שם הסטודנט: תומר ממ"ן 41 שאלה מס' 4: א. אנתרופולוגים מהזרם הסטרוקטורליסטי, המזוהה עם לוי-שטראוס, מניחים שבבסיס החשיבה האנושית נמצאים זוגות מנוגדים אשר אליהם מצטרף יצור כלאיים המכיל את שני הניגודים ותפקידו הראשון הוא לאפשר חשיבה על איחוד הניגודים או על המרה ביניהם. תפקידו השני של יצור הכלאיים, ע"פי חזן, הוא בכך שהוא מאפשר לחשוב על נחיצותו של הניגוד. מאבק חוזר ביצור הכלאיים או לחילופין דחייה חוזרת שלו, יביאו לאישור מחודש של האבחנות המקוריות אשר חיוניות ליחיד ולחברה. ע"פי לוי-שטראוס, ישנו מבנה סמוי בנישואים של אנחנו והם. אנחנו= משפחת הכלה, הם=משפחת החתן. הכלה משמשת כיצור כלאיים במבנה זה מאחר והיא מועברת מקבוצת ה"אנחנו" אל קבוצת ה"הם" ובכך מאחדת את כולם למשפחה אחת. ג. לאחר שגברים משבט בנימין התעללו בפילגש של גבר משבט לוי, התאחדו כל שבטי ד. ישראל בדרישה משבט בנימין, להסגיר לידם את המתעללים. לאחר שלא נענתה בקשתם, פרצה מלחמה בין שבט בנימין לבין שאר השבטים אשר בה נהרגו מרבית בני שבט בנימין. לאחר המלחמה, בני ישראל נשבעו שלא יתנו לבנותיהם לשאת גבר משבט בנימין. בעקבות שבועתם, הם גם הבינו שבכך הם גוזרים הכחדה על שבט בנימין ולכן ניסו למצוא פתרון לכך. פתרון חלקי אותו מצאו הוא להביא לשבט בנימין 044 בתולות אותן החרימו מקרב שבט אשר לא נשבע שבועה זו וכפתרון משלים הם הציעו לאנשי בנימין לארוב בכרמים ולחטוף את נשות שילו כאשר יצאו לחולל במחולות. את הנשים אותן חטפו, נשאו בני בנימין וכך בנו את שבטם מחדש. מחד, ישנו עקרון השבועה אותה נשבעו בני ישראל, שלא למסור אף אחת מבנותיהן להינשא לבני שבט בנימין ובכך להענישם. מצד שני, בני ישראל לא חפצו בהכחדתו המוחלטת של שבט בנימין ופתרון חטיפת הכלות אפשר להם לשמור על שני עקרונות אלו. הם גם לא מסרו כלות מרצונם וגם עזרו לשמור על המשכיות שבט בנימין. שוב, הניגודים
במקרה זה הם "הם" ו"אנחנו". ה. תפקיד הכלה כיציר כלאיים במקרה זה הינו לאחד מחדש בין ה"אנחנו")בני ישראל(, לבין ה"הם") שבט בנימין(, לאחר הקרע שנוצר ביניהם, ולאפשר את המשך קיומו של שבט בנימין. יפה מאוד! שאלה מס' 2: א.אנתרופולוגים רבים מתעניינים בכינויי שארות משום שכינויים אלה מלמדים על מגוון רחב של היבטי החברה הנחקרת. דרכם ניתן ללמוד על העקרונות המרכזיים שלפיהם מתארגנת או התארגנה החברה, ביניהם קבוצות המוצא )באם קיימות( ואופיין, דור, מין, סדר ההולדה, מרכזיות היחידה המשפחתית הגרעינית/המורחבת, מי מבני המשפחה פסול חיתון ומי לא וכו'. לוי שטראוס הגיע אף למסקנה שמונחי השארות מגלמים את תפיסת הזמן של כל חברה. דוגמה אחת מני רבות הינה שיטת הוואי, שהיא שיטה דורית המלמדת על חשיבות החלוקה לדורות, בה מכונים קרובי המשפחה מדור האב "אבא" וקרובות משפחה מדור האם "אמא". הדודנים מצד האם ומצדהאב, אשר שייכים לדור של הדובר )אגו(, מכונים "אח". הדודניות מצד האב ומצד האםמכונות "אחות". יחסי לצון הוא מושג המתאר מערכת יחסים בין שני אנשים שבה המנהג מאפשר, ולעתים אף מחייב, שאדם יקניט את רעהו ויחמוד אתו לצון, ומזה בתורו מצופה לא להיעל ישנם שני סוגים של יחסי לצון. בסוג הראשון מערכת היחסים הינה הדדית וכוללת הקנטות משני הצדדים ובסוג השני היא אינה סימטרית, כלומר צד א' מקניט את צד ב' בלבד ולא להיפך רק בדרגות שונות של הקנטה וללא תגובה או תגובה מועטה של הצד המוקנט. מערכת יחסים מסוג זה שכיחה באפריקה, אסיה, אוקיאניה, וצפון אמריקה ובעיקר בחברות המאורגנות בקבוצות מוצא פטריליניאליות בהן הקרובים מצד האב שלקבוצת משתייך הבן, אחראים לחינוכו. בחברות מסוג זה, יחסי הלצון נצפו בעיקר בין אח האם שהוא מקור לפינוק לבין בן האם מאחר והם לא משתייכים לאותה קבוצת מוצא פטריליניארית ולכן מתקיימת ביניהם זרות המשולבת בשייכות. מערכת יחסים המתאפיינת בריחוק שעשוי להביא לעימותים ובקרבה המחייבת הימנעות מהם, מצריכה הסדרה וייצוב, לטעמו של רדקליף בראון, והוא מציע דרך נוספת לכך בנוסף ליחסי לצון וכחלופה להם. דרך זו הינה הקפדה יתרה על כבוד הדדי והגבלת המגע
האישי הישיר בין אלה שביניהם מתקיימת מערכת יחסים זו עד כדי ניתוק מוחלט. לטענתו, כבוד זה הוא ביטוי לידידות ורצון לשמור על יחסים תקינים בכך שהוא מונע עימותים אפשריים. תפקיד יחסי הלצון הוא לאפשר יחסים קבועים, תקינים ומתמשכים בין קבוצות רחוקותוקרובות בעת ובעונה אחת. יפה ג. 4. אצל בני הת'ונגה, אחי האם מכונה "אם ממין זכר" וגם ""סבא"שמפנק אף הוא את הנכד אך מקיים איתו יחסי זרות בגלל פער הגילים ביניהם וגם שייכות.בן האחות, מאידך, מכונה "נכד". מאחר ומדובר בחברה פטריליניאלית, אח האם נשאר זרמבחינת חברי משפחת האם, לכן זוהי מערכת יחסים המשלבת קרבה וריחוק המתבטאים בכינויי הלצון. בנוסף, נאמר בשבט על בן האם שהוא ה"צ' ףי " של אח האם ושיש לו חירות מוחלטת כלפי אח האם. בכך,יחסי הלצון מבטלים את ההבחנה הבין דורית הרגילה ואף הופכים אותה על פניה. ישנה אי סימטריה בה לבן האם עליונות על אח האם. 2. אצל הוונדאו, בן האחות מכנה את אחי האם וגם את בנו "סבא" ואת נשותיהם, שגם איתן מתקיימים יחסי לצון, מכנה בן האחות "סבתא". בחברה זו מכנים הדוד מצד האם ובנו את בן האחות ובן אחות האב "נכד". גם במקרה זה, מונחי השארות מעידים על מתח במבנה החברתי בין מרחק וקרבה בחברה פטריליניאלית. יפה תשובה מלאה! שאלה מס' 3: א.מצוקתם של מגדלי הדבורים בישראל נובעת מאופי התנהלות הענף ומהפעולות הכרוכות בייצור הדבש. גידול דבורים הוא מלחמת הכל בכל. זוהי עבודה בעלת רכיבים של רעיה ושל חקלאות מסחרית קפיטליסטית הכרוכה בתחרות עזה ובמאבק בתחומים שונים המגיע לעתים עד כדי אלימות. ע"מ לשרוד בעולם תחרותי זה, הכוורנים נוקטים בשיטות בלתי מוסריות, תוך התערבות אקטיבית ולעתים אלימה, בתהליך ייצור הדבש של הדבורים. הכוורנים מודים שיחסם כלפי הדבורים הינו אכזרי ושהם בעצם "גוזלים" ו"שודדים" את הדבש שהדבורים אספו לצורכיהן-הן. הכרתם של הכוורנים ברכיב הגזל או השוד ביחסיהם
עם הדבורים היא בעצם מקור מצוקתם אך הם מרחיקים רכיב זה מיחסיהם הפרטיים עם הדבורים ומייחסים אותו ל"אנטי כוורנים" ואילו הם "כוורנים אמיתיים". הם מודעים לאי המוסריות של העולם בו הם חיים ושל פעולותיהם ומבקשים לפתור מצוקה זו. ע"מ לפתור אותה, הכוורנים בונים במרכז עולמם סדר מוסרי טבעי שבו שותפים הם והדבורים. לשם כך הם מבצעים פעולת חיבור בין מוסר לכלכלה ובין אדם לחיה. הכוורנים מעבירים את הדבורים מהטבע אל התרבות ורואים בהן קולקטיב חברתי, עמלני ואלטרואיסטי החי ב"משפחות". הכוורנים מייחסים מוסריות לדבורים ולפעולותיהן הטבעיות.למשל, עקיצת דבורה היא בעצם קורבן שהיא מקריבה למען משפחתה, ואף מתנה שמעניקה להם הדבורה )טרנספורמציה(, ההאבקה היא תרומה לטבע, הדבורים "דואגות" לפרנסת הכוורנים בכך שהן אוגרות די צוף וכו'. במקביל, מעתיקים עצמם הכוורנים אל הטבע ע"י התאמת פעולותיהם וסדר יומם לצרכי הדבורים וסדר יומן.הכוורנים "הולכים אחריהן אל הטבע" וכך מתאימים את מיקומם לזה של הדבורים ועצם עבודתם בשדה בחברת הדבורים וללא בני אדם תורמת לטשטוש ההבדלים בינם לדבורים.התאמה נוספת שביצעו היא בזמן: לו"ז הכוורנים מתאחד עם זה של הדבורים- "קצב הטבע הופך לקצב חיי", מעיד אחד מהם. ההתאמה המרכזית הינה בגוף: עקיצות הדבורים את הכוורנים תורמות תרומה מכרעת לנטורליזציה שלהם.אמירה שניתן לקשרה להתאמה זו היא "הכוורנות היא בדם". לבסוף, יוצרים מגדלי הדבורים את הכוורנים המוסריים. הם משווים את תכונותיהם לאלו של הדבורים ואף את צורת מחשבתם- "כוורן אמיתי חושב כמו דבורה".בנוסף, הם חיקו את הדבורים )ובכך תלו את מוסריותם(, טענו לקשר גנטי לדבורים, והתאימו את גופם לדבורים )שמרו על ניקיון, שקט ותנועות מרוסנות(. יפה מאוד בבואו לחקור את גידול הפרות בהודו, האריס נקט בגישה המטריאליסטית, כאשר מטרתו היא להבין את המניעים הכלכליים למנהג קידוש הפרות בהודו. אדר-בוניס נקטה במחקרה בגישה הפרשנית, היא מייחסת חשיבות לאופן בו הכוורנים רואים את סביבתם, עבודתם ואיך הם מפרשים אותם ואת מערכת היחסים שלהם עם הדבורים. שיטת מחקרה של אדר-בניס שילבה עבודת שדה עם ראיונות של מגדלי דבורים. האריס התמקד באיסוף נתונים בשיטת "אנתרופולוג של כורסה". לגישתו של האריס, קידוש הפרה נובע מגורם יחיד בלבד-עניין האדם באנרגיה מרבית, ולכן היא דטרמיניסטית. ע"פי גישתו האדם הוא רציונלי
בלבד וחד-ממדי. אדר-בוניס טוענת שהאדם מונע מיותר מגורם אחד והוא רב-ממדי. למגדל הדבורים יש אמנם רצון למקסם את רווחיו אך הוא גם בעל רצון לחיים מוסריים והוא גם פועל לייצר לו כאלה במסגרת עבודתו. בנוסף, הוא אמנם מגיב לסביבת עבודתו ומסתגל אליה אך גם מפרש אותה ואת עצמו ופעולותיו ביחס אליה. האדם אינו רציונלי בלבד והוא עסוק גם בהענקת משמעות לחייו ועבודתו. יפה שאלה מס' 1: א. 4. מלינובסקי יצא נגד התיאוריה של פרויד הבא מתחום הפסיכולוגיה, על תסביך אדיפוס וטענתו שהוא מנגנון תרבות אוניברסאלי. פרויד מצא, שבמשקי בית "אדיפאליים", כלומר, משק בית עירוני וגרעיני לרוב, שבו האב היה המפרנס, סמכות מרכזית וגם נציג התרבות ואחראי על תרבות הבנים, והאם- עקרת בית אשר לה קשרים עמוסי רגשות עם ילדיה, ישנם תנאים הולמים להתפתחות תסביך אדיפוס ( תשוקה מינית לאם וקנאה רצחנית כלפי האב(. מלינובסקי, במחקר שערך באי טרובריאנד, מצא ששם ארגון קבוצות המוצא הוא מטריליניאלי עם אופי מגורים אבונקולוקלי. הגבר הסמכותי במשקי הבית שלהם אשר מייצג ומעביר את התרבות אל הילד הוא דוד האב מצד האם ולו אין תשוקה מינית כלפי האם. מלינובסקי מסיק מכך שתסביך אדיפוס איננו מנגנון מתרבת אוניברסאלי כפי שטען פרויד. 2. הנחה נוספת מתחום הפסיכולוגיה הינה הנחת האוניברסאליות של אהבת האם או של האמון הבסיסי בין אם ותינוקה. הנחה זו זכתה לביקורת מצד האנתרופולוגית ננסי שפר-יוז אשר במחקרה בברזיל הראתה שהרגש המאפיין אמהות ברזילאיות עניות הוא דווקא רגש של זרות בסיסית, שנובע מתחרות על משאבים בין האם לתינוק. ליקוק האשימה אנתרופולוגים רבים בכלל ואת מורגן בפרט באימוץ המיתוס של ה"הווה האתנוגרפי" אשר לאורו, מרבית האתנוגרפים לא ייחסו חשיבות רבה להיסטוריה וחברות תוארו לפי ההווה שלהן או כפי שזכרו אותן זקני החברה מאחר והן "מאובנים חיים", חסרי היסטוריה או בעלי הווה נצחי. ליקוק חקרה את הרקע לאי השוויון המגדרי בעמים שונים. אצל
האינדיאנים בצפון אמריקה בשלהי המאה ה- 91, על פי תפיסתם של האנתרופולוגים שכאמור הושפעו ממיתוס ה"הווה האתנוגרפי", נחיתות הנשים בשבטים בתקופה זו הייתה מרכיב יסודי אצלם ולא השתנתה משום שהם היו מבודדים ולא נתונים לשינויים מהותיים. ליקוק טענה שאין זה מוצדק להתעלם מן הממד ההיסטורי ולהסביר את יחסי המגדר אותם חקרו כנובעים מיחסי ייצור טרום-קפיטליסטיים והביאה ראיות לכך שלפני התקופה הקולוניאלית, זכתה האישה האינדיאנית לשוויון זכויות מלא, תפקיד מרכזי בכלכלת המשפחה ובמקרים מסוימים אף היו לראש המשפחה. היא טענה שיחסי המגדר שתוארו במרבית האתנוגרפיות על תרבות האינדיאנים במאה ה- 04 ולפיהן הגבר הוא השולט הם תוצאה של המגע עם האירופים הקולוניאליסטים, אשר הגיעו ממדינות קפיטליסטיות בהן גברים תפסו את מרבית עמדות העוצמה, מגע שחיזק את הסמכות הגברית ושגרם לנשים, במשק הבית המשפחתי, להיות תלויות יותר ויותר בגבר שהיה סוחר או שכיר וכך הפכו לנחותות מולו. יפה מאוד חיבור מעולה! בהצלחה שימי תודה תומר