מקורות עבודת רשות במשפט עברי להגשה עד 7.9.09 נושא 1: הציד במקורות המשפט העברי... 2 נושא 2 ה: הפלה במקורות המשפט העברי... 6 נושא 3: הגנת הפרטיות במקורות המשפט העברי... 14 נושא 4: גירות למטרת נישואים במקורות המשפט העברי... 18 נושא 5: חוק השומרים במקורות המשפט העברי... 23 הערות: 1. אין צורך להדפיס הכל אלא את הנושא עליו אתם עושים את העבודה. דוגמא: מי שעושה עבודה בנושא 'הפלה' צריך להדפיס עמ' 6-13 2. חסרים כמה מהמקורות בנושא 'פרטיות'. ב הה צצ לל חח הה!!
א[ נושא 1: הציד במקורות המשפט העברי ח"כ אלון שטיין מעוניין לקדם הצעת חוק שתתיר במדינת ישראל ציד בעלי-חיים לשם שעשוע וספורט. ח"כ שטיין פונה אליך בבקשה לקבל את עמדת המשפט העברי בסוגיה זו. בתשובתך הצג דעות בעד, דעות נגד ומסקנה סופית. ספר תהילים פרק א פסוק א: אַשׁ ר י ה א ישׁ א שׁ ר ל א ה ל ך בּ ע צ ת ר שׁ ע ים וּב ד ר ך ח טּ א ים ל א ע מ ד וּב מוֹשׁ ב ל צ ים ל א י שׁ ב: תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב: ומי יימר דהכי איכא? "ל השתא חזית]. הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי, שקל קלא שדא בהו, הוו קאתו למיכליה, אמר: אלהא דמאיר ענני! שבקוה, ויהבה ליה. לסוף אשתמע מילתא בי מלכא, אתיוה אסקוה לזקיפה, אמר: אלהא דמאיר ענני! אחתוה. אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי, אמרי: כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה. יומא חדא חזיוהי, רהט אבתריה, רהט מקמייהו, על לבי זונות. איכא דאמרי: בשולי עובדי כוכבים חזא, טמש בהא ומתק בהא. איכא דאמרי: אתא אליהו אדמי להו כזונה, כרכתיה, אמרי: חס ושלום, אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי. קם ערק אתא לבבל. איכא דאמרי: מהאי מעשה, ואיכא דאמרי: ממעשה דברוריא. תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: +תהלים א+ אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. ורמינהי: [הולכין] לאיצטדינין מותר - מפני שצווח ומציל, ולכרקום מותר - מפני ישוב מדינה, ובלבד שלא יתחשב עמהם, ואם נתחשב עמהם - אסור; קשיא איצטדינין אאיצטדינין, קשיא כרקום אכרקום! בשלמא כרקום אכרקום ל"ק: כאן במתחשב עמהן, כאן בשאין מתחשב עמהן, אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא! תנאי היא; [דתניא:] אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים, ור' נתן מתיר מפני שני דברים, אחד מפני שצווח ומציל, ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה. תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: מקום שמזבלין אסור - מפני חשד עבודת כוכבים, ומקום שאין מזבלין שם אסור - מפני מושב לצים. מאי בינייהו? אמר ר' חנינא מסורא: נשא ונתן איכא בינייהו. דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתיב: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב? וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ? [אלא] לומר לך, שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב - סופו ללוץ, ואם לץ - עליו הכתוב אומר: +משלי ט+ אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) +מסורת הש"ס: [ולצת]+ לבדך תשא. א"ר (אליעזר) +מסורת הש"ס: [אלעזר]+: כל המתלוצץ - יסורין באין עליו, שנאמר: +ישעיהו כח+ ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. אמר להו רבא לרבנן: במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו, דלא ליתו עלייכו יסורין. אמר רב קטינא: כל המתלוצץ - מזונותיו מתמעטין, שנאמר: +הושע ז+ משך ידו את לוצצים. אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר: +משלי כא+ זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: +צפניה א+ יום עברה היום ההוא. אמר ר' אושעיא: כל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר: זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: יום עברה היום ההוא. אמר רבי חנילאי בר חנילאי: כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם, שנאמר: ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [כי] כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי (אליעזר) +מסורת הש"ס: [אלעזר]+: קשה היא, שתחילת' יסורין וסופו כלייה. דרש ר' שמעון בן פזי: אשרי האיש אשר לא הלך - לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד - זה שלא עמד בקנגיון, ובמושב לצים לא ישב - שלא ישב בתחבולות; שמא יאמר אדם: הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון אלך ואתגרה בשינה? ת"ל: ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א ובני בתירה, ויונתן בן שאול. רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן. בני בתירה - דאמר מר: הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן. יונתן בן שאול - דקאמר ליה לדוד +שמואל א' כ"ג+ ואתה תמלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה. ממאי? דלמא יונתן בן שאול - דחזא דגריר עלמא בתר דוד, בני בתירה נמי, דחזו להלל דעדיף מינייהו. אלא רבן שמעון בן גמליאל - ודאי ענוותן הוה. אמר רבי: חביבין יסורין. קבל עליה תליסר שני - שית בצמירתא, ושבע בצפרנא. ואמרי לה: שבעה בצמירתא, ושית בצפרנא. אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא, כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי, הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא, ואפילו הכי מעבר ליה קליה לקלייהו, ושמעו ליה נחותי ימא. ואפילו הכי, יסורי דרבי אלעזר ברבי שמעון עדיפי מדרבי. דאילו רבי אלעזר ברבי שמעון - מאהבה באו ומאהבה הלכו, דרבי - על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו - יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב +תהלים קמה+ ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה. כולהו שני יסורי דרבי אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה. כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא. דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא - בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה, אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא. איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להם: יש לו בן לאותו צדיק? - אמרו לו: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. אתייה, אסמכיה ברבי, ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה. כל
ס ) מ ) יומא הוה אמר: לקרייתי אנא איזיל. אמר ליה: חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך, ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל? אמר ליה: מומי! עזובה דא. כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי, שמעיה לקליה, אמר: הא קלא דמי לקליה דרבי אלעזר ברבי שמעון. אמרו ליה: בריה הוא. קרי עליה: +משלי י"א+ פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם. פרי צדיק עץ חיים - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון, ולקח נפשות חכם - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא. כי נח נפשיה אמטוהו למערתא דאבוה, הוה הדרא לה עכנא למערתא. אמר ליה: עכנא עכנא, פתח פיך, ויכנס בן אצל אביו. לא פתחא להו. כסבורים העם לומר שזה גדול מזה, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה. איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון, אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. אתיוהו לקמיה, אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך ברתאי, הדר ביה. איכא דאמרי: נסבה וגירשה, איכא דאמרי: לא נסבה כלל, כדי שלא יאמרו בשביל זו חזר זה. ולמה ליה כולי האי? - דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר +ירמיהו ט"ו+ אם תשוב ואשיבך לפני תעמד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה - מבטלה בשבילו, שנאמר +ירמיהו ט"ו+ ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר +ישעיהו נט+ ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' - אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם - אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה. רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא, ואקריוהו לא ימושו מפיך, יתיב ארבעים תעניתא אחריני ואקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך. יתיב מאה תעניתא אחריני אתא ואיקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר: מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה. רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה. יתיב מאה אחרניתא דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה ונפלין עילויה מילי דצבורא. ויתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם. כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה, שגר תנורא סליק ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא ביה נורא. יומא חד יהבו ביה רבנן עינא, ואיחרכו שקיה, וקרו ליה קטין חריך שקיה. אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב +ירמיהו ט'+ מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ, דבר זה הגהות הרמ"א לשולחן ערוך, חלק אורח חיים סימן שטז סעיף ב הרב עובדיה יוסף שו"ת יחווה דעת חלק ג, סימן סו (*) שאלה: האם מותר מצד ההלכה ללכת לאיצטדיון לחזות במלחמת השוורים? תשובה: הנה אין ספק כי עצם ענין מלחמת השוורים הוא בניגוד גמור לרוח תורתינו הקדושה, שהוא תרבות אנשים חטאים ואכזרים אשר לא כאלה חלק יעקב, כמאמר חז"ל (ביבמות עט ע"א) שלש מדות יש בישראל, ביישנים רחמנים גומלי חסדים. ונודע שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה, שלכן ציותה התורה לפרוק המשא מעל חמורו של חבירו כשהוא רובץ תחת משאו. ולמדו מכאן בגמרא (בבא מציעא ל"א ע"א ול"ב ע"ב) שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. ובמסכת שבת (קכ"ח ע"ב) אמרו, שבהמה שנפלה בשבת לתוך אמת המים, ואי אפשר לספק לה מזונותיה בעודה שם מפני שהמים עמוקים מותר להניח כרים וכסתות תחת רגליה כדי שתעלה עליהם ויוכל להאכילה, ואף על פי שבזה הוא מבטל כלי מהיכנו, שיש בזה איסור משום סותר, כמו שפירש רש"י (בשבת שם /קכ"ח/ ובדף קנד ב) וראה בתוספות שבת (דף מ"ג רע"א). אף על פי כן התירו משום שאיסור מבטל כלי מהיכנו אינו אלא שבות מדרבנן ואילו צער בעלי חיים אסור מן התורה, ואתי דאורייתא ודחי לדרבנן. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק כ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ו), והטור והשלחן ערוך /א"ח/ (סימן ש"ה סעיף יט). ואילו במצות מילה אף על פי שנכרתו עליה י"ג בריתות, לא התירו לעבור על איסור שבות כדי לקיים מצות מילה. וכמבואר ברמב"ם (פרק ו' מהלכות שבת הלכה י'), ובשלחן ערוך אורח חיים (סימן ש"ז סעיף ה'), נמצא שחששו רבותינו לאיסור צער בעלי חיים יותר משאר מצות. וכיוצא בזה מבואר בתוספות עבודה זרה (דף י"א) שאיסור צער בעלי חיים יותר חמור מאיסור לא תעשה של בל תשחית ע"ש. וכאן מרעיבים ומצערים את השור לפני כניסתו לזירת האיצטדיון, ואחר כך מתגרים בו ודוקרים אותו בכלי זיין, כדי שישתולל ויקפוץ לנגח בקרניו. ואילו רבותינו אסרו לאדם לאכול לפני שיתן לפני בהמתו לאכול, כמבואר בברכות ' ע"א), וסמכו על מה שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואחר כך ואכלת ושבעת. וכן נפסק בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קס"ז). ובגמרא בבא מציעא (פ"ה ע"א) אמרו, במעשה של רבינו הקדוש, ש שי לרחם אף על שרצים טמאים, משום שנאמר ורחמיו על כל מעשיו ושכל המרחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא, מרחמים עליו מן השמים, וניצול מיסורים. ורבינו חיים בן עטר בספר אור החיים (בפרשת אחרי מות פרק י"ז פסוק י"א) כתב, שאסור לנו להמית ולהרוג בהמה או חיה, שלא הותרה לנו אלא שחיטה לאכילת בשרה וכיוצא בזה, ואפילו שור שנגח והמית אדם, מיתתו רק על ידי סנהדרין של עשרים ושלשה ע"כ. ובנודע ביהודה תנינא (חלק יורה דעה סימן י'), נשאל אם מותר לעסוק בציד חיות לשעשוע ולטיול, והעלה לאסור, הן משום שמביא עצמו לידי סכנה, והן משום שיש בזה אכזריות וצער בעלי חיים. וכן פסק בשו"ת שמש צדקה (חלק יורה דעה סימן י"ח וסימן נ"ז). וראה עוד בעקרי הד"ט (חלק יורה דעה סימן א' אות כ'), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יורה דעה סימן קס"ד). ולפי זה דעת לנבון נקל, כי הנכנס לאיצטדיון כדי לחזות במלחמת השוורים ומשלם דמי כניסה כאשר יושת עליו, חבר הוא לאיש משחית, ומסייע ידי עוברי עבירה, שאיסורו מבואר במשנה גיטין "א ע"א). וכן במסכת עבודה זרה (דף נ"ה ע"א). וראה בשו"ת כתב סופר חלק יורה דעה (סימן פ"ג), ובשו"ת בנין ציון חלק א' (סימן ט"ו), ובשו"ת משיב דבר חלק ב' (סימן ל"א ול"ב), ובשו"ת מנחת שמואל (סימן כ"ד). וביתר האחרונים. ובמסכת עבודה זרה (דף י"ח ע"ב), תנו רבנן, ההולך לאיצטדיון או לכרקום, ורואה שם את הנחשים (הנו"ן בפתח), ואת החברים, הרי זה מושב לצים, ועליהם נאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם
ס ) בתורת ה' חפצו. ופירש רש"י, ההולך לאיצטדיון, הוא מקום שמנגחים שם את השור, וכמו שאמרו בבבא קמא (ל"ט ע"א) שור האיצטדין שנגח אדם ומת, אינו חייב מיתה, שנאמר כי יגח שור את איש, ולא שיגיחוהו. וכן אמרו עוד בגמרא עבודה זרה שם דרש רבי שמעון בן פזי, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, אלו טייטראות וקרקסאות של גוים, ובדרך חטאים לא עמד, שלא עמד בקניגיון, ופירש רש"י, קניגיון, צידת חיות על ידי כלבים, שכל מעשיהם לשם שחוק וטיול. וכיוצא בזה בחולין ' ע"א) וכי משה קניגי היה ע"כ. ובאור זרוע הגדול חלק ב' הלכות שבת (סימן פ"ג אות י"ז) כתב, שכל הצד חיות על ידי כלבים לא יזכה לראות בשמחת לויתן, כמבואר במדרש רבה ויקרא (פרשה י"ג סימן ג'). וכן כתב הרמ"א בהגה, אורח חיים (סימן שט"ז סעיף ב'). וראה בשו"ת מהר"י מברונא (סימן ע"א). ואמנם נראה שהדבר ברור להתיר ללכת לגן החיות להסתכל בבריותיו של הקדוש ברוך הוא, כי נפשו של אדם מתפעלת מאוד מראייתו מעשה ידיו של הבורא, כמאמר הכתוב: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך, ואף על פי שבשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן ל"ט) כתב לאסור בזה, ונסתייע מדברי הגמרא (שבת קמ"ט ע"א). וראה עוד בשו"ת פרי השדה חלק ג' (סימן קע"ג). אולם נעלמו מהם דברי התוספות שבת במקומם, שלא נאסר אלא כשהצורות נעשו לשם עבודה זרה. וגם החילוק מבואר בין רואה סתם ציורים, לרואה בריותיו של הקדוש ברוך הוא חיות קטנות עם גדולות, רמש וצפור כנף וכו'. ובספר לקט יושר העיד על רבו הגאון רבינו ישראל איסרלן, בעל תרומת הדשן, שהלך בשבת כברת ארץ לראות זוג אריות שהובאו לעירו ושער מקומו. ומרן החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת ב' אות כ"ב) סיפר שבהיותו בלונדון ביקר בגן החיות וראה שם חיות שונות ומשונות ונשר יפה מאוד בן מאה שנה. ובספרו מעגל טוב השלם הרחיב יותר הדיבור בענין זה. הרי לפנינו מעשה רב להתיר בזה. וכן שמענו על כמה גדולים חקרי לב, חסידים ואנשי מעשה שביקרו בגן החיות, ואין פוצה פה. אולם כל זה בהסתכלות בלבד במעשה ידיו של הבורא יתברך, אבל חלילה ללכת למקומות שמשתעשעים במעשה אכזריות על בעלי חיים והגורמים להטביע באדם מדה רעה ומושחת של אכזריות, ומשחית נפשו הוא יעשנה. ולא כאלה חלק יעקב. ולכן הדבר ברור שמצוה להודיע ברבים שלא ללכת למקומות כאלה. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. הרב יחזקאל לנדאו שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן י (*) תשובה שלום להאי צורב, העוסק בחקי חורב, ה"ה כבוד אהובי האלוף התורני מוהר"ר גומפריכט אפנהיים י"ץ: מכתבו קבלתי ואם אינני מכירו ולא ידענא ליה אך אשר בא לשאול שאילתא ומשתעי בלישנא דחכמתא הנני משיב לכל שואל. ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית ואי משום שנהגו בו איסור צעב"ח כמבואר בתוס' במסכת ע"ז דף י"א והיינו בפסקי תוס' ובאו"ה כלל נ"ט סימן ל"ו כתב בשם הרא"ש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי וכתבו התוס' בע"ז אע"פ שצעב"ח =שצער בעלי חיים= דאורייתא ואם יועיל לאיזו דבר מותר כו'. +/מהגדול ממינסק/ יעוי' או"ח (סי' שט"ז סעי' ב') בהג"ה בשם או"ז. דאף דכתב עם כלבים נראה דלאו דוקא רק כל צידה שהיא לשמחה בעלמא הוי מושב לצים ואינו זוכה לשמחת לויתן וכן נראה מהמד"ר (פ' שמיני).+ ובאמת בתוס' בע"ז דף י"א ע"א בד"ה עוקרין משמע היפך. וז"ל התוס' שם וא"ת אמאי לא פריך והא איכא צעב"ח בשלמא משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה והוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צעב"ח היאך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צעב"ח עכ"ל התוס'. וא"כ משמע מדבריהם דצעב"ח חמיר מבל תשחית ואינו מותר אפילו לצורך רק משום כבוד רבים. ופוק חזי שהתוס' קורין אותו דחיה שכבוד הרבים דחי צעב"ח וא"כ איך נימא שיהיה מותר לצורך דבר הרשות. אבל בפסקי תוס' שם כתבו צעב"ח אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח עכ"ל. ובאמת דברי התוס' גופייהו כאן במסכת ע"ז שמוכח מדבריהם שאיסור צעב"ח חמור טפי מאיסור בל תשחית סותר לדברי התוס' במסכת ב"מ דף ל"ב ע"ב בד"ה מדברי שניהם כו' שכתבו וא"ת א"כ אמאי עוקרין על המלכים כו' וי"ל דמשום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודן כו' הרי שמדמים איסור צעב"ח לבל תשחית. ובאמת דברי התוס' בב"מ הם נגד דברי הרמב"ם דהרי שם במסכת ב"מ קיימו התוס' בהאי מ"ד דסבר צעב"ח דאורייתא והרי בל תשחית בדבר שאינו קציצת אילנות הוא רק מדרבנן. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים הלכה ח', אין קוצצין אילני מאכל כו' וכל הקוצץ לוקה ולא במצור לבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, ובהלכה יו"ד כתב ולא אילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותר מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר על בל תשחית ואינו לוקה אלא מכות מרדות מדבריהם. הרי ששאר השחתות שאינן קציצת עץ מאכל הוא רק מדבריהם באיסור בל תשחית: ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו. וא"כ אין בנדון שאלתו משום צעב"ח, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה. וגם עיקר איסור בל תשחית אף שהוא מדרבנן מ"מ שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת עץ מאכל והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו' וא"כ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית. ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור. והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב +/שערי ציון/ עי' מס' ע"ז (דף י"ח ע"ב) דרש ר"ש בן פזי אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסאות של עכו"ם ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקיניגין ופירש"י דזהו צידת חיה ע"י כלבים דזה אסור ועי' במס' סנהדרין (דף ק"ז ע"א) בגמרא אתא שטן אדמי לו כצפרתא שקיל גירי ופסוק ולכאורה ראיה מכאן דמותר אולם יש לומר דשחט בחצים בדוקים וכהא דחולין (דף י"ז) דרבא הוה בדק לו גירא לבר יונה יעויי"ש. ויעויין בספר תרומת יד בסוף הקונטרס קסת יהונתן להגאון האמתי המפורסם המנוח ר' יהונתן בהגאון מוהר"מ עליאסבערג זצ"ל האב"ד
דוואלקאוויסק עיי"ש.+ +/הגהות שכר טוב/ נ"ב עי' אור זרוע ה' שבת סי' פ"ג אות י"ז וז"ל: מיהו אומר אני שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין שלא יראה בשמחת לויתן.+ ופוק חזי לומר תבלה ותחדש כתב מהרי"ו בפסקיו הביאו רמ"א בא"ח סוף סימן רכ"ג שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה משום ורחמיו על כל מעשיו, ואף שרמ"א כתב עליו שהוא טעם חלוש היינו מצד שאינו חיוב שבשבילו ימיתו בהמה וכמה עורות יש שכבר מוכן וכמה מתים מאליהם ויכולים להשתמש בעורותיהם ועם כל זה סיים רמ"א שרבים מקפידים על זה, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה, גם זה טעות הוא מתרי טעמי, חדא שאין הלכה כר"א בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס, ואפילו בנחש נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ב'. ועוד אפילו לר"א הרי אנן קיי"ל כריש לקיש דדוקא כשכבר הרגו וכמבואר ברמב"ם שם ועיין בכ"מ שם, ואמנם אכתי יש לבעל הדין למצוא מקום ולומר דהיינו כשיש להם בעלים ויש להם תרבות וכמבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"ב דמסיים על דברי רשב"ל אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים וכן הוא לשון הרמב"ם שם ארי ודוב וברדלס שיש להן תרבות ויש להם בעלים כו' וא"כ אותן שלא נתגדלו בבתים אינם בני תרבות ודרכן להזיק והרי אפילו בשבת עכ"פ מותר לדרסן לפי תומו כמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב ובשלחן ערוך סימן שי"ו סעיף יו"ד. ואמנם גם זה אינו ענין לנדון דידן דהתם כשבאו לישוב במקום בני אדם והם באו לידם בחול יהרגם ובשבת ידרסם לפי תומו, והרי כך אמרו שם במסכת שבת תנו רבנן נזדמנו נחשים הרגן בידוע שנזדמנו לו להרגן כו', אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא. ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות. ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן : ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, +/הגהות עין חנוך/ נ"ב, הערני בני יואל יחי' מש"ס פרק חלק (סנהדרין דף צ"ה) גבי דוד המלך, יומא חד נפיק לשכבזאי (ופירש הערוך לצוד ציד) ורץ אחר צבי ער /עד/ ארץ פלישתים עיי"ש+ ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי ואולי לזה כיונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד' ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת העבור כו' ואמרו שם בגמרא דף כ"ט ע"ב מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו' איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש. ולדרכנו יובן דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וגם מזכירין עונותיו וממילא הקב"ה מתמלא עליו עברה דאילו בשאר איסור שאדם עושה לא בשביל עבירה זו יתמלא הקב"ה עברה עליו אבל זה שגורם להזכיר כל עונותיו הקב"ה מלא עליו עברה. והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה. ולולא אהבתי להגביר המפורסם במדות טובות לא הייתי מזדקק להשיב על שאלה כזו. אבל להיותי יודע שהגביר וכל ביתו שפיר שמעייהו ולכן צריך אני לשמור בכל כחי את כל בני ביתו שלא יתנו מקום לשונאי הגביר שנאה מחמת קנאה שימצאו מקום להתלונן. והיה זה שלום. מנאי הטרוד.
נושא 2: ההפלה במקורות המשפט העברי מרים פונה אליך בבקשה לבחון האם מותר לבצע הפלה לפי מקורות המשפט העברי. שמות, פרק כא, פסוקים כב-כג (כב) ו כ י י נּ צוּ א נ שׁ ים ו נ ג פוּ א שּׁ ה ה ר ה ו י צ אוּ י ל ד יה ו ל א י ה י ה אָסוֹן ע נוֹשׁ י ע נ שׁ כּ א שׁ ר י שׁ ית ע ל יו בּ ע ל ה א שּׁ ה ו נ ת ן בּ פ ל ל ים: (כג) ו א ם אָסוֹן י ה י ה ו נ ת תּ ה נ פ שׁ תּ ח ת נ פ שׁ: תלמוד בבלי, סנהדרין, דף פ, עמוד ב אלא למאן דאמר זה וזה גורם מותר - מאי איכא למימר? אלא אמר רבינא, אימא: אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - ולדה מותר, ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה - ולדה אסור, עובר ירך אמו הוא. כל חייבי מיתות. שמע מינה: מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל. אמר רבי ירמיה: הכא במאי עסקינן - כגון שהתרו בו סתם. והאי תנא הוא, דתניא: ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. תנא קמא יליף ממקושש, ורבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה. הנסקלין בנשרפין. מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה: הנשרפין בנסקלין, רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה. אמר ליה רב יהודה: אבא, לא תיתנייה הכי! מאי איריא דשריפה חמורה, תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו! - אלא היכי אתנייה? - הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה שהשריפה חמורה. - אי הכי אימא סיפא: וחכמים אומרים ידונו בשריפה שהסקילה חמורה, תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו! - התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון: לדידך דאמרת שריפה חמורה - לא, סקילה חמורה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! משנה תורה לרמב"ם, פרק א, הלכה ט כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן, אבל כל הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר וממונם ליורשיהם. הרב יאיר חיים בכרך שו"ת חוות יאיר, סימן לא (*) תשובה על שאלה ממחותני הגאון מוה' מאיר אב"ד דקובלענץ ולא רציתי להדפיסו מפני התוארים שחלק לי אף כי השאלה מבואר בתשובתי: אשר נפשי קשורה בנפשו אהבני ואהבתיו עד לאחת. כי עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש התורני כופפי' ומקלחת. ואף כי אנכי עמוס התלאות מפריצי הדור אשר ירדו עמי עד לחיי וזממו נפשי לקחת. זאבי ערב לא גרמו לבקר אור וביום הרי זו משולחת. ואי לא קטלי קניא קטלא כולא קטל' פלגא בהורידם כבודי לעפר (רמזתי על כי אז בשנת ת"ל שציוה כבוד א"א הגז"ל לפני מותו במטו ונא בפה ובמכתב שיקבלוני בני ק"ק לאב"ד ויושיביני על כסאו ולא נתקבלו דבריו) אתה אלהים תורידם לבאר שחת. ואני אבטח במעוז צור ממעל בשמים ובארץ מתחת. ואם כי אנכי פה כערער בערבה רגז ושחק ואין נחת. אדם אחד מאלף מצאתי הוא מכ"ת אשר נפשי בו בוטחת ובעת קוראי אמריו כי נעמו עלז נפשי בקרבי עלתה נצה והיא כפורחת. בראותי כי יש לתורה ולתעודה גואל והופך בה בורר וזורה כברחת. החרש והמסגר שפתים יושק משיב דברים נכוחים ותשובה נצחת. ה"ה כליל יופי אחד מן השרים היושבים על מדין השרים והפחת. אהו' האלוף המרומם החריף ובקי כמוה' מאיר נר"ו וכ"אל שוי"ר. אחר דרישת השלום עם רוב הטרדות השתרגו על צווארי ועם מיעוט הפנאי לא אוכל להתאפק להשיב מפני כבודו כי רב הוא על האותיות שאלוני דברי הרמב"ם דסתרי אהדדי דלפי מ"ש ה"ה דבהכיר בה וקנאה וחזר ולקחה הגזלן מהנגזל לא קנה לוקח דמעתה אין כאן סברא דניחא ליה דליקום בהמנותי' ואת זה כתב ה"ה לדעת הרמב"ם וא"כ כל כה"ג השטר מכירה של הגזלן עם הלוקח לא ניתן לכתוב כמבואר פרק איזה נשך ומעתה למה פסק דאפילו הכיר בה הלוקח נוטל הקרן מנכסים משועבדים כמבואר סי' שע"ג וכתב מ"כ וז"ל ודו"ק הטיב כי ידעתי דדברים הללו ראוים לאומרם בפומבי גדולה של חכמים וסופרים ואנכי הדל באלפי לא מן חכמייא ולא מן ספרייא אנא. ונראה לענ"ד שאין מקום לקושיא זו אחר שנדקדק במקור הדין דחזר ולקחה מבעלים הראשונים דברור דמיירי שהגזלן מבקש לבטל מכירתו הראשונה ולהוציא השדה מיד הלוקח וטוען שלקח מהנגזל זכותו להוציאו מיד הלוקח ומ"מ לא מהימנין ליה דאמרינן מסתמא כשחזר ולקחה דעתו היה להעמידו ביד הלוקח משום דניחא ליה דליקום בהימנותי' דבתר אומדן דעתי' דהוי ליה בשעה שחזר ולקחה אזלינן. ואע"ג דלהרמב"ם ס"ל אם אחר שחזר הגזלן וקנאה מהנגזל חזר ומכרה לאחר לאו לאוקמי קמי לוקח קבעי י"ל דס"ל להרמב"ם דזה הוי גלוי מלתא על מעשה שעשה בחזרתו לקנות דלאו לאוקמי קמי לוקח קבעי מש"כ במה שביקש להוציא השדה מיד הלוקח לעצמו לאו כל כמיני' דבסתם הוי אומדן דעת דלאוקמי קמי לוקח קבעי מטעם דניחא לי' ליקום בהמנותי' ומזה יצא לה"ה ונ"י דאם הכיר בה הלוקח שהשדה גזולה אזי אם חזר הגזלן וקנאה מהנגזל ומבקש להוציאה מהלוקח באמרו שעל כן קנאו שיהיה לו זכות הנגזל להוציאה מיד הלוקח מהימנינן ליה ולא אמרינן אומדן דעת בזה נגד טענתו ומבוקשו עתה הגלוי ומפורסם מש"כ כשאין כאן גלוי דעת וערעור נגד האומדנא נשאר האומדנא אפי' בכה"ג שידע הלוקח שהשדה גזולה מ"מ מסתמא ניחא ליה לגזלן שישאר בהימנותי' דהיינו שתשאר השדה ביד הלוקח ועל זה אמרו כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים דהשטר ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' ומוקים ליה לשטרא ולא יערער להוציא השדה מיד הלוקח וזה אפילו ידע הלוקח
שהשדה גזולה ולא אמרו לחלק בין ידע ללא ידע רק כשהגזלן מערער ואמר שעל כן קנה מהנגזל להוציא השדה מיד הלוקח אז מהימנינין ליה. וזה מוכח ומוכרח לענ"ד שהרי עד כאן לא שמעינן פ"ק דב"מ ניחא לי' וכו' רק שאם לקחה מבעלים הראשונים שע"ד שתשאר ביד הלוקח קנאה שהרי ההלכה סובבת שם על אבעי' דחזר ולקחה וכו' מש"כ לומר אומדן דעת דמסתמא הגזלן חוזר ולקחה מהנגזל לא שמעינן אדרבא מוכח מאות' סוגיא ההיפוך שאמרו שם נפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו טרח בתרי' מזה שמעינן להדיא דמה דאמרינן ניחא ליה וכו' הוא מכח שראינו שטרח בתרא וכן מוכח ממ"ש שם אח"כ גבי איהו בחובו וכו' ומשמע דלא אמרינן אומדנא דלאוקמי קמי לוקח קבעי רק כשראינו שטרח וא"כ למה אמרו בפרק איזה נשך שכל שטר מכירה על שדה גזולה הוי ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' אלא ע"כ כשאין כאן גילוי דעת וערעור מנגד אמרינן אומדנא אלימתא דמסתמא מפייס למרי' אפילו אי לא חזינן מידי ואפילו בשידע הלוקח שגזלה מש"כ כשהגזלן מבקש להוציאה ובא בכח בעל השדה וזכותו ואנן נימא בכח אומדנא שמשקר רק כשלקחה דעתו וכוונתו היה דתיקום ביד הלוקח בזה צריך לתנאי דחזינן דטרח לאפוקי נפלו לו בירושה ושסמך הלוקח בראשונה על הימנותי' ממש דהיינו שסבר היה שהשדה שלו לאפוקי ידע שהשדה גזולה אזי נאמן הגזלן בערעורו על הלוקח. זה העולה ממצודתי היום לפי רוב הטרדה במילי דשמיא ובמילי דצבורא. הטרוד: יאיר חיים בכרך ומה שהקשה עוד מ"כ בביאור דברי הרמב"ם בדין רודף כבר הרגשתי בהם זה יותר מעשר שנים מתוך שאלה שנשאלתי ולע"ע א"א לי להוסיף לעיין בהם באופן שלפני מלכים יתיצב ומ"מ לתוקף החיבה שלחתי למכ"ת תשובתי על שאלה ההיא ותוכה רצוף קושיות מכ"ת ובקושי גדול שלחתי' מאתי כי הוא ואפס זולתו בהעתקה עמדי והוא מחובר אל המשך כמה עניינים נפרדים המסתעפים מזה בכתבי. לכן השבעתי מכ"ת בברית כרותה בינינו שיחזור וישלח עי"מ אותן שני דפין לידי כי לבי הומה עליהם פן יפקדו מאתי. והנה נעתר הרב לבקשתי והחזירה אלי והעתקתיה פה: תשובה על שאלת גדול אחד רופא מומחה ולמדן מופלג ופילסוף מובהק כמהר"ר פלוני מקק"פ: ועל דבר שאלתך אשת איש שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרטה ונתנה קולה בבכי גם יום גם לילה אל תתני פוגת בת עינה רק הורידה כנחל דמעה והטיחה ראשה בכותל עד כי זוב דמה מראשה והגידה לבעלה וגם בקשה מחכם שיסדרו לה תשובה וככל אשר יושת עלי' תעשה. רק כאשר חששה שנתעברה ממנו באשר מאז שנעשה המעשה פסק וסתה אשר היה לה תמידין כסדרן בהיותה תחת בעלה כמה שנים הלכה אל חכם ושאלה לו אם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה ובקשת דעתי בזה. הקשית לשאול שאלה כזו אשה כי תשטה תחת אישה ותעיז פניה לשאלת חכם כזה ואחשבה כי תכונת השאלה באשת איש דבר בדוי הוא לא היה ולא נברא כאשר באמת בתשובתי על השאלה אין חילוק בין היות המעוברת אשתו הנשואה וכשירה שבנשים או ממזר מאשת איש שהרי לא נפלאת היא ממך דדין ממזר לכל דבר כדין ישראל כשר וראוי להיות דיין הגדול בח"ל רק שאסור לבא בקהל ולישב בסנהדרין וכבר שנינו דלענין לפדותו ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה רק שמהרי"ל כתב שאין מבקשים עליו רחמים לומר קיים את הילד הזה בעת שמלין אותו דודאי לא ניחא לן ובכה"ג כתבו התוס' בשם ר"ת גיטין מ"א דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל ואין מזה ראיה להתיר הקלקול בפועל. ואחשבה כי עיקר שאלתך כללית אם יש עון איבוד נפש בזה אחר שנתעברה לקלקל העובר ולהמיתו ולהפילו ובזה היה אפשר לחלק כמה חילוקים אם כבר עברו ארבעים יום דמקמי הכי מיא בעלמא ננהו כמבואר בפ' המפלת ובפ"ק דכריתות או אם כבר עברו על הריונה ג' חדשים שהוא זמן הכרת העובר וזמן הבחנה או אם הרגישה בבטנה תנועת העובר המאוחר קצת אחר ג' חדשים ובפרט בנקיבה מ"מ אין זה מבוקשינו לדון מדעת נוטה וסברת הכרס רק ע"פ דין תורה. תנן במשנה פ' יוצא דופן בן יום אחד ההורגו חייב ובגמ' אבל עובר לא והכי משמע במשנה ספ"ז דאהלות ובגמ' שם יהיב טעמא דעובר לא משום דהעובר מת ברישא וכתבו התוס' שם דף מ"ד דבשני פנים יכול להיות שהאם מתה תחילה ואזי העובר נוחל ומנחיל כגון שנהרגה אמו א"נ בשכבר עקר הולד ואח"כ מתה אמו ומ"מ פטור ההורגו כבסוף בן סורר שאשה שמקשה חותך הולד אבר אבר ומיהא דווקא בדאמו חיה מש"כ בשכבר מתה חייב ההורג העובר דכמונח בקופסא דמי וכתבו עוד התוס' אפילו את"ל דמותר להרגו לעובר אפילו מתה אמו ל"ק ממה דמחללין שבת על העובר אפילו מתה אמו דמצינו גם על הגוסס מחללין שבת וההורגו פטור. ולפי המשך דברי התוס' היה נראה דיש כאן ג' חילוקי דינים בעובר דכשמתה אמו חייב ההורגו לעובר בדעקר. ובדעדיין חיה ההורגו פטור אבל אסור להורגו בדעקר מש"כ כדאכתי לא עקר משמע דמותר. ובאמת התוס' לא נחתו לחלק בפירוש בחילוק פטור או מותר. ולכאורה משמע דאפילו עקר נמי מותר דהא תנן סוף פ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את העובר במעי' וכו' יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש מלשון זה משמע דמקמי הכי לא נפש אקרי אע"פ דעקר שהרי מקשה לילד מיהא י"ל דמשם ראיה לאסור לכתחילה דלא התירו רק להצלת אמה ואע"פ דעקר מ"מ אכתי כגופה דמי וכחיתוך אבר מאבריה אבל א"א לומר דשם הטעם מפני דה"ל רודף כמ"ש שם בגמ' דמשמיא רדפין לה דאל"כ רק נימא שהוא רודף אפי' עקר נמי. מ"מ נקוט מיהא דבשעקר אסור לכלותו שלא לצורך הצלת אמו ובפ"ק דעירוכין ז' ע"א אמרינן ישבה על המשבר ממתינין עד שתלד ואמר טעמא דכיון דעקר גופא אחרינא הוא אע"פ דה"ל לקצת עינוי דין כמ"ש התוס' שם. ומ"מ מקמי דעקר נראה דלכ"ע מותר וראיה מהא דאר"י אמר שמואל פ"ק דעירוכין שם האשה שיצאה ליהרג מכין אותה נגד בית הריונה כדי שימות הולד תחילה שלא תבא לידי ניוול (רק דיש לדחות ולומר דשם לא נקרא ממית נפש שהרי עכ"פ סופו למות ולחיי שעה דעובר לכ"ע לא חיישינן) ולכן ג"כ אין ממתינין לה וכו' משום דלא מקרי נפש כלל ולכן מקשה הש"ס פשיט' יע"ש. ואין להקשות מהא דפשיטא לן דמחללין שבת בשביל סכנת עובר במעי אמו וגם מפני סכנת העובר מאכילין האם ביוה"כ אע"פ דלא נזכר בדברי הפוסקים בפירוש מ"מ ודאי הכי הוא רק שם י"ל הטעם לא מצד העובר רק שכל סכנת העובר הוי סכנת אמו מאחר שאין לו תנועה לצאת כנודע. מש"כ מפני סכנת העובר לבד ודאי לא היינו מחללין שבת ולא היינו מאכילין אמו דודאי אם מותר להרגו א"א לומר לחלל עליו שבת. ואף דדחו התוס' הוכחה זו וראיה מגוסס. התוס' שפיר כתבו די"ל אע"פ שמחללין עליו שבת מ"מ ההורגו פטור. מש"כ לומר דמותר להרגו ומותר לחלל שבת להצילו ודאי אין לו שחר אע"פ שבלשון התוס' מ"ד רע"ב בקושייתם לא משמע כן ודאי לא דקו בלשון וכדמוכח בתירוצם ולפי זה הא דאמר ר"נ אמר שמואל ספ"ק דעירוכין האשה שישבה על המשבר מביאין סכין דרך ר"ה ומקרעין את כריסה וכו' דווקא נקט בישבה על המשבר דעקר דאל"כ אין מחללין שבת בשביל הצלת הולד. ומ"מ אין ראיה מזה כלל די"ל דמקמי דישבה על המשבר ועקר ודאי א"א לולד לחיות במתה אמו והכי משמע בתוס' נדה מ"ד ע"א ונ"ל דגם רש"י שפי' בספ"ק דעירוכין על מקרעין את כריסה דזימנין מקרי דאיהי מיית
ברישא ר"ל בדעקר דבדעדיין לא עקר את"ל דעדיין הולד חי א"א להתקיים עוד. וא"כ לפי מ"ש היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת מדין תורה לולי המנהג הפשוט בינינו וביניהם מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם. האמנם בפ"ב דחולין ל"ג כתבו התוס' בפשיטות וז"ל על מי איכא מידי וכו' ואע"ג דבן נח נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וע"ע סנהדרין נ"ט ע"א בתוס' (גם צ"ע אם גומרין דינה של אשה שישבה על המשבר לפי פי' התוס' שם ספ"ק דעירוכין) ואין לומר א"כ מה זה דמקשה הש"ס על אין ממתינין לה פשיטא די"ל כדמפרש גופה היא ור"ל מפני שנתחייבת להרג ואדרבה משם ראיה ממ"ש גופה היא ולא מקשה סתם פשיטא דמהיכן תיתי נענה דינה משמע דלולי סברת גופה היא היה סברא להמתין להציל העובר כ"ש שלא נגרום מיתתו דודאי אסור לכתחילה דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים והפליגו באיסור הוצאת ש"ז לבטלה והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש. ואין לומר דטעמא דכולהו משום גירוי יצה"ר דא"כ לא היו צריכים לראיה מן הפסוקים והיינו שהוסיף רב ואמר יהא בנידוי משום דמגרי ע"ש ר"פ כל היד משמע דגם בלה"נ אסור. ובפ"ק דיבמות י"ב רע"ב כתבו התוס' דגם לנשים יש איסור השחתת זרע שלא הותר רק לג' נשים אף כי צל"ע במ"ש ראיה ממ"ש נשים דלאו בני הרגשה ננהו וכו' דלכאורה אין ראיה די"ל ודאי אם היו בני הרגשה היה אסור משום גירוי יצה"ר וכדמפרש שם שאמר רב יהא בנידוי מ"מ נקוט מיהא דדעת התוס' לאסור. האמנם לר"ת שם מותר לכל נשים לשמש במוך כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ור"ל דגם גירוי יצה"ר לא שייך בה כבגמ' דנדה הנ"ל מ"מ אחר שקלטה הזרע ודאי אסור לה לקלקלה לכ"ע: ואף כי אין בכחי להכריע ודאי נכון לחוש לדעה קמייתא שכתבו התוס' אע"פ דודאי יש ראיה לדברי ר"ת ממה דמקשה שם יבמות ספי"א ק' ממאנת מי קא ילדה משמע דחייבת לשמש במוך מ"מ יש לדחות דכיון דהתירו ודאי משמשות במוך מחשש סכנה וכ"פ רש"י מותרת לשמש במוך ולא השיגו התוס' על פי' רש"י בכתובות ר"ד ל"ט בזה אף שכתבו שם מצד אחר שפירש"י אינו נראה לר"ת יע"ש דר"י מקיים פירש"י שהאיסור הוא מצד הבעל שמשחית זרעו על המוך ובאמת מ"ש ר"ת משמשות במוך אחר התשמיש קשה מיבמות ספ"ג דמקשה מאנוסה יע"ש ודו"ק ובתוס' יבמות משמע דגם ר"ת מודה בכה"ג לאסור וא"כ יש לדון דגם דעת רש"י כך דבשאר נשים מצד האיש שמשחית זרעו אסור וא"כ מצד קלקול הזרע אחר קליטה אין איסור מ"מ אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה להתיר לאשה כ"ש אחר שנקלט הזרע וא"כ מי שמסייע לזה הוי מסייע ידי עוברי עבירה ומה שאמרו אשה מזנה מהפכת ספ"ד דיבמות אינו ראיה לכאן ולכאן לכן כל המתעסק בזה והגורם את זה חוששני לו מחטאת. אף כי י"ל דאשה נמי נהי דלא מפקדא אפריה ורביה מ"מ שייך בה קצת מצוה לשבת יצרה כמ"ש ריב"ם בגיטין מ"א לכן אע"ג דמותר לה לשתות כוס עיקרין כבס"פ הבע"י וכמ"ש רמב"ם וטור א"ה סי' ה' מ"מ לעשות מעשה לא שרינן. ותו לא מידי ונא אחי אל תטריחני עוד בשאלות כאלה כי בקושי השבתי לך זאת הפעם. והנה דין אשה שמקשה לילד דאתא לידן נימא בה מילתא אף כי הוא נוגע לנדון לתשובתינו הנ"ל וראיה לדברינו והוא במה דקש"ל בדברי הרמב"ם בספרו הגדול המיימוני שכתב בפ"ק דהלכות רוצח וז"ל לפיכך הורו חכמים שהעוברה המקשת /המקשה/ לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ "ל והנה קש"ל הרי מ"ש בתחילה מפני שהוא כרודף לא קם בגמ' וכמו שהקשה בש"ס ביצא ראשו נמי ומשני דמשמיא רדפין לה וכדמסיים איהו גופי' במ"ש וזהו טבעו של עולם וע"כ הא דשרינן מקמי שיצא לאויר עולם כפירש"י דמקמי שהוציא ראשו לאו נפש הוא ושרי להרגו להצלת אמו ולא משום רודף. ונ"ל לישבו שנדקדק עוד במ"ש לשון מותר לחתוך דהל"ל חותכין העובר כמ"ש שם ברישא מצילין את הנרדף אלא דקמ"ל דבלי אמתלא נכונה דהצלת אמו ודאי אסור הוא להמית עובר ולכן איצטרך קרא למעט ההורגו ממיתה ממ"ש מכה איש ונהי דאיש לא מקרי מ"מ אדם מקרי וראיה דאיכא מ"ד דמחייב בן נח גם על העוברין ממ"ש שופך דם האדם באדם בפרק ד"מ נ"ז ע"ב והוא לדעתי ג"כ כוונת רש"י במ"ש אשה המקשה לילד ומסוכנת ור"ל דווקא משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתות העובר מ"מ מפני תכלית הטוב הצלת האם דנינן לעובר זה כל קמי שלא הוציא ראשו לרודף מש"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף בכוונה ורצון. ויש לי עוד מבוכה ממ"ש בש"ס שם והוכה בכל אדם גבי הבא במחתרת ואמר דאיצטרך לי' דה"א דווקא ב"ה דאין אדם מעמיד עצמו וכו' אבל אחר לא קמ"ל דרודף הוא וק"ל אכתי ל"ל ריבוי זה דאחר דקי"ל דאין אדם מעמיד עצמו וכו' וה"ל כבא להרגו וכבר למדנו מנערה מאורסה דניתן להצילו בנפשו מהיקש כאשר יקום וגו' מיהא י"ל דה"א דלגבי אחר המציל הנרדף אין מצילין רק ברודף ברור ודאי לא מכח חזקה ומ"מ כשמתרין בו למיתה אמרו בגמ' דמתרין בו משופך דם אדם וגו' דשם מבואר מיתתו והרמב"ם כתב דילפינן הצלת הנרדף מקרא דוקצותה את כפה והוא ספרי ותפסו לעיקר מפני שהוא תורת ישראל לא תורת בן נח. והנה איידי דאיידי (לשון הש"ס סנהדרין ג' ע"ב) אמרתי להודיעך מה שחדשתי עוד בג"ה במ"ש עוד הרמב"ם שם כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין הב"ד ממיתין אותו ותמה עליו הטור ח"מ סי' תכ"ה למה אין ממיתין אותו והרב הב"י כתב מה שכתב עוד כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט בדין בני נח וז"ל וכן אם הרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו מש"כ בישראל וכתב על זה הראב"ד וז"ל קשיא לי' אבנר עכ"ל וברור שכוונת הראב"ד שהוא ממ"ש בש"ס ס"פ נגמר הדין אתיוה ליואב א"ל מ"ט קטלתי' לאבנר א"ל גואל הדם דעשאל הואי א"ל עשאל רודף הוי א"ל היה לו להצילו באחד מאבריו א"ל לא יכיל א"ל השתא בדופן החמשית וכו' א"ל ניזיל אבנר ופי' רש"י מדינו של אבנר פטור אתה ולדעת הרמב"ם דבישראל ביכול להציל באחד מאבריו פטור א"כ אבנר שהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו של עשאל ג"כ פטור וא"כ אין התנצלות ליואב ולמה אמר שלמה ניזיל אבנר. וממוצא הדבר תבין שמאד שגה בעיונו פה הרב בעל מ"ע במחילה מכבוד תורתו במ"ש לישב הרמב"ם דס"ל דיואב נתחייב על שמרד במלכות כאלו כוונת השגת הראב"ד להשיג ממיתת יואב ולא היא רק כמ"ש מצד פיטור יואב השיג וכבר כתב מהרש"ל בספרו יש"ש [עי' ב"ק פ"ה ס"ט ופ"ח ס"ט ופ"ט סכ"ז] גם הש"כ בח"מ שבכמה דוכתי לא חש הרב לקמחיה. ולישב דעת הרמב"ם הוא במה שכתב בפירוש דזה הממית הרודף ויכול להציל וכו' חייב מיתה רק שאינו נהרג בב"ד והטעם שא"א להתרות בו דמצי למימר בחפזו שהיה בלתי אפשר להציל הנרדף זולת הריגת הרודף וכל שבכה"ג לא מקרי התראה כמ"ש מצי למימר אישתלין ולכן בן נח דלא בעי התראה ודאי נהרג והוא הדבר שבש"ס פ' בן סורר ע"ד ע"א ריב"ש אמר רודף וכו' ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ולכאורה הוא נגד מ"ש הרמב"ם ולפי מ"ש הוא עזר לו ומשם ראיה דלא אמר חייב מיתה רק נהרג ור"ל מגואלו או קרובו דאין לו דם מש"כ מ"ש הרמב"ם בפ"ט הלכות מלכים מש"כ בישראל ר"ל שאינו נהרג בב"ד וילמד סתום מן המפורש בפ"ק דרוצח
שחייב מיתה וממילא אין לו דם והכי מיסתבר דלא עדיף מהורג בשגגה דלכ"ע רשות ביד גואל הדם ושפיר אמר שלמה המע"ה ניזיל לאבנר דמ"מ היה אבנר חייב מיתה ואע"פ שארז"ל שם ויטהו אל השער שיואב דנו בדין סנהדרין לא ר"ל שיצא דינו מסנהדרין כך דא"כ למה הכהו שם ועבד גרמי' או שלוחו איספקלטור גם לא היה להורגו שם רק להוציאו למקום המיוחד להרוגי ב"ד ולהתיז ראשו וכ"ש דקשה לר"י דס"ל דמניחין ראשו על הסדן רק ר"ל שדיבר אתו משפט ובא עליו מצד הדין ואיך שיהיה עכ"פ אתי שפיר דלא נתחייב יואב מיתה. והכי מוכח ג"כ מראיה שהביא ריב"ש הנ"ל דלא ר"ל במ"ש נהרג עליו שחייב מיתה בב"ד שהרי מייתי ראיה מכי ינצו אנשים וגו' ואין משם ראיה רק שאם יכול להצילו וכו' לא ניתן להצילו בנפשו רק דממילא אם לא ניתן וזה הורגו נהרג לא בב"ד שהרי בעי התראה וא"א בזה כמ"ש רק מגואל הדם או מדין בן נח. והכי מוכח בש"ס פרק ד"מ נ"ו ע"א והוא כיוצא בו דש"ד ופי' רש"י ה"ה ישראל בישראל דחייב רק דלהמיתו בב"ד אי אפשר. ומ"מ צל"ע על הרמב"ם דנהי דק"ל גבי ישראל דחייב מיתה משום דפסק כריב"ש דבגמ' ואיהו בישראל קמיירי ומשום דקאי בשיטתי' דר"א דס"ל כי ינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואף דרבי פליג אר"א מ"מ ק"ל כר"א משום דקיימא בסוגיא כרבנן ורבי כר"ש בפרק הנשרפין ע"ט ואע"ג דפסק הרמב"ם נתכווין להרוג את זה וכו' פטור בפ"ד הלכות רוצח כר"ש היינו משום דמסיק רבא מתנא דבי חזקיה יע"ש בגמ' מ"מ שמעינן דרבנן ס"ל וכי ינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר ומיני' הוכיח ריב"ש ההוא דאפשר להציל וכו' אין ממיתין אותו וממילא אם עבר והמיתו נהרג וכל זה בישראל מ"מ מנלן בבן נח זה ונהי דאמר אביי פרק ד"מ הנ"ל דמשכחת כיוצא בו דש"ד כדריב"ש מ"מ הא לא תני בברייתא כיוצא בו גבי ש"ד כלל ואביי לא אמר רק דמצינו לא שכך הדין וכ"כ רש"י שם וז"ל אבל רבנן פליגו עליה ואמרי דהיתר גמור הוא וליכא כיוצא בו ע"כ ור"ל במ"ש רבנן בעלי ברייתא ור"ל אפילו אם נרצה לומר דריב"ש ס"ל מ"ש גם בב"נ מ"מ הברייתא פליגא עלי' דלא נקטה גבי ש"ד כיוצא בו וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם וזה צל"ע לשעת הכושר. ומכל סוגיי' הש"ס לא שמעינן בדין הצלת הנרדף בין שהרודף מציל עצמו או איש אחר והכי מוכח ילפותא והוכה בכל אדם גם בפי ' רש"י על דברי ריב"ש ולכך תמיה רבתא על רמ "י בספרו לבוש האורה על פירש"י דס"ל שהנרדף שרי להרוג הרודף אפי' יכול להציל עצמו באבר מאברי הרודף. גם צ"ע על הרב מהרר"ב בעל צדה לדרך שתמה בפ' וישלח על הפוסקים שלא זכרו דין חדש זה של רמ"י ויותר ה"ל לתמוה מגמ' הנ"ל דאבנר דנתחייב מיתה מגואל הדם מפני שהיה לו להציל עצמו וכו' סותר זה אף כי ודאי סתם נרדף א"א לכווין הצלתו באחד מאברי הרודף מ"מ מ"ש ביכול להציל לא אתי שפיר גם הרמב"ם לא זכר דבר בפ"ק דרוצח ובסוף הלכות גניבה וכן בא במחתרת אם אפשר לבה"ב להציל ממונו בלי ספק אסור לפגוע בגופו כ"ש באפשר ע"י אחד מאבריו שאסור להורגו דאין לו דמים משום דמסתמא היה בה"ב בהול וא"א לו להציל כי אם בהריגתו. ומ"מ נהי דמ"ש רמ"י ואין זה דומה וכו' לא אתי שפיר מ"מ יתכנו דבריו דלא היה ראוי להיות יעקב מיצר אם מתוך בהלתו במלחמה יהרוג עשו דדמי לבא במחתרת דאין מוטל עליו לעיין על הרודף מפני גודל סכנת עצמו ודו"ק ולשון בצ"ל מגומגם מאד כי לא בקש רמ"י לחלק בין חבירו לאשתו רק בין נרדף עצמו לאחר ודו"ק. ושלום תניינא בלי מניינא יאיר חיים בכרך +ע' ס' חסידים מק"נ תתתתשי"ח שאלה זו והתיר מוטב שתאבד אותו קודם שתבא לעולם משתמיתו אותו אחר הוולדו אמרו לו מוטב וכו'.+ +/מהגהות ב"ד/ ע' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סי' מ"ג) ושו"ת רב פעלים להגאב"ד בגדאד ז"ל ח"א אה"ע (סי' ד'). ומש"ש קשה מיבמות (סופ"ג) כוונתו ליבמות (ל"ה) וע' נחלת בנימין להגאון ר' וואלף המבורג ז"ל (ד' ו' ע"ג) מ"ש ע"ד המחבר ומ"ש בסוס"י שם דס"ל שהנרדף שרי להרוג הרודף ע' מל"מ (סופ"ח מחובל ומזיק) וע' שו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג (סי' מ"ב) ושו"ת ספר יהושע פו"כ (אות תכ"ב) ובהגהות בן ארי' על הר"מ הקשה קו' המחבר ול"ר דבריו ועשו"ת מי באר (סי' ז' ח') מה שהאריך וע' לשון הזהב ח"ב קונטרס כנפי נשרים (ד' ל"ו) מה שהקשה מסנהדרין (ע"ד) וע' שו"מ מהד"ג ח"ג (סי' מ"ט) ומהד"ד ח"ב (סי' נ') ושו"ת וישב משה (סימן י"א).+ הרב אהרון ליכטנשטיין "הפלות מלאכותיות היבטי הלכה" תחומין כ (תשס"א) (*) 93 הפלות מלאכותיות - היבטי הלכה 1 ראשי פרקים א. מסתבר שאיסור הפלה מדאורייתא ב. ארבע אפשרויות כיסוד לאיסור ג. הפלה בשלבי הריון שונים. 1 ארבעה שלבי הריון. 2 סרך רציחה. 3 איסור חבלה. 4 חובת הצלה ד. נסיבות ההפלה. 1 היבט איסור רציחה ממש. 2 היבט אביזרייהו דרציחה. 3 היבט איסור חבלה. 4 היבטי חובת הצלה ה. השיקולים למ"ד שהאיסור רק מדרבנן. 1 היש להקל אם האיסור מדרבנן? 2. אין להקל מטעמים פסיכו-סוציאליים ו. דברי סיום. 1 גמישות ומיצוי הדין. 2 *ה*ומאניות מול ליברליות * בעיית ההפלות המלאכותיות כשאלה הלכתית מסובכת למדי. היא מסתעפת לכמה כיוונים והנקודות הכרוכות בה משתרעות על פני כמה תחומים. קשה גם לדבר בכל תחום על גישת ההלכה, בה"א הידיעה, היות ורוב נקודות היסוד שנויות במחלוקת. עם זאת, ניתן לציין את השיטות הנראות נאמנות ביותר למקורות הבסיסיים, והמקובלות על דעת
רוב גדולי הפוסקים. מטרת דיון זה היא לשרטט, בקצרה, את קווי הבעיות העיקריות, לסכם כמה מדעות הפוסקים, ולחוות פה ושם גם דעה אישית. לא פה המקום להיכנס לפרטי פרטים, לישא וליתן בניתוח עדין ביחס לראיות לכאן או לכאן, או לנהל שקלא וטריא מקיפה. המטרה היא להעביר תמונה כללית - וממילא חלקית - אך בהירה, עד כמה שאפשר. יש לקוות שדווקא הצמצום יאפשר לסיכום שלפנינו לתרום לקידום הדיון בענין. א. מסתבר שאיסור הפלה מדאורייתא אין ספק שקיים איסור על הפלת עובר, שכן המשנה המפורסמת באהלות (פ"ז מ"ו) קבעה: "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הילד במעיה ומוצאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש." הרי שבמקרה הראשון הותרה הריגת העובר רק מפני הסכנה הנשקפת לחיי האם. אך מתעוררות כמה בעיות בקשר לפרטים - בעיקר בנוגע ליסוד האיסור מכאן והיקפו מכאן - ולהן, כמובן, השלכות מעשיות חשובות. השאלה הבסיסית ביותר היא שאלת מקור האיסור ויסודו, הן מבחינה היסטורית, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והן מבחינה אנליטית: איך יש להגדיר את אופיו ותחת איזו קטיגוריה ניתן לסווגו. ביחס לאספקט הראשון, אמנם קיימת דעה שאיסור הפלת עובר כל כולו רק מדרבנן, ומן התורה מותר להרוג כל עובר, 2 אם לא נתחשב בנורמות מוסריות ודתיות כוללות כמו "ועשית הישר והטוב", "קדושים תהיו", או "והלכת בדרכיו". ברם, לדעתי, אין להעניק לדעה זו מעמד של שיטה רצינית שניתן להתחשב בה ביותר, וזאת לא רק מפני שהיא מרתיעה מבחינה מוסרית, אלא מפני שהיא נוגדת לכאורה להלכה מפורשת. הגמרא בסנהדרין (נז,ב) מביאה את דברי רבי ישמעאל, שבן נח שהרג עובר דינו כרוצח. כך גם פסק הרמב"ם (הל' מלכים ט,ד), ועד כמה שידוע לי, להלכה אין חולק, אם כי הגמרא שם מצטטת דעה אחרת. אם כך, הרי לא יתכן שהדבר יהא מותר לישראל היות וכלל גדול בידינו: "מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסיר" (חולין לג), שאין דבר האסור לבן נח, המצווה ברמה מוסרית פחות חמורה, ומותר לישראל. ובכן, על כרחנו שלפחות בנסיבות מסויימות, הריגת עובר אסורה מן התורה, וכך הסיקו רוב הפוסקים. וחוזרת השאלה, מה יסוד האיסור? ב. ארבע אפשרויות כיסוד לאיסור מנקודת ראות אפריורית, מתעוררות אפשרויות אחדות: 1. רציחה ממש: אף שישראל ההורג עובּר אינו נענש בבית דין כרוצח, מכל מקום על איסור רציחה הוא עוב ר. הרי זה דומה להורג את הטריפה, שאינו נהרג עליו בבי"ד אך עובר על לא תרצח, ואף מתחייב מיתה בידי שמים. 2. סניף לרציחה: מעין מוציא זרע לבטלה, שנאמר עליו בגמרא (נדה יג,א) שהריהו "כאילו שופך דמים", וכן נפסק ברמב"ם (הל' איסורי ביאה כא,יח) שהעושים כן "לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב, ועליו נאמר: ידיכם דמים מלאו, וכאילו הרג הנפש." לדעה זו, אין בהפלה משום מעשה רציחה ממש, אך יש לראותה כחלק ממכלול איסור אשר מעשה רציחה בפועל עומד בטבורו אך מסתעף מעל ומעבר לזה. הרי זה דומה למושג "אביזרייהו" של עבירה מסויימת המופיע בהלכה בתחומים אחרים. לדוגמא, לדעת כמה ראשונים נאמר "יהרג ואל יעבור" לא רק ביחס לעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים ממש, אלא אף ביחס לאביזריהם. 3 3. חבלה: אף אם איננו רואים בעובּר אדם העלול להיות מושא לרציחה, יש לאסור את הפלתו מפאת היותו מציאות אורגנית מעורה באישיות האם, ולכן אסור לחבול בו. 4. הצלת נפש ואיסור התרשלות בדבר: החובה מטעם "לא תעמוד על דם רעך", או מחובת השבת אבידה, או על סמך "וחי בהם". אף אם נניח שאין איסור רציחה אלא ביחס לילוד, עדיין יתכן שחובת הצלה מתייחסת אף כלפי עובּר על סמך הפוטנציאל שבו. ובמקום שפיקוח נפש חובה, ברור שקיפוחה אסור. לדעתי נראה שיש להכריע בהחלט כאפשרות הראשונה על סמך הראיה מבן נח. במכילתא הלא הובאו דברי איסי בן עקיבא, שכל שבן נח מוזהר עליו משום רציחה אף ישראל מוזהר עליו: "קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה, תחת שהוחמרו הוקלו?! באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינן מסור לשמים" (פ' משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ד). כלומר, יתכן להקל על ישראל לעומת בן נח לגבי עונש על רציחה, אך לא לגבי עצם האיסור. אם כך, נראה ברור שכל עובּר שבן נח עובר עליו משום רציחה, אף ישראל נחשב כרוצח ממש לגביו. ג. הפלה בשלבי הריון שונים כאן אנו עוברים לתחום הבעייה העיקרית השניה: היקף האיסור. האם איסור הפלה נאמר על כל עובּר, או רק על עובּרים מסויימים? ואם יש להגביל, כיצד? שאלה זו ניתן כמובן לשאול ביחס לכל האפשרויות שהועלו לעיל, שהרי אינן סותרות זו את זו ולא מוציאות אחת מן השניה. יתכן שישנם עובּרים שכל האיסורים חלים עליהם, ויש שרק רק חלק מהם, ואולי יש גם שבכלל מותרים. אך מה שנוגע לדיוננו כרגע, מצד איסור רציחה ממש, והראיה מחיוב בן נח, דומני שאין בן נח חייב אלא על עוברין שהתפתחו כל כך עד אשר אילו יצאו לאויר העולם היו יכולים לחיות. בנסיבות אלה, מה שישראל אינו נענש בבית דין על הריגת עובר הוא רק מפאת היותו עובר, כלומר, מפני שטרם יצא לאויר העולם; ופטור זה לא נאמר לגבי בן נח. מכאן, שאף ישראל עוב ר בעצם על איסור רציחה, ואף יתחייב מיתה בידי שמים. אך בשלבי ההריון הראשונים, שבהם הליקוי אינו חוסר מעשה הלידה אלא העדר התפתחות, והעובדה שבמצבו הנוכחי אין העובּר בר קיימא, מסתבר שלא תוגדר הפלתו כמעשה רציחה ממש. רציחה לכאורה מוגדרת כניתוק חיים עכשוויים, ולא כסיכול השתלשלות אפשרית. ובכן נראה שאיסור רציחה ממש יהא מצומצם לסוף ההריון, ולמעשה, פחות או יותר לשליש האחרון. אשר לאיסורים האחרים, המצב אמנם שונה, ופוסקים העלו כמה אפשרויות לחלק את תקופת ההריון לשלבים שונים, אשר ביחס לכל אחד ניתן לדון כמה מן האיסורים הנ"ל, אם בכלל, שייכים בו. 1. ארבעה שלבי הריון השלבים שהוצעו הינם: 1. תחילת ההריון; 2. לאחר ארבעים יום; 3. לאחר שלושה חדשים; 4. לאחר התחלת תנועה. מבין גבולות הביניים, היחיד שמוזכר בגמרא כקובע הוא ארבעים יום (שיעור שלושה חדשים מופיע כשיעור בהכרת העובר ולא בקביעת קיומו), אשר בקשר אליו אומרת הגמרא כי קודם מ' יום אנו מחשיבים את ה"עובר" רק כ"מיא
בעלמא". לכן אף שהנולד אחר נפל אינו נחשב בכור לגבי פדיון הבן, בכ"ז אם ההפלה חלה תוך ארבעים יום - הבא אחר הנפל חשוב פטר רחם (בכורות מז,ב). לפיכך, יש להעניק לשלב זה (ארבעים יום) משקל יותר כבד מאשר לאחרים, ונקודה זו תשתקף בפרטי הדברים להלן. אם באנו לדון בשלשת האיסורים האחרים שהוזכרו לעיל, ולדון בכל אחד ביחס לשלבים האלה, יש להסיק כדלהלן. 2. סרך רציחה אם המדובר על איסור השחתת זרע ממש, כלומר, שאיסור הפלה הוא פשוט מקרה אחד של השחתת זרע, ולא רק דומה או מקביל אליו, אזי ברור שהוא חל ממש מן השעה הראשונה להריון. אם נניח שהאיסור הספציפי של השחתת זרע אינו שייך לכאן - לדוגמא, אם נקבל את דעת ה"חזון איש", שהוא נאמר רק על מוציא הזרע, ואולי רק בשעת הוצאתו - אלא שמדובר על איסור אחר שאף הוא אביזרייהו דרציחה, אז יתכן לפצל את תקופת ההריון, והתחום המתקבל ביותר הוא, כאמור, ארבעים יום. 3. איסור חבלה אפשרות זו כשלעצמה ניתנת לחלוקה לשתים: א. איסור לחבול בעובּר מצד עצמו, היות והינו גוש אנושי חי. ואף שאין לגביו עדיין איסור רציחה ממש, הרי זה מפני שלענין רציחה דרושה נפש, כלומר גוף הראוי לקיום עצמאי, אך לענין חבלה יתכן שהאיסור חל אף על יחידה אנושית המעורה ותלויה במסגרת אחרת. ב. איסור להפיל את העובר מפני חבלת האם, שאינו גרוע מאחד מאבריה שאסור לחותכו ללא צורך. אם נקבל את האפשרות הראשונה, התחום ההגיוני נראה ארבעים יום. לפני כן ודאי שאין איסור חבלה, והשיעורים המאוחרים יותר די רופסים. אם נקבל את האפשרות השניה, שהיא חבלת האם, היות ואנו מתעלמים במסגרת זו מגורל העובר כשלעצמו ומתייחסים אליו כחלק האם, מסתבר שתחום ארבעים יום אינו רלוונטי. אמנם גם כאן ניתן לומר שכל זמן שהעובר נחשב "מיא בעלמא" אין בסילוקו משום חבלת האם, מה שאין כן לאחר מ' יום, מכיון שהפך לנתון בעל משקל הלכתי יש לראות בהפלתו חבלת האם, אך זה נראה דחוק. מנקודת מבט זו יש בהחלט לחשוב על השיעורים היותר מאוחרים. המסתבר, לדעתי, הוא שלשה חדשים, היות ושיעור זה מופיע בהלכה כקובע "היכר עוברה" והענקת סטאטוס "מעוברת" לאם (נדה ח,ב). 4. חובת הצלה בענין פיקוח נפש לגבי עובר, כלומר היתר חילול שבת וכדומה כדי למנוע הפלה, נחלקו הראשונים. יש שהתירו מפאת היותו בכלל "נפש", אך אלה צמצמו ההיתר לעובּר לאחר ארבעים יום. יש שהתירו אף קודם לכן, היות וגם אז ניתן לומר "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה,ב). ויש שאסרו, היות ולדעתם אין עובּר בכלל נפש. לדעה הראשונה, לאחר ארבעים יום נראה שודאי אסור להפיל. וקודם לכן ניתן לדון, שהרי חז"ל רק קבעו שאין הצלת עובר בשלב זה דוחה איסורים, אך לא הציעו שאין כלל חובה להצילו במקום שאין מאמץ זה מתנגש באיסורים. לדעה השניה, מסתבר שאף קודם ארבעים יום אסור להפיל, ואף טרם שחל שם נפש על העובר, שהרי ההלכה התירה חילול שבת כדי להציל עובר, וקשה להניח שמצד שני נתיר הפלתו השרירותית. לדעה השלישית, יש מקום לדון לכאן ולכאן, אף לאחר ארבעים יום, ואולי עד השליש האחרון, וכמו לדעה הראשונה ביחס לשלב ההריון הקודם לתחום זה. ד. נסיבות ההפלה עד כה נדון היקף איסור ההפלה בשלבי ההריון השונים. עכשיו יש לדון בנושא זה מאספקט אחר: נסיבות וסיבות ההפלה, ואפשרות היתרה לאור גורמים מסויימים. ברור שאף פה היקף האיסור - או, אם נרצה, היקף ההיתרים האפשריים - תלוי במקור האיסור וביסודו, ואף פה יש לדון בדבר נקודה נקודה. 1. היבט איסור רציחה ממש איסור זה נדחה, כמובן, אך ורק מפני פיקוח נפש ממש. פיקוח נפש מוגדר, כללית, כסכנת אבדן חיים כאשר הסכנה ממשית, גם אם סיכויי ההצלה קלושים. יש פוסקים שכללו בהיתר פיקו"נ אף סכנה רוחנית, כגון שמד או אבדן דעת. אך יש להדגיש שאף לדעה זו, המדובר על השטאה (insanity) ממש - לא על איזה תסכול, תסביך, עצבנות או איזו נוורוזה או פסיכוזה. ובכן, במקום שאיסור זה חל - לדעתי, כנ"ל, בשליש האחרון - אין להתיר הפלה, אלא אם כן חיי האם (או אחר, אלא שאין הדבר שכיח) בסכנה. לדעת קצת פוסקים, ההיתר קיים גם אם שפיותם של ההורים בסכנה. אך הרחבת הגדרת פיקוח נפש הנובעת מדברי הפוסקים האלה נאמרה לכתחילה ביחס לאיסורי שבת, מאכלות אסורות וכדומה, שאין הצלת העומד בסכנת השטאה באה על חשבון העובּר. כאשר הצלת ההורים מאי-שפיות היא על חשבון העובּר, יתכן מאד כי בנסיבות אלה אף הפוסקים הללו יסתייגו מהיתר זה. לכן יש להצטמצם מאד בהיתר זה ולהפעילו, אם בכלל, רק במקרים חמורים למאד. כמו כן, יתכן שהכלל המפורסם "לא הלכו בפיקוח נפש אחרי הרוב" (יומא פד,ב), המתיר איסורים מטעם פיקו"נ גם כאשר אחוזי הסכנה יחסית מועטים, לא נאמר במקום שהאיסור הניתר הוא רציחה. לכן, גם במקרי סכנה פיזית יש לשקול היטב את חומרת המצב כדי להתיר הפלה. 2. היבט אביזרייהו דרציחה לענין זה ברור שהמתיר היחיד אינו פיקוח נפש. הרי שימוש במוך הותר למינקת כדי שלא תתעבר, אף שיש בכך משום הוצאת זרע לבטלה, על פי דין - ולא גזרו עליה שלא תשמש כלל. ואם איסור זה הותר לשם קיום חיי מין משפחתיים סדירים, ולשם מטרה זו אין לראות בהוצאת הזרע השחתה, מסתבר שאף גורמים הומניים ומוסריים אחרים באים בחשבון. אך קשה לקבוע מסמרות בדבר, בפרט אם נניח שהפלה נחשבת "אביזרייהו" לא מחמת איסור השחתת זרע ממש אלא איסור מקביל המהווה מעין שלב-ביניים בין השחתת זרע לרציחה. אין בידי כרגע הוכחות או סברות ברורות שתוכלנה לשמש יסוד להגדרת הגורמים המתירים. 3. היבט איסור חבלה גם ביחס לנקודה זו נראה ברור שניתן להתחשב בגורמים אחרים כסיבות להיתרא. אם נראה את האיסור כחבלת האם, לכאורה פשוט שאם ההפלה מתבצעת לטובתה אין לחוש לאיסור זה, שאין זה אלא מעין ניתוח. ובכן, אם