יחסות יחיד 1 יחסה )case( היא סימון מורפולוגי למעמד תחבירי של שם במשפט. כמה שפות שמיות, כגון אכדית, אוגריתית וערבית קלאסית, מציגות מערכת יחסות אשר מהן

תמליל

1 יחסות יחיד 1 יחסה )case( היא סימון מורפולוגי למעמד תחבירי של שם במשפט. כמה שפות שמיות, כגון אכדית, אוגריתית וערבית קלאסית, מציגות מערכת יחסות אשר מהן אפשר לשחזר את מערכת היחסות הפרוטושמית התשתיתית. מערכת זו כוללת שלוש יחסות: )1( נומינטיב ;)nominative( אקוזטיב )accusative( או יחסת המשלים; )3( גניטיב )genitive( או יחסת הסומך. מערכת תלתית זו משקפת את שלושת היחסים התחביריים הבסיסיים: היחס הפרדיקטיבי, היחס הקומפלטיבי )או האדברביאלי( והיחס האטריבוטיבי בהתאמה. המערכת כוללת את שלוש הפונימות התנועתיות הפרוטושמיות כדלקמן: /u/ מסמנת את יחסת הנומינטיב, /a/ את יחסת האקוזטיב, ו-/ i / את יחסת הגניטיב. מערכת משולשת זו )טריפטוטה, )triptote תקפה, בדרך כלל, לסימון השם בצורת היחיד שלו. בצורות הזוגי והריבוי המערכת היא דיפטוטית )דיפטוטה, )diptote ומעמידה את הנומינטיב /u/ כנגד היחסה העקיפה,)oblique( המאחדת את האקוזטיב עם הגניטיב ומסומנת על ידי /i/ )טבלה 1(. נומינטיב u nominative רבים oblique עקיפה i a i משלים accusative סומך genitive תנועות היחסה באות היחסה כדלקמן: bayt-u כמוספיות בנומינטיב, טבלה 1: מערכת היחסות השמית אחרי גזע השם. bayt-a למשל, באקוזטיב, המילה bayt-i "בית" בגניטיב. בערבית קלאסית תיטה על פי אף הכינויים נוטים על פי מעמדם התחבירי במשפט, אולם התפוצה המשלימה בסביבות תחביריות שונות מתבטאית לא על ידי הוספת סימן יחסה כבשם אלא על ידי אלומורפיה )אנחנו נשוחח על הכינויים בהמשך הקורס(. הבה נתבונן בדוגמאות מן האוגריתית כדי להמחיש את צורתן ותפקידן של היחסות. כזכור, בכתב האוגריתי, אשר בעיקרו הוא כתב עיצורי, שלושה סימני כתב הברתיים אל"ף בצירוף כל אחת משלוש התנועות:. סימני כתב אלה ישמשו עבורנו עוגן לבדיקת מערכת היחסות האוגריתית בשמות אשר,, /ʔ/ היא הפונימה האחרונה בגזע השם. בבואה ביחסות שונות: בנומינטיב, בדוגמאות שלהלן תשמש המילה באקוזטיב, בגניטיב. כפי שהיא "כיסא" מתועדת השורה הראשונה היא שורת טרנסליטרציה, אחריה שורת טרנסקריפציה, המשחזרת גם את תנועות המילים, לאחריהן שורת גלוסות המבהירה את המבנה המורפולוגי של כל מילה, ומימין תרגום המשפט. נומינטיב המילה kptr ks šbth kaptār-u kussiʔ-u=šibt-i=hu כפתור כיסא שבתו. 1.3:VI:14-15) Caphtor-NOM chair-nom=seat-gen=his (KTU מציגה בסימן הכתב האחרון שלה הן את הפונימה האחרונה בגזע השם, /ʔ/, והן את התנועה המסמנת את יחסת הנומינטיב הבאה אחרי הגזע, /u/:.kussiʔ-u יחסת הנומינטיב מלמדת כי שם העצם 1 אסכולות בלשניות אחדות הרחיבו את מושג היחסה כך שתכלול רכיב אבסטרקטי על פי מעמדו התחבירי או הסמנטי של השם ביחס לחלקי משפט אחרים. גם את הסימון התחבירי והסמנטי של מילות יחס יכניסו תחת קורת הגג של מערכת היחסות. עמוד 1

2 "כיסא" בא ביחס פרדיקטיבי אל מרכיב אחר במשפט (כלומר היחס בין נושא לנשוא, הוא היחס הבונה משפט), ובמשפט זה הוא משמש כנשוא המשפט. שאר סימני היחסה בשורת הטרנסקריפציה משוחזרים. המרכיב אשר אליו מתייחס השם "כיסא" הוא שם המקום "כפתור", המשמש כנושא המשפט, ושיחזור היחסה כאן תואם ניתוח זה : כפתור (הוא) כסא שבתו (של האל). יחסת הנומינטיב היא היחסה הבסיסית של השם, ומשום כך תופיע לא רק במשפטים אלא תחבור לשם גם כאשר הוא מחוץ למשפט, למשל כאשר הוא בא ברשימות מילוניות. אנו מכירים רשימות כאלה מאוגרית, שם השמות כתובים בכתב היתדות ההברתי, למשל : ) (Ug :iii:13 ma-al-ku /malku/ ) (Ug :ii:2 כסף kàs-pu /kaspu/ ) (Ug :iii:4 עבד ab-du /ʕabdu/ אקוזטיב יחסת המשלים mlkk לבטח יהפוך את כס מלכותך. ks yhpk l lū yahpuku kussiʔ-a=mulk-i=ka verily he_shall_turn_over chair-acc=kingship-gen=yoursgm ) (KTU 1.6:VI:28 בדוגמה זו מופיע השם "כיסא" כשאליו חבורה יחסת המשלים,/a/ שכן תפקידו התחבירי של השם הזה במשפט הוא משלים כמושא ישיר של הפועל "יהפוך". יחסה זו חבורה לשם בכל מעמד אשר בו השם בא להשלמת המשפט, כלומר : להבעת היסוד המשלים את הקשר שבין הנושא לבין הנשוא או אחד המרכיבים האלה, כפי שימחישו הדוגמאות הבאות, הלקוחות מתוך אנקדוטה מן הערבית : l-un t-an... he_stole man-nom purse-cmp אדם גנב ארנק... אחר כך זרק את הארנק 2 ויצא (כשהוא) בורח. = t-a he_threw the=purse-cmp then = h ib-an and=he_exited fleeing-cmp בשתי הופעותיה הראשונות בדוגמה זו, היחסה חוברת לשם שמעמדו מושא ישיר, ומתאר על מה פעלה פעולת הגנבה או פעולת הזריקה 3. בהופעתה השלישית, היחסה חוברת לשם תואר, כאן בינוני פועל, המתאר את האדם העושה את פעולת היציאה : האדם בורח ביציאתו. דוגמאות נוספות להמחשת שימושי 4 יחסת המשלים נראה מן הבבלית הספרותית העתיקה : הם מיהרו יומם ולילה (Gilgamesh Schøyen 2:54). it -am u ši t-am they_rushed day-cmp and night-cmp גם כאן המשלים אינו מושא ישיר, אף אינו מתאר את מצבם של האנשים המבצעים את הפעולה, כלומר את נושא המשפט, כפי שראינו בדוגמה האחרונה מן הערבית ". יומם ולילה" הוא תיאור הפעולה עצמה. הן המשלים המתאר את מצב הנושא והן המשלים המתאר את הפעולה, כל אחד מאלה הוא תיאור, אדברב 2 Magānī l-adab (Beirut) Gotthelf Bergsträsser, Introduction to the Semitic Language: Text Specimens and Grammatical Sketches. Translated with Notes and Bibliography and an Appendix on the Scripts by Peter T. Daniels. Winona Lake, Indiana: Eisenbrauns, 1983, p להבדל בין שתי הצורות ר' להלן. 4 בבבלית העתיקה נוספת m לתנועת היחסה כאשר השם בא בצורת הנפרד, כלומר כשאיננו נסמך. לסיומת קדומה זו ר' עוד להלן. שלמה יזרעאל, מבוא לבלשנות שמית (תשע"א) : יחסות עמוד 2

3 ב" ב" ב" מ".)adverb( תפקיד היחסה הוא, בכל המקרים דלעיל, לסמן שהשם אליה היא חוברת מעמדו במשפט משלים. הדוגמה הבאה מעניינת במיוחד, משום שהיא מדגימה חוסר בהירות באשר לתפקיד השם הנושא את יחסת המשלים. ib i t š tt-am חברי, ראיתי חלום. 2:4) my_friend I_have_seen dream-cmp (Gilgamesh Schøyen ib i t š ni t-am חברי, ראיתי שני)ת.) 2:33) my_friend I_have_seen second-cmp (Gilgamesh Schøyen ib i t š l št-am חברי, ראיתי )ב(שלישי)ת.) 2:44) my_friend I_have_seen third-cmp (Gilgamesh Schøyen ib i t eb t-am חברי, ראיתי )ב(רביעי)ת.) Nippur:9) my_friend I_have_seen fourth-cmp (Gilgamesh מין המילה "חלום" האכדית הוא נקבה. המספרים הסודרים מותאמים, אם כן, לנקבה. בבוא מספר סודר ביחסת המשלים הוא יכול להתפרש בשתי דרכים: )1( כשם מספר מועצם, "שנייה", "שלישית", "רביעית", דהיינו: חלום שני, חלום שלישי, חלום רביעי. במקרה זה המשלים הוא מושא ישיר, ומביע השלמה ליסוד הפעולה המובע בפועל. )2( כתיאור )אדברב(: "שנית", )פעם ה(שנייה", )פעם ה(שלישית", )פעם ה(רביעית". במקרה זה התיאור משלים את הקשר בין הנושא לבין הנשוא, את הקשר בין עושה הפעולה לבין הפעולה עצמה, את המשפט כולו. בתהליכים היסטוריים שונים פוניטיים ואחרים נוטות היחסות להיעלם, חלקן או כולן. בגעז, אשר בה התנועות הקצרות /i/ ו-/ u / התמזגו ל-/ ə /, נשתמרה רק יחסת האקוזטיב /a/, אשר משמשת גם כסמן לשם הנסמך )בכל מעמד תחבירי(. בעברית, אשר בה נעלמה מערכת היחסות לחלוטין, נהוג סימון המושא הישיר המיודע על ידי מילת היחס א ת. המושא הישיר הלא מיודע אינו מסומן מורפולוגית. אדברבים נוטים היום להיגזר על ידי מוספיות שונות )- ית, - ות, וכו'(. ובכל זאת נשתמרה יחסת המשלים הקדומה,*-am המשמשת לעיתים כסמן אדברביאלי, תפקידו לאדברב. דוגמאות: ו יהו ה ה ל ך ל פ נ יה ם יו מ ם כלומר כמורפימת גזירה מוספית לשם עצם ומשנה את ב ע מ ו ד ל ה א יר ל ה ם ל ל כ ת יו מ ם ו ל י ל ה )שמות יג 21( א נ י מ ל א ה ה ל כ ת י ו ר יק ם ה ש יב נ י י הו ה )רות א' כא( ע נ ן ל נ ח ת ם ה ד ר ך ו ל י ל ה ב ע מ ו ד א ש אף בעברית של ימינו שרדו צורות אדברביאליות בגיזרון זה, ביניהן י ומ ם, ח נ ם, אמ נ ם, אולם בניגוד לסופיות האחרות שצויינו לעיל מוספית זו אינה פרודוקטיבית, כלומר אינה משמשת לגזירת אדברבים חדשים בשפה. בערבית בת זמננו, אשר אף בה מערכת היחסות הקדומה אינה עוד בתוקף, נשתמרו צורות אדברביאליות בנטייה המקבילה לזו העברית, בסיומת, כדוגמת fawran l n יד", ʔabadan "לעולם לא" או ʔahlan "ברוך הבא". יחסת הסומך )גניטיב( וצירופי סמיכות "למשל", לעומת שתי היחסות שנידונו לעיל, יחסת הנומינטיב ויחסת המשלים, יחסת הסומך אינה מתייחסת לנושא או לנשוא או ליחס שביניהם, אלא כשמה כן היא: מסמנת את היחס בין שם ליסוד הנסמך אליו. סמיכות בין שני מרכיבים אפשר שתהיה בין שם לשם, בין שם לכינוי, בין מילת יחס לבין שם: עמוד 3

4 ב י ת נסמך ב ית של של ל ב ית של ל סומך ו ו ו טבלה 2: סמיכות העמדת היסודות הנמצאים ביחס של סמיכות ביניהם זה תחת זה מראה כי בעברית בת זמננו אפשר שיבוא שם בעמדת הנסמך, אפשר שתבוא המילה של, ואפשר שתעמוד מילת יחס אחרת. בעוד שבשורה הראשונה מופיע במשבצת הנסמך השם ב ית, המסומן כנסמך על פי תבניתו, במשבצת הנסמך שבשורה השנייה תבוא המילה של, והשם ב י ת מוצא את מקומו מחוץ למסגרת הסמיכות ומקבל בהתאם את צורת הנפרד של השם. בעמדת הסומך אפשר שיבוא שם או כינוי. בלשון המקרא נמצא גם צירופים אשר בהם הסומך הוא משפט, כפי שמראה השוואת שתי השורות התחתונות לשורה הראשונה בטבלה 3: כ ל כ ל ה י מ ים ו א ש ר ח י י ך ה ת ה ל כ נו א ת ם ה ל כ נו מ ק ד ש ב ר נ ע )בראשית ג 14( )שמואל א כה 15( )דברים ב 14( בטבלה זו הנסמך הוא טבלה 3: סמיכות בין שם למשפט בעברית המקראית בשתי השורות הראשונות, לצירוף הסמיכות ואכן מופיע בצורת השם הנפרד משבצת הנסמך תופסת עתה מילת הזיקה א ש ר. וא ש ר )המיודעת( בשורה השלישית. השם ה י מ ים ה י מ ים ולא בצורת הסמיכות נמצא מחוץ את. ברי כי בניגוד למקובל היחס בין שני היסודות העומדים זה לצד זה אינו יחס סימנטי של שייכות,)possessive( כי אם יחס לוואי )attributive( במישור התחבירי. שהרי בניגוד לצירופים כמו בית, צירופים כגון בית מחסה, ספר הג'ונגל או מערכת יחסות אינם מביעים שהמחסה הוא בעליו של הבית, שהג'ונגל הוא בעליו של הספר, או כי היחסות הן בעליהן של המערכת. ודאי כך בצירופים עם כינויים: הלכתי לקראתו או קראתי לו אינו אומר כי "הוא" )= ו של לקראתו( בעליו של "לקראת" או כי "הוא" בעליו של "ל"... כמובן כך גם בדוגמאות הנתונות מלשון המקרא, שהרי לא "ימי", לא "הימים" ולא "אשר" אינם הבעלים של "התהלכנו אתם" או כיו"ב משפטים. בשפות אשר בהן מערכת היחסות מלאה וסדירה, הסומך אם הוא שם יסומן על ידי יחסת הסומך, הגניטיב. בדוגמה הבאה מן האוגריתית, השם "כיסא" מסומן על ידי יחסת הסומך בבואו אחרי מילת היחס "תחת": t t ks t t =kussiʔ-i תחת הכיסא 1.2:IV:7) under=chair-gen (KTU עמוד 4

5 השם הנסמך אם הוא שם יסומן על ידי היחסה התואמת את מעמדו של השם במשפט : אם הוא נושא או נשוא יסומן על ידי הנומינטיב, אם הוא משלים יסומן על ידי האקוזטיב, כפי שכבר ראינו בדוגמה הראשונה שהובאה מן האוגריתית : šbth כפתור כיסא שבתו (KTU 1.3:VI:14-15). ks kptr ptā -u kussiʔ-u=šibt-i=hu Caphtor-NOM chair-nom=seat-gen=his הסומך ביחסת הגניטיב, אולם הנסמך ביחסת הנומינטיב, שכן שם העצם "כיסא" הוא הנשוא במשפט זה. בדוגמה הבאה מן הערבית, שני צירופי סמיכות n-u=lʕarab-i, li ו,awsaʕu=lʔalsinat-i- העומדים ביחס פרדיקטיבי ביניהם. בשניהם הנסמך מסומן ביחסת הנומינטיב ואילו הסומך מסומן ביחסת הגניטיב, המביעה את יחס הסומך לנסמך. השם האחרון h b n,, מסומן ביחסת המשלים בהיותו משלים אדברביאלי של הנשוא. wa=lisa n-u=lʕarab awsaʕu=lʔalsinat-i h b-an and=language-nom=the_arab-gen most_widespread=the_languages-gen course-acc 5 והלשון הערבית היא הנפוצה בין הלשונות במרחב (=מבחינה גיאוגרפית). יש לתת את הדעת עוד לעובדה, כי לא כל לוואי מתאר יבוא ביחס של סמיכות עם השם המתואר. לעיתים היחס בין השם לבין הלוואי הוא יחס של תמורה (אפוזיציה,)apposition, כפי שנראה בדוגמה זו מן הבבלית העתיקה : אני חזק (Hammurabi Codex, Prologue, V:3-13). š -um dann-um... n king- NOM strong-nom I הנושא במשפט זה הוא "אני", ו" חזק" הוא הנשוא. השם והתואר עומדים זה לצד זה ביחס של תמורה, ושניהם מסומנים ביחסת הנומינטיב. מערכת היחסות בזוגי ובריבוי בצורות הזוגי והריבוי המערכת היא דיפטוטית ומעמידה את הנומינטיב /u/ כנגד היחסה העקיפה (,)oblique המאחדת את האקוזטיב עם הגניטיב ומסומנת על ידי ( /i/ טבלה.)1 בדוגמאות הבאות, מן הבבלית הספרותית העתיקה, מושוות צורות היחיד (זכר) עם צורות הריבוי המקבילות. סימון היחס הפרדיקטיבי : יחיד : האל (הוא) כוחך (Gilgamesh Schøyen2: 52). נשוא נושא il-um id-ka god-nom strength_your רבים : נשוא נושא il-u šb god-nom-pl they_are_seated האלים יושבים (Atra Hasis 3:iii:030). סימון כמשלים : זכר : משלים פועל il-am t b god-acc youpl_slaughtered שחטתם אל (Atra Hasis 1:239). Aš-Šāfiʕī, ar-risāla (Būlāq 1321), Bersträsser 1983: 183. שלמה יזרעאל, מבוא לבלשנות שמית (תשע"א) : יחסות 5 עמוד 5

6 רבים: משלים פועל issi il-ihe_summoned god-obl-pl הוא זימן את האלים. (1:232 (Atra Hasis סימון כסומך : יחיד: סומך נסמך )מילת יחס ) i il-im like god-gen כמו אל. v:026) (Gilgamesh P רבים: סומך נסמך t b t il-imidwife god-obl-pl מיילדת האלים. (AH3iii:033) כפי שכבר נזכר לעיל, התקופות העתיקות של האכדית מציגות סיומת m לאחר תנועת היחסה. תוספת מי"ם זו מכונה בשם מימאציה.)mimation( באכדית עיצור זה נשמט כאשר לפניו תנועה ארוכה, ומשום כך אינו מופיע בצורות הריבוי שצוטטו לעיל. בצורות ריבוי הנקבה, אשר בהן תנועת היחסה אינה ארוכה, המימאציה נשמרת. השוו את צורת הרבים בדוגמה הראשונה לצורת היחיד בדוגמה השנייה: p i l- t-im silver man-pl.f-obl הכסף של הנשים (192:13 (ICK 1 š i l-t-im gold of man-f-obl הזהב של האישה ) :14 (TCL 9:19 לתולדות מערכת היחסות בשפות השמיות ההיסטוריה הארוכה של משפחת הלשונות האכדיות מאפשרת מעקב אחר תולדות מערכת היחסות במשפחה זו. במרוצת התקופה הבבלית העתיקה, הלכה המימאציה ונעלמה מסופי המילים. בתקופה מאוחרת הרבה יותר, נטו גם התנועות הקצרות של סיומות היחסה להישמט. תהליכים דומים מתועדים גם בלשונות השמיות האחרות. מערכת היחסות קיימת ופועלת כסידרה בערבית הקלאסית, אולם אין קיימת מערכת דומה בדיאלקטים הערביים בני זמננו )בדיאלקטים בדואים ובערבית של תימן יש שרידים למערכת, אולם השרידים הצורניים אינם משקפים מערכת יחסות סדירה כבערבית הקלאסית או כבערבית הסטנדרטית החדשה(. אף העברית, הארמית, השפות האתיופיות החדשות ושפות דרום ערב החדשות אינן מציגות מערכת יחסות כבשפות העתיקות. נראה שהיעלמות מערכת היחסות היא תופעה פוניטית בראשיתה, המתחילה בנשילת תנועות היחסה הקצרות בסופי מילים. בגעז, אשר בה נתמזגו הפונימות התנועתיות הקדומות /i/ ו-/ u / לכדי שווא /ə/ )או אפס תנועתי(, נותר בעינו סימון יחסת אקוזטיב /a/. נשילת התנועות הקצרות הסופיות מתאפשרת, מן הסתם, לאחר שאינן מוגנות עוד על ידי עיצור סופי, כדוגמת המימאציה האכדית. תיעוד למימאציה יש אף בשפות שמיות אחרות, אף כי לא סדיר כתיעוד הנתון לנו מן האכדית. מן העולם העתיק מתועדים בכתבי המארות המצריים )מראשית האלף השני לפנה"ס( שמות מקומות בארץ כנען שבסופיהם <m>, כגון ʔapqum " אפק". כמה מאות שנים לאחר מכן, מתעדים מכתבי אל-עמארנה )מן המאה ה- 14 לפנה"ס( מילים כנעניות אשר סיומות היחסה שלהן מבוססות היטב, אולם בלא מימאציה. בשפות הכנעניות המאוחרות, עברית ופיניקית של אמצע האלף הראשון לפני הספירה, התנועות הסופיות של השם אינן מתועדות ומערכת היחסות אינה פועלת. בעוד שהדיאלקטים הערביים בני זמננו לא שימרו את מערכת היחסות של הערבית הקלאסית הסדורה, הערבית הקלאסית מתעדת צורה שונה ותפקוד שונה של העיצור הסוגר את הברת היחסה. ראינו לעיל, שהאכדית בתקופותיה הקדומות מתעדת מימאציה, דהיינו m הנוספת לתנועת היחסה אם היא קצרה עמוד 6

7 וסוגרת את ההברה הסופית במילה. m זו אינה נוספת כשהשם במצב נסמך )ואז גם במקרים רבים נושלת תנועת היחסה; ר' להלן(, אף לא כשתנועת היחסה ארוכה, בין אם משום שסמן הריבוי מתלכד עמה, בין אם מסיבה אחרת. הצורות עם m ובלי m, הבאות בתפוצה משלימה, מהוות, אם כן, אלומורפים של היחסות. הערבית הקלאסית מתעדת אף היא אלומורפיה של תנועות היחסה, אולם הן צורתה והן סביבות התפוצה המשלימה שלה שונות. בערבית סגירת ההברה באה בתוספת n )ולא m כבאכדית(, וזו באה 6 כאשר השם המסומן על ידי היחסה אינו מיודע: bayt-un "בית" al=bayt-u "הבית". משנשלו התנועות הסופיות הקצרה, נתבטל ההבדל ביחסה בקבוצה גדולה של צורות שמניות. תפיסת היחסות עשויה במקרה זה להתערער אצל דוברי השפה, וכך תתערער גם תפיסת ההבדל בין יחסת הנומינטיב לבין היחסה העקיפה בצורות שבהן תנועת היחסה נשתמרה משום שהייתה ארוכה )בדרך כלל בצורות הריבוי של הזכר; )הש' לעיל האכדית il ו- ili "אלים"(. היות שתדירות ההופעה של היחסה העקיפה בשפה רבה באורח משמעותי מתדירות הופעת יחסת הנומינטיב, והיות שהבדל המשמעות בין היחסות כבר אינו תופס בשפה, ייטו הדוברים שלא להבדיל בין שתי היחסות, ולהותיר על כנה את הצורה העתיקה של היחסה העקיפה. כך, למשל, באשורית החדשה צורת הריבוי היא אחידה וצורתה i- )או, בשינוי פוניטי, e-(. אף צורת ריבוי הזכר בעברית, - ים, וצורת הריבוי המקבילה לה בדיאלקטים ערביים בני זמננו, i- n )או e-(, n תוסבר בצורה דומה. כפי שכבר ראינו בדוגמאות אחדות מן האכדית, היחסה בשם הנסמך נוטה ליפול באכדית אם אין תנאים מיוחדים לשמרה. הנשילה הזו קוראת בדרך כלל כאשר תנועת היחסה קצרה. הדוגמה הבאה, מן הבבלית 7 הספרותית, אשר בה הצורה b š n מפגינה את שימור היחסה גם בצורת הנסמך: היא עצמה צירוף סמיכות )בין השם abu לבין הכינוי,)š n an-u ab- -š n š -u אנ ו אביהם )היה( ה. (AH1:7) An-NOM father-nom-their king-nom בשפות אחרות, כגון באוגריתית ובערבית, תנועת היחסה הקצרה נשמרת כסידרה גם עם השם הנסמך. בגעז, אשר בה נשתמרה רק יחסת האקוזטיב /a/, מסמנת תנועה זו בנוסף ליחסה גם את השם הנסמך: f let-a he_finished song-acc הוא גמר את השיר. 39) p. (St. Yared s Weninger, Geez, əd t bot-a əyon לפני מזבח ציון. 40) p. before altar-cst Zion (op. cit., 6 7 תהליכים דומים של נשילת תנועות קצרות סופיות או הברות סופיות שנסגרות בעיצור אפי סופי מוכרות גם משפות אחרות. כך למשל באנגלית, אשר בה נעלמו e- או -en מסופי מילים לעומת הגרמנית, אשר בה לא קרתה הישמטות דומה. בתקופה שבה נכתב הטקסט הזה, בשלהי התקופה הבבלית העתיקה, כבר נשמטה המימאציה מסופי המילים. עמוד 7