א אמרי נעם 3 פרק ראשון 1 "בפני נכתב ובפני המביא גט ממדינת הים - צריך שיאמר נחתם"; רבן גמליאל אומר: אף המביא מ ר קם ומן ה ה גר; ר' אליעזר אומר: אפילו מ

תמליל

1 א אמרי נעם 3 פרק ראשון 1 "בפני נכתב ובפני המביא גט ממדינת הים - צריך שיאמר נחתם"; רבן גמליאל אומר: אף המביא מ ר קם ומן ה ה גר; ר' אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד; וחכמים אומרין: אין צריך שיאמר 2 ממדינת הים והמוליך. והמביא "בפני נכתב ובפני נחתם" אלא המביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם"; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מאגמוניה לאגמוניה. יקול ולו ג'אב עמאלה. אַ גמוּ ניה שאפילו אמר: "עמאלה". - אַ גמוּ נ יה בעינהא אלארץ' תלך פי אלגט באותה המדינה עצמה, הביא את הגט ממחוז שלטון של אדם אחד למחוז מן ולאיה שכץ אלי ולאיה 3 שלטון של אדם אחר, צריך לומר "בפני שכץ אכ'ר יחתאג' יקול בפני נכתב ונחתם. נכתב ונחתם". 1 ופסק ההלכה: שכל המביא גט לחוצה וקטוע אלהלכה אן כל מן ג'אב 4 לארץ אפילו מארץ ישראל, או שהביאו גט לחוצה לארץ ולו מן ארץ ישראל, מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל, או ג'אבה מחוצה לארץ ולו לארץ 4 אם נתבררה אצלינו חתימת עדיו ונתקיים ישראל, אן ת'בת ענדנא כ'ט שהודה תבין מא עלי דין בבית ונתקיים בבית דין כמו שנתבאר בשני דכתובות, פד'לך גט פי אלתאני מן כתובות, אותו בית הרי זה גט כשר ומוסרין ולא נחתאג' כשר וידפעונה בית דין, מן לשמוע צריכין אנו ואין דין, אן נסמע מן מוצלה כלאם גיר אנה נשלח אלא שהוא המביאו שום דבר, נעלם לם ואן פקט. בידה ארסל מכירין אין אנו ואם בלבד. בידו שהאדה אלשהוד פלאבד אן יקול אלד'י זה שיאמר צריך העדים, עדות שהביאו: "בפני נכתב ובפני נחתם", ג'אבה בפני נכתב ובפני נחתם, וידפעה 5 וימסרנו לה בפני שנים ואז תתגרש. להא בפני שנים וחיניד תטלק. וילזם אלשנים אן יקרוא אלגט וחיניד' ידפע להא. וצריכים השנים לקרוא את הגט, ואחר כך ימסרנו לה. 1 תיבה זו הוסיף רבינו בין השיטין. 2 רבינו כתב בסוף השורה "המ" כדי שלא להשאיר רווח מיותר, ובשורה הבאה כתב "המביא". 3 הרב קאפח זצ"ל תרגם: "מאגמוניה זו לאגמוניה אחרת". שיניתי את התרגום על פי הצעתו של ר"י שילת שליט"א. 4 משפט זה לא היה במהדורה הראשונה, והוסיפו רבינו בשולי הגליון לתוספת ביאור. 5 את האות מ"ם האריך רבינו לאחר שמחק מילה שנכתבה בסמוך, וניתן לראות שרידים מן האות עי"ן.

2 גיטין א 4 הסוגיה מופיעה בגמרא גיטין ב, א - ח, א. פירושו - שלטון. ובלשון התלמוד: "איפרכיא". ראה תענית יח, ב: 6 "ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה", ובעוד מקומות. כבכל מילה קשה להבנה - מתרגם אותה רבינו לערבית. רבינו מסביר כאן את חומרתו של רשב"ג. לדעת תנא קמא, דוקא המביא ממדינה למדינה אחרת במדינת הים צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם", אך לדעת רשב"ג אפילו הביא את הגט באותה המדינה עצמה מאגמוניה לאגמוניה - צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כלומר, רבינו מוסיף על דברי רשב"ג במשנה כדי להאיר את דבריו ולהבהירם, שמאגמוניה לאגמוניה הינם מקומות באותה המדינה עצמה, ואף על פי כן רשב"ג מחמיר שעליו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". לכאורה דברי רבינו חסרים. הגמרא (ד, ב) מצמידה לדברי רשב"ג את דברי רבי יצחק: "עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה, והיו בה שתי הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה, לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא". נמצא שהסיבה לכך שמהגמוניא אחת להגמוניא אחרת, צריך השליח לומר "בפני נכתב וכו' ", היא משום שהם מקפידים זה על זה "שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו" (רש"י שם). אם כן, מדוע סתם רבינו ולא הסביר שמדובר דוקא כשיש הקפדה בין ההגמוניות? כדי להבין את דברי רבינו נשוב ונתבונן בדברי רבי יצחק. לדבריו, בארץ ישראל היתה עיר שהיתה מחולקת לשני מחוזות שלטוניים, היינו שבכל אחד מהם הגמוניא אחרת, וכיון שהקפידו זו על זו - שליח שהיה מביא גט מהגמוניא זו להגמוניא זו, היה צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ולכאורה, האם רבי יצחק רוצה לומר לנו שפסק ההלכה הוא כרשב"ג? מדוע שבארץ ישראל, או בכל מקום אחר, ינהגו כדעת יחיד, כרשב"ג? ולא מסתבר לומר שרבי יצחק בא לסייע לרשב"ג. בביאור הדברים נראה לומר כך: רשב"ג סובר שמהגמוניא להגמוניא צריך השליח לומר "בפני נכתב וכו' " אף אם אין הקפדה ביניהם. זוהי סברתו ודעת יחיד היא, שלא נפסקה להלכה. רבי יצחק, בהתייחס לדבריו של רשב"ג שעסק בשתי הגמוניות, מביא מעשה בשתי הגמוניות בארץ ישראל, שהצריכו את השליח לומר "בפני נכתב וכו' ", אך זאת משום שהקפידו זו על זו, וממילא לא היו עדים מצויים לקיים את הגט, כדעת רבא. כלומר, להלכה בשתי הגמוניות השליח צריך לומר "בפני נכתב וכו' ", אך ורק אם מקפידות זו על זו, כדעת רבא. אך לדברי רשב"ג במשנה, אפילו אם אין הקפדה ביניהן צריך השליח לומר "בפני נכתב וכו' ". 6 שבת קכא, א; פסחים קג, א; תענית יט, ב.

3 אמרי נעם 5 מעתה, כיון שכאן מסביר רבינו את דברי רשב"ג, לפיכך סתם וכתב: שאפילו הביא את הגט באותה המדינה עצמה, ממחוז שלטון של אדם אחד למחוז שלטון של אדם אחר, צריך לומר "בפני נכתב ונחתם" בכל מקרה, אף אם אין הקפדה בין ההגמוניות, מפני שכך סובר רשב"ג. אולם רבי יצחק לא בא להסביר את רשב"ג, ולדעתו - רק אם מקפידות ההגמוניות ביניהן - צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כן הוא בכתב ידו של רבינו. דייק וכתב בפני נכתב ונחתם, ולא כפי הרגיל והמצוי בדרך כלל - "בפני נכתב ובפני נחתם", וכפי שמופיע במשנתנו ובהמשך הפרק. והדבר צריך ביאור. בגמרא (גיטין ב, א-ב) הובאו שני טעמים לכך שהשליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם": א. דעת רבה - לפי שאין בקיאין לשמה, "הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר - אין" (רש"י ב, ב ד"ה לפי שאין). ב. דעת רבא - לפי שאין עדים מצויים לקיימו, ואם יבוא הבעל ויערער על הגט, לא יימצאו עדים לקיימו, לפיכך האמינו לשליח, ואמירתו עומדת במקום הצורך לקיים את הגט. הגמרא (ג, א) מדייקת בדברי האמוראים: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה? אמר לך: מי קתני בפני נכתב לשמה, בפני נחתם לשמה? ורבה, בדין הוא דליתני הכי, אלא דאי מפשת ליה דיבורא - אתי למגזייה (רש"י - דלא יאמר כולהו). השתא נמי אתי למגזייה! חדא מתלת גאיז, חדא מתרתי לא גאיז. נמצא שרבה חושש שאם יצטרך השליח להכביר מילים ולומר "בפני נכתב לשמה", ולדעתו שלוש מילים כבר נחשבות לאריכות יתר, עלול השליח לחסר ויבוא בכך לידי קלקול שליחותו (= חדא מתלת גאיז). לכאורה תשובתו של רבה מתקבלת על הדעת, והגמרא איננה מגלה לנו מה יענה לו רבא. אמנם, כנגד דעתו של רבה, נוכל לשים בפיו של רבא שתי טענות: א. השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", משפט זה מורכב מארבע מילים, והרי לפי דברי רבה, כבר בשלוש מילים יש חשש שיבוא לחסר מילה (= חדא מתלת גאיז). אם כן, אף לפי הנוסח שתיקנו חכמים עדיין קיים חשש שיבוא לחסר ממשפט זה המכיל ארבע מילים? אלא צריך לומר, שלדעת רבה משפט זה מחולק לשניים: החלק האחד - בפני נכתב, והחלק השני - בפני נחתם. כל אחד מן החלקים עומד בפני עצמו, והואיל וכל חלק מורכב רק משתי מילים, אין חשש שיבוא לחסר ממנו. כל זה בדעת רבה, אך לדעת רבא - כל המשפט נידון כיחידה אחת. ואף על פי שיש בו ארבע מילים, כך תיקנו חכמים ולא חששו שמא יחסיר השליח מילים. אם כן, מוכח שאין לחשוש שיבוא להחסיר מילים אף ממשפט ארוך יותר, בעל יותר משתי מילים. ממילא, לשיטת רבא, אם הסיבה שהשליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם היתה משום שאין אנשי מדינת הים בקיאים לשמה, יכולנו לחייב את השליח לומר: בפני נכתב

4 6 גיטין א לשמה ובפני נחתם לשמה, ואין לחשוש "דאי מפשת ליה דיבורא - אתי למגזייה", כאמור. ומכך שלא חייבנו אותו לומר כן, מוכח שאין זה הטעם ולא זו הסיבה לנוסח דברי השליח. ב. עוד יש לומר שלדעת רבא אין כל חשש שמא ישמיט השליח מילים, אף אם נחייב אותו להוסיף ולומר "לשמה". שהרי השליח עומד לפני בית הדין, ואם ישמעו אותו תכף יבחינו שמחסר בדיבורו ויתקנו אותו מיד, ואין לחשוש שתצא תקלה מתחת ידינו. אם כן, היה מן הראוי שיאמר השליח "בפני נכתב לשמה וכו' ", וכיון שלא תיקנו חכמים שיאמר כך, מוכח שלא קיים כל חשש שבני מדינת הים אינם בקיאים בדין לשמה. מעתה, לדעת רבא אין לחשוש שמא יבוא להחסיר מילים. והואיל ופסק רבינו כרבא, כמבואר לקמן (ד"ה שכל המביא, אם נתבררה), דייק לפרש: צריך לומר בפני נכתב ונחתם ולא "בפני נכתב ובפני נחתם", שהרי לדעת רבא אין לחשוש שיחסר בדיבורו אף אם יאמר משפט בן שלוש מילים ויותר. נמצא שבדיוק לשונו רמז רבינו לסברתו של רבא שנתקבלה להלכה, שאינו חושש שמא יבוא השליח לחסר מילים ולקלקל שליחותו. נוסח מקוצר זה מצאנו בשני מקורות בלבד: - ירושלמי גיטין א, א: "אילו מי שהיתה ידה ארוכה והושיטה את ידה ונטלתו, שמא אינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם". - תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ב סימן א: "ומאן דמייתי גיטא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם, דאמרינן (גטין ה, ב): רבה בר ר"ה אייתי גיטא, פלגיה הוה כתיב קמיה, ופלגיה לא הוה כתיב קמיה. אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: יכילנא למימר בפני נכתב ונחתם לשם אשה זו או לא. אמר ליה: אפילו לא כתב בו בעל או שלוחו אלא שיטה אחת לשמה, ושפיר דאמי". ואכן, אף בפסיקת ההלכה הביא רבינו נוסח ייחודי זה בכמה מקומות: - הלכות גירושין ז, יב: "...וכן אם יצא הסופר לשוק, וחזר והשלים את הגט - אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו, ולשם איש אחר כתבו, אלא אומר: 'בפני נכתב ונחתם' ". - שם הלכה יט: "הסומא אינו יכול להביא גט זה שלחוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. לפיכך, אם נכתב ונחתם לפניו כשהיה פּ ת ח, ונסתמא - הרי זה אומר בפני שלשה 'בפני נכתב ונחתם' ונותנו לה". - וכדמות ראיה, ראה הלכות גירושין ז, טו: "במה דברים אמורים, בזמן שהגט יוצא מתחת 7 יד שניהם. אבל בזמן שאינו יוצא מתחת ידם, צריכין לומר 'בפנינו נכתב ונחתם'...". נראה לומר שברוב המקומות נקט רבינו כנוסח הרגיל והמקובל - "בפני נכתב ובפני נחתם", אך בכל אופן הזכיר בהלכות אלו את האפשרות להשתמש בנוסח המקוצר משום שכן הוא עיקר הדין. וראה לקמן משנה ב ומשנה ד שאף שם השתמש רבינו בנוסח זה. 7 אמנם שם מדובר בשניים ולא כמו לפנינו שמדובר בשליח אחד בלבד, ויתכן לדחות ולומר שהדין שונה.

5 אמרי נעם 7 כבר ביארנו (לעיל ד"ה צריך לומר) שבגמרא (גיטין ב, א-ב) הובאו שני טעמים לכך שמצריכים את השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם": דעת רבה - לפי שאין בקיאין לשמה, ודעת רבא - לפי שאין עדים מצויים לקיימו. ואמנם בין לרבה בין לרבא היה מן הראוי להצריך שני עדים, אך הגמרא מסבירה (גיטין ג, א): "משום עיגונא - אקילו בה רבנן", ולפיכך פסק רבינו שדי בשליח אחד. וראה לקמן ד"ה וימסרנו לה, הבאנו את פסק ההלכה מן היד החזקה. בהקדמתו לפירוש המשנה (מהדורת ר"י שילת שליט"א, עמוד סג) כתב רבינו: "המחלוקות - לא נצריכך בהן למחשבה, אלא אומר לך ההלכה כדעת מי היא, ואפילו היו יחיד ורבים אומר לך הלכה כחכמים". אם כן, מדוע כאן הביא רבינו את פסק ההלכה ולא ציין כמי פסק? יש לומר שרבינו לא כתב "והלכה כחכמים" משום שדבריהם עדיין טעונים ביאור. כלומר, מפשט דברי המשנה - "וחכמים אומרין: אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים, והמוליך (מארץ ישראל למדינת הים)", משמע שלדעת חכמים, בכל מקרה השליח שמביא גט מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, או להפך - מארץ ישראל לחוץ לארץ - צריך שיאמר "בפני נכתב וכו' ". אמנם הואיל ופסק רבינו כרבא (ראה לקמן ד"ה אם נתבררה) שהטעם לכך שהשליח צריך לומר "בפני נכתב וכו'", הוא משום שאין עדים מצויים לקיימו, מבואר שאם יש עדים כאלה - אין השליח צריך לומר דבר, והגט כשר. לפיכך ראה רבינו צורך להסביר את פסק ההלכה בעצמו, ולא לסתום כדעת חכמים, זאת כדי לברר את דעתם היטב לאור פסיקת ההלכה. פירש רבינו: שכל המביא גט לחוצה לארץ אפילו מארץ ישראל... אם אין אנו מכירין עדות העדים, צריך שיאמר זה שהביאו: "בפני נכתב ובפני נחתם", משמע: כל שכן שאם מביא גט מחוץ לארץ לחוץ לארץ שצריך לומר. וכשם שעל פי המשנה, ארץ ישראל שממנה מביא את הגט - מדינה אחרת היא, כך גם המביא מחוץ לארץ לחוץ לארץ - המקרה שאותו דייקנו - בשתי מדינות שונות מדובר. אם כן, שליח המביא גט ממדינה אחת בחוץ לארץ למדינה אחרת - צריך שיאמר בפני נכתב ונחתם. אולם ניתן לדייק מכך שאם השליח מביא את הגט בתוך אותה מדינה בחוץ לארץ - אינו צריך לומר דבר. ואף דיוק זה מתאים לפסיקתו של רבינו כרבא. לדעת רבה, הואיל ובני חוץ לארץ אינם בקיאים לשמה, אין זה משנה אם מביא את הגט באותה מדינה בחוץ לארץ או ממדינה אחרת בחוץ לארץ, בכל אופן הם אינם בקיאים לשמה ועל כן חייב השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם; אך לדעת רבא, באותה מדינה הלא מצויים עדים לקיימו, ועל כן אין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. לפיכך פירש רבינו שהמשנה עוסקת בשתי מדינות שונות שאין שיירות מצויות ביניהן, וממילא אין עדים מצויים לקיים את הגט, וצריכים אנו לאמירתו של השליח.

6 גיטין א 8 וכן הוא בהמשך דבריו: או שהביאו מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל. ונדייק: וכל שכן לחוץ לארץ, היינו למדינה אחרת בחוץ לארץ כשם שארץ ישראל היא מדינה אחרת, וכנ"ל. וראה גמרא גיטין ה, א-ב. אם כן משמע, שדוקא המביא גט מחוץ לארץ או לחוץ לארץ, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אך המביא גט מארץ ישראל למקום אחר בארץ ישראל אפילו בשתי מדינות בארץ ישראל ("כגון יהודה וגליל" - רש"י ב, ב ד"ה אי נמי ממדינה למדינה), אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אולם דיוק זה אינו מתאים לכאורה לשיטת רבא. שהרי אם אין עדים מצויים לקיימו, אף ממדינה למדינה בארץ ישראל, היה לו לשליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"! אמנם על כך מתרצת הגמרא (גיטין ד, ב) שעולי רגלים מצויים הם (בזמן שבית המקדש קיים) ואף בתי דינין (בזמן שבית המקדש אינו קיים), ולפיכך לרבא - שיירות ועדים מצויים תמיד לקיים את הגט אף בשתי מדינות בארץ ישראל. המשנה נוקטת את צמד המילים "מדינת הים", אך רבינו נקט חוצה לארץ. ואף ביד החזקה (גירושין ז, ה) נקט: "שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ...", וכן בהמשך בכל ההלכה (ראה לקמן ד"ה וימסרנו לה). אמנם, היא חוצה לארץ היא מדינת הים, ורבינו משתמש פעם בביטוי זה ופעם בביטוי זה, לומר שאין מדינת הים דוקא זו שמעבר לים, אלא כל חוץ לארץ - מדינת הים הוא. וראה שלקמן (ב, א) השתמש רבינו בלשון המשנה וכתב: כלל הוא אצלינו: שנים שהביאו גט ממדינת הים, אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם. לעומת זאת, ראה תוספות (ב, א ד"ה ממדינת הים) שכתבו: הא דלא נקט המביא גט מחוץ לארץ, כדקתני בגמרא (ז, ב): "המביא גט בספינה כמביא בחוצה לארץ", משום דבחוצה לארץ הוה משמע כל חוצה לארץ, אפילו רקם וחגר. להכי נקט ממדינת הים, דמשמע רחוק. כלומר, לדעת תוספות מדינת הים מתייחסת דוקא למקומות רחוקים, שאינם סמוכים לארץ ישראל. אך רבינו הלך בדרך הגאונים. ראה אוצר הגאונים (חלק התשובות עמ' 1): "מאי ניהי מדינת הים?... דכל המדינות לגבי ארץ ישראל מדינת הים קארי להי, איתיה להאי פירושא או לא? ודאי איתיה". מ דבריו: ונתקיים בבית דין ברור שרבינו פסק כרבא, שחובת אמירת "בפני נכתב ונחתם" היא משום שאין עדים מצויים 8 לקיימו. ואם מתקיים הגט בחתימת העדים - די בכך. כל זה בעקבות פסקו של הרי"ף (רמז תה, א, ב בדפי הרי"ף): וסוגיין כרבא, דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה, לא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם; אבל היכא דליכא עדים דמקיימי ליה, צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם. 8 וראה להלן ד"ה כמו שנתבאר, בעניין הדרכים השונות לקיום.

7 אמרי נעם 9 מוסיף ומבאר בכך המאירי (ו, א ד"ה כבר ביארנו): אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים. וכל הסוגיא מעידה כן, דכולהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא. ואע"ג דשנינהו רבה, שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו. ועוד, דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר. והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין. וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר - הכל הולך לשיטתו של רבא. ובפרק שני אמר רב חסדא: אפילו שנים מעידים על חתימת ידי שני - פסול, או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. משמע דכל שכולו בקיום הגט - כשר, ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה, כרבא דאמר, דכל היכא דאיכא סהדי לקיום - אין צריך לעדות בפניו וכו'. 9 ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות... וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה, אע"פ שבתחילת מסכת סוכה כתבוה מקצת גאונים כן, לא הוכרע אצל הגאונים. ועוד, דהא התם נמי פסקינן כרבא. ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה, ור' יוחנן כרבא, ור' יהושע רבו של ר' יוחנן, מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין בשמועת משקין צלולין: דבר זה שמע ברבי ופירשו - אינה ראיה. שאף במסכת חולין (צה, ב) אמר ר' יוחנן על שמואל: אית לי רבה בבבל. ודרך ענוה אמר כן. ועוד, שיש גורסין: דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע, ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן. ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו. אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי. ובפרק מצות חליצה (קה, ב) אמר ר' אמי על ר' יוסי: מדבריו של ברבי - קטנה חולצת, ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם, שהרבה דורות היה קודם לר' אמי. אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו. והשווה מה שפסק רבינו בהלכות גירושין ז, ח: ומפני מה הצריכו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" בחוצה לארץ? כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבוא הבעל ויערער, מפני שאין העדים מצויין לקיימו ממקום למקום בחוצה לארץ. יש לשים לב לשוני בין פירוש המשנה ליד החזקה. בפירוש המשנה הביא רבינו שני מקרים: האחד - אם נתבררה אצלינו חתימת עדיו ונתקיים בבית דין... הרי זה גט כשר; והשני - התקנה במקרה שאי אפשר לקיים את השטר: ואם אין אנו מכירין עדות העדים, צריך שיאמר זה שהביאו: "בפני נכתב ובפני נחתם". 9 כאן השמטנו כמה ראיות עיוניות מסוגיות שונות. הרוצה יעיין במקור.

8 גיטין א 10 לעומת זאת, ביד החזקה הביא רבינו רק את המקרה השני, שהצריכו בו את השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ולא התייחס כלל למקרה הראשון שבו מובאת האפשרות לקיום. אמנם רבינו רומז לסיבה לכך בפסק ההלכה: "מפני שאין העדים מצויין לקיימו ממקום למקום בחוצה לארץ". היינו, מקרה כזה שבו יקויים השטר - אינו מצוי, ולכן לא ראה רבינו צורך להזכירו. אך בפירוש המשנה הרחיב להסביר את יסוד הדין. והערה נוספת: לכאורה, במה שכתב אם נתבררה אצלינו חתימת עדיו ונתקיים בבית דין, כפל רבינו את דבריו שלא לצורך, שהרי הקיום בבית דין הוא הוא מה שנתבררה אצלינו חתימת העדים? ברם, כך הוא שיעור דברי רבינו: אם נתבררה אצלינו חתימת עדיו - באחת משלוש הדרכים המובאות להלן מפירוש המשנה בכתובות (ד"ה כמו שנתבאר), ונתקיים בבית דין - הוא האישור הסופי, הטכני, החותמת של בית הדין על תוקף הקיום שנתבצע בכל אחת מן הדרכים כדלקמן, שבית דין כותבים הנפק והדיינים חותמים - הרי זה גט כשר. פיהמ"ש כתובות ב, ג: וקיום העדות כשכתב יד העדים יוצא ממקום אחר, יתכן בשלשה דרכים: הדרך הראשון - שזה השטר אשר ראובן ושמעון עדים בו ואנו רוצים לקיים כתב ידם ממקום אחר, נמצא שטר אחר שגם בו ראובן ושמעון עדים, ויעידו שני עדים שזו עדות ראובן ושמעון, ונמצא שהכתב דומה לכתב, כלומר - כתב העדים שבשטר האחר שהעידו עדים שהוא כתב פלוני ופלוני, כהכתב שאנו רוצים לקיימו; והדרך השני - שיהיה שטר שבו אותם העדים עצמם, כלומר - ראובן ושמעון, הוחזק בבית דין, ויש עליו קיום בית דין, וכבר קרא עליו ערער והוחזק אחר כך, ומצאנו כתב שבשטר זה המקוים, כלומר - כתב יד העדים, כמו הכתב שבאותו השטר שאנו רוצים לקיימו, הרי זה מתקיים גם בדרך זו; והדרך השלישי - שנמצא שטרי שתי שדות במקח וממכר באותה העדות, כלומר - באותם העדים עצמם, ואותם הקונים כבר אכלו אותם השדות שני חזקה שלמות, כלומר - שלש שנים בפני המוכרים, ולא קרא ערער, ולא היתה הכחשה ולא שום בטול באותה העדות; וכן אם היתה עדותם בשני שטרי כתובות, ומצאנו כתב יד העדים שבשטר שאנו רוצים לקיימו, כמו כתב ידן שבאותן שני שטרי שדות או שני שטרי כתובות, הרי גם בזה מתקיים השטר. ובתנאי שלא יהיו אותן שני השטרות שאנו רוצים לקיים מהם, בידי התובע בשטר זה שאנו רוצים לקיימו לו, לפי שאם היו כל השטרות בידו, אנו חוששים שמא הוא התאים את הכתב וזייפו. כמבואר לקמן משנה ג: "אם יש עליו עדים - מתקיים בחותמיו". לכאורה צריך להבין, מדוע בית דין הם שמוסרים את הגט המקוים ולא השליח? ראה לקמן ד"ה וימסרנו לה.

9 אמרי נעם 11 הרגיל המצוי בסוגיות - בפני נכתב כן הוא בכתב ידו של רבינו. כאן השתמש רבינו בביטוי ובפני נחתם. אולי רצה לרמוז בכך, שמה שכתב בתחילה בפני נכתב ונחתם, הוא בדוקא ואינו פליטת קולמוס, שהרי לפנינו כתב בפני נכתב ובפני נחתם. גיטין ה, ב. מחלוקת רבי יוחנן ורבי חנינא. לדעת ר' יוחנן - בפני שלושה, ופסק כר' יוחנן הואיל ר' חנינא צריך שימסרנו לה בפני שנים, ולדעת והגמרא מביאה ברייתא לסייעו, וכן פסק הרי"ף (רמז תה, ב, א בדפי הרי"ף). רש"י (ג, א ד"ה בפני כמה נותנו) כותב: "בפני כמה נותנו שליח זה לאשתו, ואומר בפניהם: בפני נכתב". כלומר, השליח צריך לומר לאותם שניים שמוסר בפניהם את הגט: בפני נכתב ובפני נחתם. כך גם פסק רבינו בהלכות גירושין ז, ה: לחוצה שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ או מארץ ישראל אם היה השליח עומד שם לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל, אומר בפני שנים: "בפני נכתב ובפני הוא בשעת כתיבת הגט וחתימתו, הרי ותתגרש בו, ואע"פ שאין עדיו ידועין ואחר כך ינתן לה בפניהם נחתם", אצלינו... כן יש לפרש את דבריו כאן: צריך שיאמר זה שהביאו: "בפני נכתב ובפני נחתם" וימסרנו לה, את שתי הפעולות האלה, האמירה והמסירה, עליו לעשות בפני שנים, אותם שניים, ואז תתגרש. כבר ביארנו לעיל את הצורך של השליח לומר בפני נכתב וכו', להבין: יש ולכאורה צריכות מדוע האמירה והנתינה הצורך בעדים? מה אך (בתחילת ד"ה צריך לומר), להיות אף הן בפני עדים? אמנם, נראה שרבינו בעצמו ביאר זאת בהלכות גירושין א, יג: ומנין שיתנו לה בפני עדים? הרי הוא אומר 'על פי שנים עדים וכו' יקום דבר', ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים. כלומר, עדות העדים הכרחית על מנת לפרסם את דבר הגירושין, ולתת תוקף הלכתי ברור להתרתה של האשה ל עולם. זו גם הסיבה לכך שאם התקיים הגט בבית דין, בית הדין הם שמוסרים אותו לאשה ולא השליח. כפי שביארנו, צריך לפרסם את הדבר, ואם יתנו את הגט המקוים ביד השליח, הוא שוב יצטרך למסור אותו לאשה בפני שני עדים כדי ליצור את הפרסום. לפיכך, הואיל וכבר נמצא הגט ביד בית הדין והם קיימו אותו, ימסרו הם את הגט לאשה, ואין לך פרסום גדול מזה, שבית דין בעצמם נותנים לה את הגט. אכן, העיר לי הרה"ג הרב גדליה דב שוורץ שליט"א שעדיין יש להבין את דברי רבינו. בית הדין עשו את תפקידם בכך שקיימו את הגט, ועל כך אין להם רשות להוסיף! כלומר, כיצד יכולים בית הדין למסור לאשה את הגט בעצמם אם הבעל לא מינה אותם במיוחד כשליחיו למסירת הגט? אולם, ראה לקמן ג, ו ששנה לנו התנא: "המביא גט ממדינת הים וחלה - עושה בית דין שליח ומשלחו, ואומר לפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם".

10 גיטין א 12 ופסק רבינו בהלכות גירושין ז, כ-כא: חלה השליח או נאנס, בא לבית דין ואומר להם: "גט זה בפני נכתב ובפני נחתם", והן משלחין אותו ביד שליח. כלומר, בית הדין אינם צריכים מינוי או רשות כלשהי מטעם השליח כדי למנות שליח אחר. הואיל וכוונתם לסייע לסיום תהליך הגירושין ושלא תיפול בו תקלה, באפשרותם למנות שליח חדש בעצמם. נמצא שבסמכות בית הדין לנקוט פעולות שונות כדי לסייע ביד האשה לקבל את גיטה. ולפיכך אף כאן אין הם צריכים מינוי מיוחד של הבעל למסור את הגט, אלא הואיל והמטרה היא פרסום העניין, כפי שהסברנו לעיל, יש ביכולתם למסור בעצמם את הגט. גיטין יט, ב: "אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו, צריכי למיקרייה". לדין זה שתי מטרות: הראשונה - לצורך מיידי: כדי לוודא שאכן נתן לה גט ולא בטעות שטר אחר, ונמצא שלא גירשה; השנייה - לצורך עתידי: אם העדים לא יקראו את הגט, והוא יאבד, לא תהיה אפשרות להוכיח שהיה כאן גט, והיא לא תהיה מגורשת ודאי. השווה הלכות גירושין ו, יד: שליח שהביא גט, כשהוא נותנו לה - נותנו בפני שנים, ואותן השנים צריכין לקרותו, ואחר כך ינתן לה בפניהם, שדין השליח עם האשה, כדין הבעל עמה, שתחתיו הוא קם. לפיכך, אם נתנו השליח לה ולא קראוהו עידי מסירה ונטלתו וזרקתו לים, הרי זה ספק מגורשת. הראב"ד שם משיג: א"א, דברים בגו: שאם הביאו השליח ממקום שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, הרי אותן השנים כבית דין של קיום שטרות שאינן צריכין לקרותו, והשליח כשני עדים שמעידים על החתימות ועל עיקר הגט! אך לפי דברינו לעיל, מסתלקת ההשגה. לעניין הקיום, צודקים דברי הראב"ד ש"אותן השנים כבית דין של קיום שטרות שאינן צריכין לקרותו", כדין כל קיום שטרות (ראה הלכות עדות ו, ח). אולם כשאשה זו תבוא להינשא, ידרשו ממנה את שטר הגט, ואם אין בידה את השטר המקורי, ההוכחה היחידה שלה תהיה אותם עדים שקראו את הגט ויכולים להעיד שאכן גט היה בידה, וזה המקרה שעוסק בו רבינו בהלכה זו ("ונטלתו וזרקתו לים"), ולפיכך ללא עדות העדים שקראו את הגט, תהיה האשה ספק מגורשת.

11 ב אמרי נעם 13 ר' יהודה אומר: מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום, מעכו ולצפון ועכו כצפון. ר' מאיר אומר: עכו כארץ ישראל לגטים. 10 הגבולות האלו שהגביל הערים, כדי הד'א אלתחדיד אלד'י יחדד אלאמאכן 11 שנדע המקומות שאינו צריך לומר לנעלם אלמואצ'ע אלד'י לא ילזמה אן 11 בהן "בפני נכתב ונחתם". והזכיר ערים יקול פיהא בפני נכתב ונחתם, פד'כר שהן גבולות ארץ ישראל ואינם אלבלאד אלתי הי נהאיה ארץ ישראל וליסת מנהא. והלכה כר' יהודה. ממנה. והלכה כר' יהודה. גיטין ז, ב - ח, א. אף כאן דייק רבינו וכתב בפני נכתב ונחתם, ולא: בפני נכתב ובפני נחתם. ראה לעיל משנה א ד"ה צריך לומר. לרקם מתייחס רבינו במקור אחר בפירוש המשנה (נדה ז, ג): ורקם - מקום סמוך לארץ ישראל והוא קדש האמור בתורה. והיו גוים באותו המקום, ומחמת שכנותם לישראל נהגו ברוב מנהגיהם, כדרך שעושין העמים שאין להם נמוסין אם גרו בשכנות לאומה שיש לה נמוסין. את העיר עכו מזכיר רבינו לקמן (ז, ז): "ועכו - סמוכה לארץ ישראל על הגבול". עירובין מו, ב: "אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: ר' מאיר ור' יהודה, הלכה כר' יהודה". ובהלכות גירושין ז, י היפנה רבינו להלכות תרומות: הנהרות שבארץ ישראל והננסין שבים הגדול שבתוך התחום שלארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל; ושחוץ לתחום - כחוצה לארץ. ובהלכות תרומות יתבארו תחומי ארץ ישראל. ובבל כארץ ישראל לגטים. ושם בהלכות תרומות א, ז פסק: אי זו היא הארץ שהחזיקו עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול; מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב - כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך, הרי היא בחזקת חוצה לארץ - טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו מקום מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת ארץ ישראל - וטהורה היא משום 10 בכתב היד, האות אל"ף השנייה תלויה. 11 משפט זה כתוב כולו על המחק. את המילה "בפני" הוסיף רבינו בשולי הגליון.

12 14 ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו המקום חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי סמנוס ולפנים - ארץ ישראל, מטורי סמנוס ולחוץ - חוצה לארץ. והננסין שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורי סמנוס ועד נחל מצרים: מן החוט ולפנים - ארץ ישראל, ומן החוט ולחוץ - חוצה לארץ. ושם הלכה ט: אי זו היא סוריה? מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומנבג וכיוצא בהן עד שנער, וצהר הרי היא כסוריה. אבל עכו - חוצה לארץ כאשקלון, והם תחומי ארץ ישראל. ראה עוד תשובת רבינו בעניין גבולות הארץ (שו"ת הרמב"ם, בלאו, סימן קכז): השאלה התשיעית: שאלה מה פרוש: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב. אם כזיב היא הסוף, מאין היא ההתחלה, שהיא התחלת ארץ ישראל? התשובה: ההתחלה מאשקלון. יתברר לכם זה מתחילת גטין בעת שקבע גבולות ארץ ישראל. והנני מצייר לכם צורת ארץ ישראל על גבולותיה וימיה ומזאת הצורה יתבארו לכם כל אותם המאמרים הנזכרים בתחילת גטין, וממנה יתבארו לכם כל הדינים התלויים בידיעת ארץ ישראל. אחר שתדעו, שאמנה הנזכרת בשיר השירים היא הנקראת במשנה אמנס והיא הנקראת בבריתא סמנוס, והיא הרי באניאס. וזו צורת כל זה במשנה הוא נחל מצרים בלא ספק.. והנחל הנזכר 12 גיטין א 12 אין לנו את כתב ידו המקורי של רבינו לתשובה זו, ואי אפשר לדעת אם הציור שבתשובה הוא העתקה מדויקת כפי שציירו רבינו, או שהמעתיק תיקן אותו כפי הבנתו את מפת ארץ ישראל, ולפיכך השמטתי את התרשים.

13 ג אמרי נעם 15 המביא גט בארץ ישראל - אינו צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". אם יש עליו ע ו ר רין - יתקיים בחותמיו. המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אם יש עליו עדים - מתקיים בחותמיו. אמרו עוררין, כלומר, אם ערער הבעל קולה ע וררין, יריד בה אם ערער הבעל ואמר: "אני לא גרשתיה, וגט זה מזויף, וקאל אני לם אטלקהא, והד'א אלגט 13 ואני לא כתבתיו", או שיפסלנו באיזה צד מסתפעל, ואנא לם נכתבה, או יפסלה 13 מצדדי הפסלנות. ולא יתכן אלא באופן בוג'ה מן וג'וה אלפסלנות. ולא יתג'ה זה, לפי שכלל הוא אצלינו: אין ערער גיר ד'לך, לאן אלאצל ענדנא אין ערער פחות משנים, ואם היו שנים מערערין על פחות משנים, פאן כאן אתנין המא הגט ואומרים שהוא פסול, הרי אין אללדין יעתרצ'אן אלגט ויקולון אנה הקיום מועיל בו, שהרי הם תרי ותרי, פסול, פלא יפיד פיה אל קייום, לאן יכון ותשאר בחזקתה שהיא אשת איש. ואמרו תרי ותרי, ות'בקי בחזקתה אנהא אשת אינו יכול לומר, כלומר, שאירע לו דבר איש. וקולה אינו יכול לומר, יריד בה אן חדת עליה חאדת'א ימנעה אלכלאם. שנשתתק מחמתו. גיטין ט, א. הטענה ש שּׂם רבינו בפי הבעל, לכאורה כפולה ומשולשת היא, ונראית כאריכות דברים ללא צורך. אמנם יש להבין את הדברים כך: מטרת הבעל בערעורו היא לפסול את הגירושין, ולפיכך אומר: אני לא גרשתיה, וזאת הטענה הראשונה ששם רבינו בפי הבעל. כעת, שואלים אותו, אם כדבריך שלא גירשת את אשתך, מהו גט זה? על כך ממשיך הבעל ואומר: וגט זה מזויף. לכאורה די היה בכך, אך רבינו הוסיף טענה שלישית בפי הבעל: ואני לא כתבתיו. אין להבין 14 טענה זו כפשוטה, שהרי אין חובה על הבעל לכתוב את הגט וביכולתו למנות סופר. והשווה הלכות גירושין יב, ב-ג: בא הבעל וערער, אם אמר: לא נתתיו לה, אלא נפל ממני ומצאה אותו - אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה. רבינו מסביר שהבעל אינו נאמן לומר "נפל ממני", "שהרי הודה שכתבו לה". ולכאורה, מדוע כשאומר הבעל "נפל ממני", ברור מדבריו שמודה שכתב את הגט? אמירתו שממנו נפל הגט מורה שהיה שם גט, אך אין ללמוד מכך שכתבו בעצמו? 13 נוסף בצד הגליון. 14 ומסתבר שבאותם ימים שרוב בני האדם לא היו בקיאים בכתיבה, נהגו כך המגרשים את נשותיהן.

14 16 גיטין א אלא מוכח שלדעת רבינו הביטוי "שהרי הודה שכתבו לה", אינו מורה שהוא בעצמו כתב את הגט. אלא שכיון שטען הבעל שממנו נפל, הרי הודה שהיה בידו גט, בין שכתבו הוא בין שכתבו סופר עבורו. וכן צריך לומר לפנינו: ואני לא כתבתיו - לא אני בעצמי ולא סופר כתב עבורי. אך מה פשר טענה שלישית זו, ומה היא מוסיפה בהסבר העניין? עוד יש לדייק בדברי רבינו במשנה תורה. שם בהמשך ההלכה פסק: אבל אם אמר הבעל: על תנאי היה, פקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא - יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה, כמו שביארנו. רבינו מזכיר כאן רק שתי טענות מתוך השלוש שלפנינו: לא כתבתיו, ומזויף הוא, אך השמיט את טענתו שלא גירשה. ועוד - בהלכות גירושין ז, ב פסק: בא הבעל וערער ואמר: לא גרשתי מעולם, וגט שהובא לה מזוייף היה - יתקיים בחותמיו. שוב, הזכיר רבינו רק את שתי הטענות הראשונות המובאות בפירוש המשנה, ולא הזכיר בטענות הבעל את הטענה השלישית - ואני לא כתבתיו. שמא ניתן להבין את דבריו על פי מה שפסק שם בהלכה ט: בעל שהביא ראיה ברורה שגט זה שנאמר בו "בפני נכתב ובפני נחתם" מזוייף - הרי זה בטל, שלא האמינו דבריו שלאחד שאמר: "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראיה. נמצא שישנם שני סוגים של טענת מזויף - טענה ללא ראיה וטענה שיש עמה ראיה. בפירוש המשנה בא רבינו לבאר את דין המשנה "אם יש עליו עוררין - יתקיים בחותמיו", עוררין סתם, והוא במקרה שאין הבעל מביא ראיה על טענתו אלא מערער סתם. זהו שמרחיב רבינו ומסביר ואמר... גט זה מזויף, ועל דרישת הדיינים שיבאר את דבריו, עונה הבעל בלשונו של רבינו: ואני לא כתבתיו - אין לו לבעל אלא טענתו בלבד, שלא כתב את הגט ולא צוה אחר לכותבו, או שיפסלנו באיזה צד מצדדי הפסלנות, אבל ללא ראיה ברורה. אין במשנה התייחסות למקרה שהבעל מביא ראיה. לפי זה, ניתן לומר שבהלכות גירושין (ז, ב; ט) ביאר רבינו את שני סוגי הפסלנות: זה שאין עמו ראיה, וזה שיש עמו ראיה ברורה. לפיכך סתם וכתב בהלכה ב "וגט שהובא לה מזויף היה", היינו מקרה של פסלנות ללא ראיה - "יתקיים בחותמיו". לא היה צריך לבאר יותר, משום שבהלכה ט הסביר ששם מדובר בבעל שהביא ראיה ברורה, וממילא מובן שבהלכה ב אין לבעל כל ראיה ואין לו אלא את טענתו, ולפיכך לא היה צריך רבינו להוסיף בטענתו "ואני לא כתבתיו". אך בפירוש המשנה מסביר רבינו את כל זה במשנה אחת בלבד, ולפיכך פירט יותר כדי לבאר במדויק את טענתו של הבעל שאין לו עמה ראיה. בפרק יב נקט רק "לא כתבתיו ומזוייף הוא", ויש לומר שרבינו השתמש בביטוי הרגיל בלשון הגאונים וברי"ף. ראה תשובות הגאונים הרכבי, סימן קנו: "דברי הבעל האומר

15 אמרי נעם 17 שהוא גט מזוייף שלא צווה לכתבו"; ובשו"ת הרי"ף סימן כח: "גט זה מזויף הוא ואני לא צויתי לכתבו מעולם"; ואף רבינו עצמו משתמש בביטוי זה במקרים נוספים (ראה לדוגמא הלכות מלוה ולוה יד, ג ושם הלכה ו). אך לא הביא הבעל ראיה על כך, כמבואר לעיל. רבינו הוסיף משפט זה בשולי הגליון כדי לכלול טענות פסול נוספות שעשוי הבעל לטעון. במשנה תורה קבע רבינו שלשון פסלנות משמשת לפסול מדרבנן בלבד (ראה הלכות גירושין י, א-ב. זאת בניגוד ללשון "בטל" שמשמעותה פסול מן התורה), אך בפירוש המשנה אין הוא מדייק בכך, וכפי שכאן נקט לשון פסלנות בדברי הבעל והעדים אף שפשוט שכוונתם לבטל את הגט ביטול מוחלט מדאורייתא. בעניין זה ראה בהרחבה לקמן ט, א ד"ה ואמרו יטלנו. גיטין ט, א: אם יש עליו עוררין - יתקיים בחותמיו. ערער כמה? אילימא ערער חד, והאמר ר' יוחנן: דברי הכל אין ערער פחות משנים! אלא ערער תרי. תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני! אלא ערער דבעל. והשווה פירוש המשנה כתובות ב, ז: "עוררים - חולקים שחולקים עליו ואומרים שאינו כהן. וכלל הוא אצלנו אין ערער פחות משנים". וכן פירוש המשנה קידושין ד, ד: ולפיכך מרבה לבדוק בנשים. ומוסיף הישראלי והלוי בבדיקה דור נוסף, לפי שהתערובת בהם יותר. וכל זה צריך במשפחה שקרא עליה ערער, והוא שיאמרו שנים שמשפחה פלונית יש בה פסלנות. והשווה הלכות איסורי ביאה יט, יח: משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל או שיש בהן עבדות, הרי זו ספק. ואם משפחת כהנים היא - לא ישא ממנה אשה, עד שיבדוק עליה ארבע אמהות שהן שמונה. שני דברים בא רבינו ללמדנו: האחד - שאירע לו דבר שנשתתק מחמתו, ולא שאינו יכול לומר מחמת חוסר ידיעה וכדומה; ועוד - שאירע לו דבר עתה, ולא שאינו יכול לומר מתחילה. שאם היה חרש מתחילה, אינו יכול להתמנות לשליח כלל, כמבואר בגמרא ט, א. והשווה הלכות גירושין ז, יח: נתנו לה, ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנשתתק - הרי זה יתקיים בחותמיו, ואחר כך ינתן לה.

16 18 ד גיטין א אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים במוליך ובמביא. זו אחת מן הדרכים ששוו גטי נשים לשחרורי עבדים. 15 אמר, שכל המביא גט שחרור בארץ יקול, אן כל מן הביא גט שחרור בארץ ישראל, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני ישראל, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם הביאו בחוצה לארץ או נחתם. ואן ג'אבה בחוצה לארץ או מחוצה לארץ, צריך לומר בפני נכתב מחוצה לארץ פאנה צריך לומר בפני ונחתם ואינו צריך קיום, וישתחרר בו נכתב ונחתם ולא יחתאג' קיום ויתחרר העבד, כמו גטי נשים. כמו כן, כל שהוא בה אלעבד מת'ל גטי נשים. וכד'לך כל 15 כשר להולכת הגט והבאתו, כשר גם מן הו כשר להולכת הגט והבאתו כשר לשחרורי עבדים, להביא שחרור העבד לשחרורי עבדים איצ'א אן יג'יב שחרור העבד לידה או יזכה לו כמא יבין. לידו או יזכה לו כמו שיתבאר. גיטין ט, א - י, א. מדברי רבינו משמע ששטר שחרור עבד הוא שנלמד מגט אשה. אך מפשט דברי המשנה לא נראה כן: "זו אחת מן הדרכים ששוו גטי נשים לשחרורי עבדים", משמע - שגט אשה הוא הלמד, ושטר שחרור עבד הוא המלמד! אמנם, דברי רבינו מיוסדים על המהלך הפשוט של הגמרא "דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה" (תוספות גיטין ט, א, ד"ה ששוו), ושטר העבד הוא שנלמד מגיטי נשים. אך אם כן יש להבין את פשט דברי המשנה - "זו אחת מן הדרכים ששוו גטי נשים לשחרורי עבדים". שהרי מדברי התנא נראה שגיטי נשים הם הנלמדים משטר שחרור עבד! בראשונים (רמב"ן, ריטב"א, רשב"א ועוד) מובאים שני אופנים בהסבר לשון התנא, ואפשר שאף רבינו למד כך: האחד - הואיל ומסכת זו עוסקת בענייני גיטי נשים, נקט התנא "גטי נשים" תחילה אף על פי שבאמת שטר שחרור עבד נלמד מגט אשה. השני - רשב"א (גיטין ט, א ד"ה הא דקתני): "ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה, אין משגיחין מי קודם בלשון, אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה, ובדומין אין קודמין, וכענין שכתוב 'כסוסי כסוסיך' (מלכים א כב, ד; מלכים ב ג, ז)". הראשונים מקשים: כבר ביארה הגמרא מדוע די שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, שכל זה בא להקל על האשה שלא תתעגן (ראה 15 כל זה הוסיף רבינו בצדי הגליון. במהדורה הראשונה התייחס רבינו רק להבדל המפורש במשנה בעניין המוליך והמביא, אך לאחר מכן הוסיף את ההבדל בעניין אמירת "בפני נכתב ונחתם".

17 ד( אמרי נעם 19 גיטין ג, א). אולם מה שייך טעם זה בעבד? איזה עיגון יש בו? וממילא, מדוע להקל בדינו ולאפשר לשליח להיות נאמן באמירה בלבד? ומשיבים: אף העבד, אם לא נאמין את השליח על גט השחרור, לא יהיה מותר בשפחה ואף לא בבת חורין. בשפחה - שהרי גט שחרורו נמצא לפנינו, ואסור הוא לשאת שפחה שמא אינו עבד; ובבת חורין - שמא יבוא האדון ויערער על שטר השחרור. נמצא, שאף בעבד יש מעין "עיגון", לפיכך הקלו בו שיהא השליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כדי שיהא מותר בבת חורין (ראה תוספות גיטין ט, א ד"ה שוו למוליך ולמביא; מאירי ט, א. וכן נראה לומר בדעת רבינו). הרב קאפח העתיק "בפני נכתב ובפני נחתם", אך במקור הוא כפי שהבאנו. והדבר מתאים בדיוק לשיטתו של רבינו כפי שנתבאר לעיל א, א "ה צריך לומר). שליח להולכה הוא שליח שממנה הבעל להוליך את הגט לאשתו, ושליח להבאה הוא שליח שממנה האשה להביא לה את הגט, אך איננה מגורשת בו עד שיגיע לידה. ראה הלכות גירושין ו, ג-ה: הבעל אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו, אבל נותן לשליח להוליך גט לאשתו, וזה הוא הנקרא שליח הולכה. וכן האשה שולחת שליח להביא לה גיטה מיד בעלה, וזה הוא הנקרא שליח הבאה. המקור לדברים הוא בקידושין כג, ב: בעי רבה: לר' שמעון בן אלעזר, עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו? כיון דגמר 'לה' 'לה' מאשה - כאשה, או דילמא, אשה דאיהי מצי מקבלת גיטה - שליח נמי מצי משויא, עבד דאיהו לא מקבל גיטיה - שליח נמי לא מצי משוי? בתר דבעיא הדר פשטא: 'לה' 'לה' מאשה - כאשה. בעניין סוגי השליחים, ראה לקמן ב, ה. הגמרא מביאה לדעת חכמים שלוש דרכים שבהן שווים גיטי נשים לשחרורי עבדים (גיטין ט, א-ב): תנו רבנן: בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: שוו למוליך ולמביא; וכל גט שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; וכל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים - כשירין, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. רבינו הביא רק את הדרך הראשונה המופיעה במשנה "שוים במוליך ובמביא" (שהיא גם הדרך הראשונה המופיעה בברייתא - "שוו למוליך ולמביא"): בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם הביאו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם... כמו גטי נשים. כן הוא מביא שוויון נוסף בין גט אשה לשטר שחרור, שאינו מופיע

18 ד( ו( ב( א( ג( ה( גיטין א 20 בפירוש לא במשנה ולא בברייתא, ששליח שהוא כשר להולכת הגט והבאתו, כשר גם לשחרורי עבדים, להביא שחרור העבד לידו או יזכה לו. והדבר טעון הסבר. ניתן לומר שרבינו הביא דוקא את שני הדינים האלה הואיל וניתן לכוללם בלשון המשנה והברייתא: "שוים במוליך ובמביא", שהרי המוליך והמביא הוא השליח, ושני דינים אלו שייכים בשליח. לעומת זאת לא הביא את שתי הדוגמאות האחרות המופיעות בברייתא ("וכל גט שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; וכל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים - כשירין, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים"), משום שהתנא שונה אותם בפירוש להלן במשנה ה. ולא נקט אף לא אחד משאר המקרים המובאים בגמרא שלפנינו (כגון הצורך שייכתב לשם העבד ולשם האשה, ופסול מחובר השווה בשניהם), משום שאינם נכללים בפשט לשון המשנה. את שני הדינים הללו (דין חובת השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואת ההגדרה - מי יכול להיות שליח) כלל רבינו יחד גם בפסיקת ההלכה, וכתב בהלכות עבדים ו, ה-ז: בששה דברים שוין שחרורי עבדים לגיטי נשים... ( פסולין בערכאות שלגוים; ( וכשרין בעד כותי; ( וצריכין כתיבה לשם המשוחרר עצמו; ( ואין נכתבין במחובר; ( ואין עידיהם חותמין אלא זה בפני זה; ( ואחד גיטי נשים ושחרורי עבדים שוין במוליך ובמביא... וכיצד הן שוין במוליך ובמביא? שהמביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם; ובחוצה לארץ אם אין עדים לקיימו ואמר השליח: בפני נכתב ובפני נחתם - זהו קיומו... עד כאן דין חיובו של השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ומיד, בהלכה ח, המשיך בביאור אותו שוויון בעניין המוליך והמביא, וכתב: "כל הכשר להביא גט אשה, מביא גט העבד". מכאן שרבינו הבין שבכלל המוליך והמביא - שני דינים: האחד - אם צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם; והשני - מי הוא השליח הכשר להביא גט, וכפי שנתבאר. כלומר, דין זה שהשליח יכול לזכות עבור העבד בשחרור, יתבאר לקמן במשנה האחרונה בפרקנו. וכך פסק בהלכות עבדים ו, א: הכותב גט שחרור לעבדו, וזיכה לו בו על ידי אחר, ואמר "זכה בגט זה לפלוני עבדי" - יצא בן חורין, אף על פי שלא הגיע הגט לידו: שזכין לאדם שלא בפניו.

19 ה אמרי נעם 21 כל גט שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים. מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עתני גט אשה והיו עדיו עידי כותים - והכשיר. כל השטרות העולות בע ר כיות שלגוים, אף על פי שחותמיהן גוים - כשרים, חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים; ר' שמעון אומר: כולם כשרים, לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט. תנא קמא לא יג'יז גיר עד אחד כותי לא הכשיר תנא קמא אלא עד אחד כותי ואחד ישראל. ורבן גמליאל יקול ואפילו ורבן גמליאל אומר: ואחד ישראל. שניהם כותים כשרים בגטי נשים, ועשה כשרים בגיטי - ואפילו שניהם כותים והד'א כלה עלי מעשה כמא וצף. נשים, ועשה מעשה כמו שביאר. וכל זה וקד אעלמתך אנהם גזרו על מא כאן, וכבר הודעתיך שגזרו על בראשונה, הכותים שיהו כגוים לכל דבריהם כמא בינא פי ברכות. הכותים שיהו כגוים לכל דבריהם כמו שביארנו בברכות. וערכאות של גוים הי מג'אלס חכאמהם. "מגאלס הם גוים של וערכאות אן תכון תלך אלות'יקה יריד בד'לך שאותו לומר, ורוצה חכאמהם". תבתת פי מג'לס אלקאצ'י בתודיה קד השופט, לפני נתקיים כבר השטר אלשהוד שהאדתהם ענדה ועלם עליהא, עליו, וחתם לפניו העדים שהעידו ישראל אן ענד ישהר אן ובשרט ובתנאי שיהא מפורסם אצל ישראל קאצ'י אל וד'לך אלשהוד אולאיך לא השופט ואותו העדים שאותם לא מקבלי שוחדא, ויכון איצ'א קד צ'מן וגם שיהא מפורש מקבלי שוחדא, פי נפס אלשטר אן אלשהוד עאינוא מסירת ראו שהעדים השטר בגוף אלדפע. והד'א אנמא יג'וז פי עקוד אלביוע ואל בשטרי מקח המעות. במה דברים אמורים? אשריה, אמא גטי נשים ושבההא מן כל שי הו מעשה בית דין ואלאקראר ואל וממכר, אבל בגטי נשים וכיוצא בהן מכל דבר שהוא מעשה בית דין והודאות אנכאר פלא שהאדה ללגוים פי דלך אין עדות לגוים בכך כלל והכחשות, אצלא עלי אי וג'ה כאן. ור' שמעון יג'יז ד'לך כלה אד'א נעשה בערכאות של גוים ועלי אלשרוט אלתי תקדמת. ואין הלכה כר' שמעון. באיזה אופן שיהיה. ור' שמעון מכשיר בכל אלו אם נעשו בערכאות של גוים וכפי התנאים שנתבארו. ואין הלכה כר' שמעון.

20 גיטין א 22 גיטין י, א-ב. בגמרא מובא: גופא, אמר רבי אלעזר: לא הכשירו בו אלא עד אחד כותי בלבד... ותרי לא? והא קתני: מעשה והביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים והכשיר! אמר אביי: תני עדו. רבא אמר: לעולם תרי, ורבן גמליאל מיפלג פליג, וחסורי מיחסרא והכי קתני: ורבן גמליאל מכשיר בשנים, ומעשה נמי שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים והכשיר. נחלקו אביי ורבא אם תנא קמא ורבן גמליאל חולקים זה על זה. אביי סבר שאין ביניהם מחלוקת, ורבא סבר שנחלקו. אף שאין לכך כל השלכה הלכתית, בחר רבינו להסביר את המשנה כדעת רבא, משום שלשון המשנה מתאימה יותר לדעתו. תנא קמא עוסק ב"עד כותי" - היינו אחד, בעוד שרבן גמליאל מיקל אפילו "היו עדיו עידי כותים" - לשון רבים. לעומתו, אביי נאלץ להסביר מדוע נקטה המשנה בדעת חכמים "עד כותי" אף שהוא הדין גם בשני עדים. לפיכך העדיף רבינו את הסברו של רבא. כלומר, בגיטי נשים ושחרורי עבדים - הכשיר, וכפי שמפורש במשנה; אבל בשאר שטרות - פסל תנא קמא אפילו אם חתום רק עד אחד כותי. הגמרא מבררת מי הוא תנא קמא במשנה הסובר שאין להכשיר שני עדים כותים אפילו בגיטי נשים ועבדים, ומסיקה שמדובר ברבי אלעזר הסובר שכותים חשודים ואינם בקיאים בדקדוקי מצוות. הגמרא מקשה שאם כותי חשוד, מדוע אפוא כשרה עדותו בגט ובשטר שחרור? ומשיבה: "כגון דחתים ישראל לבסוף, דאי לאו דכותי חבר הוה, לא מחתים ליה מקמיה". כלומר, מדובר במקרה שהעד האחרון הוא ישראלי, והואיל ונתן לכותי לחתום לפניו, הרי שברור היה לו שמדובר בכותי חבר המדקדק במצוות. הגמרא מסיקה שלעומת גיטי נשים ושחרורי עבדים, בשאר שטרות יש לחשוש שמא חתם הישראל בסוף אף שאינו יודע מי יחתום לפניו, מפני שמשאיר מקום לזקן ממנו לחתום, ובא כותי שאינו חבר וחתם במקומו. בגט אין לחשוש לכך משום ש"עדי הגט אין חותמין זה בלא זה". רש"י מפרש (י, ב ד"ה זאת אומרת): מתניתין דמכשר בגט ופסיל בשאר שטרות, אשמעינן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה, הילכך על כרחך ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה והוא חתם למטה, ואי לאו דחבר הוא - לא אחתמיה מקמיה. אבל עדי שאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה, הילכך איכא למיחש ישראל זה חתם ראשון בתחתית השטר ושבק רווחא למאן דקשיש, ולא ידע שיחתמו את הכותי למעלה הימנו.

21 אמרי נעם 23 כלומר, לדעת רש"י אף למסקנת הגמרא מדובר שהישראל חתם למטה, והכותי הוא שחתם למעלה. אמנם קשה לפירושו, שהרי לפי מסקנת הגמרא שעדי הגט אינם חותמים אלא זה בפני זה, ברור שהיו הישראל והכותי יחד בעת החתימה על הגט, אם כן אין זה משנה מי חתום למעלה ומי חתום למטה, שהרי אם שניהם שם והישראל חתם, ברי לנו שהעד הכותי הוא חבר, אחרת הישראלי לא היה חותם כלל! ואמנם, רבינו סתם וכתב: לא הכשיר תנא קמא אלא עד אחד כותי ואחד ישראל, ותו לא. לפי דברינו לעיל מובן מדוע סתם, שכן למסקנת הגמרא שאין עדי הגט חותמים אלא זה בפני זה, אין זה משנה מי חתום ראשון ומי אחרון, מפני שהישראל לא היה חותם בסמוך לכותי, בין לפניו בין לאחריו, לולא ידע שמדובר בכותי חבר. וכן סתם רבינו ופסק בהלכות עבדים ו, ו: וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהם כשרין בעד אחד ישראל ועד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר. רבינו הקדים עד ישראל לעד כותי, ללמדנו שאף אם הישראל חתם ראשון מעל הכותי - כשר, וכפי שביארנו. הירושלמי גיטין א, ד מסייע לדעת רבינו: מעתה אפילו כותי אחד יהא פסול? אמר ר' אבין: תיפתר שחתם ישראל בסוף. אמר רבי יוסי: אתייא כמאן דאמר, עדים חותמין זה שלא כנגד זה, ברם כמאן דאמר אין עדים חותמין אלא זה בפני זה - אפילו חתם כותי בסוף - כשר. אמנם, על כך מקשים הראשונים (ראה למשל חידושי הרמב"ן גיטין י, ב ד"ה ובירושלמי): ההנחה של הגמרא היא שהעדים אינם צריכים לחתום זה בפני זה, ולכן העלתה הגמרא את האפשרות שהישראל חתם והניח מקום מעליו לקשיש ממנו, ומשום כך הקשתה, שאם כן יש לפסול אף בגט, כיון שיש חשש שהישראל חתם לבסוף כדי להשאיר מקום למי שזקן ממנו, ובא הכותי וחתם בלי ידיעתו. תירוץ הגמרא הוא: "אמר רב פפא: זאת אומרת, עדי הגט אין חותמין זה בלא זה". לו סבר רב פפא שכיון שעדי הגט אינם חותמים זה בלא זה, אין זה משנה מי קודם למי, וכדברי רבינו, היה לגמרא לומר: רב פפא אמר, שהוא הלשון המתאים לתירוץ המציג גישה שונה ממה שנאמר קודם לכן. אך כיון שהגמרא לא שינתה את הלשון אלא נקטה "אמר רב פפא", מוכח שרב פפא אינו משנה את הגישה העקרונית, שכשרוּת הגט מותנית בכך שהישראל חתם לאחר הכותי, שלא כדברי רבינו! שמא ניתן לומר כך: כאשר הביטוי אמר רב פפא מופיע בפני עצמו, הוא אכן אינו מורה על הצגת דעה חדשה. אך בגמרא הביטוי הוא: "אמר רב פפא, זאת אומרת..." כפי שנוכיח להלן, ביטוי זה מורה על הצגת גישה חדשה שחולקת. כאומר רב פפא, מכך שמכשירים בעד אחד כותי דוקא גיטי נשים ושחרורי עבדים ולא שאר שטרות, זאת אומרת שאינם חותמים אלא זה בפני זה, וממילא אין זה משנה מי קדם למי, ולא כפי שסברת לפני כן.

22 גיטין א 24 וכן מסביר מרכבת המשנה (הלכות עבדים ו, ו): וההולך ישר יראה, דרבינו מפרש הא דבגיטין דף י' ע"ב מסיק רב פפא: זאת אומרת, שוב הדר ביה מאוקימתא ראשונה דמחתים ליה מקמיה, אלא דכיון שאין חותמין זה בלא זה, אפילו הכותי חתום באחרונה, חזקה שלא חתם הישראל עמו, אלא אם כן ידע שהכותי חבר וחותם לשם שחרור, ונאמן הישראל במלתא דעבידא לגלויי. כגון זה מצינו במקומות אחרים, ונציין לשניים מהם. ראה שבת קג, ב: אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול. מי דמי? מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח! אמר רב חסדא: זאת אומרת: סתום ועשאו פתוח - כשר. רבי יהודה אומר, שאם כותב אדם את האותיות "שמ" ומתכוון לכתוב "שמעון", זהו מקרה של שם קטן משם גדול, הואיל ושתי האותיות "שם", יוצרות מילה בעלת משמעות המתקיימת במקום אחר, ועבר על מלאכת כותב בשבת, וחייב. על כך שואלת הגמרא שהרי המילה "שם" נכתבת במ"ם סתומה, ובמקרה של רבי יהודה כתב "שמ" במ"ם פתוחה, וכיצד ניתן לומר שזו כתיבה המתקיימת, הרי אי אפשר לכתוב מילה המסתיימת במ"ם פתוחה? על כך עונה רב חסדא: "זאת אומרת: סתום ועשאו פתוח - כשר". כלומר, לא כמו שחשבת שאין משמעות למילה המסתיימת במ"ם פתוחה, אלא אף מילה המסתיימת במ"ם פתוחה - כשרה היא לעניין כתיבת ספר תורה, ולפיכך נחשבת למתקיימת במקום אחר, ומתחייב על כך בשבת. דוגמא נוספת מצאנו במסכת חולין (פז, א) בעניין חובת כיסוי הדם לאחר השחיטה. המשנה אומרת שהכיסוי צריך להעשות בידי אדם, ולפיכך - "כיסהו הרוח - חייב לכסות". ובגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה - פטור מלכסות. וכי חזר ונתגלה מאי הוי? הא אידחי ליה! אמר רב פפא, זאת אומרת: אין דיחוי אצל מצוות... רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן מסביר, שחובה על האדם לכסות שוב רק אם נתגלה הדם, אך אם לא נתגלה - אפשר לסמוך על הכיסוי שנעשה על ידי הרוח. על כך שואלת הגמרא שאף אם חזר ונתגלה, כבר נסתיימה המצוה בכיסוי הראשון ונדחתה. מובן שביסוד השאלה עומדת הנחת היסוד שיש דיחוי אצל מצוות, וממילא עם קיום המצוה באופן שמקובל על ההלכה, ובמקרה זה הוא כגון שהרוח כיסתה את הדם, נסתיים קיום המצוה, ושוב אין עוד צורך לעשותה. על כך משיב רב פפא: "זאת אומרת: אין דיחוי אצל מצוות". כלומר, לא כפי שהניחה הגמרא ביסוד השאלה, שמצוה שנעשתה - הלכה לה, אלא אין דיחוי אצל מצוות, וממילא 16 חובת המצוה קיימת כל עוד יש דם שאינו מכוסה, וחייב האדם לשוב ולכסותו. מדוגמאות אלו מוכח שמשמעות הביטוי "אמר רב פלוני, זאת אומרת...", היא הצגת דעה חולקת, דעה שונה ממה שחשבנו עד כה. אף כאן, לדברי רב פפא שעדי הגט אינם חותמים 16 מעין אלו מצויות דוגמאות נוספות. ראה תענית כח, בבא בתרא כג, א; מנחות ז, א; שם ט, ב; חולין קטז, א. ב; כתובות יט, ב; סוטה מג, ב; קידושין טז, א;

23 אמרי נעם 25 זה שלא בפני זה, חוזרת בה הגמרא מתירוצה שחובה שהעד הכותי יהיה חתום ראשון. לפיכך, הואיל ולא היה הישראלי חותם בנוכחותו אלא אם כן מכירו שהוא חבר, כבר לא משנה מי חתום ראשון, וכפי שנתבאר מדברי רבינו. פירוש המשנה ברכות ח, ח: וכאן נבאר לך מה הם הכותים. והוא, שהעם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון, העיד עליהם הכתוב 'את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים', אלא שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה. עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר, מצאו להם באותו הר דמות יונה, ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מעניני הכותים שמראה שהם מעולים מן הגוים וגרועים מישראל, כגון אמרם: מזמנים עם הכותי, וכותי המברך וזולתם, כל זה קודם שבדקו אחריהם. אבל משבדקו אחריהם ומצאו כמו שאמרנו, הרי הם גרועים מן הגוים מאד. דע זאת שלא נצטרך לחזור על הכלל הזה בכל מקום שנזכר כותי. מחמת גזירה זו לא פסק רבינו הלכה כת"ק או כרבן גמליאל אף שהביאה המשנה מעשה כמותו, משום שהם התייחסו אל הכותים קודם שנגזרה הגזירה לדון אותם כגויים לכל דבר. אמנם, לאחר שנגזירה הגזירה - אין הלכה כאף אחד מהם, אלא דינם כדין גויים שחתמו על השטר. והשווה הלכות עבדים ו, ו: וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, שהם כשרין בעד אחד ישראל ועד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר. ובזמן הזה, שהכותים כגוים לכל דבריהם, אנו למדין מהם לצדוקין. שהצדוקין בזמן הזה - כמו הכותים באותו הזמן, קודם שיגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם. גיטין י, ב - יא, ב. פירושו (על פי הצעתו של ר' צבי שטמפפר): בתי הדין של חכמיהם. הרב קאפח תרגם: "מקום קבוץ פליליהן", אך בכך נוצרה לכאורה סתירה בדברי רבינו ביד החזקה. בהלכות מלוה ולווה כז, א פסק רבינו: כל השטרות שחותמיהן גויים הרי אילו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב... והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהן. אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קייום השופט שלהן, לא יועילו כלום. משמע שערכאות שלהם ומקום קיבוץ פליליהן הם שני מקומות שונים. שטרי חוב ודוגמתם שנעשו בערכאות שלהם - מועילים, אך אם נעשו במקום קיבוץ פליליהן - לא יועילו כלום.

24 גיטין א 26 זאת בניגוד למה שיוצא על פי תרגומו של הרב קאפח ששטרות שנעשו במקום קיבוץ פליליהן - כשרים. והר"ח (אוצה"ג עמ' 6) כתב: "ערכאות - מושב קבוע לדון לשרים ולשופטים". דבר זה מפורש בר"ח (אוצה"ג, ליקוטי פירוש רבינו חננאל, עמוד ): 7 פר "ח זצ"ל שמתרחקין מדבר שקר ומקבלת שוחד, כגון פלוני ופלוני שהיו באותו הזמן במדה הזאת. ודוקא בערכאות במושב השופט שהוא כגון שאמרנו, ואם לאו - בגיטי ממון פסולין, כל שכן בגיטי נשים. וכן ברי"ף (גיטין ד, א בדפי הרי"ף, רמז תי): "רבינא סבר לאכשורי בכינופיא דארמאי. אמר ליה רפרם: ערכאות תנן, ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא". השווה מה שפסק רבינו בהלכות מלוה ולוה כז, א: כל השטרות שחותמיהן גויים הרי אילו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב, והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר: "בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב", והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהן. אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קייום השופט שלהן, לא יועילו כלום. וכן צריכין עידי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן, שאינם ידועין בקבלת שוחד. ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו - הרי הן כחרס. וכן שטרי הודיות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן, אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו - הרי הן כחרס. והורו רבותי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהן - פסולין, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם. ואין אני מודה בזה. הרא"ש מקשה על מה שמצריך רבינו בפסק ההלכה עדות של ישראלים על עדי השטר (רא"ש גיטין א, י): ולא מסתבר לי, דאם כן נפל פיתא בבירא! דמי יעיד עליהם בזה, דסתם עובדי כוכבים מקבלי שוחדא, כדאמר בפרק כל כתבי (קטז, ב)! אלא מסתברא, דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא. אך סברת רבינו פשוטה, הואיל ומדובר בגויים ויש חשש זיוף, חייבת להיות עדות ברורה שבית הדין שקיים את השטר הוא בית דין רציני שאינו חשוד בקבלת שוחד. אף שהרי"ף הזכיר את הצורך בעדים רק לגבי השופט, רבינו מחייב עדות אף על עדי הקיום. כך הבין רבינו בפשטות מאותה סיבה שהבאנו לעיל. היינו, לא ניתן לגבות בשטר כל עוד יש חשש לזיוף, ואף אם השופט אינו חשוד, אם אין עדות ברורה על כשרות העדים שהעידו בשטר, עדיין לא יצאנו מידי חשש זיוף, ולפיכך צריך עדות אף על העדים. ואמנם "סתם עובדי כוכבים מקבלי שוחדא", כפי שמביא הרא"ש מן הגמרא. לפיכך צריכים עדים ישראלים שמכירים אותם ויכולים להעיד עליהם שאינם בגדר "סתם עובדי כוכבים".

25 אמרי נעם 27 וראה ר"ח (בבא קמא קיד, א ד"ה וחד נמי) שמסביר את הבעייתיות שבדייני הגויים: פירוש, דין של אומות העולם של הדיוטות שדנין בגסות, כדאמרינן בגמרא נטלו מוכסין: לא שנו אלא בליסטים גוי דדיני בגיתי, פירוש - גוים שדנין בשמא ובשוחד ובאונס ובגאוה ובגאות. כתב רבינו: שיהא מפורסם אצל ישראל שאותם העדים ואותו השופט לא מקבלי שוחדא. וצריך להבין, כיצד אפשר להעיד שהעדים והשופט אינם מקבלים שוחד? עדות כזאת יכולה להיות אך ורק אם ננסה לתת להם שוחד ולא יקבלו, או שכבר קרה בעבר שניסו לשחד אותם ולא הצליחו. ולכאורה, קשה מאוד להשיג עדות כזאת, וכי כל שופט התנסה בלקיחת שוחד? ועוד, אף אם נמצא את העדות הזאת, מי אמר שמאז ועד עתה לא קיבל אותו השופט שוחד, וכי ניתן לקבוע את נאמנותו על סמך מקרה אחד? ולא מסתבר שהעדים צריכים להעיד על כמה מקרים שניסו לשחד את השופט והעדים, ולא קיבלו. ואמנם ראה שבפסיקת ההלכה, תיקן רבינו את לשונו וכתב: "וכן צריכין עידי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן, שאינם ידועין בקבלת שוחד". שאינם ידועין בקבלת שוחד היא עדות שקל יותר להשיגה. כלומר, לא שבאופן חיובי התנסו בקבלת שוחד וסירבו, כפי שמשמע מפירוש המשנה, אלא שלא ידוע לנו מעולם שניסו לשחד אותם והצליחו. ונראה לומר, שזו אף כוונת רבינו כאן בפירוש המשנה. אף דין זה אינו מפורש, אך נראה שבא בהמשך לנאמר לעיל - אין אנו מכשירים את השטר שנעשה בערכאות של גויים, אלא אם כן אנו מוודאים ככל שביכולתנו את כשרותו. ברור אפוא, שאם העדים מתארים בשטר שפלוני נתן לחברו מעות בהלוואה, בתוספת לשאר העדויות כאמור לעיל, קרוב לוודאי שכן היה. והשווה פסקו של רבינו בהלכות מלוה ולווה כז, א (הובא לעיל ד"ה ובתנאי). פסק ההלכה הובא לעיל ד"ה ובתנאי, עיי"ש. בסוף ההלכה הביע רבינו חוסר הסכמה לדברי רבותיו: הורו רבותי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהן - פסולין, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם; ואין אני מודה בזה. בפירוש המשנה הזכיר רבינו שטרי מקח וממכר בלבד, כשטרות שגויים נאמנים עליהם אם יש עדות שהדיינים והעדים אינם ידועים בקבלת שוחד, ולא מנה שטרי חוב. כנראה שכך סבר תחילה, וכדעת רבותיו במשנה תורה. וראה תשובות הגאונים (הרכבי) סימן תצא: השטר שכתבה לאה על בנה על ידי גוים. אין מן הדין שתגבה בו כלום. לפי שמה שאמרו כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים, זה אינו אלא

26 28 17 גיטין א במכירות שמעידין בהן שנפרע המחיר. אבל בזולת זה כגון המתנות וההודאות שדיניהם בהן שונים מדינינו, אינן שוות כלום. כך סבר גם הרי"ף. ראה שו"ת הרי"ף (לייטער) סימן יד, ומה שהובא בשמו בספר ריקאנטי סימן שלה: השיב רב אלפס דהא דאמרינן כל השטרות עולין בערכאות של עכו"ם אף על פי שחותמיהן עכו"ם כשרים - אינו אלא במכירה, שהעדים עכו"ם רואין בנתינת הממון ולפיכך עדותן עדות, אבל חוץ מן המכירות כגון מתנות והלואות שדיניהן בהן אינן כדינינו, לא עבדינן עובדא על פי שטרם. ואם גבה - מנדין אותו עד שיחזיר. כאמור, רבינו חולק על רבותיו ופסק שאף שטרי חוב כשרים. וכן מצאנו לו לרבינו שנשאל בעניין זה, אם בכלל מותר לכתוב שטר חוב אצל הגויים, והשיב (בלאו, סימן קצג): כל מי שנתחייב חוב בדיני ישראל, יש לבעל דינו לתובעו לכתוב עליו אותו החוב בדיני גויים. ויפקידו השטר הערבי ביד נאמן, (ואם) יעבור הנתבע ולא יקיים מה שנתחייב בדיני ישראל, יתבעוהו בדיני גויים. וכתב משה. ונראה שסברת רבינו היא שכיון שהחוב נוצר עם נתינת המעות, ואין השטר אלא לראיה בלבד, לכן כשר אף אם נעשה בדיני גויים. על דברי המשנה "כל השטרות העולות בערכיות שלגוים, אף על פי שחותמיהן גוים - כשרים", אומרת הגמרא (י, ב): קא פסיק ותני, לא שנא מכר לא שנא מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא, תני: חוץ מכגיטי נשים. הגמרא מציעה שתי דרכים לפתרון השאלה כיצד יתכן שיהיו שטרות מתנה כשרים בערכאות של גויים. רבינו מביא רק את האפשרות השנייה, שלפיה אין פירוק לקושיה אלא באמת כל השטרות הדומים לגיטי נשים, דהיינו - שהשטר הוא שעושה את פעולת הקניין, אינם כשרים בערכאות של גויים. כן משמע ממה שכתב: אבל בגטי נשים וכיוצא בהן מכל דבר שהוא מעשה בית דין והודאות והכחשות, אין עדות לגוים בכך כלל באיזה אופן שיהיה. 17 אכן, כלל נקוט ביד רבינו לפסוק כלשון השני. ואף לאחד מן הגאונים התייחסות מפורשת לסוגייתנו בעניין זה. ראה תשובות הגאונים (הרכבי) סימן פב: והא דתנן: כל השטרות העולין בערכאות שלגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, הילכתא כי האיי שיטיא בתרא דאמ': או בעית אימא, חוץ כמובא ברא"ש גיטין פרק ו סימן יב, אוצה"ג יבמות התשובות סי' שעט עמ' 165, ועוד. גם רבי אברהם בן הרמב"ם בשו"ת מעשה נסים (סי' ד) מזכיר כלל זה: "שהלכה כלישנא בתרא... אלא במה שאין פנים להוכיחו ממקום אחר". ראה גם השגות הרמב"ן לשורש התשיעי "והלכה כלישנא בתרא". וכן ספר המקח שער ז דין יח (מהדורת עמק השער, בני ברק, עמ' קלא). וראה לקמן ב, ז ד"ה ואמר לה, עוד בעניין כלל זה.