בס ד ו עלון רבני צהר למשפחה ולקהילה ו ב' חוה"מ פסח ו י'ז בסיון התשס"ט ו גליון מס 242 י ציאת מצרים בהיותה הראשונה לכל הגאולות, הפכה לדגם לכל הגאולות הע

תמליל

1 בס ד ו עלון רבני צהר למשפחה ולקהילה ו ב' חוה"מ פסח ו י'ז בסיון התשס"ט ו גליון מס 242 י ציאת מצרים בהיותה הראשונה לכל הגאולות, הפכה לדגם לכל הגאולות העתידות לבוא, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" )מיכה ז טו(. "אמר לו הקב"ה: בעולם הזה עשיתי לכם פלאים וגאלתי אתכם משעבוד מצרים, כך אני עתיד לגאול אתכם לעתיד לבא משעבוד אדום ולעשות לכם נפלאות, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". דרשה זו היא הבסיס לשפע התיאורים הנפלאים הפלאיים הקיימים בספרות חז"ל והאגדה בנוגע לגאולת העתיד. אולם חז"ל )במכילתא ב פרשה ז( הורו לנו שישנו בכל זאת הבדל אחד גדול בין גאולת מצרים לגאולת העתיד. גאולת מצרים מאופיינת ב"חיפזון"- כי "בחפזון יצאתם ממצרים". הגאולה האחרונה, לעומת זאת, מאופיינת בצורה הפוכה לחלוטין: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'" )ישעיה נב(. גאולה זו שאין בה חפזון מכונה גאולה של "קמעא קמעא". האם ההבדל בין גאולת מצרים לגאולת העתיד הוא רק עניין של קצב )גאולה איטית במקום גאולה מהירה( או שיש כאן הבדל מהותי? המהר"ל )במספר מקומות בספריו( מסביר כי החפזון ביציאת מצרים מורה על מהותה של הגאולה שבה החוקים של עולם הטבע הוכפפו לפעול תחת חוקי הזמן. בנוהג שבעולם, בטבע הכל מתרחש בתהליכים שבהם אין קפיצות ודילוגים. מאחר שבטבע הכל הוא תהליך, הרי שלממד הזמן אין חשיבות, ולכן לא משנה אם קצב ההתרחשות הוא מהיר או איטי. זהו מהותו של התהליך. בגאולת מצרים כלל זה נשבר, ובלשונו של הרמח"ל: "דבר שהינו מן ה' יתב', פועל זה )= התרחשות זו( נעשה בלא זמן נמשך". גאולה בחפזון מעידה כל כך שבניגוד לטבע, העולם הניסי איננו כפוף לתהליכים. דבר זה בולט החל מבריאת העולם שבו נברא יקום יש מאין )שהרי גם בבריאת העולם אין שום תהליך שמחבר שולחן השבת ו הרב אלישע אבינר מ"חיפזון" ל"קמעא קמעא" בצורה רציפה בין ה"אין" ל"יש"(, וכלה בכל הניסים שלאחר מכן. בכולם ישנו גילוי שמתחיל במקום שהוא למעשה "שום מקום", ומסתיים בהופעה מרשימה. זהו החפזון של גאולת מצרים המעיד כי גאולה זו "יצאה ממדרגה ומעלה עליונה". הגאולה ההיא הופיעה בעולם לפתע, בעקבותיה נוצר לפתע עם חדש, לפתע ניתנה לו התורה, לפתע הוא נחל את ארץ ישראל. ה' פוסח על בתי בני ישראל. הוא מדלג וקופץ, ומגלה כי במערכת הנס אין רצף טבעי של תהליך. המכה נעצרת לפני בתי בני ישראל ומתחדשת שוב בבתי המצריים. זו הסיבה בגללה ליל הסדר כולו עומד בסימן החפזון. אכילת המצה היא בחפזון )שהיא עצמה זכר לחפזון(, ולפי הרמב"ם גם חלק מהלכות קרבן הפסח הן כנגד החפזון. בנוסח ההגדה של פסח לרמב"ם היו פותחים את ה"מגיד" באמירת "בבהילו יצאנו ממצרים" - במהירות, בחפזון, יצאנו ממצרים. ומדוע גאולת העתיד לא התברכה בחפזון אלוקי? תשובת המהר"ל לשאלה זו היא חידוש גדול. עונה המהר"ל כי יש חסרון בחפזון, מפני שדבר שבא בחפזון גם נעלם בחפזון כמו "אור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר". אור הברק קורע את הרקיע ולשבריר שנייה מאיר את הכל באור יום. אולם אור זה מיד חולף והחושך חוזר למקומו. כך היה גם בגאולת מצרים שלא הייתה נצחית, אלא לשעתה, שכן גם לאחריה היו עוד גלויות רבות. מאחורי תשובתו זו של המהר"ל מסתתר עיקרון היסטורי וחינוכי: מה שנכפה על המציאות, האנושות, האומה או הפרט, איננו מחזיק מעמד לאורך ימים. הוא נפלט כלעומת שהוא בא. רק דבר שהופנם ועבר תהליך איטי של התבססות עשוי להתמיד. זו גם הסיבה בגללה גאולת העתיד עתידה לבוא קמעא-קמעא, בתהליך שיש בו הבשלה והפנמה וכל זה בכדי להבטיח את נצחיותה. כאמור, עיקרון זה נוהג בפרט ובכלל, במאקרו ובמיקרו, )המשך בעמ' 15(

2 ש ביעי של פסח חותם את חג החירות ולמעשה מביא אותנו אל אחד הניסים הגדולים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. עם ישראל עומד על שפת ים סוף בתחושת אובדן מתקרב. המצרים רודפים אחריהם בכוחות גדולים בכדי להשיבם למצרים. מלפניהם הים ומוצא אין. והנה באחת נהפכת הצרה לישועה: ים סוף נבקע לשניים, עם ישראל עבר בחרבה, בעוד המצרים שרודפים אחריהם טובעים בבוץ ושוקעים במצולות. אחד המדרשים המפורסמים ביותר על קריעת ים סוף עוסק בדו-שיח שהתקיים כביכול בשמיים בין הקב"ה ומלאכיו. מלאכי השרת מבקשים לומר שירה לפני הקב"ה על ההצלה הגדולה, אולם הקב"ה פונה אליהם ואומר: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". ויכוח זה, בין הקב"ה והמלאכים, אינו ברור כל צרכו, ורבים הפרשנים והחוקרים שדנו במדרש זה. יש שביארו כי המלאכים ביקשו לומר שירה שגרתית הנאמרת בכל לילה בשמיים בשעה שעמו האהוב של הקב"ה - בני ישראל - עדיין היו בצרה. אשר על כן גער בהם הקב"ה ואמר להם כי בשעה שעם ישראל עודו בצרה לא אומרים שירה. ברם, בתרבות הישראלית התקבלה הפרשנות אחרת למדרש זה שבו הביטוי "מעשי ידי" מיוחס למצרים. לפי גישה זו כוונת המדרש היא לומר שהקב"ה אמר למלאכים כי אמנם אלו רשעים הטובעים עתה בים, אולם אף על פי כן לא זה הזמן לומר שירה. יש בנו אמנם שמחה באובדנם של רשעים, אולם יש להבחין בין תחושת הסיפוק על כך שנגאלנו מצרה, ובין אמירת שירה שהיא הביטוי העליון ביותר של השמחה. דרישה זו עלולה להעלות את השאלה האם נתבע מהאדם לחיות זוית אישית ו הרב יובל שרלו בנפול אויבך אל תשמח בסיטואציות שכאלה בתחושה חצויה? האם המדרש מכוון לחיים בסכיזופרניה? התשובה שלכך היא: מידות וגבולות. גם אם ביסודו של דבר אנו שמחים על אובדן המצרים בים סוף ועל ההישג המשמעותי של יציאה מעבדות לחירות, הרי שעדיין לשמחה צריכים להיות גבולות. שירת הים מראה כי התורה לא מחנכת אותנו לחיות מתוך קרע פנימי, אולם בה בעת המדרש מכוון אותנו לדבריו של החכם באדם שאמר: " ב נ פ ל א וי ב ך א ל ת ש מ ח וב כ ש ל ו א ל י ג ל ל ב ך" )משלי כד, יז(. נימוקים רבים נאמרו להצדקת עמדה זו. אחד מהם הוא ההכרה הגדולה בכך שביסודו של דבר לא זו המטרה. המטרה איננה להפיל את שונאינו, כי אם להפוך אויב לאוהב, ומתחרה לתומך. לא זו בלבד, אלא שגלגל חוזר בעולם, ופעמים שהמנצח היום נופל מחר, ומשלם את המחיר הכבד של חברה שמטפחת את השמחה לאיד כאווירה בסיסית בה. על כן, אין לנו לומר שירה בשעה שמישהו אחר טובע, על אף שאנו רשאים בוודאי לשמוח על מה שאנו עצמנו השגנו וזכינו בו. כאמור דברים אלו באים לידי ביטוי בחיים של כולנו במישורים האישיים, המשפחתיים והכלכליים. תחרות מביאה פעמים רבות בכנפיה ניצחונות מתוקים על המתחרים. תחושת השמחה איננה מכנסת עצמה רק את ההישג העצמי, כי אם גם את תבוסת המתחרה והעובדה שמי שניסה להפיל - נפל בעצמו. פעמים הדברים גולשים אפילו לשמחה לאיד. קריעת ים סוף והיחס למצרים הטובעים בו הם הזדמנות מסוימת לעסוק במקומו של רגש זה, וביחס הראוי בשעת ניצחונות. הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר' Â Â Ê Ê Ï ÔÂ Î ÊÏ ÌÈ Â shlomi@maale.co.il & / 2 השבת / גיליון 242

3 לומד עסקים וקובע עיתים המכללה האקדמית בנתניה מזמינה אותך ללמוד במסלול אקדמי תורני בוא ללמוד לתואר מבוקש ולקבוע עיתים לתורה תואר ראשון במסלול תורני לבוגרי ישיבות, ישיבות הסדר ובוגרות אולפנה שיעור קבוע מאת רב הקמפוס - הרב משה פינצ'וק מגוון רחב של מסלולי לימוד (יום/ערב) מבוקשים ויוקרתיים בעולם העסקים: מינהל עסקיםB.A. תקשורתB.A. מדעי ההתנהגותB.A. משפטים LL.B. במגוון מסלולים מדעי המחשב והמתמטיקהB.Sc. ביטוחB.A. מובטחת מלגה גבוהה לכל משתתף במסלול האקדמי תורני בנקאות ושוק ההוןB.A. בלעדי בישראל גיליון / 242 השבת /

4 זוית אישית ו הרב רונן נויבירט תקומת ישראל וספירת העומר ס פירת העומר שהחלה לפני מס' ימים, מחברת בין חג גאולת מצרים המציין את גאולתנו הפיזית, לחג השבועות המציין את גאולתנו הרוחנית. לפי הדרגה זו, נראה כי ערכו הרוחני של חג השבועות גדול מזה של הפסח. מסקנה זו מעניינת בעיקר על רקע העובדה כי קרבנות חג השבועות הינם קרבנות הציבור היחידים המוקרבים עם חמץ, ובלשון הפסוקים: " מ מ ו ש ב ת יכ ם ת ב יא ו ל ח ם ת נ ופ ה ש ת י ם ש נ י ע ש רנ ים ס ל ת ת ה י ינ ה ח מ ץ ת א פ ינ ה ב כ ו רים ל ה'" )ויקרא כג, י"ז(. מקשה על כך הזוהר ושואל כיצד הדבר ייתכן; שהרי אם בפסח יצאו ישראל ממצרים רק בגין כבודה של המצה והויתור על החמץ, מן הראוי היה שגם בחג השבועות )אם הוא נעלה יותר מפסח( יתבטל החמץ ולא יראה כלל גם בו! אם לא די בכך, כיצד ייתכן שקרבן היום הוא חמץ? האם יעלה על הדעת דווקא ברגע השיא להקריב על המזבח את החמץ המסמל את יצר הרע? התשובה לשאלה זו טמונה ב"קרב" מסוג אחר שאנו מנהלים נגד החמץ בימים שלפני פסח. בתקופת הספירה אנו מנהלים קרב נגד החמץ הרוחני, נגד יצר הרע שעליו נאמר כי הוא "שאור שבעיסה" )ברכות יז.(. זהו קרב דו שלבי שמתחיל במלחמה נגד החמץ הפיסי לפני חג הפסח, ומסתיים בהקרבתו על המזבח בחג השבועות. הזוהר מסביר מאבק זה במשל: "משל למלך שהיה לו בן יחיד שחלה. יום אחד התאווה לאכול. אמרו לו הרופאים : יאכל בן המלך מאכל רפואה זה, ועד שלא יבריא - לא ימצא כל מאכל ומזון אחר בבית. כיוון שאכל בנו אותה הרפואה, אמרו לו הרופאים: מכאן והלאה - יאכל כל אשר ירצה ולא יזיק לו כלל". בתחילת המאבק שלנו עם היצר, בימי חג הפסח, חובה עלינו לגרש כל חמץ וכל דבר חולין אשר יש בו חשש ולו ב"משהו" של יצר הרע. אולם לא בכך תם המאבק. זהו רק שלב הגמילה הראשוני מיצר הרע. החירות המוחלטת מגיעה רק בחג השבועות שמעלתו היא שבו אין מקום לבטל יותר את "החמץ" שכן כבר הגענו למדרגה בה אין צורך לחשוש יותר מיצר הרע. ימי הספירה הם אלו שמעניקים לנו את הכוח להטהר מכל הקליפות והטומאות. ניצחון מוחלט על יצר הרע אין פירושו בריחה והסתגרות כמו בפסח, אלא שליטה בו מתוך חירות מוחלטת על ידי הקרבתו ע"ג המזבח. במעבר זה שבין שני סוגים בעבודת ה', טמון שורש עניינה של החירות והעצמאות. זהו גם המעבר שבין תורת הגלות לתורתה של א"י. תורת הגלות היא תורת הצמצום: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". צרתה של הגלות, מעבר לסבל הפיזי של עם נשלט, הינה הניתוק של עם מכוחותיו הטבעיים - מארציותו. יהדות הגלות אמנם הייתה מקושרת מאוד לאלוקות, אך במקביל הייתה מנותקת ברובה מטבעיות החיים. החזרה לכוחות הטבעיים היא הביטוי הראשון של השיבה לארץ. תהליך זה מתואר על ידי הרב קוק זצ"ל באורות התחייה : "היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכוחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים " )אורות התחייה, ל', ל"ג(. דברים אלו מראים כי לא בכדי זכינו בדורות האחרונים לחזות בעינינו בירושת הארץ ובתקומת ישראל וירושלים דווקא בתקופת ספירת העומר. חז"ל אף רמזו על הקשר שבין גאולת ישראל וספירת העומר במדרש: "ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ הוי אומר בזכות מצות העומר... לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם : כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר... לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר...")מד"ר ויקרא כ"ח(. יחד עם זאת, אסור ששמחת עצמאותנו תביא אותנו לזלזל בגלות. לא ניתן להגיע לשבועות ללא מהלך הפותח בחג הפסח. הגלות כמוה כספירת העומר: הכנה, צירוף והשלמה רוחנית שיבטיחו בבוא היום את המעבר מתורת הגלות לתורת ארץ ישראל. הרב רונן נויבירט, הוא רב קהילת 'אוהל ארי' ברעננה ומרבני 'צהר' / 4 השבת / גיליון 242

5 בית ההוראה ו הרב בניהו ברונר רחיצת רגלים וידיים לפני התפלה ע ניין הטהרה וההכנה לעבודת הקודש מופיע שוב ושוב בפרשיות הקרבנות שאנו נמצאים בעיצומן. תחילתו של נושא הטהרה כהכנה לעבודת הקודש מצוי עוד בפרשיות המשכן בספר שמות שם כותבת התורה: "ו ע ש ית כ י ור נ ח ש ת ו כ נ ו נ ח ש ת ל רח צ ה ו נ ת ת א ת ו ב ין א ה ל מ וע ד וב ין ה מ ז ב ח ו נ ת ת ש מ ה מ י ם ו רח צ ו א ה רן וב נ יו מ מ נ ו א ת י דיה ם ו א ת רג ל יה ם" )שמות ל' יח-יט(. על פי הנוהג לרחוץ רגליים בבית המקדש פוסק הרמב"ם את העניין להלכה גם כהכנה לתפילת שחרית )תפלה ד' ג(: "במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל". הראב"ד אמנם משיג על הרמב"ם ואומר: "לא ידעתי רגליו למה", אולם רחיצת רגליים לפני התפלה מופיעה כבר בסידור רס"ג. באחד הנוסחים נכתב כי רחיצת רגלים נדרשת כהכנה לכל התפלות, ובנוסח אחר נכתב כדברי הרמב"ם שרק לשחרית. המקור הפשוט לדברי הרמב"ם הוא לימוד מן הכהנים, אבל נושאי כליו חפשו מקור לדבר בדברי חז"ל. ה"כסף משנה" מביא את הגמרא במסכת שבת נ: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר: 'כל פעל ה' למענהו". נראה כי הרמב"ם הסביר את דברי הגמרא הנ"ל ביחס להכנה לתפלה, בעוד שהראב"ד הסביר כדברי רש"י כי מדובר ברחיצה למטרת ניקיון. ה"אור שמח" מביא מקור אחר מהגמרא בחולין )קו.( העוסקת בנטילת ידים שחרית במי חמי טבריה. רבי יוחנן אומר שם שניתן לטבול בחמי טבריה אבל לא לרחוץ פניו ידיו ורגליו. משמע מכאן שצריך לרחוץ רגליים לפני התפלה. קיימים חוקרים הטוענים כי הרמב"ם בפסיקתו הושפע ממנהג המוסלמים, וכותב על כך בחריפות הרב קאפח בפירושו לרמב"ם: "אין שחר לדברי המהבילים הטוענים כי רבנו הושפע חלילה במלת 'ורגליו' ממנהגי ערב, כי אותם האנשים אף לא ידעו מנהגי ערב". בשו"ת "נודע ביהודה" )מה"ב או"ח קמ( מובאת תשובה בשם בנו. השאלה שמובאת בשו"ת גורסת כי יסוד המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד הוא בטעם נטילת ידים שחרית. לדעת הרמב"ם טעם הנטילה הוא משום שאנו נעשים בבוקר כבריה חדשה ולכן צריך לרחוץ ידיים ורגלים ככוהנים בבית המקדש. לדעת הראב"ד, לעומת זאת, סיבת הרחיצה היא רק משום שידיים עסקניות הן, ולכן אין צורך לרחוץ רגלים. בנו של ה"נודע ביהודה" סובר, לעומת זאת, שמחלוקתם תלויה במנהג המקומות. הרמב"ם הביא את ההלכה בצורתה המקורית שנכתבה במקומות שהיו הולכים ברגליים מגולות, ולכן יש צורך לרחוץ אותן לפני התפלה )שכן הן מטנפות(, בעוד הראב"ד כתב את דבריו על פי מקומו וזמנו שבהם כבר נהגו כולם ללבוש "בתי רגליים"- כלומר גרביים ונעליים. גם כאן הרב קאפח מעיר על הדברים: "ובאמת שבמציאות להיפך, אותם שהולכים יחפים או בסנדלים בלי גרביים, אין רגליהם מזיעות ומסריחות. אבל המכוסות מסריחות עד שאין די להם ברחיצה אלא צריכים גם בורית )סבון(". לסיכום: ה"משנה ברורה" )ד' ס"ק ב( מביא את דברי הגמרא על רחיצת רגלים וכותב בשם ה"פרי מגדים" שבמדינותינו שאין אנו הולכים יחפים אין צורך לרחוץ רגלים שחרית. לעומתו ה"מגן אברהם" הביא את דברי הרמב"ם וכן "שולחן ערוך הרב", ואת ספר "כף החיים" שכתב שיש מנהגים שונים בין המקובלים בנושא זה. לעומת זאת בנוגע לרחיצת ידיים לפני התפלה, הרי שמדובר בחובה )שו"ע צ"ב ד'( וצריך להמתין מלהתפלל עד שיגיע למים אפילו מרחק של פרסה )כ- 4 ק"מ( לפניו ומיל )כק"מ( לאחריו )יש משערים בזמן נסיעה, פרסה- 72 דקות ומיל 18 דקות(, ורק אם לא יאלץ ללכת לבדו או שלא יגיע למחוז חפצו, ודווקא אם ידיו מלוכלכות. אולם אם ידיו נקיות, לכתחילה צריך לרחוץ אבל אין צורך לעכב את התפלה לשם כך. הרמב"ם החמיר מאוד בנוגע לנטילת הידיים לפני התפילה וכתב שאם צריך נטילה ולא נטל ולא נקה אותם אפילו בדיעבד אין תפלתו תפלה. האחרונים הסתפקו בדין זה )פרי מגדים( והמשנה ברורה פסק שבדיעבד לא יחזור על התפלה. בבוקר ניתן לסמוך על נטילת ידיים של שחרית שנטל בביתו, אבל אם הסיח דעתו משמירת ידיו ייטול פעם נוספת לפני התפלה בבית הכנסת. הפוסקים נחלקו האם לברך על נטילה לפני התפלה, ולכן לא מברכים שכן ספק ברכות להקל. יש להקפיד לכתחילה בנטילה לפני התפילה על נטילה מכלי ועל כל פרטי דיני נטילת ידים לאכילה. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנטילה לפני התפלה היא לשם נקיות וגם לשם הכנה לתפלה, ככהנים שהיו מקדשים רגליהם וידיהם לפני העבודה. הרב בניהו ברונר הוא נשיא ישישבת ההסדר בצפת וראש בית ההוראה של ארגון רבני 'צהר' גיליון / 242 השבת /

6 / השבת / גיליון 242

7 נ הגו קהילות ישראל לזמר בנעימות שונות )והשנה הרווחנו גם את הביצוע החדש של שוואקי ורזאל( את הדברים המפורסמים בהגדה: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". ויש לברר מי היא זו שעמדה לאבותינו, ומדוע אנחנו שרים ומזמרים על מצב נורא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו? ואכן רוב הפרשנים עמדו על קושי זה והם פירשו כי מה שעמדה לאבותינו היא הבטחה חשובה שניתנה לאברהם אבינו בפסוק "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". על פי הפרשנים בפסוק זה מגולמת הבטחה לפיה בכל הדורות יהיו רבים שרוצים להרע לעם היהודי, והקב"ה מבטיח לנו כי כל אלה סופם לאבדון ועם ישראל סופו לצאת מן המיצר ביד רמה ולהגיע אל הגאולה השלמה. זו גם הסיבה לשירה הגדולה. אנו מודים על הבטחת ניצחון שעמדה לאבותינו ועודה עומדת בעינה בכל שנות ההיסטוריה של העם היהודי. הבטחה שכזו בכוחה לחזק ולנטוע תיקווה גדולה לבאות. אלא ש 'השם משמואל' בפירושו להגדה של פסח מציע ביאור משלו לפיו "והיא שעמדה" היא לא ההבטחה כי בסופה של הצרה תהיה פדות והצלה, אלא ה"והיא שעמדה" היא דווקא אותה מציאות נוראה המתוארת בפסוקי התורה ובהגדה 'ועבדום ועינו אותם', וכך הוא כותב בפירושו להגדה : "דהגזירה ועבדום וענו אותם שעמדה לישראל אז שלא יטמעו בהם )בגויים( היא גם זו שעמדה לנו בגלותנו זו ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ובשביל זו עצמו ישראל מובדלים מהם והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם שלא יטמעו בהם ושלא יכלו בהם על ידי גזרותיהם..אם כן זה שעומדים עלינו לכלותינו זהו לטובתינו וגם על זה אנחנו נותנים שבח לה' יתברך.." ה 'שם משמואל' מבאר כי הצרות שבכל דור ודור ייצרו חייץ בין אומות העולם לעם היהודי והם גרמו להבדלת ישראל מן העמים, הצרות והגזרות גרמו לכך שהעם היהודי לא יתערבב ויתבולל עם הגויים וכך הוא יצליח לשמר את ייחודו ולבטא את מעלתו הייחודית. על פי דבריו אלו של ה 'שם משמואל' יוצא כי דברי השירה וההלל ב"והיא שעמדה לאבותינו" הם הודאה לא רק על הפדות וההצלה מהצרות אלא אף על עצם הצרות! אנחנו כביכול מודים על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! האנטישמיות והצרות לא גרמו רק לקשיים ולנזקים, אלא בצורה עקיפה הם גם הכריחו בגובה העיניים - טור לנוער ו הרב אלי שיינפלד והיא שעמדה אותנו להיות נבדלים מאומות העולם. המציאות בה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, היא חלק ממנגנון אלוקי שנועד לשמר את ייחודו של העם היהודי ולדאוג לכך שלא יתערב בגויים. על כך אנחנו פוצחים בשירה רמה ומודים לבורא עולם על שהבדילנו מן הטועים ובחר בנו מכל העמים. וכמו בגאולה הכללית כך גם בגאולה הפרטית של כל אדם ואדם. פעמים רבות לאחר שמזדמן לנו לצאת מחשכה לאורה, כאשר אנחנו בעזרת ה' יוצאים מקושי גדול לרווח והצלה, אנחנו משתדלים להכיר טובה ולומר תודה לה' על שגמלנו כל טוב. אולם האם אנחנו מסוגלים להעמיק את מבטינו ולראות שלפעמים הקושי והחשיכה, מעצם טבעם, הם לטובתנו? האם תוך כדי הסיבוכים אנו מסוגלים להבין כי בטווח הארוך כי הם למעשה נועדו לשרת ולקדם את עולמנו? האם אנו מצליחים להודות לא רק על ההצלה, אלא גם על הימצאותם של הקושי והמצוקה? בחג הפסח, חג החרות, אנחנו מבינים כי מציאות של חירות מאפשרת לנו לעיין בעבר, לראות ולהבין שכל מה שסובב את האדם הוא מה' יתברך: הפדות אך לא פחות מכך גם הצרה והמצוקה. אז מי אמר שנכון לחפש חיים קלים? יהי רצון שנזכה. הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com עורך: איתמר מור עורך אחראי: הרב סתיו עיצוב והפקה: פרסום בריש גלי המו"ל: "השבת" ת.ד ת"א מודעות: יוסי : פקס : ל ת ג ו ב ו aת : m l e s h a b a g m a i l. c o ל צ פ י ה ב ע ל ו ן : l w w w. t z o h a r. o r g. i ה פ צ ה : א ש ד י ר ב ע " מ ט. ל. ח * ה נ ה ל ת ר ב נ י " צ ה ר " א י נ ה א ח ר א י ת ע ל ת ו כ ן המודעות אנא שמרו על קדושת הגליון. פרסום ברייש גלי מאחל חג פסח שמח בית הספר לחזנים צעירים ÌÈ ÈÚˆ ÌÈappleÊÁÏ ÙÒ È Ï Ó Î Óapple Ó ÈÓÚËÂ ÏÈÙ ÈÁÒÂapple ÂÓÈÏÏ ± È ÏÈ Ï È Ï ˇ Ô Ó ˇ Ï ÂÓ Ú ˇ ÂÂ Á Ù ÂappleÈÙÈappleÒ Â ÂÁ ˇ apple Ï ˇ ÔÈÚÈ ÂÓ ˇ Èapple apple ˇ appleappleú לפרטים נוספים ולהרשמה ± גיליון / 242 השבת / ÂÚÈ ÌappleÈÁ ÔÂÈÒapple מתנת אפיקומן מקורית

8 / השבת / גיליון 242

9 גיליון / 242 השבת /

10 מ יד לאחר הפסח מתמלאים המדפים במרכולים במוצרים המתהדרים בכיתוב "מקמח שנטחן לאחר הפסח" או בכיתוב "נאפה לאחר הפסח". למה הכוונה בכיתובים הללו? תשובה: בכדי לענות על שאלה זו אנו נדרשים לשורשיו ההיסטוריים של מנהג מכירת החמץ. התורה יחסה לאיסור החמץ חומרה יתירה על איסורי אכילה הרגילים. חומרה יתירה זו מתבטאת ראשית בלשון הפסוק החד-משמעית: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" )שמות יג ז(, לשון שאין לו אח ורע בתורה כולה כשמדובר באיסורי אכילה. בנוסף לכך החמץ נאסר גם בהנאה בפסח. חומרות אלה הביאו חכמים לאסור בהנאה גם חמץ שעבר עליו הפסח, כלומר חמץ של יהודי שנשאר בזמן הפסח ברשותו של יהודי )פסחים כח א(. איסור זה הוליד את מכירת החמץ. בעבר נהגו היהודים למכור את החמץ שברשותם לפני הפסח לשכניהם הנוכרים, כשהאחרונים ממש לקחו את החמץ לבתיהם. מכירה זו הייתה מוחלטת מבחינת הכוונות של שני הצדדים והן מבחינה קניינית. הדבר גם התבטא בפועל בלקיחת החמץ ע"י הגוי לביתו וממילא הפיכתו לחמץ שאיננו שייך ליהודי )טור או"ח קג ע"פ התוספתא פסחים ב(. מכירה זו תקפה גם במקרים בהם הנוכרי שומר בביתו את החמץ שקנה ולא משתמש בו, היות והוא מתכוון למוכרו חזרה ליהודי לאחר הפסח. גם כך אין מדובר בחמץ שעבר עליו הפסח, שהרי ככלות הכל המכירה נעשתה בצורה של העברת החמץ בפועל לבית הנוכרי )בית יוסף או"ח תמח ושו"ע או"ח קג ג ) הסדר זה של העברת החמץ בפועל לרשותו של הנוכרי הייתה אפשרית כל עוד מדובר בכמויות חמץ קטנות יחסית. אולם יהודים )בעיקר במדינות אירופה( שעסקו בסחר סיטונאי של מזון חמץ או במסחר ביי"ש העשוי מאלכוהול שמקורו בחיטה, נתקלו בבעיה מאחר והיה עליהם להעביר כמויות גדולה של חמץ לביתו של הנוכרי והדבר לרוב לא היה אפשרי. מציאות זו הולידה שאלות חדשות: האם המכירה תקפה גם כשהחמץ נשאר בביתו של היהודי? כיצד ניתן לעשות מכירה כאשר לנוכרי אין מספיק כסף בכדי לשלם עבור החמץ הרב שבידי היהודי? האם ניתן להכשיר מכירה שכזו, שהרי היא נראית כהערמה )פיקציה(? כתשובה לבעיות אלו קבעו הפוסקים מספר כללים. ראשית נקבע כי המכירה חייבת להיעשות לפי כל כללי הקניינים ובכל הקניינים האפשריים כולל שטר מכירה שבו נמכרת הקרקע של היהודי / 10 השבת / גיליון 242 צלו"ל - צהר לכשרות לאומית ו הרב משה ביגל קמח שנטחן לאחר הפסח שעליה נמצא החמץ, שכך אגב הקרקע נמכר גם החמץ. כמוכ' נקבע כי המכירה אינה נעשית ישירות בין כל יהודי לנוכרי אלא ע"י הרב שהוא שליח של כל בעלי החמץ. כך גם נותנים למכירה תוקף נוסף ורציני יותר. בנוגע לבעיית התשלום )שהרי בכמויות כאלה של חמץ ברור שעל הנוכרי לשלם סכום אסטרונומי(, הוחלט כי הגוי ישלם תשלום ראשוני, בעוד ששאר הכסף הופך להלוואה ולא קשור למכירה. במילים אחרות: גם אם הנוכרי לא ישלם את שאר הכסף הרי שעדיין המכירה תקפה, ואילו יתרת התשלום הופכת לחוב של הנוכרי לישראל. )ב"ח על הטור או"ח תמח, ט"ז, מגן אברהם שם ) יש מי שהוסיף שצריך גם שלא יהיה שום קשר של חוב בין הקונה למוכר וזאת בכדי שהעסקה לא תראה כמכירה שאינה מוחלטת. לכן על יתרת החוב של הקונה הנוכרי יש להביא יהודי שיהיה ערב )ערב קבלן( ויתחייב על יתרת החוב ובכך לנתק לחלוטין כל קשר בין המוכר לקונה )שו"ע בעל התניא, ובעקבותיו שארית יהודה או"ח מה, מח, משפט כהן עמ' שס(. יחד עם זאת, היו פוסקים שהתנגדו למכירה זו בגלל שהיא נראית כהערמה )בכור שור לפסחים מובא במועדים בהלכה עמ' רנ(, אולם הרוב המוחלט של הפוסקים לא רק שאישרו את המכירה אלא אף חיזקו אותה והנהיגו אתה בקהילות ישראל )סקירה של השתלשלות מכירת החמץ בספר המועדים בהלכה רמה- רנה(. קמח שנטחן לאחר הפסח על בסיס כל מה שנכתב עד כה, יש לומר כי הנוהג שפשט בשנים האחרונות שבו משווקים מוצרי מזון מקמח שנטחן לאחר הפסח ולא נמכר במכירת החמץ, הוא נוהג נפסד המערער את מערכת ההלכה בכלל והכשרות בפרט. מאחר והמכירה התקבלה ע"י רוב מובהק של הפוסקים והיא תוקנה בעיקרה בגלל הפסד מרובה, הרי שאין כאן הערמה )מאחר ובכל ימות השנה סוחרים אלו עוסקים במכירת מזון ואין כאן חריגה מהרגלם ותפקידם(. מכאן שהמפקפק במכירה זו מפקפק בהשתלשלות ההלכה, ומי שחושש מלסמוך על מכירת החמץ ע"י הרבנות אינו יכול לסמוך על מערכת הכשרות כולה וכבר כתבו גדולי הפוסקים כי מי שאינו סומך על כללי הפסיקה הרי הוא כאפיקורס )מנחת יעקב, השל"ה, בני יששכר ועוד. מובאים בדרכי תשובה יו"ד קטז, ח, י(. מסיבה זו נהגו רבים וטובים להקפיד שלא לצרוך מוצרים שנאפו לאחר הפסח, וכל זה בכדי לחזק את אמוננו בהלכה כפי שנתקבלה בכל קהילות ישראל. )המשך בעמ' 15( Ùapple ÈÈÁ Ï ÌÈ ß ß ÌÂÈ Ï ÌÈ apple ± ß ÌÂÈ ÚÙ ÈappleÁ Ù ÈÏ ÂÏ Ú ÎÈ ÈÊÂ ß ÂappleÂ Ò ÓÓÂÁÓ ÈÁ ÎÈ ÌÂ Ó ÆÌÈÈ È Â Á Â Ó ÏÏÎÂ Ó ÂÎ ÔÂÎÓ ÆÌÈ Ó È ÂÙ Â È È Â ÌÈapple Á È ÂÏ Â ÏÓ ÈÓ ÒappleÎÈ Ï È ÂÎ ÔÂÎÓÏ π π π Ì È Ù Ò Â apple Ì È Ë Ù Ï

11 ש ביעי של פסח מביא אותנו אל אחד השיאים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. זהו מעמד מיוחד שבו עומד עם ישראל על גדת ים סוף, לאחר שהמים חזרו למקומם והטביעו את המצרים הרודפים אחריהם כשהם מורידים עמם למצולות את כל מרכבותיהם ורכושם. זהו שלב סיום של פרק משמעותי בהליך הבניין והיצירה של עם ישראל: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" )שמות יד, יג(, ולקראת כניסה לפרק חדש- ההליכה במדבר בדרך לארץ ישראל. הביטוי של אותה רוח מיוחדת מתגלה בהתפרצות הספונטאנית של שירה אחידה שיוצאת מכולם. זוהי שירה נבואית המרוממת את הכל, כשהשמחה והאווירה המיוחדת חוצה גבולות. אנשים פשוטים שקולם לא נשמע מעולם בשיח הכללי, מגיעים לקומות רוחניות נשגבות, ובתיאורים המופלגים של חז"ל: "אפילו עוברים ממעי אימותיהן היו אומרים שירה", ללמדך שהמציאות כולה נסחפה באותה אוירה נעלה. רגעי השיא הללו, מביאים לא רק להודות על העבר, אלא אף להצביע על בקשות העתיד, על התכלית והייעוד של אותם נסים מיוחדים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלת מכון לשבתך... ה' ימלוך לעולם ועד"- ההגעה לארץ ישראל והמלכתו של הקב"ה למלך על המציאות כולה. די בתיאור זה בכדי להבין כי ישנם מצבים בהם השגרה, טרדות היום יום, המריבות וחילוקי הדעות, מוסטים לצד, ובמקומם באה רוח גדולה ומעוררת, המניעה פעילות למען הכלל, החברה ו המדינה. הכל עוזרים מסייעים זה לזה, שמים כתף ותומכים, חג הגאולה ו הרב יהודה זולדן שורשי הרוח מוותרים ומשתפים פעולה, כי מה שעומד על הפרק, גדול וחשוב יותר מכל העניינים האישיים והקטנים. סוג של מחיצה שמכסה את התוך הפנימי של הטוב והיפה שבנו נעלמת, ואז מתגלים שורשים בריאים וחזקים מלאי חיים ואנרגיות חיוביות, כוחות של אמונה ונחישות. השאלה הגדולה מכל היא איך משמרים ומעצימים את הרוח המרעננת הזו? כיצד מצליחים לקחת את עוצמות חג הפסח ולחזור לשגרה מבלי להיגרר לאפרורית, לפוליטיקה הקטנונית, להכפשות והשנאות הידועות? האם מדובר בגזירה לפיה לא ניתן לשמר לאורך זמן רגעים ומעמדים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה? האם האמירה "החיים חזקים מהכל", פירושה שלה ניתן להישאר בפסגה לאורך זמן ואין אפשרות להחיות, ולו באופן מלאכותי, רגעי חסד גדולים? גם אם לא נענה לעת עתה על שאלות הללו, וגם אם התשובה עליהן היא שלילית, עדיין חובה עלינו להכיר בעובדה ש"יש לנו את זה"! לעיתים קרובות נדמה שהחברה שלנו כה מושחתת ורקובה מבפנים, ושרק עניינים חומריים ונהנתנים מרכיבים אותה, עד שאין עוד מקום לאידיאלים. מול חשיבה שכזאת מגיעות השעות הקשות, המיוחדות ומלמדות כי בזמן אמת נחשפים כוחות חבויים אצל כל אחד ואחד כמו גם אצל עם ישראל כולו. הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר גיליון / 242 השבת / 11

12 כ מה ימים לפני החג שבתי יחד עם בני הצעיר ממסע משותף לפולין עם חבריו לכיתה ולישיבה. חוויית ההתמודדות עם אובדן, אבל ושואה קשה לכולנו, ועל אחת כמה וכמה למתבגרים שניסיון החיים הקצר שלהם לא זימן להם עדיין את הבגרות הנדרשת לעיכול חוויות קשות שכאלה. דווקא משום כך ניתן היה לראות באופן ברור את תוצאותיו של המסע על הנערים הללו עוד במהלכו. זה לא שלא היו במסע הזה גם רגעים של התפרקות, השתוללות והתנהגות המאפיינת מתבגרים, אולם אלו נדחקו אל מול רגעי הרצינות, ההתבטאות הבוגרת, ההתבוננות פנימה, הפקת הלקחים והשגת התובנות לחיים. עבור חלק מהילדים הייתה זו פעם ראשונה להתמודד עם שאלות של חיים ומוות, עם נושאים גורליים הכרוכים בהזדהות עם האחר. עבור רבים מהם הייתה זו פעם ראשונה שבה הם נדרשים להסתכלות על החיים שלהם עצמם, על חברת השפע והברכה שבה אנו חיים, על הנוחיות והעדר הדאגה. קשה להבין כי כל אלו לא היו קיימים בהיסטוריה הלא רחוקה של עמנו. באופן אישי אני חשתי את הדיסוננס בכל פעם בה עלינו על האוטובוס והחבר'ה סביבי קיבלו "כיף כיף" או "מקופלת" בכדי להמתיק את הרגע. את הבגרות המתהווה אצלם ניתן היה לחוש תוך כדי המסע בעיקר ביחס שהשתנה למבוגרים שבקבוצה. כשהם מצאו את עצמם בתוך מציאות אשר לא יודעת הבדל בין אדם לאדם ובין גיל לגיל, הם חויבו לדלות עוצמות מהצדדים היותר בוגרים שלהם. ההתמודדויות והדילמות היומיומיות שהעסיקו אנשים בתקופת השואה שונות לחלוטין מאלו שלנו כיום. למרות זאת המסע מעורר אצל כל אחד שעובר אותו את השאלה כיצד אני הייתי מתמודד לו היה נגזר עלי לחיות באותה העת? התשובה, במקרה זה איננה חשובה. עצם המפגש עם שאלות שכאלו מפתחת חשיבה וכושר ניתוח שעוד יבואו לידי ביטוי בחיים היומיומיים. כמו בסיפור של הקוסם מארץ עוץ שבו הקוסם נותן לכל אחד מהדמויות את האפשרות להתבונן פנימה ושם למצוא את הפתרון, כך השאלות והחוויות שעלו במהלך המסע הפנו את הנוער למעמקי הנשמה ושם לגלות כוחות ותובנות רדומים. בציבור הישראלי קיים ויכוח ארוך בשאלת נחיצות המסעות לפולין ועד כמה ההשקעה באה ליד ביטוי בתוצאות. באופן אישי לי התשובה לדילמה ברורה באופן חד משמעי. אין דומה הקריאה נאו"ת דש"א נמשכת ההרשמה לחוה מ פסח ושביעי של פסח ÈÂ Ï ÔÈ Ó Î ÌÈÏ Â È È Ú ÔÂÏÓÏ / 12 השבת / גיליון 240 קשר משפחתי ו ד"ר דניאל גוטליב בכל דור ודור   ÁÂ È ÙÂapple Ô Á  ÔÂÈÚ Â Ô ÂÈÂÏÈÚÙ Ï Á ÔÂÂ Ó ÂÁÙ Ó ˆ ÌÈappleÎÂÒ ßÂΠÂȈ Ë Â ˆ ÌÈÏÂÈË Â ˆ או הלמידה על השואה, להמצאות במקום עצמו כדרך להתחבר לחוויית החורבן וההשמדה. השיעור הכי טוב והסרט הכי מרגש לא יוכלו לעולם לעשות זאת. יחד עם זאת, אין ספק כי אין שום ערך לחוויה אם לאחריה אין תהליך של עיבוד והפקת לקחים שיסייעו להבין מהם השינויים שנדרשים מאיתנו בהתנהלות היומיומית שלנו. צדק אחד מהרבנים אשר התלווה למסע כאשר ביקש מכל בני הנוער כי בעקבות המסע יקבלו עליהם הנהגה טובה אחת פשוטה, כגון שלא לדבר בשעת ה'קדיש'. מוקדם מדי לקבוע עד להיכן תגיע ההשפעה האמיתית של המסע על הקבוצה אליה התלוויתי. האם הם באמת יהפכו לבני אדם טובים יותר בעקבות המסע? כל שניתן לומר הוא שהמסע פתח בפני הנוער שאלות קשות על קיום ושל אמונה; שאלות שהתשובות עליהן ימצאו רק על ציר הזמן. לקח אחד, הבנה אחת חשובה, שבני הנוער הללו כנראה קבלו, היא שלא לכל שאלה ניתן למצוא תשובה. אם יש מספיק אמונה אז גם לא חייבים למצוא תשובה לכל שאלה. קשה לנוער שאוהב להשתולל לקחת פסק זמן מתמורות גיל ההתבגרות ולעמוד חזיתית מול האירועים הנוראיים ביותר של ההיסטוריה האנושית המודרנית. יחד עם זאת, ההתמודדות הזאת היא גם אירוע מכונן. מסע לפולין עם קבוצה של מתבגרים המחישה לי עד כמה אנו המבוגרים נמצאים לרוב בעולמם במעמד של מבקרים. ברצותם הם מקרבים אותנו וברצותם מרחיקים. המסע הצליח להכניס אותם לעולם המבוגרים, עולם מורכב מאובדנים ודילמות אתיות וערכיות. קשה היה להם להיכנס לעולם הזה. הרבה יותר נוח בעולם שבו הדאגות הגדולות מכל מתמצות בציון על מבחן או ברצון להשיג את המכשיר הסלולארי הכי מתקדם. ייתכן ודווקא משום כך כדאי שבסמוך לגיוסם לצה"ל של אותם בני נוער, הם יחוו חוויה קשה שכזאת. טוב שידעו בני הנוער לא רק נגד מה הם עתידים להילחם אלא גם בעד מה. ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il מלון שערי ירושלים ירושלים מבצעים אחרונים מחירי מבצע לחווה מ ושביעי של פסח מבצע מיוחד לשבתות ספירת העומר מפסח עד שבועות במלון שערי ירושלים לבודדים ולקבוצות Ï ÔÓÂÊÓ Ú Â ÏÓÚ ÂÓ ÌÈappleÎÂÒÏ Ì È Ù ÎÂÊ Ì Â ÏÎ Ï ÂÓ ÂÓÂ Ó ÙÒÓ π Ò Ù μ ±± ± ÔÂÚÓ

13 "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" )פסחים פ"י מ"ה(. את היציאה משעבוד לגאולה צריך אדם מישראל לחיות מחדש בכל שנה ושנה. לכך מיועד זמן חירותנו זה. תפקידו של עם ושל אדם להיות בני חורין. לא להיות משועבדים לאחרים בכל שעבוד שהוא. עיקר הסיפור של יציאת מצרים מבוסס על שלילת העבדות מחד ועל חיוניות החרות מאידך. וכך נאמר במשנה )שם מ"ד(: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - ביושבינו בסדר ליל חרותנו, עלינו לפתוח תחילה בגנותנו, ורק לאחר מכן לספר בשבחנו. על השאלה מהי הגנות ומהו השבח מובאות בגמרא שתי דעות. "רב אמר הגנות - מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והשבח - ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. שמואל אמר הגנות - עבדים היינו לפרעה במצרים, והשבח - ויוציאנו ד' אלקינו משם" )פסחים קטז.(. אין אלה שתי דעות מנוגדות, כי אם משלימות אחת את השנייה. אלה הם שני צדדים של גנות ושבח. דעה אחת מדגישה את השעבוד הרוחני ואת הגאולה הרוחנית, ואילו השנייה מדגישה את השעבוד הפיזי ואת הגאולה הפיזית. רק כשהם יחד - הגאולה הפיזית-מדינית והגאולה הרוחנית, הם מהווים גאולה שלמה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל דור ודור ישבו יהודים וסיפרו על היציאה מעבדות לחרות והשתדלו לחיותה בעצמם. אולם מי כמונו יכולים לחוש זאת ממש, שהרי אנו חיים בעצמנו בדור של יציאה משעבוד לגאולה. זכינו לראשית צמיחת גאולתנו, לתקומתה מחדש של מדינתנו ולשחרור ארצנו מידי זרים. יחד עם זאת, סיפור יציאת מצרים מזכיר לנו שגאולה שלמה היא רק כאשר לגאולה הפיזית-מדינית מצטרפת הגאולה הרוחנית; כאשר גאולת הגוף נשלמת על ידי גאולת הנשמה. מארבע לשונות הגאולה אנו למדים כי גאולת הנשמה אינה באה אלא בתהליך שיש בו שלבים )עי' ספורנו ומלבי"ם שם(. ארבעת לשונות הגאולה הם למעשה השלבים של הגאולה השלמה המאחדת בין גאולת הגוף וגאולת הנשמה. בעוד ששלושת השלבים הראשונים בגאולה הפיזית של היציאה ממצרים )והוצאתי, והצלתי, וגאלתי(, הרי שהשלב הרביעי )ולקחתי( העוסק במתן תורה הוא ביטוי לגאולה הרוחנית. לשם גילוי ייחודנו בפועל בא השלב החמישי - הלשון החמישית של גאולה: "ו ה ב את י א ת כ ם א ל ה א רץ א ש ר נ ש את י א ת י די ל ת ת א ת ה ל א ב רה ם ל י צ ח ק ול י ע קב ו נ ת ת י א ת ה ל כ ם מ ו ר ש ה א נ י ד'" )שמות ו,ח(. רק בארץ ישראל יש לנו האפשרות להגשים את יעודנו בשלמות כעם ד'. על-כן רק בשלב זה מסתיים התהליך בשלמות. כשם שישנם שלבים בגלות שבה קודם הגוף משתעבד ולאחר מכן משתעבדת גם הנשמה, כך גם השלבים בגאולה. תחילה נגאל הגוף ורק אחר-כך נגאלת הנשמה. שעבוד הגוף קל יותר משעבוד הנשמה, וגאולת הגוף קלה אף היא יותר מגאולת הנשמה. פעמים רבות, גם אחרי שהגוף כבר נגאל - הנפש עדיין נותרת משועבדת. כך היה בגאולת הראשונה, בצאתנו ממצרים, וכך גם בגאולה האחרונה, אשר זכינו לחיות בתהליכיה. הנביא יחזקאל )לו, כד-כז( פורש את התוכנית האלוקית של גאולתנו האחרונה: "ו ל קח ת י א ת כ ם מ ן ה ג וי ם ו ק ב צ ת י א ת כ ם מ כ ל ה א רצ ות ו ה ב את י א ת כ ם א ל א דמ ת כ ם: ו ז ר ק ת י ע ל יכ ם מ י ם ט ה ו רים וט ה ר ת ם מ כ ל ט מ א ות יכ ם ומ כ ל ג ל ול יכ ם א ט ה ר א ת כ ם: ו נ ת ת י ל כ ם ל ב ח ד ש ו ר וח ח ד ש ה א ת ן ב ק ר ב כ ם ו ה ס רת י א ת ל ב ה א ב ן מ ב ש רכ ם ו נ ת ת י ל כ ם ל ב ב ש ר: ו א ת ר וח י א ת ן ב ק ר ב כ ם ו ע ש ית י א ת א ש ר ב ח ק י ת ל כ ו כולנו מסובים ו הרב חיים דרוקמן הגאולה השלמה ומ ש פ ט י ת ש מ ר ו ו ע ש ית ם". גם כאן מדובר בתהליך אשר בו ארבעה שלבים. השלב הראשון הוא קיבוץ הגלויות בבחינת גאולת הגוף. שלשת השלבים הבאים עוסקים בתהליך גאולת הנשמה עד לשיבה המלאה לתורה ולמצוותיה. רק לאחר מכן בא השלב החמישי והמסכם: "ו י ש ב ת ם ב א רץ א ש ר נ ת ת י ל א ב ת יכ ם ו ה י ית ם ל י ל ע ם ו א נ כ י א ה י ה ל כ ם ל א- לה ים" )שם פסוק כח(. זכינו בדורנו לראשית צמיחת גאולתנו עם תקומתה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה. זאת גאולת הגוף, אשר המשכה הברור והבטוח הוא גאולת הנשמה. אז תהיה גאולתנו שלמה. הרב חיים דרוקמן הוא ראש מרכז ישיבות בנ"ע וחבר הנהגת ארגון רבני 'צהר' ספיד & קלין שירותי נקיון מברכת את לקוחותיה לחג פסח כשר ונקי! נשמח לשרתכם כל השנה טל ÆÆÆÛÈÎ ÌÈ Â ÌÈ ÈÚˆÏ Ô appleâï Î Ó Ó È Á ÈÏ apple Ì Â È ÛÂÒ Â ÆÆÆÛÈÎ ÌÈ Â ÌÈ ÈÚˆÏ Ô appleâï Î Ó Ó È Á ÈÏ apple Ì Â È ÛÂÒ Â ÂÓ ÏÎ ÌÈÏÈ ÏÎ ÌÈ ÈÁÈÏ Ô appleâï ÈÏ apple ÌÈÒ Â ÛÒÂapple Â Â Ò ÂˆÂ Ï ÈÓ ÈÙÏ Â ÂÙ ÂÏÈ Á Æ apple ÂÓÈ ÏÎ ÌÈ Ê Ó ÏÎÓ ÌÈ ÈÁÈÏ ÌÈ ÂÓ ÂÈÂÓÏ ÔΠÂÚ  ÈÈ ÌÈ ÒÚÎÌÈ Á apple ÌÈ Âapple ÈÙÏ Æ Î ÔÂÊÓÏÂ È ÂÊÈ ÌÈ Â ÓÏ Â Ù Æ ÂˆÂ Â μ μ ÌÈË ÙÏ גיליון / 242 השבת / 13 Ò ÈÏ apple È ÂÓÈÏ ÌÈÈÂÏÈ ÌÈÏÂÈË Ô appleâï ±π Ú ±μ È ÏÈ È ÚÂappleÏ Ï ÂÓ ÂÓÂ Ó ßÒÓ Ó ÌÎÓÂ Ó ÂÁÈË ÂÈ ÎÚ ÂÓ È ß ÚÂÓ ß ÚÂÓ Æ Æ π Ë Ò È ÈˆÈ Æ Æ π Ë Ò ÊÂÓ ßÂ ÈˆÈ ± Æ Æ π Ë Ò Á Î ÊÁ ± Æ Æ π Ë Ò ÊÂÓ Î ÊÁ

14 תורת האדם פסח - הזמנה למסע שורשים א חד משמותיו של חג הפסח הוא חג החירות. החירות איננה חד פעמית, אלא היא שבה ומתחדשת עלינו בכל שנה, בכל דור. מהי העבדות ממנה אנו משתחררים בכל שנה, ולאיזו חרות אנו מייחלים? מהות העבדות היא מחיקת אישיותו של האדם. גופו של העבד משועבד לרצונותיו ומשוגותיו של האדון, ואילו לרצונותיו שלו ולשאיפותיו האישיות אין מקום כלל. בן החורין, לעומת זאת, הוא זה שיש בידו את היכולת לממש את מכלול שאיפותיו ורצונותיו האישיים ללא מגבלה, או לפחות כמעט ללא מגבלות. תיאור זה של עבד ובן חורין נכון כל עוד רק המעמד האישי והיכולת לממש שאיפות עומדים למבחן הביקורת. אולם בפועל הגדרה זו אינה בהכרח נכונה. ישנם עבדים שהם בני חורין, וישנם בני חורין שהם למעשה עבדים. ישנו אדם אזוק בשלשלאות של ברזל והוא מוכה ומושפל על ידי אדוניו, אולם רוחו היא רוח של חירות שכן הוא מודע לזהותו ולערכים המכוננים המדריכים את חייו. הוא לא נותן למצבו הפיזי והנפשי לשבור את רוחו ולהשכיח מעצמו את הידיעה הברורה מי הוא ומה הוא רוצה להשיג בחייו. לעומתו ייתכן אדם בעל יכולת כלכלית גבוהה החי כעבד. אין לו חוט שדרה אישי, הוא חסר זהות לאומית, הוא נגרר אחר יצריו ואחר נורמות חברתיות. הוא חושב שהוא עושה דברים מתוך בחירה, אולם בפועל הוא רוב הזמן עסוק ב"להתיישר" לפי אופנות, תדמיות ומה שאחרים מצפים ממנו להיות. בחיצוניות הוא נראה בן חורין, אולם רוחו היא רוח של עבד. בפסח אנו עוצרים את מרוץ החיים ומתכנסים במסגרת רחבה, בחוג המשפחה או בחבורה אחרת ומבררים וחושפים מחדש את זהותנו. מידי שנה אנו יוצאים בחג הזה למסע שורשים ידוע מראש, המוביל אותנו משם לכאן וליום הזה ומכוון אל הדורות הבאים. מדובר בתפיסה כוללת הגורסת כי העתיד יונק מהעבר. למי שאין היסטוריה, או שההיסטוריה אינה חשובה לו, הרי שגם לא יהיה לו עתיד. אם רק הקריירה, הרכושנות האישית, והמעמד החברתי הם בפסח אנו מבררים וחושפים מחדש את זהותנו. זהו מסע שורשים ידוע מראש, המוביל אותנו משם לכאן ומהיום הזה אל הדורות הבאים. למי שאין היסטוריה, או שההיסטוריה אינה חשובה לו, הרי שגם לא יהיה לו עתיד. אם רק הקריירה, הרכושנות האישית, והמעמד החברתי הם אלו שמעניקים לאדם תחושת חיים ומשמעות, הרי שהסיכוי שלנו לשרוד כאומה הוא קטן ביותר. אלו שמעניקים לאדם תחושת חיים ומשמעות, הרי שהסיכוי שלנו לשרוד כאומה הוא קטן ביותר. אנו קוראים בהגדה על אותה חבורת חכמים היושבת בבני ברק ומספרת כל אותה הלילה ביציאת מצרים. מציאות חייהם של חכמים אלו, שחיו בתקופת המשנה, הייתה קשה ומורכבת ביותר ברמה האישית והציבורית. ליל הסדר שבו הם ישבו התקיים שנים ספורות לאחר חורבן המקדש. סביר להניח כי אותם חכמים עצמם ראו את הבית בבניינו. חלקם אולי אף עבדו בו. ניתן להניח כי תחושת החורבן שהם חשו הייתה נוראית. מבחינה היסטורית ידוע לנו כי רובם ככולם נרדפו באותה תקופה בידי הרומאים ששלטו אז בארץ. והנה למרות הכל, הם לא אבדו את זהותם והמשיכו במסורת. הם או אחרים מבני דורם שכתבו את ההגדה של פסח, התוו לדורות טקסט שמח ואופטימי שמברר את תחילת הדרך, וגם נותן אופק לימים גדולים יותר שעוד יבואו בעתיד. החכמים אינם שקועים במצבם האישי או הלאומי העכשווי. הם נשענים על העבר, על השורשים ובכך מצמיחים ענפים חדשים וחזקים יותר. המחויבות לשורשים היא של הכל. כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה, ובכל זאת הכל מצווים לעסוק בשאלת הזהות בכל שנה מחדש, בחג שמציין את יום ההולדת של עם ישראל כעם. ליל הסדר הוא הלילה היחידי בשנה בו מצווה התורה מה לאכול וכמה. היא מצווה לאכול מצה, מרור ואת קרבן פסח בזמן שהמקדש קיים. חכמים הוסיפו על אלה גם שתיית ארבע כוסות של יין, כשכל אלו נועדו לסייע בחידוד תחושת החוויה. כאילו חזרנו אחורה במנהרת הזמן לנקודת המוצא הראשונית, ומשם המשכנו הלאה. כל מי ששותף בלילה הזה, בשיח המשפחתי, החברתי הפנימי: החכם, הרשע, התם ואף זה שאינו יודע לשאול, אמור לקחת איתו משהו הלאה. זו יכולה להיות מחשבה שלא חשב קודם או תובנה חדשה באשר למקומו האישי, המשפחתי או הקהילתי. אולם חשוב מכל הוא שתהיה שם גם נקודת חיבור לקבוצה ההיסטורית הענקית המוכנה עם ישראל. / 14 השבת / גיליון 242

15 המשך מעמ' 1 ו שולחן השבת ו הרב אלישע אבינר בהיסטוריה האנושית כולה וביחיד. מה שבא בחפזון, נעלם בחפזון. מה שחדר לאיטו עד שנקלט יפה, גם עתיד להחזיק מעמד. זהו עיקרון חינוכי בסיסי, לא רק בחינוך ההיסטוריה האנושית אלא גם בחינוך של בני אדם. אלא שכאן באה השאלה, אם אמנם מה שבא בחפזון גם נעלם בחפזון, מדוע יציאת מצרים באה בחפזון? את התשובה לכך ניתן למצוא בדברי הראי"ה קוק זצ"ל שמסביר כי לידת עם ישראל איננה הופעה טבעית אלא שלב חדש בבריאה )כפי שכותב ריה"ל בספר הכוזרי(. אין שום תהליך רציף המחבר בין מצרים לישראל, בין התרבות המצרית לתורה. זו הסיבה בגללה לידת עם ישראל ומתן תורה חייבות היו לבוא בהופעות חפוזות של "יש מאין", בנסים. אולם מרגע שעם ישראל כבר קיים בעולם, תורה נתנה להם ונמסרה בידם ארץ ישראל, הרי מתחיל לו תהליך ארוך של הסתגלות לייעוד הלאומי, לתורה ולארץ. כאן כבר לא מדובר ב "חפזון" אלא במסע איטי, רצוף בעליות וירידות, הצלחות והישגים אבל גם משברים. רק בסיומו של התהליך הארוך והבשלתו תבוא גם גאולת העתיד, גאולה שנולדת מתוך קמעא-קמעא. רק על גבי החפזון הראשוני יכול היה לבוא התהליך של הקמעה קמעה. דברים אלו מתחברים עם התלונות הנשמעות מידי פעם על הקצב האיטי של גאולתנו. אותם אלו המתלוננים מעדיפים היו משהו הרבה יותר מהיר, פתרונות "אינסטנט" לכל השאלות הפתוחות שטרם נפתרו מאז החל תהליך שיבת ציון. הקצב האיטי של הגאולה מתסכל אותם. הם היו מחליפים ברצון את התהליכים המייגעים של שיבת ציון בשיטת "זבנג וגמרנו", בחפזון מכל סוג שהוא, ולו משום שבעינהם האיטיות של הגאולה האחרונה מתפרשת כביטוי לחולשתה. האמת היא כי ההיפך הוא הנכון. גאולתנו היא דווקא קמעא-קמעא, דווקא משום שאת שלב החיפזון כבר עברנו ביציאת מצרים, כדברי המהר "ל : "הגאולה האחרונה שהיא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל - רק קיימת תמיד, ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון" )נצח ישראל, פרק מז(. הרב אלישע אבינר, ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר' המשך מעמ' 10 ו צלו"ל - צהר לכשרות לאומית ו הרב משה ביגל בנוגע למכירת חמץ של אנשים פרטיים: כבר כתבנו בשבוע שעבר כי אנשים שברשותם חמץ מועט ואין בכך הפסד מרובה, רצוי מאד שלא ימכרו חמץ גמור במכירת חמץ, אלא במקרים של הפסד מרובה. לאנשים פרטיים רצוי לכלול במכירת חמץ אך ורק מזון שיש בו חשש חמץ אבל לא חמץ גמור. חג שמח לכל בית ישראל. הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר'. שאלות בנושאי כשרות ניתן להפנות לדוא"ל: mbiegel53@gmail.com 190 הסרת משקפיים בבי"ח אסותא הוותיק והמתקדם בישראל ASA גיליון / 242 השבת / 15

16 / 16 השבת / גיליון 242