. באותם רגעים לא היתה עדיין התרגשות. היינו מאד שקולים וצלולים וחשבנו פרקטי. לאט לאט זה התחיל לחלחל, אבל ידענו שיש לנו הרבה מאד זמן. הצירים היו רחוקים מלהיות סדירים. וידענו שכל עוד לא ירדו המים (קיוויתי שלא יירדו עד שהצירים יתעצמו ויהפכו לסדירים ותכופים) אנחנו יכולים להיות בבית עוד שעות ארוכות. בערך ביחד עם ההחלטה לתעד הכל, ובעצם ממקום די דומה, החלטתי שאני רוצה לשתף ביום הזה את כל האנשים הקרובים אלי. הסיבה המוצהרת לכך היתה, שאני רוצה שכמה שיותר אנשים יחשבו עלינו ויתפללו לשלומו של התינוק. ושלא נעז לחזור בלי בשורות טובות. בדיעבד, אני יודעת שזאת גם היתה אחת המתנות הנפלאות שיכולתי לתת לכל מי שאוהב אותי, כי לא מבן אדם אחד שמעתי "הרגשתי שהייתי שם ממש איתך", ואני יודעת על עצמי שהייתי רוצה להרגיש כך בלידות של אלה שאני אוהבת. בהתחלה זה קרה באופן טבעי. הייתי צריכה להודיע בעבודה שלא אגיע, ואני מתחילה לעבוד ב- 08:00, בעלי היה צריך אותו הדבר. למישהו הרי הייתי חייבת לספר, אז לחברה הראשונה סימסתי בשבע ומשהו בבוקר "זה קורה". למשפחות לא רצינו לעולל את זה, כי ידענו שזה יכול לקחת יום שלם, אז החלטנו למשוך כמה שיותר, אבל ידעתי שקצת אחרי 09:00 אחותי תראה במסנג'ר שלא הגעתי לעבודה ותתחיל לחשוד.
וכך לאט לאט צירפנו עוד מישהו ועוד מישהו למעגל הזה, והתחלנו בהדרגה להרגיש גדוד עצום מאחורינו. בעלי קיבל גם טלפון ב- 09:00 בבוקר מחבר ש"היתה לו הרגשה שמשהו קורה". כששמעתי אותו אומר לחבר לעבודה "בוא נגיד שאני לא אגיע לעבודה היום" התחלתי להתרגש באמת והרגשתי התכווצות ראשונה, הפעם בלב. היום אני אמא. עוד קודם התחלנו לחשוב מה לעשות עם עצמנו. בסך הכל, בימים שקדמו ליום הזה היה פה קינון מטורף. השלמנו את כל הקצוות, סיימנו להכין את התיק ותלינו רשימה על הדלת של כל הדברים שצריך לקחת איתנו, כולל דברים שצריך להוציא מהתיק ברגע האחרון. בערב שלפני הצירים בעלי הלך לעשות קנייה גדולה בסופר. גם לימים שלפני הלידה, כלומר הרבה אוכל מוכן, פחמימות, פיצות וכל מה שמושחת ושכיכב פה בימים ההם, וגם לימים שאחרי, שבהם תוכנן (ואני גם גאה להגיד: מבוצע) מעבר חד לתזונה בריאה. כיוון שגם חברה שלי ילדה בדיוק שבוע לפניי, כמעט באותו יום של ההריון, וגם זה אחרי שבערב לפני היתה קנייה גדולה בסופר, צחקתי אחר-כך שיכול להיות שזה מזרז הלידה הסודי שעדיין לא עלו עליו. במיוחד אצל אנשים שמאד אוהבים אוכל. אבל היו דברים שלא הספקנו לעשות, כמו לנקות את הבית. וידענו שעכשיו יש לנו כמה שעות, ובעלי חשב לנצל את הזמן למטרה זו. בינתיים הוא הכין לי ארוחת בוקר ואני התקלחתי, ואז, רגע אחרי שלבשתי מכנסיים נקיים, ירדו המים. לא בזרם חזק מאד, אבל שוב - בצורה שלא השאירה מקום לספק. קראתי לו מהר שיבוא לראות, בכל זאת, ירדו המים, איזו התרגשות, זה באמת קורה, ואז ראיתי שהם ממש מלוכלכים. בהתחלה חשבנו שאלה מים מקוניאליים, אבל ראיתי שללכלוך יש מרקם רירי, וחשבתי לי שאולי מדובר בשאריות של הפקק שירדו ביחד עם המים. בכל אופן, מכאן כבר ידענו שאנחנו מוכרחים להיות תוך שעה בבית חולים (מתוך מחשבה שאולי מדובר במים מקוניאליים). אז אכלתי במהירות, בעלי ארז דברים אחרונים, העפנו מבט אחרון בבית שממנו אנחנו יוצאים שניים בפעם האחרונה - ויצאנו לדרך. לפי שיצאנו ראיתי בשירותים שלמים יש צבע אדום, וקצת נבהלתי. למרות שעד לאותו רגע עומר הקפיד לבעוט ולהראות סימני חיים בעקביות, כדי להרגיע אותי, זה סיפק לי חומר לחרדה, ובדרך התקשרתי, בפעם השנייה בבוקר ההוא, למוקד אחיות, ומישהי מטומטמת במיוחד סיפקה לי סיבה אמיתית לדאגה, כשבמקום להגיד לי מה שאמרו לי בבית חולים, ומה שתיארתי לעצמי, שמים עם שאריות של הפקק נראים בדיוק כך, אמרה לי בקול מודאג "תראי, הייתי מאד רוצה להגיד לך שהכל בסדר, אבל לא ראיתי את זה בעיניים ולכן אני לא יכולה. אני מקווה מאד שהכל יהיה בסדר ". הגענו למיון יולדות ב- 11:00 בבוקר. בעלי נסע לחנות ואני נכנסתי, מחבקת את הכרית הארוכה שלא ישנתי בלעדיה משבוע 16 בגלל סימפיזיוליזיס אכזרי, ונראית כמו ילדה עם דובי. אמרתי "שלום, היתה לי ירידת מים", ובנחת רבה מצאו לי מיטה עם מוניטור. זאת היתה הפעם הכמעט אחרונה שהלכתי ברגל ממקום למקום עד למחרת בבוקר. ואז כמובן לא נשמתי עד ששמעתי את הדופק שלו. המוניטור היה תקין, אבל הייתי רחוקה מאד מלידה. הצוואר היה מחוק אבל עדיין אחורי, היתה פתיחה של בקושי חצי סנטימטר, והראש שלו עדיין לא התברג בתעלת הלידה ונשאר מאד גבוה. אבל כיוון שהמים כבר התחילו לרדת, הייתי צריכה להמשיך לשכב עד שהראש יתברג, כדי שלא תהיה צניחה של חבל הטבור. בשלב כלשהו במוניטור הצירים התחילו ממש לכאוב בצורה כזו שלא יכולתי לתת לבעלי, שהיה עסוק בסידורים אחרונים שלא הספקנו, כמו לדבר עם בנק הדם הטבורי ולארגן לנו אוכל, לעזוב אותי ליותר משלוש-ארבע דקות, כי כבר לא יכולתי לעבור ציר לבד. אחרי אולטרסאונד העבירו אותי למחלקה, ואמרו לי שייתנו ללידה להתפתח לבד תוך 24 שעות, ורק אחר-כך יתחילו לדבר על זירוז. עם זאת, אמרו לי, כיוון שכבר יש צירים, נראה שלא נגיע לזה. ואז עלינו למחלקה, ושם חשכו עינינו ואוזנינו. שתי השכנות שלי לחדר נמצאו בו כבר 24 שעות ו- 36 שעות. הראשונה עם פתיחה של 3 ס"מ וצירים חלשים שהיא לא הרגישה בכלל ולא קידמו את הפתיחה. והשנייה כמוני, עם ירידת מים (36 שעות לפני כן), אבל בלי צירים ובלי פתיחה בכלל. היא עדיין חיכתה לזירוז, כל חדרי הלידה היו תפוסים, ואנחנו כבר ראינו איך אנחנו עומדים לבלות שם יום שלם במקרה הטוב. התחלנו לתזמן את הצירים, שנהיו תכופים יותר, כואבים יותר ותקיפים יותר. בערך ב- 14:30 החלטנו שנתזמן במשך שעה ואז נקרא לרופא
שיבדוק אותי. הם הגיעו ממש לפי הספר, במרווחים של 4-6 דקות, שאח"כ התקצרו ל- 3-5 דקות, וכל אחד מהם היה באורך 40-60 שניות. והם כאבו, ולעבור אותם בשכיבה היה חוסר אונים, אבל אני חושבת שמה שהיה הכי קשה שם היה חוסר הידיעה. כי אם היו אומרים לי שארבע שעות אחר כך כבר אהיה בחדר לידה עם אפידורל, זה היה הרבה יותר נסבל. אבל פשוט היינו בחוסר ידיעה מוחלט. לא הבנו מה קורה שם, מי אחראי, מי ייתן לי אישור לרדת מהמיטה ומתי בכלל יבואו לראות אותי. ולפי המצב במיטות לידי, זה לא נראה טוב. העברנו את הצירים בחיבוקים. בכל ציר בעלי התכופף אלי ואני החזקתי אותו חזק חזק חזק ונשמתי לתוך הכתף שלו. עשיתי גם סיבובי אגן בשכיבה. זה עבד. חברה אחת גם נשמה איתי בטלפון תוך כדי ציר, וכל הזמן הזה שנינו שולחים בין ציר לציר סמסים במרץ ומעדכנים את הקהל הגדול שמחזיק לנו ידיים וירטואליות. בתגובה אני מקבלת מדי חמש דקות סמסים מנבחרת המעודדות הפרטית שלי: "נשימות ארוכות", "שחקי אותה", "חושבת עלייך", "גיבורה" (מהבוקר ועד אחרי הלידה נכנסו לטלפון שלי 60 סמסים). זאת היתה הרגשה מדהימה. אני אדם שאוהב לשתף ולחלוק, והעובדה שהצלחתי לעשות את זה ממש בשידור חי מהרגעים האלה, ושקיבלנו כל-כך הרבה תמיכה, ושהרגשנו שכל-כך כל-כך הרבה אנשים מחכים כבר לילד הזה, פשוט רוממה את רוחנו בצורה שאין לתאר. הרגשנו כל-כך אהובים, והרגשנו שעומר, שעדיין לא נולד ועדיין לא היה לו שם, כל-כך אהוב עוד לפני שנולד. אחרי שעה כזאת, שלא האמנתי שנגמרה, התחלנו להשמיע קולות של לקרוא לרופא, ונדמה לי שהוא הגיע משהו כמו אחרי שעתיים של צירים כאלה. אולי לפני. ולא האמנתי שזה קורה לי, אבל הצוואר היה קדמי ודק והראש התברג בתעלה, והיתה פתיחה של כמעט שתי אצבעות, והוא אמר את המילים שגרמו לי לרצות לנשק אותו, את יכולה לרדת מהמיטה. ואז באה אחות טובה שאמרה לי להיכנס למקלחת ושהיא תביא לי כדור פיזיו. ככה העברתי עוד כמעט שעה בערך. כשיצאתי משם אחרי שנזפו בי שלא יהיה לי חמצן, הייתי נקייה, לבושה בחלוק בית חולים שמשום מה עשה לי הרגשה טובה, עם נעלי מגבת מהבית, וכמה צירים היו כמעט נסבלים. החלטתי לנסות טקטיקה חדשה - אני אעמיד פנים שהם לא כואבים לי, והם לא יכאבו לי. נשענתי הצידה באגביות כמה צירים כאלה, ונשמתי חזק, וזה עזר לי להעביר כמה מהם. ואז באה האחות הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי טובה בעולם, שהודיעה לי שבעוד סנטימטר של פתיחה מעלים אותי לחדר לידה לקבל אפידורל. לא האמנתי כמה שהמזל מאיר לי פנים, ומרוב שמחה הצלחתי להעביר עוד כמה צירים. כשהאחות האפילו עוד יותר טובה באה ואמרה שאו-טו-טו מעלים אותי, התחלנו להסתובב במחלקה במסדרון (זאת היתה הפעם הבאמת אחרונה שהלכתי ברגל ממקום למקום עד הבוקר שאחרי הלידה) ואפילו הצלחתי להנהן למישהי ששאלה אותי תוך כדי ציר (!!!) אם פה זה יולדות ב'. הגיע הסניטר. עלינו לחדרי הלידה. פגשנו את המיילדת שלנו, אסתר, הנהדרת, הבלתי נשכחת, המופלאה והמרגשת, שהתחילה לתחקר אותי על ההריון בעוד אנחנו נכנסים לחדר שבו ישתנו החיים שלנו מקצה לקצה, והנה אנחנו כבר שם. אותי עניין, כמובן, דבר אחד. רמז: זה לא היה לצאת עם ילד בידיים. אסתר הבטיחה שתוך כמה דקות אני אוכל כבר לקבל אותו, ישר לגב, והתחילה מיד להכניס לי נוזלים. בינתיים היא הראתה לי נשימות שממש עזרו לי, ראתה שיש כבר פתיחה של 4 סנטימטר, והתחילה להקליד את הנתונים לתוך המחשב. ומתוך הכמעט-אופוריה הזאת צללתי בחזרה למטה כשהיא אמרה שאני מוכנה, אבל המרדים עסוק, כי יש קיסרי חירום ושתי יולדות מתקדמות יותר לפניי, ושזה ייקח בערך עוד 40 דקות. איכשהו עבר חלק מהזמן הזה, ובשלב מסויים אסתר פשוט הלכה ונצמדה אליו וגררה אותו לחדר. הוציאו את בעלי מהחדר, וכמה דקות אחרי שחזר, אני חושבת שזה היה בסביבות 18:15, כבר הייתי בן אדם אחר לגמרי. מאותו רגע קיבלנו לידה מופלאה, פיצוי אמיתי (הרבה יותר מפיצוי, הרבה מעבר למה שחשבנו שייתכן בכלל שיתקיים) על כל הדרך שעברנו. לידה שאנחנו נוהגים להגיד עליה שזה לא שהיתה לידה מהסרטים, אלא שהסרטים היו מתים שתהיה בהם לידה כזאת. כשההשפעה של החומר ממש הגיעה, בעלי אמר לי "החיוך שלך שווה מיליון דולר", ושלף את המצלמה בפעם הראשונה באותו יום. באותו רגע הבנתי כמה הוא סבל לראות אותי בצירים. הוא הסתיר את זה כל-כך טוב, עד שהוא נראה לי, בזמן הצירים, מנותק משהו מהסיטואציה בין ציר לציר. בתמונות מהרגעים ההם אני מבינה מה הוא ראה. כן, זה גן העדן שמתארים, בדיוק כמו שמתארים אותו. לי כמובן לא כאב בכלל, והרגשתי חום נעים כזה ברגליים, שאותן הרגשתי היטב, כמו גם את הלחץ של הצירים, אבל עדיין בנעימות, ואני חושבת שכבר אז הבנתי
שהולכת להיות לי לידה פעילה לגמרי בשלב השני שלה, ושלא רק מבחינה פיזית, אלא שאני עומדת להיות שם ממש נוכחת כל כולי, בצורה שלא יכולתי אפילו לדמיין. ואז הגיע הזמן שלנו. שנינו בפעם האחרונה. בשעה 19:00 שלחנו סמס לכולם: "ברוך בורא האפידורל. אנחנו מכבים את הטלפונים. העדכון הבא עם ילד בידיים". והתחלנו להתכונן. היה לנו בתיק מבער שמנים שהדלקנו, כי ריחות נעימים עושים לי מאד מאד טוב בלב ובנפש וכדי לקבל את עומר עם ריח טוב. עד היום אנחנו מדליקים את המבער, ששאלנו מההורים שלי לכבוד הלידה, באמבטיה. החלק הכי הכי חשוב היה המוסיקה. כל הזמן ידעתי שמוסיקה היא הדבר שיהיה לי הכי חשוב בחדר לידה. ממש ימים ספורים לפני הלידה שלפתי ערימה של דיסקים מהארגזים, כי עדיין לא פרקנו אותם מאז שעברנו דירה, והם תפסו חצי תיק בערך. תיכננו להכין פלייליסט על נגן, אבל עד הלידה לא הספקנו לעשות את זה וכך יצא שהיו איתנו כמה עשרות דיסקים. הדיסק הכי הכי חשוב היה זה שהשמעתי לעומר כל יום בחודש וחצי האחרונים של ההריון, או ליתר דיוק שני שירים מתוכו. אחרי שחיפשתי שיר, כמעט בכוח, שיהיה השיר "שלנו", ושעומר יכיר גם אחרי שיוולד, ושום דבר לא היה ממש זה, תפס אותי ערב אחד שיר של יום חולין, הלב שלי השמיע "קליק" ושפך נהרות של בכי. אני למענך כל בוקר מלקטת/פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין/האם אתה משיב, האם אתה עונה לי?/אולי באוזנך הולמים גם שאוניי/אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי/הן בפניך משתקפים פתאום פני כשמצאתי את השיר הזה באחד הדיסקים שלי, "חלק בעולם - משיריה היפים של רחל שפירא", הקשבתי לו שוב ושוב על הספה בבית, יושבת ובוכה ובוכה, וחושבת על הילד הזה, תינוק, אח"כ ילד, אח"כ נער, אח"כ בוגר. ואז גיליתי ששני שירים אחריו נמצא "תלווי אותי" של הכל עובר חביבי, שיר שתמיד עשה לי התרגשויות גדולות מאד, אבל מבחינתי, רק עכשיו גיליתי את המשמעות האמיתית שלו. וכך, יום אחרי יום, ניגנתי את שני השירים האלה בלי הפסקה באוטו בדרך לעבודה ובחזרה ובכל נסיעה, מגלה בהם רבדים חדשים בכל פעם, עוברת הרים וגבעות, מעבדת תהליכים ובעיקר בעיקר מתגעגעת אליו שיבוא כבר. ותיכננו לקבל את עומר לעולם עם השיר שלו, עם שיר של יום חולין. בינתיים הקשבנו לדיסקים שלמים אחרים שאנחנו אוהבים, וצילמנו את עצמנו בווידיאו מספרים חוויות מהיום שעבר עלינו. אני נחתי קצת, ומדי חצי שעה בערך נכנסה אסתר והודיעה על ההתקדמות בלידה. עוד סנטימטר וחצי-שניים בכל פעם. הצירים התחילו קצת יותר לכאוב לי, אבל הייתי מוכנה שיכאב לי קצת ובלבד שארגיש לגמרי את הרגליים ואת כל החלק התחתון ואוכל להיות פעילה. התייעצתי איתה מה כדאי לעשות והחלטנו לתת לי עוד מנה אחת, ע"י חמש לחיצות שלי בתדירות של עשר דקות על הלחצן. היא הבטיחה לי שהתוספת תהיה כך ממש מזערית ושארגיש הכל כמעט אותו הדבר - וכך היה. בערך בשעה 20:30 הודיעה לנו אסתר שאני בפתיחה מלאה, אבל הראש עדיין גבוה וצריך לחכות שיירד קצת. עשינו כמה לחיצות לניסיון והצלחתי להוריד אותו קצת, ואסתר אמרה שנחכה שארגיש לחץ של ממש בפי הטבעת, כאילו משהו מנסה לצאת. זה אכן הגיע, ובתשע ורבע, אחרי שהראש ירד עוד שלב ועוד שלב ועוד שלב, התחלנו את השלב השני של הלידה, ואסתר אמרה שיש לנו שלוש שעות להוציא אותו לבד לפני התערבות, ושהיא מאמינה שאעשה את זה. בשעה האחרונה של הלידה התהווה שם חיבור רגשי אמיתי בינינו לבין אסתר, וכל החדר, שבו היינו רק שלושתנו, ואח"כ ארבעתנו, התכונן לרגע האחד הזה שבו ינשום הילד שלנו את נשימתו הראשונה. סיפרתי לה על השירים, וכמו שקרה עם כמה אנשים אחרים, שהכירו אותם אבל פתאום הבינו משמעות אחרת, קרה גם איתה. אמרתי לה שהשיר נגמר במילים "יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד/ובחסדו שורות אליך נכתבות/קח את ידי עכשיו, עשני מפוייסת/ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות". סיפרתי לה כמה חיכינו לילד הזה. היא ידעה את כל הפרטים הטכניים, כמובן, אבל הפעם כבר דיברנו אליו וקראנו לו והבטחנו לו הבטחות. היא אמרה שהצלחנו לרגש אותה. זה היה כבר ממש סוף המשמרת שלה, משמרת שהיא בכלל הוקפצה אליה בגלל עומס, ולפני כן היא כל הזמן אמרה
שהיא מקווה שנסיים איתה את הלידה. בשלב הלחיצות הממש אחרונות, כשכולנו בשיא ההתרגשות, שאלתי אותה "את תישארי איתנו, נכון?" והיא נענעה בראשה, משמיעה נהמה קטנה, "אם אני נשארת איתם, היא שואלת אותי ". תקבלי אותי עכשיו/ תקבלי אותי/ כשאצא מתוך הסף/ עוד כמה צעדים 10 צירים בערך, זה פחות או יותר מה שלקח לי להביא את עומר לעולם. הבנתי את זה בהדרגה. הבנתי שאני, אני ממש, עומדת להביא אותו אלינו ושהודות למהלך התקין של הלידה, הכל תלוי עכשיו בכוח הרצון שלי. הייתי על הגב, עם הברכיים מקופלות אלי. אחת מהן החזקתי בעצמי ובעלי החזיק את השנייה. אסתר לא הפסיקה לעודד אותי ולהגיד "עכשיו את עושה את זה, את מוציאה אותו!", להגיד לי כמה אני נהדרת, ולקרוא לו שיבוא אלינו. הייתי באופוריה אמיתית, הייתי כל-יכולה. ממש לפני שלושת הצירים האחרונים עצרתי הכל והודעתי לבעלי ולאסתר שמעולם לא הייתי כל-כך מאושרת כמו ברגע זה. כשהיא ביקשה מאיתנו לתת לה את השמן שהבאנו מהבית הבנתי שקרוב מזה כבר לא יכול להיות. בעלי כבר ראה את הראש מגיח ונעלם, מגיח ונעלם, ולא ידע את נפשו. אני ביקשתי להרגיש את הראש שלו גם. לפני הציר הבא עשיתי את זה. נגעתי בדבר עדין עדין ורך ורך ושעיר, והתחלתי לבכות מאד. "אתה יכול לשים את השיר", היא אמרה לבעלי, מדקה אחר-כך אבא של עומר, ואנחנו ידענו שבציר שבא ממש עכשיו הוא מגיע. שאני מביאה אותו. ביקשתי להתפשט מהחלק העליון של החלוק, כדי שעומר ירגיש את הגוף שלי וששום דבר לא יפריד בינינו, ואז הגיע הציר האחרון, ואני לחצתי. בכל הכוח שהיה בי. המבטים שלהם, וכנראה גם המילים שלהם שכבר לא שמעתי, אמרו לי, כל כך הרבה זמן חיכית לו, עכשיו הוא ממש כאן. את יכולה. תביאי אותו. נשמתי עמוק ובקול רם, עצרתי את הנשימה. ולחצתי. כשאסתר אמרה לי "עכשיו מספיק. תעצרי", נזכרתי שאני בכלל לא אמורה ללחוץ אותו עד הסוף. זה הצחיק אותי, אני זוכרת, ששכחתי כל מה שלמדתי ברגע ההוא, והייתי באמת כמו חיה בטבע. וידעתי שעשיתי את זה. שהבאתי אותו. ואז בעלי לחץ על הכפתור ברדיו דיסק, ועומר שלנו בא לעולם, לצלילי הכינורות. אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד הרוח משנה תכופות את כיוונה ניסינו לעזוב אבל אני יודעת אנחנו נשארים שנה אחר שנה כשניסיתי, בלילה ההוא ובלילות שבאו אחריו, להיזכר ברגע שבו הוא ממש יצא, כשממש הייתי בזווית שבה יכולתי לראות, לא הצלחתי. זכרתי רק את הרגע שאחרי. אבל אז נזכרתי בפרט שהחזיר לי את הכל: הוא יצא כשחבל הטבור כרוך מסביבו פעמיים. לא הדוק בכלל, באופן שבו יוצאים לפחות חצי מהתינוקות, או כך לפחות אמרו לי, ובכל מקרה באופן שלא השפיע על הדופק שלו אפילו לרגע. אבל זאת היתה תמונה כל-כך מוחשית, ולרגע אחד נעצרה לי הנשימה. קח את ידי עכשיו/עשני מפוייסת/ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות וברגע הבא הוא היה עלי. הילד שלי. יש לנו תמונות מהרגע הזה שבו הוא עלי, אולי שבע שניות אחרי שיצא ממני. זאת המתנה הכי נפלאה שבעלי יכול היה לתת לי מהלידה, שאם לא כן הייתי יכולה לפקפק באמיתות הרגע הזה.
מאז, כל בכי שלו, אבל בכי אמיתי מהלב, כשהוא רעב, או כשקצת קר לו, ממש מזכיר לי את הרגעים ההם. את הבכי הראשון שלו. ואולי זאת הסיבה שאנחנו לא נבהלים ממנו, כי זה הצליל הכי נפלא ששמענו מעולם. לא האמנו שיש לנו ילד כזה. יפה, כליל השלמות. לתדהמתי ביקשתי מבעלי כמעט מיד לספור לו את האצבעות, לא ידעתי אפילו איך יצא ממני המשפט הזה. היינו שיכורים, מסוחררים, מוצפים, עולים על גדותינו, בוכים. לא האמנו שברגע אחד ויחיד הכל, שרק באותו רגע תפסנו עד כמה היה ארוך ורב, נגמר, הכל נשאר מאחורינו, והכל מתחיל. ואז בכיתי, בכי גדול ורב, על כל הדרך. בכיתי בקול גדול, כמקוננת. על אחיו שהלך בדרך בכיתי, על כל הזמן הזה, על החרדות, על כל הרע. וידעתי שאני משאירה את כל הרע מאחוריי. ידעתי שאני משאירה את זכרון אחיו מאחוריי. שמעכשיו שקט. שמעכשיו אושר אמיתי. אבא של עומר בכה איתי, אבל מאושר. אחרי כמה דקות כאלה אסתר אמרה לי "עכשיו זהו. עכשיו את צריכה להיות כאן בשבילו". ואז הייתי בשבילו. ואז סיפרתי לו איך כל רגע וכל כאב גוף וכל כאב נפש שעברתי בדרך היה שווה אותו. והבטחנו לו חיים נפלאים. והבטחנו לו את כל העולם. לאבא של עומר אמרתי, כולי נסערת, תודה. תודה שנתת אחר-כך, כבר עטוף בשמיכה, שרתי לו ביחד תלווי אותי עכשיו, תלווי אותי כשאצא מתוך הסף עוד כמה צעדים תקבלי אותי עכשיו, תקבלי אותי תקבלי אותי עכשיו כמו שקיבלת אותי מאז. עם הדיסק : לי את הילד הזה. השליות יצאו כמעט מיד אחרי עומר. השליה של אחיו התאום היתה דבוקה לשליה שלו, כמקשה אחת יצאו. שלמות. ובלב שלי הן סגרו מעגל. באותו לילה, מתהפכת במחלקה ומתגעגעת אליו ואסור לי לרדת מהמיטה לבד, ידעתי שבשבילי, לפחות, הוא עומר. זה היה אחד השמות שמתוכם היינו אמורים לבחור, אבל משהו תמיד היה חסר לי שם. משהו לא התחבר לי. באותו לילה ומאותו רגע חשבתי עליו רק בתור עומר. עומר התנופה הוא ראשית הקציר, מתנת ביכורי השדה הראשונה שהיו מביאים לבית המקדש. זה כל-כך התחבר לי ללידה, שהרי אני הבאתי אותו. ביכורים שלנו. אחרי י םו וחצי הכרזנו עליו באופן רשמי. ברוך הבא לעולם, עומר שלנו. אנחנו אוהבים אותך יותר משחשבנו שאפשרי ואמא. אבא לאהוב משהו.