Ben Gurion University of the Negev Mandel Social Leadership MBA Program מקומו של בית המשפט העליון בקידום מעמד הנשים בישראל המקרה של חנה קהת וארגון קול

תמליל

1 Ben Gurion University of the Negev Mandel Social Leadership MBA Program מקומו של בית המשפט העליון בקידום מעמד הנשים בישראל המקרה של חנה קהת וארגון קולך The Role of the High Court of Justice in the promotion of Women s Status in Israel The case of Hanna Kehat and Kolech organization Presented to: Prof. Pierre Kletz, Dr. Granit Almog Bareket Daphna Cibulski Cohen 2016 February

2 Abstract Submitting a petition to the High Court of Justice is a preferred course of action for many Israeli third sector organizations wishing to make social changes. Using this legal tool seems to be faster, cheaper and ever more efficient than other existing tools, and hundreds of petitions are submitted every year by third sector organization who wishes to create social change. Indeed, Israeli HCJ is liberal and progressive and its rulings are considered to be pioneering, but do these ruling really create a different reality? Do they make the change? Do HCJ s rulings translate to actions and make social changes? How does the declarative nature of the HCJ s ruling meet social reality? By Using Prof. Gerald Rosenberg s thesis and by case studying Hana Kehat s organization, this paper will inquire on this interesting question, narrowed down to the angle of legal struggles in the field of women status. מבוא "הקשר בין תיאוריה ומציאות מעשית חשוב ומרכזי ביותר בזירה הפמיניסטית, שמטרתה לצאת ממציאות חייהן של נשים ולחזור אליה כדי לשנותה ולשפרה. הפעילות המשפטית חשובה ומרכזית לפעילות הפמיניסטית, ובישראל במיוחד. מאבקים פמיניסטיים מרכזיים הושגו בזירה זו, הן בחקיקה ובן בפסיקת בתי המשפט. לכאורה, הזירה המשפטית היא המקום ה"הגיוני" וה"טבעי" ביותר לנהל בו מלחמות ערכיות על שינוי חברתי. בזירה המשפטית אפשר לנחול ניצחונות רבי משמעות, שהשפעתם החברתית גורפת: תיקון חוק קיים, ניסוח חוק חדש, או ניצחון אחד בתיק תקדימי- הם בעלי תחולה על כלל החברה ועל אינספור מקרים עתידיים". דברים אלו נכתבו על ידי מורתי ורבתי בפקולטה למשפטים, ד"ר אורית קמיר, אשר באמצעותה, כמו גם באמצעות מורותיי ד"ר דפנה ברק-ארז, פרופ' רות בן ישראל ושולמית אלוני, נחשפתי לפמיניזם והתחלתי להגדיר את עצמי פמיניסטית. ציטוט זה, המעלה על נס על הכלי המשפטי כשחקן מחולל שינוי בזירה החברתית בכלל והפמיניסטית בפרט, משקף במידה רבה את מה שחשבתי לאחר לימודי המשפטים שלי. פסקי דין פורצי דרך כמו בג"ץ אליס מילר, בג"ץ הדירקטורים, פסק הדין בפרשת האונס בשומרת, פסק הדין בעניינה של לאה שקדיאל ושלל פסיקות של בית הדין הארצי לעבודה, נדמה כי היו נחשון ומגדלור, פורצי דרך ומשני מציאות במאבקן של נשים להשגת שוויון. יחד עם זאת, נטייתי בשנים האחרונות לפנות לשדה החברתי הובילה אותי בשנת 2013 לקרוא את ספרו של ג'ראלד רוזנברג "התקווה החלולה- האם בתי משפט יכולים לחולל שינוי חברתי?". בעזרת ניתוח דקדקני ומקיף הכולל הסתכלות משפטית-סוציולוגית רחבה וביקורתית, מנסח רוזנברג את טענתו לפיה יכולתו של בית המשפט העליון בארצות-הברית לחולל שינוי כאמור, מוגבלת ותלויה בהתקיימם של תנאים פוליטיים-חברתיים, זאת לנוכח מגבלות שונות במסגרתן פועל בית המשפט. רוזנברג מנתח את פסקי הדין המפורסמים ביותר בהיסטורית המשפט האמריקאי, אותם פסקי דין אשר היו חלק בלתי נפרד מהשכלתי המשפטית, ומערער באופן קוהרנטי ומשכנע על ייחוסם כשחקנים ראשיים במאבק לחולל שינוי חברתי. קריאת הספר טלטלה אותי, ראשית משום שהטילה צל על אחת מהנחות היסוד המוקדמות ביותר של השכלתי, כי המשפט הוא שדה עצמאי, נאמן לתורתו, פורץ דרך וראשון במעלה מתוך הכלים הקיימים לחולל שינוי חברתי. שנית, כי הגותו של רוזנברג היא כה סדורה ומנומקת עד כי קשה היה לי להעלות בידי נימוקים נגדיים, סותרים ומחלישים וזאת חרף ההבדלים בין מערכת המשפט 2

3 האמריקאית לזו הישראלית. ושלישית, משום שתקוותי הפרטית לחולל שינוי חברתי באמצעות השכלתי המשפטית איבדה מזוהרה. התכוונתי לצאת לשדה החברתי, לתקן עוולות ולשפר את פני החברה בישראל בין היתר באמצעות כלים משפטיים, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה המשמעות של שאיפותיי אלו בעולם בו הקלף בו אני אוחזת נחזה להיות חזק יותר מכוחו האמיתי. כל אלו עמדו לנגד עיני כאשר התבקשתי לבחור סוגיה חברתית עבור עבודה זו. ברור היה לי כי אכתוב על מאבקן של נשים לשווין. סוגיה זו מעסיקה אותי רבות בחיי היום יום למרות שאינני עובדת בתחום, אינני פעילה בתחום ולמעשה- חיי הפרטיים הם במידה רבה אנטי-פמיניסטים. אני נשואה לאיש צבא ומתגוררת בבסיס צבאי. בּמקום זה הסדר החברתי ברור- הגברים מגנים על המולדת, הנשים בבית. האתוס הצבאי הלוחם הוא גברי מאד, גם אורחות החיים הכוללים מחויבות גבוהה מאד למקום העבודה מצד הגברים, מעברי הדירות התכופים שאינם מאפשרים פיתוח קריירה לנשים, ההבניה החברתית הרואה במשפחה גדולה סמל סטטוס, כל אלה, בנוסף לסדרים חברתיים מובנים בחברה הישראלית, מציבים את תקרת הזכוכית נמוך מאד עבור נשים. על רקע זה, המפגש עם חנה קהת, היזמית בה בחרתי להתמקד בעבודה זו, היה מרתק. חנה היא לוחמת פמיניסטית, אשר תרומתה לשיח הפמיניסטי הישראלי אדירה. היא דתיה, למדנית וד"ר למחשבת ישראל אשר מעידה על עצמה כי סקרנותה ואהבתה לתורת ישראל מקורן בילדותה, כשאביה לימד אותה משניות. נפגשנו בביתה הנעים והצנוע, עמוס כתבי קודש. מלבד חוכמתה וידענותה, הדבר שהרשים אותי יותר מכל בחינה היא גישתה חסרת הפשרות. דרכה ברורה לה, מטרותיה נחרצות, האמת שלה לנגד עיניה בכל עת. היא לא מתנחמדת ולא מתפשרת ומוכנה לשלם בעבור האמת שלה מחיר אישי כבד. היא למודת קרבות, אכזבות וניצחונות, ומתבוננת על המציאות בה היא פועלת באופן מפוכח. חנה מאמינה גדולה בשדה המשפטי ובבג"ץ בפרט, ככלי לשינוי חברתי. ארגון "קולך" שהקימה ביחד עם חברותיה לדרך עתר פעמים מספר לבג"ץ ואף מצוי כיום במספר הליכים משפטיים, המפורסם שבהם "קול ברמה" אשר בטרם הוכרע, כבר הותיר את חותמו כפסק דין המרחיב את גבולות זכות העמידה של ארגונים בבג"ץ. חנה איננה משפטנית, כך שהיא אינה מתמקדת בטקטיקה, אלא באסטרטגיה. היא מכירה את הכלי הבג"צי מצוין, אך פחות את שפתו המקצועית. אני חשתי, כי דווקא נקודה זו עזרה לי להבין טוב יותר מה אני מבקשת לבדוק, משום שחנה חייה פחות את הפלפולים ויותר את השטח, ומכיוון שהתמה עליה נשענתי בוחנת את השפעותיו החיצוניות של בית המשפט העליון- הציבור אליו מופנית הפסיקה והאקלים הפוליטי בו היא מתנהלת, הסתכלותה סייעה לי להבין את מלוא התמונה. השאלה אותה אבקש לבחון היא, מה כוחו של בית המשפט העליון בישראל לקדם סוגיות חברתיות העוסקות במעמדן של נשים. ויותר מכך- האם ניתן, לאחר קריאה של פסקי הדין, הספרות וראיונות שערכתי, להשתמש טוב יותר בכלי של בג"ץ. בחרתי במודע שלא להתעכב על הגדרת הבעיה משום שברור לכל כי נשים בישראל מופלות וכי ההפליה חלה במישורים כה רבים עד כי קצרה היריעה מלהכיל. סמינריון זה מתבסס על הפרדיגמה האיכותנית, לפיה החוקר מבקש להבין את המציאות הנחקרת כפי שהיא משתקפת ומתפרשת מבעד לעיני המשתתפים )שקדי, 2012(. בהמשך אציג ניתוח של ראיון עומק, שני ראיונות משנה וניתוח תוכן של מאמרים, מחקרים, כתבות וממצאים אינטרנטיים. סקירה ספרותית ומשפטית חנה קהת, היזמית בה בחרתי להתמקד, והארגון אותו הקימה "קולך" עושים שימוש בבג"ץ בכדי לקדם את מעמדן של נשים בכלל, ושל נשים דתיות בפרט. על כן, הסקירה הספרותית והמשפטית שלהלן בנויה כמשפך- תחילה אסקור את מקומו של בג"ץ בהובלת שינויים חברתיים, אצמצם את 3

4 היריעה לשינויים חברתיים בהיבט מעמדן של נשים ולבסוף אתמקד במאבק הפמיניסטי-דתי, ואציין את פרשת "קול ברמה" אשר הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון באמצעות ארגון "קולך". לאחר שאעשה כן, אציג את התיאוריה של ג'ראלד רוזנברג אשר לאורה אבקש לנתח חלק מפסקי הדין אותם סקרתי. בג"ץ ככלי לשינוי חברתי מאז שנות השבעים, ניתן לראות את משקלו ההולך וגדל של בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק ככלי לקבילה על מוסדות ומדיניות המדינה, לקידום זכויות פרט ולחתירה לטובת שינויים חברתיים. בעוד שבשנות החמישים של המאה הקודמת היה מספר העתירות הממוצע לבג"ץ כשמונים לשנה, ישנה מגמה נמשכת של עלייה תלולה ביותר במספר העתירות מאז שנות השבעים, תהליך שמואץ לאחר מלחמת יום הכיפורים )2003 )Barzilai, ומגיע לאלפי עתירות בשנה כיום. בעשרים השנים האחרונות גוברת בהתמדה חשיבותו של בג"ץ והוא תופס מקום חשוב יותר ויותר בחברה הישראלית. אין כמעט נושא המעסיק את הציבוריות הישראלית שאינו מגיע במוקדם או במאוחר לפתחו של בית המשפט, ואין כמעט יום שכלי התקשורת בישראל אינם מדווחים על פעולות של בג"ץ. תהליך הפיכתו של בית המשפט לגורם מרכזי בזירה הציבורית והפוליטית בישראל כרוך בטבורו בתופעת האקטיביזם השיפוטי ובחקיקתם של חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק )1992(. אלו יצרו, על ידי פרשנות רחבה שהוביל הנשיא דאז ברק, שיח של זכויות אשר העלה על נס זכויות אדם והיווה כר פורה לפעילות משפטית שמטרתה קידום זכויותיהם של פרטים ושל קבוצות, וזכה )על ידי ברק עצמו( לתואר "המהפכה החוקתית". ברק עצמו זכה להיכתב בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל כמי שחולל מהפכה של ממש וכתרים נקשרו בשמו, כגון: "אהרון ברק הוא הנפיל היחיד בדורנו. מה שבן גוריון היה למערכת הממלכתית של שנות הארבעים והחמישים היה ברק למערכת המשפטית של שנות השמונים והתשעים". 1 ברק פעל בימים של הפרטה גוברת, היחלשותה של מדינת הרווחה והתחזקותו של המגזר השלישי. תופעות אלו גרמו להגברת האטרקטיביות של בתי המשפט ויצירת תהליכים הולכים וגוברים של משפוט, קרי- העדפה של בתי המשפט )על פני מסגרות חברתיות-כלכליות-פוליטיות( על מנת ליישב מחלוקות חברתיות ופוליטיות )גל-נור, 2003(. עם זאת, יש הטוענים כי בית המשפט האקטיביסטי פעל, בימים של הפרטת שירותים אשר היו עד אותה עת ניתנים על ידי המדינה, לטובת בעלי ההון ולאו דווקא עבור צדק חברתי וחלוקתי ובכך שיתף פעולה, גם אם לא בכוונת מכוון, עם משנתה הניאו-ליברלית של המדינה. למרות הביקורת המשתמעת מן הכתוב לעיל, אין להקל ראש במשמעות החברתית של פסיקותיו של בג"ץ אשר פסק, בין היתר, כי אין להפלות נשים בקבלה לקורס טיס, 2 כי לא ניתן להחזיק עצירים זמן ממושך ללא ביקורת שיפוטית, 3 כי יש להשוות את זכויותיהם של חד מיניים בתנאי העבודה, 4 כי יש לפרש בצמצום הוראות פליליות המגבילות חופש ביטוי, 5 כי אסור לענות נחקרים 6 ועוד. עם זאת, נדמה כי המהפכה החוקתית שהתרחשה בישראל היא חלקית בלבד ונפקדות ממנה הזכויות החברתיות כמו הזכות לחינוך, הזכות לבריאות והזכות לרמת חיים נאותה אשר עד לאחרונה נמנע בדרך כלל בית המשפט מלהכיר. ברם, הלחצים הגוברים על רשתות המגן הסוציאליות, המחאה החברתית וכתיבה אקדמית הולכת ומתרחבת בתחום, החלו להעסיק את בית המשפט העליון. ואכן, בשורה של פסקי דין שהתקבלו לאחרונה להכיר גם בזכויות אלו, 7 ויש לשער כי זכויות חברתיות יהיו על סדר יומו של בית המשפט העליון בשנים הקרובות )רבין, שני,.) ארי שביט, "עליון חסר ברק" הארץ, בג"ץ 454/94 אליס מילר נ' שר הביטחון פ"ד מט )4( 94 3 בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון פ"ד נג )5( 241; בג"ץ 3239/02 מרעב נ' מפקדת כוחות צה"ל באיו"ש פ"ד נז )2( בג"ץ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ' פ"ד מח )5( בג"ץ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ד )5( בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל פ"ד נג )4( ראו למשל ג' מונדלק "זכות חברתית כלכלית בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות למימד החברתי של זכויות אדם( שנתון משפט העבודה ז' )תשס"א ; 27 י' אלבשן "פרקליטי העשוקים: על המשפט ככלי לשינוי חברתי,

5 קידום מעמד נשים בבג"ץ עבור נשים המבקשות סעד פרטי ועבור ארגוני נשים המבקשים לשנות סדרים חברתיים, היווה בית המשפט העליון כתובת חשובה בעשורים האחרונים, והישגים משמעותיים הושגו בזירה זו במחצית השנייה של שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים )קמיר, 2002(. בין פסיקות אלו ניתן לציין את בג"ץ שקדיאל 8 בו קבע בית המשפט כי אי הכללת מועמד למועצה דתית, מהטעם שהמועמד הוא אישה, נוגד את עקרון היסוד של מערכת המשפט הישראלית לפי אסורה אפליה מטעמי מין; את בג"ץ אברהם פורז 9 בו קבע בית המשפט כי עצם הפלייתן לרעה של נשים מהווה פגיעה בזכותן לשוויון; את בג"ץ אליס מילר בו פסק בית המשפט העליון ברוב דעות שאי גיוסן של נשים לקורס הטיס של חיל האוויר, אך ורק בגין היותן נשים, הנו אסור ומהווה יחס מפלה ופסול ובכך פתח אפשרות בפני נשים לשרת לא רק בקורס טיס אלא גם בתפקידים נוספים בצה"ל; בג"ץ שדולת הנשים )הדירקטוריונים( 10 אשר היווה פריצת דרך ומתן הכרה תקדימית בצדקתו של מכשיר ההעדפה המתקנת לצורך ביעור נזקי האפליה של נשים בשל מינן ; 11 פרשת האונס בשומרת אשר סרטט מחדש את גבולות ההסכמה שבשתיקה ליחסי מין, 12 ועוד. מאבקים פמיניסטים- דתיים בבג"ץ החל משנת מסוף שנות השמונים מהווה בג"ץ זירה מרכזית במאבק פמיניסטי להוקעת התופעה של הדרת נשים דתיות וחרדיות מן המרחב הציבורי. אציין שלושה פסקי דין פורצי דרך אשר הונחו לפתחו של בג"ץ, קיימים רבים אחרים שאת חלקם אזכיר בדיון, ונוספים שטרם הוכרעו: בשנת 1987 עתרה לאה שקדיאל לבג"ץ נגד פסילתה מלכהן כחברה במועצה הדתית. שקדיאל אישה דתית, מורה ומחנכת, תושבת ירוחם, נפסלה על ידי שר הדתות מלכהן במועצה הדתית המקומית, אף שהיא נבחרה על-ידי המועצה המקומית כחוק. טענת המדינה הייתה כי כהונתה של אישה במוסד זה אינה עולה בקנה אחד עם ערכי המסורת, שלפיהם נשים אינן נוטלות חלק בעניינים שבשררה. בית המשפט דחה את טענת המדינה וקיבל פה אחד את העתירה. שקדיאל הייתה לאישה הראשונה לשמש חברה במועצה דתית. עתירה חשובה נוספת היא זו של נשות הכותל, 13 קבוצה המורכבת מנשים דתיות ממגוון זרמים ביהדות אשר נהגו, החל משנת 1988,להתפלל ברחבת הכותל עטויות בטליתות. לאחר שהותקפו באלימות ולאחר שרב הכותל הוציא בעקבות פועלן הנחיות לפיהן אסור על נשים להתפלל עם טלית בכותל, פנו בשנת 1989 לבג"ץ. עניינן נדון בשלוש עתירות, ובעתירה האחרונה הוחלט, למורת רוחן של העותרות, כי יוקצה לנשות הכותל מקום תפילה בקשת רובינסון. הייתה זו פשרה שנשות הכותל סלדו ממנה ונדמה כי אך בית המשפט העליון בעצמו לא חש עמה בנוח. פסק דין שלישי וחשוב בהקשר המאבק הדתי-פמיניסטי הוא זה של הטוענות הרבניות. 14 עד לשנות התשעים התנאים לקבלת רישיון לטוען רבני היו ארבע שנות לימוד בישיבה )תנאי שהגביל למעשה את המקצוע לגברים בלבד(, ניהול אורח חיים אורתודוקסי ועמידה בבחינות מעבר. רק בעקבות הגשת עתירה לבג"ץ שונו תקנות בתי-הדין הרבניים, כך שלא רק בוגרי ישיבות יוכלו לגשת לבחינות- ההסמכה, אלא כל בוגר "מוסד חינוכי" שהכיר בו בית-הדין הגדול, ובכלל זה "המכון להכשרת טוענות בית דין". הבוגרות הראשונות ניגשו לבחינות-ההסמכה ונחלו הצלחה מרובה )גבוהה לאין ערוך מזו שנחלו הגברים שניגשו לבחינות(. ברם, מחול-השדים החל כאשר ניגשו בוגרות המחזור השני לבחינה ורובן המכריע נכשל. זאת ועוד, לא היה אפשר לבדוק לעומק את הכישלון הקולקטיבי משום שגיליונות הבחינה של כל מחזור התלמידות הזה נעלמו. בפסק הדין מקבל בית המשפט חלק מטענות המכון בדבר הפליה שרירותית כנגד תלמידותיו בבחינות ההסמכה לטוענים רבניים ובדבר חוסר סבירות הקריטריונים להכרה במוסדות להכשרת טוענים רבניים. בית המשפט מורה על קביעת קריטריונים חדשים להכרה במוסדות ועל ביצוע בחינות חוזרות 8 בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח' פ"ד מ"ב )2( בג"ץ 953/87 אברהם פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו פ"ד מ"ב )2( בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' שר התחבורה, פ"ד מ"ח )5( נדלה מ 12 ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' פ"ד מ"ח )1( בג"צ 257/89 ענת הופמן ואח' נ' הממונה על הכותל המערבי ואח' פ"ד מ"ח )2( 265; בג"צ 3358/95 ענת הופמן ואח' נ' מנכ"ל משרד רוה"מ פ"ד נ"ד )2( 345; דנג"צ 4128/00 מנכ"ל משרד רוה"מ ואח' נ' ענת הופמן ואח' פ"ד נ"ז )3( בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות פ"ד מ"ח )4(441 5

6 לתלמידות. מאז פסק הדין אשר סלל את הדרך להכשר נשים כטוענות, עשרות טוענות רבניות מייצגות נשים דתיות בבית הדין. על הצלחת פסיקה זו ארחיב בהמשך. בשנים האחרונות נדונו מספר עתירות נוספות בבג"ץ בנושא הדרת נשים בהן אסר בית המשפט העליון על כל הפרדה ברחוב, בין אם בדרך של הקמת מחיצה או בכל דרך אחרת. 15 בדומה, נאסרה ההפרדה בבתי קברות בין גברים ונשים. 16 בימים אלו נדונה בבית המשפט העליון עתירה נגד ההפרדה ההרמטית בזמן ובמקום הלימודים בין גברים ונשים במוסדות לימוד אקדמאיים הפונים לציבור החרדי. 17 התקווה החלולה בשנת 2008 יצאה לאור המהדורה השנייה של ספרו של ג'רלד רוזנברג, פרופסור אמריקאי למשפטים ומדע המדינה, התקווה החלולה. במרכז הספר מבקש רוזנברג לבחון באופן אמפירי את ההנחה הרווחת בארה"ב לפיה בית המשפט העליון הוא סוכן שינוי חברתי ראשון במעלה. באמצעות מקרי בוחן ידועים בהיסטוריית הפסיקה האמריקאית, מנסח רוזנברג את התנאים המסייעים והמצמצמים את השפעתו של בית המשפט העליון על שינויים חברתיים בארה"ב. ארבעה פרקים מקדיש רוזנברג בספרו לאחד מפסקי הדין המפורסמים ביותר במשפט האמריקאי,.Brown Vs. Board of Education פס"ד בראון )משנת 1954( נחשב ציון דרך היסטורי במאבק נגד ההפרדה הגזעית בארה"ב. פס"ד תקדימי זה קבע כי ההפרדה הגזעית בחינוך מנוגדת לחוקה וביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" equal(,)separate but שהייתה נהוגה בארה"ב למעלה משמונים שנה. באמצעות תשתית אמפירית רחבה ומבוססת )כה מבוססת עד כי אף לא אחת מן הביקורות על רוזנברג כפרה בנכונותה(, מגיע רוזנברג למסקנה כי פס"ד בראון לא שינה דבר. עשר שנים אחרי מתן פסק הדין, פחות מעשירית האחוז )0.014%( מאותם ילדים שחורים למדו בבתי ספר אינטגרטיביים. עשר שנים תמימות אחרי פסק הדין אשר נתפס בעיני רבים כסימן דרך מרכזי אשר שינה את פני החברה בארה"ב (2011 Mautner,,)Gutwein & ואשר אהרון ברק תאר כ"פסיקה החשובה ביותר של בית המשפט העליון האמריקאי במאה ה- 20 " ומציאות החיים כמעט לא השתנתה. חששם של השופטים כי התעקשות על ביצוע לאלתר של פסק הדין עלולה לגרום למעשי אלימות קשים, הובילה אותם להורות כי האינטגרציה תצא לפועל speed","with all deliberate ובכך העבירו את המושכות לרשות המבצעת אשר היא זו שתקבע כיצד ומתי פסק הדין יבוצע. וכך, בשל אינטרסים מוסדיים ובירוקרטיים, נדחה יישום הפסיקה עוד ועוד עד שהנושא הוסדר תחיקתית. לא זו בלבד שפסק הדין לא חולל שינוי חברתי, טוען רוזנברג, אלא שבמידה מסוימת העתירה והפסיקה שבאה בעקבותיה עוררו תגובות נגד חריפות אשר הזיקו למאבק. ההכרזה על האינטגרציה הובילה לביטולן של תוכניות חינוכיות לקידום שחורים, העלאת הנושא על סדר היום הובילה ללעומתיות והקצנת עמדות בחברה האמריקאית בדרום ארה"ב, ההתרכזות בזירה המשפטית גרמה למבקשי השינוי לזנוח זירות אפקטיביות כמו פעילות במערכת החינוך עצמה. כמוכן, הפער האדיר בין פסק הדין לבין המציאות בשטח פגע בלגיטימציה של בית המשפט והחליש אותו. רוזנברג טוען, כי מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי במדיניות ההפרדה היא חקיקת חוק זכויות האזרח, 11 שנים לאחר פס"ד בראון, אשר לוותה באכיפה אגרסיבית של הממשלה שאיימה להפסיק לממן בתי ספר אשר לא יבטלו את מדיניות ההפרדה. מהלך דומה עושה רוזנברג בנוגע למאבקן של נשים להשגת שוויון זכויות. בפרק שכותרתו Liberating Women? The Court and Women Rights טוען רוזנברג כי, למרות פסיקה אקסטנסיבית החל מתחילת שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת בנושאים הקשורים לאפליה על רקע מגדרי במקום העבודה, לא התחולל שינוי חברתי משמעותי בתחומים 15 בג"ץ 6986/10 עזריה נ' משטרת ישראל )פורסם בנבו, (; בג"ץ 7521/11 עזריה נ' משטרת ישראל )פורסם בנבו, ת"ק דוידיאן מיכאלי נ' חברה קדישא אופקים )פורסם בנבו, ( 17 בג"ץ 6667/14 תירוש נ' המועצה להשכלה גבוהה )טרם פורסם(. 6

7 אלו ופערי השער כמעט ולא השתנו )אישה הרוויחה בממוצע 60.2% משכרו של גבר בשנת 1975, ו 63.7% בשנת 1987(. ההסבר לכך נעוץ על פי רוזנברג, בחסמים חברתיים שורשיים אשר כוחה של הפסיקה לא יכולה להם. רוזנברג סוקר את מצבן הרע של נשים בהיבטים של אלימות כלפיהן, תת ייצוג פוליטי, חוסר שוויון בחלוקת הנטל המשפחתי, שיעורים עצומים של עוני בשל התפרקות התא המשפחתי, הטיה לטובת גברים בחקיקה ובפרשנות הניתנת להם על ידי בתי משפט וקובע כי באקלים חברתי כה קיצוני, בית המשפט לא יכול להיות שחקן יחיד. פסיקותיו של בית המשפט, עקביות ומיטיבות ככל שיהיו, לא יכולות לשנות סדרי עולם לבדן. פסיקה תקדימית חסרה את הכוח הדרוש לצורך יישומה. ללא סוכני שינוי חיצוניים המציעים תמריצים או משיתים עונשים, ללא מנגנון שינוי של "כוחות שוק", לא יתחולל שינוי. שינוי, ככל שיהיה, תלוי בגורמי האכיפה שנכון למציאות הנוכחית, אינם ממהרים לעשות כן, או בשינויים חברתיים איטיים ואבולוציוניים. אם לסכם את משנתו של רוזנברג, אזי בית המשפט יכול לתרום משמעותית לשינוי חברתי רק כשאינו פועל לבדו,וכאשר כוחות המבקשים להימנע מן השינוי החברתי אינם זוכים לתמיכת גורמים חברתיים או פוליטיים מהותיים. עם זאת, כאשר ההתנגדות היא רחבה,החלטותיו של בית המשפט עלולות לגרום דווקא תגובת נגד יעילה שתשחק את הישגי ההתקדמות. הספר עורר תגובות רמות וביקורת רבה, בעיקר בשל העובדה כי מערער על התפיסה הרווחת בארצות הברית לפיה פנייה לבית המשפט הינה טכניקה מועדפת לשינוי חברתי ולקידום הגנה על זכויות, בעיקר כאשר קיים קושי לעשות כן במישור הפוליטי. רוזנברג טוען, כי למרות שהמודל האמריקאי נדמה להיות מודל אקטיביסטי, בפועל הוא מוגבל ביותר וזקוק לכוחם הפוליטי והביצועי של רשויות נוספות בלתו, ובכך הוא למעשה קרוב יותר למודל המוגבל. ראוי לציין בהקשר זה כי מידת התאמתה של התמה של רוזנברג, אשר מתייחסת למודל המשפטי האמריקאי, נבדקה בספרות באופן יסודי )גביזון, ; 2008 בקרמן, 2012( והוכרה כמתאימה גם לבית המשפט העליון בישראל. חנה קהת וארגון "קולך" בחרתי בחנה קהת בתור היזמית בה אבקש להתמקד. כשהתוודעתי לפועלה לראשונה, מה שהרשים אותי יותר מכל הייתה מחויבותה לשוויון נשים בישראל. היא נדרשה, ועדיין נדרשת, לשלם מחיר אישי כבד ביותר על פועלה, וזה לא עוצר אותה. נדמה כי המשימה והדרך חשובות לה מעצמה, ועל כך לא נותר לי אלא להשתאות בהערצה. פגשתי אישה חכמה ונחושה, טובת לב, רגישה ואמפתית מבלי להיות מעושה או אפילו נחמדה. העובדה כי חשבתי רבות על פגישתנו לאחר שנסתיימה וכי שיניתי כמה מתפיסותיי בעקבותיה, מצביעה על מידת ההשפעה שהייתה לה עלי. למדתי ממנה עוד כמה עבודה יש לנו, הנשים, לעשות ומאידך- כמה רבות השותפות לדרך וכמה התקדמות השגנו. כששוחחתי איתה וכשקראתי עליה נוכחתי עד כמה קורות חייה השפיעו על תפיסת עולמה ועל דרכה. אלה, בצירוף לאופייה העיקש הובילו להישגיה פורצי הדרך אשר זיכו אותה בהכרה ובפרסים רבים. חנה קהת נולדה בשנת 1959 בשכונת מאה שערים אשר בירושלים למשפחה חרדית. בגיל 20 החליטה, באקט שהתקבל בתדהמה, לעזוב את הבית שבו גדלה ואת העולם החרדי. היא גרה בגפה בדירה קטנה בירושלים ונרשמה ללימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא חשבה לעזוב את הדת כי מצאה בה נחמה ואישור, וכי הבעיה שלה הייתה עם החברה החרדית ולא עם הדת. קהת, היחידה ממשפחתה שעזבה את הקהילה החרדית, מתארת את המעבר לעולם הדתי כהחלטה מודעת: "היה בי רצון עז לבטא את עצמי מבחינה דתית ולהשכיל ובחברה החרדית הייתי מוגבלת כאשה ". 18 חנה נישאה בגיל 27, גיל שנחשב מופלג בחברה ממנה היא באה לברוך, כיום ד"ר ורב מלמד בישיבת מחניים. לבני הזוג ששה ילדים- ארבע בנות ושני בנים. חנה היא בעלת תואר ד"ר למחשבת ישראל מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בוגרת המחזור הראשון של בית הספר למנהיגות חינוכית 7 18 ר' ה"ש 19

8 של מנדל והייתה עמיתת מחקר במכון הרטמן בין השנים היא עוסקת שנים בחינוך ומרצה במסגרות שונות. את ילדותה בחברה החרדית מתארת קהת כחוויה מפחידה: "גדלתי במקום חסר הגנה", היא אומרת, "הכל היה פרוץ: ילדות חרדיות היו חסרות קול ויכלו לפגוע בהן. מצוקתן לא נשמעה". 19 חוויה מכוננת בחייה היא הטרדה מינית שעברה כילדה, חוויה שהדחיקה במשך שנים ארוכות. "הייתי מאוד קטנה. זה היה שכן שלנו. אף אחד לא ידע. אין מילים. לא הייתה אפילו השפה לדבר על זה...לא סיפרתי לאף אחד...זה נושא לא מדובר ואין לגיטימציה לקורבן להתלונן. נשים דתיות לא מתלוננות. אנחנו מגלים שיש יותר פגיעה בילדות קטנות כי יש חשיבה שזה מותר ולפגוע בנשים אסור. יש מחשבה שילדה קטנה היא לא חטא. היא לא אישה נשואה. יש הכחשה גמורה." במבט לאחור, היא אומרת, ילדותה הפגועה היא אולי הסיבה להקמת "קולך". "כיום אני חושבת שבתת מודע שלי פעלתי ליצור תנועה שתגן על נשים ובנות ואולי תיצור עולם טוב יותר בשביל הבנות שלי." 20 בפגישה בינינו סיפרה לי חנה כי רוב פעילותה היום מוקדשת לקידום הנושא של נפגעות תקיפה מינית וכי היא שוקלת לעתור לבג"ץ על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה, המשטרה ומערך בריאות הנפש בטיפול בנפגעות. בשנת 1989 הקימה ביחד עם חברות לדרך את ארגון "קולך" מתוך כוונה לקדם שוויון לנשים בחברה הדתית ועמדה בראשו עד שנת בתחילה, חשבה קהת כי הממסד הדתי אורתודוקסי יחבק אותן, אולם במהרה נוכחה לדעת כי הממסד לא רק שמפנה להן עורף אלא אף יוצא נגדה במתקפה חזיתית אישית. לאחר ש"קולך" יצאה נגד הרב יצחק כהן אשר נחשד בעבירות על רקע מיני, פוטרה ממכללת אורות ישראל שבאלקנה ועל כך ניהלה מול המכללה מאבק משפטי שהסתיים בפשרה. על כך מספרת קהת בראיון שקיימתי אתה: "בהתחלה למשל, היינו ממש בטוחות שהרבנים הם שותפים, שנדבר עם כמה רבנים והכל יסתדר... אבל הסתבר לנו שהרבנים הם האויב הכי גדול של קולך... ולא ידענו את זה. ואנחנו נשות רבנים וחברות של רבנים, לא היינו אנטי. האנטי נוצר תוך כדי תנועה". למרות כל אלה, היא לא מתכופפת ולא מתפשרת. כששאלתי אותה לגבי משנתה הפמיניסטית ענתה לי כי היא פמיניסטית רדיקלית 21 ואכן, נכונותה "ללכת עד הסוף" ניכרת בכל צעד ובכל מילה. כך היא מספרת על מה שארע מאחורי הקלעים בבית המשפט בפרשת "קול ברמה": "הם החליטו לתת שעה שבועית לנשים שזו הייתה הונאה כי השעה השבועית הייתה על שעה של שירים חסידיים כך שלא הייתה באמת הזדמנות לנשים לשאול שאלות- זו לא הייתה שעה של שיח או שאלות ותשובות, אז לא באמת ניתנה הזדמנות. וגם מבחינת השעה- שבע עד שמונה, לא באמת מתאים לאישה חרדית שצרכה להוציא ילדים לחדר ולבית ספר, זה לא באמת אמיתי. אחר כך החליטו על כמה שעות בשבוע. לאחרונה המאבק מול הרשות היא ש"קול ברמה" מבקשים שעה שבועית שבה נשים לא יוכלו לעלות, זה הפך להיות משהו הפוך וגם זה אסור. אני לכל אורך המשפט טענתי בפני השופטת "תשמיטי את המילה 'נשים' ותכניסי 'אתיופים'". שאלו איתי "מה יקרה אם תהייה רק שעה בשבוע שבה לא יוכלו להעלות נשים?" אז אמרתי "מה יקרה אם תהיה רק שעה בשבוע שבה אתיופים לא יוכלו לעלות? מקובל עליך?" זה הדהד מאד חזק- ברגע שזה לא נשים האפליה מאד ברורה, מאד אסורה, מאד ברור שזה בלתי אפשרי. נראה לאן זה ילך... בחודש הבא יש קדם משפט וזה תהליך שייקח שנים אבל זה מתקדם." ניתן היה לשער כי, בעקבות מאבק ממושך בהדרת הנשים ברדיו "קול ברמה" הישג לפיו ממצב של הדרה מוחלטת, למצב בו במשך שעה אחת לא יעלו נשים לשידור, הוא הישג מדהים בו יסתפק מי 19 מתוך כתבה בעיתון הארץ "מדוע פרשה חנה קהת" מתוך ראיון במעריב, פמיניסטית? לא בבית ספרנו, מאת ליאת שלזינגר על פי תפיסת הפמיניזם הרדיקלי מקור אי השוויון הוא בעובדה שאנו חיים בחברה פטריארכלית,שנשלטת על ידי גברים אשר שולטים בנשים באמצעות דיכוי החופש שלהן, המיניות שלהן, וכיוצא בזה. מדובר בתפיסות חברתיות שהושרשו ונטמעו בחברה באופן כזה שהן נראות כמעט טבעיות וברורות מאליהן, עד כדי כך שנשים וגברים אינם מערערים עליהן, ועל כן נדרש שינוי יסודי של החברה כדי להביא לשוויון מהותי בין המינים. 8

9 שנאבק- אך לא קהת. ברור לה כי ההפליה אסורה וכי ההדרה פוגעת, והיא לא תוותר על שעל בדרך אל היעד אליו היא שואפת להגיע. פרשת קול ברמה הגיעה לעליון כערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לקבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית אותה הגישה עמותת "קולך" נגד תחנת הרדיו "קול ברמה". טענת המבקשים הייתה כי מדיניות מוצהרת בה נקטה תחנת הרדיו לפיה לא תושמענה נשים בשידוריה היא בבחינת הפליה אסורה. קולך טענה כי מדיניות התחנה מהווה הפליה בלתי חוקית, באופן המנוגד לסעיף 3 )א( לחוק איסור הפליה, אשר אוסר בין היתר לפעול באופן מפלה בהספקת שירות ציבורי "מחמת מין". קולך מיקדה את טענותיה בשני מוקדי הפליה עיקריים שהתקיימו לשיטתה בפעילות תחנת הרדיו. מוקד ההפליה הראשון עסק במניעת האפשרות מנשים "לעלות לשידור", מוקד ההפליה השני עסק ב"מניעת התוכן" ממאזיני ומאזינות תחנת הרדיו. לפני כשנה קבע בית המשפט המחוזי כי ארגון קולך יוכל להגיש את התובענה, וזאת למרות הסיטואציה המשפטית הנדירה שבה תביעה ייצוגית מוגשת על ידי ארגון ללא מעורבות של יחידים שרואים עצמם נפגעים. תחנת הרדיו ערערה, בטענה כי לא עברה על החוק האוסר אפליה, כי פעלה בהתאם להוראות הרשות השנייה, וכי בית המשפט שגה בקביעותיו בנוגע לכשירות של קולך לעמוד מאחורי התביעה. בית המשפט העליון התיר את התובענה, היות שהתקיים קושי לגייס לתיק נשים שיתייצבו בגלוי נגד הדרתן בידי התחנה מפני שהקהל אליו פונה התחנה הוא קהל חרדי ונשים במגזר זה לא ישמיעו את קולן בבית המשפט העליון, אחרי שסקר שערך ארגון קולך הראה כי 30% מהמאזינות לכלי תקשורת זה חשות עצמן פגועות מן ההדרה. לפני שלושה חודשים דחה בית המשפט העליון את הערעור של רדיו קול ברמה ואישר את התובענה הייצוגית על סך 104 מיליון שקלים. בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בירושלים לדון בתובענה עצמה. על כך אומרת קהת: "קול ברמה הגיש ערעור לבג"ץ )הטעות במקור, אמור להיות בית המשפט העליון(, בג"ץ דחה את הבקשה לערעור והחזיר את התביעה למחוזי. עכשיו אנחנו בשלב של החזרה לבית משפט כשבג"ץ נתן הכשר לתובענה הייצוגית עכשיו צריך לחכות לראות מה בית משפט יפסוק אבל התחושה היא שזה שלושת רבעי מושג כי עבר כבר שתי ערכאות... נראה לאן זה ילך... בחודש הבא יש קדם משפט וזה תהליך שייקח שנים אבל זה מתקדם". דיון קידום מעמד הנשים בישראל באמצעות בית המשפט העליון- האמנם תקוה חלולה? 9

10 השאלה העומדת למבחן אינה אם מצבן של נשים בישראל טוב יותר, לכך התשובה היא ככל הנראה חיובית, אם כי השיפור הוא איטי והפערים בין גברים לנשים לא הצטמצמו בעשור האחרון 22 )על- פי מדד המגדר ( השאלה העומדת למבחן היא, האם פסיקתו המיטיבה של בג"ץ שעיקרה קידום שוויון זכויותיהן של נשים, אכן חוללה שינוי חברתי. לכך התשובה היא ככל הנראה לא חד משמעית כי שאראה בהמשך. עם זאת, השאלה האם בג"ץ חולל מהפכה באמצעות פסיקותיו אינה השאלה המעניינת בעיני. לי, כשחקנית בשדה החברתי, מעניין לדעת מהי הדרך האופטימלית להשיג שינוי חברתי באמצעות כלי משפטי זה, ובמילים אחרות- האם ניתן לנסח תיאוריה וקווים מנחים אשר יאפשרו לזהות מתי בית המשפט יכול לסייע במאבק החברתי אותו אני רוצה לנהל, ומתי הסיכוי שיוכל לעשות כן קטן. בכדי לעמוד על טיבו של הרעיון שמציע רוזנברג, אבחן מספר פסקי דין על פי תורתו: פסק הדין בעניינה של אליס מילר נחגג כהישג פמיניסטי. פסק הדין נחשב להישג מטעמים ברורים: הוא ביטל ההפליה הפוגעת בשוויון הזדמנויות של נשים, והוא עשה זאת בתחום שהייתה לו חשיבות סימבולית רבה, לנוכח גבריותו המובהקת של הממסד הצבאי ומרכזיותו בשוק התעסוקה ובחיים הציבוריים בישראל. המציאות נכון להיום, לא מעידה על שינוי חברתי של ממש. דו"ח אשר עניינו מצב הנשים בצה"ל אשר הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בשנת 2013 קובע כך: "שיבוץ נשים בתפקיד לחימה החל בשנת 1995 בעקבות פסק הדין בעניינה של אליס מילר. התפקיד הראשון שנפתח היה טייס, ואחריו נפתחו בהדרגה 14 תפקידים נוספים ביניהם חובלות, לוחמות מג"ב, לוחמות נ"מ, לוחמות גדוד קרקל ולוחמת רפואית מוטסת. כיום משרתות בתפקידי לחימה 2.2% מכלל הנשים בצה"ל לעומת 1% בשנת בשנת 2012 היה שיעור הלוחמות בכלל החיילים המשרתים בתפקידי לחימה בשירות חובה 2.8%". המספרים, אם כן, קטנים. תפקידי הלחימה בהם משתתפות נשים אינם תפקידי הלחימה בחזית הקדמית של שדה הקרב שכן בגדודים ובסיירות מקומן של נשים נפקד. תיקונו של חוק שירות ביטחון 24 )בשנת 2000( ביוזמתה של נעמי חזן עיגן אמנם את פסיקת בג"ץ בחקיקה, אך הסעיף הקובע מהם התפקידים בהן יוכלו נשים להשתבץ מעוגן בחקיקת משנה בלבד. 25 יתר על כן, במידה שהמאבק של אליס מילר נועד לביטולה של ההפליה בשירותן של נשים, הצלחתה של העתירה הייתה חלקית, וזאת נוכח הטקטיקה בה בחרו הן צה"ל והן שדולת הנשים )אשר ייצגה את מילר( לנקוט. באות כוחה של העותרת נמנעו מהצגת העתירה כביקורת כוללת על מדיניותו של הצבא, והתמקדו בתקיפת הפסילה הגורפת של נשים לתפקידי לחימה למרות הפוטנציאל לקרוא תיגר על מדיניותו הכוללת של הצבא בנושא ההגבלות על שירותן של נשים. מן הצד השני, עמדתו של חיל האוויר הוצגה כמבוססת רק על "טעמים תכנוניים", כלומר על החשש ששילובן של נשים בקורס הטיס יפגע ביכולתו של הצבא לתכנן את מערך הכוח הלוחם שלו, לנוכח זמן שירותן הקצר יותר של נשים והפטורים שהן עשויות ליהנות מהם במהלך חייהן )כנשים נשואות ואימהות( )ברק- ארז, 2007(. אין ספק כי טענותיהם של הצדדים אשר התמקדו בהיבט הצר של התנדבות נשים לקורס טיס, וההתמקדות במישור המנהלי בה בחר חיל האוויר לנקוט היו חיוניים מבחינת סיכוי העתירה להתקבל, אך צמצמו באופן משמעותי את הדיון החברתי-ערכי בסוגיית השוויון. 22 מתוך מדד המגדר: בשנות המדידה אין ניכרת מגמה חד-משמעית של צמצום האי-שוויון המגדרי או של העמקתו.אף על פי שישנה מגמה מתונה )אך לא חד-משמעית )של שיפור במצבן של הנשים,האי-שוויון בין נשים לגברים שריר וקיים.עם זאת, לא בכל האינדיקטורים נצפתה אותה המגמה :בחלקם חל צמצום בפער המגדרי ובחלקם חל גידול בפער.הדבר נובע מכך שאין ננקטת מדיניות רב-חזיתית לסגירת הפערים המגדריים,עובדה המנציחה את הסטגנציה באי-שוויון המגדרי בישראל לאורך זמן. מצב זה נוצר בתנאים של מיסוד מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בישראל,שלפיה לוגיקת שוק העבודה( ובהמשךגם הספ רה הציבורית בכללותה )מכתיבה את הלוגיקה של המשפחה(הספ רה הפרטית(, כאשר יש יחס היררכי ברור ביניהן. 23 מדד המגדר בודק את הפערים בין נשים וגברים בעשרה פרמטרים- שוק העבודה, מיגדור מקצועי, אלימות כלפי נשים, נשים בפריפריה, נשים בחברה הערבית, עוני, השכלה, ייצוג ועוצמה, בריאות ומצב משפחתי. 24 חוק שירות בטחון )נוסח משולב( התשנ"ו חקיקת משנה היא חקיקה בדרגה נמוכה יותר מחקיקה ראשית, שכן היא איננה דורשת החלטה של הכנסת אלא של השר הממונה בלבד. 10

11 זאת ועוד, פסק הדין אמנם יצר תקדימים של טייסות ונווטות, אך מבחינה כמותית לא חולל שינוי של ממש בדמותו של חיל האוויר, לפחות לעת עתה, כעשור וחצי מאז נתינתו. לפסק הדין היה ערך מחנך ומעצב, אולם תפקידי הליבה של יחידות הלחימה נותרו סגורים בפני נשים. דבר דומה מתרחש במועצות הדתיות שם, למרות פסיקה חד משמעית של בג"ץ 26 הקובעת כי לנשים מותר להיות חברות במועצות דתיות, רק 6% מהחברים במועצות הדתיות בישראל הן נשים. הדבר קורה, לדעתו של פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מהסיבות הבאות: "מאז אותה פסיקת בג"ץ מפורסמת, חלפו כבר למעלה מ- 25 שנה, אך אחוז הנשים המכהנות נותר נמוך במיוחד...משרד הדתות נשלט על ידי המפלגות החרדיות כבר שנות דור, גם אם היו הפוגות קלות שבהן הוא עבר לפרק זמן קצר לידי הציונות הדתית. למשרד הדתות יש משקל גדול במינויים למועצות הדתיות, ובאופן מסורתי המינויים שלהם הם של גברים. גם כשהציונות הדתית הובילה את המשרד, היא באה מעמדת חולשה וה'דילים' שעשתה עם החרדים לצורך מינוי אנשים מהציונות הדתית לא היו יכולים להתקיים אם רבני הציונות הדתית היו מציעים נשים לתפקיד ". 27 משמעות הדברים היא, כמאמר רוזנברג, כי ללא יכולת אכיפה וללא תמיכה פוליטית, הכרעתו של בג"ץ לטובתן של נשים אינה מיתרגמת פעמים רבות לשינוי במעמדן של נשים בפועל. כאשר השחקנים הפוליטיים והציבור אינם מעוניינים בקידום המהלך, וכאשר קיימים ככוחות נגד, יש ביכולתם כמעט לאיין את הפסיקה. התוצאה במקרים כאלו מחזירה את הנשים אחורה. נדמה כי בישראל, הצורך בהתגייסות החברה או הפוליטיקה על למנת לסגור הפער בין הדקלרטיביות של בית המשפט העליון ובין הפרקטיקה של הפוליטיקה, אמירתו של רוזנברג נכונה במיוחד משום שבהקשרו של הפמיניזם הדתי, פעמים רבות השוויון נתבע ממי שכלל איננו מאמין בשוויון זכויות לנשים, ורעיון זה אף מעמיד בסכנה את תפיסת עולמו הפטריארכלית. כלום אפשר לצפות מציבור אשר בחלקו הגדול מאמין בהיררכיה לא שוויונית להוציא את השינוי המיוחד מן הכוח אל הפועל? כלום אפשר לצפות ממנו שלא יפעיל כוחות נגד אשר אף ירעו את המצב? חנה קהת מתארת את הקונפליקט כך: "שתי הדרכים הללו הן לכאורה שני קווים מקבילים שאינם יכולים להיפגש. בשני צדי המתרס ניצבות קבוצות המפנות עורף זו לערכיה של זו. החברה האולטרה-אורתודוקסית אינה מכירה כלל בלגיטימיות של ערכי השוויון והפמיניזם, וקבוצות פמיניסטיות רבות אינן מוכנות להכיל את האופציה הדתית כלגיטימית בשיח שלהן, שכן לדידן הדת היא מקור האפליה ". 28 תהליכים מהפכניים בשדה הדתי-פמיניסטי התרחשו בעקבות פסק דין הטוענות הרבניות. בעוד שלפני פסק הדין של בג"ץ בעניינן 29 לא היו כלל נשים טוענות רבניות, לאחר פסק הדין, קיימת מגמה הולכת וגדלה של נשים דתיות שהוכשרו לכך ועוסקות בתחום. הסיבה לכך היא כי הגברים בחברה הדתית הכשירו את המהלך ואף בירכו עליו. הממסד הדתי, לאחר התנגדות ראשונית, מצא ברכה בעיסוקן של נשים כטוענות רבניות מן הטעם שלימוד לקראת בחינת ההסמכה לטוענת רבנית לא נתפס כלימודי קודש האסורים על נשים אלא כלימודים פרוצדורליים. סיבות נוספות אפשריות לכך הן, כי רצוי מפאת צניעות כי אישה, בימים קשים בהם היא ניצבת בפני בית הדין, תחלוק את ענייניה עם אישה אחרת ולא גבר. העובדה כי לא הייתה התנגדות מצד הממסד הדתי אלא להפך, היא זו אשר פרצה את הדרך עבור נשים. ובכל זאת- אין להקל ראש בתרומתו של בג"ץ למהלך אשר הניע את התהליך. חנה קהת הסכימה איתי כי פסק הדין הוא חשוב ומשמעותי ואמרה בהקשרו: "יש לנו מצד אחד את המאבק של נשות הכותל שבג"ץ הכשיל, אבל יש גם את המאבקים של הטוענות הרבניות שבג"ץ הכשיר ומבחינתנו במאבק של נשים וזה כלי מאד מאד חשוב". 26 ר' בג"ץ שקדיאל ה"ש מתוך NRG "למה נשים אינן מצליחות להשתלב במועצות הדתיות" חגית ששר, פמיניזם ויהדות, מהתנגשות להתחדשות, חנה קהת, הוצאה לאור משרד הביטחון ר' בג"ץ הטוענות הרבניות ה"ש 14 11

12 חנה רואה את הפסיקה בעניין הטוענות הרבניות ציון דרך חשוב, ומבדילה בינו ובין בג"ץ נשות הכותל שכשל. יחד עם זאת, היא מבינה היטב את ההקשר החברתי בו מתנהלים המאבקים וכי יש חשיבות עצומה לאקלים בו מתנהלת העתירה.: "אמנם בג"ץ בנשות הכותל הכשיל את הניסיון, אבל עכשיו יש לנו בג"ץ חדש שהגשנו בנושא מתוך תקווה שהרוח השתנתה שיש יותר הבנה לנשים בקהילה שונה- הדתית והחרדית, שיש להן יותר זכות עמידה. בזמנו הוא הכשיל את הנשים והצדיק את הנורמה המפלה בשם הרב תרבותיות, בשם התחשבות ברגשות של המתפללים וכו'". מה שאומרת קהת כאן הוא מעניין- הסיכוי לזכות בסעד מטעם בג"ץ לדידה, קשור ליכולת ההכלה של הציבור של הציבור הדתי לפסיקה. אני מסכימה עם קביעתה זו- השופט א לון ישב בהרכב השופטים הן בבג"ץ שקדיאל והן בבג"ץ נשות הכותל. נדמה, כי הבין היטב כי מינוי אישה בירוחם )אשר נבחרה לתפקיד בהליך של בחירות( למועצה דתית שהוא גוף מנהלי קל יותר לעיכול מנשים המתפללות בכותל עטופות בטלית ולכן, בין היתר, הכשיר את הראשון והכשיל את השני. ניתן ללמוד על כך מהתבטאויותיו בפסקי הדין- אלון רואה את התנהגות נשות הכותל כפרובוקטיבית ומכנה את מעשיהן "אקטיביזם מופרז, מגונה ולא ראוי". מדוע דרישתה של שקדיאל לפרוץ את תקרת הזכוכית ולכהן כחברה במועצה דתית איננה נתפסת כך? יתכן כי התשובה טמונה בניתוח של אלון, שופט דתי המכיר היטב את האקלים זו מתקבלות פסיקותיו, למידת בשלותו של הנרטיב הדתי הפנימי. עיקר חששו הוא שכפייה כמו המבוקשת על ידי נשות הכותל תעורר "מחלוקת קשה, מרירה וחריפה ביותר מלווה באלימות שסופה שפיכות דמים". על פניו, מאבק הפמיניזם הדתי לקדם שוויון מגדרי נחל כישלון חרוץ, אך אם אנחנו הולכים עם קו המחשבה של אלון, ניתן להעריך כי אילו היו מקבלות נשות את הכותל את מבוקשן, מצבן היה מורע בשל תגובת הנגד המידית וההשלכות ארוכות הטווח אשר היו מונעות לשנים רבות כל סיכוי לפתוח שוב בדיון דומה. באותה עת, הנרטיב הדתי לא היה מסוגל עדיין להכשיר את ההקשר הפוליטי, סמלי, מוקצן לכאורה של נשות הכותל )עיר-שי, וולדקס, 2010(. יתכן שמרחק השנים שעברו מפרשה זו הוא זה אשר קהת מדברת עליו ואשר אפשר את הכשרת הרחבה המעורבת עליה התבשרנו לפני ימים מספר. שקילתו של אלון את תגובת הנגד ותהליכים חברתיים שחלו על החברה הישראלית מאז בג"ץ נשות הכותל, תואמים להגותו של רוזנברג לפיה על מנת לחולל שינוי חברתי באמצעות בית המשט העליון, יש צורך בכוחות פוליטיים וחברתיים וכי כאשר אלו נפקדים, הפסיקה עלולה להיות חרב פיפיות ולצור תגובת נגד קשה. מאבק פמיניסטי ורב תרבותיות הסובלנות הליברלית היא הבסיס הנאות של הזכות לתרבות 30 ופירושה ריסון, איפוק והשלמה עם השוני התרבותי בחברה, 31 וכבוד לשוני בין חברי הקבוצות התרבותיות הפועלות בה. 32 השלמה זו עם השוני התרבותי צריכה להיות מאוזנת למול ערכי היסוד עליהם מושתתת החברה, ובישראל פעמים רבות זהו תפקידו של בית המשפט העליון. הקושי של בית המשפט לעשות כן, נובע מערכי האוטונומיה וכבוד האדם העומדים בבסיס הליברליזם. 33 ואכן, בחינת המקרים בהם מאבקן של נשים נכשל בבג"ץ, מעלה כי טיעון חוזר בו השתמש בג"ץ על מנת לדחות את העתירה הוא "פגיעה ברגשות", קרי- התחשבות בשוני התרבותי בין ערכיו של העותר ובין ערכיה של קבוצה תרבותית כלשהי. במאבק על הדרת נשים יהיו אלה ערכי כבוד האדם המתנגשים עם מסורות דתיות שבסיסם )לכאורה( ערכים של צניעות, במאבק נשות הכותל יהיו אלו ערכים של שוויון למול ציווים דתיים )לכאורה(. הוגת הדעות והסופרת הפמיניסטית סוזן מולר-אוקין טוענת שנשים הן הנפגעות העיקריות ממדיניות רב-תרבותית שמקצה אוטונומיה תרבותית לקבוצות מיעוט. לטענתה, מדיניות 30 גונטובניק, גרשון הזכות לתרבות בחברה ליברלית ובמדינת ישראל, עינוי משפט כ"ז )תשס"ד( וולצר, מ על הסובלנות )תשס"ט( 9 Tamir Y Liberal Nationalism Princeton (1993) ר' ה"ש 32 עמוד 41 12

13 שכזו מאפשרת בדרך כלל את הכפפתן של נשים תחת מסגרות מסורתיות פטריארכליות, לא שוויוניות ומדכאות. על רב-תרבותיות ופמיניזם אומרת קהת: "בגלל הסיפור של הרב תרבותיות יש כשלים. לפעמים הוא )בג"ץ( לא מספיק מתגייס לטובת נשים... בזמנו הוא הכשיל את הנשים והצדיק את הנורמה המפלה בשם הרב תרבותיות, בשם התחשבות ברגשות של המתפללים וכו'. זה המכשול הגדול שלנו של הליברליזם הרב-תרבותי. בג"ץ לא היה מאפשר את זה אם לא הייתה התחשבות בזכויות של קבוצת מיעוט שאי אפשר לכפות עליה את הנורמות שלך. יש סוג של טולרנטיות". על המחיר שגובה רב תרבותיות ממאבקן של נשים לקידום מעמד שווה חוזרת קהת פעמים מספר לאורך הריאיון, ונדמה כי בעיניה זהו המכשול המרכזי של נשים במאבקן. ניסיונותיי להציע חסמים אחרים כגון תפיסת עולמם של השופטים, חסמים תרבותיים כגון יכולתו של הציבור לקבל את פסק הדין או תפיסת הציבור את בית המשפט העליון בעת של ביקורת קשה על בית המשפט, נדחים על ידה כמעט על הסף. אני מסכימה עם קהת רק באופן חלקי בנקודה זו. אני אמנם מסכימה כי בית המשפט העליון מאפשר אוטונומיה תרבותית לקבוצת מיעוט, וכי לגישה זו יש השפעה שלילית על מאבקן של נשים לשוויון. אך בעיני, פעמים רבות, למרות שהכרעתם של שופטים מנומקת כשיח של רב-תרבותיות, למעשה שיקולים נוספים אחרים מהווים את הבסיס להכרעה. קהת מתייחסת בהקשר זה לשני פסקי הדין בהם יצאו נשים דתיות מבג"ץ כשידן על התחתונה. הראשון הוא בג"ץ נשות הכותל והשני הוא בג"ץ רגן 34 )ארגון קולך היה אחד העותרים(. בפרשת רגן ביקר בית המשפט העליון את תופעת קווי המהדרין בהן נשים עולות מן הדלת האחורי של האוטובוס ויושבות בירכתיו, הנהוגים בחברה החרדית, אך נמנע מלהכריז עליהם בלתי חוקיים. בהקשר של שיח רב תרבותי, בחינה מדוקדקת של פסקי הדין מעלה חוסר טולרנטיות ואף שאט נפש נוכח תופעת הדרת הנשים ולאו דווקא קבלה של הנורמה כשייכת לתת תרבות ואשר עליה יש להגן. כך מתוך דבריו של השופט רובינשטיין: "האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אישה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס"...האם באמת צריך לומר שהתנפלות של גברים על אישה שחרגה מתחום המושב שיועד לה אסורה ועלולה להיות נשוא דין פלילי? האם אין כל אדם הגון, חילוני, דתי או חרדי מבין זאת בחינת פשיטא?...אוי לאוזניים שככה שומעות... האם יש מי שיאמר, כי מדובר באירוע סביר? השופט דנציגר התבטא בפסק הדין באופן נחרץ אף הוא כנגד התופעה הפסולה. "במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית אין רשויות המדינה יכולות לתת ידן למיסודה של כפייה כאמור ועל המדינה לפעול - באופן פוזיטיבי - על מנת למגרה. הכפייה המדוברת משקפת פגיעה בכבוד האדם ובאוטונומיית הפרט ואינה אלא לדיכויין ולהשפלתן של נשים שאין מקומן אצלנו...המסר שצריכות להשמיע רשויות המדינה בכל התחומים בהם למדינה נגיעה צריך להיות חד משמעי ותקיף - לא תהיה כפייה כאמור". מדוע בכל זאת בחר בית המשפט להתיר, בסייגים ואמתלות, את הדרת הנשים? לדעתי אמנם הכסות בה משתמש בית המשפט היא של רב תרבותיות ושיח של זכויות, אולם בפועל דבר אחר קרה. בזמן שחלף בין מקרי ההדרה הקשים המתוארים בפסק הדין ובין הכרעת בג"ץ קרו מספר תהליכים במקביל- חשיפה תקשורתית אדירה הובילה את שר התחבורה לאמץ דו"ח שכתבה ועדה מקצועית אשר מסקנותיו היו על פי רוב מקובלות על כל הצדדים. לאור כך, מקרי ההדרה הלכו והתמעטו. לא מן הנמנע אם כן, כי בית המשפט בחר אמנם לפסוק כפי שפסק בשל עקרונות ליברליים של רב- תרבותיות, אך למעשה הותיר את ההכרעה לידי הרשות המבצעת. בעיני, הכרעה זו משקפת איפוק שיפוטי וזהירות שבבסיסם ההנחה כי תהליכים חברתיים ופוליטיים מתרחשים בפועל ומקטינים את ממדי התופעה. הצורך בהתערבות בג"ץ, ככל שיידרש, נדחה בשנה. על כך אמרה לי עו"ד שרון אברהם וייס מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח: 34 ]בג"ץ 746/07, נעמי רגן ואח' נ' משרד התחבורה ואח', פס"ד מיום

14 בג"צ מאד מאד זהיר, אני אומרת את זה כעותרת כרונית. יש הרבה מקרים שאני מרגישה שנעשה בהם אי צדק אבל יחד עם זאת אני מבינה את הקונטקסט". קהת סיפרה לנו כי בפועל, למרות שהייתה הפוגה בעקבות הסערה הציבורית, הדרת נשים נמשכת הלכה למעשה, והמלצות הוועדה שהיו בסיס לדחייה לא מיושמות. "רק השבת ראיתי אפליה מאד קשה נגד אישה נכה באוטובוס חרדי ואגד טען שהייתה אי הבנה". נעמי רגן, בראיון אתה כמה שנים לאחר מקרה הדרתה מאוטובוס של אגד אומרת: " היום אני חושבת שהחלטת בג"ץ רק הכשירה את הדרת הנשים. "השופטים החליטו שמותר לאשה לשבת בכל מקום באוטובוס, אבל החליטו לא לעצור את העניין של קווי מהדרין, אלא לבדוק אם המצב הזה אפשרי מתוך רוח טובה והסכמה. הם החליטו על שנת ניסיון, לבדוק אם ניתן לעשות זאת בהסכמה ולא לאסור את קווי המהדרין לגמרי, אבל בהחלטה שלהם השופטים למעשה נתנו לכל העניין של הדרת נשים להיכנס לאוטובוס מהדלת האחורית. מהדבר הקטן הזה קיבלו גושפנקא שהכול מותר". זוהי בעיני נקודה נוספת אשר יש לשקול כאשר עותרים לבג"ץ: הסכנה בבג"ץ- חותמת כשרות. בין אם נסכים שכוחו של בג"ץ לחולל שינוי חברתי תלוי בנסיבות חברתיות ופוליטיות ובין אם לאו, נדמה כי אין חולק כי עבור המשיבים )אלו שנגדם מופנית העתירה(, ניצחון בבית המשפט העליון )כלומר- אי קבלת העתירה( עשוי להיות חותמת כשרות להתנהלותם. על כך בדיוק מדברת רגן בציטוט לעיל. למעשה, כל מי שראיינתי העלתה את הנקודה הזאת. קהת אמרה כי: "יש הרבה פעמים בסיפור של בתי הדין של פסקים ותקדימים שבדי הדין עושים ואז ההתלבטות היא מה יקרה אם ניכשל בבג"ץ. זה יכול לקרות... ואז החשש הוא שאם בג"צ ידחה הוא מכשיר את הטמא. נגיד עכשיו, הבג"ץ שהגשנו להכניס ספר תורה לכותל זה סיכון. הגשנו את זה בשם נשים פרטיות, לא נשות הכותל. עכשיו, למה נשות הכותל לא עשו? כי הן נכוו בבג"ץ כי בג"ץ הכשיר את האפלייה. אז עכשיו שוב ענת הופמן )נשות הכותל( אומרת "ואם בג"ץ ידחה אתכן? רבינוביץ' )רב הכותל( יקבל את מה שהוא רצה". אז יש את ההתלבטות הזאת כל הזמן. זה הימור". אן סו'ציו מהאגודה לזכויות האזרח מוסיפה: "המוקד להגנת הפרט מגיש שוב ושוב עתירות לבג"ץ בעניין הריסות בתים של משפחות מחבלים. אפשר לומר )להם( כי בג"ץ מאפשר שוב ושוב )את ההריסה( ובכך שאתם מגישים את העתירה מחדש בג"ץ נותן לזה שוב ושוב הכשר, החשש לפעמים הוא שבג"ץ ייתן הכשר למשהו שאנחנו חושבים שהוא מזעזע כמו בג"ץ השר"פ באשדוד. אנחנו עתרנו והיה סיכון גדול כי אם בג"ץ יאמר שזה חוקי זה פותח פתח לעוד בתי חולים )להפעיל שר"פ( ופוגע קשות בזכות לבריאות של השוויון בזכות לבריאות וזה מה שקרה. אנחנו נדפקנו חזק מהעתירה הזו. העתירה לא התקבלה מטעמים יחסית פרוצדורליים )שיהוי( כי המכרז נסגר שנתיים לפני העתירה. זוהי פסיקה שנשארת לדורות עד שיימצא מקרה מתאים מספיק כדי להחזיר את המצב לקדמותו והמדינה מצטטת שוב ושוב את הפסיקה לטובתה. תמיד החשש מפני מתן לגיטימציה כשברקע דעת השופט. הרכב הממשלה ויחסה לבג"ץ מאד משפיעים וכל זה נלקח בחשבון לפני שמגישים עתירה." קול ברמה- הקול שיוצא מבית המשפט העליון כי שתיארתי קודם, אחת הביקורות של מבקריו של רוזנברג היא כלפי התעלמותו מן הערך של קולו של בית המשפט העליון. על פי רעיון זה, העובדה שבית המשפט משמיע את קולו, יש בה, גם אם בטווח הבלתי-מיידי, לחולל שינוי. רוזנברג שולל טיעון זה מכל וכל ומראה, כי ביחס לפסיקה בפרשת בראון, בית המשפט לא חולל שינוי חברתי באמצעות השמעת קולו הדוח ה את מדיניות נפרד אבל שווה. רוזנברג תומך את טיעונו זה בכך שדבר הפסיקה כלל לא הגיעה לקהל היעד הרלוונטי. הדבר איננו נכון בעיני, ביחס לבית המשפט העליון בישראל. אכן, ישנם מגזרים שונים אשר לא מכירים בלגיטימיות של בית המשפט העליון, קיימים גם קולות פוליטיים המנגחים השכם והערב את בית המשפט העליון משום שניכס לעצמו )לשיטתם( כוח גדול מזה שניתן לו ומשום הרכב שופטיו 14

15 הלא מייצג, לדעתם. עם זאת, בית המשפט העליון עדיין נתפס כקול נאור וליברלי, כגוף השומר על זכויותיהם של הבאים בשעריו וכמוסד הזוכה ללגיטימיות וכיסוי תקשורתי שאין שני לו. על כך שרון אברהם- וייס מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח: "אני ייצגתי ב"קיום בכבוד", הפסדנו שם אבל אני חושבת שציבורית, עצם זה שמדברים על קיום בכבוד שזה מושג שלא דיברו עליו קודם זה פתח דיון ציבורי." קול ברמה- מה יוליד יום? כפי שכתוב בגמרא, מאז חורבן הבית נבואה ניתנה לשוטים. ובכל זאת, אעז לנבא כי התובענה הייצוגית בעניי קול ברמה תתקבל, גם אם באופן חלקי. בית המשפט העליון לא יוכל לתת יד להשפלה ואלימות כלפי נשים. אין מדובר כאן בחופש של נשים לעטות טליתות ברחבת הכותל או במינוי דיינית לבית הדין, מדובר באלימות שיטתית אשר מטרתה הדרת הנשים בכסות של צנעה. שאט הנפש אותו הביעו השופטים ביחס להדרת נשים בשלל פסקי הדין שעסקו הנושא, לרבות ההליכים הקודמים בעניין זה, מצביעים על כך שבית המשפט לא ייתן ידו להפליה. בנקודה זו ראוי אולי לציין כי עבור אלו המבקשים צדק חברתי, יש לתת את הדעת על האפשרות לנקוט בטקטיקה המאיימת יותר על הכיס ופחות על העיקרון. כך קורה בעניין קול ברמה שם לא נדון עניין עקרוני- דקלרטיבי אלא מדובר בתובענה ייצוגית המבקשת להוכיח נזק ודורשת סעד בדמות פיצוי ממוני. על כך, יפעת ביטון במאמרה המרתק "יש תמורה לשינוי" : 35 "אל תוך הליך זה של שחיקת האפקטיביות של השימוש בהליך המשפטי, הגיח לפני מספר שנים מרכז "תמורה" למניעת הפליה, כשהוא נושא בשורה חדשה של שימוש במשפט הפרטי, להבדיל מזה הציבורי, לצורך יצירת שינוי חברתי-שוויוני. התובנה הבסיסית שעליה נשען המרכז היא שבעולמנו הקפיטליסטי יש להפעיל את האמצעי הבסיסי ביותר לייצור מוטיבציה לשינוי חברתי: כסף. לשם כך התמקד המרכז בהגשת תביעות נזיקיות - משמע, תביעות לפיצוי כספי - על ידי קורבנות הפליה, כמו נשים נפגעות אלימות, מזרחים, ערבים ועוד, לפיצויים על הנזקים שמסבה להם הפלייתם. בכך הושגו מספר מטרות: העמדה באור של קורבנות ההפליה, חשיפת מנגנוני ההפליה המופעלים בחברה הישראלית והעמדת נפגעות ונפגעי ההפליה בדרישה מול המדינה לא רק לחדול ממעשיה, אלא גם לפצותם על נזקיהם." סיכום כשהתחלתי לכתוב עבודה זו יצאתי למסע. מסע אל העבר שלי כעורכת דין, מסע אל הפמיניזם וגם מסע בניסיון לנחש מה יביא איתו יום בהקשר הפמיניסטי. חקרתי, קראתי, חשבתי והגיתי, חידדתי 35 יפעת ביטון, על מאבקים משפטיים כאמצעי לתיקון עוולות חברתיות. מתוך "כפרה עלינו", עלון הקרן החדשה לישראל, ערב יום הכיפורים תשע"ד 15

16 את תפיסותיי הפמיניסטיות ופגשתי באישה אחת שאישיותה ופועלה יוצאי דופן. המהפכה הפמיניסטית היא מרתקת בעיני, היא עצומה והיא בעיצומה. מעניין ומפחיד לראות כיצד תמורות דמוגרפיות והתחזקותם הפוליטית והמספרית של מגזרים שונים אשר מעמד הנשים אינו בראש סדר יומם, ישפיע על המאבק הישראלי לשוויון זכויות לנשים. לפני ימים מספר, במהדורת חדשות אחת של ערוץ שתיים נידונו שלושה נושאים הרלוונטיים לעניינו- מאבק נשות הכותל אשר הושגה בו פשרה היסטורית, חוק למניעת זנות וחקיקה המסדירה חופשת לידה לגברים. איזו עדות טובה יש מזו להתחוללותה של מהפכה? נדמה, כי לא ניתן לעצור את מה שנשים כמו קהת החלו. על כך היא אומרת: "אני חושבת שהשינוי המרכזי הוא שנשים יותר ויותר מדברות. קולן נשמע, הן פחות בודדות, הסיפור שלהן הוא כבר לא אישי הוא פוליטי, הן כבר לא מפחדות. כל התנועה הזו של לדבר ולהגיד ולא לפחד ולא לשתוק יותר זה רק מראה שכמה שנשים הם יותר חזקות ומתחזקות השוויון בסוף יושג. בעיני זה נפלא ואני חושבת שזה תהליך מדהים... וזה לא שאלה של טולרנטיות או חוסר טולרנטיות חברתית, זה שאלה של הכוח של הנפגעים, הכוח שלהם לדבר. יש התקדמות עצומה. אי אפשר לעצור את זה. זה לא גל וזה לא אופנה זה כוח חזק ואי אפשר יהיה להחזיר את השדים האלה לבקבוק. יכול להיות שבעתיד הריאקציות לכך יהיו קשות יותר וזה יביא ליותר ויותר התנגשויות ואולי אפילו לנסיונות לחוקק חוקים נגדנו. זה מדהים לחשוב איפה היינו רק לפני 80 שנה, הנשים. ככה שזה באמת מאבק צעיר. במיוחד שמסתכלים בפרספקטיבה היסטורית, אם בוחנים כמה זמן לקח לקבוצות מדוכאות אחרות להשתחרר... אז יש לנו עוד דרך אבל זו הדרך הנכונה." לבית המשפט העליון יש חשיבות ויש משקל בקידום מעמד הנשים, וניתן להשתמש בכלי זה בתבונה אם לוקחים את השיקולים הנכונים בחשבון. אהרון ברק אמר כי "בית המשפט הוא כמו שעון מקולקל, צריך שמישהו ידפוק עליו כדי שילך". 36 בזכות נשים אמיצות כמו חנה קהת ואלו אשר ילכו בעקבותיה, נשים המוכנות לשלם מחיר אישי על דרכן ואשר ידפקו בחוזקה על השעון, כלי זה ימשיך ללוות אותנו, הנשים, במאבק לשוויון. 36 "גלובס",