123 I ישראל 2004,5 'האלמנט היותר מתאים לתפקיד של איכרות ופועלות חקלאיות' נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה גילת גופר בתודעה ההיסטורית מקושרת יצירת האישה הציונית, העברייה החדשה, עם העלייה השנייה. דמותה של אשת העלייה השנייה כפי שהצטיירה בדימוי הציבורי ובהיסטוריוגרפיה, שונה מדמות הנשים היהודיות בתקופות שקדמו לה, ומשפיעה על 1 תפישות הנשיות ועל התנסות הנשים בתקופות מאוחרות יותר. נשות העליה השניה ראו את עצמן טיפוס חדש לגמרי של 'אישה ציונית' פעילה, עצמאית בתפישה ובמעשה, הפועלת להגשמה באמצעות אידאולוגיה לאומית וחברתית, ובשם מאוחר יותר 2 חלוצה. העיצוב של טיפוס זה החל עם הגעת הצעירות למושבות מיד לאחר עלייתן כמה מאמרים שנכתבו לאחרונה סותרים דימוי זה, למשל: רן אהרנסון, 'נשים בחיי היום יום בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל', דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ירושלים תש"ן, חטיבה ב, כרך א, עמ' 305-311; יוסי בן-ארצי, 'בין איכרים לפועלים, האישה בראשית ההתישבות בארץ ישראל', בתוך: יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים תשנ"ה (להלן: בן-ארצי, האישה בראשית ההתיישבות), עמ' 309-324; מרגלית שילה, '"עובדת" או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האישה בעלייה הראשונה (1882-1903)', יהדות זמננו, כרך 9 (תשנ"ה) (להלן: שילה, עובדת או חברה), עמ' 121-147. נקודת המפנה ביחס לדמות האישה הציונית בהיסטוריוגרפיה אינה קשורה בעלייה השנייה במובן הרחב כל מי שעלה בשנים 1903-1914, אלא למובן הסוציולוגי-אידאולוגי של המושג, כפי שהגדירו יהודה סלוצקי: אותם צעירים ממזרח אירופה שעלו בגפם כדי ליצור חברה חדשה, טובה יותר, בארץ-ישראל. יהודה סלוצקי, מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית, תל-אביב 1973, עמ' 146. 1 2
I 124 גילת גופר בעקבות תקופת חניכות באירופה בין אמצע העשור הראשון לאמצע העשור השני למאה העשרים. 'האישה הציונית החלוצה' נוצרה מתוך סתירה בין ציפיותיהן של רבות מהצעירות לשוויון מלא וכמעט מכני עם חבריהן הגברים, לבין המצב הפיזי והחברתי ששרר במושבות. בבואן התמודדו הצעירות, כמו הצעירים, עם קשיי העבודה והמצב החברתי במושבות. אך קשה יותר הייתה ההתמודדות על תפקיד הנשים בחברה בכלל ובחברה 3 הציונית בפרט. אנשי המושבות ביטאו כלפיהן זלזול וביטול, אולם גם חבריהן התקשו להתמודד עם דמות האישה החדשה והפעילה. בפועל הלכה ונוצרה תפישה מקבילה ושמרנית יותר של נשיות, שהתגלמה לא פעם בבת המושבה. רבות מנשות העלייה השנייה טענו, כי 'את טיפוס האשה החלוצה אשר השם הולם 4 אותה פוגשים רק עם העליה השניה'. אולם המצע והגרעין שממנו צמח טיפוס זה היו נשים שקדמו לו, ובמיוחד הנשים במושבות ותפישת הנשיות שרווחה שם. הייתה זו צמיחה דיאלקטית, בה חברו השלמה וביקורת, המשכיות ומרד. תהליך בו הפרח עצמו לא זיהה את הניצן ממנו התפתח. הנשים הצעירות ראו עצמן כטיפוס חדש ומהפכני. הן יצאו נגד נשות המושבות אבל גם נעזרו בהן, הושפעו והשפיעו עליהן. הן ניזונו מדימוין של האחרונות כתמונת מראה, כהיפוך לדימוי שרצו ליצור ואף נעזרו בהן לתפקודן 5 במושבות. התמורה בתפישת הנשיות, שהייתה פרי מפגש זה, היוותה נדבך ביצירתה של תרבות 6 לאומית ועברית חדשה בארץ-ישראל. כמו בתנועות לאומיות אחרות, יוחדה בציונות תשומת לב רבה יותר לבניית הגבר היהודי החדש מאשר לאישה החדשה. עם זאת, מאז 7 ראשית הציונות קיימות גם התייחסויות לדמות האישה הציונית ולתפקידיה בחברה. כמה מחקרים נכתבו על נשות העלייה השנייה ועל השבר שחוו. למשל: שולמית בלום, האישה בעליה השניה, עבודת גמר לקבלת תואר מ. א., אוניברסיטת תל-אביב, תש"ם; דפנה יזרעאלי ודבורה ברנשטיין, 'הפועלת בעלייה השנייה', בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השנייה: מחקרים, ירושלים,1997 עמ'.306 למשל, חיותה בוסל, 'פרובלמת תנועת הפועלות' (1929), ארכיון קיבוץ דגניה א', תיקי חיותה בוסל, רשימות שונות. גם מחוץ לתנועת העבודה הצביעו על ייחודן של נשות העלייה השנייה, למשל: שרה טהון, 'לשאלת הפועלות החקלאיות', הפועל הצעיר, 14.3.1913. להיווצרות כמה דגמי נשיות ציונית, ראו: Margalit Shilo, The Double or Multiple Image of the New Hebrew Woman, Nashim, Vol. 1 (Winter 1998), pp. 73-94 בילי מלמן, 'מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1890-1920)', ציון, חוב' סב (תשנ"ז) (להלן: מלמן, מן השוליים), עמ' 246. בעניין הקשר מגדר לאומיות נהוג להזכיר את מחקריה של נירה יובל דייויס,(Yuval-Davis) במיוחד בנוגע למרכזיות המגדר בהבניה לאומית ולתפקיד האימהוּת. במאמר זה העדפתי להסתמך על (Ed.), Ida Blom, 'International Comparison', in Ida Blom, Karen Hagemann, Catherine Hall Gendered Nations: nationalisms and gender order in the long nineteenth century, Oxford 2000, pp. 11-15 (להלן בלום, לאומיות). בלום מתייחסת ללאומיות כחלק מהמודרנה ורואה בה גם 3 4 5 6 7
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 125 I לאחרונה נכתבו מחקרים אחדים על עיצובה של דמות זו האישה הציונית, העבריה 8 מזוויות מגוונות ובמגזרים שונים. מאבק על הגדרה תרבותית-חברתית, כמו מאבק מגדרי, הוא לעתים קרובות סמוי או חתרני, שכן חלק ממטרותיו הן לחדור אל תוך המרכז התרבותי-חברתי שנגדו מתנהל המאבק, או להתגבר על דימוי רווח. לכן קשה לעתים לאתר היכן התרחש השינוי בתפישת הנשיות ואת המאבקים שהולידוהו. חשיפת המאבקים והשינויים שופכת אור על מהות החברה, זהותה, יעודה, השתקפותה בעיני אחרים, מבני העומק השוררים בה והיחסים הרווחים בקרבה. תפישות נשיות נוצרות ומשתנות בשני ערוצים לפחות: ערוץ ההתנסות וערוץ האידאל (של נשים ונשיות). בערוץ ההתנסות נאבקות נשים על מקומן הקונקרטי בחברה ובעשייה. בערוץ האידאל פועלים כוחות שמעצבים תבניות מורכבות: חיוביות ושליליות, אידאולוגיות ואנטי אידאולוגיות, רומנטיות ומעשיות. בשני הערוצים נוטלים חלק נשים וגברים כאחד, אבל בתקופה ובמקום בהם עוסק מאמר זה ארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים, היה לגברים כוח רב יותר ביצירת תפישת הנשיות, בעיקר בגלל נגישותם לשפה העברית ולכתיבה. בשל מכשול השפה וגם מסיבות נוספות, נשות העלייה השנייה מיעטו לכתוב בשנים 1903 1914. חסרונן בולט בעיקר בתחום הספרות 10 9 הבדיונית. כך נוצר הדימוי הנשי בעיקר מזווית ראיה של גברים, וככזה ייבחן במאמר. פרוייקט של שחרור. היא מעמידה את הקשר מגדר לאומיות לא כקשר מכשירני בלבד אלא כקשר מורכב, שמכליל נשים בתהליכי המודרנה, ובכלל זה אמנציפציה, אבל גם משאיר אותן מחוץ לתהליכים אלה. ה ק שר מורכב זה מתאים במיוחד לתנועה הציונית, שהייתה כלי למודרניזציה של העם היהודי. למשל: רחל אלבוים דרור, 'האישה הציונית האידיאלית', בתוך: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים 2001, עמ' 95-115; דבורה ברנשטיין, 'חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודת מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך', בתוך: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המיגדר, ירושלים 2001, עמ' 7-25; מרגלית שילה, 'האשה העברייה החדשה פנים רבות לה', בקורת ופרשנות, חוב' (2000), 34 עמ' 7-17. מחקרים מעטים יותר נכתבו על גבריות וציונות, למשל: מיכאל גלוזמן, 'הכמיהה להטרוסקסואליות, ציונות ומיניות באלטנוילנד', תאוריה וביקורת, כרך (1997), 11 עמ' 145-162. מכתבים ומאמרים מעטים של נשות העלייה השנייה התפרסמו באותה תקופה, ופחות מזה, ספרות יפה. בהפועל הצעיר הופיעו רשימות אחדות של יהודית הררי וכן סיפוריה של דבורה בארון, שעיקר עניינם בהווי העיירה היהודית באירופה. בהאחדות התפרסם סיפור אחד, מעניין ביותר, של אירה יאן. רחל ינאית הייתה בין עורכי וכותבי האחדות אך לא כתבה ספרות. ראו גם, דן מירון, אמהות מיסדות, אחיות חורגות, תל-אביב 1991, עמ' 12-13; לילי רתוק, 'כל אישה מכירה את זה', בתוך: הנ"ל (עורכת), הקול האחר: סיפורת נשים עברית, תל-אביב 1994 (להלן: רתוק, כל אישה), עמ' 261-346. בניגוד לעמדת רתוק, היו נשים שכתבו בתקופה זו, אך הן לא היו מהעלייה השנייה, ראו: יפה ברלוביץ, 'בחיפוש אחר דיוקן ה"ארץ-ישראלית" בספרות הנשים בתקופת היישוב', בקורת ופרשנות, חוב' (2000), 34 עמ' 100-102; הנ"ל (עורכת), 'הקדמה', שאני אדם ואדמה, תל-אביב 2003. 8 9
I 126 גילת גופר הספרות הבדיונית מהווה מקור מרכזי, שכן ליצירות ספרות נודע כוח רב כמייצגות וכמעצבות תפישות חברתיות, מגדריות ואחרות. טקסטים בדיוניים מייצרים מראית עין של מציאות ובכך משקפים אווירה של תקופה ותפישות אופייניות לקבוצות חברתיות. 11 היצירות משקפות דרכי חשיבה ודרכי חיים של היוצר וסביבתו הקרובה והרחוקה. קטעי הספרות ישמשו אם כן להבנת הלכי רוח, תפישות וחיי היום-יום. בנוסף, השפיעו היצירות על מעשיהן וחשיבתן של קבוצות שלמות: באופן ישיר על קבוצות קוראות, ובעקיפין על קבוצות שאינן קוראות. הספרות תיבדק ככלי לבניית התרבות עיצוב וקיבוע תפישות חברתיות ונורמות התנהגות, ולהעברת תפישות אלה מהמרכז לשוליים או להפך. במקביל אסתייע בזיכרונות נשות העלייה השנייה, שהחלו להתפרסם בשלהי 12 שנות העשרים. כיוון שהן מיעטו לכתוב עד אז, מקורות אלה מאירים את התקופה ובעיקר את הלך רוחן של הצעירות. מאמר זה מבקש להתחקות אחר התנסות נשות העלייה השנייה במושבות, אחר תפישות הנשיות שעוצבו בתקופה זו וההשפעות ההדדיות בין שני אלה. ראשית, יובאו נתוני הפתיחה של התהליך מצד אחד תפישת הנשיות שרווחה במושבות, ומצד שני התייחסותן של נשות העלייה השנייה לנשיות לפני עליתן לארץ. בהמשך, יבחן המפגש בין אנשי העלייה השנייה לנשים במושבות ובעיקר יחסם של אנשי העלייה השנייה לנשות המושבות, המבוגרות והצעירות, שהתחיל בחיבה הדדית ונגמר באכזבה. להשלמת התמונה תבדק התנסותן של נשות העלייה השנייה במושבות מול האיכרים, האיכרות, בנותיהן ואל מול חבריהן. לבסוף אציג כמה תפישות נשיות שנוצרו והשתנו מתוך מפגשים אלה. עניינו של מאמר זה בעיצוב האישה הציונית בתקופה מרכזית ביותר בהיסטוריה הציונית, ובהיווצרות תפישות נשיות שהשפיעו על החברה והתרבות העברית שנים ארוכות. תהליך היווצרות תפישות מגדריות במסגרת התרבות העברית מהווה מקרה מבחן לבדיקת היחסים הדיאלקטיים בין העליות הראשונות, לדרך בה היוו יחסים אלה נשים מעטות מהעלייה השנייה ידעו עברית ועוד פחות כתבו וקראו בשפה זו. ראו, יוסף גורני, 'השינויים במבנה החברתי והפוליטי של "העליה השניה" 1904-1940', הציונות, כרך א (1970) (להלן: גורני, השינויים במבנה החברתי), עמ' 216. עוד על כך בהמשך. עיצוב הנשיות מזווית גברית רווחת גם בתקופות אחרות. ראו למשל, לוס איריגארי, 'כך עושים כולם', מין זה שאינו אחד, תל-אביב 2003, עמ' 27 ואילך. חמוטל בר-יוסף, 'במלכודת המשוואה: "אשה = טבע, גבר = תרבות" ושירה של אסתר ראב סבתות קדושות בירושלים', בתוך: עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, עמ' 337; מנחם דורמן, 'ספרות והיסטוריה: הערות קטנות לנושא גדול', בתוך: רעיה כהן ויוסי מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 33. זיכרונותיה של שרה מלכין, ספרה של עדה פישמן (מימון), תנועת הפועלות בארץ ישראל ודברי פועלות: מאסף, בעריכת רחל כצנלסון-רובשוב (תל-אביב תר"ץ), יצאו באותה התקופה. 10 11 12
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 127 I בסיס לבניית חברה ותרבות עברית בארץ-ישראל וניתן אף ללמוד מכך על תפישות מגדריות בתקופות מהפכניות בכלל. צמיחת א. בטרם מפגש תפישות של נשיות על סף תקופת העלייה השנייה נהוג לתלות את הדימוי הירוד של מושבות העלייה הראשונה במרכזיות אנשי העלייה השנייה בתודעה הציונית והישראלית. אבל עוד לפני הגעתם סבלו המושבות והאיכרים 13 מדימוי נמוך למדי בתנועה הציונית. הביקורת כלפיהם התמקדה בתלותם באפוטרופסות הברון רוטשילד, בעבודה השכירה שהרחיקה את האיכרים ממשקיהם ובמשק המונוקולטורי. לכל אחת מהטענות נגד המושבות והאיכרים נלוותה טענה נגד הנשים במושבות. הנשים, ובמיוחד הצעירות, עמדו בחזית הקשר עם האפוטרופסות. הן מיעטו לעבוד, צמצום המשק המגוון נזקף לחובתן (שכן הענפים החסרים ירקות ומשק חי נתפשו כענפים נשיים) והוחזקו כאחראיות לזהותן העברית החיוורת של 14 המושבות. אפילו התהילה ההרואית המעטה לה זכו בני זוגן האיכרים נשללה מהן, ולרוב לא נקראו 'איכרות' אלא 'אשת האיכר', או 'בת האיכר'. הנשים היוו גורם מרכזי בתהליך ההתברגנות וההתפוררות של המושבות. ואמנם, במרוצת עשרים שנות קיומן הראשונות השתרשה במושבות הגישה כי הן חלק מהבורגנות האירופית. האיכרים ובמיוחד האיכרות אימצו גינונים בורגניים בבתיהם, ביחסם לבריות ובחינוך ילדיהם. חיים חיסין תיאר הוויה זו: 'הוילונות, המפות, המגבות צחורים בלי רבב; הרצפה נקיה; בקיצור גן עדן קטן. אמנם עבודתה [של האישה] מצטמצמת כולה בין ארבעת הכתלים, והיא נראית שם תמיד 15 לבושה בהידור ואף בגנדרנות'. במושבות שררה הפרדה בורגנית אופיינית בין המרחב הביתי, הנשי, למרחב הציבורי, הגברי, שכלל את המשק החקלאי. אסתר ראב היטיבה לשרטט את הסגרגציה: 'החצרות נחות בדממה שלפני הצהרים; הגברים בעבודה, 16 הילדים בבית הספר, הנשים במטבחים [...]'. 17 אחדות מנשות המושבות עבדו במשק והיו פעילות גם במישור הציבורי. חלקן בלטו והשפיעו, כמו הסופרת ואשת הציבור נחמה פוחצ'בסקי. הן היוו מיעוט ראו למשל: אחד העם, 'אמת מארץ ישראל', פורסם לראשונה בהמליץ, י"ג-כ"ד סיון תרנ"א (יוני 1891), כל כתבי אחד העם, תל-אביב 1947, עמ' כג-כד (שני מאמרים, משני מסעותיו); חיים חיסין, בסדרת מאמרים בעיתון ווסחוד. כאן יצוטט מהספר, חיים חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל-אביב תשמ"ב (להלן: חיסין, מסע). הלל יפה, דור מעפילים, תל-אביב 1983 (להלן: יפה, דור מעפילים), עמ' 32. ראו גם, חיסין, מסע, עמ' 317; 148, אחד העם, 'בתי הספר ביפו', כל כתבי אחד העם, עמ' רט ועוד. חיסין, מסע, עמ' 121. אסתר ראב, גן שחרב, תל-אביב 1983 (להלן: ראב, גן שחרב), עמ' 67. בן-ארצי, האישה בראשית ההתיישבות, עמ' 213-215. 13 14 15 16 17
I 128 גילת גופר בתחילת המאה העשרים אך זכו להערכה מצד רבים. אחרות מצאו דרכים שונות להשתתף בעשייה הציונית מבלי לשבור את החלוקה בין בית לחוץ. כך למשל, נוצר הביטוי 'בית ועד לצעירים' או 'לאנשי המושבות', אותו טיפחו כמה נשים במושבות. פעילות זו תוארה כדרך הנשית הנכונה למלא מחויבות חברתית ולהיות מעורבת 18 בפוליטיקה. למרות זאת, הסתירה בין התפיסה הרווחת של נשיות לבין שיתופן במעשה הציוני, חזרה ועלתה לא פעם בכתיבה על המושבות. היא התבטאה דווקא בתפקיד הלאומי 19 הנשי מכולם האימהוּת. נשות המושבות זכו אמנם לשבחים רבים על אימהותן, אבל הדאגה לילד תפקיד לאומי לכל הדעות התנגשה לעתים עם הצרכים הלאומיים, שכן החיים במושבות היו לא נוחים, לא בטוחים ובעלי אופק מטושטש דהיינו לא היה ברור מה העתיד המצפה לילדים במושבות או מחוץ להן. על-פי דימוי רווח, האימהות היוותה מכשול למפעל הלאומי והדאגה האימהית חייבה ויתורים, עד כדי 20 ירידה מהארץ. נשות המושבות תוארו כמי שאימהותן היא אולי אידאלית אבל בלתי ציונית. אין פלא שבנות המושבות אשר למדו ורכשו מקצוע, ראו בנישואין ובאימהות 21 גורם מגביל. מקצת מנשות המושבות, שהיו למעשה 'הנשים הציוניות' הראשונות, הפגינו גילויי עצמאות והתנערות ממסורות העבר. רובן עלו כחלק ממשפחה ותפקדו לרוב בתוך הבית והמשפחה. הזמן, הגיל והתבססות החיים במושבות רק חיזקו מגמה קיימת: נשיות המבוססת על בית ומשפחתיות, והתרחקות מהמרחב הציבורי. עם זאת הופיעו בקרבן ניצנים של אישה ציונית חדשה ומהפכנית, וביתר שאת בקרב בנותיהן הדור השני של דוד יודילוביץ (עורך), ראשון לציון התרמ"ב-התש"א, ראשון לציון 1941, עמ' 240 43, 33, (להלן: ראשון לציון) ועוד. דומה שתיאור זה שאוב מהדימוי הבורגני על סלונים ספרותיים ופוליטיים באירופה. נשים במושבות הקימו גם ארגונים שעסקו בעזרה סוציאלית ורפואית. אהרון מרדכי פרימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, ירושלים תרס"ז-תרע"ג, עמ' 105; אליעזר טרופה, ראשית: למלאת שבעים שנה לפתח תקווה (תרל"ח-תש"ח), פתח תקווה 1948, עמ' 64-65. יהודית הררי, בין הכרמים, תל-אביב תש"ז (להלן: הררי, בין הכרמים), עמ' 26; ראב, גן שחרב, עמ' 23; ראשון לציון, עמ' 57 ועוד. בשנות החמישים זכו נשות המושבות לתשבוחות מראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהעלה על נס את הקרבתן בנאום בשם 'בעקבות דבורה', לרגל סיום קורס קצינות במארס 1951, חזון ודרך, תל-אביב 1952, כרך ג, עמ' 77-78. למשל, חמדה בן-יהודה, 'חטאת אפרים', בתוך: יפה ברלוביץ, סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, תל-אביב 1984 (להלן: סיפורי נשים), עמ' 21-34, הופיע לראשונה בההשקפה בשנת תרס"ג (1903). ראו, נורית גוברין, 'למצוא את בני רכב', דבש מסלע, תל-אביב 1989, עמ' 45-52. מלמן, מן השוליים, עמ' 246. לאימהוּת מקום מרכזי בלאומיות. זהו תפקידן האולטימטיבי של נשים. ראו למשל, בלום, לאומיות, עמ' 9. מזווית אחרת, הקשורה בתנועת העבודה: סילביה פוגל- ביז'אוי, 'אמהות ומהפכה, המקרה של נשים בקיבוץ, (1910-1948)', שורשים, חוב' ו (תשנ"א), עמ' 143-162. 18 19 20 21
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 129 I נשות המושבות. האחרונות זכו לחינוך כמעט שווה לבנים וחוו ילדות ונעורים 22 משותפים. זיכרונות נשות העלייה השנייה מצביעים מלכתחילה על מאפיין מהפכני בתפישתן בכלל, ובתפישת הנשיות שלהן בפרט. כבר בטרם עלייה התכוונו לצמצום הפער בינן לגברים וראו את עצמן כעצמאיות: הן התאמצו לרכוש השכלה עברית בדומה לגברים 23 והיו שותפות בפעילות פוליטית ענפה מחוץ לגבולות הבית והמשפחה. רבות מהנשים שהחליטו להיות חלק מ'משני העולם' ו'משני החברה', ראו בהחלטתן לעלות הנחת בסיס ליצירת מעמד נשי חדש. המעשה הנועז של הגירה עצמאית לארץ חדשה ושונה נשא בחובו תקוות לנשיות, שבמסגרתה יטושטשו ההבדלים בין נשי לגברי ובין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים. ההתפתחויות בהקשר הנדון באירופה תרמו 24 להעמקת האמונה בתמורה המתדפקת. התהליכים שהפיכו תקווה הגדולה אצל הצעירות חוללו תחושת בלבול בקרב הצעירים שעלו איתן ארצה. השינוי במעמד הנשים לא היה מובן מאליו לרבים מהם. יוסף חיים ברנר ביטא זאת בבהירות ברומן בחורף: ולפיכך שהיה מזדמן לי אז לדבר על "האמנציפציה של נשים", הייתי, אמנם, מגלה בין תיבה לתיבה את משפטי התוכי, אבל בתוך כך הייתי מעיר הערות והערות להערות, עד שסוף סוף היתה החלטתי נעשית אחרת לגמרי... דבר שאין צריך לדון עליו הוא שהאשה דומה בכלל להאיש; דבר שאין צריך לומר הוא, שאנחנו אין אנו "קאואלירים" מן "הצעירים המוזהבים", שרואים באשה רק נקבה... אמנם, אנחנו מכירים אותן בחיים במידה מצומצמת מאוד ומשפטנו עליהן אי-אפשר לו שלא יהא פגום קצת... ואמנם, עלמות-החן הן בכלל... ואי-אפשר להן להיות אחרות... אבל אין למדין... עתה בוודאי הדבר הוא כך, אולם 25 התפתחות-הקולטורה אשם בזה [...]. על הדור הראשון, ראו: שילה, עובדת או חברה, עמ' 121-147; על הדור השני, ראו: מלמן, מן השוליים. גורני, השינויים במבנה החברתי, עמ' 229. וכן למשל: שרה מלכין, 'ע"ד הפועלת בכנרת', הפועל הצעיר, 5.3.1912; חיה שרה חנקין, 'קבוצת הומל', בתוך: ברכה חבס (עורכת), ספר העליה השניה, תל-אביב תש"ז (להלן: חבס, ספר העליה השניה), עמ' 150. הרגשת השוויון בעבודה לפני העלייה, ניכרת במאמרים ובנאומים שכתבה חיותה בוסל. תיקי חיותה בוסל, ארכיון דגניה א'. בתחילת המאה העשרים נאבקו נשים במקומות שונים על זכויות פוליטיות ואחרות, וכן נטלו חלק בתנועות מהפכניות. הדבר אמור גם באזורים שמהם עלו נשות העלייה השנייה. ראו למשל: Barbara Evans Clements, Bolshevik Women, Cambridge 1997, pp. 8-9 יוסף חיים ברנר, 'בחורף', כתבים, תל-אביב תשל"ח, עמ' 122. ההתלבטות ברומן ארוכה הרבה יותר. 22 23 24 25
I 130 גילת גופר הבלבול שחוו חלק מהצעירים לעומת תקוות מרבית הצעירות, כמעט לא ניכרו בטרם עלייה. התנאים אפשרו פעילות משותפת, חפה מהתנגשות בין דימוי הנשיות אצל הצעירים לדימוי העצמי של הצעירות. עם עלייה נתקלו במציאות חדשה, שאילצה אותם להתעמת אלה עם אלו לנוכח חיי המושבות. ב. הברית והאכזבה אנשי העלייה השנייה מגיעים למושבות בביוגרפיה המשותפת של אנשי העלייה השנייה מככבות מושבות יהודה כתחנה 26 הראשונה בארץ-ישראל, מיד לאחר הירידה בנמל. הצעירים והצעירות ציפו, על-פי עדותם, למצוא טריטוריה של תחייה יהודית-ציונית, ובה חיים עבריים יצרניים, אולם התאכזבו. ביקורתם כלפי אנשי המושבות בולטת כמעט בכל מה שכתבו: מאמרים, 27 מכתבים, יומנים, סיפורים קצרים, שירים ורומנים. היחס העוין נוצר בהדרגה. בתחילה קיבלו אנשי המושבות בזרועות פתוחות את העולים החדשים והם מצדם שמחו להשתייך ליישובים היהודיים החדשים בארץ-ישראל. אבל מהר מאוד התגלו חילוקי דעות בין הצעירים למבוגרים, בין החדשים לוותיקים. המרחק נוצר בחלקו בגלל ראייה שונה של הדרך הציונית, של האדם הציוני ובכלל זה האישה הציונית. תהליך ההתרחקות הודגש ביחסם של הצעירים לנשים במושבות ובמיוחד לנשים הצעירות, ובמקביל בלט יחס האיכרים ובני ביתם לעולות החדשות. בנות המושבות ואנשי העלייה השנייה המפגש הראשון של עולי העלייה השנייה וצעירות המושבות, היווה תשובה לכמיהה משותפת. מאיר וילקנסקי, מראשוני הכותבים בעלייה השנייה, תיאר את האווירה 28 שנוצרה: 'עם בנות המושבה היתה כרותה ברית שלום ומדי לילה בלילה יצאו לטייל'. הקשר היה מובן מאליו: צעירים השואפים להרחיב את המעגל החברתי (הקשר נוצר גם עם צעירים ולא רק עם צעירות), ולהכיר בני זוג פוטנציאליים חדשים. המפגש יכול היה לגשר גם על הבלבול של הגברים בנוגע לדמות האישה הציונית הצעירות במושבות היו שונות מ'היהודיה הישנה', ויחד עם זאת, במבט ראשון, בלתי מאיימות ולא חורגות באופן גורף מדפוסי מגדר מקובלים. הן קיבלו חינוך שוויוני למדי ועם זאת חיו בסביבה שבה שלטו ערכים שמרניים-בורגניים, שדגלו בהפרדת תפקידי גברים מתפקידי נשים. מה מצאו שני הצדדים בברית זו? מבחינת הצעירות היו העולים חידוש מרענן, הפגה המושג ביוגרפיה משותפת מתייחס לשני צירים שיש ביניהם דמיון: הסיפר ההיסטורי של העלייה שנייה מ- 1903 עד 1914, וסיפורם של כל אחד מאנשי העלייה השנייה. הביקורת הייתה הדדית: גם אנשי המושבות התקשו לקבל את הצעירים החופשיים, המהפכניים והביקורתיים, אם כי הם מיעטו להעלות את ביקורתם על הכתב. מאיר וילקנסקי, 'מימי העליה', בימי עליה, תל-אביב 1936 (להלן: וילקנסקי, מימי עליה), עמ' 254. 26 27 28
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 131 I [באדיבות ארכיון העבודה, מכון לבון] של השעמום. הם הכניסו למושבה רוח נעורים שהתאימה למזגן. רוח זו נגדה לאווירת השיממון המתלווה לתיאורי המושבות באותה תקופה ולעזיבת צעיריה. וילקנסקי סיפר כי העולים עימהם נמנה, הגיעו מלאי שמחת חיים ואפופי אידאולוגיה. כתבי הצעירות 29 מעידים על משיכה לטיולים ולבילויים משותפים. לפרקים הפכה המשיכה ללהט אידאולוגי. טובה פורטוגלי, צעירה מן המושבות שהצטרפה לאנשי העלייה השנייה, כתבה בזיכרונותיה: כשאני נזכרת בפגישתי זו, עולה בי גם עכשיו רטט הערצה, להם ולרעיון הכביר אשר הביאו אתם. עצם הופעתם כאילו העלתה גם אותנו [...] בראותי את האנשים האלה, את יחסם ללא תנאי לעבודה מפרכת, נקשרת 30 נפשי בנפשם, כי הבינותי התמסרות לרעיון מהי. על כך מעידות למשל האחיות לבית לובמן במכתביהן לאחיהן, ארכיון ראשון לציון, חטיבה א 1-1 /,4 תיק.56 טובה פורטוגלי, 'בת העליה הראשונה', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 536. להתלהבות בנות המושבה מן הלהט האידאולוגי, ראו למשל: בת אכר, 'הערה קטנה', הפועל הצעיר, שבט-אדר א תרס"ח (ינואר-מארס 1908). 29 30
I 132 גילת גופר הצעירות במושבות קיימו קשר עם העולים משני המינים, אבל היה הבדל משמעותי 31 בהתייחסותן לעולות ולעולים, בין השאר בגלל מיעוט הנשים בקרבם. שררה ציפייה הדדית לקשרים זוגיים בין העולים החדשים לבין הבנות במושבות. הצעירים ציפו להצטרפותן במובן הרעיוני, כלומר שיאמצו את האידאולוגיה הפועלית ויחיו על-פיה כפועלות. צעירות אחדות אכן הצטרפו לעולים. למשל, פסיה אברמסון, טובה פורטוגלי 32 וחיה ישראלי, שבהמשך אף נישאו בתוך קבוצה זו. בספרות שכתבו אנשי העלייה השנייה זוכים יחסי האהבה של בנות המושבות והעולים למקום נכבד. זהו הקשר הרומנטי הרווח ביותר ביצירות סופרים הנחשבים כמבטאי העלייה השנייה: וילקנסקי, ברנר, דוד שמעונוביץ (שמעוני) ואחרים. במוסף 33 הספרותי הראשוןשהודפס בהפועל הצעיר נכללו שיר וסיפור בנושא זה. באידיליות המוקדמות של שמעונוביץ מאותם זמנים, בתום שהותו בת השנה בארץ, 34 מופיע פעם אחר פעם מוטיב הזוגיות בין צעיר מן העלייה השנייה לבין בת המושבה. תיאוריו מלמדים שבנות המושבות נתפשו כשידוך הולם לצעירים, כזיווג אידאלי, בניגוד לחברותיהם בנות העלייה השנייה. עניין זה בולט במיוחד באידיליה ביער בחדרה: תשוקת הגברים נתונה לבנות המושבה, בעוד לאה, המבשלת בקבוצה, בת דמות 35 של נשות העלייה השנייה, נחשבת כידידה, כמעט בת משפחה. כך גם בסיפור בתיה שכתב צבי שץ: בתיה, בת המושבה שהצטרפה לאנשי העלייה השנייה, היא 'פאם 36 פאטל' בה חושקים הגברים. לעומתה, שושנה, העולה החדשה, מושכת הרבה פחות. ברוב האידיליות של שמעונוביץ הנשים היחידות הן בנות המושבה. כך גם בבין מים ההערכות לגבי שיעור הנשים בקרב אנשי העלייה השנייה נעות בין שבעה לשלושים אחוזים. ההערכות לגבי רוב התקופה נעות סביב עשרה אחוזים. בכל מקרה מדובר במאות בודדות. לריכוז נתונים סטטיסטיים, ראו, בלום, האישה בעליה השניה, עמ' 5-6. יעל גורדון, 'פסיה אברמזון', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 206; מוקי צור ואהרון ישראלי (עורכים), על שפת אגם סואן, תל-אביב תשמ"ה, עמ' 22-23 (להלן: צור וישראלי, על שפת אגם סואן). צ' כהן, 'בין הכרמים', הפועל הצעיר, כסלו-טבת תרס"ח (דצמבר 1907 -ינואר 1908); בן עומרי, 'מזמרת נוטר', שם. אפשר למצוא לכך ביטוי גם בספרות מאוחרת, למשל: יעקב רבינוביץ, נדודי עמשי השומר, תל-אביב 1929. יצירתו של ש"י עגנון תמול שלשום אינה מוזכרת פה בין השאר משום שתיאור המושבות בה מצומצם באופן יחסי. שמעונוביץ נחשב שנים רבות כ'משורר העלייה השנייה', למרות שהיה בתקופה זו בארץ רק מקיץ 1909 עד אביב 1910. הוא חווה רבות מחוויות אנשי העלייה שנייה הן בעבודה והן בשמירה. חוקרי שירתו כמו גם בני התקופה ראו בשירתו שירה מייצגת. דן לאור, 'הופעתו של דוד שמעוני על רקע תקופת העליה השניה', דפים למחקר וספרות, חוב' (1991/1992) 8 (להלן: לאור, הופעתו של דוד שמעוני) עמ', 251-270, במיוחד עמ' 251-253. שמעונוביץ, ספר האידיליות, עמ' כב, כח. צבי שץ, 'בתיה', על גבול הדממה, תל-אביב 1967 (להלן: שץ, בתיה), עמ' 16-67. 31 32 33 34 35 36
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 133 I 37 למים של ברנר, ביצירתו המוקדמת של שלמה צמח וכמובן, הברית שהוזכרה ביצירתו של וילקנסקי. יש לכך כמובן גם הסבר דמוגרפי נשות העלייה השנייה היו מעטות. ואף-על-פי-כן בולטת היעדרן מהיצירות ה'רומנטיות'. 'בת המושבה' נשיות אידאלית? אחד הכלים המרכזיים לעיצוב דפוסי נשיות, הוא תיאור בת הזוג האידאלית. אצל אנשי העלייה השנייה מופיעה זו בדמות בת המושבה, שמאפיינה העיקרי הוא ילדותיות: קלת דעת, נטולת מחויבות, תלותית, עדינה ולעתים מעריצה כוח. תיאור בת המושבה כבת זוג מושכת שילב שובבות, בתוספת לווית חן של חוסר אחריות ושמץ תמימות. מאפיינים אלה מסתברים גם מהליכתן לכרם או לשדה בלילה על מנת לבלות עם אהובן. כך תיאר זאת שמעונוביץ: 'וּנ ע רוֹת ר נּוֹת תּ שׂ ח ק נ ה מ ת נ כּ לוֹת ל ג נ ב א ת ק נ ה-רוֹבוֹ, / צ צוּ 38 ו ע לוּ ל פ ת אוֹם מ מּ ע ב ה ה גּ פ נ ים ה טּ לוּלוֹת [...]'. חוסר מחויבותן של בנות המושבות בולט במיוחד אצל פנינה, מהדמויות בבין מים 39 למים, יצירתו הארצישראלית הראשונה של ברנר. וכך היא העידה על עצמה: 'פנינה חזרה על זה שאמרה לדוד [מאהבה שלה וחברו של גמזו, ארוסה] לא פעם על אודות הענין הזה. היא אינה חשה כל התחייבות כלפי גמזו. בכלל, התחייבות היא מושג, 40 שאין בספר מילונה'. הקנטותיה של פנינה כלפי סובביה תרמו נדבך נוסף לתיאורה כנחשקת ונאהבת. בתיה ושושנה בסיפורו של שץ, מהוות דוגמא נוספת לקשר בין נחשקותן של בנות המושבות לבין חוסר מחויבות. בתיה, בת המושבה המושכת כמעט 41 את כל הגברים סביבה, מדווחת ש'כל רמז קל על התחייבות יהרוג אותי [...]'. היא מפלרטטת עם גברים רבים ואינה נקשרת למקום מסוים (אם כי היא עובדת טובה). שושנה ה'כילאית' ביחסה לגברים (כך טוענת בתיה) מחויבת יותר, יציבה אך גם מצודדת הרבה פחות. באידיליה ירדנית מובא צדן האחר של פנינה ובתיה. גם הצעירה בירדנית שובבה אבל מאפייניה העיקריים הם הציפייה, הטיפול והדאגה. היא מזהירה את אהובה מכל המכשולים והסכנות בדרכו, וכשהוא יוצא היא מחכה לו ודואגת לחפציו: 'ה יא יוֹשׁ בה י"ח ברנר, 'בין מים למים', כתבים, תל-אביב תשל"ח (להלן: ברנר, בין מים למים), עמ' 1226-1137. שמעונוביץ, ספר האידיליות, עמ' מ. שני הסיפורים הארצישראליים של ברנר שקדמו לבין מים למים, עצבים ואגב אורחא, עסקו כמעט אך ורק בדרך לארץ. יצחק בקון, 'הרומן הארצישראלי הראשון של ברנר', בשנה ראשונה, תל-אביב,1981 עמ'.13-14 ברנר, בין מים למים, עמ' 1175. שץ, בתיה, עמ' 19. ראו גם, תמר הס, '"צריך לנשק לה" דיון פמיניסטי ב"שכול וכשלון" לי"ח ברנר', מחקרי ירושלים בספרות עברית, חוב' טו (תשנ"ה), עמ' 213-214. 37 38 39 40 41
I 134 גילת גופר בּ פ ת ח ה א ה ל / מ נּ ג הוֹת ה שּׁ ק יע ה ה קּוֹר נ ת, / מ מ ר טה ק נ ה-רוֹב י ה מּ ח ל ד / ו נוּג ה בּ לּ אט 42 מ ת רוֹנ נ ת [...]'. מאפיין נוסף הוא עדינותן של הצעירות. לעדינות זו מתלווה הדר מסוים, המתבטא בגדיה, עמידתה, פניה, כולם למשל בתיאורה הראשון של פנינה בבין מים למים 43 מעידים על עידון וטוב טעם כלשהו. עדינותן של בנות המושבות מופיעה גם אצל שמעונוביץ: '[...] ו ה יוֹת, כּ י ע נ גּוֹת ל מ א ד ה ן בּ גּ ל יל ו יהוּד ה ה בּ נוֹת / ו נ ת נוּ א ת מ שׁ פּ ט עדינותן מודגשת עוד יותר כאשר הן 44 [...]'. ה בּ כוֹר ה ל מּוֹר ים ו ל סּוֹפ ר ים מ עוֹל ם 45 מעדיפות את המורים על הפועלים. היקב בראשון לציון, בכרם: סצינת 'המרגלים' התנ"כית, 1913 [באדיבות ארכיון העבודה, מכון לבון, צלם: אברהם סוסקין] האפיונים הללו השובבות, חוסר המחויבות, הדאגה, הציפייה והעדינות מזכים את רוב הצעירות בכינוי 'ילדה', למשל 'ילדת חן וטובת שכל' או 'גם ילדתי נלכדה 46 בשנה עמוקה'. ה'ילדות' חלשות יותר מהגברים שלצדן. הן זקוקות לתמיכה ואינן מאיימות. במקרים רבים הן מעריצות אותם, במיוחד את השומרים. ואכן, מוטיב סיפורי שמעונוביץ, ספר האידיליות, עמ' יב. אף נשים אחרות ביצירת שמעונוביץ ושל יוצרים אחרים משורטטות באורח דומה. ברנר, בין מים למים, עמ' 1161. בתיאור זה יש מעט אירוניה שכן פנינה אינה עומדת בקו האופנה הראשון. התייחסות זו דומה להתייחסותו של הלל יפה לנשים בזיכרון יעקב, המנסות באופן בלתי מוצלח לחקות את נשות פריז. שמעונוביץ, ספר האידיליות, עמ' כח. גם פנינה בבין מים למים מעדיפה את המורה על הפועל והשומר. שמעונוביץ, ספר האידיליות, עמ' נד, עמ' יב בהתאמה. 42 43 44 45 46
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 135 I חוזר הוא רומן בין צעירה בת המושבה לבין אחד השומרים. סוג כזה של רומן בולט 47 במיוחד באידיליה כרמית. זהו קשר 'רומנטי' תרתי משמע גבר חזק, נושא נשק, שתפקידו להגן; לעומת אישה עדינה וחיננית. לרוב הם נפגשים בלילה, בעיקר בכרם אבל גם בשדה, לעתים קרובות הצעירה צריכה להתחמק מעיני הוריה. בכמה מקרים 48 לשומר יותר מאהובה אחת והוא אף מתייחס לרומן כאל שעשוע. הצעירות מצדן מעריצות את השומרים. כך מתארת זאת פנינה, בהתייחסה לשומר שנהרג במושבה יזרעאל: 'ואם אפילו היה גיבור, דיברה פנינה מה בכך? הנשים הכסיליות מעריצות 49 את הגבורה'. אפיונים אלה של בת המושבה הופכים אותה לבת זוג אידאלית ל'רומנים' קצרים וכבת זוג ממשית לזמן ארוך. האישה הבלתי מחויבת נתפשה מתאימה לקשרים קצרים בעוד העדינה, המעריצה והאוהבת נועדה לקשר ארוך טווח. כך או כך, אישה עצמאית, המחויבת לרעיון לא נתפשה כבת זוג אפשרית. הפועלת החלוצה נמצאה, אם בכלל, במקום האחרון בתור בת זוג. כאמור, היא נחשבה כידידה, כבת משפחה. אין להתעלם מכך שכלי העיצוב הספרותיים, ובמיוחד האידיליה, ניזונו ממוסכמות רומנטיות המחויבות במידה רבה ליצירת בת זוג בעלת אפיונים נשיים על-פי סטנדרטים של הרומנטיקה האירופית. בת המושבה ענתה על מאפיינים אלה בצורה טובה יותר מהפועלת. למעשה, בנות המושבות עברו תהליכי ח ב רות על-פי אותה תרבות עצמה הבורגנות האירופית. ובכל זאת גדול כוחו של העיצוב הספרותי של בת הזוג האידאלית גם כשהוא נובע מקונבנציות אסתטיות. הקשר של נשים אלה לאידאולוגיה, להיסטוריה ולמציאות ההיסטורית המיוצגת באידאולוגיה ובעשייה הציונית אמור לנבוע מקשר לגבר, לבן זוג. דימויים אלה ייצגו שאיפה ממשית ליצירת זוגיות וכוונו לצעירות במושבות. כמו-כן יצרו אידאל של נשיות ובכך פנו לנשים כולן ולעיצוב תפישת הנשיות: אישה שרצתה להיות מחוזרת, ששאפה להיות חלק מזוג, כדאי היה לה להתנהג על-פי נורמות אלה. האכזבה מבנות המושבות בד בבד עם דימויה של בת המושבה כבת זוג אידאלית, קיימים גם גילויי אכזבה ממנה. הדבר נזכר כבר אצל וילקנסקי, השם בפי אחד מגיבוריו: 'כלום נבנה מהילדות הרצות שם, עמ' מז-ס. אפשר למצוא זאת גם באידיליות אחרות וכן אצל כותבים נוספים. למשל, שם, עמ' מט-נ; ברנר, בין מים למים, עמ' 193; שלמה צמח, 'ליל זוועה', הפועל הצעיר, 21.6.1912; כהן, 'בין הכרמים', שם, כסלו-טבת תרס"ח (דצמבר 1907 -ינואר 1908). התאהבותן של צעירות מהמושבות בשומרים אינה רק פנטזיה רומנטית של הצעירים. מבין בנות המושבות שנישאו לאנשי העלייה השנייה, בולטות אלה שנישאו לשומרים. ברנר, בין מים למים, עמ' 193. 47 48 49
ע' I 136 גילת גופר 50 אל הגורן ומהילדים המשתדלים לשחק איתן?' אותות האכזבה ניכרו גם בקרב בנות המושבות. במכתביה של צעירה מראשון לציון לאחיה שיצא ללמוד בחוץ לארץ, תוארו הפסקת הקשרים מצד בנות המושבה. היא התלוננה על שעמום גדול כיוון שאין עם מי לטייל בלילות: 'במושבה עצוב עד מאוד ומרגישים איזה קיפאון בכל והסיבה אין אני בעצמי יודעת. ישנם פועלים שמסתובבים אך צעירים פשוטים ומשונים, ואין כל חשק 51 להכירם ולבוא בחברתם כי לא תביא כלום'. אחותה כתבה על האיסור החברתי שהוטל על המפגשים: 'מהצעירים הזרים שבמושבה מעט הפועלים שמתגוררים עכשיו במושבה ישנם ביניהם די מעניינים ומשכילים אבל תמיד כנהוג במושבתנו מתרחקים 52 מהם ומעירים לפעמים על אשר באים בחברתם'. ואמנם, תוך תקופה קצרה למדי רחקו אנשי המושבות הוותיקים, אבותיהן של הנערות, מהצעירים שעלו בעלייה השנייה. תהליך זה לא אירע בכל המושבות בו-זמנית אך החל בתקופה מוקדמת ביותר. אחד משיאיו היה החרם על הפועלים בפתח תקווה בשנת 1906. קרבת העולים לבנות האיכרים תרמה כנראה להתרחקות. המבוגרים חששו מהשפעה רעה על בנותיהם. ברל כצנלסון הזכיר בהרצאותיו על העלייה השנייה: 'הנאה היתה לאחד הפועלים בזמן ההוא, ימני בדעותיו, להפחיד את איכרי פתח-תקווה, שיגזול את בנותיהם'. 53 החשש לא היה רק מקשר עם גברים צעירים, שמא תיפגע תומתן של הבנות; שרה מלכין ציינה חשש לא פחות גדול מקשר עם העולות: 'ההורים היו אוסרים על בנותיהם את הדיבור עם "אותה הבחורה", שעזבה את בית-אביה ורוצה 54 לעבוד "כערבייה" [...]'. פער הדורות במשולב עם פערים אידאולוגיים ותרבותיים הביאו לריחוק זה. פערים 55 אלה הועצמו בגלל נטיית הצעירים לביקורת על המבוגרים מהם. העולים ציפו מבנות האיכרים שיעזבו את הוריהם ומשפחתם ויצטרפו אליהם. ציפייה זו הייתה רומנטית ואידאולוגית כאחד. היא זכתה לביטוי חריף למדי בשיר מזמרות הנוטר, שפורסם באחד הגיליונות הראשונים של הפועל הצעיר: ' ו ר י בה ל אָב י ך, בּ ת ח מ ד / בּ ע י ן ח שׁ ד הוּא י צ ר נ הּ וילקנסקי, בימי עליה, עמ' 257. מכתב מיכל לובמן לזרובבל (אחיה) ח, ' תמוז תרע"ד (2.7.1914), ארכיון ראשון לציון, חטיבה א 1-1 4, / תיק 56. מכתב מרים לובמן לזרובבל (אחיה), י"ז סיון תרע"ד (11.6.1914), שם. אניטה שפירא ונעמי אביר (עורכות), "העליה השניה": הרצאות ברל כצנלסון בפני הבחרות הסוציאליסטית, תל-אביב 1990 (להלן: כצנלסון, העליה השניה), עמ' 58. ראו גם, ג' קרסל, אם המושבות פתח תקוה, תל-אביב תשי"ג, עמ' 244. שרה מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 489. אותה תשובה עולה גם במאמרה המוקדם של מלכין, "ד הפועלת בכנרת', הפועל הצעיר, 5.3.1912. אחד ממוקדי אי-ההבנות והמאבק היה יחסם של הצעירים לדת. חילוניותם האידאולוגית והמודעת של חלק גדול מהעולים וזלזולם הפומבי במצוות הדת היהודית גרמו לסכסוך מתמשך. בין השאר הביאה חילוניות זו לפחד מ'פריצות', מחופש מיני. 50 51 52 53 54 55
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 137 I / י צ ר נ הּ ע ד בּ א יוֹם ל הּ: / י ר ד שׁוֹמ רוֹ י ע ק ר נה [...] / א תּ י י ל דּ ה תּ ל כ י! / ע זּ י ח יּ ים 56 שׁ נ ינוּ, / י שׁ דּ י מ ח י ה ו שׁ מ שׁ /ל ב נ י חוֹר ין בּ אַר צ נוּ'. אבל רוב הצעירות לא הצטרפו לעולים החדשים. יתר על כן, הנשים שהצטרפו לבני 57 העלייה השנייה היו לרוב בנות למשפחות שתמכו בעולים הצעירים. בהקשר זה מעניינת גישתן של האחיות לבית לובמן מראשון לציון, שחזרו והדגישו כי במאבק בין 58 האיכרים לפועלים שני הצדדים צדקו, ולמרות זאת אין ביכולתן לחבור לפועלים. הדבר גרם כמובן לאכזבה גדולה של הצעירים מבנות המושבות. לבנות המושבות היו גם העדפות ובחירות חיים שאינן קשורות בבני זוג. מאמרה של בילי מלמן מלמד על יצירתה של זהות נשית חדשה בקרב הדור השני במושבות. נשיות זו התבססה בחלקה על טשטוש הבדלי מגדר. הצעירות היו שותפות בפעילות הציבורית והפוליטית במושבות. הן לא תפשו עצמן כבנות זוג, אימהות ובנות. הדימוי הרווח 59 למצבן היה 'אחיות'. חלקן למדו מקצוע כגון חינוך או רפואה. אנשי העלייה השנייה נטו להתעלם מתופעה זו. אפשר לתלות זאת בעוינות שהתפתחה בין אנשי העלייה 60 השנייה לבין הקבוצה המרכזית בה דנה מלמן, שהתגבשה סביב משפחת אהרונסון. סיבה נוספת יכולה להיות ההבדל בין דפוסי הנשיות של שתי הקבוצות, ואפשר לתלות אותה בכך שבנות המושבות לא רצו להצטרף לא כבנות זוג ולא כשותפות לאנשי העלייה השנייה. ניתן להניח שהנוער במושבות הושפע מהצעירים ומהצעירות שהגיעו 61 למושבות באמצע העשור הראשון למאה. סביר כי הייתה גם השפעה הפוכה. האכזבה של צעירי העלייה השנייה מן הצעירות במושבות מודגשת כאשר ההיבט הזוגי-אישי מוצא מהדיון; כאשר מדובר על נשים וגברים הנחוצים למפעל הציוני ולא על בנות זוג הדרושות לאנשי העלייה השנייה. דוגמא מובהקת לכך מצויה במאמרו הידוע של ממשי (מנחם מנדל שמואלי), שהיה הראשון להניח את 'שאלת הפועלת' על סדר היום הציבורי בכתב, וממנו לקוחה כותרת מחקר זה. אף שנושא המאמר הוא האישה הפועלת, פתח ממשי בתיאור המושבות דווקא ודן בעיקר בצעירות: בן עומרי, 'מזמרות נוטר', הפועל הצעיר, טבת תרס"ח (ינואר 1908). דוגמא מובהקת לכך היא חיה ישראלי. צור וישראלי, על שפת אגם סואן, עמ' 14. מכתבים ממיכל וממרים לובמן לזרובבל (אחיהן), י"ז סיון תרע"ד (11.6.1914), ח' תמוז תרע"ד (2.7.1914), ארכיון ראשון לציון, חטיבה א 1-1 /4, תיק 56. מלמן, מן השוליים, עמ' 243-278. קבוצה זו הקימה מאוחר יותר, בימי מלחמת העולם הראשונה, את ניל"י. ליחס בינם לבין אנשי העלייה השנייה, ראו למשל: יוסף גורני, 'בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי, על השקפתם ומעשיהם המדיניים של "פועלי ציון" ואנשי ניל"י', בתוך: ברטל (עורך), העלייה השנייה: מחקרים, עמ'.434,420 מלמן, מן השוליים, עמ' 247. 56 57 58 59 60 61
I 138 גילת גופר וכשאנחנו מתבוננים באלימנט של הצעירות שמהן מתמלאות השורות של האכרות, הרי אנו מוצאים לפנינו מצב שכזה. בנות האיכרים, שעפ"י טבע מולדתן וחינוכן היו צריכות להיות האלימנט היותר מתאים לתפקיד של איכרות ופועלות חקלאיות, אלו גורלן אינו נבדל הרבה מזה של אחיהן, [...] אמנם אחרי שגזו האילוסיות אצל אחיהן פרחו גם החלומות של האחיות והן החלו להשלים לאט לאט גם עם גורל אשת האיכר; אבל כשם שאחיהן זכרו היטב את הגירסא דינקותא [...] ככה לא שכחו גם האחיות המשרתות העומדות מוכנות לשרת בפניהן בבית אמותיהן. [...] אין לנו שום תקווה, שמהן יתפתח אלימנט מוכשר למלאות את השדרות של איכרות ופועלות ועלינו להתחיל לברוא תנאים להכשרת האלימנט של 62 החלוצות הצעירות לתפקיד הנ"ל. קטע זה משקף את התהליך שעברו אנשי העלייה השנייה בקביעת יחסם למושבות ולצעירות המתגוררות בהן. הציפיות שאלה תהיינה בנות זוג ראויות נגוזו יחד עם התקוות האידאולוגיות: הצעירות שמיאנו להיות איכרות ופועלות, תוארו כגורם מנוון, מפונק ולא יצרני כאחיהן והוריהן, ומכאן כגורם שיש למצוא לו תחליף. רק משום כך קרא ממשי להענקת חינוך חקלאי לצעירות, בנות העלייה השנייה. המפגש בין הצעירים יצר, אם כן, מודל של אישה נחשקת בדמות בת המושבה: בלתי מחויבת אך נאמנה לבן זוגה. מודל זה היה שונה באופן מהותי משאיפות השוויון של נשות העלייה השנייה וגם מדפוסי נשיות שהחלו להתפתח בקרב בנות המושבות. 63 עתה היה צורך לעצב את מודל האישה הציונית המחויבת, ולמצוא קשר בין השתיים. האכזבה מבנות המושבות נבעה משום שהן לא תאמו אף אחד משני המודלים. ג. האישה הלא-ציונית תוך זמן קצר העמידו עצמם אנשי העלייה השנייה כיריבים אידאולוגיים לאנשי המושבות. הציונות בה האמינו, העשייה האישית והקיבוצית, נבנתה במידה רבה כניגוד לחיים במושבות. הנשים במושבות הפכו למייצגות המובהקות של העשייה הציונית השלילית במושבות. כך, במקביל ליצירת המודל הרומנטי, הן סימנו דגם של אישה לא- ציונית שמולה ובניגוד לה יש לעצב את הנשיות הציונית. דוגמא מובהקת למקומן ממשי, 'לשאלת הפועלת הגלילית', הפועל הצעיר, 9.12.1910. במקביל אפשר למצוא כאן יצירה של מודל גברי רומנטי הגבר עם הרובה, השומר. אידאל זה השפיע גם על הגברים הצעירים במושבות. דוגמא טובה לכך היא אבשלום פיינברג, כפי שניתן להבין ממכתביו ומתמונותיו. 62 63
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 139 I המרכזי של הנשים, בביקורתם של אנשי העלייה השנייה על המושבות, נמצאת בכתביו של ברנר. חודשים מעטים לאחר עלייתו בשנת 1909, במאמר ביקורת חריף על המצב בארץ, כתב: '[...] וראה את נשותיהם הבעל-הבתיות של אלה [האיכרים], המתאוננות תמיד, עוד יותר מבעליהן, אם לנכון ואם שלא לנכון, ובלבן תרעומת תדירה על מאן- דהו, שאינו רוצה למלאות את החסר להן'. בהמשך התייחס לבנותיהם: 'וראה את הצעירות הבטלות, בנות המושבות, עם הסילוד האינסטינקטיבי שבנפשותיהן מפני כל 64 עבודה ממשית'. השלמה לטענות אלה נמצאת בבין מים למים, בטרוניותיו של אהרון גמזו, הפועל והשומר, על הדור הצעיר במושבות: 'בנינו ובנותינו הילודים פה [...] הדור הצעיר, יא חביבי [...] בני ובנות "יזרעאל" החיוורים'. ביקורתו של גמזו, כמו גם ביקורתו של יוצרו, ברנר, במאמרו לעיל, ממוקדת בצעירות: '[...] מפני שריקות 65 וריקניות הן כל בנות הארץ [...]'. בכמה מקרים שימשו תיאורי הנשים ומאפייניהן סמל למצב המושבות בכלל. אליהו אבן-טוב, המספר בזיכרונותיו על פליאתו לנוכח חזותה הלא-כפרית של ראשון לציון ועל סלידתו מכך, התעכב בעיקר על הנשים היוצאות בבגדיהן היפים מדי ערב לטיול במושבה. גם שלמה צמח בספרו שנה ראשונה הציג את הנשים כסמל למושבה: 'כשאתה מסתכל בטיולי-סרק אלה של בנות המקום, מיד עומדת לפניך המארה שבבתיה 66 של מושבה זו, כאילו נולדו לה רק נקבות ונגזר עליה ללכת ערירית לעולמה'. צמח הוסיף ותיאר את נשות המושבה: הן גנדרניות עד כדי גיחוך; מתנאות בדיבור גרמני 67 וצרפתי. בצעירות יש סוג של חינניות אך המבוגרות כבדות וחסרות מעש. בדומה, חוסר האונים של אנשי פתח תקווה ניכר בהתנהגות בנות המושבה במקרה שריפה. הצעירות בנות המקום, דווח בהפועל הצעיר, הגיעו למקום השריפה והתענגו על המראה 68 בניגוד לפועלים ולפועלות שעזרו לכבותה. עצלות, פינוק, בורגנות כל אלה הלמו בצורה הטובה ביותר תיאורי נשים וביטאו בתורם את רוחה של המושבה. ניתן לומר שההתייחסויות לנשים במושבות מהוות סמל מועצם למושבות בכלל, כגון האשמתן באימפוטנציה ובגנדור. תופעה זו שופכת מעט אור גם על תפישת הנשיות של הצעירים מן העלייה השנייה השלילי ובמיוחד העקר מיוחס לנשיות. י"ח ברנר, 'בפעם המאה', כתבים, כרך ג, עמ' 303-304, התפרסם לראשונה ברשפים, תמוז תרס"ט (יוני יולי 1909). ברנר, בין מים למים, עמ' 1152. אליהו אבן-טוב, 'בפתח-תקוה בתקופת "החרם"', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 180-181; שלמה צמח, שנה ראשונה, תל-אביב 1965 (להלן: צמח, שנה ראשונה), עמ' 110. שם, עמ' 77-78. 69, 'א לם', 'פתח-תקוה', הפועל הצעיר, חשון תרס"ח (אוקטובר-נובמבר 1907). 64 65 66 67 68
I 140 גילת גופר תיאור הקשר בין הנשים במושבות לבין אידאולוגיה וציונות מוסיף פן נוסף להבנת תפישת הנשיות של צעירים אלה, שביקרו לא פעם את הנשים דווקא על פעילותן בתחום הפוליטי-אידאולוגי. כך למשל, ביקר צמח את הפעילות הפוליטית של נשות ראשון 69 לציון התומכות בטריטוריאליזם. פעילות זו תוארה כמגוחכת וצעקנית. 70 ברומן מכאן ומכאן הוצגה עמדה מורכבת מעט יותר ביחס לקשר בין נשים לאידאולוגיה. מופיעים בו שני טיפוסים של נשות המושבה: אחת הינדה, זקנה אשת חייל, המפרנסת את משפחתה. אין לה זיקה לרעיון הציוני מלבד הקשר לבעלה הציוני הנלהב, והיא אף שוקלת לחזור לאירופה. לעומתה, כלתה העצלה, אלמנת בנה, אינה עוזרת בפרנסת הבית אפילו ברגעי משבר ומזניחה את ילדיה, אולם היא פעילה בארגונים ציונים. פעילות זו מצויירת באור מגוחך למדי ואף מביאה לאסון: מות בנה 71 הקטן שהצטנן בזמן אחת האסיפות. מעורבותן הפוליטית של הנשים מקבלת בסיפור זה גוון שלילי: האישה המוערכת, המוצגת כדגם נכון של נשיות, היא זו שאינה מעורבת באידאולוגיה, כי אם פועלת למימושה. לעומתה, האישה שמעורבת בפעילות 72 אידאולוגית אינה מממשת את זו כי אם מכשילה אותה. זוהי מעין חזרה לעמדתו של יחיאל מיכל פינס בשאלת הנשים, בוויכוח על זכות הבחירה במושבות (1903): 'אנחנו באמת הננו מקווים שגם נשי ישראל תעבודנה את 73 עבודת התחיה אבל בתור עובדות ולא בתור חברות'. הן אינן אמורות להיות שותפות לאידאולוגיה אלא רק עובדות למענה. דומה שגם חלק מאנשי העלייה השנייה ראו בפעילות פוליטית של נשים רכיב שלילי ומזיק, ניסיון לא מוצלח להיכנס לעולם הגברים. אי-לכך עולה השאלה כיצד ראו נשות העלייה השנייה את עצמן אל מול הדימוי הבעייתי, הדו-ערכי, של הנשים במושבות. ד. נשות העלייה השנייה במושבות דימוין של נשות המושבה חייב את נשות העלייה השנייה ליצור קו הפרדה ברור בינן לבין נשים אלה. הן ביקשו להתרחק מהאישה כמייצגת את כל השלילי והפסיבי במושבה אבל גם מן הדרך הרומנטית שבה נתפשו בנות המושבות. ליצירת הפרדה זו השתמשו בשתי דרכים עיקריות: מאמץ גדול ליצור לעצמן דרך חיים שונה באופן בולט מאשת המושבה, והדרת נשות המושבות מכתיבתן האישית והאידאולוגית. ואמנם, צמח, שנה ראשונה, עמ' 76-78. י"ח ברנר, 'מכאן ומכאן', כתבים, עמ' 1265-1440. שם, עמ' 1310. ניגוד דומה בין שתי נשים חוזר ביצירות נוספות של ברנר. ראו: יצחק בקון, 'האחות האהובה והאחות השנואה', בתוך: מנחם דורמן ועוזי שביט (עורכים), מחברות ברנר, חוב' ג-ד, [חמ"ד] תשמ"ה, עמ' 247-261. מצוטט אצל, שילה, עובדת או חברה, עמ' 121. מתוך עמדה זו גזורה גם כותרת מאמרה של שילה. 69 70 71 72 73
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 141 I נשות העלייה השנייה ביקשו לעצב תפיסה חדשה של נשיות, שנבעה מרצונן להשתלב באופן ישיר בעשייה הציונית, תוך הגשמה עצמית. הצעד הראשון היה לנסות לעסוק בעבודה חקלאית כמו הגברים. עבודות הבית, ובמיוחד התפירה נתפשו כמנוגדות לחקלאות, כשרידי 'היהודיה הישנה'. למרות שרבות מהן נאלצו לעבוד בתחום זה, הן התאמצו להתרחק ממנו וליצור לעצמן קבוצת הזדהות אידאולוגית-סוציולוגית ולא מגדרית. משאת הנפש עבודה בחקלאות הכלי המרכזי ליצירת הנשיות החדשה היה מאבקן של נשות העלייה השנייה לחיות כפועלות חקלאיות. החקלאות נחשבה כבסיס המעשה הציוני-חלוצי וכמרכזו, הן ככלי לחידוש האומה והן ככלי לביטוי וחידוש עצמי. שרה מלכין ניסחה זאת כך: 'שניים הרעיונות שהביאוני לארץ ישראל: תכלית הציונות היא לחיות בארץ ישראל; וכל אדם 74 בארץ ישראל חייב לעבוד עבודת אדמה, לעבוד וליצור'. נשות העלייה השנייה נאלצו להיאבק על מילוי חובה זו. בביוגרפיה המשותפת שלהן היה למאבק זה מקום מרכזי ומעצב; האיכרים ולא נשותיהן שיחקו בו תפקיד ראשי. לדבריהן, סרבו האיכרים להכיר במקומן החדש של הנשים-הפועלות במפעל הציוני והן נאלצו לנהל מולם מאבק מורכב: על עצם הזכות לעבוד כמו הגברים ועל זכותן כנשים להיות פועלות חקלאיות. חיותה בוסל טענה: 'שונה לגמרי היה מצבה של האשה בבואה לארץ ישראל ממצב הצעיר. הצעירים סבלו הרבה מתנאים קשים. אולם לא ראו נגדם יחס של שלילה 75 ובטול'. סיפורן של רבות מהצעירות התחיל בקשיים למצוא עבודה במשקי האיכרים. אמנם גם גברים נתקלו בקושי זה, אך הקושי שלהן היה גדול יותר. יהודית א-ן כתבה שנאמר 76 לה, כי 'האיכרים אינם נותנים עבודה לצעירות'; חנה צ'ז'יק טענה שהאיכרים 'ריחמו' על הפועלות ולא רצו לקבלן לעבודה פיסית קשה. רבות מהן לא עבדו משך זמן ארוך. אמנם גם הגברים סבלו מחוסר עבודה אך הוא היה חריף יותר בקרב הנשים. במטרה לעבוד הפעילו הצעירות טכניקות מיוחדות. ליברזון מזכירה שכדי להחזיק מעמד בעבודה היה בא אחד מחבריה להחליף אותה לשעתיים מנוחה. לדבריה, עבדה יומיים ללא שכר כדי להוכיח שהיא פועלת טובה הראויה לעבודה בשכר. חוויה דומה הייתה נחלת נשים נוספות. על מנת להתקבל לעבודה מקצועית בהרכבת עצי הדר, למדה שרה מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 488. חיותה בוסל, 'הצעירות החלוצות בא"י' (קיץ תרע"ד), ארכיון דגניה א', תיקי חיותה בוסל, רשימות שונות. יהודית א-ן, 'מיהודה לשומרון', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 31-32. 74 75 76
I 142 גילת גופר 77 ליברזון את המקצוע מאחד מחבריה בזמנו הפנוי. חלק ניכר מהנשים שהצליחו למצוא עבודה בחקלאות דיווחו שהאיכרים אצלם עבדו היו 'מיוחדים' והעטירו עליהם שבחים. הם עודדו והעריכו את עבודתן ואף הגדילו את שכרן. איכרים אלה הוצגו כמיעוט חיובי, 78 המעיד על יחסם השלילי של רוב האיכרים לעבודתן. קשיי הפועלות במושבה לא הסתיימו במציאת עבודה. ליברזון הייתה צריכה להסתיר את עבודתה בחקלאות, ולכן נכנסה למושבה אחרי יום עבודה ללא כלי 79 העבודה. לימים זכרה שנאלצה להיכנס למושבה בדרך צדדית מאותה סיבה. באחד מהסיפורים הקיצוניים ביותר, העידה מלכין, כי פוטרה מעבודתה לאחר שתינוק אשר נולד במושבה, נפטר. רב המושבה טען שמותו של התינוק הוא עונש על העסקת צעירות 80 יהודיות בעבודה חקלאית. מלכין תיעדה גם בעיות בתחום המגורים: האיכרים לא נטו להלין בבתיהן צעירות שעסקו בחקלאות, או להשכיר להן חדר. הדבר היה קשה במיוחד בפתח תקווה, שבה חיו הפועלים בבתי האיכרים. מלכין תיארה למשל, כיצד גורשה 81 מחדרה בעצם ימי סוכות למרות מחלתה. 82 כשהצליחו לעבוד בחקלאות הייתה שמחתן של הצעירות גדולה. העבודה גרמה להן אושר אישי והרגשת הישג. רבות מהנשים תיארו את הקושי הפיסי כחלק מהשמחה. באושר הזה שולבה גם הרגשה של פריצת דרך לנשים, יצירת אפשרויות חדשות. יש נשים שכתבו על קשיים מיוחדים שעמדו בהם בשתיקה כדי שלא יראו בכישלונן כישלון 83 לפועלות כולן. כמעט בכל הזיכרונות מופיע המאבק על הזכות לעבוד בחקלאות כרכיב מרכזי בהתנסותן של הנשים הצעירות. הן חזרו והזכירו מאבק זה כמאבק לעיצוב חייהן שלהן אך גם כמאבק על מקומן של נשים בכלל בעשייה הציונית. ליברזון, 'השנים הראשונות', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 8-9. למשל: שרה מלכין, ראשונה לחלוצות בשדות ישראל, במלאת שנה למותה, דגניה תש"י (להלן: מלכין, ראשונה), עמ' 57. 52, אלה זיכרונותיה המוקדמים של מלכין, מסוף שנות העשרים, שפורסמו בשנית לאחר מותה. ליברזון ציינה את שמות האיכרים שתמכו בפועלים בכלל (תחיה ליברסון, פרקי חיים, תל-אביב 1970, עמ' 45). שמו של האיכר זלמן גיסין חוזר בזיכרונותיהן של נשים רבות. גיסין היה מקורב לאנשי העלייה השנייה. הוא אף היה בין מייסדי הפועל הצעיר, שהוקם בביתו, והוא מוזכר שוב ושוב כמי שדגל בעבודה עברית. ראו גם, ליברזון, 'השנים הראשונות', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 7; ליברסון, פרקי חיים, עמ' 39; מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 489; מלכין, ראשונה, עמ' 52. שם, עמ' 53. מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 493. שם, עמ' 490 ואילך; ב' ב' [בתיה ברנר], 'צעדי הראשונים', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 48. השמחה לקראת הזדמנות לעבודה חקלאית מצויה גם בסיפורו של צבי שץ, 'ללא ניב', על גבול הדממה, תל-אביב 1967, עמ' 1. למשל, מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 491. 77 78 79 80 81 82 83
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 143 I תפירה ועבודות בית אחרות לנשות העלייה השנייה הייתה גם אפשרות אחרת: עבודה בשכר בעבודות שאינן חקלאיות בעבודות בית, במיוחד בתפירה. עבודות אלה תוארו בזיכרונותיהן כניגוד לעבודה בחקלאות, ככניעה לדפוסי נשיות ישנים. ואמנם, בזיכרונות נשות העלייה השנייה התפירה חוזרת שוב ושוב כסמל לכניעה ל'יהודיה הישנה'. ודווקא מקצוע זה 84 מתואר כעבודה הראשונה בה עבדו רבות מהצעירות במושבות. תחיה ליברזון כתבה: 'בבואי לפתח תקווה, בשנת 1905, מצאתי בה פועלים מועטים, וביניהם ארבע צעירות: 85 שתי תופרות, אחת סורגת גרביים ואחת חיה על חשבון הוריה'. 'יכולתי להשיג עבודה רבה ולהשתכר יפה מאוד: שבעה-שמונה גרוש ליום (פועל היה משתכר ששה-שבעה גרוש ליום)', כתבה שרה מלכין ונשים נוספות ציינו כמותה 86 התפירה השתלמה מבחינה כלכלית. כתופרות לא היו הצעירות מנודות. הן אולי לא היו רצויות, אך לא מוקצות מחמת מיאוס, כפי שהרגישו חלקן כשעבדו בחקלאות. נשות האיכרים שמחו להיעזר בעולות הצעירות, שחלקן למד תפירה במזרח אירופה. שם, ממש כמו במושבות, הוערכה התפירה כמקצוע נשי שההתמחות בו מקנה יתרון לבחורה 87 צעירה. נשים תופרות לא היוו איום ממשי על דפוסי נשיות קיימים. צעירה מן העלייה השנייה בהחליטה לעבוד בתפירה, כפי שעשו כמה וכמה מהן, נחשבה פחות מאיימת. זהבה גולדברג כתבה: '[...] הלכתי לעבודה אצל תופרת [...] ויום יום שאלתי את עצמי: 88 האם לשם כך באתי ארצה וגרמתי כל כך הרבה צער לאמי?' עצם אזכורה של התפירה, בעיקר בכתבי הגברים או בזיכרונות הנשים שלא עסקו בה, מצביע על סלידה ממנה. מדוע זוהתה התפירה כסמל ל'יהודייה הישנה'? סביר שמקצוע זה יסמל במידה מסוימת את הגולה. אבל ליחס אנשי המושבות לתפירה היה תפקיד מכריע בסלידה זו. שרה מלכין הזכירה בזיכרונותיה שחיה בבית חברה שהייתה תופרת. מלכין, ראשונה, עמ' 49. בין אלה היא מונה גם את מלכין, המעידה על עצמה שעבדה בחקלאות. בין שתי חברות אלה, בנות עיר אחת, התקיימה ככל הנראה יריבות בנוגע לשאלה מי הייתה הפועלת החקלאית הראשונה. ליברזון, 'השנים הראשונות', בתוך: כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות, עמ' 7. מלכין, 'דרכי לארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 490; זהבה גולדברג, 'עם הראשונים בנחלת יהודה', שם, עמ' 551; חנה שניפר, 'מה תעשי שם?...', שם, עמ' 554 ועוד. נשים תופרות מוזכרות גם בזיכרונותיהם של גברים ובספרות שנכתבה בתקופה. להערכת התפירה באירופה, ראו: פולה היימן, האישה היהודייה בסבך הקידמה, ירושלים 1997, עמ' 65-66; 60, אחד הקנאים, 'סטטיסטיקה של עיירה אחת', השלוח, כרך 12 (תרס"ד), עמ' 165-166. להערכת התפירה במושבות, ראו למשל, ראב, גן שחרב, עמ' 44; רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ-ישראל, 1854-1914, ירושלים תשמ"ו, עמ' 156; אלכסנדר אהרונסון, שרה שלהבת ניל"י, תל-אביב 1942, עמ' 58 ועוד. גולדנברג, 'עם הראשונים בנחלת יהודה', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 551; עלבון דומה מופיע אצל נשים נוספות, למשל: חנה צ'יז'יק, 'נערות עובדות בעליה השניה', שם, עמ' 501; שניפר, 'מה תעשי שם?...', שם, עמ' 554; מלכין, ראשונה, עמ' 54 ואילך. 84 85 86 87 88
I 144 גילת גופר נשות העלייה השנייה חזרו והזכירו את הקלות היחסית במציאת עבודה בתפירה ואת היחס הטוב מצד אנשי המושבות, ומיד תיארו את רתיעתן מעבודה זו. הרתיעה מתפירה כמקצוע הייתה דרך נוספת ליצור לעצמן מקום חדש ונפרד מנשות המושבות במעשה הציוני, וסימלה גם את היחס לעבודות 'נשיות' נוספות. למרות זאת, ניסו הצעירות בשלב מסוים להיכנס לעבודות הבית באופן מאורגן, כפועלות. מרי יציב סיפרה על אסיפת פועלות בפתח תקווה, המבהירה שהן ראו בכך כיבוש בפני עצמו ואף הציבו דרישות: שעות עבודה קצובות, 'מצלצול עד צלצול', והפסקת צהרים. יציב העידה שכישלון הניסיון היה כפול רק איכרות מעטות רצו 89 בצעירות כמשרתות וגם הצעירות עצמן לא עמדו בניסיון. עדה מימון (פישמן) מזכירה את היחס הרע אל הצעירות 'הללו שעבדו עבודות שירות בבתי האיכרים הרגישו יפה 90 את יחס הבוז אליהן מצד בעלות הבית'. היא ציינה שהבוז נבע מכך שהאיכרות ראו בצעירות נשים שיצאו לתרבות רעה, דהיינו לא עצם העבודה היא שגרמה ליחס הזה אלא היותן צעירות בודדות בארץ זרה ורצונן להתפרנס. המאבק המעמדי על עבודה מסודרת במשק הבית נקטע אם כך באיבו. הוא לא תאם את שאיפותיהן של מרבית הצעירות. העבודה אליה שאפו הייתה אחרת: יצרנית, לאומית, ולא מזוהה עם תפישות נשיות ישנות, או עם הנשיות של נשות המושבות. כבודדות עבדו חלקן בעבודות 'נשיות', אך רובן ביקשו לשכוח ולהשכיח חלק זה הוא לא התאים לשאיפותיהן ולדימוי שרצו ליצור, שכן הפך אותן לנשים יותר מאשר לציוניות. קווי הפרדה מגדריים, קווי הפרדה אידאולוגיים-מעמדיים כחלק משאיפתן של נשות העלייה השנייה להשתתפות ממשית בעשייה הציונית- 91 חלוצית, ביקשו הצעירות להגדיר את עצמן כפועלות, עובדות וציוניות ולא רק כנשים. הזדהות זו התאימה יותר לעשייה הציונית, חייבה יצירת קו מפריד בינן לבין נשות המושבות והעמידה אותן ואת חבריהן בקבוצה אחת. אבל קשר בין הנשים התקיים. על תופעה זו ניתן ללמוד מכתיבתה של שרה מלכין, הנחשבת כמייצגת חוויות של נשים 92 בעלייה השנייה, ובמיוחד בתקופת המאבק על העבודה החקלאית במושבות יהודה. דווקא בזיכרונותיה, אותם כתבה בכמה גרסאות, אפשר למצוא מאפיינים שאינם מרי יציב, 'פגישות ורשמים', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 565. עדה מימון, חמישים שנות תנועת הפועלות, תל-אביב תשי"ה (להלן: מימון, חמישים), עמ' 10. זו תופעה מוכרת בקרב נשים המבקשות לשנות את מקומת בחברה. Denise Riley, Am I That Name: Feminism And The Category Of Woman In History, Minneapolis 1995, p. 1 ר' בנימין טען למשל, שמלכין הייתה האישה הראשונה שנלחמה על מקומה בחקלאות: ר' בנימין, 'הראשונה', בתוך: מלכין, ראשונה, עמ' 28. למרכזיותה של מלכין ראו גם, דבורה ברנשטיין, 'חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודת מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך', בתוך: שילה, קרק, חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות, עמ' 28-29. 89 90 91 92
נשיוּת ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה 145 I מופיעים בכתיבתן של נשים אחרות או שהם מובלעים בהן. מאפיינים אלה יכולים להעיד על הדרך בה עיצבו נשות העלייה השנייה את עצמן כנשים הציוניות החדשות. מלכין הציבה קווי הפרדה לא אופייניים, של השתתפות במאבק למען יצירת אישה יהודיה חדשה, ויצרה למעשה הפרדה על בסיס מגדר ולא על בסיס השתייכות אידאולוגית-סוציולוגית, כפי שיצרו רבות מחברותיה. היא הייתה שותפה רק באופן חלקי לניסיון להציב קו מפריד בין נשות העלייה השנייה לבין נשות המושבות. בחלק מכתיבתה תיארה דווקא את השותפות עם האחרונות, על בסיס השתתפות ועזרה ביצירת הפועלת, החלוצה והאישה הציונית העובדת. היא אמנם לא ויתרה על קו הפרדה בינה לבינן, כי אם הוסיפה לו קו מפריד על בסיס מגדרי הפרדה בינה ובין גברים. ואכן, מלכין פתחה את סיפור זיכרונותיה דווקא בהתנגדות חבריה מבין אנשי העלייה השנייה, 93 לרעיון שהיא, האישה, תעבוד בחקלאות. יחסם השלילי חוזר בכמה תיאורים ועלבונה על כך בולט. התנגדות הצעירים לעבודה מסוג זה של חברותיהם הופיעה אמנם גם 94 בכתיבת נשים נוספות, אולם לרוב היא הובלעה. הגדילה לעשות תחיה ליברזון, שכאמור העלתה על נס דווקא את עזרת חבריה. מלכין הזכירה את קרבתה לנשים במושבות. היא ציינה שהאדם היחיד שעזר לה 95 בפתח תקווה הייתה צעירה מקומית, שסבלה בשל כך מהצקות אנשי המושבה. צעירה זו אף הצליחה למצוא למלכין עבודה חקלאית. מלכין סיפרה גם על מעשה חסד של אשת אחד האיכרים שאצלו התגוררה: למרות בקשת הרב, היא שכנעה את בעלה להשאיר את מלכין בביתם. נשים אלה מתוארות אצלה כשותפות או לפחות כמסייעות לקיומה של האישה-הפועלת. שיתוף פעולה דומה נחשף גם בתיאורים ספרותיים בני התקופה, כגון הקשר בין שושנה, העולה החדשה, לבין בתיה, בת המושבה, בסיפור בתיה של צבי שץ. שתי הנשים קיימו ביניהן חברות הדוקה, שבאה לידי ביטוי בתחושת מאבק משותף לעיצוב נשיות חדשה, עצמאית. חברות זו נוצרה על רקע העבודה המשותפת והשותפות 96 בקבוצה. תחושת השותפות שלהן דומה לזו שבין מלכין לחברתה, בת המושבה, ואף הדוקה וממושכת יותר. אם כי שץ משאיר אותן חבוקות זו בזרועותיה של זו בשל אהבתן לאותו גבר ולא בגלל מאבקן על אותם רעיונות. ביצירות אחרות ודווקא המוקדמות, אשר בהן מתואר קשר בין נשים מהעלייה השנייה לנשות המושבות, נעדרת שותפות המאבק ביניהן. הקשר בין רחל, מן העלייה מלכין, ראשונה, עמ' 51. ובצורה חריפה אף יותר: מלכין, 'דרכי בארץ', בתוך: חבס, ספר העליה השניה, עמ' 489. אף חיותה בוסל כתבה על יחסם המזלזל של הגברים בכמה רשימות המצויות בארכיון דגניה א'. מלכין, ראשונה, עמ' 54. שץ, בתיה, עמ' 40-41 16-18, ועוד. 93 94 95 96
I 146 גילת גופר 97 השנייה, לבין קיילא, בת המושבה, בסיפור המקומות הקדושים שכתב אריה יפה, מאופיין בידידות עמוקה, אולם לא בשותפות רעיונית. להפך, קיילא עונה על 98 הסטריאוטיפים של בת המושבה שובבה, לא מחויבת ולא קשורה לרעיון העבודה. דומה שגם כאן מתגלה יחסם החשדני של היוצרים הגברים לפעילות אידאולוגית של נשים באשר הן. קבוצת נשים פועלות [באדיבות ארכיון העבודה, מכון לבון] בזיכרונותיהן של רוב הנשים כמעט לא מופיעה שותפות זו עם נשות המושבות. האחרונות מודרות בדרך-כלל מכתיבתן של נשות העלייה השנייה. ההדרה נעשתה גם באמצעות יצירת דימוי של ראשונוּת למעשיהן והפחתת תרומת הנשים שקדמו להן. עדה מימון כתבה: 'עלייתן [של נשות העלייה הראשונה] לא היתה עצמאית, רובן ככולן עלו בתורת "עזר כנגד" ולפיכך לא יצרו ערכים קיימים. ורק עם התפרצותה של העלייה 99 השנייה העלייה העובדת מתחילים ימי השחרות של האשה העובדת: החלוצה'. גם גברים מהעלייה השנייה דבקו בתבנית זו. טבנקין אף ייצר תבנית ניגודית: 'את התפקיד 100 הקודם של האשה בגולה ושל האשה במושבה שללה האשה העולה בעליה השניה'. ראשוניותן וקדמותן של הללו מובלעת גם בטענה החוזרת בזיכרונותיהן של אריה יפה, 'במקומות הקדושים', הפועל הצעיר, 12.4.1910. קשר דומה אפשר למצוא בבין מים למים של ברנר, בין אהודה המזוהה באופן חלקי כאשת העלייה השנייה לבין פנינה מהמושבה. מימון, חמישים, עמ' 7. יצחק טבנקין, 'על השמירה והשומר בעליה השניה', שורשים, חוב' א (תשל"ט), עמ' 22. הדברים נאמרו בשנת 1937 בסמינר הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד. 97 98 99 100