והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך

שיעור כללי במדרש רבה פרשת נשא והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך מו"ר ראש הישיבה שליט"א פרשת "נשא" לאחר מתן תורה תחל שנה וברכותיה פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, לרמוז לנו שאחרי חג השבועות זמן מתן תורתנו אין לנו אלא ללמוד. ההתלהבות הזו מתבטאת בתורה, וכן המדרש והזוהר הקדוש על פרשה זו הם הכי ארוכים. חסידים אומרים, שכמו שפרשת התוכחה היא לפני שבועות בבחינת תכלה שנה וקללותיה, מפני שעצרת הוא יום דין על פירות האילן, וא"כ הוא גם ראש השנה 1 כן ברכת כוהנים הנמצאת בפרשת "נשא" היא בבחינת תחל שנה וברכותיה. פתיחת פרשת נשא המשך ישיר של פרשת במדבר בפרשתנו נידונים כמה נושאים שצריכים לתת משמעות לקשר בניהם. ראשית כל, הפרשה מסיימת את פרשת "במדבר": "נשא את ראש בני גרשון", כי בפרשת "במדבר" הודענו ששבט לוי לא נמנה עם שאר השבטים, הסברנו את מעמדו המיוחד, ואח"כ משה נצטווה: "נשא את ראש בני קהת". כך פרשתנו מתחילה: "נשא את ראש בני גרשון גם הם" מתוך בני לוי, זהו המשך ישיר מאוד של פרשת במדבר. לכאורה, יכולנו להמשיך את מניין בני גרשון בפרשת במדבר, אלא שנצרכה התורה לעצור איפשהו, ולא מתאים לפתוח פרשת חדשה בפרשייה הבאה: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". לפרשה זו הגמרא קוראת "שילוח מחנות", ולא שייך לפתוח פרשה חדשה לגמרי בעניין כזה, לכן עצרנו את פרשת במדבר באמצע, וקראנו לפרשה הבאה בשם שאנו מכירים: "נשא" "נשא את ראש בני קהת". אבל הכותרת של הפרשה היא "נשא" כהמשך של הפרשה: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", בה פתחנו את חומש במדבר. והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך בשלושת הרגלים אנו מתפללים: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכנו...". מה פירוש המילה "והשיאנו"? ההסבר הפשוט הוא לשון "נשא את ראש"- תרומם אותנו. פירוש זה קצת קשה מההמשך: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך", ופירוש אחר שמעתי ממו"ר הרב יעקב כץ שליט"א בשם הרב זצ"ל, שהוא לשון "משא בני קהת" תטעין אותנו בברכת מועדיך. מהי "ברכת מועדיך"? במצוות ראיה כתוב : 2 "ש לו ש פ ע מ ים ב ש נ ה י ר א ה כ ל ז כ ור ך א ת פ נ י ה' א לה י ך ב מ קו ם א ש ר י ב ח ר ב ח ג ה מ צו ת וב ח ג ה ש ב עו ת וב ח ג ה ס כו ת ו לא י ר א ה א ת פ נ י ה' ר יק ם". ומובא בגמרא : 3 "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", ומבאר הנצי"ב: כשם שאין לבוא לראות את פני ה' ריקם ללא קרבן- כך האדם לא ייראה מאת ה' ריקם, אלא יהיה טעון ברכה "כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך", יש הדדיות. כך כותב גם הרצי"ה באור לנתיבתי: "התגדלנו וגודלנו עם הקב"ה", אנו גורמים לכך ששמו הגדול של הקב"ה מתגדל ומתקדש. 1 מגילה ל"א, ב': תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? - אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן. 2 דברים ט"ז, ט"ז. 3 חגיגה ב', א'.

2 מו"ר ראש הישיבה שליט"א זה הפירוש "והשיאנו" תטעין אותנו ב"ברכת מועדיך" "כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך". אנו התראינו במועדים לפני רבש"ע, בשמחת החג, ואנו מוטענים במטען כבד של שמחת החג, של התוכן הפנימי של החג, שהוא זמן מתן תורתנו. חסידים אומרים, שכאשר אדם בא לחתונה כולם לבושים יפה, והוא צריך לברר מי החתן. אבל למחרת בבוקר אתה יכול לזהות את החתן, כי הוא נשאר חתן הדור בלבושו, ושאר החברים לבושים בבגדים רגילים. כן הוא בחג השבועות כולם נראים חתנים, ואיך נדע מי הוא באמת חתן? נחכה לבוקר ונראה, מי שהתורה בולטת עליו נשאר בישיבה וממשיך את זמן קיץ כמו שצריך הוא החתן. קיבלנו מתנות גדולות, ואנו צריכים להתאמץ בהם ולהיות חתנים באמת. סמיכות הפרשיות בפרשה סמוך למניין באה פרשת שילוח מחנות: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". לאחר מכן: פרשת סוטה, נזיר, ברכת כהנים, חנוכת המזבח ופרשת הנשיאים שהיא חותמת את הפרשה. בפרשה הבאה פרשת "בהעלותך" שבט לוי מדליק את הנרות. זה קשר לא כל כך פשוט. הסוגיה הזו של סמיכות הפרשיות עומדת לדיון במדרש. שמעתי מרבותי שגם בעל המדרש מושפע מהאירועים שסביבו, וא"כ גם הוא מושפע בדרשתו מחג השבועות שהיה לפני פרשת נשא: "צ ו א ת ב נ י י ש ר א ל ו יש ל ח ו מ ן ה מ ח נ ה" וגו' )במדבר ה', ב'(, ה ד א ה וא ד כ ת יב )משלי כ"ה, ד'(: "ה גו ס יג ים מ כ ס ף ו י צ א ל צ ר ף כ ל י". אמ ר ר ב י ת נ ח ומ א ב ר ר ב י א ב א: מ ה ו "ה גו ס יג ים מ כ ס ף"? כ ל ז מ ן ש ה פ ס ל ת ה זו ב כ ס ף א ינו מ ר א ה י פ יו, לא ע ש ה א ל א נ ס ת נ נ ה ה פ ס ל ת מ מ נ ו מ י ד ה וא מ ר א ה ש ב חו. כשיש סיגים בכסף הוא לא מבריק ובולט, ותפקידו של הצורף הוא לצרף את הכסף כדי שיבריק ויבלוט. הצורף מתיך את הכסף וכשהוא מותך אפשר להוציא את הסיגים ממנו. צורף אמיתי לא עושה תכשיטים מיד, אלא מנקה את הכסף קודם לכן. "ה גו ס יג ים מ כ ס ף", אח ר כ ך: "ו י צ א ל צ ר ף כ ל י", כ יצ ד? ב ש ע ה ש י צ א ו י ש ר א ל מ מ צ ר י ם ה י ו כ ל ר ב ן ב ע ל י מ ומ ין, ל מ ה? מ פ נ י ש ה י ו י ג ע ים ב ט יט וב ל ב נ ים ו עו ל ים ל ר אש ה ב נ י ן ומ י ש ה וא בו נ ה ע ל י ד י ש ה י ו עו ל ין ל ר אש י ה ד מו ס ין, או ה א ב ן נו פ ל ת ו קו ט ע ת י דו, או ה קו ר ה או ה ט יט נ כ נ ס ב ע ינ יו ו ה וא נ ס מ א, ו ה י ו ב ע ל י מ ומ ין. כ יו ן ש ב א ו ל מ ד ב ר ס ינ י אמ ר ה א לה ים: " כ ך ה וא כ בו ד ה ש ל תו ר ה ש א ת ן או ת ה ל דו ר ב ע ל י מ ומ ין?! ו א ם אמ ת ין ע ד ש י ע מ ד ו א ח ר ים ה ר י א נ י מ ש ה א ב מ ת ן תו ר ה!". מ ה ע ש ה ה א לה ים? אמ ר ל מ ל אכ ים ש י ר ד ו א צ ל י ש ר א ל ו יר פ א ו או ת ן, ו ת ד ע ל ך ש כ ן, אמ ר ר ב י י ה וד ה אמ ר ר ב י ס ימו ן: מ נ י ן ש לא ה י ה ב ה ן ח ג ר ין, ש נ א מ ר )שמות י"ט, י"ז(: "ו י ת י צ ב ו ב ת ח ת ית ה ה ר", ו א ין נ צ ב א ל א ע ל ר ג ל יו. מ נ י ן ש לא ה י ה ב ה ן ג ד מ ין, ש נ א מ ר )שמות כ"ד, ז'(: " כ ל א ש ר ד ב ר ה' נ ע ש ה". ומ נ י ן ש לא ה י ה ב ה ן ח ר ש ין, ש נ א מ ר: "ו נ ש מ ע". ומ נ י ן ש לא ה י ה ב ה ן ס ומ ין, ש נ א מ ר )שמות כ', ט"ו(: "ו כ ל ה ע ם ר א ים א ת ה קו לת". ומ נ י ן ש לא ה י ה ב ה ן א ל מ ים, ש נ א מ ר )שמות י"ט, ח'(: "ו י ע נ ו כ ל ה ע ם", נ מ צ את או מ ר ש ה ר י נ ת ר פ א ו כ ל ן. ו א ם א ין א ת ה ל מ ד מ כ אן י ש ל ך ל ל מ ד מ מ קו ם אח ר, ש נ א מ ר )שמות ט"ו, כ"ו(: " כ ל ה מ ח ל ה א ש ר ש מ ת י ב מ צ ר י ם" וגו', ה ר י ל ך ש נ ת ר פ א ו. א ב ל כ יו ן ש ע ש ו או תו מ ע ש ה ש ל ע ג ל ח ז ר ו ל מ ומ ן ו נ ע ש ו ז ב ין ומ צ ר ע ין, ש כ ן מש ה רו א ה או ת ן, ש נ א מ ר )שמות ל"ב, כ"ה(: "ו י ר א מש ה א ת ה ע ם כ י פ ר ע ה וא", ו א ין פ ר וע א ל א ל שו ן צ ר וע, כ מ ה ד ת ימ א )ויקרא י"ג, מ"ה(: "ו ה צ ר וע א ש ר בו ה נ ג ע וגו' ו ר אשו י ה י ה פ ר ו ע" וגו'. אמ ר ה א לה ים ל מש ה: "ע ד ש לא ע ש ית ם א ת ה מ ש כ ן ה י ית י מ ג ל ג ל ב ד ב ר ים ו ה י ו ה ז ב ים ו המ צ ר ע ים מ ע ר ב ים ע מ כ ם. ע כ ש ו ש ע ש ית ם א ת ה מ ש כ ן ו א נ י מ ש ר ה ש כ ינ ת י ב ינ יכ ם ה פ ר יש ו או ת ם מ כ ם" "ו יש ל ח ו מ ן ה מ ח נ ה כ ל צ ר וע ו כ ל ז ב ו כ ל ט מ א ל נ פ ש", ב ש ב יל מ ה? )במדבר ה', ג'(: "ו לא י ט מ א ו א ת מ ח נ יה ם א ש ר א נ י ש כ ן ב תו כ ם".

והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך 3 הפרשה הזאת היא פרשה נפלאה, והמדרש מדרש נפלא, אלא שקשה מיניה וביה. המדרש מדבר על "הגו סיגים מכסף" והמשל שהוא מביא הוא הניקיון של הכסף, וכי אלה שעבדו במצרים הם סיגים? הם וודאי לא סיגים. אלא, שהסיומת של המדרש זה המשך הנמשל. כלומר, במעמד הר סיני כולם היו שלמים בכל מיני שלמויות פיזית ורוחנית, כי מעמד הר סיני הצריך עילוי בנפש עד כדי כך שלא יהיה בהם אפילו זבים ומצורעים וכל טמא לנפש. המדרגה של מעמד הר סיני מרוממת את האדם שלא יישאר אדם שיש לו משהו לתקן זו דרכה של תורה שהיא מרוממת את האדם. 4 קיום העולם על ידי התשוקה לדבקות בבורא מבאר ה"שפת אמת" : 5 ויתבאר עפ"י המדרש בפסוק: "איש כי יפליא" כו', "שוקיו עמודי שש". "שוקיו" זה העולם, שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו כו', "ויכולו" כו' כלתה נפשי כו'. פי' כי עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראים להתדבק בבוראם. במעמד הר סיני נתבררה, נתבארה והזדככה התשוקה של הנבראים לדבוק בבוראם. הטומאה היא הפך התשוקה הזו, היא מבטאת נסיגה כי-"עיקר קיום העולם היא התשוקה שיש לנבראים להדבק בבראם". אומר האור שמח 6 שגם מי שפוסק שבמצוות תלמוד תורה יש הנהגה של דרך ארץ, על כל פנים אדם צריך שיראה להלהיב את נפשו בתשוקה הזאת להידבק בבורא דרך התורה. אך יש בעוה"ז תשוקות אחרים מסטרא אחרא, ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יפיו... "הכסיפה" הנקודה המרכזית בעבודת ה' היא הגעגועים והכיסופים, "תכלית הכוסף" כדברי הכוזרי. 7 ישראל צריכים להתגעגע ולכסוף תכלית הכוסף והתשוקה וזהו היופי. היופי של כנסת ישראל הוא "משכני אחריך נרוצה" הגעגועים התמידיים למעמד הר סיני. ואף אם לא תמיד אנו יכולים להישאר בהתלהבות, בגובה ובשיא העוצמות של הקודש שהיו בישיבה בשבועות, בלימוד התורה כל הלילה אנו מגלים את תכלית הכוסף והתשוקה בזמנים אלו. זהו הסבר נוסף לשאלה: למה אנו נשארים ערים בליל שבועות אם זה לא משתלם? הרי למדנו לילה אחד, ומשום כך אנו עייפים מאוד ביום למחרת וצריכים לישון, וגם ביום שלפניו אנו הולכים לישון כדי להיות ערים בלילה. בכל זאת אנו מרוויחים שבלילה הזה אנו מראים את תכלית הכוסף והתשוקה. וישלחו מן המחנה כו' הוא ג"כ מה שניתן רשות לכל איש ישראל שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת כנ"ל. אמנם "וישלחו מן המחנה" לסנן ולהסיר את הסיגים. זו הלכה, אבל זה מלמד גם על הכוח של האדם להרחיק, לאדם עצמו יש כוח בירור הסיגים בכנסת ישראל צירוף הכלי להשראת השכינה ה"שפת אמת" מוסיף בשנת תרמ"ו: הענין הוא דביציאת מצרים וקבלת התורה נתרפאו מכל מומין וטומאה ונעשין כלים לעבודת הבורא. וכמו שהפסולת ותערובות מונע שלימות הכלים. לכך כאשר הגו יצאו לצורף. כמו כן ע"י שלימות הכלי מתברר הפסולת. 4 עיין נתיבות עולם, נתיב התורה, א', ואורות התורה ו', א'. 5 שפת אמת, במדבר, פרשת נשא, שנת תרל"ו 6 אור שמח על הרמב"ם בהלכות ת"ת. 7 "כוזרי, חתימת הספר, אות כ"ז: "א ת ה ת ק ום ת ר ח ם צ יו ן כ י-ע ת ל ח נ נ ה כ י-ב א מו ע ד, כ י ר צ ו ע ב ד י ך א ת-א ב נ יה לו מ ר כ י י ר וש ל י ם אמ נ ם ת ב נ ה כ ש יכ ס פ ו ב נ י י ש ר א ל ל ה ת כ ל ית ה כ ס ף ע ד ש י חו נ נ ו א ב נ י ה ו ע פ ר ה". ו א ת-ע פ ר ה י ח נ נ ו". - ר צו נו

4 מו"ר ראש הישיבה שליט"א כל"י ר"ת כוהנים לויים וישראליים. 8 כנסת ישראל נקראת כלי, היא כלי להשראת השכינה "ונעשים כלים לעבודת הבורא". יש תערובת של פסולת המונעת את השלמות של הכלי והיא באה לידי ביטוי במשל בשם טומאה. לכן כאשר אדם מוציא את הסיגים הללו הכלי הוא שלם יותר כנסת ישראל יותר מוכנה להשראת השכינה. השפת אמת מבאר ש"על ידי שלימות הכלי מתברר הפסולת", כלומר, לא רק פעולה בעצם של תיקון המידות מוציאה את הסיגים, אף שגם אותה יש לעשות, אלא גם פעולה שהאדם עצמו מתרומם ומתקדש, היא בעצמה מוציאה את הפסולת החוצה ומעידה על שלימות הכלי. וז"ש "וישלחו מן המחנה" - שע"י התכללות בנ"י באחדות יתפרדו פועלי און. ואמת כי אין שיעור לזה האחדות. וכמו כן להבירור. ויש מחנה לפנים ממחנה וכמו כן כמה מיני טומאות כמבואר בענין. והכלל, כי הגם שע"י החטא חזרו להיות זבין ומצורעין כו'. אבל הפרש יש שמקודם הי' תערובות בעצם. ומזה הוציאנו השי"ת ממצרים. ונקראנו בני חורין. וזה הרמז שנתרפאו מן התורה כדדריש מנין שלא ה הי בהם סומין חגרין כו'. פי' שהשי"ת מסר להם התורה ובכח התורה יכולין להתרפאות כמאמר "אני ה' רופאך". ומה שחזר ע"י החטא הוא במקרה. אך כשחוזרין להתאחד באחדות התורה חוזרת להם ומתרפאין. ה"שפת אמת" מבאר מה ההבדל בין החיסרון הראשון לחיסרון השני? החיסרון הראשון שהיה יכול למנוע את קבלת התורה היה הנכות הפיזית שנגרמה כתוצאה משעבוד מצרים, מטומאת מצרים, שנגרמה מעניינים חיצוניים. בחיסרון זה, הקב"ה לא יכול להשרות שכינתו, אז הוא מרפא אותם ע"י מלאכים. אח"כ עונים כל העם יחדיו: "כל אשר דיבר ה' נעשה", כאשר הם שלמים בכל השלמויות. הנכות הבאה קשורה ג"כ להשראת השכינה, ולמה הם לא מונעים את קבלת התורה? מבאר ה"שפת אמת" שזה לא כל כך משמעותי. לפעמים אנו נבהלים מטומאות למיניהם שנמצאות בעם ישראל. אמנם צריך להיבהל מהן, אבל צריך לדעת שזה חיצוני: "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", 9 ומכאן ואילך אנו יכולים לתקן. אחרי מדרגתנו הגבוהה שהתבררה במתן תורה בחג השבועות, יכולה להופיע לאחר מכן טומאה בכל מיני צורות: "צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש" בא לרבות כל מיני טומאות, ולא דווקא שיוצאות מגופו של אדם, אלא אף כאלו שבאות מבחוץ. אמנם, אדם צריך להאמין באמונה שלימה שבכוח התורה שבו הוא יכול לבררם. הרפואה שלימה הטהרה שלימה ע"י התורה הרב זצ"ל כותב באורות התורה 10 שככל שאדם לומד תורה בשביל כנסת ישראל, והתורה שלו היא לא פרטית אלא כללית גדולה ומקיפה, שאיכפת לה ממה שקורה מסביב היא יותר משמעותית, עמוקה, פועלת ויוצרת. אנו זוכים לדבר על כך הרבה בבית המדרש שלנו. זה תפקידנו בעת הזאת, להאמין באמונה גדולה ושלימה, שהתורה שאנו עסוקים בה ולומדים אותה היא תורה יוצרת, פועלת ואקטיבית. התורה הזו מרוממת תחילה אותנו, ואח"כ פועלת באומה ולא נותנת לה מנוח עד שיחזרו כולם לטהרתם, שזאת הרפואה השלימה. רבי יונתן אייבשיץ כותב ביערות דבש שבברכת "רפאנו" צריך לכוון על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, כי אין לך מחלה גדולה מזו. נכון שלא כל פעם אנו צריכים לדבר על זה, כי אנשים לא מבינים זאת. אם 8 שפת אמת נשא תרס"ב. 9 שיר השירים, א', ו'. 10 אורות התורה ב'.

והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך 5 נאמר על מישהו שאינו נוהג על פי התורה שהוא צריך רפואה זו יכולה להיות כותרת בחדשות... צריך לדעת איפה אומרים, מה אומרים ואיך אומרים. פרשיות סוטה ונזיר, הן באמצע. כאשר מתחילים ב"נשא את ראש בני קהת", ו"עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", ואח"כ "נשא את ראש בני גרשון" שנושאים את קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר ואת ארון הברית. אח"כ ממשיכים בפרשת שילוח מחנות: "ו לא י ט מ א ו א ת מ ח ניה ם א ש ר א נ י ש כ ן ב תו כ ם", וחוזרים עוד פעם לדבר איתנו על המשכן עצמו: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". באמצע מדברים איתנו על פרשיות פחות נעימות, שהמפרשים דנים אם זהו מקומן, שאלו פרשות של קרבן סוטה ונזיר, ולכאורה מקומן בספר ויקרא ספר הקרבנות. בוודאי שגם שילוח מחנות אין מקומו כאן. אם כן למה בכל זאת פרשיות אלו נידונות כאן? כדי ללמד אותנו שיש בכל המפעל האלוקי של נשיאת הקודש הכלת בעיות ארציות. נכון, אלו כוהנים, לויים ונשיאים - ראשי המטות, אבל אנו צריכים להיות כאלה שיכולים להכיל בעיות. אנו צריכים לדעת שלכל בעיה יש פיתרון, אפילו לבעיות המסובכות שאנו מייבאים מן החוץ. דבר זה בא לידי ביטוי בפרשת סוטה, זה לא קשור מהותית לעם ישראל, אלינו, אבל אנו צריכים להתמודד עם זה. "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" לומר לנו שאנו מסוגלים יש בכוח התורה לברר את הפסולת ולצרוף את הסיגים. אם אנו מתייאשים חלילה, זה בגלל שאנו לא מאמינים בכוח העצום של התורה, במאור העצום שבה שמחזירנו למוטב. אסור לנו לתת להארת היום הקדוש 11 שהיא משפיעה בכוח עצום עד היום טוב השני של גלויות, גם אנשי הגלויות סופגים וצריכים להוסיף בשבילם עוד יום כדי לקבל את הקדושה הגדולה. העוצמה הגדולה של קדושת יום טוב פועלת עלינו ואי אפשר לה שלא לפעול. המתנות הגדולות שקבלנו בהאי יומא דקא גרים 12 פועלות עלינו. מחג מתן תורה אנו מתחילים לספור ארבעים יום, בהם משה רבנו בהר סיני והוא צריך להוריד לנו תורה, כי שמענו בסה"כ את עשרת הדברות. אנו צריכים לקוות שבעוד ארבעים יום, בי"ז בתמוז נזכה לקבל את התורה על כל פרטיה ודקדוקיה. יש לי יסוד סביר להניח מכוח הסברא, שעם ישראל מאוד במתח הם לומדים את כל פרטי ההלכות שלמדו מסיני, מתכוננים ומחכים לתורה שבכתב הרחבה, שיקבלו בי"ז בתמוז. אמנם בסופו של דבר, ההתכוננות לא עמדה במבחן של הרגע האחרון. יש סיכוי טוב שבי"ז בתמוז השנה אנו נהיה אחרי כל המשברים, לא יעלה ולא יבוא אף משבר, לא ישברו הלוחות, ומשה רבנו יתגלה אלינו עם תורה גדולה וחדשה. אנו צריכים להיות אלה שלא נשברים, אלה שיודעים שהתורה היא גדולה ושלמה, שיש כוח בה להשפיע על עמ"י כולו ללא יוצא מן הכלל, כולל אלה שלא יודעים את התוכן הפנימי של חג השבועות- זמן מתן תורה. בעז"ה זה יכול להיות אך ורק מכוח הצירוף שבכור. כתוב : 13 "מ צ ר ף ל כ ס ף ו כ ור ל ז ה ב ו א יש ל פ י מ ה ל ל ו". את הכסף צורפים במצרף, ואת הזהב בכור, ולפי זה אני יודע מה שייך למה. אם זה מצרף או כור אני יודע אם יש שם כסף או זהב. כך לפי מהללו של האדם אני יודע לזהות את האדם בעצמו. בהתאם לדברים שאדם מדבר, מהלל ועוסק בתורה הוא בונה את האישיות שלו ושל כלל ישראל. והקב"ה יעזרנו על דבר כבוד שמו. 11 כפי שראינו באגרת תר"צ של הרב 12 עיין פסחים ס"ח, ב'. 13 משלי כ"ז, כ"א. לרב צבי יהודה שהארת היום הגדול והקדוש של מתן תורתנו