דף שער וארא.cdr

תמליל

1

2

3 של"ס פר' וארא תשס"ט של"ס פר' וארא תשס"ט ג דא"ח רעוא דרעוין פרשת וארא תשס"ט בּאלללל שׁדּי וּשׁמיייי ה' Ÿ לאאאא יעקב Ÿ ואל יצחק אלללל אברהם אלללל וארא ארץ אתתתת להם לתת אתּם בּריתי אתתתת הקמתי Ÿ וגם להם: נוֹדעעעעתּי אשׁר גּרוּ בהּ: (שמות ו', ג'-ד') מגריהם ª ארץ אתתתת כּנען ופרש"י: וידבר אלהים אל משה - דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע כשהוא אומר אצל עונש כגון וחללת את שם אלהיך אני ה' וכשהוא אומר אצל קיום מצות כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' נאמן ליתן שכר: וארא - אל האבות: באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי: ובקדושת לוי הקשה: "ויש להבין על מה בשם 'אל שדי' מזכיר לשון ראיה ובשם ה' אומר לשון ידיעה". ובזה"ק איתא (ח"ב כג.) רבי שמעון הוה יתיב יומא חד, ורבי אלעזר בריה (עמיה) ורבי אבא עמיה, אמר רבי אלעזר, האי קרא דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', מהו וארא, ואדבר מבעי ליה, אמר ליה, אלעזר ברי, רזא עלאה איהו, תא חזי אית גוונין דמתחזיין, ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין ואלין אינון רזא עלאה דמהימנותא, ובני נשא לא ידעין ליה ולא מסתכלין ביה. ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש, עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, ועל דא כתיב וארא, דחמו אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין, אינון דאל שדי, דאינון חיזו דגוונין עלאין, ואלין אתחזיין. וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין, לא קאים איניש עלייהו בר ממשה, ועל דא כתיב ושמי יהו"ה לא נודעתי להם, לא אתגליתי לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו, אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין. היינו שיש גוונין שנראים אל הנביאים ויש שאינן נראים שהם במדרגה

4 ד דעה חכמה לנפשך עליונה יותר. והאבה"ק הם הראשונים שזכו לאלו הגוונין הנראים, בחי' אל שדי. אבל אלו שאינם נראים זכה אליהם רק משה רבינו ע"ה, כמ"שושמי ה' לא נודעתי להם. ואף שבודאי ידעו האבה"ק מהם, אלא שהיתה השגתם בזה מתוך הגוונין הנראים. ומבואר בספה"ק גוונין דאתגליין הוא סוד נה"י, כנודע ששם 'אל שדי' הוא ביסוד, שהנה"י מאיר במלכות בסוד התמונה, ולכן וארא אל אברהם וכו' שזכו לסוד התמונה. ושמי הוי"ה שהוא סוד החג"ת לא נודעתי להם, שהוא בחי' גוונין דלא מתחזיין, ורק משה רבינו שזכה לאספקלריא המאירה, הוא זכה לחג"ת, לא רק לנה"י. א. כפי דרגת המשכת האור, כן שלימות התחברות הדעת והאמונה והנה כלל כל רזי התורה הוא שם הוי"ה הק'. שבזה השי"ת מתגלה לבני ישראל. וזה השם כלול מכל השמות כולם. י"ה הוא היחוד חכמה ובינה, ועי"ז מתגלים ו' המדות, והה' אחרונה היא השכינה בחי' המלכות. ונודע מרבינו האריז"ל שיש חילוק בין ימות החול לשבת בענין המשכת המוחין מאבא ואימא לזו"ן. כי בימות החול נמשכים רק מוחין דישסו"ת. ובשבת נמשכים מאו"א עילאין. ובסוד אותיות השם הק', הוא מרומז באות יו"ד במילוי. אותיות ו"ד מרמזין על הז"א ונוק'. כי היו"ד במלוי מרמז שבעת היחוד אור הי' ממשיך לו' ולד'. ואי' בספר ברית מנוחה. שהאור הנמשך בשם הוי"ה, הוא מלמטה למעלה. דהיינו שכשהאור נמשך ועובר באות י', הוא בסוד נפש רוח בלבד, וכשנמשך יותר לאות ה' הוא בחי' נשמה. ובאות ו' הוא בחי' חיה, וכשנמשך עד ה' אחרונה אזי הוא בסוד יחידה. נמצא שביו"ד מתגלה רק סוד נפש רוח, כי הנפש הוא הכלי הראשון אל הכתר, שהוא קוצו של יו"ד, והרוח הוא כלי אל היו"ד שהוא חכמה. ומתי נמשך האור להיו"ד, כשיש כבר שני כליםשל נפש ורוח. ובכלליות בסדר המשכת המוחין, זהו נקרא עדיין בשם מוחין דאח'. מוחין דימות החול, כי נמשכו בינתיים רק מנה"י דישסו"ת, בחי' נפש ורוח דכללות. והמילוי דיו"ד הוא ו' ד', הו' הוא ז"א ולאה, והד' הוא רחל. ולפעמים הד' אינו מקושר אל הו' להיות ה' אחת, אלא נפרדין כשני אותיות ד' ו'. וכל זה כי בינתיים נמשכו רק מוחין דימות החול, שהוא מוחין דישסו"ת. וכמו שמביא הגר"א בספד"צ בסוף פ"א. שכשיש רק בחי' "ד' ו'" יש עדיין פלוגתא גדולה בין לאה לרחל ובין ז"א לנוק'. כי הו' והד' מחולקים, אין עדיין חיבור בין הו' והד', הם שני אותיות נפרדים. וכל זה מחמת שבתחילה כשהאור נמשך מאא"ס ויש עדיין רק נפש ורוח מוחין דימות החול, לכן לאה ורחל הם שני מדרגות נפרדים, ואין חיבור בין הו' והד'. ורק כשנתעורר יחוד י' ה', ונמשך מוחין דנשמה, אזי מתחיל העבודה של ליל שבת, בסוד תחילת היחוד. ואז נמשך האור עד היו"ד שזו האות בנויה מחיבור אות ד'

5 של"ס פר' וארא תשס"ט ה ובתוכו ו' הרי ה'. ושם הד' והו' מחוברים להיות אות אחת, ה'. ובתחילה כשאין החיבור בין ד' ו' בשלימות, אזי הו' מתחבר אל הד' באופן שנעשה ח'. בסוד החמץ, שבתחילה ישנה אחיזה של הסט"א בחי' חמץ, כיון שאין עדיין התגלות הו' בשלימות, הוא נעשה ח' לא ה'. ואזי נתהפך ח"ו ממצה לחמץ שזה כל החילוק בין מצה לחמץ רגל הו' שבתוך הה'. ב. עיקר הנסיון במצב של עיבור, לפני שזוכה להולדת הנפש, הוא לגרש העצבות והמרה שחורה וזה בחי' 'בא נחש על חוה' (שבת קמו.), כי כשאדם מתעורר להכנס בעבודת ה', שהוא בחי' יחוד, שבא לייחד את נפשו להשי"ת בכל לב ונפש. אזי בתחילה לפני שמוליד את נפשו הרי הוא בבחי' עיבור. ואזי יש סכנה שהנחש לא יבלבל אותו בעצבות ומרה שחורה. כי לפני כל מדרגה שנכנסים בעבודת ה' צריך לעבור קטנות חדש, שהוא בחי' עיבור לפני הולדת הנפש של הדרגה החדשה. ואזי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ומרה שחורה. ולכן כשביקש השי"ת להתגלות לישראל במצרים, נתגלה בתחילה ע"י שם אקיה, שהוא בחי' עיבור, כמ"ש בזה"ק אהיה - אנא זמין למהוי, שהאדם בקטנות גדול, אלא שהוא בדרך לבא להולדה חדשה, לגדלות חדש. אבל בינתיים הוא בקטנות ועיבור גדול. וזהו עיקר קושי העבודה שהיה במצרים, כי כל ההתחלות קשות. וכן בכל יום כשאדם מתעורר משנתו בבוקר, בתחילה העבודה בקושי וקטנות, וצריך להתחיל להכנס לקדושה בהתחדשות, לזכך עצמו, ולומר קרבנות, ובעיקר להתחזק מאד שהשי"ת אינו עוזב אותו ח"ו, אפי' שאינו מרגיש שום אור דקדושה. וזה בחי' שם אקיה, היינו שהשי"ת אומר לאדם, אני אהיה איתך בכל המצבים. גם כשאתה נמצא במצרים, והסט"א רוצה לרמות אותך שהשי"ת עזב אותך ח"ו, אל תיפול לחלישות הדעת בעת שהמוחין מסתלקים, ותתעורר לצאת מבחי' 'קוצר רוח ועבודה קשה' היינו שחסר שלימות האמונה, כי ע"י קטנות האמונה, הולך לו מאד קשה בעבודת ה' ויש לו מרירות בעבודתו. ולכן העיקר הוא להתחזק בבחי' אקיה אשר אקיה, לדעת שה' איתך, ובזה ישברהח'של חמץויעשה מחמץ מצה,וכך לא תהא אחיזה לסט"א. וישמור עצמו מחימוץ העצבות ומרה שחורה שיש בתחילת העיבור, כמ"ש הרמב"ם שעיקר הקדושה הוא בשמחה עם אלקותו ית"ש, היינו שלא יהיה שום אחיזה לסט"א בעצבות. כי כשאדם נכנס בעבודת ה' בא הנחש, היינו שהיצר הרע בא להכניס לו מחשבות של עצבות ומרה שחורה, ויש לו סילוק המוחין. ועיקר עבודת ה' הוא רק שמחה בה'. כמ"ש ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם, עיקר העבודה הוא השמחה באלקות, לא לתת לשום חמץ לגשת לנפשו, רק מצה שמורה.

6 ו דעה חכמה לנפשך עד שיזכה לבחי' ה' דשם הוי"ה, שהוא יחוד האמיתי, כי היו"ד הוא רק מוחין דימות החול, שם יש ו וד' נפרדים, זו"ן אב"א, אבל כשזוכים לסוד ה' הוא היחוד האמיתי פנים בפנים. ג. סוד כל רב בבבל וכל רבי בארץ ישראל אמרו חז"ל (הק' התיקונים) 'כל רב בבבל וכל רבי בארץ ישראל'.וסוד הענין מבאר רבינו האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י שם ועוד) ע"פ מש"כ 'הנה ה' רוכב על עב קל'. כי ישנן שתי דרגות בעבודת ה', בחי' חוץ לארץ הוא בבחי' דומה שאין לו אלוה, שאין רואה בכל תנועה בעולם את השי"ת, ואפי' שלומד תוה"ק ומתמיד הרבה בתוה"ק, עכ"ז הוא בבחי' אח' באח'. והוא ענין ר"ב, כי ר"ב בגי' ע"ב ק"ל. ע"ב הוא ריבוע אח' דמלכות כזה י' יה' יהו' יהו'ה. וק"ל הוא ריבוע דמ"ה, כזה יוד, יוד הא, יוד הא ואו, יוד הא ואו הא. ושניהם בגי' רב. וזהו כל רב בבבל. כי בחו"ל הוא בחי' רב, בחי' אח' באח'. שאין המוחין מאירין בשלימות. עוד לא נכנס בנביעו דחכמתא, והוא רק בחי' יוד דשם הוי"ה, מוחין דימות החול, נפש רוח, הו' והד' נפרדים עדיין. צריך להמשיך החוורתא, אור ולזה דעתיקא קדישא, שמייחד הז"א והמלכות בשלימות ע"י מוחין דאבא, שמושרשים עד הרדל"א שמשפיע לדעת דעתיק, לאוירא, כדי שהמוחין דאבא ישפיעו לאימא שעי"ז יומשך מוחין אמיתיים לזו"ן. ועי"ז יתוסף שם הוי"ה בגי' כ"ו לע"ב ק"ל הנ"ל, ויהיה בגי' רוכ"ב, היינו ר"ב הנ"ל עם כ"ו דשם הוי"ה, ובזה נעשה בחי' רבי בארץ ישראל. כי רואה בעיניו תמיד איך השי"ת רוכב על כל פעולה שבעולם, שהוא ענין מעשה מרכבה שרואה בעיניו איך הכל אלקות, וכל פרטי התורה הכל אלקות. כי שם הויה מאיר לאחוריים, כ"ו ע"ב ק"ל, ונעשה כרוב, כ"ו ר"ב, שהכ"ו שם הוי"ה מאיר בר"ב, ונעשה מרב רבי, וזוכה לקדושת א"י. בחי' המשכת החוורתא דעתיקא קדישא לראות איך הכל אלקות. ומרגיש איך ה' רוכב על העולם. כי בתחילה כשיש רק המשכת מוחין דחול, נדמה לאדם כאילו נגלה ונסתר הםשני דברים נפרדים, ו' וד' נפרדים, פעמים עושה זה פעמים עושה זה, כל העבודות נפרדים, מרגיש כאילו אין חיבור ביניהם, כאילו העולם והשי"ת הם שני דברים נפרדים. וכל זה כי עדיין הוא בסוד אחור באחור. ד. עיקר נסיון אחיזת הסט"א הוא לפני שבא להולדת המוחין בשלימות וזהו הענין שלפני השבת רוצים הקלי' לאחוז, כי בכל פעם שנכנסים לעבודת ה', בפרט לפני שרוצים להתעלות לדרגה גדולה, בחי' מוחין דנשמה דליל שבת בחי' תחילת היחוד, אזי הסט"א רוצה להכניס כעס בערב שבת, כשיהודי רוצה לזכות להמשיך חוורתא ולהתעלות אל המוחין לעלות מהנסירה לבא למוחין דפנים, שזה עיקר מה שהאדם רוצה כשזוכה לחפש אלקותו ית' ואור היחוד. וידועשלפני כןיש בחי' נסירה, ע"ישמעלה

7 של"ס פר' וארא תשס"ט ז הרפ"ח ניצה"ק ובעת הנסירה המלכות נחשכה. אז עיקר הנסיון שהקלי' רוצים לינוק בבחי' ערב שבת. ובתחילה היה למלכות מוחין דאבא, בשעה שהיה יו"ד, הז"א היה לו מוחין דנשמה, שבינה מאיר בחצי ז"א ולמעלה, אבל מחצי ז"א ולמטה מאיר אבא למלכות, ובסוף ימות החול כשרוצה להכנס לשבת, ולא רק שבת, אלא בכל פעם שהאדם רוצה להגאל ומחפש אלקות, פתאום נעשה חושך, כיון שמחפש אלקות, עולים המוחין ונחשכת המלכות לנקודה קטנה בעת הנסירה, והנגה מבקש לינוק. והוא הענין שנעשה ח' מאות ה', חמץ. וצריך להזהר מאד, להנצל מבחי' בא נחש על חוה, שהסט"א רוצה לינוק מיחודי האדם ע"י עצבות, ואז אין האדם מלא שמחה באלקותו ית"ש. כי העיקר הוא לעשות מח' ה', מצה. להזהר מאד כשבא שבת קודש, לא רק בכניסת שבת, אלא כל פעם כשיש בחי' עיבור, בכל התחלה בעבודת ה', אם בקימת הבוקר, או בכל תחילת העבודה, צריך להתחזק בבחי' אקיה אשר אקיה, ההתחזקות שה' נמצא איתך ממש, ומה שאתה רואה בזמן העיבור מצב כזה, הוא גם שם קודש, בחי' אקיה, התגלות אלקות, וישמח עצמו באלקותו ית'. אז נעשה מחמץ מצה, ה' ולא ח'. ואזי נעשה חיבור בין הד' להו', הוא היחוד של חכמה ובינה, עד שיזכה להוליד המוחין ויתגלו מוחין אמיתיים להוליד את הז"א. ויוכל לראות איך הכל אלקות, וכל זה ע"י שהאדם מתחזק בזמן העיבור. כי עיקר הזמןשהנחש באהוא בין בחי'היו"ד לה"א. בין חול לשבת, בין עיבור לגדלות, שהוא עת היחוד והלידה, כי כלל דרך עבודת ה' הוא בבחי' עיבור ולידה, כשאדם במצרים הוא בחי' עיבור, וכל אדם מחויב להוציא לפועל דרך עבודתו, ועיקר עבודת ה' הוא אקיה אשר אקיה, התחזקות בכל פעם של התחלה שנופל עליו חשכות, כל פעם שמשיג השגה חדשה הוא חושב שכבר יודע איך לעבוד את ה', ופתאום מסתלקים המוחין ונכנס לעיבור חדש, אזי העבודה להתחזק ב'אקיה אשר אקיה', ויכוון שם אקיה וידע הסוד דאנא זמין למהוי, שה' איתו תמיד, ובודאי עוד יגיע לו התגלות, ובזה זוכה מיד להפך מחמץ למצה, מח' לה', החילוק בין חמץ למצה הוא משהו, כי שניהם עובדים את ה', אלא שזה שמתחזק בעת העיבור בכל התחלה בעבודת ה' הוא זוכה למצה שמורה. כי ה. כפי ההתחזקות נגד העצבות כן מדרגת עוצם היחוד דקדושה כל חטא אדם ראשון הוא ענין שבא נחש על חוה, שנתן קצת אחיזת החיצונים בתחילת היחוד כביכול, שזה גורם לכל הדורות שכשיהודי מתחיל להכנס בעבודת ה' להכנס בעולם חדש, יש עיבור חדש, והס"מ הנחש רוצה להפיל עליו עצבות, שזה ממש הנחש. ועיקר העבודה להרוג זה הנחש שיש בתחילת העבודה, כל פעם שמתגבר הסתלקות המוחין, כמה שמזדרז לסלק זה הנחש של העצבות ולא נותן לו אפי' אחיזה קטנה, ככה זוכה שהיחוד הוא יחוד יותר עמוק.

8 ח דעה חכמה לנפשך משה רבינו אמר למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, דאם בני ישראל נופלים לעצבות תיכף ומיד שאני בא לגאול אותם, הרי זה סימן שאינו היחוד השלם שימשיך הגאולה כי כבר יש אחיזת הנחש מהעצבות, כי כל הגאולה תלויה בזה שיוכלו להכניע את הנחש, בשעת מצרים בעת העיבור, שיוכל לצאת מעצבות, ויוכל לזכות לשם אקיה אשר אקיה שהוא עיקר השמות, אפי' שעיקר השם הוא שם הויה ב"ה, אבל האקיה הוא מורה שהשי"ת נמצא עם האדם, כמ"ש הרמב"ן. ובאמת כל אדם יוכל לראות זאת בעצמו, כשמתפלל לה' בודאי ה' יענה לו, אקיה אשר אקיה, ה' אומר לך תראה מי שאני, תתפלל לפני ובודאי אעזור לך, כי באמתה' עונה לכל יהודי,אם מבקשים, או עונה תמיד. ו. עיקר דרגת האדם הוא לפי הזריזות שהוא ממהר להתחזק בעת ה'קטנות' וזה עיקר העבודה לדעת שה' בודאי עימך, כל אחד יודע מזה, אבל צריך לראות זאת לפני העיניים, לא להסיח דעת מזאת הנקודה, מיד שהעיבור בא, שיש סילוק המוחין, מה שעובר על כל אדם הסתלקות המוחין כשעובר מעולם לעולם, עיקר המבחן הוא באיזה זריזות הוא נכנס לשם אק'יה, כמה שהצדיק יותר גדול הוא מזדרז יותר מהר לשם אקיה, לדעת שה' איתו, כמו בעת קימת הבוקר אומרים מיד מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי, והצדיק מיד אומר מודה אני, בלי שום הפסק כלל, מיד נזכר בבורא כל עולמים, מיד בבוקר, פותח עיניו ומדבר לה', כי יש לו כבר אמונה ודביקות, ואומר מודה אני, אצל צדיק יותר קטן זה לוקח כמה רגעים, ולפי מדרגת האדם לוקח לו זמן עד שחוזר אל האמונה, ולא רק מודה אני, אלא כן בכל סילוק המוחין, הצדיק תופס את עצמו מיד. וידוע המעשה שהבעש"ט בדרכו לא"י שהיה לו סילוק המוחין, לא סתם סילוק המוחין אלא סילוק המוחין שנותנים לרשע שעבר על כל התורה כולה, ח"ו, ואחיה השילוני גילה לו לחשוב משם אקיה שהוא אנא זמין למהוי, להאמין שה' איתך, זה יציל אותך בכל המקומות, בכל מקום הסתלקות המוחין שבעולם. וכמו שכותב חיד"א, כשאדם אומר יהי רצון מלפניך אקיה אשר אקיה יוכל לפעול כל הישועות, אך אין הכוונה לומר סתם כך, אלא לזכור שה' נמצא איתך באמת בכל עת. כשמשה רבינו אמר למה הרעתה לעם הזה, אם האדם נופל ומרגיש רחוק מה', ואינו מתחזק בשם אקיה, למה זהשלחתני, כיאיאפשר לגאול בזההאופן, כי עיקר הגאולה שאדם יראה מיד את שם אקיה. ולכן אמר לו ה' 'וארא באל שדי', ושמי ה' לא נודעתי להם, וכנ"ל שענין שם אל שדי הוא נה"י, בחי' יסוד, בחי' תמונה, בזה כתיב לשון וארא. שבזה מיושב קושיית הקדושת לוי, כי לכן כתיב וארא לשון תמונה, כי הנה"י מאירים במלכות שהיא סוד התמונה. בחי' וארא. ורק חג"ת

9 של"ס פר' וארא תשס"ט ט הוא סוד הידיעה. לכן כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם. ז. כמה שנכנס יותר האדם לאמיתת העבודה, צריך להזהר יותר מנשיכת הנחש בעצבות ומ"ש ובזה נבין שיש בעבודת ה' שתי מדרגות, כשנמשך הנפש רוח, כלי הכתר והחכמה, אזי נמשכין רק נה"י דבינה בחי' ימות החול, רק נפש רוח, והז"א והמל' עדיין אב"א, ו' וד' שתי מדרגות, וזהו המצב בתחילת העבודה, שהוא עדיין במדרגת אח' באח'. זאת המדרגה הוא בבחי' גוונין דמתחזיין, תמונה, וארא, שם רואים אלקות, כי מאירין מחזה דז"א ולמטה מוחין דאבא להאיר את המלכות בחי' וארא, בחי' תמונה. אלא שאז הז"א והמלכות אב"א. והוא בחי' גוונין דאתחזיין, שהאדם מרגיש אור אלקי, בחי' אל שדי, תמונה, זהו המתנה שיש לנו מהאבות הקדושים. אבל 'ושמי הויה לא נודעתי להם', שהוא דרגת שלימות היחוד, כשנמשך האור מהיו"ד לה', היינו מוחין דשבת, חג"ת, כשנכנסים יותר עמוק, שמחפש מדרגה יותר עמוקה, בחי' שבת קודש, שאז יש הנסיונות האמיתיים, כי השדים רוצים לינוק לפני שבת, אז דייקא יש אחיזת עצבות ונגה,או כעס בבית, היפך מאלקות, רק בחי' חמץ, וכל אדם בתחילת העבודה אינו יכול להבין כלל כל זאת, כי כשהיו במצרים לא היה זמן לגלות אור השבת, אור עתיקא קדישא, וממילא היה להם גילוי אלקות, היינו עוד לא היההרעות לעם הזה, כי היה ימות החול, שהיה אור, בחי' גוונין דמתחזיין. ורק מי שנכנס יותר עמוק בחג"ת, שמחפש אור השבת, בחי' גוונין דלא מתחזיין, הוא צריך להזהר מכעס ומאחיזת השדים, כי הוא יותר קרוב לאלקות באמת, כשאוחז בזאת המדרגה באים השדים, קליפת נגה ועצבות וחמץ לבלבל אותו, כי הוא כבר קרוב מאד אל היחוד, כמעט שיזכה לנקודת אמת. כל זמן שהוא בדרגת 'גוונין דמתחזיין' אין בכלל הנסיון הזה, רק כשנכנס לדרגת 'שאינן מתחזיין' שם צריך להזהר מאד מעצבות. ובפרט עתה בדור אחרון, דורו של משיח, אצלינו הוא עיקר בחינת הגאולה, אנו קרובים מאד לשבת קודש, כבר עברנו את כל הגלות שהוא היה בבחי' י', שהיה הו' ד' נפש רוח, כבר עברנו את ימות החול, אנו קרובים מאד לשבת קודש, יחוד דה', ואז מתגבר החמץ שרוצה לעשות מה' ח', דכל היחוד שהיה עד עכשיו הוא רק בבחי' ישסו"ת, כי היחוד של גאולה ראשונה הוא בבחי' נגלות התורה, אפי' שזכו לאכול מצה, הכל היה רק בבחי' יו"ד בערכין, כי רק קבלו נגלות התורה. משא"כ לעתיד לבא שיזכו לקבל סתרי התורה, שכל היחוד של לעתיד לבא הוא לזכות להשיג סתרי התורה, כל הגילוי של עין בעין יראו בשוב ה' את ציון כי יזכו לגילוי סתרי תורה, לזה צריך אקיה אשר אקיה, אקיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בגלות אחרון, והעיקר שכשבאים להיחוד הזה, לא רק לסוד ישסו"ת שהוא בחי' יו"ד, שאפי' שיש שם מצה, הכל הוא בערכין היו"ד. אבל כשזוכים לה' האמיתי, מוחין

10 י דעה חכמה לנפשך אמיתיים של שבת קודש, להמשיך נשמה וחיה, שיהיה הולדת הו', שהוא ליל שבת ויום שבת, הוא האור דלעתיד, אזי באים השדים לאחוז, להכניס בנו עצבות ח"ו, לכן צריך מאד להתחזק בזה הזמן לשמוח ולעלוז בהשי"ת, ולא להסתכל כלל על הריחוק והחלישות הדעת שהבע"ד מבלבל אותנו. ח. עוצם גדולת הפסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנו, ואשרי אדם בוטח בך ובאיזה דרך ישכון אור באלו הזמנים, הוא ע"י שיתחזק מאד לשנן הפסוקים הקדושים של חיזוק ובטחון, וכדאי' בתלמוד ירושלמי שנתייסד ע"י ר' יוחנן שהוא סוד היסוד, שאלו הפסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנואלהייעקב סלה,ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך', לא יזועו מן האדם תמיד. כי ע"י שאבותינו שבטחו בך לכן ותלמדם חוקי חיים, הגאולה הראשונה היתה בזכות הבטחון, כן תהיה הגאולה האחרונה. ואכן באמת עלינו לזכור תמיד שה' איתנו, אשרי אדם בוטח בך, כך נזכה לצאת מחמץ למצה, וגם כשנכנסים לעבודת ה' ויש סילוק המוחין, צריך מאד להתחזק בשם אקיה, שה' איתנו, עמנו, משגב לנו, ככה יזכה להכניע החמץ ולעשות מצה. בפרט בדור הגאולה שכבר לא אוחזים ביוד, אלא נכנסים בה', שמתחיל להתגלות מוחין דפנים, דאו"א עילאין ולא רק ישסו"ת, ונתגלה חוורתא דעתיקא קדישא, ומתחיל התגלות הרדל"א, שבזה מתגלה היחוד האמיתי דחו"ב ונעשה לידת הה' והה' מוליד הו' להמשיך מוחין דחיה. וארא אל אברהם באל שדי, כי כל גאולת מצרים בזכות האבות, והגאולה העתידה בזכות משה רבינו, מה שהיה הוא שיהיה, הוא ידיעת האמת, שנזכה לדעת אלקות באמת, לא רק נה"יאלא חג"ת,שזה תלוי שנעבור מיוד לה', והכל תלוי בזה שהאדם מתחזק מאד, כשאוחזים רק ביוד, הכל אח' באח', יש שמירה מאחיזת הסט"א, ולכן אפי' שיש בחי' 'הרעתה לעם הזה' ואינו מתחזק מיד, זה לא כ"כ מזיק, משא"כ עכשיו שהוא בחי' לעתיד לבא, ההתחלה הוא ע"י כחו של ר' יוחנן שהוא יסוד,ושורש נשמתו מבחי' חכמה, כי היסוד עולה עד חכמה, בזה הזמן עיקר העצה לדעת ה' צבאות עמנו משגב לנו, לעולם אל יליזו אלו הפסוקים מהאדם, כי העיקר הוא להוליד שם הויה, שתמיד יהיה שם הויה לפני האדם, ואם יפול קצת בעצבות בזמן העיבור והקטנות, לא יזכה לכך, לכן מיד יאמר ה' צבאות עמנו וה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, לבטוח שבודאי ה' איתנו עמנו ואצלינו. כי בשעה שהאדם הוא במצב שנתגבר עליו בחי' בא נחש על חוה, שהסט"א רוצה אחיזה ממנו ח"ו, עיקר מה שהסט"א רוצה במקום שיהיה והוא ימשול בה, שכל אדם הוא בחי' ז"א שהוא צריך להשפיע על כל העולם, לגלות לכל העולם אלקות ואם הוא נופל לקטנות המוחין, אזי הבריאה מתגברת נגדו, שהוא בחי' כביכול, שמציאות העולם גורם לו חלישות

11 של"ס פר' וארא תשס"ט יא הדעת והישות של הבריאה מתגבר נגדו ומכניע אותו, והד' מתגבר נגד הו', היפך מבחי' והוא ימשל בך שצריך שהו' ישפיע לד' לגלות יחודו ואחדותו בכל מקום. ט. עיקר אחיזת הנחש הוא דייקא כשאדם כמעט זוכה לאכול מפרי העץ, היינו מפנימיות אור היחוד וזה מש"כ במהרש"א שהנחש החטיא בזה שרצה לרמות את אדם הראשון שלא אסר השי"ת את הפירות, רק את העץ עצמו כאילו שכל האיסור הוא רק שלא לחתוך האילן, כמ"ש בגמ' שמי שחותך אילנות מכחיש הבריאה, ואחד נפטר כי קיצץ אילן, וזה מה שרצה הנחש שיאכלו את הפירות ורימה אותם שלא אסר השי"ת את הפרי, רק את העץ פרי. זהו עצת הנחש. כי כל ענין הסט"א, ואחיזת הנחש הוא לא בבחי' העץ עצמו שהוא בחי' יו"ד, בסוד עץ שהוא תחילת העבודה בחי' ימות החול, אלא העיקר הוא ביחוד שהוא בסוד השבת, בסוד הפרי, שעיקר אחיזת הנחש במקום הפרי, היחוד, אזי הנחש בא על חוה היינו התגברות העצבות בעבודת ה', זה הענין של הנחש. אפי' מה שאדם חטא, זה הנחש מצד העץ לא מצד הפרי, כי כשיש בשורש רק בחי' אח' באח', אפי' שגם שם יש אחיזת הנחש אבל לא זה העיקר, אלא עיקרו במקום היחוד, כל יחוד מתחיל בעיבור, וה' רוצה שיהיה בשמחה גם בעת סילוק המוחין, ולא יפול לנשיכת הנחש ועצבות. שהוא בחי' השדים שרוצים לאחוז בסוף יום של ערב שבת. 'ושמי הויה לא נודעתי להם', כשכן זוכים לאור של 'שמי הויה', הוא זמן שצריך לגלות החג"ת, גוונין דלא מתחזיין, שהוא הרבהיותר גבוה משם 'אלשדי',שם שייך לשון ידיעה, שהוא עיקר הידיעות באלקות, ואי אפשר לזכות לכך רק כשאדם מתחזק בשם אקיה, וממילא יש עליו שמירה מהסט"א, מהעצבות, שלא יהיה להם שום אחיזה, ונכנס לנקודה של ישמח ישראל בעושיו, שהשמחה הזאת צריכה להתפשט בכל אברים ע"י שממתיק מעיבור יניקה למוחין דגדלות, אבל בתחילה השמחה הוא רק שלא יתן לחמץ להחמיץ מחשבתו ח"ו, אפי' שאין עדיין שלימות השמחה, העיקר לשמור על לאה, שזה מחשבה. אם יהודי זוכה לשמור המחשבה ולא נותן לחמץ להחמיצו, ומיד נשמר ונזהר מהחמץ. עי"ז זוכה שהיחוד אינו מישסו"ת אלא מאו"א עילאין,וממילא מוליד הו'ובזה זוכה לתמונת ה' יביט, כי האקיה מוליד שם הויה, זה הסימן שזכה לעשות העבודה כראוי, כשזוכה שמתגלה אליו ידיעות אלקות אמיתיות, שיוכל לראות אלקות בכל דרכיו, שיאיר לו שם הויה ב"ה שזה עיקר הגאולה. כשאדם נכנס לעבודת ה' ורוצה להכנס לבחי' היוד, לייחד נפשו לה', צריך להכות הנפש הבהמית בעשר מכות, בזה נכנסים לקדושת הז' מכות של פרשת וארא, ולקדושת הג"ר בפרשת בא, לבא לשלימות הקדושה להכניע הבהמיות במכות דקדושה, שהוא ענין הכנעת המצרים מיצר ים, עצבות וקטנות, כי זה

12 יב דעה חכמה לנפשך עיקר מצרים, ג' השרים, שר המשקים והטבחים והאופים, בחי' מוחין דקטנות, ועיקר אחיזת מצרים הוא עצבות. וצריך להזהר מאד שלא יתגבר עליו עצבות, אפילו שזה נראה כדבר פשוט, אף על פי כן עיקר עיכוב הגאולה שאין מתגברים אפילו על מחשבת עצבות, כי ישמ'ח ישראל ישמח אותיות משי'ח, מיד שבא נפש הבהמית בעצבות ומ"ש צריך תיכף להכות אותה בי' מכות, היינו בהתבוננות אלקות שהאדם מטהר עצמו בקרבנות ובזמירות ותוה"ק, בזה אינו נותן לרגע אחד עצבות במחשבתו, שזה מכה בנפש הבהמית שלא יפריע הנחש בעצבות שלו, וכמה שזוכה לעשות זאת יותר בזריזות כן יוכל להוליד הז"א, ובזכות זה נזכה לעין בעין יראו בשוב הויה את ציון. ועתה אנו מכינים עצמינו לאור הפורים על ידי הקדמת חמשה עשר בשבט, כי ט"ו בשבט הקדמה לפורים, שהוא סוד פירות האילן, שצריך להוליד את הפירות, שהוא נקודת היחוד, שזה תלוי בנקודת אקיה אשר אקיה, שלימות השמחה שבא ע"י התחלת השמחה בעת הקטנות, ולא לתת לחימוץ להכנס בזמן עיבור, שהוא ענין ט"ו בשבט, תחילת הפירות והיניקה. כדי שיוכלו להוליד סוד האתרוג, שהוא נשמת ישראל, ירחם הויה שנזכה להזהר לגמרי מהחמץ, ונזכה למצה שמורה מהסט"א, ולמחשבות קדושות בלי שום אחיזה של חמץ. תיכף ומיד לאלתר בביאת גואל צדק ברחמים במהרה בימינו אמן. כשיהודי י. דעה חכמה לנפשך רוצה לזכות להדבק באלקים חיים, שיאירו עיניו, יש בזה שני מדרגות, אחד הוא בחי' וארא, דרגין דמתחזיין, בחי' אל שדי, ויש לו הארת הרגשת הדביקות, אבל זה אינו בשלימות, כי פעם הוא בגילוי פעם הוא בהסתר. פעם מרגיש טוב פעם רע, שעל זה צעק משה רבינו 'למה הרעתה לעם הזה', שזה דרגת תחילת האילן. אבל התכלית לבא לפרי האילן, שהוא בחי' מוחין דחיה. אלא שהתחלתו ע"י נסירה, ושם יש אחיזת החמץ שהוא עצבות, כי העצבות אינו בתחילת עבודת ה' כלל, נסיון העצבות בא למי שעובד ה' באמת שמתחזק באמת עבודת ה', כל פעם שהוא מתחזק יש לו הסתלקות המוחין אח"כ, ועיקר העבודה הוא להשמר ולהזהר, ולא יבהל מזה, כי אדרבה ידע שבכל השגה שאדם משיג צריך לעבור עיבור, ואסור לתת לחמץ לשלוט עליו אז. דעה חכמה לנפשך, כשנמשך חכמה שהוא ענין הנסירה, שהוא תחילת מוחין דחכמה, אזי לפני שנולד מוחין דחכמה הוא מוחין הפנים, אזי הנפש המלכות נחשכה בעת הנסירה, ונשארת נקודה קטנה, ועיקר העבודה אז הוא בבחי' אקיה אשר אקיה, הגאולה תלויה בשם אקיה, שבני ישראל יוכלו לשמור עצמם מאחיזת הנחש שלא יתחמץ המח, ואיסור חמץ אפי' כלשהו. ואזי אפי' שמתגבר בשמחה, אין השמחה מתפשטת בכל הגוף. רק אח"כ יזכה לבחי' והיא כתר לראשך, שמחת פורים אור הכתר, שהשמחה

13 של"ס פר' וארא תשס"ט יג תתפשט בכל הקומה. והכל תלוי מה שבט"ו בשבט מתחזק, בסוד עץ פרי, שרף האילן, בתחילת יניקת הפירות, הוא ענין התחלת הכניסה להקדושה, כי הסט"א אסתרס ולא עביד פירין, למה לא עביד פירין, כי תחילת הסט"א, שד, בלי י', השדים נבראו בע"ש בין השמשות, אין להם י', בבחי' כל רב בבבל, בלי הי' של רבי, רב הוא ענין עב קל, בגי' אח' דהויה דב"ן ואח' דמ"ה. ועיקר המשכת הפירות דקדושה הוא בבחי' רבי בארץ ישראל, כי העיקר הוא שם הדעת דפנים שהוא כ"ו ע"ב ק"ל, שצריך להרגיש המרכבה האלקית, שהוא דעת נורא, שזה הדעת נמשך לזה שזוכה לייחוד או"א עילאין כראוי, ואי אפשר לייחד זאת כראוי רק כשנשמר מחמץ. לכןא"א להכנס לפסח עם חמץ. וזה פירוש, 'דעה חכמה לנפשך', מיד שהנפש יש בה אחיזת העצבות ומ"ש, בסוד ערב שבת, לפני שעולין לשלימות נשמה וחיה, אזי יש בערב שבת נסיון יניקתם בעצבות וכעס. ואזי העבודה בבחי' אקיה אשר אקיה, לדעת שהשי"ת איתו, כמו שאמר ר' יוחנן בירושלמי, שהוא סוד יסוד, היו"ד של רבי, תנא ירושלמי, שצריך לחזור תמיד על הפסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנו וכו', בוטח בך, לדעת שה' איתך, אפי' שאינך מרגיש כי אתה בבחי' עיבור, תחשוב זאת במח שהמח יראה שה' איתך. 'והיא כתר לראשך', דבסוף יוולד היחוד, שיתפשט הכתר, ויהיה נעשה פורים, והכל תלוי בקדושת ט"ו בשבט לפני כן, שהסט"א לא עביד פירין, אם ח"ו נותנים עצבות ומ"ש, לא יוכל לעשות פירות, כיהולדתהפירות תלוי רק ע"ישלא נותן אחיזה להסט"א, ע"י העצבות. 'נצור מצות קדשך', לשמור על המצה שלא תתחמץ בעצבות, בזה כלול כל שמירת הקדושה. כמ"ש מהרנ"ת שעיקר השמירה הוא השמחה. כדכתיב ששון ושמחה ישיגו ונס יגון ואנחה. ואח"כ יזכה שתתפשט השמחה בכל האברים, זה נעשה ממילא אם אדם נוצר מצות קדשך, לשמור המח מס"מ ול' בחי' שאור ומחמצת, שלא לתת ח"ו שום מחשבה של עצבות. גם כשהמוחין הם בעיבור. אזי 'שמור שבת קדשך', שבודאי יזכה ליחוד דעתיקא סתימאה, כי נזהר מאד שלא יכנס העצבות באור היחוד, שלא יהיה בחי' נחש, רק ישמור המחשבה בשמירת שם אקיה, לדעת שה' צבאות עמנו, לקבל הי' של רבי, הי' של חכמה, בדרך ר' יוחנן יסוד, לחזור הפסוק ה' צבאות עמנו, שזה ענין נעלם מאד, אפי' כשעדיין אין השמחה מתפשטת. בבחי' מליבא לפומא לא גליא, כי מח החכמה עולה למעלה כדי להמשיך המוחין, ובעת הנסירה המוחין עולין,ישסו"ת עולין לאו"א, אבל למעשה בפנימיות הענינים כתו' בספד"צ שהעיקר הוא שהחכמה עולה. עד אוירא דרדל"א, בבחי' דעה חכמה לנפשך, וזהו עיקר הנקודה לבא לביטול עמוק בפנימי פנימיות לבו, להאמין באמת שה' צבאות עמנו, אשרי אדם בוטח בך, שזה עיקר היהדות להחזיק מעמד בכל המדרגות ובכל המצבים לדעת שה' צבאות עמנו

14 יד דעה חכמה לנפשך ואשרי אדם בוטח בך, ולא לתת לרגע אחד אחיזה לס"מ בעצבות רק לזכור אקיה אשר אקיה, בזה נזכה בודאי להוליד כל הבחינות, ובזכות זה יתגלה שם הויה, ויתגלה לעין כל כי בנים אתם לה' אלקיכם, בביאת גוא"צ ברחמים בב"א. משא"כ קוצר רוח הוא בחי' חסרון אמונה, כמ"ש בלקו"מ ח"ב סי' פ"ו, שקוצר רוח הוא בחי' קטני אמנה. שהאמונה בקטנות. ולזאת צריך להתחזק מאד להאמין ברחמי ה',אף שאיננו ראויים, כי הגאולה תבא בבחי' למעני למעני אעשה. ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה, (שמות ו' ט') אי' בילקוט ראובני דחזי לון שאינם כשרים ולא יכלו להאמין שיגאלו, כי היו במוחין דקטנות וענוה פסולה. ואשרי מי שכן זוכה לשמוע אל משה ולהאמין בעוצם כח מדות הרחמים, שהצדיק ממשיך תמיד לגלות רחמים חדשים עד אין סוף. וגם כשאדם מרגיש שאינו ראוי כלל להגאל, מ"מ יתחזק בעוצם רחמי הבורא שהם למעלה מהכל. כי באמת כלפי השי"ת אין מי שראוי לגאולה, כי הוא ית' משווה קטן וגדול, כדכתיב המשפילי לראות בשמים ובארץ, בין בארץ בחינת אדם מגושם, בין שמים הוא בחי' הצדיק, אצל שניהם כתיב 'משפילי', כי כלפי השי"ת בין כך ובין כך כולם בבחינת שפלות, אלא שהוא ית' מרחם למעלה מטעם ודעת. ובזה שאדם מחזק עצמו לסמוך על רחמי ה' בכל מצב ועת, על ידי זה יוצא ממוחין דקטנות וקוצר רוח.

15 שיחות הר"ן קל"ה טו שיחות הר"ן קל"ה דיבר עם איש אחד שהיה רחוק מהשם יתברך מאד ואמר לו שירגיל עצמו להתאנח על עניינו ואמר אז התורה יש הבל שנעשה על הארץ וכו' (בסימן ק"ט חלק ראשון) שמבאר שם שעל ידי אנחה שמתאנחין לשוב אליו יתברך נפסקין מחבל הטומאה ונתקשרין לחבל דקדושה וכן אמר אחר כך עוד כמה תורות על אנחה שהיא יקרה מאד. כלל הדברים שרבינו האריז"ל גילה לנו את העולמות העליונים, והחכם האמת יודע שכל הגילויים כולם הם הכל בסוד אדם אחד, כי באמת אין למעלה שום גוף ושום אותיות, אלא שרבינו האריז"ל גילה הרבה בחינות בסוד פרצוף האדם. וטעם הדבר מבואר בספרי חסידות, כי כל אור רוחני אין לנו בו שום השגה, וכל מה שכן מושג לנו הוא ע"י מה שנצטיירים הדבר במשל בסוד פרצוף אדם, וכל זה כדי שהאדם התחתון יעשה עצמו מרכבה לכל מדרגה ומדרגה וימשיך על עצמו אור אלקות בכל מדרגה. כשהאדם מתבונן באיזו דרגה שמובא בדברי רבינו אריז"ל, ומתבונן בפנימיות הענין כמו שגילו הבעש"ט ותלמידיו הק', בזה הוא זוכה להעשות מרכבה לכך, היינו שהוא כ"כ נכלל באור אותה המדרגה שמתבונן בה עד שמרגיש עצמו מרכבה לקדושה הזאת. ובכל יחוד ישנן הרבה מדרגות, יש מדרגה של התקשרות, שזה עדייין לא נקרא בשם יחוד כלל, יש שמסתכלים בספרי הכוונות חושבים על האותיות, זה מאיר להם קצת, וזוהי גם מחשבה קדושה אבל זה לא נקרא יחוד, דכונה זהו לכל הפחות אם כוון את לבו, היינו שבא לבחי' בריאה, 'נורא בגחלתא', שהלב התעורר. וגם כשיש התעוררות אש בלב, זה עדיין לא יחוד שלם, אלא 'כונה', וכל כונה הוא בחי' עולם הבריאה כשהלב מרגיש, אם סתם מסתכל על אותיות השמות, סתם בלי אש, בלי התקשרות וקדושה ודביקות, אי"ז נקרא כונה כלל, זה לימוד, ובעת התפילה אינו זמן ללימוד כלל. כי תפילה הוא זמן של דביקות. והמכונים באמת, אפי' במדרגה הפשוטה, ההתחלה בזה הוא כשיש בלבו אש, בחי' 'נורא בגחלתא', והיחוד הוא יותר מזה, שהוא כ"כ נכלל בכונה שהוא והכוונה נעשים אחד. המציאות הוא שהאדם חושב כל הזמן על עצמו, יש לו כל מיני מחשבות בעוה"ז, כשאדם חכם באמת היינושהוא מתאחד כ"כ עםהחכמהושוכח מהכל. כמובא באריכות בפרי הארץ פ'

16 טז דעה חכמה לנפשך קדושים שיש אנשים שחושבים על עצמן, יש לי גן עדן או גהינם, לא למדתי מספיק, כל הזמן המח שלו תפוס במצב שלו בעבודת ה', הגם שזה גם מחשבה טובה שחושב על התכלית ולא מחשבות בטלים, אבל אדם כזה אינו חכם. כי החכם באמת, חושב כ"כ על הקב"ה ועל אלקות ועל התוה"ק, אין לו זמן כ"כ לחשוב על עצמו, נכון שמפעם לפעם צריך חשבון הנפש, אבל עיקר מחשבותיו לא יהיו כגון 'מה יהיה איתי', דהחכם באמת לא חושב על עצמו,אלא עלהשי"ת, לכן נקרא חכם, כי כ"כ מתאחד עם אלקות והתורה, שיכול לחשוב מאלקות, וממילא נכלל בזה. וזה נקרא יחוד, שמייחד איזה שם של יחודו ית', וכ"כ חושב על אותיות אלו, כ"כ מרגיש אור הענין הזה. עד שיוצא מטבע עצמו ויש לו עונג כ"כ ממציאות מחשבות קדושות אלו, ושוכח מכל המציאות, ונתבטל לגמרי לגבי אורות אלו, זה נקרא יחוד, כי נתאווה הקב"ה שיהיה לו ית' דירה בתחתונים, שנחיה בעדן, ע"י הגן באים לעדן, ע"י התבוננות מרגישים עונג אלקי שיש בתוה"ק, הצדיקים שזכו לכך יש להם חיים כפולים, למעלה ולמטה. וזה הענין אינו רק בדברי רבינו אריז"ל, אלא גם בתורת רבינו ז"ל בלקו"מ, כשאדם מתבונן בדבריו הק' באמת, עד שהוא נכלל וחי את הדברים, זהו בחי' חכמה. והוא בחי' ראיה, כי א"א להגיע למדרגה בלי ראיה, שמיעה זה מרחוק ולא נותן עונג הפנימי של הנפש, וכל זמן שאין אדם בא לחכמה ועונג דקדושה, אזי ח"ו הגוף מתגבר לבקש עונג גשמי. כי המציאות היא שהנפש מקושר רק לעונג, אם הוא מדמה דבר שאינו עונג אמיתי אינו תופס את כל מציאות האדם, ונשאר בנפש מקום לחשוב עוד דבר, רק כשהמח המדמה תופס דבר אמיתי שיש בו עונג, זה תופס אותו לגמרי ולא יכול לחשוב על ענין אחר. ממילא כשאדם חושב באלקות, ומוצא העונג שבזה, זה תופס כל המציאות שלו, ואז מתקיים שיש להשי"ת דירה בתחתונים, כי ממשיך אור אלקי למטה במציאות שלו, ויש בזה מדרגת החכמה ודרגת הכתר. חכמה שעולה למעלה, וכתר חיבור למעלה ולמטה. הכלל שמציאות כל ענין היחודים הוא לייחד קוב"ה ושכינתיה, שורש האדם שהוא נפרד, שרשו ממציאות הנוק' שבעולמות עליונים, בחי' שמות אלקים ואדנ"י, כל בחי' פירוד בהשתלשלות הוא מה שאתה מרגיש עצמך נפרד, ברגע שאתה מקשר מציאות הפירוד לאחדות, זה גם יחוד. כשאתה מתבונן באיזה שם ומייחד עתיק ונוק' או אריך ונוק', ומתבונן באיזה כונה מכוונות אריז"ל, בזה אתה מאחד העולמות התחתונים בעולמות עליונים, וכל זה הוא דביקות. וזה לא דביקות אחת, אלא כל מדרגה ומדרגה זה מין דביקות אחר. והקב"ה קורא לנו בכמה שמות: אח ואחות, אמי, אחותי, בן ובת, בכל אופן מרגיש את ה' בדרך אחר, צריך להרגיש אהבת ה' בבחי' בן ובת ואשתו ואמו, ואח ואחות, כל דביקות הוא עולם אחר, והצדיק חייב להדבק בה' בכל המציאות שלו, בכל בחינות רמ"ח ושס"ה.

17 שיחות הר"ן קל"ה יז ובזה ניגש לדברי רביה"ק בזאת השיחה על ענין האנחה. כי באמת אנחה הוא מציאות גשמישבטבע האדם כשיש לו צער הוא עושה אנחה, כשמשתמש עם האנחות לא סתם דרך הטבע, על דברים בטלים, אלא מתאנח על עבודת ה', מתחיל הזיכוך שמשתמש עם ענין גשמי להפכו לרוחני, עד שכשהצדיק מתאנח הוא התגלות אלקות שיש בסוד התאנחות. כי אין מציאות בנפש הטבעי של האדם שאינו משתלשל מעולמות רוחניים מאד. ואנו יודעים שהאדם צריך להיות דבוק מאד. כמו שאמר בעל הסולם שאי אפשר להגיע לתכלית אם לא יהא מקושר לכל הצדיקים שלפניו עד הנקודה שלו, כי צדיקי כל הדורות, אפי' אם לא תהיה בקי בספריהם, אלא להיות מקושר בכלליות להם, כל צדיק מאיר במקום אחר בגוף, צדיקים יחידי אמת הם בקו אמצעי שזה כולל כל הגוף, אבל כל צדיק תלוי באבר אחר, כשאדם מקושר לכל הצדיקים בשם כל ישאל, מתחיל להאיר לו אור שבכל אבר. הרמ"ק רצה לכתוב איזה ספר איך התרי"ג מצוות מקושרים כל מצוה באבר אחר.אנחנו אין לנוהשגה בזה,אבל באופן כללי יודעים שכל אבר מקושר לצדיק. וכל הספרים שמבארים תורה ע"פ פנימיות כל אחד מהם מגלה מדרגה אחרת. ועבודת האדם להשיג אלו המדרגות. אך איזו מדרגה צריך כדי להשיג את השי"ת, אלא בלשון בעל הסולם זה נקרא להשיג המדרגות, כי כל עולם הוא התגלות דביקות אחר בה', ובאופן כללי ישנן חמש מיני דביקות, אבל זה מתפרט והולך לאין סוף פרטים שגילה רשב"י בלשונו והאריז"ל בלשונו, והבעש"ט בלשונו ולקו"מ בלשונו, דכל צדיק דיבר בעוד לשון כדי לקרבהאדם לדביקות אמת. ומשיח אמר לבעש"ט שיתגלה בעת שיפוצו מעיינותיך חוצה, ויוכלו לייחד יחודים כמותך, ואל ישאל האדם א"כ מתי יבא משיח. כי הבעש"ט המשיך תורה בעולם דרך כל תלמידיו, לגלות לכל אחד ואחד שיהיה לו איזה אחיזה ובית יד בעולמות עליונים, ברוחניות, באלקות, בריבוי מדרגות, לא רק בדביקות אחד פשוט, שזה כולל הכל, אלא גם בריבוי הפרטים, שזה נקרא בשם 'שינוי המדרגות', כי יש כלל ויש פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, שויתי ה' לנגדי תמיד, תמיד היינו בכל מיני פרטים שבעולם ושבתורה. צריך להשיג את ה' בכל מיני התקשרויות, זה בעצמו גילוי פנימיות התורה. עד שאפי' אנחה הגשמית מתהפך לאלקות, ה' יעזרנו שנזכה עי"ז לויפוצו מעיינותיך החוצה, בביאת גוא"צ בב"א.