ד( שלחן ערוך הלכות מליחה א סט דיני מליחה והדחה, ובו כ"א סעיפים: א א צריך להדיח הבשר קודם מליחה אחר שהדיח חתך כל נתך לשנים או (ב) לשלשה (ארוך כלל ד' וי"ז) צריך לחזור ולהדיחם: ב (ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו (א) בבית) (טור). ואם (או שהסיר טלפי הרגלים (ג) לאחר ההדחה) הגה: ואם לא עשה כן, הוי כלא הודח (ד) כלל (שם). הדחת הבשר לכתחלה, יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי (ה) השרייה, אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב (ו) סגי ליה, ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו, שלא ימס המלח מן המים ולא (ז) יוציא הדם (הגהות ש"ד והגהות אשירי פכ"ה ובארוך כלל א'). ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו (ח) בשר. ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעת לעת, הבשר וגם הכלי (ט) אסורין. ועיין לקמן (י) סימן זה. אבל פחות מעת לעת אין להקפיד. ואף במקום שנאסר הכלי, מותר לחזור (יא) ולשרות בו (בארוך). דין בשר שמלא קרח, כיצד נוהגין עם (יב) שרייתו עיין לעיל סימן ס"ח (סעיף יא): ד ג ב אם מלח ולא הדיח תחילה, ידיחנו וימלחנו (יג) שנית. ויש (יד) אוסרין. הגה: וכן נוהגין, אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי, ואפילו לא שהה במלחו שיעור (טו) מליחה (ארוך וש"ד וסמ"ג). מיהו במקום (טז) הפסד מרובה (יז) יש להתיר (ב"י). ואם לא הודח רק מעט, קודם שמלחו, מותר (יח) בדיעבד. והוא הדין אם היה ס' בחתיכה נגד דם ) טי ( שעליה (הגהת ש"ד בשם מהרא"י). ואם נמלחה חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות, שאר חתיכות (כ) מותרות והיא אסורה (בארוך כלל ד' דין ה'). ה ג לא ימלח במלח דקה (כא) כקמח, ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך (כב) ואילך. (ואם אין לו מלח אחר רק מלח דק כקמח, מותר (כג) למלוח בו) "ע). ז ו ד יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום (כד) מבלי מלח, וימלח כדי שלא יהא ראוי ח ליאכול (כה) עם אותו מלח, ואינו צריך להרבות עליו מלח (כו) יותר מזה. ומולחו (כז) ט משני צדדים. ועופות צריך למלחם גם מבפנים, וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד, (כח) ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ, מותר. הגה: ויש אוסרים אפילו (כט) בדיעבד (מהרא"י בהגהות ש"ד וארוך כלל ו'), והכי נהוג, אם לא (ל) לצורך. ודוקא אם כבר נתבשל כך; אבל אם לא נתבשל עדיין, לא יבשלנו כך, אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור וימלח צד השני שלא נמלח (לא) עדיין ויבשלנו אחר כך, ואם הוא אחר י"ב שעות, אזי יצלנו דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע מצד (לב) שלא נמלח (שם). י (לד) (לג) ה אחר שנמלחה החתיכה, אם חתך ממנה אינו צריך לחזור ולמלוח מקום החתך. יא ו שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה בקירוב. הגה: ועל זה יש לסמוך (לו) בדיעבד, או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת, (לה) אבל בלאו א ב ג ה ו ז יא ברייתא חולין דף קי"ג: המרדכי שם דכי היכי דאמרי' אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע שם דף ח הכא נבי מפליט אגב דוחקא דסכינא. טור בשם י"א ושלזה הסכים הרא"ש ושכן דעת סה"ת וכ"כ בשערי דורא. ד שם בשם י"א והגמי"י בשם סמ"ק. ר' ירוחם וסיים ואולי שזו כוונת הרמב"ם בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות. טור בשם אביו הרא"ש ממימרא דשמואל דף קיג. שם בשם הרשב"א וכ"כ בסה"ת. ח שם בשם אביו הרא"ש מהא דשמואל שם ומהא דמנחות דף כ"א וכגירסא וכן לקדירה. ט הרשב"א בתשובה. י תשובת הרשב"א. רמב"ם פ"ו מהלכות מאכלות אסורות.
שלחן ערוך הלכות מליחה ב הכי המנהג להשהות במליחה (לז) שיעור שעה, ואין לשנות (מהרא"י בת"ה סימן קס"ז ובהגהת ש"ד ואו"ה כלל א'). יג יב ז קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח שעליו, או ישטפנו (לח) יד במים, ואחר כך יתן הבשר בכלי שמדיחין בו, וידיחנו (לט) פעמים, וישטוף הכלי בין רחיצה (מ) לרחיצה. הגה: וי"א שצריכין להדיח הבשר (מא) ג' פעמים (חדושי אגודה בשם א"ז ומהרא"י ואו"ה כ"א דט"ו והג"א), והכי נוהגין לכתחילה, על כן ישטפנו (מב) או ינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים דזה הוי כהדחה ג' פעמים או ישים המים תוך הכלי ואחר כך יניח בו (מג) הבשר וידיחנו ג' פעמים, והכי נהוג. ולכתחילה יתן מים הרבה בהדחה ראשונה, כדי שיבטל כח המלח (מד) שבציר (ד"ע). מותר להדיח הבשר במי פירות ואין צריך (מה) מים (הר"ן פ' השוחט ותוספות שם). טו ח אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו, אין לאסור, כי המים שבכלי מבטלין (מו) כח המלח. הגה: ואפילו המים מועטים מ"מ מבטלים כח הציר (ד"ע וארוך כלל ו' ומהרא"י). ויש מתירין אפילו לא היה מים כלל בכלי (מז) והניחו בו הבשר, דאין לחוש בשעה מועטת כזו שעוסקין (מח) בהדחת הבשר (ש"ד ואו"ה כלל א' וי' וע"ל ס"כ), ויש לסמוך עלייהו. ואין לחוש בכל זה רק בהדחה ראשונה, אבל לאחר הדחה ראשונה (מט) אין לחוש (כך משמע ממרדכי ור"ן). ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר או טרפה (נ) או חולבת. ואם היה מעט מים בכלי, שמבטל כח המלח שאינו חשוב עוד כרותח, אפילו הכלי חולבת או הטריפה מלוכלך עדיין באיסור, (נא) מותר (בארוך). טז ט בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה, צריך שיהא בו ששים (נב) כדי המלח שבו. הגה: (נג) וכל הקדירה מצטרף (נד) לששים (ש"ד ועוד פוסקים עיין ס"ק ל"ד). ואם יש בקדירה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח, הכל שרי, דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח (נה) שעליו, (בארוך כלל י"א ד"ד). ואי ליכא ס' בקדירה נגד המלח, אפילו לא יז הושם רק (נו) בכלי שני, הכל אסור, דמאחר שיש שם מלח וציר אפילו בכלי שני (נז) מבשל (שם דין א' ובמרדכי). ובשר (נח) יבש יש להתיר אפילו בכלי ראשון, דודאי יש ס' נגד המלח שעליו מאחר (נט) שכבר נתייבש (מרדכי פכ"ה וראב"ן וב"י בשם הגהת אשירי וש"ד). אבל לכתחלה יזהר אפילו בבשר יבש שלא לבשלו או להדיחו במים שהיד סולדת בהם בלא הדחה אחרונה (ש"ד שם) וכל זה מיירי שלא הודח באחרונה כלל, אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל כך, מותר, דבדיעבד סגי ליה בהדחה (ס) אחת באחרונה (מהרא"י בהגהת ש"ד). מלח שמלחו בו פעם אחת, אסור למלוח בו פעם (סא) שנית (כל בו וד"ע ודעת רוב הפוסקים), וכל שכן שאסור לאכול המלח אחר (סב) שמלחו בו. יח י גוי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה, ואין ידוע אם הדיחו, אם יודע הגוי מנהג ישראל סומכין על דבריו, אם היה שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן (סג) בן דעת. הגה: ובחד מינייהו סגי (טור), או במסיח לפי תומו שהדיחו (סד) יפה או שישראל, אפילו קטן, יוצא ונכנס, דמרתת הואיל ויודע מנהג ישראל. מיהו אם מיחה לגוי שלא ידיחו בלא רשותו, והוא עבר על דבריו, אסור, דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם כן אדבריו (הגהת ש"ד ואו"ה). יב יג מהא דרב דימי מנהרדעא חולין דך קי"ג וכ"כ הרמב"ם. טור והרשב"א. יד שם. טו טז יח טור, וכתב הב"י שדבריו נכונים בטעמם ועוד דאם איתא דאסור לא הוו שתקי מיניה בגמרא. טור וכ"כ בהגמי"י בשם סמ"ק כאלו היה המלח כולו דם דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים. [הרב פסק כן אך לא מטעמיה דהא ס"ל אין חנ"נ בשאר איסורים אלא משום לא ידעינן כמה דם נבלע במלח ועיין בש"ך ובב"י סוף סימן ק"ה]. יז [פירוש כל מה שבקדירה]. סמ"ג וכפי הפי' שפי' הב"י דבריו.
ב( יא ואז ג שלחן ערוך הלכות מליחה יט בשר שנתבשל בלא מליחה, צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד (סה) אותו (סו) בשר (סז) מותר הכל. הגה: ויש אוסרים אותה חתיכה אפילו בדאיכא ס' (סח) נגד החתיכה (טור בשם י"א והגהות מיימוני בשם סמ"ק וש"ד וארוך ומהרא"י בהגש"ד ומרדכי בשם ראב"ן), והכי נהוג אם לא לצורך, כגון לכבוד שבת או לכבוד (סט) אורחים, דאז יש לסמוך אדברי (ע) המקילין (ב"י בשם א"ח וד"ע עיין ד"מ). ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה (עא) כראוי, דינה כאלו לא נמלחה (עב) כלל. וכן בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה, אף אם נמלח דינו כאלו לא נמלח, ואם נתבשל צריך ס' (עג) כנגדו (או"ה). כ יב בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י כא (עד) מליחה ואין לאוכלו מבושל, אלא (עה) צלי. ואחר שצלאו (עו) לא יבשלנו, ואם בישלו (עז) מותר. (ואין להשהות בשר ג' ימים בלא (עח) מליחה, דחיישינן (עט) שמא יבשלו (ב"י בשם פסקי מהרא"י סימן קנ"ה). כב יג ואם שרו אותו במים תוך הג' ימים, יכול להשהותו עוד שלשה ימים (פ) אחרים פחות (פא) חצי שעה (אגור). (בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג', (פב) מותר) (בארוך). כג יד בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות, כד בטלה ברוב ומותר לבשל (פג) כולן, ואפי' היתה ראויה (פד) להתכבד. וכן הדין בנתבשל בלא מליחה ונתערב אח"כ (פה) באחרות (או"ה). כה טו בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים מעת לעת, יש אוסרים (פו) לאכלו כי אם (פז) צלי, אלא אם כן יש במים ס' (פח) כנגדו. (ויש אוסרים אפילו (פט) לצלי, והכי נהוג) (או"ה). כז כו טז אין מולחין אלא בכלי (צ) מנוקב או על גבי קשין וקסמין או במקום מדרון, בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד. הגה: ודף חלק ברהטני, שמים זבין ממנו, אין צריך להניחו במדרון. אבל אם אינו חלק ברהיטני, צריך להניחו במדרון שיצאו המים (צא) ממנו (מהרא"י שערים ש"ו ובב"י בשם ת"ה סימן קע"ג). ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחלה שיהיו הנקבים פתוחים. (בארוך כלל ג'). ולכן לא יעמידו על גבי (צג) קרקע, כי הוא ככלי שאינו מנוקב (ע"ל ס"ס ע'). וכן מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או (צד) קסמין, כי הבשר יסתום הנקבים (הגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א'), ובדיעבד אין כח לחוש (צה) לכל זה. (ד"ע). ואם מלח בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר (צו) רותח. הגה: ואם נשתמש בו, בעי קליפה אם הוא דבר (צז) יבש (רשב"א), ואם הוא דבר לח, בעינן כט ששים נגד קליפה מן (צח) הקערה. "י בשם י"א). ויש אומרים שאפי' בצונן אסור להשתמש בו בלא (צט) הדחה, ואם נשתמש בו בלא הדחה, ידיח מה שנשתמש (ק) בו. הגה: אבל מותר לחזור ולמלוח בה (קא) בשר לאחר שניקבוה, או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו (קב) והודח (ב"י בשם הגהת ש"ד וארוך). יט כ כב כג כד כה כו כז טור בשם י"א ושלזה הסכים אביו הרא"ש והגמי"י בשם הראב"ד והמרדכי בשם רשב"ט ובשם ר"ש משנץ. טור בשם הגאונים וכ"כ ש"פ בשמם. כא הרא"ש בתשובה בשם הר"מ וכ"כ המרדכי בשמם ובשם א"ז. תה"ד סי' ק"ס והגהת ש"ד בשם מהר"ם. תה"ד סי' ק"ע וכתב ולא מיקרי דבר שיש לו מתירים כיון שמותר לצלי דלצלי לא נאסר מעולם. (פי' כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מדם הבלוע בה). אגור בשם י"א וכ"כ בשערי דורא בשם י"א. מימרא דשמואל חולין דך קיג. הרא"ש שם. כח מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם דף קי"א. כט טור בשם י"א וכ"כ הרשב"א בשם י"א משום דקי"ל כמ"ד בסכין בעי הדחה כדלעיל בסימן י' ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל ושדוחקא דסכינא שקול כרתיחת הקערה. וכמו שציינתי שם. וכתב שזו סברת הרמב"ן
ב( יז ל אבל אם הוא מנוקב, שלחן ערוך הלכות מליחה מותר לאכול בו אפילו ליזהר לכתחלה, (קה) ובדיעבד מותר). (ארוך כלל ג'). לב רותח. (קג) לא ויש אוסרין ברותח. (קד) ד (ויש יח בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו (קו) לג להרתיח, כל מה שממנו בציר (קז) אסור לאכלו (קח) אפילו צלי, וחלק החתיכה שחוץ לד לציר אין אסור ממנו אלא כדי קליפה, ואפילו אם יש בה (קט) שומן. הגה: ויש אוסרין כל החתיכה, אפילו מה (קי) שחוץ לציר. (טור ומרדכי בשם מהר"ף). ואפילו לא נמלח רק מעט, כדרך שמולחין (קיא) לצלי, ואפילו לא שהה שיעור מליחה רק מעט, עד שנראה (קיב) ציר בכלי (מרדכי פכ"ה בשם ראבי"ה והגהת ש"ד וארוך כלל י'), וכן נוהגין, (קיג) ואין לשנות. ומכל מקום אינו אסור רק אותה חתיכה המונחת למטה בכלי ונוגעת בציר, אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה, (קיד) מותרות. (שם בארוך ובכל בו) והכי נהוג. לו לה יט אחר שנמלח הבשר והודח, מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחין. ויש מי שמצריך ליתנו במים (קטו) רותחין. (והמנהג כסברא ראשונה, (קטז) וכן עיקר) "י ודעת עצמו). לז כ בשר שנמלח, ושהה כדי מליחה, ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר, לח (קיז) מותר. ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה, לט (קיח) מותר. ויש מי שאוסר בזה ובזה, ויש לחוש לו לכתחלה. הגה: ויש אוסרין (תוספות ורא"ש וכמה מן האחרונים), אפילו בדיעבד, כדי קליפה. (הגהת ש"ד ובשערים, ומהרי"ב ומהר[י]"ש וב"י וארוך), והכי (קיט) נהוג. ודוקא מה שמונח בתוך הציר, אבל למעלה מן הציר, (קכ) שרי. והכלי שנפל בו אותו הציר, (קכא) אסור. וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך, אסור (קכב) הבשר, דאף לאחר שיעור מליחתו נחשב כרותח (הגהת ש"ד ות"ה סימן קנ"ט). אבל אם הוא הפסד מרובה ואית ביה גם כן צורך סעודת מצוה, יש להקל ולומר דאחר ששהא שיעור מליחה לא (קכג) מחשב צירו כרותח (ד"ע) ועיין לקמן מ סימן צ"א. ולפי דבריו, אף על פי ששהה הבשר במלח כשיעור, אסור לאכול ממנו (קכד) עד שידיחנו יפה יפה. ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו, ואם חתך צריך (קכה) להגעילו. הגה: ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהא שיעור מליחה, דאין מליחה לכלים, וכן עיקר (קכו) דמותר (ת"ה סימן קנ"ב ואו"ה כלל ל"ז). אבל הסכין צריך (קכז) הדחה אחר כך, או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר (ארוך). ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום (קכח) הסכין, אלא משום שיצא מא דם בעין על הבשר, ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם, מותר. וכשרוצים לעשות מליח להתקיים לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי, מדיחים אותו יפה יפה ואחר מב כך חוזרים ומולחים אותו כדי שיתקיים, ואפילו (קכט) בכלי שאינו מנוקב. ואפילו לפי סברא זו, אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה, עושה ואינו חושש לדם שעל המלח, ל לב לג לט מ מא מב טור בשם אביו הרא"ש. לא הר"ן ושכן פסק הרשב"א ושכתב בחידושיו שכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל דמפרשי דרב יהודה וכו' טור בשם אביו הרא"ש. הסכמות הפוסקים בשם הרב ברצילוני. לד טור בשם הרשב"א. לה טור וזה דעת כל האחרונים וכ"כ הראב"ד בהשגה והריב"ש בתשובה. לו שם בשם הרמב"ם בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות. לז שם בשם רש"י וכ"כ הרא"ש וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה. לח הג"א שם. תוס' והמרדכי בשם רבינו אלעזר וריב"ק ורמ"ה וכ"כ בש"ד. באגרת תשובה לר' יונה. שם. הרשב"א בת"ה. בקערה מנוקבת איירי.
ג( ח( שלחן ערוך הלכות מליחה ה שהאש שואבו ומונע המלח מלבלוע דם. והני מילי במולחו ומעלהו לצלי, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע הדם (קל) ונאסר, ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל. עו( "ל סימן ע"ו מדין בשר שנמלח ולא הודח ונצלה כך). כא מג במקום שאין מלח מצוי, יצלו הבשר עד שיזוב (קלא) כל דמו, ואחר כך יבשלוהו. ע דין מליחת הרבה בשר ביחד, ובו ו' סעיפים. מד א מולחין הרבה חתיכות (א) זו על גב זו. אע"פ שהתחתונה גומרת (ב) פליטתה קודם ( לעליונה, לא אמרינן שחוזרת ובולעת מדם (ד) העליונה, לפי שהוא שוהה הרבה מה לפלוט (ה) ציר וכל זמן שפולטת צירה אינה (ו) בולעת. ואפילו מתקבץ הרבה ציר מו ועומד בגומא שבין (ז) החתיכות, ( מותר. במה דברים אמורים, במולח בשר עם בשר, ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים ואפילו עם עופות, שאי אפשר להם לגמור כל פליטת צירן עד שיגמור בשר שור. לפלוט (ט) את דמו. הגה: ומכל מקום נוהגין להחמיר לכתחלה שכל חתיכה שיש לה בית קיבול, כגון דופן שלימה, מהפכין אותה (י) שיזוב הדם, אבל בדיעבד אין לחוש (א"ו הארוך). חתיכה שמלח אותה ב' פעמים, מותרת, ולא חיישינן שמלח השני מבליע הדם הנשאר מז (יא) ממליחה הראשונה (פסקי מהרא"י סימן ס"ו). אבל בשר עם דגים, אפילו בשר עופות עם דגים, אסור למלוח לפי שהדגים פולטים כל צירן קודם שיפלוט העוף (יב) את דמו. ואם מט מח עבר ומלחן יחד, העופות (יג) מותרין אבל הדגים צריך ליטול מהם (יד) כדי קליפה. ואם לא ניטלו קשקשיהם כשנמלחו, (טו) מותרים. הגה: ויש אוסרין כל הדגים (ארוך כלל י"ג) אם אינן ס' נגד העופות, דאנו משערין במליחה (טז) בס', והכי נהוג. ודוקא דלית בהו קשקשים, דרפו קרמייהו ופלטי מיד אבל אי אית בהו (יז) קשקשים, מותרים, דאינן פולטים מיד ולא בלעי מן העופות (הרא"ש ושם), דאיידי דטרידי לפלוט (יח) לא בלעי, מידי דהוי אשני חתיכות שנמלחו יחד. נ ב במה דברים אמורים, כשמלח שניהם יחד, או שהעוף מליח ) טי ( ודג תפל, אבל אם דג מליח ועוף תפל ונתנם זה אצל זה או זה על גב זה, אף דגים מותרים (כ) בלא קליפה. הגה: וכן אם הדגים מונחים על העופות, מותרים אפילו נמלחו (כא) יחד דדם אינו מפעפע מלמטה למעלה, ולא גרע מחתיכה המונחת בציר דמה שלמעלה מן הציר (כב) שרי (ארוך כלל י"ג). וכן אם לא הניח הדגים אצל העופות אלא לאחר ששהו העופות במלחן שיעור מליחה, אף הדגים מותרים, אע"פ ששניהם (כג) מלוחים (ד"ע וכן משמע בארוך). ואם נמלחו דגים בכלי שמלחו בו בשר, הדגים מותרים דאין הדגים בולעים הדם שבכלי, דאין מליחה (כד) לכלים (ב"י בשם רשב"א סימן קכ"ט). והא דאמרינן דאם הדג תפל והעופות מלוחים אסורים, היינו דוקא שהדג פלט כבר דמו (כה) והודח, אבל אם עדיין לא פלט דמו ולא נמלח מעולם, מותר, דאגב דיפלוט דם דידיה יפלוט גם כן הדם שבולע מן (כו) העופות (סברת עצמו וכן משמע בארוך כלל י"ג בשם הסמ"ק), כמו חתיכה שנפלה לציר קודם מליחה דמותר (כז) מהאי טעמא, כמו שיתבאר לקמן סימן זה. ועיין לקמן סימן צ"א באיזה מליחה אמרינן דהוי (כח) כרותח. מג טור והג"א בשם א"ז. מד מסקנת הגמרא חולין דף קי"ג. מה מו מז נ טור מדברי התוס' דף קי"ב והרא"ש והמרדכי שם. שם וכ"כ הרשב"א בת"ה. מימרא דרב נחמן שם דף קי"ב. מח טור בשם רש"י וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה וכה"ס הרשב"א והר"ן ז"ל וכ"כ התוס' וכ"כ ברמזים. מט שם ומדברי הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א והר"ן. טור מדברי התוס' והרא"ש והרמב"ן ולמדוה מדין טהור מלוח וטמא תפל שם בדף קי"ג וכדלקמן. והגמי"י וכתב הב"י שכ"כ שם מדברי הרא"ש
נא ו שלחן ערוך הלכות מליחה ג בשר שחוטה שמלחו עם בשר (כט) טריפה, או שהטריפה מלוחה והכשירה תפלה נב והם נוגעים (ל) זה בזה, אסור כדי קליפה. שאע"פ שאינו בולע (לא) מדם הטריפה, נג בולעת (לב) מצירה. אבל אם הכשירה מלוחה והטריפה תפלה, מותרת בהדחה בלא נה נד קליפה בין נתן כשירה למעלה, בין נתנה (לג) למטה. ויש מי שאוסר בנוגעים (לד) זה בזה, וסובר שלא הותרו אלא בעומדים בסמוך, בכדי שפליטה של זה נוגעת (לה) בזה. הגה: וכשהטריפה מלוח וכשר תפל, אפילו בכהאי גונא (לו) אסור. וע"ל סימן ק"ה מאלו (לז) דינים. נו ד הא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה, היינו כששתיהן כחושות, אבל אם אחת מהן שמינה, אפילו אם חתיכת הטריפה כחושה וחתיכת הכשירה שמינה, מפעפע האיסור (לח) בכולה אם היתה הטריפה המלוחה למטה, משום דתתאה (לט) גבר. (ועיין לקמן סימן ק"ה (מ) כיצד נוהגין). נז ה יש אומרים שבשר שנמלח אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו דהיינו י"ב נח שעות, לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו (מא) ושעל המלח. ויש מתירים להשהותו במלחו אפילו (מב) כמה ימים. ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד (מג) מותר. נט ו יש אוסרים ליתן בשר שלא נמלח כלל, או שנמלח ופלט כל דמו, עם בשר שנמלח קודם פליטתו דם, לפי שהבשר שלא נמלח, או שנמלח ופלט כל דמו, חוזר ובולע ממה ס (מד) שחבירו פולט. (מה) ויש מתירים ע"י מליחה שימלחנו אחר כך, כי אז יפליט כל דם סא (מו) שבלע, ויש מתירים (מז) בכל זה. ולכתחלה יש לחוש (מח) לדברי האוסרים. הגה: ואפילו בדיעבד נוהגין לאסרו אם נפל בשר שכבר פלט כל דמו (מט) וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין (נ) שיעור מליחה (מהרא"י בהגהת ש"ד). ויש אומרים שכל מעת לעת לאחר שנמלח פולט צירו, ואם נגע תוך זמן זה לבשר שנמלח ולא שהה עדיין שיעור מליחה, (נא) אינו נאסר, וכן נוהגין (ש"ד בשם הגאונים ומהרא"י וסה"ת ומרדכי בשם ר"י), אך במקום שאין הפסד מרובה יש לאסרו לאחר י"ב שעות. וקודם לזה אין להחמיר כלל. וכל שכן אם לא נמלח כלל, דאפילו אם נפל (נג) לציר ממש אין לאסרו, דאמרינן על ידי שיפלוט דם (נד) דידיה יפלוט גם כן מה שבלע ממקום אחר. ואפילו נמלח הבשר ולא שהה עדיין שיעור מליחה, ונפל לציר, (נה) יש להתיר (ארוך כלל ה') אם לא נכבש בתוכו (נו) יום שלם. אך אם שהה שיעור מליחה ונפל לציר, יש אוסרין אותו אף על פי שלא כלה זמן פליטת צירו (נו*) עדיין (רש"ל בא"ו שלו). ומכל מקום לצורך הפסד גדול יש להתיר גם בזה כל זמן פליטת צירו, דהיינו (נז) תוך י"ב שעות, ע"י שיחזור (נז*) וידיחנו (הגהת ש"ד) ויחזור (נח) וימלחנו. וכן אם נפל לציר קודם ששהה שיעור מליחה, ידיחנו ויחזור וימלחנו. מיהו אם מלחו בלא הדחה לאחר שנפל לציר, (נט) שרי בדיעבד (ארוך כ"ה). וכל זה לא מיירי אלא בציר שהוא כרותח, כמבואר לעיל סימן ס"ט, אבל דם בעין שנפל על בשר שהוא תוך שיעור מליחתו והוא נא נב נג סא עובדא דרב מרי בר רחל שם דף קי"ב וקי"ג. טור כדעת הרא"ש פ"ו דחולין והרשב"א והר"ן. אע"פ שהיא טרודה לפלוט דהציר מסרך סריך. נד תוספות והרא"ש. נה הר"ן וסה"ת. נו מימרא דרב פפא פסחים דף ע"ו. נז טור בשם הרשב"א בשם רבותיו. נח שם בשם הרא"ש ועיין במה שציינתי בסימן דלעיל בסעיף ב'. נט שם בשם הרשב"א. ס שם בשם תה"ת. [נלע"ד שיש חסרון כאן וכצ"ל אבל לא בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שנמלחו עליו ויש מתירין וכו'. והדין ראשון הוא דעת הרשב"א והיש מתירין הב' הוא מש"כ שם בשם מקצת רבותיו והביאו הב"י בסי' זה שם וה"ה בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות דין ט"ז].
ס( ח( ג( שלחן ערוך הלכות מליחה ז ( חשוב כרותח כמבואר לקמן סימן צ"א, נאסר הבשר, דלגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע, ולא כבולעו (סא) כך פולטו (שם). והא דאסרינן אותו כשנפל לציר, היינו דוקא מה שבתוך הציר, אבל מה שלמעלה מן הציר,(סב) שרי. מיהו מה שבתוך הציר נאסר (סג) מיד ואין (סד) שיעור לדבר. בשר שנפל לתוך ציר שעל (סה) הקרקע, דינה כאילו היתה הציר בכלי (בית יוסף בשם ש"ד ואו"ה שם). בשר שנגע בחתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ונאסרה, דינו כאילו נגע (סו) בציר (ד"ע). ספק ציר ספק מים, מותר, דציר דרבנן וספיקא (סז) להקל (מרדכי פכ"ה). ציר מעורב עם מים, אפילו היו מועטים, לא חשיב עוד רותח (סח) ואינו אוסרת (ב"י בשם אגור) (דין כבוש עיין לקמן סימן ק"ה). עא דין מליחת הראש והטלפים והמוח, ובו ג' סעיפים: סג סב א הראש, חותכו (א) לשנים ומולחו יפה לצד פנים, וחוזר ומולח (ב) על השיער, שאין השיער מעכב על ידי המלח (ג) להפליט דם. סה סד ב הטלפים, מחתך אותם (ד) מעט למטה, ומולח, ויניח מקום החתך (ה) למטה וימלח גם על השיער. (ועיין לעיל סימן ס"ח). סו ג הקרום שעל המוח, יש בו חוטין, והמוח עצמו יש בו דם ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש, לפי שעצם הראש מקיפו ועומד לפניו ואין מקום לדם (ז) לזוב. לפיכך סז הבא למולחו קורעו ומוציא המוח וקורע הקרום ומולחו. ואם רצה למלוח הראש והמוח סח בתוכו, ינקוב העצם כנגד הקרום, וינקוב גם הקרום, ( וימלח, ויניח הנקב (ט) למטה, ומותר אפילו לקדירה. הגה: ועיין לעיל סימן ס"ח כיצד נוהגין (י) לכתחלה (ש"ד בשם מ"ה). ואם נמלח הראש שלם בלא נקיבת העצם, הקרום והמוח (יא) אסורים, ושאר הראש (יב) מותר, וכל שכן שאר בשר (יג) שעמו (ארוך כלל י"ז וש"ד בשם מהר"ם). הקולית ושאר עצמות שיש בהן מוח צריכין מליחה. ומליחת העצם מועיל למוח (יד) שבקרבו, ואין צריך לנקוב העצם (טור בשם הרשב"א). מיהו לכתחלה לא ימלחנו עם (טו) סט שאר בשר, רק לבד, ובדיעבד (טז) שרי. (ארוך כלל ל"א). עב דין מליחת הלב והריאה, ובו ד' סעיפים: עא ע א הלב, מתקבץ הדם בתוכו (א) בשעת שחיטה. לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה (ב) ולהוציא דמו, ( ולמלחו אחר כך. ואז מותר (ד) אפילו לבשלו (ארוך כלל ט"ו). (ויש מחמירים לבשלו רק (ה) צולין אותו) ואחר כך מבשלו (ש"ד). עב ב מלחו ולא קרעו, קורעו אחר מליחתו (ו) ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו, עג דכבולעו כך פולטו. והוא הדין אם צלאו ולא קרעו, שקורעו לאחר צלייתו ומותר. אבל סב סג סח סט ע עא עב עג טור בשם הרשב"א. שם ושם. סד שם ושם. סה הרשב"א שם. סו שם. סז שם בשם אביו הרא"ש מהא דרישא בכיבשא וכו' בית יוסף. [ועיין בכיוצא בזה בסי' ע"ה סעיף ב בהג"ה]. חולין דף צ"ג. מימרא דרבי זירא כריתות דף [כב] והביאו הרי"ף והרא"ש בפ"[ח] דחולין. משנה חולין דף ק"ט. טור. שם במשנה תנן בשלו וכו' וכתב ראב"ד בהשגתו דבצלי איירי וכ"כ המרדכי שכן דעת ר"י ומדברי הר"ן שכן דעת הרמב"ן.
ז( ד( ח( י( ט( אם בשלו בלי קריעה, ד (כו) ח שלחן ערוך הלכות מליחה אסור עד שיהא ס' כנגד הלב, דלא ידעינן כמה נפק (ח) מיניה. ( הגה: ואפילו בדאיכא ס', הלב עצמו (ט) אסור (ארוך וש"ד מהרא"י ורי"ו), ויקלוף מעט (י) סביב הלב. ויש מחמירין בו, אפילו במליחה, לאסור שאר בשר שנמלח עמו, ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו, דהוי דם ממש ולא מקרי (יא) דם פליטה (הגהת ש"ד בשם ר' מתתיה וכ"מ במרדכי בשם ר"י). והמנהג להקל, וכן עיקר דגם זה מקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו, מידי דהוי אדם (יב) שבחוטין, כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב (וכ"ד האו"ה ומהר"א כ"ץ). ויש מחמירין לקלוף קצת במקום שהיה הלב (יג) דבוק (בארוך ומרדכי שם), וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת (יד) סביב הלב, ואז (טו) הכל מותר. ואין חלוק בין בשר שעם הלב (טז) או הלב עצמו, ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח (יז) למעלה "ע ולא כאו"ה). ונוהגין לכתחלה לחתוך (יח) ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים (ארוך), ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא. עד ג אין עוף שלא יהא בו ששים כנגד ) טי ( לבו, ומותר אפילו הוא דבוק (כ) בעוף. הגה: וכל עוף יש בו ס', אפילו אין בו הראש והרגלים התחתונים (פסקי מהרא"י סימן צ"א ור"י מינץ ובארוך), כדרך שנוהגים להסירן דהיינו עד הארכובה (כא) התחתונה, ולכן אם העוף שלם, הכל מותר. ואם אין שלם, וליכא בו ס' נגד הלב הדבוק בעוף, י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' בקדירה נגד (כב) כל העוף (טור בשם י"א וכ"ה בפוסקים), וכן נוהגין. ואפילו איכא ס' בקדירה, העוף אסור הואיל ואין בו ס' נגד הלב (כג) הדבוק בו. ואם אין הלב דבוק בעוף, מצטרף כל הקדירה לבטל הלב (כד) בס'. ועיין לקמן סימן צ"ב בדין עה חתיכה נעשית נבילה. ואין לך בהמה שהיא ס' (כה) נגד לבה. עו הריאה אינה צריכה חיתוך, אבל נהגו לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שלה, ומנהג יפה הוא. עג דין צליית הכבד, ובו ו' סעיפים: א הכבד, יש בו (א) ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו (ג) למטה, וצולהו (שיהא ראוי (ד) לבשלו. הגה: ואם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעה שתי וערב עז (ב) מליחה, אלא לאכילה), ואחר כך יכול (ה) (ארוך). וכן אם נטל משם (ו) (הגהת ש"ד). ומ"מ אם לא עשה כן נוטל משם (ז) דאפשר לדם לזוב המרה וחתיכת בשר מן הכבד, ( ומבשלה (ארוך). וכל זה בכבד שלימה, אבל כשהיא חתוכה אין צריך כלום (ר' הסמפונות לאחר צלייה, (דקדוק ב"י קודם הבישול ( ידיחנה תחלה אחר הצלייה, וכשבא לבשלה אחר הצלייה, ירוחם בתא"ו). ממרדכי פכ"ה ובארוך). מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך, ( מותר (ראבי"ה ואו"ה שם). ובדיעבד מותר עט אם נתבשל לבדו בקדירה (בלא (יא) צלייה), אבל הקדירה אסורה, שפולטת ואינה (יב) פ בולעת. ויש מי שאוסר. הגה: וכן נוהגין לאסור הכל (הגהת סמ"ק ומהרא"י בהגהת ש"ד), אפילו נמלחה הכבד (יג) קודם בשולה (דעת רש"י ולאפוקי ר"ת). עד טור בשם אביו הרא"ש. עה [העטרת זהב גמגם בדבר אך הש"ך השיג עליו והמליץ בעד הרמ"א עיין שם]. עו ריב"ש. עז כרבה בר רב הונא חולין דף קי"א. עח טור מדברי הרא"ש שם והרשב"א בתורת הבית וכרבי יוחנן בן נורי במשנה סוף פרק י' דתרומות ומדרבי אמי דשלקי ליה ואכל חולין דף ק"י ומדרב נחמן שם דף קי"א. עט [אכבד קאי ולפיכך היא מותרת והקדירה אסורה]. פ שם בשם הרמב"ם בפ"י מהלכות מאכלות אסורות וכדעת הרי"ף רבו דסבר דכולה סוגיא אליבא דרבי יוחנן בן נורי איתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת.
ט( ב( פא ט שלחן ערוך הלכות מליחה ב אם חלטו בחומץ או ברותחין ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו, מן הדין מותר לבשלו, אלא שהגאונים אסרו (יד) לעשות כן, ובדיעבד (טו) מותר. פב ג לצלי צריך חתיכה משום דם (טז) שבסמפונות, ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו (יז) אחר כך. (וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה (יח) כלל) ור בשם ר"י סמ"ק ואו"ה ושאר פוסקים), וכן נוהגין אפילו לכתחלה. פג ד אם צלאו עם בשר בתנורים שבימי חכמי הגמרא, שפיהם למעלה, יהיה הכבד למטה פד ולא למעלה. טי( ( ובדיעבד, מותר. ובשפודים שצולים אצל האש, אסור לצלותן עם הבשר, לכתחלה, אפילו (כ) הכבד למטה. הגה: מיהו אם נמלחה הכבד כבר, מותר לצלותה עם בשר, אפילו על גבי בשרא, דכבר נתמעט דמו והוי כבשר (כא) על גבי בשר. "י בשם תוספות ר"פ כ"צ והגהות ש"ד ומרדכי פ' כ"ה). פה ה לא ימלחנו לכתחלה על גבי הבשר, אלא (כב) תחתיו. הגה: ונהגו שלא למלוח כבד כלל, אפילו (כג) לבדה, ואין לשנות רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד, או מונחת על האש לצלותה (הגהת ש"ד ואגור בשם אגודה). ומיהו אם איתא שמלח כבד, בין שמלחה לבד או עם בשר, אפילו על גבי בשרא, (כד) הכל מותר (טור וש"ד וארוך). וי"א שיש לקלוף מעט סביב הכבד, אם היא דבוקה (כה) בעוף, ואינו אלא חומרא בעלמא (מרדכי פכ"ה ובארוך). נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה, משום דם (כו) הדבוק בה (אגור בשם ר"י מולין). מיהו אם לא הדיחה, (כז) מותרת. פו ו נמצא כבד בעוף צלי, (כח) מותר. הגה: וי"א לקלוף מעט סביב (כט) הכבד, ואינו אלא חומרא פז בעלמא (מרדכי בשם ריב"ן וש"ד ואו"ה). ואם הוא מבושל, צריך ס' כנגד (ל) הכבד. הגה: ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד, כשהיא שלימה (ש"ד ומרדכי בשם ראבי"ה ומהרא"י ובארוך כלל י"ו), ולכן אם הכבד שלימה ודבוקה בעוף, נעשה העוף חתיכת נבילה ובעינן ס' משאר דברים שבקדרה נגד כל העוף. והוא הדין אם דבוק חתיכת כבד בחתיכת עוף, ואין ס' (לא) כנגדו, (שם) דאנן קיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה, כדלקמן סימן צ"ב. ואם אין הכבד דבוקה, מצטרף כל מה שבקדרה לבטל הכבד, ואם יש ששים בכל, הכל מותר. מיהו הכבד עצמה אסורה (לב) כמו בלב (תא"ו נט"ו), כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב. עוף פח שמלאוהו בביצים ונמצא בו לב או כבד, (לב*) דינו כמבושל ובעינן ס' מן העוף (לג) בלא המילוי, ואם לאו, הכל אסור. ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים ומעכבים הדם, (לד) דינו כצלי. (ארוך בשם אגודה ובנימין זאב סימן של"ו). עד הטחול דינו כשאר בשר, ובו סעיף אחד: פט א הטחול, אע"פ שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר י"א שנהגו שלא לבשל (ב) הכליות או ביצי זכר, אפילו לאחר (ג) (א) הגה: בשר. שניקר אותן, משום דאית בהו רוב דם. פא פב פג מהא דרב הונא ורב נחמן שם בחולין דף קי"א. טור בשם בה"ג. כדדרש מרימר שם בגמרא. פד טור בשם רש"י שם בגמרא. פה טור וכ"כ הרשב"א וסמ"ק והר"ן. פו טור והמרדכי שם דכבולעו כך פולטו. פז שם בטור. פח ומהרש"ל כתב בספרו שגם המילוי נעשה נבילה מפני שהלב נחבא וכנוס בתוך המילוי הוי כחתיכה שהלב דבוק בה והא דמשמע במהרי"ל שאין הביצים מועילים לבטל אבל מ"מ אין נעשים נבילה ולא נאסר היינו במלאו בין עור לבשר וכתב הטעם שאין מועילים מפני שהביצים נקרשים. פט מסקנת הגמרא חולין דף קי"א מפרש שם דשמנא בעלמא הוא.
שלחן ערוך הלכות מליחה י ובדיעבד (ד) אין לחוש (אגור וארוך כלל א' בשם רוקח), ומותר למלוח כל אלו עם שאר בשר אף על פי שיש בהם (ה) רוב דם, ובלבד שיסירו הקרומים והחלב (ו) שבהם.
א( ב( הלכות מליחה יא א ג ו ז ח א הלכות מליחה ב - סי' סט ( בבית. בגמרא אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. אתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח, ולא פליגי הא דחלליה (פי' רש"י כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול) בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא עכ"ל. והרבה טעמים נאמרו בהדחה זו שמדיחו בתחלה. ג הר"ן כתב כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל. וכן נראה מדברי הרא"ש, כמ"ש ד לקמן בס"ב. ה והמרדכי כתב משום שלא יתמלא המלח מדם שעל פניו ולא יוכל להפליט דמו. ו והרשב"א במשמרת הבית כתב כדי ללחלח הבשר ז שיהא המלח נדבק בו ויהא נוח להפליט. ח אבל הסמ"ק כתב הטעם להעביר דם בעין שעל פני הבשר, משום דכח המלח מבליע דם בעין שעליו לתוכו, דכשם שהמלח מפליט דם הנבלע כך מבליע דם בעין שנמצא על הבשר, ואין בשום חתיכה ט י ששים נגד הדם שעליה ונאסר. את הלכות מליחה ערך מהרי"ל כמה פעמים, עד למהדורה הסופית שלפנינו. חלק מהעריכות הראשונות שרדו בכתי"ק 238. בכתי"ק זה ישנם 8 עריכות של חלקים מסי' סט, עריכה אחת של סי' ע, ועריכה אחת של סי' עב. כת"י א: סי' סט ס"ק א-מז. דפים סד-ה. כת"י ב: סי' סט ס"ק א-נא (וכמה קטעים בלתי ממוספרים). דפים סו-ח. כת"י ג: סי' סט ס"ק לט-עז. דפים סט-ע. כת"י ד: סי' סט ס"ק א-ח; א-טו (ודיונים בס"ב וס"ו). דפים עא-ב. כת"י ה: סי' סט ס"ק א-יג. דף עג. כת"י ו: סי' סט ס"ק א-לב. דפים עד-ו. כת"י ז: סי' סט ס"ק א-כט. דפים עז-ח. כת"י ח: סי' סט ס"ק א-ט. דף עט. כת"י ט: סי' ע. דפים פ-פב. כת"י י: סי' עב ס"ק ב-כ. דפים פג-ד. במקומות שיש הוספה בכת"י, שיש ללמוד ממנה לענינינו, יצויין על כך בשוה"ג. ב חולין קיג, א. שם (מב, א) ד"ה אין הבשר. הובא בש"ך ס"ק א. וראה לקמן ס"ק ד-ה. יג. ד ס"ק יג. ה חולין סי' תשכא. הובא בש"ך שם. וראה לקמן ס"ק ב. יג. בית ג ש"ג עג, א. וראה לקמן ס"ק ז. יג. בכת"י ו; ז: ולכל אלו הטעמים אם מלח בלא הדחה ראשונה לא נאסר הבשר, אלא ידיחנו ומולחו שנית ומותר, כמו שיתבאר לקמן בס"ב לסברא הראשונה. סי' רה ע' רד. הובא בש"ך וט"ז ס"ק א. וראה לקמן ס"ק ד. יב. יד. יח. ט כמבואר ברמ"א ס"ט, ולקמן שם ס"ק נה. י יא יד טז יז יח כא כו ואף שמעשים בכל יום שמולחים הרבה חתיכות זו על גב זו, ולא אמרינן שהתחתון בולע מעליון. משום יא דאמרינן דמא משריק שריק במליחה כמו בצלייה (שעל ידי צלייה אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל, יב רש"י ), או איידי דטריד התחתון לפלוט דמו לא בלע יד יג דם העליון, או אפילו בולע אמרינן כבולעו כך פולטו, טו כמ"ש כל זה לקמן בסי' ע'. מכל מקום כל זה לא שייך אלא בדם פליטה שנפלט דם הבלוע על ידי מליחה (או טז צלייה), אבל גבי דם בעין לא שייך לומר כן כמ"ש שם יז בסוף הסי'. ולכתחלה יש לחוש לכל הפירושים כמשי"ת כל אחד ואחד במקומו. אבל טעם הסמ"ק הוא עיקר להלכה יח כמשי"ת לקמן בס"ב. ולכן נהגו המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח מתחלה לא על שום דף יט ולא על שולחן שאינו מיוחד לכך (אף שעכשיו רוצה לייחד למלוח עליו בשר, או שהדף הוא של איסור דאין לחוש משום שהבשר שלא הודח הוא אסור ואסור ליתן איסור אפילו צונן בכלי של היתר צונן כדלקמן סי' כ צ"א, ומשום הבשר ודאי דאין לחוש כיון דאורחיה כב כא בהדחה כדלקמן שם ( (מנחת יעקב ), כי שמא יש מלח על השלחן או על הדף ולאו אדעתיה והמלח מבליע דם כג כד בבשר (רש"ל ט"ז ). ומטעם זה גם כן יש ליזהר שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין כה מבית הטבח (ט"ז ): ( לשלשה. בסכין דאגב דוחקא דסכינא מפליט דם כו כז בעין על הבשר, והוי כאילו לא הודח (מרדכי, לפי כט כח שיטתו משום שמתמלא המלח מן הדם שעל פניו ( בכת"י ה; ו; ז; ח: (לדידן דקיי"ל לשער כל מליחה בס') [כמבואר ברמ"א סי' ע ס"א]. ושוב אינו יוצא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה [כדלקמן ס"ק יד]. כדלקמן סי' ע ס"ק י, לדעת ר"ת חולין קיב, ב ד"ה ודגים. יב קיא, א ד"ה כבדא עילוי בשרא. יג כדלקמן שם ס"ק א, לדעת רש"י חולין שם ד"ה ועופות. פסחים עד, א. וכדלקמן שם ס"ו, וס"ק מה-ו. וראה גם לקמן ס"ק יג בשם הרא"ש, וסי' ע ס"ק יד בשם ר"ן. טו ראה גם לקמן ס"ק כ. בכת"י ה: מתוך הבשר שהי' מובלע בו שהוא דם דרבנן [כדלקמן ס"ק נז וס"ק סד]. רמ"א ס"ו, ולקמן שם ס"ק סא. ברמ"א (שכן נוהגין אם אין שם הפסק מרובה), ולקמן שם ס"ק יד. יט תורת חטאת כלל ה ס"ו. כ סעיף ב. וראה גם לקמן ס"ק ח, וש"נ. כב כלל ה ס"ק ח. כג מכונות סי' ה ס"ק ב. וכ"ה בתורת חטאת שם. כד ס"ק יב. כה שם. בכת"י ז: דמה שמפליט הסכין על הבשר הוי כדם בעין, ולא הוי דם פליטה אלא מה שנפלט ע"י מליחה או צלייה. כז סי' תשכא. כח דלעיל ס"ק א. כט בכת"י ז; ט: עמ"ש בס"ב ודו"ק.
ג( ד( ו( ז( ה( מ( פ( ח( הלכות מליחה יב לו מב מג ל (תורת חטאת ). והוא הדין כל הדומה לסכין שפולט דם על ידו לאפוקי קורע בידים (מנחת לא יעקב ( ולכתחלה טוב לחוש לחזור משום ולהדיח אפילו דדמא קרעו בידים (אם לא נמלח עדיין) לב משריק שריק ונופל במקום החתך (פרי חדש, לג וסולת למנחה ): לד ( לאחר ההדחה. דמה שבתוך הטלפים מוחזק לה הרבה בדם (איסור והיתר הארוך ). אבל אם לא הסיר הטלפים כלל אינו חשוב כדם בעין, הואיל והטלפים מפסיקין שאין הדם נראה לחוץ אין לו המלח מבליעו (ש"ך ): ( כלל. פירוש לענין דנאסר הבשר אפילו דיעבד אם נמלח כך, דהוי כאילו נמלח בלא הדחה, שהמלח מבליע דם ן בעין היתה שעליו מועלת הדחה כדלעיל ראשונה בשם הסמ"ק (דאילו להר" לז מאחר שנתרכך הבשר. ש"ך ). ומיהו אם יש ששים נגד הדם בעין שבמקום החתך, או במקום הסרת לח טלפי רגלים, מותר כדלקמן ס"ב. ואם אין ששים לט מ מא נאסר אפילו מה שחוץ לטלפים (ב"ח ש"ך ): ( השרייה. כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מב מליחה (תורת חטאת ), דלכתחלה יש לחוש לדעת מג הר"ן דלעיל. ומטעם זה כתב בתשובת רמ"א שאין להדיח הדחה ראשונה לכתחלה במי פירות, מפני שהם מטרשים ומכווצים הבשר ולא יהא כח במלח להוציא דמו (וכן בארצות הקרות בזמן ל כלל טו ס"ד. לא כלל טו ס"ק ז. לב ס"ק ד. לג כלל טו ס"ק ז. לד תוקן עפ"י כתבי היד, וכ"ה באיסור והיתר דלקמן. לה כלל יז ס"א. ס"ק ד. אלא שנאסרים (לדידן, ברמ"א סי' סח ס"ח) משום דהוי כנמלח בכלי מנוקב, כדלקמן סי' עא ס"ק ד-ו. לז ס"ק ג. לח וס"ק יט. לטלט בכת"י ה; ו; ז (בשינוי לשון קלים ביניהם): וכן אם הרגלים עומדים זקופים על מקום טלפיהם בשעת מליחה אין צריך ס', אלא סגי בקליפה מה שחוץ לטלפים [ראה לקמן סי' עא ס"ק ו] דדם אינו מפעפע למעלה כדלקמן סי' ע' ס"ב בהג"ה. ואין מה שחוץ לטלפים מצטרף לששים כדלקמן סוס"י ע [ראה לקמן שם ס"ק סד, ובסי' זה ס"ק קז וס"ק קיט]. אבל אם לא הסיר הטלפים כלל ומלחן כך, לא נאסר אלא מה שבתוך הטלפים כדלעיל סי' ס"ח [ברמ"א ס"ח]. ולא הוי הדם שבתוכן כדם בעין הואיל והטלפים מפסיקין בין הדם להמלח אין המלח מבליעו (ש"ך [ס"ק ד]). מ סד"ה כיצד. מא ס"ק ג במוסגר, לפירוש החוות דעת ביאורים ס"ק ד. כלל טו ס"א בשם אור זרוע (ח"א סי' תעד). ובכת"י ז: כדי שיתרכך הדם ויודח היטב (לשון או"ז שבתורת חטאת). סי' קלב סי"א (אף שבט"ז ס"ק יז ובש"ך ס"ק ל חלקו עליו). וראה גם לקמן ס"ק מה. ובכת"י ז: ויש לחוש לדבריו (מנחת יעקב [כלל טו ס"ק נד]. כרתי [ס"ק כא] ופלתי [ס"ק ה]). מד מה מו מז מח מט נ נא נד נז הקור לא ישים הבשר במים קרים עד שיפיגו צנתן, מפני מד מה שהמים הקרים מטרשים ומכווצים גם כן, ב"י ): ( סגי ליה. לרכך הבשר, ואין צריך לחזור ולטרוח לשרותו, אפילו לא נמלח עדיין. אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה אם לא נמלח עדיין, וצריך לחזור ולהדיחו היטב. אבל אם כבר נמלח אפילו אחר הדחה מועטת מו מותר, כמ"ש רמ"א בס"ב (ש"ך ): מז ( יוציא דם. אבל לא ימתין עד שיתנגב הבשר לגמרי, דיותר שהבשר לח נדבק בו המלח, ונוח לפלוט יותר מח שמרת הבית ). ומכל מקום בדיעבד אם נתגנב לגמרי אין צריך לחזור ולהדיחו (אפילו לא נמלח עדיין), כמ"ש נ מט רמ"א בהג"ה ואם הדיחו הטבח כו' רי מגדים ): ( בשר. אפילו לא שרו בו רק שעה אחת, ואפילו להשתמש בו צונן לח אין מקילין לכתחלה, דשמא לא נא נב ידיחנו היטב להשתמש בו. אבל דבר יבש לגמרי אין נג הדם נדבק בו. וכן דבר שדרכו להדיח קודם אכילתו מותר להשתמש בו צונן אפילו הוא לח קצת כדלקמן סי' נד צ"א. נה וכן מותר למלוח בו בשר אם רחצו היטב שלא נדבק בו נו דם כדלקמן סוף סעיף ט"ז. ואפילו בשר כשר מותר למלוח בו אם אינו רוצה להשהותו יום שלם כדלקמן נט נז נח שם (של"ה, דלא כמנחת יעקב ). (והיינו באקראי בעלמא, אבל בקביעות אסור להשתמש אפילו צונן בכלי ס המיוחד לשרייה, מטעם שנתבאר בסי' קכ"א ). אבל אסור להשתמש בו בחמין, דרוב הדחת בשר אין במים סא ובבשר ששים נגד הדם (איסור והיתר הארוך ). ומיהו בכת"י ז: כדלעיל סי' לו ס"ד וסט"ו. בכת"י ו: מרדכי [סי' תשכא]. ב"י [בריש הסימן, בפירוש דברי מרדכי הנ"ל]. ס"ק ה. וראה לקמן ס"ק יח. ש"ך ס"ק ו. ט"ז ס"ק ד. וראה לקמן סי' ע סוף ס"ק סה, שנוהגין להניח הבשר לאחר הדחה ראשונה על הדף שמולחין, לזוב שם מימיו. בית ג ש"ג עג, א. וכדלעיל ס"ק א. אין צריך להדיחו בבית, ובודאי נתנגב עד שבא מהטבח לבית. משבצות זהב ס"ק ד (דלא קיי"ל כטעם הזה להדחה). בכת"י א; ב; ד: קודם שישתמש. בכת"י ה; ו; ז: ידיח הכלי תחלה. נב בכת"י ד; ו; ז: איסור והיתר [הארוך כלל ב ס"ז-ח]. תורת חטאת [כלל טו ס"ו]. נג ב"ח רס"י צא. ש"ך סי' צא ס"ק א. שוע"ר סי' תסז סמ"ט. סעיף ב. וראה גם לעיל סוף ס"ק א. לקמן ס"ק ק. סי' ע ס"ק כד. שוע"ר סי' תמז ס"ג. ס'י תנ סי"ג. סי' תנא ס"ב וסמ"ג. נה שלא נשאר אלא החשש שמא לא ידיחנו היטב, כדלקמן. נו ס"ק צט. ס"ק קא-ב (כשהכלי אסור; וכאן מטעם גזרה שמא לא הדיח היטב). נח נט שער האותיות (הוצאת נח"ת עה, א). הובא במנחת יעקב דלקמן. כלל טו ס"ק ח (שהתיר ברחצו היטב, אף כשרוצה להשהותו יום שלם). ס רמ"א ס"ה. וראה גם לקמן ס"ק ק. סא כלל ב ס"ז.
ט( י( ש( א ) הלכות מליחה יג בדיעבד שרי אפילו השתמש בו רותח, אם הדיח הכלי קודם, דהא הכלי כשר ואין כאן אלא גזרה סב סג (איסור והיתר הארוך. דרכי משה. ט"ז ). סד ולכן כתב הב"ח דאם טעו ושרו פעם ושתים בכלי נחשת כשר, שהוא עומד להשתמש בו אפילו רותח, לא נאסר הכלי בכך, אלא ידיחנו היטב מבית ומחוץ ומותר להשתמש בו אפילו רותח לכתחלה, דלגבי הכלי חשוב דיעבד עכ"ל. וכתב עוד שאותן המקילין לשרות בשר לכתחלה בכלי נחשת שמבשלין בו דגים ראויים לגערה, כי עוברים על דברי חכמים לשרות בשר לכתחלה בכלי שמשתמש בו דבר כשר עכ"ל. ורבים מקילין בזה, כיון שהרגילו את עצמם להדיח ולשטוף הכלי אחר שריית הבשר (וגם בלאו הכי דרך להדיח כלי נחשת קודם שמבשלין בו דגים) לא חששו לפשיעה שמא לא ידיחנו, דמהאי טעמא נמי מותר להשתמש בו סה דבר שדרכו להדיח כדלקמן סי ' צ"א (פרי חדש ): ( אסורין. משום דכבוש במים מעת לעת הוי כמבושל, והרי נתבשלה החתיכה בדמה. ולא סגי בששים נגד הדם שעלי', כי גם הדם שבחתיכה נבלע בה, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה (תורת סו חטאת ): ( סי' זה. סט"ו, לצלי: סז ית' ושם דנוהגין לאסור אף (יא) ולשרות בו. דכיון שנותן מים לתוך הבשר אין בו בית מיחוש וגם אינו בולע בצונן דהא אין שורין סח הבשר השני מעת לעת יסור והיתר ). אבל אם רוצה לשרות הבשר השני מעת לעת, כגון בשר שנמלח והודח כבר, אסור מפני שבולע מהכלי שנאסר. ומכל מקום בדיעבד שרי, שהרי לא נעשה כבוש כמבושל אלא לאחר מעת לעת, ואז הוי סט הבלוע מן הכלי נותן טעם לפגם כמ"ש בסי' ק"ה ע "ך ): סב ס"ק א. סג ס"ק ה. סד ד"ה וכתב עוד באו"ה. סה ס"ק ח. ובכת"י ד: הנה ראיית הפרי חדש איכא למידחי, דשאני התם דדרכו בהדחה בלאו הכי, ולא משום איסור, משא"כ הכא הרגילו מחמת זה האיסור עצמו. ותמוה שכתב וכמעט שהוא בדין כו', ודומה שבזה מחזק סברתו, וזה אינו כמ"ש, ואם כן גם מהרשב"א אין ראי'. אך אעפ"כ אין להחמיר בזה, שהוא גזירה בעלמא, ובפרט בכלי נחשת שמבשלים בה דגים דאורחא בהדחה, ואין דרך העולם להשתמש בה בלתי הדחה. סו כלל ג ס"א. הובא בט"ז ס"ק ו. סז ברמ"א, ובס"ק פט. סח כלל ב ס"ח. סט בש"ך שם ס"ק ב. וכ"ה בשוע"ר סי' תמז סכ"ח, וסי' תנא סס"ג. ע ס"ק י. וראה לקמן ס"ק כב (בדבר חריף). עא (יב) שרייתו. כדי שיתרכך הבשר. ואפילו לדעת הסמ"ק דסבירא ליה שאין צריך לרכך הבשר, אפילו הכי אסור למלוח כשנקרש, שאין ראוי לקבל המלח ולהוציא הדם עד שירפה. ואם נמלח מתחלה קודם שנקרש ואחר כך נקרש קודם ששהא שיעור מליחה עב ואחר כך נפשר מאליו, טוב לחזור ולמלחו פעם אחרת. ואם לא מלחו שנית אלא שנשתהה במליחתו הראשונה עג אחר ההפשר עד שיעור מליחה ונתבשל מותר (רש"ל ). ושהיות מצטרפות לשיעור מליחה, שאם במה ששהא קודם ההפשר ואחריו יש בין הכל שיעור מליחה מותר, לפי שאין כח בקרישה שבינתיים לבטל קצת פליטת עד הדם שנפלט קודם לכן (פרי חדש ): (יג) שנית. לפי שעל ידי מליחה הראשונה פירש מקצת הדם ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר (ולא נתרכך), ואותו דם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר, דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן, ולכך ידיחנו (שיתרכך הבשר) וימלחנו שנית ויהא כח במלח להוציא כל דמו ואגב דפליט דם דידיה יפלוט גם מה עה שבלע (רא"ש ). והיינו לפי מה שכתבנו בשם הר"ן עא ש"ך ס"ק יא. עב עג בכת"י ו: וגם לחזור ולהדיחו קודם המליחה. פרי מגדים [שפתי דעת סוף ס"ק יא]. מכונות סי' טו ס"ק ד. וים של שלמה חולין פ"ח סי' צג. הובא בש"ך שם. עד ס"ק יב. בכת"י ד: ומשמעות רש"ל, דלא כפרי מגדים [שפתי דעת ריש ס"ק יא]. עה חולין פ"ח סי' מו (והוסיף מהרי"ל ביאור לדבריו במוסגרים, דהיינו מטעם דס"ל כטעם הר"ן בהדחה, שיתרכך הבשר. וכדלעיל ס"ק א, שמכאן מוכח שהרא"ש ס"ל כהר"ן). ובכת"י ו; ז (הוסיף סיום לשון הרא"ש): ולפי מ"ש בס' התרומה [סי' סט] דבשר שנמלח שנתנהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו (וית' לקמן סי' ע ס"ו [וס"ק מה-ו]), כל שכן הכא דשרי, כיון דפולט דם שקבל מעלמא כל שכן דמו, וכן מסתבר, עכ"ל בפרק כל הבשר סי' מו. וכה"ג יש לומר נמי לדעת המרדכי ומשמרת הבית דלעיל (ומשום הכי נמי סתם השו"ע בס"א באם חתך כל נתח לשנים כהמרדכי). ובכת"י ו הוסיף עוד: והא דא[מרינן] לקמן בסי' זה סי"ח בבשר נמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה שיעור כבישה, דמה שבתוך הציר לא מהני לי' צלייה (וכל שכן מליחה), והוא מטעם שכתב הרא"ש בפרק גיד הנשה (סי' י"ג [והובא לקמן ס"ק קח]) (עיי"ש בשם ר"ת [תוס' פסחים עד, א ד"ה כבולעו. וכן פסק ברמ"א לקמן סי"ח] דאפילו בלא שהה שיעור מליחה נמי אסור) דלא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא היכא דנפלט מיד בשעת הבליעה [כמו בהא דצלי מולייתא שבפסחים עד, א. טוש"ע רס"י עז], אבל דבר שנאסר כבר מחמת דם שבא עליו ממקום אחר תו לא שרינן ליה עכ"ל [וא"כ איך מביא כאן הרא"ש מדברי ס' התרומה דאמרינן כבולעו כך פולטו]). ותירץ בתורת יקותיאל [סי' ע ס"ק ד ד"ה אך לכאורה] דבס' התרומה לא התיר אלא בשר תפל לגמרי [משא"כ כשנמלח והוא בתוך שיעור מליחה, וכדלעיל בשם ר"ת]. אבל לא משמע הכי ברא"ש דלעיל [שהתיר כאן אף שבלעה אחרי המליחה בלא הדחה]. אלא צריך לומר [שכאן יפלוט הדם שבלע אגב דם דידיה שלא נגמרה פליטתו, ומכל מקום אין אומרים כן לקמן שם], דהיינו משום דבשר שנפל לציר ושהה שיעור כבישה הרי הדם שבתוך הבשר מה שבתוך הציר שנכבש בו כאילו נתבשל בתוכו (דמהאי טעמא אין לו כח לפלוט דם כלל. עי' ברא"ש פכ"ה [סוף] סי' לז), וחשיב כאילו אין לו דם של עצמו כלל, ולפיכך לא מהני לי' מליחה שיפלוט הדם שבלע כיון שאין לו דם דידיה. אבל צלייה הוה מהני לי', דהא בצלייה אמרינן כבולעו כך פולטו אפילו אין לו דם של עצמו, לכן כתב הרא"ש דלא אמרינן כבולעו כך פולטו כו' [רק כשנפלט מיד בשעת הבליעה, כמו במולייתא שברס"י עז, משא"כ כשנפל לציר אסור אפילו לצלי, כדלקמן סי' ע ס"ק נ].
ס[ ם"[ הלכות מליחה יד דטעם ההדחה כדי שיתרכך הבשר. וכן לדעת המרדכי דלעיל דהטעם משום שלא יתמלא המלח מדם שעל פניו מהני מליחה שנית (ומשום הכי כתב השו"ע לעיל ס"א כדעת המרדכי, באם חתך כל עז עו נתח לשנים ). וכן לדעת משמרת הבית : עח (יד) אוסרין. ז"ל הגהות שערי דורא, ואי לא חללי' בי' טבחא אפילו דיעבד אסור ואין הבשר יוצא מידי דמו אפילו דיעבד אפילו מולחו יפה יפה עט ומדיחו יפה יפה באחרונה ודלא כהר"ם שהתיר פ בדיעבד עכ"ל. והוא דעת הסמ"ק דסבירא ליה שהמלח מבליע דם בעין שעליו ושוב אינו יוצא על ידי מליחה שניה, כמו שאינו יוצא על ידי מליחה הראשונה, שהרי במליחה הראשונה נמי יצא כל דמה לסברא זו (דסבירא ליה שאין צריך לרכך הבשר כדלעיל), ואפילו הכי דם בעין הוא מבליע ואינו מפליט, ומה לי מולח פעם אחת או ב' פעמים (ואדרבה מליחה שניה גרעה ממליחה הראשונה לפי שבמליחה השניה אין לו עוד דם של עצמו שיפלוט אגב זה גם מה שבלע). פא וכתב איסור והיתר הארוך דאין תקנה לאותו פב בשר אפילו לצלי, שאף שהצלייה מוציא דם יותר מהמליחה שהרי לצלי לא בעי הדחה בתחלה פג כדלקמן סי' ע"ו, לפי שהצליה אינו מבליע דם בעין שעליו לתוכו אלא מוציאו לחוץ, מכל מקום כאן כיון שנבלע על ידי המלח שוב אינו יוצא לא על פד ידי מליחה ולא על ידי צלייה : עו כדלעיל ס"ק ב. עז עט פא פב שלפי ג' דעות אלו, דלעיל ס"ק א, יועיל מה שידיחנו וימלחנו שנית. עח ראה הגהה שבפנים השערי דורא סוס"י ה. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תתקצב. וראה לקמן ס"ק יח. פ כדלעיל ס"ק א, שמחלק בין דם פליטה לבין דם בעין. כלל ד ס"ג. וכ"ה בט"ז ס"ק ז, בשם רש"ל (מכונות סי' ה ס"ק ז) ותורת חטאת (כלל ה ס"א). בכת"י ו: כמו דם בעין שנפל על הצלי שיתבאר לקמן בסוס"י ע' [ברמ"א, ולקמן שם ס"ק סא] (דלא אמרינן בי' דשריק כמ"ש הרא"ש [חולין פ"ח סי' מח]). פג סעיף א. פד בכת"י ו: ודעת התוס' [חולין לג, א ד"ה מולחו] והגהות אשרי פ' השוחט [כ"ה בשמו בהגהות שערי דורא דלקמן, ובדפוסים שלנו חסר] שאפילו נמלח בלא הדחה ראשונה ראשונה שרי לצלי. ומכל מקום יראה לנהוג בו איסור (תורת חטאת [כלל ה ס"א], מהרא"י [בהגהות שערי דורא סי' ה ס"ק ז]). ובכת"י ד: עיי' בתורת חטאת כלל ה' "א] מ"ש בלשון הסמ"ק [סי' רה ע' רד] דאין תקנה כו' [משמע אף לצלי אסור]. ולכאורה הא סיים [בהגהה שבשערי דורא סוס"י ה] כדאמר שמואל כו' [קיג, א], ושמואל לקדירה מיירי, דקאמר שמולחו כו', וצליי' לא דמי למליחה בהדחה ראשונה [כדלקמן סי' עו ס"ב]. אך יש לומר דלא אצטריך לאיתויי משמואל אלא לענין דיעבד, וממילא כיון דהטעם משום המלח אם כן בצליי ' נמי, וסתמו כפירושו דלענין דיעבד מייתי לי', דאי לענין הא דאין לו תקנה לא מוכח מידי משמואל, דהא שמואל נמי תקנתא קאמר. אלא דהסמ"ק [אוצ"ל: דהשערי דורא] קאי אמהר"ם [דלעיל ס"ק יד] שמתירו בדיעבד בלא הדחה ומליחה שנית, מדמדמי לכבדא (טו) מליחה. שיתבאר לקמן סעיף ו'. והטעם שמאחר שאנו חוששין שמא הבליע דם בעין שעליו אין שיעור פה לדבר ומיד נאסר (תורת חטאת ). (ולאו דווקא מיד כו' דמשריק שריק כו', ולא סבירא ליה כטעם הרא"ש [דלעיל ס"ק יג] דלא שריק משום שלא נמלח כהוגן כו', דלא סבירא ליה הטעם שיתרכך כלל, ואם כן נמלח כהוגן הוא, וטעם ההדחה סבירא כהרא"ה [בבדק הבית בית ג ש"ג עג, א ד"ה גרסינן. הובא בב"י ריש הסימן], או כהרשב"א במשמרת הבית [דלעיל ס"ק א]. ולפי זה בהדחה מועטת מודה מהר"ם דלא כהרא"ש, גם לטעם הרשב"א והרא"ה מהני הדחה מועטת, ואין צריך מליחה שנית, ולפיכך פסק הרמ"א כוותייהו, כיון דהרשב"א והרא"ה וסמ"ק הכי סבירא להו, ומהר"ם נמי דמודה להו בהא [כדלקמן ס"ק יח]. גם לא סתרי אהדדי מה שפסק בהפסד מרובה לסמוך אמהר"ם והרא"ש [כדלקמן ס"ק יז], כיון דלהרא"ה ומהר"ם מותר, אע"ג דסבירא להו דהדחה לא הוי רק להעביר הדם, ולהרשב"א נמי אין צריך אלא ללחלח הבשר לכתחלה, אבל בדיעבד ודאי מהני, כדמשמע בגמ' גבי דחללי בי טבחי. ובפרט כמ"ש הט"ז [ס"ק ב] והפרי [מגדים, משבצות זהב ס"ק ב] שזהו כוונת רמ"א במה שכתב ואם הדיחו הטבח כו' [דאפילו נתייבש מהדחת הטבח אין צריך להדיחו שנית]. והא דמצריך להדיח ולמלוח שנית [כדלקמן ס"ק יז], אינו אלא לחומרא לכתחלה, כמו דמחמיר לכתחלה לשרות הבשר חצי שעה, לצאת גם לדעת הרא"ש והר"ן (ובדיעבד אם נתבשל כך אפשר דסבירא ליה דמותר. והיינו דלא פירש בהג"ה ובתורת חטאת. ובפרט לדעת המנחת יעקב [כלל ה ס"ק ג, וכלל טו ס"ק א] דהג"ה מיירי אחר הבישול [ובזה ודאי מיירי שלא הדיחו ומלחו שנית]. אלא דאי אפשר לומר בתורת חטאת כמנחת יעקב, דמשמע מיני' דבהדחה מועטת או בדאיכא ס' [נגד הדם שעליה] שוין [דשניהם מותרין לדעת הסמ"ק שלא נאסר אלא מחמת הדם שעליה], והתם [בתורת חטאת כלל ה ס"ג] פליג על איסור והיתר הארוך [כלל ד ס"ו, שמצריך ס' בשאר החתיכות נגד כל החתיכה הזו], ומאי קושי' דילמא מיירי כשלא נתבשל, אלא על כרחך דשוין הם). ובהדחה מועטת, כיון דהסמ"ק נמי הכי סבירא ליה, שביק דעת הרא"ש והר"ן ואזיל בתר סמ"ק ומר"י טרושין [שבשערי דורא סוס"י ה, דסבירא לי כסמ"ק] דבתראי נינהו כמ"ש מהרא"י [בהגהות שערי דורא שם ס"ק ז]. והנה לכאורה צ"ע טעם האוסרין מדשמואל, הא שמואל קאמר [אין הבשר יוצא] מידי דמו כו', ועל כרחך צריך לומר שמואל לענין גוף מליחה מיירי, והדחה מילתא אחריתי היא, ואם כן מאי ראי' מייתי שבלא הדחה אפילו דיעבד אסור. וצריך לומר דדם בעין שעליו נמי דמו מיקרי, ואם כן דקו רבנן הכי, דבלא הדחה קמייתא אינו יוצא מידי דם בעין שעליו, אפילו על ידי מליחה והדחה אחר כך, והיינו על כרחך שהמלח מבליע ואינו מפליט, ואם כן [אסור] אפילו ידיחנו ויחזור וימלחנו. והנה לפי גרסת גמרא שלנו איתמר רב הונא אמר מולח כו' ולא פליגי כו', ואם כן לא קאי אדשמואל כלל. ואפשר לומר דלהכי אדשמואל לא קאמר הכי כמהר"[ם, דשמואל מיירי במליחה אף בדיעבד, ורב הונא מיירי בהדחה לכתחלה]. ועוד לפי הפוסקים דבמליחה כדי קליפה, על כרחך לא דמי דם בעין [שנאסר רק כדי קליפה] למידי דמו דשמואל [שנאסר כולו]. ועוד דמהר"ם סבירא ליה דבכל חתיכה יש ס' כנגדה, על כן אין להוכיח מהנ"ל [משמואל אין להוכיח דלא כמהר"ם]. ואפשר שזהו טעם רמ"א דסמיך אהרא"ש ולא מטעמי', דבלאו הכי מהר"ם סבירא ליה דשריק וגם יש ס' [כדלקמן סוף ס"ק יח]. אלא דאמהר [ לחודי' לא מצי סמיך [כדלקמן בשוה"ג לס"ק יז], כיון דסמ"ק פליג בהדיא, והוה ליה ספיקא לחומרא, אבל בצירוף דעת הרא"ש הכריע דלא כסמ"ק, דאם תמצי לומר דלא שריק הרי פולט, כיון שאין כאן אלא ספק. פה כלל ה ס"ב. וכדלקמן סי' ע ס"ק סד.
ס ] ש( הלכות מליחה טו פו פח צ פו שאינו נאסר עד שיראה ציר, שאז אנו רואין שהפליט ואומרים שכשם שהוא פולט כך הוא פז בולע). ואפילו מליחה של צלי אי אפשר שלא יבליע כל פח שהוא מן הדם בעין שעליו לתוכו (ט"ז ). והוא חשוב רותח, אע"ג דאין הבשר נחשב רותח עד שימלחנו כעין מליחה לקדרה וישהה במלחו שיעור פט מליחה כדלקמן סי' צ"א, מכל מקום הרי נתבאר צ שם שהציר הנוטף על ידי מליחה מקרי רותח אפילו במקום שאין הבשר חשוב רותח, והוא הדין הדם הנבלע על ידי מליחה. צא ומכל מקום כתב באיסור והיתר הארוך שיש תקנה לזה בצלייה, שלא נבלע כל כך עד שלא יהא כח בצלייה להוציאו, מאחר שלא שהה שיעור מליחה (או שנמלח מליחה מועטת). וכן משמע צב לקמן סי' ע"ו ס"ב בהג"ה, וכן דעת הש"ך. אבל צג רש"ל מחמיר אפילו לצלייה אפילו לא שהה שיעור מליחה ואפילו נמלח רק מעט כעין מליחת צו צה צד צלי, וכ"ד הט"ז. והמנחת יעקב כתב דאם ראה גם לקמן סי' ע ס"ק כח. פז בכת"י ו: אע"פ שיש לו עוד דם של עצמו, כיון שלא שהה שיעור מליחה, אין לומר שידיחנו ויחזור וימלחנו ויפלוט גם דם שבלע אגב דמו, דגבי דם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו כדלעיל ס"א "ק א, וס"ק יד]. ס"ק ח, בשם איסור והיתר הארוך (כלל י ס"ז), בשם אור זרוע (ח"א סי' תעב). פט סעיף ה. ברמ"א. וראה גם לקמן ס"ק קו. צא כלל ד ס"ד. צב ס"ק יג. צג מכונות סי' ה ס"ק ז. צד צה שמבואר ברמ"א סי' עו ס"ב. ס"ק ז, בשם מהרש"ל (שם) ותורת חטאת (כלל ה דין א). ובכת"י ו: ומכל מקום יש לומר דבכה"ג יש לסמוך על התוס' והגהות אשרי דלעיל [בשוה"ג לסוף ס"ק יד, שמתירין בצליה]. ועוד שמהרש"ל ותורת חטאת שנטו להחמיר, משום דדעתם להחמיר גם בבשר שלא שהה שיעור מליחה שנפל לציר קודם הדחה [בתורת חטאת כלל ו ס"ג, ובים של שלמה פ"ח סי' עז], וכמבואר להדיא בים של שלמה פ' השוחט [סוף] סי' י"ח, דהא בהא תליא [דין נפל לציר ודין נמלח בלא הדחה. וכ"ה בתורת חטאת כלל ו ס"ב] (וגם לפי דעתו אין להחמיר אלא כדי קליפה, כדסבירא ליה בציר שלא שהה שיעור כבישה [ראה לקמן סי' ע ס"ק סד], וגם קליפה זו אינה אלא חומרא בעלמא, משום דאינו ודאי שהבליע אלא דיש לחוש שמא הבליע כמ"ש בתורת חטאת [כלל ה ס"ב: דאנו חוששין שהמלח הבליע דם שעליו], אם כן אם נתבשל כך מותר כדלקמן (סי' צא [ס"ד בהג"ה] בשם איסור והיתר הארוך [כלל כט ס"ב] עיי"ש [וכ"ה לקמן ס"ק צח]). ואם כן לפי מה שכתבו האחרונים [כדלקמן שם ס"ק נו] בסוס"י ע', מסתימות לשון רמ"א, דאין להחמיר בציר כל כך, וכאיסור והיתר הארוך שם [כלל ה ס"ה], הוא הדין נמי הכא גם בזה. (ועוד דחשיב התם [ים של שלמה פ"ב סי' יח] דם שעל גביה דם בעין ממש, ובאמת זה אינו אלא דהוה כמו דם בעין, כלשון הגהות שערי דורא [הגהה שבפנים שערי דורא סוס"י ה] דלעיל ס"א [ראה לעיל ריש ס"ק יד]. ואפילו בששהה שיעור מליחה דאוסר גם האיסור והיתר הארוך [כלל ד ס"ג] לצלי, כתב הטעם שפירש וחוזר כו', וכן הוא לשון היש צח קה נמלח מליחה מועטת וגם לא שהה שיעור מליחה דאיכא תרתי לטיבותא יש להקל אבל בחד מהני לא, וכתב שזהו דעת רמ"א בתורת חטאת ובהג"ה בסי' ע"ו בס"ב: (טז) הפסד מרובה. או בערב שבת ואי אפשר להכין צז אחרת (ב"י ): (יז) יש להתיר. פירוש כסברא הראשונה שבשו"ע, דהיינו על ידי הדחה ומליחה שנית, ואז מותר אפילו צח נמלח כעין לקדרה ושהה במלחו שיעור מליחה, שבמקום הפסד מרובה כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו ולומר שאין דרך המלח להבליע דם שעליו (מפני שאין נקרא דם בעין ממש) אלא להפליטו, וטעם ההדחה אינו משום דם שעליו אלא כדי שיתרכך הבשר, ולפיכך צריך מליחה שנית שבראשונה לא יצא כל דמו. אבל בלא צט הדחה ומליחה שנית אין להתיר אפילו בהפסד מרובה (וכל שכן אם לא נמלח מתחלה רק מליחה מועטת או קא ק שלא שהה שיעור מליחה והודח) (ש"ך, מנחת יעקב ). ומותר לצלי אפילו בלא הדחה אם הוא הפסד מרובה קב "ך ), שהרי מכיון שמוציא במליחה עם הדחה מוציא בצלייה בלא הדחה, דהא לצלי אין צריך הדחה כדלקמן קג סי' ע"ו : קד (יח) בדיעבד. פירוש אחר שנמלח, אפילו נזכר קודם שנתבשל, ואין צריך הדחה ומליחה שנית אפילו בלא הפסד מרובה, שהעיקר הוא כדעת הסמ"ק שההדחה אינה אלא משום דם בעין שעליו, ובהדחה מועטת קה שמעביר הדם סגי. (אלא שבהפסד מרובה סומכין על דעת הרא"ש. ולא הוי קו כתרי קולי דסתרי אהדדי, מכיון שאין סומכין עליו אלא בשעת הדחק, דהיינו בהפסד מרובה. ובלאו הכי קז הרי דעת מהר"ם להתיר בדיעבד אפילו לטעם הסמ"ק, דסבירא ליה דמשום דם בעין אינו אסור כי אם לכתחילה אבל בדיעבד שרי, דמדמי לה לכבדא אוסרים שברא"ש [פ"ח סי' מו, שהובא לעיל ס"ק יג] דעלייהו סמיך מהרא"י, דלא כים של שלמה [שם, שאוסרו לצלי, מטעם דם בעין] עיי"ש). צו כלל ה ס"ק ה. צז ד"ה ולענין הלכה. בכת"י ו; ז: אפילו לקדרה, ואפילו נמלח תחלה כעין מליחה לקדרה. צט בכת"י ו: ואין לסמוך על מהר"ם דלעיל [ס"ק יד] דמדמי לכבדא עלויי בשרא [דמא מישרק שריק (חולין קיא, א)], דבדיעבד שרי גם במליחה הראשונה, דיחידאה הוא [וראה לקמן ס"ק יח]. וגם הרמ"א נקט דומיא דמליחה מועטת או לא שהה שיעור מליחה, דבכה"ג ודאי אין במליחה הראשונה ממש. ק ס"ק יב. קא כלל ה ס"ק א. קב שם. קג סעיף ב. קד כדלעיל ס"ק ו. בכת"י ב: משא"כ לטעם שיתרכך הבשר צריך הדחה היטב כמ"ש בהג"ה ס"א [ולעיל ס"ק ו]. קו ראה עירובין ז, א. קז דלעיל ס"ק יד.
ח[ ש( כ( ס ] ש ) הלכות מליחה טז קיט ( מותרות. שאין המלח מבליע דם בעין שבחתיכה זו לתוך חתיכות אחרות, דלגבי אחרות מקרי דם פליטה (שהרי הדם נסרך ונדבק בחתיכה זו), דאמרינן ביה דמא משריק שריק או כבולעו כך פולטו או איידי דטריד קכא קכ לפלוט לא בלע (תורת חטאת ): קח קיב קיד קטז קח עלויי בישרא, ואפילו בלא הדחה ומליחה שנית שרי לדידיה). מיהו לא מהני אפילו בדיעבד מה שרוחצין הטבחים הצלעות שלימות, כמו שרגילים לשפוך קט עליהם בהעברה בעלמא לנאותן, ואפילו לא חתכן אחר כך לשנים, דאינו קרוי חללי' בי טבחי עד שהדיחו קצת כדרך שמדיחים בשר כשרוצים למלחו, אבל הדחה מהני ואין צריך לשרותו בכלי קיא קי "ך ). והמנחת יעקב כתב דאין להקל אלא קיב אם כן שראו קצת בכלי : (יט) שעליה. דכיון שעיקר האיסור משום דם בעין קיג שעליו (דדם שבו יוצא על ידי מליחה אפילו בלא הדחה כלל כדלעיל), אם כן אינו אסור טפי משאר איסורים שנמלחו עם היתר דמשערים בס' כמ"ש קיד בסי' ק"ה. ומיהו היינו דוקא בדידעינן שיש ס' בחתיכה זו נגד הדם שעליה, אבל מן הסתם אמרינן שאין לך קטו חתיכה שיש בה ס' נגד הדם שעליה כדלעיל (או דמיירי שחתך לשנים אחר ההדחה, שיש בחתיכה קטז ס' נגד דם בעין שבמקום החתך, דאין לך חתיכה קיז שאין בה שלשים נגד דם שעליה כדלקמן, וזו קיח כבר הודחה יותר מחציה (תורת חטאת )): שרא, דמא מישרק שריק (חולין קיא, א). וכדלקמן סי' עג ס"ד וס"ק יט. קט ראה לקמן ס"ק פ (דלא מהני לבשר ששוהה ג' ימים). קי ס"ק ב, בשם איסור והיתר הארוך כלל ד ס"א. קיא כלל טו ס"ק ב. בכת"י ו; ז: ובהדחה מועטת שמעביר הדם מעל פניה תו לא חשיב דם בעין, ולא בעינן הדחה היטב, דדוקא בהדחה אחרונה אמר שמואל פעמיים יפה יפה אבל לא בהדחה ראשונה (איסור והיתר הארוך [כלל ד ס"ח]). ומשום הכי נמי כתב הש"ך דאפילו לא שרה כלל בכלי אלא הדיח בידיו מעט כדרך שמדיחין בשר מותר. והמנחת יעקב כתב (דמלשון איסור והיתר הארוך משמע) שצריך שישרה קצת בכלי (ואזיל לשיטתו, כמ"ש התורת חטאת בשמו, דסבירא ליה בטעם ההדחה גם כדעת הר"ן דלעיל שצריך הדחה היטב שיתרכך הבשר, ואם כן צריך נמי שרי' שיתרכך הדם ויודח היטב, כדלעיל [בריש ס"ק ה בשוה"ג] בשם אור זרוע "א סי' תעד], ולא הביא דברי סמ"ק בהדחה מועטת, אלא דאין צריך יפה יפה). קיג בכת"י ב: משא"כ לדעת הר"ן שהוא כדי שיתרכך הבשר, לא מהני ס' נגד דם בעין שעליו, דהרי מכל מקום צריך מליחה שנית להוציא דם המובלע בבשר. אבל לסמ"ק מהני ס' ואין צריך אפילו מליחה שנית כדלעיל. סעיף ט. בכת"י ו: ולפמ"ש שם [בש"ך ס"ק לח] דבאיסור דרבנן סגי בקליפה אם הוא כחוש, אפילו יש בו סרך שמנונית, אם יש הפסד קצת, אפשר הוא הדין נמי הכא דדם שבישלו או שמלחו הוה דרבנן (ואפשר שאני הכא שיש לו עיקר בדאורייתא). קטו ראה לקמן ס"ק נה. בכת"י ו; ז: ומיהו אם הניח מקום החתך למטה סגי בקליפה, דדם אינו מפעפע למעלה, כמ"ש לקמן בסי' ע' ס"ב בהג"ה. קיז רמ"א ס"ט. קיח כלל ה ס"ג. ש"ך ס"ק טו. (כא) כקמח. שנבלע בבשר ואינו מפליט אבל הדק כחול הדק אינו נבלע בבשר (ב"ח קיט קכב (רמב"ם ). :( קכג (כב) ואילך. כשהופכו למלוח גם על הצד השני, אבל הדק מתפזר על הבשר ונדבק בו וגם פועל יותר להוציא קכד דם (רא"ש ). ומכל מקום קבלו האחרונים שמלח שאינו גס ממלח שעושין ממי הים (שהוא פירוש מלחא קכה גללניתא דלקמן ס"ז ( אין צריך להדקו (איסור והיתר קכז קכו הארוך, דרכי משה ): וכן מי ואינו שאין יכול לו להדקו אלא מלח מותר שהוא למלוח בו גס למלוח וקשה בו. כאבן (כג) ביותר קכח ב( "ח ): (כד) מבלי מלח. כדי להפליטו מידי דמו היטב. מיהו בדיעבד מותר אפילו אין המלח מכסהו בכל מקום, ואין צריך לחזור ולמלוח אפילו לא נתבשל עדיין (איסור קכט והיתר הארוך ). וכן נוהגין העולם שאין מדקדקין קל בכך "ך ): (כה) עם אותו מלח. דלא הוי מליח כרותח דצלי אלא קלא כשאינו נאכל מחמת מלחו, ואז מפליט במליחה כמו בצלייה, והיינו שרוב המלח מקלקל טעם הבשר שאינו נאכל בעודו במלחו. ואין צריך למלוח כל כך שלא יהא נאכל מחמת המלח אפילו אחר שהודח ממלחו, אלא קלב מכיון שאינו נאכל עם אותו מלח בעודו עליו הוי והיא אסורה. ובכת"י ב: לקמן סי' ע' "ק מוו וס"ק נד] יתבאר דדוקא אם נמלחה עם החתיכות, אבל אם הניחה בלא הדחה אצל חתיכות מלוחות אין לאסור אותה. קכ קכב כדלעיל ס"ק א, וש"נ. קכא כלל ה ס"ד. ובכת"י ו; ז: והא דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה, ואוסרת שאר החתיכות בשמנונית האיסור הנפלט מחתיכה זו בחתיכות שעמה, משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא אם כן האיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו וכדלקמן סי' זה סי"ח [וס"ק קט*] (כרתי ופלתי [כרתי ס"ק יד]). וגם אין לאסור מחמת שנוגעים בדם שבעין שעל החתיכה, דלגבי אחרות מקרי דם זה דם פליטה, שהדם נסרך ונדבק בחתיכה זו, ואמרינן דמא משריק שריק או איידי דטריד לפלוט אינו בולע או אפילו בולע כבכ"פ (איסור והיתר הארוך [כלל ד ס "ה]. תורת חטאת [כלל ה ס"ד]). הל' מאכלות אסורות פ"ו הי"א. ט"ז ס"ק יב. ש"ך ס"ק יז. קכג סעיף ב. קכד פ"ח סי' מז. טור. קכה בס"ק לח. קכו כלל א ס"ח. קכז ס"ק ה. ט"ז ס"ק יב. קכח סעיף ב. קכט כלל א ס"ז, הביאו ב"ח סוף ס"ג. קל ס"ק כ. קלא כמבואר בסי' צא ס"ה. קלב בכת"י ח: סגי, שאז.