קטעי קריאה מתוך הספר: Brunner & Suddarth's Textbook of Medical - Surgical Nursing אנטומיה ופיזיולוגיה של הכליות הכליות ממוקמות בחלל הרטרופריטוניאלי )אחור צפקי( בגובה שבין חוליה T12 ו- L3. משקל הכליה בבוגר הוא 120 עד 170 גרם ומידותיה 12 ס"מ באורך, 6 ס"מ ברוחב, ו- 2.5 ס"מ בעובי. בכל כליה שני אזורים נפרדים - קורטקס )קליפה( ומדולה )ליבה(. הקורטקס מכיל את הגלומרולים Glomerulus( = פקעיות( ואת החלק הקורטיקלי )הקליפתי( של הצינורות המאספים Ducts(.)Collecting הליבה מכילה את הלולאות ע"ש הנלה ( of Loop,)Henle את הצינורות המאספים ואת הנימיות המלוות אותם Recta(.)Vasa שער הכליה מכיל את העורק הכלייתי המתפצל עד לרמת העורקיות ה- Aפרנטיות, המזינות את הגלומרולים האחראים על הסינון הכלייתי. הדם יוצא מהגלומרולים דרך העורקיות ה- Eפרנטיות וזורם דרך שער הכליה אל הוריד הכלייתי. בכל כליה כמיליון נפרונים המהווים יחידה תפקודית בודדת. כל נפרון מורכב מגלומרולוס וממערכת הטובולים וכלל הנפרונים מתנקזים אל הקליקס הנשפכים אל אגן הכליה. מנגנון הסינון של הגלומרולוס מורכב משלוש שכבות מסננות: אנדותל נימיות הדם, ממברנת הבסיס, ותאי האפיתל. תפקוד הכליות מתפקידי הכליות ניתן לציין את: 1. יצירת השתן, 2. הפרשת חומרי פסולת, 3. ויסות אלקטרוליטים, 4. ויסות מאזן חומצה - בסיס, 5. ויסות מאזן המים בגוף, 6. ויסות לחץ הדם, 7. פינוי כלייתי, 8. ויסות ייצור תאי הדם האדומים, 9. ייצור ויטמין D פעיל, 10. הפרשת פרוסטגלנדינים. ייצור השתן מכיל שלושה שלבים: פילטרציה גלומרולרית )סינון(, ריאבסורבציה טובולרית )ספיגה חוזרת(, והפרשה טובולרית. החומרים הנפוצים ביותר העוברים פילטרציה וריאבסורבציה בררנית ובסופו של דבר מווסתת הפרשתם לשתן הם: נתרן, כלור, ביקרבונט, אשלגן, גלוקוזה, אוריאה, קריאטינין, וחומצת שתן. גלוקוזה וחומצות אמיניות מופרשות בגלומרולוס אך אמורות להיספג במלואן בטובולים כך שלא יופיעו כלל בשתן. גליקוזוריה )הופעת גלוקוזה
בשתן( תהייה אם ריכוז הגלוקוזה בדם יעלה על 200 מג' אחוז שהם מעבר ליכולת הספיגה החוזרת של הטובולים. הדבר קורה לרוב בחולי סוכרת אך גם במהלך הריון אנו צופים בגליקוזוריה הנחשבת תקינה. חלבונים לא אמורים להיות מופרשים בשתן אך באופן חולף ניתן לצפות בהפרשה של חלבונים קטנים )אלבומין וגלובולינים( אל נוזל השתן. פרוטאינוריה חולפת עד לריכוז של 150 מג' אחוז בשתן אינה נחשבת בעייתית ואינה מחייבת בירור נוסף. פילטרציה גלומרולרית: זרימת הדם בכליות היא סה"כ 1200 מיליליטר בדקה. הפילטרט הראשוני )המכונה בשם אולטראפילטרט( עובר מהגלומרולוס אל הטובולים ומהווה כ- 20% מכלל הדם הזורם בגלומרולוס כך שסה"כ הגלומרולוס מעביר אל הטובולים כ- 180 ליטר ביממה. פילטרציה יעילה מחייבת שמירת לחץ סינון תקין בגלומרולוס - לחץ זה עלול להיפגע במידה ותהייה ירידת לחץ הדם העורקי, הפחתה בכוח האונקוטי של הנסיוב )ירידה בריכוז החלבונים בנסיוב(, או לחץ מוגבר בטובולים עקב חסימת דרכי השתן. ריאבסורבציה והפרשה טובולרית: כ- 99% מתוך 180 ליטר פילטרט ביממה עוברים ספיגה חוזרת אל הטובולים ואל ה- Vasa Recta כך שתפוקת השתן היומית עומדת על כ- 1,500 מיליליטר ביממה. מרבית הספיגה החוזרת מתרחשת באבובית הפרוקסימלית. כלל תהליכי הריאבסורבציה וההפרשה מערבים תהליכים פסיביים ואקטיביים ומחייבים הוצאת אנרגיה קלורית. הספיגה החוזרת הסופית של המים מהשתן )ריכוז השתן הסופי( מתרחשת באבובית הדיסטלית ובצינורות המאספים תחת פיקוחו של ההורמון.ADH הפרשת חומרי פסולת עיקר תוצר הפסולת של מטבוליזם החלבונים בגוף היא האוריאה )מופרשת בכמות של 25 עד 30 גרם ליממה(. כל האוריאה המיוצרת בגוף חייבת להיות מופרשת ע"י הכליות שאם לא כן היא עלולה להצטבר ולשקוע ברקמות הגוף ולגרום בהן למצבים פתולוגיים. כמו כן מופרשים קריאטינין, מלחי זרחן, ומלחי גופרית. גם חומצת שתן המהווה תוצר סופי של פירוק פורינים מופרשת בשתן.
ויסות הפרשת אלקטרוליטים במידה ותפקוד הכליות תקין, אמורות הכליות להפריש מדי יום את כמות האלקטרוליטים הנספגת בתזונה. נתרן: מעל 99% מכלל הנתרן והמים המופרשים בגלומרולוס נספגים בחזרה אל מחזור הדם. המים נמשכים בחזרה אל הדם בעקבותיו של הנתרן ועל כן - ויסות ספיגתו החוזרת של הנתרן מאפשרת לכליות שליטה באוסמולריות ובנפח הדם. עלייה עודפת בהפרשת הנתרן בשתן גורמת להתייבשות, ואילו הפרשה מועטת של נתרן בכליות תגרום לצבירת נוזלים ובצקות. ויסות הפרשת הנתרן תלויה בהורמון אלדוסטרון המופרש מקליפת בלוטות האדרנל. בעליית ריכוז האלדוסטרון בדם - יותר נתרן ייספג בחזרה אל הדם, יותר מים ייספגו בחזרה אל הדם, ולחץ הדם יעלה. הפרשתו של אלדוסטרון מווסתת על ידי ההורמון אנגיוטנסין 2, שרמתו מבוקרת ע"י ההורמון רנין - המופרש מהכליות )מה- ג'וקסטא- גלומרולר-אפאראטוס = Apparatus.)JGA, Juxta Glomerular במקרי התייבשות או הלם לחץ הדם ש"חשה" הכליה יורד, כתגובה לכך היא מפרישה יותר רנין שמביא לייצור מוגבר של אנגיוטנסין - 2 המעודד את הפרשתו של אלדוסטרון מהאדרנל - המעלה את הספיגה החוזרת של נתרן ומים בכליות ובכך מעלה בחזרה את לחץ הדם )לפחות מנסה...(. אשלגן: כ- 98% מכלל האשלגן בגוף נמצא בתוך התאים ולא בנוזל הדם. מאחר וחשובה מאוד וויסות רמתו בנסיוב - הכליות מפרישות מעל ל- 90% מהאשלגן הנספג ביממה במזון. הפרשת האשלגן גם היא מפוקחת ע"י ההורמון אלדוסטרון )אלדוסטרון מעלה ספיגה חוזרת של מים ונתרן ומעודד את הפרשתו של אשלגן לשתן(. גורמים נוספים המשפיעים על הפרשת האשלגן בכליות הם המאזן החומצי - בסיסי, כמות האשלגן בתזונה היומית, וכן - קצב זרימת נוזל השתן באבובית הדיסטלית ובצינורות המאספים. אצירת אשלגן )עליית ריכוזו בנסיוב( מהווה סכנת חיים במקרים של אי ספיקת כליות חריפה מאחר והיא עלולה להביא להפרעות בקצב הלב, עד דום לב.
ויסות מאזן חומצי - בסיסי בגוף סוגים שונים של חומרים חומציים. בניגוד לחומצה קרבונית המסוגלת להתפנות מהגוף תוך התפרקות לפחמן דו חמצני המתפנה בנשיפה ריאתית - ישנן חומצות זרחניות וגופרתיות שמקורן בפירוק חלבונים תזונתיים החייבות להתפנות דרך הכליות. אדם בריא חייב להיות מסוגל לפנות כ- 70 מיליאקוויוולנט חומצה ביממה דרך הכליות ולשם כך, מסוגלות הכליות ל"החמיץ" את השתן עד לרמת PH של 4.5 )פי 1000 מחומציות הדם(. ואולם - לרוב יש צורך לפנות יותר חומצה מכפי שניתן להחמיץ את השתן ולכן - מתפקידן של הכליות לפנות חלק מהחומצות של הגוף במנגנון של יצירת מלחים בין חומצה לבסיס )סתירה(. הבסיסים החשובים המשמשים את הכליות לסתירת חומצות הם יוני פוספאט ואמוניה. יוני הפוספאט מקורם בפילטרט השתן הראשוני ואת יוני האמוניה מייצרים התאים אשר בדופן הטובולי הכלייתיים. במידה ותהייה פגיעה בתפקוד הכליות עלולה חומציות הדם לעלות - דבר מסכן חיים. ויסות הפרשת המים אם עולה צריכת המים בשתייה, הכליות חייבות להפריש יותר מים בשתן. לעומת זאת, במצבי שתייה מועטה הכליות חייבות להיות מסוגלות לרכז את נוזל השתן. במצב תקין, צריכת המים של אדם ממוצע היא בין ליטר אחד לשני ליטרים ביממה. הכליות מפרישות את כל המים הללו למעט כ- 500 מיליליטר המופרשים בזיעה, בצואה, ובאדי הנשימה. כאשר הפילטרט עובר בטובולים הכליתיים מסוגלת הכליה להעלות את ריכוזו עד לריכוז שתן הנע בין 50 ל- 1200 מיליאוסמולר. את מידת הספיגה החוזרת של המים בכליות עשויים לשבש חומרים המופרשים בשתן שיש להם כוח אוסמוטי )נטייה למשיכת מים בעקבותיהם(. כך לדוגמא, הפרשה מוגברת של גלוקוזה וחלבונים בשתן גורמת לאובדן של נפח מים בשתן. הריכוז התקין של השתן נע בין 300 ל- 1100 מליאוסמולר. לאחר צום שתייה של 12 שעות, אוסמולריות השתן אמורה לנוע בין 500 ל- 850 מיליאוסמולר. המשקל הסגולי של השתן: קרוי בשם.Specific Gravity זהו אומדן הבוחן את יכולת הכליות לרכז את השתן תוך השוואת המסקל הסגולי של השתן לזה של מים מזוקקים )שמשקלם הסגולי הוא 1.0(. את המשקל הסגולי ניתן למדוד עם סטיק, עם אורינומטר )בו גובה עמודת השתן קבוע ובתוכו צפה משקולת שמשקלה ידוע מראש ועל פי כוח הציפה שלה ניתן לאמור את צפיפות השתן(, או עם רפרקטומטר האומד את צפיפות השתן על פי שבירת גלי האור בתוכו. המשקל הסגולי
התקין של השתן נע בטווח של 1.010 עד 1.025. גורמים המשבשים את קריאת המשקל הסגולי כוללים שתן קר )בעל משקל סגולי גבוה יותר(, חומרי ניגוד, גלוקוזה וחלבונים בריכוז מוגבר בשתן. ההורמון :ADH ההורמון הקרוי )ADH( Anti Diuretic Hormone קרוי גם בשם ואזופרסין והוא המפקח על כמות המים הנספגת בחזרה מהשתן אל הדם ללא תלות בספיגה החוזרת של הנתרן. במצבים בהם קיימת התייבשות, ההיפופיזה האחורית במוח חשה עלייה בריכוז המומסים בנסיוב הדם ומפרישה כמות מוגברת של.ADH ההורמון ADH מעלה את הספיגה החוזרת של המים החופשיים באבובית המרוחקת ובצינורות המאספים. אחד מהסימנים המוקדמים של מחלת כליות הוא אי יכולת הכליות לווסת את צפיפות השתן - מצב זה בא לידי ביטוי בכך שמשקלו הסגולי והאוסמולריות של השתן קבועות ואינן משתנות על פי כמות המים שבכלכלה. ויסות לחץ הדם עם ירידת לחץ הדם העורקי מפרישות הכליות את ההורמון רנין מהג'וקסטא - גלומרולר- אפאראטוס.)JGA( רנין הופך את החלבון אנגיוטנסינוגן מהכבד להורמון אנגיוטנסין 1 וזה הופך להורמון אנגיוטנסין 2 ע"י האנזים המהפך Enzyme( - Angiotensin Converting.)ACE אנגיוטנסין 2 משמש כמכווץ כלי דם חזק ביותר ובכך מעלה את לחץ הדם. במקביל, אנגיוטנסין 2 מגרה את קורטקס בלוטות האדרנל להפריש את ההורמון אלדוסטרון המעלה את הספיגה החוזרת של נתרן ומים מנוזל השתן אל הדם - ושוב נגרם אפקט של העלאת לחץ הדם העורקי. פינוי כלייתי פינוי חומרים שונים דרך הכליות מהווה חלק משמעותי מתפקידן ומדידתו משמשת לאומדן יעילות התפקוד הכלייתי. הפינוי הכלייתי תלוי במספר גורמים: קצב הפילטרציה הגלומרולרית, שיעור הספיגה החוזרת בטובולים, ושיעור ההפרשה הטובולרית. הפינוי הכלייתי החשוב ביותר לאומדן התפקוד הכלייתי הוא הפינוי של קריאטינין. קריאטינין מהווה חומר פסולת של רקמת השרירים, הוא עובר פילטרציה גלומרולרית אך אינו נספג חזרה ואינו
מופרש על ידי הטובולים. לכן, פינוי הקריאטינין בכליות משמש אומדן טוב למידת הפילטרציה הגלומרולרית. פינוי הקריאטינין התקין ( ומכאן גם ערך הפילטרציה הגלומרולרית ( = GFR )Glomerular Filtration Rate הוא בין 100 ל- 120 מיליליטר לדקה. תפקודים כלייתיים נוספים הפרשת ההורמון אריתרופויאטין: כאשר הכליות חשות הפחתה בריכוז החמצן בדם, הן מפרישות את ההורמון אריתרופויאטין המעודד את ייצורם של תאי הדם האדומים במוח העצמות. הכליות אחראיות על אקטיביציית ההורמון שמקורו בויטמין D. תוך ביצוע הידרוקסילציה לפחמן בעמדה 1Alpha הן יוצרות את צורתו הפעילה של ויטמין D האחראי על ספיגת הסידן במערכת העיכול ועל הטמעתו הנכונה אל תוך רקמת העצמות. הכליות מפרישות את הפרוסטגלנדין PgE 2 ו- הפרוסטציקלין - PgI 2 אלו מווסתים את לחץ הדם ואת זרימת הדם בכליות..1.2.3 בדיקות אבחנתיות בדיקת השתן מספקת מידע בסיסי לגבי תפקוד הכליות כמו גם לגבי בעיות שאינן כלייתיות. במהלך הבדיקה מתייחסים למספר מאפיינים של השתן: 1. צבע השתן )יפורט מיד(. 2. צלילות וריח השתן )עכור ומצחין = זיהום חיידקי(. 3. מדדי חומציות וצפיפות של השתן. 4. בדיקת רמות חלבון, גלוקוז וקטונים בשתן. 5. בדיקה מיקרוסקופית של השתן לזיהוי כדוריות דם אדומות ולבנות, גלילים, גבישים וחיידקים.
גורמים אפשריים לשינויים בצבע השתן: שתן שקוף עד צהבהב - שתן מדולל כתוצאה משימוש בתרופות משתנות, צריכת אלכוהול, מחלות הפוגעות ביכולת הכליות להעלות את ריכוז השתן )כדוגמת מחלות הפוגעות בהפרשת ההורמון ADH או המפחיתות את היענות הכליות להוראותיו של ההורמון,)Diabetes Insipidus( ADH סוכרת, שתייה מוגזמת או מחלת כליות אחרת. שתן צהוב/עכור עד חלבי - עלול להעיד על נוכחות תאי דם לבנים בשתן עקב זיהום חיידקי )נוכחות מעל 2 לויקוציטים בשדה ראיית המיקרוסקופ מעידה על זיהום או דלקת לא זיהומית(, נוכחות גבישי מינרלים בשתן, אך ייתכן גם עקב או חדירת קרם וגינלי לצנצנת הבדיקה. שתן צהוב זרחני - נטילת ויטמינים. שתן ורוד עד אדום - עלול להיווצר עקב עליית ריכוזם של תוצרי פירוק המוגלובין בנוזל השתן, נוכחות כדוריות אדומות )מאקרוהמטוריה( ]מיקרוהמטוריה מוגדרת בנוכחות של למעלה מ- 2 כדוריות אדומות בשדה ראיית המיקרוסקופ והיא מעידה על דמם כלייתי או ממקור דרכי השתן התחתונות[, מחזור חודשי, מצב לאחר ניתוח בדרכי השתן, אכילת מזונות מסוימים )סלק, דומדמניות(, ונטילת תרופות המקנות לשתן גוון כתום - אדמדם )סדורל, פניטואין ריפמפין(. לגבי נוכחותן של כדוריות דם אדומות בשתן - בבדיקה מיקרוסקופית ניתן יהיה לאבחן את מקורן )כדוריות עגולות "ויפות" - לרוב מקורן בדרכי השתן התחתונים, ואילו כדוריות מעוותות ו"מצ'וקמקות" מקורן לרוב בכליות עצמן והן מצ'וקמקות עקב מעבר שלהן דרך מחסומי הסינון הגלומרולריים(. שתן כחול או כחול ירקרק - עקב בליעת צבעי מאכל, קיום של זיהום דרכי השתן בידי חיידקי פסאודומונס, או בליעת תרופות שונות. שתן כתום או ענברי )חום-צהבהב( - שתן מרוכז באדם מיובש, חום סיסטמי, עודף בילירובין )צהבת או פרוק המוגלובין מוגבר(, עודף קרוטן )ויטמינים או אכילת ירקות כתומים(, תרופות. שתן חום או שחור - תאי דם אדומים "ישנים" עקב דימום ישן בשלפוחית השתן, נוכחות בילירובין בשתן, נוכחות מלנין )פיגמנט( בשתן, התייבשות קשה, נטילת תרופות )בעיקר תכשירי ברזל(. חשוב לציין כי ישנם גורמים נוספים המביאים לשינויים בצבע השתן וכי את נוכחותם בשתן ניתן לאתר בבדיקות מעבדה ספציפיות. צפיפות שתן רמה תקינה 1.010 עד 1.025. משקלו הסגולי של השתן משווה למשקל הסגולי של מים מזוקקים )1.000 ק"ג לליטר(. שתן מרוכז מאד ועשיר במלחים )בחולה "מיובש"( יהיה כבד יותר )מעל 1.025 ק"ג לליטר(, וכליה במצב תפקודי ירוד תיתן שתן דליל ו"קל". אוסמולריות של השתן תקין 300 עד 00 מ 9 'מול\ליטר. בדיקת ריכוז המלחים בשתן, מתבצעת החולים בהם נצפה מיעוט שתן ומטרת הבדיקה היא למצוא את הגורם. אם האוסמולריות גבוהה )< 500( סימן שהכליות מרכזות את השתן בצורה טובה, והבעיה היא בחסר של נוזלים בגוף. לעומת זאת מעוט שתן עם אוסמולריות נמוכה )> 350( מעידה על פגיעה בכליה שמונעת יצור וריכוז שתן יעיל.
איסוף שתן למשך 42 שעות מטרתו כימות מדויק של נפח השתן )תקין 1,000 עד 1,500 מ"ל ליממה, אוליגוריה מוגדרת ככמות שתן הפחותה מ- 400 מ"ל ביממה, אנאוריה מוגדרת ככמות שתן הפחותה 50 מ- המופרש, וכמות החלבון המופרש. מ"ל שתן ביממה. כמו כן ניתן להעריך את ריכוז הקריאטינין בדם תקין 0.6 1.2 מ"ג \ ד"ל. כמות הקריאטינין זהו המדד המיידי והנפוץ ביותר להערכת פעילותה התקינה של הכליה. קריאטינין הוא תוצר סופי של פעילות שריר שכמותו היומית קבועה, והפרשתו הכלייתית בהפרשת הקריאטינין מראה על ירידה ביכולת בייצור השתן של הכליות. קבועה. כל עלייה )Blood urea nitrogen( BUN תקין 7 עד 18 מ"ג \ ד"ל )עד 20 בקשישים(. מדד של כמות האוריאה בדם החולה )נוצרת מפרוק חלבונים(. רמה גבוהה מעידה על בעיה בפעילות הכליה, שלא מצליחה להיפטר מהאוריאה. יחס BUN לקריאטינין תקין 10 1 : )בהתאמה(. זהו של מדד נוסף להערכת משק הנוזלים בגוף הנבדק. בהפרשה נורמלית של קריאטינין ו- BUN ישמר היחס התקין, בחולה מיובש ירידת כמות המים בנוזל הדם תגרום לעליית ריכוז 0.9 ה BUN ללא שינוי בקריאטינין, ועליה ביחס. ביחס שמור אך ערך קריאטינין ו- BUN גבוה )20 2 : לדוגמא( מדובר בפגיעה בפעילות הכליה. לדוגמא: חולה א' בעל ערך קריאטינין האוריאה הוא ואוריאה של 17 = תפקוד כלייתי תקין. בחולה ב' ערך הקריאטינין הוא 1.6 32 = המדובר בפגיעה כלייתית על רקע תוך - וערך כלייתי, ואילו בחולה ג', ערך הקריאטינין הוא 1.6 וערך האוריאה הוא = 290 המדובר בפגיעה כלייתית על רקע של ירידה בכמות הדם המגיע אל הכליות )התייבשות, דמם, אי ספיקת לב וכו'(. ]אנו נרחיב בנושא זה כאשר נדון במחלות הכליות השונות ובדרכי אבחנתן[. ביופסיית כליה מבוצעת כאשר קיים צורך באבחנת רקמה מיקרוסקופית לצורך תהליך אבחנתה של מחלת כליות שטבעה אינו ברור דיו. כמו כן היא מבוצעת לצורך הערכת חומרתן של מחלות כליה מאובחנות. הביופסיה מתבצעת ישירות דרך העור, או שמבוצע חתך בעור ואז ביופסיה מהכליה. לרוב, נלקחת דגימה קטנה מקורטקס הכליה וזו נשלחת לבדיקה פתולוגית. לפני ביצוע הביופסיה חשוב לוודא שהחולה היה בצום של 6 עד 8 שעות, חובה לשמור על עירוי ורידי זורם, ודגימת שתן נלקחת ונשמרת להשוואת ממצאים )לפני ולאחר הבדיקה(. החולה המטושטש מושכב על הצד, עם כרית מתחת למותן בצד המנותח, ומקבל זריקת הרדמה מקומית. מחט הביופסיה מוחדרת אל הקפסולה של הכליה, בד"כ לאחר שהוגדר
מראש לאיזה אזור מדויק רוצים לחדור. לאחר סיום הביופסיה יש להפעיל לחץ מקומי על מקום הדקירה למשך מספר דקות, ולוודא שהחולה נשאר במנוחה למשך 6 עד 8 שעות. סיבוכים אפשריים דימום כלייתי המבוטא בהופעת דם בשתן )ולכן לקחנו גם בדיקה לפני הבדיקה על מנת לראות אם הדימום הוא חדש(, יצירת פיסטולה )קישור בלתי טבעי בין רקמת הכליה, דופן הבטן או חלל החדר(, ניקוב איברים )מעיים( או כלי דם. מעקב אחות לאחר ביופסיה כולל ניטור סימנים חיוניים כל 5 עד 15 דקות בשעה הראשונה על מנת לוודא שאין עדות לדימום. בהמשך יש להיות ערניים לסימני הלם תת- נפחי כמו עליית הדופק, נפילת לחץ דם, הקאות וכאבי בטן. כאבי מותן עשויים להופיע, ומייצגים בד"כ דימום אל תוך שרירי הבטן. חשוב להמשיך ולעקוב אחרי מאפייני השתן של החולה לאחר הבדיקה בעיקר לנוכחות דם. בדיקות דם לקביעת רמות המוגלובין יבוצעו לאחר כ- 8 שעות. הסבר לחולה כיוון שדימום עשוי להופיע גם מספר ימים לאחר הביופסיה, חשוב להנחות את החולים להימנע ממאמץ, ספורט או הרמת משקל כבד במשך שבועיים. וכן לפנות לרופא במקרה של הופעת כאבי מותן, דם בשתן, סחרחורת או עילפון, דופק מהיר ושאר סימנים לדימום.