בתי המשפט 038657/06 בית משפט השלום תל אביב-יפו א 23/10/2008 בפני: כבוד השופטת נורית רביב תאריך: בעניין: "אריה" חב' לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. קוזלובסקי נ ג ד 1. אושרי נועם ע"י ב"כ עו"ד מוני עזורה 2. האיגוד הישראלי לצניחה חופשית 3. בארק אלכסנדר ע"י ב"כ עו"ד עופר מגזניק 4. עו"ד מוני עזורה 5. זהבי אביבה ע"י ב"כ עו"ד מוני עזורה המבקשת הטוענים פסק דין זוהי בקשה לסעד בהליך של טען ביניים. נשוא הבקשה הם פיצויים שנפסקו לטוען 1 בשל נזקיו בתאונת צניחה שאירעה ב- 1994. בתשלום הפיצויים חויבו אהדדי סקאי קלאב בע"מ והמבטחת שלה, היא המבקשת כאן..1 לפי הבקשה, לבד מהטוען 1 טוענים לזכות בכספי הפיצויים, 4 טוענים נוספים הטוענים 2 ו- 3 שלטובתם נרשם אצלה עיקול על הכספים הללו, והטוענים 4 ו- 5 שלטובתם נרשם משכון על אותם כספים כשנה קודם לכן. בינתיים התברר ששני טוענים "נשרו" הטוען 2 לא הגיש כלל הודעת פרטים, והטוען 4 קיבל, בהסכמת יתר הטוענים, את הכספים המגיעים לו כשכ"ט עו"ד. נותרו אפוא הטוען 1, הטוענת 5 שהיא אמו של הטוען 1, והטוען 3, והמחלוקת הממשית נטושה בין האחרון, לשניים הראשונים. 1
2. ואלה הן העובדות שברקע לבקשה. התובענה לפיצויי נזיקין בגין התאונה הוגשה על ידי הטוען 1 לבית המשפט המחוזי ב-ת.א. 001758/00. ההליך שם התנהל בשני שלבים תחילה בשאלת החבות ולאחר מכן לעניין הנזק. בהליך כאן הוגש פסק הדין שניתן ב- 15.9.2005 לעניין הנזק (להלן: "פסק הדין"). בית המשפט (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל), מציין בפסק דינו כי נושא החבות נדון בחלק הראשון של התובענה ונקבע שהתובע ישא ברשלנות תורמת בשיעור של 40%. ביוני 2006 הוגשה הבקשה שהתניעה את ההליך כאן ) להלן: "הבקשה"), ונאמר בה שהמבקשת חויבה בפסק הדין לשלם לטוען 1 סכום שלפי חישובה עומד על. 84,255 מאחר שעל פי פסק הדין, מסכום הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק השונים, יש להפחית סכום של 407,069 שהטוען 1 "קיבל ויקבל" מהמוסד לביטוח לאומי (לפי חישוב ליום 20.7.05) הסכום שבתשלומו חויבה המבקשת כפי שחושב על ידה, הוא סכום הפיצוי שנותר לאחר הניכוי האמור. מאוחר יותר חויבה המבקשת בתשלום סכום נוסף לטוען 1, לאחר שבערעור על פסק הדין, פסק בית המשפט העליון שאת הפיצוי בראש נזק של הפסד השתכרות יש לחשב לפי גיל פרישה של 67 שנה. פסק הדין בערעור ניתן ב- 17.3.2008, ובעקבותיו פנתה המבקשת ב"הודעה ובקשה" נוספת, למתן הוראות ביחס לסכום הנוסף שחויבה בו. לפי חישובה סכום זה עומד על סך של 27,036, כשבו כלול חיוב בסך של 10,000 בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בהליך הערעור (להלן: "הסכום הנוסף"). בסך הכל חויבה אפוא המבקשת בשני ההליכים בתשלום סכום של 111,291, ובניכוי הסכום של 19,500 שכבר שולם לטוען 4 עומד הסכום המגיע ממנה לפי חישובה על. 91,791 2
מאחר שפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן כשלוש שנים לאחר שהוטל העיקול ברישום אצל המבקשת לטובת הטוען 3 לפי "אישור לשכת ההוצל"פ" שצורף כנספח ג' לבקשה, צו העיקול התבקש על כלל נכסי החייב ב- 11.4.05 והשיג את המבקשת ב- 10.5.05 - סברתי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 15.4.2008, וכך סבורה אני גם עתה, שהסכום הנוסף אינו צריך להיות נושא להליך של טען בינים משום שסכום זה כלל לא עוקל. מסקנה זו מתבקשת מהוראת סעיף 44 א( ( לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") לפיה: "צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום"..3 ב- 29.4.2008 הודיעה המבקשת שהיא תעביר את הסכום הנוסף לטוען 1 "ככל שסבור בית המשפט הנכבד כי הסכום שנפסק כאמור אינו מעוקל לטובת אף אחד מן הטוענים... ". הודעה זו הועברה לתגובת הצדדים, אך לא זכתה לכל תגובה - גם לא מצד הטוען 3 שנותר מעקל יחיד בשלב זה. (המשכון לטובת הטוענת 5 חל על כספים שיפסקו לטוען 1 במסגרת ת.א. 1758/00 וממילא אין הוא חל על הסכום הנוסף, ראה סעיף 4 להלן). מכיוון שכך ולאור האמור, יש להעביר את הסכום הנוסף לטוען 1, והסכום שבמחלוקת מצטמצם עתה פעם נוספת ועומד על. 64,755 תיק ההוצאה לפועל נגד הטוען 1 נפתח על ידי הטוען 3 בפברואר 2005, והעיקול בסכום של 94,545.85 על כלל נכסי החייב אצל המבקשת נרשם ככל הנראה במאי 2005. ואולם, כשנה קודם לכן, ב- 31.5.04, נרשם לטובת הטוענת 5 משכון על "כספים שיגיעו לחייב ע"פ פס"ד מתיק בימ"ש מס' א 001758/00 ועד לסך של #75000 לפי הסכמי הלוואה מיום 19.11.91". (יש להניח שהסימן # לצד הסכום של "75000" נרשם בטעות. המבקשת אומנם מציינת בבקשתה שמדובר ב- $75,000 אך נראה, שמדובר בשקלים חדשים משום שכך עולה מההסכם הנזכר)..4 מכל מקום, במסגרת תיק ההוצל"פ שנוהל על ידי הטוען 3, ניתנה ב- 15.2.2006, החלטה על ידי ראש ההוצאה לפועל לפיה, מהכספים שבידי המבקשת יועבר תחילה לטוען 4 הסכום המגיע לו 3
בהתאם להסדר עמו - והיתרה תועבר לטוענת 5; אך הואיל ולטענת הטוען 3, המשכון שנרשם לטובתה הוא מעשה של הברחת נכסים תעוכב העברת הכספים אליה למשך 21 יום, על מנת שיהיה סיפק בידו לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה. בקשה כזו מטעם הטוען 3 לא הוגשה, אך מאוחר יותר, ב- 20.4.2006, ניתנה החלטה בתיק הוצל"פ שנוהל נגד הטוען 1 על ידי הטוען 2 - הלה לא הגיש הודעת פרטים בהליך כאן לפיה למבקשת ניתנת אורכה לשם פנייה לבית המשפט בהליך של טען ביניים (החלטות ראש ההוצאה לפועל מצורפות כנספחים ו' 1 ו-ו' 2 לבקשת המבקשת). בהליך כאן, מעלה הטוען 3 שורה של טענות ביחס למשכון שנרשם לטובת הטוענת 5. חלקן טענות פרוצדורליות, וחלקן טענות לגופם של דברים שעיקרן: אין כל חוב של הטוען 1 לאמו הטוענת 5; אם יש חוב החוב מובטח במשכנתא שנרשמה לטובת הטוענת 5 על הדירה שלשם רכישתה נוצר החוב, ועל הטוענת 5 להיפרע בגין החוב הנטען - ככל שהוא לא נמחל על ידה ממימוש המשכנתא ולא מהמשכון שנרשם על הכספים שבידי המבקשת; המשכון על הכספים הללו נוצר אך על מנת להבטיח שהכספים שנפסקו לטוען 1 לא יפלו ברשתם של מעקלים, ואין מדובר אלא במעשה של הברחת נכסים..5 כלפי הטוען 1, הטענה שבפי הטוען 3 היא שקיים פגם מוסרי בעצם דרישתו שהכספים יועברו אליו. כל כך משום שהליכי ההוצאה לפועל שננקטים נגדו, נועדו לגבות ממנו חוב פסוק, לאחר שבית המשפט בפסק דין חלוט פסק ש"הטוען 1 רימה את הטוען וחייב אותו לשלם לטוען 3 כספים בגין כך". והנה עתה הטוען 1 "מפר ברגל גסה את פסה"ד ועוד מהין לטעון כי "מגיעים לו" כספים, אותם לא התבייש ליטול במרמה מהטוען 3". זוהי הצגת דברים מוקצנת ולו משום שהטוען 1 טוען שהכספים שבידי המבקשת מגיעים לו משום שמדובר בפיצוי על נזקי גוף קשים שנגרמו לו, והטענה שהם ניטלו במירמה מהטוען 3, לכל הפחות מוקשה, אבל נכון הוא שהטוען 1 ואביו נמצאו על ידי בית המשפט אחראים לכך שהחברה הקבלנית שבניהולם לא העבירה לחשבון הליווי הבנקאי את מלוא כספי התמורה בגין הדירות שרכשו. הטוען 3 שילם את תמורת הדירה שרכש וקיבל את החזקה בה, אך הוא נתבע על ידי כונס הנכסים לשלם לו את חלקו לכאורה בכספים ששולמו לחברה ונותרו בידיה במקום 4
שיועברו לחשבון הליווי. בית משפט השלום (כב' השופטת הדסה אסיף) קבע בפסק דין שניתן ב- 19.11.03, "שמעשים אלה של הנתבעים עולים כדי מירמה ממש ולכל הפחות יש בהם משום עצימת עיניים מכוונת - שאף היא משום מירמה", וקיבל את תביעת הטוען 3 בחלקה. ערעור שהוגש על ידי הטוען 1 על פסק דין זה, נדחה בהסכמת הצדדים בפסק דין שניתן ב-.9.11.2004 בין לבין, ב- 31.5.2004 נרשם כאמור המשכון לטובת הטוענת 5, על כספי הפיצויים שיגיעו לטוען 1 בתובענה ב-ת.א. 1758/00. הטוען 3 אגב, טוען משום מה, שהמשכון לטובת הטוענת 5 נרשם שבועיים לאחר שניתן פסק הדין בערעור על הטענה הזו חוזר הטוען 3 כמעט בכל "הזדמנות", החל מהודעת הפרטים שהגיש (סעיף 5), וכלה בסיכומיו (סעיף 27), והיא אף הועלתה על ידי בא כוחו בחקירה נגדית של הטוען 1 (פרוטוקול מ- 15.4.2008 עמ' 15) אך לא ברור על מה היא נסמכת. מ"לוח הזמנים" שפורט לעיל, ברי שפסק הדין של בית משפט השלום בעניינו של הטוען 3 ניתן כ- 6 חודשים לפני שנרשם המשכון האמור, ופסק הדין שניתן בערעור על פסק הדין הנ"ל, ניתן 6 חודשים לאחר רישום המשכון לטובת הטוענת 5..6 וכאן ראוי לציין. קודם לרישום המשכון לטובת הטוענת 5, נרשם ב- 11.5.2004 משכון לטובת בא כוחה על אותם כספים שבידי המבקשת, לשם להבטחת שכר טרחתו בתובענה בת.א. 1758/00, ובדיון כאן הוא הסביר: "אני רשמתי את המשכון לטובתי וייעצתי לאמו של נועם אחרי זה לרשום משכון גם לטובתה. הדבר בא להבטחת הכספים גם בתיקים אחרים" (פרוטוקול מ- 15.4.2008, עמ' 15). הטוען 3 טוען בסיכומיו כי משלא נרשם המשכון לטובת הטוענת 5 עוד בעת שהוגשה התובענה בת.א. 1758/00 חזקה היא כי הטוענת 5 מחלה על החוב או שהחוב נפרע בדרכים אחרות (סעיף 34 לסיכומיו). לי נראה שלא ניתן להסיק מכך על כל חזקה שהיא, מה גם שהטיעון כולו יוצא מהנחה מוטעית. בעת שהוגשה התובענה לפיצויי נזיקין בת.א. 1758/00, הזכות לפיצויים הייתה בגדר ציפייה לנכס שטרם בא לעולם, וככזה לא ניתן היה לשעבדו במשכון (ראה לעניין זה: רע"א 65/06, עזבון המנוח דוד בר לבב נ' מנחם עצמון, עו"ד (ניתן ביום 27.3.2008). ההנחה הסבירה על כן היא, ששני המשכונות נרשמו בעיתוי שבו נרשמו, משום שהיה זה לאחר ששאלת 5
החבות הוכרעה. כבר ציינתי שפסק הדין שניתן בספטמבר 2005, היה לעניין הנזק בלבד, וצוין בו כי שאלת החבות הוכרעה "בחלק הראשון של התובענה". לטוען 1 טענה מוסרית-משפטית משלו ביחס לעיקול הכספים המגיעים לו מידי המבקשת מדובר בכספי פיצויים בשל נזקי גוף, ולטענתו הזכות לכספים כאלה היא זכות אישית שתכליתה לאפשר לנפגע בגופו להשתקם. במקרה שלו, נכה לצמיתות בשתי רגליו כתוצאה מהתאונה - הכספים שנפסקו נועדו לממן בין היתר עזרה בניידות והוצאות רפואיות ומשכך אין הם ברי עיקול..7 לדעת הטוען 1, הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר פוטרות מעיקול נכסים מסוימים, תומכות בגישה זו, וזוהי גם גישת המשפט העברי. עוד טוען הוא ש"סכום הפיצוי בחלוקה לכל התקופה עומד על פחות מ- 1,200 לחודש ובכל מקרה פטור מעיקול". הטוען 3, משום מה כלל אינו מגיב על הטענות הללו, והגם שטעמן עמן, במצב החקיקתי הקיים יש קושי לקבלן. הסכום המגיע לטוען 1 מהמבקשת (לאחר ניכוי הסכומים שהוא אמור לקבל כגמלה מביטוח לאומי), הוא תמהיל של רכיבים שונים, בכללם כאב וסבל, שחלקם אם לא מרביתם אינם חסינים מעיקול על פי החוק. סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), עליו בין היתר מסתמך הטוען 1, פורש את הגנתו במקרה של נכה על: "כלים, מכשירים, מכונות, מיטלטלין אחרים ובעלי חיים השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו", אך בענייננו מדובר בעיקול זכות לכספים שבידי מחזיק צד ג' - להבדיל מעיקול מטלטלין וככל שמדובר בכספים המגיעים לניזוק ממחזיק כזה להבדיל למשל מזכות לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי (סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 ) ההגנה בפני עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, מוגבלת "כדי סכום שכר העבודה הפטור מעיקול" (סעיף 50 א( )(3) לחוק הנ"ל), היינו כדי הסכום המוגן לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958. נראה אפוא שהטוען 1 אשר מקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בגובה השכר המוגן מעיקול, אינו זכאי להגנה נוספת על הסכומים המגיעים לו מהמבקשת על פי פסק הדין ב-ת.א. 1758/00. 6
ד[ אשר למקורות מהמשפט העברי - התמונה המצטיירת מחוות הדעת שצורפה על ידי הטוען 1 לסיכומיו "ר יובל סיני והרב ד"ר משה בארי, "עיקול כספי פיצויים נזיקיים", המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) (21.9.2006)], היא שיש להבחין בין הרכיבים השונים אשר נפסקים כפיצוי בגין נזקי גוף. כך למשל, פיצויים בגין כאב וסבל ככל הנראה אינם מוגנים מעיקול, ולמעשה רק ביחס לכספי פיצויים שנועדו לממן הוצאות רפואיות מאוחדים הפוסקים בדעתם כי פיצויים מסוג זה חסינים מפני עיקול. אלא, שלדעה זו אין גיבוי בחקיקה, וספק אם יש מקום לאמצה לנוכח העובדה שעל הוצאות רפואיות אצלנו, פרושה רשת ביטחון של הביטוח הרפואי הממלכתי. לא נטען שמדובר במקרה זה בסכומים שנפסקו בגין הוצאות רפואיות חריגות. התוצאה מהאמור היא שבין הטוען 1 לטוען 3 גובר הטוען 3. לא כן לדעתי ביחס לטוענת 5, ואפתח בטענה שאין חוב. הטוענת 5 צירפה להודעת הפרטים שהגישה, הסכם שכותרתו "חוזה הלוואה" אשר נעשה בינה לבין הטוען 1 ורעייתו (כיום גרושתו) ב, -19.11.1991..8 על פי חוזה ההלוואה, הטוענת 5 העמידה לרשות בני הזוג אושרי בדצמבר 1990 הלוואה בסך של $76,000 שסכומה בשקלים היה, 152,000 בין היתר לשם רכישת דירה; ההלוואה צמודה לדולר ונושאת ריבית בשיעור של 5% לשנה; הלווים, בני הזוג אושרי אינם חייבים לפרוע את החוב באופן שוטף, אלא כאשר תימכר הדירה, אך הטוענת 5 תהא רשאית להעמיד את מלוא ההלוואה לפירעון בקרות מקרים מסוימים אחד מהם גירושי בני הזוג. חלק מסכום ההלוואה ($38,750 ששוויים ) 77,500 יובטח במשכנתא על הדירה, ויתרת ההלוואה - בשטר חוב. 7
ט( ואכן, זמן קצר לאחר שנעשה ההסכם האמור, ב- 26.12.1991, נרשמה לטובת הטוענת 5 משכנתא בסכום של, 77,500 בדרגה שנייה אחרי בנק עצמאות למשכנתאות ולפתוח בע"מ (כיום הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ) שלטובתו רשומה משכנתא בדרגה ראשונה בסכום של 74,500 (נסח מלשכת רישום המקרקעין מצורף להודעת הפרטים של הטוענת 5, לתגובתה בהליך ההוצאה לפועל וכן לתצהיר המשלים). לתצהיר משלים של הטוען 1 צורף זיכרון דברים מה- 15.10.1990 בקשר לדירה שלרכישתה ניתנה ההלוואה, ופרטיה זהים לאלה שמופיעים בנסח ובהסכם ההלוואה הנ"ל. כן הוגשו דפי חשבון של הטוענת 5 '1 א-ג), המעידים על כך שמחשבונה הוצאו שיקים בסכומים תואמים לסכומים שהיה על הטוען 1 לשלם למוכר לפי זיכרון הדברים, ובמועדים סמוכים למועדי התשלום שנקבעו שם, ובסך כל מדובר בשיקים בסכום כולל של. 153,610 הטוען 3 טוען שכל זה נעשה כדי להתגונן מפניה של רעיית הטוען 1 ובעצם מדובר במתנה לבן. אלא שהמסמכים שנערכו אינם מעידים על מתנה כי אם על הלוואה, וגם אם הדבר נעשה כפי שנעשה, בין היתר כדי להתגונן מפני הרעייה הטוען 3 אינו יכול להיבנות מכך. העובדה היא שמשכנתא נרשמה לטובת הטוענת 5 בדיוק לפי ההסכמות שעוגנו בחוזה ההלוואה חודש קודם לכן, וכל שנעשה, נעשה שנים רבות לפני שהטוען 1 הגיש את התובענה שלו לפיצויים, שלא לדבר על התובענה של הטוען 3 נגד הטוען 1 ואחרים, ועל העיקול שבא לעולם רק 15 שנים לאחר מכן..9 התפתחות מאוחרת יותר, שקדמה במספר שנים לרישום המשכון לטובת הטוענת 5, רק מחזקת את המסקנה הזו ומעידה על כך שהטוענת לא התכוונה לוותר על כספה ולא מחלה על ההלוואה שנתנה לבנה גם בהמשך, חרף קשייו הכלכליים. בני הזוג אושרי התגרשו בשנת 2000 או 2001, והדירה אשר משועבדת כאמור גם לבנק ובדרגה ראשונה, לא נמכרה אלא הושכרה, אך הטוען 1 התקשה לעמוד בהחזרי ההלוואה, והטוענת 5 קיבלה על עצמה את תשלומי המשכנתא ובתמורה הומחו לה דמי השכירות מהדירה. כל זה מעוגן במסמכים שצורפו לתצהיר המשלים בכללם, אישור של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, לפיו בתקופה שבין דצמבר 1990 ועד אוקטובר 2001, ההחזרים בגין הלוואת המשכנתא שולמו מחשבונו של הטוען 1, והחל מנובמבר 2001 הם משולמים מחשבונה של הטוענת 5. 8
סכומי התשלומים בגין הלוואת המשכנתא מהבנק נמוכים במידה ניכרת מדמי השכירות שמניבה הדירה, והעובדה שאלה הומחו במלואם לטוענת 5 ומוזרמים לחשבונה כפי שמעידים המסמכים שצורפו, מצביעה שוב על כך שהטוען 1 מכיר בחובו לטוענת 5 ועושה להפחתתו, ושהיא מצדה לא מחלה לו על החוב. ואכן, בהודעה לשוכר הדירה על דבר ההמחאה - ההודעה נושאת את התאריך - 22.10.01 מצוין שההמחאה "נועדה להבטחת החזר שוטף של הלוואה שלקחתי מהגב' זהבי" וכן ש"המחאת התשלומים זו ניתנת לשעבוד ו/או למשכון ברשם המשכונות...", ומשכון על כספים אלה אומנם נרשם ברשם המשכונות ב- 6.12.01. אני סבורה שדי בכל שפורט לעיל כדי לבסס את הטענה בדבר קיומו של חוב לטוענת 5, כשכבר קרן החוב "ההיסטורית" עולה משמעותית על הסכום שבמחלוקת כאן, ואפילו מחצית הקרן עולה עליו. 10. לפי תצהירו המשלים של הטוען 1, חובו לטוענת 5 עומד לתחילת 2007 על $150,152, ובניכוי הסכומים שסולקו על חשבון החוב מדמי השכירות על $146,777. בנוסף יתרת החוב בגין טענה בדיון 5 הטוענת מנגד,. ב- 87,473.47 הלוואת המשכנתא מסתכמת ל- 30.4.2007 (בפני כב' השופט מ' יפרח) כי שוויה של הדירה הוא $90,000, שהתקיים ביום 28.1.2007 כך ובמימוש מהיר - $95,000 והטוען 1 בתצהירו המשלים אומר כי שוויה כ- $105,000 שהתמורה ממכירת הדירה לא תספיק לסילוק החוב. הטוען 3 משיב על כך שהטוענת 5 "אינה רשאית שלא לזקוף מלוא התשלומים שקיבלה לידיה מדמי השכירות "ע"ח החוב לכאורה ובמקום זאת לעשות בהם במקום זאת שימוש לצמצום חוב הטוען 1 לבנק בגין המשכנתא, מחד ומאידך לזקוף לזכותה ריבית "בהלוואה שלה" (סעיף 41 לסיכומיו) - אלא שלא ברור מהו הבסיס לטענה הזו. הרי אי תשלום החזרי ההלוואה לבנק יביא למימוש המשכנתא הרשומה לטובתו תוך גריעה משמעותית משווי הנכס בשל מימוש כפוי, ומדוע על הטוענת 5 לוותר לטובת נושה אחר על ריבית על ההלוואה. גם לא ברור על סמך מה הוא טוען "שהריבית בגין תשלומי המשכנתא עולה על רווחים אולטרנטיביים והיה עדיף לכאורה לקבל את יתרת הכספים ממימוש בוודאי שעה שאין מדובר בדירת מגורים אלא דירת השקעה להשכרה" שלא לדבר על כך שהתיזה הכלכלית הזו לא הוכחה. עוד טוען הוא שהטוען 1 אינו שמאי, ולעדותו באשר לשווי הדירה אין משקל. 9
ב( אלא שהטוען 3 טוען לעדיפות העיקול על פני המשכון אשר קודם לו בזמן וכן, שמחובת תום הלב היה על הטוענת 5 להיפרע ממימוש הדירה ולהימנע מלשים את ידה על הכספים שבידי המבקשת. אם כך, עליו רובץ הנטל להוכיח לכל הפחות שהטוענת 5 אכן יכולה לממש את המשכנתא מדרגה שנייה הרשומה לטובתה על מחצית מסכום ההלוואה המקורית שהעמידה, ולהיפרע במלוא החוב ממכירת הדירה. 11. ועתה לטענה בדבר הברחת נכסים. אין ספק שהמשכון הרשום לטובת הטוענת 5, כמו גם המשכון שנרשם עוד קודם לטובת ב"כ הטוען 1, נוצרו כדי להקנות להם עדיפות על פני נושים אחרים, אך האם מדובר כאן במשכון שדינו לביטול או שניתן להתעלם מקיומו כפי שמתבקש כאן, על יסוד הטענה של הברחת נכסים. אני סבורה שיש להשיב על כך בשלילה. ראשית, אני סבורה שמהבחינה הדיונית, היה על הטוען 3 לפעול כפי שהונחה על ידי ראש ההוצאה לפועל בהחלטה הראשונה מיום 15.2.2006, ולפנות לבית המשפט בבקשה המתאימה, היינו בבקשה לסעד של ביטול המשכון, ולא לחסות בצילו של הליך לטען ביניים שיזמה המבקשת ולקוות שהוא יוכל בדרך זו להתגבר על המשכון. שנית וככלל, ביטול עסקות מהטעם של הברחת נכסים, מותנה אצלנו בדרך כלל בהכרזה על החייב כפושט רגל. זה אינו המקרה כאן. חוק ההוצאה לפועל לא אימץ את הוראות פקודת פשיטת רגל בנושא זה, והסתפק בהוראת סעיף 34 ( אשר מוגבלת למקרקעין בלבד. למקרה כאן, מתאימים דבריו של כב' השופט ש' לוין בע"א 521/83, רחל קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ, פ"ד מב( 1 ), 525, "בהיבט המהותי מתעוררת השאלה האם ובאיזו מידה רשאי צד שלישי להעלות טענה של בטלות העיסקה (או היותה ניתנת לביטול), ובגדר איזו הוראה שבדין ניתן להעלות את הטענה. בהיבט הדיוני מתעוררת השאלה, שהתשובה עליה נתונה לספק רב, אם בגדר הסעד של אישור העיקול רשאי בית המשפט ליתן לתובע סעד אופרטיבי נוסף של ביטול העסקה או אפילו של ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אם עסקינן בעסקה שהיא בטלה על פי הדין...". (וכן: שלמה ולוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, (2000), 325). 10
ב"כ הטוען 3 מפנה לע"א 6218/95, מג'ר נ' מג'ר (ניתן ביום 25.10.00), שם נפסק לטענתו "כי רישום משכון לאחר הגשת תביעה משמעו הברחת נכסים הנגועה בחוסר תום לב וביטלם הלכה למעשה כפי שיש לעשות גם בענייננו" (סעיף 45 לסיכומיו). אלא שאין שום דמיון בין המקרה כאן למקרה שנדון שם. בע"א 6218/95 נדון בסכסוך בין בני זוג, ובניסיון של הבעל לשלול מאשתו את זכויותיה הקנייניות ברכוש שעליו חלה חזקת השיתוף בנכסים, על ידי העברת נכסים שהיו רשומים על שמו, לאביו, וכן על ידי שעבוד נכסים לבנק, בכללם הווילה ששימשה למגורי המשפחה, להבטחת חוב שנוצר מהפסדים בבורסה. על זה אמר בית המשפט המחוזי ש"פעולות אלה נגועות בחוסר תום לב מחמת מניע של הברחת נכסים", ושעל הבעל לסלק את המשכנתא מכספו ולהעביר לאישה את חלקה בנכסים כשהם נקיים מכל חוב ושעבוד. אין צורך לומר שלטוען 3 אין זכויות קנייניות בכספי הפיצויים שנפסקו לטוען 1. כל שיש בידו כמעקל הוא אמצעי דיוני שנועד לחסום בפני החייב את האפשרות לעשות בנכס המעוקל דיספוזיציות ולסכל את פירעון החוב לנושהו. זאת ועוד. דיני פשיטת רגל הם הדינים אשר מקנים לנושים את ההגנה הרחבה ביותר מפני הברחת נכסים, שהרי מאסת הנכסים המוקנים לנאמן על מנת שתעמוד לרשות נושי החייב, עשויה לכלול נכסים שהועברו על ידי החייב לאחרים, 10 שנים קודם שנעשה פושט רגל. והנה, אפילו במסגרת דינים אלה, כספי פיצויים בשל נזקי גוף אינם כלולים בין נכסי החייב אשר מוקנים לנאמן בפשיטת רגל על מנת שיעמדו לרשות הנושים (סעיף 21 לפקודת הנזיקין). אם כך, מקל וחומר שכשלא מדובר בהליכי פשיטת רגל אך מדובר בכספים כאלה, ביטול עסקות בהם מהטעם של הברחת נכסים, אפשר, שיהיה לו מקום, אם בכלל, רק במקרים קיצוניים. 12. במקרה זה, לפנינו מעקל שקיבל פסק דין לטובתו בנובמבר 2003, אך פתח תיק הוצאה לפועל נגד החייב, רק בפברואר 2005, ואין שום אינטרס הסתמכות שהוא יכול לטעון לקיומו. הסכום שנפסק לטובת הטוען 3, נפסק כפיצוי על נזקים שנגרמו לו באשמו של הטוען 1 ואביו, ואינו 11
נובע מעסקה עם הטוען 1 שנעשתה אגב הסתמכות על איזה מנכסיו, והנכס שהוא מטרת העיקול הם פיצויים בגין נזקי גוף בתאונה. נכון שהמשכון נרשם לאחר שהטוען 3 זכה בתביעתו, אך הוא נרשם כמחצית השנה לאחר מכן, ואילו הטוען 3 שהיה מודע למצב החברה ממנה רכש את הדירה - פנה לבקש צווי עיקול נגד הטוען 1 ואביו, רק באפריל 2005. מנגד, לפנינו משכון רשום שמועד יצירתו קודם לעיקול בשנה ואשר נוצר בעקבות משכון קודם שאין בפי הטוען 3 כל טרוניה בקשר אליו; המשכון נוצר להבטחת חוב קיים, כשהבטוחה הראשונה שנוצרה בקשר לאותו חוב מבטיחה רק את מחציתו ונחותה בדרגה לעומת מלוא שעבוד אחר שרובץ על הנכס המשועבד, ולא הוכח שמכירת הנכס במצבו הנוכחי תניב תמורה שתכסה את החוב. אני סבורה אפוא שהעיקול נדחה מפני המשכון. והערה לפני סיום, הטוען 3 חוזר ומעלה שלל של טענות פרוצדורליות, הן באשר לשחרורה של הטוענת 5 לנוכח גילה ומצב בריאותה מהתייצבות לחקירה, והן באשר לתצהיר המשלים שהוגש מטעמה על ידי הטוען 1. איני רואה לחזור ולהידרש לכל הטענות הללו. בעל דין רשאי להוכיח את תביעתו באמצעות עד; הטוען 1 מעורב כמובן בכל שנעשה על ידי אמו הטוענת 5, והוא נחקר ארוכות; הטוענת 5 הגישה הודעת פרטים ובה הועלו עיקר טענותיה; ההשלמות במסגרת התצהיר המשלים נגעו בעיקר לראיות נוספות שתומכות בטענותיה; בוודאי שאין להתייחס אליהן כאל ראיות שהוגנבו במסגרת סיכומים - האנלוגיה הזו אינה במקומה; בניגוד לנטען, הטוענת 5 כן הגישה סיכומים, ולמעלה מחודש לפני שהטוען 3 הגיש את סיכומיו, ופסק הדין נשען בעיקרו על ראיות בכתב אשר מדברות בעד עצמן. 12
5129371 5129371 54678313.13.14 54678313 התוצאה 15. היא שאני מורה למבקשת להעביר את הסכום הנוסף לטוען 1 שבידה לטוענת 5. עם זאת, איני רואה לעשות צו להוצאות. ואת יתרת הסכום ניתן היום בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר. נורית רביב 54678313-38657/06 נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה נורית רביב, שופטת 13