1

תמליל

1 רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז פרק צוריאל חלמיש הלכה א מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" )דברים לא,יט(, כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו; לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואם כתבו בידו - הרי הוא כאלו קבלו מסיני. ואם אינו יודע לכתוב - אחרים כותבין לו. וכל המגיה בספר תורה אפלו אות אחת - הרי זה כאלו כתבו כולו. את מקורות הדין הזה ביאר הרמב"ם עצמו בלשונו בספר המצוות )עשה יח(, כפי שהובא בהקדמת הלכותינו )ד(. וזה לשון הגמרא בסנהדרין )כא, ב(, כפי שהרמב"ם העתיק אותה שם: "אמר רבא: אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנאמר ו ע ת ה כ ת ב ו ל כ ם א ת ה ש יר ה ה ז את )דברים לא, יט(. אותיביה אביי: כותב לו ספר תורה לשמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו, מלך אין הדיוט לא! התם לא נצרכה אלא לשתי תורות, כדתניא: ו כ ת ב ל ו א ת מ ש נ ה ה ת ור ה )דברים יז, יח(, שתי תורות...". אמנם, הפירוש שהרמב"ם מציע ללשון הכתוב הוא מקורי, והוא מבוסס על לשון התורה לאחר מכן, "ו י כ ת ב מ ש ה א ת ה ש יר ה ה ז את... ו י ה י כ כ ל ות מ ש ה ל כ ת ב א ת ד ב ר י ה ת ור ה ה ז את ע ל ס פ ר ע ד ת מ ם... א ת ס פ ר ה ת ור ה ה ז ה" )דברים לא, כב, כד, כו(. כלומר שמשה כתב את כל ספר התורה, "שיש בה שירה זו". הדין "שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" אף הוא הוזכר בספר המצוות, ויתבאר להלן )הל' יד(. וכן בגמרא )מנחות ל, א(: "ואמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת: אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו". ועל "לכתוב ספר תורה לעצמו" ראה גם בביאור לעיל )ג, יג(. על המצוה לכתוב ספר תורה כתב הטור )יו"ד רע(: "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בה, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים - מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו". ואמנם כתב בבית יוסף )שם ב(: "ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן?... הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ספר תורה, וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה! לכך נראה לי שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם... אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו, פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה". הלכה ב כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים 1

2 המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהיה לו כשהוא הדיוט, שנאמר: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו" )שם יז,יח(, ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין הגדול. זה שהיה לו כשהוא הדיוט - מניחו בבית גנזיו; וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך - יהיה עמו תמיד: אם יצא למלחמה - ספר תורה זה עמו, נכנס והוא עמו, ישב בדין והוא עמו, מסב והוא כנגדו, שנאמר: "והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו" )שם יז,יט(. הלכה ג במשנה לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שימלוך - צריך לכתוב אחר שמלך שני ספרי תורה: אחד מניחו בבית גנזיו, והשני יהיה עמו תמיד, לא יסור מעמו אלא בלילה או כשיכנס למרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו. )סנהדרין ב, ד( על המלך: "וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר ו ה י ת ה ע מ ו ו ק ר א ב ו כ ל י מ י ח י יו )דברים יז, יט(". וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "וכותב שני ספרי תורה שלמים אחד יהא עמו תמיד לא יפרד ממנו כמו שהזכיר כאן, והשני יהא בבית גנזיו". וזה על פי הגמרא )סנהדרין כא, ב( שראשיתה הובאה לעיל )בביאור הל' א(, ובהמשכה הביאו ברייתא )יש בה כמה גרסאות, ראה דק"ס; וראה גם תוספתא סנהדרין ד, ח(: "ו כ ת ב ל ו א ת מ ש נ ה ה ת ור ה וגו' )דברים יז, יח(, כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו, אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר ו ה י ת ה ע מ ו ו ק ר א ב ו, מקום הראוי לקראת בו". ובתוספתא )שם ז(: "ואין רשות להדיוט לקרות בה, שנאמר ו ק ר א ב ו, הוא ולא אחר". וביאר רבי משה עטייה בפירושו משרת משה, שזהו מה שדייק הרמב"ם בפתיחת ההלכה שהספר של המלך הוא "לשם המלך", דהיינו שייך אך ורק למלך תשמישיו"(. ובירושלמי )ראה הלכות מלכים ומלחמותיהם ב, א "ואין משתמשין... ולא באחד מכל כלי )סנהדרין ב, ו; וראה גם נוסחה מסויימת בספרי דברים, קס(: "ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד". ספר העזרה נזכר בכמה מקומות, ראה למשל משנה מועד קטן )ג, ד(, כלים )טו, ו(, ירושלמי שקלים )ד, ב(, שו"ת הרמב"ם )בלאו, תמד; וראה שם הע' ב( ועוד. וכתב בכס"מ: "ומשמע בגמרא שאפילו הניחו לו אבותיו, או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא - המלכות מצוה לכתוב ספר תורה יותר לשמו", וראה בהלכה הבאה. וראה את ההלכה המקבילה בהלכות מלכים ומלחמותיהם )ג, א(. הרמב"ם כותב שספר התורה של המלך "לא יסור מעמו אלא בלילה... או לישן על מטתו". אמנם מקורו אינו ברור, ועוד הרי נאמר בספרי )דברים, קסא(: "ו ה י ת ה ע מ ו ו ק ר א ב ו כ ל י מ י ח י יו )דברים יז, יט(, מיכן אמרו: המלך יוצא למלחמה והוא עמו... י מ י ח י יו הימים, כ ל י מ י ח י יו הלילות". כלומר שהמלך צריך לקרוא בתורה בין ביום בין בלילה, וכלשון הזו פסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם )ג, ד(, וזה על פי הדין הראוי לכל אדם )הלכות תלמוד תורה א, ח(, ולפיכך מדוע לא ילמד המלך בספר התורה שלו בלילה. לפיכך היו שביארו שבלילה יש לחשוש שמא ירדם המלך וספר התורה עמו, ושמא יפול הספר מידו )ראה לעיל לגבי תפילין ד, טו( או שמא יבוא המלך לשמש מיטתו )להלן י, ז( או שמא יפשוט בגדיו ויאחוז בספר תורה ערום )שם י(, ולפיכך בלילה הוא מניח אותו במקומו ואינו לוקחו עמו. ומה שנאמר בספרי "כ ל י מ י ח י יו הלילות" פירושו שהמלך צריך ללמוד תורה גם בלילה, למרות כל טרדותיו. ועדיין צריך עיון. כל 2 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

3 והיו שציינו למדרש תהילים )קיט, מא( על התורה: "אמר דוד אני אוהבה... אני הולך )למרחץ( והיא עמי? אני ישן והיא עמי? - כשם שצויתני, ו ה י ת ה ע מ ו ו ק ר א ב ו כ ל י מ י ח י יו )דברים יז, יט(... לא הנחתי אותה כל עיקר", משמע שדוד לא ישן עם התורה, אלא עשה כפי שציווהו ה', ולא הניח את התורה במקומות האסורים )ראה יד פשוטה(. ועוד במדרש ספרי דאגדתא על אסתר )מדרש אבא גוריון א, ד"ה בימים ההם(, על הזמן בו עלה שלמה על כסאו: "...ויונה של זהב, יורדת מן העמוד, ופותחת את הארון, ונוטלת את התורה, ונותנה אותה על ברכיו, לקיים מה שנאמר ו ה י ת ה ע מ ו ו ק ר א ב ו כ ל י מ י ח י יו", משמע שספר התורה לא היה עם שלמה כל עוד היה ישן או בבית הכסא וכדומה. הלכה ד ספר תורה שכתבו שלא בשרטוט, או שכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף - פסול; אלא או כולו על הגויל או כולו על הקלף. וכיצד כותבין ספר תורה? כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר. יניח בין כל תבה ותבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שטה ושטה כמלוא שטה. ואורך כל שטה ושטה - שלשים אותיות, כדי לכתוב 'למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם', שלשה פעמים, וזה הוא רוחב כל דף ודף. ולא תהא השטה קצרה מזה, כדי שלא יהא הדף כאגרת, ולא ארוכה יתר על זה, כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב. כבר לעיל )א, יב( למדנו: "הלכה למושה מסיני שאין כותבין ספר תורה... אלא בשרטוט", וכן )שם ח- ט(: "הלכה למושה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל... אף על פי שכך היא הלכה מסיני - אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר". וכן לעיל )ה, ג(. ושם נתבארו מקורות הדינים הללו. אמנם, הדין שלפנינו נלמד מלשון הירושלמי )מגילה א, ט(: "לא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף". ובברייתא )שבת קלג, ב(: "ז ה א -ל י ו א נ ו ה ו )שמות טו, ב(, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו... ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן...". ועוד בברייתא )מנחות ל, א(: "ולא ירבה בדפין מפני שנראה אגרת, ולא ימעט בדפין מפני שעיניו משוטטות, אלא כגון למשפחותיכם שלוש פעמים... ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה, ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה, ובין אות לאות כמלא חוט השערה". על "הדף כאגרת" ראה לעיל )ה, ג(. ועל "שלשים אותיות, כדי לכתוב 'למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם'" כתב בהגהות מימוניות: "פירש רבינו חננאל בשם הגאון דהיינו שיעור טפח. ומשם רבינו תם דוקא מכתיבה דקה בעינן שלוש למשפחותיכם, אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי, שהרי שלש למשפחותיכם מכתיבה גסה היה יותר מטפח )ראה תוספות מנחות ל, א ד"ה כגון(. ודעת רבינו נראה שרצונו לומר לעולם בשלש למשפחותיכם מאותה כתיבה". ויש לציין שבתורה "ל מ ש פ ח ת יכ ם" בלא וא"ו, כלומר בתשע אותיות. )שמות יב, כא; במדבר לג, נד( כתובה המילה הלכה ה לא ימעט את הכתב מפני הרוח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תבה בת חמש אותיות - לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא כותב שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן השטה כדי לכתוב שלש אותיות - מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחלת השטה. הלכה ו כל 3 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

4 נזדמנה לו תבה בת שתי אותיות - לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזור לתחלת השטה. נזדמנה לו בסוף השטה תבה בת עשר אותיות או פחות או יתר, ולא נשאר מן השטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף: אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף - כותב; ואם לאו - מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחלת השטה. בברייתא )מנחות ל, א(: "אל ימעט אדם את הכתב, לא מפני ריוח של מטה ולא מפני ריוח של מעלה, ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה, ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה לבין הדפין, אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה". ועל סוף הלכה ה', "לא נשאר מן השטה כדי לכתוב שלש אותיות - מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחלת השטה", כתב הכס"מ: "הוא סברא". וכמו כן על הלכה ו', מן הלשון "נזדמנה לו בסוף השטה..." עד סוף ההלכה, כתב הכס"מ: "זה כתב רבינו מסברא". ומפני שדברים אלו סברת הרמב"ם לפיכך היו שחלקו, וסברו שדווקא בתיבה בת חמש אותיות התירו חכמים להוציא שתי תיבות מן הדף, אבל בתיבות ארוכות יותר, לא התירו להוציא שלוש וארבע אותיות מן הדף )ראה כס"מ(. ובשו"ע )יו"ד רעג, ד( פסק כלשון הרמב"ם. ואף על פי כן כתב שם הש"ך: "אבל לפי עניות דעתי, עיקר להחמיר... דדוקא תיבה של ארבע אותיות יכול לכתוב חציה חוץ לדף, אבל שלוש אותיות חוץ לדף, אף על גב שרוב התיבה תוך הדף - לא יעשה כן". הכלל שלפנינו, "לא ימעט את הכתב" פירושו הוא "דבשביל דברים שאין מעכבין, אין לדחוק האותיות ולהקטינן הרבה או להגדילן הרבה, דזה יותר העדר נוי להספר תורה כשהכתב אינו שוה ומיושר בכל הספר תורה בשוה" )ערוך השולחן יו"ד רעג, ז(. ולכך יש להוסיף שמבחינת העקרון, כפי שנלמד להלן )הל' ח(, בספר תורה יש להיזהר ב"אותיות גדולות ובאותיות הקטנות", ולפיכך אין להגדיל ולהקטין את הכתב לפי צורכי הדף. ויש לציין שבאופן עקרוני אם "הפסיק ברוח והניח פנוי במקום שאין בו פרשה... הרי זה פסל" )להלן ח, ג(, אבל כאן מדובר ברווח מועט ולא ברווח של פרשה. ועל תליית שם השם ראה לעיל )א, טז(, ועל "הרוח שבין פרשה לפרשה" נלמד להלן )הל' י; ח, א-ב(. למעשה הפתרון לבעיות מעין אלו, של מילים שאינן נכנסות בתוך הדף, הוא תכנון מראש של המילים שייכתבו בכל שיטה ושיטה. אבל אם טעה הסופר והגיע למצב מעין זה, הרי שהרמב"ם פוסק להשאיר את המקום חלק, "אמנם הסופרין אין נוהגים כן, אלא מאריכים האותיות עד הגיעם לסוף השיטה משום נוי לספר תורה, ורבינו אינו חושש לנוי זה משום הפסד צורת האותיות" )מעשה רקח(. אבל יש לדייק שהרמב"ם פוסק "לא ימעט את הכתב... מניח המקום פנוי", ולפיכך יש לבאר שעיקר הבעיה הוא בשינוי צורת הכתב עצמו, למעט או להגדיל את עובי האותיות וגובהן, אבל לכאורה אם יאריך את האותיות, מבלי להגדיל את הכתב עצמו, יהיה הדבר מותר )ראה משרת משה לרבי משה עטייה; והשווה לשון השו"ע יו"ד רעג, ג "ולא ימשוך האותיות לעשותן גדולות מחבירתן"; ועיין עוד לשונו באה"ע קכו, יח לגבי גט "ויעשה ממנה אותיות גדולות, כדי שלא יסיים באמצע שיטה"(. ובהלכה הבאה נלמד שיש לסיים את התורה "באמצע שיטה שבסוף הדף", ולפיכך מבאר הטור )יו"ד רעב( שלעתים האפשרות להאריך את האותיות הופכת לחובה: "אם אם לא נשאר לו אלא פסוק כשמגיע ליריעה אחרונה, צריך שיעשה ממנה דף אחד, כדי שיסיים בסופו, אף על פי שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות שבשאר הדפין - יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ארבע או חמש שיטין". וכאמור מצב זה אינו ראוי לכתחילה, ועל הסופר לחשב מראש כיצד יכתוב. וכל הדברים הללו, כמו שכתב הרמב"ם להלן )הל' ט(, "לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר". וראה להלן )ט, יב(. כל 4 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

5 הלכה ז ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החומש מתחלת שטה חמישית. וכשיגמור התורה - צריך שיגמור באמצע שטה שבסוף הדף; ואם נשאר מן הדף שטין הרבה - מקצר ועולה, ויתחיל מתחלת השטה ולא יגמור את השטה, ומתכון עד שיהיה "לעיני כל ישראל" )שם לד,יב( באמצע שטה בסוף הדף. בברייתא )בבא בתרא יג, ב(: "בין חומש לחומש של תורה - ארבעה שיטין", וראה להלן )הל' טו(. הרמב"ם מוסיף, "לא פחות ולא יתר", וזה כדי להוציא מהאפשרות לגמור את השיטה באמצע הדף, אלא על הסופר לכוון כך שסוף החומש יהיה בסוף השיטה. והוסיף "ויתחיל החומש מתחלת שטה חמישית" כלומר אפילו היא אחרונה שבדף. ובגמרא )מנחות ל, א(: "הכותב ספר תורה, בא לו לגמור, לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשין, אלא מקצר והולך עד סוף הדף... והאמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: ל ע ינ י כ ל י ש ר א ל )דברים לד, יב( באמצע הדף! ההיא באמצע שיטה איתמר. רבנן אמרי: אף באמצע שיטה. רב אשי אמר: באמצע שיטה דווקא. והלכתא באמצע שיטה דווקא". וראה בסוף הביאור להלכה הקודמת, מה יעשה אם נותר לו פסוק אחד לדף האחרון. הלכה ח ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ובאותיות שצורתן משנות, כגון הפ"יין הלפופות והאותיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינן: יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה. וכל התגין - כצורת זי"ן הן, דקין כחוט השערה. כל הדברים הללו הם דברים שבמסורת הסופרים. האותיות הגדולות והקטנות הוזכרו, למשל, בגמרא )קידושין ל, א( ובירושלמי )מגילה א, ט( ועוד; האותיות הנקודות הוזכרו, למשל, במשנה )פסחים ט, ב( ובגמרא )בבא מציעא פז, א( ועוד; האותיות שצורתן משונה הוזכרו במסכת סופרים )ט, ד( ובעוד מקורות מאוחרים; ובעניין התגים עסקנו בביאור לעיל )ב, ח-ט; ה, ב-ג(, ובפרק ב' הובאה תשובת הרמב"ם )שו"ת הרמב"ם, בלאו, קנד( בנושא התגים. צורת התגים נתבארה בגמרא )מנחות כט, ב(: "אמר רבא: שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין..." כלומר בצורת זי"ן. ולהלן )הל' י( נלמד על מסורות סופרים נוספות, שלא הוזכרו כלל במשנה או בתלמוד. הלכה ט כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר; ואם שנה בתקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב האותיות כולן כתקנן, או שקרב את השטין או הרחיקן, או האריך בהן או קצרן - הואיל ולא הדביק אות לאות, ולא חסר ולא הותיר, ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שנה בפתוחות וסתומות, הרי זה ספר כשר. הכלל הוא שב"בכל דבר שלא נמצא לו שורש בגמרא כי אם במחלוקת הפוסקים, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד... ואין לפסול בצורת האותיות כי הכל לפי המנהג" )מעשה רקח(. ובתשובות הגאונים )שערי תשובה, לייפציג תריח, שלא(: "וששאלתם ספר תורה שאין לו תגין. כך ראינו שמותר לקרות בו כל 5 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

6 ואין תגין פוסלין בו, אבל העושה תגין הרי זה משובח... ואם אין עושה להן תגין - אין נפסלות. ופתוחות וסתומות, יש להן מקומות כל אחת במקומו, ואין לשנות לעשות סתומה פתוחה ופתוחה סתומה". החובה לשמור על צורת האותיות ומקומן נתבארה לעיל )א, יט(, החובה לשמור על חסירות ויתרות תתבאר להלן )הל' יא( והחובה לשמור על הפרשיות סתומות או פתוחות כפי שהן תתבאר אף היא להלן )ח, ג(. הלכה י יש דברים אחרים שלא אמרו אותן בתלמוד ונהגו בהם הסופרים, וקבלה היא בידם איש מפי איש, והן: שיהיו מנין השטין שבכל דף ודף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על ששים; ושיהיה הרוח שבין כל פרשה ופרשה כמו תשע אותיות, 'אשר אשר אשר'; ושיהיה בראש השטין למעלה משירת הים )שמות יד,כח-לא(: "הבאים", "ביבשה", "יי", "מת", "במצרים" - חמש שטין; ולמטה מן השירה )שם טו,כ-כג( חמש שטין, תחלת כל שטה מהן כך: "ותקח", "אחריה", "סוס", "ויצאו", "ויבאו"; ויהיה בראשי השטין למעלה משירת האזינו )דברים לא,כט-ל(: "ואעידה", "אחרי", "הדרך", "באחרית", "להכעיסו", "קהל" - שש שטין; ולמטה ממנה )שם לב,מד-מז( חמש שטין: "ויבא", "לדבר", "אשר", "הזאת", "אשר". הלכה יא וכל הדברים האלו - למצוה מן המובחר; ואם שנה - לא פסל. במסכת סופרים )ב, יא; על פי הגירסה שלפנינו( הביאו מסורת אחרת לגבי מספר השיטין שבכל דף ודף. אבל עדות למסורת שביד הרמב"ם מצויה בלשון הרא"ש )הלכות ספר תורה, כ(: "מנין השיטין נהגו על פי מסכת סופרים )פרק ב'( לעשות ארבעים ושמונה או שישים שיטין". ובלשונות הראשונים נוסחים שונים )ראה למשל רא"ש שם(. עדות נוספת למסורת ביחס לרווח שבין כל פרשה ופרשה מצויה בקרית ספר למאירי )מאמר ג, חלק א' ד"ה ממה שכתבנו(: "ובין פרשה לפרשה תשע אותיות בינוניות, כגון אשר אשר אשר". וגם בעניין זה מצויות מסורות נוספות )ראה למשל גנזי מצרים, אוקסופרד תרנז, עמ' 35; הובא גם באוצר הגאונים, מגילה, התשובות, נה(. וראה להלן )ח, א-ב(. גם לעניין השיטין שלמעלה משירת הים יש מסורות מקבילות, למשל בגנזי מצרים )שם( מצויה מסורת חלקית: "בשירת הים... וראש הדף יתחיל בו חמש שטים, וסימניך: הבאים, ביבשה, ייי, מת, במצרים". וכן בקרית ספר )שם, ד"ה וכן יש תיבות שקבלו; עיין שם(, ובתוספת: "בסוף השורה בשירת הים, עד על כן קרא שמה מרה - חמש שטין, ראש כל אחת מהן: א' ותקח. ב', אחריה. ג', סוס. ד', ויצאו. ה', ויבואו". ולעניין שירת האזינו עיין במקורות הללו, וכן מנחת שי )דברים לא, כח; ובהערות שבמהדורת צבי בצר, ירושלים תשסה; ושם פס' א( והוסיף בהגהות מיימוניות: "אמנם מה שנהגו הסופרים להוסיף על אלו, ולעשות בי"ה שמו בראש הדפין, והן ב' דב ר אש ית )בראשית א, א(, י' י וד ו ך א ח י ך )שם מט, ח(, ה' ה ב א ים )שמות יד, כח( כבעמוד ]=כלומר, כלשון הרמב"ם[, ש' ש מ ר ל ך )שם לד, יא(, ויש עושים ש' ש פ ט ים )דברים טז, יח(, מ' מ ה ט ב ו א ה ל י ך )במדבר כד, ה(, ו' דו א ע יד ה )דברים לא, כח( כבעמוד. וחתרתי וחפשתי אחר הדבר כל 6 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

7 בספרי הגאונים ובקשתיו ולא מצאתיו בדברי הגאון", אמנם מוסיף ומקשה רבי מאיר הכהן, "ולפי פרשיות פתוחות וסתומות שבספר זה, אי אפשר לעשות כן! וכל ספר תורה העשוי כן - פסול! שהרי פרשה די ה וד ה א ת ה י וד ו ך פתוחה, ואם כן אי אפשר להיות י וד ו ך דבראש הדף, אלא אם כן שלא היה כתוב בשיטה תחתונה אלא שתי תיבות שהם י ה וד ה א ת ה, שהם שמונה אותיות, ולא יתכן לעשות כן. וכן ש' דש פ ט ים אי אפשר לעשות בראש שיטה, שהרי פרשה סתומה היא". אבל אם כתב המלא - חסר, או החסר - מלא, או שכתב מלה שהיא 'קרא' וכתב כקריאתה, כגון שכתב "ישכבנה" מקום "ישגלנה" )שם כח,ל(, "ובטחורים" מקום "ובעפלים" )שם כח,כז( וכיוצא בהן, או שכתב פרשה פתוחה - סתומה, או שכתב סתומה - פתוחה, או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה - הרי זה פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. בגמרא )מנחות כט, ב(: "דאמר רב: ספר תורה שיש בו... טעיות... שלש יתקן, ארבע יגנז יגנז... והני מילי חסירות, אבל יתירות לית לן בה. חסירות מאי טעמא לא? אמר רב כהנא: משום דמיחזי כמנומר". וכן )שם לב, ב( לגבי מזוזה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה אגרת פסולה. מאי טעמא? אתיא כתיבה כתיבה מספר". ופירש רש"י: "כתבה איגרת. בלא שרטוט, ולא דקדק בחסרות ויתרות כאיגרת בעלמא... מה ספר בעי דקדוק אף מזוזה בעיא דקדוק". ובגנזי מצרים )אוקסופרד תרנז, עמ' 35( הביא רבי יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני דיון בעניין הקרי והכתיב: "ולעניין כתיב וקרי... אין כותבין בספר תורה אלא הכתוב בלבד, אבל הקרי אין כותבין אותו, דעל פה הוא ולא ניתן ליכתב. ובפרק אין בין המודר הנאה במסכת נדרים )לז, ב( אמרינן: אמר רבי יצחק, מקרא סופרים ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבין, וכתיבין ולא קריין - הלכה למשה מסיני. ובסוף מסכת דמגלה )כה, ב( גרסינן: תנו רבנן, כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה י ש כ ב נ ה )דברים כח, ל(, בעפלים ב ט ח ר ים )שם כז( וכולי, מכלל דמיבעי ליה לסופר למכתב יתהון הכי כדכתיב, דהני דקריין ולא כתיבין, חובת הקורא הן בלבד שיאמר אותן על פה ולא ניתנו להיכתב...". הלכה יב ספר תורה שאינו מוגה - אסור לשהותו יתר על שלשים יום, אלא יתקן או יגנוז. ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף - יתקן; ארבע - יגנוז. ואם היה רוב הספר מוגה, והשאר יש בו ארבע טעויות בכל דף, ונשאר אפלו דף אחד מאותו השאר המשבש בלא ארבע טעויות - הרי זה יתקן. הלכה יג במה דברים אמורים? שכתב המלא חסר, שנמצא תולה האותיות ששכח ביני השטות. אבל אם כתב החסר מלא - אפלו יש בכל דף ודף כמה טעויות, הרי זה מתקנו, מפני שהוא גורד ואינו תולה. בגמרא )כתובות יט, ב; ראה דק"ס(: "ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי: עד שלושים יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר ו א ל ת ש כ ן ב א ה ל י ך ע ו ל ה )איוב יא, יד(". ועוד )מנחות כט, כל 7 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

8 ב(: "ספר תורה שיש בו... טעיות בכל דף ודף... שלש יתקן, ארבע יגנז. תנא: אם יש בו דף אחת שלימה, מצלת על כולו ]="הרי זה יתקן"[. אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר ]="רוב הספר מוגה"[. אמר ליה אביי לרב יוסף: אי אית בההוא דף שלש טעיות מאי ]="ונשאר אפלו דף אחד מאותו השאר המשבש בלא ארבע טעויות"[? אמר ליה: הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן. והני מילי חסירות, אבל יתירות לית לן בה ]="אפלו יש בכל דף ודף כמה טעויות, הרי זה מתקנו, מפני שהוא גורד ואינו תולה"[. חסירות מאי טעמא לא? אמר רב כהנא: משום דמיחזי כמנומר ]="שנמצא תולה האותיות ששכח ביני השטות"[". העקרון המופיע לפנינו בהלכה ביחס לרוב ומיעוט והדף המוגה הוא כדלקמן. ספר שבכל דף שבו ישנן ארבע טעויות, הרי זה מוכיח שהסופר התרשל בו והספר משובש במהותו, ואין לנסות לתקנו. לעומת זאת אם רק מיעוט מדפי הספר סובל מארבע טעויות, הרי שאם נמצא שבתוך המיעוט הזה יש דף מתוקן, נמצא שהדף הזה מוכיח על כל שאר המיעוט הזה שאינו משובש במהותו, וניתן לנסות לתקנו. מה שאין כן, אם כל הספר משובש, הרי שדף אחד לא יוכל להוכיח עליו שהוא מתוקן )ראה זיו משנה לרבי זאב וואלף טורבאוויץ ויד פשוטה(. וראה להלן )ח, ג(. הלכה יד מותר לכתוב התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו, ואין בהן קדושת ספר תורה התם. אבל לא יכתוב מגלה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות. ואין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים עליה חומש - מותר. כתב מגלה שלש שלש תבות בשטה אחת - מותר. בגמרא )גיטין ס, א; רש"י בסוגריים(: "שלחו ליה בני גליל לרבי חלבו: מהו לקרות בחומשים )שיש שכותבין להן חמשה חומשין, כל חומש אחד שלם לעצמו( בבית הכנסת בציבור?... אתא שאיל בי מדרשא, ופשטוה מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: ספר תורה שחסר יריעה אחת, אין קורין בו. ולא היא, התם מחסר במילתיה )שקורין לו ספר תורה וחסר הוא(, הכא לא מחסר במילתיה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד צבור". ומכאן מוכח שאין כל איסור לכתוב את התורה חומשים חומשים )כס"מ(. ומחמת שאין איסור לכתוב חומשים חומשים, אלא רק אין לקרוא בהם בציבור "משום כבוד ציבור", לפיכך סברה פשוטה היא שהחומשים הללו יש להם מעלת קדושה מסויימת, אבל לא "קדושת ספר תורה ה ת ם", כלומר קדושה של ספר תורה שלם. ובהמשך הסוגיה שם )רש"י בסוגריים(: "בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה )פרשה לבדה של תורה או שתים( לתינוק להתלמד בה? תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה )כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן(, תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה )לא נכתבה עד סוף ארבעים לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן(; תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה, כיון דמגילה מגילה ניתנה כותבין, או דילמא כיון דאידבק אידבק? תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה, כיון דחתומה ניתנה אין כותבין, או דילמא כיון דלא אפשר כתבינן? אמר ליה: אין כותבין, ומה טעם? לפי שאין כותבין )ואפילו למאן דאמר מגילה מגילה ניתנה, כיון דאידבק אידבק(. איתיביה: אף היא )הילני המלכה במסכת יומא )משנה ג, יא((, עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה )לכתוב משם פרשיות לסוטות הבאות(! אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: באל"ף בי"ת )כלומר ראשי התיבות(. איתיביה: כשהוא כותב )כהן הכותב פרשת סוטה(, רואה וכותב מה שכתוב בטבלא! אימא, כמה שכתוב בטבלא )לפי הסימנים היה מבין וכותב(. איתיביה: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא, אם שכב )כלומר ו א ת כ י ש ט ית וגו' כל 8 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

9 )במדבר ה, כ((, א ם ל א ש כ ב )שם יט(! הכא במאי עסקינן? בסירוגין )תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות(. כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים מותר. רבי יהודה אומר: בבראשית עד דור המבול, בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני )שהוא גמר צווי הקרבנות(". והוסיף בכס"מ: "וכיון דרבה כתנא קמא סבירא ליה - הכי נקטינן". ונשאל הרמב"ם )שו"ת הרמב"ם, בלאו, רסח(, "בדבר טלית אשר בחר אותה בן אדם לציצית, ורצה להתנאות במצוות, ורקם שוליה במשי באומנות משובחת, וכתב בשוליה פסוק מן פרשת ויאמר, וכתב השם )בשלושה( יודין... האם מה שעשה זה, נכון ומותר להימשך אחריו בזה, או הוא חטא? ואם הוא חטא, מה דין זאת הטלית שרקם בה פסוקים מן התורה ומה חייב זה, אשר אסר עליו ממונה העיר ולא קיבל ממנו?". והשיב: "זה המעשה הוא חטא ואינו מותר בשום פנים... שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים, אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר )ראה להלן הל' טז(. ואם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב ונותנים לו צורה אחרת, או כותבים מכל תיבה אות אחת או שתיים, סוף דבר, מקצת התיבה, או כותבים בסירוגין. )ואפילו( מי שהתיר לכתוב פרשה לתינוק להתלמד בה )גיטין ס, א(, לא )התיר( זאת אלא בגלל הכרח הלימוד, לפי שלא ניתנה תורה להכתב פרשיות פרשיות, וכל שכן פסוק פסוק. ואולי יחשוב מישהו, שאין זה אסור אלא בכותב על הספר בדיו וכדומה, אבל בחורת בעץ או בזהב וכדומה או רוקם בבגד מותר, הרי ידע, שאין חילוק בין כתיבה לחריתה, כמו שנתבאר בגיטין )שם( ונתבאר גם כן בזה העניין האיסור מאומרם )משנה יומא ג, יא(: 'אף היא עשת טבלה שלזהב שפרשת שוטה כתובה עליה'. וזו היתה חריתה בלוח זהב וממנה היה הכוהן מעתיק וכותב על הספר. והקשה התלמוד על זה המעשה ואמר: 'שמעת מינה כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה!', ותירץ זאת הקושיא כמו שנתבאר שם, שבזאת הטבלה היה חרות אלפבית של כל תיבה או היתה כתובה בסירוגין, שלוש תיבות פה ושלוש תיבות רחוקות מהן בשורה שניה, שאינה נקראת עם הראשונה. וראיה לנו מזה, שהחריתה אסורה ככתיבה, והוא הדין ברקימה. ופה במצרים ראינום לוקחים לוחות זהב או כסף וחורתים בהם שיר של פגעים ותולים אותם בצוארי הנערים, ומחינו בידם על זה תכלית המחאה...". ובתשובתו מאריך הרמב"ם בטעמים נוספים. הלכה למעשה היא שאין לכתוב את התורה "מגלה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות", אלא אם כן "דעתו להשלים עליה חומש". אבל הרבה מן הראשונים )ראה לדוגמה רא"ש גיטין ו, כ( התירו כתיבת מגילות ללימוד תורה משום "ע ת ל ע ש ות ל ה' ה פ ר ו ת ור ת ך" )תהלים קיט, קכו(, "משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו". "אך האידנא שהכל בדפוס, אין נפקא מינה בזה, והלכה כהרמב"ם, ואין מדפיסין פחות מחומש שלם" )ערוך השולחן יו"ד רפג, יא(. וראה לעיל )א, א( שהיוצאת מן הכלל הזה, שלא לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, היא מצוות התפילין של ראש ושל יד, שאותן כותבין פרשיות פרשיות. ועל כתיבת התורה "חומש חומש, כל חומש בפני עצמו" ראה בתשובת הרמב"ם )שו"ת הרמב"ם, בלאו, רצד( שהובאה בביאור להלן )י, א(. הלכה טו מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שטין, ובין כל נביא ונביא שלש שטין, ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלש שטין; שאם בא לחתוך - חותך. וסדורן שלנביאים כך הוא: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ותרי עשר. וסדר הכתובים: רות, ותלים, ואיוב, ומשלי, וקוהלת, ושיר השירים, וקינות, ודניאל, ומגלה, ועזרא, ודברי הימים. כל 9 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

10 בגמרא )בבא בתרא יג, ב; רש"י בסוגריים עגולות(: "תנו רבנן: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תורה בפני עצמה, נביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד בפני עצמו. ואמר רב יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד על פי רבי אלעזר בן עזריה. ויש אומרים: לא היו לו אלא אחד אחד בפני עצמו. אמר רבי: מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום. בין חומש לחומש של תורה ארבעה שיטין. וכן ]=נראה שהרמב"ם לא גרס תיבה זו; עיין מסכת סופרים ג, ב; אגודה בבא בתרא א, לב[ בין כל נביא לנביא, ובנביא של שנים עשר שלש שיטין, ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה )אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף, מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם(. תנו רבנן: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק, ועושה בראשו כדי לגול עמוד )מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו( ובסופו כדי לגול היקף )בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו... גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף(, ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה... )ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק( שאם בא לחתוך חותך )ונמצא זה ראש הכרך, וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם(". הפרשנים נתלבטו מדוע לא פסק הרמב"ם את הלשון "ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה". היו שהציעו שהרמב"ם לא גרס כן בגמרא. והיו שהציעו שהוא מפרש את הלשון הזו אחרת מרש"י. הברייתא מלמדתנו שבסופו של דבר, על הסופר לכתוב את ספרי הנביאים כך ש"אם בא לחתוך חותך" כלומר במצב שניתן להפריד ביניהם בלי להותירם בצורה משונה. שתי אפשרויות יש על מנת להגיע לכך: ראשונה היא להפריד בין הנביאים בשלוש שיטות, אבל אם נגמר הספר בסוף הדף כי אז אין צריכים לעשות שלוש שורות ביניהם כי ניתן לחתוך בין הדפים בלי שתישאר צורה משונה. והרמב"ם תפס את הלשון הראשון מפני שהלשון השני נלמד מעצם ההגדרה של הספר, שהוא צריך להיות במצב "שאם בא לחתוך חותך". ועוד בגמרא )בבא בתרא יד, ב; ראה רש"י שמרחיב בעניין הדורות(: "תנו רבנן: סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר. מכדי הושע קדים, דכתיב ת ח ל ת ד ב ר ה' ב ה וש ע )הושע א, ב(... ואמר רבי יוחנן: שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן: הושע וישעיה, עמוס ומיכה. וליקדמיה להושע ברישא! כיון דכתיב נבואתיה גבי חגי זכריה ומלאכי, וחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו, חשיב ליה בהדייהו. וליכתביה לחודיה וליקדמיה! איידי דזוטר מירכס. מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה לישעיה ברישא! כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא, ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, וישעיה כוליה נחמתא, סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא. סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. ולמאן דאמר: איוב בימי משה היה, ליקדמיה לאיוב ברישא! אתחולי בפורענותא לא מתחלינן. רות נמי פורענות היא! פורענות דאית ליה אחרית. דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות". כתב הרב קאפח: "ומה שלא נקרא ספר נחמיה על שמו אלא על שם עזרא, הוא כמו שכתוב בסנהדרין צג, ב 'מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה? אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר ז כ ר ה ל י א- לה י ל ט וב ה )נחמיה ה, יט('". והוסיף בערוך השולחן )יו"ד רפג, יד(: "ודע דפתוחות וסתומות בנביאים וכתובים לא נתבאר לנו, דבמסורה לא נתבארו וגם הרמב"ם לא ביארם". הלכה טז כל 10 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים

11 כל כתבי הקודש - אין כותבין אותן אלא בשרטוט, אפלו כתבן על הניר. ומותר לכתוב שלש תבות בלא שרטוט; יתר על זה - אסור. בגמרא )גיטין ו, ב( עסקו בשרטוט שבכתיבת פסוקים: "ואמר רבי יצחק: שתים כותבין, שלש אין כותבין. במתניתא תנא: שלש כותבין, ארבע אין כותבין". "ופסק רבינו כדתנא במתניתא" )כס"מ(. וכן לעיל )ביאור הל' יד( הובאה תשובת הרמב"ם )שו"ת הרמב"ם, בלאו, רסח(, "שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים, אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר". אמנם כל העוסקים בהלכה זו נתקשו מאוד מסתירת לשון הרמב"ם, שהרי כתב בהלכות יבום וחליצה )ד, לה(: "כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין, משרטט מקום הפסוקים, שאסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט". ולמשל כתב התשב"ץ )שו"ת תשב"ץ, ג, רעד( בעניין זה: "והרב ז"ל מתחלה בהלכות ספר תורה )ז, טז( פסק כמו במתניתא לקולא, לפי שאין דברי רבי יצחק שהוא אמורא כהלכה כנגד מתניתא, ואחר כך בהלכות יבום )ד, לז( ראה דברי רבי יצחק, שאלמלא היותו יודע שאין מתניתא זו נכונה לא היה חולק עליה, ופסק כמותו. ועוד שהוא מחמיר וראוי להחמיר בזה... ושמא שכח הרב ז"ל מה שכתב תחלה ולא צוה לתקנו". אמנם, הכס"מ הביא בשם "הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו... שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא" )ראה שו"ת ר' יהושע הנגיד, מהדורת פרידברג, ירושלים תשסד, על סדר משנה תורה(. אמנם היו שביארו שהרמב"ם מחלק בין כתיבת כתבי הקודש כלומר פסוקי המקרא בתוך ספר שכולו מן המקרא, בהם "מותר לכתוב שלש תבות בלא שרטוט", ובין שיבוץ פסוקים באיגרת או גט וכתובה, בהם "אסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט". ספרי המקרא זוקקים שרטוט, אבל אף על פי כן, אם לא שירטטו בהם שלוש מילים אין לחשוש לנוי הספר, מפני שגם כך כל הספר משורטט. לעומת זאת פסוקים המשובצים בכל מיני כתבים זוקקים שמירה מעולה על כבוד לשון המקרא וצריכים הדגשה על קדושתם, ולפיכך אין להתיר לשבץ יותר משתי תיבות מן המקרא בלא שרטוט. על פי הסברה הזו נמצא שרבי יצחק והמתניתא בגמרא אינם חולקים, אלא שרבי יצחק דיבר על פסוקים המשובצים והמתניתא דיברה על כתבי הקודש. כרך זה, שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים - אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כחומש מן החומשין: דין היתר כדין החסר. באמרו "כרך זה", מתייחס הרמב"ם למה שביאר בהלכה הקודמת ש"מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד". הדין הזה נלמד מלשון הברייתא )בבא בתרא יג, ב; הובאה לעיל בביאור ההלכה הקודמת(: "תנו רבנן: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק... שאם בא לחתוך חותך )רש"י: ונמצא זה ראש הכרך, וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם(". כלומר שכרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים ניתן לחתוך ממנו כל מיני ספרים ואין לחשוש שמא יוריד בקודש, מקדושת ספר תורה לקדושת שאר כתבי הקודש. כי אכן ספר תורה אין לחתוך אותו לחומשים מפני שהוא מוריד בקדושתו. פירוש לשונו של הרמב"ם בסוף ההלכה, "דין היתר כדין החסר", הוא שכפי שחיסרון בספר תורה מבטל את קדושתו של הספר, כך גם תוספת על חמישה חומשי תורה מבטלת את קדושתו של הספר. כל 11 הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים