קוראים יקרים, הקדמה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי תופסת השואה מקום נכבד, קשה יהיה להבין את ההוויה הישראלית מבלי להתייחס לאסון אשר ארע לעם היהודי בזמן מלחמ

קוראים יקרים, הקדמה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי תופסת השואה מקום נכבד, קשה יהיה להבין את ההוויה הישראלית מבלי להתייחס לאסון אשר ארע לעם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. זיכרון זה עומד ביסוד הזהות הלאומית של כל אחד ואחד מאיתנו היום. במיוחד היום יותר מ- 60 שנה אחרי מנסה מערכת החינוך להנחיל את תודעת השואה לדור הצעיר אשר בחלקו "לא ידע את יוסף". במסגרת הפעילות השנתית של מכון אייבשיץ אנו מנסים במגוון דרכים לקרב את התלמידים אל נושא השואה, להכיר להם אותו מקרוב, אם על ידי הכרת התכנים, אם ע"י מפגש עם ניצולי שואה, סימפוזיונים אקטואליים ועוד. אין ספק שנידבך נוסף להבאת התלמיד להזדהות עם נושא זה הוא דרך טקסי ואירועי הזיכרון בהם נוטלים התלמידים חלק פעיל ואשר יוצרים אצל התלמידים חוויה ריגשית עמוקה. בשנים האחרונות על מנת לקרב את בני הנוער אל הנושא החל בארץ "טרנד" של טקסי שואה אלטרנטיביים בניסיון להביא את נושא השואה מנקודת מבט אשר יידברו אולי יותר אל ה"נוער של היום". בחוברת זו תמצאו שילוב של השניים, טקסי השואה המסורתיים של פעם ביחד עם חומרים מנקודת מבט אחרות. מסגרת הטקס המסורתית עדיין נשמרת בכל זאת אנו עוסקים בטקס זיכרון לששת מיליון הניספים אולם אל חלק מהטקסים הכנסתי טקסטים מזוויות שונות אשר לא תמצאו בדרך כלל בטקסי השואה המסורתיים. החוברת בנויה מארבעה פרקים: מנהלות מסגרת הטקס טקסים נושאיים סיום בפרק הראשון הבאתי את כל המנהלות הקשורות להכנת הטקס, יש לשים לב לכל פרט קטן כגדול. פרק שני מוקדש למסגרת הטקס המסורתית אולם גם כאן הבאתי לבחירתכם טקסטים על מנת לאפשר לכם גמישות בבחירה. פרק שלישי כולל בעצם 8 תתי פרקים המכילים טקסים מובנים על פי הנושאים הבאים: לכל איש יש שם אני מאשים החיים בגטו אמונה בשואה התנגדות ומרידות האשה בשואה ילדים בשואה מכתבים אחרונים כל טקס מכיל מבחר של קטעי קריאה, עדויות, שירים וקטעי סרטים המתאימים לנושא הנבחר וזאת שוב על מנת לתת לכם מרחב בחירה למצוא את הקטעים המתאימים לכם, מומלץ כמובן לחפש ולהוסיף קטעים משלכם. זכרו החוברת נועדה לסייע לכם בבניית הטקס וכל המוסיף הרי זה משובח. מכון אייבשיץ על צוותו המקצועי עומד לרשותכם (בתאום מראש) בכל הקשור לחומרים ייעוץ וכו'. אתי אהרון גמבש עורכת 1

תוכן העניינים הקדמה... 1 מבנה טקס יום השואה... 3 הנחיות למארגן הטקס... 4 מסגרת הטקס... 5 מכתבים אחרונים... 8 אני מאשים...11 אמונה בשואה...14 מיליון וחצי ילדים... 20 הגטו... 25 לכל איש יש שם...30 האשה בשואה... 34 התנגדות...40 כל הזכויות שמורות ל- מכון לחקר השואה ע "ש חדווה אייבשיץ ז "ל רחוב התיכון 39 ת.ד. 9288 נוה שאנן חיפה 31092 טלפון 04-8325978 פקס 04-822617 info@eibshitz.org.il 2

מבנה טקס יום השואה בחירת רגע לפני... מקום תפאורה חלוקת תפקידים צפירה / דקה דומיה פתיחה יזכור הדלקת נרות זכרון קדיש אל מלא רחמים נושא הטקס מכתבים אחרונים אני מאשים אמונה בשואה מליון וחצי ילדים החיים בגטו לכל איש יש שם האישה בשואה התנגדות בחירת מוסיקת רקע בחירת קטעי וסרטים נלווים קריאה בחירת המשתתפים סיום הטקס שירת התקווה צוות פירוק 3

הנחיות למארגן הטקס בחוברת זו ריכזתי וערכתי עבורכם לקט של טקסים המאורגנים על פי נושאים. הטקסים מובנים וכוללים את הטקסטים, השירים, רעיונות לשילוב סרטים ואמצעים נוספים. בכל טקס ניסיתי להכניס מס' טקסטים על מנת שתוכלו לבחור מביניהם את אלו המתאימים לכם. כמובן שתמיד ניתן להוריד ולהוסיף אלמנטים עפ"י ראות עיניכם. יש להקפיד על בימוי, עימוד, קצב וביצוע הולם. את קטעי הסרטים המומלצים ניתן להשאיל אצלנו במכון אייבשיץ על פי תאום מראש. הטקסים הינם טקסים נושאיים אולם יש להקפיד גם על המסגרת הקבועה והמקובלת בטקסי שואה על כן הבאתי בתחילת החוברת את אותם קטעים אשר נדרשים למסגרת זו. חשוב מאוד לנסות ולשתף כמה שיותר בני נוער ומבוגרים כאחד בהכנת הטקס. יש לקבוע מראש את תפקידו של כל אחד מהמשתתפים גם בקידמת הבמה וגם מאחריה. חשוב ורצוי להכניס עדות חיה או מוקלטת של ניצולים המדברים על נושא הטקס. ניתן ואף רצוי לשלב גם את הקהל באופן אקטיבי עם ע"י שירה בציבור (הקרנת מילות השירים על מסך גדול), הדלקת נרות זיכרון, קטעי עדויות וכיוצ"ב. בחירת מקום: יש לבחור מקום המתאים למספר המשתתפים המשוער ולמזג האוויר הצפוי. תאורת האולם: יש להקפיד כי התאורה הכללית באולם תהיה חלשה, תשרה אוירה מתאימה ושיהיה ניתן לכבותה בזמן הצגת קטעי הסרטים. תפאורת הבמה: רשימת אביזרים לעיצוב במת הטקס: - דגלי לאום - בד שחור - שלט בד עם נושא הטקס - מסך הקרנה - דוכן נואמים - בסיס לאבוקות, נרות גדולים במיוחד - זרי פרחים. תערוכה ופינת הנצחה: רצוי כי באחת מפינות האולם יעוצב קיר או פינת זיכרון. בפינה זו ניתן למתוח בד שחור או נייר שחור כרקע, כרזות ושירים הקשורים פלקטים, עליהם יש לתלות תמונות, לנושא הטקס. ניתן גם להציב בסיס או שולחן קטן להדלקת נרות נשמה. זמן וחלוקת תפקידים: יש לקבוע מראש את חלוקת התפקידים, שעת האירוע, מישכו ואת לו"ז הזמנים להכנה חזרות, סידור האולם וכו'. בחרו נושא המתאים לתאריך (תחילת המלחמה, סופה, המרד וכיוצ"ב), תכננו את שלבי הטקס, בחרו את קטעי הקריאה והשירים, השתמשו מתוך שיקולים מתודיים באפקטים קוליים וויזואליים, חשוב להפעיל שיקול דעת בבחירת קטעי הסרטים, לא תמיד הסרטים המומלצים מתאימים לכל שכבת גיל (על כן רצוי לצפות בהם מראש) והרי לכם תוכנית הטקס. 4

י" הנושא /האירוע דקת דומיה הדלקת נרות זיכרון קטעי קריאה נוסח א': מסגרת הטקס רקע מוסיקלי "לכל איש יש שם " בערב זה אנו מתאספים ואנו מספרים, לזכר ששת המיליון שבחרו בחיים, ולא עלה בידם. לזכר ששת המיליון שנספו, לכל איש,אשה וילד. מידי יום ביומו, מידי שעה בשעה בדקה, מידי דקה, בחרו בחי לכבוד המתים, ים כנגד מבקשי מותם, לכבוד השורדים, לכבוד הנספים, לכבוד הניצולים, לכבוד הניצולים שהיו במחנות, לכל אלו שהרוח הרעה לא הגיעה אל סף ביתם. לכל איש, אשה וילד, שכוונו לפתרון הסופי לכבוד כל איש, אשה וילד שממשיכים את שרשרת הדורות לכבוד הדורות שיבואו בשם כולם נאמר "עם ישראל חי " " נעימת נוסח ב ': הדלקת נר 1: " עמוד האש יזכור עם ישראל את בניו המומתים, קורבנות ממלכת הרשע, שעונו עינויי - גוף ונפש במחנות ההסגר, שגורשו לארץ גזרה ולא נודעו עקבותיהם". - הדלקת נר 2: יזכור עם ישראל את ששת מיליוני בניו ובנותיו, שנטבחו ונשרפו ונחנקו והורעלו ונתלו ונקברו חיים, אבות עם בנים, אימהות על עולליהן, זקן ונער וטף - הדלקת נר 3: "יזכור עם ישראל את ילדי מחמדיו, טהורים בני טהורים, שנגזלו מחיק הוריהם ביד חיות אדם והובלו כצאן לטבח. עוללים ויונקים, שנקטפו חייהם באיבם, בידיים אכזריות" - הדלקת נר 4: זכור העם את בניו נושאי המרד והמלחמה באויב, את לוחמי הגטאות, אנשי הארגון היהודי הלוחם, שעמדו מעטים מול אויב חמוש ואכזרי וליבם הומה לגאולת עמם. - הדלקת נר 5: "יזכור העם את לוחמי היערות את חיילי המחתרת בארצות הכיבוש ואת בני ישראל בצבאות השחרור, אשר הדפו את אויב עמנו באלפיהם בקרבות - הדלקת נר 6: "על דעת עיני שראו את השכול ועמסו זעקות על לבי השחוח, נדרתי הנדר לזכור את הכל, "לזכור- ודבר לא לשכוח". כולם: נזכור- ודבר לא נשכח" 5

מסגרת הטקס [המשך] קריאת יזכור נוסח א': אָב ינוּ מ ל כּ נוּ א ל א ה י ה רוּחו ת ל כ ל-בּ שׂ ר. תּ ן מ נוּח ה נ כו נ ה ע ל-כּ נ פ י ה שּׁ כ ינ ה בּ מ ע לו ת ק דו ש ים וּט הו ר ים כּ ז ה ר ה ר ק יע מ ז ה יר ים א ת-נ שׁ מו ת יה ם שׁ ל שׁ שׁ מ או ת ר ב בו ת אַל פ י י שׂ ר א ל א נ שׁ ים ו נ שׁ ים י ל ד ים ו יל דו ת שׁ נּ ה ר גוּ ו שׁ נּ ט בּ חוּ ו שׁ נּ ח נ קוּ ו שׁ נּ ק בּ רוּ ח יּ ים בּ יד י מ פ ל צו ת ה צּו ר ר ים בּ ג לוּת א ירו פ ה. כּ לּ ם ק דו שׁ ים וּט הו ר ים. בּ ה ם גּ או נ ים ו צ דּ יק ים אַר ז י ה לּ ב נו ן ו א דּ יר י ה תּו ר ה. בּ ג ן ע ד ן תּ ה א מ נוּח ת ם. ל כ ן בּ ע ל ה ר ח מ ים י צ ר ר בּ צ רו ר ה ח יּ ים א ת-נ שׁ מו ת ם ה' הוּא נ ח ל ת ם. וּז כ ר ל נוּ ע ק ד ת ם ו ת ע מ ד ל נוּ וּל כ ל י שׂ ר א ל ז כוּת ם. א ר ץ אַל- תּ כ סּ י ד מ ם ו אַל-י ה י מ קו ם ל ז ע ק ת ם. בּ ז כוּת ם נ ד ח י י שׂ ר א ל י שׁוּבוּ ל א ח זּ ת ם ו ה קּ דו שׁ ים ל ז כּ רו ן תּ מ יד נ ג ד ע ינ י צ ד ק ת ם. י בו אוּ שׁ לו ם י נוּחוּ ע ל- מ שׁ כּ בו ת ם. ו נ אמ ר אָמ ן: נוסח ב ': נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר, את רחובות העיירה שסאנו כנהרות ואת הפונדק הבודד עלי אורח את הישיש בקלסתר פניו את האם בסודרה את הנערה בצמותיה את הטף את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם את כל עדת היהודים אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי. את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת. את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו. את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה את הרגליים את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד. ואת שקפצו ידיהם לאגרוף האגרוף שחפן את הברזל הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע. נזכור את היום. את היום בצהריו. את השמש שעלתה על מוקד הדמים את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים. יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו הנה ניבטות עיניים סביב סביב ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם. וצוננת. תפילת "יזכור" לקדושי השואה יזכור אבא קובנר 6

מסגרת הטקס [המשך] קדיש נוסח א': י ת גּ דּ ל ו י ת ק דּ שׁ שׁ מ הּ ר בּ א בּ ע ל מ א דּ י ב ר א כ ר עוּת הּ ו י מ ל י מ ל כוּת הּ ו י צ מ ח פּ ר ק נ הּ ו יק ר ב מ שׁ יח הּ בּ ח יּ יכו ן וּב יו מ יכו ן וּב ח יּ י ד כ ל בּ ית י שׂ ר א ל בּ ע ג ל א וּב ז מ ן ק ר יב ו א מ רוּ אָמ ן. י ה א שׁ מ הּ ר בּ א מ ב ר ל ע ל ם וּל ע ל מ י ע ל מ יּ א י ת בּ ר ו י שׁ תּ בּ ח ו י ת פּ אַר ו י ת רו מ ם ו י ת נ שּׂ א ו י ת ה דּ ר ו י ת ע לּ ה ו י ת ה לּ ל שׁ מ הּ ד קּ ד שׁ א בּ ר י הוּא ל ע לּ א מ ן כּ ל בּ ר כ ת א ו שׁ יר ת א, תּ שׁ בּ ח ת א ו נ ח מ ת א, דּ א מ יר ן בּ ע ל מ א, ו א מ רוּ אָמ ן. י ה א שׁ ל מ א ר בּ א מ ן שׁ מ יּ א ו ח יּ ים טו ב ים ע ל ינוּ ו ע ל כּ ל י שׂ ר א ל ו א מ רוּ אָמ ן. עו שׂ ה שׁ לו ם בּ מ רו מ יו הוּא י ע שׂ ה שׁ לו ם ע ל ינוּ ו ע ל כּ ל י שׂ ר א ל ו א מ רוּ אָמ ן. נוסח ב': העשן היוצא מן הכבשן כפוף ככל עשן לחוקים הפיזיים: החלקיקים מצטברים ומתפזרים לפי הרוח הנושב בהם. העליה היחידה לקברות תהיה, קורא יקר, להסתכל לעתים לשמי סער בעצבות. יתגדל. אושוויץ. ויתקדש. מיידאנק. שמיה רבא. טרבלינקה. אמן. בוכנוואלד. יתגדל. מאוטהאוזן. ויתקדש. בלזן. שמיה רבא. סוביבור. אמן. חלמנו. יתגדל. פונאריו. ויתקדש. טרזיינשטאדט. שמיה רבא. וורשה. אמן. ווילנה. יתגדל סקארז'יסקו. ויתקדש. ברגן-בלזן. שמיה רבא. יאנוב. אמן. דורה. יתגדל. נויאנגאמה. ויתקדש. פוסטקוב. שמיה רבא. אמן. אנדרה שוורץ-בארט אל מלא רחמים שירת ההמנון א ל מ ל א ר ח מ ים, דּ יּ ן אַל מ נות ו א ב י י תומ ים, אַל נ א תּ ח שׁ ה ו ת ת א פּ ק ל ד ם י שׂ ר א ל שׁ נּ שׁ פּ כּ מּ י ם. תּ ן מ נוּח ה נ כונ ה ע ל כּ נ פ י ה שּׁ כ ינ ה, בּ מ ע לות ק דושׁ ים וּט הור ים כּ זה ר ה ר ק יע מ ז ה יר ים, ל נ שׁ מות יה ם שׁ ל שׁ שׁ מ אות ר ב בות אַל פ י י שׂ ר א ל, א נ שׁ ים ו נ שׁ ים, י ל ד ים ו יל דות, שׁ נּ ה ר גוּ ו נ שׁ ח טוּ ו נ שׂ ר פוּ ו נ ט בּ חוּ ו נ ח נ קוּ ו נ ק בּ רוּ ח יּ ים בּ יד י ה צּור ר ים. כּ לּ ם ק דושׁ ים וּט הור ים, וּב ה ם גּ אונ ים ו צ דּ יק ים, אַר ז י ה ל ב נון ו א דּ יר י ה תּור ה, בּ ג ן ע ד ן תּ ה א מ נוּח ת ם. בּ ע ל ה ר ח מ ים י צ רר בּ צ רור ה ח יּ ים א ת נ שׁ מ ת ם, ה' הוּא נ ח ל ת ם, ו י ז כּר ל נוּ ע ק ד ת ם, ו י ע מד ל נוּ וּל כ ל י שׂ ר א ל ז כוּת ם. א ר ץ אַל תּ כ סּ י דּ מ ם, ו אַל י ה י מ קום ל ז ע ק ת ם. בּ ז כוּת ם נ דּ ח י י שׂ ר א ל י שׁוּבוּ ל א ח זּ ת ם, ו ה קּ דושׁ ים ל זּ כּ רון תּ מ יד - נ ג ד ה' צ ד ק ת ם. י בואוּ שׁ לום ו י נוּחוּ ע ל מ שׁ כּ ב ם, ו נאמ ר אָמ ן. כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה עוד לא אבדה תקותנו התקוה בת שנות אלפים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון, ירושלים סיום הטקס נעימת אל מלא רחמים 7

מכתבים אחרונים טקס זה מוקדש ליום שאחרי, היום שבו מתחיל העולם לתפוס את גודל הזוועה ומתחילים הניצולים לשקם את הגוף השבור והנפש הקרועה, מחפשים הם מזור וישועה אולם נתקלים הם שוב ושוב בממצאים והעדויות המפוזרים על פני אירופה כולה ומראים את גודל הטרגדיה. הרים של מזוודות, בגדים, שערות, משקפיים המספרים את סיפור שואת יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. הניצולים אשר שרדו את התופת יוצאים מהמחבוא, הגטו, מחנות ההשמדה, מחפשים את קרוביהם ומתחילים לספר את שעבר עליהם. האירועים מתבררים ומתפרסמים גם בעזרתם של אלו שנרצחו אבל השאירו עדויות, עדויות כתובות ומצולמות המספרות את סיפורם האישי או סיפור הקהילה. ארכיון עונג שבת הוא אחד הארכיונים הגדולים המתעדים את אותה תקופה אולם ישנם גם אותם מכתבים אחרונים אותם כתבו היהודים רגע לפני מותם בהם נפרדו הם ממשפחתם, ילדיהם, או מהאומה כולה תוך הבעת תקווה שמישהו מהמשפחה שרד וגם אם לא, רק כדי שהעולם יידע על מה שארע והרבה פעמים אף מתוך קריאה לאנושות לנקום על מעשים אלו. התכנסותנו ביום זה מוקדשת כולה לעדות החיה של יקירנו הכתובה בדמם של אלו שחייהם נגדעו באיבם על לא עוול בכפם. היו מכתבים מראשי קהילות כמו למשל מכתבו של אלחנן אלקס ראש היודנראט בגטו קובנה אשר כתב מילים אלו לפני מותו: מכתב א': בני ובתי אהובי! את הטורים האלה הנני כותב לכם ילדי האהובים בשעה שנמצאים הננו כבר פה, בעמק הבכא, בגטו קובנה כבר יותר משתי שנים. נודע לנו שבימים הקרובים ייחתך גורלנו: הגטו שבו אנו נמצאים ייחתך וייקרע לגזרים. אם נכחד או יישאר מעט ממנו, לאלוהים הפתרונים. יראים אנו שיישארו בחיים רק העבדים המסוגלים לעבודה והשאר ידונו למיתה. נשארנו פה מעט מהרבה מהשלושים וחמישה אלפים, יהודים תושבי קובנה נמצאים פה רק לערך, 17,000 ומרבע מליון תושבי ליטא נשאר כעת פחות מעשרים וחמישה אלף...השאר הוצא להורג והומתו במיתות קשות על-ידי עושי רצונו של ההמן היותר גדול בכל הדורות והזמנים. גם רבים מהנפשות הקרובות לנו אינם כבר בחיים: הדודה חנה והדוד אריה הומתו בצוותא עם אלף וחמש מאות תושבי הגטו שלנו ב- 4 באוקטובר. 1941 הדוד צבי ששכב אז בבית החולים שלנו עם רגל שבורה ניצל בדרך נס. יתר החולים ביחד עם הרופאים והאחיות הרחמניות וקרובי החולים שנמצאו שם במקרה נהרגו או נשרפו חיים בבית החולים שהוצת מכל עבריו אחרי שהדלתות והחלונות נסגרו במסמרים באין מוצא ודרך מפני הדליקה.... ברגעים היותר קשים של חיינו אתם אהוביי, הייתם תמיד הגיגינו ומחשבות ליבנו. בלילות הארוכים והשחורים יושבת עימי אמכם האהובה ושנינו חולמים את חייכם ועתידכם. משאת נפשנו לראותכם עוד... בעומדנו על ירכתי הבור בשעה שחרב חדה מונחת על צווארנו רק תמונתכם אהוביי היתה לנגד עיננו... יואל אהובי! היה בן נאמן לעמך. דאוג לבני אומתך ואל תדאג לגויים, השתדל להתיישב בארץ ישראל, גדול כוח האמונה, היא יכולה להעתיק ולהזיז הרים ממקומם, האמת אהובי צריכה תמיד להיות נר לרגלך, היא תוליכך ותראה לך את דרך החיים. 8

ובנוגע לך שרה בתי האהובה... כמה מלאים הם החיים, טהורים, אצילים, מלאי תוכן. לכו שניכם כל ימיכם יחדיו, שלובים ואחוזים. זכרו שניכם את אשר עשה לנו עמלק. זכרו ואל תשכחו כל ימי חייכם ומסרו כצוואה קדושה לדורות הבאים: הגרמנים הרגו, שחטו רצחו אותנו בשלוה ובמנוחה פנימית. ראיתי אותם ועמדתי במחיצתם בעת ששלחו להורג הרבה אלפים איש ואשה, עולל ויונק. אדמת ליטא הורטבה מדמנו על-ידי הליטאים עצמם שעמם חיינו הרבה מאוד שנה ובכל חילנו עזרנו להם בשעתם לקומם את מדינתם העצמאית... אל תדרשו בשלומם כל ימי חייכם, מקוללים ומנודים יהיו הם ובניהם לכם ולדורות הבאים. כותב אני בשעה שהרבה נפשות רצוצות, הרבה אלמנות ויתומים, הרבה ערומים ורעבים חונים על פתחי ומבקשים עזרתנו וכוחי דל ובתוכי מדבר שממה, נשמתי פרחה ואני ערום וריק ומילה אין בלשוני, אבל אתם אהובי נפשי, תראו לליבי ותבינו את אשר חפצתי ורציתי לומר לכם בשעה זו. לרגע הנני עוצם את עיניי והנני רואה את שניכם עומדים לפני. הנני מחבק אתכם ומנשק אתכם והנני אומר לכם שעד נשימתי האחרונה הנני אביכם אוהבכם. שיר: [לבחירתכם] היו גם מכתבים מאנשים פרטיים אשר לא ידעו מה צופן להם המחר אלחנן (אלקס) כמו מכתבו של סרול שעיה קולניז'ק נגר יהודי מגטו ורשה שנכתב כ- 10 חודשים אחרי מרד הגטו ב- 15 בפברואר 1944 על גבי כרטיס עבודה. מכתב ב': "אני עדיין חי. נגר, גרתי בוורשה ברחוב קרוכמלנה 14, דירה 40 ביום 15 פברואר 1944 עברתי לרחוב חוצ'נסקה 8. אני עדיין חי. מחר אינני יודע. אני כותב כאשר יהודים אינם קיימים עוד בוורשה. הייתי רוצה לראות את אשתי האהובה ושני ילדיי האהובים. אני תוהה אם עוד אראה אותם. ימים קשים עוברים עליי. אני רוצה לחיות, אני מרגיש את הסוף. אם מישהו יימצא את מה שכתבתי תפרסמו זאת בעיתון כדי שקרוביי שאולי נשארו בחיים, יידעו שבאותו זמן הייתי בחיים. עדות מוקלטת רצוי לחבר את הטקס לקהל הנוכח במידה ומדובר בביה"ס אפשר להביא עדות מוקלטת של סב/ סבתא של אחד התלמידים מהכיתה המכינה את הטקס, עדות בה מספרים על סוף המלחמה והבנת גודל הטרגדיה) במידה והדבר לא מתאפשר ניתן להשתמש בעדויות מוקלטות, ניתן להשיגן במכון אייבשיץ. שיר/ריקוד: והיו גם שורות בודדות של אנשים אלמונים שהספיקו לכתוב רגע לפני המוות: מכתב ג': "רובין היקר אני עוזבת שלווה מנשקת אותך, אמא חנה" 9

מכתב ד': "בתי ידז'ה היקרה, אני הולכת שלווה למוות, אל תאבדי את התקווה! מנשקת אותך, אמך מושקוביץ'" מכתב ה': "אני כבר עייפה מלברוח כל הזמן מהמוות. אני הולכת שלווה. איך יחיו ילדיי? מה יהיה איתם? ח"ש." מכתב ו': "אנשים רחמנים הצילו את הילד, אלוהים יגמול לכם, אל תמסרו את הילד לרוצחים! על הכל ישולם, יש לו בלוקוב שני נכסים, על הכל ישולם. רחמו על הילד האומלל! זאת מבקשת אם שלא היתה יכולה לעשות אחרת האם הסובלת ה"פ" קטע סרט על השחרור ניתן להשיג במכון אייבשיץ בו מוצג גודל הזוועה הררי מזוודות, שערות וכו'. מכתב ז': "זוגתי היקרה מאוד וילדי היקרים אני כותב לכם את השורות הללו כדי למסור לכם שהכל עובר בשלום. אינכם צריכים לחשוב עליי יותר. אני לא סובל. זה נגמר. היום בשעה 10:00 אגיע למנוחת עולמים. מחשבותיי נתונות לילדים וזה מעניק לי אומץ. לי זה חשוב מאוד: צריך למות ועל כן אני הולך למות. רעייתי משימתך לגדל את הילדים כמחוייב, היי אמיצה, זוהי נחמתך היחידה. ילדיי היקרים היו טובים לאימכם, מעתה ואילך יש לכם רק זה את זה. אל תגרמו סבל, תפקידכם להיות הגברים, כדי להקל על סבלה... אני מחבק אתכם בפעם האחרונה ברגשות עמוקים מאוד. אביכם" שיר: מכתב הוא נפש חיה, הד נאמן של הקול הדובר ההד הנאמן נשמע במכתבים האחרונים בזעקה, בכעס, בהפצרה, באהבה, בקריאה לנקם ובחוויות רגשיות רבות אחרות, כאשר עמדו אנשים אלה לפני מותם הם כתבו לא לשם הסיקור ההיסטורי אלא מתוך כאב אישי, דאגה ויגון. מתוך ידיעה שיוצאו להורג תוך מספר שעות ומסרו את מכתבם האחרון לידי שומר או סוהר בעל רצון טוב או לחבר לצרה בתקווה שישרוד וימסור אותו למשפחותיהם או ליקיריהם וכך בדרך לא דרך נשתמרו המסרים האחרונים של הנרצחים. רובם של המכתבים כלל לא הגיע אל משפחות הנספים משום שגם המשפחה כולה נרצחה. טקס זה הוקדש לזכרם של אלו שנרצחו רק בגלל היותם יהודים ולאלו ששרדו ונשארו כדי לספר על הזוועה ולוודא שאנו הדור הצעיר לא נשכח ולא נסלח. יהי זכרם ברוך. * הקטעים נלקחו מתוך הספר: "אלה דברי האחרונים" מכתבים אחרונים מן השואה. עורך: צבי בכרך הוצאה: יד ושם - תשס"ג * ניתן להשתמש בשיר אחרי המלחמה של יהודה פוליקר 10

אני מאשים היו גם את אלו ששרדו את התופת ונתקלו בחוסר אמון גמור כאשר סיפרו על זוועות המלחמה, הפחד שלא יאמינו להם גרם להם להשאיר את הדברים בפנים ולא להוציאם החוצה. הפעם הראשונה בה סיפרו הניצולים קבל עם ואומה את שעבר עליהם היה במשפט אייכמן. במשפט זה קמו הניצולים על רגליהם, עמדו מול האומה, התייצבו מול השופטים ובעיקר מול הרוצח וזעקו "אני מאשים". טקס זה יוקדש לאותם ניצולים אשר אספו את כוחם, העזו ועמדו מול הרוצח ומול העולם וזעקו "אני מאשים"... ב- 23 במאי 1960 (כ"ו באייר תש"ך) הודיע ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בכנסת את ההודעה הבאה: קטע 1: "עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שקראו בשם הפתרון הסופי של בעיית היהודים, כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950" קטע מתוך הסרט על משפט אייכמן בו מתחיל גדעון האוזנר התובע הכללי את נאום ה"אני מאשים שלו"... באמצע ותלמיד יוצא מתוך המסך וממשיך את נאומו של האוזנר. הקטע נפסק "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן אין אני עומד יחידי, עימדי ניצבים כאן, בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: "אני מאשים" מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא." עם תום הנאום מתחיל להתנגן ברקע השיר "על דעת המקום..."- מילים עמנואל צבר, לחן יאיר רוזנבלום, ביצוע מירי אלוני כשבמקביל קורא הקריין את הקטע הבא: על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י- 1950, הנך אדולף אייכמן אשם בפשעים כלפי העם היהודי שפירושו אחד המעשים המפורטים להלן שנעשה בכוונה להשמיד את העם היהודי, השמדה גמורה או חלקית ואלה המעשים: 11

1. בהריגת יהודים קטע 2: עדות ד"ר יוסף בושמינסקי מפשמישל "התחבאתי בתעלה סמוכה לאזור הארי של ורשה. מתוך התעלה ראיתי אשה צעירה שהחזיקה בזרועותיה תינוק כבן שישה חודשים. היא התחננה באוזני איש האס.אס שיירה בה אבל שישאיר את התינוק בחיים. מעברה השני של הגדר היו פולנים, הם הושיטו את ידיהם כדי לתפוס את התינוק. כשביקשה האשה למסור את התינוק לידי הפולנים, לקח אותו איש האס,אס בפראות. בתחילה ירה באם שני כדורים, אחר כך תפס את הילד בשתי ידיו וקרע אותו, כמו שקורעים חתיכת אריג. אחר כך השליך אותו באכזריות על הארץ. שותתת דם זחלה האם אל ילדה, וכך הוציאו את נשמתם יחד. איש האס.אס פרץ בצחוק רם, אחר כך ראה כלב משוטט, קרא לו, ליטף אותו, הוציא מכיסו חתיכת סוכר או משהו דומה, נתן לכלב והלך לדרכו.". 2 בגרימת נזק חמור ליהודים בגוף או בנפש קטע 3: עדות ד"ר משה בייסקי שופט בית המשפט העליון לשעבר תיאר את זוועות ההשמדה במחנה הריכוז פלאשוב: "זה היה באותו מועד שכבר הזכרתי, ימים אחדים לפני ראש השנה 1942... בשעות אחר הצהריים הוצאו מספר אנשים לכיכר המרכזית ששימשה לשווקים, ולאחר שנאלצו לעשות התעמלות (העיירה היתה כולה דתית, לא רק מסורתית, מרבית האנשים היו מגודלי זקן ופאות, עיירה יהודית טיפוסית). לאחר שהאנשים בכיכר הזאת נאלצו לעשות דקות אחדות התעמלות, חיילים אחדים ממרחק ירו בהם ונהרגו רבים... הלילה עבר עם יריות בעיירה. איני יכול לומר כמה אנשים נורו. ידוע לי רק כי רב העיירה, ישיש בן שמונים וכמה, יצחק הלוי סטשבסקי, נורה כשהוא עטוף בטליתו ובתפילין.". 3 בהעמדת יהודים בתנאי חיים שיש בהם להביא להשמדתם הגופנית קטע 4: עדות מוקלטת ממשפט אייכמן ק. צטניק, ניתן להשיג במכון אייבשיץ. 4 בקביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב יהודים קטע 5: עדות ד"ר אהרון פרץ מנהל המחלקה הגניקולוגית ביה"ח רמב"ם בחיפה מסר תיאור מקיף של החיים בגטו קובנה בצל הטרור והרציחות הבלתי פוסקות. "היו לידות כי נכנסו נשים בהריון, בכל חודשי ההריון... מיולי 1942 הוצאה פקודה שאסור לנשים היהודיות בגטו להרות וללדת. גם האלטסטנראט וגם הרופאים, לא לקחנו את הפקודה יותר מדי ברצינות, כי בכל זאת צריך היה לעבור כמה זמן כדי להאמין ולהסתגל לדבר. אבל כשבאה אלי פעם אשה בחודשי הריון גבוהים וסיפרה לי שפגש בה איש אס.אס רשם את כתובתה ואמר שהוא יבוא כעבור שבועיים ואם היא תהיה עוד בהריון יהרוג אותה. אז היה ברור הדבר ואני קיבלתי הוראה מהאלטסטנראט להפסיק כל הריון והריון שיבוא אליי." שיר: ורק מר רוזנברג תמיד צריך לקום ולהעיד / חוה אלברשטיין 12

. 5 בהשמדה או חילול של נכסים או ערכים דתיים או תרבותיים של יהודים קטע 6: יוסף זלמן קליינמן תושב י-ם היה בן 14 כאשר נשלח ב- 1944 יחד עם בני משפחתו מקרפטורוס לאושוויץ: "בהיותנו במחנה B בצריף 25 (באושוויץ) ראיתי באחד הימים את עוזרו של מפקד הצריף הולך עם צינור גומי להכות מישהו. ירדתי מהדרגש (אנחנו לא עבדנו וכל היום היינו על הדרגשים) ורציתי לראות את מי הולכים להכות. ראיתי שהוא מצווה על אחד הנערים, כבן 14 לרדת מהדרגש והתחיל להכות אותו. עמדנו שם כמה נערים והסתכלנו במחזה. מחזה כזה אפשר לראות הרבה פעמים. אבל הפעם קרה מקרה מיוחד: הנער לא צעק, לא בכה, לא הוציא אנחה, עמדנו מסביב וספרנו את המלקות. ספרנו 20, ספרנו 30 מלקות, וכולנו משתוממים שאיננו מוציא קול דבר כזה לא ראינו. אחרי המכה ה- 40 הפך אותו סגן מפקד הצריף על הארץ והמשיך להכותו על הפנים, על הרגליים והוא לא הוציא הגה. הוא גמר להכות את המכה ה- 50 ויצא. עזרנו לנער לקום. שאלנו אותו מה עשית למה היכו אותך? הוא ענה: "זה היה כדאי הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה שיהיה להם במה להתפלל" שיר: ברקע שוב מתנגן השיר "על דעת המקום" בפשע כלפי האנושות פירושו אחד המעשים האלה: רציחה, השמדה, שיעבוד, הרעבה וגירוש של אוכלוסיה אזרחית, אזרחית וכן רדיפה מטעמים לאומיים, גזעיים, דתיים או פוליטיים. וכל מעשה לא אנושי אחר שנעשה באוכלוסיה שיר: שוב מתחזק ברקע השיר "על דעת המקום" פשע מלחמה פירושו אחד המעשים האלה: רציחת בני אוכלוסיה אזרחית של ארץ כבושה, נגישתם וגירושם לשם עבודת כפייה רציחתם של שבויי מלחמה... המתת בני ערובה, שוד רכוש ציבורי או פרטי, הריסה שרירותית של ערים או כפרים... שיר: ניגון סיום השיר "על דעת המקום" שופט: "שקלנו בדבר העונש הראוי לנאשם מתוך הרגשה עמוקה בנטל האחריות המוטלת עלינו, והגענו לכלל דעה שלשם הענשת הנאשם והרתעת אחרים יש להטיל עליו את העונש המכסימלי הקבוע בחוק. בפסק הדין תארנו את הפשעים בהם השתתף הנאשם והם נוראים מאין כמותם במהותם ובהיקפם. מטרת הפשעים כלפי העם היהודי בהם הורשע הנאשם היתה הכחדת עם שלם מעל פני האדמה... בית משפט זה דן את אדולף אייכמן למיתה בשל הפשעים כלפי העם היהודי, הפשעים כלפי האנושות ופשעי המלחמה בהם הורשע. * הקטעים לקוחים מתוך הספר: משפט אייכמן היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן הוצאה: שירות הפרסומים/ מרכז ההסברה תשל"ד 13

קטע קריאה 1: אמונה בשואה "הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. ודבר לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה. מסאלוניקי ומרודוס, מצרפת ומסקנדינביה, מגרמניה ומרומניה, רוסים, פולנים וצ'כים. פרופסורים וסבלים, רבנים וחזנים, ישישים ותינוקות, כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקוב. משה שמואל תושב סאלוניקי, היה אסיר באושוויץ ("114577") מתוך: יד ועד עדויות ותעודות מן השואה משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים י-ם תשנ"ו 1966 אכן כולם כולם פרופסורים וסבלים, רבנים וחזנים, ישישים ותינוקות כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקוב, אולם דומה שככל שביקש הצורר הנאצי לפגוע בעם היהודי, לשבור את רוחו, נפשו כמו את גופו, קם העם היהודי להתנגד לו, היתה התנגדות יהודית של צעירים וצעירות יהודיים שהשתתפו במרידות בגטאות ובמחנות. היתה התנגדות של להישאר בחיים ולו עוד יום אחד. היתה התנגדות של בריחה מהגטו או הסתתרות בבונקר. היתה התנגדות של בן או בת שנשארו בגטו כדי לטפל בהורים או בחולים ובזקנים. היתה התנגדות של ילד אשר בכל שנות המלחמה דבק בחלומו להפוך סופר, רופא, רב, מורה ובכך הפגין אף הוא מרי בנאצים. היתה התנגדות של יהודי אשר המשיך לשמור על אמונתו ומוסריותו הרוחנית. היתה התנגדות של יהודי אשר למרות הכל נשאר יהודי, שמר על האמונה בשעות הקשות, חגג את החגים בגטו, במסתור ואף במחנות, כשהוא מזה מרעב צם ביום הכיפורים...טקס זה מוקדש לאותם יהודים אשר למרות ניסיונותיו של הצורר הנאצי לשבור את רוחם דבקו באמונתם שמרו על הרוח היהודית, החיים היהודיים והתורה היהודית. קטע קריאה - 2: נרות שבת באושוויץ "בבואנו לשם ב- 18 בינואר 1943, הכניסו אותנו לבלוקים בבירקנאו. קיבלנו מדפי עץ שעליהם היה עלינו לישון, לשכב. אחד הדברים הראשונים שעשינו אני וחברותיי שהגיעו אתי, היה למצוא מכרים בין אלה שנשארו, ומצאנו. אחד הדברים הראשונים שביקשנו מהם היו שני זנבות של נרות. בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 10 עד 12 בנות. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת ולא ידענו מה נעשה מסביב. אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב. נתברר שמכל המקומות נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים, התאספו סביבנו על המדפים השכנים, הקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות. שיר: רבקה קופר מתוך עדותה במשפט אייכמן 14

קטע קריאה - 3: יום הכיפורים במחנה שטוטהוף כשהגיע יום הכיפורים הוצאו כל היהודים שהיו כלואים במחנה הריכוז שטוטהוף אל כיכר גדולה. עמדו היהודים שורות שורות בקור וברעב. לבסוף הביאו להם מרק של בשר, של גזר ושל תפוחי אדמה. כה חם וכה ריחני, שאנשי המחנה לא ראו כמותו שנים, וכל אחד קיבל לתוך הספל כף מלאה. הריח הנפלא כל כך משך את אנשי המחנה העייפים, הקפואים והרעבים במשך שנים. האנשים עודדו זה את זה שלא להיכנע לאויב, להוכיח שגם ברעב של המחנה לא מכרו את היום הקדוש. היו שם גם יהודים, שלא צמו עד עכשיו ביום הכיפורים. והם לא נכנעו: צמו ועמדו על רגליהם עד הערב. קטע קריאה - 4: מתוך: יד ועד עדויות ותעודות מן השואה משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים י-ם תשנ"ו 1966 עמ' 150 יהודי מספר / 48723 רבקה קופר פעם הבחנו בו ביהודי מספר 48723, יהודי נמוך קומה, בעל הדרת פנים, עיניים דולקות בוערות. בידו היה אוחז ספר "תהילים" קטן, קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה: "אשר האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד...". הוא בער כולו באש התלהבות, ואנו עמדנו נכלמים. בושנו בפני עצמנו, הסתכלנו בו מתוך קנאה עזה: בוא וראה מה בינינו. בלחץ הטמאים שקענו ביוון מצולה, ויהודי יקר זה, אף בשעה שטמאי אדם מתעללים בו, עוסק הוא בענייני מעלה, בספר "תהילים", תפילות דויד בן ישי, נעים זמירות ישראל... וכך נהג בכל מיפקד ומיסדר. כשלא השגיחו בו, הרים קולו וקרא, וכשהשגיחו בו, משפיל היה קולו ומלחש. משארכו הימים, חפצנו לדעת מי הוא היהודי מס' 48723? מה שמו ומה שם משפחתו? אך לשווא היו כל חקירותינו דרישותינו. לכל השאלות היינו מקבלים תשובה דומה: "לעת כזאת אין יחידים בישראל. כולנו ציבור אחד, המקריב את חייו על קידוש השם, ללא 'קדיש' וללא דורות יורשים. ליחיד מבינינו מספר בלבד, ומספרי הוא, 48723 ודומה לי, במספר זה אף אעמוד לפני בית דין של מעלה...". בין תמולנו למחרנו בעריכת ספירה רפפורט עמ' 162 מאות מניינים נסתרים בכל ורשה. יהודים עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם: הכל כמנהג ישראל. את התפילות מתאר ביומנו חיים קפלן: "אין לנו תפילה בציבור אפילו בימים הנוראים... אף לימים הנוראים לא נתקבל רישיון לתפילה בציבור, אם כי איני יודע אם הקהילה השתדלה בזה. ואם לא אין זה אלא מפני שידעה מראש כי ההשתדלות תושב ריקם. בימי גלותנו היותר חשכים ואפלים לא נוסינו בניסיון זה... הכל אסור לנו, והכל אנחנו אשמים! את "פרנסתנו" אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר. וכן בנוגע לתפילה בציבור: מניינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם. הכל כמנהג ישראל מקדמת דנא. במקום שאין מסירה אין האויב יודע בין ימינו לשמאלו. וחזקה היא על אדם מישראל, אף על ישראל יליד פולניה, שלא ילך להלשין על יהודים העומדים לפני קונם. 15

בוחרים על יד בית התפילה הראשי באיזה חדר צדדי, שחלונותיו נשקפים כלפי החצר ויוצקים צקון לחש לפני אלוהי ישראל. הפעם בלי משוררים ומקהלות רק תפילה בלחש, אבל לעומת זאת תפילה שבלב, אף לבכות ולשפוך דמעות אפשר בחשאי, ושערי דמעות אינם ננעלים. עדות מוקלטת: ניתן לשלב עדויות מוקלטות המספרות על האמונה בשואה, רצוי להקליט אדם הקשור לקהילה המספר את סיפורו האישי. שיר: ידוע הוא שראשית רדפו הצוררים אחר הרבנים, מנהיגי הקהילה, אם בגלל כוח השפעתם על הקהילה כולה, אם בגלל זקנם ולבושם או בגלל מה שהם סימלו האמונה עד תום באלוהים. לעיתים הקריבו רבנים יהודים את נפשם בכדי להציל את צאן מרעיתם לפעמים צלח הדבר ולפעמים לא. קטע קריאה - 5: על קידוש השם כדי להציל שלושים יהודים ממוות, מסרו את עצמם הרב המקומי, הדיין רוסקין וראש הישיבה, רבי דוד בלעך, ביד הרשעים שהצהירו כי על-ידי כך יינצלו שאר היהודים. אבל הדבר לא הועיל מלבדם הרגו הרשעים יותר משלושים יהודים, ביניהם גם אשתו של הדיין. הדבר היה בשבת ראש חודש אייר (18.4 ( התש"ב 1942. ה" ינקום דמם. קטע קריאה - 6: מזריטש מתוך השואה פרקי עדות וספרות הנקמה הגדולה ביותר / פסח מארקוס ר' נחום מיאנישוק היה בעיצומה של דרשה שנשא לפני תלמידיו האהובים בישיבת המוסר שבפרבר קובנא, ויליאמפולה סלובודקה. פתאום התפרץ אחד מתלמידיו לתוך הישיבה בקריאה "הגרמנים באים". ר' נחום מיאנישוק התמתח אז מלא קומתו ובקול קפדני אמר לתלמידיו: "הריני מצווה עליכם שתשאירו אותי כאן ואתם תברחו ותצילו את עצמכם. שמרו על גופכם ועל נשמתכם. אל עמידו את חייכם בסכנה. מבקש אני מכם ומשביע אני אתכם, כי לעולם תזכרו את האנשים אשר ייפלו מידי הרוצחים. זכרו, תלמידיי היקרים, את סלובודקה של קובנא, את נהרדעא דליטא. וכאשר ישוב ויירגע, אל תתעייפו מלספר ומלתאר את הגדולה, החכמה, התורה והמוסר של ליטא, את החיים היפים והישרים שהיהודים חיו פעם. וכמו החכמים הקדושים צקו את דבריכם לאותיות. זאת תהיה הנקמה הגדולה ביותר שתוכלו לנקום ברשעים. שיר: מתוך: יד ועד עדויות ותעודות מן השואה משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים י-ם תשנ"ו 1966 עמ' 283 16

קטע קריאה - 7: הדבקות במשך "שגרת" הקיום היהודי, וההתעלמות מן העולם שמנוי וגמור אתו לרמוס ולאבד את היהודי, הן מסימניו של קידוש השם. לעיתים קרובות נוהגים כך הרבה קודם שבאה השעה של הנטישה המוחלטת. במובן זה, קידוש השם אינו מעשה גבורה אחד ומכריע של מתן תוקף לאמונה. הוא יכול להיות התנהגות יום יומית. ישנן דוגמאות רבות מאוד, המראות כמה רווחה הדרך הזאת של קידוש השם בגטאות ובמחנות ההשמדה. "אני משתאה על היהודים האדוקים, המוסרים את נפשם בזה שהם מצמיחים את זקנם ולובשים את הקפוטות הרגילות שלהם. מתעללים בהם התעללות גופנית... יהודי קשיש עבר על יד אנשי המשמר ברחוב טווארדה, ובגלל אדיקותו לא הסיר מראשו את הכובע לברכה, אף על פי שהשומרים היהודים היתרו בו. עינוהו במשך זמן רב. כעבור זמן נהג באותו האופן. "שילכו לעזאזל" אלה היו דבריו. עמנואל רינגלבלום גם בשעות קשות אלו, במחסור נורא לא איבד היהודי המאמין את דרכו וניסה לשמור על אמונתו בכל דרך, גם שהדברים היו קשים מנשוא פנה האדם המאמין אל הרבנים בשאלות הלכתיות, כיצד עליו לנהוג בימים קשים אלו. קטע קריאה - 8: עדות / רבקה קופר באחד ממחנות העבודה בא נער אל רבו ושאלו הלכתית: הואיל ויש לו אפשרות להיכנס למטבח לעבוד, שבו מבשלים את המרק השחור, מרק השעועית, שהגרמנים היו מחלקים ליהודים, כתוספת למנה של מאה גרם לחם ליום לאדם, אלא שעליו יהיה לעבוד ולבשל גם ביום השבת, על כן הוא שואל, אם מטעמי פיקוח נפש מותר יהיה לו לאכול מן המרק גם בשבת, אף שהוא מתבשל בשבת ויש בכך משום איסור... ושוב ושוב עולה שאלת קידוש השם... קטע קריאה - 9: בין תמולנו למחרנו בעריכת ספירה רפפורט עמ' 162 ".. אז נזרקה לחלל הגטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבאום: זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפעמים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו... לפעמים היו היהודים מקיימים קידוש השם, בזמננו חובה עליהם לקיים קידוש החיים". שיר: קטע קריאה - 10: ד"ר נתן עק התועים בדרכי המוות, עמ' 37 יהודים שומרי דת מבקשים להם סעד ומפלט בתפילה. ואף אלה שלא היו אדוקים בדת נאחזו לעיתים קרובות בשעת חייהם האחרונה, במנהג עתיק היומין, יחד עם כל האחרים אמרו קדיש לעילוי נשמתם שלהם. שכן אז כבר ידוע היה לכולם כי לא ישאירו בנים זכרים שילכו יום יום לומר קדיש לנשמות אבותיהם ואמותיהם... 17

לעיתים היו יהודים אומרים תהלים, או בשעה שישבו ממילא ישיבת אבל על רצפות קרונות המשא פתחו באמירת "איכה" ו"קינות". בפסוקים של ירמיהו הנביא ובחרוזים של יהודה הלוי היו מקוננים... בקינות אלו נפרדו מכל היקר להם, בצאתם לדרכם האחרונה במסע המוות. אפילו בין אלה שעולם היהדות שלהם כבר זרה להם כמעט, נמצאו עוד בודדים שידעו איזו תפילה בעל פה. האחרים היו עומדים ומקשיבים וכגרים היו חוזרים מילה במילה על הפסוקים וביקשו טעם ותוכן, איזו נקודת אחיזה לפני המוות. בשעה ששכניו לשעבר של דודי איש הכפר הוציאוהו ממקום מחבואו והובילוהו לבית הקברות היהודי כדי להמיתו בירייה שלף מכיס בגדו סידור תפילה קטן ולאורך כל הדרך אמר וידוי. לא רצה עוד לזכות במבט אחד את נוף הכפר, את פרצופיהם של אלה שהובילוהו, של הסקרנים שהסתכלו בו בלכתו לקראת המוות. דפי הסידור היו לו מפלט אחרון בעולם, המפלט היחידי. מתוך יומנה של רחל אוירבך קבלת התורה פעמיים על שום מה? משום שבסיני קבלו אותה בעל כורחם, ובימי מרדכי ואסתר קיבלוה מרצון. על דרך ההשאלה, שתי דרכים אלו היו גם ב"בקבלת התורה" בימי בשואה. היתה קבלת הזהות היהודית בכפיה גורל אחד וגזרה אחת שאין מפלט מהם, והיתה, קבלתה גם מרצון, על ידי אלו אשר נשאו את יהדותם בגאון למרות תנאי ההשפלה, ואשר ביקשו להעמיק את אחיזתם בה. בתוך אלו, היו שקבלו על עצמם מאהבה גם מצוות, ערכים ומאבקים שההלכה פטרה אותם מהם בנסיבות ההן אשר לא יכלו לכבות את אהבתם לתורה. להם הוקדש טקס זה. אסתר פורבשטיין בסתר רעם שירים שאפשר להכניס לטקס: גם כי אלך... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי בשצף קצף: בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך האומר גאלך ה" ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. הבט: הבט משמים וראה כי חיינו לעג ונתנה תוקף רחם: רחם נא השם אלוקינו- רחם על ישראל עמך רחם על ירושלים עירך רחם ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש רחם נקדש: "נקדש את שמך לעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום ימלוך ה" לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללוי-ה ואתה קדוש יושב תהילות ישראל א-ל נא" 18

אומרי קדיש יתומים: מן העזרה שמעתי קולו של ילד מתמזג בקול הבסים של אומרי קדיש. עדיין פטור מקריאת התורה וכבר הוא חייב להתאבל על אביו ילד אחד שמעתי ואם יתאספו בני אבות שנרצחו וכל בני האמהות שנהרגו תיווצר מקהלת ילדים אדירה אומרי קדיש יתומים. מן העזרה ראיתי ליד אחיו הבכור קדיש יחדיו יאמרו על אב שנרצח. ירחים שלושה אחרי עומד הוא לבדו וקדיש הרבא בפיו ולבבו ילד אחד שמעתי ואם יתאספו בני אבות שנרצחו וכל האמהות שנהרגו תיווצר מקהלת ילדים אדירה אומרי קדיש יתומים. אחיו נאסף אל אביו וקולו של ילד מתמזג לקול הבסים של אומרי קדיש יתום מאב ומאח שנרצחו ממשיך להתאבל על אביו ואחיו ילד אחד שמעתי. ואם יתאספו... כי בשם קדשך: כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד 19

מיליון וחצי ילדים סיפורם של יחידים בעיקר ילדים, בני נוער ממחיש היטב את הזוועה ואת החורבן של אותה תקופה. חוסר הישע של הילדים מדגיש את הרשע שברציחתם, קטיעת חייהם של ילדים היא ללא ספק אובדן גדול במיוחד משום שהם עדיין לא הספיקו לממש את חלומותיהם ולא ידעו אילו אוצרות היו מעניקים לעולם לו מימשו אותם. שואה לפי מילון אבן שושן פירושה: "חורבן, הרס, כיליון, אסון קשה, כליה מוחלטת". המילה 'שואה' מופיעה בתנ"ך מספר פעמים, בספרים איוב, ישעיהו, תהילים ותרי עשר. בספר צפניה, אחד מספרי תרי עשר מופיע הפסוק: "יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שואה ומשואה יום חושך ואפלה יום ענן וערפל " (צפניה א', טו'). כאשר אנו משתמשים במילה 'שואה', אנו מתייחסים לתקופה שהחלה ב- 30 בינואר 1933, היום בו עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ומונה לקאנצלר (ראש ממשלה), והסתיימה ב- 8 במאי 1945, יום כניעתה של גרמניה הנאצית וסיום מלחמת העולם השנייה. בשנים אלה נספו מיליוני בני אדם, אולם היהודים היו העם היחיד ששימש מטרה להשמדה שיטתית ומוחלטת ע"י הנאצים. שישה מיליון יהודים הושמדו, מתוכם מיליון וחצי ילדים. טקס זה מספר את סיפורם של הילדים היהודים בשואה. הילדים הללו לא נסחפו במקרה לקלחת האירועים. הם היו ילדים יהודים שסבלו ממדיניות ה 'צעד אחר צעד' שהנאצים הפעילו נגדם. זו היתה מדיניות שתוכננה כתהליך הדרגתי של חקיקה, פקודות, גזירות וגירושים למחנות ההשמדה. פונאר חוה אלברשטיין לחן: אלכסנדר תמיר מילים: אברהם שלונסקי שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים. אל פונאר דרכים יובילו, דרך אין לחזור, לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור. שקט, בני לי, מטמוני לי, אל נבכה בכאב! כי בין כה וכה בכיינו לא יבין אוייב, גם הים גבולות וחוף לו, גם הכלא סייג וסוף לו - ענותנו זאת היא בלי גבולות, היא בלי גבולות. תור אביב בא אל ארצך, לנו סתו אבל אור גדול בכל זרוע, וסביבנו ליל. כבר הסתו יזהיב צמרת, המכאוב יגבר, שכולה האם נשארת: בנה הוא בפונאר. מי הוויליה הנכבלת כבר ישאו דכיים, זועמים קרעי הקרח נישאים לים תמוגר חשכת ימינו, אור גדול יזרח עלינו, בוא, פרש, עלה! בנך קורא, בנך קורא. שקט, שקט, אל בסער, מבועי הלב! עד אשר חומות תפולנה, נאלם בכאב. אל נא, בני לי, אל תצחק נא! לא עת צחוק עכשיו: צר הפך את אביבנו לעלה בסתו אם יפך נא המבוע: שקט, בן רחום! עם הדרור ישוב גם אבא נומה, נומה, נום. וכמו ויליה המשוחררת, כאילן עוטה צמרת, עוד תזכה לאור בבוא הדרור, בבוא הדרור. 20

קטע 1: כשברקע תמונות או סרט מפרוץ המלחמה (ניתן להשיג במכון אייבשיץ) נולדתי בוורשה. גרתי ברחוב נובינירסקה עם אמא, אבא ושני אחי. אבי עסק במסחר זעיר, מוצאו מביאלה פודלסקה. אמא ניהלה את משק הבית ואיזנה את תקציבנו הצנוע בעבודות סריגה. מוצאה מזלכוב. היא היתה אמיצה וחכמה, אהבתי וכיבדתי אותה יותר מכל בני משפחתי. שני אחי עדיין למדו: מרק למד רפואה בצרפת, חילק- בבית ספר מקצועי בוורשה. בספטמבר 1939 מלאו לי עשר שנים, ועמדתי להתחיל את לימודי בכיתה ג' בבית הספר העממי. בקיץ אותה שנה, בהקשיבי לשיחות המבוגרים הבנתי, שאימת מלחמה מרחפת על פולניה, מלחמה גרועה בהרבה מהקודמת, שתנוהל תוך שימוש בהרבה אווירונים, פצצות הרס וגז, ויותר מכול תהיה נוראה עבורנו, עבור העם היהודי. לא הייתי מסוגלת לתאר זאת לעצמי, אבל תחושת פחד מעירה לא נתנה לי מנוח. פחדתי ממשהו לא ברור וציפיתי להכחשה מאמא. אך אי השקט והעצב שלה אמרו לי יותר ממילות עידוד... אווירה קשה בעיר, קבוצות של אנשים מודאגים דנים בעצבנות בהתרחשויות הפוליטיות, בחדשות הרדיו... כל זה לא ניבא טובות. המלחמה פרצה. התחושה המוקדמת הרעה, הפכה מציאות, סיוט. להקות מסרשמידטים ואודם שריפות כיסו את השמים מעל ורשה. צפירות אזעקה החלו ליילל, פצצות נחתו עלינו בשריקות ורעמים. בימים הראשונים לכיתור ורשה, בזמן התקפות האוויר הבלתי פוסקות, רצנו למטה אל חדר המדרגות, משוכנעים שהקירות העבים ומבנה המדרגות יגנו עלינו מהפגזים. חבוקים הקשבנו לטרטור העוין, התפללנו לאלוהים להצלה. אבל רעם הפצצות, קרוב לוודאי, החריש את האלוהים עצמו. הבתים קרסו וקברו תחתם את האנשים: שריפות פרצו. ידי המוות היו מלאות עבודה. ביום הכיפורים הפציצו הנאצים ביתר שאת ובדייקנות רבה את הרבעים היהודים. אותו לילה עלו באש רחוב נובינירסקה ורחובות אחרים. ביתנו נשרף. אחים בּ ע י רת שרפה, עיירתנו בוערה כולה, בה רוחות שחורות יסערו, להבות חורבן יבערו, עקבותיה לא נשארו, היא עולה באש, ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה בלי כבות את אש הלהב אש העירה. שיר: העיירה בוערת/מ' גבירטיג אחים, הצילו שריפה! קרובה חס וחלילה השעה, כי הלהבות יתמידו, את כולנו פה ישמידו, רק שרידי קירות יעידו מה שפה היה, ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העירה. אחים, שרפה, בּ ע רה! רק בידכם בלבד היא העזרה, חיש הושיטו יד אוהבת והצילו מהמוות, בדמכם כבו שלהבת, חיש כבו בדם מרחוק אל תעמ דו, כי האש עולה, אל נא תחבקו ידיים, השרפה גדולה! קטע 2: כשברקע תמונות של ילדים נושאים טלאי צהוב כעבור שלושה שבועות השתרר שקט מוזר. חשבנו, שהגרוע ביותר כבר מאחורינו. סוף ההפצצות. כמה תמימים היינו אז. רק הכיבוש גילה לנו את פרצופו האמיתי של האויב. ורשה נכנעה. טורי הצבא הגרמני צעדו בעיר הבוערת עדיין, הנהרסת. הם נראו לי בלתי מנוצחים, בטוחים בעצמם, אדירי כוח. המונים חיוורים, עייפים, הזדחלו אל הרחובות. אנשים שיצאו ממקלטים ומרתפים, חבילות על גבם וחיפשו פינה כלשהי בבתים ששרדו. פה ושם חילקו הגרמנים לחם ומרק מדוודים. הוורשאים המורעבים הצטופפו בתורים, כשהנאצים מושכים מתוכם יהודים ומכים בהם נוראות. 21

ג" תיכף מן ההתחלה הם חילקו את קרבנותיהם ל"טובים" ול"גרועים", לארים ושמים, לפולנים ויהודים, כדי שיוכלו אחר כך לענות, לשדוד ולרצוח גם את אלה וגם את אלה. היקצו רבעים נפרדים לגרמנים, רבעים נפרדים לפולנים, נפרדים ליהודים. כדי שלא יטרחו באבחנת היהודים, הורו להם לענוד סרט מיוחד עם מגן דוד: עכשיו יכלו להתעלל בהם בקלות, הסרט שימש כסימן היכר. "סירבתי לצאת מהבית. אני לא מוכנה לענוד טלאי צהוב! אני לא אופיע בפומבי עם אות קלון יהודי 1 אני לא מוכנה שיראו אותי עם הדבר הנורא הזה. אם מישהו מבני כתתי יראה אותי, אני אמות! חשתי פגועה וכועסת על ששמו אותי למשל ולשנינה, כדי להבליט ולהשפיל אותי, יהודיה או פושעת מה ההבדל? האם יש הבדל בכוונות שלהם? האם יש הבדל בבושה ובחוסר הישע שאני חשה? חדלתי להיות יצור אנושי והפכתי לחפץ". קטע 3: כשברקע תמונות מהגטו ליווה ביטון ) בת 12) וילנה, ליטא מתוך "מבעד לעיננו" יצחק ב. טיטלבוים בסתיו 1940 הקימו הגרמנים את הגטו. בשטח שכלל רחובות מעטים רוכזו כל יהודי ורשה עם פליטים יהודים, רחובות גטו ורשה התמלאו בקבצנים לבושי סחבות שורצות כינים וקרועות לגזרים. בחדרי המדרגות, בשערי הבתים ועל המדרכות שכבו משפחות שלמות, נפוחות מרעב, גוויות מכוסות בעיתונים, בחורף, בשלג... פרצה מגיפת הטיפוס, אליה נתלווה רעב בלתי ניתן לתיאור. התמותה היתה כה רבה, עד כי לא השתלטו על פינוי הגוויות והסעתן לבורות המשותפים בבית הקברות. בתנאים כאלה גדלתי ולמדתי להבין את העולם. בפחד ובפליאה התבוננתי בקבצנים, ב"חפרים", בגוויות שברחובות, בעגלות הסובבות על פני הגטו עם ארגזים שלתוכם זרקו עשר או יותר גופות מתים, עד כי אי אפשר היה לסגור את המכסה... לאט לאט הפסקתי להאמין בהבטחותיה המרגיעות של אמא. קטע 4: הפרפר / פאול פרידמן, נער מגטו טרזינשטאט הוא היה אחרון, האחרון שבהם. צבעו הצהוב היה מר ומסנוור, כדמעת החמה באבן צחורה כי תקיש, צבעו כזה, כזה. בקלות התעופף למרומים, ודאי רצה לנשק עולמי האחרון. זה שבעה שבועות אני פה, טואיזירט" יקיריי מצאוני פה, גם מרגניות קוראות לעברי, אף ענף הערמון הלבן בחצר: ופרפר לא ראיתי. הוא היה האחרון - אין פרפרים בגטו. ניתן להקרין לפני כן את הקטע על המבריחים מהסרט הפסנתרן ניתן להשיגו במכון אייבשיץ "בגטו ורשה נהפך סדר החיים הרגיל על פיו. ילדים בני עשר או ארבע עשרה פרנסו את הוריהם... הודות להברחות ניצלו יהודי הגטו ממוות ברעב... הילדים עסקו בהברחה. גופם הקטן והרזה עבר דרך פרצות בחומת הגטו או דרך 22

צינור ביוב, אל עברה האחר של החומה. שם ביקשו לחם או קמח מן הפולנים. לעיתים שלחו אימהות את ילדיהן אל מעבר לחומה, האם היתה מדברת עם הילד ועל פי קולו אומדת את המרחק שהספיק לרדת בחומה, לעיתים קרובות היתה עדה היא למותו. צלף גרמני היה מכוון את נשקו אל המטרה הנוחה היורדת בחומה... המבריח הקטן / הנריקה לזוברט בין חומות, בין גדרות ולבנים, בין גדרות התיל ועיי החורבות, עם שחר, ביום ובליל, בין חומות וסדקים וחיל המשמר, מורעב, ערמומי וחצוף בעקשנות באומץ ורעב מאד חומק אני כמו צל. חומק אני כמו עכבר ואם יד הגורל תפתיעני, עם שחר ובשעות צהרים, כמו במשחק מחבואים, בכפור מקפיא וביום של שרב, תהיה זו מלכודת אשר תלכדני, מסכן אני את חיי שבעתיים אַת אמא אל תחכי. ומושיט צווארי הקט. לעולם לא אשוב עוד אליך, השק תחת זרועי קולי מרחוק לא ישיגך ובלויי סחבות על הגו, עפר הרחוב יכסני רגלים קטנות אך זריזות אבוד גורלו של בנך. ופחד תמיד שבלב. ורק דאגה אחת כל זאת עלינו לשאת, תקפא לי על השפתיים. כל זאת עלינו לסבול, מי יביא לך, אימי, מחר כדי שיהיה לגבירים, פת לחם וכוס של מים. לחם יום יום לאכול. מעולם לא הציבו קרונות בשעה כזאת. חשבנו שנצטרך לחכות כל הלילה באומשלאגפלאץ עד שתגיע הרכבת בבוקר. זה נתן אפשרויות מסוימות לבריחה, לחזרה לגטו, לעליית הגג... ברגע מסויים ראינו, שהנאצים מציבים במרכז המגרש מולנו מכונת ירייה המכוונת אל תוך ריכוז האנשים הענק, הדחוס בצפיפות, שקיבל זאת בלחש של אימה. אבל למרות, שכולם היו מודעים למה שעומד להתרחש, איש לא העז להצטעק או לפרוץ בבכי קולני. שוב השתרר שקט מתוח, טעון זרם חשמלי. התחבקנו: אמא אבא חילק ואני, הסתכלנו אחד בשני, כפי שמסתכלים בפעם האחרונה... כדי לקחת עימנו תמונת פנים יקרות לפני שנלך אל החושך המוחלט. כל הדברים האחרים, הכול, חדל להיות חשוב. אבא היה על סף התמוטטות, אמא כתמיד, שקטה. חייכה אלי אפילו. אל תפחדי- לחשה באוזני- כל אדם מוכרח למות פעם, מתים רק פעם אחת... ואילו אנחנו נמות כולנו יחד, אל תפחדי זה לא יהיה כל כך נורא... לא, לא פחדתי, פשוט לא האמנתי. לא הבנתי מה פירושו של מוות. לא הייתי מסוגלת לתאר לעצמי, שאי פעם לא נהיה בעולם, שנפסיק לחיות. לא תפסתי את זה. ציפיתי למה שיקרה בתקווה, באמונה בחיים ו... בסקרנות. אפפה אותי איזו אווירה מוזרה, כמעט חגיגית, אותו רגע נראה לי מרומם באופן בלתי רגיל וחשוב מאוד, אבל לא בשל כך, שהיה אמור להקדים את מותנו... לפתע נשמעה צפירת הקטר. הגיעו קרונות. מכונת הירייה כבר היתה בלתי נחוצה. כפי הנראה שינו את התוכנית. לא ניירה במקום הגיעה עבורנו רכבת מטרבלינקה! 23

כאן התחנה טרבלינקה כאן התחנה טרבלינקה בקו שבין טלושץ' לוורשה מתחנת הרכבת וורשאו אוסט יוצאים ברכבת ונוסעים ישר הנסיעה נמשכת לפעמים חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות ולפעמים נמשכת אותה נסיעה חיים שלמים עד מותך והתחנה היא קטנטונת שלושה אשוחים גדלים בה וכתובת רגילה אומרת: כאן התחנה טרבלינקה כאן התחנה טרבלינקה ואין אפילו קופה גם איש המטענים איננו ובעבור מליון התחנה הקטנה טרבלינקה ביצוע: יהודה פוליקר מילים: ולדיסלב שלנגל לחן: יהודה פוליקר גירסה עברית: הלינה בירנבאום יצחק קצנלסון / הוי עמי... לא תקבל כרטיס חזור ואיש לא מחכה בתחנה ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת רק באויר תלויה דממה לקדם פניך בשממה אטומה ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים שותקת הכתובת השחורה כי כאן התחנה טרבלינקה כאן התחנה טרבלינקה ורק שלט פרסומת תלוי עוד מאז סיסמה ישנה ובלויה האומרת: "בשלו רק בגאז" כאן התחנה טרבלינקה כאן התחנה טרבלינקה ראיתי תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בא"י ראיתי עם ילדים אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי אוכלוסין יהודים בניו- יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים. בארצות מעבר לימים... אל אלוהי ישראל! אל-נא יכלו בייאושם כשיודע להם על הכיליון השלם כאן... יתחזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון שייוולדו להם ילדים טובים ישרים ונאמנים לעמם. ייוולד במשך זמן לא רב דור גדול ועולה במספר על אלה, שתמו באופן כה מחריד ע"י חלאת זוהמת האדם. ייוולד עם! עם יהודים גדול ורב... אך עם בית המדרש שלנו לא ייוולד! בית המדרש שלנו באירופה, בפולין, בליטא, בווילנה מתי יקום הוא? מתי יקום מחדש? הוי עמי ובית מדרשי הגדול שאינכם, אינכם עוד. * הקטעים לקוחים מתוך הספר: מבעד לעינינו מחבר: יצחק ב. טיטלבוים הוצאה: יד ושם תשס"ה 24

הגטו המלחמה שינתה את חיי היהודים באירופה במהירות רבה, יום אחד לא דמה למשנהו והתמונות התחלפו במהירות של סרט קולנוע... באיגרת הבזק ששלח היידריך לעוצבות המבצע בפולין ב- 21 בספטמבר 1939 צוין שהפעולה הראשונה שיש לנקוט ביחס ליהודים היא ריכוזם... גירושם של היהודים לגטאות לווה בפיקוח גרמני הדוק ובהגבלות קשות שצמצמו ולעיתים הרסו את יכולת הקיום היום-יומית של הפרט והקהילה. טקס זה נקדיש לאותם יהודים אשר נתלשו מבתיהם, מחייהם הרגילים והוכרחו לעבור אל הגטאות שם שהו בתנאים לא תנאים תקופה ארוכה, מנסים לשמור על צלם אנוש ולהמשיך ולדבוק ברוח היהודית. כרוז גרמני: מתוך: איגרת הבזק, ברלין 21 בספטמבר 1939 מאת: ראש משטרת הביטחון אובר-גרופנפירר ריינהרד היידריך אל: ראשי האיינזצגרופן של משטרת הביטחון. הנדון: שאלת היהודים בשטח הכבוש. יש להבדיל בין: 1. המטרה הסופית (שמחייבת זמן רב יותר ( לבין 2. שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים). תנאי ראשון [להשגת] המטרה הסופית הוא קודם כל ריכוזם של היהודים מהעיירות והכפרים בערים הגדולות יותר. [תנאי זה] יש לבצע במהירות. עדות 1: "המילה גטו הקפיאה את האנשים במקומם. פילסתי לי דרך בהמון כדי לקרוא את המודעה במו עיני. קראתי אותה בגרמנית. קראתי אותה בפולנית. לא יכולתי להאמין בזה בשום שפה. 'מה זה גטו' שאל ילד שעמד לידי". עדות 2: ג'ק אייזנר (בן 14) פולין מבעד לעיננו עמ' 81 "ביום ד' קר מסוים, 6 במרץ (1940) סגרו את רחוב פיוטרקובסקה (רחוב מרכזי בלודז' שבו התגוררו יהודים רבים), בידי מחנה של כמה מאות אנשים במדים ואזרחים. השעה היתה חמש, וליהודים היה אסור לשהות ברחוב. הם חדרו לבתים, וביריות אקדחים הבריחו את האנשים מהדירות לרחוב. ניתנה פקודה: תוך חמש דקות על כולם לעזוב את דירותיהם. כך הוליכו קבוצות אנשים לגבולות הגטו. למחרת ביום ה', במשך היום כולו חזרה התמונה הזאת ברחובות אחרים, באותו נוסח ולפי תוכנית זהה. רק לפנות ערב נסתיימה ההריגה בהמון. המטרה הזדונית הושגה. שארית הציבור היהודי, עשרות אלפים, החלה בבת אחת להימלט בבהלה ובעור שיניה בלי לשים לב לשעה המאוחרת, ממרכז העיר לעבר בלוטי (רובע העוני של העיר, שבו הוקם הגטו)... היתה זו תמונה טראגית ומזעזעת: שיירה של הולכי רגל עם חבילות ואריזות על גבם ועם ילדים פעוטים על ידיהם, והגדולים יותר לצידם אוחזים חבילות בידיהם. עמוסים בשארית מטענם העלוב הם נדחפים ומוכים בידי אספסוף ומלווים בקריאות גנאי ציניות". ישראל טבקסבלט (לודז') שואה וזיכרון עמ' 53 (ניתן להקרין ברקע את קטע הכניסה לגטו מתוך הסרט הפסנתרן ( 25

עדות 3: "אני מרגיש כמו בתוך צינוק. אין אוויר לנשימה. לכל מקום שאתה פונה, אתה נתקל בשער החוסם בפניך את הדרך... גוזלים ממני את החירות, גוזלים ממני את ביתי, גם את רחובות וילנה המוכרים שאני אוהבם כל כך. קורעים אותי מכל מה שחביב עלי ויקר לי" עדות 4: יצחק רודשבסקי (בן ( 15 וילנה ליטא מבעד לעיננו עמ' 83 "ההעברה נסתיימה כהלכה משפחתי השתכנה בחדר אצל סבא. היינו יחד שלוש משפחות, שהן אחת-עשרה נפשות. החדר היה לא גדול, ארבעה מטר רוחבו ושישה אורכו. שכבנו לישון בשלוש קומות: על הרצפה, על המיטה ועל השולחן. השכיבה לישון והקימה נערכו במשמרות וכן האכילה. ביום אי-אפשר היה להיות בחדר מרוב מזוודות וחבילות שמילאוהו... כרוז גרמני: גטו לודז' בימי שואה ופקודה יחידה 9 עמ' 16 - כל יהודי אשר ינסה לזחול מתחת לגדר הגטו או לטפס מעליה, או שינסה לעזוב את גבולות הגטו בכל צורה שהיא בלא אישור, יירה בלא אזהרה. - כל אדם אשר ייתפס בשעה שהוא מעביר סחורה, כסף וכדומה או שייראה מקבל לידיו דברים אלה יירה בלא אזהרה. - כל אדם אשר ייתפס בשעה שהוא מטפס או זוחל על-מנת לחדור לתוך הגטו מבחוץ יירה בלא אזהרה. עדות 5: "כנופיות כנופיות הם נראים מטפסים על החומה, מזדחלים בפרצות החומה, וכן עוברים בשערי הגטו הרשמיים. יש גרמנים המרחמים מעט על הילדים האומללים, מתעלמים מהם, הופכים פניהם במתכוון והילדים באדרותיהם הממולאות רצים כחץ מקשת ונראים כציפורים מנתרות. אך יש גם רוצחים המכים את הילדים מכות רצח, לוקחים מידיהם את תפוחי האדמה, ובמקרים רבים אף מפעילים את נשקם. ולא ילד אחד נפל קורבן לצימאון הדמים. עדות 6: קפלן שואה וזיכרון עמ' 59 "בגטו ורשה נהפך סדר החיים הרגיל על פיו. ילדים בני עשר או ארבע עשרה פרנסו את הוריהם...הודות להברחות ניצלו יהודי הגטו מרעב... הילדים עסקו בהברחה. גופם הקטן והרזה עבר דרך פרצות בחומות הגטו או דרך צינור ביוב, אל עברה האחר של החומה, שם ביקשו לחם או קמח מן הפולנים. לעיתים שלחו אימהות את ילדיהן אל מעבר לחומה. האם היתה מדברת עם הילד ועל פי קולו, אומדת את המרחק שהספיק לרדת בחומה. לעיתים קרובות היתה היא עדה למותו, צלף גרמני היה מכוון את נשקו אל המטרה הנוחה, היורדת בחומב. כך אבדו כמה וכמה מפרנסים של משפחות יהודיות. לפעמים הצליח הילד במשימתו, בדרך זו או אחרת היה משיג כיכר לחם מפולני חביב, אך קרה שילד או מבוגר רעב התנפל עליו בשובו לגטו. קטטות כאלה היו חזיון נפוץ ברחובות הגטו ולפעמים עד כדי מוות הגיעו. קטע סרט הברחה מתוך הפסנתרן אנחנו לא נושענו / דויד וודובינסקי עמ' 68-69 26

כרוז גרמני: מצרכי המזון וההסקה הדרושים לאוכלוסיית הגטו יסופקו על-ידי משרד התזונה של העיר לודז' למקומות מסויימים בגטו, שיש עוד לקבוע, ויימסרו לבא-כוח המינהל העצמי היהודי לשם חלוקה. יש לקבוע עיקרון שלפיו יהא מותר לשלם בעד מצרכי מזון ודלק רק בסחורות חליפין, כמו טקסטילים וכו'. בדרך זו אין ספק שנצליח להוציא מידידי היהודים ללא שיור, את כל הרכוש שהוסתר על ידיהם... עדות 7: "לפני המלחמה זכה לפופולריות רבה... המורה למוסיקה ראובן שטרנשוץ. לאחרונה עומד שטרנשוץ ברחוב ומנגן נעימות קורעות לבב לעיתים 'נעימות קוזקיות נוגות'... לעיתים אלי אלי ולעיתים כל נדרי. סביבו עומדים שלושת ילדיו הצעירים וכאשר נוגעת הנגינה הנרגשת ללבם של עוברים ושבים יכול המורה למוסיקה לקנות לילדים פת-לחם. השבוע כאשר עמד שטרנשוץ ברחוב וניגן מבטא בצורה כה נוגעת ללב את תלאות חיינו, עברו שם שני גרמנים. בשומעם מוסיקה יהודית זו בערה חמתם ושני הוונדאלים תפסו את הכינור וניפצו אותו לשברי שברים. עתה עומד ברחוב המורה למוסיקה המסכן ובידו כינורו השבור, סביבו שוב עומדים שלושת ילדיו הקטנים והוא מספר לעוברים ושבים שכה נהנו מנגינתו, על האסון שפקדו... קשה לו לבקש נדבות, למורה למוסיקה, הוא אינו רגיל לפשוט יד והוא עומד אפוא, בוש ונכלם ומחזיק בידו הרועדת את ילדו המת, את הכינור השבור..." עדות 8: פרץ אופוצ'ינסקי, רשימות עמ' 249 "אין דבר לאכול אנו עומדים לגווע מרעב... גמרתי כמעט את כל הדבש. מה עשיתי? כמה אנוכית אני? מה הם יגידו? מה הם ימרחו על הלחם שלהם עכשיו? אימי נראית נורא, צל של עצמה, היא עובדת מאוד קשה... אין לי לב או רחמים, אני אוכלת כל מה שאני יכולה להניח עליו ידי. היום היה לי ריב עם אבי, העלבתי ואפילו קיללתי אותו. זה היה משום שאתמול שקלנו 20 גרמים של אטריות, אבל הבוקר לקחתי כף מלאה לעצמי. כשאבא חזר בלילה הוא שקל שוב את האטריות. בוודאי שהיה חסר. הוא החל לצעוק עלי. הוא צדק כמובן. לא היתה לי הזכות לקחת לעצמי את כמה הגרמים היקרים של האטריות... הייתי נסערת וקיללתי אותו. אבא עמד ליד החלון ובכה כילד. שום זר מעולם לא גידף אותו כפי שאני עשיתי. כולם היו בבית. הלכתי מהר למיטה בלי לגעת בארוחת הערב... ילדה אלמונית מגטו לודז' שואה וזיכרון עמ' 55 עדות 9: "בית החולים היהודי למעשה איננו בית חולים עוד. הוא איננו אפילו בית הסגר, שכן החולים אינם מקבלים טיפול רפואי, מחמת היעדר תרופות מתאימות. מזון... איננו אלא מקסם שווא... לא יותר מ- 700 קלוריות ביום... לא די בכך כדי לקיים את הגוף... חולים שאין לאל ידם לקנות מזון לוקים בבצקת רעב ומתים עד מהרה. "הישג" בלתי רגיל לטיפול בבתי חולים". עדות 10: רופא בגטו ורשה מסביבנו חומת- עולמו של היחיד עמ' 3 המזון או ליתר דיוק העדרו היה למרכיב חשוב בחיי היהודים בגטו. אין ספק שמדיניות ההרעבה של הגרמנים היתה מחושבת, כך לדוגמה כללה רשימת המצרכים לשבוע לילדים עד גיל 3: ¼ ליטר חלב; 2 ביצים; 250 גרם דייסת סולת. קטע סרט רעב מתוך הסרט יום בגטו ורשה. משואה לפקודה 27

כרוז גרמני: אל ראשי האיינזצגרופן של משטרת הביטחון. הנדון: שאלת היהודים בשטח הכבוש. יש להבדיל בין: 1. המטרה הסופית (שמחייבת זמן רב יותר) לבין 2. שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים). עדות 8: 19" באוגוסט 1942 הגיע יום ההשמדה. לגרמנים לא היתה בכלל עבודה. הם פנו אל תחנת המשטרה היהודית, שם ציוו על ההמון המצטופף להסתדר בשורות, הודיעו שכולם הולכים למגרש לשם מיון ואז ישוחררו משפחות השוטרים... אני לוקח את הילדה על הידיים ומוליך את אשתי, לא די שאיבדתי אותה, גם נשארתי עם התודעה שהייתי התליין שהובילה למוות... היא [רעייתו המובלת לרכבת] קוראת כבר מרחוק ומושיטה אלי את זרועותיה. גם הילדה מביטה בי באופן אינסטינקטיבי בזרועות מושטות. אני שותק... מגיעים הקרונות... אלוהים עשה נס! אנחנו מבקשים את הגרמנים, כמעט כורעים ברך ומתחננים על נשותינו... השטן הגרמני ממשיך ללעוג לנו. "טוב נשחרר אותן " לשמחתי אין גבול. אני רץ אל אשתי: "אנקה, אנקה ניצלת!"... מורים לנו להעמיס את האנשים האחרים לקרונות... מתחיל להחשיך. כולם כבר בקרונות. הגרמנים ניגשים אל נשות השוטרים ומתחילים למיין אותן. ילדים אינם משוחררים! "צאלק, צאלק מה אעשה?" מכל עבר נשמעות קריאות דומות. בערפול חושים אני תופס את אטושקה, בשר מבשרי, ומעמיד אותה בצד. היא עומדת מנומנמת ורעבה ומבט של פליאה על פניה. אולי איננה מבינה מדוע אבא, שתמיד היה כל כך טוב אליה, עוזב אותה פתאום בחושך. עומדת ואינה בוכה, רק עיניה מבריקות, העיניים הגדולות. פתאום מכוונים את הרובים אלינו. נזרקת פקודה: "כל השוטרים לעבור בריצה לקצה המגרש. בשתי דקות להסתדר" נדמה לנו שאנו עומדים במקום. לא ולא, הרגליים נגד רצוננו נושאות אותנו לקצה המגרש. השטן הגרמני מגלה את פרצופו האמיתי....את נמצאת בקרון הרביעי אחרי הקטר, קרון התפוס אך ורק ע"י נשים וילדים... את יושבת על הקרשים ברגליים מקופלות ואוחזת את אטושקה על ברכייך... את יושבת ולא מבינה דבר אחד. איך קרה שצאלק שלך, שאהב אותך כל-כך עשר שנים, משאלותייך וממלא אותן בחפץ לב, פתאום הוא בגד בך והניח לך לעלות לבדך לקרון." מתוך צאלק פרחודניק התפקיד העצוב של התיעוד יומן מחבוא תמיד נאמן ומנחש את כל עדות 9: "אסור היה לנו לצאת מן הבתים. זקיפים הסתובבו ושמרו על כך שלא יתגנב מישהו החוצה... במהרה התחלנו לראות מבעד התריס שלנו עגלות גדולות... ועל גביהן מספר רב של ילדים בוכים. ומאחורי העגלות השתוללו התפתלו האמהות שילדיהן נלקחו מהן... כשעברה שיירה ראשונה זו והד צעקת השבר התרחק השתררה דומיה נוראה ברחוב... כך התרוצצו האנשים מרחוב מוקף אחד למשנהו דרך חצרות, גגות ומעברים סמויים. ובדרך זו הופיעה בביתנו לפתע דודה איטה. 28

כמעט ואי אפשר היה להכירה, שערה היה פרוע, עיניה שבלטו תמיד ביקשו כאילו לצאת מחוריהן. בקול צרוד סיפרה לנו את הזוועות. עוד כיום אני שומעת באוזני את לחשה הצרוד, שעה מגיח אלי מן האפלה ונוסך בי חולשת לב. 'ואני, אני עצמי במו ידי נתתי את הילדים. הם באו והרשימה בידיהם ואני מה קרה לי שלא התנפלתי עליהם ולא שרטתי את פרצופיהם, מה קרה לי שהרשיתי להם לקחת את הילדים? מה קרה לי שנתתי להם את הילדים ויכולתי לחזות בצורה בה לקחום והובילום לעגלה? ויוסי הקטן הסתובב אלי, הוא בכה וקרא: 'דודה איטה, אל תמסרי אותי לגרמנים!'... כל רגע היתה מפסיקה את סיפורה באמצע משפט וחוזרת על קריאתו של יוסי 'דודה איטה, אל תמסרי אותי לגרמנים!'... מילות סיום שרה זלור-אורבך / מבעד לחלון ביתי זכרונות מגטו לודז' תקופת הגירושים היתה תקופת שבר עבור תושבי הגטו. במשך כל שנות קיומם של הגטאות ניצבו תושביו בפני מאבק קיומי קשה, אך זו היתה הפעם הראשונה שהציבור היהודי בגטו הועמד בפני הוראה שמשמעותה חיסול מוחלט של הוויית החיים שנאכפה עליהם. תקופת זו היתה גם אות הסיום לעצם קיומם של הגטאות ותפקודם. עם השחרור לא נותרו גטאות בשטחי הכיבוש הנאצי במזרח אירופה הם חוסלו עד האחרון שבהם. טקס זה הוקדש לזכר אלו אשר נרצחו ע"י הצורר הנאצי בגטאות על ידי הרעבה, מחסור בתרופות, שבירת הרוח והנפש ועוד ולכבודם של אלו אשר שרדו את הגטאות ונשארו לספר ולהעיד על שהתרחש 29

לכל איש יש שם יש לבקש ממס' תלמידים או מאנשים אשר אתם יודעים שיגיעו לטקס ויש להם קשר אישי לניספים להכין רשימת ניספים אישית ולהקריאה במהלך הטקס. ניתן כמובן להוציא רשימה שאינה אישית מאתר לכל איש יש שם ולהקריא משם את השמות ואז ניתן להציג ברקע שקופיות עם דף העדות ותצלומים במידה ויש. לאורך הטקס רצוי להציג על מסך גדול תצלומים של אנשים שנרצחו, ניתן גם להוציא מהאינטרנט תצלומים של דפי עד מאתר יד ושם ולהציגם על המסך. - - קטע קריאה 1 כרוז גרמני: תקנה לשינוי שמות יהודים. תקנה מספר 2 לביצוע החוק בדבר שינוי שמות משפחה ושמות פרטיים מיום ה- 17 באוגוסט 1938: במידה ויהודים נקראים בשמות פרטיים שהם שונים מן השמות אשר מותר להעניקם ליהודים על פי סעיף 1, חייבים החל ב- 1 בינואר 1939 לקבל שם פרטי נוסף: גברים את השם ישראל ונשים את השם שרה... ברלין, 17 באוגוסט 1938 מינסטר הפנים בשם ד"ר שטוקארט מינסטר המשפטים ד"ר גירטנר לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו" כתבה המשוררת זלדה. לכל אחד מקרבנות השואה - נשים, גברים וטף, היה שם. שמות פרטיים, שניתנו בידי ההורים ושמות משפחה הממשיכים את מורשת השושלת המשפחתית. המספר העצום של הנספים בשואה, שישה מיליון, הוא בלתי נתפס ועלול לטשטש את העובדה כי אבדן של כל יחיד הנו אבדן של עולם מלא. הקראת שמות הנספים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נועדה להשיב לנספים את שמם, להנציחם כיחידים, כבני אנוש בעלי זהות. מטרתה לכבד את זכרם של הקרבנות ולהנציח את שמות הנספים שאין להם קרובי משפחה, לנסות להמחיש את גודל הטרגדיה, לקרב את הדור הצעיר לנושא, למנוע את השכחת השואה ולהיאבק במכחישיה. את הטקס נקדיש לאותם בודדים אשר ביקשו ששמם לא יישכח... קטע קריאה 2 עדות: אנו מצהירים שביום 7 ביולי 1944 ניתנה הוראה לפינוי הגטו של שאוולי. אנחנו רוצים שיידעו הדורות הבאים את שמותינו:. 1 שמואל מינצברג, בן שמעון, מן העיר לודג' (פולין (. 2 אשתו רייזלה לבית זאקס, מווייגובה. 3 פייגלה זאקס, אחותה. 4 פרידלה ניסלביץ', מווייגובה, בת נחום צבי. אנחנו לא יודעים לאן מגרשים אותנו. בגטו מחכים 2,000 יהודים לפקודת היציאה. גורלנו אינו ידוע. מצב הרוח שלנו נורא. הלוואי שתיכון מלכות ישראל במהרה בימינו. שמואל מינצברג הצוואה נמצאה בשטח עליו עמד בזמנו גטו שאוולי, ליטא. היא נכתבה ביידיש, ערב חיסולו הסופי של הגטו. בגטו שאוולי מצאו את מותם 41,400 יהודים לכולם היו שמות. 30

הקראת שמות לכל איש יש שם: אני נכדם של... מבקש להזכיר את שמם של בני משפחתי אשר נירצחו על לא עוול בכפם......... קטע קריאה 3 עדות: שם משפחתי מוכר לכם: איואנובסקי. גם אבי היה איואנובסקי, סבא מבאזל איואנובסקי, הדודים איואנובסקי, ובני הדודים, המתגוררים כיום בבאזל גם הם איואנובסקי כולם. ייתכן כי שם שמם אינו סתם איואנובסקי, אלא מנוגן לפי טעמם, כגון איואנובסקי-י, בהדגשת הסיומת. ואולם, הפוך בשם והפוך בו תמיד הוא איואנובסקי. סבו של אבי נולד בכפר איואנובקה ואז היה מנהג לתת שמות משפחה לפי שם העיר, העיירה או הכפר שנולדת בו. מה היה מיוחד באבי? לא כלום. הוא אומנם נולד בשווייץ, בבאזל, ובעירנו הקטנה אין ילידי שווייץ מרובים. אם נדייק, בא משם רק אבי לבדו. בכל השאר הריהו סנדלר רגיל. סנדלר מן הנמושות. אביו, הוא סבי, שימש בבאזל כפרופסור לרפואה, ואחיו הם דודי רופאים. ראוי היה שגם אבי יהיה דוקטור לרפואה, אבל הוא נעשה סנדלר, וכפי שאמרתי, סנדלר עלוב... מה הם עשו לאבא! אל אלוהים, מה עשו לו בעודו קשור אל השולחן בחדר העינויים! שלושה ימים ושלושה לילות שאין להם קץ, כשם שאין קץ לתולדות ייסוריו של האדם. אבא לא קרא בשום שם, לא מסר לא הלשין. באו אנשים מחופשים כפועלים, ציוו עליו להחביאם במחסן, והוא החביאם. כששב מהמפקדה בלילה, פתח להם את הדלת למסדרון, הם הרגו את הזקיף, הרגו את המשמר לקחו את הנשק וברחו. איש מלבדו לא ראה את מעשיהם. הביאו אותו לסדנאות, מוכה, שותת דם, והוא הראה להם הכול: כאן חתכו את כבלי הטלפון והאזעקה, מכאן לקחו את הנשק: הוא אף אמר בקירוב מה לקחו וכמה, ולא שכח את השימורים, הכל התאים לרשימת הדברים שנשדדו. בכך שיכנע את אנשי הגסטאפו. כן הוא סייע לתקיפה, אך כלום היה לבדו? מי הם השאר? שוב שלושה ימים איומים, שלושה לילות נוראים, וסבורני שמעטים עלי אדמות טעמו ימים ולילות שכאלה. ביום השביעי לעינויי אבא יצאה תהלוכה משערי המפקדה: ראשית הגסטאפו, אחריהם אנשי אס-אס חמושים במקלעים, ועל עגלה גוף מרוסק של אדם, אדם חי: הוא עדיין חי, אבי נשם. גררו אותו אל עמוד התלייה, אך לא היה בכוחו לעמוד על רגליו השבורות והשרופות. לא בגטו תלו אותו, אלא בכיכר שלפני הגיטו, כדי שיראו הכל וייראו, ועל חזהו תלו שלטית: "פרטיזן". כך נפל אבי, יעקב איואנובסקי, בן חמישים ושתיים, יליד באזל שבשוויץ. שיר לכל איש יש שם אנאטולי ריבאקוב חול כבד שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו לכל איש יש שם לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו לכל איש יש שם שנתנו לו חגיו ונתנה לו מלאכתו לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיורונו לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו. 31

קטע קריאה 4: היום יום הולדת של אחי... / הלינה בירנבאום עדות מוקלטת: היום יום הולדת של אחי, אבל הוא נספה לפני ארבעים שנה. באושוויץ בסלקציה מוין שמאלה. כבר קשה לי להאמין, שהוא בכלל היה... בגיל עשרים נלקח למשרפה, אני הייתי אז ילדה בקושי זוכרת איך הוא נראה, אין לי אפילו תמונה! כולם בבית, בגטו חשבו שגורלי הכי מר ואני מיועדת למוות ראשונה... הם צדקו בחלקם- במובנים רבים נשארתי עמם. גם בטוח, שלא הספקתי להיות ילדה. חלפתי על פני דורות במרוצה... אימה. התערבבתי בכולם. בחיים ובמתים משם. אני הקטנה, השלומיאלית של המשפחה מצליחה לחיות היום להיות ראויה לה, לכבד את זכרה, נושאת ומעבירה תמונתה, מבטאת את שמה, מחדירה באחרים את זכרה. אחי היה יכול להיות היום אבא, סבא. לילדים שלי יכלו להיות דודים... הם לא מכירים אפילו את הפנים של הקרובים! אבל הם חיים ויודעים מתוך מה הם נולדו וצמחו הם יזכרו. אולי לא את התאריכים, מתי ימי הולדתם ומתי נרצחו, לא יחגגו ולא יפקדו את קבריהם, שלא נכרו. אבל יכבדו, יבכו אותם, יזכרו! על פי צורתם, מתוך סיפורים ושמותיהם ששמעו יזכרו... אחי יחיה בלבם, בדמויות ילדיהם וילדי ילדיהם. אבל זה לא אותו דבר! הוא הומת בהיותו נער במלוא החיים זה לא יוחזר!!! היום חל התאריך של יום היוולדו, והוא מזמן רב כל כך איננו. שום דבר לא נשאר. האפר שלו פוזר. הושלך. הרוחות יעיפו אותו, יטלטלו עד סוף עולם!... האם יאה לי לחתום את שמי האחר, המתקיים וחי? האם זאת אני? והוא היה לי? אח!? לפני כל כך הרבה שנים... - כך יוצא על פי התאריכים, מספרים של הימים, החודשים... הם מדי שנה חוזרים ופוקדים בלי היקרים. יש להכין עדות מוקלטת של ניצול או של בן דור שני או שלישי המקריא או המספר את שמות בני משפחתו אשר נרצחו בשואה אם ניתן בליווי תמונות של אותם אנשים, או בעזרת ציור של עץ שורשים המספר על שמותיהם. ניתן גם להיעזר בתלמיד, מורה או הורה אשר שמו ניתן לו על שם קרוב שנרצח בשואה שיציג את סיפורו של אותו אדם. קטע קריאה 5 עדות: אמי אטקה (נטלה) נולדה בלודז' והיתה האחות הצעירה במשפחה בת חמישה ילדים. היו לה שני אחים ושתי אחיות הינדה הבכורה, אחריה ברל, אחריו אבא, לאחריהם סלה ולבסוף אמי. כולם מלבד ברל... התגוררו בלודז'... אבי דוד בן אליעזר, נולד בקאליש במשפחה שמנתה שבעה עשר בנים ובנות. לסבי מאיר יואל רייכמן, נולדו שנים עשר ילדים מאשתו הראשונה וחמישה מאשתו השנייה... כולם נולדו וגדלו בקאליש, העיר היפיפייה צפונית מערבית ללודז'... 32

המשכנו לחפש את משפחתנו וקרובינו, והרבינו לבקר אצל השומר וולסקי ובוועד הקהילה. ככל שהזמן חלף נעשינו יותר ויותר פסימיים. המציאות המרה שפגעה בעמנו, פגעה גם במשפחתנו. התחלנו להבין ולעכל יותר את המציאות בה שרויה שארית הפליטה. הבנו שאין לנו ברירה ושאנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים. לאחר תקופה קצרה, התברר לנו שמהמשפחה הקרובה שלנו מהעיר לודז' נשארנו בחיים רק אני ומשה אחי. איש ממשפחת אבי וממשפחת אמי איננו עוד. עצוב מאוד. הקראת שמות לכל איש יש שם: צבי רייכמן חיי נדודים ומאבק אני נכדם של... מבקש להזכיר את שמם של בני משפחתי אשר נירצחו על לא עוול בכפם......... קטע קריאה 6 עדות: מהיום אין לכם שם תחילה היינו חייבים לפשוט את כל בגדינו. הבגדים הושלכו לצד אחד והנעליים לערימה אחרת, ונכנסנו לתוך החדר הסמוך עירומים כביום היוולדנו. כאן ניתן לנו המספר. ה'לאגר פיהרר' מפקד מחנה הריכוז אמר לנו: ' מהיום והלאה כולכם מספרים. אין לכם שם. אין לכם זהות. אין לכם מוצא. כל שיש לכם הוא מספר. מלבד המספר הזה, אין לכם דבר.' יעקב בן 17 יד ועד, עדויות ותעודות מן השואה מרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים עמ' 137 קטע קריאה 7: כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו שיר: רקמה אנושית אחת מילים ולחן: מוטי המר משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע. אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה. כי כולנו... אושוויץ: "אסיר אחד הגיע מברסלאו וקיבל את המספר 5579. אסיר אחר הגיע מהוהנסאלזה וקיבל את המספר 5580. אסיר אחד הגיע ממחוז קטוביץ וקיבל את המספר... 5581 אסיר אחד נשלח מאופלן ומקבל את המספר 4960, שלא ניתן קודם לכן. אסיר אחד נשלח מקטוביץ ומקבל את המספר 5533, שלא ניתן קודם לכן..." 1004 גברים, נשים וילדים יהודים מגיעים ממחנה דרנסי במשלוח ה- 72. לאחר הסלקציה מוכנסים למחנה 48 גברים, המקבלים את המספרים 186,596-186,643, ו- 91 נשים, המקבלות את המספרים 80569-80659. הנותרים 33

נרצחים בתאי הגזים. 23 אסירים יהודים מועברים מאושוויץ למחנה גרוס רוזן. ילד נולד בבירקנאו ומקבל את המספר... 186,644 מעניין מה היו שמותיהם... הקראת שמות לכל איש יש שם: יום חושך ואפלה איתמר לוין אני נכדם של... מבקש להזכיר את שמם של בני משפחתי אשר נירצחו על לא עוול בכפם......... קטע קריאה 8: יש לי שלושה שמות פרטיים: אריה צבי ומשה אריה בשנות הארבעים לחייו, בן לשני הורים ניצולים, סיפר: נולדתי ב- 1946, אחרי שנודע להוריי שכל בני משפחותיהם נספו. יש לי שלושה שמות פרטיים: אריה, צבי ומשה וגם שלושה שמות משפחה. אתמול, כשהייתי באיזו מסיבה ושאלו אותי לשמי, פתאום התבלבלתי. אני ממש סוחב את כל המשפחה על הכתפיים שלי. אחותי, שנולדה כמה שנים מאוחר יותר, נקראה רק בשם אחד, על שם סבתא שנספתה. כשהעמיסו עליי את כל שמות המתים של המשפחה, איני סבור שחשבו עליי. עכשיו לא נותר לי אלא לסחוב על גבי את המתים. מתוך: יד ועד עדויות ותעודות מן השואה משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים י-ם תשנ"ו 1966 עמ' 242 "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו" כתבה המשוררת זלדה ועלינו לזכור שכל שם הוא עולם ומלואו, מאחורי כל שם עומד אדם מיוחד, שונה מהאחר, במבנה גופו וצורתו החיצונית כמו גם בפנימיותו, אופיו ומעשיו וכמובן בשאיפותיו וחלומותיו, במלחמה אחת רצחו הגרמנים כשישה מיליון יהודים, נשים, גברים, זקנים וילדים על חלומותיהם, שאיפותיהם ועתידם, שישה מיליון שמות... יהי זכרם ברוך. 34

עדות 1: האשה בשואה "כאשר באתי לסטודיום הפדאגוגי (בניין מיוחד ללימודי הפדאגוגיה והפסיכולגיה), למלא שם את טפסי ההרשמה, הזמין אותי לשיחה אסיסטנט של הפרופסור לפדאגוגיה, איש צעיר, גבוה ורזה כל-כך, שנדמה היה לי כי יישבר לנגד עיני." "העלמה היא בת דת משה?" שאל "כן", "מדוע נרשמה העלמה לפסיכולוגיה ופדאגוגיה, אם ידוע לה מראש כי לא תמצא עבודה בתום לימודיה?... אין העלמה זקוקה לפרנסה? כלומר למקצוע מכניס?" זקוקה ועוד איך! אני הבכורה מבין שבעה ילדים, והפרנסה מצויה במשפחתי אך בדוחק." "ובכן מדוע בחרה העלמה במקצועות שלא תוכל להתפרנס מהם? צר לי לומר זאת אבל עלינו להיות מציאותיים. אנו כאן בסטודיום הפדאגוגי, מכינים מפקחים מטעם משרד החינוך, מנהלים של סמינריונים וגימנסיות, מרצים למורים ולגננות. משרות כאלה לא ניתנות ליהודים. חינוך מורים הוא דם התמצית של פולין. כאו אין מקום לזרים." "זרים?! אנו חיים כאן אלף שנה, ועודנו נחשבים זרים? אבל טוב, הבה נהיה מציאותיים. אני יודעת שאין לי סיכוי להשיג משרה ממשלתית או כל משרה אחרת. אם כך, היינו הך. מוטב ללמוד מה שאני אוהבת..." הם יכולים למנוע ממני משרה, אמרתי לנפשי, אבל הם לא יוכלו לגזול ממני את הידע שארכוש. אולי יבואו ימים שונים, טובים יותר. לנה קיכלר-זילברמן בית אימי, עמ' 99 כך זה החל, דבריה אלו של לנה קיכלר זילברמן ערב מלחמת העולם השנייה משקפים ולו במעט את גורלה של האשה היהודייה בשואה אשר היתה לא רק "אשה" אלא גם "יהודיה בת דת משה" ועל כן נתקלה בצרות כפולות ומכופלות ולמרות הכל שמרה על רוח איתנה. טקס זה מוקדש לכל אותן נשים יהודיות אשר עמדו מול האויב הנאצי ויכלו לו. לנשים שלמרות ניסיון הנאצים להוציאם מכלל האנושות, הצליחו לשמור על שפיות דעתן, לתמוך במשפחותיהן, הוריהן, בעליהן וילדיהן, נשים שלא הספיקו לחוות את טעם האמהות, אמהות אשר הלכו למוות עם ילדיהן בזרועותיהן, נשים אשר הופרדו מבעליהן ומשפחתן ונרצחו מבלי דעת מה עלה בגורל יקיריהן, ולכל אותן נשים אשר הצליחו לשרוד את התופת ונשארו על מנת לספר ולהעיד על אשר ארע. שיר / ריקוד: עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארו נשים רבות ללא בעליהן ונדרשו לשאת בעול המשפחתי לבדן, היה זה לרוב שינוי גדול בנורמות שהיו נהוגות בחיי המשפחה היהודית בטרם המלחמה. הנשים היו צריכות לדאוג לפרנסת הבית, לחינוך הילדים ולקבל על עצמן החלטות יומיומיות כבדות משקל. עדות 2: "מטוסים גרמניים הופיעו מעלינו והפציצו את הדרכים הגדושות פליטים. נשמעו גם רעמי הארטילריה הגרמנית. הפולנים ההמומים שאלו: והיכן הארטילריה שלנו?" לפנות ערב הגענו לוויאליצקה. שרר בה תוהו ובוהו. אחיי התכוננו לברוח, חיפשו תרמילים, דחסו לתוכם לבנים ודברי מזון, נעלו את הנעליים החזקות ביותר שלהם ועמדו לצאת מזרחה, אל הגבול הסובייטי. גם אסתי ופלה התכוננו לצאת לדרך. אלברט הציע להסב מרתף גדול למקלט, לחסות בו בלילה, בעת ההפצצות, ועם שחר לקום ולצאת לדרך. האש קרבה אלינו. המטוסים הנמיכו טוס מעלינו, היה ברור, שהצבא הגרמני מתקדם באין עוצר. סני ומיכאל נפרדו מעלינו. אנחנו בורחים מזרחה" אמרו לי. "ומה יהיה על אבא? הוא אינו מסוגל ללכת ברגל. רגליו חולות ולבו חלש". נשתררה דממה בחדר. אימת-מוות אחזה בכל. הסתכלתי באבא. הוא ישב בכיסא, שחוח ומכווץ, פניו נפולות, ידיו ורגליו רועדות. חשבתי בלבי: וכי למי השאירה אמא את אבא, אם לא לי? אמרתי לאחרים: "לכו לשלום והצילו את נפשותיכם. אני אקח את אבא אתי." לנה קיכלר-זילברמן בית אימי, עמ' 176 35

עדות 3: "אבל למחרת בבוקר נכנסו הגרמנים לעיירה ואף יהודי לא יצא לרחוב. הכל הסתתרו. שבוע ימים עשינו במחבוא בסוליץ... סידה, הבת, הובילה אותי אל חדר שהיו בו חלונות עם תריסים מוגפים ואמרה: את רואה את החרכים הללו? בעדם ראיתי הכל. הגרמנים מן הזונדרקומנדו ריכזו כאן, בכיכר השוק, את כל היהודים שעלה בידם לעצור והעמידו אותם בשורות. הם פקדו עליהם לשים את ידיהם על ראשיהם. אחר כך החלו מתעללים בהם: גזזו את זיקניהם, ציוו עליהם להתעטף בטליותיהם, לכרוע על ברכיהם, להתפלל ולרקוד, וכל העת הצליפו בהם עד זוב דם... אחרי שגמרו את מסכת ההשפלות והעינויים, העמיסו את המוכים והפצועים על משאית והוליכו אותם לפרוור העיר טשיצה. שם נצטוו היהודים להסתדר בשמיניות, וירו בהם שורה אחרי שורה... אף על פי כן חזרנו אל מסלול החיים הרגיל. הנשים פתחו את בתי המסחר ומכרו סחורה כבימים עברו. הילדים החלו לומדים בבית הספר הממלכתי, עד שגורשו משם באחד הימים ונאסר עליהם ללמוד בכלל." שיר / ריקוד: לנה קיכלר-זילברמן בית אימי, עמ' 185 מאחור נותרו גם נערות צעירות שעדיין לא חוו את "ההתאהבות הראשונה" ואת "החיזור הראשון", או חוויות אחרות האופייניות כל-כך לגיל ההתבגרות. הן גם לא הורגלו מעולם לחיי חברה המחייבים שיתוף והתחשבות. הן נקרעו מבתיהן, מהוריהן ומרביתן לא שרדו. עדות 4: "אמא החליטה שאם מפרידים בינינו, צריך שלכל אחת מאיתנו תהיה חבילה נפרדת. היא חילקה את ה"רכוש" לשלושה, כך שלכל אחת מאיתנו יהיה צרור קטן ובו מעט מצרכי מזון, בגדים וחפצים אחרים זה כל מה שנותר מביתנו הנאה ומרכושנו הצנוע שצברו הורינו בעבודתם משך שנים עד המלחמה. כן החליטה אמי לגזור את צמותיי. עד אז לא הסתפרתי מעולם. אמא הסבירה לי שבמחנה העבודה אולי לא יהיו מים חמים להתרחץ ולחפוף את שערותיי הארוכות, במיוחד בחורף הממשמש ובא ומוטב ונוח יהיה לי בשערות קצרות. בעת שאמי עסקה בגזירת צמותיי הארוכות, היפות, ניגש אליי גרמני ובידית המעוקלת של מקלו תפס אותי בצווארי וכך סחב אותי והרחיקני מאמי ומאחותי- לנצח. אפילו לא הספקנו להיפרד ולומר שלום. כך פשוט סחב אותי כמו שלוכדים כלב ברחוב..." מרים יהב / נערה במחנות ילקוט מורשת מ"ח עמ' 118 האם היהודייה נותרה בגטו לבדה כשעליה לדאוג לעצמה ולילדיה הרכים, לאוכל, לבוש, חינוך ועוד. עדות 5: "יום מפרך עבר על אמנו. משא כבד נשאה על שכמה מן הכפרים ובמשך כל העת חישבה כיצד תתגנב לגטו מבלי להיתפס, כיצד תבריח את מטענה היקר וכיצד תאכיל את בנותיה במעט הרווח שנותר בידה. עתה אצה לה העת. שפשפה יד ביד, רקעה ברגליה וקראה: "טובה, עזרי לי לקלף תפוחי אדמה" העלתה את האש בכירה, שפתה סיר מים ובחרה תפוחי אדמה אחדים והותירה מעט מהם גם ליום המחרת. ללא מלים פרסה את מנת הלחם לשתים ולאחר שהתחמם החדר מעט והמים שבסיר החלו לבעבע אמרה לנו: "בנות יום טוב היה לנו היום. מן הגרמנים הצלחתי לחמוק עם כל הסחורה ואפילו לשחד את השומרים לא הצטרכתי... היום נאכל לשובע." בקצה היער/ אירית ר. קופר, עמ' 18 36

"שתי עיניה הגדולות, השחורות, הביטו בי. ראיתי את היגון הנשקף מהן. דומה היה עלי שעוד רגע יפרוץ מעיניה זרם דמעות, אך ידעתי: לא אשה כאמי תבכה. אמי אינה מן הבוכות... "הזדרזי" אמרה אמי בקולה הרך, "עלינו לצאת לדרך בטרם תזרח השמש". קמתי ממיטתי, להכין עצמי לדרך. לבשתי את שמלתי הדקה, כי לא נותרה לי אחרת... בצאתי מפתח הבית נצמדתי אל גוף אמי, היא חיבקה אותי, עטפתני בסודרה, אחזה בידי ומשכה אותי אחריה. משקרבנו אל הגדר שמתוחה היתה מסביב לגטו, עצרה אמי לרגע. היא הביטה סביבה ועיניה מלאות פחד ואימה. מבטיה תרו מסביב וכאשר היתה בטוחה כי עין הזקיף לא תשיגנה זינקה לארץ ומשכתני אחריה. קרבה אמי אל הגדר והחלה זוחלת דרך הפירצה... "עשי כמוני אמרה אמי חרש". זחלתי ועברתי בפירצה...עד מהרה נמצאנו מהלכות בדרך המובילה אל מחוץ לעיר, בתי הגטו נעלמו מאחורינו, אט אט נעלמו גם בתי הגויים, יצאנו מתחומה של העיר... נעצרה אמי, סקרה את הסביבה וכאשר בטוחה היתה שאין איש מאזין לדבריה אמרה חרש: "ילדתי עת קשה היא לנו...איני יודעת אם אזכה לראות את קץ המלחמה הזו. אך את בתי, עודך ילדה קטנה, ועלייך לחיות. עליי להציל אותך מידי הרוצחים... היום אמסור אותך לאיכר שאתו באתי בדברים. את תשהי בביתו. לכי לכי בתי, אל תסרבי ואני אתפלל עליך שחיה תחיי. זכות האבות תעמוד לך, זכות אברהם יצחק ויעקוב... מהיום תעמדי ברשות עצמך. מהיום לא יהיה שמך יטע. שם חדש ניתן לך. מעתה תהיי מארינה, מארינה קובולובסקי..." הנשים שנותרו מאחור בלי בעליהן אשר נשלחו לעבודה או להשמדה נאלצו לעמוד מול החלטות הרות גורל לגבי ילדיהם ומשפחותיהם החלטות של חיים ומוות עדות 6: "היום השחור ביותר בגטו קובנה, היה יום חטיפת הילדים מחיק אמותיהם והטענתם על קרונית המוות. היום הזה היה המר והקודר ביותר בכל תקופת הגטו האיומה. כל עינויי שאול, רציחות אכזריות, קברי אחים, התעללויות, רעב מציק, כל אלה היו חיוורים מול זוועת חטיפת הילדים. הייתי עד ראיה למחזה מחריד ואיום. אם עברית, שהוציאו ממנה בזרוע את שלושת ילדיהם, הרימה קול שאגה אדירה, כמו חיה מטורפת. בכיותיה פלחו את האוויר בקול איום ונורא, קול לא אנושי, עד כדי כך שהמפקד הגרמני "נכמרו רחמיו" והרשה לה לקפוץ לתוך קרון המוות ולהוציא משם רק ילד אחד. בראות שלושת הילדים בקרון את אמם התנפלו עליה, חיבקוה ונשקוה וכולם התייפחו ביבבה "אמא הצילי אותנו ממוות!" לב האם נקרע לגזרים. נתבלבלה עליה דעתה ונהייתה כמאובנת. בסופו של דבר יצאה את הקרון מבלי לקחת אתה אף ילד אחד..." לעיתים מצאו עצמם הנשים עומדות במרכזה של שאלה מזעזעת את מי יש להעדיף את האשה או את האם: הדילמה הנוראה / על פי מארק דבורזצקי מגטו וילנה: לכל בעל תעודה צהובה היתה רשות לרשום אשה בתעודה שלו. אם היה רווק רשם את שם אמו כאילו היתה אשתו וכך הציל את חייה. אבל אם היה נשוי, עמדה בפניו השאלה האיומה: את מי להציל? את האם או את האשה? סיפר לי אחד: "הייתי צריך בעצמי לקבוע מי לחיים: האשה או האם? ועל מי להוציא את גזר דין המוות. נתתי את החייל לאשתי. ולאמי היקרה השארתי את גורל פונאר..." סיפר השני: " אני מודה ומתוודה רשמתי את אמי כאילו היתה אשתי ואת אשתי הסתרתי במחבוא. אמא יש לך רק אחת... יהודים! רע עשיתי, אבל כך אמר לי הלב... האם נתנה לי את החיים..." 37

סיפר השלישי: לפני שנפרדתי מאמא ניגשתי אליה ואומר: ' אמא, לא אוכל לקחת אותך... אני לוקח את אשתי. את בעצמך הובלת אותנו לחופה. את בעצמך, הלא נתת לנו את ברכתך, שנוליד בנים ונקים דור... הגידי אמא בעצמך, מה עליי לעשות? מה עליי לעשות?' אז לקחה אמא את ספר ה'צאנה וראינה' הנושן שלה, בכתה וקראה: ' על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו---ותאמר: 'הנה כך רצונה של תורתנו הקדושה: תן את החיים לאשתך.' ותיתן אמא לנו את ברכתה האחרונה". שיר / ריקוד: מתוך: יד ועד עדויות ותעודות מן השואה משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים י-ם תשנ"ו 1966 חיי האסירות במחנות היו אף הן שונים מחיי האסירים ובעלי מאפיינים ייחודיים, עם הגיען למחנות ההשמדה, אימהות צעירות נשלחו ביחד עם ילדיהן לרצח, גם אם היו בריאות ויכלו לעבוד. גם האסירות שצלחו את הסלקציה וחיו במחנות חוו את חוויות המחנה באופן שונה מעט משל הגברים מעצם היותן נשים. עדות 7: "היה זה באושוויץ, באחד הערבים, כאשר שכבנו סחוטות על הדרגשים, באפיסת כוחות, ללא תחושת חיים. לפתע נשמע קול. היתה זו סאלה, יהודיה מוינה, צנומה ואפורה כמונו. אולם כאשר נתנה קולה בשיר... היתה זו הסרנדה של שוברט. צלילי הסופרן הנפלא של סאלה מילאו את הצריף העלוב והמנגינה הנהדרת העבירה אותנו לעולם אחר, עולם רחוק, שמזמן שכחנו על קיומו... היינו כה שקועות בשמיעה, שאף לא אחת נתנה דעתה לאיש הס"ס, אשר נכנס בשקט לצריף. הוא נעמד ליד הדלת עם הבעת השתוממות על פניו, והאזין... לא הספקנו להזהיר את סאלה. לפתע כאילו ניעור מחלום, הוא התקרב לדרגשה של סאלה, הורידה בכוח והחל להכותה - du verfluchte judin אין לך רשות לשיר את השיר הזה, יהודיה ארורה שכמותך!!!" פליציה קראי פגזים וחרוזים עמ' 12 "הנערות הגיבורות הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. נערות אמיצות וגיבורות הנוסעות הלוך ושוב לערים ולעיירות בפולין, מצוידות בתעודות אריות או כפולניות או כאוקראיניות. הן סומכות על מראה פניהן... כמה פעמים נעצרו, נערכו עליהן חיפושים, אבל המזל שיחק להן. שליחי מצווה אינם ניזוקים. האשה היהודייה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו. הן יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון." עימנואל רינגלבלום פנים להתנגדות היהודית עמ' 41 בתנועות הנוער ובמחתרות היהודיות קיבלו על עצמן נשים צעירות תפקיד שהיה בעל חשיבות עצומה בפעילות המחתרתית: תפקיד הקשריות. עדות 8: "את עבודתנו ברחבי הכיבוש הגרמני לא היינו מסוגלים לבצע בלי קשריות. הקשריות שלנו קיבלו עליהן לסכל מזימה זו, והן עשו והצליחו ולו במעט. בגופן ובמעשיהן ניסו לאחד את הגיטאות, את יהדות פולין המתפוררת. בפניהן של הקשריות לא עמדו חומות הגיטו ולא היו גבולות, וכל הגזירות והאיסורים על התנועה בדרכים לא נחשבו בעיניהן. צפה ועולה לנגד עיני דמותה של לונקה קוזיברודזקה בת העיירה פרושקוב הסמוכה לורשה. צעירה יפה, בלונדינית, בעלת חזות "גויית", משכילה, התחבבה על הבריות, וכל שבא עמה במגע העריץ אותה ואהבה. היא לא ידעה מעצורים בפעולתה, ולא היה מקום שלא תגיע לשם. גזירות שונות ניתכו על היהודים והפולנים בזו אחר זו, אך 38

לונקה ידעה תמיד "להסתדר". זוכרת אני שהיינו אורזים אני שהיינו אורזים את המזוודה שלה כשהחומר המסוכן טמון בתוך המכסה הכפול, והלב חרד: מי יודע מה צפוי לה? ולונקה מחייכת ומעודדת אותנו: "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר... קורנת כולה היתה בספרה על ביקוריה בגטאות שלתוכם הצליחה להתגנב. בואה היה חג לחברינו ולציבורי האנשים שאתם נפגשה במושבות היהודים. היו מקיפים אותה ומקשיבים בנשימה עצורה לסיפוריה על נוער שאינו משלים עם ההשפלה וחולם על חיים או מוות של כבוד. בימי כליון ומרד / צביה לובטקין עמ' 53 לא רק חברי המחתרת היו שותפים להתארגנות ולהכנות, גם רבים מתושבי הגטו ובראשן הנשים, האמהות, נטלו חלק פעיל בהכנות מתוך כוונה להציל את משפחותיהן. "עמוק מתחת לפני האדמה בנו בונקרים ערוכים היטב, הכינו מחבואים מוסווים כהלכה שהוצרכו להקל על נקם והתנגדות... באותו זמן עצמו מסרנו מפה לפה ידיעות משמחות על התבוסות הגדולות של הצבא הגרמני בחזית המזרחית. אופטימיסטים ניבאו שחרור מהיר... אבל בניית הבונקרים והמקלטים נמשכה הלאה. כאשר בעקשנות גוברת חזרו השמועות שחיסול הגטו בוורשה יבוא סופית באביב, השיגה אימא בשביל כולנו מקום בבונקר ברחוב מילוא... 3 הבונקר היה בנוי מתחת למרתף ומצויד בסידורים שונים, במשאבת מים, חשמל, מאווררים, מיטות עץ בקומות וארונות קיר בשביל מלאי המזון. כל הסידורים האלה הוכיחו, כי אין זה מחבוא זמני במקרה של אקציה אחת או אחדות שצריך לעבור אותן" שיר / ריקוד: ישראל גוטמן יהודי ורשה 1939 1943: גטו מחתרת מרד היא חיכתה/ הלינה בירנבאום עיניים גדולות מחוסר שינה היא חיכתה לי שם במורד הדרך שיניה לבנות כפנינים נחשפות בחיוך ידעה שאבוא אליה הנהדר שעלי האדמות אחוש אותה בכל חושי חיוך של אם המתאמצת להרגיע ילדתה את אימי היפה והצעירה. מול תא הגז ותנור המשרפה מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה את גופה היא חיכתה לי במורד הדרך של מאיידנק וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי מול הצריף "דצינפקציה והמשרפה" לשתול בתופת, ברגע שלפני האחרון הגעתי ממרחקים מופלגים כעבור ארבעים שנה כוח החום האנושי. זיק בהירות או תקווה והיא עמדה כאן כמו אז כאן, במקום שהיציאה ממנו למרות מותה היא רק בתור עשן דרך ערובה... כמו ביום הפרידה ההוא: הגעתי מארץ אחרת שחרחורת, קטנה כאשה מבוגרת וכאותה ילדה שהייתי אז תלתל ארוך מעל מצחה והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה! גלגל שערותיה עוטר את ראשה לחיים אדומות עמנואל רינגלבלום כתב על הנשים היהודיות במלחמה: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודייה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים." טקס זה הוקדש להן, יהי זכרן ברוך. האשה היהודייה בשואה היבטים יחודיים בשביל הזיכרון 39

התנגדות קול קורא אל שרידי העם היהודי הנכחד על אדמת פולין אליכם, הקרובים לנו ביותר, שבשמם יצאנו לקרב, אנו פונים מעל לקברים האלמוניים של הטובים והיקרים בחברינו, שנפלו בקרב עם כוח עדיף. תמיד שאפנו לחיי חירות, אבל אם נגזר עלינו למות, רצוננו ליפול כלוחמים, כדי שיהיה מותנו גאה ומכובד. לא יצאנו לנצח בנשק לא לנו ניתן הניצחון. יצאנו להגן על הרוח, ואת רוחנו לא קטל האויב. אין המוות תבוסה או חרפה, וכוחה של האלימות המכריע קומץ מורדים אינו כוח שניצח. השגנו את מטרתנו, אחזנו בנשק, כי לא יכולנו להשלים עם המחשבה שאלפי יהודים, גברים, נשים, זקן וטף, נקטלים בפראות: כי לא רצינו שיוליכו אותנו כצאן לטבח: כי לא רצינו שבבוא היום תאמר ההיסטוריה, כי יהודי פולין מתו מיתה עלובה ללא סימן אחד של התנגדות. מתוך קול קורא במלאת שנה להקמת הארגון היהודי הלוחם אוגוסט 1943 פרידה ממילא 18/ סיפורה של קשרית הלה רופאייזן שיפר עמ' 8 פעולות של התנגדות ומרד בגטאות החלו רק לאחר שתנועות המחתרת הגיעו להכרה כי הגרמנים מבצעים השמדה המונית של יהודים. בכל גטו לבש התהליך הזה אופי אחר. הגטו הראשון שבו הוקם ארגון התנגדות היה וילנה, שהיה מהמקומות הראשונים שבהם בוצע הרג שיטתי של יהודים. הידיעות שהגיעו לשם על המתרחש באתר ההרג פונאר פקחו את עיניהם. ידיעות ההרג ומשמעותן הופצו בין מרכזי התנועות בגטאות השונים וכמה חודשים לאחר מכן הביאו להקמת ארגון הגנה עצמית בוורשה "הגוש האנטי פשיסטי" שניתן לראות בו מעין גלגול ראשון של ה"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל). במסגרת הגוש נערכו ההכנות הראשונות למרי מזוין. הוקמה זרוע צבאית שהדריכה ללוחמה בשטח בנוי, נרכש האקדח הראשון והחל אימון בסיסי בו. לעומת התפיסה שהנחתה את תנועות הנוער שראו במסע הרצח של הנאצים מהלך אידיאולוגי עקבי המצריך היערכות לפעולות התגוננות, נטו היודנראטים והחוגים המקורבים להם לראות ברציחות התפרצות של איבה מקומית ודחו את הטענה שיש לראות בהן מסע רצח טוטלי. הם לא האמינו כי החלטה כוללת של רצח יהודים מטעמים אידיאולוגיים היא בגדר האפשר וגרסו שהרציחות הן תוצר של שיקולים פרגמטיים נטולי עכבות מוסריות, יתר על כן, הם חששו שהתארגנות התנועות בגופי לחימה עלולה להמיט אסון על כלל תושבי הגטו ושגילויי ההתנגדות יובילו לענישה קולקטיבית מצד הגרמנים... טקס זה מוקדש ללוחמים היהודים אשר קמו ומרדו בנאצים למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם וכן לאנשי הגטאות אשר עמדו מנגד ראו כיצד צומחת תנועת ההתנגדות היהודית ותהו האם להצטרף אליה. שיר העיירה בוערת: מרדכי טננבוים-תמרוף - בעד אחים יהודים! ימי אימים באו עלינו. לא רק גטו וטלאי צהוב, שנאה ומשטמה, עלבון והשפלה המוות לפנינו! לנגד עינינו מובלים להרג נשינו וילדינו אבות ואימהות, אחים ואחיות. דעו לכם חמישה מיליוני יהודים כבר נרצחו באירופה בידי היטלר ותלייניו. מיהדות פולין נשארו, עד כה, לא יותר מעשרה אחוזים. בחלמנו ובבלז'ץ, באושוויץ ובטרבלינקה, מוות אחרים עונו והומתו מיתות משונות, יותר משלושה מיליון יהודי פולין. בסוביבור ובמחנות 40

דעו לכם כל המשולחים מובלים למוות! אל תאמינו לתעמולת הכזב של הגסטאפו על מכתבים כביכול של המשולחים. זהו שקר ציני: דרכם של המשולחים מוליכה למשרפות ענקיות ולקברות-המונים במעבה יערות פולין. כל אחד מאיתנו נדון למוות. כבר אין לנו מה לאבד! אל תאמינו שהעבודה תציל אתכם. לאחר האקציה הראשונה תבוא שנייה ואחריה שלישית עד אחרון היהודים!... ניפול כגיבורים ובמותנו לא נמות! זולת כבודנו אין לנו עוד מה לאבד!... הלינה נגד מרדכי טננבוים-תמרוף / מפקד לוחמי גטו ביאליסטוק 13 לינואר 1943 מתוך דפים מן הדלקה "בורשה לא יכולים לעשות את זה" באימה אך גם בחוסר אמונה שמעה אמא את הידיעות שהובאו על ידי פליטים, אודות הגטו בלודז', אודות ההתעללות הבלתי אנושית וההוצאה ההמונית להורג בירייה, של יהודי המקום. "בוורשה" אמרה אמא "לא יכולים לעשות את זה. הרי לא ייתכן לכלוא להשמיד ריכוז כה גדול של חצי מיליון יהודים!" כך דיברה אימי ובדומה לה חשבו אז כל שכנינו. הטילו ספק באמיתות הידיעות המזוויעות וניחמו ועודדו זה את זה, מתעלמים מן העתיד הטרגי חסר התקווה. צביה לובטקין בעד הלינה בירנבאום החיים כתקווה "יהודים דעו, גירוש - זה טרבלינקה, וטרבלינקה משמע : מוות! אל תבטחו בכרטיס עבודה, הסתירו את הילדים ואת הזקנים, ואילו הצעירים חייבים להתנגד בכל מה שבידם, לפחות נכביד על מלאכתם של הרוצחים, בל נפחד שמא יתפסונו ויירו בנו. טוב המוות ביריות בתוך הגטו מן המוות בטרבלינקה! גנס נגד כרוז קול קורא ארגון אייל בימי כליון ומרד/ צביה לובטקין "באת אל הגטו להוציא יהודים להוציאם ליערות. לא רע. ניחא. כמה יהודים אתה יכול להוציא? שלוש מאות? ארבע מאות? חמש מאות? חמש מאות יהודים לעומת עשרים אלף! אם יגיעו הדברים לידי חיסול גמור של הגטו, אני אדע על כך. אני אודיע לגטו: יהודים הימלטו, הצילו את עצמכם. גם במקרה זה, סבורני, יברחו לא פחות מחמש מאות יהודים ואולי יותר. לאן ירוצו? כן, אתה חושב שיהיה להם לאן לברוח. לא רע. אבל בשביל חמש מאות יהודים לא אסכן את עשרים האלף. לדידי הגטו אינו נושא לשאפתנות הילדותית שלכם. הגטו הוא עולם בפני עצמו. עולם אחר לגמרי. הגטו הוא תא מוות שבו כלואים אנשים, נשים וטף. גזר דין המוות כבר נחרץ, אבל עדיין איננו מוצא לפועל ומועד ביצועו אינו ידוע לאיש. את המועד הזה אני משתדל לדחות, לדחות בכל כוחותיי, בכל האמצעים האפשריים, כל עוד יהיה בידי, ולו גם מדובר באלפי קורבנות. אני אתייצב נגדכם, לא אתן לכם לגרום לחיסול הגטו בטרם עת. מי מכם נוטל לעצמו את הזכות לקצר את ימיהם ושעותיהם של ילדים ונשים, החיים עדיין בגטו? אם לילדי הגטו נותר עוד יום אחד, עוד שעה אחת של חיים, אלחם למען שעה זו שלהם בכל כוחי. אינני מצויד באידיאלים כמוכם, אינני מצויד במושגים של כבוד והתנגדות כמו אחרים בכלל אין בידי שום נשק במאבקי נגד הגרמנים. אין לי שום עזרה עקיפה או ישירה. 41

כל מה שיש לי, נשקי היחיד, הוא הזמן. את הזמן הזה רוצה אני להרוויח... וכי מי יוכל לדעת מה עלול להתרחש בן לילה?! השליכו את הדמיונות, את הגבורות שלכם, כאן הם מיותרים. מישקה - בעד גנס / קיץ 1943 כמו סיסמה... מדור לדור/ הפרטיזנים היהודים בימי השוה עמ' 22 בשום פנים לא ירפו הגרמנים את ידיהם מהגטו. את כולם יחסלו. כמו שחיסלו את גטו ורשה, כך יחסלו את גטו וילנה. הם לא ישאירו נפש חיה. את כולם ירצחו, יחד איתכם! אתם רק משלים את עצמכם, אתם הולכים שולל! בוודאי טענותיכם צודקות, בוודאי יש בהן מן ההיגיון, אבל הן אינן אלא אשליות, תקוות סרק חסרות כל סיכוי, חלומות שווא. אני יודע שלא יעלה בידי לשכנע אתכם, אני יודע שקשה לעזור לכל הגטו, אני יודע שפשע הוא לקחת במו הידיים ולהטיל אל מוקד האש את אלה, שעדיין נותר להם עוד יום של חיים. אבל לפחות תנו לצאת לאלה הרוצים ושואפים לצאת מן הגטו. אם לא את כולם, שחררו לפחות חלק מהם, לבל יאמרו שאף אחד לא הלך, שאף אחד לא התנגד, שאף אחד לא ניסה להתקומם, אלא הכל חיכו בגטו עד הרגע האחרון. מה אגיד למפקדי הפרטיזנים הרוסיים, לפרטיזנים היהודים? תנו לפחות לחלק מהאוכלוסייה להילחם, שלא יאמרו כי איש לא נלחם! היוצאים מן הגטו לא יפריעו למאבקכם המפוקפק, חסר התקדים, שאולי אין לו אח ורע בהיסטוריה... סייעו לפרטיזנים היהודים. תנו ליהודי לצאת מהגטו, כדי שיוכל עם נשק ביד לדרוך על האדמה רוויות הדם, שיוכל לנקום. אל יאמרו אחר כך, שהיהודים ישבו בחיבוק ידיים וחיכו למוות. שיר הפרטיזנים בעד מיישקה גטו ויער/משה שוטן עמ' 122 124 "יהודים התנגדו בנשק התליינים והליטאים הגיעו לשערי הגטו. עומדים הם לרצחנו נפש. עוד מעט יובילו אותנו מחנות מחנות דרך השער. כך הובלו המאות ביום הכיפורים. כך הובלו אחינו ואחיותינו, אמהותינו ואבותינו, ילדינו. כך הוצאו רבבות למוות. ואנו לא נלך! לא נובל כצאן לטבח. יהודים התנגדו בנשק! אל תאמינו להבטחותיהם הכוזבות של המרצחים. אל תאמינו לדברי הבוגדים. כל היוצא משערי הגטו אחת דרכו לפונאר. ופונאר היא מוות. יהודים אין לנו מה לאבד. המוות ישיגנו בלאו הכי. מי מאמין עוד בחייו שעה שהמרצח משמיד אותנו בשיטתיות. ידו של התליין תשיג כל אחד. מחבוא ופחדנות לא יצילו את החיים. רק בהתגוננות מזוינת נוכל להציל את חיינו וכבודנו. אחים מוטב ליפול בקרב בגטו מלהיות מובל כצאן לטבח לפונאר. ודעו: בגטו קיים כוח יהודי שאורגן, אשר יתקומם עם נשק ביד. קומו והתנגדו בנשק. אל תסתתרו ב"מאלינות". סופכם ליפול כעכברים בידי המרצחים. המונים יהודים. צאו לרחוב. כרוז הפ-פ-א הקורא להתקוממות בגטו וילנה 1. בספטמבר 1943 42

גנס נגד "לשם מה קראתי לכם? משום שהיום שוב אסרו יהודי בעבור מסחר באקדח. איני יודע עדיין כיצד יסתיים העניין. המקרה הקודם הסתיים בכי טוב, בשביל הגטו. אני יכול לומר לכם שאם הדבר יישנה יענישו אותנו בחומרה. ייתכן שייקחו את כולם מגיל 60 ומעלה או ילדים... עיינו בדבר והחליטו האם אומנם כדאי כל זה!!! הללו, שחושבים באופן שקול ובריא להם יש רק תשובה אחת: אין הדבר כדאי!!! אם אין עושים לנו פרובוקציות, בל נעשה זאת אנחנו. כי המחיר נשלם אנחנו. גנס השואה בתיעוד דרך ההתנגדות והמאבק החמוש התממשה במלואה בוורשה במרד שפרץ באפריל 1943. הלוחמים במרד זה לא ראו בלחימתם דרך להצלה אלא מעשה מחאה ואות חיים אחרון שכוונו כלפי העולם היהודי וכלפי החברה האנושית כולה. ב- 19 לאפריל 1943 החל הגירוש האחרון והמרד בגטו. 3 ימים נמשכו קרבות הרחוב. הגרמנים הפעילו כוח צבאי רב. ללוחמים לא היה סיכוי לנצח, אך הם הצליחו לגרום לגרמנים אבידות רבות. היהודים שהסתתרו בבונקרים לא הסכימו ברובם להיכנע לגרמנים ולא יצאו מהבונקרים למרות קריאות הגרמנים. הגרמנים שרפו את הגטו, בית אחר בית. הלוחמים, ובראשם מפקד המרד, מרדכי אנילביץ', נאלצו לסגת אל הבונקר ברחוב מילא 18. ב- 8 למאי 1943 נפל הבונקר ובתוכו המפקד והלוחמים. הלחימה בגטו ורשה נמשכה כ- 4 שבועות וגרמה אבידות קשות לגרמנים. רק ב- 16 למאי יכול היה קצין האס.אס האחראי על הגטו, שטרופ, להודיע כי "אין עוד שכונה יהודית בוורשה". על חשיבות המרד וההתנגדות דובר רבות במהלך השנים אולם יש לזכור שההתנגדות המזוינת עוררה מחלוקות רבות בקרב אנשי הגטאות והלוחמים שהשתתפו במרידות... לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה אבא קובנר "פקדתי על אנשיי להתאסף לקראת היציאה מן הגטו דרך צינורות הביוב כדי להמשיך את הלחימה ביערות. כשהגיעה שעתי לצאת, עמדתי ליד הכניסה לפתח הביוב, ולפתע הגיעה אמי הקשישה וביקשה ממני הדרכה מה לעשות. היה עליי לענות שאיני יודע, ומאותו הרגע ועד היום, אינני יודע אם ראוי אני לתהילת הפרטיזן הלוחם בנאצים, או שמא מגיע לי אות קלון של בן הבוגד באמו." שיר אלי אלי: חנה סנש לפני שופטיה השואה היבטים היסטוריים עמ' 123 "כשנכנסו השופטים מצאו את חנה כשהיא יושבת על ספסל הנאשמים. צעירה, יפה, רעננה ובוטחת... חנה נאשמת בבגידה במולדת ובריגול לטובת האויב. הקטגור דרש עונש מוות לחנה. לבסוף נשאלה חנה אם היא מודה באשמתה. לא! ענתה חדות וקמה על רגליה אינני מודה באשמת בגידה במולדת. אני באתי לכאן בשליחות מולדתי שלי, מולדתי היחידה. אמנם נולדתי כאן בעיר הזאת, ובה ספגתי לתוכי את היסודות להשקפת עולמי, למבנה נפשי. פה למדתי לאהוב את היפה, לכבד את הזולת, לשאוף לעולם יותר טוב...אולם כשגדלתי לימד אותי הרחוב, כי לי כיהודיה אין מקום בארץ הזאת. ואחר קמו קברניטי האומה והצביעו אחד אחד בעד הפליה גזעית, קיפוח זכויות 43

או והחזרת ימי הביניים...תלו את הקולר בנו ואנחנו היינו השעיר לעזאזל. וככה התעוררתי מחלום שווא, אותו חלמו אבותיי ואבות אבותיי והבנתי את הדבר לאשורו, אין לי עוד מולדת פה. וקמתי והלכתי לבנות לי מולדת חדשה, מולדת יהודית, מולדת אמיתי... ואתם לא הסתפקתם במלחמה בלבד. שלחתם יד גם בעמי, ולכן באתי לכאן. באתי כדי להציל אחים, וגם כדי להחזיר אתכם אל המסלול הנכון. בהצילי את אחי הייתי מצילה אתכם. כי כל יהודי שיישאר בחיים בהונגריה יהיה בו כדי להמתיק את גזר דינכם. לא אני בוגדת. בוגדים הם אלה, שהמיטו את האסון הזה על ראש העם ועל ראשכם אתם. אל תוסיפו חטאת על פשע. הצילו את אחי בני עמי כל עוד הדבר בידכם. אולי יקלו על-ידי כך בדינכם, החמור בלאו הכי, כי רבים הם הקרבנות שנפלו עד היום. מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' "מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה, והשנייה למעלה מ- 6 שעות... אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר שאותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום... החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות שלוש פלוגות קרב, ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק. לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים שבהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, שבהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אויר. באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היו שלום יקיריי אולי עוד נתראה. חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזויינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים. מרדכי אנלביץ' גטו, 23 באפריל 1943 השואה בתיעוד טקס זה הוקדש לאנשי ההתנגדות והמרד כמו לאנשי הגטאות אשר רצו לחיות ולשרוד בכל מחיר יהי זכרם ברוך. 44